בְּרֵאשִׁית רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהילים קי״א:י׳) רֵאשִׁית (י"א ב) חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. רֵאשִׁית חָכְמָה, הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, סוֹף חָכְמָה יִרְאַת ה', בְּגִין דְּיִרְאַת ה' סוֹף חָכְמָה אִיהִי. (נ"א אלא איהי ראשית) לְעָאלָא לְגוֹ דַרְגָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. זֶה הַשַּׁעַר לַה' וַדַּאי, דְּאִי לָא יֵיעוּל בְּהַאי תַּרְעָא לָא יֵיעוּל לְעָלְמִין. לְמַלְכָּא עִלָּאָה דְּאִיהִי (דאיהו) עִלָּאָה וְטָמִיר וְגָנִיז וְעֲבִיד לֵיהּ תַּרְעִין אִלֵּין עַל אִלֵּין IN THE BEGINNING. R. Hiya opened his discourse thus: The beginning of wisdom is the fear of the Lord; A good understanding have all they that do hereafter. His praise endureth for ever (Ps. 111, 10). He said: ‘Instead of “the beginning of wisdom” it would be more appropriate to say “the end of wisdom is the fear of the Lord”, since the fear of the Lord is the final object of wisdom. The Psalmist, however, speaks of the highest order of wisdom, which can only be reached through the gate of the fear of God. This is implied in he verse “Open to me the gates of righteousness…. This is the gate of the Lord…” (Ps. 118, 19-20). Assuredly, without entering through that gate one will never gain access to the most high King.

וּלְסוֹף כָּל תַּרְעִין עֲבַד תַּרְעָא חַד בְּכַמָּה מַנְעוּלִין בְּכַמָּה פִּתְחִין בְּכַמָּה הֵיכָלִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. אָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי לְמֵיעַל לְגַבָּאי תַּרְעָא דָא יְהֵא קַדְמָאָה לְגַבָּאי, מָאן דְּיֵעוֹל בְּהַאי תַּרְעָא יֵעוּל. אוּף הָכִי תַּרְעָא קַדְמָאָה לְחָכְמָה עִלָּאָה יִרְאַת ה' אִיהִי. וְדָא אִיהִי רֵאשִׁית Imagine a king greatly exalted who screens himself from the common view behind gate upon gate, and at the end, one special gate, locked and barred. Saith the king: He who wishes to enter into my presence must first of all pass through that gate. So here the first gate to super-Wisdom is the fear of God; and this is what is meant by reshith (beginning).

ב, תְּרֵין אִנּוּן דְּמִתְחַבְּרִין כְּחֲדָא, וְאִנּוּן תְּרֵין נְקוּדִין, חַד גְּנִיזָא וּטְמִירָא וְחַד קַיָּימָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְגִין דְּלֵית לְהוּ פִּירוּדָא אִקְרוּן רִאשִׁית. חַד וְלָא תְּרֵין. מָאן דְּנָטִיל הַאי נָטִיל הַאי. וְכֹלָא חָד דְּהָא הוּא (שמיה) וּשְׁמֵיהּ חַד דִּכְתִיב, (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ. The letter Beth (=2) indicates two things joined together, namely two points, one shrouded in mystery and one capable of being revealed; and as they are inseparable they therefore are both joined in the single term reshith (beginning), i.e. they are one and not two, and he who takes away the one takes away the other as well. For He and His name are one, as it is written “That they may know that thou and thy name of Lord art alone” (Ps. 83, 19).

לְכָל עוֹשֵׂיהֶם, אִלֵּין חַסְדֵּי דָוִד (ויחי רי"ט ע"א) הַנֶּאֱמָנִים תַּמְכִין אוֹרַיְיתָא. וְאִנּוּן דְּתָמְכִין אוֹרַיְיתָא כִּבְיָכוֹל אִנּוּן עָבְדִין. כָּל אִנּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא לֵית בְּהוּ עֲשִׂיָּה בְּעוֹד דְּלָעָאן בָּהּ. אִנּוּן דְּתָמְכִין לוֹן אִית בְּהוּ עֲשִׂיָּה. וּבְחֵילָא דָא כְּתִיב תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד וְקַיְימָא כּוּרְסְיָיא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. “To all that do hereafter”: these are “the sure mercies of David” (Is. 55, 3), viz. they who support the study of the Torah. For they who support the study of the Torah are, we may say, doing something, whereas those who are merely occupied in its study are for the time being not doing. Through this activity “his praise endureth for ever”, and the Throne abides on its base securely.’