״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים״ “Open ye the gates, that the righteous nation which keepeth the truth may enter in.”—(Isa. 26:2.)

׳צלם׳ ו׳דמות׳. כבר חשבו בני אדם כי ׳צלם׳ בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותארו; והביא זה אל הגשמה גמורה לאומרו ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ – וחשבו שהאלוה על צורת אדם – רצוני לומר: תמונתו ותארו – והתחיבה להם ההגשמה הגמורה והאמינו בה; וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב וגם ישימו האלוה נעדר אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתואר אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם והחומר שלו גם כן אינו דם ובשר – זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק האלוה. Some have been of opinion that by the Hebrew ẓelem, the shape and figure of a thing is to be understood, and this explanation led men to believe in the corporeality [of the Divine Being]: for they thought that the words “Let us make man in our ẓelem” (Gen. 1:26), implied that God had the form of a human being, i.e., that He had figure and shape, and that, consequently, He was corporeal. They adhered faithfully to this view, and thought that if they were to relinquish it they would in so reject the truth of the Bible: and further, if they did not conceive God as having a body possessed of face and limbs, similar to their own in appearance, they would have to deny even the existence of God. The sole difference which they admitted, was that He excelled in greatness and splendour, and that His substance was not flesh and blood. Thus far went their conception of the greatness and glory of God.

אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות והעמיד האחדות האמיתית – אשר אין אמת לה אלא בהסרת הגשמות – הנה תדע המופת על כל זה המאמר אבל הערתנו הנה בזה הפרק היא – לבאר ענין ׳צלם׳ ו׳דמות׳. The incorporeality of the Divine Being, and His unity, in the true sense of the word—for there is no real unity without incorporeality—will be fully proved in the course of the present treatise. (Part II., ch. i.) In this chapter it is our sole intention to explain the meaning of the words ẓelem and demut.

ואומר כי הצורה המפורסמת אצל ההמון – אשר היא תמונת הדבר ותארו – שמה המיוחד בה בלשון העברי ׳תאר׳ – אמר ״יפה תואר ויפה מראה״, ״מה תארו?״, ״כתואר בני המלך״ ונאמר בצורה המלאכית ״יתארהו בשרד... ובמחוגה יתארהו״ – וזהו שם שלא יפול על האלוה ית׳ כלל – חלילה וחס. I hold that the Hebrew equivalent of “form” in the ordinary acceptation of the word, viz., the figure and shape of a thing, is toär. Thus we find “[And Joseph was] beautiful in toär (‘form’), and beautiful in appearance” (Gen. 39:6): “What form (toär) is he of?” (1 Sam. 28:14): “As the form (toär) of the children of a king” (Judges 8:18). It is also applied to form produced by human labour, as “He marketh its form (toär) with a line,” “and he marketh its form (toär) with the compass” (Isa. 44:13). This term is not at all applicable to God.

אמנם ׳צלם׳ הוא נופל על הצורה הטבעית – רצוני לומר: על הענין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמיתתו מאשר הוא הנמצא ההוא – אשר הענין ההוא באדם הוא – אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו ״בצלם אלהים ברא אותו״. The term ẓelem, on the other hand, signifies the specific form, viz., that which constitutes the essence of a thing, whereby the thing is what it is; the reality of a thing in so far as it is that particular being. In man the “form” is that constituent which gives him human perception: and on account of this intellectual perception the term ẓelem is employed in the sentences “In the ẓelem of God he created him” (Gen. 1:27).

ולכן נאמר: ״צלמם תבזה״ – כי ה׳בזיון׳ דבק בנפש אשר היא הצורה המינית לא בתמונת האברים ותארם. – וכן אומר כי הסיבה בקריאת הצלמים ׳צלמים׳ – היות המבוקש מהם ענינם הנחשב, לא תמונתם ותארם; וכן אומר ב״צלמי טחוריהם״ כי היה הנרצה מהם – ענין דחות הזק ה׳טחורים׳ לא תואר ה׳טחורים׳. ואם אי אפשר מבלתי היות ׳צלמי טחוריהם׳ ו׳צלמים׳ נקראים כן מפני התמונה והתואר יהיה, אם כן, ׳צלם׳ – שם משתתף או מסופק יאמר על הצורה המינית ועל הצורה המלאכית ועל כיוצא בה מתמונות הגשמים הטבעיים ותאריהם. It is therefore rightly said, “Thou despisest their ẓelem” (Ps. 73:20); the “contempt” can only concern the soul—the specific form of man, not the properties and shape of his body. I am also of opinion that the reason why this term is used for “idols” may be found in the circumstance that they are worshipped on account of some idea represented by them, not on account of their figure and shape. For the same reason the term is used in the expression, “the forms (ẓalme) of your emerods” (1 Sam. 6:5), for the chief object was the removal of the injury caused by the emerods, not a change of their shape. As, however, it must be admitted that the term ẓelem is employed in these two cases, viz. “the images of the emerods” and “the idols” on account of the external shape, the term ẓelem is either a homonym or a hybrid term, and would denote both the specific form and the outward shape, and similar properties relating to the dimensions and the shape of material bodies;

ויהיה הנרצה באמרו: ׳נעשה אדם בצלמנו׳ – הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית לא התמונה והתואר. הנה כבר בארנו לך ההפרש בין ׳צלם׳ ו׳תואר׳ ובארנו ענין ׳צלם׳. and in the phrase “Let us make man in our ẓelem” (Gen. 1:26), the term signifies “the specific form” of man, viz., his intellectual perception, and does not refer to his “figure” or “shape.” Thus we have shown the difference between ẓelem and toär, and explained the meaning of ẓelem.

אמנם ׳דמות׳ הוא שם מן ׳דמה׳ והוא כן דמיון בענין כאמרו: ״דמיתי לקאת מדבר״ – לא שדמה לכנפיה ונוצתה אבל דמה אבלו לאבלה; וכן: ״כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביופיו״ – דמיון בענין היופי; ״חמת למו כדמות חמת נחש״, ״דמיונו כאריה יכסוף לטרוף״ – כלם דמיון בענין לא בתמונה ובתואר. וכן נאמר: ״דמות כסא״, ״דמות הכסא״ – דמיון בענין ההתנשאות והרוממות לא בריבועו ועביו ואריכות רגליו כמו שיחשבו העניים; וכן: ״דמות החיות״. Demut is derived from the verb damah, “he is like.” This term likewise denotes agreement with regard to some abstract relation: comp. “I am like a pelican of the wilderness” (Ps. 102:7); the author does not compare himself to the pelican in point of wings and feathers, but in point of sadness.” Nor any tree in the garden of God was like unto him in beauty” (Ezek. 8); the comparison refers to the idea of beauty. “Their poison is like the poison of a serpent” (Ps. 58:5); “He is like unto a lion” (Ps. 17:12); the resemblance indicated in these passages does not refer to the figure and shape, but to some abstract idea. In the same manner is used “the likeness of the throne” (Ezek. 1:26); the comparison is made with regard to greatness and glory, not, as many believe, with regard to its square form, its breadth, or the length of its legs: this explanation applies also to the phrase “the likeness of the ḥayyot (“living creatures,” Ezek. 1:13).

וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו מאוד מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח – והוא ההשגה השכלית – אשר לא ישתמש בה חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל – דימה אותה בהשגת האלוה אשר אינה בכלי (ואם אינו דמיון באמת אבל לנראה מן הדעת תחלה). ונאמר באדם מפני זה הענין – רצוני לומר: מפני השכל האלהי המדובק בו – שהוא ב׳צלם אלהים ובדמותו׳ – לא שהאלוה ית׳ גוף שיהיה בעל תמונה. As man’s distinction consists in a property which no other creature on earth possesses, viz., intellectual perception, in the exercise of which he does not employ his senses, nor move his hand or his foot, this perception has been compared—though only apparently, not in truth—to the Divine perception, which requires no corporeal organ. On this account, i.e., on account of the Divine intellect with which man has been endowed, he is said to have been made in the form and likeness of the Almighty, but far from it be the notion that the Supreme Being is corporeal, having a material form.

כבר קדם לנו שאנחנו כשנזכור בזה המאמר שם מאלו השמות המשתתפים, אין דעתנו שנזכיר כל ענין שיאמר עליו השם ההוא; כי אין זה המאמר בלשון; אבל נזכיר מן הענינים ההם מה שאנחנו צריכים לו בעניננו לא דבר אחר. ומזה – ׳ירד׳ ו׳עלה׳. WE have already remarked that when we treat in this work of homonyms, we have not the intention to exhaust the meanings of a word (for this is not a philological treatise); we shall mention no other significations but those which bear on our subject. We shall thus proceed in our treatment of the terms ‘alah and yarad.

ה׳ירידה׳ וה׳עליה׳ – שני שמות מונחים בלשון העברי לענין ידוע. כי כשיעתק הגוף ממקום אל מקום שפל ממנו יאמר: ׳ירד׳ וכשיעתק ממקום אל מקום גבוה ממנו יאמר: ׳עלה׳. ואחר כן הושאלו שני השמות האלה לגדולה ולעוצם עד שכשתשפל מעלת האיש – יאמר: ׳ירד׳ וכשתגבה מעלתו בגדולה – יאמר: ׳עלה׳; אמר האלוה ית׳: ״הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד וכו׳״ ואמר: ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״ ואמר: ״ויגדל יי את שלמה למעלה״; וכבר ידעת רוב עשותם ז״ל ״מעלין בקודש ולא מורידין״. These two words, ‘alah, “he went up,” and yarad, “he went down,” are Hebrew terms used in the sense of ascending and descending. When a body moves from a higher to a lower place, the verb yarad, “to go down,” is used; when it moves from a lower to a higher place, ‘alah, “to go up,” is applied. These two verbs were afterwards employed with regard to greatness and power. When a man falls from his high position, we say “he has come down,” and when he rises in station “he has gone up.” Thus the Almighty says, “The stranger that is within thee shall get up above thee very high, and thou shalt come down very low” (Deut. 28:43). Again, “The Lord thy God will set thee on high (‘elyon) above all nations of the earth” (Deut. 28:1): “And the Lord magnified Solomon exceedingly” (lema‘alah) (1 Chron. 29:25). The Sages often employ these expressions, as: “In holy matters men must ascend (ma‘alin) and not descend (moridin).”

ועל זה הצד עוד יעשה בירידת העיון והיות האיש פונה במחשבתו אל ענין פחות מאד – יאמר ש׳ירד׳ – וכן כשיפנה במחשבתו אל ענין מעולה ונכבד – יאמר: ׳עלה׳. The two words are also applied to intellectual processes, namely, when we reflect on something beneath ourselves we are said to go down, and when our attention is raised to a subject above us we are said to rise.

וכאשר היינו – המון האנשים – למטה שבתחתיות במקום ובמעלת המציאה בערך לסובב והוא ית׳ – במעלה שבעליונים לפי אמיתת מציאות וגדולה ועצמה (לא עליונות מקום) ורצה ית׳ במה שרצה – הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו – קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום ׳ירידה׳ וקרא העלות ענין הנבואה ההיא מן האיש או סור השכינה מן המקום ׳עליה׳; Now, we occupy a lowly position, both in space and rank in comparison with the heavenly sphere, and the Almighty is Most High not in space, but with respect to absolute existence, greatness and power. When it pleased the Almighty to grant to a human being a certain degree of wisdom or prophetic inspiration, the divine communication thus made to the prophet and the entrance of the Divine Presence into a certain place is termed (yeridah), “descending,” while the termination of the prophetic communication or the departure of the divine glory from a place is called ‘aliyah, “ascending.”

וכל ׳ירידה׳ ו׳עליה׳ שתמצאם מיוחסות לבורא ית׳ אמנם הרצון בהם – זה הענין. The expressions “to go up” and “to go down,” when used in reference to God, must be interpreted in this sense.

וכן כשתרד מכה באומה או באקלים כפי רצונו הקדום אשר יקדימו ספרי הנבואה – קודם ספר המכה ההיא – לספר שהאלוה פקד מעשיהם ואחר כן הוריד בהם העונש יכנה הענין הזה גם כן ב׳ירידה׳ להיות האדם שפל ונבזה שיפקדו מעשיו ויענש עליהם לולא הרצון. וכבר התבאר זה בספרי הנבואה ונאמר: ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳״. – רומז על זה הענין. Again, when, in accordance with the divine will, some misfortune befalls a nation or a region of the earth, and when the biblical account of that misfortune is preceded by the statement that the Almighty visited the actions of the people, and that He punished them accordingly, then the prophetic author employs the term “to descend”: for man is so low and insignificant that his actions would not be visited and would not bring punishment on him, were it not for the divine will: as is clearly stated in the Bible, with regard to this idea, “What is man that thou shouldst remember him, and the son of man that thou shouldst visit him” (Ps. 8:5).

ולזה כינה זה הענין ב׳ירידה׳ – אמר ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם״, ״וירד יי לראות״, ״ארדה נא ואראה״ והענין כולו – בוא העונש באנשי השפל. The design of the Deity to punish man is, therefore, introduced by the verb “to descend”: comp. Go to, let us go down and there confound their language” (Gen. 11:7) “And the Lord came down to see” (Gen. 11:5); “I will go down now and see” (Gen. 18:21). All these instances convey the idea that man here below is going to be punished.

ואמנם הענין הראשון – רצוני לומר: ענין הנבואה והכיבוד – הרבה ״וירדתי ודיברתי עמך״, ״וירד יי על הר סיני״, ״ירד יי לעיני כל העם״, ״ויעל מעליו אלהים״, ״ויעל אלהים מעל אברהם״. More numerous, however, are the instances of the first case, viz., in which these verbs are used in connection with the revelation of the word and of the glory of God, e.g., “And I will come down and talk with thee there” (Num. 11:17); “And the Lord came down upon Mount Sinai (Exod. 19:20); “The Lord will come down in the sight of all the people (Exod. 19:11); “And God went up from him” (Gen. 35:13); “And God went up from Abraham” (Gen. 17:22).

אבל אמרו: ״ומשה עלה אל האלהים״ – הוא מן הענין השלישי (מצורף אל היותו גם כן ׳עולה אל ראש ההר׳ אשר ירד עליו האור הנברא) – לא שהאלוה ית׳ יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו – יתעלה מדמיוני הסכלים עילוי רב! When, on the other hand, it says, “And Moses went up unto God” (Exod. 19:3), it must be taken in the third signification of these verbs, in addition to its literal meaning that Moses also ascended to the top of the mount, upon which a certain material light (the manifestation of God’s glory) was visible; but we must not imagine that the Supreme Being occupies a place to which we can ascend, or from which we can descend. He is far from what the ignorant imagine.

׳ישיבה׳. תחלת הנחת זה השם בלשוננו – לישיבת האדם על המקום: ״ועלי הכהן יושב על הכסא״ ומאשר היה האדם היושב נח – עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המלה לכל ענין עומד נח שלא ישתנה – אמר ביעוד ירושלים בעמידה ובקימות והיא במעלה העליונה: ״וראמה וישבה תחתיה״ ואמר: ״מושיבי עקרת הבית״ – ענינו: מעמידה ומקימה. THE primary meaning of the Hebrew yashab is “he was seated,” as “Now Eli the priest sat (yashab) upon a seat” (1 Sam. 1:9); but, since a person can best remain motionless and at rest when sitting, the term was applied to everything that is permanent and unchanging; thus, in the promise that Jerusalem should remain constantly and permanently in an exalted condition, it is stated,” She will rise and sit in her place” (Zech. 14:10); further,” He maketh the woman who was childless to sit as a joyful mother of children” (Ps. 113:9); i.e., He makes her happy condition to be permanent and enduring.

ומזה הענין האחרון נאמר עליו ית׳: ״אתה יי לעולם תשב״, ״היושבי בשמים״, ״יושב בשמים״ – הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאפני השנוי, לא שנוי עצם, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחסו לזולתו, כי אין יחס בינו ובין זולתו שישתנה ביחס ההוא (כמו שיתבאר). ובזה ישלם היותו בלתי משתנה כלל, ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר: ״כי אני יי לא שניתי״ – אין בי שנוי כל עיקר. ועל זה הענין יכונה ב׳ישיבה׳. באשר נזכרה לו ית׳. When applied to God, the verb is to be taken in that latter sense: “Thou O Lord, remainest (tesheb) for ever” (Lam. 5:19); “O thou who sittest (ha-yoshebi) in the heavens” (Ps. 123:1); “He who sitteth in the heavens” (ii. 4), i.e., He who is everlasting, constant, and in no way subject to change; immutable in His Essence, and as He consists of nought but His Essence, He is mutable in no way whatever; not mutable in His relation to other things: for there is no relation whatever existing between Him and any other being, as will be explained below, and therefore no change as regard; such relations can take place in Him. Hence He is immutable in every respect, as He expressly declares, “I, the Lord, do not change” (Mal. 3:6); i.e., in Me there is not any change whatever. This idea is expressed by the term yashab when referring to God.

ואמנם תיוחס אל השמים ברוב המקומות, להיות השמים – הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות – רצוני לומר: שלא ישתנו אישיהם כאשר ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה. The verb, when employed of God, is frequently complemented by “the Heavens,” inasmuch as the heavens are without change or mutation, that is to say, they do not individually change, as the individual beings on earth, by transition from existence into non-existence.

וכן כשיוחס האלוה ית׳ היחס ההוא הנאמר בשתוף למיני הנמצאות ההוות הנפסדות יאמר עליו גם כן ׳יושב׳; כי המינים ההם תדירים מסודרים עומד המציאה כמציאת אישי השמים; – אמר ״היושב על חוג הארץ״ – המתמיד הקים על סבוב הארץ – רצונו לומר: חלילותה – רומז לענינים ההווים בה חללה. The verb is also employed in descriptions of God’s relation (the term “relation” is here used as a homonym) to existing species of evanescent things: for those species are as constant, well organized, and unvarying as the individuals of the heavenly hosts. Thus we find, “Who sitteth over the circle of the earth” (Isa. 40:22), Who remains constantly and unremittingly over the sphere of the earth; that is to say, over the things that come into existence within that sphere.

ואמר: ״יי למבול ישב״ – רצונו לומר: שעם השתנות עניני הארץ והפסדם לא יהיה אצלו ית׳ שינוי יחס. אבל היחס ההוא שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם – והם הווים או נפסדים – יחס אחד קיים עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם. והתבונן כי כל ׳לשון ישיבה׳ שתמצאה לאלוה ית׳ – תמצאה בזה הענין. Again, “The Lord sitteth upon the flood” (Ps. 29:10), i.e., despite the change and variation of earthly objects, no change takes place with respect to God’s relation (to the earth): His relation to each of the things which come into existence and perish again is stable and constant, for it concerns only the existing species and not the individuals. It should therefore be borne in mind, that whenever the term” sitting” is applied to God, it is used in this sense.

׳קימה׳ – שם משתתף. ואחד מעניניו – הקימה שהיא כנגד ה׳ישיבה׳: ״ולא קם ולא זע ממנו״. ובו עוד ענין קיום הדבר ואמתתו ״יקם יי את דברו״, ״ויקם שדה עפרון״, ״וקם הבית אשר בעיר״, ״וקמה בידך ממלכת ישראל״. ובזה הענין נאמר כל ׳לשון קימה׳ שבא באלוה ית׳: ״עתה אקום יאמר יי״ – ירצה בו עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע; ״אתה תקום תרחם ציון״ – תקים מה שיעדתה בו לרחם עליה. THE term kam (he rose) is a homonym. In one of its significations it is the opposite of “to sit,” as “He did not rise (kam) nor move for him” (Esth. 5:9). It further denotes the confirmation and verification of a thing, e.g.: “The Lord will verify (yakem) His promise” (1 Sam. 1:23); “The field of Ephron was made sure (va-yakom) as the property of Abraham” (Gen. 23:17). “The house that is in the walled city shall be established (ve-kam)” (Lev. 25:30); “And the kingdom of Israel shall be firmly established (ve-kamah) in thy hand” (1 Sam. 24:21). It is always in this sense that the verb is employed with reference to the Almighty; as “Now shall I rise (akum), saith the Lord” (Ps. 12:6), which is the same as saying, “Now shall I verify my word and my dispensation for good or evil.” “Thou shalt arise (takum) and have mercy upon Zion” (Ps. 102:13), which means: Thou wilt establish what thou hast promised, viz., that thou wouldst pity Zion.

ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה ענין – שהוא ׳קם׳: ״כי הקים בני את עבדי עלי״. והושאל זה הענין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם ״וקמתי על בית ירבעם״, ״וקם על בית מרעים״; ואפשר שיהיה אמרו: ׳עתה אקום׳ – מזה הענין; וכן ׳תקום תרחם ציון׳ – כלומר: ׳תקום על אויביה׳; Generally a person who resolves to set about a matter, accompanies his resolve by rising, hence the verb is employed to express “to resolve” to do a certain thing; as, “That my son hath stirred up my servant against me” (1 Sam. 22:8). The word is figuratively used to signify the execution of a divine decree against a people sentenced to extermination, as “And I will rise against the house of Jeroboam” (Amos 7:9); “but he win arise against the house of the evildoers” (Isa. 31:2). Possibly in Psalm 12:6 the verb has this latter sense, as also in Psalm 102:13, namely: Thou wilt rise up against her enemies.

ומזה הענין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה – חלילה לו מהם – אמרו ע״ה ״אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה״ – כי ׳עמד׳ יבוא פעמים בענין ׳קם׳. There are many passages to be interpreted in this manner, but in no way should it be understood that He rises or sits—far be such a notion! Our Sages expressed this idea in the formula,” In the world above there is neither sitting nor standing (‘amidah)”; for the two verbs ‘amad and kam are synonyms [and what is said about the former is also applicable to the latter].

׳עמידה׳ – שם משתתף. יהיה בענין עמידת האדם וקימתו; ״בעומדו לפני פרעה״, ״אם יעמוד משה ושמואל״, ״והוא עומד עליהם״. ויהיה בענין ההמנע וההפסק: ״כי עמדו לא ענו עוד״, ״ותעמד מלדת״. ויהיה בענין הקיום וההשאר: ״למען יעמדו ימים רבים״, ״ויכלת עמד״, ״עמד טעמו בו״ – התקים ונשאר ולא נשתנה. ״וצדקתו עומדת לעד״ – קימת ונשארת. וכל ׳עמידה׳ שבאה באלוה ית׳ – היא מזה הענין האחרון: ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים״ – ויתקימו סבותיו כלומר: מסובביו. והנה יתבאר זה בזכר שתוף ׳רגל׳. ומזה הענין – אמרו ית׳ אל משה ״ואתה פה עמוד עמדי״; ולפי זה ״אנכי עומד בין יי וביניכם״. THE term ‘amad (he stood) is a homonym signifying in the first instance “to stand upright,” as “When he stood (be-‘omdo) before Pharaoh” (Gen. 41:46); “Though Moses and Samuel stood (ya‘amod)” (Jer. 15:1); “He stood by them” (Gen. 18:8). It further denotes “cessation and interruption,” as “but they stood still (‘amedu) and answered no more” (Job 32:16); “and she ceased (va-ta‘amod) to bear” (Gen. 29:35). Next it signifies “to be enduring and lasting,” as, “that they may continue (yo‘amedu) many days” (Jer. 32:14); “Then shalt thou be able to endure (‘amod)” (Exod. 18:23); “His taste remained (‘amad) in him” (Jer. 48:11), i.e., it has continued and remained in existence without any change: “His righteousness standeth for ever” (Ps. 111:3), i.e., it is permanent and everlasting. The verb applied to God must be understood in this latter sense, as in Zechariah 14:4, “And his feet shall stand (ve-‘amedu) in that day upon the Mount of Olives” (Zech. 14:4), “His causes, i.e., the events of which He is the cause, will remain efficient,” etc. This will be further elucidated when we speak of the meaning of regel (foot). (Vide infra, chap. xxviii.) In the same sense is this verb employed in Deuteronomy 5:28, “But as for thee, stand thou here by me,” and Deuteronomy 5:5, “I stood between the Lord and you.”

שתוף ׳אדם׳ הוא שם ׳אדם הראשון׳ – נגזר כמו שבא הכתוב, שהוא נגזר מ׳אדמה׳; ויהיה שם המין ״לא ידון רוחי באדם״, ״מי יודע רוח בני האדם״, ״ומותר האדם מן הבהמה אין״; ויהיה שם להמון – כלומר: לפחותים מבלתי המיוחדים: ״גם בני אדם גם בני איש״. THE homonymous term adam is in the first place the name of the first man, being, as Scripture indicates, derived from adamah, “earth.” Next, it means “mankind,” as “My spirit shall not strive with man (adam)” (Gen. 6:3). Again “Who knoweth the spirit of the children of man (adam)” (Eccles. 3:21); “so that a man (adam) has no pre-eminence above a beast” (Eccles. 3:19). Adam. signifies also “the multitude,” “the lower classes” as opposed to those distinguished from the rest, as “Both low (bene adam) and high (bene ish)” (Ps. 49:3).

ומזה הענין השלישי: ״ויראו בני האלהים את בנות האדם״, ״אכן כאדם תמותון״. It is in this third signification that it occurs in the verses, “The sons of the higher order (Elohim) saw the daughters of the lower order (adam)” (Gen. 6:2); and “Forsooth! as the humble man (adam) you shall die” (Ps. 82:7).

׳נצב׳ או ׳יצב׳ – ואף על פי שנשתנו שני השרשים – הענין אחד כמו שידעת בכל שמושיהם. ALTHOUGH the two roots naẓab and yaẓab are distinct, yet their meaning is, as you know, identical in all their various forms.

וזה השם משתתף. פעמים יהיה בענין הקימה וההתיצבות: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ״יתיצבו מלכי ארץ״, ״יצאו נצבים״. ויהיה בענין הקיום וההתמדה: ״דברך נצב בשמים״ – כלומר: קיים עומד. The verb has several meanings: in some instances it signifies “to stand or “to place oneself,” as “And his sister stood (va-tetaẓẓab) afar off” (Exod. 2:4); “The kings of the earth set themselves” (yiyaẓẓebu) (Ps. 2:2); “They came out and stood” (niẓẓabim) (Num. 16:27). In other instances it denotes continuance and permanence, as, “Thy word is established (niẓẓab) in Heaven” (Ps. 119:89), i.e., it remains for ever.

וכל מה שבא מזה השם בחק הבורא הוא מזה הענין: ״והנה יי נצב עליו״ – קיים עומד עליו – כלומר: על ה׳סולם׳ אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש ה׳סולם׳. Whenever this term is applied to God it must be understood in the latter sense, as, “And, behold, the Lord stood (niẓẓab) upon it” (Gen. 28:13), i.e., appeared as eternal and everlasting “upon it,” namely, upon the ladder, the upper end of which reached to heaven, while the lower end touched the earth. This ladder all may climb up who wish to do so, and they must ultimately attain to a knowledge of Him who is above the summit of the ladder, because He remains upon it permanently.

ומבואר הוא שמאמרי הנה ׳עליו׳ הוא כפי זה המשל הנשוא. ו׳מלאכי אלהים׳ הם הנביאים, שנאמר בהם בפרוש ״וישלח מלאך״, ״ויעל מלאך יי מן הגלגל אל הבוכים״. ומה טוב אמרו: ״עולים ויורדים״ – ה׳עליה׳ קודם ה׳ירידה׳ – כי אחר ה׳עליה׳ וההגעה אל מעלות ידועות מן ה׳סולם׳ תהיה ה׳ירידה׳ במה שפגש מן הענין – להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה ב׳ירידה׳ כמו שבארנו. It must be well understood that the term “upon it” is employed by me in harmony with this metaphor. “Angels of God” who were going up represent the prophets. That the term “angel” was applied to prophets may clearly be seen in the following passages: “He sent an angel” (Num. 20:16); “And an angel of the Lord came up from Gilgal to Bochim” (Judges 2:1). How suggestive, too, is the expression “ascending and descending on it”! The ascent is mentioned before the descent, inasmuch as the “ascending” and arriving at a certain height of the ladder precedes the “descending,” i.e., the application of the knowledge acquired in the ascent for the training and instruction of mankind. This application is termed “descent,” in accordance with our explanation of the term yarad (chapter x.).

ואשוב אל עניננו כי ׳נצב עליו׳ – מתמיד קיים נשאר – לא שהוא התיצבות גשם. ומזה הענין ״ונצבת על הצור״. כבר התבאר לך כי ׳נצב׳ ו׳עמד׳ ענינם אחד בזה הענין. וכבר אמר: ״הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב״. To return to our subject. The phrase “stood upon it” indicates the permanence and constancy of God, and does not imply the idea of physical position. This is also the sense of the phrase “Thou shalt stand upon the rock” (Exod. 33:21). It is therefore clear that niẓẓab and ‘amad are identical in this figurative signification. Comp. “Behold, I will stand (‘omed) before thee there upon the rock in Horeb” (Exod. 17:6).

׳צור׳ – שם משתתף: הוא – שם ההר: ״והכית בצור״; והוא – שם אבן קשה, כחלמיש: ״חרבות צורים״; והוא – שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים: ״הביטו אל צור חוצבתם״. ואחר כן הושאל מזה הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו; ולזה אמר (אחר אמרו: ׳הביטו אל צור חוצבתם׳) ״הביטו אל אברהם אביכם וכו׳״ – כאלו באר שהצור ש׳חוצבתם׳ ממנו הוא ׳אברהם אביכם׳ על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו. THE word ẓur (rock) is a homonym. First, it denotes “rock,” as “And thou shalt smite the rock” (ẓur) (Exod. 17:6). Then, “hard stone,” like the flint, e.g., “Knives of stone” (ẓurim) (Josh. 5:2). It is next employed to signify the quarry from which the stones are hewn; comp. “Look unto the rock (ẓur) whence ye are hewn” (Isa. 51:1). From this latter meaning of the term another figurative notion was subsequently derived, viz., “the root and origin” of all things. It is on this account that after the words “Look to the rock whence ye are hewn,” the Prophet continues, “Look unto Abraham your father,” from which we evidently may infer that the words “Abraham your father” serve to explain “the rock whence ye are hewn”; and that the Prophet meant to say, “Walk in his ways, put faith in his instruction, and conduct yourselves according to the rule of his life! for the properties contained in the quarry should be found again in those things which are formed and hewn out of it.”

ולפי זה הענין האחרון נקרא האלוה ית׳ ׳צור׳ כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר: ״הצור תמים פעלו״, ״צור ילדך תשי״, ״צורם מכרם״, ״ואין צור כאלהינו״, ״צור עולמים״. ׳ונצבת על הצור״ – השען ועמוד על התבוננות היותו ית׳ התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו (כמו שבארנו באמרו לו ״הנה מקום אתי״). It is in the latter sense that the Almighty is called “rock,” He being the origin and the causa efficiens of all things besides Himself. Thus we read, “He is the Rock, His work is perfect” (Deut. 32:4); “Of the Rock that begat thee thou art unmindful” (Deut. 32:18); “Their Rock had sold them” (Deut. 32:30); “There is no rock like our God” (1 Sam. 2:2); “The Rock of Eternity” (Isa. 26:4). Again, “And thou shalt stand upon the Rock” (Exod. 33:21), i.e., Be firm and steadfast in the conviction that God is the source of all things, for this will lead you towards the knowledge of the Divine Being. We have shown (chap. viii.) that the words “Behold, a place is with me” (Exod. 33:21) contain the same idea.

לא תחשוב כי החכמה האלהית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע. וכבר נכפל לך אמרנו: ׳ולא במעשה בראשית בשנים׳. ואין זה אצל בעלי תורה לבד אבל אצל הפילוסופים, וחכמי האומות מקדם היו מסתירים הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות; ואפלטון ומי שקדם לו היה קורא החומר הנקבה והצורה – הזכר. Do not imagine that only Metaphysics should be taught with reserve to the common people and to the uninitiated: for the same is also the case with the greater part of Natural Science. In this sense we have repeatedly made use of the expression of the Sages, “Do not expound the chapter on the Creation in the presence of two” [vide Introd. page 2]. This principle was not peculiar to our Sages: ancient philosophers and scholars of other nations were likewise wont to treat of the principia rerum obscurely, and to use figurative language in discussing such subjects. Thus Plato and his predecessors called Substance the female, and Form the male.

ואתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות – שלש: החומר והצורה וההעדר המיוחד אשר הוא מחובר לחומר לעולם; ולולא התחברות ההעדר לחומר לא הגיע אליו הצורה – ובזה הצד היה ההעדר מן ההתחלות; ועם הגיע הצורה, יסור ההעדר ההוא – כלומר: העדר הצורה ההיא המגעת – ויחובר אליו העדר אחר וכן לעולם – כמו שהתבאר בחכמת הטבע. (You are aware that the principia of all existing transient things are three, viz., Substance, Form, and Absence of a particular form; the last-named principle is always inherent in the substance, for otherwise the substance would be incapable of receiving a new form: and it is from this point of view that absence [of a particular form] is included among the principia. As soon, then, as a substance has received a certain form, the privation of that form, namely, of that which has just been received, has ceased, and is replaced by the privation of another form, and so on with all possible forms, as is explained in treatises on natural philosophy.)

ואם הם אשר אין הפסד עליהם בבאור היו שואלים השמות ולוקחים הדמיון בלמוד – כל שכן שראוי לנו אנחנו קהל בעלי הדת שלא נבאר דבר שיקשה על ההמון להבינו או תדמה להם אמיתת הענין – חלוף הענין שנרצה בו. ודע, זה גם כן. Now, if those philosophers who have nothing to fear from a lucid explanation of these metaphysical subjects still were in the habit of discussing them in figures and metaphors, how much more should we, having the interest of religion at heart, refrain from elucidating to the mass any subject that is beyond their comprehension, or that might be taken in a sense directly opposite to the one intended. This also deserves attention.

׳קרוב׳ ו׳נגוע׳ ו׳נגוש׳. אלו השלשה שמות – כלומר: ׳קריבה׳ ו׳נגיעה׳ ו׳נגישה׳ – יהיו פעמים לענין המגע והקרוב במקום; ופעמים יהיו לענין הדבק המדע בידוע, וכאלו ידמה לקרוב גשם בגשם. אמנם ענין ׳קריבה׳ הראשון הוא הקריבה במקום: ״כאשר קרב אל המחנה״ ופרעה הקריב״; וה׳נגיעה׳ ענינה הראשון – נגיעת גשם בגשם: ״ותגע לרגליו״, ״ויגע על פי״; וענין ׳נגישה׳ הראשון – בוא איש אל איש והתנועעו אליו: ״ויגש אליו יהודה״. THE three words karab, “to come near,” naga‘, “to touch,” and nagash, “to approach,” sometimes signify “contact” or “nearness in space,” sometimes the approach of man’s knowledge to an object, as if it resembled the physical approach of one body to another. As to the use of karab in the first meaning, viz., to draw near a certain spot, comp. “As he drew near (karab) the camp” (Exod. 32:19); “And Pharaoh drew near (hikrib) (Exod. 14:10). Naga‘, in the first sense, viz., expressing the contact of two bodies, occurs in “And she cast it (va-tagga‘) at his feet” (Exod. 4:25); “He caused it to touch (va-yagga‘) my mouth” (Isa. 6:7). And nagash in the first sense, viz., to approach or move towards another person, is found, e.g., in “And Judah drew near (va-yiggash) unto him” (Gen. 44:1).

וענין אלו שלשה השמות, השני הוא – הדבק מדע ונגיעת השגה לא נגיעת מקום. אמר מן ה׳נגיעה׳ בענין הדבק המדע: ״כי נגע אל השמים משפטה״; ונאמר מן ה׳קריבה׳: ״והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי״ – כאלו אמר תודיעוני אותו – הנה כבר נעשה בהודעת הידוע; ונאמר מן ה׳נגישה׳: ״ויגש אברהם ויאמר״ – והוא היה בענין הנבואה והתרדמה הנבואית, כמו שיתבאר – ״יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני״. The second meaning of these three words is “approach by means of knowledge,” or “contact by comprehension,” not in reference to space. As to naga‘ in this second sense, comp. “for her judgment reacheth (naga‘) unto heaven” (Jer. 51:9). An instance of karab being used in this meaning is contained in the following passage, “And the cause that is too hard for you, bring (takribun) it unto me” (Deut. 1:17); this is equivalent to saying, “Ye shall make it known unto me.” The verb karab (in the Hiphil) is thus employed in the sense of giving information concerning a thing. The verb nagash is used figuratively in the phrase, “And Abraham drew near (va-yiggash), and said” (Gen. 18:23); this took place in a prophetic vision and in a trance, as will be explained (Part I. chap. xxi., and Part II. chap. xli.; also in “Forasmuch as this people draw near (niggash) me with their mouths and with their lips” (Isa. 29:13).

וכל ׳לשון קריבה׳ או ׳נגישה׳ אשר תמצאנה שבאה בספרי הנבואה בין האלוה ית׳ ובין נברא מנבראיו, הוא כולו מזה הענין האחרון. כי האלוה אינו גשם (כמו שיבוא עליו המופת בזה המאמר) ולא הוא ית׳ יגע ולא יקרב לדבר, ולא דבר מן הדברים יקרב לו או יגע בו ית׳; כי בהסתלק הגשמות – יסתלק המקום, ותבטל כל קריבה ונגיעה או רחיקה או הדבק או התפרד או משוש או סמיכות. Wherever a word denoting approach or contact is employed in the prophetic writings to describe a certain relation between the Almighty and any created being, it has to be understood in this latter sense [viz., to approach mentally]. For, as will be proved in this treatise (II. chap. iv.), the Supreme is incorporeal, and consequently He does not approach or draw near a thing, nor can aught approach or touch Him; for when a being is without corporeality, it cannot occupy space, and all idea of approach, contact, distance, conjunction, separation, touch, or proximity is inapplicable to such a being.

ואיני חושב עליך שיסתפק לך אמרו: ״קרוב יי לכל קוראיו״, ״קרבת אלהים יחפצון״, ״קרבת אלהים לי טוב״ שאלו כולם קריבת מדע – כלומר: השגה מדעית – לא קריבת מקום; וכן אמרו: ״קרובים אליו״, ״קרב אתה ושמע״, ״ונגש משה לבדו אל יי׳ והם לא יגשו״. There can be no doubt respecting the verses “The Lord is nigh (karob) unto all them that call upon him” (Ps. 145:18); “They take delight in approaching (kirbat) to God” (Isa. 58:2); “The nearness (kirbat) of God is pleasant to me” (Ps. 72:28); all such phrases intimate a spiritual approach, i.e., the attainment of some knowledge, not, however, approach in space. Thus also “who hath God so nigh (kerobim) unto him” (Deut. 4:7); “Draw thou near (kerab) and hear” (Deut. 5:27); “And Moses alone shall draw near (ve-niggash) the Lord; but they shall not come nigh (yiggashu)” (Exod. 24:2).

אלא אם תרצה שתשים מה שנאמר במשה ׳ונגש׳ – שהוא יתקרב למקום מן ההר אשר שכן עליו האור – כלומר: ׳כבוד יי׳ – תוכל זה. אבל החזק בעיקר כי אין הפרש בין היות האיש במרכז הארץ או בעליון שבגלגל התשיעי (אילו היה אפשר) – שהוא לא ירחק מן האלוה הנה ולא יקרב לו שם; אבל הקריבה אליו ית׳ – בהשגתו והריחוק ממנו – למי שיסכלהו; וימצאו בקרוב ובריחוק מזה הצד מעלות רבות מאד זו למעלה מזו. והנה אבאר בפרק מפרקי זה המאמר איך הוא היתרון בהשגה. If, however, you wish to take the words “And Moses shall draw near” to mean that he shall draw near a certain place in the mountain, whereon the Divine Light shone, or, in the words of the Bible, “where the glory of the Lord abode,” you may do so, provided you do not lose sight of the truth that there is no difference whether a person stand at the centre of the earth or at the highest point of the ninth sphere, if this were possible: he is no further away from God in the one case, or nearer to Him in the other; those only approach Him who obtain a knowledge of Him; while those who remain ignorant of Him recede from Him. In this approach towards, or recession from God there are numerous grades one above the other, and I shall further elucidate, in one of the subsequent chapters of the Treatise (I. chap. lx., and II. chap. xxxvi.) what constitutes the difference in our perception of God.

אמנם אמרו: ״גע בהרים ויעשנו״ רוצה בו הגע דבריך בהם על צד המשל; כמו שאמר ״וגע אל עצמו״ – כלומר: הבא מכתך בו. In the passage, “Touch (ga‘) the mountains, and they shall smoke” (Ps. 144:5), the verb “touch” is used in a figurative sense, viz., “Let thy word touch them.” So also the words, “Touch thou him himself” (Job 2:5), have the same meaning as “Bring thy infliction upon him.”

וכן ה׳נגיעה׳ ומה ששמשו ממנו בלשון תפרשנו בכל מקום כפי ענינו; כי פעם ירצה בו נגיעת גשם בגשם ופעם הדבקות מדע והשגת ענין אחד. כאלו המשיג דבר אשר לא היה משיגו קודם – כבר קרב לדבר שהיה רחוק ממנו. והבן זה! In a similar manner must this verb, in whatever form it may be employed be interpreted in each place, according to the context; for in some cases it denotes contact of two material objects, in others knowledge and comprehension of a thing, as if he who now comprehends anything which he had not comprehended previously had thereby approached a subject which had been distant from him. This point is of considerable importance.

׳מלא׳. זה השם משתתף. יעשוהו בעלי הלשון בגשם שיבוא בגשם וימלאהו: ״ותמלא כדה״, ״מלא העומר ממנו״ – וזה הרבה. ויעשה הדבר בענין תום זמן אחד משוער והשלמתו: ״וימלאו ימיה״, ״וימלאו לו ארבעים יום״. ויעשה בענין השלמות בחשיבות והתכלית בה: ״ומלא ברכת יי״, ״מילא אותם חכמת לב״, ״וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת״. THE term male is a homonym which denotes that one substance enters another, and fills it, as “And she filled (va-temalle) her pitcher” (Gen. 24:16); “An omer-full (melo) for each” (Exod. 16:32), and many other instances. Next, it signifies the expiration or completion of a fixed period of time, as “And when her days to be delivered were fulfilled (va-yimleü)” (Gen. 25:24); “And forty days were completed (va-yimleü) for him” (Gen. 1. 3). It further denotes attainment of the highest degree of excellency, as “Full (male) with the blessing of the Lord” (Deut. 33:23); “Them hath he filled (mille) with wisdom of heart” (Exod. 35:35) He was filled (va-yimmale) with wisdom, and understanding, and cunning” (1 Kings 7:14).

ומזה הענין נאמר: ״מלא כל הארץ כבודו״ – ענינו: כל הארץ תעיד על שלמותו – כלומר: תורה עליו. וכן אמרו: ״וכבוד יי מלא את המשכן״. וכל ׳לשון מליאה׳ שתמצאה מיוחסת לאלוה היא מזה הענין – לא שיש שם גוף ימלא מקום. אלא אם תרצה שתשים ׳כבוד יי׳ – האור הנברא אשר יקרא ׳כבוד׳ בכל מקום והוא אשר ׳מלא את המשכן׳ – אין הזק בזה. In this sense it is said “The whole earth is full (melo) of his glory” (Isa. 6:4), “All the earth gives evidence of his perfection,” i.e. leads to a knowledge of it. Thus also” The glory of the Lord filled (male) the tabernacle” (Exod. 40:34); and, in fact, every application of the word to God must be interpreted in this manner; and not that He has a body occupying space. If, on the other hand, you prefer to think that in this passage by “the glory of the Lord,” a certain light created for the purpose is to be understood, that such light is always termed “glory,” and that such light “filled the tabernacle,” we have no objection.

הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה – צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפרוקה. Some years ago a learned man asked me a question of great importance; the problem and the solution which we gave in our reply deserve the closest attention.

וקודם שאזכור הקושיא ופרוקה אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם ׳אלהים׳ משתתף לאלוה ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר באר ׳אונקלוס הגר׳ ע״ה (והאמת מה שבארו!) כי אמרו: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ – רוצה בו הענין האחרון – אמר: ׳ותהון כרברביא׳. Before, however, entering upon this problem and its solution I must premise that every Hebrew knows that the term Elohim is a homonym, and denotes God, angels, judges, and the rulers of countries, and that Onkelos the proselyte explained it in the true and correct manner by taking Elohim in the sentence, “and ye shall be like Elohim” (Gen. 3:5) in the last-mentioned meaning, and rendering the sentence “and ye shall be like princes.”

ואחר הצעת שתוף זה השם נתחיל בזכרון הקושיא. Having pointed out the homonymity of the term “Elohim” we return to the question under consideration.

אמר המקשה יראה מפשוטו של כתוב כי הכונה הראשונה באדם – שיהיה כשאר בעלי חיים אין שכל לו ולא מחשבה. ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע; וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם והוא – שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא – הנכבד מן הענינים הנמצאים בנו ובה נתעצם. וזה – הפלא שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו והוא – השכל! ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שנו בריתו לטוב והושם כוכב בשמים. – זאת היתה כונת הקושיא וענינה ואף על פי שלא היתה בזה הלשון. “It would at first sight,” said the objector, “appear from Scripture that man was originally intended to be perfectly equal to the rest of the animal creation, which is not endowed with intellect, reason, or power of distinguishing between good and evil: but that Adam’s disobedience to the command of God procured him that great perfection which is the peculiarity of man, viz., the power of distinguishing between good and evil-the noblest of all the faculties of our nature, the essential characteristic of the human race. It thus appears strange that the punishment for rebelliousness should be the means of elevating man to a pinnacle of perfection to which he had not attained previously. This is equivalent to saying that a certain man was rebellious and extremely wicked, wherefore his nature was changed for the better, and he was made to shine as a star in the heavens.” Such was the purport and subject of the question, though not in the exact words of the inquirer.

ושמע עניני תשובתנו. אמרנו אתה האיש המעין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה – כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם – והוא שלמותו האחרון – הוא אשר הגיע ל׳אדם׳ קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא ׳בצלם אלהים ובדמותו׳ ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו יי אלהים וכו׳״ – ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה – הוא במפורסמות לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – נאה ולא הארץ שטוחה – מגונה אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – ׳אמת ושקר׳ ועל הנאה והמגונה – ׳טוב ורע׳; ובשכל ידע האדם ה׳אמת׳ מן ה׳שקר׳ וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ״ותחסרהו מעט מאלהים״ – לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא השיגם – עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות – והוא גלות הערוה – לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמו שאמר ״כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים״ – נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ ולא אמר: ׳יודעי שקר ואמת׳ או משיגי שקר ואמת׳ – ואין בהכרחי ׳טוב ורע׳ כלל אבל ׳שקר ואמר׳. והתבונן אמרו: ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם״ – לא אמר: ׳ותפקחנה עיני שניהם ויראו׳ כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן – לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. Now mark our reply, which was as follows:—“You appear to have studied the matter superficially, and nevertheless you imagine that you can understand a book which has been the guide of past and present generations, when you for a moment withdraw from your lusts and appetites, and glance over its contents as if you were reading a historical work or some poetical composition. Collect your thoughts and examine the matter carefully, for it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation; namely, the intellect which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift the Bible states that “man was created in the form and likeness of God.” On account of this gift of intellect man was addressed by God, and received His commandments, as it is said: “And the Lord God commanded Adam” (Gen. 2:16)—for no commandments are given to the brute creation or to those who are devoid of understanding. Through the intellect man distinguishes between the true and the false. This faculty Adam possessed perfectly and completely. The right and the wrong are terms employed in the science of apparent truths (morals), not in that of necessary truths, as, e.g., it is not correct to say, in reference to the proposition “the heavens are spherical,” it is “good” or to declare the assertion that “the earth is flat” to be “bad”: but we say of the one it is true, of the other it is false. Similarly our language expresses the idea of true and false by the terms emet and sheker, of the morally right and the morally wrong, by tob and ra’. Thus it is the function of the intellect to discriminate between the true and the false—a distinction which is applicable to all objects of intellectual perception. When Adam was yet in a state of innocence, and was guided solely by reflection and reason—on account of which it is said: “Thou hast made him (man) little lower than the angels” (Ps. 8:6)—he was not at all able to follow or to understand the principles of apparent truths; the most manifest impropriety, viz., to appear in a state of nudity, was nothing unbecoming according to his idea: he could not comprehend why it should be so. After man’s disobedience, however, when he began to give way to desires which had their source in his imagination and to the gratification of his bodily appetites, as it is said, “And the wife saw that the tree was good for food and delightful to the eyes” (Gen. 3:6), he was punished by the loss of part of that intellectual faculty which he had previously possessed. He therefore transgressed a command with which he had been charged on the score of his reason; and having obtained a knowledge of the apparent truths, he was wholly absorbed in the study of what is proper and what improper. Then he fully understood the magnitude of the loss he had sustained, what he had forfeited, and in what situation he was thereby placed. Hence we read, “And ye shall be like elohim, knowing good and evil,” and not “knowing” or “discerning the true and the false”: while in necessary truths we can only apply the words “true and false,” not “good and evil.” Further observe the passage, “And the eyes of both were opened, and they knew they were naked” (Gen. 3:7): it is not said, “And the eyes of both were opened, and they saw”; for what the man had seen previously and what he saw after this circumstance was precisely the same: there had been no blindness which was now removed, but he received a new faculty whereby he found things wrong which previously he had not regarded as wrong.

ודע, כי זאת המילה – רצוני לומר: ׳פקוח׳ – לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש ״ויפקח אלהים את עיניה״, ״אז תפקחנה עיני עורים״, ״פקוח אזנים ולא ישמע״ כאמרו: ״אשר עינים להם לראות ולא ראו״. Besides, you must know that the Hebrew word pakaḥ used in this passage is exclusively employed in the figurative sense of receiving new sources of knowledge, not in that of regaining the sense of sight. Comp., “God opened her eyes” (Gen. 21:19). “Then shall the eyes of the blind be opened” (Isaiah 38:8). “Open ears, he heareth not” (ibid. 42:20), similar in sense to the verse, “Which have eyes to see, and see not” (Ezek. 12:2).

אבל אמרו על ׳אדם׳: ״משנה פניו ותשלחהו״ – פרושו ובאורו כאשר שינה מגמת פניו – שולח (כי ׳פנים׳ שם נגזר מן ׳פנה׳ כי האדם בפניו יכון לדבר אשר ירצה כוונתו) – ואמר כאשר שינה פנותו וכיון הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכון אליו – שולח מ׳גן עדן׳. וזהו העונש הדומה למרי ׳מדה כנגד מדה׳ הוא הותר לאכול מן הנעימות ולהנות בנחת ובביטחה; וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו כמו שאמרנו ואכל מה שהוזהר מאכלו – נמנע ממנו הכל והתחיב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון ואף גם זאת – אחר העמל והטורח כמו שאמר ״וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו׳ בזעת אפיך וכו׳״; ובאר ואמר: ״וישלחהו יי אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה״; והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו כמו שאמר ״ואכלת את עשב השדה״ ואמר מבאר לזה הענין ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״. When, however, Scripture says of Adam, “He changed his face (panav) and thou sentest him forth” Job 14:20), it must be understood in the following way: On account of the change of his original aim he was sent away. For panim, the Hebrew equivalent of face, is derived from the verb panah, “he turned,” and signifies also “aim,” because man generally turns his face towards the thing he desires. In accordance with this interpretation, our text suggests that Adam, as he altered his intention and directed his thoughts to the acquisition of what he was forbidden, he was banished from Paradise: this was his punishment; it was measure for measure. At first he had the privilege of tasting pleasure and happiness, and of enjoying repose and security; but as his appetites grew stronger, and he followed his desires and impulses, (as we have already stated above), and partook of the food he was forbidden to taste, he was deprived of everything, was doomed to subsist on the meanest kind of food, such as he never tasted before, and this even only after exertion and labour, as it is said, “Thorns and thistles shall grow up for thee” (Gen. 3:18), “By the sweat of thy brow,” etc., and in explanation of this the text continues, “And the Lord God drove him from the Garden of Eden, to till the ground whence he was taken.” He was now with respect to food and many other requirements brought to the level of the lower animals: comp., “Thou shalt eat the grass of the field” (Gen. 3:18). Reflecting on his condition, the Psalmist says, “Adam unable to dwell in dignity, was brought to the level of the dumb beast” (Ps. 49:13).

ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כונתו וחכמתו! “May the Almighty be praised, whose design and wisdom cannot be fathomed.”

׳רם׳ הוא שם משתתף לענין רוממות המקום וענין רוממות המעלה – כלומר: הגדולה והכבוד והיקר. אמר ״ותרם מעל הארץ״ – וזה מן הענין הראשון. ואמר: ״הרימותי בחור מעם״, ״יען אשר הרימותיך מן העפר״, ״יען אשר הרימותיך מתוך העם״ – מן הענין השני. THE word ram (high) is a homonym, denoting elevation in space, and elevation in dignity, i.e., greatness, honour, and power. It has the first meaning in “And the ark was lifted up (va-tarom) above the earth” (Gen. 7:17); and the latter meaning in “I have exalted (harimoti) one chosen out of the people” (Ps. 89:20); “Forasmuch as I have exalted (harimoti) thee from amongst the dust” (1 Kings 16:2); “Forasmuch as I exalted (harimoti) thee from among the people” (1 Kings 14:7).

וכל מלת ׳הרמה׳ שתבוא באלוה ית׳ היא מזה הענין השני: ״רומה על השמים אלהים!״. Whenever this term is employed in reference to God, it must be taken in the second sense: “Be thou exalted (rumah), O God, above the heavens” (Ps. 57:12).

וכן ׳נשא׳ יהיה בענין רוממות מקום ובענין רוממות המדרגה ויתרון החלק. ״וישאו את שברם על חמוריהם״ – מן הענין הראשון; וכמוהו הרבה בענין המשא וההעתקה מפני שהיא נשיאה במקום. ומהענין השני: ״ותנשא מלכותו״ וינטלם וינשאם״, ״ומדוע תתנשאו?״. In the same manner does the root nasa (to lift up) denote both elevation in space and elevation in rank and dignity. In the former sense it occurs in “And they lifted up (va-yisseü) their corn upon their asses” (Gen. 42:26) and there are many instances like this in which this verb has the meaning “to carry,” “to move” from place to place: for this implies elevation in space. In the second sense we have “And his kingdom shall be exalted” (ve-tinnase) (Num. 24:7); “And he bare them, and carried them” (va-yenasseëm) (Isa. 63:9); “Wherefore do ye exalt yourselves” (titnasseü) (Num. 16:3).

וכל ׳לשון נשיאה׳ שבאה מיוחסת לאלוה ית׳ היא מזה הענין האחרון: ״הנשא שופט הארץ״, ״כה אמר רם ונשא״ – גדולת מדרגה ומעלה ורוממות לא עליונות מקום. Every form of this verb when applied to God has this latter sense—e.g., “Lift up thyself (hinnase), thou judge of the earth” (Ps. 94:2); “Thus saith the High (ram) and Exalted (nissa) One” (Isa. 57:15)—denoting elevation in rank, quality, and power, and not elevation in space.

ואולי יקשה עליך אמרי ׳גדולת מדרגה ומעלה ורוממות׳ ותאמר איך תשים ענינים רבים מענין אחד? – הנה יתבאר לך אחר זה שהאלוה ית׳ אצל המשיגים השלמים לא יתואר בתארים רבים ושאלו התארים כולם הרבים המורים על העוצם והגדולה והיכולת והשלמות והטוב וזולתם, כולם ישובו לענין אחד, והענין ההוא הוא עצמו לא דבר יוצא חוץ לעצם. You may be surprised that I employ the expression, “elevation in rank, quality, and power,” and you may say, “How can you assert that several distinct expressions denote the same thing?” It will be explained later on (chap. 1. seqq.) that those who possess a true knowledge of God do not consider that He possesses many attributes, but believe that these various attributes which describe His Might, Greatness, Power, Perfection, Goodness, etc., are identical, denoting His Essence, and not anything extraneous to His Essence.

והנה יבואוך פרקים בשמות ובתארים; ואמנם, הכונה בזה הפרק כי ׳רם ונשא׳ אין ענינו: המובן ממנו – עליונות מקום אבל עליונות מעלה. I shall devote special chapters to the Names and Attributes of God; our intention here is solely to show that “high and exalted” in the passage quoted denote elevation in rank, not in space.

׳עבור׳. ענינו הראשון הוא בענין העתק גוף במקום, ועקר הנחתו הראשונה – לתנועת בעל החיים על רוחק אחד ישר: ״והוא עבר לפניהם״, ״עבור לפני העם״ – וזה הרבה. ואחר כן הושאל להמשך הקולות באויר: ״ויעבירו קול במחנה״, ״אשר אנוכי שומע מעבירים עם יי״. IN its primary signification the Hebrew ‘abar, “to pass,” refers to the motion of a body in space, and is chiefly applied to living creatures moving at some distance in a straight line, e.g., “And He passed over (‘abar) before them” (Gen. 33:3); “Pass (‘abor) before the people” (Exod. 17:5). Instances of this kind are numerous. The verb was next applied to the passage of sound through air, as “And they caused a sound to pass (va-ya‘abiru) through out the camp” (Exod. 36:6); “That I hear the Lord’s people spreading the report” (ma‘abirim) (1 Sam. 2:24).

ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראום הנביאים ב׳מראה הנבואה׳ – אמר ״והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה״ – והיה זה ב׳מראה הנבואה׳ כי תחלת הספור אמר ״ותרדמה נפלה על אברם וגו׳״. ולפי זאת ההשאלה נאמר: ״ועברתי בארץ מצרים״ וכל מה שידמה לו. Figuratively it denoted the appearance of the Light and the Divine Presence (Shechinah) which the prophets perceived in their prophetic visions, as it is said, “And behold a smoking furnace, and a burning lamp that passed (‘abar) between those pieces” (Gen. 15:17). This took place in a prophetic vision, for the narrative commences, “And a deep sleep fell upon Abram.” The verb has this latter meaning in Exodus 12:12, “And I shall pass (ve-‘abarti) through the land of Egypt” (denoting “I shall reveal myself,” etc.), and in all similar phrases.

וכבר הושאל עוד למי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו ויעבור גבולו – אמר ״וכגבר עברו יין״. The verb is next employed to express that a person has gone too far, and transgressed the usual limit, in the performance of some act, as “And as a man who is drinking wine has passed (‘abarv) the proper limit” (Jer. 23:9).

וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כונה אחת ויכון כונה אחרת ותכלית אחרת: ״והוא ירה החצי להעבירו״. ולפי זאת ההשאלה הוא אצלי אמרו: ״ויעבור יי על פניו״ – ויהיה הכינוי ב׳פניו׳ שב לו ית׳ (וכן שמוהו ה׳חכמים׳ כי ׳פניו׳ זה שב לו ית׳ – ואם זכרו זה בכלל ׳הגדות׳ אין זה מקומם אבל הוא חזוק מעט לדעתנו – ויהיה ׳פניו׳ כינוי ל׳הקב״ה׳). ובאור זה – כפי מה שיראה לי שמשה ע״ה בקש השגה אחת – והיא אשר כינה אותה ב׳ראית פנים׳ באמרו: ״ופני לא יראו״ – ויעדהו בהשגה למטה ממה שביקש – והוא אשר כינה אותה ב׳ראית אחור׳ באמרו: ״וראית את אחורי״. וכבר העירונו על זה הענין ב׳משנה תורה׳. ואמר הנה כי האלוה ית׳ העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה ב׳ראית פנים׳ והעבירו לענין אחר – כלומר: לידיעת הפעולות המיוחסות לו ית׳ שיחשב בהם שהם תארים רבים – כמו שאבאר. ואמרי ׳העלים ממנו׳ ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה, ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או תאבד – כמו שאבאר בפרק מפרקי זה המאמר – אלא אם ילוה אליו עזר אלהי – כמה שאמר ״ושכתי כפי עליך עד עברי״. It is also used figuratively to denote: to abandon one aim, and turn to a different aim and object, e.g., “He shot an arrow, causing it to miss the aim (leha‘abiro)” (1 Sam. 20:36). This is the sense, it appears to me, of this verb in “And the Lord passed by (va-ya‘abor) before his face” (Exod. 34:6). I take “his face” to mean “the face of God”; our Teachers likewise interpreted “his face” as being identical with “the face of God.” And, although this is found in the midst of Agadic interpretations which would be out of place in this our work, yet it is some support of our view, that the pronoun “his” is employed in this passage as a substitute for “God’s”—and the whole passage could in my opinion be explained as follows: Moses sought to attain to a certain perception which is called “the perception of the Divine face,” a term occurring in the phrase “My face cannot be seen”; but God vouchsafed to him a perception of a lower degree, viz., the one called, “the seeing of the back,” in the words, “And thou shalt see my back” (Exod. 33:23). We have mentioned this subject in our work Mishneh Torah. Accordingly, it is stated in the above-mentioned passage that the Lord withheld from Moses that perception which is termed “the seeing of the Divine face,” and substituted for it another gift, viz., the knowledge of the acts attributed to God, which, as I shall explain (chap. liv.) are considered to be different and separate attributes of the Supreme. In asserting that God withheld from Moses (the higher knowledge) I mean to say that this knowledge was unattainable, that by its nature it was inaccessible to Moses; for man, whilst able to gain perfection by applying his reasoning faculties to the attainment of what is within the reach of his intellect, either weakens his reason or loses it altogether as soon as he ventures to seek a higher degree of knowledge—as I shall elucidate in one of the chapters of this work—unless he be granted a special aid from heaven, as is described in the words, “And I will cover thee with my hand until I pass by” (Exod. 33:23)

אבל ה׳תרגום׳ נהג מנהגו באלו הענינים וזה – כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל האלוה וישיגהו גשמות או משיגי ההגשמה יחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לענין אחד מצטרף לאלוה – מחוסר. אמר באמרו: ״והנה יי נצב עליו״ – ׳יקרא דיי מעתד עלוהי׳, ואמר באמרו: ״יצף יי ביני ובינך״ – ׳יסך מימרא דיי׳; – ועל זה המשיך פרושו ע״ה. וכן עשה באמרו: ״ויעבור יי על פניו ויקרא״ – ׳ואעבר יי שכינתיה על אפוהי וקרא׳; והנה יהיה הדבר אשר ׳עבר׳ אצלו נברא בלא ספק; ושם כנוי ב׳פניו׳ שב אל ׳משה רבינו׳ ויהיה פרוש ׳על פניו׳ – לפניו כמו ״ותעבור המנחה על פניו״. וזה גם כן פרוש יפה וטוב. וממה שמחזק פרוש ׳אונקלוס הגר ז״ל׳ – מאמר הכתוב: ״והיה בעבור כבודי״ – כבר באר כי הדבר ה׳עובר׳ הוא דבר מיוחס לו ית׳ לא עצמו – יתבאר שמו; ועל ה׳כבוד׳ ההוא אמר: ׳עד עוברי׳ ׳ויעבור יי על פניו׳. Onkelos, in translating this verse, adopts the same method which he applies to the explanation of similar passages, viz., every expression implying corporeality or corporal properties, when referring to God, he explains by assuming an ellipsis of a nomen regens before “God,” thus connecting the expression (of corporeality) with another word which is supplied, and which governs the genitive “God”: e.g., “And behold the Lord stood upon it” (Gen. 28:13), he explains, “The glory of the Lord stood arrayed above it.” Again, “The Lord watch between me and thee” (Gen. 31:49), he paraphrases, “The word of the Lord shall watch.” This is his ordinary method in explaining Scripture. He applies it also to Exod. 34:6, which he paraphrases, “The Lord caused his Presence to pass before his face and called.” According to this rendering the thing which passed was unquestionably some physical object, the pronoun “his” refers to Moses, and the phrase ‘al panav is identical with lefanav, “before him.” Comp. “So went the present over before him” (‘al panav) (Gen. 32:22). This is likewise an appropriate and satisfactory explanation: and I can adduce still further support for the opinion of Onkelos from the words “while my glory passeth by” (ba-‘abor) (Exod. 33:22), which expressly state that the passing object was something ascribed to God, not God Himself: and of this Divine glory it is also said, “until I pass by,” and “And the Lord passed by before him.”

ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר כמו שיעשה ׳אונקלוס׳ תמיד פעם ישים המחוסר ההוא ׳יקרא׳ ופעם ישימהו ׳מימרא׳. ופעם ישימהו ׳שכינה׳ כפי ענין כל מקום – הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחסר הנה ׳קול׳ – ויהיה הענין ׳ויעבור קול יי על פניו ויקרא׳ (וכבר בארנו השאלת הלשון ל׳קול׳ ׳עברה׳: ״ויעבירו קול במחנה״) – ויהיה ה׳קול׳ הוא אשר ׳קרא׳. ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת ל׳קול׳ כי באלו המלות בעצמם בא הסיפור על דבורו ית׳ למשה – אמר ״וישמע את הקול מדבר אליו״ – וכמו שיחס ה׳דבור׳ ל׳קול׳ כן יחס הנה ה׳קריאה׳ ל׳קול׳. וכבר בא כמו זה בבאור – כלומר: יחס ה׳אמירה׳ וה׳קריאה׳ ל׳קול׳ – אמר ״קול אומר קרא ואמר מה אקרא?״. ויהיה הפרוש לפי זה הענין כן. ויעבור ׳קול׳ מלפני יי ויקרא ׳יי יי׳. ויהיה כפל ׳יי׳ – לקריאה, כי הוא ית׳ הנקרא, כמו ״משה משה״, ״אברהם אברהם״. וזהו גם כן פרוש נאה מאד. Should it, however, be considered necessary to assume here an ellipsis, according to the method of Onkelos, who supplies in some instances the term “the Glory,” in others “the Word,” and in others “the Divine Presence,” as the context may require in each particular case, we may also supply here the word “voice,” and explain the passage, “And a voice from the Lord passed before him and called.” We have already shown that the verb ‘abar, “he passed,” can be applied to the voice, as in “And they caused a voice to pass through the camp” (Exod. 36:6). According to this explanation, it was the voice which called. No objection can be raised to applying the verb kara (he called) to kol (voice), for a similar phrase occurs in the Bible in reference to God’s commands to Moses, “He heard the voice speaking unto him”; and, in the same manner as it can be said “the voice spoke,” we may also say “the voice called”; indeed, we can even support this application of the verbs “to say, “and “to call,” to “the voice,” by parallel passages, as “A voice saith ‘Cry,’ and it says ‘What shall I cry?’” (Isa. 40:6). According to this view, the meaning of the passage under discussion would be: “A voice of God passed before him and called, ‘Eternal, Eternal, All-powerful, All-merciful, and All-gracious!’” (The word Eternal is repeated; it is in the vocative, for the Eternal is the one who is called. Comp. Moses, Moses! Abraham, Abraham!) This, again, is a very appropriate explanation of the text.

ולא תרחיק היות זה הענין העמוק הרחוק להשיגו סובל פרושים רבים, כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו. ועליך לבחור אי זו מן ההאמנות שתרצה, אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כולו ׳מראה נבואה׳ בלא ספק, וההשתדלות כולו – השגות שכליות אשר ביקש ואשר נמנע ממנו, ואשר השיג – הכל שכלי, אין חוש בו, כמו שבארנו תחלה; או היה שם עם זה השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראיתו יגיע שלמות ההשגה השכלית, כמו שפרש אונקלוס זה – (אם לא היתה ההשגה המראית ההיא גם כן ב׳מראה הנבואה׳ כמו שבא באברהם ״והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר״); או שהיה עם זה השגת חוש אוזן גם כן ויהיה ה׳קול׳ הוא אשר ׳עבר על פניו׳ אשר הוא נברא גם כן בלא ספק. בחר אי זו מן הדעות שתרצה כי הכונה כולה – שלא תאמין אמרו הנה ׳ויעבור׳ – כמו ״עבור לפני העם״ כי האלוה ית׳ אינו גוף, ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר שיאמר שהוא ׳עבר׳ לפי ההנחה הראשונה בלשון. You will surely not find it strange that this subject, so profound and difficult, should bear various interpretations; for it will not impair the force of the argument with which we are here concerned. Either explanation may be adopted: you may take that grand scene altogether as a prophetic vision, and the whole occurrence as a mental operation, and consider that what Moses sought, what was withheld from him, and what he attained, were things perceived by the intellect without the use of the senses (as we have explained above): or you may assume that in addition there was a certain ocular perception of a material object, the sight of which would assist intellectual perception. The latter is the view of Onkelos, unless he assumes that in this instance the ocular perception was likewise a prophetic vision, as was the case with “a smoking furnace and a burning lamp that passed between those pieces” (Gen. 15:17), mentioned in the history of Abraham. You may also assume that in addition there was a perception of sound, and that there was a voice which passed before him, and was undoubtedly something material. You may choose either of these opinions, for our sole intention and purpose is to guard you against the belief that the phrase “and the Lord passed,” is analogous to “pass before the people” (Exod. 17:5), for God, being incorporeal, cannot be said to move, and consequently the verb “to pass” cannot with propriety be applied to Him in its primary signification.

׳בא׳. ה׳ביאה׳ בלשון העברי מונחת לביאת בעל החיים – כלומר: בואו אל מקום אחד או אל איש אחר – אמר ״בא אחיך במרמה״; והיא גם כן מונחת להכנס בעל החיים במקום אחד – אמר ״ויבוא יוסף הביתה״, ״כי תבואו אל הארץ״. והושאל זה השם לבוא הענין שאינו גוף כלל״, ״כי יבא דברך וכבדנוך״, ״מאשר יבאו עליך״; עד שהושאל לקצת העדרים ״ויבא רע״, ״ויבא אופל״. ולפי זאת ההשאלה אשר הושאל למה שאינו גשם כלל, הושאל גם כן לבורא ית׳ אם לבוא דברו או לבוא שכינתו. ולפי זאת ההשאלה נאמר: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״, ״כי יי אלהי ישרקאל בא בו״; וכל מה שידמה לזה ענינו – בוא השכינה; ״ובא יי אלהי, כל קדושים עמך״ – בוא דברו – כלומר: קיום יעודיו אשר יעד בהם על יד נביאיו; והוא אמרו: ׳כל קדושים עמך׳ – כאלו אמר: ׳ובא דבר יי אלהי על ידי כל קדושים עמך׳ כמדבר לישראל. IN Hebrew, the verb bo signifies “to come” as applied to a living being, i.e., its arrival at a certain place, or approach to a certain person, as “Thy brother came (ba) with subtilty” (Gen. 27:35). It next denotes (with regard to a living being) “to enter” a certain place, e.g., “And when Joseph came (va-yabo) into the house” (Gen. 43:26); “When ye come (ta-boü) into the land” (Exod. 12:25). The term was also employed metaphorically in the sense of “to come” applied to a certain event, that is, to something incorporeal, as “When thy sayings come to pass (yabo)” (Judg. 13:17); “Of that which will come (yaboü) over thee” (Isa. 47:13). Nay, it is even applied to privatives, e.g., “Yet evil came (va-yabo)” (Job 3:26); “And darkness came (va-yabo)” Now, since the word has been applied to incorporeal things, it has also been used in reference to God-to the fulfilment of His word, or to the manifestation of His Presence (the Shechinah). In this figurative sense it is said, “Lo, I come (ba) unto thee in a thick cloud” (Exod. 19:9); “For the Lord the God of Israel cometh (ba) through it” (Ezek. 44:2). In these and all similar passages, the coming of the Shechinah is meant, but the words, “And the Lord my God shall come (u-ba)” (Zech. 14:5) are identical with “His word will come,” that is to say, the promises which He made through the Prophets will be fulfilled; therefore Scripture adds “all the holy ones that are with thee,” that is to say, “The word of the Lord my God will be performed, which has been spoken by all the holy ones who are with thee, who address the Israelites.”

ה׳יציאה׳ כנגד ה׳ביאה׳. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר – יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים – ״הם יצאו את העיר״, ״כי תצא אש״. והושאל להוראת ענין שאינו גוף כלל ״הדבר יצא מפי המלך״, ״כי יצא דבר המלכה״ – רצונו לומר: עבור הדבר – ״כי מציון תצא תורה״ וכן: ״השמש יצא על הארץ״ – כלומר: הראות האור. Yaẓa (“he came out”) is the opposite of ba (“he came in”). The term yaẓa is applied to the motion of a body from a place in which it had previously rested, to another place (whether the body be a living being or not), e.g., “And when they were gone out (yaẓeü) if the city” (Gen. 44:4); “If fire break out (teẓe)” (Exod. xxii. .5). It was then figuratively employed to denote the appearance of something incorporeal, as, “The word went out (yaẓa) of the king’s mouth” (Esth. 7:8); “When this deed of the queen shall come abroad (yeẓe) unto all women” (Esth. 1:17), that is to say, “the report will spread.” Again, “For out of Zion shall go forth (teẓe) the Law” (Isa. 2:3); further, “The sun had risen (yaẓa) upon the earth” (Gen. 19:23), i.e., its light became visible.

ולפי זאת ההשאלה היא כל ׳לשון יציאה׳ שבאה מיוחסת לו ית׳: ״הנה יי יוצא ממקומו״ – יראה דברו הנסתר עתה ממנו – כלומר: התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה; כי כל מתחדש מאתו ית׳ ייוחס לדברו ״בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״ – דמות במעשים הבאים מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבר – והוא ית׳ בלתי צריך לכלי יעשה בו, אבל פעולתו ברצונו לבד, ואין דבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר. In this figurative sense we must take every expression of coming out when applied to the Almighty, e.g., “Behold, the Lord cometh out (yoẓe) of his place” (Isa. 26:21), i.e., “The word of God, which until now has been in secret, cometh out, and will become manifest,” i.e., something will come into being which had not existed before: for everything new emanating from God is ascribed to His word. Comp. “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33:6). This is a simile taken from the conduct of kings, who employ the word as the means of carrying their will into effect. God, however, requires no instrument wherewith to operate in order to perform anything; the effect is produced solely by His will alone. He does not employ any kind of speech, as will be explained further on (chap. Iv.).

וכאשר הושאלה להראות פעולה מפעוליו ׳יציאה׳ כמו שבארנו באמרו: ׳הנה יי יוצא ממקומו׳ הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן ׳שיבה׳ ואמר: ״אלך אשובה אל מקומי״ – ענינו: העלות ה׳שכינה׳ אשר היתה במה שבתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו; כמו שאמר מיעד רע: ״והסתרתי פני מהם והיה לאכל״; כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה – ומה קשה זה היעוד! ובעבורו כינה באמרו: ׳אלך אשובה אל מקומי׳. The verb “to come out” is thus employed to designate the manifestation of a certain work of God, as we noticed in our interpretation of the phrase, “Behold, the Lord cometh out of his place.” In a similar manner the term shub, “to return,” has been figuratively employed to denote the discontinuance of a certain act according to the will of God, as in “I will go and return to my place” (Hosea 5:15); that is to say, the Divine presence (Shechinah) which had been in our midst departed from us, the consequence of which has been the absence of Divine protection from amongst us. Thus the Prophet foretelling misfortune says, “And I will hide my face from them, and they shall be devoured” (Deut. 31:17); for, when man is deprived of Divine protection he is exposed to all dangers, and becomes the butt of all fortuitous circumstances: his fortune and misfortune then depend on chance. Alas! how terrible a threat!—This is the idea contained in the words,” I will go and return to my place” (Hos. 5:15).

ה׳ההליכה׳ גם כן מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעל החיים: ״ויעקב הלך לדרכו״ – וזה הרבה. וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי החיים: ״והמים היו הלוך וחסור״, ״ותיהלך אש ארצה״. ואחר כן הושאל להתפשט ענין אחד והראותו – ואם אינו גוף כלל – אמר ״קולה כנחש ילך״; וכן אמרו: ״קול יי אלהים מתהלך בגן״ – ה׳קול׳ הוא הנאמר עליו שהיה ׳מתהלך׳. THE term halak is likewise one of the words which denote movements performed by living beings, as in “And Jacob went (halak) on his way” (Gen. xxxii. I), and in many other instances. The verb “to go” was next employed in describing movements of objects less solid than the bodies of living beings, comp. “And the waters were going on (halok) decreasing” (Gen. 8:5); “And the fire went along (va-tihalak) upon the ground” (Exod. 9:23). Then it was employed to express the spreading and manifestation of something incorporeal, comp. “The voice thereof shall go like a serpent” (Jer. 46:22); again, “The voice of the Lord God walking in the garden” (Gen. 3:8). It is “the voice” that is qualified by “walking.”

ולפי זאת ההשאלה הוא כל ׳לשון הליכה׳ שבאה באלוה ית׳ – כלומר: שהיא הושאלה למה שאינו גוף, אם להתפשט הענין, או לסור ההשגחה, אשר דומה לו בבעל החיים סור מן הדבר אשר יהיה בבעל החיים ב׳הליכה׳. וכמו שכנה הסתלק ההשגחה ב׳הסתרת פנים׳ באמרו: ״ואנוכי הסתר אסתיר פני״ כן כנה אותו ב׳הליכה׳ אשר הוא בענין סור מן הדבר – אמר ״אלך אשובה אל מקומי״. Whenever the word “to go” is used in reference to God, it must be taken in this figurative sense, i.e., it applies to incorporeal things, and signifies either the manifestation of something incorporeal, or the withdrawal of the Divine protection, an act corresponding in lifeless beings to the removal of a thing, in living beings to the departure of a living being, “walking.” The withdrawal of God’s protection is called in the Bible “the hiding of God’s countenance,” as in Deuteronomy 31:18, “As for me, I will hide my countenance.” On the same ground it has been designated “going away,” or moving away from a thing. comp. “I will depart and return to my place” (Hos. 5:15).

אמנם אמרו: ״ויחר אף יי בם וילך״ יש בו שני הענינים יחד – כלומר: ענין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלותו והראותו, כלומר: ה׳חרון אף׳ הוא אשר ׳הלך׳ ונמשך אליהם ולזה שבה ״מצורעת כשלג״. But in the passage, “And the anger of the Lord was kindled against them, and he went” (Num. 12:9), the two meanings of the verb are combined. viz., the withdrawal of the Divine protection, expressed by “and he went,” and the revelation, manifestation, and appearance of something namely, of the anger which went forth and reached them, in consequence of which Miriam became “leprous, white as snow.”

וכן הושאל ׳לשון הליכה׳ להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל – אמר ״והלכת בדרכיו״, ״אחרי אלהיכם תלכו״, ״לכו ונלכה באור יי״. The expression “to walk” was further applied to conduct, which concerns only the inner life, and which requires no bodily motion, as in the following passages, “And thou shalt walk in his ways” (Deut. 28:9); “Ye shall walk after the Lord your God” (Deut. 13:5); “Come ye, and let us walk in the light of the Lord.” (Isa. 2:5).

׳שכון׳. ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד: ״והוא שוכן באלוני ממרא״, ״ויהי בשכון ישראל״ – וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא כי באריכות עמידת בעל החיים במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק. THE Hebrew shakan, as is well known, signifies “to dwell,” as, “And he was dwelling (shoken) in the plains of Mamre” (Gen. 14:13); “And it came to pass, when Israel dwelt (bishekon)” (Gen. 35:22). This is the most common meaning of the word. But “dwelling in a place” consists in the continued stay in a place, general or special; when a living being dwells long in a place, we say that it stays in that place, although it unquestionably moves about in it, comp. “And he was staying in the plains of Mamre” (Gen. 14:13), and, “And it came to pass, when Israel stayed” (Gen. xxxv 22).

והושאל זה למה שאינו בעל חיים אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר יאמר בו גם כן ׳לשון שכינה׳ ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא – מקום ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים – אמר ״תשכון עליו עננה״, ואין ספק, כי ה׳עננה׳ אינה בעל חיים ולא ה׳יום׳ גוף כלל אלא חלק זמן. The term was next applied metaphorically to inanimate objects, i.e., to everything which has settled and remains fixed on one object, although the object on which the thing remains is not a place, and the thing itself is not a living being; for instance, “Let a cloud dwell upon it [the day]” (Job 3:5); there is no doubt that the cloud is not a living being, and that the day is not a corporeal thing, but a division of time.

ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית׳ – כלומר: להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר: ״וישכון כבוד יי׳״, ״ושכנתי בתוך בני ישראל״, ״ורצון שוכני סנה״. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית׳ הוא בענין התמדת שכינתו – כלומר: אורו הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד – כל מקום כפי ענינו. In this sense the term is employed in reference to God, that is to Say, to denote the continuance of His Divine Presence (Shechinah) or of His Providence in some place where the Divine Presence manifested itself constantly, or in some object which was constantly protected by Providence. Comp. “And the glory of the Lord abode” (Exod. 24:16); “And I will dwell among the children of Israel” (Exod. 29:45); “And for the goodwill of him that dwelt in the bush” (Deut. 33:16). Whenever the term is applied to the Almighty, it must be taken consistently with the context in the sense either as referring to the Presence of His Shechinah (i.e., of His light that was created for the purpose) in a certain place, or of the continuance of His Providence protecting a certain object.

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם ״דברה תורה כלשון בני אדם״. ענין זה – כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית׳. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא ית׳ נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם. You, no doubt, know the Talmudical saying, which includes in itself all the various kinds of interpretation connected with our subject. It runs thus: “The Torah speaks according to the language of man,” that is to say, expressions, which can easily be comprehended and understood by all, are applied to the Creator. Hence the description of God by attributes implying corporeality, in order to express His existence: because the multitude of people do not easily conceive existence unless in connection with a body, and that which is not a body nor connected with a body has for them no existence.

וכן כל מה שהוא שלמות אצלנו ייוחס לו ית׳ – להורות עליו שהוא שלם במיני השלמיות כולם, ואין עמו חסרון או העדר כלל. וכל מה שישיגו ההמון שהוא חסרון או העדר – לא יתואר בו; ולזה לא יתואר באכילה ושתיה ולא בשנה ולא בחלי ולא בחמס ולא במה שידמה לזה. וכל מה שיחשוב ההמון שהוא שלמות יתואר בו – ואף על פי שהדבר ההוא אמנם הוא שלמות בערך אלינו אבל בערך אליו ית׳ אלו אשר נחשבם כלם שלמיות הם תכלית החסרון; אמנם אילו דימו העדר השלמות ההוא האנושי ממנו ית׳ היה זה אצלם חסרון בחקו. Whatever we regard as a state of perfection, is likewise attributed to God, as expressing that He is perfect in every respect, and that no imperfection or deficiency whatever is found in Him. But there is not attributed to God anything which the multitude consider a defect or want; thus He is never represented as eating, drinking, sleeping, being ill, using violence, and the like. Whatever, on the other hand, is commonly regarded as a state of perfection is attributed to Him, although it is only a state of perfection in relation to ourselves; for in relation to God, what we consider to be a state of perfection, is in truth the highest degree of imperfection. If, however, men were to think that those human perfections were absent in God, they would consider Him as imperfect.

ואתה יודע כי התנועה היא משלמות בעל החיים והכרחית לו בהשלמתו. וכמו שהוא צריך לאכילה ושתיה להחליף מה שיותך כן הוא צריך לתנועה לכוון אל הטוב לו והמורגל לברוח מן הרע לו ומה שהוא כנגדו. ואין הפרש בין שיתואר ית׳ באכילה ובשתיה או שיתואר בתנועה. אבל לפי ׳לשון בני אדם׳ – כלומר: הדמיון ההמוני – היו האכילה והשתיה אצלם חסרון בחוק האלוה והתנועה אינה חסרון בחקו ואף על פי שהתנועה אמנם הצריך אליה החסרון. וכבר התבאר במופת כי כל מתנועע בעל גודל – מתחלק בלא ספק; והנה יתבאר אחר זה היותו ית׳ בלתי בעל גודל ולא תמצא לו תנועה; ולא יתואר גם כן במנוחה כי לא יתואר במנוחה אלא מי שדרכו להתנועע. וכל אלה השמות המורים על מיני תנועות בעל החיים כולם יתואר בהם ית׳ על הדרך שאמרנו כמו שיתואר בחיים כי התנועה – מקרה דבק לבעל החיים. ואין ספק, כי בהסתלק הגשמות יסתלקו כל אלה כלומר: ׳ירד ועלה והלך ונצב ועמד וסבב וישב ושכן ויצא ובוא ועבר׳ וכל מה שדומה לזה. You are aware that locomotion is one of the distinguishing characteristics of living beings, and is indispensable for them in their progress towards perfection. As they require food and drink to supply animal waste, so they require locomotion, in order to approach that which is good for them and in harmony with their nature, and to escape from what is injurious and contrary to their nature. It makes, in fact, no difference whether we ascribe to God eating and drinking or locomotion; but according to human modes of expression, that is to say, according to common notions, eating and drinking would be an imperfection in God, while motion would not, in spite of the fact that the necessity of locomotion is the result of some want. Furthermore, it has been clearly proved, that everything which moves is corporeal and divisible; it will be shown below that God is incorporeal and that He can have no locomotion; nor can rest be ascribed to Him; for rest can only be applied to that which also moves. All expressions, however, which imply the various modes of movement in living beings, are employed with regard to God in the manner we have described and in the same way as life is ascribed to Him: although motion is an accident pertaining to living beings, and there is no doubt that, without corporeality, expressions like the following could not be imagined: “to descend, to ascend, to walk, to place, to stand, to surround, to sit, to dwell, to depart, to enter, to pass, etc.

וזה הענין ההארכה בו – יתרון אלא מפני שהרגילוהו דעות ההמון, לכן צריך לבארו לאשר לקחו עצמם בשלמות האנושי, ולהסיר מהם אלו המחשבות המתחילות משני הנערות אליהם – במעט הרחבה כמו שעשינו. It would have been superfluous thus to dilate on this subject, were it not for the mass of the people, who are accustomed to such ideas. It has been necessary to expatiate on the subject, as we have attempted, for the benefit of those who are anxious to acquire perfection, to remove from them such notions as have grown up with them from the days of youth.

׳אונקלוס הגר׳ שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר שם השתדלותו בסלוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה – ישים ענין התנועה – הגלות והראות אור נברא – כלומר: ׳שכינה׳ או השגחה. והנה תרגם ״ירד יי״ – ׳יתגלי יי׳; ״וירד יי״ – ׳ואתגלי יי׳ ולא אמר: ׳ונחת יי׳; ״ארדה נא ואראה״ – ׳אתגלי כען ואדון׳ – וזה נמשך בפרושו. ONKELOS the Proselyte, who was thoroughly acquainted with the Hebrew and Chaldaic languages, made it his task to oppose the belief in God’s corporeality. Accordingly, any expression employed in the Pentateuch in reference to God, and in any way implying corporeality, he paraphrases in consonance with the context. All expressions denoting any mode of motion, are explained by Him to mean the appearance or manifestation of a certain light that had been created [for the occasion], i.e., the Shekhinah (Divine Presence), or Providence. Thus he paraphrases “the Lord will come down” (Exod. 19:11), “The Lord will manifest Himself”; “And God came down” (xvi. 20), “And God manifested Himself”; and does not say “And God came down”; “I will go down now and see” (Gen. 18:21), he paraphrases, “I will manifest myself now and see.”

אלא שהוא תרגם ״אנכי ארד עמך מצרימה״ – ׳אנא אחות עמך למצרים׳ – וזה דבר מופלא מאד יורה על שלמות זה האדון וטוב פרושו והבנתו הדברים כפי מה שהם, ופתח לנו בזה התרגום ענין גדול מעניני הנבואה. This is his rendering [of the verb yarad, “he went down,” when used in reference to God] throughout his version, with the exception of the following passage, “I will go down (ered) with thee into Egypt” (Gen. 46:4), which he renders literally. A remarkable proof of this great man’s talents, the excellence of his version, and the correctness of his interpretation! By this version he discloses to us an important principle as regards prophecy.

והוא כי תחלת זה הספור אמר ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וכו׳ ויאמר אנוכי האל וכו׳ אנוכי ארד עמך מצרימה״; וכאשר כלל תחלת המאמר היותו ב׳מראות הלילה׳ לא הרחיק אונקלוס שיסופר המאמר אשר נאמר ב׳מראות הלילה׳ בלשונו. והוא – האמת, כי זה ספור מה שנאמר; לא ספור ענין שקרה, כמו ״וירד יי על הר סיני״ אשר הוא ספור מה שהתחדש בדברים הנמצאים, ולזה כנה אותו בהראות והרחיק ממנו מה שיורה על מציאות התנועה; והדברים הדמיוניים – כלומר: ספור מה שנאמר לו – הניחו כאשר היה – וזה מופלא! This narrative begins: “And God spake unto Israel in the visions of the night, and said, Jacob, Jacob, etc. And He said, I am God, etc., I will go down with thee into Egypt” (Gen. 46:2, 3). Seeing that the whole narrative is introduced as a vision of the night, Onkelos did not hesitate to translate literally the words addressed to Jacob in the nocturnal vision, and thus gave a faithful account of the occurrence. For the passage in question contains a statement of what Jacob was told, not what actually took place, as is the case in the words, “And the Lord came down upon Mount Sinai” (Exod. 19:20). Here we have an account of what actually occurred in the physical world; the verb yarad is therefore paraphrased “He manifested Himself,” and entirely detached from the idea of motion. Accounts of what happened in the imagination of man, I mean of what he was told, are not altered. A most remarkable distinction!

ומכאן תתעורר כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בו ׳בחלום׳ או ׳במראות הלילה׳ ובין מה שיאמר בו ׳במחזה׳ ו׳במראה׳ ובין מה שיאמר בו סתם ״ויהי דבר יי אלי לאמר״ או ״ויאמר יי אלי לאמר״. Hence you may infer that there is a great difference between a communication, designated as having been made in a dream, or a vision of the night, and a vision or a manifestation simply introduced with phrases like “And the word of the Lord came unto me, saying”; “And the Lord spake unto me, saying.”

ואפשר עוד אצלי כי אונקלוס פרש ׳אלהים׳ הנאמר הנה – מלאך ולזה לא הרחיק שיאמר בו ׳אנא אחות עמך למצרים׳. ולא תרחיק האמינו ׳אלהים׳ הנה – מלאך והוא יאמר לו ״אנכי האל אלהי אביך״ – כי זה המאמר יהיה בזה הלשון על ידי מלאך גם כן; הלא תראהו אומר: ״ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני״ ובסוף ספור דבריו עמו ״אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר״ – ואין ספק, כי יעקב נדר לאל ולא למלאך; אבל זה נמשך בדברי הנביאים – כלומר: ספור הדברים אשר יאמרם להם המלאך בעבור האלוה בלשון הדיבור האלוה להם – והם כולם בחסרון המצטרף, כאילו אמר: ׳אנכי – שלוח אלהי אביך׳ ׳אנוכי שלוח האל הנגלה עליך בבית אל׳ וכיוצא בזה. According to my opinion, it is also possible that Onkelos understood Elohim in the above passage to signify “angel,” and that for this reason he did not hesitate to translate literally, “I will go down with thee to Egypt.” Do not think it strange that Onkelos should have believed the Elohim, who said to Jacob, “I am God, the God of thy father” (ib. 3), to be an angel, for this sentence can, in the same form, also have been spoken by an angel. Thus Jacob says, “And the angel of God spake unto me in a dream, saying, Jacob. And I said, Here am I,” etc. (Gen. 31:11); and concludes the report of the angel’s words to him in the following way, “I am the God of Bethel, where thou anointedst the pillar, and where thou vowedst a vow unto me” (ib. 13), although there is no doubt that Jacob vowed to God, not to the angel. It is the usual practice of prophets to relate words addressed to them by an angel in the name of God, as though God Himself had spoken to them. Such passages are all to be explained by supplying the nomen regens, and by considering them as identical with “I am the messenger of the God of thy father,” “I am the messenger of God who appeared to thee in Bethel,” and the like.

והנה יבואו בנבואה ומעלותיה ובמלאכים דברים רבים כפי כונת זה המאמר. Prophecy with its various degrees, and the nature of angels, will be fully discussed in the sequel, in accordance with the object of this treatise (II. chap. xiv.).

׳רגל׳ – שם משתתף. הוא שם לרגל בעל החיים ״רגל תחת רגל״. ויפול גם כן בענין ההמשך אחר הדבר: ״צא אתה וכל העם אשר ברגליך״ ענינו – הנמשכים אחריך. ויפול גם כן בענין הסבה ״ויברך יי אותך לרגלי״ – בסבתי – כלומר: בגללי – כי הענין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סבה לענין ההוא – וזה נעשה הרבה ״לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים״. THE term regel is homonymous, signifying, in the first place, the foot of a living being; comp. “Foot for foot” (Exod. 21:24). Next it denotes an object which follows another: comp. “And all the people that follow thee” (lit. that are at thy feet) (ib. 11:8). Another signification of the word is “cause”; comp. “And the Lord hath blessed thee, I being the cause” (leragli) (Gen. 30:30), i.e., for my sake; for that which exists for the sake of another thing has the latter for its final cause. Examples of the term used in this sense are numerous. It has that meaning in Genesis 33:14, “Because (leregel) of the cattle that goeth before me, and because (leregel) of the children.”

אם כן, אמרו: ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים״ רצונו לומר: קיום סבותיו – כלומר: הנפלאות אשר יראו אז במקום ההוא אשר הוא ית׳ סבתם – כלומר: עושם. ואל זה הפרוש נטה יונתן בן עוזיאל ע״ה – אמר: ׳ויתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טור זיתיא׳; וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק ׳גבורתיה׳ מפני שהרצון בכלם – הפעולות הבאות ברצונו. Consequently, the Hebrew text, of which the literal rendering is: “And his feet shall stand in that day upon the Mount of Olives” (Zech. 14:4) can be explained in the following way: “And the things caused by him (raglav) on that day upon the Mount of Olives, that is to say, the wonders which will then be seen, and of which God will be the Cause or the Maker, will remain permanently.” To this explanation does Jonathan son of Uziel incline in paraphrasing the passage,” And he will appear in his might on that day upon the Mount of Olives. He generally expresses terms denoting those parts of the body by which contact and motion are effected, by “his might” [when referring to God], because all such expressions denote acts done by His Will.

אמנם אמרו: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ פרש אונקלוס בו כמו שידעת – שהוא שם כנוי ׳רגליו׳ שב אל הכסא, ואמר: ׳ותחות כורסי יקריה׳. והבן והפלא מהרחקת אונקלוס ההגשמה וכל המביא אליה, ואפילו בדרך רחוק – שהוא לא אמר: ׳ותחות כורסיה׳ שאם היה מיחס הכסא לו על הענין המובן תחלה, היה מתחיב היותו נסמך על גשם והתחיב הגשמות; ויחס ה׳כסא׳ ל׳יקריה׳ – כלומר: ל׳שכינה׳ אשר היא אור נברא. In the passage (Exod. 24:10, lit., “And there was under his feet, like the action of the whiteness of a sapphire stone”), Onkelos, as you know, in his version, considers the word (raglav) “his feet” as a figurative expression and a substitute for “throne”; the words “under his feet” he therefore paraphrases, “And under the throne of his glory.” Consider this well, and you will observe with wonder how Onkelos keeps free from the idea of the corporeality of God, and from everything that leads thereto, even in the remotest degree. For he does not say, “and under His throne”; the direct relation of the throne to God, implied in the literal sense of the phrase “His throne,” would necessarily suggest the idea that God is supported by a material object, and thus lead directly to the corporeality of God: he therefore refers the throne to His glory, i.e., to the Shekhinah, which is a light created for the purpose.

וכן אמר ב׳תרגום׳: ״כי יד על כס יה״ ׳מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקרא׳. וכן תמצא על לשון כל העם ׳כסא הכבוד׳. Similarly he paraphrases the words, “For my hand I lift up to the throne of God” (Exod. 17:16), “An oath has been uttered by God, whose Shekhinah is upon the throne of his glory.” This principle found also expression in the popular phrase, “the Throne of the Glory.”

וכבר יצאנו מענין הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים. ואשוב אל ענין הפרק. We have already gone too far away from the subject of this chapter, and touched upon things which will be discussed in other chapters; we will now return to our present theme.

אמנם פרוש אונקלוס כבר ידעתו; אלא שתכלית דברו – הרחק ההגשמה. ולא באר לנו אי זה דבר השיגו, ולא אי זה דבר נרצה בזה המשל. וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה הענין, אך להרחיק הגשמות לבד כי הרחקת ההגשמה – דבר מופתי הכרחי באמונה ויגזר בו ויאמר כפי הצריך לזה; אבל באור ענין המשל הוא ענין מסופק אפשר שתהיה בו זאת הכונה או דבר אחר, והם עוד דברים נסתרים מאוד ואין מיסודות האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון – ולזה לא הכניס עצמו בזה הענין. You are acquainted with the version of Onkelos [of the passage quoted]. He contents himself with excluding from his version all expressions of corporeality in reference to God, and does not show us what they (the nobles of the children of Israel Exod. 24:10) perceived, or what is meant by that figure. In all similar instances Onkelos also abstains from entering into such questions, and only endeavours to exclude every expression implying corporeality; for the incorporeality of God is a demonstrative truth and an indispensable element in our faith; he could decidedly state all that was necessary in that respect. The interpretation of a simile is a doubtful thing: it may possibly have that meaning, but it may also refer to something else. It contains besides very profound matter, the understanding of which is not a fundamental element in our faith, and the comprehension of which is not easy for the common people. Onkelos, therefore, did not enter at all into this subject.

אבל אנחנו כפי ענין המאמר אי אפשר מבלתי שנפרש בו דבר. ואומר – כי אמרו: ׳ותחת רגליו׳ רוצה בו מסבתו ובגללו כמו שבארנו. ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון אשר הוא מאתו ית׳ והוא סבת מציאותו. והסתכל אמרו: ׳כמעשה לבנת הספיר׳ – ואילו היתה הכונה המראה היה אומר ׳כלבנת הספיר׳; והוסיף ׳כמעשה׳ כי החומר כמו שידעת מקבל לעולם מתפעל לפי בחינת טבעו ואין פעולה לו כי אם במקרה – כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה כמו שהתבאר בספרים הטבעיים – ולזה אמר עליו ׳כמעשה׳. ואמנם, ׳לבנת הספיר׳ הוא לשון על הזוהר לא על המראה הלבן; כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד – והזוהר אינו מראה כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאלו היה מראה לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם, אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה; וזה כדמות החומר הראשון אשר הוא בבחינת אמתתו נעדר הצורות כולם ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו. והיתה השגתם אם כן – החומר הראשון ויחוסו לאלוה, והיותו ראש בריאותיו המחויבות ההויה וההפסד והוא מחדשו. – והנה יבואו בזה הענין גם כן דברים. We, however, remaining faithful to our task in this treatise, find ourselves compelled to give our explanation. According to our opinion “under his feet” (raglav) denotes “under that of which He is the cause,” “that which exists through Him,” as we have already stated. They (the nobles of the children of Israel) therefore comprehended the real nature of the materia prima, which emanated from Him, and of whose existence He is the only cause. Consider well the phrase, “like the action of the whiteness of the sapphire stone.” If the colour were the point of comparison, the words, “as the whiteness of the sapphire stone” would have sufficed; but the addition of “like the action” was necessary, because matter, as such, is, as you are well aware, always receptive and passive, active only by some accident. On the other hand, form, as such, is always active, and only passive by some accident, as is explained in works on Physics. This explains the addition of “like the action” in reference to the materia prima. The expression “the whiteness of the sapphire” refers to the transparency, not to the white colour: for “the whiteness” of the sapphire is not a white colour, but the property of being transparent. Things, however, which are transparent, have no colour of their own, as is proved in works on Physics: for if they had a colour they would not permit all the colours to pass through them nor would they receive colours: it is only when the transparent object is totally colourless, that it is able to receive successively all the colours. In this respect it (the whiteness of the sapphire) is like the materia prima, which as such is entirely formless, and thus receives all the forms one after the other. What they (the nobles of the children of Israel) perceived was therefore the materia prima, whose relation to God is distinctly mentioned, because it is the source of those of his creatures which are subject to genesis and destruction, and has been created by him. This subject also will be treated later on more fully.

ודע – שאתה צריך לכמו זה הפרוש ואפילו לפרוש אונקלוס אשר אמר: ׳ותחות כורסי׳ יקריה׳ – כלומר: כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים ׳כסא׳ כמו שקדם. ולא העירני אל זה הפרוש המופלא והמציא זה הענין אלא דבר מצאתי לר׳ אליעזר בן הורקנוס תשמענו בקצת פרקי זה המאמר. והכונה כולה מכל משכיל – הרחקת ההגשמה מהאלוה ית׳ והשם ההשגות ההם כולם שכליות ולא חושיות. – והבן זה והתבונן בו! Observe that you must have recourse to an explanation of this kind, even when adopting the rendering of Onkelos, “And under the throne of His glory”; for in fact the materia prima is also under the heavens, which are called “throne of God,” as we have remarked above. I should not have thought of this unusual interpretation, or hit on this argument were it not for an utterance of R. Eliezer ben Hyrcanus, which will be discussed in one of the parts of this treatise (II. chap. xxvi.). The primary object of every intelligent person must be to deny the corporeality of God, and to believe that all those perceptions (described in the above passage) were of a spiritual not of a material character. Note this and consider it well.

׳עצב׳ – שם משתתף. הוא שם הכאב והחיל: ״בעצב תלדי בנים״. והוא שם הכעס ״ולא עצבו אביו מימיו״ – ולא הכעיסו; ״כי נעצב אל דוד״ – כעס בעבורו. והוא שם המרי ״מרו ועצבו את רוח קדשו״, ״יעציבוהו בישימון״, ״אם דרך עוצב בי״, ״כל היום דברי יעצבו״. THE term ‘eẓeb is homonymous, denoting, in the first place, pain and trembling; comp. “In sorrow (be-‘eẓeb) thou shalt bring forth children” (Gen. 3:16). Next it denotes anger; comp. “And his father had not made him angry (‘aẓabo) at any time” (1 Kings 1:6); “for he was angry (ne‘eẓab) for the sake of David” (1 Sam. 20:34). The term signifies also provocation: comp. “They rebelled, and vexed (‘iẓẓebu) his holy spirit” (Isa. 63:10); “and provoked (ya‘aẓibahu) him in the desert” (Ps. 78:40); “If there be any way of provocation (‘oẓeb) in me” (ib. 139:24); “Every day they rebel (ye‘aẓẓebu) against my words” (ib. 56:6).

ולפי הענין השני או השלישי נאמר: ״ויתעצב אל לבו״. אמנם כפי הענין השני פרושו – כי האלוה כעס עליהם לרוע מעלליהם. ואמנם, אמרו: ׳אל לבו׳ וכן אמרו בענין נח ״ויאמר יי אל לבו״ – שמע ענינו, והוא כי הענין אשר יאמר בעבורו באדם שהוא ׳אמר בלבו׳ או ׳אמר אל לבו׳ הוא הענין אשר לא יהגה ולא יאמרהו לזולתו וכן כל ענין שרצהו האלוה ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון יאמר עליו ׳ויאמר יי אל לבו׳ להדמותו בענין ההוא האנושי, על המשך ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – וזה מבואר נגלה ומפני שמרי ׳דור המבול׳ לא התבאר ב׳תורה׳ שליחות שלוח להם בעת ההיא ולא הזהירם ולא יעדם במות – נאמר בעבורם כי האלוה כעס עליהם ׳בליבו׳. וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד ׳מבול׳ לא אמר לנביא לך והגד להם זה – ולזה נאמר: ׳אל לבו׳. In Genesis 6:6 the word has either the second or the third signification. In the first case, the sense of the Hebrew va-yit‘aẓẓeb el libbo is “God was angry with them on account of the wickedness of their deeds” as to the words “to his heart” used here, and also in the history of Noah (ib. 8:21) I will here explain what they mean. With regard to man, we use the expression “he said to himself,” or “he said in his heart,” in reference to a subject which he did not utter or communicate to any other person. Similarly the phrase “And God said in his heart,” is used in reference to an act which God decreed without mentioning it to any prophet at the time the event took place according to the will of God. And a figure of this kind is admissible, since “the Torah speaketh in accordance with the language of man” (supra c. xxvi.). This is plain and clear. In the Pentateuch no distinct mention is made of a message sent to the wicked generation of the flood, cautioning or threatening them with death; therefore, it is said concerning them, that God was angry with them in His heart; likewise when He decreed that no flood should happen again, He did not tell a prophet to communicate it to others, and for that reason the words “in his heart” are added.

אבל פרוש ׳ויתעצב אל לבו׳ כפי הענין השלישי יהיה פרושו ומרה האדם רצון האלוה בו; כי ׳לב׳ גם כן יקרא הרצון, כמו שאבאר בשתוף שם ׳לב׳. Taking the verb in the third signification, we explain the passage thus: “And man rebelled against God’s will concerning him”; for leb (heart) also signifies “will,” as we shall explain when treating of the homonymity of leb (heart).

יחשב שענין ׳תמונה׳ ותבנית׳ בלשון העברי – אחד ואינו כן. וזה כי ׳תבנית׳ – שם נגזר מן ׳בנה׳ וענינו – בנין הדבר ותכונתו – רצוני לומר: תארו כריבוע והעיגול והשלוש וזולתם מן התארים. אמר ״את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו״ ואמר בתבניתם אשר אתה מראה בהר״, ״תבנית כל צפור״, ״תבנית יד״, ״תבנית האולם״ – כל זה תואר. ולזה לא הפיל לשון העברים אלו המילות בתארים נתלים באלוה בשום פנים. IT might be thought that the Hebrew words temunah and tabnit have one and the same meaning, but this is not the case. Tabnit, derived from the verb banah (he built), signifies the build and construction of a thing—that is to say, its figure, whether square, round, triangular, or of any other shape. Comp. “the pattern (tabnit) of the Tabernacle and the pattern (tabnit) of all its vessels” (Exod. 25:9); “according to the pattern (tabnit) which thou wast shown upon the mount” (Exod. 25:40); “the form of any bird” (Deut. 4:17); “the form (tabnit) of a hand” (Ezek. 8:3); “the pattern (tabnit) of the porch” (1 Chron. 28:11). In all these quotations it is the shape which is referred to. Therefore the Hebrew language never employs the word tabnit in speaking of the qualities of God Almighty.

אמנם ׳תמונה׳ הוא שם נופל על שלושה ענינים בסיפוק. וזה שהוא יאמר על צורת הדבר המושגת בחושים חוץ לשכל – רצוני לומר: תארו – והוא אמרו: ״ועשיתם פסל תמונת כל״, ״כי לא ראיתם כל תמונה״; ויאמר על הצורה הדמיונית הנמצאת בדמיון מן האיש אחר העלמו מן החושים – והוא אמרו: ״בשעפים מחזיונות לילה וכו׳״ וסוף הדבר, ״יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני״ – רצונו לומר: דמיון לנגד עיני בשנה; ויאמר על הענין האמיתי המושג בשכל. ולפי זה הענין השלישי יאמר בו ית׳ ׳תמונה׳ – אמר ״ותמונת יי יביט״ – ענינו ופרושו: ואמיתת האלוה ישיג. The term temunah, on the other hand, is used in the Bible in three different senses. It signifies, first, the outlines of things which are perceived by our bodily senses, i.e., their shape and form; as, e.g., “And ye make an image the form (temunat) of some likeness” (Deut. 4:16); “for ye saw no likeness” (temunah) (Deut. 4:15). Secondly, the forms of our imagination, i.e., the impressions retained in imagination when the objects have ceased to affect our senses. In this sense it is used in the passage which begins “In thoughts from the visions of the night” (Job 4:13), and which concludes “it remained but I could not recognize its sight, only an image—temunah—was before my eyes,” i.e., an image which presented itself to my sight during sleep. Thirdly, the true form of an object, which is perceived only by the intellect: and it is in this third signification that the term is applied to God. The words “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8) therefore mean “he shall comprehend the true essence of the Lord.”

׳אכול׳. זאת המלה הנחתה הראשונה בלשון – ללקיחת בעל החיים מה שיקחהו מן המזון; וזה – מה שאין צריך אליו משל. ואחרי כן, ראה הלשון באכילה שני ענינים: הענין האחד הוא אבדת הדבר הנאכל – כלומר: היפסד צורתו תחילה – והענין האחר צמיחת בעל החיים במה שיקחהו מן המזון והתמדת עמידתו בו והתמדת מציאותו ותיקון כחות הגוף כולם בו. IN its primary meaning akal (to eat) is used in the sense of taking food by animals: this needs no illustration. It was afterwards observed that eating includes two processes—(1) the loss of the food, i.e., the destruction of its form, which first takes place; (2) the growth of animals, the preservation of their strength and their existence, and the support of all the forces of their body, caused by the food they take.

ולפי הענין הראשון הושאל ׳לשון אכילה׳ לכל אבדה והפסד ובכלל לכל השמט צורה: ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״, ״ארץ אוכלת יושביה״, ״חרב תאוכלו״, ״תאכל חרב״, ״ותבער בם אש יי ותאכל בקצה המחנה״, ״אש אוכלה הוא״ – כלומר: יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו – וזה הרבה. The consideration of the first process led to the figurative use of the verb in the sense of “consuming,” “destroying”; hence it includes all modes of depriving a thing of its form comp. “And the land of your enemies shall destroy (lit. eat) you” (Lev. 26:38); “A land that destroyeth (lit. eateth) the inhabitants thereof” (Num. 13:32); “Ye shall be destroyed (lit. eaten) with the sword” (Isa. 1:6); “Shall the sword destroy (lit. eat)” (2 Sam. 2:26); “And the fire of the Lord burnt among them, and destroyed (lit. ate) them that were in the uttermost parts of the camp” (Num. 11:1); “(God) is a destroying (lit. eating) fire” (Deut. 4:24), that is, He destroys those who rebel against Him, as the fire destroys everything that comes within its reach. Instances of this kind are very frequent.

ולפי הענין האחרון הושאל ׳לשון אכילה׳ לחכמה וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר יתמיד בהם הישארות הצורה האנושית על השלם שבענינים כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו ״לכו שברו ואכולו״, ״שמעו שמוע אלי ואכלו טוב״, ״אכול דבש הרבות לא טוב״, ״אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך״. With reference to the second effect of the act of eating, the verb “to eat” is figuratively used in the sense of “acquiring wisdom,” “learning”; in short, for all intellectual perceptions. These preserve the human form (intellect) constantly in the most perfect manner, in the same way as food preserves the body in its best condition. Comp. “Come ye, buy and eat” (Isa. 55:1); “Hearken diligently unto me, and eat ye that which is good” (ib. 2); “It is not good to eat much honey” (Prov. 25:27); “My son, eat thou honey, because it is good, and the honeycomb, which is sweet to thy taste; so shall the knowledge of wisdom be unto thy soul” (ib. 24:13, 14).

וזה נעשה גם כן הרבה בדברי ה׳חכמים׳ – כלומר: שמכנים החכמה באכילה – ״תו אכילו בשרא שמינא בי רבא״; ואמרו: ״כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה״ (ובקצת הנוסחאות ׳תורה׳); וכן הרבה קראם החכמה – ׳מים׳: ״הוי כל צמא לכו למים״. This figurative use of the verb “to eat” in the sense of “acquiring wisdom” is frequently met with in the Talmud, e.g., “Come, eat fat meat at Raba’s” (Baba Bathra 22a); comp. “All expressions of ‘eating’ and ‘drinking’ found in this book (of Proverbs) refer to wisdom,” or, according to another reading, “to the Law” (Koh. rabba on Eccl. 3:13) Wisdom has also been frequently called “water,” e.g., “Ho, every one that thirsteth, come ye to the waters” (Isa. 55:1).

ומאשר נעשה זה הרבה בלשון ונגלה עד ששב כאילו הוא ההנחה הראשונה, נעשה גם כן לשון הרעב והצמא בהעדר החכמה וההשגה: ״והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי״, ״צמאה נפשי לאלהים לאל חי״ – וזה הרבה. ותרגם יונתן בן עוזיאל ע״ה ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״ – ׳ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא׳. והסתכל פרושו ׳מים׳ – שהוא חכמה שתגיע בימים ההם; ושם ׳מעיני׳ כמו ״מעיני העדה״ – כלומר: הראשים – והם החכמים; ואמר: ׳מבחירי צדיקיא׳ כי ה׳צדק׳ הוא ה׳ישועה׳ האמיתית. וראה איך פרש כל מילה בזה ה׳פסוק׳ לענין החכמה והלימוד. והבן זה! The figurative meaning of these expressions has been so general and common, that it was almost considered as its primitive signification, and led to the employment “of hunger” and “thirst” in the sense of “absence of wisdom and intelligence”; comp. “I will send a famine in the land, not a famine of bread, nor a thirst for water, but of hearing the words of the Lord”; “My soul thirsteth for God, for the living God” (Ps. 42:3). Instances of this kind occur frequently. The words, “With joy shall ye draw water out of the wells of salvation” (Isa. 12:3), are paraphrased by Jonathan son of Uzziel thus: “You will joyfully receive new instruction from the chosen of the righteous.” Consider how he explains “water” to indicate “the wisdom which will then spread,” and “the wells” (ma‘ayene) as being identical with “the eyes of the congregation” (Num. 15:24), in the sense of “the chiefs,” or “the wise.” By the phrase, “from the chosen of the righteous,” he expresses his belief that righteousness is true salvation. You now see how he gives to every word in this verse some signification referring to wisdom and study. This should be well considered.

דע – כי לשכל האנושי השגות בכחו וטבעו שישיגם; ובמציאות – נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה אבל שערי השגתם נעולים בפניו; ובמציאות – דברים ישיג מהם ענין ויסכול ענינים – ואין בהיותו משיג מתחיב שישיג כל דבר. כמו שלחושים – השגות ולא ישיגום על איזה מרחק שיזדמן; וכן שאר הכחות הגופניות שהאיש על דרך משל, אף על פי שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה. ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ושאר הכחות הגופניות נגלה מבואר לכל אדם. אלא שיש לו גבול, ואין הענין הולך אל אי זה מרחק שיזדמן ואי זה שעור שיקרה. KNOW that for the human mind there are certain objects of perception which are within the scope of its nature and capacity; on the other hand, there are, amongst things which actually exist, certain objects which the mind can in no way and by no means grasp: the gates of perception are closed against it. Further, there are things of which the mind understands one part, but remains ignorant of the other; and when man is able to comprehend certain things, it does not follow that he must be able to comprehend everything. This also applies to the senses: they are able to perceive things, but not at every distance: and all other power; of the body are limited in a similar way. A man can, e.g., carry two kikkar, but he cannot carry ten kikkar. How individuals of the same species surpass each other in these sensations and in other bodily faculties is universally known, but there is a limit to them, and their power cannot extend to every distance or to every degree.

וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות: יש לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב – וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה – עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם; ואפילו למדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים אך תקצר יד שכלו מהבינו. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו. All this is applicable to the intellectual faculties of man. There is a considerable difference between one person and another as regards these faculties, as is well known to philosophers. While one man can discover a certain thing by himself, another is never able to understand it, even if taught by means of all possible expressions and metaphors, and during a long period; his mind can in no way grasp it, his capacity is insufficient for it. This distinction is not unlimited. A boundary is undoubtedly set to the human mind which it cannot pass.

עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהמנע זה, ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה כסכלנו מספר כוכבי השמים ואם הם זוג או נפרד, וכסכלנו מספר מיני בעלי החיים והמקוריים והצמחים ומה שידמה לזה. ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה והתגברות השכל לבקש אמתתם ולחפשם נמצא בכל כת מעינת מבני אדם ובכל זמן. ובדברים ההם ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעינים ויתחדשו הספקות מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם – כלומר: התשוקה אליהם – והיות כל אדם חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמיתת הדבר. ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת; כי כל דבר שנודעה אמיתתו במופת אין מחלוקת בו ולא הכזבה ולא מניעה, אלא מסכל יחלוק המחלוקת אשר תקרא המחלוקת המופתית – כמו שתמצא אנשים חלקו בכדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בזה – ואלו אין מבוא להם בזה הענין. There are things (beyond that boundary) which are acknowledged to be inaccessible to human understanding, and man does not show any desire to comprehend them, being aware that such knowledge is impossible, and that there are no means of overcoming the difficulty: e.g., we do not know the number of stars in heaven, whether the number is even or odd; we do not know the number of animals, minerals, or plants, and the like. There are other things, however, which man very much desires to know, and strenuous efforts to examine and to investigate them have been made by thinkers of all classes, and at all times. They differ and disagree, and constantly raise new doubts with regard to them, because their minds are bent on comprehending such things, that is to say, they are moved by desire and every one of them believes that he has discovered the way leading to a true knowledge of the thing, although human reason is entirely unable to demonstrate the fact by convincing evidence. For a proposition which can be proved by evidence is not subject to dispute, denial, or rejection: none but the ignorant would contradict it, and such contradiction is called “denial of a demonstrated proof.” Thus you find men who deny the spherical form of the earth, or the circular form of the line in which the stars move, and the like: such men are not considered in this treatise.

ואלו הענינים אשר נפל בהם זה הבלבול – הרבה מאוד בענינים האלהיים ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים. This confusion prevails mostly in metaphysical subjects, less in problems relating to physics, and is entirely absent from the exact sciences.

אמר אלכסנדר האפרודיסי כי סבות המחלוקת בענינים – שלש. אחת מהם – אהבת הרשות והנצוח המונעים האדם מהשגת האמת כפי מה שהוא. והשנית – דקות הענין המושג בעצמו ועמקו וקשי השגתו והשלישית – סכלות המשיג וקוצר יד שכלו מהשיג מה שאפשר השגתו. כן זכר אלכסנדר. ובזמננו – סבה רביעית לא זכרה, שלא היתה אצלם – והיא ההרגל והלימוד. כי האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו; עד שאתה תראה אנשי הכפר – כפי מה שהם ממעוט רחיצת ראשם וגופם, והעדר ההנאות וצוק הפרנסה – ימאסו המדינות ולא יהנו בהנאותם, ויבחרו הענינים הרעים המורגלים, על הענינים הטובים שאינם מורגלים, ולא תנוח דעתם לשכינת ההיכלות, ולא ללבישת המשי, ולא להתעדן במרחץ ובשמנים וסממנים. Alexander Aphrodisius said that there are three causes which prevent men from discovering the exact truth: first, arrogance and vainglory; secondly, the subtlety, depth, and difficulty of any subject which is being examined; thirdly, ignorance and want of capacity to comprehend what might be comprehended. These causes are enumerated by Alexander. At the present time there is a fourth cause not mentioned by him, because it did not then prevail, namely, habit and training. We naturally like what we have been accustomed to, and are attracted towards it. This may be observed amongst villagers; though they rarely enjoy the benefit of a douche or bath, and have few enjoyments, and pass a life of privation, they dislike town life and do not desire its pleasures, preferring the inferior things to which they are accustomed, to the better things to which they are strangers; it would give them no satisfaction to live in palaces, to be clothed in silk, and to indulge in baths, ointments, and perfumes.

כן יתחדש לאדם בדעות אשר הורגל בהם וגדל עליהם, מן האהבה והשמירה להם וההתרחק מזולתם. The same is the case with those opinions of man to which he has been accustomed from his youth; he likes them, defends them, and shuns the opposite views.

ולפי זאת הסבה גם כן ימנע האדם מהשיג האמיתות ויטה אל מורגליו. כמו שקרה להמון בהגשמה ובענינים רבים האלהיים כמו שנבאר – כל זאת מפני ההרגל והלימוד על כתובים שהתישב להגדילם ולהאמין בהם יורו פשוטיהם על ההגשמה ועל דמיונים אין אמיתות להם אבל נאמרו על צד המשל והחידה. והיה זה לסבות שאני עתיד לזכרם. This is likewise one of the causes which prevent men from finding truth, and which make them cling to their habitual opinions. Such is, e.g., the case with the vulgar notions with respect to the corporeality of God, and many other metaphysical questions, as we shall explain. It is the result of long familiarity with passages of the Bible, which they are accustomed to respect and to receive as true, and the literal sense of which implies the corporeality of God and other false notions; in truth, however, these words were employed as figures and metaphors for reasons to be mentioned below.

ולא תחשוב שזה שאמרנוהו מִקֹּצֵר יד השכל האנושי והיות לו גבול יעמוד אצלו הוא מאמר נאמר כפי התורה לבד; אבל הוא ענין כבר אמרוהו הפילוסופים גם כן והשיגוהו השגה אמתית, מבלתי נטות אל דעת ואל סברה; והוא דבר אמיתי אין ספק בו אלא למי שיסכול הדברים שכבר בא עליהם המופת. Do not imagine that what we have said of the insufficiency of our understanding and of its limited extent is an assertion founded only on the Bible: for philosophers likewise assert the same, and perfectly understand it, without having regard to any religion or opinion. It is a fact which is only doubted by those who ignore things fully proved.

וזה הפרק אמנם הקדמנוהו הצעה למה שיבא אחריו. This chapter is intended as an introduction to the next.

דע אתה המעין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות – מפני שהן נתלות בחומר – דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא – שאתה כשתעין בעיניך תשיג מה שבכח ראותך שתשיגהו; וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכחך לעיין ברחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמתו – לא יחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. You must consider, when reading this treatise, that mental perception, because connected with matter, is subject to conditions similar to those to which physical perception is subject. That is to say, if your eye looks around, you can perceive all that is within the range of your vision: if, however, you overstrain your eye, exerting it too much by attempting to see an object which is too distant for your eye, or to examine writings or engravings too small for your sight, and forcing it to obtain a correct perception of them, you will not only weaken your sight with regard to that special object, but also for those things which you otherwise are able to perceive: your eye will have become too weak to perceive what you were able to see before you exerted yourself and exceeded the limits of your vision.

וכן ימצא כל מעין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו; כי ענין הכחות הגופיות כולם בזה הענין – ענין אחד. The same is the case with the speculative faculties of one who devotes himself to the study of any science. If a person studies too much and exhausts his reflective powers, he will be confused, and will not be able to apprehend even that which had been within the power of his apprehension. For the powers of the body are all alike in this respect.

וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא – שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו – עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת ר׳ עקיבא ע״ה אשר ״נכנס בשלום ויצא בשלום״ בעיונו באלו הענינים האלהיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק – תגיע ב׳אלישע אחר׳. ואינו – שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו. כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת הרוח הרואה בחולים ובאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. The mental perceptions are not exempt from a similar condition. If you admit the doubt, and do not persuade yourself to believe that there is a proof for things which cannot be demonstrated, or to try at once to reject and positively to deny an assertion the opposite of which has never been proved, or attempt to perceive things which are beyond your perception, then you have attained the highest degree of human perfection, then you are like R. Akibha, who “in peace entered [the study of these theological problems], and came out in peace.” If, on the other hand, you attempt to exceed the limit of your intellectual power, or at once to reject things as impossible which have never been proved to be impossible, or which are in fact possible, though their possibility be very remote, then you will be like Elisha Aḥer; you will not only fail to become perfect, but you will become exceedingly imperfect. Ideas founded on mere imagination will prevail over you, you will incline toward defects, and toward base and degraded habits, on account of the confusion which troubles the mind, and of the dimness of its light, just as weakness of sight causes invalids to see many kinds of unreal images, especially when they have looked for a long time at dazzling or at very minute objects.

ובזה הענין נאמר: ״דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו״. וכן הביאוהו משל על ׳אלישע אחר׳. ומה נפלא זה המשל! שהוא דימה החכמה במאכל כמו שאמרנו; וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש – והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא – וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה – עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות – אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה תהפך לחסרון כאוכל הדבש אשר אם יאכל בשיעור – יזון ויערב לו ואם יוסיף – יאבד הכל; לא אמר: ׳פן תשבענו וקצת בו׳ אלא אמר: ׳והקאתו׳. Respecting this it has been said, “Hast thou found honey? eat so much as is sufficient for thee, lest thou be filled therewith, and vomit it” (Prov. 25:16). Our Sages also applied this verse to Elisha Aḥer. How excellent is this simile! In comparing knowledge to food (as we observed in chap. xxx.), the author of Proverbs mentions the sweetest food, namely, honey, which has the further property of irritating the stomach, and of causing sickness. He thus fully describes the nature of knowledge. Though great, excellent, noble and perfect, it is injurious if not kept within bounds or not guarded properly; it is like honey which gives nourishment and is pleasant, when eaten in moderation, but is totally thrown away when eaten immoderately. Therefore, it is not said “lest thou be filled and loathe it,” but “lest thou vomit it.”

ואל זה הענין גם כן רמז באמרו: ״אכול דבש הרבות לא טוב וכו׳״ ואליו רמז באמרו: ״ואל תתחכם יותר למה תשומם?״ ואל זה רמז באמרו: ״שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וכו׳״ ואל זה הענין רמז דוד באמרו: ״ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני״; ואל זה הענין כונו באמרם ״במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור – במה שהורשית דרוש ואין לך עסק בנפלאות״ – רצו לומר שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו העסק בו מזיק מאוד כמו שבארנו. ואל זה כונו באמרם ״כל המסתכל בארבעה דברים וכו׳״; והשלימו זה המאמר באמרם ״כל שלא חס על כבוד קונו״ – רמז למה שבארנוהו, שלא יהרוס האדם לעין בדמיונים המופסדים; וכשיתחדשו לו הספקות או לא ימצא מופת על הענין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו וימהר להכזיבו, אבל יתישב ו׳יחוס על כבוד קונו׳ וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר. The same idea is expressed in the words, “It is not good to eat much honey” (Prov. 25:27); and in the words, “Neither make thyself over-wise: why shouldst thou destroy thyself?” (Eccles. 7:16); comp. “Keep thy foot when thou goest to the house of God” (Eccles. 4:17). The same subject is alluded to in the words of David, “Neither do I exercise myself in great matters, or in things too high for me” (Ps. 131:2), and in the sayings of our Sages: “Do not inquire into things which are too difficult for thee, do not search what is hidden from thee: study what you are allowed to study, and do not occupy thyself with mysteries.” They meant to say, Let thy mind only attempt things which are within human perception; for the study of things which lie beyond man’s comprehension is extremely injurious, as has been already stated. This lesson is also contained in the Talmudical passage, which begins, “He who considers four things,” etc., and concludes, “He who does not regard the honour of his Creator”; here also is given the advice which we have already mentioned, viz., that man should not rashly engage in speculation with false conceptions, and when he is in doubt about anything, or unable to find a proof for the object of his inquiry, he must not at once abandon, reject and deny it; he must modestly keep back, and from regard to the honour of his Creator, hesitate [from uttering an opinion) and pause. This has already been explained.

ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים וה׳חכמים ז״ל׳ לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה ושלמות זולתם וחכמתו – חסרון ויציאה מן הדת ׳שמים חושך לאור ואור לחושך׳. אבל הכונה כולה – להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו. It was not the object of the Prophets and our Sages in these utterances to close the gate of investigation entirely, and to prevent the mind from comprehending what is within its reach, as is imagined by simple and idle people, whom it suits better to put forth their ignorance and incapacity as wisdom and perfection, and to regard the distinction and wisdom of others as irreligion and imperfection, thus taking darkness for light and light for darkness. The whole object of the Prophets and the Sages was to declare that a limit is set to human reason where it must halt.

ולא תדקדק מלות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו, כי הכונה – ההישרה אל הענין המכון לא אמיתת מהות השכל; ולדקדוק זה – פרקים אחרים. Do not criticise the words used in this chapter and in others in reference to the mind, for we only intended to give some idea of the subject in view, not to describe the essence of the intellect: for other chapters have been dedicated to this subject.

דע – כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד – רצוני לומר: החכמה האלהית;– וכן באור עניני משלי הנבואה וההערה על ההשאלות הנעשות בספור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם. אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם; ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה – רצוני לומר: מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות – יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו. You must know that it is very injurious to begin with this branch of philosophy, viz., Metaphysics: or to explain [at first] the sense of the similes occurring in prophecies, and interpret the metaphors which are employed in historical accounts and which abound in the writings of the Prophets. On the contrary, it is necessary to initiate the young and to instruct the less intelligent according to their comprehension: those who appear to be talented and to have capacity for the higher method of study, i.e., that based on proof and on true logical argument, should be gradually advanced towards perfection, either by tuition or by self-instruction.

אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלהית לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל בטול גמור. ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החטה והבשר ושתית היין שהוא ימיתהו בלא ספק; לא שאלו המזונות רעים בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון; אבל העלימום לקצור השכל בתחלה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם. ולזה נקראו ׳סודות׳ ו׳סתרי תורה׳ כמו שנבאר. He, however, who begins with Metaphysics, will not only become confused in matters of religion, but will fall into complete infidelity. I compare such a person to an infant fed with wheaten bread, meat and wine; it will undoubtedly die, not because such food is naturally unfit for the human body, but because of the weakness of the child, who is unable to digest the food, and cannot derive benefit from it. The same is the case with the true principles of science. They were presented in enigmas, clad in riddles, and taught by an wise men in the most mysterious way that could be devised, not because they contain some secret evil, or are contrary to the fundamental principles of the Law (as fools think who are only philosophers in their own eyes), but because of the incapacity of man to comprehend them at the beginning of his studies: only slight allusions have been made to them to serve for the guidance of those who are capable of understanding them. These sciences were, therefore, called Mysteries (sodoth), and Secrets of the Law (sitre torah), as we shall explain.

וזאת היא הסיבה ב׳דברה התורה כלשון בני אדם׳ כמו שבארנו – להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם; ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין שהאמנתו נבחרת, ובכל ציור – מה שיישיר השכל אל מציאותו לא אל אמתת מהותו. וכשיהיה האיש שלם ו׳נמסרו לו סתרי תורה׳ אם מזולתו או מעצמו כשיעוררוהו קצתם אל קצתם יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמיתיות ההם בדרכי ההאמנה האמיתית אם במופת – במה שאפשר בו מופת או בטענות החזקות – במה שאפשר בו זה; וכן יציר הענינים ההם אשר היו לו דמיונות ומשלים באמיתותיהם ויבין מהותם. This also is the reason why “the Torah speaks the language of man,” as we have explained, for it is the object of the Torah to serve as a guide for the instruction of the young, of women, and of the common people; and as all of them are incapable to comprehend the true sense of the words, tradition was considered sufficient to convey all truths which were to be established; and as regards ideals, only such remarks were made as would lead towards a knowledge of their existence, though not to a comprehension of their true essence. When a man attains to perfection, and arrives at a knowledge of the “Secrets of the Law,” either through the assistance of a teacher or by self-instruction, being led by the understanding of one part to the study of the other, he will belong to those who faithfully believe in the true principles, either because of conclusive proof, where proof is possible, or by forcible arguments, where argument is admissible; he will have a true notion of those things which he previously received in similes and metaphors, and he will fully understand their sense.

וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם ״ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו״ ואז ״מוסרין לו ראשי פרקים״. ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו ובשני התנאים האלה האחד מהם – היותו ׳חכם׳ – כלומר: שעלו בידו החכמות שילקחו מהם הקדמות העיון; והשני – שיהיה מבין משכיל זך הטבע ירגיש בענין במעט רמז – והוא ענין אמרם ׳מבין מדעתו׳. We have frequently mentioned in this treatise the principle of our Sages “not to discuss the Ma‘aseh Mercabah even in the presence of one pupil, except he be wise and intelligent; and then only the headings of the chapters are to be given to him.” We must, therefore, begin with teaching these subjects according to the capacity of the pupil, and on two conditions, first, that he be wise, i.e., that he should have successfully gone through the preliminary studies, and secondly that he be intelligent, talented, clear-headed, and of quick perception, that is, “have a mind of his own” (mebin midda‘ato), as our Sages termed it.

והנה אבאר לך הסיבות במנוע למוד ההמון בדרכי העיון האמתיים והתחל עמהם בציור מהות הענינים כפי מה שהם והיות זה ענין ראוי – הכרחי שלא יהיה אלא כן – בפרק שאחר זה. ואומר. I will now proceed to explain the reasons why we should not instruct the multitude in pure metaphysics, or begin with describing to them the true essence of things, or with showing them that a thing must be as it is, and cannot be otherwise. This will form the subject of the next chapter; and I proceed to say

הסבות המונעות לפתוח הלמוד באלהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון – חמש סבות. THERE are five reasons why instruction should not begin with Metaphysics, but should at first be restricted to pointing out what is fitted for notice and what may be made manifest to the multitude.

הסבה הראשונה – קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו – אמר ״רחוק מה שהיה ועמוק עמוק – מי ימצאנו?״ ונאמר: ״והחכמה מאין תמצא?״ – ואין ראוי שיתחילו בלמוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו – דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים מכללם – כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלמודה. First Reason—The subject itself is difficult, subtle and profound, “Far off and exceeding deep, who can find it out?” (Eccles. 7:24). The following words of Job may be applied to it: “Whence then cometh wisdom? and where is the place of understanding?” (Job 28:20). Instruction should not begin with abstruse and difficult subjects. In one of the similes contained in the Bible, wisdom is compared to water, and amongst other interpretations given by our Sages of this simile, occurs the following: He who can swim may bring up pearls from the depth of the sea, he who is unable to swim will be drowned, therefore only such persons as have had proper instruction should expose themselves to the risk.

והסבה השנית – קצור דעות האנשים כלם בתחלותם. וזה – כי האדם לא ניתן לו שלמותו האחרון בתחלה, אבל השלמות בו בכח, והוא בתחלתו נעדר הפועל ההוא ״ועיר פרא אדם יולד״; ואין כל איש שיש לו דבר אחד בכח ראוי בהכרח שיצא הכוח ההוא אל הפועל אבל אפשר שישאר על חסרונו אם למונעים, אם למיעוט לימוד במה שיוציא הדבר ההוא אל הפועל – ובבאור נאמר: ״לא רבים יחכמו״ ואמרו: ׳ז״ל׳: ״ראיתי בני עליה והם מועטים״ – כי המונעים מן השלמות רבים, והמטרידים ממנו מרבים ומתי תמצא ההזמנה השלימה והפנאי ללימוד עד שיצא מה שבאדם ההוא בכח אל הפועל? Second Reason—The intelligence of man is at first insufficient; for he is not endowed with perfection at the beginning, but at first possesses perfection only in potentiâ, not in fact. Thus it is said, “And man is born a wild ass” (Job 11:12). If a man possesses a certain faculty in potentiâ, it does not follow that it must become in him a reality. He may possibly remain deficient either on account of some obstacle, or from want of training in practices which would turn the possibility into a reality. Thus it is distinctly stated in the Bible, “Not many are wise” (ib., 32:9); also our Sages say, “I noticed how few were those who attained to a higher degree of perfection” (B. T. Succah 45a). There are many things which obstruct the path to perfection, and which keep man away from it. Where can he find sufficient preparation and leisure to learn all that is necessary in order to develop that perfection which he has in potentiâ?

והסבה השלישית – אורך ההצעות. כי לאדם בטבעו – תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו או יניח ההצעות. ודע – שאילו היה האדם מגיע אל אחת מן התכליות מבלתי ההצעות הקודמות לה לא היו ההצעות אבל היו טרדות ומותרים גמורים. וכל איש אפילו הפתי שבאנשים כשתעירהו כמו שמעירים הישן, ותאמר לו, הלא תכסוף עתה לידיעת אלו השמים כמה מספרם ואיך תמונתם ומה יש בהם? ומה הם המלאכים? ואיך נברא העולם כלו ומה תכליתו לפי סדורו קצתו עם קצתו? ומה היא הנפש ואיך התחדשה בגוף? ואם נפש האדם תפרד? ואם תפרד איך תפרד? ובמה זה ואל מה זה? ומה שידמה לאלו החקירות – הוא יאמר לך כן בלא ספק, ויכסוף לידיעת אלה הדברים כפי אמיתתם כוסף טבעי; אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה ולהגיע לידיעת כל זה בדיבור אחד או שני דיבורים שתאמרם לו לבד. אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין כל זה לא יעשה; אבל יספיק לו בדמיונים מכזבים תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה. Third Reason.—The preparatory studies are of long duration, and man, in his natural desire to reach the goal, finds them frequently too wearisome, and does not wish to be troubled by them. Be convinced that, if man were able to reach the end without preparatory studies, such studies would not be preparatory but tiresome and utterly superfluous. Suppose you awaken any person, even the most simple, as if from sleep, and you say to him, Do you not desire to know what the heavens are, what is their number and their form; what beings are contained in them; what the angels are; how the creation of the whole world took place; what is its purpose, and what is the relation of its various parts to each other; what is the nature of the soul; how it enters the body; whether it has an independent existence, and if so, how it can exist independently of the body; by what means and to what purpose, and similar problems. He would undoubtedly say “Yes,” and show a natural desire for the true knowledge of these things; but he win wish to satisfy that desire and to attain to that knowledge by listening to a few words from you. Ask him to interrupt his usual pursuits for a week, till he learn all this, he would not do it, and would be satisfied and contented with imaginary and misleading notions; he would refuse to believe that there is anything which requires preparatory studies and persevering research.

ואתה יודע כי אלו הענינים נקשרים קצתם בקצתם. והוא – שאין במציאה זולתי האלוה ית׳ ומעשיו כולם – והם כל מה שכללה אותו המציאה בלעדיו – ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך שיאמין בו – רצוני לומר: מה שיחויב לו או ישולל ממנו ית׳. יתחיב, אם כן, בהכרח לבחון הנמצאות כולם כפי מה שהם עד שנקח מכל מין ומין הקדמות אמתיות צודקות יועילונו בבקשתנו האלהיות. וכמה הקדמות ילקחו מטבע המנין ומסגולות צורות התשבורת יורו לנו על ענינים נרחיקם ממנו ית׳. ותורנו הרחקתם על הרבה ענינים. אמנם עניני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת האלוה איך היא לפי האמת, לא כפי הדמיונות. ויש ענינים רבים עיוניים – ואף על פי שלא ילקחו מהם הקדמות לזאת החכמה – אלא שהם ירגילו השכל ויקנוהו קנין עשות המופת וידיעת האמת בענינים העצמיים לו (ויסירו השבושים הנמצאים ברוב דעות המעיינים מהסתפקות הענינים המקריים בעצמיים ומה שיתחדש בעבור זה מהפסד הדעות) מחובר אל ציור הענינים ההם כפי מה שהם גם כן – ואם לא יהיו שרש לחכמה האלהית ואינם נמלטים מתועלות אחרות בענינים מקרבים לחכמה ההיא. אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחלה במלאכת ההיגיון ואחר כן בלימודיות לפי הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלהיות. You, however, know how all these subjects are connected together; for there is nothing else in existence but God and His works, the latter including all existing things besides Him: we can only obtain a knowledge of Him through His works; His works give evidence of His existence, and show what must be assumed concerning Him, that is to say, what must be attributed to Him either affirmatively or negatively. It is thus necessary to examine all things according to their essence, to infer from every species such true and well established propositions as may assist us in the solution of metaphysical problems. Again, many propositions based on the nature of numbers and the properties of geometrical figures, are useful in examining things which must be negatived in reference to God, and these negations will lead us to further inferences. You will certainly not doubt the necessity of studying astronomy and physics, if you are desirous of comprehending the relation between the world and Providence as it is in reality, and not according to imagination. There are also many subjects of speculation, which, though not preparing the way for metaphysics, help to train the reasoning power, enabling it to understand the nature of a proof, and to test truth by characteristics essential to it. They remove the confusion arising in the minds of most thinkers, who confound accidental with essential properties, and likewise the wrong opinions resulting therefrom. We may add, that although they do not form the basis for metaphysical research, they assist in forming a correct notion of these things, and are certainly useful in many other things connected with that discipline. Consequently he who wishes to attain to human perfection, must therefore first study Logic, next the various branches of Mathematics in their proper order, then Physics, and lastly Metaphysics.

וכבר מצאנו רבים ילאה שכלם בקצת אלו החכמות; וגם אם לא יקצר שכלם אפשר שיפסיק בהם המות והם בקצת ההצעות. ואילו לא ניתן לנו דעת על צד הקבלה בשום פנים, ולא הישירונו אל דבר במשל אלא שנחויב בציור השלם בגדרים העצמיים, ובהאמין במה שירצה להאמין בו במופת (וזה אי אפשר אלא אחר ההצעות הארוכות) היה מביא זה למות רוב האנשים והם לא ידעו היש אלוה לעולם או אין אלוה כל שכן שיחויב לו דין או ירוחק ממנו חסרון; ולא היה ניצל מזה המות אלא ׳אחד מעיר ושנים ממשפחה׳. We find that many who have advanced to a certain point in the study of these disciplines become weary, and stop: that others, who are endowed with sufficient capacity, are interrupted in their studies by death, which surprises them while still engaged with the preliminary course. Now, if no knowledge whatever had been given,’ to us by means of tradition, and if we had not been brought to the belief in a thing through the medium of similes, we would have been bound to form a perfect notion of things with their essential characteristics, and to believe only what we could prove: a goal which could only be attained by long preparation. In such a case most people would die, without having known whether there was a God or not, much less that certain things must be asserted about Him, and other things denied as defects. From such a fate not even” one of a city or two of a family” (Jer. 3:14) would have escaped.

אמנם האחדים – והם ׳השרידים אשר יי קורא׳ – לא יתכן להם השלמות אשר הוא התכלית אלא אחר ההצעות. וכבר באר שלמה כי הצורך להצעות הכרחי, ושאי אפשר להגיע אל החכמה האמיתית אלא אחר ההרגל – אמר ״אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל – וחילים יגבר? ויתרון הכשיר חכמה״ ואמר: ״שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך״. As regards the privileged few, “the remnant whom the Lord calls” (Joel 3:5), they only attain the perfection at which they aim after due preparatory labour. The necessity of such a preparation and the need of such a training for the acquisition of real knowledge, has been plainly stated by King Solomon in the following words: “If the iron be blunt, and he do not whet the edge, then must he put to more strength: and it is profitable to prepare for wisdom” (Eccles. 10:10); “Hear counsel, and receive instruction, that thou mayest be wise in thy latter end” (Prov. 19:20).

ויש הנה הכרח אחר ללמוד ולדעת ההצעות וזה – כי האדם יתחדשו לו ספקות רבות בעת הדרישה במהרה ויבין גם כן הקושיות במהרה – רצוני לומר: סתירת מאמר מן המאמרים, כי זה כדמות סתירת הבנין–; אמנם קיום המאמרים והתר הספקות לא יתכן אלא בהקדמות רבות ילקחו מן ההצעות ההם. ויהיה המעין מבלתי הצעה – כמי שילך על רגליו להגיע למקום ונפל בדרכו בבור עמוק שאין תחבולה לו לצאת ממנו עד שימות; ואילו חסר ההליכה ועמד במקומו היה יותר ראוי לו. There is still another urgent reason why the preliminary disciplines should be studied and understood. During the study many doubts present themselves, and the difficulties, or the objections raised against certain assertions, are soon understood, just as the demolition of a building is easier than its erection: while, on the other hand, it is impossible to prove an assertion, or to remove any doubts, without having recourse to several propositions taken from these preliminary studies. He who approaches metaphysical problems without proper preparation is like a person who journeys towards a certain place, and on the road falls into a deep pit, out of which he cannot rise, and he must perish there: if he had not gone forth, but had remained at home, it would have been better for him.

וכבר היטיב שלמה ב׳משלי׳ בתאר עניני העצלים ועצלותם – והכל משל לעצלה מבקשת החכמה. ואמר בכוסף הכוסף לדעת התכליות ולא ישתדל להבין ההצעות המגיעות לתכליות ההם, אבל יתאוה לבד – אמר ״תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות – כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך״ – יאמר כי הסבה בהיות תשוקתו ממיתה אותו שהוא לא ישתדל במה שיניח התשוקה ההיא, אבל ירבה תאותו לא זולת זה ויקוה למה שאין כלי אצלו להגיע אליו; ואילו הניח התשוקה ההיא היה יותר טוב לו. והתבונן סוף המשל איך באר על תחילתו באמרו: ׳וצדיק יתן ולא יחשך׳ – ואין ׳צדיק׳ כנגד ׳עצל׳ אלא כפי מה שבארנוהו שהוא אומר שהצדיק בבני אדם הוא אשר יתן לכל דבר חוקו – כלומר: זמנו כולו לדרישה ולא ימנע מזמנו דבר לזולת זה – כאילו אמר: ׳וצדיק יתן ימיו לחכמה ולא יחשוך מהם׳ – דומה לאמרו: ״אל תתן לנשים חילך״. Solomon has expatiated in the book of Proverbs on sluggards and their indolence, by which he figuratively refers to indolence in the search after wisdom. He thus speaks of a man who desires to know the final results, but does not exert himself to understand the preliminary disciplines which lead to them, doing nothing else but desire. “The desire of the slothful killeth him; for his hands refuse to labour. He coveteth greedily all the day long: but the righteous giveth, and spareth not” (Prov. 21:25, 26); that is to say, if the desire killeth the slothful, it is because he neglects to seek the thing which might satisfy his desire, he does nothing but desire, and hopes to obtain a thing without using the means to reach it. It would be better for him were he without that desire. Observe how the end of the simile throws light on its beginning. It concludes with the words “but the righteous giveth, and spareth not”; the antithesis of “righteous” and “slothful” can only be justified on the basis of our interpretation. Solomon thus indicates that only such a man is righteous who gives to everything its due portion; that is to say, who gives to the study of a thing the whole time required for it, and does not devote any part of that time to another purpose. The passage may therefore be paraphrased thus: “And the righteous man devotes his ways to wisdom, and does not withhold any of them.” Comp. “Give not thy strength unto women” (Prov. 31:3).

ורוב החכמים – רצוני לומר: המפורסמים בחכמה – נגועים בזה החלי – רצוני לומר: בקשת התכליות והדיבור בהם מבלתי עיון בהצעותיהם; ומהם מי שיגיע בו הסכלות או בקשת השררה שיגנה ההצעות ההם אשר הוא מקצר להשיגם או מתרשל לבקשם וישתדל להראות שהם מזיקות או בלתי מועילות; והאמת עם ההסתכלות מבואר. The majority of scholars, that is to say, the most famous in science, are afflicted with this failing, viz., that of hurrying at once to the final results, and of speaking about them, without treating of the preliminary disciplines. Led by folly or ambition to disregard those preparatory studies, for the attainment of which they are either incapable or too idle, some scholars endeavour to prove that these are injurious or superfluous. On reflection the truth will become obvious.

והסבה הרביעית – ההכנות הטבעיות. וזה – שכבר התבאר במופת כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות ואי אפשר היות דבריות אמתיות – רצוני לומר: מושכלות שלמות – אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב. ויש אנשים רבים שיש להם מתחלת הבריאה תכונה מזגית, אי אפשר עמה שלמות בשום פנים כמי שלבו חם מאוד מאוד בטבעו שהוא אינו ניצל מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול; וכמי שמזג הביצים ממנו חם ולח והם חזקות הבנין וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית ההרגל; כן תמצא מבני אדם אנשים בעלי קלות והמיה ותנועותיהם נבהלות מאד בלתי מסודרות יורו על הפסד הרכבה ורוע מזג אי אפשר שיפורש – ואלו לא יראה להם שלמות לעולם וההשתדלות עמם בזה הענין – שטות גמורה מן המשתדל. כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת רפואות ולא חכמת תשבורת ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו. ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות ״כי תועבת יי – נלוז ואת ישרים סודו״. ולזה רחקו למדה לבחורים; וגם אי אפשר להם לקבלה לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגדול והצמיחה; עד שתעדר השלהבת ההיא המערבבת ויהיה להם הנחת והישוב ויכנעו לבותם ויענוו מצד המזג ואז יעלו עצמם לזאת המדרגה והיא – השגתו ית׳ – רצוני לומר: החכמה האלהית המכונה ב׳מעשה מרכבה׳ – אמר ״קרוב יי לנשברי לב״ ואמר: ״מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו׳״. The Fourth Reason is taken from the physical constitution of man. It has been proved that moral conduct is a preparation for intellectual progress, and that only a man whose character is pure, calm and steadfast, can attain to intellectual perfection: that is, acquire correct conceptions. Many men are naturally so constituted that all perfection is impossible: e.g., he whose heart is very warm and is himself very powerful, is sure to be passionate, though he tries to counteract that disposition by training; he whose testicles are warm, humid, and vigorous, and the organs connected therewith are surcharged, will not easily refrain from sin, even if he makes great efforts to restrain himself. You also find persons of great levity and rashness, whose excited manners and wild gestures prove that their constitution is in disorder, and their temperament so bad that it cannot be cured. Such persons can never attain to perfection: it is utterly useless to occupy oneself with them on such a subject [as Metaphysics]. For this science is, as you know, different from the science of Medicine and of Geometry, and, from the reason already mentioned, it is not every person who is capable of approaching it. It is impossible for a man to study it successfully without moral preparation; he must acquire the highest degree of uprightness and integrity, “for the froward is an abomination to the Lord, but His secret is with the righteous” (Prov. 3:32). Therefore it was considered inadvisable to teach it to young men; nay, it is impossible for them to comprehend it, on account of the heat of their blood and the flame of youth, which confuses their minds: that heat, which causes all the disorder, must first disappear; they must have become moderate and settled, humble in their hearts, and subdued in their temperament; only then will they be able to arrive at the highest degree of the perception of God, i.e., the study of Metaphysics, which is called Ma‘aseh Mercabah Comp. “The Lord is nigh unto them that are of a broken heart” (Ps. 34:18) “I dwell in the high and lofty place, with him also that is of a contrite and humble spirit: to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isa. 57:15).

ולזה אמרו בתלמוד על אמרם ״מוסרים לו ראשי פרקים״ אמרו: ״אין מוסרין ראשי הפרקים אלא לאב בית דין והוא שלבו דואג בקרבו״ – והכונה בזה: הענוה וההכנעה ויראת חטא רבה מחובר אל החכמה. Therefore the rule, “the headings of the sections may be confided to him,” is further restricted in the Talmud, in the following way: The headings of the sections must only be handed down to an Ab-bet-din (President of the Court), whose heart is full of care, i.e., in whom wisdom is united with humility, meekness, and a great dread of sin.

ושם נאמר: ״אין מוסרין סתרי תורה אלא... ליועץ וחכם חרשים ונבון לחש״ ואלו – דברים אי אפשר בהם מבלתי הכנה טבעית. הלא תדע כי יש מבני אדם מי שהוא חלוש העצה מאוד אף על פי שהוא המבין שבאנשים; ומהם – מי שיש לו עצה נכונה וטוב הנהגה בדברים הצריכים לסדור בני אדם ולרעותם – והוא הנקרא ׳יועץ׳ – אלא שהוא לא יבין מושכל אף על פי שהוא קרוב למושכלים הראשונים, אבל הוא סכל מאד אין תחבולה עמו ״למה זה מחיר ביד כסיל – לקנות חכמה ולב אין?״; ומן האנשים – מי שהוא נבון זך בטבע יכול להעלים ענינים בלשון קצר ומתוקן – והוא אשר יקרא ׳נבון לחש׳ אלא שהוא לא התעסק ולא הגיע לו חכמות; ואשר עלו בידו החכמות בפועל הוא הנקרא ׳חכם חרשים׳ – אמרו: ״כיון שמדבר נעשו הכל כחרשים״. It is further stated there: “The secrets of the Law can only be communicated to a counsellor, scholar, and good orator.” These qualities can only be acquired if the physical constitution of the student favour their development. You certainly know that some persons, though exceedingly able, are very weak in giving counsel, while others are ready with proper counsel and good advice in social and political matters. A person so endowed is called “counsellor” and may be unable to comprehend purely abstract notions, even such as are similar to common sense. He is unacquainted with them, and has no talent whatever for them; we apply to him the words: “Wherefore is there a price in the hand of a fool to get wisdom, seeing he hath no heart to it?” (Prov. 17:16). Others are intelligent and naturally clear-sighted, able to convey complicated ideas in concise and well chosen language,—such a person is called” a good orator,” but he has not been engaged in the pursuit of science, or has not acquired any knowledge of it. Those who have actually acquired a knowledge of the sciences, are called “wise in arts” (or “scholars”); the Hebrew term for “wise in arts”—ḥakam ḥarashim—has been explained in the Talmud as implying, that when such a man speaks, all become, as it were, speechless.

והתבונן איך התנו בספריהם שלמות האיש בהנהגות המדיניות, ובחכמות העיוניות עם זכות טבע והבנה, וטוב ספור הדברים, להודיע הענינים ברמיזות, ואז ׳מוסרין לו סתרי תורה׳. Now, consider how, in the writings of the Rabbis, the admission of a person into discourses on metaphysics is made dependent on distinction in social qualities, and study of philosophy, as well as on the possession of clear-sightedness, intelligence, eloquence, and ability to communicate things by slight allusions. If a person satisfies these requirements, the secrets of the Law are confided to him.

ושם נאמר: ״אמר ליה ר׳ יוחנן לר׳ אלעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה; אמר ליה אכתי לא קשאי״ – רוצה לומר לא זקנתי, ועד עכשיו אני מוצא רתיחת טבע והמית הנערות. ראה איך התנו השנים עוד – מחובר אל המעלות הטובות ההם – ואיך אפשר עם זה להכניס באלו הענינים המון העם ׳טף ונשים׳? In the same place we also read the following passage:—R. Jochanan said to R. Elasar, “Come, I will teach you Ma‘aseh Mercabah.” The reply was, “I am not yet old,” or in other words, I have not yet become old, I still perceive in myself the hot blood and the rashness of youth. You learn from this that, in addition to the above-named good qualities, a certain age is also required. How, then, could any person speak on these metaphysical themes in the presence of ordinary people, of children, and of women!

והסבה החמישית – העסק בצרכי הגופות אשר הם השלמות הראשון – ובלבד אם יחובר אליהם העסק באשה ובבנים – כל שכן אם יחובר לזה בקשת מותרי המחיה – שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים – שאפילו האדם השלם כמו שזכרנו, כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים (וכל שכן שאינם צריכים) ותגדל תשוקתו אליהם, יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו, ויהיה בקשו אליהם בהפסק ורפיון ומיעוט השגחה ולא ישיג מה שבכחו להשיג או ישיג השגה מבולבלת מעורבת מן ההשגה והקיצור. Fifth Reason.—Man is disturbed in his intellectual occupation by the necessity of looking after the material wants of the body, especially if the necessity of providing for wife and children be superadded: much more so if he seeks superfluities in addition to his ordinary wants, for by custom and bad habits these become a powerful motive. Even the perfect man to whom we have referred, if too busy with these necessary things, much more so if busy with unnecessary things, and filled with a great desire for them-must weaken or altogether lose his desire for study, to which he will apply himself with interruption, lassitude, and want of attention. He will not attain to that for which he is fitted by his abilities, or he will acquire imperfect knowledge, a confused mass of true and false ideas.

ולפי אלו הסבות היו אלו הענינים נאותים מאד ביחידי סגולה לא בהמון; ולזה יעלמו מן המתחיל, וימנע מהתעסק בהם, כמו שימנע הנער הקטן מלקיחת המזונות העבים ומנשוא המשקלים. For these reasons it was proper that the study of Metaphysics should have been exclusively cultivated by privileged persons, and not entrusted to the common people. It is not for the beginner, and he should abstain from it, as the little child has to abstain from taking solid food and from carrying heavy weights.

לא תחשוב כי כל מה שהצענוהו באלו הפרקים הקודמים מגדולת הדבר והיסתרו ורוחק השגתו והיותו נמנע מן ההמון, שהרחקת ההגשמה והרחקת ההפעליות נכנסת בזה – אינו כן! אבל כמו שצריך שיחנכו הנערים ויתפשט בהמון על שהאלוה ית׳ אחד ואין צריך שיעבד זולתו, כן צריך שימסר להם על דרך קבלה שהאלוה אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מן הדברים, ואין מציאותו כדמות מציאותם, ולא חייו כדמות חיי החי, ולא חכמתו כדמות חכמת מי שיש לו מהם חכמה, ושאין החילוף בינו ובינם ברב ובמעט לבד אבל במין המציאה. רצוני לומר: שצריך לישב לכל שאין חכמתנו וחכמתו או יכלתנו ויכלתו מתחלפים ברב ובמעט ובחזק ובחלוש ומה שדומה לזה – כי החזק והחלוש מתדמים במין בהכרח ויקבצם גדר אחד – וכן כל ערך, אמנם יהיה בין שני הדברים תחת מין אחד – כבר התבאר זה גם כן בחכמות הטבעיות; אבל כל מה שיערך אליו ית׳ נבדל מתארנו מכל צד עד שלא יקבצם גדר כלל. וכן מציאותו ומציאות זולתו אמנם יאמר עליו מציאות בהשתתף השם כמו שאבאר. Do not think that what we have laid down in the preceding chapters on the importance, obscurity, and difficulty of the subject, and its unsuitableness for communication to ordinary persons, includes the doctrine of God’s incorporeality and His exemption from all affections (πάθη). This is not the case. For in the same way as all people must be informed, and even children must be trained in the belief that God is One, and that none besides Him is to be worshipped, so must all be taught by simple authority that God is incorporeal; that there is no similarity in any way whatsoever between Him and His creatures: that His existence is not like the existence of His creatures, His life not like that of any living being, His wisdom not like the wisdom of the wisest of men; and that the difference between Him and His creatures is not merely quantitative, but absolute [as between two individuals of two different classes]: I mean to say that all must understand that our wisdom and His, or our power and His do not differ quantitatively or qualitatively, or in a similar manner; for two things, of which the one is strong and the other weak, are necessarily similar, belong to the same class, and can be included in one definition. The same is the case with an other comparisons: they can only be made between two things belonging to the same class, as has been shown in works on Natural Science. Anything predicated of God is totally different from our attributes; no definition can comprehend both; therefore His existence and that of any other being totally differ from each other, and the term existence is applied to both homonymously, as I shall explain.

וזה השיעור יספיק לקטנים ולהמון בישוב דעותיהם, שיש נמצא שלם בלתי גשם ולא כח בגשם – הוא האלוה לא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולכן לא ישיגהו ההפעלות כלל. This suffices for the guidance of children and of ordinary persons who must believe that there is a Being existing, perfect, incorporeal, not inherent in a body as a force in it-God, who is above all kinds of deficiency, above all affections.

אמנם הדברים בתארים, ואיך ירוחקו ממנו ומה ענין התארים המיוחסים לו, וכן הדברים בבריאתו מה שבראו, ובתאר הנהגתו לעולם, ואיך השגחתו בזולתו וענין רצונו והשגתו וידיעתו בכל מה שידעהו, וכן ענין הנבואה, ואיך הם מעלותיה, ומה ענין שמותיו המורים על אחד – ואם הם שמות רבים – אלו כולם ענינים עמוקים והם ׳סתרי תורה׳ באמת והם ה׳סודות׳ אשר יזכרו בספרי הנביאים תדיר ובדברי ה׳חכמים ז״ל׳; ואלו הם הדברים אשר אין צריך לדבר בהם אלא ב׳ראשי הפרקים׳ כמו שזכרנו ועם האיש המתואר גם כן. But the question concerning the attributes of God, their inadmissibility, and the meaning of those attributes which are ascribed to Him; concerning the Creation, His Providence, in providing for everything; concerning His will, His perception, His knowledge of everything; concerning prophecy and its various degrees: concerning the meaning of His names which imply the idea of unity, though they are more than one; all these things are very difficult problems, the true “Secrets of the Law” the “secrets” mentioned so frequently in the books of the Prophets, and in the words of our Teachers, the subjects of which we should only mention the headings of the chapters, as we have already stated, and only in the presence of a person satisfying the above-named conditions.

אמנם הרחקת ההגשמה והסרת הדימוי וההפעליות מהאלוה הוא ענין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא ולמסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולסכלים ולחסרי השכל; כמו שימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבד זולתו. כי אין יחוד כי אם בהסרת הגשמות, כי הגשם אינו אחד אבל מורכב מחומר וצורה – שנים בגדר – והוא גם כן מתחלק מקבל החלוקה. וכשיקבלו זה ויגודלו עליו, ויתבלבלו בכתבי ספרי הנביאים – יבואר להם ענינם ויפורשו להם ראשון ראשון, ויעירו אותם על שתוף השמות והשאלותיהם, אשר כלל אותם זה המאמר, עד שתהיה אמיתת האמונה באחדות האלוה ובהאמין ספרי הנביאים – אמונה שלמה בידם. That God is incorporeal, that He cannot be compared with His creatures, that He is not subject to external influence; these are things which must be explained to every one according to his capacity, and they must be taught by way of tradition to children and women, to the stupid and ignorant, as they are taught that God is One, that He is eternal, and that He alone is to be worshipped. Without incorporeality there is no unity, for a corporeal thing is in the first case not simple, but composed of matter and form which are two separate things by definition, and secondly, as it has extension it is also divisible. When persons have received this doctrine, and have been trained in this belief, and are in consequence at a loss to reconcile it with the writings of the Prophets, the meaning of the latter must be made clear and explained to them by pointing out the homonymity and the figurative application of certain terms discussed in this part of the work. Their belief in the unity of God and in the words of the Prophets will then be a true and perfect belief.

ומי שיקצר שכלו להבין פרושי הפסוקים והבנת השווי בשם עם ההתחלפות בענין, יאמר לו שזה הפסוק פרושו מובן לחכמים, אבל אתה הוה יודע שהאלוה ית׳ אינו גוף ולא יתפעל, כי ההפעלות – שינוי, והוא ית׳ לא ישיגהו שנוי; ולא ידמה לדבר מכל מה שזולתו, ולא יקבצהו עם דבר מהם גדר מן הגדרים כלל; ושדבר הנבואה – אמת ויש לו פרוש – ויעמדו עמו על זה השיעור. ואין צריך שתתישב דעת אדם על אמונת הגשמה או על אמונת משיג ממשיגי הגשמים, כמו שאין צריך שיתישב על אמונת העדר האלוה או השתוף אליו או עבודת זולתו. Those who are not sufficiently intelligent to comprehend the true interpretation of these passages in the Bible, or to understand that the same term admits of two different interpretations, may simply be told that the scriptural passage is clearly understood by the wise, but that they should content themselves with knowing that God is incorporeal, that He is never subject to external influence, as passivity implies a change, while God is entirely free from all change, that He cannot be compared to anything besides Himself, that no definition includes Him together with any other being, that the words of the Prophets are true, and that difficulties met with may be explained on this principle. This may suffice for that class of persons, and it is not proper to leave them in the belief that God is corporeal, or that He has any of the properties of material objects, just as there is no need to leave them in the belief that God does not exist, that there are more Gods than one, or that any other being may be worshipped.

הנה אבאר לך בדברי בתארים, על אי זה צד יאמר כי האלוה ירצה לו הדבר הפלוני או יכעיסהו ויקציפהו – אשר בענין ההוא יאמר באישים מבני אדם, כי האלוה רצה אותם, או כעס עליהם או קצף. ואין זה הענין כונת זה הפרק, אבל כונתו – מה שאומר בו. I SHALL explain to you, when speaking on the attributes of God, in what sense we can say that a particular thing pleases Him, or excites His anger and His wrath, and in reference to certain persons that God was pleased with them, was angry with them, or was in wrath against them. This is not the subject of the present chapter; I intend to explain in it what I am now going to say.

דע – שאתה כשתסתכל בכל ה׳תורה׳ ובכל ספרי הנביאים לא תמצא ׳לשון חרון אף׳ ולא ׳לשון כעס׳ ולא ׳לשון קנאה׳ אלא ב׳עבודה זרה׳ לבד; ולא תמצא שיקרא ׳אויב יי׳ או ׳צר׳ או ׳שונא׳ אלא ׳עובד עבודה זרה׳ לבד. אמר ״ועבדתם אלהים אחרים וכו׳ וחרה אף יי בכם״, ״פן יחרה אף יי׳׳, ״להכעיסו במעשה ידיכם״, ״הם קנאוני בלא אל כיעסוני בהבליהם וכו׳״, ״כי אל קנא וכו׳״, ״מדוע הכעיסוני בפסיליהם״, ״מכעס בניו ובנותיו״, ״כי אש קדחה באפי״, ״נוקם יי לצריו ונוטר הוא לאויביו״, ״ומשלם לשונאיו״, ״עד הורישו את אויביו״, ״אשר שנא יי אלהיך״, ״כי כל תועבת יי אשר שנא״ – וזה הרבה משיסופר, אלא כאשר תעבור על כל מה שיש מזה הענין בכל הספרים – תמצאהו. You must know, that in examining the Law and the books of the Prophets, you will not find the expressions “burning anger,” “provocation,” or “jealousy” applied to God except in reference to idolatry; and that none but the idolater called “enemy,” “adversary,” or “hater of the Lord.” Comp. “And ye serve other gods, . . . and then the Lord’s wrath will be kindled against you” (Deut. 11:16, 17); “Lest the anger of the Lord thy God be kindled against thee.” etc. (ib. 6:15); “To provoke him to anger through the work of your hands” (ib. 31:29); “They have moved me to jealousy with that which is not God; they have provoked me to anger with their vanities” (ib. 32:21); “For the Lord thy God is a jealous God” (ib. 6:15); “Why have they provoked me to anger with their graven images, and with strange vanities?” (Jer. 8:19); “Because of the provoking of his sons and of his daughters” (Deut. 32:19); “For a fire is kindled in mine anger” (ib. 22); “The Lord will take vengeance on His adversaries, and he reserveth wrath for his enemies” (Nah. 1:2); “And repayeth them that hate Him” (Deut. 7:10); “Until He hath driven out His enemies from before Him” (Num. 32:2 1); “Which the Lord thy God hateth” (Deut. 16:22); “For every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods” (ib. 12:31). Instances like these are innumerable; and if you examine all the examples met with in the holy writings, you will find that they confirm our view.

ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החזוק הגדול להיות זה דעת בטל נתלה בו ית׳ – כלומר: עבודת ׳עבודה זרה׳. כי מי שיאמין שראובן עומד בעת אשר היה בו יושב – אין נטיתו מן האמת כנטית מי שיאמין שהאש תחת האויר או שהמים תחת הארץ או שהארץ שטוחה וכיוצא בזה. ואין נטית זה השני מן האמת כנטית מי שיאמין שהשמש מן האש או שהגלגל חצי כדור וכיוצא בו. ואין נטית זה השלישי מן האמת כנטית מי שהאמין שהמלאכים יאכלו וישתו וכיוצא בזה. ואין נטית זה הרביעי מן האמת כנטית מי שהאמין חיוב עבודת דבר זולת האלוה. שכל אשר תהיה הסכלות והכפירה נתלית בענין גדול – רצוני לומר: במי שיש לו מדרגה חזקה במציאה – היא יותר גדולה מהתלותה במי שיש לו מדרגה למטה ממנו. ורצוני לומר: בכפירה האמנת הדבר בחלוף מה שהוא; ורצוני לומר: בסכלות סכלות מה שאפשר ידיעתו – אין סכלות מי שסכל מדת מחודד האצטונה או סכל כדוריות השמש – כסכלות מי שסכל אם האלוה נמצא או אין לעולם אלוה; ולא כפירת מי שחשב מחודד האצטונה – חציה או שהשמש – עגולה – ככפירת מי שחשב שהאלוה יותר מאחד. The Prophets in their writings laid special stress on this, because it concerns errors in reference to God, i.e., it concerns idolatry. For if any one believes that, e.g., Zaid is standing, while in fact he is sitting, he does not deviate from truth so much as one who believes that fire is under the air, or that water is under the earth, or that the earth is a plane, or things similar to these. The latter does not deviate so much from truth as one who believes that the sun consists of fire, or that the heavens form a hemisphere, and similar things: in the third instance the deviation from truth is less than the deviation of a man who believes that angels eat and drink, and the like. The latter again deviates less from truth than one who believes that something besides God is to be worshipped; for ignorance and error concerning a great thing, i.e., a thing which has a high position in the universe, are of greater importance than those which refer to a thing which occupies a lower place:—by “error” I mean the belief that a thing is different from what it really is: by “ignorance,” the want of knowledge respecting things the knowledge of which can be obtained. If a person does not know the measure of the cone, or the sphericity of the sun, it is not so important as not to know whether God exists, or whether the world exists without a God; and if a man assumes that the cone is half (of the cylinder), or that the sun is a circle, it is not so injurious as to believe that God is more than One.

ואתה יודע שכל מי שעובד ׳עבודה זרה׳ לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה, ולא דמה מעולם כלל אדם מן העובדים, ולא ידמה מן הבאים שהצורה אשר יעשה מן המתכת או מן האבנים והעצים שהצורה ההיא היא אשר בראה השמים והארץ והיא תנהיגם; אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין האלוה ית׳ כמו שבאר ואמר: ״מי לא יראך מלך הגוים וכו׳״ ואמר: ״ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וכו׳״ – רומז אל הסבה הראשונה אצלם. וכבר בארנו זה בחבורנו הגדול; וזה ממה שלא יחלוק בו אחד מבעלי תורתנו. You must know that idolaters when worshipping idols do not believe that there is no God besides them: and no idolater ever did assume that any image made of metal, stone, or wood has created the heavens and the earth, and still governs them. Idolatry is founded on the idea that a particular form represents the agent between God and His creatures. This is plainly said in passages like the following: “Who would not fear thee, O king of nations?” (Jer. 10:7); “And in every place incense is offered unto my name” (Mal. 1:11); by “my name” allusion is made to the Being which is called by them [i.e., the idolaters] “the First Cause.” We have already explained this in our larger work (Mishneh Torah, I. On Idolatry, chap. i.), and none of our co-religionists can doubt it.

אלא שהכופרים ההם (עם היותם מאמינים מציאות האלוה) אחר שנתלית כפירתם בחוק שהוא לו ית׳ לבד – רצוני לומר: העבודה וההגדלה – כמו שאמר ״ועבדתם את יי וכו׳״ בעבור שתתקים מציאותו באמונת ההמון וחשבו החוק ההוא לזולתו ויהיה זה מביא להעדר מציאותו ית׳ מהאמנת ההמון – כי לא ישיג ההמון אלא מעשה העבודות, לא עניניהם ולא אמיתת הנעבד בהם – חיבם הדבר ההוא המות, כמו שאמר הפסוק ״לא תחיה כל נשמה״ ובאר העילה והיא – הסרת הדעת הזה הבטל שלא יפסד בו זולתם, כמו שאמר ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וכו׳״; וקראם ׳אויבים ושונאים וצרים׳ ואמר שהעושה זה ׳מקנא ומכעיס ומעלה חמה׳. The infidels, however, though believing in the existence of the Creator, attack the exclusive prerogative of God, namely, the service and worship which was commanded, in order that the belief of the people in His existence should be firmly established, in the words, “And you shall serve the Lord,” etc. (Exod. 23:25). By transferring that prerogative to other beings, they cause the people, who only notice the rites, without comprehending their meaning or the true character of the being which is worshipped, to renounce their belief in the existence of God. They were therefore punished with death: comp. “Thou shalt save alive nothing that breatheth” (Deut. 20:16). The object of this commandment, as is distinctly stated, is to extirpate that false opinion, in order that other men should not be corrupted by it any more: in the words of the Bible “that they teach you not,” etc. (ib. is). They are called “enemies,” “foes,” “adversaries”; by worshipping idols they are said to provoke God to jealousy, anger, and wrath.

ואיך יהיה ענין מי שנתלית כפירתו בעצמו ית׳ והאמינו בחלוף מה שהוא – רצוני לומר: שלא יאמין מציאותו או יאמינהו שנים או יאמינהו גשם או יאמינהו בעל הפעליות, או ייחס לו איזה חסרון שיהיה – כי זה בלי ספק רע מ׳עובד עבודה זרה׳ על שהיא אמצעית או ׳מיטיבה׳ או ׳מרעה׳ לפי מחשבתו. How great, then, must be the offence of him who has a wrong opinion of God Himself, and believes Him to be different from what He truly is, i.e., assumes that He does not exist, that He consists of two elements, that He is corporeal, that He is subject to external influence, or ascribes to Him any defect whatever. Such a person is undoubtedly worse than he who worships idols in the belief that they, as agents, can do good or evil.

ודע – שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם שאתה ׳מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר׳ יותר קשה מ׳עובד עבודה זרה׳ במאוד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות – בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו – כן ראוי שתאמין ב׳עובד עבודה זרה׳ שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה – ׳מנהג אבותיהם בידיהם׳. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע ש׳עובד עבודה זרה׳ אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים. אין התנצלות, אם כן, למי שלא יקבל מן המאמתים המעינים אם יהיה מקצר מן העיון, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה; וכל שכן במצוא פרוש אונקלוס ופרוש יונתן בן עוזיאל עליהם השלום ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר. – וזאת היתה כונת זה הפרק. Therefore bear in mind that by the belief in the corporeality or in anything connected with corporeality, you would provoke God to jealousy and wrath, kindle His fire and anger, become His foe, His enemy, and His adversary in a higher degree than by the worship of idols. If you think that there is an excuse for those who believe in the corporeality of God on the ground of their training, their ignorance or their defective comprehension, you must make the same concession to the worshippers of idols: their worship is due to ignorance, or to early training, “they continue in the custom of their fathers.” (TḄ. Ḥullin, 13a) You will perhaps say that the literal interpretation of the Bible causes men to fall into that doubt, but you must know that idolaters were likewise brought to their belief by false imaginations and ideas. There is no excuse whatever for those who, being unable to think for themselves, do not accept [the doctrine of the incorporeality of God] from the true philosophers. I do not consider those men as infidels who are unable to prove the incorporeality, but I hold those to be so Who do not believe it, especially when they see that Onkelos and Jonathan avoid [in reference to God] expressions implying corporeality as much as possible. This is all I intended to say in this chapter.

׳פנים׳ – שם משתתף, ורוב שתופו – על צד ההשאלה. הוא – שם הפנים מכל חי: ״ונהפכו כל פנים לירקון״, ״מדוע פניכם רעים?״ – וזה הרבה. THE Hebrew term panim (face) is homonymous: most of its various meanings have a figurative character. It denotes in the first place the face of a living being: comp. “And all faces are turned into paleness” (Jer. 30:6); “Wherefore are your faces so sad” (Gen. 40:7). In this sense the term occurs frequently.

והוא שם הכעס ״ופניה לא היו לה עוד״; ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס האלוה וקצפו ״פני יי חילקם״, ״פני יי בעושי רע״, ״פני ילכו והניחותי לך״, ״ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו״ – וזה הרבה. The next meaning of the word is “anger”; comp. “And her anger (paneha) was gone” (1 Sam. 1:18). Accordingly, the term is frequently used in reference to God in the sense of anger and wrath; comp. “The anger (pene) of the Lord hath divided them” (Lam. 4:16); “The anger (pene) of the Lord is against them that do evil” (Ps. 34:17); “Mine anger (panai) shall go and I will give thee rest” (Exod. 33:14); “Then will I set mine anger” (panai) (Lev. 20:3); there are many other instances.

והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: ״על פני כל אחיו נפל״, ״ועל פני כל העם אכבד״ – ענינו במציאותם ״אם לא על פניך יברכך״ – בהיותך ובמציאותך; ולפי זה הענין נאמר: ״ודבר יי אל משה פנים אל פנים״ – כלומר: מציאות במציאות. מבלתי אמצעי כמו שנאמר: ״לכה נתראה פנים״ וכמו שאמר ״פנים בפנים דיבר יי עמכם״ ובאר במקום אחר ואמר: ״קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״ וכינה זה ׳פנים בפנים׳; כן אמרו: ״ודבר יי אל משה פנים אל פנים״ – כנוי על אמרו בענין ספור הדברים: ״וישמע את הקול מדבר אליו״. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו ׳פנים בפנים׳. ומזה הענין – ״ופני לא יראו״ אמתת מציאותי כמות שהיא לא תושג. Another meaning of the word is “the presence and existence of a person”; comp. “He died in the presence (pene) [i.e., in the lifetime] of all his brethren” (Gen. 25:18); “And in the presence (pene) of all the people I will be glorified” (Lev. 10:3); “He will surely curse thee in thy very presence” (paneka) (Job 1:11). In the same sense the word is used in the following passage, “And the Lord spake unto Moses face to face,” i.e., both being present, without any intervening medium between them. Comp. “Come, let us look one another in the face” (2 Kings 14:8); and also “The Lord talked with you face to face” (Deut. 5:4); instead of which we read more plainly in another place, “Ye heard the voice of the words, but saw no similitude: only ye heard a voice” (ib. 4:12). The hearing of the voice without seeing any similitude is termed “face to face.” Similarly do the words, “And the Lord spake unto Moses face to face” correspond to “There he heard the voice of one speaking unto him” (Num. 7:89), in the description of God’s speaking to Moses. Thus it will be clear to you that the perception of the Divine voice without the intervention of an angel is expressed by “face to face.” In the same sense the word panim must be understood in “And my face (panai) shall not be seen” (Exod. 33:23); i.e., my true existence, as it is, cannot be comprehended.

ו׳פנים׳ גם כן הוא כלי מקום שענינו: ׳לפניך׳ או ׳בין ידיך׳ – והרבה מה שנעשה כפי זה הענין באלוה ית׳: ״לפני יי״. ולפי זה הענין גם כן הוא ״ופני לא יראו״ – כפרוש אונקלוס אמר ״ודקמי לא יתחזון״ – רומז שיש נבראות גם כן עצומות אי אפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם, והם – הדעות הנפרדות ויחסם לאלוה שהם לפניו ובין ידיו תדיר לחוזק ההשגחה בהם תמיד. ואמנם הדבר המושג אצלו – רצוני לומר: אצל אונקלוס – על האמת הם ענינים אשר הם למטה מאלו במדרגת המציאות – רצוני לומר: עצם החומר והצורה – ועליהם אמר ״ותחזי ית דבתראי״ – כלומר: הנמצאות אשר כאילו אני נוטה מהם ומשליכם אחרי (על דרך משל, לרחקם ממציאותו ית׳). – והנה תשמע פרושי במה שביקש ׳משה רבינו׳ עליו השלום. The word panim is also used in Hebrew as an adverb of place, in the sense of “before,” or “between the hands.” In this sense it is frequently employed in reference to God: so also in the passage, “And my face (panai) shall not be seen,” according to Onkelos, who renders it, “And those before me shall not be seen.” He finds here an allusion to the fact, that there are also higher created beings of such superiority that their true nature cannot be perceived by man: viz., the ideals, separate intellects, which in their relation to God are described as being constantly before Him, or between His hands, i.e., as enjoying uninterruptedly the closest attention of Divine Providence. He, i.e., Onkelos, considers that the things which are described as completely perceptible are those beings which, as regards existence, are inferior to the ideals, viz., substance and form: in reference to which we are told, “And thou shalt see that which is behind me” (ibid.), i.e., beings, from which, as it were, I turn away, and which I leave behind me. This figure is to represent the utter remoteness of such beings from the Deity. You shall later on (chap. liv.) hear my explanation of what Moses, our teacher, asked for.

ו׳פנים׳ גם כן הוא כלי הזמן בענין ׳קודם׳ או ׳לפני׳: ״לפנים בישראל״, ״לפנים הארץ יסדת״. The word is also used as an adverb of time, meaning “before.” Comp. In former time (le-phanim) in Israel” (Ruth 4:7); “Of old (le-phanim) hast Thou laid the foundation of the earth” (Ps. 102:25).

ו׳פנים׳ גם כן שם ההזהר וההשגחה ״לא תשא פני דל״, ״ונשוא פנים״, ״אשר לא ישא פנים״ – וזה הרבה. ולפי זה הענין גם כן נאמר: ״ישא יי פניו אליך וישם לך שלום״ – רצונו לומר: הלוות ההשגחה בנו. Another signification of the word is “attention and regard.” Comp. “Thou shalt not have regard (pene) to the poor (Lev. 20:15); “And a person receiving attention (panim)” (Isa. 3:3); Who does not show regard (panim),” etc. (Deut. 10:17, etc.). The word panim (face) has a similar signification in the blessing, “The Lord turn his face to thee” (i.e., The Lord let his providence accompany thee), “and give thee peace.”

׳אחור׳ – שם משתתף. הוא שם הגב: ״אחורי המשכן״, ״ותצא החנית מאחריו״. והוא גם כן כלי הזמן בענין ׳אחר׳: ״ואחריו לא קם כמוהו״, ״אחר הדברים האלה״ – וזה הרבה. THE Hebrew term aḥor is a homonym. It is a noun, signifying “back.” Comp. “Behind (aḥare) the tabernacle” (Exod. 26:12); “The spear came out behind him (aḥarav)” (2 Sam. 2:23). It is next used in reference to time, signifying “after”; “neither after him (aḥarav) arose there any like him” (2 Kings 23:25) “After (aḥar) these things” (Gen. 15:1). In this sense the word occurs frequently.

ויהיה בענין ההמשך אחר הדבר ולכת בדרכי מדות איש אחד: ״אחרי יי אלהיכם תלכו״, ״אחרי יי ילכו״ – רוצה לומר: המשך אחר רצונו ולכת בדרכי פעולותיו והתנהג במדותיו ״הלך אחרי צו״; ולפי זה הענין נאמר: ״וראית את אחורי״ – תשיג מה שנמשך אחרי ונתדמה לי ונתחיב מרצוני – כלומר: בריאותי כולם – כמו שאבאר בקצת פרקי זה המאמר. The term includes also the idea of following a thing and of conforming with the moral principles of some other being. Comp. “Ye shall walk after (aḥare) the Lord, your God” (Deut. 13:5); “They shall walk after (aḥare) the Lord” (Hos. 11:10), i.e., follow His will, walk in the way of His actions, and imitate His virtues: “He walked after (aḥare) the commandment” (ib. v.11). In this sense the word occurs in Exodus 33:20, “And thou shalt see my back” (aḥorai); thou shalt perceive that which follows me, is similar to me, and is the result of my will, i.e., all things created by me, as will be explained in the course of this treatise.

׳לב׳ – שם משתתף. הוא שם האבר אשר בו התחלת חיי כל בעל לב: ״ויתקעם בלב אבשלום״. THE Hebrew leb (heart) is a homonymous noun, signifying that organ which is the source of life to all beings possessing a heart. Comp. “And thrust them through the heart of Absalom” (2 Sam. 18:14).

וכאשר היה זה האבר באמצע הגוף, הושאל לאמצע כל דבר: ״עד לב השמים״, ״בלבת אש״. This organ being in the middle of the body, the word has been figuratively applied to express “the middle part of a thing.” Comp. “unto the midst (leb) of heaven” (Deut. 4:11); “the midst (labbath) of fire” (Exod. 3:2).

והוא שם מחשבה גם כן: ״לא לבי הלך?״ – רוצה לומר הייתי נמצא במחשבתי כשארע כך וכך; ומזה הענין – ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ – רוצה לומר רדיפת מחשבותיכם; ״אשר לבבו פונה היום״ – מחשבתו סרה. It further denotes “thought.” Comp. “Went not mine heart with thee?” (2 Kings 5:26), i.e., I was with thee in my thought when a certain event happened. Similarly must be explained, “And that ye seek not after your own heart” (Num. 15:39), i.e., after your own thoughts: “Whose heart (i.e., whose thought), turneth away this day” (Deut. xxix. is).

והוא שם העצה: ״כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דויד״ – כלומר: על עצה אחת; וכן אמרו: ״ואוילים בחסר לב ימותו״ – כלומר: בחסרון עצה; וכן אמרו: ״לא יחרף לבבי מימי״ – ענינו: לא תטה עצתי מזה הענין – כי ראש הדברים ״בצדקתי החזקתי ולא ארפה״. [ומענין יחרף אצלי – אמרו: ״שפחה נחרפת לאיש״ – דומה לערבי ׳מונחרפת׳ – רוצים בה נוטה מקנין העבדות לקנין האישות]. The word further signifies “counsel.” Comp. “All the rest of Israel were of one heart (i.e., had one plan) to make David king” (1 Chron. 12:38); “but fools die for want of heart,” i.e., of counsel; “My heart (i.e., my counsel) shall not turn away from this so long as I live” (Job 27:6); for this sentence is preceded by the words, “My righteousness I hold fast, and will not let it go”; and then follows, “my heart shall never turn away from this.”—As regards the expression yeḥeraf, I think that it may be compared with the same verb in the form neḥrefet, “a handmaid betrothed (neḥrefet) to a man” (Lev. 19:20), where neḥerfetḥ is similar in meaning to the Arabic munḥarifat, “turning away,” and signifies “turning from the state of slavery to that of marriage.”

והוא – שם הרצון: ״ונתתי לכם רועים כלבי״, ״היש את לבבך ישר כאשר לבבי?״ [עם לבבך – כלומר: רצונך ביושר כרצוני. וכבר הושאל לאלוה לפי זה הענין ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – ענינו: יעשה כפי רצוני; ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ – השגחתי ורצוני. Leb (heart) denotes also “will”; comp. “And I shall give you pastors according to my will (libbi)” (Jer. 3:15), “Is thine heart right as my heart is?” (2 Kings 10:15), i.e., is thy will right as my will is? In this sense the word has been figuratively applied to God. Comp. “That shall do according to that which is in mine heart and in my soul” (1 Sam. 2:35), i.e., according to My will; “And mine eyes and mine heart (i.e., My providence and My will) shall be there perpetually” (1 Kings 9:3).

והוא שם השכל: ״ואיש נבוב ילבב״ – כלומר: ישכיל; וכן: ״לב חכם לימינו״ – שכלו בענינים השלמים – וזה הרבה. ולפי זה הענין הושאל לאלוה בכל מקום – רצוני לומר: שהוא מורה על השכל–; אלא הזר שהוא מורה על הרצון – כל מקום כפי ענינו. וכן: ״והשבות אל לבבך״, ״ולא ישיב אל לבו״ וכל מה שדומה לו – כולו בחינת שכל כמו שאמר ״ולא נתן יי לכם לב לדעת״ כמו אתה הראית לדעת״. The word is also used in the sense of “understanding.” Comp. “For vain man will be endowed with a heart” (Job. 11:12), i.e., will be wise; “A wise man’s heart is at his right hand” (Eccles. 10:2), i.e., his understanding is engaged in perfect thoughts, the highest problems. Instances of this kind are numerous. It is in this sense, namely, that of understanding, that the word is used whenever figuratively applied to God; but exceptionally it is also used in the sense of “will.” It must, in each passage, be explained in accordance with the context. Also, in the following and similar passages, it signifies “understanding”; “Consider it in thine heart” (Deut. 4:39); “And none considereth in his heart” (Isa. 44:19). Thus, also, “Yet the Lord hath not given you an heart to perceive,” is identical in its meaning with “Unto thee it was shown that thou mightest know” (Deut. 4:35).

אמנם מאמר ״ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך״ פירושו אצלי בכל כוחות לבך – כלומר: כחות הגוף כלם – כי התחלת הכל – מן הלב; והענין שתשים תכלית פעולותיך כולם – השגתו כמו שבארנו בפרוש ה׳משנה׳ וב״משנה תורה״. As to the passage, “And thou shalt love the Lord thy God with all thine heart” (Ib. 6:5), I explain “with all thine heart” to mean “with all the powers of thine heart,” that is, with all the powers of the body, for they all have their origin in the heart: and the sense of the entire passage is: make the knowledge of God the aim of all thy actions, as we have stated in our Commentary on the Mishnah (Aboth, Eight Chapters, v.), and in our Mishneh Torah, yesode hatorah, chap. 2:2.

דע כי ׳ראה׳ ו׳הביט׳ ו׳חזה׳ – שלש המלות האלה נופלות על ראות העין והושאלו שלשתם להשגת השכל. THE three verbs raah, hibbit, and ḥazah, which denote “he perceived with the eye,” are also used figuratively in the sense of intellectual perception.

אמנם זה ב׳ראה׳ מפורסם אצל ההמון – ואמר: ״וירא והנה באר בשדה״ וזה – ראות עין; ואמר: ״ולבי ראה הרבה חכמה ודעת״ וזה השגה שכלית. As regards the first of these verbs this is well known, e.g., And he looked (va-yar) and behold a well in the field” (Gen. 29:2) here it signifies ocular perception: “yea, my heart has seen (raah) much of wisdom and of knowledge” (Eccles. 1:16); in this passage it refers to the intellectual perception.

ולפי זאת ההשאלה הוא כל ׳לשון ראיה׳ שבאה באלוה ית׳ כאמרו: ״ראיתי את יי״, ״וירא אליו יי״, ״וירא אלהים כי טוב״, ״הראני נא את כבודך״, ״ויראו את אלהי ישראל״ – כל זה השגה שכלית לא ראות עין ממש בשום פנים. כי לא ישיגו העינים רק גוף, ובצד וקצת מקריו גם כן – כלומר: מראה הגוף ותארו וכיוצא בהם. וכן הוא ית׳ לא ישיג בכלי כמו שיתבאר. In this figurative sense the verb is to be understood, when applied to God e.g., “I saw (raïti) the Lord” (1 Kings 22:19); “And the Lord appeared (va-yera) unto him (Gen. 18:1); “And God saw (va-yar) that it was good” (Gen. 1:10) “I beseech thee, show me (hareni) thy glory” (Exod. 33:18); “And they saw (va-yirü) the God of Israel” (Exod. 24:10). All these instances refer to intellectual perception, and by no means to perception with the eye as in its literal meaning: for, on the one hand, the eye can only perceive a corporeal object, and in connection with it certain accidents, as colour, shape, etc.: and, on the other hand, God does not perceive by means of a corporeal organ, as will be explained.

וכן ׳הביט׳ נופל על ההבטה בעין לדבר ״אל תביט אחריך״, ״ותבט אשתו מאחריו״, ״ונבט לארץ״. והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו; והוא אמרו: ״לא הביט און ביעקב״ כי ה׳און׳ לא יראה בעין; וכן אמרו: ״והביטו אחרי משה״ – אמרו ה׳חכמים ז״ל׳ שבו עוד זה הענין ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם; ומזה הענין אמרו, ״הבט נא השמימה״ כי זה היה ב׳מראה הנבואה׳. ועל זאת ההשאלה הוא כל ׳לשון הבטה׳ שבאה באלוה ית׳: ״מהביט אל האלקים״ ותמונת יי יביט״, ״והביט אל עמל לא תוכל״. In the same manner the Hebrew hibbit signifies “he viewed with the eye; comp. “Look (tabbit) not behind thee” (Gen. 19:17); “But his wife looked (va-tabbet) back from him” (Gen. 19:26); “And if one look (ve-nibbat) unto the land” (Isa. 5:30); and figuratively, “to view and observe” with the intellect, “to contemplate” a thing till it be understood. In this sense the verb is used in passages like the following: “He hath not beheld (hibbit) iniquity in Jacob” (Num. 23:21); for “iniquity” cannot be seen with the eye. The words, “And they looked (ve-hibbitu) after Moses” (Exod. 33:8)—in addition to the literal understanding of the phrase—were explained by our Sages in a figurative sense. According to them, these words mean that the Israelites examined and criticised the actions and sayings of Moses. Compare also “Contemplate (habbet), I pray thee, the heaven” (Gen. 15:5); for this took place in a prophetic vision. This verb, when applied to God, is employed in this figurative sense; e.g., “to look (me-habbit) upon God” (Exod. 3:6) “And the similitude of the Lord shall he behold” (yabbit) (Num. 12:8); And thou canst not look (habbet) on iniquity” (Hab. 1:13).

וכן ׳חזה׳ נופל על ראות העין ״ותחז בציון עינינו״. והושאל להשגת הלב ״אשר חזה על יהודה וירושלם״, ״היה דבר יי אל אברם במחזה״. ועל זאת ההשאלה נאמר: ״ויחזו את האלהים״. ודעהו! The same explanation applies to ḥazah. It denotes to view with the eye, as: “And let our eye look (ve-taḥaz) upon Zion” (Mic. 4:11); and also figuratively, to perceive mentally: “which he saw (ḥazah) concerning Judah and Jerusalem” (Isa. 1:1); “The word of the Lord came unto Abraham in a vision” (maḥazeh) (Gen. 15:1); in this sense ḥazah is used in the phrase, “Also they saw (va-yeḥezu) God” (Exod. 24:11). Note this well.

׳רוח׳ – שם משתתף. הוא שם האויר – כלומר: יסוד אחד מארבעה היסודות – ״ורוח אלהים מרחפת״. Ruaḥ is a homonym, signifying “air,” that is, one of the four elements. Comp. “And the air of God moved” (Gen. 1:2).

והוא גם כן שם הרוח המנשבת: ״ורוח הקדים נשא את הארבה״, ״רוח ים״ – וזה הרבה. It denotes also, “wind.” Comp. “And the east wind (ruaḥ) brought the locusts” (Exod. 10:13); “west wind” (ruaḥ) (ib. 19). In this sense the word occurs frequently.

והוא גם כן שם הרוח החיונית: ״רוח הולך ולא ישוב״, ״אשר בו רוח חיים״. Next, it signifies “breath.” Comp. “A breath (ruaḥ) that passeth away, and does not come again” (Ps. 78:39); “wherein is the breath (ruaḥ) of life” (Gen. 7:15).

והוא גם כן שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות אשר לא ישיגהו ההפסד: ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״. It signifies also that which remains of man after his death, and is not subject to destruction. Comp. “And the spirit (ruaḥ) shall return unto God who gave it” (Eccles. 12:7).

והוא גם כן שם השפע השכלי האלהי אשר ישפיע על הנביאים ויתנבאו בו, כמו שנבאר לך בדברינו בנבואה, במה שראוי שיוזכר בזה המאמר: ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם״, ״ויהי כנוח עליהם הרוח״, ״רוח יי דבר בי״ – וזה הרבה. Another signification of this word is “the divine inspiration of the prophets whereby they prophesy”—as we shall explain, when speaking on prophecy, as far as it is opportune to discuss this subject in a treatise like this.—Comp. “And I will take of the spirit (ruaḥ) which is upon thee, and will put it upon them” (Num. 11:17); “And it came to pass, when the spirit (ruaḥ) rested upon them” (ib. 25); “The spirit (ruaḥ) of the Lord spake by me” (2 Sam. 23:2). The term is frequently used in this sense.

והוא גם כן שם הכונה והרצון: ״כל רוחו יוציא כסיל״ – כונתו ורצונו; וכמוהו ״ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע״ – יאמר יתפרדו כונותיו והנהגתו תתעלם; וכמוהו ״מי תכן את רוח יי? ואיש עצתו יודיענו?״ – יאמר מי הוא אשר ידע סדר רצונו או ישיג הנהגתו למציאה איך היא, ויודיענו אותה? כמו שנבאר בפרקים יבאו בהנהגה. The meaning of “intention,” “will,” is likewise contained in the word ruaḥ. Comp. “A fool uttereth all his spirit” (ruaḥ) (Prov. 29:11), i.e., his intention and will; “And the spirit (ruaḥ) of Egypt shall fail in the midst thereof, and I will destroy the counsel thereof” (Isa. 19:3), i.e., her intentions will be frustrated, and her plans will be obscured; “Who has comprehended the spirit (ruaḥ) of the Lord, or who is familiar with his counsel that he may tell us?” (Isa. 40:13), i.e., Who knows the order fixed by His will, or perceives the system of His Providence in the existing world, that he may tell us? as we shall explain in the chapters in which we shall speak on Providence.

והנה כל ׳רוח׳ מיוחס לאלוה הוא לפי הענין החמישי, וקצתו – לפי הענין האחרון אשר הוא הרצון כמו שבארנו – יפורש בכל מקום כפי מה שיורו עליו הדברים ההם. Thus the Hebrew ruaḥ when used in reference to God, has generally the fifth signification: sometimes, however, as explained above, the last signification, viz., “will.” The meaning of the word in each individual case is therefore to be determined by the context.

׳נפש׳ – שם משותף. הוא שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש ״אשר בו נפש חיה״. והוא גם כן שם הדם: ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״. והוא גם כן שם הנפש המדברת – כלומר: צורת האדם: ״חי יי אשר עשה לנו את הנפש הזאת״. והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״. והוא שם הרצון ״לאסור שריו בנפשו״ – כלומר: ברצונו; וכמוהו ״ואל תתנהו בנפש איביו״ – כלומר: אל תסגירהו לרצונם; וכמוהו אצלי ״אם יש את נפשכם לקבור את מתי״ – כלומר: אם יש בדעתכם וברצונם; וכמוהו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה״ – ענינו: אין רצון לי בהם – כלומר: לא ארצה להעמידם. וכל זכר ׳נפש׳ שבא מיוחס אליו ית׳ הוא בענין הרצון, כמו שקדם לנו באמרו: ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – כלומר: ברצוני ובדעתי. THE Hebrew nefesh (soul) is a homonymous noun, signifying the vitality which is common to all living, sentient beings. E.g. “wherein there is a living soul” (nefesh) (Gen. 1:30). It denotes also blood,” as in “Thou shalt not eat the blood (nefesh) with the meat” (Deut. 12:23). Another signification of the term is “reason,” that is, the distinguishing characteristic of man, as in “As the Lord liveth that made us this soul” (Jer. 38:16). It denotes also the part of man that remains after his death (nefesh, soul) comp. “But the soul (nefesh) of my lord shall be bound in the bundle of life (1 Sam. 25:29). Lastly, it denotes “will”; comp. “To bind his princes at his will” (be-nafsho) (Ps. 105:22); “Thou wilt not deliver me unto the will (be-nefesh) of my enemies” (Ps. 41:3); and according to my opinion, it has this meaning also in the following passages, “If it be your will (nafshekem) that I should bury my dead” (Gen. 23:8); “Though Moses and Samuel stood before me, yet my will (nafshi) could not be toward this people” (Jer. 15:1), that is, I had no pleasure in them, I did not wish to preserve them. When nefesh is used in reference to God, it has the meaning “will,” as we have already explained with reference to the passage, “That shall do according to that which is in my will (bi-lebabi) and in mine intention (be-nafshi)” (1 Sam. 2:35).

ולפי זה הענין יהיה פרוש ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ – פסק רצונו מענות ׳ישראל׳. וזה ה׳פסוק׳ לא תרגמו יונתן בן עזיאל כלל – שהוא הבינו לפי הענין הראשון ופגשו ממנו הפעלות ונמנע לפרשו אמנם כשיובן מזה הענין האחרון, יהיה הפרוש מבואר מאוד: שהמאמר קדם, שהשגחתו ית׳ הניחה אותם עד שמתו, וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם; וכשהפליגו בתשובה, ועצם דלותם, וגבר האויב עליהם – ריחמם ופסק רצונו מהתמיד עמלם ודלותם. ודעהו שהוא מופלג! [ותהיה הבי״ת באמרו: ׳בעמל ישראל׳ מקום ׳מן׳ וכאילו אמר: ׳מעמל ישראל׳. וכבר מנו מזה בעלי הלשון הרבה ״והנותר בבשר ובלחם״, ״נשאר בשנים״, ״בגר ובאזרח הארץ״ – וזה הרבה]. Similarly we explain the phrase, “And his will (nafsho) to trouble Israel ceased” (Judg. 10:16). Jonathan, the son of Uzziel [in the Targum of the Prophets], did not translate this passage, because he understood nafshi to have the first signification, and finding, therefore, in these words sensation ascribed to God, he omitted them from his translation. If, however, nefesh be here taken in the last signification, the sentence can well be explained. For in the passage which precedes, it is stated that Providence abandoned the Israelites, and left them on the brink of death: then they cried and prayed for help, but in vain. When, however, they had thoroughly repented, when their misery had increased, and their enemy had had power over them, He showed mercy to them, and His will to continue their trouble and misery ceased. Note it well, for it is remarkable. The preposition ba in this passage has the force of the preposition min (“from” or “of”); and ba‘amal is identical with me‘amal. Grammarians give many instances of this use of the preposition ba: “And that which remaineth of (ba) the flesh and of (ba) the bread” (Lev. 8:32); “If there remains but few of (ba) the years” (ib. 25:52); “Of (ba) the strangers and of (ba) those born in the land” (Exod. 12:19).

׳חי׳ – שם הצומח המרגיש: ״כל רמש אשר הוא חי״. והוא שם הרפואה מן החלי החזק מאוד: ״ויחי מחליו״, ״במחנה עד חיותם״ וכן: ״בשר חי״. Ḥai (“living”) signifies a sentient organism (lit. “growing” and “having sensation”), comp. “Every moving thing that liveth” (Gen. 9:3); it also denotes recovery from a severe illness: “And was recovered (va-yeḥi) of his sickness” (Isa. 38:9); “In the camp till they recovered” (ḥayotam) (Josh. 5:8); “quick, raw (ḥai) flesh” (Lev. 13:10).

וכן ׳מות׳ – שם המיתה ושם החלי החזק ״וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן״ – כלומר: חוזק חליו. ולזה באר ב׳בן הצרפית׳: ״ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה״ – שאילו אמר: ׳וימת׳, היה סובל שיהיה חלי חזק קרוב למות, כ׳נבל׳ בשמעו את הדברים; Mavet signifies “death” and “severe illness,” as in “His heart died (va-yamot) within him, and he became as a stone” (1 Sam. 25:37), that is, his illness was severe. For this reason it is stated concerning the son of the woman of Zarephath, “And his sickness was so sore, that there was no breath left in him” (1 Kings 17:17). The simple expression va-yamoth would have given the idea that he was very ill, near death, like Nabal when he heard what had taken place.

ואמרו קצת האנדלוסין, כי נתבטלה נשימתו, עד שלא הושגה לו נשימה כלל, כמו שיקרא לקצת חולי חלי השתוק ובהחנק הרחם, עד שלא יודע אם הוא מת או חי – ויתמיד זה הספק יום או יומים. Some of the Andalusian authors say that his breath was suspended, so that no breathing could be perceived at all, as sometimes an invalid is seized with a fainting fit or an attack of asphyxia, and it cannot be discovered whether he is alive or dead: in this condition the patient may remain a day or two.

וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם בענין קנות החכמה: ״ויהיו חיים לנפשך״, ״כי מוצאי מצא חיים״, ״כי חיים הם למוצאיהם״ – וזה הרבה. ולפי זה נקראו הדעות האמתיות ׳חיים׳ והדעות המופסדות ׳מות׳ – אמר ית׳: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו׳״ – כבר באר כי ה׳טוב׳ הוא ׳חיים׳, וה׳רע׳ הוא ׳מות׳, ופרשם. וכן אפרש באמרו ית׳: ״למען תחיון״ – כפי מה שבא הפרוש המקובל באמרו: ״למען ייטב לך וכו׳״. ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון אמרו: ״צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים״. ודע, זה! The term ḥai has also been employed in reference to the acquisition of wisdom. Comp. “So shall they be life (ḥayyim) unto thy soul” (Prov. 3:22); “For whoso findeth me findeth life” (ib. 8:35); “For they are life (hayyim) to those that find them” (ib. 4:22). Such instances are numerous. In accordance with this metaphor, true principles are called life, and corrupt principles death. Thus the Almighty says, “See, I have set before thee this day life and good and death and evil” (Deut. 30:15), showing that “life” and “good,” “death” and “evil,” are identical, and then He explains these terms. In the same way I understand His words, “That ye may live” (ib. 5:33), in accordance with the traditional interpretation of “That it may be well with thee” [scil. in the life to come] (ib. 22:7). In consequence of the frequent use of this figure in our language our Sages said, “The righteous even in death are called living, while the wicked even in life are called dead.” (Talm. B. Berakkoth, p. 78). Note this well.

׳כנף׳ – שם משותף, ורוב שתופו מצד ההשאלה. הנחתו הראשונה – לכנפי בעל החיים הפורח: ״כל צפור כל כנף״, ״כל צפור כנף אשר תעוף בשמים״. THE Hebrew kanaf is a homonym; most of its meanings are metaphorical. Its primary signification is “wing of a flying creature,” e.g., “Any winged (kanaf) fowl that flieth in the air” (Deut. 4:17).

ואחרי כן הושאל לכנפות הבגדים וזויותיהם: ״על ארבע כנפות כסותך״. The term was next applied figuratively to the wings or corners of garments comp. “upon the four corners (kanfoth) of thy vesture” (ib. 22:12).

ואחרי כן הושאל לקצוות המיושב מן הארץ ופאותיה הרחוקות ממקומותינו: ״לאחוז בכנפות הארץ״, ״מכנף הארץ זמירות שמענו״. It was also used to denote the ends of the inhabited part of the earth, and the corners that are most distant from our habitation. Comp. “That it might take hold of the ends (kanfoth) of the earth” (Job 38:13); “From the uttermost part (kenaf) of the earth have we heard songs” (Isa. 24:16).

ואמר איבן גנאח, שהוא יבוא גם כן בענין ההסתר דומה לערבי אשר יאמר: ׳כנפתֻ אלשי׳ – בענין ׳הסתרתיו׳; ואמר בפרוש ״ולא יכנף עוד מוריך״ – ולא יסתר ממך ׳מוריך׳ ולא יתעלם – וזה פרוש נאה. וממנו אצלי ״ולא יגלה כנף אביו״ – לא יגלה סתר אביו; וכן: ״ופרשת כנפיך על אמתך״ פרושו אצלי: פרוש סתרך על אמתך. Ibn Ganaḥ (in his Book of Hebrew Roots) says that kenaf is used in the sense of “concealing,” in analogy with the Arabic kanaftu alshaian, “I have hidden something,” and accordingly explains, Isaiah 30:20, “And thy teacher will no longer be hidden or concealed.” It is a good explanation, and I think that kenaf has the same meaning in Deuteronomy 23:1, “He shall not take away the cover (kenaf) of his father”; also in, “Spread, therefore, thy cover (kenafeka) over thine handmaid” (Ruth 3:9).

ולפי זה הענין אצלי הושאל ׳כנף׳ לבורא ית׳ וכן למלאכים כי המלאכים אינם בעלי גופות לפי דעתנו, כמו שאבאר. ואמרו: ״אשר באת לחסות תחת כנפיו״ פרושו: אשר באת לחסות תחת סתרו. וכן כל ׳כנף׳ שבא במלאכים ענינו – הסתר. הלא תתבונן אמרו: ״בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו״ – כלומר: שסבת מציאותו (רצוני לומר: המלאך) נסתרת נעלמת מאוד – והוא: ׳פניו׳; וכן הדברים אשר הוא סבתם (רצוני לומר: המלאך), אשר הם ׳רגליו׳ – כמו שבארתי בשתוף ׳רגל׳ – הם גם כן נעלמים; כי פעולות השכלים נעלמות – לא יתבאר ענינם אלא אחר למוד; וזה לשתי סיבות מצדם ומצדנו – רצוני לומר: חולשת השגתנו וקשי השגת הנפרד מצד אמיתתו. ואמנם אמרו: ״ובשתים יעופף״ והנני עתיד לבאר בפרק בפני עצמו, למה יחסו תנועת העופפות למלאכים. In this sense, I think, the word is figuratively applied to God and to angels (for angels are not corporeal, according to my opinion, as I shall explain). Ruth 2:12 must therefore be translated “Under whose protection (kenafav) thou art come to trust”; and wherever the word occurs in reference to angels, it means concealment. You have surely noticed the words of Isaiah (Isa. 6:2), “With twain he covered his face, and with twain he covered his feet.” Their meaning is this: The cause of his (the angel’s) existence is hidden and concealed; this is meant by the covering of the face. The things of which he (the angel) is the cause, and which are called “his feet” (as I stated in speaking of the homonym regel, are likewise concealed: for the actions of the intelligences are not seen, and their ways are, except after long study, not understood, on account of two reasons—the one of which is contained in their own properties, the other in ourselves: that is to say, because our perception is imperfect and the ideals are difficult to be fully comprehended. As regards the phrase “and with twain he flieth,” I shall explain in a special chapter (xlix.) why flight has been attributed to angels.

׳עין׳ – שם משתף. הוא שם עין המים: ״על עין המים במדבר״. והוא שם העין הרואה ״עין תחת עין״. והוא שם ההשגחה – אמר על ירמיה: ״קחנו ועיניך שים עליו״ – ענינו: שם השגחתך עליו. ולפי זאת ההשאלה נאמר בחק האלוה בכל מקום ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ – השגחתי וכונתי, כמו שהקדמנו; ״תמיד עיני יי אלהיך בה״ – השגחתו בה; ״עיני יי המה משוטטים״ – השגחתו כוללת בכל מה שבארץ גם כן, כמו שיוזכר בפרקים יבואו בהשגחה. THE Hebrew ‘ayin is a homonym, signifying “fountain”; e.g., “By a fountain (‘en) of water” (Gen. 16:7). It next denotes “eye”; comp. (‘ayin) “Eye for eye” (Exod. 21:24). Another meaning of the word is “providence,” as it is said concerning Jeremiah, “Take him and direct thine attention (eneka) to him” (Jer. 39:12). In this figurative sense it is to be understood when used in reference to God; e.g., “And my providence and my pleasure shall be there perpetually” (1 Kings 9:3), as we have already explained (page 140); “The eyes (‘ene), i.e., the Providence of the Lord thy God, are always upon it” (Deut. 11:12); “They are the eyes (‘ene) of the Lord, which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4:10), i.e., His providence is extended over everything that is on earth, as will be explained in the chapters in which we shall treat of Providence.

אמנם כשיתחבר בעינים מלת ׳ראיה׳ או ׳חזיה׳ כמו ״פקח עיניך וראה״, ״עיניו יחזו״ – יהיה ענין כלם ההשגה השכלית לא השגה הרגשית; כי כל הרגשה הפעלות כמו שידעת, והוא ית׳ פועל לא מתפעל כמו שאבאר. When, however, the word “eye” is connected with the verb “to see,” (raah or ḥazah) as in “Open thine eyes, and see” (1 Kings 19:16); “His eyes behold” (Ps. 11:4), the phrase denotes perception of the mind, not that of the senses: for every sensation is a passive state, as is well known to you, and God is active, never passive, as will be explained by me.

׳שמוע׳ – מלה משותפת, תהיה בענין שמע האזן, ותהיה בענין הקבול. אמנם בענין השמע ״לא ישמע על פיך״, ״והקול נשמע בית פרעה״ – וזה הרבה; Shama‘ is used homonymously. It signifies “to hear,” and also “to obey.” As regards the first signification, comp. “Neither let it be heard out of thy mouth” (Exod. 23:13); “And the fame thereof was heard in Pharaoh’s house” (Gen. 45:26). Instances of this kind are numerous.

וכמהו ברבוי – גם כן ׳שמוע׳ בענין הקיבול ״ולא שמעו אל משה״, ״אם ישמעו ויעבודו״, ״ולכם הנשמע?״, ״ולא שמעו אל משה״, ״אם ישמעו ויעבודו״, ״ולכם הנשמע?״, ״ולא ישמע את דבריך״. Equally frequent are the instances of this verb being used in the sense of “to obey”: “And they hearkened (shama‘) not unto Moses” (Exod. 6:9). “If they obey (yishme‘ü) and serve him (Job 36:11); “Shall we then hearken (nishma‘) unto you” (Neh. 13:27); “Whosoever will not hearken (yishma‘) unto thy words” (Josh. 1:18).

ויהיה בענין הידיעה ״גוי אשר לא תשמע לשונו״ – פרושו: לא תדע דברו. The verb also signifies “to know” (“to understand”), comp. “A nation whose tongue, i.e., its language, thou shalt not understand” (tishma‘) (Deut. 28:49).

וכל מלת ׳שמיעה׳ שבאה בחק האלוה – אם יראה מפשוטו של כתוב שהוא מהענין הראשון הוא ספור על ההשגה והוא מהענין השלישי ״וישמע יי״, ״בשמעו את תלונותיכם״ – כל זה השגת מדע; ואם נראה מפשוטו של כתוב שהוא מן הענין השני הוא ספור על ענותו ית׳ לצעקת הצועק למלא שאלתו או לא יענה לצעקתו ולא ימלא שאלתו ״שמוע אשמע צעקתו״, ״ושמעתי כי חנון אני״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״ולא שמע יי בקולכם ולא האזין אליכם״, ״גם כי תרבו תפלה אינני שומע״, ״כי אינני שומע אותך״ – וזה הרבה. The verb shama‘, used in reference to God, must be taken in the sense of perceiving, which is part of the third signification, whenever, according to the literal interpretation of the passage, it appears to have the first meaning: comp. “And the Lord heard it” (Num. 11:1); “For that He heareth your murmurings” (Exod. 16:7). In all such passages mental perception is meant. When, however, according to the literal interpretation the verb appears to have the second signification, it implies that God responded to the prayer of man and fulfilled his wish, or did not respond and did not fulfil his wish: “I will surely hear his cry” (Exod. 22:23); “I will hear, for I am gracious” (ib. 27); “Bow down thine ear, and hear” (2 Kings 19:16); “But the Lord would not hearken to your voice, nor give ear unto you” (Deut. 1:45); “Yea, when ye make many prayers, I will not hear” (Isa. 1:15); “For I will not hear thee” (Jer. 7:16). There are many instances in which shama‘ has this sense.

והנה יבואך באלו ההשאלות והדמיונות מה שירוה צמאך ויבאר ספקך ויתבארו לך עניניהם כולם עד שלא תספוק בדבר מהם. Remarks will now be presented to you on these metaphors and similes, which will quench your thirst, and explain to you all their meanings without leaving a doubt.

כבר זכרנו בקצת פרקי זה המאמר, כי הבדל גדול יש בין ההישרה למציאות הדבר, ובין האמתת מהותו ועצמו. כי ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים מאד ממנו בינו ובין זולתו. WE have already stated, in one of the chapters of this treatise, that there is a great difference between bringing to view the existence of a thing and demonstrating its true essence. We can lead others to notice the existence of an object by pointing to its accidents, actions, or even most remote relations to other objects:

והמשל בזה, שאתה אילו תרצה שתודיע מלך אקלים אחד לאדם מבני ארצו אשר לא ידעהו, יהיה הודיעך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים. מהם – שתאמר לו ״הוא האיש הארוך הלבן במראהו בעל השיבה״ – כבר הודעתו במקריו. או תאמר ״הוא אשר תראה סביביו המון רבה מבני אדם רוכבים ורגלים וחרבות שלופות סביביו ונסים נשואים על ראשו וחצוצרות יתקעו לפניו״; או: ״הוא אשר ישכון בהיכל בארץ הפלונית מזה האקלים״ או: ״הוא אשר צוה בבנין זאת החומה, או בעשות זה הגשר״ – וכיוצא בזה מפעולותיו ויחסו לזולתו. ואפשר שתורה על מציאותו בענינים הם יותר נעלמים מאלו – כמו שישאלך שואל ״היש לארץ הזאת מלך?״ תאמר לו ״כן, בלא ספק״; ״ומה המופת על זה?״ תאמר לו: ״היות זה השולחני כאשר תראה איש חלוש קְטֹן הגוף, לפניו זה ההמון הרב מן הזהובים; וזה האיש האחר עצום הגוף החזק העני עומד לפניו ישאל ממנו שיעשה לו צדקה במשקל שעורה ולא יעשה, אבל יגער בו וידחהו מעליו בדבריו; ולולא פחד המלך היה ממהר בהריגתו או בדחותו ובקחת מה שבידו מן ההמון; וזאת ראיה על היות זאת המדינה בעלת מלך״ – הנה כבר הורית על מציאותו בסדור עניני המדינה, אשר סבתו – פחד המלך ויראת יסוריו. ואין בדבר מכל מה שהמשלנו בו מה שיורה על עצם המלך ואמתת עצמותו מצד היותו מלך. e.g., if you wish to describe the king of a country to one of his subjects who does not know him, you can give a description and an account of his existence in many ways. You will either say to him, the tall man with a fair complexion and grey hair is the king, thus describing him by his accidents; or you will say, the king is the person round whom are seen a great multitude of men on horse and on foot, and soldiers with drawn swords, over whose head banners are waving, and before whom trumpets are sounded; or it is the person living in the palace in a particular region of a certain country: or it is the person who ordered the building of that wall, or the construction of that bridge; or by some other similar acts and things relating to him. His existence can be demonstrated in a still more indirect way, e.g., if you are asked whether this land has a king, you will undoubtedly answer in the affirmative. “What proof have you?” “The fact that this banker here, a weak and little person, stands before this large mass of gold pieces, and that poor man, tall and strong, who stands before him asking in vain for alms of the weight of a carob-grain, is rebuked and is compelled to go away by the mere force of words: for had he not feared the king, he would, without hesitation, have killed the banker, or pushed him away and taken as much of the money as he could.” Consequently, this is a proof that this country has a ruler and his existence is proved by the well-regulated affairs of the country, on account of which the king is respected and the punishments decreed by him are feared. In this whole example nothing is mentioned that indicated his characteristics, and his essential properties, by virtue of which he is king.

כן קרה בהודעת האלוה ית׳ להמון בכל ספרי הנביאים וב׳תורה׳. כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו ית׳ ושיש לו הַשְּׁלֵמֻיּוֹת כולם – רצוני לומר: שאינו נמצא לבד כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי חכם יכול פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו כאשר יתבאר אחר זה – הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, ושהוא חי בדמיון התנועה. כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם; אמנם מה שאינו גשם ולא בגשם אינו דבר נמצא בשום פנים בתחלת ציור האדם, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יצירו ההמון מענין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו. The same is the case with the information concerning the Creator given to the ordinary classes of men in all prophetical books and in the Law. For it was found necessary to teach all of them that God exists, and that He is in every respect the most perfect Being, that is to say, He exists not only in the sense in which the earth and the heavens exist, but He exists and possesses life, wisdom, power, activity, and all other properties which our belief in His existence must include, as will be shown below. That God exists was therefore shown to ordinary men by means of similes taken from physical bodies; that He is living, by a simile taken from motion, because ordinary men consider only the body as fully, truly, and undoubtedly existing; that which is connected with a body but is itself not a body, although believed to exist, has a lower degree of existence on account of its dependence on the body for existence. That, however, which is neither itself a body, nor a force within a body, is not existent according to man’s first notions, and is above all excluded from the range of imagination. In the same manner motion is considered by the ordinary man as identical with life; what cannot move voluntarily from place to place has no life, although motion is not part of the definition of life, but an accident connected with it.

וכן ההשגה הנודעת אצלנו היא בחושים – רצוני לומר: השמע והראות. וכן לא נדע ולא נציר העתק הענין מנפש איש ממנו לנפש איש אחר, אלא בדבור והוא הקול אשר יחתכוהו השפה והלשון ושאר כלי הדבור. וכאשר הֻיְשְׁרוּ דעותינו גם כן אל היותו ית׳ משיג ושיגיעו ענינים ממנו לנביאים להגיעם אלינו, תארוהו לנו שהוא ישמע ויראה – ענינו: שהוא משיג אלו הדברים הנראים והנשמעים וידעם; ותארוהו לנו שהוא מדבר – ענינו: שיגיעו ענינים ממנו ית׳ לנביאים – וזהו ענין הנבואה. והנה יתבאר זה תכלית באור. וכאשר לא נשכיל מהמציאנו זולתנו אלא בשנעשהו בנגיעה, תארוהו שהוא פועל. [וכן כאשר לא ישיגו ההמון דבר חי אלא בעל נפש תארוהו לנו גם כן שהוא בעל נפש – ואף על פי ששם הנפש משותף כמו שהתבאר – הענין שהוא חי] . The perception by the senses, especially by hearing and seeing, is best known to us; we have no idea or notion of any other mode of communication between the soul of one person and that of another than by means of speaking, i.e., by the sound produced by lips, tongue, and the other organs of speech. When, therefore, we are to be informed that God has a knowledge of things, and that communication is made by Him to the Prophets who convey it to us, they represent Him to us as seeing and hearing, i.e., as perceiving and knowing those things which can be seen and heard. They represent Him to us as speaking, i.e., that communications from Him reach the Prophets; that is to be understood by the term “prophecy,” as will be fully explained. God is described as working, because we do not know any other mode of producing a thing except by direct touch. He is said to have a soul in the sense that He is living, because all living beings are generally supposed to have a soul; although the term soul is, as has been shown, a homonym.

וכאשר לא יושגו אלו הפעולות כלם בנו, אלא בכלים גשמיים הושאלו לו אלו הכלים כולם אשר בהם תהיה התנועה המקומית – רצוני לומר: הרגלים וכפותם; והכלים אשר יהיה בהם השמע והראות והריח והם – האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהם יהיה הדבור וחומר הדבור והם – הפה והלשון והקול; והכלים אשר בהם יעשה העושה ממנו מה שיעשהו והם – הידים והאצבעות והכף והזרוע. ובאור זה כולו שהוא – יתעלה מכל חסרון – הושאלו לו הכלים הגשמיים להורות בהם על פעולותיו, והושאלו לו הפעולות ההם להורות בהם על שלמות אחד, אינו עצם הפעולה ההיא. והמשל בו: שהנה הושאלו לו העין והאזן והיד והפה והלשון – להורות בהם על הראות והשמע והפעולה והדבור, והושאלו לו הראות והשמע – לראיה על ההשגה בכלל. ולזה תמצא לשון העברים יעשה השגת חוש אחד במקום השגת חוש אחר – אמר ״ראו דבר יי״ כמו ׳שמעו׳ כי המכוון – השיגו ענין דברו. וכן: ״ראה ריח בני״ כאילו אמר: ׳הרח ריח בני׳ כי המכוון – השגת ריחו. ולפי זה נאמר: ״וכל העם רואים את הקולות״ עם היות המעמד ההוא גם כן ׳מראה נבואה׳ כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה. והושאלו לו ית׳ הפעולה והדבור – להורות על שפע השופע מאתו כמו שיתבאר. Again, since we perform all these actions only by means of corporeal organs, we figuratively ascribe to God the organs of locomotion, as feet, and their soles; organs of hearing, seeing, and smelling, as ear, eye, and nose; organs and substance of speech, as mouth, tongue, and sound; organs for the performance of work, as hand, its fingers, its palm, and the arm. In short, these organs of the body are figuratively ascribed to God, who is above all imperfection, to express that He performs certain acts; and these acts are figuratively ascribed to Him to express that He possesses certain perfections different from those acts themselves. E.g., we say that He has eyes, ears, hands, a mouth, a tongue, to express that He sees, hears, acts, and speaks: but seeing and hearing are attributed to Him to indicate simply that He perceives. You thus find in Hebrew instances in which the perception of the one sense is named instead of the other; thus, “See the word of the Lord” (Jer. 2:31), in the same meaning as “Hear the word of the Lord,” for the sense of the phrase is, “Perceive what He says”; similarly the phrase, “See the smell of my son” (Gen. 27:27) has the same meaning as “Smell the smell of my son,” for it relates to the perception of the smell. In the same way are used the words, “And all the people saw the thunders and the lightnings” (Exod. 20:15), although the passage also contains the description of a prophetical vision, as is well known and understood among our people. Action and speech are likewise figuratively applied to God, to express that a certain influence has emanated from Him, as will be explained (chap. lxv and chap. lxvi.).

הנה כל כלי גשמי שתמצאהו בכל ספרי הנבואה, הוא אם כלי תנועה מקומית להורות על החיים, או כלי הרגשה להורות על ההשגה, או כלי המשוש להורות על הפעולה, או כלי הדבור להורות על השפעת השכלים על הנביאים, כמו שיתבאר. The physical organs which are attributed to God in the writings of the Prophets are either organs of locomotion, indicating life; organs of sensation, indicating perception: organs of touch, indicating action: or organs of speech, indicating the divine inspiration of the Prophets, as will be explained.

הנה תהיה הישרת ההשאלות ההם כולם – לישב לנו שיש נמצא חי פועל לכל מה שזולתו משיג לפעלו גם כן. והנה נבאר כשנתחיל בהרחקת התארים, איך ישוב זה כולו לענין אחד והוא עצמו ית׳ לבד; כי אין כונת זה הפרק אלא לבאר ענין אלו הכלים הגשמיים המיוחסים לו – יתעלה מכל חסרון – ושהם כולם – להורות על פעולות הכלים ההם אשר הפעולות ההם – שלמות אצלנו בעבור שנורה על היותו שלם בכל מיני השלמות כמו שהעירונו באמרם ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳. The object of all these indications is to establish in our minds the notion of the existence of a living being, the Maker of everything, who also possesses a knowledge of the things which He has made. We shall explain, when we come to speak of the inadmissibility of Divine attributes, that all these various attributes convey but one notion, viz., that of the essence of God. The sole object of this chapter is to explain in what sense physical organs are ascribed to the Most Perfect Being, namely, that they are mere indications of the actions generally performed by means of these organs. Such actions being perfections respecting ourselves, are predicated of God, because we wish to express that He is most perfect in every respect, as we remarked above in explaining the Rabbinical phrase, “The language of the Torah is like the language of man.”

אמנם כלי התנועה המקומית המיוחדים לו ית׳ – כאמרו: ״הדום רגלי״, ״ואת מקום כפות רגלי״. ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו – ״יד יי״, ״באצבע אלהים״, ״מעשה אצבעותיך״, ״ותשת עלי כפכה״, ״וזרוע יי על מי נגלתה״, ״ימינך יי״. ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו – ״פי יי דבר״, ״ויפתח שפתיו עמך״, ״קול יי בכח״, ״ולשונו כאש אוכלת״. ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו – ״עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם״, ״עיני יי משוטטות״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״קדחתם באפי״. ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף. והוא שם השכל גם כן והוא התחלת חיי החי; כי אמרו: ״המו מעי לו״, ״המון מעיך״ רוצה בו גם כן הלב, כי ׳מעי׳ – שם יאמר בכלל ובפרט הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל – ויהיה גם כן שם הלב; והראיה עליו – אמרו: ״ותורתך בתוך מעי״ – דומה לאמרו: ׳בתוך לבי׳; ולזה אמר בזה ה׳פסוק׳ ׳המו מעי׳ ׳המון מעיך׳ – ו׳לשון המיה׳ אמנם בא בלב משאר האברים ״הומה לי לבי״. וכן לא הושאל לו הכתף להיותו כלי העתקה במפורסם ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק. וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון כי אלו – גלויי החסרון בתחילת המחשבה. Instances of organs of locomotion being applied to the Creator occur as follows:—“My footstool” (Isa. 66:1); “the place of the soles of my feet” (Ezek. 43:7). For examples of organs of touch applied to God, comp. “the hand of the Lord” (Exod. 9:3); “with the finger of God” (ib. 31:18); “the work of thy fingers” (Ps. 8:4), “And thou hast laid thine hand upon me” (ib. 139:5); “The arm of the Lord” (Isa. 53:1); “Thy right hand, O Lord” (Exod. 15:6). In instances like the following, organs of speech are attributed to God: “The mouth of the Lord has spoken” (Isa. 1:20); “And He would open His lips against thee” (Job 11:5); “The voice of the Lord is powerful” (Ps. 29:4); “And his tongue as a devouring fire” (Isa. 30:27). Organs of sensation are attributed to God in instances like the following: “His eyes behold, His eyelids try” (Ps. 11:4); “The eyes of the Lord which run to and fro” (Zech. 4:10); “Bow down thine ear unto me, and hear” (2 Kings 19:16); “You have kindled a fire in my nostril” (Jer. 17:5). Of the inner parts of the human body only the heart is figuratively applied to God, because “heart” is a homonym, and denotes also “intellect”; it is besides the source of animal life. In phrases like “my bowels are troubled for him” (Jer. 31:20); “The sounding of thy bowels” (Isa. 63:15), the term “bowels” is used in the sense of “heart”; for the term “bowels” is used both in a general and in a specific meaning; it denotes specifically “bowels,” but more generally it can be used as the name of any inner organ, including “heart.” The correctness of this argument can be proved by the phrase “And thy law is within my bowels” (Ps. 40:9), which is identical with “And thy law is within my heart.” For that reason the prophet employed in this verse the phrase “my bowels are troubled” (and “the sounding of thy bowels”); the verb hamah is in fact used more frequently in connection with “heart,” than with any other organ; comp. “My heart maketh a noise (homeh) in me” (Jer. 4:19). Similarly, the shoulder is never used as a figure in reference to God, because it is known as a mere instrument of transport, and also comes into close contact with the thing which it carries. With far greater reason the organs of nutrition are never attributed to God: they are at once recognized as signs of imperfection.

ומשפט הכלים כולם באמת – אחד הנראה מהם והפנימי – כולם כלים לפעולות הנפש המתחלפות. מהם – כלים לצורך עמידת האיש זמן כאברים הפנימיים כולם; ומהם – כלים לצורך עמידת המין ככלי ההולדה; ומהם – כלים לתיקון ענין האיש ושלמות פעולותיו, כידים והרגלים והעינים – כולם לשלמות התנועה והמעשה וההשגה. אמנם צורך התנועה לבעלי החיים הוא לכוון אל הנאות ולברוח ממה שהוא כנגדו. ואמנם צורך החושים הוא להכיר מה שהוא כנגדו ומה שהוא נאות לו. וצורך האדם לפעולות המלאכותיות – להזמנת מזונו ולבושו ודירתו, מפני שהוא מחויב לטבעו, רצוני לומר: שהוא צריך להזמין מה שיאות לו; והנה ימצאו קצת המלאכות גם כן לקצת בעלי חיים לצרכו למלאכה ההיא. In fact all organs, both the external and the internal, are employed in the various actions of the soul: some, as e.g., all inner organs, are the means of preserving the individual for a certain time: others, as the organs of generation, are the means of preserving the species; others are the means of improving the condition of man and bringing his actions to perfection, as the hands, the feet, and the eyes, all of which tend to render motion, action, and perception more perfect. Animate beings require motion in order to be able to approach that which is conducive to their welfare, and to move away from the opposite: they require the senses in order to be able to discern what is injurious to them and what is beneficial. In addition, man requires various kinds of handiwork, to prepare his food, clothing, and dwelling; and he is compelled by his physical constitution to perform such work, namely, to prepare what is good for him. Some kinds of work also occur among certain animals, as far as such work is required by those animals.

ואיני רואה שום אדם יסופק לו שהאלוה ית׳ בלתי צריך לדבר יתמיד מציאותו ולא יתקן ענינו – אם כן אין כלי לו – כלומר: שהוא אינו גוף; ואמנם פעולותיו – בעצמו לא בכלי. והכוחות באין ספק מכלל הכלים; אם כן אינו בעל כח – כלומר: שיהיה בו ענין זולת עצמו בו יעשה או ידע או ירצה. כי התארים הם כחות שנו בהם השם – לא זולת זה. ואין זה כונת הפרק. I do not believe that any man can doubt the correctness of the assertion that the Creator is not in need of anything for the continuance of His existence, or for the improvement of His condition. Therefore, God has no organs, or, what is the same, He is not corporeal; His actions are accomplished by His Essence, not by any organ, and as undoubtedly physical forces are connected with the organs, He does not possess any such forces, that is to say, He has, besides His Essence, nothing that could be the cause of His action, His knowledge, or His will, for attributes are nothing but forces under a different name. It is not my intention to discuss the question in this chapter.

וכבר אמרו: ׳ז״ל׳ מאמר כולל דוחה לכל מה שמראים אותו התארים ההם הגשמיים כולם אשר יזכרום הנביאים. והוא מאמר יורה לך שה׳חכמים ז״ל׳ לא עלה בדעתם ההגשמה כלל, ולא היה אצלם ענין ישבש או יספק שום אדם. ולזה תמצאם בכל ה׳תלמוד והמדרשות׳ נמשכים כפי פשוטי דברי הנבואה לדעתם, כי דבר זה בטוח הוא בו מן הספק ואין פחד עליו מטעות בו בשום פנים, אבל הכל על צד ההמשל, והורות השכל לנמצא. וכאשר התודע ההמשל שהוא ית׳ המושל במלך יצוה ויזהיר ויענוש ויתן שכר טוב לאנשי ארצו, ויש לו עבדים ושמשים יודיעו מצוותיו לעשותם ועושים לו מה שירצה לעשותו, הלכו הם גם כן (כלומר: ה׳חכמים׳) על זה המשל בכל מקום, וידברו לפי מה שיתחיב מזה ההמשל מן הדבור והמענה והחזרה בענין, ומה שינהג זה המנהג מפעולות המלכים – ובזה כולו הם בטוחים שלא יספק זה ולא יבלבל. והמאמר ההוא הכולל אשר רמזנו אליו הוא אמרם ב׳בראשית רבה׳: ״גדול כחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: ׳ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם׳״ – כבר בארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כלם ב׳מראה הנבואה׳ הם צורות נבראות האלוה ית׳ בוראם; והוא – האמת כי כל צורה מדומה היא ברואה. ומה נפלא מאמרם ׳גדול כחם׳ – כאילו הראו על עצמם עליהם השלום שהענין ההוא קשה עליהם; כי כן יאמרו לעולם כשיקשה עליהם מאמר שנאמר או פועל שנפעל ויש בנראהו גנות – כמו שאמרו: ״ר׳ פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה; אמר ר׳ פלוני כמה רב גוברה דיעבד ביחידאה״ ו׳רב גוברה׳ הוא ׳גדול כחו׳ וכאלו הם אומרים מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו ית׳ בענינים הנבראים אשר בראם – והבן זה מאד – כבר פרשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו ב׳מראה הנבואה׳ הם – ענינים נבראים; אמנם ׳דימו את הצורה ליוצרה׳ כמו שאמרו: ׳ז״ל׳. – ומי שירצה לחשוב רע עליהם אחר אלו המאמרים על צד הרע, ולחסר מי שלא נראה ולא נודע ענינו – אין הזק עליהם ׳ז״ל׳ בזה. Our Sages laid down a general principle, by which the literal sense of the physical attributes of God mentioned by the prophets is rejected; a principle which evidently shows that our Sages were far from the belief in the corporeality of God, and that they did not think any person capable of misunderstanding it, or entertaining any doubt about it. For that reason they employ in the Talmud and the Midrashim phrases similar to those contained in the prophecies, without any circumlocution; they knew that there could not be any doubt about their metaphorical character, or any danger whatever of their being misunderstood; and that all such expressions would be understood as figurative [language], employed to communicate to the intellect the notion of His existence. Now, it was well known that in figurative language God is compared to a king who commands, cautions, punishes, and rewards, his subjects, and whose servants and attendants publish his orders, so that they might be acted upon, and they also execute whatever he wishes. Thus the Sages adopted that figure, used it frequently, and introduced such speech, consent, and refusal of a king, and other usual acts of kings, as became necessary by that figure. In all these instances they were sure that no doubt or confusion would arise from it. The general principle alluded to above is contained in the following saying of our Sages, mentioned in Bereshith Rabba (c. xxvii.), “Great was the power of the Prophets; they compared the creature to its Creator; comp. ‘And over the resemblance of the throne was a resemblance like the appearance of man’” (Ezek. 1:26). They have thus plainly stated that all those images which the Prophets perceived, i.e. in prophetic visions, are images created by God. This is perfectly correct; for every image in our imagination has been created. How pregnant is the expression, “Great is their boldness!” They indicated by it, that they themselves found it very remarkable; for whenever they perceived a word or act difficult to explain, or apparently objectionable, they used that phrase; e.g., a certain Rabbi has performed the act (of “ḥali ah”) with a slipper, alone and by night. Another Rabbi, thereupon exclaimed “How great is his boldness to have followed the opinion of the minority.” The Chaldee phrase rab gubreh in the original of the latter quotation, and the Hebrew gadol koḥo in that of the former quotation, have the same meaning, viz., Great is the power of (or the boldness of). Hence, in the preceding quotation, the sense is, How remarkable is the language which the Prophets were obliged to use when they speak of God the Creator in terms signifying properties of beings created by Him. This deserves attention. Our Sages have thus stated in distinct and plain terms that they are far from believing in the corporeality of God; and in the figures and forms seen in a prophetical vision, though belonging to created beings, the Prophets, to use the words of our Sages, “compared the creature to its Creator.” If, however, after these explanations, any one wishes out of malice to cavil at them, and to find fault with them, though their method is neither comprehended nor understood by him, the Sages oḅṃ. will sustain no injury by it.

כבר זכרנו פעמים כי כל מה שידמהו ההמון חסרון, או אי אפשר לצירו בחק האלוה ית׳ לא השאילוהו ספרי הנבואה לו ית׳ – ואף על פי שמשפטו משפט הדברים אשר הושאלו לו – מפני שאותם שיתואר בהם ידמו קצת שלמיות או אפשר לדמותם. WE have already stated several times that the prophetic books never attribute to God anything which ordinary men consider a defect, or which they cannot in their imagination combine with the idea of the Almighty, although such terms may not otherwise be different from those which were employed as metaphors in relation to Goa. Indeed all things which are attributed to God are considered in some way to be perfection, or can at least be imagined [as appertaining to Him].

וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה הושאלו לו ית׳ השמע והראות והריח, ולא הושאלו לו הטעם והמישוש – ומשפט רוממותו ית׳ מן החושים החמישה – אחד והחושים כולם חסרון בבחינת ההשגה – ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם – להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים כשאר הכלים. וענין אמרינו שהוא ית׳ רואה – כלומר: ישיג הנראים ושומע – כלומר: ישיג הנשמעים; וכן היה יכול לתארו בטעם ובמשוש ויפורש בו שהוא ישיג הנטעמים והממוששים כי משפט השגתם כולם – אחד, ואם תשולל ממנו השגת אחד מהם תתחיב שלילת השגתם כולם (רצוני לומר: החמשה חושים) ואם תחויב לו השגת אחד מהם – רצוני לומר: השגת מה שישיגהו חוש מהם – יתחיב שישיג כל מושגיהם החמישה. ומצאנו ספרינו אמרו: ׳וירא יי׳ ׳וישמע יי׳ ׳וירח יי׳ ולא אמרו: ׳ויטעם יי׳ ׳וימשש יי׳. ונאמר שעילת זה – מה שהתישב בדמיון כל אדם שהאלוה לא יפגוש הגשמים פגישת גשם לגשם שהרי אף בעיניהם לא יראוהו; ושני החושים האלה – רצוני לומר: הטעם והמישוש – לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום. אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם רחוקים מהם – על כן היה נאות ליחסם לאלוה בדמיון ההמון. ועוד, כי הענין והכונה בהשאלת אלה החושים לו ית׳ – להורות על השיגו פעולותינו, והשמע והראות מספיק בזה – רצוני לומר: שישיג בו כל מה שיעשה זולתו, או יאמר אותו – כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה בכלל ההוכחה ״דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת״. We must now show why, according to this principle, the senses of hearing, sight and smell, are attributed to God, but not those of taste and touch. He is equally elevated above the use of all the five senses: they are all defective as regards perception, even for those who have no other source of knowledge: because they are passive, receive impressions from without, and are subject to interruptions and sufferings, as much as the other organs of the body. By saying that God sees, we mean to state that He perceives visible things; “He hears” is identical with saying “He perceives audible things”; in the same way we might say, “He tastes and He touches,” in the sense of “He perceives objects which man perceives by means of taste and touch.” For, as regards perception, the senses are identical: if we deny the existence of one sensation in God, we must deny that of all other sensations, i.e., the perceptions of the five senses: and if we attribute the existence of one sensation to Him, i.e., the perception appertaining to one of the senses, we must attribute all the five sensations. Nevertheless, we find in Holy Writ, “And God saw” (Gen. 6:5); “And God heard” (Num. 11:1); “And God smelt” (Gen. 8:21); but we do not meet with the expressions, “And God tasted,” “And God touched.” According to our opinion the reason of this is to be found in the idea, which has a firm hold in the minds of all men, that God does not come into contact with a body in the same manner as one body comes into contact with another, since He is not even seen by the eye. While these two senses, namely, taste and touch, only act when in close contact with the object, by sight, hearing, and smell, even distant objects are perceived. These, therefore, were considered by the multitude appropriate expressions [to be figuratively applied to God]. Besides, the object in figuratively applying the sensations to Him, could only have been to express that He perceives our actions: but hearing and sight are sufficient for that, namely, for the perception of what a man does or says. Thus our Sages, among other admonitions, gave the following advice and warning: “Know what is above thee, a seeing eye, and a hearing ear.” (Mishnah Abot, 2:1.)

ואתה יודע על דרך האמת כי משפט הכל – משפט אחד, וכי בצד שיורחק ממנו השגת המישוש והטעם, בצד ההוא בעצמו יורחקו הראות והשמע והריח כי הכל – השגות גשמיות והפעלויות וענינים משתנים; אלא שקצתם יראה חסרונו מיד וקצתם יחשב בהם שלמות. כמו שיראה חסרון הדמיון, ולא נראה חסרון ההסתכלות וההתבוננות; ולא הושאל לו ׳רעיון׳ – אשר הוא הדמיון – והושאלו לו ׳מחשבה׳ ו׳תבונה׳ – אשר הם ההסתכלות וההתבוננות – ונאמר: ״אשר חשב יי״, ״ובתבונתו נטה שמים״. והנה ארע בהשגות הפנימיות גם כן כמו שארע בהשגות החושיות הנראות מהיות קצתם מושאלים וקצתם לא הושאלו, וכל זה – ׳כלשון בני אדם׳ מה שחשבו בו שלמות – תארוהו בו, ומה שהוא נראה החסרון – לא תארוהו בו. ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמתי ראוי לו מוסף על עצמו כמו שיבוא עליו המופת. You, however, know that, strictly speaking, the condition of all the sensations is the same, that the same argument which is employed against the existence of touch and taste in God, may be used against sight, hearing, and smell; for they all are material perceptions and impressions which are subject to change. There is only this difference, that the former, touch and taste, are at once recognized as deficiencies, while the others are considered as perfections. In a similar manner the defect of the imagination is easily seen, less easily that of thinking and reasoning. Imagination (ra‘ayon) therefore, was never employed as a figure in speaking of God, while thought and reason are figuratively ascribed to Him. Comp. “The thoughts which the Lord thought” (Jer. 49:20); “And with his understanding he stretched out the heavens” (ib. 10:12). The inner senses were thus treated in the same way as the external; some are figuratively applied to God, some not. All this is according to the language of man; he ascribes to God what he considers a perfection, and does not ascribe to Him what he considers a defect. In truth, however, no real attribute, implying an addition to His essence, can be applied to Him, as will be proved.

כל מה שבא מענין השמע מיוחס לאלוה ית׳, תמצא ׳אנקלוס הגר׳ נשמר ממנו, ופרש ענינו בהגיע המאמר ההוא אליו ית׳ – כלומר: שהוא השיגהו; ואם היה בכלל הצעקה והתפלה, יפרש ענינו, שהוא קבל או לא קבל – ויאמר לעולם בתרגום ׳שמע יי׳ ׳שמיע קדם יי׳, ובענין הצעקה תרגם ׳שמוע אשמע צעקתו׳ – קבלא אקבל׳. וזה נמשך בפרושו לא נטה מזה במקום מן המקומות. אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו ית׳, פרש אונקלוס בן פרושים מופלאים לא התבאר לי כוונתו ודעתו. והוא – כי במקומות יפרש ׳וירא יי׳: ׳וחזא יי׳, ובמקומות יפרשהו ׳וגלי קדם יי׳. ואמנם פרשו: ׳וחזא יי׳ הוא ראיה מבוארת על היות ׳חזא׳ גם כן בלשון הארמי משותף ושהוא מורה על ענין השגת השכל, כאשר יורה על השגת החוש. ואני תמה אחר שהענין כן אצלו, על מה ברח מן הקצת ופרשו ׳גלי קדם יי׳? WHENEVER in the Pentateuch the term “to hear” is applied to God, Onkelos, the Proselyte, does not translate it literally, but paraphrases it, merely expressing that a certain speech reached Him, i.e., He perceived it, or that He accepted it or did not accept, when it refers to supplication and prayer as its object. The words “God heard” are therefore paraphrased by him regularly either, “It was heard before the Lord,” or “He accepted” when employed in reference to supplication and prayer; [e.g.] “I will surely accept,” lit. “I will surely hear” (Exod. 22:22). This principle is followed by Onkelos in his translation of the Pentateuch without any exception. But as regards the verb “to see,” (raah), his renderings vary in a remarkable manner, and I was unable to discern his principle or method. In some instances he translates literally, “and God saw”; in others he paraphrases “it was revealed before the Lord.” The use of the phrase va-ḥaza adonai by Onkelos is sufficient evidence that the term ḥaza in Chaldee is homonymous, and that it denotes mental perception as well as the sensation of sight. This being the case, I am surprised that, in some instances avoiding the literal rendering, he substituted for it “And it was revealed before the Lord.”

וכאשר השתכלתי במה שמצאתיו מנוסחאות ה׳תרגום׳ (עם מה ששמעתיו בעת הלמוד) ראיתיו כשימצא ה׳ראיה׳ מחוברת בעול או הזק וחמס יפרשהו ׳גלי קדם יי׳. ואין ספק, שמלת ׳חזא׳ בלשון ההוא גוזרת ההשגה וישב הדבר המושג כפי מה שהושג; ולזה כשמצא הראיה נתלית בעול לא יאמר: ׳וחזא׳ אבל ׳וגלי קדם יי׳. When I, however, examined the various readings in the version of Onkelos, which I either saw myself or heard from others during the time of my studies, I found that the term “to see” when connected with wrong, injury, or violence, was paraphrased, “It was manifest before the Lord.” There is no doubt that the term ḥaza in Chaldee denotes complete apprehension and reception of the object in the state in which it has been perceived. When Onkelos, therefore, found the verb “to see” connected with the object “wrong,” he did not render it literally, but paraphrased it, “It was revealed before the Lord.” he original manuscript of Onkelos, for in that case we should have assumed that he had a satisfactory explanation of it.

והנה מצאתי כל ׳ראיה׳ מיוחסת לאלוה בכל ה׳תורה׳ פרשה ׳וחזא׳, זולת אלו אעשר אספר לך. ״כי ראה יי בעניי״ – ׳ארי גלי קדם יי עולבני׳; ״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״ – ׳ארי גלי קדמי׳ (עם היות המדבר מלאך לא יחס לו ההשגה המורה על ישוב הענין להיות עול); ״וירא אלהים את בני ישראל״ – ׳וגלי קדם יי שיעבודא דבני ישראל׳; ״ראה ראיתי את עני עמי״ – ׳מגלא גלי קדמי ית שיעבודא דעמי׳; ״וגם ראיתי את הלחץ״ – ׳ואף גלי קדמי דחקא׳; ״וכי ראה את ענים״ – ׳וארי גלי קדמוהי שיעבודהון׳; ״ראיתי את העם הזה״ – ׳גלי קדמי עמא הדין׳ שענינו: ראיתי מרים כמו ״וירא אלהים את בני ישראל״ אשר ענינו: ראה את ענים ועמלם; ״וירא יי וינאץ״ – ׳וגלי קדם יי׳; ״כי יראה כי אזלת יד״ – ׳ארי גלי קדמוהי׳ – וזה גם כן ענין עול להם והתגברות שונא. וזה כולו היה נמשך ונראה בו ״והביט אל עמל לא תוכל״. ולזה כל ׳שעבוד׳ וכל מרי יתרגמהו, ׳גלי קדמוהי׳ או ׳גלי קדמי׳. Now, I noticed that in all instances of the Pentateuch where seeing is ascribed to God, he translated it literally, except those instances which I will mention to you: “For my affliction was revealed before the Lord” (Gen. 29:32); “For all that Laban doeth unto thee is revealed before me” (ib. 31:12);—although the first person in the sentence refers to the angel [and not to God], Onkelos does not ascribe to him that perception which implies complete comprehension of the object, because the object is “iniquity”—“The oppression of the children of Israel was known to the Lord” (Exod. 2:25); “The oppression of my people was surely known to me” (ib. 3:7); “The affliction is known to me” (ib. 9); “Their oppression is known to me” (ib. 4:31); “This people is known to me” (ib. 32:9), i.e., their rebellion is known to me—comp. the Targum of the passage, “And God saw the children of Israel (ib. 2:25), which is equal to “He saw their affliction and their trouble”—“And it was known to the Lord, and he abhorred them” (Deut. 32:19); “It was known to him that their power was gone” (ib. 36); in this instance the object of the perception is likewise the wrong done to the Israelites, and the increasing power of the enemy. In all these examples Onkelos is consistent, following the maxim expressed in the words, “Thou canst not look on iniquity” (Hab. 1:13); wherefore he renders the verb “to see,” when referring to oppression or rebellion, It is revealed before him, etc.

אבל נפסד עלי זה הפרוש הטוב, הנאה, אשר אין ספק בו, – בשלושה מקומות, היה מחוקם, לפי זאת הסברה שיפרשם, ׳גלי קדם יי׳ ואני מוצא אותם בנוסחאות: ׳וחזא יי׳. והם אלו ״וירא יי כי רבה רעת האדם״, ״וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה״, ״וירא יי כי שנואה לאה״. והקרוב אצלי – שיהיה זה טעות שנפל בנוסחאות. שאין אצלנו כתיבת אנקלוס בזה, עד שנאמר: שמא יש לו בזה פרוש? This appropriate and satisfactory explanation, the correctness of which I do not doubt, is weakened by three passages, in which, according to this view, I expected to find the verb “to see” paraphrased “to be revealed before him,” but found instead the literal rendering” to see in the various copies of the Targum. The following are the three passages “And God saw that the wickedness of man was great upon the earth” (Gen. 6:6); “And the Lord saw the earth, and behold it was corrupt” (ib. 6:12); “and God saw that Leah was hated” (ib. 29:31). It appears to me that in these passages there is a mistake, which has crept into the copies of the Targum, since we do not possess the Targum in the original manuscript of Onkelos, for in that case we should have assumed that he had a satisfactory explanation of it.

האמנם פרשו ״אלהים יראה לו השה״ – ׳קדם יי גלי אימרא׳ – שלא יביא זה לחשוב, שהאלוה עתיד לבקשו ולהמציאו; או הוא גם כן מגונה בלשון ההוא התלות השגתו באחד מבעלי חיים בלתי מדברים. In rendering Genesis 22:8, “the lamb is known to the Lord,” he either wished to indicate that the Lord was not expected to seek and to bring it, or he considered it inappropriate, in Chaldee to connect the divine perception with one of the lower animals.

וצריך שיבוקש הרבה בדקדוק הנוסחאות בזה; ואם תמצא אלו המקומות כמו שזכרנו, לא אדע לו כונה בזה. However, the various copies of the Targum must be carefully examined with regard to this point, and if you still find those passages the same as I quoted them, I cannot explain what he meant.

המלאכים גם כן אינם בעלי גשמים, אבל הם שכלים נבדלים מהחומר; אמנם הם עשויים והאלוה בראם, כמו שיתבאר. וב׳בראשית רבה׳ אמרו: ״להט החרב המתהפכת״ – על שם ׳משרתיו אש לוהט׳; ׳המתהפכת׳ – שהם מתהפכים, פעמים אנשים – פעמים נשים פעמים רוחות – פעמים מלאכים״ – הנה כבר בארו בזה המאמר שהם אינם בעלי חומר ואין להם תמונה קיימת גשמית, חוץ לשכל, אבל הכל ב׳מראה הנבואה׳ ולפי פועל הכח המדמה כמו שיזכר בענין אמתת הנבואה. [ואמנם אמרם ׳פעמים נשים׳ – כי הנביאים גם כן כבר ראו המלאכים ׳במראה הנבואה׳ ׳צורת נשים׳ – רומז על מאמר זכריה ״והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם וכו׳״]. THE angels are likewise incorporeal: they are intelligences without matter, but they are nevertheless created beings, and God created them, as will be explained below. In Bereshith Rabbah (on Gen. 3:24) we read the following remark of our Sages: “The angel is called ‘the flame of the sword which turned every way’ (Gen. 3:24), in accordance with the words, ‘His ministers a flaming fire’ (Ps. 104:4); the attribute, ‘which turned every way’ is added, because angels are changeable in form they appear at one time as males, at another as females; now as spirits; now as angels.” By this remark they clearly stated that angels are incorporeal, and have no permanent bodily form independent of the mind [of him who perceives them], they exist entirely in prophetic vision, and depend on the action of the imaginative power, as will be explained when speaking on the true meaning of prophecy. As to the words “at another time as females,” which imply that the Prophets in prophetical vision perceived angels also in the form of women, they refer to the vision of Zechariah (v. 9), “And, behold, there came out two women, and the wind was in their wings.”

וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאד על האדם אלא אחר לימוד רב; ובלבד למי שלא יבדיל בין המושכל והמדומה ורוב השענו – על השגת הדמיון לבד ויהיה כל מדומה אצלו נמצא או אפשר המציאה ומה שלא יפול ברשת הדמיון – אצלו נעדר ונמנע המציאה; כי אלו האנשים – והם רוב המעינים – לא יתאמת להם ענין לעולם ולא יתבאר להם ספק. You know very well how difficult it is for men to form a notion of anything immaterial, and entirely devoid of corporeality, except after considerable training: it is especially difficult for those who do not distinguish between objects of the intellect and objects of the imagination, and depend mostly on the mere imaginative power. They believe that all imagined things exist or at least have the possibility of existing: but that which cannot be imagined does not exist, and cannot exist. For persons of this class—and the majority of thinkers belong to it—cannot arrive at the true solution of any question, or at the explanation of anything doubtful.

ולכובד זה גם כן הביאו ספרי הנבואה דברים שיראה מפשוטיהם גשמות המלאכים ותנועותיהם, והיותם צורת האדם והיותם מצוים מהאלוה והם מודיעי דברו, ועושים מה שירצה במצותו – כל זה להישיר השכל אל מציאותם ושהם חיים שלמים כמו שבארנו בחוק האלוה. אלא שאם יעמוד אדם בהם על זה היתה דומה אמתתם ועצמם – עצם האלוה בדמיון ההמון שכן גם באלוה נאמרו דברים יראה פשוטם שהוא גוף חי מתנועע על צורת אדם; והוישר השכל אל היות מעלת מציאותם למטה ממעלת האלוה בערבו בצורותיהם דבר מצורת בעל החיים אשר אינו מדבר; עד שיהיה המובן ממציאות הבורא יותר שלם ממציאותם, כמו שהאדם יותר שלם מבעל החיים שאינו מדבר. ולא תחובר להם צורת בעל החיים בשום פנים אלא הכנפים; כי לא יצויר עופפות מבלתי כנפים, כמו שלא תצויר הליכה מבלתי רגלים – כי אלו הכחות לא תצויר מציאותם אלא באלו הנושאים בהכרח. ונבחרה תנועת העופפות להורות על היותם חיים מפני שהיא השלמה שבתנועות בעל החיים שאינו מדברים המקומיות והנכבדת שבהם והאדם יחשבה שלמות גמור; עד שהאדם יתאוה שיעוף כדי שיקל עליו לברוח מכל מה שיזיקהו ויכון אל מה שיאות לו במהירות – ואם רחק–; ועל כן יחסו להם זאת התנועה. On account of this difficulty the prophetic books contain expressions which, taken literally, imply that angels are corporeal, moving about, endowed with human form, receiving commands of God, obeying His word and performing whatever He wishes, according to His command. All this only serves to lead to the belief that angels exist, and are alive and perfect, in the same way as we have explained in reference to God. If the figurative representation of angels were limited to this, their true essence would be believed to be the same as the essence of God, since, in reference to the Creator expressions are likewise employed, which literally imply that He is corporeal, living, moving and endowed with human form. In order, therefore, to give to the mind of men the idea that the existence of angels is lower than the existence of God, certain forms of lower animals were introduced in the description of angels. It was thereby shown, that the existence of God is more perfect than that of angels, as much as man is more perfect than the lower animals. Nevertheless no organ of the brute creation was attributed to the angels except wings. Without wings the act of flying appears as impossible as that of walking without legs: for these two modes of motion can only be imagined in connection with these organs. The motion of flying has been chosen as a symbol to represent that angels possess life, because it is the most perfect and most sublime movement of the brute creation. Men consider this motion a perfection to such an extent that they themselves wish to be able to fly, in order to escape easily what is injurious, and to obtain quickly what is useful, though it be at a distance. For this reason this motion has been attributed to the angels.

ועוד, כי העוף יראה ואחר כן יעלם, ויקרב ואחר כן ירחק בזמן מועט – ואלו כולם ענינים וצריך שתאמינם במלאכים כמו שיתבאר אחר זה. There is besides another reason. The bird in its flight is sometimes visible, sometimes withdrawn from our sight; one moment near to us, and in the next far off: and these are exactly the circumstances which we must associate with the idea of angels, as will be explained below.

ולא יחסו זה השלמות המדומה – רצוני לומר: תנועת העופפות – לאלוה בשום פנים להיותה תנועת בעל חיים בלתי מדבר. ולא תטעה באמרו: ״וירכב על כרוב ויעוף״ – כי ה׳כרוב׳ הוא אשר ׳עף׳; והכוונה במשל ההוא – מהירות בוא הענין ההוא כמו שנאמר: ״הנה יי רוכב על עב קל ובא מצרים״ – רצונו לומר: מהירות רדת זאת המכה בהם. This imaginary perfection, the motion of flight, being the exclusive property of the brute creation, has never been attributed to God. You must not be misled by the passage, “And he rode upon a cherub, and he did fly” (Ps. 18:10), for it is the cherub that did fly, and the simile only serves to denote the rapid arrival of that which is referred to in that passage. Comp.: “Behold, the Lord rideth upon a swift cloud, and shall come into Egypt” (Isa. 19:1); that is, the punishment alluded to will come down quickly upon Egypt.

ולא יטעך גם כן מה שתמצא ביחזקאל לבד ב׳פני שור, ופני אריה, ופני נשר, וכף רגל עגל׳ – כי יש לזה כולו פרוש אחר תשמעהו. ועוד, שהוא אמנם לא תאר אלא ה׳חיות׳. והנה יתבארו אלה הענינים ברמיזות מספיקות בהערה, Nor should expressions like “the face of an ox,” “the face of a lion,” “the face of an eagle,” “the sole of the foot of a calf,” found in the prophecies of Ezekiel (i. 10 and 7) mislead you; for all these are explained in a different manner, as you will learn later, and besides, the prophet only describes the animals (ḥayyot). The subject will be explained (III. 1.), though by mere hints, as far as necessary, for directing your attention to the true interpretation.

אמנם תנועת העופפות נמצאת בכתוב בכל מקום ולא תצויר כי אם בכנפים; ויוחסו להם הכנפים להישיר לענין מציאותם, לא לאמתת מהותם. The motion of flying, frequently mentioned in the Bible, necessitates, according to our imagination, the existence of wings: wings are therefore given to the angels as symbols expressive of their existence, not of their true essence.

ודע, כי כל מתנועע תנועה ממהרת מאד יתואר בעופפות, להורות על מהירות התנועה – אמר ״כאשר ידאה הנשר״ כי הנשר יותר ממהר העופפות והמרוצה מכל העוף, ולזה ימשיל בו. ודע עוד, כי הכנפים הם סבת העופפות; ולזה יהיו הכנפים אשר יראו על מספר סבות תנועת המתנועע. ואין זה כונת זה הפרק. You must also bear in mind that whenever a thing moves very quickly, it is said to fly, as that term implies great velocity of motion. Comp. “As the eagle flieth” (Deut. 28:49). The eagle flies and moves with greater velocity than any other bird, and therefore it is introduced in this simile. Furthermore, the wings are the organs [lit. causes] of flight; hence the number of the wings of angels in the prophetic vision corresponds to the number of the causes which set a thing in motion, but this does not belong to the theme of this chapter. (Comp. II. iv. and x.)

כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בענינים עמוקים מאד אמר מתנצל, דבר זה ענינו: שאין ראוי למעין בספריו שייחסהו במה שיחקר עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורס לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אבל ראוי לו שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמתיות כפי יכולת האדם. WHEN the chief of philosophers (Aristotle) was about to inquire into some very profound subjects, and to establish his theory by proofs, he commenced his treatise with an apology, and requested the reader to attribute the author’s inquiries not to presumption, vanity, egotism, or arrogance, as though he were interfering with things of which he had no knowledge, but rather to his zeal and his desire to discover and establish true doctrines, as far as lay in human power.

וכן נאמר אנחנו: כי צריך לאדם שלא יהרס לזה הענין העצום הנכבד מתחלת המחשבה בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות; וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם וידע דרכי ההקש ועשות המופת וידע אפני השמירה מהטעאות השכל אז יקדים לחקירה בזה הענין; ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בליבו ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת האלוה אבל יבוש וימנע ויעמוד עד שיעלה ראשון ראשון. We take the same position, and think that a man, when he commences to speculate, ought not to embark at once on a subject so vast and important; he should previously adapt himself to the study of the several branches of science and knowledge, should most thoroughly refine his moral character and subdue his passions and desires, the offspring of his imagination; when, in addition, he has obtained a knowledge of the true fundamental propositions, a comprehension of the several methods of inference and proof, and the capacity of guarding against fallacies, then he may approach the investigation of this subject. He must, however, not decide any question by the first idea that suggests itself to his mind, or at once direct his thoughts and force them to obtain a knowledge of the Creator, but he must wait modestly and patiently, and advance step by step.

ועל זה נאמר: ״ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים״ (מחובר למה שיורה עליו הנראה מפחדו להסתכל באור הנראה) – לא שהאלוה ישיגוהו העינים – יתעלה מכל חסרון עילוי רב; ושובח לו ע״ה הדבר הזה והשפיע עליו האלוה ית׳ מטובו – מה שחיב לו שנאמר בו ״ותמונת יי יביט״; וזכרו ה׳חכמים ז״ל׳ כי זה גמול ל׳הסתירו פניו׳ תחילה ׳מהביט אל האלהים׳. In this sense we must understand the words “And Moses hid his face, for he was afraid to look upon God” (Exod. 3:6), though retaining also the literal meaning of the passage, that Moses was afraid to gaze at the light which appeared to his eye; but it must on no account be assumed that the Being which is exalted far above every imperfection can be perceived by the eye. This act of Moses was highly commended by God, who bestowed on him a well deserved portion of His goodness, as it is said: “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8). This, say our Sages, was the reward for having previously hidden his face, lest he should gaze at the Eternal. (Talm. B. Berakot Fa.)

אמנם ׳אצילי בני ישראל׳ הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה; ולזה אמר עליהם ״ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו׳״ – ולא אמר: ׳ויראו את אלהי ישראל׳ לבד כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראיתם לא לתאר איך ראו. ואמנם, דקדק עליהם תוכן השגתם אשר כללה מן הגשמות מה שכללה – חייב זה הרסם קודם שלמותם. והתחיבו ׳כליה׳ ויעתר להם ע״ה והאריך האלוה להם עד שנשרפו ב׳תבערה׳ ונשרף נדב ואביהוא ב׳אוהל מועד׳ לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית. But “the nobles of the Children of Israel” were impetuous, and allowed their thoughts to go unrestrained: what they perceived was but imperfect. Therefore it is said of them, “And they saw the God of Israel, and there was under his feet,” etc. (Exod. 24:10); and not merely, “and they saw the God of Israel”; the purpose of the whole passage is to criticize their act of seeing and not to describe it. They are blamed for the nature of their perception, which was to a certain extent corporeal—a result which necessarily followed, from the fact that they ventured too far before being perfectly prepared. They deserved to perish, but at the intercession of Moses this fate was averted by God for the time. They were afterwards burnt at Taberah, except Nadab and Abihu, who were burnt in the Tabernacle of the congregation, according to what is stated by authentic tradition. (Midr. Rabba ad locum.)

ואם היה זה בדינם כל שכן בדיננו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו שצריך לכל אחד ממנו שיכון ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא – הטעויות; ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלהי כאשר אמר ״וגם הכהנים הנגשים אל יי יתקדשו פן יפרוץ בהם יי״. וכבר ציוה שלמה ע״ה בשמירה הרבה כשישתדל האדם להגיע לזאת המדרגה ואמר ממשל ומזהיר ״שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים״. If such was the case with them, how much more is it incumbent on us who are inferior, and on those who are below us, to persevere in perfecting our knowledge of the elements, and in rightly understanding the preliminaries which purify the mind from the defilement of error: then we may enter the holy and divine camp in order to gaze: as the Bible says, “And let the priests also, which come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them” (Exod. 19:22). Solomon, also, has cautioned all who endeavour to attain this high degree of knowledge in the following figurative terms, “Keep thy foot when thou goest to the house of God” (Eccles. 4:17).

ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו ואומר ש׳אצילי בני ישראל׳ עם המכשולים שארעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן בעבורה פעולותיהם ונטו לענינים הגופיים להשתבש ההשגה. ולזה אמר ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״. אמנם סוף המאמר והוא – אמרו: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳״ הנה יתבאר בקצת פרקי זה המאמר. I will now return to complete what I commenced to explain. The nobles of the Children of Israel, besides erring in their perception, were, through this cause, also misled in their actions: for in consequence of their confused perception, they gave way to bodily cravings. This is meant by the words, “Also they saw God and did eat and drink” (Exod. 24:11). The principal part of that passage, viz., “And there was under his feet as it were a paved work of a sapphire stone” (Exod. 24:10), will be further explained in the course of the present treatise (ch. xxviii.).

והכונה כולה אשר כוננוה היא – שכל ׳ראיה׳ או ׳חזיה׳ או ׳הבטה׳ שבאה בזה הענין היא השגה שכלית לא ראות עין – שאיננו ית׳ נמצא שישיגוהו העינים. All we here intend to say is, that wherever in a similar connection any one of the three verbs mentioned above occurs, it has reference to intellectual perception, not to the sensation of sight by the eye: for God is not a being to be perceived by the eye.

ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה וישים אלו המלות כולם אשר באו בזה הענין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם – אין הזק בזה. It will do no harm, however, if those who are unable to comprehend what we here endeavour to explain should refer all the words in question to sensuous perception, to seeing lights created [for the purpose], angels, or similar beings.

דע אתה המעין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצויר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך בשתספרם במאמר מבלתי שתצירם ותאמין בהם – כל שכן שתבקש בהם האמת – זה קל מאד; כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יצירו להם ענין בשום פנים. WHEN reading my present treatise, bear in mind that by “faith” we do not understand merely that which is uttered with the lips, but also that which is apprehended by the soul, the conviction that the object [of belief] is exactly as it is apprehended. If, as regards real or supposed truths, you content yourself with giving utterance to them in words, without apprehending them or believing in them, especially if you do not seek real truth, you have a very easy task as, in fact, you will find many ignorant people professing articles of faith without connecting any idea with them.

אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה – מדרגת העיון – ושיתאמת לך שהאלוה אחד אחדות אמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חלוק בשום פנים – דע שאין לו ית׳ תאר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם כן נמנע היותו בעל תאר עצמי. If, however, you have a desire to rise to a higher state, viz., that of reflection, and truly to hold the conviction that God is One and possesses true unity, without admitting plurality or divisibility in any sense whatever, you must understand that God has no essential attribute in any form or in any sense whatever, and that the rejection of corporeality implies the rejection of essential attributes.

אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד – במלתו והאמינו רבים – במחשבתו; וזה – כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלושה אחד; כן מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים הרבה והוא ותאריו אחד – עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאלו כונתנו וחפושנו איך נאמר? לא איך נאמין? ואין אמונה אלא אחר ציור; כי האמונה היא ההאמנה במה שצויר שהוא חוץ לשכל כפי מה שצויר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית. Those who believe that God is One, and that He has many attributes, declare the unity with their lips, and assume plurality in their thoughts. This is like the doctrine of the Christians, who say that He is one and He is three, and that the three are one. Of the same character is the doctrine of those who say that God is One, but that He has many attributes; and that He with His attributes is One, although they deny corporeality and affirm His most absolute freedom from matter; as if our object were to seek forms of expression, not subjects of belief. For belief is only possible after the apprehension of a thing; it consists in the conviction that the thing apprehended has its existence beyond the mind [in reality] exactly as it is conceived in the mind. If in addition to this we are convinced that the thing cannot be different in any way from what we believe it to be, and that no reasonable argument can be found for the rejection of the belief or for the admission of any deviation from it, then the belief is true.

וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיציר ׳יחוד השם׳ לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יציר לו ענין ויהיה מכת הנאמר עליהם ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״. אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיציר האמת וישיגהו – ואם לא ידבר בו – כמו שצוו החשובים, ונאמר להם ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״. Renounce desires and habits, follow your reason, and study what I am going to say in the chapters which follow on the rejection of the attributes; you will then be fully convinced of what we have said: you will be of those who truly conceive the Unity of God, not of those who utter it with their lips without thought, like men of whom it has been said, “Thou art near in their mouth, and far from their reins” (Jer. 12:2). It is right that a man should belong to that class of men who have a conception of truth and understand it, though they do not speak of it. Thus the pious are advised and addressed, “Commune with your own heart upon your bed and be still. Selah.” (Ps. 4:5.)

במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו, עד שאפלו הונח האדם כמו שהוא, לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם, והגלות ההויה וההפסד, וטבעי הדברים הנראים לחוש, כחום האש וקור המים, וכיוצא באלו דברים רבים. אמנם כאשר יצאו דעות זרות, אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא והרחיק המורגש או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא, הצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה, בעבור שהורחקה, ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק, בעבור שקימו מציאותו. THERE are many things whose existence is manifest and obvious; some of these are innate notions or objects of sensation, others are nearly so: and in fact they would require no proof if man had been left in his primitive state. Such are the existence of motion, of man’s free will, of phases of production and destruction, and of the natural properties perceived by the senses, e.g., the heat of fire, the coldness of water, and many other similar things. False notions, however, may be spread either by a person labouring under error, or by one who has some particular end in view, and who establishes theories contrary to the real nature of things, by denying the existence of things perceived by the senses, or by affirming the existence of what does not exist. Philosophers are thus required to establish by proof things which are self-evident, and to disprove the existence of things which only exist in man’s imagination. Thus Aristotle gives a proof for the existence of motion, because it had been denied: he disproves the reality of atoms, because it had been asserted.

ומזה הכת היא הרחקת התארים העצמיים מהאלוה ית׳. To the same class belongs the rejection of essential attributes in reference to God.

וזה – כי הענין מושכל ראשון, והוא: שהתואר בלתי עצם המתואר ושהוא ענין אחד לעצם, ואם כן, הוא מקרה. ואם היה התואר הוא עצם המתואר, יהיה תואר כפל במאמר לבד, כאילו תאמר: שהאדם הוא האדם; או יהיה פרוש שם, כאילו תאמר: האדם הוא החי המדבר – כי החי המדבר הוא עצם האדם ואמתתו, ואין שם ענין שלישי זולת החי והמדבר הוא האדם והוא המתואר בחיים ובדיבור – אבל ענין זה התואר – פרוש שם, לא זולת זה – כאילו תאמר: שהדבר אשר שמו אדם הוא הדבר המורכב מן החיים והדיבור. For it is a self-evident truth that the attribute is not inherent in the object to which it is ascribed, but it is superadded to its essence, and is consequently an accident; if the attribute denoted the essence [τὸ τῒ ἦν εἶναι] of the object, it would be either mere tautology, as if, e.g., one would say “man is man,” or the explanation of a name, as, e.g., “man is a speaking animal”; for the words “speaking animal” include the true essence of man, and there is no third element besides life and speech in the definition of man; when he, therefore, is described by the attributes of life and speech, these are nothing but an explanation of the name “man,” that is to say, that the thing which is called man, consists of life and speech.

הנה כבר התבאר, כי התואר לא ימלט מאחד משני דברים: אם שיהיה הוא עצם המתואר ויהיה פרוש שם – ואנחנו לא נמנע זה בחוק האלוה מזה הצד, אבל מצד אחר – כמו שיתבאר; או שיהיה התואר בלתי המתואר, אבל הוא ענין מוסף על המתואר, וזה יביא להיות התואר ההוא מקרה לעצם ההוא. ולא בשלילת שם המקרה מתארי הבורא ישולל ענינו, כי כל ענין מוסף על העצם הוא משיג אותו בלתי משלים אמיתתו – וזהו ענין המקרה (מְחֻבַּר אל מה שיתחיב מהיות דברים רבים קדומים אם יהיו התארים רבים). ואין אחדות כלל אלא בהאמין עצם אחד פשוט אין הרכבה בו ולא ריבוי ענינים, אבל ענין אחד: מאיזה צד שתביט בו ובאיזו בחינה שתבחנהו – תמצאהו אחד לא יחלק לשני ענינים בשום פנים ולא בשום סיבה ולא ימצא בו ריבוי לא חוץ לשכל ולא בשכל כמו שיבוא עליו המופת בזה המאמר. It will now be clear that the attribute must be one of two things, either the essence of the object described—in that case it is a mere explanation of a name, and on that account we might admit the attribute in reference to God, but we reject it from another cause as will be shown—or the attribute is something different from the object described, some extraneous superadded element; in that case the attribute would be an accident, and he who merely rejects the appellation “accidents” in reference to the attributes of God, does not thereby alter their character: for everything superadded to the essence of an object joins it without forming part of its essential properties, and that constitutes an accident. Add to this the logical consequence of admitting many attributes, viz., the existence of many eternal beings. There cannot be any belief in the unity of God except by admitting that He is one simple substance, without any composition or plurality of elements: one from whatever side you view it, and by whatever test you examine it: not divisible into two parts in any way and by any cause, nor capable of any form of plurality either objectively or subjectively, as will be proved in this treatise.

וכבר הגיע המאמר באנשים מבעלי העיון באמרם: כי תאריו ית׳ אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו. וזה כמאמר אחרים: ״הענינים (רוצים בזה: הענינים הכלליים) אינם נמצאים ולא נעדרים״. וכמאמר אחרים: ״העצם הפרדי אינו במקום אבל יטריד הגבול״ ו״האדם אין לו פועל כלל אבל יש לו הקניה״. ואלו כולם דברים יאמרו לבד והם נמצאים במלות לא בדעות – כל שכן שתהיה להם מציאה חוץ לשכל. אבל הם – כמו שידעת וידע כל מי שלא יטעה עצמו – ישמרו ברוב הדברים ובהמשלים מוטעים ומאומתים בצעקות ובהוצאת דבות והרחקות ובפנים רבים מורכבים ממחלוקת נצוח והטעאה; וכשישוב אומרם ומעמידם באלו הדרכים עם נפשו לאמונתו, לא ימצא דבר זולתי הבלבול וקצרת יד השכל – שהוא ישתדל להמציא מה שאינו בנמצא ולברוא אמצעי בין שני הפכים אין אמצעי ביניהם כלל: היש בין הנמצא ושאינו נמצא אמצעי? או בין היות שני הדברים, האחד מהם הוא האחר או הוא זולתו אמצעי? Some thinkers have gone so far as to say that the attributes of God are neither His essence nor anything extraneous to His essence. This is like the assertion of some theorists, that the ideals, i.e., the universalia, are neither existing nor non-existent, and like the views of others, that the atom does not fill a definite place, but keeps an atom of space occupied; that man has no freedom of action at all, but has acquirement. Such things are only said: they exist only in words, not in thought, much less in reality. But as you know, and as all know who do not delude themselves, these theories are preserved by a multitude of words, by misleading similes sustained by declamation and invective, and by numerous methods borrowed both from dialectics and sophistry. If after uttering them and supporting them by such words, a man were to examine for himself his own belief on this subject, he would see nothing but confusion and stupidity in an endeavour to prove the existence of things which do not exist, or to find a mean between two opposites that have no mean. Or is there a mean between existence and non-existence, or between the identity and non-identity of two things?

ואמנם, הצריך לזה מה שאמרנו משמירת הדמיונות והיות המצויר תמיד מכל הגשמים הנמצאים, שהם קצת עצמים, וכל עצם מהם בעל תארים בהכרח, ולא נמצא לעולם עצם גשם מופשט במציאותו מבלתי תואר; ונמשכו אחר זה הדמיון, וחשבו שהוא ית׳ כן, מורכב מענינים חלוקים עצמו והענינים המוספים על העצם. ואנשים נמשכו אחר הדמוי והאמינוהו גשם בעל תארים; ואנשים סרו מזה הדרך והרחיקו הגשם והשאירו התארים. כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה, כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין. But, as we said, to such absurdities men were forced by the great licence given to the imagination, and by the fact that every existing material thing is necessarily imagined as a certain substance possessing several attributes; for nothing has ever been found that consists of one simple substance without any attribute. Guided by such imaginations, men thought that God was also composed of many different elements, viz., of His essence and of the attributes superadded to His essence. Following up this comparison, some believed that God was corporeal, and that He possessed attributes: others, abandoning this theory, denied the corporeality, but retained the attributes. The adherence to the literal sense of the text of Holy Writ is the source of all this error, as I shall show in some of the chapters devoted to this theme.

כל מתואר שיחויב לו תואר ויאמר שהוא כך וכך, לא ימלט התואר ההוא מהיותו מאחד מאלו החלקים החמשה. EVERY description of an object by an affirmative attribute, which includes the assertion that an object is of a certain kind, must be made in one of the following five ways:—

החלק הראשון – שיתואר הדבר בגדרו, כמו שיתואר האדם בשהוא החי המדבר. וזה הַתֹּאַר, הוא המורה על מהות הדבר ואמיתתו כבר בארנו, שהוא פרוש שם לא דבר אחר. וזה המין מן התואר מרוחק מן האלוה אצל כל אדם – שהוא ית׳ אין לו סבות קודמות שהם סבת מציאותו, ויוגבל בהם; ולזה הוא מפורסם אצל כל אחד מן המעינים המבררים למה שיאמרוהו, כי האלוה לא יִגָּדֵר. First. The object is described by its definition, as e.g., man is described as a being that lives and has reason; such a description, containing the true essence of the object, is, as we have already shown, nothing else but the explanation of a name. All agree that this kind of description cannot be given of God: for there are no previous causes to His existence, by which He could be defined: and on that account it is a well-known principle, received by all the philosophers, who are precise in their statements, that no definition can be given of God.

והחלק השני – שיתואר הדבר בחלק גדרו, כמו שיתואר האדם בחיות או בדבור; וזה ענינו – החיוב – שאנחנו כשנאמר: ״כל אנוש מדבר״ אמנם ענינו – כי כל מי שימצא לו האנושות ימצא בו הדבור. וזה המין מן התארים מרוחק מן האלוה ית׳ אצל כל אדם – שאם היה לו חלק מהות, תהיה מהותו מורכבת. ושקרות זה החלק בְּחֻקּוֹ כשקרות אשר לפניו. Secondly. An object is described by part of its definition, as when, e.g., man is described as a living being or as a rational being. This kind of description includes the necessary connection [of the two ideas]; for when we say that every man is rational we mean by it that every being which has the characteristics of man must also have reason. All agree that this kind of description is inappropriate in reference to God; for if we were to speak of a portion of His essence, we should consider His essence to be a compound. The inappropriateness of this kind of description in reference to God is the same as that of the preceding kind.

והחלק השלישי – שיתואר דבר בענין יוצא מאמיתתו ועצמו, עד שיהיה הענין ההוא אינו ממה שיושלם בו העצם ויתקים; ויהיה הענין ההוא, אם כן, איכות אחד בו; והאיכות (והוא – הסוג העליון) – מקרה מן המקרים. ואם היה נמצא לו ית׳ תואר מזה החלק היה הוא ית׳ נושא המקרים; ויספיק בזה רוחק מאמתתו ועצמו – רצוני לומר: שיהיה בעל איכות. וְהַתֵּמָה מהיות האומרים בתארים מרחיקים ממנו ית׳ הדימוי והאיוך; ואין ענין אמרם: ״לא יתאיך״ אלא שאינו בעל איכות. וכל תואר שיחויב לעצם אחד חיוב עצמי הוא אם מקים לעצם – והוא הוא, או איכות לעצם ההוא. Thirdly. An object is described by something different from its true essence, by something that does not complement or establish the essence of the object. The description, therefore, relates to a quality; but quality, in its most general sense, is an accident. If God could be described in this way, He would be the substratum of accidents: a sufficient reason for rejecting the idea that He possesses quality, since it diverges from the true conception of His essence. It is surprising how those who admit the application of attributes to God can reject, in reference to Him, comparison and qualification. For when they say “He cannot be qualified,” they can only mean that He possesses no quality; and yet every positive essential attribute of an object either constitutes its essence,—and in that case it is identical with the essence,—or it contains a quality of the object.

וסוגי האיכות ארבעה, כמו שידעת. ואני אמשל לך משל על דרך התואר מכל סוג מהם, שיתבאר לך המנע מציאות זה המין מן התארים לאלוה ית׳. There are, as you know, four kinds of quality; I will give you instances of attributes of each kind, in order to show you that this class of attributes cannot possibly be applied to God.

המשל הראשון – כתארך האדם בקנין מקניניו העיוניים או המדותיים או התכונות אשר ימצאו לו באשר הוא בעל נפש – כאמרך: ״פלוני הנגר״, או: ״הנזהר מחטא״, או: ״החולה״. ואין הבדל בין אמרך ׳הנגר׳, או אמרך: ׳החכם׳, או: ׳הרופא׳ – הכל תכונה בנפש. ואין הבדל בין אמרך: ׳הנזהר מחטא׳, או אומרך: ׳הרחמן׳ – כי כל מלאכה וכל חכמה וכל מדה חזקה היא תכונה בנפש. וזה כולו מבואר למי שהשתדל במלאכת ההיגיון והשתדלות מעט. (a) A man is described by any of his intellectual or moral qualities, or by any of the dispositions appertaining to him as an animate being, when, e.g., we speak of a person who is a carpenter, or who shrinks from sin, or who is ill. It makes no difference whether we say. a carpenter, or a sage, or a physician: by all these we represent certain physical dispositions: nor does it make any difference whether we say “sin-fearing” or “merciful.” Every trade, every profession, and every settled habit of man are certain physical dispositions. All this is clear to those who have occupied themselves with the study of Logic.

והמשל השני – כתארך הדבר בכוח טבעי בו או לא כח טבעי – כאמרך: ״הרך והקשה״. ואין הבדל בין אמרך: ׳הרך והקשה׳, ובין אמרך ׳החזק והחלש׳ – הכל הכנות טבעיות. (b) A thing is described by some physical quality it possesses, or by the absence of the same, e.g., as being soft or hard. It makes no difference whether we say “soft or hard,” or “strong or weak”; in both cases we speak of physical conditions.

והמשל השלישי – כתארך האדם באיכות המתפעלת ובהפעלויות – כאמרך: ״פלוני הכעסן״, או: ״הקוצף״, או: ״הפחדן״, או: ״הרחמן״ – כשלא יתחזקו המדות. ומזה הסוג תארך הדבר במראה ובטעם ובריח, ובחום ובקור, וביובש ובלחות. (c) A man is described by his passive qualities, or by his emotions; we speak, e.g., of a person who is passionate, irritable, timid, merciful, without implying that these conditions have become permanent. The description of a thing by its colour, taste, heat, cold, dryness, and moisture, belongs also to this class of attributes.

והמשל הרביעי – כתארך הדבר במה שישיגהו מצד הכמות באשר הוא כמות – כאמרך: ״הארוך והקצר והמעות והישר״, ומה שדומה לזה. (d) A thing is described by any of its qualities resulting from quantity as such; we speak, e.g. of a thing which is long, short, curved, straight, etc.

וכשמסתכל בכל אלו התארים והדומים להם, תמצאם נמנעים בחק האלוה: שאינו בעל כמות, שתשיגהו איכות המשגת הכמות באשר הוא כמות; ואינו מתפעל, שתשיגהו איכות ההיפעלויות; ואין לו ההכנות שישיגהו הכוח וכיוצא בו; ואינו ית׳ בעל נפש שתהיה לו תכונה וישיגוהו הקנינים, כענוה וכבושת וכיוצא בהם, ולא מה שישיג בעל הנפש באשר הוא בעל נפש כבריאות והחולי. הנה כבר התבאר לך, כי כל תואר שישוב לסוג האיכות העליון לא ימצא לו ית׳. Consider all these and similar attributes, and you will find that they cannot be employed in reference to God. He is not a magnitude that any quality resulting from quantity as such could be possessed by Him; He is not affected by external influences, and therefore does not possess any quality resulting from emotion. He is not subject to physical conditions, and therefore does not possess strength or similar qualities; He is not an animate being, that He should have a certain disposition of the soul, or acquire certain properties, as meekness, modesty, etc., or be in a state to which animate beings as such are subject, as, e.g., in that of health or of illness. Hence it follows that no attribute coming under the head of quality in its widest sense, can be predicated of God.

הנה אלו השלושה חלקים מן התארים – והם: מה שיורה על מהות או על חלק מהות או על איכות אחת נמצאת במהות כבר התבאר המנעם בחוקו ית׳, מפני שהם כולם מורים על ההרכבה, אשר נבאר במופת המנעה בחוק האלוה. Consequently, these three classes of attributes, describing the essence of a thing, or part of the essence, or a quality of it, are clearly inadmissible in reference to God, for they imply composition, which, as we shall prove, is out of question as regards the Creator. We say, with regard to this latter point, that He is absolutely One.

והחלק הרביעי מן התארים הוא שיתואר הדבר ביחוסו לזולתו, כמו שֶׁיְּיֻחַס לזמן או למקום או לאיש אחר – כתארך ראובן שהוא אבי פלוני, או שותף פלוני, או שוכן במקום הפלוני, או אשר היה בזמן הפלוני. וזה המין מן התארים לא יחיב ריבוי ולא שינוי בעצם המתואר; כי זה ראובן הנרמז אליו הוא שותף שמעון ואבי חנוך ואדון לוי ורע יהודה ושוכן בבית אשר הוא כך, והוא אשר נולד בשנת כך; ואלו עניני היחס אינם עצמו ולא דבר בעצמו כאיכויות. ויראה בתחילת המחשבה, שיהיה נכון, שיתואר האלוה ית׳ בזה המין מן התארים; אמנם, עם ההתאמתות ודקדוק העיון יתבאר המנע זה. Fourthly. A thing is described by its relation to another thing, e.g., to time, to space, or to a different individual; thus we say, Zaid, the father of A, or the partner of B, or who dwells at a certain place, or who lived at a stated time. This kind of attribute does not necessarily imply plurality or change in the essence of the object described; for the same Zaid, to whom reference is made, is the partner of Amru, the father of Becr, the master of Khalid, the friend of Zaid, dwells in a certain house, and was born in a certain year. Such relations are not the essence of a thing, nor are they so intimately connected with it as qualities. At first thought, it would seem that they may be employed in reference to God, but after careful and thorough consideration we are convinced of their inadmissibility.

אמנם שהאלוה ית׳ אין יחס בינו ובין הזמן והמקום, זה מבואר; כי הזמן מקרה דבק לתנועה [כשיביטו בה ענין הקדימה והאיחור ותהיה נספרת] – כמו שהתבאר במקומות הנפרדים לזה הענין – והתנועה ממשיגי הגשמים, והאלוה ית׳ אינו גשם, ואין יחס בינו ובין הזמן; וכן אין יחס בינו ובין המקום. It is quite clear that there is no relation between God and time or space. For time is an accident connected with motion, in so far as the latter includes the relation of anteriority and posteriority, and is expressed by number, as is explained in books devoted to this subject; and since motion is one of the conditions to which only material bodies are subject, and God is immaterial, there can be no relation between Him and time. Similarly there is no relation between Him and space.

ואמנם מקום החקירה והעיון: היש בינו ית׳ ובין דבר מברואיו מן העצמים קצת יחס אמיתי שיתואר בו? אמנם שאין הצטרפות בינו ובין דבר מברואיו – זה מבואר בתחלת עיון: כי מסגולות שני המצטרפים – ההתהפך בשווי, והוא ית׳ – מחויב המציאה, ומה שזולתו – אפשר המציאה, כמו שנבאר; אין הצטרפות אם כן. אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס – הוא דבר שיחשב בו שאפשר, ואינו כן: שאי אפשר שיצויר יחס בין השכל והמראה – ושניהם תכללם מציאה אחת בדעתנו – ואיך יצויר יחס בין מי שאין בינו ובין מה שזולתו ענין שיכללם בשום פנים?! כי המציאה אמנם תאמר אצלנו עליו ית׳ ועל זולתו בשיתוף גמור. אם כן, אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו. כי היחס אמנם ימצא לעולם בין שני דברים שתחת מין אחד קרוב בהכרח; אמנם כשיהיו תחת סוג אחד אין יחס ביניהם. ולזה לא יאמר: ״זאת האדמימות היא יותר חזקה מזאת הירקות או יותר חלושה ממנה או שוה לה״, אף על פי ששניהם תחת סוג אחד, והוא – המראה. אמנם כשיהיו שני הדברים תחת שני סוגים אין יחס ביניהם בשום פנים ולא בתחילת הדעת המשותף ואף על פי שיעלו לסוג אחד. והמשל בו: שאין יחס בין המאה אמות ובין החום אשר בפלפל כי זה מסוג האיכות וזה מסוג הכמות; ואין יחס גם כן בין החכמה ובין המתיקות או בין הענוה והמרירות ואף על פי שכל אלו תחת סוג האיכות העליון. ואיך יהיה יחס בינו ית׳ ובין דבר מברואיו – עם ההפרש הגדול באמיתת המציאות, אשר אין הפרש יותר רחוק ממנו–? ואילו היה ביניהם יחס היה מתחייב שישיגהו מקרה היחס; ואף על פי שאין זה מקרה בעצמו ית׳, אלא שהוא בכלל קצת מקרה. והנה לא תנצל בחיוב תואר לו, ואפילו מצד היחס על האמת אלא שהוא הראוי שבתארים אשר צריך שיקלו בתאר האלוה בו, מפני שלא יחיב ריבוי הקדמון, ולא יחיב שינוי בעצמו ית׳ בהשתנות המיוחסים. But what we have to investigate and to examine is this: whether some real relation exists between God and any of the substances created by Him, by which He could be described? That there is no correlation between Him and any of His creatures can easily be seen; for the characteristic of two objects correlative to each other is the equality of their reciprocal relation. Now, as God has absolute existence, while all other beings have only possible existence, as we shall show, there consequently cannot be any correlation [between God and His creatures]. That a certain kind of relation does exist between them is by some considered possible, but wrongly. It is impossible to imagine a relation between intellect and sight, although, as we believe, the same kind of existence is common to both; how, then, could a relation be imagined between any creature and God, who has nothing in common with any other being; for even the term existence is applied to Him and other things, according to our opinion, only by way of pure homonymity. Consequently there is no relation whatever between Him and any other being. For whenever we speak of a relation between two things, these belong to the same kind; but when two things belong to different kinds though of the same class, there is no relation between them. We therefore do not say, this red compared with that green, is more, or less, or equally intense, although both belong to the same class—colour; when they belong to two different classes, there does not appear to exist any relation between them, not even to a man of ordinary Intellect, although the two things belong to the same category: e.g., between a hundred cubits and the heat of pepper there is no relation, the one being a quality, the other a quantity; or between wisdom and sweetness, between meekness and bitterness, although all these come under the head of quality in its more general signification. How, then, could there be any relation between God and His creatures, considering the important difference between them in respect to true existence, the greatest of all differences. Besides, if any relation existed between them, God would be subject to the accident of relation; and although that would not be an accident to the essence of God, it would still be, to some extent, a kind of accident. You would, therefore, be wrong if you applied affirmative attributes in their literal sense to God, though they contained only relations: these, however, are the most appropriate of all attributes, to be employed, in a less strict sense, in reference to God, because they do not imply that a plurality of eternal things exists, or that any change takes place in the essence of God, when those things change to which God is in relation.

והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב׳פעולתו׳ – קנין המלאכה אשר בו, כאמרך: ׳הנגר׳ או ׳הנפח׳ – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב׳פעולתו׳ – הפעולה אשר פעלה כאמרך: ״ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד״. וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית׳ – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית׳ המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו. Fifthly. A thing is described by its actions; I do not mean by “its actions” the inherent capacity for a certain work, as is expressed in “carpenter,” “painter,” or “smith”—for these belong to the class of qualities which have been mentioned above-but I mean the action the latter has performed—we speak, e.g., of Zaid, who made this door, built that wall, wove that garment. This kind of attributes is separate from the essences of the thing described, and, therefore, appropriate to be employed in describing the Creator, especially since we know that these different actions do not imply that different elements must be contained in the substance of the agent, by which the different actions are produced, as will be explained. On the contrary, all the actions of God emanate from His essence, not from any extraneous thing superadded to His essence, as we have shown.

ויהיה באור מה שבזה הפרק: שהוא ית׳ אחד מכל הצדדים אין ריבוי בו ולא ענין מוסף על העצם, ושהתארים חלוקי הענינים הרבים, הנמצאים בספרים, המורים עליו ית׳, הם מצד ריבוי פעולותיו לא מפני ריבוי בעצמו וקצתם – להורות על שלמותו, כפי מה שנחשבהו שלמות, כמו שבארנו. ואמנם, אם אפשר שיהיה העצם האחד הפשוט, אשר אין ריבוי בו, עושה מעשים מתחלפים – הנה יתבאר זה במשלים. What we have explained in the present chapter is this: that God is one in every respect, containing no plurality or any element superadded to His essence: and that the many attributes of different significations applied in Scripture to God, originate in the multitude of His actions, not in a plurality existing in His essence, and are partly employed with the object of conveying to us some notion of His perfection, in accordance with what we consider perfection, as has been explained by us. The possibility of one simple substance excluding plurality, though accomplishing different actions, will be illustrated by examples in the next chapter.

אשר הביא המאמינים מציאות תארים לבורא להאמין בהם – קרוב לאשר הביא מאמיני ההגשמה להאמין בה. וזה – כי מאמין ההגשמה, לא הביאהו אליה עיון שכלי, אבל נמשך אחר פשוטי הכתוב; וכן הענין בתארים. כאשר נמצאו ספרי הנביאים וספרי התורה שתארוהו ית׳ בתארים, לֻקַּח הענין על פשוטו והאמינוהו בעל תארים. וכאילו הם רוממוהו מן הגשמות ולא ירוממוהו מעניני הגשמות, והם המקרים – רצוני לומר: התכונות הנפשיות אשר הם כולם איכויות – (וכל תואר, שיחשוב מאמין התארים, שהוא עצמי לאלוה ית׳ אתה תמצא ענינו – ענין האיכות) ואף על פי שלא יבארוהו, דומה במה שנהגוהו מעניני כל גשם בעל נפש חיה. ועל הכל נאמר: ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳. ואמנם הכונה בכולם – לתארו בשלמות, לא בעצם הענין ההוא, אשר הוא שלמות לבעל הנפש מן הנבראות; ורובם תארי פעולותיו המתחלפות. THE circumstance which caused men to believe in the existence of divine attributes is similar to that which caused others to believe in the corporeality of God. The latter have not arrived at that belief by speculation, but by following the literal sense of certain passages in the Bible. The same is the case with the attributes: when in the books of the Prophets and of the Law, God is described by attributes, such passages are taken in their literal sense, and it is then believed that God possesses attributes: as if He were to be exalted above corporeality, and not above things connected with corporeality, i.e., the accidents, I mean psychical dispositions, all of which are qualities [and connected with corporeality]. Every attribute which the followers of this doctrine assume to be essential to the Creator, you will find to express, although they do not distinctly say so, a quality similar to those which they are accustomed to notice in the bodies of all living beings. We apply to all such passages the principle, “The Torah speaketh in the language of man,” and say that the object of all these terms is to describe God as the most perfect being, not as possessing those qualities which are only perfections in relation to created living beings. Many of the attributes express different acts of God,

ולא בהתחלף הפעולות יתחלפו הענינים הנמצאים בפועל. ואני אמשול לך משל בזה מן הענינים הנמצאים אתנו – רצוני לומר: שיהיה הפועל אחד ויתחיבו ממנו פעולות מתחלפות – ואף על פי שלא יהיה בעל רצון – כל שכן אם היה פועל ברצון. והמשל בו – האש: תתיך קצת הדברים ותקפיא קצתם, ותבשל ותשרוף ותלבין ותשחיר; ואילו יתאר האדם האש בשהיא המלבנת והמשחרת והשורפת והמבשלת והמקפיאה והמתיכה, היה אומר אמת; ויהיה מי שלא ידע טבע האש חושב שיש בה ששה ענינים מתחלפים: ענין בו ישחיר, וענין אחר בו ילבין, וענין שלישי בו יבשל, וענין רביעי בו ישרוף, וענין חמישי בו יתיך, וענין ששי בו יקפיא; ואלו כולם פעולות זו הפך זו, אין ענין פעולה מהם ענין האחרת. אמנם אשר ידע טבע האש, ידע שבאיכות אחת פועלת תפעל כל אלו הפעולות והיא – החום. ואם היה זה נמצא במה שיעשה בטבע, כל שכן בחוק הפועל ברצון וכל שכן בחוקו ית׳ – אשר התעלה על כל סיפור – כאשר השגנו ממנו יחסים מתחלפי הענינים – כי ענין החכמה בלתי ענין היכולת בנו, וענין היכולת בלתי ענין הרצון – איך נחיב מזה שיהיו בו ענינים מתחלפים עצמיים לו, עד שיהיה בו ענין בו ידע וענין בו ירצה וענין בו יוכל? כי זה הוא ענין התארים אשר יאמרו אותם. והנה יבאר קצתם בזה וימנה הענינים המוספים על העצם, וקצתם לא יבאר בזה, אלא שהוא מבואר באמונה – ואם לא יפרש אותו בדבור מובן, כמאמר קצתם, יכול לעצמו, חכם לעצמו, חי לעצמו, רוצה לעצמו. but that difference does not necessitate any difference as regards Him from whom the acts proceed. This fact, viz., that from one agency different effects may result, although that agency has not free will, and much more so if it has free will, I will illustrate by an instance taken from our own sphere. Fire melts certain things and makes others hard, it boils and burns, it bleaches and blackens. If we described the fire as bleaching, blackening, burning, boiling, hardening and melting, we should be correct, and yet he who does not know the nature of fire, would think that it included six different elements, one by which it blackens, another by which it bleaches, a third by which it boils, a fourth by which it consumes, a fifth by which it melts, a sixth by which it hardens things—actions which are opposed to one another, and of which each has its peculiar property. He, however, who knows the nature of fire, will know that by virtue of one quality in action, namely, by heat, it produces all these effects. If this is the case with that which is done by nature, how much more is it the case with regard to beings that act by free will, and still more with regard to God, who is above all description. If we, therefore, perceive in God certain relations of various kinds—for wisdom in us is different from power, and power from will—it does by no means follow that different elements are really contained in Him, that He contains one element by which He knows, another by which He wills, and another by which He exercises power, as is, in fact, the signification of the attributes of God] according to the Attributists. Some of them express it plainly, and enumerate the attributes as elements added to the essence. Others, however, are more reserved with regard to this matter, but indicate their opinion, though they do not express it in distinct and intelligible words. Thus, e.g., some of them say: “God is omnipotent by His essence, wise by His essence, living by His essence, and endowed with a will by His essence.”

ואני אמשל לך בכוח המדבר הנמצא באדם: שהוא כוח אחד, אין ריבוי בו, ובו ידע החכמות והמלאכות, ובו בעצמו יתפור, וינגר, ויארוג, ויבנה, וידע התשבורת, וינהיג המדינה; ואלו פעולות מתחלפות מחויבות מכח אחד פשוט, אין ריבוי בו; והפעולות המתחלפות ההם רבות מאוד כמעט שאין תכלית למספרם – רצוני לומר: מספר המלאכות אשר יוציאם הכח המדבר. ואין רחוק, אם כן, בחוק האלוה ית׳, שיהיו אלו הפעולות המתחלפות באות מעצם אחד פשוט אין ריבוי בו ולא ענין מוסף כלל. ויהיה כל תואר נמצא בספרי האלוה ית׳ הוא תואר פעולתו לא תואר עצמו; או מורה על שלמות מוחלט, לא שיש שם עצם מורכב מענינים מתחלפים – שלא בהיותם בלתי מתירים מלת ההרכבה, יבטל ענינה מן העצם בעל התארים. (I will mention to you, as an instance, man’s reason, which being one faculty and implying no plurality, enables him to know many arts and sciences; by the same faculty man is able to sow, to do carpenter’s work, to weave, to build, to study, to acquire a knowledge of geometry, and to govern a state. These various acts resulting from one simple faculty, which involves no plurality, are very numerous; their number, that is, the number of the actions originating in man’s reason, is almost infinite. It is therefore intelligible how in reference to God, those different actions can be caused by one simple substance, that does not include any plurality or any additional element. The attributes found in Holy Scripture are either qualifications of His actions, without any reference to His essence, or indicate absolute perfection, but do not imply that the essence of God is a compound of various elements.) For in not admitting the term “compound,” they do not reject the idea of a compound when they admit a substance with attributes.

אלא שהנה מקום הספק אשר הביאם לזה, והוא זה שאבארהו לך. והוא – שאלו אשר האמינו בתארים, לא האמינום מפני רוב הפעולות, אבל יאמרו: אמת, כי העצם האחד יפעל פעולות מתחלפות. אמנם התארים העצמיים לו ית׳ אינם מפעולותיו, שאי אפשר שהאלוה ברא עצמו. There still remains one difficulty which led them to that error, and which I am now going to mention. Those who assert the existence of the attributes do not found their opinion on the variety of God’s actions: they say it is true that one substance can be the source of various effects, but His essential attributes cannot be qualifications of His actions, because it is impossible to imagine that the Creator created Himself.

והם, בתארים ההם, אשר קראו אותם ׳עצמיים׳ חלוקים – רצוני לומר: במספרם – כי הכל נמשכים אחר כתוב מן הכתובים. ואזכר לך מה שהכל מסכימים עליו ויחשבו שהוא מושכל ושלא ימשכו בו אחר לשון דברי נביא; והם ארבעה תארים: חי, יכול, חכם, רוצה. ואמרו שאלו ענינים שונים ושלמויות, אשר מן השקר שיהיה האלוה נעדר מהם מאומה, ואי אפשר שיהיו אלו מכלל פעולותיו. וזה באור דעתם. They vary with regard to the so-called essential attributes—I mean as regards their number-according to the text of the Scripture which each of them follows. I will enumerate those on which all agree, and the knowledge of which they believe that they have derived from reasoning, not from some words of the Prophets, namely, the following four:—life, power, wisdom, and will. They believe that these are four different things, and such perfections as cannot possibly be absent from the Creator, and that these cannot be qualifications of His actions. This is their opinion.

ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית׳ הוא כענין החיים, להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד; זה כשנרצה ב׳חכמה׳ – השגת עצמו. והעצם המשיג הוא בעצמו העצם המושג בלי ספק – שאינו לפי דעתנו מורכב משני דברים: דבר ישיג ודבר אחר לא ישיג, כאדם המורכב מנפש משגת וגוף בלתי משיג. וכשנרצה באמרנו: ׳חכם׳ – משיג עצמו יהיו החכמה והחיים ענין אחד. והם לא יביטו זה הענין אבל יביטו השיגו לברואיו. But you must know that wisdom and life in reference to God are not different from each other: for in every being that is conscious of itself, life and wisdom are the same thing, that is to say, if by wisdom we understand the consciousness of self. Besides, the subject and the object of that consciousness are undoubtedly identical [as regards God]: for according to our opinion, He is not composed of an element that apprehends, and another that does not apprehend; He is not like man, who is a combination of a conscious soul and an unconscious body. If, therefore, by “wisdom” we mean the faculty of self-consciousness, wisdom and life are one and the same thing. They, however, do not speak of wisdom in this sense, but of His power to apprehend His creatures.

וכן בלא ספק היכולת והרצון: אין כל אחד מהם נמצא לבורא בבחינת עצמו, שהוא לא יוכל על עצמו ולא יתואר ברצותו עצמו – וזה מה שלא יְצַיְּרֵהוּ אדם. אבל אלו התארים אמנם יחשבום בבחינת יחסים מתחלפים בין האלוה ית׳ ובין ברואיו, וזה – שהוא יכול שיברא מה שיברא ורוצה להמציא הנמצא כפי מה שהמציאו ויודע במה שהמציא. הנה כבר התבאר לך שאלו התארים גם כן אינם בבחינת עצמו, אבל בבחינת הברואים. There is also no doubt that power and will do not exist in God in reference to Himself: for He cannot have power or will as regards Himself: we cannot imagine such a thing. They take these attributes as different relations between God and His creatures, signifying that He has power in creating things, will in giving to things existence as He desires, and wisdom in knowing what He created. Consequently, these attributes do not refer to the essence of God, but express relations between Him and His creatures.

ולזה נאמר אנחנו, קהל המיחדים באמת: כמו שאנחנו לא נאמר שבעצמו – ענין נוסף בו ברא השמים וענין אחר בו ברא היסודות, וענין שלישי בו ברא השכלים – כן לא נאמר שבו – ענין נוסף בו יוכל, וענין אחר בו ירצה, וענין שלישי בו ידע ברואיו; אבל עצמו אחד פשוט, ואין ענין נוסף עליו בשום פנים – העצם ההוא ברא כל מה שברא וידע – לא בענין נוסף כלל; ושאלו התארים המתחלפים אין הפרש, בין שיהיו כפי הפעולות, או כפי יחסים מתחלפים בינו ובין הפעולים, וכפי מה שבארנוהו גם כן מאמיתת היחס, ושהוא כפי מחשבת בני אדם. Therefore we, who truly believe in the Unity of God, declare, that as we do not believe that some element is included in His essence by which He created the heavens, another by which He created the [four] elements, a third by which He created the ideals, in the same way we reject the idea that His essence contains an element by which He has power, another element by which He has will, and a third by which He has a knowledge of His creatures. On the contrary, He is a simple essence, without any additional element whatever; He created the universe, and knows it, but not by any extraneous force. There is no difference whether these various attributes refer to His actions or to relations between Him and His works; in fact, these relations, as we have also shown, exist only in the thoughts of men.

זה הוא אשר צריך שיאמן בהם בתארים הנזכרים בספרי הנביאים, או שיאמן בקצתם שהם תארים, יורו בהם על שלמות על צד הדמיון בשלמויותינו המובנות אצלנו כמו שנבאר. This is what we must believe concerning the attributes occurring in the books of the Prophets: some may also be taken as expressive of the perfection of God by way of comparison with what we consider as perfections in us, as we shall explain.

דע – כי אדון החכמים ׳משה רבינו׳ ע״ה ביקש שתי בקשות, וּבָאַתְהוּ התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו ית׳ שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר ביקש תחלה – שיודיעהו תאריו. והשיבו ית׳ על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם ושהם – פעולותיו; והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיגו ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא ע״ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו. THE wisest man, our Teacher Moses, asked two things of God, and received a reply respecting both. The one thing he asked was, that God should let him know His true essence: the other, which in fact he asked first, that God should let him know His attributes. In answer to both these petitions God promised that He would let him know all His attributes, and that these were nothing but His actions. He also told him that His true essence could not be perceived, and pointed out a method by which he could obtain the utmost knowledge of God possible for man to acquire. The knowledge obtained by Moses has not been possessed by any human being before him or after him.

אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳״. – והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו: ׳הודיעני נא את דרכיך ואדעך׳ – מורה על היותו ית׳ נודע בתאריו, כי כשידע ׳הדרכים׳ – ידעהו. ואמרו: ״למען אמצא חן בעינים״ – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו׳ לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה, המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף בו, המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק. – וכבר יצאנו מִכַּוָּנַת הפרק, ואשוב אל הענין. His petition to know the attributes of God is contained in the following words: “Show me now thy way, that I may know thee, that I may find grace in thy sight” (Exod. 33:13). Consider how many excellent ideas found expression in the words, “Show me thy way, that I may know thee.” We learn from them that God is known by His attributes, for Moses believed that he knew Him, when he was shown the way of God. The words “That I may find grace in thy sight,” imply that he who knows God finds grace in His eyes. Not only is he acceptable and welcome to God who fasts and prays, but everyone who knows Him. He who has no knowledge of God is the object of His wrath and displeasure. The pleasure and the displeasure of God, the approach to Him and the withdrawal from Him are proportional to the amount of man’s knowledge or ignorance concerning the Creator. We have already gone too far away from our subject, let us now return to it.

וכאשר בקש ידיעת התארים וביקש מחילה על האומה ונענה במחילתם, וביקש אחר כן השגת עצמו ית׳, והוא אמרו: ״הראני נא את כבודך״ – נענה על המבוקש הראשון – והוא: ׳הודיעני נא את דרכיך׳ – ונאמר לו: ״אני אעביר כל טובי על פניך״; ונאמר לו במענה השאלה השניה: ״לא תוכל לראות את פני וכו׳״. אמנם אמרו: ׳כל טובי׳ – הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם הנאמר עליהם ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד״; רצוני לומר: ב׳הראות אותם לו׳ – שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצת וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באמרו: ״בכל ביתי נאמן הוא״ – כלומר: שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת (כי הדעות שאינם אמיתיות לא יתקימו) – אם כן, השגת הפעולות ההם, הם תאריו ית׳ אשר יודע מצידם. והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית׳, היות הדבר אשר הודיעו – תארי פעולות גמורים: ״רחום וחנון ארך אפים״ – הנה כבר התבאר כי ה׳דרכים׳ אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו ית׳. וה׳חכמים׳ יקראום ׳מידות׳ ויאמרו: ׳שלוש עשרה מדות׳ וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם ״ארבעה מידות בנותני צדקה״, ״ארבע מידות בהולכי לבית המדרש״ – וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מידות אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות – רצוני לומר: מתכונות נפשיות – ולא שהוא ית׳ בעל תכונות נפשיות. Moses prayed to God to grant him knowledge of His attributes, and also pardon for His people; when the latter had been granted, he continued to pray for the knowledge of God’s essence in the words, “Show me thy glory” (ib. 18), and then received, respecting his first request, “Show me thy way,” the following favourable reply, “I will make all my goodness to pass before thee” (ib. 19); as regards the second request, however, he was told, “Thou canst not see my face” (ib. 20). The words “all my goodness” imply that God promised to show him the whole creation, concerning which it has been stated, “And God saw everything that he had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1:31); when I say “to show him the whole creation,” I mean to imply that God promised to make him comprehend the nature of all things, their relation to each other, and the way they are governed by God both in reference to the universe as a whole and to each creature in particular. This knowledge is referred to when we are told of Moses,” he is firmly established in all mine house” (Num. 12:7); that is, “his knowledge of all the creatures in My universe is correct and firmly established”; for false opinions are not firmly established. Consequently the knowledge of the works of God is the knowledge of His attributes, by which He can be known. The fact that God promised Moses to give him a knowledge of His works, may be inferred from the circumstance that God taught him such attributes as refer exclusively to His works, viz., “merciful and gracious, longsuffering and abundant in goodness,” etc., (Exod. 34:6). It is therefore clear that the ways which Moses wished to know, and which God taught him, are the actions emanating from God. Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man; comp. “there are four different middoth (characters) among those who go to the house of learning”; “There are four different middoth (characters) among those who give charity” (Mishnah Abot, 5:13, 14). They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions.

ואמנם, הספיק לו זכרון אלו ה׳שלוש עשרה מידות׳ – ואף על פי שכבר השיג ׳כל טובו׳ – רצוני לומר: כל פעולותיו – כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית׳ בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו, כי סוף המאמר ״ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה״ – כלומר: אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם. Although Moses was shown “all His goodness,” i.e., all His works, only the thirteen middot are mentioned, because they include those acts of God which refer to the creation and the government of mankind, and to know these acts was the principal object of the prayer of Moses. This is shown by the conclusion of his prayer, “that I may know thee, that I may find grace in thy sight, and consider that this nation is thy people” (Exod. 33:16), that is to say, the people whom I have to rule by certain acts in the performance of which I must be guided by Thy own acts in governing them.

הנה כבר התבאר לך כי ה׳דרכים׳ וה׳מידות׳ – אחד, והם – הפעולות הבאות מאתו ית׳ בעולם; We have thus shown that “the ways” used in the Bible, and “middot” used in the Mishnah, are identical, denoting the acts emanating from God in reference to the universe.

וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו, תואר הוא ית׳ בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו – כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו, ובמי שיגדלהו אחר לידתו, שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים – וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות – נאמר עליו ית׳: ׳רחום׳; כמו שנאמר: ״כרחם אב על בנים״ – ואמר: ״וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו״ – ולא שהוא ית׳ יפעל ויהמו רחמיו, אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור, יבוא ממנו ית׳ בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו, כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו יקרא זה בלשוננו ׳חנינה׳ כמו שאמר: ״חנונו אותם״, ״אשר חנן אלהים ״כי חנני אלהים״ – וזה הרבה – והוא ית׳ ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו – ולזה נקרא ׳חנון׳. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם, או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נודל – כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתות וכתנועת עם על אחרים לאבדם בסיף ולמחות זכרם – והרבה מאלה הפעולות אשר לא יבואו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת דם – ונקרא לפי אלו הפעולות: ״קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה״ – רצונו לומר: כי הפעולות אשר כיוצא בם יבואו ממנו מתכונה נפשית – והיא הקנאה, או בקשת גאולת הדם, או הנקמה, או הכעס – יבואו ממנו ית׳ לפי התחיב הנענשים לא מהיפעלות בשום פנים – יתעלה מכל חסרון! וכן הפעולות כולם הם פעולות דומות לפעולות הבאות מבני אדם מהפעלויות ותכונות נפשיות והם באות מאתו ית׳ לא מענין מוסף על עצמו כלל. Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., “Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him” (Ps. 103:13); “And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him” (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change—[produced in God].—When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., “Grant them graciously unto us” (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] “which God hath graciously given” (Gen. 33:5); “Because God hath dealt graciously with me” (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)—His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, “jealous,” “revengeful,” “wrathful,” and “keeping anger” (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence.

וצריך למנהיג המדינה, כשיהיה נביא, שיתדמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הַפְּעֻלּוֹת כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההִפָּעֲלוּת לבד ולא ישלח רסן הכעס, ולא יחזק מדות ההפעלויות בו (כי כל הִפָּעֲלוּת – רע) אבל ישמר מהם כפי כח האדם. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳רחום וחנון׳ ולא לענין הרחמנות והחמלה לבד אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳נוטר ונוקם ובעל חמה׳, כפי התחיבם, לא לענין הכעס לבד; עד שיצוה בשרפת איש, והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו, אבל כפי מה שיראהו מהתחיבו ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב. The governor of a country, if he is a prophet, should conform to these attributes. Acts [of punishment] must be performed by him moderately and in accordance with justice, not merely as an outlet of his passion. He must not let loose his anger, nor allow his passion to overcome him: for all passions are bad, and they must be guarded against as far as it lies in man’s power. At times and towards some persons he must be merciful and gracious, not only from motives of mercy and compassion, but according to their merits: at other times and towards other persons he must evince anger, revenge, and wrath in proportion to their guilt, but not from motives of passion. He must be able to condemn a person to death by fire without anger, passion, or loathing against him, and must exclusively be guided by what he perceives of the guilt of the person, and by a sense of the great benefit which a large number will derive from such a sentence.

הלא תסתכל בכתובי ה׳תורה׳, כאשר צוה לאבד ׳שבעה עממים׳ ואמר: ״לא תחיה כל נשמה״, סמך לו מיד: ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי אלהיכם״ – יאמר לא תחשוב שזו – אכזריות או בקשת גאולת דם אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושי, שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות, אשר הוא השגתו ית׳. You have, no doubt, noticed in the Torah how the commandment to annihilate the seven nations, and “to save alive nothing that breatheth” (Deut. 20:16) is followed immediately by the words, “That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods: so should you sin against the Lord your God” (ib. 18); that is to say, you shall not think that this commandment implies an act of cruelty or of retaliation; it is an act demanded by the tendency of man to remove everything that might turn him away from the right path, and to clear away all obstacles in the road to perfection, that is, to the knowledge of God.

ועם זה כולו, צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה׳שלוש עשרה מדות׳ כולם ׳מדות רחמים׳, בלתי אחת, והיא: ״פוקד עון אבות על בנים״, כי אמרו: ״נקה לא ינקה״ – ענינו: ושרש לא ישרש, כאמרו: ״ונקתה לארץ תשב״. Nevertheless, acts of mercy, pardon, pity, and grace should more frequently be performed by the governor of a country than acts of punishment; seeing that all the thirteen middoth of God are attributes of mercy with only one exception, namely, “visiting the iniquity of the fathers upon the children” (Exod. 34:7); for the meaning of the preceding attribute (in the original ve-nakkeh lo yenakkeh) is “and he will not utterly destroy”; (and not “He will by no means clear the guilty”); comp. “And she will be utterly destroyed (ve-nikketah), she shall sit upon the ground” (Isa. 3:26).

ודע, כי אמרו: ׳פוקד עון אבות על בנים׳ – אמנם זה בחטא של ׳עבודה זרה׳ לבד לא בחטא אחר. והראיה על זה אמרו ב׳עשרת הדברות׳: ״על שלשים ועל רבעים לשונאיו״ – ולא יקרא ׳שונא׳ אלא ׳עובד עבודה זרה׳ לבד: ״כי כל תועבת יי אשר שנא״. ואמנם, הספיק לו ׳רבעים׳ כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו – הוא ׳דור רביעי׳. וכשיהרגו אנשי המדינה ׳עובדי עבודה זרה׳ יהרג הזקן ההוא ה׳עובד׳ ובן בן בנו שהוא הולד הרביעי; וכאילו סיפר שמכלל מצוותיו ית׳ – שהם מכלל פעולותיו בלא ספק – שיהרג זרע ׳עובדי עבודה זרה׳ אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצוה, מְצָאנוּהָ נמשכת ב׳תורה׳ בכל מקום כמו שצותה ב׳עיר הנדחת׳: ״החרם אותה ואת כל אשר בה״ – כל זה למחות הרושם ההוא המביא, להפסד הגדול, כמו שבארנו. When it is said that God is visiting the iniquity of the fathers upon the children, this refers exclusively to the sin of idolatry, and to no other sin. That this is the case may be inferred from what is said in the ten commandments, “upon the third and fourth generation of my enemies” (Exod. 20:5), none except idolaters being called “enemy”; comp. also “every abomination to the Lord, which he hateth” (Deut. 12:31). It was, however, considered sufficient to extend the punishment to the fourth generation, because the fourth generation is the utmost a man can see of his posterity; and when, therefore, the idolaters of a place are destroyed, the old man worshipping idols is killed, his son, his grandson, and his great-grandson, that is, the fourth generation. By the mention of this attribute we are, as it were, told that His commandments, undoubtedly in harmony with His acts, include the death even of the little children of idolaters because of the sin of their fathers and grandfathers. This principle we find frequently applied in the Law, as, e.g., we read concerning the city that has been led astray to idolatry, “destroy it utterly, and all that is therein” (Deut. 13:15). All this has been ordained in order that every vestige of that which would lead to great injury should he blotted out, as we have explained.

וכבר יצאנו מענין הפרק, אבל בארנו למה הספיק לו הנה מזכרון פעולותיו זכרון אלה לבד, והוא – מפני שהוא צריך אליהם בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם – ההדמות בו ית׳ כפי היכולת – כלומר: שנדמה פעולותינו בפעולותיו – כמו שבארו בפרוש ״קדושים תהיו״ אמרו: ״מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא רחום אף אתה היה רחום״. We have gone too far away from the subject of this chapter, but we have shown why it has been considered sufficient to mention only these (thirteen) out of all His acts: namely, because they are required for the good government of a country; for the chief aim of man should be to make himself, as far as possible, similar to God: that is to say, to make his acts similar to the acts of God, or as our Sages expressed it in explaining the verse, “Ye shall be holy” (Lev. 21:2): “He is gracious, so be you also gracious: He is merciful, so be you also merciful.”

והכונה כולה – כי התארים המיוחסים לו ית׳ הם תארי פעולותיו, לא שהוא ית׳ בעל איכות. The principal object of this chapter was to show that all attributes ascribed to God are attributes of His acts, and do not imply that God has any qualities.

כבר קדם לנו במקומות רבים מזה המאמר, כי כל מה שמחיב גשמות ראוי בהכרח להרחיקו ממנו, וכן כל הפעלות ירוחק ממנו, כי כל ההפעלויות יחיבו שינוי, ושהפועל להפעלויות ההם – בלתי המתפעל, בלא ספק; ואילו היה הוא ית׳ מתפעל בשום פנים מאפני ההפעלות היה זולתו עושה בו ומשנה אותו. וכן ראוי בהכרח שיורחק ממנו כל העדר, ושלא יהיה שום שלמות נעדר ממנו פעם אחת ונמצא פעם אחרת; שאם הונח זה, היה שלם בכח, וכל כח יחובר אליו העדר בהכרח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל – אי אפשר לו מבלתי מוציא זולתו נמצא בפועל שיוציאהו; ולזה יתחיב שיהיו שלמויותיו כולם נמצאות בפועל ולא יהיה לו דבר בכוח בשום צד. וממה שראוי בהכרח שיורחק ממנו גם כן הדימוי לשום דבר מן הנמצאות; וזה דבר, כבר הרגיש בו כל אדם, וכבר גולה בספרי הנביאים בהרחקת הדימוי, ואמר: ״ואל מי תדמיוני ואשוה? ואמר: ״ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו?״ ואמר: ״מאין כמוך יי״ – וזה הרבה. WE have already, on several occasions, shown in this treatise that everything that implies corporeality or passiveness, is to be negatived in reference to God, for all passiveness implies change: and the agent producing that state is undoubtedly different from the object affected by it; and if God could be affected in any way whatever, another being beside Him would act on Him and cause change in Him. All kinds of non-existence must likewise be negatived in reference to Him: no perfection whatever can therefore be imagined to be at one time absent from Him, and at another present in Him: for if this were the case, He would [at a certain time] only be potentially perfect. Potentiality always implies non-existence, and when anything has to pass from potentiality into reality, another thing that exists in reality is required to effect that transition. Hence it follows that all perfections must really exist in God, and none of them must in any way be a mere potentiality. Another thing likewise to be denied in reference to God, is similarity to any existing being. This has been generally accepted, and is also mentioned in the books of the Prophets: e.g., “To whom, then, will you liken me?” (Isa. 40:25); “To whom, then, will you liken God?” (ib. 18); “There is none like unto Thee” (Jer. 10:6). Instances of this kind are frequent.

כללו של דבר – כי כל דבר מביא לאחד מאלו המינים הארבעה, ראוי בהכרח להרחיקו ממנו במופת המבואר – והוא: כל מה שיביא לגשמות, או מה שיביא להפעלות ושינוי, או מה שיביא להעדר – כמו: שלא יהיה לו דבר בפועל ואחר כן ישוב בפועל – או מה שיביא לדמיון דבר מבריאותיו. ואלו מכלל תועלות חכמת הטבע בידיעת האלוה – כי כל מי שלא ידע החכמות ההם, לא ידע בחסרון ההפעלויות, ולא יבין ענין מה שבכח ומה שבפועל ולא ידע התחיב ההעדר לכל מה שבכח ושאשר בכח, יותר חסר מן המתנועע ליציאת הכח ההוא לפועל, והמתנועע חסר גם כן בהצטרפו למה שבעבורו התנועע עד שיגיע בפועל. ואם ידע אלו הדברים ולא ידעם במופתיהם, לא ידע הפרטים המתחיבים מאלו ההקדמות הכלליות חיוב הכרחי; ולזה לא יהיה אצלו מופת במציאות האלוה ולא בהתחיב הרחקת אלו המינים ממנו. In short, it is necessary to demonstrate by proof that nothing can be predicated of God that implies any of the following four things: corporeality, emotion or change, nonexistence,—e.g., that something would be potential at one time and real at another—and similarity with any of His creatures. In this respect our knowledge of God is aided by the study of Natural Science. For he who is ignorant of the latter cannot understand the defect implied in emotions, the difference between potentiality and reality, the non-existence implied in all potentiality, the inferiority of a thing that exists in potentiâ to that which moves in order to cause its transition from potentiality into reality, and the inferiority of that which moves for this purpose compared with its condition when the transition has been effected. He who knows these things, but without their proofs, does not know the details which logically result from these general propositions: and therefore he cannot prove that God exists, or that the [four] things mentioned above are inadmissible in reference to God.

ואחר הקדימי זאת ההצעה, אתחיל בפרק אחר, אבאר בו שִׁקְרוּת מה שיחשבוהו מאמיני התארים העצמיים לו. ואמנם יבינהו מי שקדמה לו הידיעה במלאכת ההגיון ובטבע המציאות. Having premised these remarks, I shall explain in the next chapter the error of those who believe that God has essential attributes: those who have some knowledge of Logic and Natural Science will understand it.

דע – כי ההדמות הוא יחס אחד בין שני דברים; וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס, כן לא יצויר ביניהם דמיון; וכן כל מה שאין דמיון ביניהם אין יחס ביניהם. והמשל בו – שלא יאמר: זה החום דומה לזה המראה, ולא זה הקול דומה לזה המתיקות. וזה – דבר מבואר בעצמו. וכאשר הסתלק היחס ביניהו ובינו ית׳ – רצוני לומר: בינו ובין זולתו – התחייב הסתלק הדמיון גם כן. ודע – כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד – רצוני לומר: שתהיה מהות שניהם אחת אלא שהם מתחלפים בגודל ובקטנות, או בחוזק ובחולשה, או כיוצא בזה – הנה שניהם מתדמים בהכרח, ואף על פי שהם מתחלפים זה המין מן החילוף. והמשל בו – כי גרגר החרדל וגלגל הכוכבים הקיימים מתדמים ברחקים והשלשה; ואף על פי שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות, ענין מציאות הרחקים בהם אחד. וכן השעוה הנתכת בשמש ויסוד האש מתדמים בחום, ואף על פי שהחום ההוא בתכלית החוזק וזה החום בתכלית מן החולשה, אלא שענין הראות זה האיכות בשניהם יחד – אחד. SIMILARITY is based on a certain relation between two things: if between two things no relation can be found, there can be no similarity between them, and there is no relation between two things that have no similarity to each other; e.g., we do not say this heat is similar to that colour, or this voice is similar to that sweetness. This is self-evident. Since the existence of a relation between God and man, or between Him and other beings has been denied, similarity must likewise be denied. You must know that two things of the same kind—i.e., whose essential properties are the same, and which are distinguished from each other by greatness and smallness, strength and weakness, etc.—are necessarily similar, though different in this one way; e.g., a grain of mustard and the sphere of the fixed stars are similar as regards the three dimensions, although the one is exceedingly great, the other exceedingly small, the property of having [three] dimensions is the same in both: or the heat of wax melted by the sun and the heat of the element of fire, are similar as regards heat: although the heat is exceedingly great in the one case, and exceedingly small in the other, the existence of that quality (heat) is the same in both.

וכן היה ראוי שיבין מי שיאמין שיש תארים עצמיים, יתואר בהם הבורא ית׳ – והם: שהוא נמצא וחי ויכול ויודע ורוצה – שאין אלו הענינים מיוחסים אליו ואלינו בענין אחד, ויהיה החילוף בין התארים ההם ובין תארינו בגדול או בשלם או במתמיד או בקיים, עד שיהיה מציאותו יותר קיימת ממציאותנו, וחייב יותר מתמידים מחיינו, ויכולתו יותר גדולה מיכלתנו וחכמתו יותר שלמה מחכמתנו ורצונו יותר כולל מרצוננו – ויכלול שני הענינים גדר אחד כמו שיחשבו הם. אין הענין כן בשום פנים כי ענין ׳יותר מכך׳ אמנם יאמר בין הדברים אשר יאמר עליהם הענין ההוא בהסכמה ואם היה כן – התחיב הדמיון; ולפי דעתם אשר יראו שיש לו תארים עצמיים – כמו שהתחיב שיהיה עצמו ית׳ בלתי דומה לעצמים כן ראוי שיהיו תאריו העצמיים אשר יחשבום בלתי דומים לתארים ולא יקבצם גדר אחד; ולא כן יעשו – אבל יחשבו שיקבצם גדר אחד ושאין דמיון ביניהם. Thus those who believe in the presence of essential attributes in God, viz., Existence, Life, Power, Wisdom, and Will, should know that these attributes, when applied to God, have not the same meaning as when applied to us, and that the difference does not only consist in magnitude, or in the degree of perfection, stability, and durability. It cannot be said, as they practically believe, that His existence is only more stable, His life more permanent, His power greater, His wisdom more perfect, and His will more general than ours, and that the same definition applies to both. This is in no way admissible, for the expression “more than” is used in comparing two things as regards a certain attribute predicated of both of them in exactly the same sense, and consequently implies similarity [between God and His creatures]. When they ascribe to God essential attributes, these so-called essential attributes should not have any similarity to the attributes of other things, and should according to their own opinion not be included in one of the same definition, just as there is no similarity between the essence of God and that of other beings. They do not follow this principle, for they hold that one definition may include them, and that, nevertheless, there is no similarity between them.

הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון, שהוא ית׳ אמנם יאמר עליו ועל זולתו: ׳נמצא׳ – בשתוף גמור. וכן אמנם הותרו החכמה והיכולת והרצון והחיים עליו ית׳ ועל כל בעל חכמה ויכולת ורצון וחיים – בהשתתפות גמור, אשר אין דמיון ענין ביניהם כלל. Those who are familiar with the meaning of similarity will certainly understand that the term existence, when applied to God and to other beings, is perfectly homonymous. In like manner, the terms Wisdom, Power, Will, and Life are applied to God and to other beings by way of perfect homonymity, admitting of no comparison whatever.

ולא תחשוב שהם יאמרו בסיפוק – כי השמות אשר יאמרו בְּהִסְתַּפֵּק הם אשר יאמרו על שני דברים שביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא – מקרה בהם ואינו מעמיד עצם כל אחד מהם; ואלו הדברים המיוחסים לו ית׳ אינם מקרים אצל אחד מבעלי העיון, ואלו התארים אשר לנו הם כולם מקרים, לפי דעת המדברים. ואני תמה מאין נפל הדמיון עד שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה כמו שיחשובו? זה – מופת חותך על היות התארים המיוחסים לו, אין בין עניניהם וענין אלו הנודעים אצלנו שתוף בשום פנים ולא בשום ענין, ואמנם השיתוף – בשם, ולא בדבר אחר. Nor must you think that these attributes are employed as hybrid terms; for hybrid terms are such as are applied to two things which have a similarity to each other in respect to a certain property which is in both of them an accident, not an essential, constituent element. The attributes of God, however, are not considered as accidental by any intelligent person, while all attributes applied to man are accidents, according to the Mutakallemim. I am therefore at a loss to see how they can find any similarity [between the attributes of God and those of man]; how their definitions can be identical, and their significations the same! This is a decisive proof that there is, in no way or sense, anything common to the attributes predicated of God, and those used in reference to ourselves: they have only the same names, and nothing else is common to them.

ואחר שהוא כן, אין ראוי שתאמין ענינים מוספים על העצם כדמות אלו התארים, אשר הם נוספים על עצמנו, בעבור שהשתתפו בשם. וזה הענין – גדל המעלה אצל היודעים. ושמרהו והבינהו הבנה טובה, להיות מזומן למה שארצה להבינך אותו. Such being the case, it is not proper to believe, on account of the use of the same attributes, that there is in God something additional to His essence, in the same way as attributes are joined to our essence. This is most important for those who understand it. Keep it in memory, and study it thoroughly in order to be well prepared for that which I am going to explain to you.

בתארים. יותר עמוק מן הקודם. ON attributes; remarks more recondite than the preceding.

ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא, ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית׳ וית׳ לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית׳ שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו, ועצמו מציאותו, ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו, שהוא – מחויב המציאה תמיד, אין מתחדש עליו ולא מקרה קרה לו. ואם כן, הוא נמצא לא במציאות, (וכן חי – לא בחיים ויכול – לא ביכולת, וחכם – לא בחכמה; אבל הכל שב לענין אחד, אין ריבוי בו, כמו שיתבאר). It is known that existence is an accident appertaining to all things, and therefore an element superadded to their essence. This must evidently be the case as regards everything the existence of which is due to some cause: its existence is an element superadded to its essence. But as regards a being whose existence is not due to any cause—God alone is that being, for His existence, as we have said, is absolute—existence and essence are perfectly identical; He is not a substance to which existence is joined as an accident, as an additional element. His existence is always absolute, and has never been a new element or an accident in Him. Consequently God exists without possessing the attribute of existence. Similarly He lives, without possessing the attribute of life; knows, without possessing the attribute of knowledge; is omnipotent without possessing the attribute of omnipotence; is wise, without possessing the attribute of wisdom: all this reduces itself to one and the same entity; there is no plurality in Him, as will be shown.

וממה שצריך שיודע עוד, כי האחדות והריבוי – מקרים, קרו לנמצא, באשר הוא רב או אחד – כבר התבאר זה בספר הנקרא מה שאחר הטבע. וכמו שהמנין אינו עצם המנויים, כן אין האחדות עצם הדבר המתאחד, כי אלו כולם – מקרים מסוג הכמות המתפרק, ישיגו הנמצאות המזומנות לקבל כיוצא באלו המקרים. It is further necessary to consider that unity and plurality are accidents supervening to an object according as it consists of many elements or of one. This is fully explained in the book called Metaphysics. In the same way as number is not the substance of the things numbered, so is unity not the substance of the thing which has the attribute of unity, for unity and plurality are accidents belonging to the category of discrete quantity, and supervening to such objects as are capable of receiving them.

אמנם המחויב המציאות הפשוט באמת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל – כמו שהוא מן השקר עליו מקרה הריבוי, כן הוא מן השקר עליו מקרה האחדות – רצוני לומר: כי אין האחדות ענין נוסף על עצמו, אבל הוא אחד – לא באחדות. To that being, however, which has truly simple, absolute existence, and in which composition is inconceivable, the accident of unity is as inadmissible as the accident of plurality; that is to say, God’s unity is not an element superadded, but He is One without possessing the attribute of unity.

ולא יבחנו אלו הענינים הדקים, שכמעט יבצרו מן השכל, במילות הנהוגות, אשר הם הסיבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדיבור מאוד מאוד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל בדיבור. וכאשר השתדלנו להורות על היות האלוה לא הרבה, לא יוכל האומר לאמר אלא ׳אחד׳ – ואף על פי שהאחד וההרבה ממבדילי הכמות. ולזה נבין הענין ונורה השכל לאמיתת הדבר באמרנו: אחד – לא באחדות. The investigation of this subject, which is almost too subtle for our understanding, must not be based on current expressions employed in describing it, for these are the great source of error. It would be extremely difficult for us to find, in any language whatsoever, words adequate to this subject, and we can only employ inadequate language. In our endeavour to show that God does not include a plurality, we can only say “He is one,” although “one” and “many” are both terms which serve to distinguish quantity. We therefore make the subject clearer, and show to the understanding the way of truth by saying He is one but does not possess the attribute of unity.

כמו שנאמר קדמון – להורות על שהוא בלתי מחודש, ובאמרנו: ״קדמון״ – מן ההקל מה שהוא מבואר נגלה; כי הקדמון אמנם יאמר למי שישיגהו הזמן אשר הוא מקרה לתנועה הנמשכת אחר הגוף; והוא גם כן משער המצטרף, כי אמרך: ׳הקדמון׳ במקרה הזמן – כאמרך: ׳הארוך והקצר׳ במקרה הקו; וכל מי שלא ישיגהו מקרה הזמן לא יאמר עליו באמת לא ׳קדמון׳ ולא ׳חדש׳ – כמו שלא יאמר במתיקות לא ׳מעותת׳ ולא ׳ישרה׳, ולא יאמר בקול לא ׳מליח׳ ולא ׳תפל׳. The same is the case when we say God is the First (Kadmon), to express that He has not been created; the term “First” is decidedly inaccurate, for it can in its true sense only be applied to a being that is subject to the relation of time; the latter, however, is an accident to motion which again is connected with a body. Besides the attribute “first” is a relative term, being in regard to time the same as the terms “long” and “short” are in regard to a line. Both expressions, “first” and “created,” are equally inadmissible in reference to any being to which the attribute of time is not applicable, just as we do not say “crooked” or “straight” in reference to taste, “salted” or “insipid” in reference to the voice.

ואלו הדברים – אין העלם בהם למי שהרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם והפשטתו אותם, לא בכללות אשר יורו עליו המילות. וכל מה שתמצאהו בספרים שיתארו האלוה ית׳ ב׳ראשון׳ ו׳אחרון׳ הוא כתארו ית׳ בעין ובאוזן. והכונה בזה: שהוא ית׳ לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו ענין בשום פנים – לא שהוא ית׳ נופל תחת הזמן שיהיה קצת הקש בינו ובין זולתו ממה שבזמן ויהיה ׳ראשון׳ ו׳אחרון׳. ואמנם אלו המילות כולם – ׳כלשון בני אדם׳. These subjects are not unknown to those who have accustomed themselves to seek a true understanding of the things, and to establish their properties in accordance with the abstract notions which the mind has formed of them, and who are I not misled by the inaccuracy of the words employed. All attributes, such as “the First,” “the Last,” occurring in the Scriptures in reference to God, are as metaphorical as the expressions “ear” and “eye.” They simply signify that God is not subject to any change or innovation whatever; they do not imply that God can be described by time, or that there is any comparison between Him and any other being as regards time, and that He is called on that account “the first” and “the last.” In short, all similar expressions are borrowed from the language commonly used among the people.

כן אמרנו: ׳אחד׳ – ענינו: שהוא – אין דמיון לו, לא שענין האחדות דבק לעצמו. In the same way we use “One” in reference to God, to express that there is nothing similar to Him, but we do not mean to say that an attribute of unity is added to His essence.

יותר עמוק מן הקודם. This chapter is even more recondite than the preceding.

דע כי תאור האלוה ית׳ בשלילות הוא התאור האמיתי, אשר לא ישיגהו הדבר מן ההקל, ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום ענין. אמנם תארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחסרון מה שכבר בארנוהו. Know that the negative attributes of God are the true attributes: they do not include any incorrect notions or any deficiency whatever in reference to God, while positive attributes imply polytheism, and are inadequate, as we have already shown.

וצריך שנבאר לך תחילה – איך הם השוללים תארים על צד אחד, ובאי זה הדבר יבדלו מתארי החיוב; ואחרי כן אבאר לך – איך אין לנו דרך בתארו אלא בשוללים לא בזולתם. It is now necessary to explain how negative expressions can in a certain sense be employed as attributes, and how they are distinguished from positive attributes. Then I shall show that we cannot describe the Creator by any means except by negative attributes.

ואומר – כי התואר אינו אשר יחד המתואר לבד עד שלא ישתתף בתואר ההוא עם זולתו; אבל התואר יהיה גם כן תואר למתואר – ואם הוא משתתף בו עם זולתו ולא יהיה בו התיחדות. והמשל בו: אם ראית איש מרחוק ותשאל ותאמר: מה זה הנראה? ויאמר לך: בעל חיים, – זה יהיה תואר בלא ספק לזה הנראה, – ואף על פי שלא יחדהו מכל מה שזולתו אלא הגיע בו קצת יחוד והוא – שזה הנראה אינו גוף ממין הצמחים ולא ממין המקורים. כן עוד כשיהיה בזה הבית אדם, ותדע שבו – גוף אחד, אלא שאתה לא תדע מה הוא ותשאל ותאמר: מה בזה הבית? ויאמר לך העונה: אין בו מחצב ולא גוף צמח, – כבר הגעת בו קצת התיחדות ותדע שבו בעל חיים – ואם לא תדע אי זה בעל חיים הוא. והנה בזה הצד ישתתפו תארי השלילה לתארי החיוב – שאי אפשר שלא ייחדו קצת התיחדות – ואף על פי שלא יהיה בהם מן ההתיחדות אלא הסרת מה ששללו מכלל מה שהיינו חושבים אותו בלתי משולל. ואמנם, הצד אשר נבדלו בו תארי השלילה מתארי החיוב: שתארי החיוב – אף על פי שלא ייחדו – הם מורים על חלק מכלל הדבר המבוקש ידיעתו – אם חלק מעצמו או מקרה ממקריו – ותארי השלילה לא יודיעונו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש ידיעתו – מה הוא, אלא אם היה זה במקרה כמו שהמשלנו. An attribute does not exclusively belong to the one object to which it is related; while qualifying one thing, it can also be employed to qualify other things, and is in that case not peculiar to that one thing. E.g., if you see an object from a distance, and on enquiring what it is, are told that it is a living being, you have certainly learnt an attribute of the object seen, and although that attribute does not exclusively belong to the object perceived, it expresses that the object is not a plant or a mineral. Again, if a man is in a certain house, and you know that something is in the house, but not exactly what, you ask what is in that house, and you are told, not a plant nor a mineral. You have thereby obtained some special knowledge of the thing; you have learnt that it is a living being, although you do not yet know what kind of a living being it is. The negative attributes have this in common with the positive, that they necessarily circumscribe the object to some extent, although such circumscription consists only in the exclusion of what otherwise would not be excluded. In the following point, however, the negative attributes are distinguished from the positive. The positive attributes, although not peculiar to one thing, describe a portion of what we desire to know, either some part of its essence or some of its accidents: the negative attributes, on the other hand, do not, as regards the essence of the thing which we desire to know, in any way tell us what it is, except it be indirectly, as has been shown in the instance given by us.

ואחר זאת ההקדמה אומר: שהאלוה ית׳ – כבר בא המופת שהוא מחויב המציאה, אין הרכבה בו, כמו שנעשה עליו מופת, ולא נשיג אלא ישותו בלבד לא מהותו; אם כן, מן השקר שיהיה לו תואר חיוב – מפני שאין ישות חוץ למהותו ויורה התואר על אחת מהם, כל שכן שתהיה מהותו מורכבת ויורה התואר על שני חלקיה כל שכן שיהיו לו מקרים ויורה התואר גם כן עליהם; ואם כן, אין לו תואר חיוב בשום פנים. After this introduction, I would observe that,—as has already been shown—God’s existence is absolute, that it includes no composition, as will be proved, and that we comprehend only the fact that He exists, not His essence. Consequently it is a false assumption to hold that He has any positive attribute: for He does not possess existence in addition to His essence: it therefore cannot be said that the one may be described as an attribute [of the other]; much less has He [in addition to His existence] a compound essence, consisting of two constituent elements to which the attribute could refer: still less has He accidents, which could be described by an attribute. Hence it is clear that He has no positive attribute whatever.

אמנם תארי ההרחקה הם אשר צריך שיעשו – להישיר השכל למה שצריך שיאמינו בו ית׳; מפני שלא יגיע מצדם רבוי בשום פנים, והם יישירו השכל לתכלית מה שאפשר שישיגהו האדם ממנו ית׳. והמשל בו – שהנה התבאר לנו במופת חיוב מציאות דבר אחד זולת אלו העצמים המושגים בחושים ואשר כלל ידיעתם השכל – ואמרנו על זה שהוא נמצא הענין – כי מן השקר העדרו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא אינו כמציאות היסודות, על דרך משל, אשר הם גופות מתות – ואמרנו שהוא חי, הענין – שהוא ית׳ אינו מת; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא גם כן אינו כמציאות השמים אשר הם גוף חי; – ואמרנו שהוא אינו גוף; ואחר כן השגנו שזה הנמצא אינו כמציאות השכל, אשר אינו גשם ולא מת אבל הוא עלול – ואמרנו שהוא ית׳ קדמון, הענין – אין לו סיבה המציאתו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא – אין מציאותו, אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד, אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש, אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר – ואמרנו בו, מפני אלו הענינים שהוא יכול וחכם ורוצה, והכונה באלו התארים – שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל או עוזב; וענין אמרנו: ׳לא לואה׳ – שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו וענין אמרנו: ׳לא סכל׳ – שהוא משיג – כלומר: חי, כי כל משיג חי –, וענין אמרנו: ׳לא נבהל ולא עוזב׳ – כי כל אלה הנמצאות הולכות על סדר והנהגה לא נעזבות והוות כאשר יקרה, אלא כהיות כל מה שינהיגהו הרוצה – בכונה ורצון. ואחר כן השגנו, כי זה הנמצא אין אחר כמוהו – ואמרנו: ׳הוא אחד׳, הענין – הרחקת הריבוי. The negative attributes, however, are those which are necessary to direct the mind to the truths which we must believe concerning God; for, on the one hand, they do not imply any plurality, and, on the other, they convey to man the highest possible knowledge of God; e.g., it has been established by proof that some being must exist besides those things which can be perceived by the senses, or apprehended by the mind; when we say of this being, that it exists, we mean that its non-existence is impossible. We then perceive that such a being is not, for instance, like the four elements, which are inanimate, and we therefore say that it is living, expressing thereby that it is not dead. We call such a being incorporeal, because we notice that it is unlike the heavens, which are living, but material. Seeing that it is also different from the intellect, which, though incorporeal and living, owes its existence to some cause, we say it is the first, expressing thereby that its existence is not due to any cause. We further notice, that the existence, that is the essence, of this being is not limited to its own existence: many existences emanate from it, and its influence is not like that of the fire in producing heat, or that of the sun in sending forth light, but consists in constantly giving them stability and order by well-established rule, as we shall show: we say, on that account, it has power, wisdom, and will, i.e., it is not feeble or ignorant, or hasty, and does not abandon its creatures: when we say that it is not feeble, we mean that its existence is capable of producing the existence of many other things: by saying that it is not ignorant, we mean “it perceives” or “it lives,”—for everything that perceives is living—by saying “it is not hasty, and does not abandon its creatures,” we mean that all these creatures preserve a certain order and arrangement: they are not left to themselves; they are not produced aimlessly, but whatever condition they receive from that being is given with design and intention. We thus learn that there is no other being like unto God, and we say that He is One, i.e., there are not more Gods than one.

הנה כבר התבאר לך, כי כל תואר שנתארהו בו הוא – אם תואר פעולה או יהיה ענינו – שלילת העדרו אם היתה הכונה בו – השגת עצמו, לא פעולתו. ולא תעשה גם כן אלו השלילות ולא תתירם עליו ית׳ אלא בפנים אשר כבר ידעת – שפעמים ישולל מהדבר מה שאין דרכו שימצא לו, כמו שנאמר בכותל: ׳לא רואה׳. It has thus been shown that every attribute predicated of God either denotes the quality of an action, or—when the attribute is intended to convey some idea of the Divine Being itself, and not of His actions—the negation of the opposite. Even these negative attributes must not be formed and applied to God, except in the way in which, as you know, sometimes an attribute is negatived in reference to a thing, although that attribute can naturally never be applied to it in the same sense, as, e.g., we say, “This wall does not see.”

ואתה האיש המעין במאמרי זה יודע, כי זה הרקיע, והוא גשם מתנועע, שכבר ידענו זרתותיו ואמותיו, וידענו שעור חלקים ממנו ורוב תנועותיו נלאו שכלינו כל הלאות מהשיג מהותו – עם היותנו יודעים שהוא בעל חומר וצורה בהכרח אלא שאינו זה החומר אשר בנו; – ולזה לא נוכל לתארו אלא בשמות הבלתי מקימים לא בחיוב המקיים – שאנחנו נאמר כי השמים לא קלים ולא כבדים ולא מתפעלים, ולזה לא יקבלו פעולה, ואינם בעלי טעם ולא בעלי ריח וכיוצא באלו השלילות – כל זה לסכלותנו בחומר ההוא. ואיך יהיה ענין שכלנו, כשישתדלו להשיג הנקי מהחומר, הפשוט בתכלית הפשיטות, המחויב המציאות, אשר אין עילה לו ולא ישיגהו ענין מוסף על עצמו, השלם (אשר ענין שלמותו – שלילת החסרונות ממנו כמו שבארנו) – שאנחנו לא נשיג זולת ישותו לבד, ושיש נמצא לא ידמה לו דבר מכל הנמצאות אשר המציאם ולא ישתתף להם בענין בשום פנים, ואין ריבוי בו ולא לאות להמציא מה שזולתו, ושיחסו לעולם יחס רב החובל לספינה (ואין זה גם כן יחס אמיתי ולא דמיון אמיתי, אבל הוא להישיר השכל – שהוא ית׳ מנהיג הנמצאות – הענין: שהוא יתמידם וישמור סידורם כמו שצריך) – והנה יתבאר זה הענין ביותר רחב מזה. Those who read the present work are aware that, notwithstanding all the efforts of the mind, we can obtain no knowledge of the essence of the heavens—a revolving substance which has been measured by us in spans and cubits, and examined even as regards the proportions of the several spheres to each other and respecting most of their motions—although we know that they must consist of matter and form; but the matter not being the same as sublunary matter, we can only describe the heavens in terms expressing negative properties, but not in terms denoting positive qualities. Thus we say that the heavens are not light, not heavy, not passive and therefore not subject to impressions, and that they do not possess the sensations of taste and smell; or we use similar negative attributes. All this we do, because we do not know their substance. What, then, can be the result of our efforts, when we try to obtain a knowledge of a Being that is free from substance, that is most simple, whose existence is absolute, and not due to any cause, to whose perfect essence nothing can be superadded, and whose perfection consists, as we have shown, in the absence of all defects. All we understand is the fact that He exists, that He is a Being to whom none of His creatures is similar, who has nothing in common with them, who does not include plurality, who is never too feeble to produce other beings, and whose relation to the universe is that of a steersman to a boat; and even this is not a real relation, a real simile, but serves only to convey to us the idea that God rules the universe; that is, that He gives it duration, and preserves its necessary arrangement. This subject will be treated more fully.

ישתבח מי אשר בהשקיף השכלים עצמו – תשוב השגתם קיצור השגה וידיעה, וכשישקיפו חיוב פעולותיו מרצונו – תשוב ידיעתם סכלות, וכשישתדלו הלשונות להגדילו בתארים – תשוב כל הפלגת דברים לאות וקיצור. Praised be He! In the contemplation of His essence, our comprehension and knowledge prove insufficient; in the examination of His works, how they necessarily result from His will, our knowledge proves to be ignorance, and in the endeavour to extol Him in words, all our efforts in speech are mere weakness and failure!

יש לשואל שישאל ויאמר: אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו, כמו שבא עליו המופת – באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים? אם כן, אשר השיגו משה רבינו ע״ה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה – וזה אי אפשר בו תוספת? ומן המפורסם אצל בעלי התורה וגם אצל הפילוסופים, כי היתרון בזה הרבה. דע – כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאוד: כי כמו כל אשר יוסיפו בתארי המתואר – יתיחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמיתתו, כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו ית׳ – תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו ממי שלא שלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו. THE following question might perhaps be asked: Since there is no possibility of obtaining a knowledge of the true essence of God, and since it has also been proved that the only thing that man can apprehend of Him is the fact that He exists, and that all positive attributes are inadmissible, as has been shown, what is the difference among those who have obtained a knowledge of God? Must not the knowledge obtained by our teacher Moses, and by Solomon, be the same as that obtained by any one of the lowest class of philosophers, since there can be no addition to this knowledge? But, on the other hand, it is generally accepted among theologians and also among philosophers, that there can be a great difference between two persons as regards the knowledge of God obtained by them. Know that this is really the case, that those who have obtained a knowledge of God differ greatly from each other; for in the same way as by each additional attribute an object is more specified, and is brought nearer to the true apprehension of the observer, so by each additional negative attribute you advance toward the knowledge of God, and you are nearer to it than he who does not negative, in reference to God, those qualities which you are convinced by proof must be negatived.

ולזה יטרח אדם אחד שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה, עד שיקחה אמת – תהיה תולדת החכמה ההיא כולה שנשלול מהאלוה ענין אחד נודע במופת שהוא שקר שיוחס לו הענין ההוא; ואחר מן המקצרים בעיון, לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין אצלו מסופק; הימצא הענין ההוא לאלוה או לא ימצא לו? ואחר, מחשוכי העינים, יחיב לו הענין ההוא אשר התבאר שלילתו. כמו שאביא המופת שהוא אינו גשם; ואחר יִסְפֹּק ולא ידע אם גשם או לא גשם; ואחר יגזור שהוא גשם, ויקדם פני האלוה בזאת האמונה – ראה, כמה בין שלושת האנשים מן ההבדל! הראשון, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה, והשני רחוק ממנו, והשלישי יותר רחוק. כן כשנניח רביעי, התבאר אצלו במופת המנע ההפעליות בחוקו ית׳, והראשון אשר הרחיק הגשמות לא התבאר לו זה – יהיה הרביעי, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה מן הראשון, וכן תמיד. עד אשר אם ימצא איש, שיתבאר אצלו במופת המנע דברים רבים ממנו ית׳, הם אצלנו אפשר שימצאו לו או יבואו מאתו – כל שכן אם נאמין זה מחויב – יהיה האיש ההוא יותר שלם ממנו, בלא ספק. There may thus be a man who after having earnestly devoted many years to the pursuit of one science, and to the true understanding of its principles, till he is fully convinced of its truths, has obtained as the sole result of this study the conviction that a certain quality must be negatived in reference to God, and the capacity of demonstrating that it is impossible to apply it to Him. Superficial thinkers will have no proof for this, will doubtfully ask, Is that thing existing in the Creator, or not? And those who are deprived of sight will positively ascribe it to God, although it has been clearly shown that He does not possess it. E.g., while I show that God is incorporeal, another doubts and is not certain whether He is corporeal or incorporeal: others even positively declare that He is corporeal, and appear before the Lord with that belief. Now see how great the difference is between these three men: the first is undoubtedly nearest to the Almighty; the second is remote, and the third still more distant from Him. If there be a fourth person who holds himself convinced by proof that emotions are impossible in God, while the first who rejects the corporeality, is not convinced of that impossibility, that fourth person is undoubtedly nearer the knowledge of God than the first, and go on, so that a person who, convinced by proof, negatives a number of things in reference to God, which according to our belief may possibly be in Him or emanate from Him, is undoubtedly a more perfect man than we are, and would surpass us still more if we positively believed these things to be properties of God.

הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו. ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו בדרישה ובחקירה, עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר; לא שֶׁתְּחַיֵּב לו דבר על צד שהוא ענין מוסף על עצמו או שהענין ההוא – שלמות בחוקו באשר תמצאהו שלמות בחוקנו; שהשלמויות כולם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לכל בעלי קנין. It will now be clear to you, that every time you establish by proof the negation of a thing in reference to God, you become more perfect, while with every additional positive assertion you follow your imagination and recede from the true knowledge of God. Only by such ways must we approach the knowledge of God, and by such researches and studies as would show us the inapplicability of what is inadmissible as regards the Creator, not by such methods as would prove the necessity of ascribing to Him anything extraneous to His essence, or asserting that He has a certain perfection, when we find it to be a perfection in relation to us. The perfections are all to some extent acquired properties, and a property which must be acquired does not exist in everything capable of making such acquisition.

ודע – שאתה כשתחיב לו דבר אחר, רחקך ממנו בשני פנים האחד – להיות כל מה שתחיבהו הוא שלמות לנו והשני – שהוא אינו בעל דבר אחר, אבל עצמו הוא שלמיותיו, כמו שבארנו. You must bear in mind, that by affirming anything of God, you are removed from Him in two respects; first, whatever you affirm, is only a perfection in relation to us; secondly, He does not possess anything superadded to this essence; His essence includes all His perfections, as we have shown.

וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו – בארו בני אדם כולם, העוברים והבאים, שהאלוה ית׳ לא ישיגוהו השכלים, ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו היא הַלֵּאוּת מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: נֻצַּחְנוּ בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין – אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין – שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח – נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית׳ ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן, השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״. Since it is a well-known fact that even that knowledge of God which is accessible to man cannot be attained except by negations, and that negations do not convey a true idea of the being to which they refer, all people, both of past and present generations, declared that God cannot be the object of human comprehension, that none but Himself comprehends what He is, and that our knowledge consists in knowing that we are unable truly to comprehend Him. All philosophers say, “He has overpowered us by His grace, and is invisible to us through the intensity of His light,” like the sun which cannot be perceived by eyes which are too weak to bear its rays. Much more has been said on this topic, but it is useless to repeat it here. The idea is best expressed in the book of Psalms, “Silence is praise to Thee” (lxv. 2). It is a very expressive remark on this subject; for whatever we utter with the intention of extolling and of praising Him, contains something that cannot be applied to God, and includes derogatory expressions; it is therefore more becoming to be silent, and to be content with intellectual reflection, as has been recommended by men of the highest culture, in the words “Commune with your own heart upon your bed, and be still” (Ps. 4:4).

וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!) ואני אזכרה לך בלשונה (ואף על פי שהיא ידועה) להעירך על עניניה. אמרו: ״ההוא דנחת קמיה דר׳ חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק, היראוי והעזוז! אמר ליה: סימתינהו לכולהו שבחי דמרך? השתא אנן תלת קמיתא, אלמלא דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקיננהו בתפילה אנן לא יכילנן למימרנהו – ואנת אמרת ואזלת כולי האי? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף – והלא גנאי הוא לו״ – עד הנה הגיע מאמר זה החסיד. You must surely know the following celebrated passage in the Talmud—would that all passages in the Talmud were like that!—although it is known to you, I quote it literally, as I wish to point out to you the ideas contained in it: “A certain person, reading prayers in the presence of Rabbi Haninah, said, ‘God, the great, the valiant and the tremendous, the powerful, the strong, and the mighty.'—The rabbi said to him, Have you finished all the praises of your Master? The three epithets, ‘God, the great, the valiant and the tremendous,’ we should not have applied to God, had Moses not mentioned them in the Law, and had not the men of the Great Synagogue come forward subsequently and established their use in the prayer; and you say all this! Let this be illustrated by a parable. There was once an earthly king, possessing millions of gold coin; he was praised for owning millions of silver coin; was this not really dispraise to him?” Thus far the opinion of the pious rabbi.

והסתכל תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב. והתבונן איך הראה, כי התארים, אילו הונחו לשכלינו לבד, לא אמרנום לעולם ולא דברנו בדבר מהם; ואמנם, כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם במה שיתקים להם מעט ציור – כמו שאמרו: ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – שיתואר להם האלוה בשלמיותיהם תכליתנו – שנעמוד על המאמרים ההם ולא נקרא שמו בהם אלא בקראנו אותם ב׳תורה׳ לבד; אמנם כאשר באו גם ׳אנשי כנסת הגדולה׳ – והם הנביאים – וסדרו זכרם בתפלה תכליתנו – שנאמרם לבד. ועיקר זה המאמר – בארו ששני הכרחים נזדמנו בהתפללנו בהם האחד – מפני שבאו ב׳תורה׳ והשני – סדר הנביאים התפלה בהם; ולולא ההכרח הראשון – לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם – ואתה מרבה בתארים. Consider, first, how repulsive and annoying the accumulation of all these positive attributes was to him; next, how he showed that, if we had only to follow our reason, we should never have composed these prayers, and we should not have uttered any of them. It has, however, become necessary to address men in words that should leave some idea in their minds, and, in accordance with the saying of our Sages, “The Torah speaks in the language of men,” the Creator has been described to us in terms of our own perfections; but we should not on that account have uttered any other than the three above-mentioned attributes, and we should not have used them as names of God except when meeting with them in reading the Law. Subsequently, the men of the Great Synagogue, who were prophets, introduced these expressions also into the prayer, but we should not on that account use [in our prayers] any other attributes of God. The principal lesson to be derived from this passage is that there are two reasons for our employing those phrases in our prayers: first, they occur in the Pentateuch; secondly, the Prophets introduced them into the prayer. Were it not for the first reason, we should never have uttered them; and were it not for the second reason, we should not have copied them from the Pentateuch to recite them in our prayers; how then could we approve of the use of those numerous attributes!

הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים, שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לאלוה בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם – שהוא לא אמר: ׳אלמלא דאמרנהו משה רבנו לא יכילנן למימרנהו׳ אלא תנאי אחר: ׳ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה׳ – ואז מותר לנו להתפלל בהם. ולא כמו שעשו הפתאים באמת אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפילות, חיברום ומליצות קבצום להתקרב בהם לאלוה לפי מחשבתם, יתארו בהם האלוה בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם היה זה חסרון בחוקו; שהם לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים הזרים משכלי ההמון, ולקחו האלוה ית׳ מדרס ללשונותם, ותארוהו וסיפרוהו בכל מה שיחשבוהו ראוי, וימריצו לשבח בזה, עד שיעוררוהו להפעל במחשבתם; וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם, ויגזרו מהם, ויעשו להם סעיפים, ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שחוברו דברים, קצתם – כפירה גמורה, וקצתם – יש בהם מן השטות והפסד הדמיון, מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו, ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית׳! ולולא חמלתי על חסרון האומרים הייתי מגיד מהם מעט, עד שתתעורר על מקום החטא בהם אלא שהם מאמרים, חסרונם נראה מאד למי שיבין. You also learn from this that we ought not to mention and employ ill our prayers all the attributes we find applied to God in the books of the Prophets; for he does not say, “Were it not that Moses, our Teacher, said them, we should not have been able to use them”; but he adds another condition—“and had not the men of the Great Synagogue come forward and established their use in the prayer,” because only for that reason are we allowed to use them in our prayers. We cannot approve of what those foolish persons do who are extravagant in praise, fluent and prolix in the prayers they compose, and in the hymns they make in the desire to approach the Creator. They describe God in attributes which would be an offence if applied to a human being; for those persons have no knowledge of these great and important principles, which are not accessible to the ordinary intelligence of man. Treating the Creator as a familiar object, they describe Him and speak of Him in any expressions they think proper; they eloquently continue to praise Him in that manner, and believe that they can thereby influence Him and produce an effect on Him. If they find some phrase suited to their object in the words of the Prophets they are still more inclined to consider that they are free to make use of such texts—which should at least be explained—to employ them in their literal sense, to derive new expressions from them, to form from them numerous variations, and to found whole compositions on them. This license is frequently met with in the compositions of the singers, preachers, and others who imagine themselves to be able to compose a poem. Such authors write things which partly are real heresy, partly contain such folly and absurdity that they naturally cause those who hear them to laugh, but also to feel grieved at the thought that such things can be uttered in reference to God. Were it not that I pitied the authors for their defects. and did not wish to injure them, I should have cited some passages to show you their mistakes; besides, the fault of their compositions is obvious to all intelligent persons.

וצריך שתתבונן ותאמר: אם היה ׳לשון הרע׳ ו׳הוצאת שם רע׳ – מרי עצום, כל שכן התרת הלשון בחוק האלוה ית׳ ותארו בתארים – יתעלה מהם! ולא אומר שהם מרי, אבל ׳חרוף וגידוף בשגגה׳ מן ההמון השומעים ומן הפתי ההוא האומר. אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם: ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על יי אלהיהם״, ונאמר: ״ולדבר אל יי תועה״. ואם תהיה ממי ש׳יחוס על כבוד קונו׳ אין צריך לך שתשמעם בשום פנים, כל שכן שתאמרם, וכל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת שיעור אשמת מי ש׳יטיח דברים כלפי מעלה׳. ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך, ולא תצא ממה שסידרוהו ׳אנשי כנסת הגדולה׳ בתפילות וב׳ברכות׳; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה. אמנם שאר מה שבא בספרי הנביאים יקרא בעבור עליו, אבל יאמינו בו מה שכבר בארנו, שהם תארי פעולותיו או להורות על שלילת העדרם. וזה הענין גם כן לא יפורסם להמון, אבל זה המין מן העיון ראוי ביחידים אשר הגדלת הבורא אצלם אינה שיאמרו מה שאין ראוי, אבל שישכילו במה שראוי. You must consider it, and think thus: If slander and libel is a great sin, how much greater is the sin of those who speak with looseness of tongue in reference to God, and describe Him by attributes which are far below Him; and I declare that they not only commit an ordinary sin, but unconsciously at least incur the guilt of profanity and blasphemy. This applies both to the multitude that listens to such prayers, and to the foolish man that recites them. Men, however, who understand the fault of such compositions, and, nevertheless, recite them, may be classed, according to my opinion, among those to whom the following words are applied: “And the children of Israel used words that were not right against the Lord their God” (2 Kings 17:9); and “utter error against the Lord” (Isa. 32:6). If you are of those who regard the honour of their Creator, do not listen in any way to them, much less utter what they say, and still less compose such prayers. knowing how great is the offence of one who hurls aspersions against the Supreme Being. There is no necessity at all for you to use positive attributes of God with the view of magnifying Him in your thoughts, or to go beyond the limits which the men of the Great Synagogue have introduced in the prayers and in the blessings, for this is sufficient for all purposes, and even more than Sufficient, as Rabbi Haninah said. Other attributes, such as occur in the books of the Prophets, may be uttered when we meet with them in reading those books; but we must bear in mind what has already been explained, that they are either attributes of God’s actions, or expressions implying the negation of the opposite. This likewise should not be divulged to the multitude; but a reflection of this kind is fitted for the few only who believe that the glorification of God does not consist in uttering that which is not to be uttered, but in reflecting on that on which man should reflect.

ונשוב אל השלמת ההערה על דברי ר׳ חנינה וחכמותיו. לא אמר: ׳משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין׳ – שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו ית׳ יותר שלמות מאלו השלמויות אשר יוחסו לו, רק הם ממינים – ואין הענין כן, כמו שבארנו במופת. אבל חכמת זה המשל הוא אמרו: ׳דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף׳ – להורות שאלו אשר הם אצלנו שלומיות אין אצלו ית׳ ממינם דבר אלא כולם חסרון בחוקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל ׳והלא גנאי הוא לו׳. We will now conclude our exposition of the wise words of R. Ḥaninah. He does not employ any such simile as: “A king who possesses millions of gold denarii, and is praised as having hundreds”; for this would imply that God’s perfections, although more perfect than those ascribed to man are still of the same kind: but this is not the case, as has been proved. The excellence of the simile consists in the words: “who possesses golden denarii, and is praised as having silver denarii”; this implies that these attributes, though perfections as regards ourselves, are not such as regards God; in reference to Him they would all be defects, as is distinctly suggested in the remark, “Is this not an offence to Him?”

הנה כבר הודעתיך, שכל מה שתחשבהו מאלו התארים שלמות הוא חסרון בחוקו ית׳, כשיהיה ממין מה שאצלנו. וכבר הישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר: ״כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים״. I have already told you that all these attributes, whatever perfection they may denote according to your idea, imply defects in reference to God, if applied to Him in the same sense as they are used in reference to ourselves. Solomon has already given us sufficient instruction on this subject by saying, “For God is in heaven, and thou upon earth; therefore let thy words be few” (Eccles. 5:2).

׳איש ואשה׳ – שני שמות, הונחו תחלה לזכר ולנקבה מבני אדם. ואחרי כן הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בעלי החיים – אמר ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו״ – כאלו אמר: ׳זכר ונקבה׳. ואחר כך הושאל שם ׳אשה׳ לכל ענין מוכן ומזומן להתחבר לענין אחר – אמר ״חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה״; THE two Hebrew nouns ish and ishshah were originally employed to designate the “male and female” of human beings, but were afterwards applied to the “male and female” of the other species of the animal creation. For instance, we read, “Of every clean beast thou shalt take to thee by sevens,” ish ve-ishto (Gen. 7:2), in the same sense as ish ve-ishshah, “male and female.” The term zakar u-nekebah was afterwards applied to anything designed and prepared for union with another object Thus we read, “The five curtains shall be coupled together, one (ishshah) to the other” (aḥotah) (Exod. 26:3).

כבר התבאר לך כי ׳אחות׳ ו׳אח׳ יאמרו גם כן בשתוף מצד ההשאלה כ׳איש ואשה׳. It will easily be seen that the Hebrew equivalents for “brother and sister” are likewise treated as homonyms, and used, in a figurative sense, like ish and ishshah.

אני רוצה למשול לך משלים בזה הפרק, תוסיף בהם לדעת שראוי להרבות תאריו בשלילות, ותוסיף בהם הרחקה מהאמנת תארי חיוב לו ית׳. הנח, שאיש אחד התאמת לו שהספינה נמצאת ולא ידע זה השם על מה הוא נופל: אם על עצם אחד או על מקרה? ואחר כך התבאר לאיש אחר שאינה מקרה; ואחר כך התבאר לאיש אחר שאינה מחצב; ואחר כך התבאר לאחר שאינה בעל חיים; ואחר כך התבאר לאחר שאינה צמח מחובר לארץ; ואחר כך התבאר לאחר שאינה גוף אחד מחובר חיבור טבעי; ואחר כך התבאר לאחר שאינה בעלת צורה שטוחה כקרשים והדלתות; ואחר כך התבאר לאחר שאינה כדור; ואחר כך התבאר לאחר שאינה חדודית והתבאר לאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות והתבאר לאחר שאינה מקשה – הנה הוא מבואר, שזה האחרון כמעט שהגיע לציור הספינה כפי מה שהיא באלו התארים השוללים, וכאילו הושוה למי שצירה שהיא גשם מעץ חלול ארוך מחובר מעצים רבים, אשר כבר צירה בתארי החיוב. אמנם הקודמים אשר המשלנו בהם, כל אחד מהם יותר רחוק מציור הספינה מאשר אחריו, עד שהראשון במשלנו לא ידע רק השם לבד. I WILL give you in this chapter some illustrations, in order that you may better understand the propriety of forming as many negative attributes as possible, and the impropriety of ascribing to God any positive attributes. A person may know for certain that a “ship” is in existence, but he may not know to what object that name is applied, whether to a substance or to an accident: a second person then learns that the ship is not an accident; a third, that it is not a mineral; a fourth, that it is not a plant growing in the earth; a fifth, that it is not a body whose parts are joined together by nature; a sixth, that it is not a flat object like boards or doors; a seventh, that it is not a sphere; an eighth, that it is not pointed; a ninth, that it is not round-shaped; nor equilateral; a tenth, that it is not solid. It is clear that this tenth person has almost arrived at the correct notion of a “ship” by the foregoing negative attributes, as if he had exactly the same notion as those have who imagine it to be a wooden substance which is hollow, long, and composed of many pieces of wood, that is to say, who know it by positive attributes. Of the other persons in our illustration, each one is more remote from the correct notion of a ship than the next mentioned, so that the first knows nothing about it but the name.

הנה כן יקרבוך תארי השלילה לידיעת האלוה ית׳ והשגתו. והשמר מאד שתוסיף שלילת מה שתשלול – במופת, לא שתשלול בדיבור בלבד, כי כל אשר תתבאר לך במופת שלילת הדבר, שיחשב מציאותו לאלוה ממנו תקרב אליו מדרגה בלא ספק. In the same manner you will come nearer to the knowledge and comprehension of God by the negative attributes. But you must be careful, in what you negative, to negative by proof, not by mere words, for each time you ascertain by proof that a certain thing, believed to exist in the Creator, must be negatived, you have undoubtedly come one step nearer to the knowledge of God.

ובאלו הפנים היו אנשים קרובים אליו מאד, ואחרים בתכלית הרוחק – לא שיש לאלוה מקום ויקרב אליו האדם וירחק ממנו, כמו שיחשבו עִוְּרֵי העינים. והבן זה מאוד! ודעהו, והיה בו שמח. הנה כבר התבארה לך הדרך, אשר אם תלך בה – תקרב אליו ית׳ – ולך בה, אם תרצה. It is in this sense that some men come very near to God, and others remain exceedingly remote from Him, not in the sense of those who are deprived of vision, and believe that God occupies a place, which man can physically approach or from which he can recede. Examine this well, know it, and be content with it. The way which will bring you nearer to God has been clearly shown to you; walk in it, if you have the desire.

אמנם תארו ית׳ במחיבות יש בו סכנה גדולה. כי כבר התבאר שכל מה שנחשבהו שלמות (אפילו אם היה השלמות ההוא נמצא לו לדעת האומרים בתארים) שאינו ממין השלמות אשר נחשבהו אבל בהשתתף יאמר לבד, כפי מה שבארנו. הנה בהכרח תצא לענין השלילה. שאתה אם תאמר: ״יודע במדע אחד, במדע ההוא שאינו משתנה ולא מתרבה ידע הדברים הרבים המשתנים התדירים להתחדש, מבלתי שיתחדש לו מדע, וידיעתו בדבר – קודם היותו ואחר היותו נמצא, ואחר העדרו מן המציאות – ידיעה אחת אין שינוי בה״ – הנה כבר גִּלִּיתָ, שהוא יודע לא במדע כמדענו. וכן יתחיב שהוא נמצא ולא בענין המציאות בנו. הנה כבר באת בשוללות בהכרח, ולא עמדת על אמיתת תואר עצמי אבל עמדת על הריבוי והיותך מאמין שהוא עצם אחד יש לו תארים נסכלים, שאלו שתחשוב לחיבם לו אתה תרחיק מהם הדמיון באלו התארים הידועים אצלנו, ואם כן – אינם ממינם. וכאילו הוציאך הענין בְּחַיֵּב התארים שאמרת שהאלוה ית׳ נושא אחד ינשאו עליו קצת נשואים, לא הנושא ההוא כאלו הנושאים ולא הנשואים ההם כאלו הנשואים, ויהיה תכלית השגתנו בזאת האמונה – השיתוף, לא דבר אחר. כי כל נושא בעל נשואים בלא ספק והוא שנים בגדר – ואם הוא אחד במציאות – כי ענין הנושא בלתי ענין הנשוא עליו. והנה יתבאר לך בפרקים מזה המאמר המופת על המנע ההרכבה בו ית׳, אבל הפשיטות הגמורה בתכלית האחרונה. On the other hand, there is a great danger in applying positive attributes to God. For it has been shown that every perfection we could imagine, even if existing in God in accordance with the opinion of those who assert the existence of attributes, would in reality not be of the same kind as that imagined by us, but would only be called by the same name, according to our explanation; it would in fact amount to a negation. Suppose, e.g., you say He has knowledge, and that knowledge, which admits of no change and of no plurality, embraces many changeable things; His knowledge remains unaltered, while new things are constantly formed, and His knowledge of a thing before it exists, while it exists, and when it has ceased to exist, is the same without the least change: you would thereby declare that His knowledge is not like ours: and similarly that His existence is not like ours. You thus necessarily arrive at some negation, without obtaining a true conception of an essential attribute: on the contrary, you are led to assume that there is a plurality in God, and to believe that He, though one essence, has several unknown attributes. For if you intend to affirm them, you cannot compare them with those attributes known by us, and they are consequently not of the same kind. You are, as it were, brought by the belief in the reality of the attributes, to say that God is one subject of which several things are predicated: though the subject is not like ordinary subjects, and the predicates are not like ordinary predicates. This belief would ultimately lead us to associate other things with God, and not to believe that He is One. For of every subject certain things can undoubtedly be predicated, and although in reality subject and predicate are combined in one thing, by the actual definition they consist of two elements, the notion contained in the subject not being the same as that contained in the predicate. In the course of this treatise it will be proved to you that God cannot be a compound, and that He is simple in the strictest sense of the word.

ואיני אומר שמחיב תארים לאלוה ית׳ מקצר בהשגתו או משתף או השיגו בחילוף מה שהוא; אבל אומר: הרחיק מציאות האלוה מאמונתו והוא לא ירגיש. ובאור זה – כי המקצר בהשגת אמיתת דבר אחד, הוא המשיג קצתו ויסכול קצתו, כמי שישיג מענין האדם חיובי החיות ולא ישיג חיובי הדיבר – והאלוה ית׳ אין ריבוי באמיתת מציאותו שיובן ממנו דבר ויוסכל דבר אחר; וכן המשתף לענין אחד הוא אשר יציר אמיתת עצם אחד כפי מה שהוא וחייב כאמיתות ההוא לעצם אחר – ואלו התארים לפי דעת מי שיחשבם, אינם עצם האלוה אבל ענינים נוספים על העצם. וכן עוד אשר ישיג הדבר בחילוף מה שהוא, אי אפשר בהכרח מבלתי שישיג ממנו דבר אחד כמה שהוא; אמנם מי שיציר שהטעם – כמות, איני אומר שהוא ציר הדבר על חלוף מה שהוא, אבל אומר: סכל מציאות הטעם ולא ידע זה השם על מה זה נופל. וזה עיון דק מאד – והבינהו! I do not merely declare that he who affirms attributes of God has not sufficient knowledge concerning the Creator, admits some association with God, or conceives Him to be different from what He is: but I say that he unconsciously loses his belief in God. For he whose knowledge concerning a thing is insufficient, understands one part of it while he is ignorant of the other, as, e.g., a person who knows that man possesses life, but does not know that man possesses understanding: but in reference to God, in whose real existence there is no plurality, it is impossible that one thing should be known, and another unknown. Similarly he who associates an object with [the properties of] another object, conceives a true and correct notion of the one object. and applies that notion also to the other; while those who admit the attributes of God, do not consider them as identical with His essence, but as extraneous elements. Again, he who conceives an incorrect notion of an object, must necessarily have a correct idea of the object to some extent, he, however, who says that taste belongs to the category of quantity has not, according to my opinion, an incorrect notion of taste, but is entirely ignorant of its nature, for he does not know to what object the term “taste” is to be applied.—This is a very difficult subject: consider it well.

ולפי זה הבאור, תדע, כי המקצר בהשגת האלוה והרחוק מידיעתו הוא אשר לו תתברר לו שלילת ענין מן הענינים, אשר התבאר לזולתו שלילתם ממנו; אם כן, כל מי שמעטו שלילותיו הוא יותר מקצר ההשגה, כמו שבארנו בראש זה הפרק. אמנם אשר יְחַיֵּב לו תואר – לא ידע דבר רק השם לבד, אמנם הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא ענין בלתי נמצא, אבל בדוי, שקרי; וכאילו הפיל זה השם על ענין נעדר, שאין במציאות דבר שהוא כן. והמשל בו: שאדם שמע בשם הפיל, וידע שהוא בעל חיים, וביקש לדעת צורתו ואמיתתו, ואמר לו הטועה או המטעה: ״הוא בעל חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפים, עומד בעמקי הים, גשמו בהיר, ולו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותמונתו, וידבר כאדם, ופעם יעוף באויר ופעם ישוט כדג״ – איני אומר כי זה ציר הפיל בחילוף מה שהוא, ולא שהוא מקצר בהשגת הפיל, אבל אומר שזה הדבר אשר דימהו בזה התואר – בדוי שקרי ואין במציאות דבר שהוא כך, אבל זה דבר נעדר קרא לו שם דבר נמצא כעזניה נפלאה, וסוס אדם, וכיוצא בזה, מן הצורות הדמיוניות אשר הושם להם שם דבר מן הנמצאות, אם שם אחד או שם מורכב. וכן הענין הנה בזוה. וזה – כי האלוה – ישתבח שמו – הוא נמצא, בא המופת על מציאותו, שהוא מחויב ומה שמתחיב מחיוב המציאות – הפשיטות הגמורה כמו שאבאר. אמנם היות העצם ההוא הפשוט המחויב המציאות כמו שנאמר, בעל תארים וענינים אחרים ישיגוהו, הוא דבר בלתי נמצא בשום פנים, כמו שהתבאר במופת. וכשנאמר שזה העצם הנקרא אלוה, על דרך משל, הוא עצם, בו ענינים רבים יתואר בהם – כבר שמנו זה השם על העדר גמור, והסתכל – כמה יש מן הסכנה בחיוב התארים לו! According to this explanation you will understand, that those who do not recognize, in reference to God, the negation of things., which others negative by clear proof, are deficient in the knowledge of God, and are remote from comprehending Him. Consequently, the smaller the number of things is which a person can negative in relation to God, the less he knows of Him as has been explained in the beginning of this chapter; but the man who affirms an attribute of God, knows nothing but the same: for the object to which, in his imagination, he applies that name, does not exist; it is a mere fiction and invention, as if he applied that name to a non-existing being, for there is, in reality, no such object. E.g., some one has heard of the elephant, and knows that it is an animal, and wishes to know its form and nature. A person, who is either misled or misleading, tells him it is an animal with one leg, three wings, lives in the depth of the sea, has a transparent body: its face is wide like that of a man, has the same form and shape, speaks like a man, flies sometimes in the air, and sometimes swims like a fish. I should not say, that he described the elephant incorrectly, or that he has an insufficient knowledge of the elephant, but I would say that the thing thus described is an invention and fiction, and that in reality there exists nothing like it: it is a non-existing being, called by the name of a really existing being, and like the griffin, the centaur, and similar imaginary combinations for which simple and compound names have been borrowed from real things. The present case is analogous: namely, God, praised be His name, exists, and His existence has been proved to be absolute and perfectly simple, as I shall explain. If such a simple, absolutely existing essence were said to have attributes, as has been contended, and were combined with extraneous elements, it would in no way be an existing thing, as has been proved by us; and when we say that that essence, which is called “God,” is a substance with many properties by which it can be described, we apply that name to an object which does not at all exist.

ואשר צריך שיאמן במה שבא מן התארים בספר התורה או בספרי הנביאים – שהם כולם להישיר לשלמותו ית׳, לא לדבר אחר, או תואר פעולות הבאות מאתו, כמו שבארנו. Consider, therefore, what are the consequences of affirming attributes to God! As to those attributes of God which occur in the Pentateuch, or in the books of the Prophets, we must assume that they are exclusively employed, as has been stated by us, to convey to us some notion of the perfections of the Creator, or to express qualities of actions emanating from Him.

כל שמותיו ית׳ הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות – וזה מה שאין העלם בו – אלא שם אחד והוא ׳יוד הא ואו הא׳ שהוא שם מיוחד לו ית׳, ולזה נקרא ׳שם מפורש׳ – ענינו: שהוא יורה על עצמו ית׳ הוראה מבוארת, אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף, להיותם נגזרים מפעולות ימצא כמותם לנו, כמו שבארנו. עד שהשם המכונה בו ׳יוד הא ואו הא׳ הוא גם כן נגזר מן האדנות: ״דיבר האיש אדוני הארץ״. וההפרש בין אמרך: ׳אדוני׳ בחיריק ה׳נון׳ ובין אמרך אותו בקמצות ה׳נון׳ – כהפרש בין אמרך ׳שרי׳ אשר ענינו: השר שלי ובין אמרך: ״שרי אשת אברם״ – שבזה הידור וכללות לאחרים; וכבר נאמר למלאך ״אדוני... אל נא תעבור״. ואמנם, בארתי לך זה ב׳אדוני׳ לבד המכונה בו להיותו המיוחד שבשמות המפורסמים לו ית׳; אמנם שאר שמותיו כ׳דין׳ ו׳צדיק׳ ו׳חנון׳ ו׳רחום׳ ו׳אלהים׳ – כולם הם מבוארי הכללות והגיזרה. אך ה׳שם׳ שאותיותיו ׳יוד הא ואו הא׳ לא יודע לו גזרה ידועה ולא ישתתף בו זולתו. ואין ספק, שזה השם העצום, אשר לא ידובר בו, כמו שידעת אלא ב׳מקדש׳ ו׳כוהני יי המקודשים׳ לבד ב׳ברכת כהנים׳ ו׳כהן גדול׳ ב׳יום הצום׳ – יורה על ענין אחד, אין השתתפות בינו ית׳ ובין זולתו בענין ההוא. ואפשר שיורה, כפי הלשון, אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט, וכפי מה שיקרא גם כן על ענין חיוב המציאות. סוף דבר – גדולת זה השם והשמירה מלקרוא אותו – להיותו מורה על עצמו ית׳, מאשר לא ישתתף אחד מן הברואים בהוראה ההיא כמו שאמרו עליו ז״ל ״׳שמי׳ – המיוחד לי״. IT is well known that all the names of God occurring in Scripture are derived from His actions, except one, namely, the Tetragrammaton, which consists of the letters yod, hé, vau and hé. This name is applied exclusively to God, and is on that account called Shem ha-meforash, “The nomen proprium.” It is the distinct and exclusive designation of the Divine Being; whilst His other names are common nouns, and are derived from actions, to which some of our own are similar, as we have already explained. Even the name Adonay, “Lord,” which has been substituted for the Tetragrammaton, is derived from the appellative “lord”; comp. “The man who is the lord (adone) of the land spake roughly to us” (Gen. 43:30). The difference between Adoni, “my lord,” (with ḥirek under the nun), or Adonay (with kameẓ), is similar to the difference between Sari, “my prince,” and Saraï, Abraham’s wife (ib. 16:1), the latter form denoting majesty and distinction. An angel is also addressed as “Adonay”; e.g., “Adonay (My lord), pass not away, I pray thee” (ib. 18:3). I have restricted my explanation to the term Adonay, the substitute for the Tetragrammaton, because it is more commonly applied to God than any of the other names which are in frequent use, like dayyan, “judge,” shadday, “almighty,” ẓaddik, “righteous,” ḥannun, “gracious,” raḥum, “merciful,” and elohim “chief” all these terms are unquestionably appellations and derivatives. The derivation of the name, consisting of yod, hé, vau, and hé, is not positively known, the word having no additional signification. This sacred name, which, as you know, was not pronounced except in the sanctuary by the appointed priests, when they gave the sacerdotal blessing, and by the high priest on the Day of Atonement, undoubtedly denotes something which is peculiar to God, and is not found in any other being. It is possible that in the Hebrew language, of which we have now but a slight knowledge, the Tetragrammaton, in the way it was pronounced, conveyed the meaning of “absolute existence.” In short, the majesty of the name and the great dread of uttering it, are connected with the fact that it denotes God Himself, without including in its meaning any names of the things created by Him. Thus our Sages say: “‘My name’ (Num. 6:27) means the name which is peculiar to Me.”

אמנם שאר השמות הם כולם מורים על תארים, לא על עצם לבד, רק על עצם בעל תארים, מפני שהם נגזרים; ולזה יביאו לחשוב הריבוי – רצוני לומר: יביאו לחשוב מציאות תארים, ושיש עצם וענין נוסף על העצם, כי כן היא הוראת כל שם נגזר כי הוא מורה על ענין ועל נושא לא באר אותו התחבר בו הענין ההוא. וכאשר התבאר במופת כי האלוה ית׳ אינו נושא, התחברו בו ענינים, ידענו שהשמות הנגזרים הם לפי יחס הפועל אליו או לפי ההישרה לשלמותו. All other names of God have reference to qualities, and do not signify a simple substance, but a substance with attributes, they being derivatives. On that account it is believed that they imply the presence of a plurality in God, I mean to say, the presence of attributes, that is, of some extraneous element superadded to His essence. Such is the meaning of all derivative names: they imply the presence of some attribute and its substratum, though this be not distinctly named. As, however, it has been proved, that God is not a substratum capable of attributes, we are convinced that those appellatives when employed as names of God, only indicate the relation of certain actions to Him, or they convey to us some notion of His perfection.

ולזה היה כועס ר׳ חנינה מאמרו: ׳הגדול הגיבור והנורא׳ לולא שני הכרחים אשר זכר, להיות אלו מביאים לחשוב תארים עצמיים – רצוני לומר: שהם שלמויות נמצאות בו. וכאשר רבו אלו השמות הנגזרים מן הפעולות לו ית׳ הביאו קצת בני אדם לחשוב, שיש לו תארים רבים כמספר הפעולות אשר נגזרו מהם; ולזה יעד בהגיע לבני אדם השגה שתסיר מהם זה הספק ואמר: ״ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד״ – רצונו לומר: שכמו שהוא אחד כן יקרא אז בשם אחד לבד, והוא המורה על העצם לבד לא שהוא נגזר. וב׳פרקי ר׳ אליעזר׳ אמרו: ״עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו בלבד״ – הסתכל, איך גילה שאלו השמות הנגזרים כולם נתחדשו אחר חידוש העולם; וזה אמת, שהם כולם שמות, הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם. אמנם כשתבחן עצמו נקי מופשט מכל פועל לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו ׳שם׳ בלתי נגזר אלא זה והוא ׳יוד הא ואו הא׳ אשר הוא ׳שם המפורש׳ גמור – לא תחשוב זולת זה. Hence R. Ḥaninah would have objected to the expression “the great, the mighty, and the tremendous,” had it not been for the two reasons mentioned by him; because such expressions lead men to think that the attributes are essential, i.e., they are perfections actually present in God. The frequent use of names of God derived from actions, led to the belief that He had as many [essential] attributes as there were actions from which the names were derived. The following promise was therefore made, implying that mankind will at a certain future time understand this subject, and be free from the error it involves: “In that day will the Lord be One, and His name One” (Zech. 14:9). The meaning of this prophecy is this: He being One, will then be called by one name, which will indicate the essence of God; but it does not mean that His sole name will be a derivative [viz., “One”]. In the Pirke Rabbi Eliezer (chap. iii.) occurs the following passage: “Before the universe was created, there was only the Almighty and His name.” Observe how clearly the author states that all these appellatives employed as names of God came into existence after the Creation. This is true; for they all refer to actions manifested in the Universe. If, however, you consider His essence as separate and as abstracted from all actions, you will not describe it by an appellative, but by a proper noun, which exclusively indicates that essence. Every other name of God is a derivative, only the Tetragrammaton is a real nomen proprium, and must not be considered from any other point of view.

ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי ה׳קמיאות׳ ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים משמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותם ׳שמות׳ ויחשבו שהם צריכים ׳קדושה וטהרה׳ ושהם יעשה נפלאות – כל אלה דברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם. You must beware of sharing the error of those who write amulets (kameot). Whatever you hear from them, or read in their works, especially in reference to the names which they form by combination, is utterly senseless; they call these combinations shemot (names) and believe that their pronunciation demands sanctification and purification, and that by using them they are enabled to work miracles. Rational persons ought not to listen to such men, nor in any way believe their assertions.

ואינו נקרא ׳שם המפורש׳ כלל זולת זה ה׳שם׳ ׳בן ארבע אותיות׳ הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו. ובפרוש אמרו ב׳ספרי׳: ״׳כה תברכו את בני ישראל׳ ׳כה׳ – בלשון הזה כה׳ – בשם המפורש״; ושם נאמר: ״במקדש ככתבו, ובמדינה בכנויו״; וב׳תלמוד׳ נאמר: ״׳כה׳ – בשם המפורש; אתה אומר ׳בשם המפורש׳ או אינו אלא בכנויו? תלמוד לומר ׳ושמו את שמי׳ – שמי המיוחד לי״. No other name is called shem ha-meforash except this Tetragrammaton, which is written, but is not pronounced according to its letters. The words, “Thus shall ye bless the children of Israel” (Num. 6:23) are interpreted in Siphri as follows: “‘Thus,’ in the holy language; again ‘thus,’ with the Shem ha-meforash.” The following remark, is also found there: “In the sanctuary [the name of God is pronounced] as it is spelt, but elsewhere by its substitutes.” In the Talmud, the following passage occurs: “‘Thus,’ i.e., with the shem ha-meforash.—You say [that the priests, when blessing the people, had to pronounce] the shem ha-meforash; this was perhaps not the case, and they may have used other names instead.—We infer it from the words: ‘And they shall put My name’ (Num. 6:27), i.e., My name, which is peculiar to Me.”

הנה כבר התבאר לך, כי ׳שם המפורש׳ הוא זה ׳שם בן ארבע אותיות׳ ושהוא לבדו הוא המורה על העצם מבלתי שיתוף ענין אחר – ולזה אמרו עליו: ׳המיוחד לי׳. It has thus been shown that the shem ha-meforash (the proper name of God) is the Tetragrammaton, and that this is the only name which indicates nothing but His essence, and therefore our Sages in referring to this sacred term said "'My name' means the one which is peculiar to Me alone."

ואני אבאר לך הדבר אשר הביא האנשים למה שיאמינוהו מענין ה׳שמות׳. ואבאר לך עיקר זאת השאלה, ואגלה לך מסתורה, עד שלא ישאר לך בה ספק אלא אם תרצה להטעות את עצמך – בפרק אחר זה. In the next chapter I will explain the circumstances which brought men to a belief in the power of Shemot (names of God); I will point out the main subject of discussion, and lay open to you its mystery, and then not any doubt will be left in your mind, unless you prefer to be misguided.

צונו ב׳ברכת כהנים׳, ובה ׳שם האלוה ככתבו׳, אשר הוא ׳שם המפורש׳. ולא היה נודע אל כל אדם, איך יהיה הדיבור בו, ובאי זו תנועה יניע כל אות מאותיותיו, או ידגש קצת אותיותיו, אם היתה אות מקבלת דגשות. אבל אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה – רצוני לומר: תואר הדיבור בו – ולא היו מלמדים אותו לאדם אלא ׳לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע׳. ואני סובר שזה שאמרו: ״שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע״ – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין, אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלהי. WE were commanded that, in the sacerdotal blessing, the name of the Lord should be pronounced as it is written in the form of the Tetragrammaton, the shem ha-meforash. It was not known to every one how the name was to be pronounced, what vowels were to be given to each consonant, and whether some of the letters capable of reduplication should receive a dagesh. Wise men successively transmitted the pronunciation of the name: it occurred only once in seven years that the pronunciation was communicated to a distinguished disciple. I must, however, add that the statement, “The wise men communicated the Tetragrammaton to their children and their disciples once in seven years,” does not only refer to the pronunciation but also to its meaning, because of which the Tetragrammaton was made a nomen proprium of God, and which includes certain metaphysical principles.

עוד שם, שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב׳קדושה׳ למטה מזה ה׳שם בן ארבע אותיות׳. והקרוב אצלי, שלא היה שם אחד, אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב׳קריאה׳ ׳שם בן ארבע אותיות׳, כמו שנכנה אנחנו היום ב׳אל״ף דל״ת׳. וזה השם גם כן, אשר הוא ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳, אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת ׳אל״ף דל״ת׳. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן ׳שם בן ארבע אותיות׳, שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו, אלא ׳לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע׳. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה) הסתירו זה ה׳שם׳ גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא ל׳צנועים שבכהונה׳, לברך בו בני אדם ב׳מקדש׳; שכבר פסקו מלזכור ׳השם המפורש׳ ב׳מקדש׳ גם כן להפסד האנשים – אמרו: ״משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם״; אלא היו מברכים בזה ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ – אמרו: ״בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר׳ טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן, ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים׳. Our Sages knew in addition a name of God which consisted of twelve letters, inferior in sanctity to the Tetragrammaton. I believe that this was not a single noun, but consisted of two or three words, the sum of their letters being twelve, and that these words were used by our Sages as a substitute for the Tetragrammaton, whenever they met with it in the course or their reading the Scriptures, in the same manner as we at present substitute for it aleph, daleth, etc. [i.e., Adonay, “the Lord”]. There is no doubt that this name also, consisting of twelve letters, was in this sense more distinctive than the name Adonay: it was never withheld from any of the students; whoever wished to learn it, had the opportunity given to him without any reserve: not so the Tetragrammaton: those who knew it did not communicate it except to a son or a disciple, once in seven years, When, however, unprincipled men had become acquainted with that name which consists of twelve letters and in consequence had become corrupt in faith—as is sometimes the case when persons with imperfect knowledge become aware that a thing is not such as they had imagined—the Sages concealed also that name, and only communicated it to the worthiest among the priests, that they should pronounce it when they blessed the people in the Temple; for the Tetragrammaton was then no longer uttered in the sanctuary on account of the corruption of the people. There is a tradition, that with the death of Simeon the just, his brother priests discontinued the pronunciation of the Tetragrammaton in the blessing; they used, instead, this name of twelve letters. It is further stated, that at first the name of twelve letters was communicated to every man; but when the number of impious men increased it was only entrusted to the worthiest among the priests, whose voice, in pronouncing it, was drowned amid the singing of their brother priests. Rabbi Tarphon said, “Once I followed my grandfather to the daïs [where the blessing was pronounced); I inclined my ear to listen to a priest [who pronounced the name], and noticed that his voice was drowned amid the singing of his brother priests.”

והיה אצלם גם כן ׳שם בן שתים וארבעים אותיות׳. וידוע אצל כל בעל ציור, שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם, היו אלו מלים רבות, כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק, שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח, הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית׳ בפנים אשר אמרנו. ואמנם, נקראו אלו המילות הרבות האותיות ׳שם׳, להיותם מורים על ענין אחד לבד, כשאר השמות המיוחדים. ואמנם, רבו המילות להבנת הענין, כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה. There was also a name of forty-two letters known among them. Every intelligent person knows that one word of forty-two letters is impossible. But it was a phrase of several words which had together forty-two letters. There is no doubt that the words had such a meaning as to convey a correct notion of the essence of God, in the way we have stated. This phrase of so many letters is called a name because, like other proper nouns, they represent one single object, and several words have been employed in order to explain more clearly the idea which the name represents: for an idea can more easily be comprehended if expressed in many words.

ודע, שזה הדבר אשר ילומד, היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם, לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ זה ולא ׳שם בן ארבעים ושתים אותיות׳ – ׳שם המפורש׳; אבל ׳שם המפורש׳ הוא ׳השם המיוחד לו׳ כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלהית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו ״שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו, ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא״ – זה כתוב ב׳תלמוד׳. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו! וזה – כי הרוב יחשבו, שהם אותיות, ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין, ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים, וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלהיים מכלל הענינים שהם ׳סתרי תורה׳ כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלהית, שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר: השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו: ׳ותלמודו מתקיים בידו׳. Mark this and observe now that the instruction in regard to the names of God extended to the signification of each of those names, and did not confine itself to the pronunciation of the single letters which, in themselves, are destitute of an idea. Shem ha-meforash applied neither to the name of forty-two letters nor to that of twelve, but only to the Tetragrammaton, the proper name of God, as we have explained. Those two names must have included some metaphysical ideas. It can be proved that one of them conveyed profound knowledge, from the following rule laid down by our Sages: “The name of forty-two letters is exceedingly holy; it can only be entrusted to him who is modest, in the midway of life, not easily provoked to anger, temperate, gentle, and who speaks kindly to his fellow men. He who understands it, is cautious with it, and keeps it in purity, is loved above and is liked here below; he is respected by his fellow men; his learning remaineth with him, and he enjoys both this world and the world to come.” So far in the Talmud. How grievously has this passage been misunderstood! Many believe that the forty-two letters are merely to be pronounced mechanically; that by knowledge of these, without any further interpretation, they can attain to these exalted ends, although it is stated that he who desires to obtain a knowledge of that name must be trained in the virtues named before, and go through all the great preparations which are mentioned in that passage. On the contrary, it is evident that all this preparation aims at a knowledge of Metaphysics, and includes ideas which constitute the “secrets of the Law,” as we have explained (chap. xxxv.). In works on Metaphysics it has been shown that such knowledge, i.e., the perception of the active intellect, can never be forgotten: and this is meant by the phrase “his learning remaineth with him.”

וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים, התרחב להם הכזב והמאמר, שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא ׳שם׳ יעשה ויפעל, כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים, רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – ״פתי יאמין לכל דבר״. When bad and foolish men were reading such passages, they considered them to be a support of their false pretensions and of their assertion that they could, by means of an arbitrary combination of letters, form a shem (“a name”) which would act and operate miraculously when written or spoken in a certain particular way. Such fictions, originally invented by foolish men, were in the course of time committed to writing, and came into the hands of good but weak-minded and ignorant persons who were unable to discriminate between truth and falsehood, and made a secret of these shemot (names). When after the death of such persons those writings were discovered among their papers, it was believed that they contained truths; for, “The simple believeth every word” (Prov. 14:15).

וכבר יצאנו מעניננו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בביטול שגעון יראה בטולו לכל מתחיל בעיון; אלא שהביא לזה הכרח זכרנו ה׳שמות׳ ועניניהם ומה שהתפרסם אצל ההמון מענינם. ואשוב אל עניני. We have already gone too far away from our interesting subject and recondite inquiry, endeavouring to refute a perverse notion, the absurdity of which every one must perceive who gives a thought to the subject. We have, however, been compelled to mention it, in treating of the divine names, their meanings, and the opinions commonly held concerning them. We shall now return to our theme.

כבר העירונו, שכל שם שיש לו ית׳ הוא נגזר, אלא ׳שם המפורש׳. וצריך שנדבר בזה השם, והוא ׳אהיה אשר אהיה׳, בפרק נפרד למה שבזה מן הענין הדק אשר אנחנו בו – רצוני לומר: הרחקת התארים. Having shown that all names of God, with the exception of the Tetragrammaton (Shem ha-meforash), are appellatives, we must now, in a separate chapter, speak on the phrase Ehyeh asher Ehyeh, (Exod. 3:14), because it is connected with the difficult subject under discussion, namely, the inadmissibility of divine attributes.

נקדים הצעה ונאמר – שזה אשר אמרו משה עליו השלום: ״ואמרו לי מה שמו? – מה אומר אליהם?״ – איך היתה לענין ההוא ראויה זאת השאלה, עד שיבקש, במה זה ישיב עליה? אמנם אמרו: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך יי״ – הוא מבואר מאוד שכן ראוי שיאמר לכל מי שיתפאר בנבואה עד שיביא מופת. ועוד, אם היה הענין כמו שיראה שהוא – שם ידובר בו לבד, לא ימלט הדבר מהיות ׳ישראל׳ כבר ידעו השם ההוא או לא שמעוהו כלל; ואם היה נודע אצלם – אין טענה לו בהגידו אותו, כי ידיעתו בו כידיעתם; ואם היה בלתי נשמע אצלם – מה הראיה שזה שם האל, אם היתה ידיעת שמו ראיה? ועוד, שהוא אחר שלמדו ית׳ זה השם אמר לו: ״לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך״ ואחר זה ענה הוא ע״ה ואמר: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי״ – וכבר קדם אמרו ית׳ לו ׳ושמעו לקולך׳ – ואמר לו ית׳ אחר כך ״מזה בידך?״ – ״ויאמר: מטה״. BEFORE approaching the subject of this chapter, we will first consider the words of Moses, “And they shall say unto me, What is His name? what shall I say unto them” (Exod. 3:13). How far was this question, anticipated by Moses, appropriate, and how far was he justified in seeking to be prepared with the answer? Moses was correct in declaring, “But, behold, they will not believe me, for they will say, The Lord hath not appeared unto thee” (ib. 4:1); for any man claiming the authority of a prophet must expect to meet with such an objection so long as he has not given a proof of his mission. Again, if the question, as appears at first sight, referred only to the name, as a mere utterance of the lips, the following dilemma would present itself: either the Israelites knew the name, or they had never heard it: if the name was known to them, they would perceive in it no argument in favour of the mission of Moses, his knowledge and their knowledge of the divine name being the same. If, on the other hand, they had never heard it mentioned, and if the knowledge of it was to prove the mission of Moses, what evidence would they have that this was really the name of God? Moreover, after God had made known that name to Moses, and had told him, “Go and gather the elders of Israel. . . . and they shall hearken to thy voice” (ib. 16:18), he replied, “Behold, they will not believe me nor hearken unto my voice,” although God had told him, “And they will hearken to thy voice”; whereupon God answered, “What is that in thine hand?” and he said, “A rod” (ib. 4:2).

ואשר תדעהו ויבאר לך כל זה הספק הוא מה שאומר לך. כבר ידעת פרסום דעות הצאבה בזמנים ההם, והיות בני אדם כולם אלא יחידים ׳עובדי עבודה זרה׳ – רצוני לומר: האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה; אבל איש שיתפאר בנבואה, לאמר, שהאלוה דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו. ואל יטעך מה שבא ב׳אבות׳ מזכרון דבר האלוה להם והראותו אליהם; שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם: ״אמר לי האלוה עשו כך״ או ״לא תעשו״ או ״שלחני אליכם״ – זה לא היה כלל; אבל היה הדיבור להם במה שהיה מיוחד להם, לא דבר אחר – רצוני לומר: בשלמותם והישירה למה שיעשו, ובשרם במה שיגיע אליו ענין זרעם, לא זולת זה; והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולימוד, כמו שהתבאר אצלנו באמרו: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״, In order to obviate this dilemma, you must understand what I am about to tell you. You know how widespread were in those days the opinions of the Sabeans: all men, except a few individuals, were idolaters, that is to say, they believed in spirits, in man’s power to direct the influences of the heavenly bodies, and in the effect of talismans. Any one who in those days laid claim to authority, based it either, like Abraham, on the fact that, by reasoning and by proof he had been convinced of the existence of a Being who rules the whole Universe, or that some spiritual power was conferred upon him by a star, by an angel, or by a similar agency; but no one could establish his claim on prophecy, that is to say, on the fact that God had spoken to him, or had entrusted a mission to him: before the days of Moses no such assertion had ever been made. You must not be misled by the statements that God spoke to the Patriarchs, or that He had appeared to them. For you do not find any mention of a prophecy which appealed to others, or which directed them. Abraham, Isaac, or Jacob, or any other person before them did not tell the people, “God said unto me, you shall do this thing, or you shall not do that thing.” or “God has sent me to you.” Far from it! for God spoke to them on nothing but of what especially concerned them, i.e., He communicated to them things relating to their perfection, directed them in what they should do, and foretold them what the condition of their descendants would be; nothing beyond this. They guided their fellow-men by means of argument and instruction, as is implied, according to the interpretation generally received amongst us, in the words “and the souls that they had gotten in Haran” (Gen. 12:5).

וכאשר נראה ית׳ אל משה רבינו ע״ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני – שאאמת להם שיש אלוה לעולם נמצא, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות האלוה, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו – שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות האלוה והוא – ׳אהיה אשר אהיה׳ וזה שם נגזר מן ׳היה׳ והוא – המציאות, כי ׳היה׳ מורה על ענין ההויה, ואין הפרש בין אמרך ׳היה׳ או ׳נמצא׳ בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה המורה על המציאות בענין התואר; כי ׳אשר׳ גוזר זכרון התואר הנדבק בו, שהוא שם חסר, צריך אל חיבור, כענין ׳אלדי׳ ו׳אלתי׳ בערבי; והושם השם הראשון – והוא המתואר – ׳אהיה׳, והשם השני אשר תארו בו – ׳אהיה׳ והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין, שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן הנמצא אשר הוא הנמצא – כלומר: המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר כמו שאבאר מופתו. When God appeared to our Teacher Moses, and commanded him to address the people and to bring them the message, Moses replied that he might first be asked to prove the existence of God in the Universe, and that only after doing so he would be able to announce to them that God had sent him. For all men, with few exceptions, were ignorant of the existence of God; their highest thoughts did not extend beyond the heavenly sphere, its forms or its influences. They could not yet emancipate themselves from sensation, and had not yet attained to any intellectual perfection. Then God taught Moses how to teach them, and how to establish amongst them the belief in the existence of Himself, namely, by saying Ehyeh asher Ehyeh, a name derived from the verb hayah in the sense of “existing,” for the verb hayah denotes “to be,” and in Hebrew no difference is made between the verbs “to be” and “to exist.” The principal point in this phrase is that the same word which denotes “existence,” is repeated as an attribute. The word asher, “that,” corresponds to the Arabic illadi and illati, and is an incomplete noun that must be completed by another noun; it may be considered as the subject of the predicate which follows. The first noun which is to be described is ehyeh; the second, by which the first is described, is likewise ehyeh, the identical word, as if to show that the object which is to be described and the attribute by which it is described are in this case necessarily identical. This is, therefore, the expression of the idea that God exists, but not in the ordinary sense of the term; or, in other words, He is “the existing Being which is the existing Being,” that is to say, the Being whose existence is absolute. The proof which he was to give consisted in demonstrating that there is a Being of absolute existence, that has never been and never will be without existence. This I will clearly prove (II. Introd. Prop. 20 and chap. i.).

וכאשר הודיעהו ית׳ הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם (כי אחר זה בא: ׳לך ואספת את זקני ישראל׳ ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו: ״ושמעו לקולך׳–) השיבו ע״ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר שענין אמרו: ׳מה שמו?׳ – אמנם ענינו: מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר: ׳מה שמו׳? – לגדלו ולהדרו בסיפור כאילו אמר שעצמך ואמיתתך – לא יסכול אותה אדם, ואם אשאל על שמך: איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם, הרחיק שיאמר לאלוה ית׳ שיש מי שיסכול זה הנמצא, ושם סכלותם לשמו, לא לנקרא בשם ההוא. God thus showed Moses the proofs by which His existence would be firmly established among the wise men of His people. Therefore the explanation of the name is followed by the words, “Go, gather the elders of Israel,” and by the assurance that the elders would understand what God had shown to him, and would accept it, as is stated in the words, “And they will hearken to thy voice.” Then Moses replied as follows: They will accept the doctrine that God exists convinced by these intelligible proofs. But, said Moses, by what means shall I be able to show that this existing God has sent me? Thereupon God gave him the sign. We have thus shown that the question, “What is His name” means “Who is that Being, which according to thy belief has sent thee?” The sentence, “What is his name” (instead of, Who is He), has here been used as a tribute of praise and homage, as though it had been said, Nobody can be ignorant of Thy essence and of Thy real existence; if, nevertheless, I ask what is Thy name, I mean, What idea is to be expressed by the name? (Moses considered it inappropriate to say to God that any person was ignorant of God’s existence, and therefore described the Israelites as ignorant of God’s name, not as ignorant of Him who was called by that name.)

וכן שם ׳יה׳ הוא מענין נצחיות המציאה. ו׳שדי׳ – בו גזרה מן ׳די׳: ״והמלאכה היתה דים״; וה׳שין׳ – בענין ׳אשר׳, כמו ״שכבר״; ויהיה ענינו: ׳אשר די׳ – הכונה בזה: שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו, לזולתו, אבל מציאותו מספקת בו. וכן שם ׳חסין׳ נגזר מן הכח: ״וחסון הוא כאלונים״. וכן ׳צור׳ הוא שם משותף כמו שבארנו. The name Jah likewise implies eternal existence. Shadday, however, is derived from day, “enough”; comp. “for the stuff they had was sufficient” (dayyam, Exod. 36:7) the shin is equal to asher, “which,” as in she-kebar, “which already” (Eccles. 2:16). The name Shadday, therefore, signifies “he who is sufficient”; that is to say, He does not require any other being for effecting the existence of what He created, or its conservation: His existence is sufficient for that. In a similar manner the name ḥasin implies “strength”; comp. “he was strong (ḥason) as the oaks” (Amos 2:9). The same is the case with “rock,” which is a homonym, as we have explained (chap. xvi.).

הנה כבר התבאר לך, שהשמות כולם נגזרים (או יאמרו בשיתוף כ׳צור ודומהו), ואין ׳שם׳ לו ית׳ בלתי נגזר זולתי ׳שם בן ארבע אותיות׳ והוא ׳השם המפורש׳ להיותו בלתי מורה על תואר, אבל על מציאות לבד, לא דבר אחר. ובכלל המציאות המוחלט – שיהיה תמיד – רצוני לומר: מחויב המציאות. It is, therefore, clear that all these names of God are appellatives, or are applied to God by way of homonymy, like ẓur and others, the only exception being the tetragrammaton, the Shem ha-meforash (the nomen proprium of God), which is not an appellative; it does not denote any attribute of God, nor does it imply anything except His existence. Absolute existence includes the idea of eternity, i.e., the necessity of existence.

והבן מה שהגיע אליו המאמר. Note well the result at which we have arrived in this chapter.

דע כי ׳שם יי׳, רוצים בו פעמים השם לבד, כאמרו: ״לא תשא את שם יי אלהיך לשוא״, ״ונוקב שם יי״ – וזה הרבה משיסופר. ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ ואמיתתו, כמו: ״ואמרו לי: מה שמו?״. ופעמים רוצים בו דברו ית׳, עד שיהיה אמרנו: ׳שם יי׳ – כאילו אמרנו: ׳דבר יי׳ או ׳מאמר יי׳ – כמו שאמר: ״כי שמי בקרבו״ – ענינו: ׳דברי בקרבו׳ או ׳מאמרי בקרבו׳ – הענין שהוא כלי לרצוני וחפצי. והנה אבאר הדברים בשתוף ׳מלאך׳. KNOW that in some instances by the phrase “the name of the Lord,” nothing but the name alone is to be understood; comp. “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain” (Exod. 40:7); “And he that blasphemeth the name of the Lord” (Lev. 24:16). This occurs in numerous other passages. In other instances it means the essence and reality of God Himself, as in the phrase “They shall say to me, What is his name”? Sometimes it stands for “the word of God,” so that “the name of God,” “the word of God,” and “the command of God,” are identical phrases; comp. “for my name is in him” (Exod. 23:21), that is, My word or My command is in him; i.e., he is the instrument of My desire and will. I shall explain this fully in treating of the homonymity of the term “angel” (II. chap. vi. and xxxiv.).

וכן ׳כבוד יי׳, פעמים רוצים בו האור הנברא, אשר ישכינהו האלוה במקום להגדלה על דרך המופת: ״וישכון כבוד יי על הר סיני ויכסכו וכו׳״, ״וכבוד יי מלא את המשכן״. ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ ואמיתתו, כמו שאמר ״הראני נא את כבודך״, ובא המענה ״כי לא יראני האדם וחי״ – מורה כי ה׳כבוד׳ הנאמר הנה – עצמו; ואמרו: ׳כבודך׳ – להגדיל כמו שבארנו באמרו: ׳ואמרו לי: מה שמו?׳. ופעמים רוצים ב׳כבוד׳ הגדלת האנשים כולם את האלוה, ואף כל מה שזולתו ית׳ יגדילהו כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו – הנה כל מי שהשיג גדולתו ושלמותו כבר הגדילו כשיעור השגתו, והאדם לבד יגדיל במאמרים – להורות על מה שהשיג בשכלו – ויפרסם בו לזולתו. ומי שאין השגה לו, כדומם, כאילו הם מגדילים גם כן, בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו, ויהיה זה מביא להגדלת הבוחן אותם – ידבר בלשונו או לא ידבר, אם הוא מי שאין ראוי עליו הדיבור. וכבר הרחיב הלשון העברי בזה עד שהתירו על זה הענין לשון ׳אמירה׳, ויאמרו על מי שאין השגה לו שהוא שיבח, ואמר: ״כל עצמותי תאמרנה יי מי כמוך״ – סיפר על היותם מחיבות זאת האמונה, שהם אשר בעבורם נודע זה גם כן. ולפי קרוא זה הענין ׳כבוד׳ נאמר: ״מלא כל הארץ כבודו״ – דומה לאמרו: ״ותהלתו מלאה הארץ״ כי השבח יקרא ׳כבוד׳ – כבר נאמר: ״תנו ליי אלהיכם כבוד״ ונאמר: ״ובהיכלו כולו אומר כבוד״ – ובא ממנו הרבה. והבן זה השיתוף גם כן ב׳כבוד׳, ופרשהו בכל מקום כפי ענינו ותמלט מספקות גדולות. The same is the case with “The glory of the Lord.” The phrase sometimes signifies “the material light,” which God caused to rest on a certain place in order to show the distinction of that place, e.g., “And the glory of the Lord (kebod adonay) abode upon Mount Sinai and the cloud covered it” (Exod. 24:16); “And the glory of the Lord filled the tabernacle” (ib. 40:35). Sometimes the essence, the reality of God is meant by that expression, as in the words of Moses, “Show me thy glory” (ib. 33:18), to which the reply was given, “For no man shall see me and live” (ib. xx.). This shows that the glory of the Lord in this instance is the same as He Himself, and that “Thy glory” has been substituted for “Thyself,” as a tribute of homage; an explanation which we also gave of the words, “And they shall say unto me, What is his name?” Sometimes the term “glory” denotes the glorification of the Lord by man or by any other being. For the true glorification of the Lord consists in the comprehension of His greatness, and all who comprehend His greatness and perfection, glorify Him according to their capacity, with this difference, that man alone magnifies God in words, expressive of what he has received in his mind, and what he desires to communicate to others. Things not endowed with comprehension, as e.g., minerals, may also be considered as glorifying the Lord, for by their natural properties they testify to the omnipotence and wisdom of their Creator, and cause him who examines them to praise God, by means of speech or without the use of words, if the power of speech be wanting. In Hebrew this licence has been extended still further, and the use of the verb “to speak” has been admitted as applicable in such a case: things which have no comprehension are therefore said to give utterance to praise, e.g., “All my bones shall say, Lord, who is like unto thee?” (Ps. 35:10). Because a consideration of the properties of the bones leads to the discovery of that truth, and it is through them that it became known, they are represented as having uttered the divine praise: and since this [cause of God’s praise] is itself called “praise,” it has been said “the fulness of the whole earth is his praise” (Isa. 6:3), in the same sense as “the earth is full of his praise (Hab. 3:3). As to kabod being employed in the sense of praise, comp. “Give praise (kabod) to the Lord your God” (Jer. 13:16); also “and in his temple does every one speak of his praise (kabod)” (Ps. 29:9), etc. Consider well the homonymity of this term, and explain it in each instance in accordance with the context; you will thus escape great embarrassment.

איני רואה אותך, אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית׳ נמצא לו במציאות ואחד לא באחדות, צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש׳התורה׳ ברואה – הכונה בזה: שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם, יוחס אליו להיות המאמר ההוא, אשר שמעו משה רבינו ע״ה האלוה, בראו וחידשו, כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה – שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; וְהֻיְשְׁרוּ השכלים כולם שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים, באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם – עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד, כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין. AFTER YOU have advanced thus far, and truly comprehended that God exists without having the attribute of existence, and that He is One, without having the attribute of unity, I do not think that I need explain to you the inadmissibility of the attribute of speech in reference to God, especially since our people generally believe that the Law, i.e., the word ascribed to Him, was created. Speech is attributed to Him, in so far as the word which Moses heard, was produced and brought to existence by God in the same manner as He produced all His other works and creations. As we shall have to speak more fully on prophecy, we shall here merely show that speech is attributed to God in the same way as all other actions, which are similar to our own. When we are told that God addressed the Prophets and spoke to them, our minds are merely to receive a notion that there is a Divine knowledge to which the Prophets attain; we are to be impressed with the idea that the things which the Prophets communicate to us come from the Lord, and are not altogether the products of their own conceptions and ideas. This subject, which we have already mentioned above, will receive further explanation.

ואמנם, כונת זה הפרק – כי ה׳דיבור׳ וה׳אמירה׳ מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: ״משה ידבר״, ״ויאמר פרעה״; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר ״אמרתי אני בליבי״, ״ודיברתי בלבי״, ״ולבך ידבר״, ״לך אמר לבי״, ״ויאמר עשו בלבו״ וזה הרבה; ותפול על הרצון ״ויאמר להכות את דוד״ – כאילו אמר: ׳ורצה להרגו׳ – כלומר: חשב בו להרגו; ״הלהרגני אתה אומר?״ – פירושו וענינו: התרצה להרגני?; ״ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים״, – וזה גם כן הרבה. It is the object of this chapter to show that the words “speaking” and “saying” are synonymous terms denoting (a) “Speech”; as, e.g., “Moses shall speak (yedabber)” (Exod. 19:19); “And Pharaoh said (va-yomer)” (ib. 5:5); (b) “Thought” as formed in the mind without being expressed in words; e.g., “And I thought (ve-amarti) in my heart” (Eccles. 2:15); “And I thought (vedibbarti) in my heart” (ib.); “And thy heart will imagine (yedabber)” (Prov. 23:33); “Concerning Thee my heart thought (amar)” (Ps. 27:8); “And Esau thought (va-yomer) in his heart” (Gen. 27:41); examples of this kind are numerous; (c) Will; e.g., “And he said (va-yomer) to slay David” (2 Sam. 21:16), that is to say, he wished or he intended to slay him; “Dost thou desire (omer) to slay me” (Exod. 2:14); “And the whole congregation intended (va-yomeru) to stone them” (Num. 14:10). Instances of this kind are likewise numerous.

וכל ׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר: שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית׳ דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית׳ בעל נפש, שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו, אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם. The two terms, when applied to God, can only have one of the two last-mentioned significations, viz., he wills and he desires, or he thinks, and there is no difference whether the divine thought became known to man by means of an actual voice, or by one of those kinds of inspiration which I shall explain further on (II. chap. xxxviii.). We must not suppose that in speaking God employed voice or sound. or that He has a soul in which the thoughts reside, and that these thoughts are things superadded to His essence; but we ascribe and attribute to Him thoughts in the same manner as we ascribe to Him any other attributes.

ואמנם, הכינוי על הרצון והחפץ ב׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ הוא, כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד, על צד הדמיון לנו, כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה, איך יעשה הדבר, אשר ירצה הרוצה לעשותו, ברצון לבד; אבל אי אפשר, בתחלת הדעת, מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי, בהיות מה שרצה היותו, ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה, כמו שבארנו). וכל מה שבא ב׳מעשה בראשית׳: ׳ויאמר ויאמר׳ – ענינו: רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר: שאלו ה׳מאמרות׳ אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו: ״בדבר יי שמים נעשו״ – כמו ״וברוח פיו כל צבאם״: כמו ש׳פיו׳ ו׳רוח פיו׳ – השאלה כן ׳דברו׳ ו׳מאמרו׳ – השאלה והענין – שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה׳אמירה׳ וה׳דיבור׳ בלשון העברי בענין אחד גם כן: ״כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר״. The use of these words in the sense of will and desire, is based, as I have explained, on the homonymity of these terms. In addition they are figures borrowed from our common practices, as has been already pointed out. For we cannot, at a first glance, see how anything can be produced by a mere desire: we think that he who wishes to produce a thing, must perform a certain act, or command some one else to perform it. Therefore the command is figuratively ascribed to God when that takes place which He wishes, and we then say that He commanded that a certain thing should be accomplished. All this has its origin in our comparing the acts of God to our own acts, and also in the use of the term amar in the sense of “He desired,” as we have already explained. The words “And He said,” occurring in the account of the creation, signify “He wished,” or “He desired.” This has already been stated by other authors, and is well known. A proof for this, namely that the phrase “God said,” in the first chapter of Genesis, must be taken in a figurative sense “He willed,” and not in its literal meaning, is found in the circumstance that a command can only be given to a being which exists and is capable of receiving the command. Comp. “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33:6). “His mouth,” and “the breath of his mouth,” are undoubtedly figurative expressions, and the same is the case with “His word” and “His speech.” The meaning of the verse is therefore that they [the heavens and all their host] exist through His will and desire. All our eminent authorities are cognisant of this; and, I need not explain that in Hebrew amar and dibber have the same meaning, as is proved by the passage, “For it has heard all the words (imre) of the Lord which he spake (dibber) unto us” (Josh. 24:27).

והלוחות – מעשה אלהים המה – רוצה: שמציאותם טבעית, לא מלאכותית. כי כל הדברים הטבעיים יקראו ׳מעשה יי׳: ״המה ראו מעשי יי״; וכאשר זכר הדברים הטבעיים כולם, מצמח ובעל חיים ורוחות ומטר וכיוצא בהם, אמר: ״מה רבו מעשיך יי״; ויותר מופלג מזה אמרו: ״ארזי לבנון אשר נטע״ – בעבור היות מציאותם טבעית, לא מלאכותית, אמר שהאלוה נטעם. “AND the tables were the work of God” (Exod. 32:16), that is to say, they were the product of nature, not of art; for all natural things are called “the work of the Lord,” e.g., “These see the works of the Lord” (Ps. 107:24); and the description of the several things in nature, as plants, animals, winds, rain, etc., is followed by the exclamation, “O Lord, how manifold are thy works!” (Ps. 104:24). Still more striking is the relation between God and His creatures, as expressed in the phrase, “The cedars of Lebanon, which he hath planted” (ib. 16); the cedars being the product of nature, and not of art, are described as having been planted by the Lord.

וכן אמרו: ״מכתב אלהים״, כבר באר יחס המכתב ההוא לאלוה, איך הוא, באמרו: ״כתובים באצבע אלהים״. ואמנם, אמרו: ׳באצבע אלהים׳ הוא כמו שאמר על השמים: ״מעשה אצבעותיך״ – אשר התבאר שהם נעשו ב׳אמירה׳: ״בדבר יי שמים נעשו״; הנה כבר התבאר לך, כי הכתוב ישאיל למציאות הדבר לשון ׳אמירה׳ ו׳דיבור׳, ושהדבר ההוא בעצמו אשר נאמר עליו ש׳נעשה בדיבור׳ – נאמר עליו: ׳מעשה אצבע׳. כן אמרו: ׳כתובים באצבע אלהים׳ דומה לאמרו: ׳בדבר אלהים׳, ואילו אמר: ׳בדבר אלהים׳ היה דומה לאמרו: ׳כתובים בחפץ אלהים׳ – כלומר: ברצונו וחפצו. Similarly we explain, “And the writing was the writing of God” (Exod. 32:16); the relation in which the writing stood to God has already been defined in the words “written with the finger of God” (ib. 31:18), and the meaning of this phrase is the same as that of “the work of thy fingers” (Ps. 8:4). this being said of the heavens; of the latter it has been stated distinctly that they were made by a word; comp. “By the word of the Lord were the heavens made” (ib. 33:6). Hence you learn that in the Bible, the creation of a thing is figuratively expressed by terms denoting “word” and “speech” The same thing which according to one passage has been made by the word, is represented in another passage as made by the “finger of God.” The phrase “written by the finger of God” is therefore identical with “written by the word of God”; and if the latter phrase had been used, it would have been equal to “written by the will and desire of God?”

אמנם אנקלוס נטה בזה הענין אל פרוש זר ואמר: ׳כתיבין באצבעא דיי׳ – שהוא שם ׳אצבע׳ דבר אחד מצטרף לאלוה, ופרש ׳אצבע יי׳ כמו ׳הר יי׳ ו׳מטה יי׳ – רוצה בזה: שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון האלוה. ואינו יודע מה הביאו לזה; והיה יותר קרוב מזה ׳כתיבין במימרא דיי׳ כמו שאמר ״בדבר יי שמים נעשו״ – התראה מציאות הכתב בלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים בגלגלים? – כמו שזה ברצון ראשון, לא בכלי עשאם, כך יהיה זה הכתב הכתוב – ברצון ראשון, לא בכלי. וכבר ידעת, דבר ה׳משנה׳ ב״עשרה דברים נבראו בין השמשות״ ומכללם – ׳הכתב והמכתב׳ – מורה על היות הענין המוסכם עליו אצל המון העם ש׳המכתב הלוחות׳ כשאר ׳מעשה בראשית׳ כולו כמו שבארנו בפרוש ה׳משנה׳. Onkelos adopted in this place a strange explanation, and rendered the words literally “written by the finger of the Lord”; he thought that “the finger” was a certain thing ascribed to God; so that “the finger of the Lord” is to be interpreted in the same way as “the mountain of God” (Exod. 3:1), “the rod of God” (ib. 4:20), that is, as being an instrument created by Him, which by His will engraved the writing on the tables. I cannot see why Onkelos preferred this explanation. It would have been more reasonable to say “written by the word of the Lord,” in imitation of the verse “By the word of the Lord the heavens were made?” Or was the creation of the writing on the tables more difficult than the creation of the stars in the spheres? As the latter were made by the direct will of God, not by means of an instrument, the writing may also have been produced by His direct will, not by means of an instrument. You know what the Mishnah says, “Ten things were created on Friday in the twilight of the evening,” and “the writing” is one of the ten things. This shows how generally it was assumed by our forefathers that the writing of the tables was produced in the same manner as the rest of the creation, as we have shown in our Commentary on the Mishnah (Aboth, 5:6).

כאשר הושאל לשון ׳אמירה׳ לרצון בכל מה שנברא ב׳ששת ימי בראשית׳ ונאמר: ׳ויאמר – ויאמר׳, הושאלה לו ה׳שביתה׳ ביום השבת, כאשר לא היתה שם בריאה ונאמר: ״וישבות ביום השביעי״; כי העמידה מן הדיבור גם כן תקרא ׳שביתה׳, כמו שנאמר: ״וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב״. SINCE the verb “to say” has been figuratively used to express the will of the Creator, and the phrase “And he said has repeatedly been employed in the account of all the things created in the six days of the beginning,” the expression “to rest” has likewise been figuratively applied to God in reference to the Sabbath-day, on which there was no creation; it is therefore said, “And he rested (va-yishbot) on the seventh day” (Gen. 2:2). For “to leave off speaking” is, in Hebrew, likewise expressed by the same verb, as, e.g., “So these three men ceased (va-yishbetu) to answer Job” (Job 32:1),

וכן העמידה מן הדיבור, בא בה ׳לשון ניחה׳, והוא אמרו: ״וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דו׳ וינוחו״ – ענינו אצלי: ועמדו מדבר עד שישמעו המענה כי לא קדם להם זכרון טורח בשום פנים עד שאפילו טרחו, היה אומרו ׳וינוחו׳ זר כספור מאד; ואמנם סיפר שהם סדרו כלל זה המאמר, אשר בו מרכות אמרים מה שאתה רואה, ושתקו – כלומר: לא הוסיפו על זה המאמר ענין אחר ולא פועל מחיב שיהיה מענהו מה שאמר להם; כי כונת הסיפור ההוא – לספר גנותו, בעבור שהיה בתכלית הגנות. also by nuaḥ, as, in “They spake to Nabal according to all those words in the name of David, and ceased (va-yanuḥu)” (1 Sam. 25:9). In my opinion, (va-yanuḥu) means “they ceased to speak,” and waited for the answer; for no allusion to exertion whatever having previously been mentioned, the words, “and they rested,” in its primary signification, would have been entirely out of place in that narrative, even if the young men who spoke had really used some exertion. The author relates that having delivered that whole speech, which, as you find, consisted of gentle expressions, they were silent, that is to say, they did not add any word or act by which the reply of Nabal could be justified: it being the object of the entire passage to represent Nabal’s conduct as extremely reprehensible.

ולפי זה הענין גם כן נאמר: ״וינח ביום השביעי״. In that sense [viz., “to cease,” or “to leave off”] the verb nuaḥ is used in the phrase “And he left off (va-yanaḥ) on the seventh day.”

אבל ה׳חכמים׳ וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה ושמוהו פועל מתעבר – אמרו ה׳חכמים ז״ל׳: ״וינח לעולמו ביום השביעי״ – רצונו לומר: הפסק הבריאה בו. Our Sages, and some of the Commentators, took, however, nuaḥ in its primary sense “to rest,” but as a transitive form (hiphil), explaining the phrase thus: “and he gave rest to the world on the seventh day,” i.e., no further act of creation took place on that day.

ואפשר שיהיה מעלולי הפ״א או עלולי הלמ״ד, ויהיה ענינו: הניח או הנחה או המשיך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי – יאמר, כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חידושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו, וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה. ולא יסתור מאמרנו היום שימושו אינו כשמוש העלולי הפ״א או הלמ״ד, כי כבר הוזרו שמושים ובאו על בלתי הקש, וכל שכן באלו הפעלים העלולים; והסרת כמו זה הענין המטעה לא יבוטל בדרכי שמוש לשון – עם דעתנו שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו ושדרכי כל לשון רוביים. וכבר מצאנו בזה השורש גם כן, העלול העי״ן, ענין התשומה וההנחה והוא אמרו: ״והוניחה שם״; וכן: ״ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם״; ומזה הענין גם כן אצלי: ״אשר אנוח ליום צרה״. It is possible that the word va-yanaḥ is derived either from yanaḥ, a verb of the class pe-yod, or naḥah, a verb of the class lamed-he, and has this meaning: “he established” or “he governed” the Universe in accordance with the properties it possessed on the seventh day”; that is to say, while on each of the six days events took place contrary to the natural laws now in operation throughout the Universe, on the seventh day the Universe was merely upheld and left in the condition in which it continues to exist. Our explanation is not impaired by the fact that the form of the word deviates from the rules of verbs of these two classes: for there are frequent exceptions to the rules of conjugations, and especially of the weak verbs: and any interpretation which removes such a source of error must not be abandoned because of certain grammatical rules. We know that we are ignorant of the sacred language, and that grammatical rules only apply to the majority of cases.—The same root is also found as a verb ‘ayin-vav in the sense “to place” and “to set,” as e.g., “and it shall be established and she shall be placed (ve-hunniḥah) there upon her own base” (Zech. 5:11), and “she suffered neither the birds of the air to settle (la-nuaḥ) on them” (2 Sam. 21:10). According to my opinion, the verb has the same signification in Hab. in. 16, “that I might remain firm (anuaḥ) in the day of trouble.”

אבל אמרו: ״וינפש״ הוא הפעלות מן ׳נפש׳ וכבר בארנו, שתוף ׳נפש׳ ושהוא בענין הכונה והרצון ויהיה ענינו – השלם רצונו והוית כל חפצו. The word (va-yinnafash) is a verb derived from nefesh, the homonymity of which we have already explained (chap. xli.), namely, that it has the signification of intention or will: (va-yinnafash) accordingly means: “that which he desired was accomplished, and what he wished had come into existence.”

כבר ידעת פרסום זה המאמר אשר אמרוהו הפילוסופים באלוה ית׳, והוא אמרם שהוא השכל והמשכיל והמושכל, ושאלו השלשה ענינים בו ית׳ הם ענין אחד, אין רבוי בו. וכבר זכרנו אנחנו זה גם כן בחבורנו הגדול משנה תורה שזה פנת דתנו כמו שבארנו שם (רצוני לומר: היותו אחד לבד ולא יצורף אליו דבר אחר – רצוני לומר: שאין דבר קדמון זולתו). ולזה יאמר ״חי יי״ ולא יאמר חי׳ יי׳ – מפני שאין חייו דבר זולת עצמו כמו שבארנו בהרחקת התארים. You are acquainted with the well-known principle of the philosophers that God is the intellectus, the ens intelligens, and the ens intelligibile. These three things are in God one and the same, and do not in any way constitute a plurality. We have also mentioned it in our larger work, “Mishneh Torah,” and we have explained there that it is a fundamental principle of our religion, namely, that He is absolutely one, that nothing combines with Him; that is to say, there is no Eternal thing besides Him. On that account we say ḥai adonay, “the Lord liveth” (Ruth 3:13), and not ḥe adonay, “the life of the Lord,” for His life is not a thing distinct from His essence, as we have explained in treating of the inadmissibility of the attributes.

ואין ספק, כי כל מי שלא עיין בספרים המחוברים בשכל ולא השיג עצם השכל ולא ידע מהותו, ולא יבין ממנו אלא כמו שיבין מענין הלובן והשחרות, תקשה עליו הבנת זה הענין מאד, ויהיה אמרנו: ׳שהוא השכל והמשכיל והמושכל׳ אצלו, כאילו אמרנו הלובן והמתלבן והמלבין דבר אחד – וכמה פתאים ימהרו לסתור דברינו בזה המשל וכיוצא בו, וכמה ממי שיחשוב שהוא חכם יקשה עליו זה ויראה שידיעת אמיתת חיוב זה הוא ענין יבצר מן הדעות. וזה הענין הוא ענין מופתי מבואר, כפי מה שבארוהו הפילוסופים האלהיים. והנני אבינך מה שהביאו עליו מופת. There is no doubt that he who has not studied any works on mental philosophy, who has not comprehended the nature of the mind, who has no knowledge of its essence, and considers it in no other way than he would consider the nature of whiteness and of blackness, will find this subject extremely difficult, and to him our principle that the intellectus, the intelligens, and the intelligibile, are in God one and the same thing, will appear as unintelligible as if we said that the whiteness, the whitening substance, and the material which is whitened are one and the same thing. And, indeed, many ignorant people refute at once our principle by using such comparisons. Even amongst those who imagine that they are wise, many find this subject difficult, and are of opinion that it is impossible for the mind to grasp the truth of this proposition, although it is a demonstrated truth, as has been shown by Metaphysicians. I will tell you now what has been proved.

דע כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכח; וכשישכיל דבר אחד – כאילו תאמר: כשהשכיל צורת זה האילן הרמוז אליו והפשיט צורתו מהחומר שלו וציר הצורה מופשטת – שזהו פועל השכל – אז הוא משכיל בפועל; והשכל אשר עלה בידו בפועל הוא צורת האילן המופשטת אשר בשכלו כי אין השכל דבר זולת הדבר המושכל. הנה כבר התבאר לך, כי הדבר המושכל הוא צורת האילן המופשטת, והוא השכל ההוה בפועל, ואינו שני דברים שכל וצורת האילן המושכלת, כי אין השכל בפועל דבר זולת מה שהושכל. והדבר אשר בו הושכלה צורת האילן והופשטה אשר הוא המשכיל הוא השכל ההוה בפועל בלא ספק; כי כל שכל, פעלו הוא עצמו, ואין השכל בפועל דבר אחד ופעלו דבר אחר – כי אמיתת השכל ומהותו היא ההשגה. ולא תחשוב כי השכל בפועל – דבר אחד נמצא לבדו, נבדל מן ההשגה וההשגה – ענין אחר בו, אבל גוף השכל ואמיתתו – השגה, וכשתניח שכל נמצא בפועל הוא ההשגה למה שהושכל – וזה מבואר מאד למי שהרגיל משלי זה העיון. Man, before comprehending a thing, comprehends it in potentia (δυνάμει) when, however, he comprehends a thing, e.g., the form of a certain tree which is pointed out to him, when he abstracts its form from its substance, and reproduces the abstract form, an act performed by the intellect, he comprehends in reality (ἐνεργείᾳ), and the intellect which he has acquired in actuality, is the abstract form of the tree in man’s mind. For in such a case the intellect is not a thing distinct from the thing comprehended. It is therefore clear to you that the thing comprehended is the abstract form of the tree, and at the same time it is the intellect in action: and that the intellect and the abstract form of the tree are not two different things, for the intellect in action is nothing but the thing comprehended, and that agent by which the form of the tree has been turned into an intellectual and abstract object, namely, that which comprehends, is undoubtedly the intellect in action. All intellect is identical with its action: the intellect in action is not a thing different from its action, for the true nature and essence of the intellect is comprehension, and you must not think that the intellect in action is a thing existing by itself, separate from comprehension, and that comprehension is a different thing connected with it: for the very essence of the intellect is comprehension. In assuming an intellect in action you assume the comprehension of the thing comprehended. This is quite clear to all who have made themselves familiar with the figurative language common to this discipline.

הנה כבר התבאר לך – כי השכל פעלו – אשר הוא השגתו – הוא אמתתו ועצמו; ואם כן, הדבר אשר בו הופשטה צורת זה האילן והושגה – אשר הוא השכל – הוא המשכיל; כי השכל ההוא בעצמו הוא אשר הפשיט הצורה והשיגה וזהו פעלו אשר בעבורו נאמר בו שהוא משכיל, ופעלו הוא עצמו, ואין לזה אשר הונח שכל בפועל אלא צורת זה האילן. הנה כבר התבאר, כי כשהיה השכל נמצא בפועל, שהשכל הוא הדבר המושכל, והתבאר שכל שכל פעלו – אשר הוא היותו משכיל – הוא עצמו, ואם כן, השכל והמשכיל והמושכל – דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שיושכל בפועל. You therefore accept it as proved that the intellect consists in its action, which is its true nature and essence. Consequently the very thing by which the form of that tree has been made abstract and intelligible, viz., the intellect, is at the same time the intelligens, for the intellect is itself the agens which abstracts the form and comprehends it, and that is the action, on account of which it is called the intelligens; but itself and its action are identical: and that which is called intellect in action consists [in the abovementioned instance] of nothing else but of the form of the tree. It must now be obvious to you that whenever the intellect is found in action, the intellect and the thing comprehended are one and the same thing; and also that the function of all intellect, namely, the act of comprehending, is its essence. The intellect, that which comprehends and that which is comprehended, are therefore the same, whenever a real comprehension takes place.

אמנם כשהונח בכח הוא שני דברים בהכרח: השכל בכח והדבר המושכל בכח – כאילו תאמר: זה השכל ההיולני אשר בראובן הוא שכל בכח, וכן זה האילן הוא מושכל בכח – ואלו – שני דברים בלא ספק. וכשיצא לפועל והיתה צורת האילן מושכלת בפועל אז תהיה הצורה המושכלת היא השכל; ובשכל הוא בעצמו אשר הוא שכל בפועל הופשטה והושכלה, כי כל מה שיש לו פועל נמצא הוא נמצא בפועל. But, when we speak of the power of comprehension, we necessarily distinguish two things: the power itself, and the thing which can be comprehended: e.g., that hylic intellect of Zaid is the power of comprehension, and this tree is, in like manner, a thing which is capable of being comprehended; these, undoubtedly, are two different things. When, however, the potential is replaced by the actual, and when the form of the tree has really been comprehended, the form comprehended is the intellect, and it is by that same intellect, by the intellect in action, that the tree has been converted into an abstract idea, and has been comprehended. For everything in which a real action takes place exists in reality.

והנה כל שכל בכח ומושכל בכח הם שנים; וכל מה שהוא בכח, אי אפשר לו מבלתי נושא, סובל הכח ההוא – כאדם, על דרך משל – ויהיו הנה שלושה דברים: האדם הנושא הכח ההוא – והוא המשכיל בכח, והכח ההוא – והוא השכל בכח, והדבר המזומן שיושכל – והוא המושכל בכח; כאילו אמרת בזה המשל: האדם והשכל ההיולני וצורת האילן – ואלו שלשה ענינים חלוקים. וכשהגיע השכל בפועל. יהיו השלושה ענינים אחד. ולא תמצא לעולם השכל דבר אחד והמושכל דבר אחר אלא כשילקחו בכח. On the other hand, the power of comprehension, and the object capable of comprehension are two things; but that which is only potential cannot be imagined otherwise than in connexion with an object possessing that capacity, as, e.g., man, and thus we have three things: the man who possesses the power, and is capable of comprehending; that power itself, namely, the power of comprehension, and the object which presents itself as an object of comprehension, and is capable of being comprehended; to use the foregoing example, the man, the hylic intellect, and the abstract form of the tree, are three different things. They become one and the same thing when the intellect is in action, and you will never find the intellect different from the comprehensible object, unless the power of comprehending and the power of being comprehended be referred to.

וכאשר בא המופת שהאלוה ית׳ הוא שכל בפועל ואין כח בו כלל, כמו שהתבאר וכמו שיבוא עליו המופת, ולא יהיה פעם ישיג ופעם לא ישיג, אבל הוא שכל בפועל תמיד, התחיב שיהיה הוא והדבר ההוא המושג דבר אחד – והוא עצמו – ופעולת ההשגה עצמה אשר בה יאמר משכיל, היא גוף השכל – אשר הוא עצמו; אם כן, הוא משכיל ושכל ומושכל לעולם. Now, it has been proved, that God is an intellect which always is in action, and that—as has been stated, and as will be proved hereafter—there is in Him at no time a mere potentiality, that He does not comprehend at one time, and is without comprehension at another time, but He comprehends constantly; consequently, He and the things comprehended are one and the same thing, that is to say, His essence: and the act of comprehending because of which it is said that He comprehends, is the intellect itself, which is likewise His essence, God is therefore always the intellectus, the intelligens, and the intelligibile.

הנה כבר התבאר, כי היות השכל והמשכיל והמושכל אחד במספר אינו בחוק הבורא לבד, אבל בחוק כל שכל. ובנו גם כן המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד, כשיהיה לנו שכל בפועל; אבל אנחנו נצא מן הכח אל הפועל עת אחר עת. והשכל הנפרד גם כן – רצוני לומר: השכל הפועל – פעמים יהיה לו מונע מפעלו – ואף על פי שאין המונע מעצמו, אבל חוצה לו, היא תנועה אחת לשכל ההוא במקרה. ואין הבנת זה הענין מכוונת עתה. אבל הכוונה שהענין אשר הוא לו ית׳ לבדו ומתיחד בו – הוא היותו שכל בפועל תמיד, ואין מונע לו מן ההשגה לא מעצמו ולא מזולתו – ולזה ראוי שיהיה משכיל ושכל ומושכל תמיד לעולם, ועצמו הוא המשכיל והוא המושכל והוא השכל כמו שיתחיב בכל שכל בפועל. We have thus shown that the identity of the intellect, the intelligens and the intelligibile, is not only a fact as regards the Creator, but as regards all intellect, when in action. There is, however, this difference, that from time to time our intellect passes over from mere potentiality to reality, and that the pure intellect, i.e., the active intellect, finds sometimes obstacles, though not in itself, but accidentally in some external cause. It is not our present intention to explain this subject, but we will merely show that God alone, and none besides Him, is an intellect constantly in action, and there is, neither in Himself nor in anything beside Him, any obstacle whereby His comprehension would be hindered. Therefore He always includes the intelligens, the intellectus, and the intelligibile, and His essence is at the same time the intelligens, the intelligibile, and the intellectus, as is necessarily the case with all intellect in action.

וכבר השיבונו זה הענין בזה הפרק פעמים, להיות דעות בני אדם רחוקות מזה הציור מאד. ואיני רואה אותך מי שיתערב לו הציור השכלי בדמיון ולקיחת משל המוחש בכח הדמיוני – שזה המאמר לא חובר אלא למי שנתפלסף וידע מה שכבר התבאר מענין הנפש וכל כוחותיה. We have reiterated this idea in the present chapter because it is exceedingly abstruse, and I do not apprehend that the reader will confound intellectual comprehension with the representative faculty—with the reproduction of the material image in our imagination, since this work is designed only for those who have studied philosophy, and who know what has already been said on the soul and its faculties.

הפילוסופים, כמו שידעת, יקראו האלוה ית׳ העילה הראשונה והסיבה הראשונה. ואלו הידועים במדברים יברחו מזה השם מאד, ויקראו אותו הפועל, ויחשבו כי הפרש גדול יש בין אמרנו: ׳סיבה ועילה׳ ובין אמרנו: ׳פועל׳. שהם יאמרו: אם נאמר שהוא עילה, יתחיב המצא העלול – וזה מביא לקדמות העולם ושהעולם מאתו על דרך החיוב; ואם נאמר: ׳פועל׳ לא יתחייב מזה מציאות הפעול עמו – כי הפועל אפשר שיקדם לפעלו, גם לא יצירו ענין היות הפועל פועל אלא בשיקדם לפעלו. THE philosophers, as you know, call God the First Cause (in Hebrew ‘illah and sibbah): but those who are known by the name of Mutakallemim are very much opposed to the use of that name, and call Him Agens, believing that there is a great difference whether we say that God is the Cause or that He is the Agens. They argue thus: If we say that God is the Cause, the coexistence of the Cause with that which was produced by that Cause would necessarily be implied: this again would involve the belief that the Universe was eternal, and that it was inseparable from God. When, however, we say that God is the Agens, the co-existence of the Agens with its product is not implied: for the agens can exist anterior to its product: we cannot even imagine how an agens can be in action unless it existed before its own production.

וזה – מאמר מי שלא יבדיל בין מה שבכח ובין מה שבפועל. ואשר תדעהו – שאין הפרש בין אמרך ׳עילה׳ או ׳פועל׳ בזה הענין. וזה – שאתה כשתקח העילה גם כן בכח, תהיה היא קודמת לעלולה בזמן; אמנם כשתהיה עילה בפועל, יהיה עלולה נמצא במציאותה עילה בפועל בהכרח. וכן כשתקח הפועל פועל בפועל, יהיה מתחיב מציאות פעולו בהכרח: כי הבונה קודם שיבנה הבית אינו בונה בפועל אבל הוא בונה בכח (כמו שחומר הבית ההוא קודם שיבנה הוא בית בכח) וכשיבנה – אז הוא בונה בפועל, ויתחיב מציאות דבר נבנה אז בהכרח. ולא הרוחנו דבר בהגדיל שם פועל על שם עילה וסיבה. והכונה הנה אמנם היא – להשוות בין שני השמות ושהוא כמו שנקראהו פועל, ואף על פי שפעולו נעדר, אחר שאין מונע לו ואין חושך לו מעשות כשירצה, כן ראוי שנקראהו עילה וסיבה בזה הענין בעצמו, ואף על פי שהעלול נעדר. This is an argument advanced by persons who do not distinguish between the potential and the actual. You, however, should know that in this case there is no difference whether you employ the term “cause” or “agens”; for if you take the term “cause” in the sense of a mere potentiality, it precedes its effect; but if you mean the cause in action, then the effect must necessarily co-exist with the cause in action. The same is the case with the agens; take it as an agens in reality, the work must necessarily co-exist with its agens. For the builder, before he builds the house, is not in reality a builder, but has the faculty for building a house-in the same way as the materials for the house before it is being built are merely in potentiâ—but when the house has been built, he is the builder in reality, and his product must likewise be in actual existence. Nothing is therefore gained by choosing the term “agens” and rejecting the term “cause.” My object here is to show that these two terms are equal, and in the same manner as we call God an Agens, although the work does not yet exist, only because there is no hindrance or obstacle which might prevent Him from doing it whenever He pleases, we may also call Him the Cause, although the effect may not yet be in existence.

ואשר הביא הפילוסופים לקראו ית׳ עילה וסיבה ולא יקראוהו ׳פועל׳ – אינו מפני דעתם המפורסם בקדמות העולם, אבל מפני ענינים אחרים, הנני אומרם לך בקצרה. כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסיבות לכל מה שיש לו סיבה ושהם ארבע: החומר והצורה והפועל והתכלית, ושמהם קרובים ומהם רחוקים, וכל אחד מאלו הארבעה יקרא סיבה ועילה. ומדעותם אשר לא אחלוק אני אליהם – ושהאלוה ית׳ הוא הפועל והוא הצורה והוא התכלית. ולזה אמרו שהוא ית׳ עילה וסיבה שיכללו אלו השלש סבות והוא – שיהיה הוא פועל העולם וצורתו ותכליתו. וכונתי בזה הפרק – שאבאר לך, על אי זה צד נאמר בו ית׳ שהוא הפועל והוא צורת העולם והוא תכליתו גם כן. ולא תטריד שכלך הנה בענין חדושו לעולם או התחיבו ממנו לפי דעתם – שהנה יפלו בזה דברים רבים נאותים בזה הענין. The reason why the philosophers called God the Cause, and did not call Him the Agens, is not to be sought in their belief that the universe is eternal, but in other motives, which I will briefly describe to you. It has been shown in the science of Physics that everything, except the Primal Cause, owes its origin to the following four causes:—the substance, the form, the agens, the final cause. These are sometimes direct, sometimes indirect causes; but each by itself is called “a cause.” They also believe—and I do not differ from their opinion—that God Himself is the agens, the form, and the end: therefore they call God “the Cause,” in order to express that He unites in Himself these three causes, viz., that He is the agens, the form, and the final cause of the universe. In the present chapter I only wish to show you in what sense it may be said of God that He is the agens, the form, and also the final cause of the universe. You need not trouble yourself now with the question whether the universe has been created by God, or whether, as the philosophers have assumed, it is eternal, co-existing with Him. You will find [in the pages of this treatise] full and instructive information on the subject.

ואמנם הכונה הנה – היותו ית׳ פועל לפרטי הפעולות הבאות בעולם, כמו שהוא עושה העולם כולו כמות שהוא. ואומר: כבר התבאר בחכמה הטבעית שאלו הארבעה מינים מן הסיבות צריך שתבוקש לכל סיבה מהם סיבה גם כן, וימצאו לדבר המתהוה אלו הארבעה סיבות הקרובות לו, וימצאו להם גם כן סיבות, ולסיבות – סיבות, עד שיגיע לסיבות הראשונות. כמו שזה – הדבר הפעול, ופועלו הוא כך ולפועל ההוא פועל – ולא יסור זה, עד שיגיע אל מניע ראשון הוא הפועל באמת לאלו האמצעיות כולם. וזה – כי כשתהיה אות אל״ף תניעה אות בי״ת, ובי״ת תניעה אות גימ״ל, וגימ״ל תניעה אות דל״ת, ודל״ת תניעה אות ה״א, וזה – מה שלא ילך אל לא תכלית, ונעמוד אצל הה״א, על דרך משל; ואין ספק, כי הה״א היא המניעה לאל״ף ולבי״ת ולגימ״ל ולדל״ת, ובאמת נאמר בתנועת האל״ף שהה״א עשאה. ובזה הצד ייוחס כל פועל שבמציאות לאלוה – ולו פעלו מי שפעלו מן הפועלים הקרובים, כמו שנבאר; הנה הוא הסיבה הרחוקה מצד היותו פועל. Here I wish to show that God is the “cause” of every event that takes place in the world, just as He is the Creator of the whole universe as it now exists. It has already been explained in the science of Physics, that a cause must again be sought for each of the four divisions of causes. When we have found for any existing thing those four causes which are in immediate connexion with it, we find for these again causes, and for these again other causes, and so on until we arrive at the first causes. E.g., a certain production has its agens, this agens again has its agens, and so on and on until at last we arrive at a first agens, which is the true agens throughout all the intervening links. If the letter aleph be moved by bet, bet by gimel, gimel by dalet, and dalet by hé—and as the series does not extend to infinity, let us stop at hé—there is no doubt that the hé moves the letters aleph, bet, gimel, and dalet, and we say correctly that the aleph is moved by hé. In that sense everything occurring in the universe, although directly produced by certain nearer causes, is ascribed to the Creator, as we shall explain. He is the Agens, and He is therefore the ultimate cause.

וכן הצורות הטבעיות ההוות הנפסדות, נמצאם, כשנחפשם כולם שאי אפשר שלא תקדם להם צורה אחרת, תכין החומר הזה לקבלת זו הצורה; והצורה השנית ההיא, תקדם לה גם כן אחרת, עד שנגיע לצורה האחרונה, אשר היא הכרחית במציאות אלו הצורות האמצעיות, אשר האמצעיות ההם הם סיבת זאת הצורה הקרובה – והצורה האחרונה ההיא בכל המציאות הוא האלוה ית׳ ולא תחשוב, שאמרנו בו – שהוא הצורה האחרונה לכל העולם, הוא רמז לצורה האחרונה, אשר יאמר אריסטו עליה בספר הנקרא מה שאחר הטבע, שהיא בלתי הוה ולא נפסדת – כי הצורה ההיא הנזכרת שם טבעית, לא שכל נפרד. כי אין אמרנו עליו ית׳ שהוא צורת העולם האחרונה, על דמיון היות הצורה בעלת החומר צורה לחומר ההוא עד שיהיה הוא ית׳ צורה לגשם. לא על אלו הפנים נאמר! אבל: כמו שכל נמצא בעל צורה אמנם הוא מה שהוא בצורתו, וכשתפסד צורתו – תפסד הויתו ותבטל, כן כמו זה היחס בעצמו יחס האלוה לכל התחלות המציאות הרחוקות; כי במציאות הבורא – הכל נמצא, והוא מתמיד עמידתו בענין אשר יכונה ב׳שפע׳, כמו שנבאר בקצת פרקי זה המאמר; ואילו היה אפשר העדר הבורא היה נעדר המציאות כולו ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו והמסובבות האחרונות ומה שביניהן. אם כן, הוא לו כדמות הצורה לדבר אשר יש לו צורה, אשר בה הוא מה שהוא, ובצורה תתקים אמיתתו ומהותו – כן יחס האלוה לעולם. ובזה הצד נאמר בו שהוא ׳הצורה האחרונה׳ ושהוא ׳צורת הצורות׳ – כלומר: שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נסמך באחרונה אליו ובו קיומה, כמו שהדברים בעלי הצורות מתקיימים בצורתם. ומפני זה הענין נקרא בלשוננו ׳חי העולם׳ – ענינו: שהוא חיי העולם כמו שיתבאר. We shall also find, after careful examination, that every physical and transient form must be preceded by another such form, by which the substance has been fitted to receive the next form: the previous form again has been preceded by another, and we arrive at length at that form which is necessary for the existence of all intermediate forms, which are the causes of the present form. That form to which the forms of all existing things are traced is God. You must not imagine that when we say that God is the first form of all forms existing in the Universe, we refer to that first form which Aristotle, in the Book of Metaphysics, describes as being without beginning and without end, for he treats of a form which is a physical, and not a purely intellectual one. When we call God the ultimate form of the universe, we do not use this term in the sense of form connected with substance, namely, as the form of that substance, as though God were the form of a material being. It is not in this sense that we use it, but in the following: Everything existing and endowed with a form, is whatever it is through its form, and when that form is destroyed its whole existence terminates and is obliterated. The same is the case as regards the relation between God and all distant causes of existing beings: it is through the existence of God that all things exist, and it is He who maintains their existence by that process which is called emanation (in Hebrew shepha’), as will be explained in one of the chapters of the present work. If God did not exist, suppose this were possible, the universe would not exist, and there would be an end to the existence of the distant causes, the final effects, and the intermediate causes. Consequently God maintains the same relation to the world as the form has to a thing endowed with a form: through the form it is what it is, and on it the reality and essence of the thing depends. In this sense we may say that God is the ultimate form, that He is the form of all forms: that is to say, the existence and continuance of all forms in the last instance depend on Him, the forms are maintained by Him, in the same way as all things endowed with forms retain their existence through their forms. On that account God is called, in the sacred language, ḥe ha-‘olamim, “the life of the Universe,” as will be explained (chap. lxxii.).

וכן עוד הענין בכל תכלית: כי הדבר אשר לו תכלית, יש לך לבקש לתכלית ההיא תכלית. כאילו אמרת, על דרך משל, שהכסא החומר שלו – העץ, ופועלו – הנגר, וצורתו – הריבוע על תמונת כך, ותכליתו – לשבת עליו; ועליך שתשאל: ומה תכלית הישיבה על הכסא? ויאמר לך העונה: בעבור שיתנשא היושב עליו ויתעלה מן הארץ; ותשאל עוד ותאמר: ומה תכלית ההתנשאות מן הארץ? ותענה: להגדיל היושב בעין מי שיראהו; ותשאל ותאמר: ומה תכלית הגדלתו אצל מי שיראהו? ותענה: כדי שייראו ויפחדו ממנו; ותשאל ותאמר: ומה תכלית היותו נורא? ותענה: לגדל מצותו; ותבקש: מה תכלית הגידול למצותו? ותענה: למנוע הזק בני אדם קצתם מקצתם; ותבקש: עוד מה תכלית מניעת הזק קצתם מקצתם? ותענה: להתמיד מציאותם מסודר. וכן יתחיב תמיד בכל תכלית מתחדשת, עד שיגיע הענין לרצונו לבד ית׳, לפי אחת מן הדעות, כמו שיתבאר – עד שיהיה המענה באחרונה: כן רצה ית׳; או לגזרת חכמתו, לפי דעת אחרים, כמו שאבאר – עד שיהיה המענה באחרונה: כן גזרה חכמתו, ולזה יגיע סידור כל תכלית אל רצונו ואל חכמתו, לפי שתי הדעות האלה אשר התבאר, לפי דעתנו, שהם עצמו, ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים יוצאים חוץ לעצמו – רצוני לומר: שיהיו זולת עצמו. ואם כן, הוא ית׳ תכלית כל דבר האחרון; ותכלית הכל גם כן – ההדמות בשלמותו כפי היכולת – והוא ענין רצונו, אשר הוא עצמו, כמו שיתבאר. ובזה נאמר בו שהוא תכלית התכליות. The same argument holds good in reference to all final causes. If you assign to a thing a certain purpose, you can find for that purpose another purpose. We mention, e.g., a (wooden) chair; its substance is wood, the joiner is its agens, the square its form, and its purpose is that one should sit upon it. You may then ask, For what purpose does one sit upon it? The answer will be that he who is sitting upon it desires to be high above the ground. If again you ask, For what purpose does he desire to be high above the ground, you will receive the answer that he wishes to appear high in the eyes of those who see him. For what purpose does he wish to appear higher in the eyes of those who see him? That the people may respect and fear him. What is the good of his being feared? His commands will be respected. For what purpose are his commands to be respected? That people shall refrain from injuring each other. What is the object of this precaution? To maintain order amongst the people. In this way one purpose necessitates the pre-existence of another, except the final purpose, which is the execution of the will of God, according to one of the opinions which have been propounded, as will be explained (III. xiii. and xvii.), and the final answer will be, “It is the will of God.” According to the view of others, which will likewise be explained, the final purpose is the execution of the decree of His wisdom, and the final answer will be, “It has been decreed by His wisdom.” According to either opinion, the series of the successive purposes terminates, as has been shown, in God’s will or wisdom, which, in our opinion, are identical with His essence, and are not any thing separate from Himself or different from His essence. Consequently, God is the final purpose of everything. Again, it is the aim of everything to become, according to its faculties, similar to God in perfection: this is meant by the expression, “His will, which is identical with His essence,” as will be shown below (ibid.). In this sense God is called the End of all ends.

הנה כבר בארתי לך על איזה פנים נאמר בו ית׳, שהוא פועל וצורה ותכלית. ולזה קראוהו סיבה ולא קראוהו פועל לבד. I have thus explained to you in what sense God is said to be the Agens, the Form, and the End. This is the reason why the philosophers not only call Him “the Maker” but also the “Cause.”

ודע, כי קצת בעלי העיון מאלה המדברים הגיע בהם הסכלות וההתגברות, עד שאמרו, שאילו היה אפשר העדר הבורא לא התחיב העדר זה הדבר אשר המציאו הבורא – רצוני לומר: העולם – שלא יתחיב שיפסד הפעול כשיעדר הפועל אחרי אשר פעלו. ואשר זכרוהו הוא אמת, אילו היה פועל לבד ולא היה לדבר ההוא הפעול צורך אליו בהמשך עמידתו – כמו שלא יפסד האוצר במות הנגר, מפני שלא היה מתמיד לו עמידתו. אמנם בהיותו ית׳ צורת העולם גם כן, כמו שבארנו, והוא ימשיכהו העמידה וההתמדה – מן השקר שיאבד הממשיך וישאר הנמשך אשר אין עמידה וקיום לו אלא במה שיקבל ממנו מן העמידה והקיום. Some of the scholars belonging to the Mutakallemim (Mohammedan theologians), went so far in their folly and in their vainglory as to say that the non-existence of the Creator, if that were possible, would not necessarily imply the non-existence of the things created by Him, i.e., the Universe: for a production need not necessarily cease to exist when the producer, after having produced it, has ceased to exist. They would be right, if God were only the maker of the Universe, and if its permanent existence were not dependent on Him. The storehouse does not cease to exist at the death of the builder; for he does not give permanent existence to the building. God, however, is Himself the form of the Universe, as we have already shown, and it is He who causes its continuance and permanency. It is therefore wrong to say that a thing can remain durable and permanent, after the being that makes it durable and permanent has ceased to exist, since that thing can possess no more durability and permanency than it has received from that being.

ראה גודל השגגה אשר הביא אליה אמרם שהוא פועל לבד לא תכלית ולא צורה. Now you understand the greatness of the error into which they have fallen through their assumption that God is only the Agens, and not the End or the Form.

׳ילד׳. הענין המובן מזאת המלה ידוע והוא – הלידה ״וילדו לו בנים״. ואחר הושאלה זאת המילה להמצאת הדברים הטבעיים ״בטרם הרים יולדו״. והושאלה גם כן לענין הצמחת הארץ מה שתצמיח – דמות בלדה – אמר ״והולידה והצמיחה״. והושאלה עוד לחידושי הזמן כאילו הם ענינים יולדו ״כי לא תדע מה ילד יום״. והושאלה עוד לחידושי המחשבות ומה שיחיבוהו מן הדעות והסברות כמו שאמר ״וילד שקר״; וממנו נאמר: ״ובילדי נכרים ישפיקו״ – יספיק להם בדעותם כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע״ה בפרוש זה ׳ובנימוסי עממיא אזלין׳. IT is well known that the verb yalad means “to bear,” “they have born (ve-yaledu) him children” (Deut. 21:15). The word was next used in a figurative sense with reference to various objects in nature, meaning, “to create,” e.g. “before the mountains were created” (yulladu) (Ps. 90:2); also, “to produce,” in reference to that which the earth causes to come forth as if by birth, e.g., “He will cause her to bear (holidah) and bring forth” (Isa. 4:10). The verb further denotes, “to bring forth,” said of changes in the process of time, as though they were things which were born, e.g., “for thou knowest not what a day may bring forth” (yeled) (Prov. 27:1). Another figurative use of the word is its application to the formation of thoughts and ideas, or of opinions resulting from them: comp. “and brought forth (ve-yalad) falsehood” (Ps. 7:14); also, “and they please themselves in the children (yalde) of strangers” (Isa. 2:6), i.e., “they delight in the opinions of strangers.” Jonathan the son of Uzziel paraphrases this passage, “they walk in the customs of other nations.”

ועל זה הענין מי שלימד איש ענין אחד והועילהו דעת – כאילו הוליד האיש ההוא באשר הוא בעל הדעת ההוא; ובזה הענין נקראו תלמידי הנביאים – ׳בני הנביאים׳ כמו שאבאר בשתוף שם ׳בן׳. A man who has instructed another in any subject, and has improved his knowledge, may in like manner be regarded as the parent of the person taught, because he is the author of that knowledge: and thus the pupils of the prophets are called “sons of the prophets,” as I shall explain when treating of the homonymity of ben (son).

ובזאת ההשאלה נאמר ב׳אדם׳: ״ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו״; וכבר קדם לך ענין ׳צלם אדם ודמותו׳ מה הוא; וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת אשר היא ׳צלם אדם ודמותו׳ הנאמר עליה ׳בצלם אלהים ובדמותו׳ אמנם ׳שת׳ כאשר לימדהו והבינהו ונמצא שלם השלמות האנושי נאמר בו ׳ויולד בדמותו כצלמו׳. וכבר ידעת, כי כל מי שלא הגיעה לו זאת הצורה אשר בארנו ענינה הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחידוש הרעות מה שאין כן לשאר בעלי החיים; כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים להגעת השלמות אשר לא הגיע ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והולד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים ל׳שת׳; ואמרו ב׳מדרש׳: ״כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות״ – רצונם לומר ׳שדים׳; וכאשר רצהו האלוה הוליד ׳בדמותו כצלמו׳ – והוא אמרו: ׳ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו׳. In this figurative sense, the verb yalad (to bear) is employed when it is said of Adam, “And Adam lived an hundred and thirty years, and begat (va-yoled) a son in his own likeness, in his form” (Gen. 5:3). As regards the words, “the form of Adam, and his likeness,” we have already stated (ch. i.) their meaning. Those sons of Adam who were born before that time were not human in the true sense of the word, they had not “the form of man.” With reference to Seth who had been instructed, enlightened and brought to human perfection, it could rightly be said, “he (Adam) begat a son in his likeness, in his form.” It is acknowledged that a man who does not possess this “form” (the nature of which has just been explained) is not human, but a mere animal in human shape and form. Yet such a creature has the power of causing harm and injury, a power which does not belong to other creatures. For those gifts of intelligence and judgment with which he has been endowed for the purpose of acquiring perfection, but which he has failed to apply to their proper aim, are used by him for wicked and mischievous ends; he begets evil things, as though he merely resembled man, or simulated his outward appearance. Such was the condition of those sons of Adam who preceded Seth. In reference to this subject the Midrash says: “During the 130 years when Adam was under rebuke he begat spirits,” i.e., demons; when, however, he was again restored to divine favour “he begat in his likeness, in his form.” This is the sense of the passage, “Adam lived one hundred and thirty years, and he begat in his likeness, in his form” (Gen. 5:3).

׳רכוב׳, זאת המילה משותפת. הנחתה הראשונה, ענינה – רכיבת האדם על הבהמות כמנהג: ״והוא רוכב על אתונו״. ואחר כך הושאלה לשולטנות על הדבר, כי הרוכב – מושל שולט על מורכבו – והוא אמרו: ״ירכיבהו על במתי ארץ״, ״והרכבתיך על במתי ארץ״ – ענינו: שאתם תשלטו על עליוני הארץ, ״ארכיב אפרים״ – אמשילהו ואשליטהו. ולפי זה הענין נאמר באלוה ית׳: ״רוכב שמים בעזרך״ – פרושו השליט על השמים; וכן: ״לרוכב בערבות״ – ענינו: השליט על ׳ערבות׳ – והוא הגלגל העליון המקיף בכל. ובדברי ה׳חכמים ז״ל׳ הנכפלים בכל מקום: שהם ׳שבעה רקיעים׳ וש׳ערבות׳ הוא העליון המקיף בכל. ולא תרחיק היותם מונים ה׳רקיעים׳ שבעה׳ – ואם הם יותר – כי פעמים ימנה הכדור אחד, ואף על פי שבו גלגלים הרבה, כמו שהוא מבואר למעינים בענין זה, וכמו שאבאר. אמנם המכון הנה – הראותם תמיד ש׳ערבות׳ הוא למעלה מן הכל, ועל ׳ערבות׳ נאמר: ׳רוכב שמים בעזרך׳. THE term rakab, “to ride,” is a synonym. In its primary signification it is applied to man’s riding on an animal, in the usual way; e.g., “Now he was riding (rokeb) upon his ass” (Num. 22:22). It has then been figuratively used to denote “dominion over a thing”; because the rider governs and rules the animal he rides upon; e.g., “He made him ride (yarkibehu) on the high places of the earth” (Deut. 32:13); “and I will cause thee to ride (ve-hirkabtika) upon the high places of the earth” (Isa. 58:14), that is, you shall have dominion over the highest (people) on earth; “I will make Ephraim to ride (arkib)” (Hos. 10:11), i.e., I shall give him rule and dominion. In this same sense it is said of God, “who rideth (rokeb) upon the heaven in thy help” (Deut. 33:26), that is, who rules the heaven; and “Him that rideth (la-rokeb) upon the ‘arabot” (Ps. 68:4), i.e., who rules the ‘arabot, the uppermost, all-encompassing sphere. It has also been repeatedly stated by our Sages that there are seven reki‘im (firmaments, heavens), and that the uppermost of them, the all-surrounding, is called ‘arabot. Do not object to the number seven given by them, although there are more reki‘im, for there are spheres which contain several circles (gilgallim), and are counted as one; this is clear to those who have studied that subject, and I shall also explain it; here I wish merely to point out that our Sages always assumed that ‘arabot is the uppermost sphere. The ‘arabot is also referred to in the words, “who rideth upon the heaven in thy help.”

ולשון חגיגה, אמרו: ״׳ערבות׳, רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: סולו לרוכב בערבות״; ומנא לן דאיקרי ׳שמים׳? כתיב הכא: ׳לרוכב בערבות׳ וכתיב התם: ׳רוכב שמים׳״ – הנה כבר התבאר כי הרמז כולו לגלגל אחד, והוא המקיף בכל, אשר תשמע מענינו מה שתשמע. והסתכל אמרם ׳שוכן עליו׳ ולא אמרו: ׳שוכן בו׳ – שאילו אמרו: ׳שוכן בו׳ היה מחייב לאלוה מקום או שיהיה האלוה כח בגלגל – כמו שדימו כיתות הצאבה, שהאלוה רוח הגלגל; ובאמרם: ׳שוכן עליו׳ הראו, שהוא ית׳ נבדל מן הגלגל ואינו כח בו. Thus we read in Talm. B. Ḥagigah, p. 12,” The high and exalted dwelleth on ‘arabot, as it is said, ‘Extol Him that rideth upon ‘arabot’” (Ps. 68:4). How is it proved that “heaven” and “‘arabot” are identical? The one passage has “who rideth on ‘arabot,” the other “who rideth upon the heaven.” Hence it is clear that in all these passages reference is made to the same all-surrounding sphere, concerning which you will hereafter (II. xxiv.) receive more information. Consider well that the expression “dwelling over it,” is used by them, and not “dwelling in it.” The latter expression would have implied that God occupies a place or is a power in the sphere, as was in fact believed by the Sabeans, who held that God was the soul of the sphere. By saying “dwelling over it,” they indicated that God was separate from the sphere, and was not a power in it.

ודע, כי הושאל לו ית׳ ׳רוכב שמים׳ לדמיון הזר המופלא וזה: כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב (ולא יאמר: ׳יותר מעולה׳ אלא בהקל מן המאמר – שאין הרוכב ממין הנרכב); והרוכב גם כן הוא אשר יניע הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה, והיא כלי לו ישתמש בה כרצונו, והוא נקי ממנה, בלתי נדבק בה, אבל חוצה לה. כן האלוה (יתעלה שמו!) הוא מניע הגלגל העליון, אשר בתנועתו יתנועע כל מתנועע בו, והוא ית׳ נבדל ממנו ואינו כח בו. Know also that the term “riding upon the heavens,” has figuratively been applied to God in order to show the following excellent comparison. The rider is better than the animal upon which he rides—the comparative is only used for the sake of convenience, for the rider is not of the same class as the animal upon which he rides—furthermore, the rider moves the animal and leads it as he likes; it is as it were his instrument, which he uses according to his will; he is separate from it, apart from it, not connected with it. In like manner the uppermost sphere, by the rotation of which everything moveable is set in motion, is moved by God, who is separate from the sphere, and is not a power in it.

ובבראשית רבה אמרו, בפרשם למאמרו ית׳: ״מעונה אלהי קדם״ – אמרו: ״הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו״; וסמכו לזה אמרם: ״הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס – הדא הוא דכתיב ״כי תרכב על סוסיך״ ״. זה הוא לשונם, והסתכל בו ותבין: איך בארו יחסו ית׳ לגלגל, ושהוא כלי לו אשר בו ינהיג המציאות. כי כל מה שתמצא ל׳חכמים ז״ל׳, כי השמים הפלוניים בהם כך וכך והשמים הפלוניים בהם כך וכך, אין ענינו – שבשמים הגשמים אחרים בלתי השמים, אבל ענינו – שהכוחות המהוות הענין הפלוני והשומרות סידורו יבואו מן השמים ההם. והראיה על מה שאמרתי לך – אמרם: ״׳ערבות׳ – שבו צדק וצדקה ומשפט וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות, וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו המתים״ – ומבואר הוא, שכל מה שמנאוהו הנה, אין מהם דבר שהוא גשם, שיהיה במקום (כי ה׳טל׳ אינו טל כפשוטו). והתבונן איך אמרו בזה: ׳שבו׳ – רצוני לומר: שהם ב׳ערבות׳ – ולא אמרו שהם עליו – וכאילו הגידו, שאלו הדברים הנמצאים בעולם אמנם הם נמצאים מכוחות, יבואו מ׳ערבות׳, האלוה ית׳ שמהו התחלה להם ונטעם בו אשר מכללם – ׳גנזי חיים׳ – וזה הוא הנכון והאמת הגמור, כי כל חיים נמצאים בחי אמנם הם מן החיים ההם, כמו שאזכור אחר זה. והתבונן איך מנו: ׳נשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות׳ – ומה נכבד זה הענין למי שיבינהו! כי ה׳נשמות׳ הנשארות אחר המות אינם ה׳נשמה׳ ההוה באדם כשיתהוה – שזאת ההוה בעת התהוותו היא כח ההכנה לבד והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המגיע בפועל; ולא ה׳נשמה׳ גם כן ההוה היא ה׳רוח׳ ההוה – ולזה מנו בהוות: ׳נשמות ורוחות׳; אמנם הנבדלות הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו, שיתוף ׳רוח׳ ובארנו עוד. בסוף ספר מדע, מה שנפל באלו השמות מן השיתוף. In Bereshit Rabba we read that in commenting on the Divine words, “The eternal God is a refuge” (lit., a dwelling, Deut. 33:27), our Sages said, “He is the dwelling of His world, the world is not His dwelling.” This explanation is then followed by the remark, “The horse is secondary to the rider, the rider is not subservient to the horse; this is meant by ‘Thou wilt ride upon thy horses’” (Hab. 3:8). Consider and learn how they described the relation of God to the sphere, asserting that the latter is His instrument, by means of which He rules the universe. For whenever you find our Sages saying that in a certain heaven are certain things, they do not mean to say that in the heavens there are any extraneous things, but that from a certain heaven the force emanates which is required for the production of certain things, and for their continuing in proper order. The proof for my statement you may find in the following sayings of our Sages—“The ‘arabot, in which there are justice, charity, right, treasures of life and peace, treasures of blessing, of the souls of the righteous, of the souls and the spirits of those to be born, and of the dew by which God will at some future time revive the dead, etc.” It is clear that the things enumerated here are not material, and do not occupy a place—for “dew” is not to be taken in its literal sense.—Consider also that here the phrase “in which,” meaning “in the ‘arabot,” is used, and not “over which,” as if to say that all the things existing in the universe derive their existence from powers emanating from the ‘arabot, which God made to be the origin and the place of these powers. They are said to include “the treasures of life”; a perfectly true and correct assertion! For all existing life originates in that treasure of life, as will be mentioned below (chap. lxii., and II. chap. x.). Reflect on the fact that the souls of the righteous as well as the souls and the spirits of those to be born are mentioned here! How sublime is this idea to him who understands it! for the soul that remains after the death of man, is not the soul that lives in a man when he is born; the latter is a mere faculty, while that which has a separate existence after death, is a reality; again, the soul and the spirit of man during his life are two different things: therefore the souls and the spirits are both named as existing in man; but separate from the body only one of them exists. We have already explained the homonymity of ruaḥ (spirit) in this work, and also at the end of Sefer ha madda‘ (Mishneh torah Hil. teshubah, 8:3-4) we treated of the homonymity of these expressions.

והסתכל איך אלו הענינים המופלאים האמיתיים, אשר אליהם הגיע עיון המעולים שבפילוסופים, מפוזרים ב׳מדרשות׳, כשיעין בהם האיש החכם שאינו מודה על האמת בתחלת עיון, ישחק מהם, למה שיראהו בפשוטיהם מההבדל מאמיתות המציאות. ועילת זה כולו – דברם בחידות באלו הענינים, לזרותם מהבנת ההמון, כמו שהגדנו פעמים. Consider how these excellent and true ideas, comprehended only by the greatest philosophers, are found scattered in the Midrashim. When a student who disavows truth reads them, he will at first sight deride them, as being contrary to the real state of things. The cause of this is the circumstance, that our Sages spoke of these subjects in metaphors: they are too difficult for the common understanding of the people, as has been noticed by us several times.

ואשוב להשלים מה שנכנסתי להבינו ואומר: שהם ז״ל התחילו להביא ראיות מדברי פסוקים על היות אלו הדברים המנויים ב׳ערבות׳ – בשאמרו: ״׳צדק ומשפט׳ – דכתיב: ׳צדק ומשפט מכון כסאך׳״. וכן הביאו ראיה על אותם שמנאום שהם מיוחסים לאלוה ית׳ שהם אצלו – והבן זה! ובפרקי ר׳ אליעזר אמרו: ״שבעה רקיעים ברא הקב״ה ומכולם לא בחר כסא כבוד למלכותו אלא ׳ערבות׳ שנאמר: ׳סולו לרוכב בערבות׳״ – אלו דבריו – והבינם גם כן. I will now return to the subject which I commenced to explain, in order to bring it to a conclusion. Our Sages commenced to adduce proofs from Scripture for their assertion that the things enumerated above are contained in the ‘arabot. As to justice and right they quote “Justice and judgment are the habitation of thy throne” (Ps. 89:18). In the same way they prove their assertion concerning all things enumerated by them, by showing that they are described as being related to God, as being near Him. Note this. In the Pirḳe Rabbi Eliezer it is said: God created seven reki‘im (heavens), and out of all of them He selected the ‘araboth for His royal throne: comp. “Exalt him who rideth upon the ‘arabot” (Ps. 68:4). These are his (Rabbi Eliezer’s) words. Note them likewise.

ודע, כי כלל הבהמות הנרכבות יקרא ׳מרכבה׳ – וזה נכפל הרבה: ״ויאסור יוסף מרכבתו״, ״במרכבת המשנה״, ״מרכבות פרעה״; והראיה על היות זה השם נופל על הרבה בהמות – אמרו: ״ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמישים ומאה״ – וזאת הראיה על היות שם ׳מרכבה׳ נופל על ארבעה מן הסוסים. ולזה אומר: כי כאשר נאמר, לפי מה שנאמר, ש׳כסא הכתוב׳ נושאות אותו ׳ארבע חיות׳, קראוהו ה׳חכמים ז״ל׳: ׳מרכבה׳ – לדמות ב׳מרכבה׳, אשר היא ארבעה אישים. You must know that in Hebrew the collective noun denoting animals used for riding is “mercabah.” Instances of this noun are not rare. “And Joseph made ready his chariot” (merkabto) (Gen. 46:29); “in the second chariot” (be-mirkebet) (ib. 41:43); “Pharaoh’s chariots” (markebot) (Exod. 15:4). The following passage especially proves that the Hebrew merkabah denotes a collection of animals: “And a merkabah came up and went out of Egypt for six hundred shekels of silver, and a horse for an hundred and fifty” (1 Kings 10:21). Hence we may learn that mercabah denotes here four horses. Therefore I think that when it was stated, according to the literal sense of the words, that four Ḥayyot (beasts) carry the Throne of Glory, our Sages called this “mercabah” on account of its similarity with the mercabah consisting of four single animals.

וזה שיעור מה שנתגלגלו אליו הדברים בזה הפרק. ואי אפשר מבלתי הערות אחרות גם כן רבות בזה הענין. אמנם המכון בזה הפרק, אשר עדיו היתה השבת הדברים, כי אמרו: ״רוכב שמים״ – ענינו: מסבב הגלגל המקיף ומניעו ביכלתו ורצונו. וכן אמרו בסוף ה׳פסוק׳: ׳ובגאותו שחקים׳ – אשר ׳בגאותו׳ סיבב ה׳שחקים׳: הוציא זה הראשון – אשר הוא ׳ערבות׳, כמו שביארנו – במילת ׳רכיבה׳, ושאריתם – במילת ׳גאוה׳, כי בתנועת הגלגל העליון זאת התנועה היומית, יתנועעו הגלגלים כולם, כתנועת החלק בכול – וזאת היא היכולת העצומה אשר הניעה הכל, ולזה קראה: ׳גאוה׳. So far has the theme of this chapter carried us, and we shall be compelled to make many further remarks on this subject. Here, however, it is our object, and the aim of all we have said, to show that “who rideth upon heaven” (Deut. 33:26) means “who sets the all-surrounding sphere in motion, and turns it by His power and will.” The same sense is contained in the conclusion of that verse: “and in his excellency the spheres,” i.e., who in His excellency moves the spheres (sheḥakim). In reference to the first sphere, the ‘arabot, the verb “to ride” is used, in reference to the rest, the noun “excellency,” because through the motion of the uppermost sphere in its daily circuit, all the spheres move, participating as parts in the motion of the whole; and this being that great power that sets everything in motion, it is called “excellency.”

ויהיה זה הענין נמצא תמיד בשכלך, למה שאני עתיד לאמרו, שהיא הגדולה שבראיות שנודעה מציאות האלוה בה – רצוני לומר: הקף הגלגל – כמו שאביא עליו המופת. והבינהו! Let this subject constantly remain in your memory when you study what I am going to say; for it—i.e., the motion of the uppermost sphere is the greatest proof for the existence of God, as I shall demonstrate. Note this.

דע – כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם, כמו שבארנו. ולא היה הדבר המותר לבני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד; וכבר ידעת, שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקודם לענין המתפשט באומה: ״דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב״ – והיה זה תכלית החכמה בדת, שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה – רצוני לומר: רוב הדעות והשתרגם, וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, והתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים. אבל נמסר הדבר בזה כולו ל׳בית דין הגדול׳ כמו שבארנו בחיבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר ה׳תורה׳. KNOW that many branches of science relating to the correct solution of these problems, were once cultivated by our forefathers, but were in the course of time neglected, especially in consequence of the tyranny which barbarous nations exercised over us. Besides, speculative studies were not open to all men, as we have already stated (Introd. p. 2, and I. chap. xxxi.), only the subjects taught in the Scriptures were accessible to all. Even the traditional Law, as you are well aware, was not originally committed to writing, in conformity with the rule to which our nation generally adhered, “Things which I have communicated to you orally, you must not communicate to others in writing.” With reference to the Law, this rule was very opportune; for while it remained in force it averted the evils which happened subsequently, viz., great diversity of opinion, doubts as to the meaning of written words, slips of the pen, dissensions among the people, formation of new sects, and confused notions about practical subjects. The traditional teaching was in fact, according to the words of the Law, entrusted to the Great Tribunal, as we have already stated in our works on the Talmud. (Introd. to Mishneh Torah and Introd. to Commen. on the Mishnah).

ואם התורה שבעל פה נפלה בה הקפדה מהשאירה לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו ׳סתרי התורה׳ ויפורסם לבני אדם כולם, אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות, כמו שבארתי לך מאמרם: ״אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו׳״. וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות, באו ב׳תלמוד׳ וב׳מדרשות׳, והן – גרגירי לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים. Care having been taken, for the sake of obviating injurious influences, that the Oral Law should not be recorded in a form accessible to all, it was but natural that no portion of “the secrets of the Law” (i.e., metaphysical problems) would be permitted to be written down or divulged for the use of all men. These secrets, as has been explained, were orally communicated by a few able men to others who were equally distinguished. Hence the principle applied by our teachers, “The secrets of the Law can only be entrusted to him who is a councillor, a cunning artificer, etc.” The natural effect of this practice was that our nation lost the knowledge of those important disciplines. Nothing but a few remarks and allusions are to be found in the Talmud and the Midrashim, like a few kernels enveloped in such a quantity of husk, that the reader is generally occupied with the husk, and forgets that it encloses a kernel.

אמנם זה המעט מזער שתמצאהו מדברי ענין היחוד ומה שנתלה בזה הענין לקצת ה׳גאונים׳ ואצל הקראים, הם ענינים לקחום מן המדברים מן הישמעאלים, והם מעט מזער כנגד מה שחיברוהו הישמעאלים בו. ונזדמן עוד שתחילת התחלת הישמעאלים בזה הדרך היו כת אחת שנקרא שמם מועתזילה, ולקחו מהם חברינו מה שלקחו והלכו בדרכם. ולזמן אחר כן נתחדשה בישמעאלים כת אחרת, שנקרא שמם כת האשעריה, ונתחדשו להם דעות אחרות לא תמצא עם חברינו מן הדעות ההם דבר; לא שהם בחרו הדעת הראשון על הדעת השני אבל למה שנזדמן שלקחו הדעת הראשון וקבלוהו וחשבוהו ענין מופתי. אמנם האנדלוסיים מאנשי אומתנו כולם יחזיקו בדברי הפילוסופים ויטו לדעותם, מה שלא היה סותר פינת דת; ולא תמצאם שילכו בדבר מדרכי המדברים – ולזה נטו בדברים רבים לצד דעתנו בזה המאמר, בענינים המעטים הנמצאים לאחרוניהם. In addition you will find that in the few works composed by the Geonim and the Karaites on the unity of God and on such matter as is connected with this doctrine, they followed the lead of the Mohammedan Mutakallemim, and what they wrote is insignificant in comparison with the kindred works of the Mohammedans. It also happened, that at the time when the Mohammedans adopted this method of the Kalām, there arose among them a certain sect, called Mu’tazilah, i.e., Separatists. In certain things our scholars followed the theory and the method of these Mu’tazilah. Although another sect, the Asha’ariyah, with their own peculiar views, was subsequently established amongst the Mohammedans, you will not find any of these views in the writings of our authors: not because these authors preferred the opinions of the first-named sect to those of the latter, but because they chanced first to become acquainted with the theory of the Mu’tazilah, which they adopted and treated as demonstrated truth. On the other hand our Andalusian scholars followed the teachings of the philosophers, from whom they accepted those opinions which were not opposed to our own religious principles. You will find that they did not adopt any of the methods of the Mutakallemim; in many respects they approached the view expressed in the present treatise, as may be noticed in the few works which were recently written by authors of that school.

ודע – כי כל מה שאמרוהו הישמעאלים בענינים ההם, והם המועתזילה והאשעריה, הם כולם דעות בנויות על גזרות והקדמות לקוחות מספרי היונים והארמים, אשר השתדלו לחלוק על דעות הפילוסופים ולבטל מאמריהם. והיתה סיבת זה – כי כאשר כללה האומה הנוצרית האומות ההם וטענו הנוצרים מה שכבר נודע, והיו דעות הפילוסופים מתפשטות באומות ההם, ומהם נולדה הפילוסופיה, ונתחדשו מלכים שומרים הדת – ראו חכמי הדורות ההם מן היונים והארמים שאלו – טענות, יסתרו אותם הדעות הפילוסופיות סתירה גדולה מבוארת, והולידו חכמת הדברים הזאת, והתחילו להעמיד הקדמות מועילות להם באמונתם וישיבו על הדעות ההם הסותרות פינות תורתם. You should also know that whatever the Mohammedans, that is, the Mu’tazilah and the Asha’ariyah, said on those subjects, consists in nothing but theories founded on propositions which are taken from the works of those Greek and Syrian scholars who attempted to oppose the system of the philosophers, and to refute their arguments. The following was the cause of that opposition: At the time when the Christian Church brought the Greeks and Syrians into its fold, and promulgated its well-known dogmas, the opinions of the philosophers were current amongst those nations: and whilst philosophy flourished, kings became defenders of the Christian faith. The learned Greek and Syrian Christians of the age, seeing that their dogmas were unquestionably exposed to severe attacks from the existing philosophical systems, laid the foundation for this science of Dogmatics; they commenced by putting forth, such propositions as would support their doctrines, and be useful for the refutation of opinions opposed to the fundamental principles of the Christian religion.

וכאשר באה אומת ישמעאל ונעתקו אליהם ספרי הפילוסופים, נעתקו אליהם גם כן התשובות ההם, אשר חוברו על ספרי הפילוסופים, ומצאו דברי יחיי המדקדק ואיבן עדי וזולתם באלו הענינים, והחזיקו בהם והגיעו אל בקשה עצומה לפי דעתם. ובחרו גם כן מדעות הפילוסופים הראשונים, כל מה שראהו הבוחר אותו שהוא מועיל לו – ואף על פי שהפילוסופים האחרונים כבר הביאו מופת בביטולו, כַּחֵלֶק וְהָרֵיקוּת – וראו שאלו – ענינים משתתפים והקדמות, יצטרך אליהם כל בעל תורה. ואחר כן פשטו הדברים וירדו אל דרך אחרת נפלאת, לא נחלו בה כלל המדברים מן היונים וזולתם, שאותם היו קרובים לפילוסופים. ואחר כך יצאו עוד בישמעאלים מאמרים תוריים מיוחדים בהם, הוצרכו בהכרח לשמרם, ונפלה ביניהם גם כן מחלוקת בדברים ההם, וקימה כל כת מהם הקדמות מועילות לה לשמור דעתה. When the Mohammedans caused Arabic translations of the writings of the Philosophers to be made, those criticisms were likewise translated. When the opinions of John the Grammarian, of Ibn Adi, and of kindred authors on those subjects were made accessible to them, they adopted them, and imagined that they had arrived at the solution of important problems. Moreover, they selected from the opinions of the ancient philosophers whatever seemed serviceable to their purposes, although later critics had proved that those theories were false; as, e.g., the theories of atoms and of a vacuum. They believed that the discussions of those authors were of a general character, and contained propositions useful for the defence of positive religion. At a subsequent period the same theories were more fully developed, and presented an aspect unknown to those Theologians of the Greeks and other nations who were the immediate successors of the Philosophers. At a later time, when the Mohammedans adopted certain peculiar theological theories they were naturally obliged to defend them; and when their new theories, again became the subject of controversy among them, each party laid down such propositions as suited their special doctrine.

ואין ספק, כי יש בהם דברים שכוללים שלשתנו – רצוני לומר: היהודים והנוצרים והישמעאלים – והם: המאמר בחידוש העולם, אשר בהתאמתו יתאמתו הנפלאות, וזולתו. אמנם שאר הדברים אשר עמסו על עצמם שתי האומות האלה העסק בהם, כעסק האנשים ההם בענין השילוש וכעסק קצת כתות אלו בדיבור, עד שהוצרכו לקיים הקדמות, יקימו בהקדמות ההם, אשר בחרום, הדברים אשר נשקעו בהם, והדברים המיוחדים בכל אומה מהם ממה שהוצע בהם, אין צורך לנו אליהם כלל. Their arguments undoubtedly involved certain principles which concerned the three communities—Jews, Christians, and Mohammedans, such as the creatio ex nihilo, which afforded support to the belief in miracles and to various other doctrines. There are, however, other subjects of belief which the Christians and Mohammedans have undertaken to defend, such as the doctrine of the Trinity in the theological works of the former, and “the Word” in the works of some Mohammedan sects; in order to prove the dogmas which they thus desired to establish, they were compelled to resort to certain hypotheses. It is not our object to criticize things which are peculiar to either creed, or books which were written exclusively in the interest of the one community or the other.

סוף דבר – כי כל המדברים הראשונים מן היונים המתנצרים ומן הישמעאלים, לא נמשכו אחר הנראה מענין המציאות תחילה בהקדמותיהם, אבל יסתכלו, איך צריך שיהיה המציאות, עד שתהיה ממנו ראיה על אמיתת זה הדעת או לא יסתרהו; וכשיתאמת הדמיון ההוא יחיבו, שהמציאות הוא על צורת כך, ויבואו להביא ראיות לקים הטענות ההם אשר ילקחו מהם ההקדמות, אשר יתאמת בהם הדעת או לא יסתר. כן עשו המשכילים אשר הנהיגו זאת ההנהגה תחילה וחיברוה בספרים, ואמרו, שגוף העיון הביאם אל זה מאין נשוא פנים לדעת קודם. אמנם האחרונים אשר יעינו בספרים ההם לא ידעו דבר מזה, עד שהם ימצאו בספרים ההם הקדומים ראיות גדולות והשתדלות חזקה לקיים דבר אחד או לבטל דבר אחד, ויחשבו שהדבר ההוא אין צורך בשום פנים לקימו או לבטלו במה שיצטרך אליו מפינות התורה, ושהראשונים לא עשו כן רק לבלבל דעות הפילוסופים, לא לדבר אחר, ולהראות ספק במה שחשבוהו מופת. ואלו האומרים זה המאמר לא שיערו ולא ידעו שאין הדבר כמו שחשבו, אבל אמנם טרחו הקדמונים לקיים מה שיבוקש קיומו ולבטל מה שיבוקש ביטולו בעבור מה שיגיע ממנו מן ההפסד בדעת אשר ירצו לאמתו, ואפילו אחר מאה הקדמות – והסירו אותם הראשונים מן המדברים החלי מעיקרו וכלל אומר לך – כי הדבר כמו שאמרו תֵּמִיסְטִיּוּס, אמר: אין המציאות נמשכת אחר הדעות, אבל הדעות האמתיות נמשכות אחר המציאות. We merely maintain that the earlier Theologians, both of the Greek Christians and of the Mohammedans, when they laid down their propositions, did not investigate the real properties of things: first of all they considered what must be the properties of the things which should yield proof for or against a certain creed; and when this was found they asserted that the thing must be endowed with those properties; then they employed the same assertion as a proof for the identical arguments which had led to the assertion, and by which they either supported or refuted a certain opinion. This course was followed by able men who originated this method, and adopted it in their writings. They professed to be free from preconceived opinions, and to have been led to a stated result by actual research. Therefore when philosophers of a subsequent date studied the same writings they did not perceive the true character of the arguments; on the contrary, they found in the ancient works strong proofs and a valuable support for the acceptance or the rejection of certain opinions, and thus thought that, so far as religious principles were concerned, there was no necessity whatever to prove or refute any of their propositions, and that the first Mutakallemim had discussed those subjects with the sole object of defeating certain views of the philosophers, and demonstrating the insufficiency of their proofs. Persons who hold this opinion, do not suspect how much they are mistaken; for the first Mutakallemim tried to prove a proposition when it was expedient to demonstrate its truth; and to disprove it, when its rejection was desirable, and when it was contrary to the opinion which they wished to uphold, although the contradiction might only become obvious after the application of a hundred successive propositions. In this manner the earlier Mutakallemim effected a radical cure of the malady! I tell you, however, as a general rule, that Themistius was right in saying that the properties of things cannot adapt themselves to our opinions, but our opinions must be adapted to the existing properties.

וכאשר עינתי בספרי אלה המדברים כפי שנזדמן לי, כמו שעינתי בספרי הפילוסופים גם כן כפי יכלתי, מצאתי דרך המדברים כולם דרך אחד במין, ואף על פי שיחלק המין ההוא לחלקים. והוא: כי פנת הכל – שאין בחינה במה שעליו המציאות, מפני שהוא מנהג, אפשר בשכל חילופו; והם גם כן במקומות רבים ימשכו אחר הדמיון ויקראוהו שכל. וכאשר הקדימו ההקדמות ההם אשר אשמיעך אותם, פסקו הדין במופתיהם, כי העולם מחודש; וכשהתקיים העולם מחודש, התקיים, בלא ספק, שיש לו עושה חידשו; ואחר כך יביאו ראיות על העושה כי הוא אחד; אחר כך יקימו, בהיותו אחד, שאינו גוף. זה דרך כל מדבר מן הישמעאלים בדבר מזה הענין; וכן המחקים להם מאומתנו אשר דרכו דרכיהם. אמנם אפני ראיותיהם והקדמותיהם בקיום חידוש העולם או בביטול קדמותו הם חלוקים. אך הענין הכולל את כולם – קיום חידוש העולם תחילה, ובחידושו יתאמת שהבורא נמצא. Having studied the works of these Mutakallemim, as far as I had an opportunity, just as I had studied the writings of the philosophers according to the best of my ability, I found that the method of all Mutakallemim was the same in its general characteristics, namely, they assume that the really existing form of things proves nothing at all, because it is merely one of the various phases of the things, the opposite of which is equally admissible to our minds. In many instances these Theologians were guided by their imagination, and thought that they were following the dictates of the intellect. They set forth the propositions which I shall describe to you, and demonstrated by their peculiar mode of arguing that the Universe had a beginning. The theory of the creatio ex nihilo being thus established, they asserted, as a logical consequence, that undoubtedly there must be a Maker who created the Universe. Next they showed that this Maker is One, and from the Unity of the Creator they deduced His Incorporeality. This method was adopted by every Mohammedan Mutakallem in the discussion of this subject, and by those of our co-religionists who imitated them and walked in their footsteps Although the Mutakallemim disagree in the methods of their proofs, and employ different propositions in demonstrating the act of creation or in rejecting the eternity of the Universe, they invariably begin with proving the creatio ex nihilo, and establish on that proof the existence of God.

וכאשר הסתכלתי זה הדרך, רחקה נפשי ממנו ריחוק גדול מאוד, וראוי לו שיורחק. כי כל מה שיחשבו שהוא מופת על חידוש העולם – ישיגוהו הספקות, ואינו מופת גוזר אלא אצל מי שלא ידע ההבדל בין המופת ובין מחלוקת הניצחון ובין ההטעאה; אמנם אצל מי שידע אלו המלאכות, הענין מבואר נגלה, שהראיות ההם כולם יש בהם ספקות ונעשו בהם הקדמות לא בא עליהם מופת. I have examined this method, and find it most objectionable. It must be rejected, because all the proofs for the creation have weak points, and cannot be considered as convincing except by those who do not know the difference between a proof, a dialectical argument, and a sophism. Those who understand the force of the different methods will clearly see that all the proofs for the creation are questionable, because propositions have been employed which have never been proved.

ותכלית יכולת המאמת אצלי מבעלי התורה – שיבטל מופתי הפילוסופים על הקדמות – ומה נכבד זה כְּשֶׁאֻפְשַׁר עליו! וכבר ידע כל מעין זך השכל מאמת שלא יטעה נפשו, שזאת השאלה – רצוני לומר: קדמות העולם או חידושו – לא יגיעו אליה במופת חותך, ושהיא מעמד שכלי והנה נדבר בזה הרבה. ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלושת אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא מחיבוריהם ודבריהם. I think that the utmost that can be effected by believers in the truth of Revelation is to expose the shortcomings in the proofs of philosophers who hold that the Universe is eternal, and if forsooth a man has effected this, he has accomplished a great deed! For it is well known to all clear and correct thinkers who do not wish to deceive themselves, that this question, namely, whether the Universe has been created or is eternal, cannot be answered with mathematical certainty; here human intellect must pause. We shall have occasion to speak more fully on this subject, but for the present it may suffice to state that the philosophers have for the last three thousand years been continually divided on that subject, as far as we can learn from their works and the record of their opinions.

ואחר שהענין בזאת השאלה כך, איך נקחה הקדמה, נבנה עליה מציאות האלוה? – ויהיה אם כן מציאות האלוה מסופק בו: אם העולם מחודש – יש אלוה, ואם הוא קדמון – אין אלוה; אם שיהיה הענין כן לנו בספק, או נאמר שעשינו המופת על חידוש העולם ונכריח בני אדם בכח הזרוע לקבל ממנו זה, כדי שנוכל לומר, שאנחנו ידענו האלוה במופת – וזה כולו רחוק מן האמת. Such being the nature of this theory, how can we employ it as an axiom and establish on it the existence of the Creator? In that case the existence of God would be uncertain: if the universe had a beginning, God does exist: if it be eternal, God does not exist; the existence of God would therefore remain either an open question, or we should have to declare that the creation had been proved, and compel others by mere force to accept this doctrine, in order thus to be enabled to declare that we have proved the existence of God. Such a process is utterly inadmissible.

אבל הפנים האמתיים אצלי – והוא הדרך המופתי, אשר אין בו ספק – שיקוים מציאות האלוה ואחדותו והרחקת הגשמות בדרכי הפילוסופים, אשר הדרכים ההם נבנים על קדמות העולם; – לא שאני מאמין בקדמות העולם, או אקבל מהם זה, אבל בעבור שבדרך ההוא יתאמת המופת ויגיע האמת השלם באלה השלושה דברים – רצוני לומר: במציאות האלוה ית׳, ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם – מבלתי הבטה אל גזרת המשפט בעולם, אם הוא קדמון או מחודש; וכשיתאמתו אלינו אלו השלוש בקשות הנכבדות העצומות במופת האמיתי, נשוב אחר כך לחידוש העולם ונאמר בו כל מה שאפשר לטעון בו. The true method, which is based on a logical and indubitable proof, consists, according to my opinion, in demonstrating the existence of God, His unity, and His incorporeality by such philosophical arguments as are founded on the theory of the eternity of the Universe. I do not propose this method as though I believed in the eternity of the Universe, for I do not follow the philosophers on this point, but because by the aid of this method these three principles, viz., the existence of God, His unity and His incorporeality can be fully proved and verified, irrespectively of the question whether the universe has had a beginning or not. After firmly establishing these three principles by an exact proof, we shall treat of the problem of creation and discuss it as fully as possible.

ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרוהו המדברים, ותאמין, שכבר התבאר המופת על חידוש העולם, אני אוהב זה; ואם לא יתבאר אצלך במופת, אבל תקח היותו מחודש מן הנביאים קבלה, אין הזק בזה. [ולא תאמר: איך תתאמת הנבואה, אם העולם קדמון? עד שתשמע דברינו בנבואה בזה המאמר; ואין אנחנו עתה בזה הענין]. וממה שראוי שתדעו שההקדמות אשר יסדום וישבום השרשיים – רצוני לומר: המדברים – לקיים חידוש העולם, יש בהם מ׳היפוך עולם׳ ומ׳שינוי סדרי בראשית׳ מה שתשמעו – שאי אפשר לי שלא אזכר לך ההקדמות שלהם ואפני הבאת ראיותיהם. You are at liberty to content yourself with the declaration of the Mutakallemim, and to believe that the act of creation has been demonstrated by proof: nor can there be any harm if you consider it unproven that the universe had a beginning, and accept this theory as supported by the authority of the Prophets. Before you learn our opinion on prophecy, which will be given in the present work, do not ask, how could the belief in prophecy be justified, if it were assumed that the universe was eternal, We will not now expatiate on that subject. You should, however, know that some of the propositions, started and proved by the Radicals, i.e., the Mutakallemim, in order to prove the act of creation, imply an order of things contrary to that which really exists, and involve a complete change in the laws of nature: this fact will be pointed out to you, for it will be necessary to mention their propositions and their argumentation.

אמנם דרכי זה הוא כמו שאגיד לך כללו עתה. וזה – שאני אומר: העולם לא ימלט מהיותו קדמון או מחודש; ואם הוא מחודש, יש לו מחדש בלא ספק – וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו אבל מחדשו זולתו, ומחדש העולם הוא האלוה; ואם היה העולם קדמון, ראוי בהכרח במופת כך: שיש נמצא אחד מבלתי גשמי העולם כולם, שאינו גשם, ולא כח בגשם, והוא אחד, תמידי נצחי, אין עילה לו, ואי אפשר השתנותו והוא האלוה; הנה כבר התבאר לך, כי מופתי מציאות האלוה, ואחדותו והיותו בלתי גשם, אמנם צריך שילקחו לפי הנחת הקדמות. ואז, יעלה בידינו במופת השלם יהיה העולם קדמון או מחודש. ולזה תמצאני לעולם במה שחברתיו בספרי התלמוד, כשיזדמן לי זכרון יסודות הדת ואבוא לדבר בקיום מציאות האלוה, שאני אקימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות – אין זה שאני מאמין בקדמות, אמנם אני רוצה שאקים מציאותו ית׳ באמונתנו בדרך מופתי, שאין מחלוקת בו בשום פנים; ולא נשים זה הדעת האמיתי גדל הערך נשען ליסוד, כל אדם יקעקענו ויבקש לסתרו, ואחר יחשוב שהוא לא נבנה כלל. וכל שכן, בהיות המופתים ההם הפילוסופיים על אלו השלוש בקשות, נלקחים מטבע המציאות הנראה, אשר לא יוכחש אלא מפני שמירת קצת דעות. ואמנם ראיות המדברים הם נלקחות מהקדמות, שהם כנגד טבע המציאות הנראה, עד שהם יצטרכו לקים מה שאין טבע לדבר כלל. My method, as far as I now can explain it in general terms, is as follows. The universe is either eternal or has had a beginning; if it had a beginning, there must necessarily exist a being which caused the beginning; this is clear to common sense; for a thing that has had a beginning, cannot be the cause of its own beginning, another must have caused it. The universe was, therefore, created by God. If on the other hand the universe were eternal, it could in various ways be proved that apart from the things which constitute the universe, there exists a being which is neither body nor a force in a body, and which is one, eternal, not preceded by any cause, and immutable. That being is God. You see that the proofs for the Existence, the Unity and the Incorporeality of God must vary according to the propositions admitted by us. Only in this way can we succeed in obtaining a perfect proof, whether we assume the eternity or the creation of the universe. For this reason you will find in my works on the Talmud, whenever I have to speak of the fundamental principles of our religion, or to prove the existence of God, that I employ arguments which imply the eternity of the universe. I do not believe in that eternity, but I wish to establish the principle of the existence of God by an indisputable proof, and should not like to see this most important principle founded on a basis which every one could shake or attempt to demolish, and which others might consider as not being established at all; especially when I see that the proofs of the philosophers are based on those visible properties of things, which can only be ignored by persons possessing certain preconceived notions, while the Mutakallemim establish their arguments on propositions which are to such an extent contrary to the actual state of things as to compel these arguers to deny altogether the existence of the laws of nature.

והנה אפריד לך בזה המאמר פרק, בדברי בחידוש העולם, אבאר לך בו קצת ראיה על חידוש העולם, ואגיע אל התכלית אשר השתדל עליה כל מדבר, מבלתי שאבטל טבע המציאות, ולא אחלוק על אריסטו בדבר ממה שהביא עליו מופת. כי הראיה אשר יביאוה קצת המדברים על חידוש העולם – והיא החזקה שבראיותיהם – אשר לא הונחה להם עד שביטלו טבע המציאות כולו, וחלקו על כל מה שבארוהו הפילוסופים – הנני אגיע לכמות הראיה ההיא, ולא אחלוק על טבע המציאות, ולא אצטרך להתגבר על המורגשות. When I shall have to treat of the creation, I shall in a special chapter prove my opinion to some extent, and shall attain the same end which every one of the Mutakallemim had in view, yet I shall not contradict the laws of nature, or reject any such part of the Aristotelean theory as has been proved to be correct. Even the most cogent of the Proofs offered by the Mutakallemim respecting the act of creation, has only been obtained by reversing the whole order of things and by rejecting everything fully demonstrated by the philosophers. I, however, shall be able to give a similar proof without ignoring the laws of nature and without being forced to contradict facts which have been clearly perceived.

וראיתי שאזכר לך הקדמות המדברים הכוללות, אשר יקימו בהם חידוש העולם, ומציאות האלוה, ואחדותו והרחקת הגשמות, ואראך דרכם בזה, ואבאר לך מה שמתחיב מכל הקדמה מהם ואחר כך אזכור הקדמות הפילוסופים הקרובות בזה ואראך דרכם. I find it necessary to mention to you the general propositions of the Mutakallemim, by which they prove the act of creation, the Existence of God, His Unity and His Incorporeality. I intend to explain their method, and also to point out the inferences which are to be drawn from each proposition. After this, I shall describe those theories of the philosophers which are closely connected with our subject, and I shall then explain their method.

ולא תשאלני בזה המאמר לאמת ההקדמות ההם הפילוסופיות אשר אומר אותם לך בקצרה, שזה הוא רוב חכמת הטבע והאלוהות; כמו שלא תוחיל שאשמיעך בזה המאמר טענות המדברים על אמיתת הקדמותיהם, שבזה כלו ימיהם ויכלו ימי הבאים אחריהם, ורבו ספריהם, כי כל הקדמה מהם (אלא המעט) סותר אותה הנראה מטבע המציאות ויתחדשו עליה הספקות ויצטרכו לחיבורים והתווכחות בקים ההקדמה ההיא, והתר הספקות, המתרגשות עליה ודחות הנראה הסותר לה אם אי אפשר בזה תחבולה. ואלו ההקדמות הפילוסופיות אשר אומר אותם לך בקצרה למופת על שלושת הבקשות האלה – רצוני לומר: מציאות האלוה ואחדותו, והרחקת הגשמות – רובם הקדמות שיעלה בידך אמיתתם בתחילת שמיעתם והבנת עניניהם, וקצתם יורוך על מקומות, מופתם מן הספרים הטבעיים או ספר מה שאחר הטבע, ותכון אל מקומו ותאמת מה שהוא צריך לאמת. Do not ask me to prove in this work the propositions of the philosophers, which I shall briefly mention to you: they form the principal part of Physics and Metaphysics. Nor must you expect that I should repeat the arguments of the Mutakallemim in support of their propositions, with which they wasted their time, with which the time of future generations will likewise be wasted, and on which numerous books have been written. Their propositions, with few exceptions, are contradicted by the visible properties of things, and beset with numerous objections. For this reason they were obliged to write many books and controversial works in defence of their theories, for the refutation of objections, and for the reconciliation of all apparent contradictions, although in reality this object cannot be attained by any sophistical contrivance. As to the propositions of the philosophers which I shall briefly explain, and which are indispensable for the demonstration of the three principles—the Existence, the Unity, and the Incorporeality of God, they will for the greater part be admitted by you as soon as you shall hear them and understand their meaning; whilst in the discussion of other parts reference must be made for their proofs to works on Physics and Metaphysics, and if you direct your attention to such passages as will be pointed out to you, you will find everything verified that requires verification.

וכבר הודעתיך שאין זולת האלוה ית׳ וזה הנמצא; ואין ראיה עליו ית׳ אלא מזה הנמצא, מכללו ומפרטיו – ויתחייב בהכרח שיבחן זה הנמצא כפי מה שהוא, וילקחו ההקדמות ממה שיראה מטבעו; ולזה ראוי שתדע צורתו וטבעו הנראה, ואז אפשר שתביא ממנו ראיה על זולתו. ולזה ראיתי שצריך תחילה שאביא פרק, אפרש לך בו כלל המציאות על צד ההגדה, במה שכבר בא עליו המופת והתאמת אמת אין ספק בו; ואחר כך אביא לך פרקים אחרים אזכור בהם הקדמות המדברים, ואבאר דרכיהם אשר יבארו בהם הבקשות ההם הארבע; ואחר כך אביא פרקים אחרים, אבאר לך בהם הקדמות הפילוסופים ודרכי ראיותיהם על הבקשות ההם; ואחר כך אבאר לך הדרך אשר אני הולך בה, כמו שהגדתי לך באלה הארבע בקשות. I have already told you that nothing exists except God and this universe, and that there is no other evidence for His Existence but this universe in its entirety and in its several parts. Consequently the universe must be examined as it is: the propositions must be derived from those properties of the universe which are clearly perceived, and hence you must know its visible form and its nature. Then only will you find in the universe evidence for the existence of a being not included therein. I have considered it, therefore, necessary to discuss first in a merely colloquial manner, in the next chapter, the totality of existing things, and to confine our remarks to such as have been fully proved and established beyond all doubt. In subsequent chapters I shall treat of the propositions of the Mutakallemim, and describe the method by which they explain the four fundamental principles. In the chapters which will follow, I propose to expound the propositions of the philosophers and the methods applied by them in verifying those principles. In the last place, I shall explain to you the method applied by me in proving those four principles, as I have stated to you.

דע – כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה – רצוני לומר: כי כדור הגלגל הקיצון, בכל מה שבו, הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות. והשתנות עצמיו – רצוני לומר: עצמי זה הכדור בכל מה שבו – כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן, על דרך משל, הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים כבשר והעצמות – ומלחות משתנות ומרוחות כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים ומן היסודות הארבעה ומה שהורכב מהם. ואין ריקות בו כלל, אלא מקשה מלא נקודת מרכזו – כדור הארץ, והמים מקיפים בארץ, והאויר מקיף במים, והאש מקיף באויר, והגשם החמישי מקיף באש; והוא כדורים רבים, אחד תוך שני, אין פנוי ביניהם ולא ריקות כלל, אלא הקפתם מתוקנת מדובקים אחד באחד; כולם מתנועעים תנועה סיבובית שוה, אין מהירות בדבר מהם ולא איחור – רצוני לומר: כי כל כדור מהם לא ימהר פעם ויאחר פעם אחרת, אבל כל אחד דבק לטבעו במהירותו ואפני תנועתו. אלא אלו הכדורים, קצתם יותר ממהר התנועה מקצתם. והממהרת תנועה מכולם היא תנועת הגלגל המקיף בכל והוא אשר יתנועע התנועה היומית ויניעם כולם עמו תנועת החלק בכל, שהם כולם – חלקים בו. ונקודות מרכזי אלו הגלגלים משתנות: מהם – מי שמרכזו מרכז העולם, ומהם מי שמרכזו יוצא ממרכז העולם; ומהם – מי שיתנועע תמיד תנועתו המיוחדת בו מן המזרח אל המערב, ומהם – מי שיתנועע תמיד מן המערב אל המזרח. וכל כוכב שבאלו הכדורים הוא חלק מן הגלגל אשר הוא בו עומד במקומו. ואין לו תנועה מיוחדת בו, אולם יראה מתנועע בתנועת הגשם אשר הוא חלק ממנו. וחומר זה הגשם החמישי בכללו, המתנועע בסיבוב, אינו כחומר גשמי הארבעה יסודות אשר בתוכו. KNOW that this Universe, in its entirety, is nothing else but one individual being: that is to say, the outermost heavenly sphere, together with all included therein, is as regards individuality beyond all question a single being like Said and Omar. The variety of its substances—I mean the substances of that sphere and all its component parts—is like the variety of the substances of a human being: just as, e.g., Said is one individual, consisting of various solid substances, such as flesh, bones, sinews, of various humours, and of various spiritual elements: in like manner this sphere in its totality is composed of the celestial orbs, the four elements and their combinations: there is no vacuum whatever therein, but the whole space is filled up with matter. Its centre is occupied by the earth, earth is surrounded by water, air encompasses the water, fire envelopes the air, and this again is enveloped by the fifth substance (quintessence). These substances form numerous spheres, one being enclosed within another so that no intermediate empty space, no vacuum, is left. One sphere surrounds and closely joins the other. All the spheres revolve with constant uniformity, without acceleration or retardation; that is to say, each sphere retains its individual nature as regards its velocity and the peculiarity of its motion; it does not move at one time quicker, at another slower. Compared with each other, however, some of the spheres move with less, others with greater velocity. The outermost, all-encompassing sphere, revolves with the greatest speed; it completes its revolution in one day, and causes everything to participate in its motion, just as every particle of a thing moves when the entire body is in motion: for existing beings stand in the same relation to that sphere as a part of a thing stands to the whole. These spheres have not a common centre: the centres of some of them are identical with the centre of the Universe, while those of the rest are different from it. Some of the spheres have a motion independent of that of the whole Universe, constantly revolving from East to West, while other spheres move from West to East. The stars contained in those spheres are part of their respective orbits: they are fixed in them, and have no motion of their own, but participating in the motion of the sphere of which they are a part, they appear themselves to move. The entire substance of this revolving fifth element is unlike the substance of those bodies which consist of the other four elements, and are enclosed by the fifth element.

ומספר אלו הכדורים המקיפים בעולם אי אפשר, בשום פנים ולא בשום ענין, שיהיה פחות משמונה עשר כדור; ואמנם, אם מספרם יותר, הוא אפשר ויש בו עיון. אמנם אם יש שם גלגלי הקפות – והם אשר אינם מקיפים את העולם – יש בו עיון. The number of these spheres encompassing the Universe cannot possibly be less than eighteen: it may even be larger; but this is a matter for further investigation. It also remains an open question whether there are spheres which, without moving round the centre of the Universe, have nevertheless a circular motion.

ובתוך זה הכדור הקרוב אשר הוא סמוך לנו, חומר אחד מתחלף לחומר הגשם החמישי – קיבל ארבע צורות ראשונות ושב בארבעתם ארבעה גופים: הארץ, והמים, והאויר, והאש. וכל אחד מאלו הארבעה יש לו מקום טבעי מיוחד בו, לא ימצא בזולתו והוא מונח עם טבעו. והם גופים מתים, אין חיים בהם ולא השגה; ולא יתנועעו מעצמם, אבל הם שוכני במקומותיהם הטבעיים; ואם יוציאו אחד מהם ממקומו הטבעי בהכרח – בסור המכריח יתנועע לשוב למקומו הטבעי; כי הנה יש בו זאת ההתחלה, אשר בה יתנועע לשוב למקומו על יושר, ואין בו התחלת שינוי בה ולא שיתנועע בה על בלתי יושר. והתנועות הישרות הנמצאות לאלה הארבעה יסודות, כשיתנועעו לשוב למקומתם – שתי תנועות: תנועה אל צד המקיף – והיא לאש ולאויר – ותנועה אל נקודת המרכז – והיא למים ולארץ – כשיגיע כל אחד מהם למקומו הטבעי ינוח. Within that sphere which is nearest to us, a substance is contained which is different from the substance of the fifth element: it first received four primary forms, and then became in these four forms, four kinds of matter: earth, water, air, fire. Each of the four elements occupies a certain position of its own assigned to it by nature: it is not found in another place, so long as no other but its own natural force acts upon it; it is a dead body; it has no life, no perception, no spontaneous motion, and remains at rest in its natural place. When moved from its place by some external force, it returns towards its natural place as soon as that force ceases to operate. For the elements have the property of moving back to their place in a straight line, but they have no properties which would cause them to remain where they are, or to move otherwise than in a straight line. The rectilinear motions of these four elements when returning to their original place are of two kinds, either centrifugal, viz., the motion of the air and the fire; or centripetal, viz., the motion of the earth, and the water; and when the elements have reached their original place, they remain at rest.

– אבל הגופים ההם העגולים הם חיים בעלי נפש, בה יתנועעו, ואין התחלת מנוחה בהם כלל, ולא שינוי ישיגם אלא בהנחה, בהינותם מתנועעים בסיבוב; אבל אם יש להם שכל שיצירו בו, אין זה מבואר אלא אחר עיון דק. – וכשיתנועע הגשם החמישי בסיבוב בכללו תמיד, תתחדש ביסודות מפני זה תנועה הכרחית, יצאו בגללה ממקומותם – רצוני לומר: באש ובאויר – וידחו אל המים, ויעברו כולם בגוף הארץ אל עמקה, ויתחדש ליסודות ערוב; ואחר כך יתחילו להתנועע לשוב למקומותם, ויצאו חלקים מן הארץ גם כן מפני זה ממקומותם בחברת המים והאויר והאש. והם בזה כולו פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים קצתם מקצתם, ויפול ההישתנות במעורב; עד שיתהוה מהם תחילה הקיטורים כפי מיניהם החלוקים, ואחר כן המחצבים כפי מיניהם החלוקים, ומיני הצמחים כולם, ומינים רבים מבעלי חיים, כפי מה שגוזר מזג המעורב. וכל הוה נפסד אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, וכן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם. שחומר הכל – אחד, ואי אפשר המצא חומר מבלי צורה, ולא תמצא צורה טבעית מאלו ההוים הנפסדים מבלי חומר. יהיה הענין, אם כן, בהויתם והפסדם והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסד אליהם, חוזר חלילה – כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה, בבוא בו הצורות זו אחר זו, כתנועת הגלגל באנה, בהישנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו. The spherical bodies, on the other hand, have life, possess a soul by which they move spontaneously; they have no properties by which they could at any time come to a state of rest: in their perpetual rotations they are not subject to any change, except that of position. The question whether they are endowed with an intellect, enabling them to comprehend, cannot be solved without deep research. Through the constant revolution of the fifth element, with all contained therein, the four elements are forced to move and to change their respective positions, so that fire and air are driven into the water, and again these three elements enter the depth of the earth. Thus are the elements mixed together; and when they return to their respective places, parts of the earth, in quitting their places, move together with the water, the air and the fire. In this whole process the elements act and react upon each other. The elements intermixed, are then combined, and form at first various kinds of vapours; afterwards the several kinds of minerals, every species of plants, and many species of living beings, according to the relative proportion of the constituent parts. All transient beings have their origin in the elements, into which again they resolve when their existence comes to an end. The elements themselves are subject to being transformed from one into another; for although one substance is common to all, substance without form is in reality impossible, just as the physical form of these transient beings cannot exist without substance. The formation and the dissolution of the elements, together with the things composed of them, and resolving into them, follow each other in rotation. The changes of the finite substance, in successively receiving one form after the other, may therefore be compared to the revolution of the sphere in space, when each part of the sphere periodically reappears in the same position.

וכמו שבגוף האדם אברים ראשיים ואברים שהם תחת יד הראשיים, צריכים בעמידתם להנהגת האבר הראש אשר ינהיגם, כן בעולם בכללו – חלקים ראשיים – והוא הגשם החמישי המקיף – וחלקים שתחת יד הראשיים צריכים למנהיג – והם היסודות ומה שיורכב מהם. As the human body consists both of principal organs and of other members which depend on them and cannot exist without the control of those organs, so does the universe consist both of principal parts, viz., the quintessence, which encompasses the four elements and of other parts which are subordinated and require a leader, viz., the four elements and the things composed of them.

וכמו שהאבר הראש – אשר הוא הלב – מתנועע תמיד והוא – התחלת כל תנועה שתמצא בגוף ושאר אברי הגוף תחת ידו, והוא ישלח אליהם כחותם אשר יצטרכו אליהם לפעולותיהם בתנועתו, כן הגלגל הוא המנהיג לשאר חלקי העולם בתנועתו והוא ישלח לכל מתהוה כוחותיו הנמצאות בו. הנה כל תנועה שתמצא בעולם התחלתה הראשונה – תנועת הגלגל, וכל נפש שתמצא לבעל נפש בעולם, התחלתה – נפש הגלגל. Again, the principal part in the human body, namely, the heart, is in constant motion, and is the source of every motion noticed in the body: it rules over the other members, and communicates to them through its own pulsations the force required for their functions. The outermost sphere by its motion rules in a similar way over all other parts of the universe, and supplies all things with their special properties. Every motion in the universe has thus its origin in the motion of that sphere: and the soul of every animated being derives its origin from the soul of that same sphere.

ודע, כי הכוחות המגיעות מן הגלגלים לזה העולם, כפי מה שהתבאר – ארבע כוחות: כח יחיב הערוב וההרכבה – ואין ספק, שזה מספיק בהרכבת המחצבים – וכח יתן הנפש הצומחת לכל צמח, וכח יתן הנפש החיה לכל חי, וכח יתן הדברי לכל מדבר – וכל זה במיצוע האור והחושך, הנמשכים אחר אורם והקפם סביב הארץ. The forces which according to this explanation are communicated by the spheres to this sublunary world are four in number, viz., (a) the force which effects the mixture and the composition of the elements, and which undoubtedly suffices to form the minerals: (b) the force which supplies every growing thing with its vegetative functions: (c) the force which gives to each living being its vitality, and (d) the force which endows rational beings with intellect. All this is effected through the action of light and darkness, which are regulated by the position and the motion of the spheres round the earth.

וכמו שאם ינוח הלב כהרף עין, ימות האיש ויבטלו כל תנועותיו וכל כוחותיו, כן, אילו ינוחו הגלגלים, יהיה בו מיתת העולם בכללו ובטול כל מה שבו. When for one instant the beating of the heart is interrupted, man dies, and all his motions and powers come to an end. In a like manner would the whole universe perish, and everything therein cease to exist if the spheres were to come to a standstill.

וכמו שהחי אמנם הוא חי כולו בתנועת לבו, ואף על פי שבו אברים נחים לא ירגישו, כעצמות והאליל וזולתם, כן זה המציאות כולו הוא איש אחד, חי בתנועת הגלגל – אשר הוא בו כדמות הלב מבעלי הלב – ואף על פי שבו גופים רבים נחים מתים. The living being as such is one through the action of its heart, although some parts of the body are devoid of motion and sensation, as, e.g., the bones, the cartilage, and similar parts. The same is the case with the entire universe; although it includes many beings without motion and without life, it is a single being living through the motion of the sphere, which may be compared to the heart of an animated being.

הנה כן צריך לך שתציר כל זה הכדור – איש אחד חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאוד, כלומר: מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד כמו שיתבאר; ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד. You must therefore consider the entire globe as one individual being which is endowed with life, motion, and a soul. This mode of considering the universe is, as will be explained, indispensable, that is to say, it is very useful for demonstrating the unity of God; it also helps to elucidate the principle that He who is One has created only one being.

וכמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת – רצוני לומר: שיהיה הכבד בפני עצמו, או הלב בפני עצמו, או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ או ארץ מבלתי שמים או שמים מבלתי ארץ. Again, it is impossible that any of the members of a human body should exist by themselves, not connected with the body, and at the same time should actually be organic parts of that body, that is to say, that the liver should exist by itself, the heart by itself, or the flesh by itself. In like manner, it is impossible that one part of the Universe should exist independently of the other parts in the existing order of things as here considered, viz., that the fire should exist without the co-existence of the earth, or the earth without the heaven, or the heaven without the earth.

וכמו שבאדם כח אחד, יקשור אבריו קצתם בקצתם וינהיגם, ויתן לכל אבר מה שצריך שישמור עליו תקונו וידחה ממנו מה שיזיקהו – והוא אשר בארו אותו הרופאים ואמרו: ׳הכח המנהיג גוף החי׳, והרבה פעמים יקראוהו ׳טבע׳ – כן בעולם בכללו כח יקשור קצתו בקצתו, וישמור מיניו שלא יאבדו, וישמור אישי מיניו, גם כן מדת מה שאפשר לשמרם וישמור גם כן קצת אישי העולם. זה הכח – יש בו עיון, אם הוא במיצוע הגלגל אם לא. In man there is a certain force which unites the members of the body, controls them, and gives to each of them what it requires for the conservation of its condition, and for the repulsion of injury—the physicians distinctly call it the leading force in the body of the living being: sometimes they call it “nature.” The Universe likewise possesses a force which unites the several parts with each other, protects the species from destruction, maintains the individuals of each species as long as possible, and endows some individual beings with permanent existence. Whether this force operates through the medium of the sphere or otherwise remains an open question.

וכמו שבגוף איש האדם – דברים מכוונים: מהם – מה שכוון בהם עמידת אישו, ככלי המזון, ומהם – מה שכוון בהם עמידת מינו, ככלי ההולדה, ומהם – מה שכוון בהם צרכו אשר הוא צריך אליו במזונותיו וזולתם כידים וכעינים; ובו גם כן דברים בלתי מכוונים לעצמם אבל הם דבקים ונמשכים אחר מזג האברים ההם, אשר המזג ההוא המיוחד הכרחי בהתקיים הצורה ההיא לפי מה שהיא, עד שיעשו הפעולות ההם המכוונות – ונמשכו אחר הויתו המכוונת לפי הכרח החומר דברים אחרים, כשער הגוף ומראהו – ולזה לא ימשך ענין אלו על סדר, והרבה פעמים יעדר קצתם, וימצא היתרון גם כן בהם בין האישים רב מאד (מה שלא יהיה זה באברים: שאתה לא תמצא איש יהיה לו כבד עשרה כפלי כבד איש אחר, ותמצא איש נעדר הזקן או שער מקומות מן הגוף, או שיהיה לו זקן עשרה כפלי זקן איש אחר או עשרים כפל – וזה הרבה בזה הכת – רצוני לומר: יתרון השער והמראים) – כן במציאות בעצמו – מינים מכוונים מן ההויה קיימים נמשכים על סדר אין הבדל ביניהם אלא מעט לפי רוחב המין ההוא בכמותו ואיכותו ומינים בלתי מכוונים, אבל נתחייבו לטבע ההויה וההפסד הכולל, כמו מיני התולעים המתילדים מן האשפות, ומיני בעלי חיים המתילדים בפרות כשיתעפשו ומה שיתילד מעיפוש הלחויות והתולעים המתילדים במעים וכיוצא בהם (סוף דבר, יראה לי, כי כל דבר שלא ימצא בו כח הולדה לדומה לו הוא מזה הכת); ולזה לא תמצאם שומרים סדר – ואף על פי שאי אפשר מבלעדיהם, כמו שאי אפשר מבלתי מראים משתנים ואי אפשר מבלתי מיני שער בבני אדם. Again, in the body of each individual there are parts which are intended for a certain purpose, as the organs of nutrition for the preservation of the individual, the organs of generation for the preservation of the species, the hands and eyes for administering to certain wants, as to food, etc.: there are also parts which, in themselves, are not intended for any purpose, but are mere accessories and adjuncts to the constitution of the other parts. The peculiar constitution of the organs, indispensable for the conservation of their particular forms and for the performance of their primary functions, produces, whilst it serves its special purpose, according to the nature of the substance, other things, such as the hair and the complexion of the body. Being mere accessories, they are not formed according to a fixed rule: some are altogether absent in many individuals; and vary considerably in others. This is not the case with the organs of the body. You never find that the liver of one person is ten times larger than that of another person, but you may find a person without a beard, or without hair on certain parts of his body, or with a beard ten times longer than that of another man. Instances of this phenomenon, viz., great variation as regards hair and colour, are not rare. The same differences occur in the constitution of the Universe. Some species exist as an integral part of the whole system: these are constant and follow a fixed law; though they vary as far as their nature permits, this variation is insignificant in quantity and quality. Other species do not serve any purpose: they are the mere result of the general nature of transient things, as, e.g., the various insects which are generated in dunghills, the animals generated in rotten fruit, or in fetid liquids, and worms generated in the intestines, etc. In short, everything devoid of the power of generation belongs to this class. You will, therefore, find that these things do not follow a fixed law, although their entire absence is just as impossible as the absence of different complexions and of different kinds of hair amongst human beings.

וכמו שבבני אדם – גשמים, אישיהם עומדים, כאברים השרשיים, וגשמים עומדים במין, לא באיש, כלחות הארבע – כן במציאות בכללו – גשמים קיימים עומדים באיש, והוא הגשם החמישי בכל חלקיו וגשמים עומדים במין, כיסודות ומה שיורכב מהם. In man there are substances the individual existence of which is permanent, and there are other substances which are only constant in the species not in the individuals, as, e.g., the four humours. The same is the case in the Universe: there are substances which are constant in individuals, such as the fifth element, which is constant in all its formations, and other substances which are constant in the species, as, e.g., the four elements and all that is composed of them.

וכמו שכוחות האדם המחייבות להויתו ועמידתו מדת עמידתו הם בעצמם המחיבות להפסדו ואבדו, כן סיבות ההויה הם בעצמם סיבות ההפסד בכל עולם ההויה וההפסד. והמשל בו: שאלו הארבע כוחות הנמצאות בגוף כל נזון והם – הכוח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה אילו היה אפשר שיהיו אלו הכוחות ככוחות השכליות עד שלא יעשו אלא מה שראוי ובעת הראוי ובשיעור הראוי היה אדם ניצל ממכות גדולות עד מאוד וחלאים רבים; אמנם בעבור שלא היה זה אפשר אבל הם עושים מעשים טבעיים מבלתי מחשבה והסתכלות ואינם משיגים מה שיעשוהו כלל התחייב שיתחדשו בעבורם חלאים גדולים ומכות גדולות – ואף על פי שהיו הם הכלי בהוית האדם ובעמדו המידה אשר יעמוד. ובאור זה, כי הכח המושך, על דרך משל, אילו לא היה מושך אלא הדבר הנאות מכל צדדיו והשיעור הצריך אליו לבד, היה נמלט האדם מחלאים ומכות רבות; אבל בעבור שאין הענין כן, אבל ימשך אי זו לחה שתזדמן מסוג משיכתו – ואף על פי שהלחה ההיא נוטה מעט בכמותה ואיכותה – יתחיב מזה שימשוך הלחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך או יותר קרה, או יותר עבה או יותר דקה, או ימשוך יותר ממה שצריך, ויחנקו בזה הגידים, ויתחדש הסיתום והעיפוש, ויפסד איכות הלחות וישתנה כמותם, ויתחדשו חלאים, כגרב והחיכוך והיבלות, או נגעים גדולים, כמורסה שקוראים סרטן והצרעת וְהָאִכָּל, עד שתפסד צורת האבר או האברים. וכן הענין גם כן בשאר הכוחות הארבע. כן הענין בעצמו בכל המציאות: הענין המביא להוית מה שיתהוה והמשך מציאותו מדה אחת – והוא ערוב היסודות בכוחות הגלגליות המניעות אותם המפוזרות בהם – הוא הסיבה בעצמה בהתחדש סיבות מזיקות במציאות, כזרמים והמטר הסוחף והשלג והברד, והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועיפוש האויר, או התחדש סיבות ממיתות מאוד, יכלו ארץ או ארצות או איקלים כהשקע מקומות והרעש והזועות, והמים השופעים מן הימים והתהומות. The same forces which operate in the birth and the temporal existence of the human being operate also in his destruction and death. This truth holds good with regard to this whole transient world. The causes of production are at the same time the causes of destruction. This may be illustrated by the following example. If the four forces which are present in every being sustained by food, viz., attraction, retention, digestion, and secretion, were, like intelligent forces, able to confine themselves to what is necessary, and to act at the proper time and within the proper limits, man would be exempt from those great sufferings and the numerous diseases [to which he is exposed]. Since, however, such is not the case, and since the forces perform their natural functions without thought and intelligence, without any consciousness of their action, they necessarily cause dangerous maladies and great pains, although they are the direct cause of the birth and the temporal existence of the human being. This fact is to be explained as follows: if the attractive force would absorb nothing but that which is absolutely beneficial, and nothing but the quantity which is required, man would be free from many such sufferings and disorders. But such is not the case: the attractive force absorbs any humour that comes within the range of its action, although such humour be ill-adapted in quality or in quantity. It is, therefore, natural that sometimes a humour is absorbed which is too warm, too cold, too thick, or too thin, or that too much humour is absorbed, and thus the veins are choked, obstruction and decay ensue, the quality of the humour is deteriorated, its quantities altered, diseases are originated, such as scurvy, leprosy, abscess, or a dangerous illness, such as cancer, elephantiasis, gangrene, and at last the organ or organs are destroyed. The same is the case with every one of the four forces, and with all existing beings. The same force that originates all things, and causes them to exist for a certain time, namely, the combination of the elements which are moved and penetrated by the forces of the heavenly spheres, that same cause becomes throughout the world a source of calamities, such as devastating rain, showers, snow-storms, hail, hurricanes, thunder, lightning, malaria, or other terrible catastrophes by which a place or many places or an entire country may be laid waste, such as landslips, earthquakes, meteoric showers and floods issuing forth from the seas and from the interior of the earth.

ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן – כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו, ולא שמעת כלל אחד מן הראשונים יאמר, כי החמור או הסוס – עולם קטן, ואמנם, נאמר באדם זה, מפני הדבר שיוחד בו האדם, והוא הכח המדבר – רצוני לומר: השכל שהוא השכל ההיולני – אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו. ובאור זה – כי כל איש מאישי בעל החיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והסתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עיתות הערת חימום, ויתמיד בזה אישו המידה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו, יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים, לא יעשם הוא בעצמו. אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו נמצא, שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות – היה אובד לשעתו ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה – רצוני לומר: שימצא במקרה דבר יזון בו – והוא – בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו, צריכים אל מלאכה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והסתכלות, ובכלים רבים, ובאישים רבים, יתיחד כל אחד מהם בעסק אחד – ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם, עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם; וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות צריך לזמון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והסתכלות. ומפני זה נמצא בו זה הכח הַדִּבְּרִי, אשר בו יחשוב ויסתכל, ויעשה ויכין ויזמן, במינים מן המלאכות, מזונותיו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דימת בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכח, מונח עם הכח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כחות בעל החיים; והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחלת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות. Bear in mind, however, that in all that we have noticed about the similarity between the Universe and the human being, nothing would warrant us to assert that man is a microcosm; for although the comparison in all its parts applies to the Universe and any living being in its normal state, we never heard that any ancient author called the ass or the horse a microcosm. This attribute has been given to man alone on account of his peculiar faculty of thinking, I mean the intellect, viz., the hylic intellect which appertains to no other living being. This may be explained as follows. An animal does not require for its sustenance any plan, thought or scheme; each animal moves and acts by its nature, eats as much as it can find of suitable things, it makes its resting-place wherever it happens to be, cohabits with any mate it meets while in heat in the periods of its sexual excitement. In this manner does each individual conserve itself for a certain time, and perpetuates the existence of its species without requiring for its maintenance the assistance or support of any of its fellow creatures: for all the things to which it has to attend it performs by itself. With man it is different; if an individual had a solitary existence, and were, like an animal, left without guidance, he would soon perish, he would not endure even one day, unless it were by mere chance, unless he happened to find something upon which he might feed. For the food which man requires for his subsistence demands much work and preparation, which can only be accomplished by reflection and by plan; many vessels must be used, and many individuals, each in his peculiar work, must be employed. It is therefore necessary that one person should organize the work and direct men in such a manner that they should properly cooperate, and that they should assist each other. The protection from heat in summer and from cold in winter, and shelter from rain, snow, and wind, require in the same manner the preparation of many things, none of which can properly be done without design and thought. For this reason man has been endowed with intellectual faculties, which enable him to think, consider, and act, and by various labours to prepare and procure for himself food, dwelling and clothing, and to control every organ of his body, causing both the principal and the secondary organs to perform their respective functions. Consequently, if a man, being deprived of his intellectual faculties, only possessed vitality, he would in a short time be lost. The intellect is the highest of all faculties of living creatures: it is very difficult to comprehend, and its true character cannot be understood as easily as man’s other faculties.

כן במציאות – דבר אחד, הוא המנהיג לכללו, המניע לאברו הראש הראשון, אשר נתן לו כח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו; ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו – והדבר ההוא הוא האלוה יתעלה שמו! ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו – התחלה אחת, היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא האלוה ית׳ בלשוננו: ׳חי העולם׳, ונאמר: ״וישבע בחי העולם״. There also exists in the Universe a certain force which controls the whole, which sets in motion the chief and principal parts, and gives them the motive power for governing the rest. Without that force, the existence of this sphere, with its principal and secondary parts, would be impossible. It is the source of the existence of the Universe in all its parts. That force is God: blessed be His name! It is on account of this force that man is called microcosm: for he likewise possesses a certain principle which governs all the forces of the body, and on account of this comparison God is called “the life of the Universe”; comp. “and he swore by the life of the Universe” (Dan. 12:7).

ודע – כי זה הדימוי אשר דמינו העולם בכללו באיש מבני אדם לא יתחלף בדבר ממה שזכרנו אלא בשלושה דברים. You must understand that in the parallel which we have drawn between the whole universe, on the one hand, and the individual man, on the other, there is a complete harmony in all the points which we mentioned above only in the following three points a discrepancy may be noticed.

האחד מהם – שהאבר הראש מכל בעל חיים שיש לו לב יקבל תועלת באברים שתחת ידו ותשוב עליו תועלתם; ואין במציאות הכללי דבר כן, אבל כל מי שישפיע הנהגה או יתן כח לא ישוב אליו תועלת כלל מאשר תחת ידו, אבל נתינתו מה שיתנהו כנתינת המיטיב החונן, אשר יעשה זה לנדיבות טבעים ולמעלתם, לא לתוחלת – כל זה להידמות לאלוה ית׳. First, the principal organ of any living being which has a heart, derives a benefit from the organs under the control of the heart, and the benefits of the organs thus become the benefits of the heart. This is not the case in the constitution of the universe. That part which bestows authority or distributes power, does not receive in return any benefit from the things under its control: whatever it grants, is granted in the manner of a generous benefactor, not from any selfish motive, but from a natural generosity and kindliness; only for the sake of imitating the ways of the Most High.

והשני, כי הלב מכל בעל חיים שיש לו לב – באמצעיתו ובתוכו ושאר האברים אשר תחת ידו מקיפים בו, בעבור שתכללהו תועלתם בשמירתו והיסתרו בהם, עד שלא ימהר אליו הזק מחוץ; והענין בעולם בכללו בהפך: הנכבד שבו מקיף בפחותו, בעבור שבטוח עליו מלקבל המעשה מזולתו, ואפילו אם היה מקבל, אין נמצא חוצה לו גשם אחר, יעשה בו; והוא ישפיע על מה שבתוכו, ולא יגיעהו מעשה כלל ולא כח מזולתו מן הגשמים. ויש הנה גם כן קצת דמיון, והוא: כי האבר הראש בבעל החיים, כל מה שירחק ממנו מן האברים הוא קטן במעלה מן הקרוב לו; וכן הענין בעולם בעצמו: כל אשר יקרבו הגשמים לנקודת המרכז יתעכרו והתעבה עצמם וכבדה תנועתם וסר אורם ובהירותם, לרחקם מן הגוף הנכבד, המאיר הבהיר המתנועע הדק הפשוט – רצוני לומר: הגלגל – וכל אשר יקרב לו גשם יקנה ממנו מעט מאלו המידות כפי קרבתו ותהיה לו קצת מעלה על מה שאחריו. Secondly, living creatures endowed with a heart have it within the body and in the midst thereof: there it is surrounded by organs which it governs. Thus it derives a benefit from them, for they guard and protect it, and they do not allow that any injury from without should approach it. The reverse occurs in the case of the Universe. The superior part encompasses the inferior parts, it being certain that it cannot be affected by the action of any other being; and even if it could be affected, there is nobody without it that could affect it. While it influences all that is contained within, it is not influenced by any act or force of any material being. There is, however, some similarity [between the universe and man] in this point. In the body of animals, the organs more distant from the principal organ are of less importance than those nearer to it. Also in the universe, the nearer the parts are to the centre, the greater is their turbidness, their solidity, their inertness, their dimness and darkness, because they are further away from the loftiest element, from the source of light and brightness, which moves by itself and the substance of which is the most rarefied and simplest: from the outermost sphere. At the same ratio at which a body is nearer this sphere, it derives properties from it, and rises above the spheres below it.

והשלישי, כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והאלוה ית׳ אינו כח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו ית׳ והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור, תעלם ממנו תכליתו ואמיתתו וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו – כי המופת יעמוד על הבדלו ית׳ מן העולם והינקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשי הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות – ישתבח מי שנצחנו שלמותו! Thirdly. The faculty of thinking is a force inherent in the body, and is not separated from it, but God is not a force inherent in the body of the universe, but is separate from all its parts. How God rules the universe and provides for it is a complete mystery: man is unable to solve it. For, on the one hand, it can be proved that God is separate from the universe, and in no contact whatever with it; but, on the other hand, His rule and providence can be proved to exist in all parts of the universe, even in the smallest. Praised be He whose perfection is above our comprehension.

ודע, שראוי היה שנדמה יחס האלוה ית׳ לעולם – יחס השכל הנקנה לאדם, אשר אינו כח בגוף, והוא נבדל מן הגוף הבדל אמיתי ושופע עליו, ויהיה דמיון הכח הדברי בשכלי הגלגלים אשר הם בגופות; אמנם ענין שכלי הגלגלים ומציאות השכלים הנפרדים וציור השכל הנקנה, אשר הוא נפרד גם כן, הם דברים יש בהם עיון וחקירה וראיותיהם נעלמות – ואף על פי שהם אמתיות – ויתחדשו בהם ספקות רבות, ולטוען בהם טענות, ולמערער בהם ערעורים. ואנחנו אמנם בחרנו תחילה, שתציר המציאות בצורה המבוארת, אשר לא יכחיש דבר ממה שזכרנוהו זכרון סתם, אלא אחד משני האנשים: אם סכל בדבר הברור, כמו שיכחיש מי שאינו מהנדס דברים למודיים, בא עליהם המופת, או מי שיבחר להחזיק בדעת אחד קודם ויטעה עצמו. אבל מי שירצה שיעין עיון אמיתי ילמד עד שיתברר לו אמיתת כל מה שהגדנו בו, וידע שזאת היא צורת זה הנמצא המיושב המציאות בלא ספק; ואם ירצה לקבל זה ממי שידע המופתים בכל מה שיש עליו מופת – יקבל, ויבנה על זה הקשיו וראיותיו; ואם לא יבחר בקבלה, אפילו באלה ההתחלות ילמד, ואחר כך יתבאר לו, כי הענין כן הוא: ״הנה זאת חקרנוה, כן היא – שמענה, ואתה דע לך״! It is true, we might have compared the relation between God and the universe, to the relation between the absolute acquired intellect and man; it is not a power inherent in the body, but a power which is absolutely separate from the body, and is from without brought into contact with the body. The rational faculty of man may be further compared to the intelligence of the spheres, which are, as it were, material bodies. But the intelligence of the spheres, purely spiritual beings, as well as man’s absolute and acquired intellect, are subjects of deep study and research: the proof of their existence, though correct, is abstruse, and includes arguments which present doubts, are exposed to criticism, and can be easily attacked by objectors. We have, therefore, preferred to illustrate the relation of God to the universe by a simile which is clear, and which will not be contradicted in any of the points which have been laid down by us without any qualification. The opposition can only emanate either from an ignorant man, who contradicts truths even if they are perfectly obvious, just as a person unacquainted with geometry rejects elementary propositions which have been clearly demonstrated, or from the prejudiced man who deceives himself. Those, however, who wish to study the subject must persevere in their studies until they are convinced that all our observations are true, and until they understand that our account of this universe unquestionably agrees with the existing order of things. If a man is willing to accept this theory from one who understands how to prove things which can be proved, let him accept it, and let him establish on it his arguments and proofs. If, on the other hand, he refuses to accept without proof even the foregoing principles, let him inquire for himself, and ultimately he will find that they are correct. “Lo this, we have searched it, so it is; hear it, and know thou it for thy good” (Job 5:27).

ואחר זאת ההזמנה וההצעה אתחיל בזכרון מה שיעדנו בזכרו ובאורו. After these preliminary remarks, we will treat of the subject which we promised to introduce and to explain.

ההקדמות הכוללות אשר הציעום המדברים, לפי התחלף דעותם ורוב דרכיהם – והם הכרחיות בקיום מה שירצו לקיימו באלו הארבע בקשות – שתים עשרה הקדמות, הנני זוכרם לך ואחר כך אבאר לך ענין כל הקדמה מהם ומה שיתחיב ממנה. THERE are twelve propositions common to all Mutakallemim, however different their individual opinions and methods may be; the Mutakallemim require them in order to establish their views on the four principles. I shall first enumerate these propositions, and then discuss each separately, together with the inferences which may be drawn from it.

ההקדמה הראשונה – לקים העצם הפרדי. PROPOSITION I. All things are composed of atoms.

ההקדמה השנית – מציאות הריקות. PROPOSITION II. There is a vacuum.

ההקדמה השלישית – שהזמן מחובר מעתות. PROPOSITION III. Time is composed of time-atoms.

ההקדמה הרביעית – שהעצם לא ימלט ממקרים רבים. PROPOSITION IV. Substance cannot exist without numerous accidents.

ההקדמה החמישית – שהעצם הפרדי תשלם מציאותו ועמידתו במקרים אשר אני מספרם ולא ימלט מהם. PROPOSITION V. Each atom is completely furnished with the accidents (which I will describe), and cannot exist without them.

ההקדמה השישית – שהמקרה לא יעמוד שני זמנים. PROPOSITION VI. Accidents do not continue in existence during two time-atoms.

ההקדמה השביעית – שדין הקניות דין העדרם ושהם כולם מקרים נמצאים צריכים לפועל. PROPOSITION VII. Both positive and negative properties have a real existence, and are accidents which owe their existence to some causa efficiens.

ההקדמה השמינית – שאין בכל הנמצא בלתי עצם ומקרה – רצונם לומר הבריאות – כולם – ושהצורה הטבעית גם כן מקרה. PROPOSITION VIII. All existing things, i.e., all creatures, consist of substance and of accidents, and the physical form of a thing is likewise an accident.

ההקדמה התשיעית – שהמקרים לא ישאו קצתם את קצתם. PROPOSITION IX. No accident can form the substratum for another accident.

ההקדמה העשירית – שאפשר לא יבחן בהסכים זה המציאות לציור ההוא. PROPOSITION X. The test for the possibility of an imagined object does not consist in its conformity with the existing laws of nature.

ההקדמה האחת עשרה – שאין הפרש בשקרות מה שאין תכלית לו בין שיהיה בפועל או בכח או במקרה – רצוני לומר: שאין הפרש בין שיהיו הדברים שאין להם תכלית נמצאים יחד או משוערים מן המציאות וממה שכבר נעדר (וזה הוא אשר במקרה) – כל זה אמרו שהוא שקר. PROPOSITION XI. The idea of the infinite is equally inadmissible, whether the infinite be actual, potential, or accidental, i.e., there is no difference whether the infinite be formed by a number of co-existing things, or by a series of things, of which one part comes into existence when another has ceased to exist, in which case it is called accidental infinite: in both cases the infinite is rejected by the Mutakallemim as fallacious.

ההקדמה השתים עשרה – היא אמרם שהחושים יחטיאו ויבצר מהם הרבה ממושגיהם ולזה אין למדים מהם דין ולא ילקחו מוחלטים התחלות מופת. PROPOSITION XII. The senses mislead, and are in many cases inefficient; their perceptions, therefore, cannot form the basis of any law, or yield data for any proof.

ואחר מנינם אתחיל לבאר עניניהם ולבאר מה שיתחיב מהם אחת אחת. —

ההקדמה הראשונה ענינה: שהם חשבו שהעולם בכללו – רצוני לומר: כל גשם שבו – הוא מחובר מחלקים קטנים מאוד, לא יקבלו החלוקה לדקותם. ולא לחלק האחד מהם כמות כלל, וכשיתקבצו קצתם אל קצתם – יהיו המקובץ בעל כמות, והוא אז גשם; ואילו חובר מהם שני חלקים – יהיה כל חלק אז גשם, ויהיה שני גשמים, כמאמר קצתם. וכל החלקים ההם דומים שוים, אין חילוק בהם בשום פנים. ואמרו שאי אפשר שימצא גשם בשום פנים אלא מורכב מאלה החלקים השוים הרכבת שכנות – עד שההויה אצלם הוא הקיבוץ וההפסד פרוד; ולא יקראוהו הפסד אבל יאמרו: ההויות הם – קבוץ ופרוד ותנועה ונוח. ויאמרו, כי אלו החלקים אינם נמצאים מאז כמו שהיה חושב אפיקורס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק; אבל יאמרו שהאלוה ית׳ יברא אלו העצמים תמיד כשירצה, והם גם כן אפשר העדרם. והנני אשמיעך דעותם בהעדר העצם. FIRST PROPOSITION. “The Universe, that is, everything contained in it, is composed of very small parts [atoms] which are indivisible on account of their smallness; such an atom has no magnitude; but when several atoms combine, the sum has a magnitude, and thus forms a body.” If, therefore, two atoms were joined together, each atom would become a body, and they would thus form two bodies, a theory which in fact has been proposed by some Mutakallemim. All these atoms are perfectly alike; they do not differ from each other in any point. The Mutakallemim further assert, that it is impossible to find a body that is not composed of such equal atoms which are placed side by side. According to this view genesis and composition are identical; destruction is the same as decomposition. They do not use the term “destruction,” for they hold that “genesis” implies composition and decomposition, motion and rest. These atoms, they believe, are not, as was supposed by Epicurus and other Atomists numerically constant: but are created anew whenever it pleases the Creator: their annihilation is therefore not impossible. Now I will explain to you their opinion concerning the vacuum.

ההקדמה השנית המאמר בריקות. השרשיים מאמינים גם כן שהריקות נמצא, והוא – רוחק אחד או רחקים אין דבר בהם כלל, אלא ריקים מכל גוף, נעדר מהם כל עצם. וזאת ההקדמה היא הכרחית להם, להאמינם ההקדמה הראשונה, וזה: שאם יהיה העולם מלא מן החלקים ההם איך יתנועע המתנועע? ולא יצויר הכנס הגשמים קצתם בקצתם, ואי אפשר התקבץ החלקים ההם ופרודם אלא בתנועתם. הנה בהכרח יצטרכו לקיים הריקות, עד שיוכלו החלקים ההם להתקבץ ולהתפרד, ותתכן תנועת המתנועע בריקות ההוא, אשר אין גשם בו ולא עצם מהעצמים ההם. SECOND PROPOSITION. On the vacuum. The original Mutakallemim also believe that there is a vacuum. i.e., one space, or several spaces which contain nothing, which are not occupied by anything whatsoever, and which are devoid of all substance. This proposition is to them an indispensable sequel to the first. For, if the Universe were full of such atoms, how could any of them move? For it is impossible to conceive that one atom should move into another. And yet the composition, as well as the decomposition of things, can only be effected by the motion of atoms! Thus the Mutakallemim are compelled to assume a vacuum, in order that the atoms may combine, separate, and move in that vacuum which does not contain any thing or any atom.

ההקדמה השלישית היא אמרם שהזמן מחובר מעתות – רוצים בזה: שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדתם. וזאת ההקדמה גם כן הכרחית להם מפני ההקדמה הראשונה. וזה: שהם ראו, בלא ספק, מופתי אריסטו, אשר הביא ראיה בהם, שהדרך והזמן והתנועה המקומית, שלשתם שוים במציאות – רצוני לומר: שערך קצתם אל קצתם ערך אחד הוא ובהחלק אחד מהם יחלק האחר ועל ערכו; וידעו בהכרח שאם היה הזמן נדבק ויקבל החלוקה אל לא תכלית, יתחיב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק; וכן כשתשים הדרך מדובקת, יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק, כמו שבאר אריסטו בספר הנקרא השמע הטבעי. ולזה חיבו שהדרך בלתי מתדבק, אבל מחובר מחלקים, אליהם תכלה החלוקה, וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה. והמשל בו: שהשעה האחת על דרך משל – ששים דקים, והדק – ששים שניים, והשני – ששים שלישיים, ויגיע באחרונה הענין אצלם אל חלקים – אם עשיריים, על דרך משל, או יותר דקים מהם – לא יחלקו כלל ולא יקבלו החלוקה כמו הדרך. הנה שב הזמן, אם כן, בעל הנחה וסדר ולא יאמתו מהות הזמן כל עיקר. THIRD PROPOSITION. “Time is composed of time-atoms,” i.e., of many parts, which on account of their short duration cannot be divided. This proposition also is a logical consequence of the first. The Mutakallemim undoubtedly saw how Aristotle proved that time, space, and locomotion are of the same nature, that is to say, they can be divided into parts which stand in the same proportion to each other: if one of them is divided, the other is divided in the same proportion. They, therefore, knew that if time were continuous and divisible ad infinitum, their assumed atom of space would of necessity likewise be divisible. Similarly, if it were supposed that space is continuous, it would necessarily follow, that the time-element, which they considered to be indivisible, could also be divided. This has been shown by Aristotle in the treatise called Acroasis. Hence they concluded that space was not continuous, but was composed of elements that could not be divided; and that time could likewise be reduced to time-elements, which were indivisible. An hour is, e.g., divided into sixty minutes, the minute into sixty seconds, the second into sixty parts, and so on: at last after ten or more successive divisions by sixty, time-elements are obtained, which are not subjected to division, and in fact are indivisible, just as is the case with space. Time would thus be an object of position and order.

ובדין להם זה – שאם מהירי הפילוסופים כבר בלבלם ענין הזמן וקצתם לא השכילו ענינו, עד שגלינוס אמר, שהוא ענין אלהי, לא הושג אמיתתו – כל שכן אלה אשר לא יביטו לטבע מן הדברים. The Mutakallemim did not at all understand the nature of time. This is a matter of course: for if the greatest philosophers became embarrassed when they investigated the nature of time, if some of them were altogether unable to comprehend what time really was, and if even Galenus declared time to be something divine and incomprehensible, what can be expected of those who do not regard the nature of things?

ושמע מה שהתחייב להם לפי אלו השלוש הקדמות והאמינוהו. אמרו: התנועה היא העתק עצם פרדי מן החלקים ההם מעצם פרדי אל עצם הפרדי סמוך לו – ויתחיב, שלא תהיה תנועה ממהרת מתנועה, לפי זאת ההנחה. אמרו: זה שתראה שני מתנועעים ילכו שני דרכים מתחלפים בזמן אחד, אין עילתו – היות תנועת זה ההולך הדרך הארוך יותר ממהרת, אבל עילתו, שזאת התנועה אשר נקראה מאוחרת, נכנסו בינה מנוחות יותר, וזאת אשר נקראה ממהרת, נכנסו בינה מנוחות יותר מעט. וכאשר הוקשה להם בחץ אשר הושלך מן הקשת החזקה, אמרו: וזה גם כן נכנסו בתוך תנועותיו מנוחות, וזה אשר תחשבהו מתנועע תנועה מדובקת – הוא מחטא החושים, כי החושים יבצר מהם הרבה ממושגיהם, כמו שהניחו בהקדמה השתים עשרה. ונאמר להם: הראיתם כשיתנועע הרכב סיבוב שלם הלא החלק אשר במקיפו הלך דרך העגולה הגדולה בזמן ההוא בעצמו אשר הלך בו החלק אשר הוא קרוב לנקודת מרכזו העגולה הקטנה – אם כן, תנועת המקיף יותר ממהרת מתנועת העגולה הפנימית? ואי אפשר לכם לומר, שזה החלק נכנסו בתוך תנועותיו מנוחות יותר, להיות הגשם כולו גשם אחד ומדובק – רצוני לומר: גשם הרכב. והיתה תשובתם: כי יתפוצצו חלקיו עם הסיבוב ויהיו המנוחות אשר נכנסו בתנועת כל חלק שיקוף קרוב למרכז, יותר מן המנוחות אשר יכנסו בתנועת החלק אשר הוא יותר רחוק. ונאמר להם: איך נראה הרכב – גשם אחד לא ישבר בפטישים וכשיסוב – יתפוצץ, ועם מנוחותיו – יתאחד ויתדבק וישוב כמו שהיה, ואיך לא יושגו חלקיו מתפוצצים? והשיבו על זה – ההקדמה השתים עשרה בעצמה, והוא: שלא תתבונן השגת החושים אבל עד השכל. Now, mark what conclusions were drawn from these three propositions and were accepted by the Mutakallemim as true. They held that locomotion consisted in the translation of each atom of a body from one point to the next one; accordingly the velocity of one body in motion cannot be greater than that of another body. When, nevertheless, two bodies are observed to move during the same time through different spaces, the cause of this difference is not attributed by them to the fact that the body which has moved through a larger distance had a greater velocity, but to the circumstance that motion which in ordinary language is called slow, has been interrupted by more moments of rest, while the motion which ordinarily is called quick has been interrupted by fewer moments of rest. When it is shown that the motion of an arrow, which is shot from a powerful bow, is in contradiction to their theory, they declare that in this case too the motion is interrupted by moments of rest. They believe that it is the fault of man’s senses if he believes that the arrow moves continuously, for there are many things which cannot be perceived by the senses, as they assert in the twelfth proposition. But we ask them: “Have you observed a complete revolution of a millstone? Each point in the extreme circumference of the stone describes a large circle in the very same time in which a point nearer the centre describes a small circle: the velocity of the outer circle is therefore greater than that of the inner circle. You cannot say that the motion of the latter was interrupted by more moments of rest; for the whole moving body, i.e., the millstone, is one coherent body.” They reply, “During the circular motion, the parts of the millstone separate from each other, and the moments of rest interrupting the motion of the portions nearer the centre are more than those which interrupt the motion of the outer portions.” We ask again, “How is it that the millstone, which we perceive as one body, and which cannot be easily broken, even with a hammer, resolves into its atoms when it moves, and becomes again one coherent body, returning to its previous state as soon as it comes to rest, while no one is able to notice the breaking up [of the stone]?” Again their reply is based on the twelfth proposition, which is to the effect that the perception of the senses cannot be trusted, and thus only the evidence of the intellect is admissible.

ולא תחשוב, שזה אשר זכרתי לך הוא יותר מגונה מכל מה שיתחיב מאלו השלש הקדמות; אבל אשר יתחיב מהאמנת מציאות הריקות – יותר מופלא ויותר מגונה; ואין זה אשר זכרתי לך מענין התנועה יותר מגונה מהיות אלכסון המרובע שוה לצלעו, לפי זה הדעת; עד שאמר קצתם, כי המרובע דבר בלתי נמצא – סוף דבר, כי לפי ההקדמה הראשונה יבטלו כל מופתי ההנדסה. ויחלק הענין בה אל שני ענינים: שקצתה יהיה בטל לגמרי, כסגולות ההבדל וההשתתפות בקוים ובשטחים והיות קוים מדוברים וקוים בלתי מדוברים, וכל מה שכלל אותו המאמר העשירי מאקלידס והדומה לזה; וקצתה יהיה מופתיה בלתי מוחלטים, כאמרנו נרצה שנחלק קו בשני חצאים שוים, שאם היה מספר עצמיו בלתי זוגי, לא יתכן חילוקו לפי הנחתם. – ודע, כי לבני שַׁאכַר ספר התחבולות הנודע, יש בו יותר ממאה תחבולות כולם נעשו עליהם מופתים ויצאו לפועל. ואילו היה הריקות נמצא לא תתכן מהם אפילו אחת; והיו בטלים הרבה ממעשי הגרת המים. ובטעון על קיום אלו ההקדמות וכיוצא בהם כלו הימים. ואשוב לבאר שאר הקדמותיהם הנזכרות. Do not imagine that you have seen in the foregoing example the most absurd of the inferences which may be drawn from these three propositions: the proposition relating to the existence of a vacuum leads to more preposterous and extravagant conclusions. Nor must you suppose that the aforegoing theory concerning motion is less irrational than the proposition resulting from this theory, that the diagonal of a square is equal to one of its sides, and some of the Mutakallemim go so far as to declare that the square is not a thing of real existence. In short, the adoption of the first proposition would be tantamount to the rejection of all that has been proved in Geometry. The propositions in Geometry would, in this respect, be divided into two classes: some would be absolutely rejected: e.g., those which relate to properties of the incommensurability and the commensurability of lines and planes, to rational and irrational lines, and all other propositions contained in the tenth book of Euclid, and in similar works. Other propositions would appear to be only partially correct: e.g., the solution of the problem to divide a line into two equal parts, if the line consists of an odd number of atoms: according to the theory of the Mutakallemim such a line cannot be bisected. Furthermore, in the well-known book of problems by the sons of Shakir are contained more than a hundred problems, all solved and practically demonstrated: but if there really were a vacuum, not one of these problems could be solved, and many of the waterworks [described in that book] could not have been constructed. The refutation of such propositions is a mere waste of time. I will now proceed to treat of the other propositions mentioned above.

ההקדמה הרביעית היא אמרם, כי המקרים נמצאים, והם ענינים נוספים על ענין העצם, ולא ימלט גשם מן הגשמים מאחד מהם. וזאת ההקדמה, אילו הספיק להם בה זה השיעור, היתה הקדמה אמיתית מבוארת גלויה, אין ספק בה; אלא שהם אמרו, כי כל עצם, אם לא יהיה בו מקרה החיים, אי אפשר מבלתי היות לו מקרה המות, כי כל שני ההפכים – לא ימלט המקבל מאחד משניהם. אמרו וכן יהיו לו מראה וטעם ותנועה או נוח וקיבוץ או פרוד. ואם היה בו מקרה החיים, אי אפשר מבלתי סוגים אחרים מן המקרים, כחכמה או הסכלות, או הרצון או הפכו, או היכולת או הלאות, או ההשגה או אחד מהפכיה – סוף דבר, כל מה שימצא לחי, אי אפשר מבלעדיו או מאחד מהפכיו. FOURTH PROPOSITION. “The accidents of things have real existence; they are elements superadded to the substance itself, and no material thing can be without them.” Had this proposition been left by the Mutakallemim in this form it would have been correct, simple, clear, and indisputable. They have, however, gone further, asserting that a substance which has not the attribute of life, must necessarily have that of death; for it must always have one of two contrasting properties. According to their opinion, colour, taste, motion or rest, combination or separation, etc., can be predicated of all substances, and, if a substance have the attribute of life, it must at the same time possess such other kinds of accidents, as wisdom or folly, freewill or the reverse, power or weakness, perception or any of its opposites, and, in short, the substance must have the one or the other of all correlative accidents appertaining to a living being.

ההקדמה החמישית היא אמרם, שהעצם הפרדי תשלם עמידת מציאותו במקרים ההם ולא ימלט מהם. ובאור זאת ההקדמה וענינה שהם יאמרו שאלו העצמים הפרדיים (אשר יבראם האלוה) כל עצם פרדי מהם – בעל מקרים, לא ימלט מהם (כמראה והריח, והתנועה או הנוח) אלא הכמות, כי כל עצם מהם אינו בעל כמות, כי הכמות אצלם – לא יקראוהו מקרה ולא ישכילו ענין המקרה בו. ולפי זאת ההקדמה יראו, כי כל מקרים שימצאו בגשם מן הגשמים, לא יאמר שמקרה מהם מיוחד בכלל הגשם ההוא, אבל המקרה ההוא אצלם נמצא בכל עצם פרדי מן העצמים אשר יחובר מהם הגשם ההוא. והמשל בו: זאת החתיכה מן השלג, אין הלובן נמצא בכלל כולו לבד, אבל כל עצם ועצם מעצמי זה השלג הוא לבן, ולכן נמצא הלובן במקובץ מהם. וכן אמרו בגשם המתנועע: כל עצם פרדי מעצמיו הוא המתנועע, ולזה יתנועע כולו. וכן החיים מצואים אצלם בכל חלק וחלק מעצמי הגוף החי. וכן החוש – כל עצם פרדי שבכלל ההוא המרגיש הוא מרגיש אצלם, כי החיים והחוש והשכל והחכמה – אצלם מקרים, כשחרות והלובן, כמו שנבאר מדעותם. FIFTH PROPOSITION. “The atom is fully provided with all these foregoing accidents, and cannot exist if any be wanting.” The meaning of the proposition is this: The Mutakallemim say that each of the atoms created by God must have accidents, such as colour, smell, motion, or rest, except the accident of quantity: for according to their opinion an atom has no magnitude; and they do not designate quantity as an accident, nor do they apply to it the laws of accidents. In accordance with this proposition, they do not say, when an accident is noticed in a body, that it is peculiar to the body as such, but that it exists in each of the atoms which form the constituent elements of that body. E.g., take a heap of snow; the whiteness does not exist in that heap as a whole, but each atom of the snow is white, and therefore the aggregate of these atoms is likewise white. Similarly they say that when a body moves each atom of it moves, and thus the whole body is in motion. Life likewise exists, according to their view, in each atom of a living body. The same is the case according to their opinion with the senses: in each atom of the aggregate they notice the faculty of perception. Life, sensation, intellect and wisdom are considered by them as accidents, like blackness and whiteness, as will be shown in the further discussion of their theory.

אמנם הנפש, הם בה חולקים: החזק שבדבריהם – שהיא מקרה נמצא בגשם אחד פרדי, מכלל העצמים אשר הרכב מהם האדם, על דרך משל – ונקרא הכלל בעל נפש מפני היות העצם הפרדי ההוא בו; ומהם – מי שאמר שהנפש גשם מורכב מעצמים דקים והעצמים ההם, הם בלי ספק בעלי מקרה אחד התיחדו בו והיו נפש, ואמרו שהעצמים ההם מעורבים לעצמי הגוף – הנה לא ימלטו מהיות ענין הנפש מקרה אחד. Concerning the soul, they do not agree. The view most predominant among them is the following:—The soul is an accident existing in one of the atoms of which, e.g., man is composed; the aggregate is called a being endowed with a soul, in so far as it includes that atom. Others are of opinion that the soul is composed of ethereal atoms, which have a peculiar faculty by virtue of which they constitute the soul, and that these atoms are mixed with the atoms of the body. Consequently they maintain that the soul is an accident.

אמנם השכל, ראיתים שהסכימו שהוא מקרה בעצם פרדי מן הכלל המשכיל. ובמדע אצלם בלבול: אם הוא מקרה נמצא בכל עצם ועצם מעצמי הכלל היודע או בעצם אחד לבד – ויתחיבו משני הדברים דברים מגונים. As to the intellect, I found that all of them agreed in considering it to be an accident joined to one of the atoms which constitute the whole of the intelligent being. But there is a confusion among them about knowledge: they are uncertain whether it is an accident to each of the atoms which form the knowing aggregate, or whether it belongs only to one atom. Both views can be disproved by a reductio ad absurdum,

וכאשר הוקשה עליהם בהיותנו מוצאים המתכות והאבנים רובם בעלי מראה חזק, וכשיושחקו – יסור המראה ההוא – שאנחנו כשנשחוק הפטדה הירוקה ביותר, תשוב אבק לבן, והוא ראיה שזה המקרה ישלם מציאותו בכלל לא בכל חלק ממנו; ויותר מבואר מזה – כי החלקים כשיתחכו מן החי אינם חיים, והוא ראיה שזה הענין ישלם מציאותו בכלל לא בכל חלק ממנו – אמרו בפרוק הקושיה ההיא המקרה – אין קיום לו ואמנם יברא תמיד – כמו שאבאר מדעתם בהקדמה אשר אחר זאת. when the following facts are pointed out to them. Generally metals and stones have a peculiar colour, which is strongly pronounced, but disappears when they are pulverised. Vitriol, which is intensely green, becomes white dust when pounded; this shows that that accident exists only in the aggregate, not in the atoms. This fact is more striking in the following instance: when parts of a living being are cut off they cease to live, a proof that the accident [of life] belongs to the aggregate of the living being, not to each atom. In order to meet this objection they say that the accident is of no duration, but is constantly renewed. In discussing the next proposition I shall explain their view on this subject.

ההקדמה השישית היא אמרם, שהמקרה לא יעמוד שני זמנים. ענין זאת ההקדמה: שהם חשבו שהאלוה ית׳ יברא העצם ויברא בו איזה מקרה שירצה יחד בבת אחת, ולא יתואר ית׳ ביכולת על ברוא עצם מבלתי מקרה כי זה נמנע. ואמיתת המקרה וענינו – שלא ישאר ולא יתקים שני זמנים – רצונם לומר שתי עתות – וכשיברא המקרה ההוא – יאבד ולא ישאר, ויברא האלוה מקרה אחר ממינו ויאבד גם כן האחר ההוא, ויברא שלישי ממינו – כן תמיד כל אשר ירצה האלוה להתמיד מן המקרה ההוא. וכשירצה האלוה שיברא מן מקרה אחר בעצם ההוא – יברא, ואם ימנע מן הבריאה ולא יברא מקרה – יעדר העצם ההוא. זהו דעת קצתם – והם הרוב – וזהו בריאת המקרים אשר יאמרו אותה. אמנם קצתם מן המועתזילה יאמרו, כי קצת המקרים ישארו מדה אחת, וקצתם לא ישארו שני זמנים. ואין להם בזה סדר, ישובו אליו, עד שיאמרו מן המקרה הפלוני ישאר והמין הפלוני לא ישאר. SIXTH PROPOSITION. “The accidents do not exist during two time-atoms.”—The sense of the proposition is this: They believe that God creates a substance, and simultaneously its accidents: that the Creator is incapable of creating a substance devoid of an accident, for that is impossible: that the essential characteristic of an accident is its incapability of enduring for two periods, for two time-atoms; that immediately after its creation it is utterly destroyed, and another accident of the same kind is created: this again is destroyed and a third accident of the same kind is created, and so on, so long as God is pleased to preserve [in that substance] this kind of accident; but He can at His will create in the same substance an accident of a different kind, and if He were to discontinue the creation and not produce a new accident, that substance would at once cease to exist. This is one of the opinions held by the Mutakallemim; it has been accepted by most of them, and it is the so-called “theory of the creation of the accidents.” Some of them, however, and they belong to the sect of the Mu’tazilah, say that there are accidents which endure for a certain period, and other accidents which do not endure for two atoms of time; they do not follow a fixed principle in deciding what class of accidents has and what class has not a certain duration.

ואשר הביאם לזה הדעת הוא – שלא יאמר שיש טבע נמצא כלל ושזה הגשם גוזר טבעו שישיגהו מן המקרים כך וכך, אבל רוצים לומר: שהאלוה ית׳ ברא אלו המקרים עתה בלתי אמצעות טבע ומבלתי דבר אחר; וכשיאמר זה, יתחיב אצלם בהכרח שלא ישאר זה המקרה. ושאתה אם תאמר: יעמוד מדה ואחר כך יעדר – תתחיב השאלה, אי זה דבר העדירו? ואם תאמר שהאלוה העדירו כשרצה – זה לא יתכן לפי דעתם, כי הפועל לא יעשה ההעדר, כי ההעדר אינו מחוסר פועל, אבל כשיעמוד הפועל מן הפעולה – יהיה העדר הפעולה ההיא (וזה אמיתי על צד אחד). ומפני זה הביא אותם רצונם שלא יהיה שם טבע מחיב מציאות דבר או העדרו – שאמרו בבריאת המקרים זה אחר זה וכשירצה האלוה, לפי דעת קצתם, שיעדר העצם – לא יברא בו מקרה, ויעדר. אמנם קצתם אמרו, כי כשירצה האלוה להפסיד העולם – יברא מקרה הכליון, לא בנושא, ויהיה הכליון ההוא כנגד מציאות העולם. The object of this proposition is to oppose the theory that there exists a natural force from which each body derives its peculiar properties. They prefer to assume that God himself creates these properties without the intervention of a natural force or of any other agency: a theory which implies that no accident can have any duration. For suppose that certain accidents could endure for a certain period and then cease to exist, the question would naturally be asked, What is the cause of that non-existence? They would not be satisfied with the reply that God by His will brought about this non-existence, and non-existence does not at all require any agens whatever: for as soon as the agens leaves off acting, the product of the agens ceases likewise to exist. This is true to some extent. Having thus chosen to establish the theory that there does not exist any natural force upon which the existence or non-existence of a thing depends, they were compelled to assume that the properties of things were successively renewed. When God desires to deprive a thing of its existence, He, according to some of the Mutakallemim, discontinues the creation of its accidents, and eo ipso the body ceases to exist. Others, however, say that if it pleased the Almighty to destroy the world, He would create the accident of destruction, which would be without any substratum. The destruction of the Universe would be the correlative accident to that of existence.

ולפי זאת ההקדמה אמרו, שזה הבגד אשר בצענוהו אדום במחשבתנו, אין אנחנו הצובעים כלל, אבל האלוה חידש המראה ההוא בבגד בהתחברו לצבע האדום. אשר נחשוב אנחנו שהצבע ההוא נכנס בבגד – ואמרו שאין הענין כן. ולא זו בלבד אמרו, אבל אמרו גם כן, שהנהיג האלוה ית׳ המנהג, שלא יתחדש זה המראה השחור, על דרך משל, אלא בהתחבר הבגד ההוא לאיסטיס, ולא ישאר זה השחרות אשר בראו האלוה בהתחבר המשתחר אל השחרות, אבל יאבד לשעתו ויברא שחרות אחר; וכבר הנהיג האלוה גם כן מנהג, שלא יברא אחר סור זה השחרות – אדמימות או ירקות אבל שחרות כמותו. In accordance with this [sixth] proposition they say, that the cloth which according to our belief we dyed red, has not been dyed by us at all, but God created that colour in the cloth when it came into contact with the red pigment; we believe that colour to have penetrated into the cloth, but they assert that this is not the case. They say that God generally acts in such a way, that, e.g., the black colour is not created unless the cloth is brought into contact with indigo; but this blackness, which God creates in the instant when the cloth touches the black pigment is of no duration, and another creation of blackness then takes place; they further say that after the blackness is gone, He does not create a red or green colour, but again a black colour.

וחיבו לפי זאת ההנחה שאלו הדברים אשר נדעם עתה אינם ידיעותינו אשר ידענום אתמול, אבל נעדרו המדעים ההם ונבראו מדעים אחרים כמותם; אמרו: כן הוא, כי המדע – מקרה. והנפש גם כן יחיב מי שיאמינה מקרה – שיבראו לכל בעל נפש מאה אלף נפש, על דרך משל, בכל רגע; כי הזמן אצלם כמו שידעת מחובר מעתות לא יחלקו. According to this principle, the knowledge which we have of certain things to-day, is not the same which we had of them yesterday; that knowledge is gone, and another like it has been created. They positively believe that this does take place, knowledge being an accident. In like manner it would follow that the soul, according to those who believe that it is an accident, is renewed each moment in every animated being, say a hundred thousand times; for, as you know, time is composed of time-atoms.

ולפי זאת ההקדמה אמרו: שהאדם – כשיניע הקולמוס – לא האדם הניעו, כי זה הנענוע אשר התחדש בקולמוס הוא מקרה בראו האלוה בקולמוס, וכן תנועת היד המניעה לקולמוס במחשבתנו – מקרה בראו האלוה ביד המתנועעה. ואמנם, הנהיג האלוה המנהג בשתחובר תנועת היד לתנועת הקולמוס – לא שיש ליד מעשה כלל ולא סיבה בתנועת הקולמוס; כי אמרו, שהמקרה לא יעבור נושאו. ובהסכמה מהם אמרו: שזה הבגד הלבן אשר הושם ביורת האיסטיס ונצבע, לא האיסטיס השחירו, כי השחרות – מקרה בגשם האיסטיס, לא יעבור לזולתו, ולא ימצא גשם שיש לו פועל כלל; ואמנם, הפועל האחרון הוא האלוה, והוא אשר חידש השחרות בגוף הבגד בהתחברו לאיסטיס כי כן הנהיג המנהג. – וסוף דבר – לא יאמר: ׳זה סיבת כך׳ כלל – זה דעת המונם; וקצתם אמר בסבה, וגינוהו. In accordance with this principle they assert that when man is perceived to move a pen, it is not he who has really moved it; the motion produced in the pen is an accident which God has created in the pen; the apparent motion of the hand which moves the pen is likewise an accident which God has created in the moving hand; but the creative act of God is performed in such a manner that the motion of the hand and the motion of the pen follow each other closely; but the hand does not act, and is not the cause of the pen’s motion: for, as they say, an accident cannot pass from one thing to another. Some of the Mutakallemim accordingly contend that this white cloth, which is coloured when put into the vessel filled with indigo, has not been blackened by the indigo: for blackness being an attribute of indigo, does not pass from one object to another. There does not exist any thing to which an action could be ascribed: the real agens is God, and He has [in the foregoing instance] created the blackness in the substance of the cloth when it came into contact with the indigo, for this is the method adopted by Him. In short, most of the Mutakallemim believe that it must never be said that one thing is the cause of another; some of them who assumed causality were blamed for doing so.

ואמנם, פעולות האדם – הם חולקים בהם. דעת רובם והמון האשעריה הוא – כי בהניע זה הקולמוס ברא האלוה ארבעה מקרים אין מקרה מהם סיבה לאחר, אבל הם מחוברים במציאות לא זולת זה. המקרה הראשון – רצוני להניע הקולמוס, והמקרה השני – יכולתי על הנעתו, והמקרה השלישי – גוף התנועה האנושית – רצוני לומר: תנועת היד –, והמקרה הרביעי – תנועת הקולמוס. שהם חשוב שהאדם כשירצה דבר ויעשהו במחשבתו – כבר נברא לו הרצון ונבראה לו היכולת לעשות מה שירצה ונברא לו הפועל (שהוא לא יעשה ביכולת הנבראת בו ואין מעשה לה בפועל). אמנם המועתזילה אמרו, שהוא יעשה ביכולת הנבראת בו, וקצת האשעריה אמרו, שיש ליכולת הנבראת בפועל קצת מעשה ויש לה בו התלות; אבל רובם גינו זה הדעת. והרצון הזה הנברא, לפי דעת כולם, והיכולת הנבראת וכן הפועל הנברא, לפי דעת קצתם – כולם מקרים, אין מעמד להם. ואמנם, האלוה יברא בזה הקולמוס ניענוע אחר ניענוע, וכן תמיד כל עוד שהקולמוס מתנועע, וכשינוח – לא ינוח עד שיברא בו גם כן מנוחה, ולא יסור מברוא בו מנוחה אחר מנוחה כל עוד שהקולמוס נח. As regards, however, the acts of man their opinions are divided. Most of them, especially the sect of the Asha’ariyah, assume that when the pen is set in motion God has created four accidents, none of which is the cause of any of the rest, they are only related to each other as regards the time of their co-existence, and have no other relation to each other. The first accident is man’s will to move the pen, the second is man’s power to do so, the third is the bodily motion itself, i.e., the motion of the hand, and the fourth is the motion of the pen. They believe that when a man has the will to do a thing and, as he believes, does it, the will has been created for him, then the power to conform to the will, and lastly the act itself. The act is not accomplished by the power created in man: for, in reality, no act can be ascribed to that power. The Mu’tazilah contend that man acts by virtue of the power which has been created in him. Some of the Asha’ariyah assert that the power created in man participates in the act, and is connected with it, an opinion which has been rejected by the majority of them. The will and the power created in man, according to the concurrent belief of the Mutakallemim, together with the act created in him, according to some of them, are accidents without duration. In the instance of the pen, God continually creates one motion after the other so long as the pen is in motion; it only then ceases to move when God has created in it the accident of rest; and so long as the pen is at rest, God continually renews in it that accident.

הנה, אם כן, בכל עתה מן העתות ההם – רצוני לומר: מן הזמנים הפרדיים – יברא האלוה מקרה בכל אישי הנמצאות, ממלאך וגלגל וזולתם, כן תמיד בכל רגע. ואמרו, שזאת היא ההאמנה האמיתית בשהאלוה פועל; ומי שלא יאמין שכן יעשה האלוה, הנה הכחיש היות האלוה פועל, לפי דעתם. ובכמו אלה האמונות יאמר אצלי ואצל כל בן דעת: ״אם כהתל באנוש תהתלו בו״ – שזהו גוף ה׳היתול׳ באמת. Consequently in every one of these moments, i.e., of the time-atoms, God creates some accident in every existing individual, e.g., in the angels, in the spheres and in other things: this creation takes place continually and without interruption. Such is, according to their opinion, the right interpretation of the creed that God is the causa efficiens. But I, together with all rational persons, apply to those theories the words, “Will you mock at Him, as you mock at man?” for their words are indeed nothing but mockery.

ההקדמה השביעית היא – האמינם שהעדרי הקנינים הם ענינים נמצאים בגוף, נוספים על עצמו והם – מקרים נמצאים גם כן, והנה הם יבראו תמיד: כל אשר יאבד דבר – יברא דבר. ובאור זה – שהם לא יראו כי המנוחה היא העדר התנועה, ולא שהמות – העדר החיים, ולא שהעורון – העדר הראות, ולא כל מה שדומה לזה מהעדרי הקנינים; אבל דין התנועה והמנוחה אצלם – דין החום והקור, וכמו שהחום והקור – שני מקרים נמצאים בשני הנושאים, החום והקור, כן התנועה – מקרה נברא במתנועע, והמנוחה – מקרה יבראהו האלוה בנח; ולא יעמוד שני זמנים גם כן, כמו שקדם בהקדמה אשר לפני זאת. הנה זה הגשם הנח אצלם, כבר ברא האלוה המנוחה בכל חלק מחלקיו, וכל אשר תעדר מנוחה – יברא מנוחה אחרת, כל זמן שהדבר הנח נח. והוא ההקש בעצמו אצלם בחכמה ובסכלות: שהסכלות אצלם נמצא, והוא מקרה, ולא יסור סכלות יאבד וסכלות יברא תמיד, כל עוד שיתמיד הסכל סכל בדבר אחד. והוא ההקש בעצמו בחיים ובמות, ששניהם אצלם – מקרים; והם יאמרו בבאור, שהחיים יאבדו וחיים יבראו כל ימי אשר החי חי; וכשירצה האלוה מותו, יברא בו מקרה המות ואחר סור מקרה החיים, אשר לא יעמוד שני זמנים. אמנם זה כולו הם אומרים אותו בבאור; SEVENTH PROPOSITION. “The absence of a property is itself a property that exists in the body, a something superadded to its substance, an actual accident, which is constantly renewed; as soon as it is destroyed it is reproduced.” The reason why they hold this opinion is this: they do not understand that rest is the absence of motion; death the absence of life; that blindness is the absence of sight, and that all similar negative properties are the absence of the positive correlatives. The relation between motion and rest is, according to their theory, the same as the relation between heat and cold, namely, as heat and cold are two accidents found in two objects which have the properties of heat and cold, so motion is an accident created in the thing which moves, and rest an accident created in the thing which rests; it does not remain in existence during two consecutive time-atoms, as we have stated in treating of the previous proposition. Accordingly, when a body is at rest, God has created the rest in each atom of that body, and so long as the body remains at rest God continually renews that property. The same, they believe, is the case with a man’s wisdom and ignorance: the latter is considered by them as an actual accident, which is subject to the constant changes of destruction and creation, so long as there remains a thing of which such a man is ignorant. Death and life are likewise accidents, and as the Mutakallemim distinctly state, life is constantly destroyed and renewed during the whole existence of a living being; when God decrees its death, He creates in it the accident of death after the accident of life, which does not continue during two time-atoms, has ceased to exist. All this they state clearly.

ויתחייב בהכרח לפי זאת ההנחה שמקרה המות אשר יבראהו האלוה הוא גם כן יעדר לשעתו ויברא האלוה מות אחר, ולולא זה לא היה מתמיד המות – אבל כמו שיבראו חיים אחר חיים, כן יברא מות אחר מות. ואני תָּמֵהַּ, עד מתי יברא האלוה מקרה המות במת: הכל ימי אשר צורתו עומדת או כל ימי אשר עצם מעצמיו עומד? כי מקרה המות אשר יבראהו האלוה אמנם יבראהו, לפי רצונם, בכל עצם פרדי מן העצמים ההם; ואנחנו נמצא שני מתים, להם אלפים מן השנים, והיא ראיה – שהאלוה לא העדיר העצם ההוא, אם כן הוא בורא בו מקרה מות כל האלפים האלה כל אשר סר מות ברא מות. זה דעת המונם. The logical consequence of this proposition is that the accident of death created by God instantly ceases to exist, and is replaced by another death which again is created by God; otherwise death could not continue. Death is thus continually created in the same manner as life is renewed every moment. But I should wish to know how long God continues to create death in a dead body. Does He do so whilst the form remains, or whilst one of the atoms exists? For in each of the atoms of the body the accident of death which God creates is produced, and there are to be found teeth of persons who died thousands of years ago; we see that those teeth have not been deprived of existence, and therefore the accident of death has during all these thousands of years been renewed, and according to the opinion prevailing amongst those theorists, death was continually replaced by death.

וקצת המועתזילה אומר, כי קצת העדרי הקנינים אינם ענינים נמצאים; אבל יאמר, שהלאות – העדר היכולת, והסכלות – העדר החכמה; ולא ימשיך זה בכל העדר, ולא יאמר כי החושך – העדר האור, ולא שהמנוחה – העדר התנועה, אבל ישים מאלו ההעדרים קצתם נמצאים, וקצתם – העדר קנין כפי הטוב לו באמונתו; כמו שעשו בעמידת המקרים, קצתם יעמוד זמן גדול וקצתם לא יעמוד שתי עתות; כי כונת הכל – לחייב מציאות שיסכים טבעו לדעותינו ואמונתנו. Some of the Mu’tazilah hold that there are cases in which the absence of a physical property is not a real property, that weariness is the absence of strength, and ignorance the absence of knowledge; but this cannot be said in every case of negative properties: it cannot be said that darkness is the mere absence of light, or that rest is the absence of motion. Some negative properties are thus considered by them as having a real existence, while other negative properties are considered as non-existing, just as suits their belief. Here they proceed in the same manner as they proceed respecting the duration of accidents, and they contend that some accidents exist a long time, and other accidents do not last two time-atoms. Their sole object is to fashion the Universe according to their peculiar opinions and beliefs.

ההקדמה השמינית היא אמרם שאין נמצא אלא עצם ומקרה, ושהצורות הטבעיות גם כן מקרים. ובאור זאת ההקדמה – כי הגשמים כולם אצלם מחוברים מעצמים מִתְדַּמִּים (כמו שבארנו בהקדמתם הראשונה) ואמנם, התחלף קצתם מקצתם – במקרים, לא דבר אחר. ויהיה החיות אצלם והאנושות וההרגשה והדיבור – כל אלה מקרים, כדמות השחרות והלובן והמרירות והמתיקות. עד שיהיה הפרש איש זה המין מאיש מין אחר – כהפרש איש מאיש ממין אחד – עד שגשם השמים, וגם גשם המלאכים, ואף גשם כסא הכבוד (לפי מה שידומה) וגשם אי זו תולעת שתרצה מתולעי הארץ או אי זה צמח שתרצה – הכל עצם אחד. ואמנם התחלפו במקרים, לא בזולת זה, ועצמי הכל הם – העצמים הפרדיים. EIGHTH PROPOSITION. “There exists nothing but substance and accident, and the physical form of things belong to the class of accidents.” It is the object of this proposition to show that all bodies are composed of similar atoms, as we have pointed out in explaining the first proposition. The difference of bodies from each other is caused by the accidents, and by nothing else. Animality, humanity, sensibility, and speech, are denoted as accidents like blackness, whiteness, bitterness, and sweetness, and the difference between two individuals of two classes is the same as the difference of two individuals of the same class. Also the body of the heaven, the body of the angels, the body of the Divine Throne—such as it is assumed to be—the body of anything creeping on the earth, and the body of any plant, have one and the same substance; they only differ in the peculiarity of the accidents, and in nothing else; the substance of all things is made up of equal atoms.

ההקדמה התשיעית היא אמרם, כי המקרים לא ישאו קצתם את קצתם; ולא יאמר אצלם, שזה המקרה נשוא על מקרה אחר והאחר על העצם, אבל המקרים כולם אמנם הם נשואים נשיאות ראשונית על העצם בשוה. וברחם מזה – מפני שהיה מתחייב, שלא ימצא המקרה ההוא האחרון בעצם אלא אחר קדימת המקרה הראשון, והם ימאנו זה בקצת המקרים וירצו שימציאו אפשרות מציאות קצת המקרים באי זה עצם שיזדמן, מבלתי שייחדהו מקרה אחר, לפי מה שיראו, שהמקרים כולם הם אשר ייחדו. ומפנים אחרים גם כן: כי הנושא אשר ינשא עליו הנשוא, צריך שיהיה קיים תמיד מדת זמן אחד ואם המקרה לא יעמוד שני זמנים אצלם – רצוני לומר: שתי עתות – איך יוכל, לפי היסוד הזה שישא זולתו? NINTH PROPOSITION. “None of the accidents form the substratum of another accident: it cannot be said, This is an accident to a thing which is itself an accident to a substance. All accidents are directly connected with the substance.” The Mutakallemim deny the indirect relation of the accident to the substance, because if such a relation were assumed it would follow that the second accident could only exist in the substance after another accident had preceded it, a conclusion to which they would object even with regard to some special accidents; they prefer to show that these accidents can exist in every possible substance, although such substance is not determined by any other accident; for they hold that all the accidents collectively determine the thing. They advance also another proof [in support of this proposition], namely: The substratum which is the bearer of certain attributes must continue to exist for a certain time: how, then, could the accident; which—according to their opinion—does not remain in existence for two moments, become the substratum of something else?

ההקדמה העשירית היא זאת ההעברה אשר יזכרוה – וזהו עמוד חכמת הדברים! ושמע ענינה. הם יראו, כי כל מה שהוא מדומה עובר אצל השכל – כמו: שישוב כדור הארץ גלגל סובב וישוב הגלגל כדור הארץ – ואפשר היותו בבחינת השכל; וכמו: שיתנועע כדור האש לצד נקודת המרכז ויתנועע כדור הארץ לצד המקיף, ואין זה המקום יותר ראוי בזה הגשם מן המקום האחר, לפי ההעברה השכלית. אמרו: וכן כל דבר מן הנמצאות הנראות היות דבר מהם יותר גדול ממה שהוא או יותר קטן או בחילוף מה שהוא נמצא עליו מתמונה ומקום, כמו: שיהיה איש אדם כשיעור ההר הגדול בעל ראשים רבים, יפרח באויר, או שימצא פיל כשיעור כינה וכינה כשיעור פיל – כל זה אמרו שהוא עובר אצל השכל; ועל זה הצד מן ההעברה ימשך העולם כולו. ואי זה דבר שיניחוהו מזה המין – אמרו: ״כי הוא ראוי שיהיה כך ואפשר שיהיה כך ואין היות הענין הפלוני כך יותר ראוי מהיותו כך״, מבלתי הבטה לשיווי המציאות למה שיניחוהו. אמרו: כי זה הנמצא, אשר לו צורות ידועות ושיעורים מסוימים וענינים מחויבים, שלא ישתנו ולא יתחלפו, אמנם היותו כך הוא כפי המשך המנהג. כמו שמנהג המלך שלא יעבור בשוקי המדינה אלא רוכב, ולא נראה מעולם אלא כן; ולא ימנע אצל השכל שילך רגלי במדינה, אבל זה אפשר בלי ספק ועובר אצל השכל היותו. כן אמרו, שהיות הארץ מתנועעת לנקודת המרכז והאש למעלה או היות האש מחממת והמים מקררים – הוא משיכת המנהג ולא ימנע בשכל שישתנה זה המנהג ויקרר האש ויתנועע אל התחתית והוא אש, וכן יחממו המים ויתנועעו למעלה והם מים. ועל זה נבנה הענין כולו. TENTH PROPOSITION. This proposition concerns the theory of “admissibility,” which is mentioned by the Mutakallemim, and forms the principal support of their doctrine. Mark its purport: they observe that everything conceived by the imagination is admitted by the intellect as possible; e.g., that the terrestrial globe should become the all-encompassing sphere, or that this sphere should become the terrestrial globe; reason does not find here an impossibility; or that the sphere of fire should move towards the centre, and the sphere of earth towards the circumference. Human intellect does not perceive any reason why a body should be in a certain place instead of being in another. In the same manner they say that reason admits the possibility that an existing being should be larger or smaller than it really is, or that it should be different in form and position from what it really is; e.g., a man might have the height of a mountain, might have several heads, and fly in the air; or an elephant might be as small as an insect, or an insect as huge as an elephant. This method of admitting possibilities is applied to the whole Universe. Whenever they affirm that a thing belongs to this class of admitted possibilities, they say that it can have this form, and that it is also possible that it be found differently, and that the one form is not more possible than the other; but they do not ask whether the reality confirms their assumption. They say that the thing which exists with certain constant and permanent forms, dimensions, and properties, only follows the direction of habit, just as the king generally rides on horseback through the streets of the city, and is never found departing from this habit; but reason does not find it impossible that he should walk on foot through the place: there is no doubt that he may do so, and this possibility is fully admitted by the intellect. Similarly, earth moves towards the centre, fire turns away from the centre; fire causes heat, water causes cold, in accordance with a certain habit; but it is logically not impossible that a deviation from this habit should occur, namely, that fire should cause cold, move downward, and still be fire; that the water should cause heat, move upward, and still be water. On this foundation their whole fabric is constructed.

והם, עם זה, מסכימים, שהתקבץ שני ההפכים בנושא אחד ובעתה אחת – שקר, לא יתכן, ולא יעבירהו השכל. וכן יאמרו גם כן, כי היות עצם, אין מקרה בו כלל, או מקרה לא בנושא, בדברי קצתם – נמנע, לא יעבירהו השכל. וכן יאמרו, שההפך העצם מקרה או ההפך המקרה עצם – לא יתכן; ולא הכנס גשם בגשם יתכן; אבל יודו, שאלו נמנעות מן השכל. They admit, however, the impossibility of two opposite properties coexisting at the same time in one substance. This is impossible; reason would not admit this possibility. Again, reason does not admit the possibility of a substance existing without an accident, or an accident existing without a substance. a possibility admitted by some of the Mutakallemim. It is also impossible that a substance should become an accident, that an accident should become a substance, or that one substance should penetrate another. They admit that reason rejects all these things as impossible.

אמנם היות כל מה שמנוהו מן הנמנעות בלתי מצויר בשום פנים והיות מה שקראוהו אפשר מצויר – הוא מאמר אמיתי. אלא שהפילוסופים אומרים: שזה אשר קראתם אותו נמנע, להיותו בלתי מדומה, ואשר קראתם אותו אפשר, להיותו מדומה, וזה האפשר אצלכם הוא אפשר בדמיון, לא אצל השכל – הנה אתם בזאת ההקדמה תבחנו המחויב והאפשר והנמנע פעם בדמיון לא בשכל ובפעם בתחילת הדעת המשותף, כמו שזכר אבונצר, בזכרו הענין אשר יקראוהו המדברים ״שכל״. It is perfectly true that no notion whatever can be formed of those things which they describe as impossible; whilst a notion can be formed of those things which they consider as possible. The philosophers object to this method. and say, You call a thing impossible because it cannot be imagined, or possible because it can be imagined: and thus you consider as possible that which is found possible by imagination, not by the intellect, consequently you determine that a thing is necessary, possible, or impossible in some instances, by the aid of the imagination—not by the intellect—and in other instances by the ordinary common sense. As Abu Nasr says in speaking of that which the Mutakallemim call intellect.

הנה כבר התבאר, כי המדומה אצלם הוא אפשר – יסכים עמו המציאות או לא יסכים עמו – וכל מה שלא ידומה הוא הנמנע. וזאת ההקדמה לא תתאמת אלא בתשע ההקדמות אשר קדם זכרם ובעבורה בלא ספק היה צריך להקדימם. ובאור זה – כפי מה שאתאר לך ואגלה לך מתוכות אלו הענינים, על דרך מחלוקת נפלה בין המדבר והפילוסוף. It is clear that they describe as possible that which can be imagined, whether the reality correspond to it or not, and as impossible that which cannot be imagined. This proposition can only be established by the nine aforementioned propositions, and no doubt these were exclusively required for the support of this proposition. This you will see clearly when I shall show and explain to you some important parts of this theory, which I shall now introduce in the form of a discussion supposed to have taken place between a Mutakallem and a philosopher.

אמר המדבר לפילוסוף: למה מצאנו גשם הברזל הזה בתכלית הקשי והחוזק והוא שחור, וגשם החמאה הזה בתכלית הרכות והוא לבן? The Mutakallem said to the philosopher: What is the reason that we find the substance of iron extremely hard and strong, with a dark colour; the substance of cream, on the other hand, extremely soft and white?

ענהו הפילוסוף בשאמר: כי כל גשם טבעי יש לו שני מינים מן המקרים – מקרים ישיגוהו מצד החומר שלו, כמו שיבריא האדם ויחלה ומקרים ישיגוהו מצד צורתו כתמהון האדם וצחקו; וחמרי הגשמים המורכבים הרכבה אחרונית חלוקים מאד כפי הצורות המיוחדות לחומרים, עד שהיה עצם הברזל בחילוף עצם החמאה ונמשך אחריהם מן המקרים אחר חילוק צורתם, והשחרות והלובן שהם מקרים נמשכים אחר חילוק חומרם האחרון. The philosopher replied as follows: All physical bodies have two kinds of accidents: those which concern their substance, as, e.g., the health and the illness of a man; and those which concern their form, as, e.g., the astonishment and laughter of a man. The substances of compound bodies differ very much in their ultimate form, according to the difference of the forms peculiar to each component substance. Hence the substance of iron has become in its properties the opposite of the substance of cream, and this difference is attended by the difference of accidents. You notice, therefore, hardness in the one, and softness in the other: two accidents, whose difference results from the difference which exists in the forms of the substances: while the darkness and the whiteness are accidents whose divergence corresponds to that of the two substances in their ultimate condition.

וסתר המדבר זאת התשובה כולה בהקדמות ההם אשר לו, כפי מה שאספר. וזה – שהוא אומר: אין צורה נמצאת כלל, כמו שתחשוב, מקימת לעצם, עד שתשימם עצמים שונים, אבל הכל – מקרים, כמו שבארנו ממאמרם בהקדמה השמינית. אחר כך הוא אומר אין חילוק בין עצם הברזל לעצם החמאה, והכל מחובר מעצמים פרדיים דומים, כמו שבארנו מדעותם בהקדמה הראשונה, אשר יתחיב ממנה בהכרח ההקדמה השנית והשלישית, כמו שבארנו. [וכן ההקדמה השתים עשרה, צריך אליה – לקיים העצם הפרדי]. וכן לא יתכן אצל המדבר, שיהיו קצת מקרים מיחדים זה העצם, עד שיהיה בו מזומן מוכן לקבל מקרים שניים, כי לא ישא אצלו מקרה מקרה, כמו שבארנו בהקדמה התשיעית. ואין למקרה קיום, כמו שהתבאר בהקדמה השישית. וכשנתאמת למדבר כל מה שירצה לפי הקדמותיו ועלה בידו מזה, שעצמי החמאה והברזל – עצמים אחדים דומים ויחס כל עצם מהם אל כל מקרה – יחס אחד, ואין זה העצם יותר ראוי בזה המקרה מזה; וכמו שזה העצם הפרדי אינו יותר ראוי שיתנועע ממה שהוא ראוי לנוח, כן אין עצם מהם יותר ראוי לקבל מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החוש – מעצם אחר וריבוי העצמים או מיעוטם לא יוסיף בזה דבר, מפני שהמקרה אמנם מציאותו בכל עצם ועצם מהם כמו שבארנו ממאמרם בהקדמה החמישית, ויתחיב לפי אלו ההקדמות כולם, שאין האדם יותר ראוי להשכיל מן העטלף, ויתחיב מה שאמרוהו מן ההעברה בזאת ההקדמה. ומפני זאת ההקדמה היה השתדלות כולו מפני שהוא החזק שבדברים בקיום כל מה שירצה לקימו, כמו שיתבאר. The Mutakallem refuted this reply by means of his propositions, as I am now going to state:—There does not exist a form which, as you believe, modifies the substance, and thus causes substances to be different from each other: this difference is exclusively effected by the accidents—according to the theory of the Kalâm, which we mentioned in explaining the eighth proposition. He then continued thus: There is no difference between the substance of iron and that of cream; all things are composed of the same kind of atoms.—We explained the view of the Mutakallemim on this point in treating of the first proposition, the logical consequences of which are, as we have shown, the second and the third propositions: they further require the twelfth proposition, in order to establish the theory of atoms. Nor do they admit that any accidents determine the nature of a substance, or predispose it to receive certain other accidents: for, according to their opinion, an accident cannot be the substratum of another accident, as we have shown in explaining the ninth proposition; nor can it have any duration, according to the sixth proposition. When the Mutakallemim have established all that they wish to infer from these propositions, they arrive at the conclusion that the component atoms of cream and of iron are alike.—The relation of each atom to each of the accidents is the same; one atom is not more adapted than another to receive a certain accident: and as a certain atom is not more fitted to move than to rest, so one atom is not more apt than another to receive the accident of life, of reason, of sensation. It is here of no moment whether a thing contains a larger or smaller quantity of atoms, for, according to the view of the Mutakallemim, which we explained in treating of the fifth proposition, every accident [of a thing] exists in each of its atoms. All these propositions lead to the conclusion that a human being is not better constituted to become wise than the bat, and establish the theory of admissibility expressed in this [tenth] proposition. Every effort was made to demonstrate this proposition, because it is the best means for proving anything they like, as will be explained.

הערה. דע אתה האיש המעין בזה המאמר, שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו – הנה תדע, כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם – רצוני לומר: אשר להם לב – מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות, ויבדיל חלקיהם, ויפשיטם, ויצירם באמיתתם ובסיבותם, וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד, שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי, ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו, לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל – גשם או כח מכוחות הגשם, כמו: שידמה המדמה איש אדם וראשו – ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה – וזהו הנקרא הבדוי השקר, שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר, ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון. NOTE.—Mark, O reader, that if you know the nature of the soul and its properties, and if you have a correct notion of everything which concerns the soul, you will observe that most animals possess imagination. As to the higher class of animals, that is, those which have a heart, it is obvious that they have imagination. Man’s distinction does not consist in the possession of imagination, and the action of imagination is not the same as the action of the intellect, but the reverse of it. For the intellect analyses and divides the component parts of things, it forms abstract ideas of them, represents them in their true form as well as in their causal relations, derives from one object a great many facts, which—for the intellect—totally differ from each other, just as two human individuals appear different to the imagination: it distinguishes that which is the property of the genus from that which is peculiar to the individual,—and no proof is correct, unless founded on the former; the intellect further determines whether certain qualities of a thing are essential or non-essential. Imagination has none of these functions. It only perceives the individual, the compound in that aggregate condition in which it presents itself to the senses; or it combines things which exist separately, joins some of them together, and represents them all as one body or as a force of the body. Hence it is that some imagine a man with a horse’s head, with wings, etc. This is called a fiction, a phantasm; it is a thing to which nothing in the actual world corresponds. Nor can imagination in any way obtain a purely immaterial image of an object, however abstract the form of the image may be. Imagination yields therefore no test for the reality of a thing.

ושמע מה שהועילונו החכמות הלימודיות ומה גדול מה שלקחנו מהם מן ההקדמות. Hear what profit we derive from the preliminary disciplines, and how excellent the propositions are which we learn through them.

דע כי יש דברים, כשיבחנם האדם בדמיונו, לא יצירם כלל, אבל ימצא המנע דמיונם – כהמנע התקבץ שני ההפכים. ואחר כך התאמת במופת מציאות הדבר ההוא הנמנע לדמותו והוציאהו המציאות. וזה: שאם תדמה כדור גדול אי זה שיעור שתרצה, ואפילו דמית אותו כשיעור כדור הגלגל המקיף; ואחר כך תדמה בו קוטר, יעבור על נקודת מרכזו; ואחר כך תדמה שני אנשים עומדים על שתי קצות הקוטר עד שתהיה הנחת רגליהם על ישרון הקוטר וישוב הקוטר והרגלים בקו אחד ישר – לא ימלט מהיות הקוטר נכחי לאופק או בלתי נכחי; ואם היה נכחי – יפלו שניהם יחד, ואם היה בלתי נכחי – יפול אחד מהם והוא התחתון ויעמוד האחר. כן ישיג הדמיון. וכבר התבאר במופת שהארץ כדורית ושמן המיושבת – על שתי קצוות הקוטר, וכל איש משוכני שתי הקצוות – ראשו אל השמים ורגליו לצד רגלי האחר שהוא בראש הקוטר האחר, ואי אפשר נפילת אחד מהם כלל ולא יצויר, מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד משניהם למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר. וכן התבאר במופת, במאמר השני מספר החרוטים, יציאת שני קוים, יהיה ביניהם בתחילת יציאתם רוחק אחד, וכל אשר ירחקו – יחסר הרוחק ההוא ויקרב אחד מהם אל האחר, ולא יתכן הפגשם לעולם, ואפילו יוצאו לבלתי תכלית ואף על פי שכל אשר ירחקו – יתקרבו; וזה לא יתכן שידומה ולא שיפול בשבכת הדמיון כלל – ושני הקוים ההם, האחד מהם ישר והאחד מעוקם, כמו שהתבאר שם. הנה כבר התבאר מציאות מה שלא ידומה ולא ישיגהו הדמיון, אבל הוא נמנע אצלו; וכן התבאר במופת המנע מה שיחיבהו הדמיון, והוא: היות האלוה ית׳ גשם או כח בגשם – שאין נמצא אצל הדמיון אלא גשם או דבר בגשם. Know that there are certain things, which would appear impossible, if tested by man’s imagination, being as inconceivable as the co-existence of two opposite properties in one object: yet the existence of those same things, which cannot be represented by imagination, is nevertheless established by proof, and attested by their reality. E.g., Imagine a large globe, of any magnitude you like, even as large as the all-encompassing sphere: further an axis passing through the centre, and two persons standing on the two extremities of the axis in such a manner that their feet are in the same straight line with the axis, which may be either in the plane of the horizon or not: in the first case both persons would fall, in the second case one, namely the one who stands on the lower extremity would fall, the other would remain standing, as far as our imagination can perceive. It has however, already been proved that the earth has the form of a globe, that it is inhabited on both extremities of a certain diameter, that both the inhabitants have their heads towards the heaven, and their legs towards each other, and yet neither can possibly fall, nor can it be imagined; for it is incorrect to say that the one extremity is above, the other below; but the term “above” and “below” apply to both of them as regards their relative position to each other. Similarly it has been proved in the second chapter of the book on Conic Sections, that two lines, which at first are at a certain distance from each other, may approach each other in the same proportion as they are produced further, and yet would never meet, even if they were produced to infinity, although they are observed to be constantly converging. This is a fact which cannot easily be conceived, and which does not come within the scope of imagination. Of these two lines the one is straight, the other curved, as stated in the aforementioned book. It has consequently been proved that things which cannot be perceived or imagined, and which would be found impossible if tested solely by imagination, are nevertheless in real existence. The non-existence of things which are represented by imagination as possible has likewise been established by proof, e.g., the corporeality of God, and His existence as a force residing in a body. Imagination perceives nothing except bodies, or properties inherent in bodies.

הנה כבר התבאר שיש בנמצא דבר אחר, בו יבחן הראוי והעובר והנמנע ואינו הדמיון. ומה טוב זה העיון ומה גדולה תועלתו למי שירצה שינצל מזה החושך – רצוני לומר: ללמוד מן הדמיון! It has thus been clearly shown that in man exists a certain faculty which is entirely distinct from imagination, and by which the necessary, the possible, and the impossible can be distinguished from each other. This inquiry is most useful. It is of the greatest profit to him who desires to guard himself against the errors of men guided by imagination.

ולא תחשוב שהמדברים לא ישערו בדבר מזה, אבל ישערו בו קצת משער וידעוהו, ויקראו מה שידומה והוא נמנע, כמו: היות האלוה גשם – עולה על רוח ודמיון; והרבה פעמים יבארו, שהעולות על רוח – כוזבות. ולזה הוצרכו לתשע הקדמות אשר זכרנו, עד שאימתו בהם זאת ההקדמה העשירית, והיא – העברת מה שרצו העברתו מן המדומים, מפני התדמות העצמים והשתוות המקרים במקריות, כמו שבארנו. I do not think that the Mutakallemim ignore this altogether: to some extent they do take it into consideration; they know it, and call that which can be imagined without having reality—as, e.g., the corporeality of God—a phantom and a fancy; they state frequently that such phantoms are not real. It is for this reason that they advance the first nine propositions and establish on them the proof of the tenth, according to which all those imaginable things which they wish to admit as possible are really possible, because of the similarity of an atoms and the equality of all accidents as regards their accidentality, as we have explained.

והתבונן, אתה המעין, וראה, שהנה יצא דרך עיון עמוק מאד. וזה: שאלו – קצת ציורים יאמר איש שהם ציורים שכליים ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים, ונרצה שנמצא דבר יבאר לנו המושכלות מן המדומות. ואם יאמר הפילוסוף: שהמציאות עדי – כמו שיאמר ובו אבחון הראוי והעובר והנמנע – יאמר לו בעל הדת: ובזה היא המחלוקת! שזה הנמצא, אומר אני, שנעשה ברצון, לא שהתחייב, וכשנעשה בזה התואר – היה אפשר שיעשה בחילופו, אלא אם יגזור הציור השכלי, שאי אפשר חילוף זה, כמו שתחשוב. Consider, O reader, and bear in mind that this requires deep research. For there are certain notions which some believe to be founded on reason, while others regard them as mere fictions. In such cases it would be necessary to find something that could show the difference between conceptions of the intellect and mere imaginary fancies. When the philosopher, in his way of expressing himself, contends, “Reality is my evidence; by its guidance I examine whether a thing is necessary, possible, or impossible,” the religionist replies, “This is exactly the difference between us; that which actually exists, has, according to my view, been produced by the will of the Creator, not by necessity; just as it has been created with that special property, it might have been created with any other property, unless the impossibility which you postulate be proved by a logical demonstration.”

ושער ההעברה הזה, יש לי בו דברים, תשמעם במקומות מזה המאמר, ואינו ענין ימהר האדם לדחותו כולו ברגע קטן. About this admissibility (of imaginable things) I shall have to say more, and I shall return to it in various parts of this treatise; for it is not a subject which should be rejected in haste and on the spur of the moment.

ההקדמה האחת עשרה היא אמרם, שמציאות מה שאין תכלית לו הוא שקר על כל ענין. ובאור זה – כי כבר התבאר המנע מציאות גשם אחד אין תכלית לו או מציאות גשמים אין תכלית למספרם – ואף על פי שכל אחד מהם, גשמו בעל תכלית – ובתנאי שיהיו אלו שאין להם תכלית נמצאים יחד בזמן. וכן מציאות עילות אין להם תכלית – שקר – רצוני לומר: שיהיה דבר עילה לדבר, ולדבר ההוא עילה אחרת ולעילה – עילה, וכן אל לא תכלית, עד שיהיו מנויים אין תכלית להם נמצאים בפועל – יהיו גשמים או נבדלים, אלא שקצתם עילה לקצתם. וזהו הסידור הטבעי העצמי, אשר התבאר במופת המנע מה שאין תכלית לו בו. ELEVENTH PROPOSITION. “The existence of the infinite is in every respect impossible.” The following is an explanation of this proposition. The impossibility of the existence of an infinite body has been clearly demonstrated; the same can be said of an infinite number of bodies, though each of them be finite, if these beings, infinite in number, exist at the same time; equally impossible is the existence of an infinite series of causes, namely, that a certain thing should be the cause of another thing, but itself the effect of another cause, which again is the result of another cause, and so on to infinity, or that things in an infinite series, either bodies or ideals, should be in actual existence, and in causal relation to each other. This causal relation is the essential order of nature, in which, as has been fully proved, the infinite is impossible.

אמנם מציאות מה שאין תכלית לו בכח או במקרה – ממנו מה שכבר התבאר מציאותו במופת, כמו שהתבאר במופת החלק הגשם אל לא תכלית בכח והחלק הזמן אל לא תכלית; וממנו מה שבו מקום עיון, והוא – מציאות מה שאין תכלית לו בבוא זה אחר סור זה והוא אשר יקרא מה שאין תכלית לו במקרה והוא – שיהיה דבר אחר העדר דבר אחר, והאחר ההוא אחר העדר אחר שלישי וכן אל לא תכלית; ובזה הוא העיון העמוק מאוד. As regards the virtual and the accidental existence of the infinite, it has been established in some cases; it has been proved, e.g., that a body can virtually be divided ad infinitum, also that time can be divided ad infinitum; in other cases it is still an open question, as, e.g., the existence of the infinite in succession, which is called the accidental infinite, i.e., a series of things in which one thing comes forth when the other is gone, and this again in its turn succeeded a thing which had ceased to exist, and so on ad infinitum. This subject requires deep research.

ומי שיתפאר שבאר במופת קדמות העולם יאמר כי הזמן בלתי כלה, ולא יתחיב לו מזה שקר, להיות הזמן כל מה שיגיע ממנו חלק יעדר לפניו חלק אחר. וכן – בא המקרים זה אחר זה אצלו על החומר אל לא תכלית ולא יתחיב לו שקר להיותם בלתי נמצאים כלם יחד, אבל בבא זה אחר סור זה – וזה מה שלא בא מופת על המנעו. אמנם המדברים, אין הפרש אצלם בין שתאמר שגשם אחד נמצא, אין תכלית לו, או תאמר שהגשם והזמן יקבל החלוקה אל לא תכלה; ואין הפרש אצלם בין מציאות דברים אין תכלית למספרם מסודרים יחד – כאילו תאמר: אישי האדם הנמצאים עתה – או אמרך שדברים הגיעו במציאות אין למספרם תכלית, ואף על פי שנעדרו ראשון ראשון – כאילו אמרת: ראובן בן יעקב ויעקב בן יצחק ויצחק בן אברהם, כן אל לא תכלה – זה גם כן אצלם שקר כראשון. ואלו הארבעה חלקים ממה שאין תכלית לו, הם אצלם שוים. וזה החלק האחרון, קצתם ישתדל לאמתו – רצוני לומר: לבאר המנעו – בדרך, אבארהו לך בזה המאמר, וקצתם אומר שזה מושכל בעצמו וידוע בתחילת מחשבה ואין צריך עליו מופת. ואם היה מן השקר המבואר, שיהיו דברים אין תכלית להם על צד בא האחד אחר סור האחר, ואף על פי שהנמצא מהם עתה בעל תכלה, הנה יהיה שקר קדמות העולם מתחילת מחשבה, ולא יצטרך אל הקדמה אחרת כלל. ואין זה מקום החקירה על זה הענין. Those who boast that they have proved the eternity of the Universe say that time is infinite; an assertion which is not necessarily erroneous; for only when one atom has ceased to exist, the other follows. Nor is it absolutely wrong, when they assert, that the accidents of the substance succeed each other in an infinite series, for these accidents do not co-exist, but come in succession one after the other, and the impossibility of the infinite in that case has not been proved. The Mutakallemim, however, make no difference between the existence of an infinite body and the divisibility of a body or of time ad infinitum, between the co-existence of an infinite number of things, as e.g., the individual human beings who exist at present, and the infinite number of beings successively existing, as, e.g., Reuben the son of Jacob, and Jacob the son of Isaac, and Isaac the son of Abraham, and so on to infinity. This is according to their opinion as inadmissible as the first case; they believe these four forms of the infinite to be quite equal. Some of the Mutakallemim endeavour to establish their proposition concerning the last named form of the infinite, and to demonstrate its impossibility by a method which I shall explain in this treatise; others say that this impossibility is a self-evident axiom and requires no further proof. But if it were undoubtedly wrong to assume that an infinite number of things can exist in succession, although that link of the series which exists at present is finite, the inadmissibility of the eternity of the Universe would be equally self-evident, and would not require for its proof any other proposition. This, however, is not the place for investigating the subject.

ההקדמה השתים עשרה אמרם שהחושים לא יתנו האמת תמיד. וזה: כי המדברים חשדו השגת החושים משני פנים. אחד מהם – שהם אמרו, כי הרבה ממוחשיהם יבצר מהם, אם לדקות גשם המושג – כמו שיזכרו בעצם הפרדי ומה שיתחיב ממנו, כמו שבארנו – ואם לרחקם מן המשיג להם – כמו שלא יראה האדם ולא ישמע ולא יריח על רוחק מילים רבים וכמו שלא תושג תנועת השמים. והצד השני – אמרו שהם יחטאו במושגיהם, כמו: שיראה האדם הדבר הגדול קטן כשירחק ממנו, ויראה הקטן גדול כשיהיה במים, ויראה המעוקם ישר כשיהיה קצתו במים וקצתו חוץ למים; וכן בעל ירקון יראה הדברים ירוקים, ואשר שוקה לשונו מרה אדומה יטעם הדברים המתוקים מרים – וימנו דברים רבים מזה הכת, ואמרו שמפני זה אין לבטוח בהם שילקחו התחלות מופת: TWELFTH PROPOSITION. “The senses are not always to be trusted.” For two reasons the Mutakallemim find fault with the perception of the senses. First, the senses are precluded from perceiving many objects, either on account of the smallness of the objects—this is the case with the atoms, as we have already stated—or on account of the remoteness of the objects from the person who desires to perceive them; e.g., we cannot see, hear, or smell at a distance of many miles; nor do we perceive the motion of the heavens. Secondly, the senses misapprehend the objects of their perception: a large object appears small from a distance; a small object immersed in water appears larger; a crooked thing appears straight when partly placed in water, and partly out of it; things appear yellow to a person suffering from jaundice; sweet things are bitter to him whose tongue has imbibed red gall; and they mention many other things of this kind. Therefore they say, we cannot trust our senses so far as to establish any proof on their perceptions.

ולא תחשוב, שהמדברים הסכימו על זאת ההקדמה לבטלה, כמו שיחשבו רוב אלו האחרונים כי השתדלות קדמוניהם לקיים החלק אין צורך לו; אבל כל מה שהקדמנוהו ממאמרם – הכרחי, וכשתפסד הקדמה אחת מהם, תבטל הכונה כולה. ואמנם זאת ההקדמה האחרונה היא הכרחית מאד; שאנחנו כשנשיג בחושינו ענינים סותרים מה שהניחוהו, יאמרו אז: אין להשגיח בחושים, אחר שנתבאר במופת הענין, אשר חשבו כי עד השכל הורה עליו – כאמרם בתנועה המדובקת, שנכנסו בתוכה מנוחות וכהתפוצץ הרכב בעת הסיבוב וכאמרם שלובן זה הבגד נעדר עתה וזה לובן אחר – ואלו דברים חילוף הנראה; ודברים רבים יתחיבו ממציאות הריקות, כולם יכזיבם החוש; – ויהיה מענה זה כולו, שזה – דבר יבצר מן החוש – במה שאפשר שיענו בו כן; ובדברים יענה בהם שזה – טעות, מכלל טעויות החוש. You must not believe that the Mutakallemim had no purpose in agreeing upon this proposition, or as most of the later adherents of that school affirm, that the first Mutakallemim had no ulterior object in endeavouring to prove the existence of atoms. On the contrary, every proposition here mentioned is indispensable; if one of these be rejected, the whole theory falls to the ground. The last-mentioned proposition is of particular importance; for when our senses perceive things by which any of the foregoing propositions are confuted, the Mutakallemim say that no notice should be taken of the perception of the senses so long as the proposition is supported by the testimony of the intellect, and established (as they believe) by proof. Thus they say that the continuous motion is interrupted by moments of rest; that the millstone in its motion is broken into atoms; that the white colour of a garment ceases to exist, and another whiteness comes in its stead. All these theories are contrary to what the eye perceives, and many inferences are drawn from the assumed existence of a vacuum, all of which are contradicted by the senses. The Mutakallemim, however, meet these objections by saying, whenever they can do so, that the perception of these things is withheld from the senses: in other instances they maintain that the contradiction has its source in the deceptive character of the senses.

וכבר ידעת, שאלו כולם – דעות קדמוניות, היו מתפארים בהם הסופיסטנים, ואומרים שהם אמרום תחילה, כמו שזכר גלינוס, בספרו בכוחות הטבעיות על אותם שהיו מכזיבים החוש, וסיפר דברים, כבר ידעתם: You know that this theory is very ancient, and was the pride of the sophists, who asserted that they themselves were its authors; this is stated by Galenus in his treatise on natural forces; and you know well what he says of those who will not admit the evidence of the senses.

ואחר הקדימי אלו ההקדמות, אתחיל לבאר דרכיהם באלו הארבע בקשות. Having discussed these propositions, I now proceed to explain the theory of the Mutakallemim concerning the above-mentioned four problems.

זה הפרק אכלול לך בו סיפור ראיות המדברים על היות העולם מחודש. ולא תבקש ממני לספרם בלשונותם ולא באריכותם, אבל אגיד לך כונת כל אחד מהם ודרך הוראותיו לקיים חידוש העולם או לבטל קדמותו, ואעירך על ההקדמות אשר נעזר בהם בעל דרך ההוא, בקצרה. ואתה כשתקרא בספריהם הארוכים וחיבוריהם הידועים, לא תמצא כלל ענין נוסף על מה שתבינהו מדברי אלה בהביאם ראיה על זה הענין, אלא שאתה תמצא דברים יותר רחבים ולשונות נאים ויפים; ואולי אוזנו בשירים ונשקלו במליצות ונבחר להם צַחוּת דברים; ואולי נאמרו בלשון סתום, וכוון בזה – להבהיל השומע ולהפחיד המתבונן, ותמצא בחיבוריהם גם כן מהישנות הענינים והפיל הספקות והתירם לפי מחשבתם ועמוד כנגד מי שחלק עליהם, הרבה מאד. IN this chapter will be given an outline of the proofs by which the Mutakallemim attempt to demonstrate that the universe is not eternal. You must of course not expect that I shall quote their lengthy arguments verbatim: I only intend to give an abstract of each proof, to show in what way it helps to establish the theory of the creatio ex nihilo or to confute the eternity of the universe, and briefly to notice the propositions they employed in support of their theory. If you were to read their well-known and voluminous writings, you would not discover any arguments with which they support their view left unnoticed in the present outline, but you might find there greater copiousness of words combined with more grace and elegance of style; frequently they employ rhyme, rhythm, and poetical diction, and sometimes mysterious phrases which perhaps are intended to startle persons listening to their discourses, and to deter those who might otherwise criticize them. You would also find many repetitions; questions propounded and, as they believe, answered, and frequent attacks on those who differ from their opinions.

הדרך הראשון חשבו קצתם, שבמחודש האחד יש ראיה שהעולם מחודש, כאילו תאמר, כי ראובן, שהיה טפת זרע, ואחר כך נעתק ענין אחר ענין עד שהגיע אל שלמותו – מן השקר שיהיה הוא אשר שינה עצמו והעתיקו מענין אל ענין, אבל יש לו מְשַׁנֶּה חוץ ממנו; הנה כבר התבאר צרכו אל עושה, תיקן בנינו והעתיקו מענין אל ענין, וכן ההקש באילן התמר הזה וזולתו, ואמרו, שכן ההקש בעולם בכללו. הנה אתה רואה, שזה יאמין, שאי זה דין שימצא לגשם אחד, יתחיב שידונו בו על כל גשם. The First Argument. Some of the Mutakallemim thought that by proving the creation of one thing, they demonstrated the creatio ex nihilo in reference to the entire universe. E.g., Zaid, who from a small molecule had gradually been brought to a state of perfection, has undoubtedly not effected this change and development by his own efforts, but owes it to an external agency. It is therefore clear that an agent is required for such organization and successive transmutation. A palm-tree or any other object might equally be selected to illustrate this idea. The whole universe, they argue, is analogous to these instances. Thus you see how they believe that a law discovered in one thing may equally be applied to everything.