Chapter 14
Chapter 14 somebodyIntroduction 14:132-141 (Chapter 14) (Introduction) (Zohar)
Introduction 14:132-141 (Chapter 14) (Introduction) (Zohar) somebodyרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ"ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן. R’ Simeon was sitting and studying the Torah during the night when the bride was to be joined to her husband.1i.e. the eve of Pentecost. For we have been taught that all the members of the bridal palace, during the night preceding her espousals, are in duty bound to keep her company and to rejoice with her in her final preparations for the great day: to study all branches of the Torah, proceeding from the Law to the Prophets, from the Prophets to the Holy Writings, and then to the deeper interpretations of Scripture and to the mysteries of Wisdom, as all these represent her preparations and her adornments. The bride, indeed, with her bridesmaids, comes up and remains with them, adorning herself at their hands and rejoicing with them all that night. And on the following day she does not enter under the canopy except in their company, they being called the canopy attendants. And when she steps under the canopy the Holy One, blessed be He, enquires after them and blesses them and crowns them with the bridal crown: happy is their portion!
וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא (בהדיה) מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וּמְחַדְּשָׁן מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא כָּל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ. וְהֲוָה חָדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא. אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. Hence R. Simeon and all the companions were chanting the Scripture with exultation, each one of them making new discoveries in the Torah. Said R. Simeon to them, ‘O my sons, happy is your portion, for on the morrow the bride will not enter the bridal canopy except in your company; for all those who help to prepare her adornments to-night will be recorded in the book of remembrance, and the Holy One, blessed be He, will bless them with seventy blessings and crown them with crowns of the celestial world.’
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים י״ט:ב׳) (תרומה קל"ו ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וְגו' קְרָא דָא הָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דָא דְּכַלָּה אִתְעָרָא לְמֵיעַל לַחוּפָּה בְּיוֹמָא דְמָחָר אִתְתַּקָּנַת וְאִתְנְהִירַת בְּקִישׁוּטָהָא בַּהֲדֵי חַבְרַיָיא דְּחָדָאן עִמָּהּ כָּל הַהִיא לֵילְיָא וְאִיהִי חָדַאת עִמְּהוֹן. R. Simeon opened his discourse thus: The heavens declare the glory of God, etc. (Ps. 19, 2). He said: ‘The inner meaning of this verse is as follows. When the bride awakes on the morn of her wedding day, she begins to prepare her ornaments and decorations with the aid of the companions who have rejoiced with her all that night, as she with them.
וּבְיוֹמָא דְּמָחָר כַּמָּה אוּכְלוּסִין (כמה) חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין מִתְכַּנְשִׁין בַּהֲדָהּ. וְאִיהִי וְכֻלְהוּ מְחַכָּאן לְכָל חַד וְחַד דִּתְקִינוּ לָהּ בְּהַאי לֵילְיָא. כֵּיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא וְאִיהִי חָמַאת לְבַעְלָהּ מַה כְּתִיב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. הַשָּׁמַיִם דָּא חָתָן דְּעָאל לַחוּפָּה. מְסַפְּרִים, מְנַהֲרִין כְּזוֹהֲרָא דְּסַפִּיר, דְּנָהִיר וְזָהִיר מִסְיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. On that day there assemble in her honour hosts upon hosts, awaiting each one of those who have helped in her adornment on the previous night. As soon as the bride beholds her spouse, “the heavens declare the glory of God”. “The heavens” are the bridegroom, who enters under the bridal canopy. “Declare” (meSaPeRim) signifies that they radiate a brilliance like that of a sapphire, sparkling and scintillating from one end of the world to the other.
כְּבוֹד אֵל, דָּא כְּבוֹד כַּלָּה דְּאִקְרֵי אֵל, דִּכְתִיב, (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. בְּכָל יוֹמֵי שַׁתָּא אִקְרֵי אֵל, וְהַשְׁתָּא דְּהָא עָאלַת לַחוּפָּה אִקְרֵי כָּבוֹד, וְאִקְרֵי אֵל. יְקָר עַל יְקָר. נְהִירוּ עַל נְהִירוּ. וְשָׁלְטָנוּ עַל שָׁלְטָנוּ. “The glory of El” (God) signifies the glory of the bride which is called El (God), as it is written “and El (God) hath indignation every day” (Ps. 7, 12); all the days of the year it is called El (God), but now when she enters under the bridal canopy it is called Glory. It is also at the same time still called El (God), signifying glory on glory, splendour on splendour, and dominion on dominion.
כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּשָׁמַיִם עָאל לַחוּפָּה וְאָתֵי וְנָהִיר לָהּ, כָּל אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאַתְקִינוּ לָהּ כֻּלְהוּ אִתְפָּרְשֵׁי (אתפרשו) בִּשְׁמָהָן תַּמָּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַעֲשֵׂה יָדָיו, אִלֵּין אִנּוּן מָארֵי קַיָּימָא דִּבְרִית בַּהֲדֵי כַלָה, וְאִנּוּן מָארֵי קַיָימָא דִבְרִית אִקְרוּן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ דָּא בְּרִית קַיָּימָא דְּחֲתִים בְּבִשְׂרָא דְּבַר נָשׁ. Thus, at that time when heaven enters into the canopy and irradiates her, all those companions who joined in her adornment have their names recorded there above, as it is written, “and the firmament showeth his handiwork” (Ibid. 19, 2), the words “his handiwork” being an allusion to those who have entered into a covenant with the bride. The confederates of the covenant are called “the works of his hands”, as we read “the work of our hands establish thou it” (Ps. 90, 17) This is an allusion to the covenant that is engraven on man’s body.’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי (קהלת ה׳:ה׳) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, דְּלָא יָהִיב בַּר נָשׁ פּוּמֵיהּ לְמֵיתֵי לְהִרְהוּרָא בִּישָׁא, וִיהֵא גָרִים לְמֶחטֵי לְהַהִיא בְּשַׂר קֹדֶשׁ דְּחֲתִים בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא. דְּאִילּוּ עָבִיד כֵּן מָשְׁכִין לֵיהּ לְגֵּיהִנֹּם. וְהַהוּא דִּמְמוּנֶה עַל גֵּיהִנֹּם דוּמ"ה שְׁמֵיהּ. וְכַמָּה רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה בַּהֲדֵיהּ. וְקָאִים עַל פִּתְחָא דְּגֵיהִנֹּם, וְכָל אִנּוּן דְּנָטְרוּ בְּרִית קַדִּישָׁא בְּהַאי עָלְמָא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִקְרַב בְּהוּ. Rab Hamnuna discoursed thus: Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt (Eccl. 5, 5). ‘This is a warning to man not to utter with his mouth words that might suggest evil thoughts and so cause to sin the sacred body on which is stamped the holy covenant. For he who does this is dragged into Gehinnom. The angel presiding over Gehinnom is called Duma, and there are tens of thousands of angels of destruction under him. He stands at its door, but those who have carefully guarded the sign of the holy covenant he has no power to touch.
דָּוִד מַלְכָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִירַע לֵיהּ הַהוּא עוֹבָדָא דָּחִיל. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא סָלִיק דוּמ"ה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר לֵיהּ מָארֵי דְּעָלְמָא כְּתִיב בַּתּוֹרָה (ויקרא כ׳:י׳) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ. וּכְתִיב וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ וְגו'. דָּוִד דְּקִלְקֵל בְּרִית בְּעֶרְוָה מַהוּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּוִד זַכָּאָה הוּא, וּבְרִית קַדִּישָׁא עַל תִּקּוּנֵיהּ קַיְימָא, דְּהָא גְּלֵי קָדָמַי דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בַּת שֶׁבַע מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. David, after his affair with Uriah, was in great fear. Duma entered into the presence of the Holy One, blessed be He, and said: “O Lord of the universe, it is written in the Torah: ‘And the man that committeth adultery with another man’s wife, etc.’ (Lev. 20, 10), and it is also written ‘And with thy neighbour’s wife, etc.’ (Ibid. 18, 20). Now, David has misused the sign of the holy covenant; what shall be done to him?” Said the Holy One, blessed be His name: “David is pure, and the holy covenant remains untouched inasmuch as at the creation of the world it was revealed before Me that Bath-Sheba was assigned to him.”
אָמַר לֵיהּ אִי קַמָּךְ גָּלֵי קַמֵּיהּ לָא גָלֵי. אָמַר לֵיהּ וְתוּ בְּהֶתֵּירָא הֲוָה מַה דְּהֲוָה. דְּהָא כָּל אִנּוּן דְּעָאלוּ לִקְרָבָא לָא עָאל חַד מִנַּיְיהוּ עַד דְּאַפְטַר בְּגֵט לְאִנְתְּתֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא תְּלַת יַרְחֵי וְלָא אוֹרִיךְ. אָמַר לֵיהּ בְּמַאי אוֹקִים מִלָּה בְּאֲתַר דְּחַיְישִׁינָן דְּהִיא מְעוּבֶּרֶת, וְגָלֵי קֳדָמַי דְאוּרִיָּה לָא קָרִיב בָּהּ לְעָלְמִין דְּהָא שְׁמִי חָתִים בְּגַוֵּיהּ לְסַהֲדוּתָא. כְּתִיב אוּרִיָּה וּכְתִיב אוּרִיָּהוּ שְׁמִי חָתוּם בַּהֲדֵיהּ (בהדייהו) דְּלָא שִׁמֵּשׁ בָּהּ לְעָלְמִין. “If before Thee it was revealed, yet it was not revealed to him.” ‘“And further, what was done was done lawfully, since every one who goes out to war first gives a bill of divorcement to his wife.” ‘“Even so, he ought to have waited three months, which he did not.” ‘“That rule only applies where there is a risk that she may be pregnant. In this case, however, it is known to Me that Uriah never came in unto her, in witness whereof My name is sealed in his, as he is sometimes called URiYaH and sometimes URiYaHU to show that he never had intercourse with her.”
אָמַר לֵיהּ, מָארֵי דְעָלְמָא הָא מָה דְּאֲמָרִית אִי קַמָּךְ גָּלֵי דְלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ אוּרִיָּה, קַמֵּיהּ מִי גָלֵי, הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא לָהּ תְּלַת יַרְחֵי. וְתוּ אִי יָדַע דְּלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ לְעָלְמִין אַמַּאי שָׁדַר לָהּ דָּוִד וּפְקֵיד עֲלֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא בְּאִנְתְּתֵיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב י״א:ח׳) רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ. “O Lord of the universe, I must repeat my plea. If to Thee it was manifest that Uriah never came in unto her, was it manifest unto David? He ought then to have waited three months. Further, if David was aware that he never came near her, why then did he send an order to him to go home and visit his wife, as it is written, ‘Go down to thy house and wash thy feet’ (II Sam. 11, 8)?”
אָמַר לֵיהּ וַדַּאי לָא יָדַע, אֲבָל יַתִּיר מִתְּלַת יַרְחֵי אוֹרִיךְ דְּהָא אַרְבַּע יַרְחֵי הֲווּ. דְּהָכִי תָּנִינָן בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים דְּנִיסָן אַעֲבַר דָּוִד כָּרוֹזָא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְהֲווּ עִם יוֹאָב בְּשִׁבְעָה יוֹמִין דְּסִיוָן וְאֲזְלוּ וְחֲבָּלוּ אַרְעָא דִבְנִי עַמּוֹן. סִיוָן וְתַמּוּז וְאָב וְאֱלוּל אִשְׁתָּהוּ שָׁם. וּבְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע. וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי מָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא חוֹבָה. וְאִית דְּאַמְרֵי בְּז' בְּאֲדָר אַעֲבַר כָּרוֹזָא וְאִתְכַּנָּשׁוּ בְּחֲמֵיסַר דְּאִיָּיר, וּבְחֲמֵיסַר בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע, וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרָא אִתְבְּשַׂר (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. מַאי לא תָמוּת, לא תָמוּת בִּידָא דְדוּמָה. “He certainly was not aware of it, and indeed he waited even more than three months, namely, four months, as we have been taught: The twenty-fifth day of Nisan David called the people to arms, and the people assembled under Joab on the seventh of Sivan, when they went and smote the Ammonites. They remained there the months of Sivan, Tamuz, Ab, and Elul, and on the twenty-fourth of Elul happened the incident of Bath-Sheba. And on the day of Kippur (Atonement) the Holy One, blessed be He, forgave him that sin. According to another account, on the seventh day of Adar David called the people to arms, and they assembled on the fifteenth of Iyar, and on the fifteenth of Elul happened the incident of Bath-Sheba, and the day of Kippur he was vouchsafed the message: ‘The Lord also hath put away thy sin: thou shalt not die’ (Ibid. 12, 13), to wit, thou shalt not die at the hand of Duma.”
אָמַר דּוּמָה מָארֵי דְעָלְמָא הָא מִלָּה חֲדָא אִית לִי גַּבֵּיהּ דְּאִיהוּ אַפְתַּח פּוּמֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב י״ב:ה׳) חַי יְיָ כִּי בֶּן מָוְת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת וְאִיהוּ דָּן לְנַפְשֵׁיהּ טְרוֹנְיָיא אִית לִי עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לֵית לָךְ רְשׁוּ דְּהָא אוֹדֵי לְגַבָּאי וְאָמַר חָטָאתִי לַה' וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָב. אֲבָל בַּמֶּה דְחָטָא בְּאוּרִיָּה עוֹנָשָׁא כְּתָבִית עֲלֵיהּ וְקִבֵּל. מִיָּד אַהֲדַר דּוּמָ"ה לְאַתְרֵיהּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. “O Lord of the universe, I have still one argument, that he himself pronounced his doom, saying: ‘As the Lord liveth, the man that hath done this deserveth to die’ (Ibid. 5). He thereby condemned himself, and my charge against him stands.” ‘“Thou hast no power over him since he made confession to Me and said ‘I have sinned against the Lord’, although he was not guilty. As for his sin in the matter of Uriah, I prescribed a penalty for him which he suffered immediately. ‘Duma returned then crestfallen to his place.
וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי (צ"ד א') יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִי דְּהֲוָה אַפּוֹטְרוֹפָּא דִילִי. כִּמְעַט שָׁכְנָה וְגו'. מַהוּ כִּמְעַט, כְּחוּטָא דַּקִּיק כְּשִׁיעוּרָא דְּאִית בֵּינִי וּבֵין סִטְרָא אָחֳרָא, כְּהַהוּא שִׁעוּרָא הֲוַת דְּלָא שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. It is in regard to this that David said: “Unless the Lord had been my help, but a little would have been wanting that my soul had dwelt in duma” (silence) (Ps. 94, 17). That is, if the Lord had not been my advocate, “it wanted but little, etc.” Only by the hairbreadth which is between me and the “Sinister Power” did my soul escape from the clutches of Duma
וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאִסְתַּמְרָא בַּר נָשׁ דְּלָא יֵימָא מִלָּה כְּדָוִד. בְּגִין דְּלָא יָכִיל לְמֵימַר לְדוּמָה (קהלת ה) כִּי שְׁגָגָה הִיא, כְּמָה דְּהֲוָה לְדָוִד וְנָצַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא. לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ עַל הַהוּא קוֹל דְּאִיהוּ אָמַר. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ דָּא בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּרִית קַדִּישָׁא דְּפָגִים וְאִתְמְשַׁךְ בְּגֵּיהִנֹּם עַל יְדָא דְדוּמָה. A man should therefore be on his guard not to let slip an incautious word like David, since he will not be able to plead with Duma “that it was an error” (Eccl. 5, 5), like David, who was vindicated by the Holy One, blessed be His Name; “wherefore should God be angry at thy voice, and destroy the work of thy hands?” (Ibid.), i.e. the flesh of the holy covenant which the man has defiled and which, as a punishment, is stretched in Gehinnom at the hand of Duma.’
וּבְגִין כָּךְ (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ אִלֵּין אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאִתְחַבָּרוּ בְּכַלָּה דָא וּמָארֵי קַיָּימָא דִילָהּ. מַגִּיד וְרָשִׁים כָּל חַד וְחַד. מָאן הָרָקִיעַ. דָּא אִיהוּ (ל"ד א) הָרָקִיעַ דְּבֵיהּ חַמָּה וּלְבָנָה וְכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי, וְדָא אִיהוּ סֵפֶר (יתרו דף ע"א) זִכָּרוּן. אִיהוּ מַגִּיד וְרָשִׁים לְהוּ וּכְתִיב לְהוּ לְמֶהֱוֵי בְּנִי הֵיכָלָא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתְהוֹן תָּדִיר. [R. Simeon resumed:] ‘The words “And the firmament showeth his handiwork” (Ps. 19, 2) are an allusion to the companions who kept the bride company and are the custodians of her covenant. Every one of them He telleth and inscribeth. The “firmament” here mentioned is that one wherein are the sun, the moon, the stars, and constellations, and which constitutes the Recording Book. He telleth and inscribeth every one of them as denizens of the heavenly Palace, whose desires shall always be accomplished.
(תהילים י״ט:ג׳) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, יוֹמָא קַדִּישָׁא מֵאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן לְחַבְרַיָיא וְאָמְרִין הַהִיא מִלָּה דְּאָמַר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ. יוֹמָא לְיוֹמָא יַבִּיעַ הַהוּא אוֹמֶר וּמְשַׁבַּח לֵיהּ. וְלַיְלָה לְלַיְלָה כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים (נ"א דשליט) בְּלֵילְיָא מְשַׁבַּח דָּא לְדָא הַהוּא דַּעַת דְּכָל חַד מְחַבְרֵיהּ, וּבִשְׁלִימוּ (ס"א וברחימו) סַגֵּי אִתְעֲבִידוּ לוֹן חַבְרִין וּרְחִימִין. “Day unto day uttereth speech” (Ibid. 3); each sacred day of the heavenly days utters the praises of the companions and repeats each word of exposition which was exchanged between them: day unto day expresses that word and extols it. “And night unto night revealeth knowledge” (Ibid.): that is, all the forces ruling in the night extol to one another the deep knowledge of the companions, and become their devoted friends.
אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בִּשְׁאָר מִילִין דְּעָלְמָא. דְּלָא אִשְׁתַּמְעוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן. אֲבָל הָנֵי מִילֵי בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָם. עַבְדֵי מְשִׁיחָא אִנּוּן מִלִּין מְדוִֹרִי עִלָּאֵי וּמְדוֹרֵי תַּתָּאֵי (לעיל דף ה' ב'), מֵאִלִּין אִתְעֲבִידוּ רְקִיעִין וּמֵאִלֵּין אֶרֶץ מֵהַהִיא תּוּשְׁבַּחְתָּא. וְאִי תֵימָא דְּאִנּוּן מִלִּין בְּאֲתַר חָד. מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם. “There is no speech, there are no words, neither is their voice heard” (Ibid. 4): this refers to worldly conversation, which is not heard by the holy King, nor does He desire to hear it. But as for those words of wisdom, “their line is gone out through all the earth” (Ibid. 5), they trace the measure and the plan of all celestial and all terrestrial habitations: it is indeed through those words that the heavens were made, and it is through the praises sung in those words that the earth was made. Nor think that they rest only in one spot: we are told “and their words to the end of the earth” (Ibid.).
וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִידָא (דאתאביד) רְקִיעִין מִנְהוֹן, מָאן שַׁרְיָא בְהוֹן. הָדַר וְאָמַר לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. הַהוּא שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא שָׁוֵי מְדוֹרֵיהּ וּמִשְׁכָּנֵיהּ בְּהוּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ. Who, then, inhabits the heavens made by them? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.): the sacred sun has made his habitation in them and is crowned in them.
כֵּיוָן דְּשָׁרֵי בְּאִנּוּן רְקִיעִין וְאִתְעַטַּר בְּהוּ, כְּדֵין וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. חָדֵי וְרָהִיט בְּאִנּוּן רְקִיעִין. נָפַק מִנַּיְיהוּ וְעָאל וְרָהִיט גּוֹ מִגְדְּלָא חָדָא אָחֳרָא בְּאֲתַר אָחֳרָא. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וַדַּאי מֵעָלְמָא עִלָּאָה נָפִיק וְאַתְיָא (ואתא) דְּאִיהוּ (לעיל א' ב) קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא. וּתְקוּפָתוֹ (על קצותם), מָאן תְּקוּפָתוֹ, דָּא קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא דְּאִיהִי תְּקוּפַת הַשָּׁנָה דְּאַסְחְרָא לְכָל סָיְיפִין. וְאִתְקַשְׁרַת מִן הַשָּׁמַיִם עַד רְקִיעָא דָּא. וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ דְּהַהִיא תְּקוּפָה דָא וּתְקוּפָה דְּשִׁמְשָׁא דְּאַסְחַר בְּכָל סִטְרָא. Thus we read “And he is as a bridegroom coming out of his chamber” (Ibid. 6), gaily coursing through those heavens. When he emerges from them and hastens to another tower in another place, “his going forth is from the end of the heavens” (Ibid. 7), he issues from the supernal world, which is as the “extremity of heaven” above. “His circuit” (Ibid.) is the extremity of heaven” below, viz. the circuit of the year, which goes completely round and extends from the heaven to our firmament. “And there is nothing hid from his heat” (Ibid.), i.e. from the heat of this circuit, and from the circuit of the sun, which embraces every side;
וְאֵין נִסְתָּר לֵית דְּאִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ מִכָּל דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּהֲווּ כֻּלְהוּ מְסַחֲרָן וְאַתְיָין לְגַבֵּיהּ וְכָל חַד וְחַד לֵית מַאן דְּיִתְכַּסֵּי מִינֵיהּ. מֵחַמָּתוֹ בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַמֵם וְתָב (ותאיב) לְגַבַּיְיהוּ בִּתְּיוּבְתָּא (בתיאובתא) שְׁלִים. כָּל שְׁבָחָא דָא וְכָל עִלּוּיָא דָא בְּגִין אוֹרַיְיתָא הוּא דִּכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה. from this “nothing is hid”, i.e. no one of all the upper grades is hid from him, since all come round to him, and not one is hidden “from his heat” when he returns to them in full strength. All this praise and laudation is on account of the Torah (Law), as we read, “The Law of the Lord is perfect, etc.” (Ibid. 8-10).
שִׁית זִמְנִין כְּתִיב הָכָא ה', וְשִׁית קְרָאֵי מִן הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים עַד תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב בְּרֵאשִׁית הָא שִׁית אַתְוָון. בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הָא שִׁית תֵּבִין. קְרָאֵי אַחֲרָנִין לָקֳבֵל שִׁית זִמְנִין ה' שִׁית קְרָאֵי בְּגִין שִׁית אַתְוָון דְּהָכָא. שִׁית שְׁמָהָן בְּגִין שִׁית תֵּבִין דְּהָכָא. We find in this passage six times the mention of the Lord (tetragrammaton) as well as six verses from “The heavens declare” up to “The Law of the Lord is perfect”. Likewise the first word of the Torah, Bereshith (in the beginning) consists of six letters, and the rest of the first verse, “created God the heaven and-the earth”, also consists of six words. The six verses of our text correspond to the six letters, and the six mentions of the Name correspond to the six words.’
עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי עָאלוּ רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרִבִּי אַבָּא. אָמַר לוֹן וַדַּאי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַתְיָין, וְעַל (ז ב) דָּא פְּנִי"אֵל קָרֵינָא לְכוּ, דְּהָא חֲמִיתּוּן אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַפִּין בְּאַפִּין. וְהַשְׁתָּא דְּקָא יְדַעְתּוּן וְגָלֵי לְכוּ קְרָא דְוּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַדַּאי דְּמִלָּה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וּקְרָא דְּאֲבַּתְרֵיהּ. וְהַהוּא דְּסָתִים מִכֹּלָא אָמְרוּ. Whilst they were sitting there entered his son, R. Eleazar, and R. Abba. He said to them: ‘Of a certainty the face of the Shekinah has arrived, and it is for this reason that I named you Peniel, because you have seen the Shekinah face to face. And now that you have learnt the secret of the verse concerning Benaiah the son of Jehoiada, an exposition indeed emanating from the Ancient and Holy One, as well as of the verse following, I am going to expound to you another even more mysterious verse in another passage.’
וְהַאי קְרָא אִיהוּ בְּאֲתַר אָחֳרָא כְּגַוְונָא דָא. פָּתַח וְאָמַר (דבריהימים א יא) וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וְכֹלָא רָזָא חָדָא אִיהוּ, מֵהַאי (ס"א האי) מִצְרִי, הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע, (שמות י״א:ג׳) גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי וְגו' רַב וְיַקִּירָא כְּמָה דְגָלֵי הַהוּא סָבָא. He then opened his discourse thus: ‘It is written, And he slew an Egyptian, a man of great stature, five cubits high (I Chr. 11, 23). There is here the same hidden meaning as in the verses just mentioned. By “the Egyptian” is meant that well-known figure who was “very great in the land of Egypt in the eyes of the servants, etc.” (Exod. 11, 3). He was great and honoured, as Rab Hamnuna explained.
וְהַאי קְרָא בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה אִתְּמָר. אִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. (שמואל ב כג) אִישׁ מַרְאֶה וְאִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. בְּגִין (לעיל ה' ע"ב) דְּאִיהוּ שַׁבָּת וּתְחוּמָא דִּכְתִיב, (במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר, וּכְתִיב, (ויקרא י״ט:ל״ה) לא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה. וְעַל דָּא אִישׁ מִדָּה אִיהוּ. וְאִיהוּ מַמָּשׁ אִישׁ מִדָּה אִיהוּ אָרְכֵּיהּ מִסְּיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. אָדָם הָרִאשׁוֹן הָכִי הֲוָה. וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב חָמֵשׁ בָּאַמָּה. אִנּוּן חָמֵשׁ בָּאַמָּה מִסְּיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא הֲוָה. In the heavenly Academy, however, the words ish middah (man of dimension) were explained as “one whose dimensions extended from one end of the world to the other”, which were the dimensions of the first man, Adam. Those “five cubits”, then, must have been such as to extend from one end of the world to the other.
(דברי הימים א י״א:כ״ג) וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּמְנוֹר אוֹרְגִים, דָּא מַטֵּה הָאֱלֹהִים דְּהֲוָה בִּידֵיהּ חָקִיק בִּשְׁמָא גְּלִיפָא מְפָרַשׁ בִּנְהִירוּ דְּצֵרוּפֵי אַתְוָון דְּהֲוָה גָּלִיף בְּצַלְאֵל וּמְתִיבְתָּא דִילֵיהּ דְּאִקְרֵי אוֹרֵג דִּכְתִיב, (שמות ל״ה:ל״ה) מִלֵּא אוֹתָם וְגו' חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרוֹקֵם וְגו'. וְהַהוּא מַטֶּה הֲוָה נָהִיר שְׁמָא גְּלִיפָא בְּכָל סִטְרִין בִּנְהִירוּ דְּחֲכִימִין דְּהֲווּ מְגַלְּפִין שְׁמָא מְפָרַשׁ (פקודי ר"ס א) בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין גּווָֹנֵי. וּקְרָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּמָה דְּאָמַר זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. To return, however: “And in the Egyptian’s hand was a spear like a weaver’s beam” (I Chr. 11, 23). This alludes to the divine rod which was in Moses’ hand, and on which there was engraved the divine ineffable Name radiating in various combinations of letters. These same letters were in possession of Bezalel, who was called “weaver”, and his school, as it is written: “Them hath he filled with wisdom of heart… of the craftsman and the skilled workman, and the weaver, etc.” (Exod. 35, 35). So that rod had engraved on it the ineffable Name on every side, in forty-two various combinations, which were illumined in different colours. The rest of the verse is as he already explained. Happy is his portion!
תִּיבוּ יַקִּרִין תִּיבוּ וּנְחַדֵּשׁ תִּקּוּן דְּכַלָּה בְּהַאי לֵילְיָא. דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ בְּהַאי לֵילְיָא יְהֵא נְטִיר עֵילָא וְתַתָּא כָּל הַהִיא שַׁתָּא וְיַפֵּיק שַׁתָּא בִּשְׁלָם. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים ל״ה:ה׳) חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ: Come, dear friends, come and let us renew the preparations of the bride in this night. For everyone who keeps vigil with her in this night will be guarded above and below and will complete the year in peace. It is of them that it is written: “The angel of the Lord encampeth round about them that fear him and delivereth them: O consider and see that the Lord is good.” (Ps. 34, 8-9).’
Introduction 14:141-150 (Chapter 14) (Introduction) (Zohar)
Introduction 14:141-150 (Chapter 14) (Introduction) (Zohar) somebodyרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ"ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן. R’ Simeon was sitting and studying the Torah during the night when the bride was to be joined to her husband.1i.e. the eve of Pentecost. For we have been taught that all the members of the bridal palace, during the night preceding her espousals, are in duty bound to keep her company and to rejoice with her in her final preparations for the great day: to study all branches of the Torah, proceeding from the Law to the Prophets, from the Prophets to the Holy Writings, and then to the deeper interpretations of Scripture and to the mysteries of Wisdom, as all these represent her preparations and her adornments. The bride, indeed, with her bridesmaids, comes up and remains with them, adorning herself at their hands and rejoicing with them all that night. And on the following day she does not enter under the canopy except in their company, they being called the canopy attendants. And when she steps under the canopy the Holy One, blessed be He, enquires after them and blesses them and crowns them with the bridal crown: happy is their portion!
וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא (בהדיה) מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וּמְחַדְּשָׁן מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא כָּל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ. וְהֲוָה חָדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא. אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. Hence R. Simeon and all the companions were chanting the Scripture with exultation, each one of them making new discoveries in the Torah. Said R. Simeon to them, ‘O my sons, happy is your portion, for on the morrow the bride will not enter the bridal canopy except in your company; for all those who help to prepare her adornments to-night will be recorded in the book of remembrance, and the Holy One, blessed be He, will bless them with seventy blessings and crown them with crowns of the celestial world.’
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים י״ט:ב׳) (תרומה קל"ו ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וְגו' קְרָא דָא הָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דָא דְּכַלָּה אִתְעָרָא לְמֵיעַל לַחוּפָּה בְּיוֹמָא דְמָחָר אִתְתַּקָּנַת וְאִתְנְהִירַת בְּקִישׁוּטָהָא בַּהֲדֵי חַבְרַיָיא דְּחָדָאן עִמָּהּ כָּל הַהִיא לֵילְיָא וְאִיהִי חָדַאת עִמְּהוֹן. R. Simeon opened his discourse thus: The heavens declare the glory of God, etc. (Ps. 19, 2). He said: ‘The inner meaning of this verse is as follows. When the bride awakes on the morn of her wedding day, she begins to prepare her ornaments and decorations with the aid of the companions who have rejoiced with her all that night, as she with them.
וּבְיוֹמָא דְּמָחָר כַּמָּה אוּכְלוּסִין (כמה) חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין מִתְכַּנְשִׁין בַּהֲדָהּ. וְאִיהִי וְכֻלְהוּ מְחַכָּאן לְכָל חַד וְחַד דִּתְקִינוּ לָהּ בְּהַאי לֵילְיָא. כֵּיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא וְאִיהִי חָמַאת לְבַעְלָהּ מַה כְּתִיב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. הַשָּׁמַיִם דָּא חָתָן דְּעָאל לַחוּפָּה. מְסַפְּרִים, מְנַהֲרִין כְּזוֹהֲרָא דְּסַפִּיר, דְּנָהִיר וְזָהִיר מִסְיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. On that day there assemble in her honour hosts upon hosts, awaiting each one of those who have helped in her adornment on the previous night. As soon as the bride beholds her spouse, “the heavens declare the glory of God”. “The heavens” are the bridegroom, who enters under the bridal canopy. “Declare” (meSaPeRim) signifies that they radiate a brilliance like that of a sapphire, sparkling and scintillating from one end of the world to the other.
כְּבוֹד אֵל, דָּא כְּבוֹד כַּלָּה דְּאִקְרֵי אֵל, דִּכְתִיב, (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. בְּכָל יוֹמֵי שַׁתָּא אִקְרֵי אֵל, וְהַשְׁתָּא דְּהָא עָאלַת לַחוּפָּה אִקְרֵי כָּבוֹד, וְאִקְרֵי אֵל. יְקָר עַל יְקָר. נְהִירוּ עַל נְהִירוּ. וְשָׁלְטָנוּ עַל שָׁלְטָנוּ. “The glory of El” (God) signifies the glory of the bride which is called El (God), as it is written “and El (God) hath indignation every day” (Ps. 7, 12); all the days of the year it is called El (God), but now when she enters under the bridal canopy it is called Glory. It is also at the same time still called El (God), signifying glory on glory, splendour on splendour, and dominion on dominion.
כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּשָׁמַיִם עָאל לַחוּפָּה וְאָתֵי וְנָהִיר לָהּ, כָּל אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאַתְקִינוּ לָהּ כֻּלְהוּ אִתְפָּרְשֵׁי (אתפרשו) בִּשְׁמָהָן תַּמָּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַעֲשֵׂה יָדָיו, אִלֵּין אִנּוּן מָארֵי קַיָּימָא דִּבְרִית בַּהֲדֵי כַלָה, וְאִנּוּן מָארֵי קַיָימָא דִבְרִית אִקְרוּן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ דָּא בְּרִית קַיָּימָא דְּחֲתִים בְּבִשְׂרָא דְּבַר נָשׁ. Thus, at that time when heaven enters into the canopy and irradiates her, all those companions who joined in her adornment have their names recorded there above, as it is written, “and the firmament showeth his handiwork” (Ibid. 19, 2), the words “his handiwork” being an allusion to those who have entered into a covenant with the bride. The confederates of the covenant are called “the works of his hands”, as we read “the work of our hands establish thou it” (Ps. 90, 17) This is an allusion to the covenant that is engraven on man’s body.’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי (קהלת ה׳:ה׳) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, דְּלָא יָהִיב בַּר נָשׁ פּוּמֵיהּ לְמֵיתֵי לְהִרְהוּרָא בִּישָׁא, וִיהֵא גָרִים לְמֶחטֵי לְהַהִיא בְּשַׂר קֹדֶשׁ דְּחֲתִים בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא. דְּאִילּוּ עָבִיד כֵּן מָשְׁכִין לֵיהּ לְגֵּיהִנֹּם. וְהַהוּא דִּמְמוּנֶה עַל גֵּיהִנֹּם דוּמ"ה שְׁמֵיהּ. וְכַמָּה רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה בַּהֲדֵיהּ. וְקָאִים עַל פִּתְחָא דְּגֵיהִנֹּם, וְכָל אִנּוּן דְּנָטְרוּ בְּרִית קַדִּישָׁא בְּהַאי עָלְמָא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִקְרַב בְּהוּ. Rab Hamnuna discoursed thus: Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt (Eccl. 5, 5). ‘This is a warning to man not to utter with his mouth words that might suggest evil thoughts and so cause to sin the sacred body on which is stamped the holy covenant. For he who does this is dragged into Gehinnom. The angel presiding over Gehinnom is called Duma, and there are tens of thousands of angels of destruction under him. He stands at its door, but those who have carefully guarded the sign of the holy covenant he has no power to touch.
דָּוִד מַלְכָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִירַע לֵיהּ הַהוּא עוֹבָדָא דָּחִיל. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא סָלִיק דוּמ"ה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר לֵיהּ מָארֵי דְּעָלְמָא כְּתִיב בַּתּוֹרָה (ויקרא כ׳:י׳) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ. וּכְתִיב וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ וְגו'. דָּוִד דְּקִלְקֵל בְּרִית בְּעֶרְוָה מַהוּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּוִד זַכָּאָה הוּא, וּבְרִית קַדִּישָׁא עַל תִּקּוּנֵיהּ קַיְימָא, דְּהָא גְּלֵי קָדָמַי דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בַּת שֶׁבַע מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. David, after his affair with Uriah, was in great fear. Duma entered into the presence of the Holy One, blessed be He, and said: “O Lord of the universe, it is written in the Torah: ‘And the man that committeth adultery with another man’s wife, etc.’ (Lev. 20, 10), and it is also written ‘And with thy neighbour’s wife, etc.’ (Ibid. 18, 20). Now, David has misused the sign of the holy covenant; what shall be done to him?” Said the Holy One, blessed be His name: “David is pure, and the holy covenant remains untouched inasmuch as at the creation of the world it was revealed before Me that Bath-Sheba was assigned to him.”
אָמַר לֵיהּ אִי קַמָּךְ גָּלֵי קַמֵּיהּ לָא גָלֵי. אָמַר לֵיהּ וְתוּ בְּהֶתֵּירָא הֲוָה מַה דְּהֲוָה. דְּהָא כָּל אִנּוּן דְּעָאלוּ לִקְרָבָא לָא עָאל חַד מִנַּיְיהוּ עַד דְּאַפְטַר בְּגֵט לְאִנְתְּתֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא תְּלַת יַרְחֵי וְלָא אוֹרִיךְ. אָמַר לֵיהּ בְּמַאי אוֹקִים מִלָּה בְּאֲתַר דְּחַיְישִׁינָן דְּהִיא מְעוּבֶּרֶת, וְגָלֵי קֳדָמַי דְאוּרִיָּה לָא קָרִיב בָּהּ לְעָלְמִין דְּהָא שְׁמִי חָתִים בְּגַוֵּיהּ לְסַהֲדוּתָא. כְּתִיב אוּרִיָּה וּכְתִיב אוּרִיָּהוּ שְׁמִי חָתוּם בַּהֲדֵיהּ (בהדייהו) דְּלָא שִׁמֵּשׁ בָּהּ לְעָלְמִין. “If before Thee it was revealed, yet it was not revealed to him.” ‘“And further, what was done was done lawfully, since every one who goes out to war first gives a bill of divorcement to his wife.” ‘“Even so, he ought to have waited three months, which he did not.” ‘“That rule only applies where there is a risk that she may be pregnant. In this case, however, it is known to Me that Uriah never came in unto her, in witness whereof My name is sealed in his, as he is sometimes called URiYaH and sometimes URiYaHU to show that he never had intercourse with her.”
אָמַר לֵיהּ, מָארֵי דְעָלְמָא הָא מָה דְּאֲמָרִית אִי קַמָּךְ גָּלֵי דְלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ אוּרִיָּה, קַמֵּיהּ מִי גָלֵי, הֲוָה לֵיהּ לְאוֹרְכָא לָהּ תְּלַת יַרְחֵי. וְתוּ אִי יָדַע דְּלָא שְׁכִיב בַּהֲדָהּ לְעָלְמִין אַמַּאי שָׁדַר לָהּ דָּוִד וּפְקֵיד עֲלֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא בְּאִנְתְּתֵיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב י״א:ח׳) רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ. “O Lord of the universe, I must repeat my plea. If to Thee it was manifest that Uriah never came in unto her, was it manifest unto David? He ought then to have waited three months. Further, if David was aware that he never came near her, why then did he send an order to him to go home and visit his wife, as it is written, ‘Go down to thy house and wash thy feet’ (II Sam. 11, 8)?”
אָמַר לֵיהּ וַדַּאי לָא יָדַע, אֲבָל יַתִּיר מִתְּלַת יַרְחֵי אוֹרִיךְ דְּהָא אַרְבַּע יַרְחֵי הֲווּ. דְּהָכִי תָּנִינָן בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים דְּנִיסָן אַעֲבַר דָּוִד כָּרוֹזָא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְהֲווּ עִם יוֹאָב בְּשִׁבְעָה יוֹמִין דְּסִיוָן וְאֲזְלוּ וְחֲבָּלוּ אַרְעָא דִבְנִי עַמּוֹן. סִיוָן וְתַמּוּז וְאָב וְאֱלוּל אִשְׁתָּהוּ שָׁם. וּבְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע. וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי מָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא חוֹבָה. וְאִית דְּאַמְרֵי בְּז' בְּאֲדָר אַעֲבַר כָּרוֹזָא וְאִתְכַּנָּשׁוּ בְּחֲמֵיסַר דְּאִיָּיר, וּבְחֲמֵיסַר בֶּאֱלוּל הֲוָה מַה דְּהֲוָה מִבַּת שֶׁבַע, וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרָא אִתְבְּשַׂר (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. מַאי לא תָמוּת, לא תָמוּת בִּידָא דְדוּמָה. “He certainly was not aware of it, and indeed he waited even more than three months, namely, four months, as we have been taught: The twenty-fifth day of Nisan David called the people to arms, and the people assembled under Joab on the seventh of Sivan, when they went and smote the Ammonites. They remained there the months of Sivan, Tamuz, Ab, and Elul, and on the twenty-fourth of Elul happened the incident of Bath-Sheba. And on the day of Kippur (Atonement) the Holy One, blessed be He, forgave him that sin. According to another account, on the seventh day of Adar David called the people to arms, and they assembled on the fifteenth of Iyar, and on the fifteenth of Elul happened the incident of Bath-Sheba, and the day of Kippur he was vouchsafed the message: ‘The Lord also hath put away thy sin: thou shalt not die’ (Ibid. 12, 13), to wit, thou shalt not die at the hand of Duma.”
אָמַר דּוּמָה מָארֵי דְעָלְמָא הָא מִלָּה חֲדָא אִית לִי גַּבֵּיהּ דְּאִיהוּ אַפְתַּח פּוּמֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב י״ב:ה׳) חַי יְיָ כִּי בֶּן מָוְת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת וְאִיהוּ דָּן לְנַפְשֵׁיהּ טְרוֹנְיָיא אִית לִי עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לֵית לָךְ רְשׁוּ דְּהָא אוֹדֵי לְגַבָּאי וְאָמַר חָטָאתִי לַה' וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָב. אֲבָל בַּמֶּה דְחָטָא בְּאוּרִיָּה עוֹנָשָׁא כְּתָבִית עֲלֵיהּ וְקִבֵּל. מִיָּד אַהֲדַר דּוּמָ"ה לְאַתְרֵיהּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. “O Lord of the universe, I have still one argument, that he himself pronounced his doom, saying: ‘As the Lord liveth, the man that hath done this deserveth to die’ (Ibid. 5). He thereby condemned himself, and my charge against him stands.” ‘“Thou hast no power over him since he made confession to Me and said ‘I have sinned against the Lord’, although he was not guilty. As for his sin in the matter of Uriah, I prescribed a penalty for him which he suffered immediately. ‘Duma returned then crestfallen to his place.
וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי (צ"ד א') יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִי דְּהֲוָה אַפּוֹטְרוֹפָּא דִילִי. כִּמְעַט שָׁכְנָה וְגו'. מַהוּ כִּמְעַט, כְּחוּטָא דַּקִּיק כְּשִׁיעוּרָא דְּאִית בֵּינִי וּבֵין סִטְרָא אָחֳרָא, כְּהַהוּא שִׁעוּרָא הֲוַת דְּלָא שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. It is in regard to this that David said: “Unless the Lord had been my help, but a little would have been wanting that my soul had dwelt in duma” (silence) (Ps. 94, 17). That is, if the Lord had not been my advocate, “it wanted but little, etc.” Only by the hairbreadth which is between me and the “Sinister Power” did my soul escape from the clutches of Duma
וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאִסְתַּמְרָא בַּר נָשׁ דְּלָא יֵימָא מִלָּה כְּדָוִד. בְּגִין דְּלָא יָכִיל לְמֵימַר לְדוּמָה (קהלת ה) כִּי שְׁגָגָה הִיא, כְּמָה דְּהֲוָה לְדָוִד וְנָצַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא. לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ עַל הַהוּא קוֹל דְּאִיהוּ אָמַר. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ דָּא בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּרִית קַדִּישָׁא דְּפָגִים וְאִתְמְשַׁךְ בְּגֵּיהִנֹּם עַל יְדָא דְדוּמָה. A man should therefore be on his guard not to let slip an incautious word like David, since he will not be able to plead with Duma “that it was an error” (Eccl. 5, 5), like David, who was vindicated by the Holy One, blessed be His Name; “wherefore should God be angry at thy voice, and destroy the work of thy hands?” (Ibid.), i.e. the flesh of the holy covenant which the man has defiled and which, as a punishment, is stretched in Gehinnom at the hand of Duma.’
וּבְגִין כָּךְ (תהילים י״ט:ב׳) וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ אִלֵּין אִנּוּן חַבְרַיָּיא דְּאִתְחַבָּרוּ בְּכַלָּה דָא וּמָארֵי קַיָּימָא דִילָהּ. מַגִּיד וְרָשִׁים כָּל חַד וְחַד. מָאן הָרָקִיעַ. דָּא אִיהוּ (ל"ד א) הָרָקִיעַ דְּבֵיהּ חַמָּה וּלְבָנָה וְכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי, וְדָא אִיהוּ סֵפֶר (יתרו דף ע"א) זִכָּרוּן. אִיהוּ מַגִּיד וְרָשִׁים לְהוּ וּכְתִיב לְהוּ לְמֶהֱוֵי בְּנִי הֵיכָלָא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתְהוֹן תָּדִיר. [R. Simeon resumed:] ‘The words “And the firmament showeth his handiwork” (Ps. 19, 2) are an allusion to the companions who kept the bride company and are the custodians of her covenant. Every one of them He telleth and inscribeth. The “firmament” here mentioned is that one wherein are the sun, the moon, the stars, and constellations, and which constitutes the Recording Book. He telleth and inscribeth every one of them as denizens of the heavenly Palace, whose desires shall always be accomplished.
(תהילים י״ט:ג׳) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, יוֹמָא קַדִּישָׁא מֵאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן לְחַבְרַיָיא וְאָמְרִין הַהִיא מִלָּה דְּאָמַר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ. יוֹמָא לְיוֹמָא יַבִּיעַ הַהוּא אוֹמֶר וּמְשַׁבַּח לֵיהּ. וְלַיְלָה לְלַיְלָה כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים (נ"א דשליט) בְּלֵילְיָא מְשַׁבַּח דָּא לְדָא הַהוּא דַּעַת דְּכָל חַד מְחַבְרֵיהּ, וּבִשְׁלִימוּ (ס"א וברחימו) סַגֵּי אִתְעֲבִידוּ לוֹן חַבְרִין וּרְחִימִין. “Day unto day uttereth speech” (Ibid. 3); each sacred day of the heavenly days utters the praises of the companions and repeats each word of exposition which was exchanged between them: day unto day expresses that word and extols it. “And night unto night revealeth knowledge” (Ibid.): that is, all the forces ruling in the night extol to one another the deep knowledge of the companions, and become their devoted friends.
אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בִּשְׁאָר מִילִין דְּעָלְמָא. דְּלָא אִשְׁתַּמְעוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן. אֲבָל הָנֵי מִילֵי בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָם. עַבְדֵי מְשִׁיחָא אִנּוּן מִלִּין מְדוִֹרִי עִלָּאֵי וּמְדוֹרֵי תַּתָּאֵי (לעיל דף ה' ב'), מֵאִלִּין אִתְעֲבִידוּ רְקִיעִין וּמֵאִלֵּין אֶרֶץ מֵהַהִיא תּוּשְׁבַּחְתָּא. וְאִי תֵימָא דְּאִנּוּן מִלִּין בְּאֲתַר חָד. מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם. “There is no speech, there are no words, neither is their voice heard” (Ibid. 4): this refers to worldly conversation, which is not heard by the holy King, nor does He desire to hear it. But as for those words of wisdom, “their line is gone out through all the earth” (Ibid. 5), they trace the measure and the plan of all celestial and all terrestrial habitations: it is indeed through those words that the heavens were made, and it is through the praises sung in those words that the earth was made. Nor think that they rest only in one spot: we are told “and their words to the end of the earth” (Ibid.).
וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִידָא (דאתאביד) רְקִיעִין מִנְהוֹן, מָאן שַׁרְיָא בְהוֹן. הָדַר וְאָמַר לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. הַהוּא שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא שָׁוֵי מְדוֹרֵיהּ וּמִשְׁכָּנֵיהּ בְּהוּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ. Who, then, inhabits the heavens made by them? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.): the sacred sun has made his habitation in them and is crowned in them.
כֵּיוָן דְּשָׁרֵי בְּאִנּוּן רְקִיעִין וְאִתְעַטַּר בְּהוּ, כְּדֵין וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. חָדֵי וְרָהִיט בְּאִנּוּן רְקִיעִין. נָפַק מִנַּיְיהוּ וְעָאל וְרָהִיט גּוֹ מִגְדְּלָא חָדָא אָחֳרָא בְּאֲתַר אָחֳרָא. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וַדַּאי מֵעָלְמָא עִלָּאָה נָפִיק וְאַתְיָא (ואתא) דְּאִיהוּ (לעיל א' ב) קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא. וּתְקוּפָתוֹ (על קצותם), מָאן תְּקוּפָתוֹ, דָּא קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא דְּאִיהִי תְּקוּפַת הַשָּׁנָה דְּאַסְחְרָא לְכָל סָיְיפִין. וְאִתְקַשְׁרַת מִן הַשָּׁמַיִם עַד רְקִיעָא דָּא. וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ דְּהַהִיא תְּקוּפָה דָא וּתְקוּפָה דְּשִׁמְשָׁא דְּאַסְחַר בְּכָל סִטְרָא. Thus we read “And he is as a bridegroom coming out of his chamber” (Ibid. 6), gaily coursing through those heavens. When he emerges from them and hastens to another tower in another place, “his going forth is from the end of the heavens” (Ibid. 7), he issues from the supernal world, which is as the “extremity of heaven” above. “His circuit” (Ibid.) is the extremity of heaven” below, viz. the circuit of the year, which goes completely round and extends from the heaven to our firmament. “And there is nothing hid from his heat” (Ibid.), i.e. from the heat of this circuit, and from the circuit of the sun, which embraces every side;
וְאֵין נִסְתָּר לֵית דְּאִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ מִכָּל דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּהֲווּ כֻּלְהוּ מְסַחֲרָן וְאַתְיָין לְגַבֵּיהּ וְכָל חַד וְחַד לֵית מַאן דְּיִתְכַּסֵּי מִינֵיהּ. מֵחַמָּתוֹ בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַמֵם וְתָב (ותאיב) לְגַבַּיְיהוּ בִּתְּיוּבְתָּא (בתיאובתא) שְׁלִים. כָּל שְׁבָחָא דָא וְכָל עִלּוּיָא דָא בְּגִין אוֹרַיְיתָא הוּא דִּכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה. from this “nothing is hid”, i.e. no one of all the upper grades is hid from him, since all come round to him, and not one is hidden “from his heat” when he returns to them in full strength. All this praise and laudation is on account of the Torah (Law), as we read, “The Law of the Lord is perfect, etc.” (Ibid. 8-10).
שִׁית זִמְנִין כְּתִיב הָכָא ה', וְשִׁית קְרָאֵי מִן הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים עַד תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב בְּרֵאשִׁית הָא שִׁית אַתְוָון. בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הָא שִׁית תֵּבִין. קְרָאֵי אַחֲרָנִין לָקֳבֵל שִׁית זִמְנִין ה' שִׁית קְרָאֵי בְּגִין שִׁית אַתְוָון דְּהָכָא. שִׁית שְׁמָהָן בְּגִין שִׁית תֵּבִין דְּהָכָא. We find in this passage six times the mention of the Lord (tetragrammaton) as well as six verses from “The heavens declare” up to “The Law of the Lord is perfect”. Likewise the first word of the Torah, Bereshith (in the beginning) consists of six letters, and the rest of the first verse, “created God the heaven and-the earth”, also consists of six words. The six verses of our text correspond to the six letters, and the six mentions of the Name correspond to the six words.’
עַד דְּהֲווּ יַתְבֵי עָאלוּ רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרִבִּי אַבָּא. אָמַר לוֹן וַדַּאי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַתְיָין, וְעַל (ז ב) דָּא פְּנִי"אֵל קָרֵינָא לְכוּ, דְּהָא חֲמִיתּוּן אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא אַפִּין בְּאַפִּין. וְהַשְׁתָּא דְּקָא יְדַעְתּוּן וְגָלֵי לְכוּ קְרָא דְוּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַדַּאי דְּמִלָּה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וּקְרָא דְּאֲבַּתְרֵיהּ. וְהַהוּא דְּסָתִים מִכֹּלָא אָמְרוּ. Whilst they were sitting there entered his son, R. Eleazar, and R. Abba. He said to them: ‘Of a certainty the face of the Shekinah has arrived, and it is for this reason that I named you Peniel, because you have seen the Shekinah face to face. And now that you have learnt the secret of the verse concerning Benaiah the son of Jehoiada, an exposition indeed emanating from the Ancient and Holy One, as well as of the verse following, I am going to expound to you another even more mysterious verse in another passage.’
וְהַאי קְרָא אִיהוּ בְּאֲתַר אָחֳרָא כְּגַוְונָא דָא. פָּתַח וְאָמַר (דבריהימים א יא) וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וְכֹלָא רָזָא חָדָא אִיהוּ, מֵהַאי (ס"א האי) מִצְרִי, הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע, (שמות י״א:ג׳) גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי וְגו' רַב וְיַקִּירָא כְּמָה דְגָלֵי הַהוּא סָבָא. He then opened his discourse thus: ‘It is written, And he slew an Egyptian, a man of great stature, five cubits high (I Chr. 11, 23). There is here the same hidden meaning as in the verses just mentioned. By “the Egyptian” is meant that well-known figure who was “very great in the land of Egypt in the eyes of the servants, etc.” (Exod. 11, 3). He was great and honoured, as Rab Hamnuna explained.
וְהַאי קְרָא בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה אִתְּמָר. אִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. (שמואל ב כג) אִישׁ מַרְאֶה וְאִישׁ מִדָּה כֹּלָּא חַד. בְּגִין (לעיל ה' ע"ב) דְּאִיהוּ שַׁבָּת וּתְחוּמָא דִּכְתִיב, (במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר, וּכְתִיב, (ויקרא י״ט:ל״ה) לא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה. וְעַל דָּא אִישׁ מִדָּה אִיהוּ. וְאִיהוּ מַמָּשׁ אִישׁ מִדָּה אִיהוּ אָרְכֵּיהּ מִסְּיָיפֵי עָלְמָא וְעַד סְיָיפֵי עָלְמָא. אָדָם הָרִאשׁוֹן הָכִי הֲוָה. וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב חָמֵשׁ בָּאַמָּה. אִנּוּן חָמֵשׁ בָּאַמָּה מִסְּיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא הֲוָה. In the heavenly Academy, however, the words ish middah (man of dimension) were explained as “one whose dimensions extended from one end of the world to the other”, which were the dimensions of the first man, Adam. Those “five cubits”, then, must have been such as to extend from one end of the world to the other.
(דברי הימים א י״א:כ״ג) וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּמְנוֹר אוֹרְגִים, דָּא מַטֵּה הָאֱלֹהִים דְּהֲוָה בִּידֵיהּ חָקִיק בִּשְׁמָא גְּלִיפָא מְפָרַשׁ בִּנְהִירוּ דְּצֵרוּפֵי אַתְוָון דְּהֲוָה גָּלִיף בְּצַלְאֵל וּמְתִיבְתָּא דִילֵיהּ דְּאִקְרֵי אוֹרֵג דִּכְתִיב, (שמות ל״ה:ל״ה) מִלֵּא אוֹתָם וְגו' חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרוֹקֵם וְגו'. וְהַהוּא מַטֶּה הֲוָה נָהִיר שְׁמָא גְּלִיפָא בְּכָל סִטְרִין בִּנְהִירוּ דְּחֲכִימִין דְּהֲווּ מְגַלְּפִין שְׁמָא מְפָרַשׁ (פקודי ר"ס א) בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין גּווָֹנֵי. וּקְרָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּמָה דְּאָמַר זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. To return, however: “And in the Egyptian’s hand was a spear like a weaver’s beam” (I Chr. 11, 23). This alludes to the divine rod which was in Moses’ hand, and on which there was engraved the divine ineffable Name radiating in various combinations of letters. These same letters were in possession of Bezalel, who was called “weaver”, and his school, as it is written: “Them hath he filled with wisdom of heart… of the craftsman and the skilled workman, and the weaver, etc.” (Exod. 35, 35). So that rod had engraved on it the ineffable Name on every side, in forty-two various combinations, which were illumined in different colours. The rest of the verse is as he already explained. Happy is his portion!
תִּיבוּ יַקִּרִין תִּיבוּ וּנְחַדֵּשׁ תִּקּוּן דְּכַלָּה בְּהַאי לֵילְיָא. דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ בְּהַאי לֵילְיָא יְהֵא נְטִיר עֵילָא וְתַתָּא כָּל הַהִיא שַׁתָּא וְיַפֵּיק שַׁתָּא בִּשְׁלָם. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים ל״ה:ה׳) חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ: Come, dear friends, come and let us renew the preparations of the bride in this night. For everyone who keeps vigil with her in this night will be guarded above and below and will complete the year in peace. It is of them that it is written: “The angel of the Lord encampeth round about them that fear him and delivereth them: O consider and see that the Lord is good.” (Ps. 34, 8-9).’