פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא דָּא אִיהִי פִּקּוּדָא. דְּפִקּוּדָא דְּיִרְאָה אִתְאַחֲדַת בָּהּ וְלָא נַפְקָא מִינָהּ לְעָלְמִין. וְאִיהִי אַהֲבָ"ה. לְמִרְחַם בַּר נָשׁ לְמָארֵיהּ רְחִימוּ שְׁלִים. וּמָאן אִיהוּ רְחִימוּ שְׁלִים. דָּא אַהֲבָה רַבָּה דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים שְׁלִים בִּרְחִימוּתָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר דָּא רְחִימוּ שְׁלֵימוּתָא דְּאִקְרֵי (פקודי רנ"ד ב) אַהֲבָה רַבָּה. וְהָכָא אִיהוּ פִּקּוּדָא לְמִרְחַם בַּר נָשׁ לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. The second precept is the one which is indissolubly bound up with the precept of fear, namely, love; that a man should love his Master with a perfect love, that which is called “great love”. This is implied in the command: “walk before me, and be thou wholehearted” (Gen. 17, 1), to wit, in love. This is implied also in the verse: And God said, Let there be light, which alludes to the perfect love, called great love. Herein, then, is the precept for man to love his Master truly.’

וְעַל דָּא תָּנִינָן בִּתְרֵין סִטְרִין אִתְפְּרַשׁ אַהֲבָה רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אִית מָאן דְּרָחִים לֵיהּ מִגּוֹ דְּאִית לֵיהּ עוּתָרָא, אוֹרְכָּא דְּיוֹמִין, בְּנִין סַחֲרָנֵיהּ, שַׁלִּיט עַל שַׂנְאוֹי, אָרְחוֹי מִתְתַּקְּנָן לֵיהּ, וּמִגוֹ כָּךְ רָחִים לֵיהּ. וְאִי לְהַאי יְהֵא בְּהִפּוּכָא וִיהַדַּר עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגּוּלָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, יְהֵא שַׂנְיָא לֵיהּ וְלָא יִרְחֵם לֵיהּ כְּלָל. וּבְגִין כָּךְ רְחִימוּ דָא לָאו אִיהוּ אַהֲבָה דְּאִית לֵיהּ עִקָּרָא. and this is signified by the dictum that the love of the Holy One, blessed be He, has two aspects. There is, for instance, the man who loves Him because he has riches, length of life, children, power over his enemies, success in all his undertakings-all these form the motive of his love. Should the Holy One, blessed be He, turn the wheel of fortune against him and bring suffering upon him, he will change and his love will be no more. This kind of love has no root.

רְחִימוּ דְּאִקְרֵי שְׁלִים הַהוּא דְּהֲוֵי בִּתְרֵין סִטְרִין בֵּין בְּדִינָא בֵּין בְּטִיבוּ. וְתִקּוּנָא דְּאָרְחוֹי דְּרָחִים לֵיהּ לְמָארֵיהּ כְּמָה דִּתְנֵינָן אֲפִלּוּ הוּא נָטִיל נִשְׁמָתָךְ מִינָךְ. דָּא אִיהוּ רְחִימוּ שְׁלִים דְּהֲוֵי בִּתְרִין סִטְרִין (יז ע"ב). וְעַל דָּא אוֹר דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נָפַק וּלְבָתַר אִגְנִיז. כַּד אִגְנִיז נָפַק דִּינָא קַשְׁיָא וְאִתְכְּלִילוּ תְּרֵין סִטְרִין כְּחֲדָא לְמֶהֱוֵי שְׁלִימוּ דָּא אַהֲבָה כְּדְקָא יְאוּת. Perfect love is the kind which remains steadfast in both phases, whether of affliction or prosperity. The right way of loving one’s Master is expressed in the traditional teaching which says: “even if he deprive thee of thy life”. This is, then, perfect love, embracing two phases. It was for this reason that the light of creation which first emerged was afterwards withdrawn. When it was withdrawn suffering emerged, in order that there might be this perfect love.’

נָטְלֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וּנְשָׁקֵיהּ. אֲתָא רִבִּי פִּינְחָס וּנְשָׁקֵיהּ וּבֵרָכֵיהּ וְאָמַר בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרַנִי הָכָא. דָּא הוּא (לעיל דף י"א ע"א) נְהִירוּ דַּקִּיק דְּאָמְרוּ לִי דְּאִתְכְּלִיל בְּבֵיתָאִי וּלְבָתַר נָהִיר כָּל עָלְמָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי לָא אִיצְטְרִיךְ לְאִתְנְשֵׁי יִרְאָ"ה בְּכָל פִּקּוּדִין, כָּל שְׁכֵּן בְּפִקּוּדָא דָא אִצְטְרִיךְ יִרְאָה לְאִתְדַּבְּקָא בְּהַאי. הֵיךְ אִתְדַּבְּקָא. אַהֲבָה אִיהִי בְּסִטְרָא חַד טַב כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּיָהַב עוּתְרָא וְטַב אוֹרְכָּא דְחַיֵּי בְּנֵי מְזוֹנֵי, כְּדֵין אִיצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא יִרְאָה וּלְמִדְחַל דְּלָא יִגְרוֹם חוֹבָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ח:י״ד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, בְּגִין דְּהָא כָּלִיל יִרְאָ"ה בְּאַהֲבָ"ה. R. Simeon embraced his son and kissed him; R. Phineas also came and kissed him and blessed him, saying: ‘Of a surety, the Holy One, blessed be He, sent me hither, and this is the meaning of the “tiny light” which I was told was somewhere in my household and would illumine the whole world.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, fear must not be forgotten in any of the precepts, least of all in this precept of love, which requires the association of fear. How is this to be achieved? In this way. Love, as has been said, may in one phase be inspired by favours, such as riches, length of life, children, plenty, and affluence. In such cases a man should be ever haunted by the fear lest sin may cause a reversal. Of such a one it is written: “Happy is the man that feareth always” (Prov. 28, 14), since he combines fear and love.

וְהָכִי אִצְטְרִיךְ בְּסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא לְאַתְעָרָא בֵּיהּ יִרְאָה. כַּד חָמֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, כְּדֵין יִתְעַר יִרְאָה וְיִדְחַל לְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת וְלָא יַקְשֶׁה לִבֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ח:י״ד) וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. בְּהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּאִקְרֵי רָעָה. אִשְׁתְּכַח יִרְאָה דְּאִתְאַחֲדַת בִּתְרֵין סִטְרִין וְאִתְכְּלִילַת מִנַּיְיהוּ. וְדָא אִיהוּ אַהֲבָה שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת. The “adverse influence” (sitra ahra) which brings suffering and chastisement is therefore necessary in the world, since it rouses in man fear: for through chastisement a man becomes filled with the true fear of God, and does not harden his heart; for if he does, then “he that hardeneth his heart shall fall into evil” (Ibid.), to wit, into the hands of that “adverse influence” which is called “evil”. Thus we have a love which is complete in both phases, and from this results a true and perfect love.