(דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. זֹהַר סְתִימָא דִסְתִימִין, בָּטַשׁ אֲוִירָא דִילֵיהּ (דמטי ולא מטי) (נ"א ואנהיר) בְּהַאי נְקוּדָה (ס"א נהורא) וּכְדֵין אִתְפַּשַׁט הַאי רֵאשִׁית וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא לִיקָרֵיהּ וּלְתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ (יקרא להיכליה ולתושבחתא). (נ"א וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה). תַּמָּן זָרַע זַרְעָא דְקוּדְשָׁא לְאוֹלָדָא לְתוֹעַלְתָּא דְעָלְמָא, וְרָזָא דָא (ישעיהו ו׳:י״ג) זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ. And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament, and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever" (Daniel 12:3). "And they who are wise" alludes to the souls of the righteous, "the brightness of the firmament" to the illumination of the upper three Sefirot, which are revealed when combined with the attribute of mercy. The atmosphere of the brightness that is most concealed of all concealed things merged with this point and shone into it. Then this Beginning which is Arich Anpin expanded into a head and body, and made a chamber for its honor and glory. There, inside the chamber, Arich Anpin planted a holy seed to bring forth souls for the benefit of the world. This is the secret of, "So the holy seed is its immovable stump".

זֹהַר דְּזָרַע זַרְעָא לִיקָרֵיהּ, כְּהַאי זַרְעָא דְמֶשִׁי דְאַרְגְּוָון טָב דְּאִתְחֲפֵי לְגוֹ וְעָבִיד לֵיהּ הֵיכָלָא דְאִיהוּ תּוּשְׁבַּחְתָּא דִילֵיהּ וְתוֹעַלְתָּא דְּכֹלָּא. בְּהַאי רֵאשִׁית בְּרָא הַהוּא סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע לְהֵיכָלָא דָא. הֵיכָלָא דָא אִקְרֵי אֱלהִים, וְרָזָא דָא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. The brightness that it sowed for its honor is similar to the purple seed of the silkworm, for the worm encases itself within its own silk. And from that seed, is prepares for itself a chamber for its own glory and for the benefit of all. With this Beginning, the concealed unknown One created the chamber, and this chamber is called by the name 'Elohim.' This is the secret of the words: "In the beginning Elohim created".

זֹהַר דְּמִנֵּיהּ כֻּלְהוּ מַאֲמָרוֹת אִתְבְּרִיאוּ בְּרָזָא דְאִתְפַּשְׁטוּתָא דִנְקוּדָה דְּזֹהַר סָתִים דָּא. אִי בְּהַאי כְּתִיב בָּרָא, לֵית תְּוָוהָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, This chamber is the brightness from which all ten sayings were created, according to the secret meaning of the expansion of the point from that hidden brightness. Thus, if the word "created" applies to it, no wonder it is written, "And Elohim created man in his own image"

זֹהַר רָזָא דָא בְּרֵאשִׁית קַדְמָאָה דְכֹלָא שְׁמֵיהּ אהיה שְׁמָא קַדִּישָׁא גְלִיפָא בְּסִטְרוֹי (נ"א נהיר ונ"א בגלפא נהיר) אֱלהִים. גְּלִיפָא בְּעִיטְרָא (נ"א בגלופא דעיטרא) אֲשֶׁ"ר הֵיכָלָא טָמִיר וְגָנִיז, שְׁרִיאוּתָא דְרָזָא דְרֵאשִׁית. אֲשֶׁ"ר רֹא"שׁ דְּנָפִיק מֵרֵאשִׁית. The brightness, which is Arich Anpin, is the secret of the Beginning, because its name is the first of all. The Holy Name Eheyeh is engraved upon the sides of Arich Anpin. The name Elohim is engraved on the crown. And this is the secret of Asher, which is a concealed chamber, and is the beginning of the revelation of the secret of the Beginning. The word Asher consists of the same letters as Rosh (Eng. 'head') but in reverse order, as the letter Resh which is the first letter in Rosh is the last letter in Asher. This shows that it is the Rosh that came out of resheet (Eng. 'beginning'), which is Arich Anpin. Therefore, it emerged from the aspect of the head and was formed as a headless body.

(דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, כְּגַוְונָא דִתְּנוּעֵי (נ"א דטעמי) דִּמְנַגְנֵי, וּבְנִגּוּנָא דִילְהוֹן אָזְלִין אַבַּתְרַיְיהוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי, וּמִתְנַעְנְעָן אַבַּתְרַיְיהוּ כְּחַיָּילִין בָּתַר מַלְכֵיהוֹן. (תקונים כ"ד) גּוּפָא אַתְוָון, וְרוּחָא נְקוּדֵי. כֻּלְהוּ נְטָלוּ בְּמַטְלָנֵיהוֹן בָּתַר תְּנוּעֵי (נ"א טעמי) וְקַיְימֵי בְּקִיּוֹמַיְיהוּ. כַּד נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי נָטִיל, נָטְלֵי אַתְוָון וְנִקּוּדֵי אַבַּתְרַיְיהוּ. כַּד אִיהוּ פָּסִיק אִנּוּן לָא נָטְלִין וְקַיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ. And the intelligent shall shine (Dan. 12, 3). This “shining” corresponds to the movement given by the accents and notes to the letters and vowel-points which pay obeisance to them and march after them like troops behind their kings. The letters being the body and the vowel-points the animating spirit, together they keep step with the notes and come to a halt with them. When the chanting of the notes marches forward, the letters with their vowel-points march behind them, and when it stops they also stop.

וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, אַתְוָון וְנִקּוּדֵי. כְּזֹהַר נִגּוּנָא דְּטַעֲמֵי. הָרָקִיעַ אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּנִגּוּנָא כְּגוֹן אִנּוּן דְּמִתְפַּשְׁטֵי בִּפְשִׁיטוּ וְאָזְלוּ בְּנִגּוּנָא. וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים אִנּוּן פִּסּוּקֵי דְטַעֲמֵי דְּפַסְקֵי בְּמַטְלָנֵיהוֹן דִּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּמַע מִלָּה. יַזְהִירוּ אַתְוָון וְנִקּוּדֵי וְנַהֲרִין כְּחֲדָא בְּמַטְלָנִין (במטלניהון) בְּרָזָא דִסְתִימוּ בְּמַטְלָנוּתָא (נ"א באנון) כְּאִנּוּן שְׁבִילִין סְתִימִין. מֵהַאי אִתְפַּשַּׁט כֹּלָּא. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִנּוּן קַיָּימִין וְסַמְכִין דְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן. הַמַּשְׂכִּילִים אִנּוּן קַיָּימִין וְסָמְכִין עִלָאִין דְּאִנּוּן מִסְתַּכְּלֵי בְּסֻכְלְתָנוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ הַהוּא (כט א) אַפִּרְיוֹן וְסָמְכִין (נ"א דביה) דִּילֵיהּ. סִתְרָא דָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. יַזְהִירוּ, דְּאִי לָא יַזְהִירוּ וְלָא נַהֲרִין לָא יָכְלִין לְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. So here: “the intelligent” correspond to the letters and the vowel-points; “the brightness” to the notes; “the firmament” to the flow of the chant through the succession of notes; while “they that turn to righteousness” correspond to the pausal notes, which stop the march of the words and bring out clearly the sense. These “cause to shine” letters and vowels, so that they all flow together in their own mystical manner through secret paths. From this impetus the whole was extended. Again, the words “and the intelligent shall shine as the brightness of the firmament” may be referred to the pillars and sockets of the “celestial palanquin” (apiryon).¹v. p. 110. The “wise and intelligent” as the supernal pillars and sockets, since they ponder with understanding all things needful for the upholding of the palace. This use of the term “intelligent” (maskilim) has its parallel in the passage: “Blessed is he that considereth (maskil) the poor” (Ps. 41, 2). “They will shine”, for if they do not shine and give light, they cannot well consider and ponder the needs of the palace.

, (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. מֵהָכָא אִיהוּ שֵׁירוּתָא לְאַשְׁכָּחָא גְּנִיזִין הֵיךְ אִתְבְּרֵי עָלְמָא בִּפְרָט. דְּעַד הָכָא הֲוָה בִּכְלָל. וּבָתַר אִתְהַדַּר כְּלַל. לְמֶהוֵי כְּלַל וּפְרַט וּכְלָל. ¹The first 27 lines of the English translation do not correspond to the Hebrew text. Line 28 of the English text corresponds to the passage beginning on line 5 of the Hebrew text.AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT; AND THERE WAS LIGHT. From this point we can begin to discover hidden things relating to the creation of the world in detail. For up to this point the Creation has been described in general, and lower down the general description is repeated, so that we have a combination of general-particular-general.²i.e. according to the Rabbinical system of hermeneutics, the ‘general’ (heaven-and-earth) is of the same nature as the ‘particular’ (days), being like them the product of a ‘saying’.

עַד הָכָא הֲוָה כֹּלָּא תַּלְיָיא בַּאֲוִירָא מֵרָזָא דְאֵין סוֹף, כֵּיוָן דְּאִתְפְּשַׁט חֵילָא בְּהֵיכָלָא עִלָּאָה רָזָא דְּאֱלהִים, כְּתִיב בֵּיהּ אֲמִירָה (דכתיב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים. דְּהָא לְעֵילָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ אֲמִירָה בִּפְרָט. וְאַף עַל גַּב דִּבְרִאשִׁית מַאֲמָר הוּא, אֲבָל לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיֹּאמֶר. Up to this point the whole was suspended in the void in direct dependence on the limitless. When, however, energy had been extended through the supernal palace alluded to in the name Elohim, the term “saying” is used in connection with it, in the words “And God said”. For to that which is beyond no detailed “saying” is ascribed; for although the word Bereshith is a creative utterance (maamar), the actual words “and said” are not used in connection with it.

דָּא וַיֹּאמֶר אִיהוּ קַיְּימָא לְמִשְׁאַל וּלְמִנְדַע. וַיֹּאמֶר חֵילָא דְאִתְרָם וְאֲרָמוּתָא בַּחֲשַׁאי (ויחי רל"ד ב) מֵרָזָא דְאֵין סוֹף בְּרָזָא (נ"א ברישא) דְּמַחֲשָׁבָה. וַיֹּאמֶר אֱלהִים הַשְׁתָּא (לעיל ט"ו ע"ב) אוֹלִיד הַהוּא הֵיכָלָא מִמַּה דְּאִתְעֲדִיאַת מִזַּרְעָא דְקֹדֶשׁ, וְאוֹלִיד בַּחֲשַׁאי. וְהַהוּא דְּאִתְיְלַד (דאתייליד) אִשְׁתְּמַע לְבַר. מָאן דְּאוֹלִיד לֵיהּ אוֹלִיד בַּחֲשַׁאי דְּלָא אִשְׁתְּמַע כְּלָל, כֵּיוָן דְּנָפַק מִנֵּיהּ, מָאן דְּנָפַק, אִתְעֲבִיד קוֹל דְּאִשְׁתְּמַע לְבָר. This expression “and said” (vayomer) opens the door to inquiry and understanding. We define this “saying” as an energy that was culled, as it were, in silence from the mystic limitless through the mystic power of thought. Hence “and God said” means that now the above-mentioned palace generated from the holy seed with which it was pregnant. While it brought forth in silence, that which it bore was heard without. That which bore, bore in silence without making a sound, but when that issued from it which did issue, it became a voice which was heard without, to wit, “Let there be light.”

יְהִי אוֹר. כָּל מַה דְּנָפַק בְּרָזָא דָא נָפַק. (רל"בב) יְהִי עַל רָזָא דְאַבָּא וְאִמָא דְּאִיהוּ י"ה. וּלְבָתַר אִתְהַדַּר לִנְקוּדָה קַדְמָאָה, לְמֶהֱוֵי שֵׁירוּתָא לְאִתְפַּשְּׁטָא לְמִלָּה אָחֳרָא אוֹר. Whatever issued came forth under this category. The word Yehi (let there be) indicates that the union of the Father and Mother symbolised by the letters Yod He became now a starting-point (symbolised by the second Yod) for further extension.

וַיְהִי אוֹר, אוֹר דִּכְבָר הֲוָה. אוֹר דָּא רָזָא סְתִימָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּאִתְפְּשַׁט וְאִתְבְּקַע מֵרָזָא דְסִתְרָא דְּאֲוִיר עִלָּאָה סְתִימָא. בָּקַע בְּקַדְמִיתָא וְאַפִּיק חַד נְקוּדָה סְתִימָא מֵרָזָא דִילֵיהּ. דְּהָא אֵין סוֹף בָּקַע מֵאֲוִירָא דִילֵיהּ וְגָלֵי הַאי נְקוּדָה י. כֵּיוָן דְּהַאי י אִתְפְּשַׁט, מַה דְּאִשְׁתָּאַר אִשְׁתְּכַח אוֹר מֵהַהוּא רָזָא דְּהַהוּא אֲוִיר סְתִימָאָה. LIGHT, AND THERE WAS LlGHT. These words imply that there had already been light. This word, awr (light), contains in itself a hidden significance. The expansive force proceeding from the hidden recesses of the secret supernal ether opened a path and produced from itself a mysterious point (or, rather, the En Sof (Limitless) clave its own ether and disclosed this point), Yod. When this expanded, that which was left of the mysterious AWIR (ether) was found to be AWR (light).

כַּד אִשְׁתְּכַח מִנֵּיהּ נְקוּדָה קַדְמָאָה י, אִתְגְּלִי לְבָתַר עֲלֵיהּ (נח ס"ה ע"א) מָטֵי וְלָא מָטֵי. כֵּיוָן דְּאִתְפְּשַׁט נָפַק וְאִיהוּ הוּא אוֹר דְּאִשְׁתָּאַר מֵאֲוִיר. וְהַיְנוּ אוֹר דִּכְבָר הֲוָה, וְהָא קַיָּימָא. נָפַק וְאִסְתַּלַּק וְאִתְגְנִיז וְאִשְׁתָּאַר חַד נְקוּדָה מִנֵּיהּ לְמֶהוֵי מָטֵי תָּדִיר בְּאוֹרַח גְּנִיזוּ בְּהַהִיא נְקוּדָה מָטֵי וְלָא מָטֵי. נָהִיר בֵּיהּ בְּאוֹרַח נְקוּדָה קַדְמָאָה דְּנָפַק מִנֵּיהּ. וּבְגִין כָךְ כֹּלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא. נָהִיר בְּהַאי וּבְהַאי. When the first point had developed from it, it showed itself upon it, touching and yet not touching it. When it expanded, it emerged into being, and thus was light (awr) left from ether (awir); and this is what we mean by saying that it “had been” previously; and so it remained. It went up and was stored away, and there was left of it one dot, which continually approaches by invisible paths the other point, touching and yet not touching, illuminating it in the manner of the first point from which it issued. Therefore the whole is linked together, and it illumines both one and the other.

כַּד סָלִיק כֹּלָּא סָלְקִין וְאִתְאַחֲדָן בֵּיהּ וְאִיהוּ מָטֵי וְאִגְנִיז בְּאֲתַר דְּאֵי"ן סוֹ"ף וְכֹלָּא חַד אִתְעֲבִיד. הַהוּא נְקוּדָה דְאוֹר, אוֹר אִיהוּ. וְאִתְפְּשַׁט וּנְהִירוּ בֵּיהּ שֶׁבַע אַתְוָון דְּאַלְפָא בֵּיתָא וְלָא אַקְרִישׁוּ וְלַחִים הֲווּ. נָפַק חשֶׁךְ לְבָתַר וְנָפְקוּ בֵּיהּ שֶׁבַע אַתְוָון אָחֳרָן דְּאַלְפָא בֵּיתָא וְלָא אַקְרִישׁוּ וְקַיְימוּ לַחִים. נָפַק רָקִיעַ דְּאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת דִּתְרֵין סִטְרִין וְנָפְקוּ בֵּיהּ תְּמַנְיָא אַתְוָון אָחֳרָנִין. כְּדֵין כ"ב. דָּלְגוּ שֶׁבַע אַתְוָון דְּהַאי סִטְרָא וְשֶׁבַע דְּהַאי סִטְרָא, וְאִתְגְּלִיפוּ כֻּלְהוּ בְּהַהוּא רָקִיעַ וְהֲווּ קַיְימֵי לַחִים. אַקְרֵישׁ הַהוּא רָקִיע וְאַקְרִישׁוּ אַתְוָון וְאִגְלִימוּ וְאִתְצַיְירוּ בְּצִיּוּרַיְיהוּ. וְאַגְלִיף תַּמָּן אוֹרַיְיתָא לְאַנְהָרָא לְבַר. When it ascends, all ascend and are attached to it, and it reaches the place of En Sof, where it is stored away, and all becomes one. This dot of the word Awr is Light. It extended, and there shone forth in it seven letters of the alphabet, which did not solidify and remained fluid. Afterwards Darkness issued, and there issued in it seven other letters of the alphabet, and they too were not solidified and remained fluid. There then issued the Firmament, which prevented discord between the two sides. In it there issued eight other letters, making twenty-two in all. Seven letters jumped from one side and seven from the other, and all were graven in this Firmament, where they remained for a time fluid. When the firmament solidified, the letters were also solidified, and took material shape. Thus there was graven there the Torah to shine abroad.

יְהִי אוֹר דְּהוּא אֵל גָּדוֹל רָזָא דְּנָפִיק מֵאֲוִיר קַדְמָאָה. וַיְהִי רָזָא דְּחֹשֶׁךְ דְּאִקְרֵי אֱלהִים אוֹר דְּאִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. וּכְדֵין מֵרָזָא דְאֵל הֲוֵי אֱלהִים, אִתְכְּלִיל יָמִינָא בִּשְׂמָאלָא (ל"א ע"א) וּשְׂמָאלָא בְּיָמִינָא “Let there be light”: to wit, El Gadol (great God), that which emerged from the primal ether. “And there was”: this signifies Darkness, which is called Elohim. “Light”: signifying that the Left was included in the Right, and so from that which we call El was produced Elohim. Right was included in Left and Left in Right.

וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא כִּי טוֹב אַנְהִיר עֵילָא וְתַתָּא וּלְכָל שְׁאָר סִטְרִין בְּרָזָא ידו"ד שְׁמָא דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים וְגו' אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא שְׁלִים. AND GOD SAW THE LIGHT THAT IT WAS GOOD. This is the Central Column: Ki Tob (that it was good) threw light above and below and on all other sides, in virtue of Tetragrammaton, the name which embraces all sides. AND GOD DIVIDED: He put away strife, so that the whole was in perfect order.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים וְגו', מַהוּ וַיִּקְרָא, קְרָא וְזַמִּין לְאַפָּקָא מֵהַאי אוֹר שְׁלִים דְּקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, חַד נְהִירוּ דְּאִיהוּ יְסוֹדָא דְּעָלְמָא דְּעֲלֵיהּ קַיָּמִין עָלְמִין. וּמֵהַהוּא אוֹר שְׁלִים עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְפְּשַׁט יְסוֹדָא חַי עָלְמִין דְּאִיהוּ יוֹם מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה, קְרָא וְזַמִּין וְאַפִּיק מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ חַד נוּקְבָא סִיהֲרָא דְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא וְאִקְרֵי לָיְלָה רָזָא דְּאדנ"י אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. AND GOD CALLED. The word called here means called to” or “invited”. God summoned to issue forth from this complete Light which was in the centre a certain radiance which is the foundation of the world, and on which worlds are established. From that complete Light, the Central Pillar, extended the foundation, the Life of worlds, which is day from the side of the Right. AND THE DARKNESS HE CALLED NIGHT. He summoned to issue from the side of Darkness a kind of female moon which rules over the night and is called night, and is associated with Adonai, the Lord of all the earth.

שְׂמָאלָא לָהִיט בְּתוֹקְפָּא וְאָרַח, בְּכוּלְהוֹ דַּרְגִּין אָרַח רֵיחָא. וּמֵהַהוּא לְהִיטוּ דְּאֶשָׁא אַפִּיק הַהִיא נוּקְבָא סִיהֲרָא. וְהַהוּא לְהִיטוּ הֲוָה חשֶׁךְ בְּגִין דְּהֲוָה מֵחֹשֶׁךְ. וּתְרֵין סִטְרִין אִלֵּין אַפִּיקוּ תְּרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. Meanwhile the Left flamed forth with its full power, producing at all points a kind of reflection, and from this fiery flame came forth the female moonlike essence. This flaming was dark because it was from Darkness. These two sides produced these two grades, one male and one female.

יְסוֹדָא אָחִיד בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת נְהוֹרָא דְּהֲוָה בֵּיהּ, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִשְׁתְּלִים וְעָבִיד שְׁלָם לְכָל סִטְרִין, כְּדֵין אִתּוֹסַף בֵּיהּ נְהִירוּ מֵעֵילָא וּמִכָּל סִטְרִין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וּמֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּחֶדְוָה נָפִיק יְסוֹדָא דְעָלְמִין וְאִקְרֵי מוּסָף. מֵהָכָא נָפְקִין כָּל חַיָּילִין לְתַתָּא וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין בְּרָזָא ידו"ד צְבָאוֹ"ת, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת. Unity was retained in the Central Pillar from that surplus of light which was in it. For since that Central Pillar was complete in itself and made peace on all sides, additional light was lent to it from above and from all sides through the universal joy in it. From that additional joy came forth the foundation of worlds, which was also called Musaf (additional). From this issue all the lower powers and spirits and holy souls, alluded to in the expressions, “Lord of hosts” (Tetragrammaton Zebaoth) and “God the God of spirits” (Num. 16, 22).

לַיְלָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא מֵהַהוּא חשֶׁךְ. וּבְגִין דְּהַהוּא חשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיָמִינָא וְחָלַשׁ תּוּקְפֵיהּ, אִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ הַאי לַיְלָה. כַּד שָׁארֵי לְהִתְפַּשְׁטָא הַאי לַיְלָה עַד לָא אִסְתַּיָּים, הַהוּא חשֶׁךְ עָאל וְאִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְיָמִינָא אָחִיד לֵיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בִּגְרִיעוּ הַאי לַיְלָה. “Night” is “the Lord of all the earth” from the side of the left, from Darkness. It was because the desire of Darkness was to merge itself in the Right, and it was not strong enough, that night spread from it. When night began to spread, and before it was complete, Darkness went and merged itself in the right, and the night was left defective.

וּכְמָה דְּחשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּאוֹר הָכִי לַיְלָה תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיּוֹם. חשֶׁךְ גָּרַע נְהוֹרֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אַפִּיק דַּרְגָא בִּגְרִיעוּ וְלָא בִּנְהִירוּ. חשֶׁךְ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּאוֹר. לַיְלָה דְּנָפַק מִנֵּיהּ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּיּוֹם. גְּרִיעוּ דְּלַיְלָה לָא אִשְׁתְּלִים אֶלָּא בְּמוּסַף. מַה דְּאִתּוֹסַף הָכָא גָּרַע הָכָא. Just as it is the desire of Darkness to merge itself in Light, so it is the desire of night to merge itself in day. Darkness abated its light, and therefore it produces a grade which was defective and not radiant. Darkness does not radiate save when it is merged in Light. So night which issued from it is not light save when it is merged in day. The deficiency of night is only compensated by the Musaf. What is added in one place is subtracted from the other.

בְּמוּסַף הֲוָה בֵּיהּ רָזָא דִנְקוּדָה עִלָּאָה וְרָזָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא בְּכָל סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ אִתּוֹסַף בֵּיהּ תְּרֵין אַתְוָון. בְּלֵילְיָא גְרִיעוּ בֵּיהּ אִלֵּין תְּרֵין. כְּדֵין קָרָא כְּתִיב וַיִּקְרָא וְגָרַע מִנֵּיהּ (וי"ו) (ו"י) וּכְתִיב קָרָא לַיְלָה. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְשִׁבְעִין וּתְרֵין אַתְוָון גְּלִיפָא דְכִתְרָא עִלָּאָה: The Musaf contained a symbolism of the supernal point and of the Central Pillar, and therefore two letters were added in respect of it which were lacking in respect of the night, viz. the vau yod of vayikra (and he called). Herein is an allusion to the name of seventy-two letters, the tracing of the supernal crown.

שְׂמָאלָא לָהִיט בְּתוֹקְפָּא וְאָרַח, בְּכוּלְהוֹ דַּרְגִּין אָרַח רֵיחָא. וּמֵהַהוּא לְהִיטוּ דְּאֶשָׁא אַפִּיק הַהִיא נוּקְבָא סִיהֲרָא. וְהַהוּא לְהִיטוּ הֲוָה חשֶׁךְ בְּגִין דְּהֲוָה מֵחֹשֶׁךְ. וּתְרֵין סִטְרִין אִלֵּין אַפִּיקוּ תְּרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. Meanwhile the Left flamed forth with its full power, producing at all points a kind of reflection, and from this fiery flame came forth the female moonlike essence. This flaming was dark because it was from Darkness. These two sides produced these two grades, one male and one female.

יְסוֹדָא אָחִיד בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת נְהוֹרָא דְּהֲוָה בֵּיהּ, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִשְׁתְּלִים וְעָבִיד שְׁלָם לְכָל סִטְרִין, כְּדֵין אִתּוֹסַף בֵּיהּ נְהִירוּ מֵעֵילָא וּמִכָּל סִטְרִין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וּמֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּחֶדְוָה נָפִיק יְסוֹדָא דְעָלְמִין וְאִקְרֵי מוּסָף. מֵהָכָא נָפְקִין כָּל חַיָּילִין לְתַתָּא וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין בְּרָזָא ידו"ד צְבָאוֹ"ת, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת. Unity was retained in the Central Pillar from that surplus of light which was in it. For since that Central Pillar was complete in itself and made peace on all sides, additional light was lent to it from above and from all sides through the universal joy in it. From that additional joy came forth the foundation of worlds, which was also called Musaf (additional). From this issue all the lower powers and spirits and holy souls, alluded to in the expressions, “Lord of hosts” (Tetragrammaton Zebaoth) and “God the God of spirits” (Num. 16, 22).

לַיְלָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא מֵהַהוּא חשֶׁךְ. וּבְגִין דְּהַהוּא חשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיָמִינָא וְחָלַשׁ תּוּקְפֵיהּ, אִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ הַאי לַיְלָה. כַּד שָׁארֵי לְהִתְפַּשְׁטָא הַאי לַיְלָה עַד לָא אִסְתַּיָּים, הַהוּא חשֶׁךְ עָאל וְאִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְיָמִינָא אָחִיד לֵיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בִּגְרִיעוּ הַאי לַיְלָה. “Night” is “the Lord of all the earth” from the side of the left, from Darkness. It was because the desire of Darkness was to merge itself in the Right, and it was not strong enough, that night spread from it. When night began to spread, and before it was complete, Darkness went and merged itself in the right, and the night was left defective.

וּכְמָה דְּחשֶׁךְ תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּאוֹר הָכִי לַיְלָה תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְכְּלָלָא בְּיּוֹם. חשֶׁךְ גָּרַע נְהוֹרֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אַפִּיק דַּרְגָא בִּגְרִיעוּ וְלָא בִּנְהִירוּ. חשֶׁךְ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּאוֹר. לַיְלָה דְּנָפַק מִנֵּיהּ לָא נָהִיר אֶלָּא כַּד אִתְכְּלִיל בְּיּוֹם. גְּרִיעוּ דְּלַיְלָה לָא אִשְׁתְּלִים אֶלָּא בְּמוּסַף. מַה דְּאִתּוֹסַף הָכָא גָּרַע הָכָא. Just as it is the desire of Darkness to merge itself in Light, so it is the desire of night to merge itself in day. Darkness abated its light, and therefore it produces a grade which was defective and not radiant. Darkness does not radiate save when it is merged in Light. So night which issued from it is not light save when it is merged in day. The deficiency of night is only compensated by the Musaf. What is added in one place is subtracted from the other.

בְּמוּסַף הֲוָה בֵּיהּ רָזָא דִנְקוּדָה עִלָּאָה וְרָזָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא בְּכָל סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ אִתּוֹסַף בֵּיהּ תְּרֵין אַתְוָון. בְּלֵילְיָא גְרִיעוּ בֵּיהּ אִלֵּין תְּרֵין. כְּדֵין קָרָא כְּתִיב וַיִּקְרָא וְגָרַע מִנֵּיהּ (וי"ו) (ו"י) וּכְתִיב קָרָא לַיְלָה. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְשִׁבְעִין וּתְרֵין אַתְוָון גְּלִיפָא דְכִתְרָא עִלָּאָה: The Musaf contained a symbolism of the supernal point and of the Central Pillar, and therefore two letters were added in respect of it which were lacking in respect of the night, viz. the vau yod of vayikra (and he called). Herein is an allusion to the name of seventy-two letters, the tracing of the supernal crown.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגו', הָכָא בִּפְרַט רָזָא לְאַפְרָשָׁא (בין) (תרומה קמ"ט ע"ב) מַיִין עִלָאִין לְתַתָּאֵי (לתתאין) בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. (נ"א ואתברי) הָכָא מַחְלוֹקֶת בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. דְעַד הָכָא רָזָא דְּיָמִינָא הוּא, וְהָכָא הוּא רָזָא דִשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַסְגִיאוּ מַחְלוֹקֶת (נ"א בין) בְּגִין דָּא לְיָמִינָא. יָמִינָא אִיהוּ שְׁלֵימָא דְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ בְּיָמִינָא כְּתִיב כֹּלָּא דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָיא כָּל שְׁלִימוּ. כַּד אִתְעַר שְׂמָאלָא אִתְעַר מַחְלוֹקֶת. וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת אִתְתַּקַּף אֶשָׁא דְרוּגְזָא וְנָפִיק מִנֵּיהּ מֵהַהוּא מַחְלוֹקֶת גֵּיהִנֹּם. וְגֵיהִנֹּם בִּשְׂמָאלָא אִתְעַר וְאִתְדָּבַּק. AND GOD SAID, LET THERE BE A FIRMAMENT IN THE MIDST OF THE WATERS. Here in the particular (day) there is an allusion to the separation of the upper from the lower waters through that which is called “the Left”. Here, too, discord was created through that which is called “the Left”. For up to this point the text has alluded to the right, but now it alludes to the left; and therefore there was an increase of discord between this and the right. It is the nature of the right to harmonize the whole, and therefore the whole is written with the right, since it is the source of harmony. When the Left awoke there awoke discord, and through that discord the wrathful fire was reinforced and there emerged from it the Gehinnom, which thus originated from the left and continues there.

חָכְמְתָא דְמשֶׁה בְּהָא אִסְתַּכַּל וּבְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית אַשְׁגַּח. בְּעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית הֲוָה מַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא, וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת דְּאִתְעַר בֵּיהּ שְׂמָאלָא נָפַק בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ. עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהוּ יוֹם תְּלִיתָאי עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת וְאַסְכִּים לִתְרֵין סִטְרִין. וְגֵיהִנֹּם נָחִית לְתַתָּא. וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְהֲוָה שְׁלָמָא בְּכֹלָּא. Moses in his wisdom pondered over this and drew a lesson from the work of creation. In the work of creation there was an antagonism of the left against the right, and the division between them allowed the Gehinnom to emerge and to fasten itself to the left. Then the Central Column, which is the third day, intervened and allayed the discord between the two sides, so that the Gehinnom descended below, and the Left became absorbed in the Right and there was peace over all.

כְּגַוְונָא דָא מַחְלוֹקֶת קֹרַח בְּאַהֲרֹן שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. אִסְתַּכַּל משֶׁה בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. אָמַר לִי אִתְחַזֵּי לְאַפְרָשָׁא מַחְלוֹקֶת בֵּין יָמִינָא לִשְׂמָאלָא. אִשְׁתַּדַּל לְאַסְכָּמָא בֵּינַיְיהוּ. וְלָא בָּעֵי שְׂמָאלָא וְאַתְקַף קֹרַח בְּתוּקְפֵיהּ. Similarly the quarrel of Korah with Aaron was an antagonism of the left against the right. Moses, reflecting on what had happened during the Creation, said: ‘It seems proper to me to compose the difference between the right and the left.’ He therefore endeavoured to effect an accord between the two. The left, however, was not willing, and Korah proved obdurate.

אָמַר וַדַּאי גֵּיהִנֹּם בְּתוּקְפָא דְמַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְדַּבְּקָא (ס"א לעילא ולאתכללא בימינא) הוּא לָא בָּעֵי לְאִתְדַבְּקָא לְעֵילָא וּלְאִתְכַּלְּלָא בְּיָמִינָא, וַדַּאי יֵחוֹת לְתַתָּא בְּתוּקְפָא דְרוּגְזָא דִילֵיהּ. Moses thereupon said: ‘Assuredly the Gehinnom is embittering this quarrel. The left ought to strive upwards and absorb itself in the right. Korah has no wish to attach himself to the higher influences and to merge himself in the right. Let him, then, descend below in the impetus of his wrath.’

וְעַל דָּא לָא בָּעֵי קֹרַח לְאַסְכָּמָא הַאי מַחְלוֹקֶת בִּידָא דְמשֶׁה בְּגִין דְּלָא הֲוָה (ל"ג ע"א) לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִלְעֵילָא וְאַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. כֵּיוָן דְּחָמָא משֶׁה דְּהֲוָה מַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית וְאִתְדְּחָא אִיהוּ לְבַר, כְּדֵין וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד. The reason why Korah refused to allow the quarrel to be composed by the intervention of Moses was that he had not entered upon it for a truly religious motive, and that he had scant regard for the glory of God, and refused to acknowledge His creative power. When Moses perceived that he had thus placed himself outside the pale, he “was very wroth” (Num. 17, 15). He was “wroth” because he was not able to compose the quarrel; he was “very wroth” because they denied the creative power of God.

מַחְלוֹקֶת דְּאִתְתָּקַּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק וְלָא נָחִית וְאִתְקְיַּים בְּאֹרַח מֵישָׁר, דָּא מַחְלוֹקֶת דְּשַּׁמַּאי וְהִלֵּל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְרִישׁ בֵּינַיְיהוּ וְאַסְכִּים לוֹן. וְדָא הֲוָה מַחְלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשָׁמַיִם אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. וְעַל דָּא אִתְקְיַּים (עלמא). וְדָא הֲוָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וְקֹרַח בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית אַכְּחִישׁ בְּכֹלָּא. וּפְלוּגְתָּא דְּשָׁמַיִם הֲוָה. וּבְעָא לְאַכְּחָשָׁא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּגִיהִנֹּם הֲוָה. וְעַל דָּא אִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ. A dispute that was composed on the pattern of the supernal dispute, that became more and not less worthy as it proceeded, and that perpetuated itself rightfully, was that between Shammai and Hillel. The Holy One, blessed be He, approved of their dispute, for the reason that its motive was lofty and that it therefore resembled that which took place at the Creation. Hence, like the latter, the dispute between Shammai and Hillel has survived to this day. Korah, on the other hand, denied the Creation, fought against heaven itself and sought to confute the words of the Torah. He certainly was of the following of the Gehinnom, and therefore remained attached to it.

וְרָזָא דָא בְּסִפְרָא דְאָדָם. חשֶׁךְ כַּד אִתְעַר אִתְעַר בְּתוּקְפֵּיהּ וּבְרָא בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ בְּהַהוּא מַחְלוֹקֶת. כֵּיוָן דְּשָׁכִיךְ רוּגְזָא וְתוּקְפָּא, אִתְעַר מַחְלוֹקֶת כְּגַוְונָא אָחֳרָא, מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ. All this is brought out in the Book of Adam. It says there that when Darkness asserted itself, it did so with fury, and created the Gehinnom, which attached itself to it in that quarrel we have mentioned. But as soon as the wrath and the fury abated there arose a quarrel of another kind, to wit, a quarrel of love.

וּתְרֵין מַחְלוֹקֶת הֲווּ. חַד שֵׁירוּתָא וְחַד סִיּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָרְחֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא שֵׁירוּתָא דִלְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְסוֹפָא דִלְהוֹן בִּנְיָיחָא. קֹרַח הֲוָה שֵׁירוּתָא דְמַחְלוֹקֶת כְּפוּם רוּגְזָא וְתוּקְפָּא וְאִתְדָּבַּק בַּגֵּיהִנָּם. שַׁמַּאי סוֹפָא דְמַחְלוֹקֶת כַּד רוּגְזָא בִּנְיָיחָא אִצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וּלְאַסְכָּמָא עַל יְדָא דְשָׁמַיִם. Thus the dispute fell into two distinct parts. It is the way of the righteous to enter on a dispute stiffly and end it amicably. Korah continued the dispute as he began it, in wrath and passion; and therefore clung to Gehinnom. Shammai conducted his dispute in that spirit of calm which should follow on the first burst of passion; it therefore became a quarrel of love and obtained the approval of Heaven.

וְרָזָא דָא יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל, דָּא מַחְלוֹקֶת קַדְמָאָה אִתְעָרוּ דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא בָּעָא לְאַפְרָשָׁא וְאִתְעַר גֵּיהִנֹּם עַד דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא אִצְטַנָּן. וּכְדֵין וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וְגו' אִתְעַר מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וְחֲבִיבוּ וְקִיּוּמָא דְּעָלְמָא. וּבְרָזָא דָא מַחְלוֹקֶת שַׁמַּאי וְהִלֵּל. דְּתוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶּה עָאלַת בִּרְחִימוּ גַּבֵּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב וְהֲווּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. This is indicated by our text. It says first: “Let there be a firmament in the midst of the waters, and let it divide, etc.” This refers to the beginning of quarrel, the outburst of passion and violence. There was a desire for reconciliation, but meanwhile the Gehinnom arose before the wrath and passion cooled down. Then “God made the firmament, etc.”; that is, there emerged a quarrel of love and affection which made for the permanence of the world. And in this category is the dispute between Shammai and Hillel, the result of which was that the Oral Law approached in a loving mood the Written Law, so that they mutually supported each other.

הַבְדָּלָה אִיהוּ וַדַּאי בִּשְׂמָאלָא. כְּתִיב הָכָא הַבְדָּלָה, וִיהִי מַבְדִּיל וּכְתִיב וַיַּבְדֵּל, וּכְתִיב הָתָם (במדבר ט״ז:ט׳) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִיל וְגו', וּכְתִיב (דברים ו) בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל יְיָ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי. דְּהָא וַדַּאי לֵית הַבְדָּלָה אֶלָּא בַּשֵּׁנִי בְּאֲתַר שְׂמָאלָא. As regards separation, it always proceeds from the left. Here it is written, “and let it separate”, as well as, “and he separated”; and in connection with Korah it is written, “Is it a small thing unto you that the God of Israel hath separated you from the congregation of Israel, etc.”; and it is also written, “At that time the Lord separated the tribe of Levi” (Deut. 10, 8). In all these texts we find separation associated with the second (day or tribe), which is the place of the left.

וְאִי תֵימָא הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי אִיהוּ וַדַּאי אַמַּאי הַבְדָּלָה בְּלֵוִי דְּאִיהוּ תְּלִיתָאָה. הַבְדָּלָה בְּשִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ דְּאִיהוּ שֵׁנִי. אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלֵוִי אִיהוּ תְּלִיתָאָה. לְדַעְתָּא דְיַעֲקֹב שֵׁנִי הֲוָה. וּלְעוֹלָם בַּשֵּׁנִי הֲוָה, וְכֹלָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאֹרַח שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It may be objected that Levi was the third and not the second tribe; separation, then, should have been associated, not with Levi, but with Simeon, he being the second. The answer is that in the eyes of Jacob (who, on the first night of his nuptials, was unaware that Leah was substituted for Rachel) Levi was the second (from Leah). Hence the separation of the tribe of Levi was perfectly correct.

הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין אִנּוּן דְּשַׁלִּיטִין בְּיוֹמֵי חוֹל לְשַׁבָּת. וְכַד נָפִיק שַׁבָּת סָלְקָא מִגֵּיהִנֹּם חַד סִטְרָא מֵעֵינָא בִּישָׁא (ס"א טסירא ממנא בישא) דְבָעָא לְשַׁלְטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִין יִשְׂרָאֵל (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְנָפִיק מֵהַהוּא דַרְגָּא דְאִקְרֵי שְׂמָאלָא (נ"א שאולה) וּבָעֵי לְאִתְעַרְבָא בְּזַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל. There is a”separation” on every outgoing of the Sabbath, between the powers that have sway on week-days and on the Sabbath respectively. As soon as the Sabbath ends, there ascends from the Gehinnom, from the grade called Sheol, a party of evil spirits who strive to mingle among the seed of Israel and to obtain power over them.

וְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי עוֹבָדָא בְּהֲדַס וּבְיַיִן וְאָמְרֵי הַבְדָּלָה, וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, וּמָאִיךְ הַהוּא סִטְרָא וְעָאל לְדוּכְתֵּיהּ בַּשְּׁאוֹל אֲתַר דְּקֹרַח וְסִיעֲתֵיהּ תַּמָּן דִּכְתִיב, (במדבר יט) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה. וְאִנּוּן לָא נָחְתֵי תַּמָּן עַד דְּעַבְדֵּי יִשְׂרָאֵל הַבְדָּלָה מִנְהוֹן דִּכְתִיב, (במדבר יט) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְגו'. But when the children of Israel perform the ceremonies of the myrtle and the cup of blessing, and recite the separation prayer (Habdalah), that evil spirit departs to his place in Sheol, the region where Korah and his accomplices abide, as it is written :”And they and all that appertained to them went down alive into the Sheol” (pit) (Num. 16, 33). These, too, did not descend to the Sheol before the Israelites had performed a separation (Habdalah), as it is said: “Separate yourselves from among this congregation” (Ibid. 21).

וּלְעוֹלָם הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא בְּשֵׁירוּתָא וְתוּקְפָּא וְרוּגְזָא דְּאִתְעַר שְׂמָאלָא בְּמַחְלוֹקֶת עַד לָא שָׁכִיךְ בִּנְיָיחָא וְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. (יח ב) כְּדֵין אִתְבְּרִיאוּ כָּל אִנּוּן מַלְאָכִים דְּקַטְרְגֵי לְמָארֵיהוֹן לְעֵילָא וְאָכִיל לוֹן נוּרָא וְאִתּוֹקְדוּ. וְכֵן כָּל שְׁאָר אִנּוּן דְּמִתְבַּטְּלֵי וְלֵית לוֹן קִיּוּמָא וְאִתְאֲכָלוּ בְּנוּרָא. כְּגַוְונָא דָא קֹרַח לְתַתָּא. וְכֹלָא כְּגַוְונָא דָא. “Separation” is thus associated with the second, which is symbolic of the left, at its first impetus, when it first enters on a quarrel in wrath and violence, giving birth to Gehinnom before the fury subsides. It was on the second that, before the discord was allayed, the Gehinnom was created. Then also were created all the angels who revolted against their Master, and whom the fire of the Gehinnom consumed and destroyed; likewise all those others who vanish away and do not endure and are consumed by fire.

יְהִי רָקִיעַ אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ דָא מִן דָּא. א"ל קִטְפָא יָמִינָא אֵ"ל גָּדוֹל אִתְפְּשַׁט פְּשִׁיטוּ מִן גּוֹ מַיָיא לְאִשְׁתַּלָּמָא שְׁמָא דָא אֵ"ל וּלְאִתְכַּלָּלָא בְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ דָּא בְּדָא, וְאִתְפַּשַּׁט מֵאֵל אֱלֹהִים הי"ם אִלֵּין אִתְפַּשָּׁטוּ וְאִתְהַפָּכוּ לְמֶהוֵי מַיִין תַּתָּאִין ימ"ה הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּאִתְפַּשַּׁט בַּשֵּׁנִי, מַיִין עִלָּאִין הי"ם זֶה הַיָּ"ם גָּדוֹל. הי"ם מַיִין עִלָּאִין, הִפּוּכָא דְּאִלֵּין אַתְוָון ימ"ה מַיִין תַּתָּאִין. כֵּיוָן דְּאִתְתַּקְּנוּ אִתְעֲבִידוּ כֹּלָּא כְּלָלָא חָדָא וְאִתְפַּשַּׁט שְׁמָא דָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי. LET THERE BE A FIRMAMENT: i.e. let there be a gradual extension. Thereupon El (God), the “right cluster”,¹al. ‘shoulder’: in either case a designation of the grade Hesed (kindness). El Gadol (Great God), spread forth from the midst of the waters to complete this name El and to combine with this extension, and so El was extended into Elohim (=El+H, Y, M). These H, Y, M, extended and became reversed so as to form lower waters, Y, M, H. This extension which took place on the second day is the upper waters. The he, yod, mim, form hayam (the sea), which is the upper waters. The reversal of these letters, yamah (seaward), is the lower waters. When they were firmly established, all became one whole, and this name was extended to a number of places.

מַיִין עִלָּאִין דְּכוּרִין. וּמַיִין תַּתָּאִין נוּקְבֵי. בְּקַדְמִיתָא הֲווּ מַיִם בְּמַיִם, עַד דְּאִתְפְּרָשׁוּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא מַיִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דָּא אֱלֹהִים (נ"א מיין עלאין). וְדָא אדנ"י (נ"א מיין תתאין). וְדָא ה' עִילָּאָה וְה' תַּתָּאָה. מַה כְּתִיב וַיַּעַשׂ אֱלהִים אֶת הָרָקִיעַ. אִתְפַּשְׁטוּתָא דָא נָטַל שְׁמָא דָא אֱלהִים מַיִין עִלָּאִין. וּמַיִין תַּתָּאִין אדנ"י. וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִּימוּ מַיִין דְּכוּרִין בְּמַיִין נוּקְבִין, שְׁמָא דֵאלהִים אִתְפַּשַּׁט בְּכֹלָּא. The upper waters are male and the lower waters female. At first they were commingled, but afterwards they were differentiated into upper and lowers waters. This is the meaning of “Elohim upper waters”, and this is the meaning of “Adonai lower waters”; and this is the meaning of upper He and lower He. It is further written: AND GOD MADE THE FIRMAMENT. That is to say, this extension took this name. Elohim is the upper waters, and the lower waters are Adonai; nevertheless, since the upper waters were completed by the lower, this name spread to the whole.

וְאַף עַל גַּב דְּאַפְרִישׁ בֵּין מַיִין עִלָּאִין לְתַתָּאִין, מַחְלוֹקֶת לָא אִתְבַּטַּל עַד יוֹם תְּלִיתָאֵי וְאַסְכִּים מַחְלוֹקֶת וְאִתְיָשָּׁב כֹּלָּא בְּדוּכְתֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין מַחְלוֹקֶת דָּא אַף עַל פִּי דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּעָלְמָא לָא כְּתִיב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי, דְּלָא אִשְׁתְּלִים עוֹבָדָא. מַיִין עִלָּאִין וּמַיִין תַּתָּאִין הֲווּ כְּחֲדָא וְלָא הֲווּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְפְּרָשׁוּ וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ. וּבְגִין כָּךְ עָבְדוּ תּוֹלָדִין. Even after the separation between the waters, the discord did not cease till the third day, when peace was restored and everything was settled in its place. It is on account of this strife, necessary as it was for the existence of the world, that the phrase “that it was good” is not applied to the work of the second day, because it was not completed. So long as the upper and lower waters were commingled, there was no production in the world: this could only be when they were separated and made distinct. They then produced,

וְעִם כָּל דָּא אַף עַל גַּב דְּהַבְדָּלָה הֲוֵי בַּשֵּׁנִי וּמַחְלוֹקֶת בֵּיהּ הֲוָה, יוֹם תְּלִיתָאֵי אַסְכִּים בְּכֹלָּא דְּהוּא שְׁמָא דְּאִיגְלַף בִּגְלִיפוֹי (ס"א יהוה) הַוָה לְאִסְתַּכְּמָא מַיִּין עִלָּאִין וּמַיִין תַּתָּאִין ה' עִלָּאָה, ה' תַּתָּאָה, ו' בֵּינַיְיהוּ. לְאַשְׁלָמָא בִּתְרֵין סִטְרִין. וְסִימָנָא דָא מֵי הַיַּרְדֵּן מַיִין עִלָּאִין קָמוּ נֵד אֶחָד. מַיִין תַּתָּאִין נָחֲתוּ לְיַמָּא. וְיִשְׂרָאֵל אָזְלֵי בְּאֶמְצָעִיתָא. and in this way, although on the second day there was separation and discord, the third day brought complete harmony. This is the name which is graven with the lettering of Tetragrammaton, to reconcile the upper with the lower waters, the upper with the lower He; the insertion of the Vau between them harmonises the two sides. Symbolic of this is the crossing by the Israelites of the Jordan (Josh. 3, 16): “the waters (of the Jordan)” corresponds to the upper waters; “rose up in one heap” corresponds to the lower waters, which descended into the sea, whilst the Israelites passed between the two.

חָמֵשׁ רְקִיעִין כְּתִיבֵי הָכָא וְחַי הָעוֹלָמִים אָזִיל בְּהוּ וְאַנְהִיג בְּהוּ וְכֻלְהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא. וְאִלְמָלֵא הַאי מַחְלוֹקֶת דְּאִסְתַּכַּם עַל יְדֵי דְּאֶמְצָעִיתָא לָא אִתְכְּלִילוּ וְלָא אִשְׁתַּיְירוּ (נ"א אתיישרו). חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין אִנּוּן דְּאִילָנָא דְחַיֵּי דָּבִיק בְּהוּ לְמֶעְבַּד אִבִּין וְתוֹלָדִין לְעָלְמָא וְכָל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁית דְּנָגְדִין וְאִתְמַשְׁכָן מִבְּרִאשִׁית אִתְפַּלְגוּ תְחוֹתוֹי עַל יְדֵיהּ. וְדָוִד מַלְכָּא נָקִיט כֹּלָּא וְאִיהוּ פָּלִיג לְבָתַר דִּכְתִיב, (שמואל ב ו׳:י״ט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן וְגו' וּכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקוֹטוּן וּכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף וְגו'. Five “firmaments” are mentioned in this section, and the Life of the World passes among them and leads them, and they are all interwoven. But for this discord, however, which was composed by the mediator, they would not have been intertwined or harmonised. They correspond to the five hundred years to which the Tree of Life clings in order to become a source of growth and fruitfulness to the world. All the waters of creation which issue from the original source branch out from its foot. King David similarly takes the whole and subsequently distributes it, as we read: “And he distributed among all the people, even among the whole multitude, etc.” (II Sam. 6, 19); likewise we read: “That thou givest them they gather” (Ps. 104, 28); also: “She rises also while it is yet night, and giveth meat to the household (Prov. 31, 15).

בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעַר מַחְלוֹקֶת בְּתוּקְפָּא דִּשְׂמָאלָא, אַסְגֵּי וְאַתְקֵף הוֹרְפִילָא דְּטִיפְסָא וְנָפְקוּ מִתַּמָּן טְסִירִין וְאַקְרִישׁוּ מִיָּד בְּלָא לַחוּתָא כְּלָל וְהֲווּ דְּכַר וְנוּקְבָא. וּמִנְהוֹן אִתְפְּרָשׁוּ זַיְינִין בִּישִׁין לִזְנַיְיהוּ, וְהָכָא תַּקִּיפוּ דְּרוּחַ מְסָאֳבָא בְּכָל אִנּוּן תּוּקְפִין טְסִירִין. וְאִנּוּן רָזָא דְעָרְלָה. אִלֵין אִתָּקְפוּ בְּזַיְינִין תַּקִּיפִין, חַד אֶפְעֶ"ה וְחַד נָחָ"שׁ וְתַרְוַויְיהוּ חַד. אֶפְעֶה אוֹלִיד (ס"א לשבעין) לְשִׁבְעָא שְׁנִין בְּחִבּוּרָא חָדָא, אִתְהַדַּר כֹּלָּא לְשֶׁבַע שְׁנִין דְּנָחָשׁ. At the time when discord was stirred by the violence of the left, the Avenging Spirit was reinforced. There issued from it (two) demons which immediately became solidified without any moisture, one male and one female. From them were propagated legions of demons, and to this is due the inveteracy of the unclean spirit in all those demons. It is they who are symbolised by the foreskin (orlah); the one is called Efeh (adder) and the other is called Nahash (serpent), the two, however, being but one. The Ef ‘eh bears offspring from the Nahash after a period of seven years’ gestation.

הָכָא אִיהוּ רָזָא דְּגֵיהִנֹּם דְּאִקְרֵי בִּשְׁבַע שְׁמָהָן. יֵצֶר הָרָע בִּשְׁבַע שְׁמָהָן אִקְרֵי. וּבְכַמָּה דַרְגִּין אִתְפַּשַּׁט מְסָאֲבוּ מֵהָכָא לְעָלְמָא וְכֹלָּא מֵרָזָא דִשְׂמָאלָא, טַב וּבִישׁ וְאִיהוּ יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. הָכָא שְׁמָא גְלִיפָא דִּתְמַנֵּי סָרֵי אַתְוָון מְמַנָּא עַל גִּשְׁמֵי רָצוֹן נְדָבָה וּבְרָכָה יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא: Herein is the mystery of the seven names borne by the Gehinnom as well as by the “evil tempter” (yetser-hara’); and from this source impurity has been propagated in many grades through the universe. All this proceeds from the mystic power of the left, which dispenses good and evil, thereby rendering the world habitable. Here we have the engraven Name of eighteen letters, which presides over the gentle and beneficent rains for the well-being of the world.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגו', הָכָא בִּפְרַט רָזָא לְאַפְרָשָׁא (בין) (תרומה קמ"ט ע"ב) מַיִין עִלָאִין לְתַתָּאֵי (לתתאין) בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. (נ"א ואתברי) הָכָא מַחְלוֹקֶת בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. דְעַד הָכָא רָזָא דְּיָמִינָא הוּא, וְהָכָא הוּא רָזָא דִשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַסְגִיאוּ מַחְלוֹקֶת (נ"א בין) בְּגִין דָּא לְיָמִינָא. יָמִינָא אִיהוּ שְׁלֵימָא דְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ בְּיָמִינָא כְּתִיב כֹּלָּא דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָיא כָּל שְׁלִימוּ. כַּד אִתְעַר שְׂמָאלָא אִתְעַר מַחְלוֹקֶת. וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת אִתְתַּקַּף אֶשָׁא דְרוּגְזָא וְנָפִיק מִנֵּיהּ מֵהַהוּא מַחְלוֹקֶת גֵּיהִנֹּם. וְגֵיהִנֹּם בִּשְׂמָאלָא אִתְעַר וְאִתְדָּבַּק. AND GOD SAID, LET THERE BE A FIRMAMENT IN THE MIDST OF THE WATERS. Here in the particular (day) there is an allusion to the separation of the upper from the lower waters through that which is called “the Left”. Here, too, discord was created through that which is called “the Left”. For up to this point the text has alluded to the right, but now it alludes to the left; and therefore there was an increase of discord between this and the right. It is the nature of the right to harmonize the whole, and therefore the whole is written with the right, since it is the source of harmony. When the Left awoke there awoke discord, and through that discord the wrathful fire was reinforced and there emerged from it the Gehinnom, which thus originated from the left and continues there.

חָכְמְתָא דְמשֶׁה בְּהָא אִסְתַּכַּל וּבְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית אַשְׁגַּח. בְּעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית הֲוָה מַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא, וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת דְּאִתְעַר בֵּיהּ שְׂמָאלָא נָפַק בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ. עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהוּ יוֹם תְּלִיתָאי עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת וְאַסְכִּים לִתְרֵין סִטְרִין. וְגֵיהִנֹּם נָחִית לְתַתָּא. וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְהֲוָה שְׁלָמָא בְּכֹלָּא. Moses in his wisdom pondered over this and drew a lesson from the work of creation. In the work of creation there was an antagonism of the left against the right, and the division between them allowed the Gehinnom to emerge and to fasten itself to the left. Then the Central Column, which is the third day, intervened and allayed the discord between the two sides, so that the Gehinnom descended below, and the Left became absorbed in the Right and there was peace over all.

כְּגַוְונָא דָא מַחְלוֹקֶת קֹרַח בְּאַהֲרֹן שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. אִסְתַּכַּל משֶׁה בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. אָמַר לִי אִתְחַזֵּי לְאַפְרָשָׁא מַחְלוֹקֶת בֵּין יָמִינָא לִשְׂמָאלָא. אִשְׁתַּדַּל לְאַסְכָּמָא בֵּינַיְיהוּ. וְלָא בָּעֵי שְׂמָאלָא וְאַתְקַף קֹרַח בְּתוּקְפֵיהּ. Similarly the quarrel of Korah with Aaron was an antagonism of the left against the right. Moses, reflecting on what had happened during the Creation, said: ‘It seems proper to me to compose the difference between the right and the left.’ He therefore endeavoured to effect an accord between the two. The left, however, was not willing, and Korah proved obdurate.

אָמַר וַדַּאי גֵּיהִנֹּם בְּתוּקְפָא דְמַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְדַּבְּקָא (ס"א לעילא ולאתכללא בימינא) הוּא לָא בָּעֵי לְאִתְדַבְּקָא לְעֵילָא וּלְאִתְכַּלְּלָא בְּיָמִינָא, וַדַּאי יֵחוֹת לְתַתָּא בְּתוּקְפָא דְרוּגְזָא דִילֵיהּ. Moses thereupon said: ‘Assuredly the Gehinnom is embittering this quarrel. The left ought to strive upwards and absorb itself in the right. Korah has no wish to attach himself to the higher influences and to merge himself in the right. Let him, then, descend below in the impetus of his wrath.’

וְעַל דָּא לָא בָּעֵי קֹרַח לְאַסְכָּמָא הַאי מַחְלוֹקֶת בִּידָא דְמשֶׁה בְּגִין דְּלָא הֲוָה (ל"ג ע"א) לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִלְעֵילָא וְאַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. כֵּיוָן דְּחָמָא משֶׁה דְּהֲוָה מַכְּחִישׁ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית וְאִתְדְּחָא אִיהוּ לְבַר, כְּדֵין וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד. The reason why Korah refused to allow the quarrel to be composed by the intervention of Moses was that he had not entered upon it for a truly religious motive, and that he had scant regard for the glory of God, and refused to acknowledge His creative power. When Moses perceived that he had thus placed himself outside the pale, he “was very wroth” (Num. 17, 15). He was “wroth” because he was not able to compose the quarrel; he was “very wroth” because they denied the creative power of God.

וַיִּחַר לְמשֶׁה עַל דְּאַכְּחִישׁוּ לֵיהּ דְּלָא אַסְכִּים הַהוּא מַחְלוֹקֶת. מְאֹד עַל דְּאַכְּחִישׁוּ עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וּבְכֹלָּא אַכְּחִישׁ קֹרַח בְּעֵילָא וּבְתַתָּא. דִּכְתִיב, (במדבר כ״ו:ט׳) בְּהַצּוֹתָם עַל יְיָ, הָא תַּתָּא וְעֵילָא. וְעַל דָּא אִתְדָּבָּק כְּמָה (במה) דְאִתְחַזֵּי לֵיהּ. Korah denied this power wholly, both in the higher and the lower sphere, as implied in the phrase: “when they strove against the Lord” (Num. 26, 9). Hence Korah clave to that which was meet for him.

מַחְלוֹקֶת דְּאִתְתָּקַּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק וְלָא נָחִית וְאִתְקְיַּים בְּאֹרַח מֵישָׁר, דָּא מַחְלוֹקֶת דְּשַּׁמַּאי וְהִלֵּל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְרִישׁ בֵּינַיְיהוּ וְאַסְכִּים לוֹן. וְדָא הֲוָה מַחְלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשָׁמַיִם אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. וְעַל דָּא אִתְקְיַּים (עלמא). וְדָא הֲוָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וְקֹרַח בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית אַכְּחִישׁ בְּכֹלָּא. וּפְלוּגְתָּא דְּשָׁמַיִם הֲוָה. וּבְעָא לְאַכְּחָשָׁא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּגִיהִנֹּם הֲוָה. וְעַל דָּא אִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ. A dispute that was composed on the pattern of the supernal dispute, that became more and not less worthy as it proceeded, and that perpetuated itself rightfully, was that between Shammai and Hillel. The Holy One, blessed be He, approved of their dispute, for the reason that its motive was lofty and that it therefore resembled that which took place at the Creation. Hence, like the latter, the dispute between Shammai and Hillel has survived to this day. Korah, on the other hand, denied the Creation, fought against heaven itself and sought to confute the words of the Torah. He certainly was of the following of the Gehinnom, and therefore remained attached to it.

וְרָזָא דָא בְּסִפְרָא דְאָדָם. חשֶׁךְ כַּד אִתְעַר אִתְעַר בְּתוּקְפֵּיהּ וּבְרָא בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ בְּהַהוּא מַחְלוֹקֶת. כֵּיוָן דְּשָׁכִיךְ רוּגְזָא וְתוּקְפָּא, אִתְעַר מַחְלוֹקֶת כְּגַוְונָא אָחֳרָא, מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ. All this is brought out in the Book of Adam. It says there that when Darkness asserted itself, it did so with fury, and created the Gehinnom, which attached itself to it in that quarrel we have mentioned. But as soon as the wrath and the fury abated there arose a quarrel of another kind, to wit, a quarrel of love.

וּתְרֵין מַחְלוֹקֶת הֲווּ. חַד שֵׁירוּתָא וְחַד סִיּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָרְחֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא שֵׁירוּתָא דִלְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְסוֹפָא דִלְהוֹן בִּנְיָיחָא. קֹרַח הֲוָה שֵׁירוּתָא דְמַחְלוֹקֶת כְּפוּם רוּגְזָא וְתוּקְפָּא וְאִתְדָּבַּק בַּגֵּיהִנָּם. שַׁמַּאי סוֹפָא דְמַחְלוֹקֶת כַּד רוּגְזָא בִּנְיָיחָא אִצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וּלְאַסְכָּמָא עַל יְדָא דְשָׁמַיִם. Thus the dispute fell into two distinct parts. It is the way of the righteous to enter on a dispute stiffly and end it amicably. Korah continued the dispute as he began it, in wrath and passion; and therefore clung to Gehinnom. Shammai conducted his dispute in that spirit of calm which should follow on the first burst of passion; it therefore became a quarrel of love and obtained the approval of Heaven.

וְרָזָא דָא יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל, דָּא מַחְלוֹקֶת קַדְמָאָה אִתְעָרוּ דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא בָּעָא לְאַפְרָשָׁא וְאִתְעַר גֵּיהִנֹּם עַד דְּרוּגְזָא וְתוּקְפָּא אִצְטַנָּן. וּכְדֵין וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וְגו' אִתְעַר מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וְחֲבִיבוּ וְקִיּוּמָא דְּעָלְמָא. וּבְרָזָא דָא מַחְלוֹקֶת שַׁמַּאי וְהִלֵּל. דְּתוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶּה עָאלַת בִּרְחִימוּ גַּבֵּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב וְהֲווּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. This is indicated by our text. It says first: “Let there be a firmament in the midst of the waters, and let it divide, etc.” This refers to the beginning of quarrel, the outburst of passion and violence. There was a desire for reconciliation, but meanwhile the Gehinnom arose before the wrath and passion cooled down. Then “God made the firmament, etc.”; that is, there emerged a quarrel of love and affection which made for the permanence of the world. And in this category is the dispute between Shammai and Hillel, the result of which was that the Oral Law approached in a loving mood the Written Law, so that they mutually supported each other.

הַבְדָּלָה אִיהוּ וַדַּאי בִּשְׂמָאלָא. כְּתִיב הָכָא הַבְדָּלָה, וִיהִי מַבְדִּיל וּכְתִיב וַיַּבְדֵּל, וּכְתִיב הָתָם (במדבר ט״ז:ט׳) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִיל וְגו', וּכְתִיב (דברים ו) בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל יְיָ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי. דְּהָא וַדַּאי לֵית הַבְדָּלָה אֶלָּא בַּשֵּׁנִי בְּאֲתַר שְׂמָאלָא. As regards separation, it always proceeds from the left. Here it is written, “and let it separate”, as well as, “and he separated”; and in connection with Korah it is written, “Is it a small thing unto you that the God of Israel hath separated you from the congregation of Israel, etc.”; and it is also written, “At that time the Lord separated the tribe of Levi” (Deut. 10, 8). In all these texts we find separation associated with the second (day or tribe), which is the place of the left.

וְאִי תֵימָא הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי אִיהוּ וַדַּאי אַמַּאי הַבְדָּלָה בְּלֵוִי דְּאִיהוּ תְּלִיתָאָה. הַבְדָּלָה בְּשִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ דְּאִיהוּ שֵׁנִי. אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלֵוִי אִיהוּ תְּלִיתָאָה. לְדַעְתָּא דְיַעֲקֹב שֵׁנִי הֲוָה. וּלְעוֹלָם בַּשֵּׁנִי הֲוָה, וְכֹלָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאֹרַח שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It may be objected that Levi was the third and not the second tribe; separation, then, should have been associated, not with Levi, but with Simeon, he being the second. The answer is that in the eyes of Jacob (who, on the first night of his nuptials, was unaware that Leah was substituted for Rachel) Levi was the second (from Leah). Hence the separation of the tribe of Levi was perfectly correct.

הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין אִנּוּן דְּשַׁלִּיטִין בְּיוֹמֵי חוֹל לְשַׁבָּת. וְכַד נָפִיק שַׁבָּת סָלְקָא מִגֵּיהִנֹּם חַד סִטְרָא מֵעֵינָא בִּישָׁא (ס"א טסירא ממנא בישא) דְבָעָא לְשַׁלְטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִין יִשְׂרָאֵל (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְנָפִיק מֵהַהוּא דַרְגָּא דְאִקְרֵי שְׂמָאלָא (נ"א שאולה) וּבָעֵי לְאִתְעַרְבָא בְּזַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל. There is a”separation” on every outgoing of the Sabbath, between the powers that have sway on week-days and on the Sabbath respectively. As soon as the Sabbath ends, there ascends from the Gehinnom, from the grade called Sheol, a party of evil spirits who strive to mingle among the seed of Israel and to obtain power over them.

וְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי עוֹבָדָא בְּהֲדַס וּבְיַיִן וְאָמְרֵי הַבְדָּלָה, וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, וּמָאִיךְ הַהוּא סִטְרָא וְעָאל לְדוּכְתֵּיהּ בַּשְּׁאוֹל אֲתַר דְּקֹרַח וְסִיעֲתֵיהּ תַּמָּן דִּכְתִיב, (במדבר יט) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה. וְאִנּוּן לָא נָחְתֵי תַּמָּן עַד דְּעַבְדֵּי יִשְׂרָאֵל הַבְדָּלָה מִנְהוֹן דִּכְתִיב, (במדבר יט) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְגו'. But when the children of Israel perform the ceremonies of the myrtle and the cup of blessing, and recite the separation prayer (Habdalah), that evil spirit departs to his place in Sheol, the region where Korah and his accomplices abide, as it is written :”And they and all that appertained to them went down alive into the Sheol” (pit) (Num. 16, 33). These, too, did not descend to the Sheol before the Israelites had performed a separation (Habdalah), as it is said: “Separate yourselves from among this congregation” (Ibid. 21).

וּלְעוֹלָם הַבְדָּלָה בַּשֵּׁנִי דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא בְּשֵׁירוּתָא וְתוּקְפָּא וְרוּגְזָא דְּאִתְעַר שְׂמָאלָא בְּמַחְלוֹקֶת עַד לָא שָׁכִיךְ בִּנְיָיחָא וְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. (יח ב) כְּדֵין אִתְבְּרִיאוּ כָּל אִנּוּן מַלְאָכִים דְּקַטְרְגֵי לְמָארֵיהוֹן לְעֵילָא וְאָכִיל לוֹן נוּרָא וְאִתּוֹקְדוּ. וְכֵן כָּל שְׁאָר אִנּוּן דְּמִתְבַּטְּלֵי וְלֵית לוֹן קִיּוּמָא וְאִתְאֲכָלוּ בְּנוּרָא. כְּגַוְונָא דָא קֹרַח לְתַתָּא. וְכֹלָא כְּגַוְונָא דָא. “Separation” is thus associated with the second, which is symbolic of the left, at its first impetus, when it first enters on a quarrel in wrath and violence, giving birth to Gehinnom before the fury subsides. It was on the second that, before the discord was allayed, the Gehinnom was created. Then also were created all the angels who revolted against their Master, and whom the fire of the Gehinnom consumed and destroyed; likewise all those others who vanish away and do not endure and are consumed by fire.

יְהִי רָקִיעַ אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ דָא מִן דָּא. א"ל קִטְפָא יָמִינָא אֵ"ל גָּדוֹל אִתְפְּשַׁט פְּשִׁיטוּ מִן גּוֹ מַיָיא לְאִשְׁתַּלָּמָא שְׁמָא דָא אֵ"ל וּלְאִתְכַּלָּלָא בְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ דָּא בְּדָא, וְאִתְפַּשַּׁט מֵאֵל אֱלֹהִים הי"ם אִלֵּין אִתְפַּשָּׁטוּ וְאִתְהַפָּכוּ לְמֶהוֵי מַיִין תַּתָּאִין ימ"ה הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּאִתְפַּשַּׁט בַּשֵּׁנִי, מַיִין עִלָּאִין הי"ם זֶה הַיָּ"ם גָּדוֹל. הי"ם מַיִין עִלָּאִין, הִפּוּכָא דְּאִלֵּין אַתְוָון ימ"ה מַיִין תַּתָּאִין. כֵּיוָן דְּאִתְתַּקְּנוּ אִתְעֲבִידוּ כֹּלָּא כְּלָלָא חָדָא וְאִתְפַּשַּׁט שְׁמָא דָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי. LET THERE BE A FIRMAMENT: i.e. let there be a gradual extension. Thereupon El (God), the “right cluster”,¹al. ‘shoulder’: in either case a designation of the grade Hesed (kindness). El Gadol (Great God), spread forth from the midst of the waters to complete this name El and to combine with this extension, and so El was extended into Elohim (=El+H, Y, M). These H, Y, M, extended and became reversed so as to form lower waters, Y, M, H. This extension which took place on the second day is the upper waters. The he, yod, mim, form hayam (the sea), which is the upper waters. The reversal of these letters, yamah (seaward), is the lower waters. When they were firmly established, all became one whole, and this name was extended to a number of places.

(ר"ת יהו"ה) וַ'יֹּאמֶר אֱ'לֹקִים יִ'קָּווּ הַ'מַּיִם וְגו' בְּאֹרַח קַו לְמֶהֱוֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר. דְּהָא מֵרָזָא דְהַהִיא נְקוּדָה קַדְמָאָה נָפַק כֹּלָּא בִּסְתִימוּ. עַד דְּמָטֵי וְאִתְכַּנִּישׁ לְהֵיכָלָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן נָפִיק בְּקַו מֵישַׁר לִשְׁאָר דַּרְגִּין. עַד דְּמָטֵי לְהַהוּא אֲתַר חַד דְּכָנִישׁ כֹּלָּא בִּכְלַל דְּכַר וְנוּקְבָא. וּמַאן אִיהוּ חַי עָלְמִין. AND GOD SAID, LET THE WATERS FLOW: The word flow (yikavvu) implies that they were to go in a line (kav) so as to take a straight path. For from the first mystic point the Whole issues in secret, until it reaches and is gathered in to the supernal Palace, and from there it issues in a straight line to the other grades, until it comes to that place which collects the whole in a union of male and female; this is the “Life of worlds.”

הַמַּיִם דְּנַפְקֵי מִלְעֵיל מֵאֵת ה' עִלָּאָה. מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם ו' זְעֵירָא. וְעַל דָּא ו"ו חַד שָׁמַיִם וְחַד מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם. כְּדֵין וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דָּא ה' תַּתָּאָה. דָּא אִתְגְּלִי. וְכָל שְׁאָר אִתְכַּסֵּי. וּמִגּוֹ הַאי בַּתְרָאָה אִשְׁתְּמַע בְּסוּכְלְתָנוּ הַהוּא דְּאִתְכַּסֵּי. THE WATERS: to wit, those that issue from on high, from under the upper He’. FROM UNDER THE HEAVEN: this is the lesser Vau (hence the word yikavva is spelt with two vau’s, one for “the heaven” and one for “under the heaven”). In consequence: LET THE DRY LAND APPEAR. This is the lower He. This is disclosed and all the rest is undisclosed; from this last we conclude by inference to that which is undisclosed.

אֶל מָקוֹם אֶחָד בְּגִין דְּהָכָא הוּא קִשּׁוּרָא דְיִחוּדָא דְעָלְמָא עִלָּאָה יהו"ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (תרומה קלד ע"א) תְּרֵין יִחוּדִין חַד דְּעָלְמָא עִלָּאָה לְאִתְיַחֲדָא בְּדַרְגּוֹי, וְחַד דְּעָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְיַחֲדָא בְּדַרְגּוֹי. קִשּׁוּרָא דְּיִחוּדָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה עַד הָכָא אִיהוּ. חַי עָלְמִין תַּמָּן אִתְבְּסִים וְאִתְקַשַּׁר עָלְמָא עִלָּאָה בְּיִחוּדָא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מָקוֹם אֶחָד. כָּל דַּרְגִּין וְכָל שַׁיְיפִין מִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן וְהֲווּ כֻּלְהוּ בֵּיהּ חַד בְּלָא פִּירוּדָא כְּלָל. וְלֵית דַּרְגָא דְּאִתְיַחֲדָן תַּמָּן בְּיִחוּדָא חַד אֶלָא הַאי, וּבֵיהּ אִתְכַּסְּיָין כֻּלְהוּ בְּאֹרַח סָתִים בְּתִיאוּבְתָּא חַד. עַד הָכָא בְּדַרְגָּא דָּא אִתְיַיחַד עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא בְּעָלְמָא דְאִתְכַּסְיָיא. TO ONE PLACE: so called because it is here that the whole of the upper World is linked into one. It is written: The Lord (Tetragrammaton) is one and his name is One (Zech. 14, 9). Two unifications are here indicated, one of the upper World in its grades, and one of the lower World in its grades. The unification of the upper World is consummated at this point. The Life of Worlds was there firmly based, and through its unity the upper World was bound together, and therefore it is called “one place”. All grades and all members were gathered there and became in it one without any separation; nor is there any grade in which they are embraced in one unification save this. In it, too, they all mysteriously conceal themselves in one desire. In this grade the disclosed World is linked with the undisclosed.

עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא אִתְיַיחַד אוּף הָכִי לְתַתָּא, וְעָלְמָא דְאִתְגַלְיָיא אִיהוּ עָלְמָא דְתַתָּאָ"ה. (ישעיה ו) וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ (שמות כ״ד:י׳) וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י״ד:י׳) וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה (במדבר י״ז:ז׳) וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֶה הַקֶּשֶׁת וְגו' כֵּן מַרְאֶה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. וְדָא אִיהוּ רָזָא וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. The disclosed World is similarly unified below, and the disclosed World is, in fact, a lower world. Hence such expressions as: “I saw the Lord” (Is. 6, 1), “And they saw the God of Israel” (Ex. 24, 10), “And the glory of the Lord appeared” (Num. 14, 10: XVII, 7), “So was the appearance of the brightness round about; this was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezek. 1, 28). This, too, is the inner meaning of the words here, “and let the dry land appear”.

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגו' הַשְׁתָּא אַפִּיקַת חֵילָא בְּאִנּוּן מַיִּין דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתַר חָד וְנַגְדִין בְּגַוֵויהּ גּוֹ טְמִירוּ סְתִימָאָה. וְנָפְקִין בְּגַוֵּיהּ טְמִירִין עִלָּאִין וְחַיָּילִין קַדִּישִׁין. דִּי כָּל אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְתַקְנָן לוֹן בְּתִקּוּנָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּהַהִיא פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן. LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB, ETC. At this behest the “earth” put forth a host through those waters which were gathered together in one place and flowed mysteriously through it, so that there issued in it hidden celestial beings and sacred existences which are upheld and sustained and constantly renewed by the faithful among mankind through the worship they offer to their Master.

וְרָזָא דָא (תהילים ק״ד:י״ד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגו' דָא בְּהֵמָה דִּרְבִיעָאָה עַל אֶלֶף טוּרִין וּמְגַדְּלִין לָהּ בְּכָל יוֹמָא הַהוּא חָצִיר. וְחָצִיר דָּא אִנּוּן מַלְאָכִין שַׁלִּיטִין לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּשֵּׁנִי וְקַיָּימִין לְמֵיכָלָא דְהַאי בְּהֵמָה. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא אֶכְלָא אֶשָׁא. This mystery is indicated by the verse: “Who causest the grass to spring up for the B’hema” (cattle), etc. (Ps. 104, 14). This refers to Behemoth that crouches on a thousand mountains and for whom these mountains produce each day what is here called “grass”, by which is meant those angelic beings whose existence is ephemeral, and who were created on the second day as destined food for that Behemoth, which is “fire consuming fire”.

וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עֵשֶׂב דָּא אִלֵּין אוֹפַנִּין וְחַיּוֹת וּכְרוּבִים. דְּכֻלְהוּ מְתַקְנָן גּוֹ תִּקּוּנַיְיהוּ וְקַיָּימִין לְאִתְתַּקְנָא בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נְשָׁא אַתְיָין לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן בְּקָרְבְּנֵיהוֹן וּבִצְלוֹתָא דְּדָא אִיהוּ עֲבוֹדַת הָאָדָם. וְעֵשֶׂב דָּא אִזְדַּמַּן וְאִתְעַתַּד לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְאִתְתַּקְּנָא בְּתִקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. The Psalmist continues, “and herb for the service of man”, indicating by “herb” the angelic orders named Ofanim (wheels), Hayyoth (animal-shaped), and Cherubim, all of whom are upheld, sustained, and confirmed whenever mortal beings come to worship their Master with sacrifices and prayers, in which consists the “service of man”, and as they are reinforced by virtue of that service of man,

וְכַד אִנּוּן מִתְתַּקְנָן בְּהַהִיא עֲבוֹדַת הָאָדָם, לְבָתַר מִנַּיְיהוּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְטָרְפִּין לְעָלְמָא דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:י״ד) לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְדָא אִיהוּ עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, דְּהָא חָצִיר לָא מַזְרִיעַ זֶרַע אִיהוּ אֶלָּא אִזְדַּמַּן לְמֵיכְלָא דְאֶשָׁא קַדִּישָׁא. וְעֵשֶׂב לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא. there springs up food and sustenance for the world, as it is written: “to bring forth bread out of the earth” (Ibid.). The same is implied here by the words HERB YIELDING SEED. For “grass” does not yield seed, but is only destined for food for the sacred fire, whereas “herb” helps to maintain the world.

וְכָל דָּא לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. כָּל תִּקּוּנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּקָא מְתַקְּנָא לְהַאי עֵשֶׂב אֶרֶץ. דְּפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן לְמָארֵיהוֹן לְסַפְּקָא עַל יְדֵיהוֹן מֵהַהִיא אֶרֶץ טַרְפֵּי וּמְזוֹנִי לְהַאי עָלְמָא וּלְאִתְבָּרְכָא בְּנֵי נְשָׁא מִבִּרְכָן דִּלְעֵיל (דלעילא). All this has for its purpose “to bring forth bread from the earth”, i.e. to provide, by virtue of the service offered to their Master by human beings, food and sustenance out of the earth for this world, so that the heavenly blessings should descend on mankind.

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. (בראשית לג ע"א) כְּמָה דְּעֵץ פְּרִי אַפִּיק חֵילָא דְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי, אוּף הָכָא אַפִּיק אִיהוּ. וּמָאן אִיהוּ אִלֵּין אִנּוּן כְּרוּבִים וְתִמְרוֹת. מַאי תִּמְרוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דְּסָלְקֵי בִּתְנָנָא דְקָרְבָּנָא, וּמִתְתַּקְּנֵי בַּהֲדֵיהּ וְאַקְמָן (נ"א ואקרון) תִּמְרוֹת עָשָׁן. וְכֻלְהוּ קַיָּימִין בְּתִקּוּנַיְיהוּ לַעֲבוֹדַת הָאָדָם, מַה דְּלָא קַיְימָא כֵּן חָצִיר דְּהָא אִתְעַתַּד לְמֵיכַל דִּכְתִיב, (איוב מ׳:ט״ו) הִנֵּה נָא בְּהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כְּבָקָר יֹאכַל. FRUIT TREE BEARING FRUIT. One degree above another, these combining male and female. Just as “fruit tree” produced the host of “trees bearing fruit”, so the latter in turn produced “Cherubim and Pillars”. “Pillars” are those that go up in the smoke of the sacrifices and derive their strength therefrom, and hence are called “pillars of smoke”, and all of them exist permanently for the “service of man”, whereas the “grass” has no permanence, being destined to be consumed as food, as it is written: “Behold now Behemoth, which I made with thee; he eateth grass as an ox” (Job 40, 15).

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי דִּיוּקְנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. אִלֵּין לָאו אִנּוּן כְּאִנּוּן כְּרוּבִים. אִלֵּין אַפֵּי רַבְרְבָן בְּדִיקְנָא חֲתִימָא. כְּרוּבִים אַפֵּי זוּטְרֵי כְּרַבְיָין. פְּנִי אָדָם כָּל (דין) דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בְּהוּ. בְּגִין דְּאִנּוּן אַפִּין רַבְרְבִין וּמִצְטַיְירִין בְּהוּ צִיּוּרִין גְּלִיפִין כְּגִלּוּפֵי שְׁמָא מְפֹרַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא מִזְרָ"ח מַעֲרָ"ב צָפוֹ"ן וְדָרוֹ"ם. The words “fruit tree bearing fruit” indicate the form of male and female in combination. Their faces are “like the face of a man” (Ezek. 1, 10), but they are not like the Cherubim, having large faces covered with beards, whereas the Cherubim have little faces like those of tender children. All forms are comprised in these, because they are “large faces”. On them are traced forms like the tracings of the Divine Name on the four cardinal points, East, West, North, and South.

מִיכָאֵ"ל רָשִׁים רְשִׁימוּ לְצַד דָּרוֹם. וְכָל אַנְפִּין מִסְתַּכְּלִין לְגַבֵּיהּ. פְּנֵי אָדָ"ם פְּנֵי אַרְיֵ"ה פְּנֵי שׁוֹ"ר פְּנִי נֶשֶׁ"ר. אָדָם אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְלָא אִקְרֵי אָדָם בַּר הָנִי וּמִנֵּיהּ אִצְטַיְירָן צִיּוּרִין דְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם דִּכְתִיב, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. Michael is imprinted on the South, and all faces are turned towards him, viz. “the face of a man… the face of a lion… the face of an ox… the face of an eagle” (Ibid.). “Man” implies the union of male and female, without which the name “man” (Adam) is not applied. By him are formed the figures of the chariot of God, as it is written: ” (On) the chariot of God are myriads of thousands of Shin’an (angels)” (Ps. 68, 15):

שִׁנְאָן כְּלָלָא דְּכֻלְהוּ צִיּוּרִין שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה. ן' דָּא אִיהוּ אָדָם פְּשִׁיטוּ דְּאִתְכְּלִיל כְּחֲדָא (עקב רעד ע"א) בְּרָזָא דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכֻלְהוּ אַלְפִין וְרִבְבָן כֻּלְהוּ. נָפְקֵי מֵהַנֵּי רָזָא שִׁנְאָ"ן. וּמֵהָנֵי דִּיוּקְנִין מִתְפָּרְשִׁין כָּל חַד וְחַד בְּסִטְרַיְיהוּ כְּמָה דְּאִתְחַזֵּי לוֹן. the word SHiN’AN expresses by means of its initials all the figures, the Shin standing for Shor (ox), the Nun for Nesher (eagle), and the Aleph for Aryeh (lion), and the final Nun representing by its shape man, who walks erect, and who mystically combines male and female. All those thousands and myriads of angels issue from those symbolised by the name Shin’an, and from these types they diverge in their several groups, each to its appropriate side.

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מְשַׁלְּבָן חַד בְּחַד וְכָלִיל חַד בְּחַד לְמֶהוֵי כָּל חַד וְחַד כְּלִילָן בְּחַבְרֵיהּ, שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה אָדָם אִתְנַהֲגָן (בא מג ע"ב) בְּרָזָא דְּאַרְבַּע שְׁמָהָן גְּלִיפָאן סָלְקִין לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. These four are all interlaced and intertwined in one another, to wit, ox, eagle, lion, man. Their activity is directed by four graven names, which they ascend to contemplate.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא שׁוֹר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא חַד מִתְעַטְּרָא מְחָקְקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין גְּוָונִין וְאִיהוּ אֵ"ל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ. וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Ox” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with him a certain name crowned and engraved in two mystic forms, which represent the name El (God). Then it turns back and the throne engraves and traces it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא (יתרו פ ע"ב, תצא רפא ע"ב) נֶשֶׁר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְנַהֲרָא וּלְאִסְתַּלְקָא בִּסְלִיקוּ בְּעִטּוּרָא דִּלְעֵילָא וְאִיהוּ גָּדוֹל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Eagle” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with it another name, which is crowned and engraved in two mystic forms, to shine forth and to mount and be crowned on high; this represents the attribute “Great”. Then it turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא אַרְיֵה לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מִתְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְתַּקְּפָא וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּתוּקְפָּא וְאִיהוּ גִבּוֹר. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָא. “Lion” ascends to seek guidance and to gaze in the face of “Man”. Another name ascends with it and is crowned and engraved in two mystic forms to be endowed with strength and power, representing the attribute of “Mighty”. It turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

אָדָ"ם אִסְתַּכַּל בְּכֻלְהוּ וְכֻלְהוּ סָלְקִין וּמִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִצְטַיְירוּ בְּגִלוּפַיְיהוּ בְּצִיוּרָא דָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חַד דְּאִקְרֵי נוֹרָא. וּכְדֵין כְּתִיב עֲלַיְיהוּ (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, כֻּלְהוּ כְּלִילָן בְּהַאי דִּיוּקְנָא. וְהַאי דִּיוּקְנָא כָּלִיל לוֹן. “Man” contemplates all of them, and all ascend and contemplate him. Thus they all become engraved in this form in the one mystic name known as “Tremendous” (Nora). Thus it is written concerning them, “And the likeness of their faces is as the face of man” (Ezek. 1, 10). They are all embraced in that likeness, and that likeness embraces them all.

וְעַל רָזָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נחמיה ט׳:ל״ב) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. דְּהָא שְׁמָהָן אִלֵּין גְּלִיפִין אִנּוּן לְעֵיל (לעילא) בְּרָזָא דִרְתִיכָא עִלָּאָה, כְּלִילָא בְּאַרְבַּע אַתְוָון ידו"ד דְּאִיהוּ שְׁמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא. דִּיוּקְנִין אִלֵּין מְחַקְּקָן גְּלִיפָן בְּכוּרְסַיָיא. וְכוּרְסַיָיא גְלִיפָא מְרַקְמָא בְּהוּ חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא וְחַד לְקַמָּא וְחַד לַאֲחוֹרָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא. In virtue of all this the Holy One, blessed be He, is called the Great, Mighty, and Tremendous God, since these names are engraved above on the supernal chariot which is comprised in the four letters of the Tetragrammaton, which is the name that comprises all. These likenesses are engraved on the throne, and the throne is decorated with them, one to the right, one to the left, one in front, and one behind, corresponding to the four quarters of the world.

כֻּרְסְיָיא כַּד סָלְקָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִלֵּין, אִלֵּין אַרְבַּע שְׁמָהָן עִלָּאִין נָטְלִין לְהַאי כֻּרְסְיָיא, וְכֻּרְסְיָיא אִתְכְּלִיל בְּהוּ עַד דְּנָקְטָא וְלָקְטָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין דְּכִסּוּפִין. כֵּיוָן דְּנָקְטָא וְלָקְטָא אִנּוּן עִנּוּגִין וְכִסּוּפִין, נָחֲתָא מַלְיָיא, כְּאִילָנָא דְּמַלְיָיא עַנְפִּין לְכָל סְטַר וּמָלֵי אָבִין (איבין). The throne when it ascends is stamped with these four likenesses. These four supernal names bear along the throne, and the throne is comprised in them, and collects a harvest of longing desires. When it has collected these desires, it descends with its burden like a tree laden with branches on all sides and full of fruit.

כֵּיוָן דְּנָחֲתִי (דנחתא) נָפְקֵי אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ גְּלִיפָן מְנַהֲרִין נְצִיצִין מְלַהֲטִין. וְאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא, כְּדֵין אִתְקְרֵי, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵשֶׂב דְּאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא. As soon as it descends, these four likenesses come forth in their several shapes emitting bright flashes which scatter seed over the world. Hence it is written, “herb yielding seed”, because these scatter seed over the world.

נָפְקָא (כיון) דִּיוּקְנָא דְּאָדָם דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. כְּדֵין כְּתִיב עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. לָא אַפִּיק זַרְעָא אֶלָּא לְתוֹעַלְתָּא. עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ דַּיְיקָא. מִכָּאן דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאַפָּקָא זַרְעָא מִנֵּיהּ לְבַטָּלָא. But of the issuing forth of the likeness of man which comprises all the other likenesses it is written, “fruit tree yielding fruit after its kind, the seed of which is in it on the earth”. It produces no seed save for propagation. The term “in it” should be noticed. It teaches us that man may not emit his seed idly.

חָצִּיר (נ"א דשא) (רזא) דְּהָכָא לָאו אִיהוּ מַזְרִיעַ זֶרַע. וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּטַּל וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמָא (י"ט ב', מ"א) כְּהָנֵי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לֵיה דִּיוּקְנָא לְאִצְטַיְירָא וּלְאִתְגְּלָפָא בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא כְּלָל. אֶלָּא אִתְחַזּוּן וְלָא אִתְחַזּוּן. כָּל אִנּוּן דְּלָא אִצְטַיְירוּ בְּצִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא לֵית לוֹן קִיּוּמָא. קַיְימֵי לְפוּם שַׁעֲתָא וְאִתְאֲכִילוּ בְּאֶשָׁא דְּאָכְלָא אֶשָׁא וּמִהַדְּרִין כְּמִדִלְּקַדְּמִין וְכֵן בְּכָל יוֹמָא. This is hinted in the word “verdure”, which does not “yield seed”, and hence has no permanency like the others, not having any likeness which can be shaped or engraved in any manner at all. Such things show themselves but to vanish: they have not acquired form and likeness, and have no permanency; they exist only for a moment and then are consumed in that fire which devours fire, and are continually renewed and devoured.

(ויחי רט"ו) בַּר נָשׁ לְתַתָּא אִית לֵיהּ דִּיוּקְנָא וְצִיּוּרָא, וְלָא אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כְּגַוְונָא דְּהָנֵי דִלְעֵילָא. צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא דִּלְעֵיל (דלעלא). מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן כְּמָה דְּהַוְיָין בְּלָא מַלְבּוּשָׁא אָחֳרָא לְאִצְטַיְירָא. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן בְּקִיּוּמָא תָּדִיר. צִיּוּרָא דְּאָדָם לְתַתָּא מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ בְּמַלְבּוּשָׁא וְלָא כְּגַוְונָא (בגוונא) אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קָיְּימִין בְּקִיּוּמָא זְמַן וְעִדָּן. Man here below possesses an ideal form and likeness, but he is not so permanent as those supernal beings. These are formed in their proper shape without any outer covering to modify it. Hence they are changeless; whereas man below assumes form through the medium of an outer covering. Hence he endures for a while,

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וַדַּאי רַבָּה דְּיָכְלָא לְנַטְלָא כָּל בְּנֵי עַלְמָא וּלְאַכְלָלָא לוֹן בְּגַוָּוהּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. אֲתַר רַב וְסַגֵּי אִיהוּ דְּכָלִיל כֹּלָּא וְלֹא אִתְמַלְיָיא יַתִּיר. וְרָזָא דָא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגו' אָזְלֵי לְגַבֵּי יַמָּא וְיַמָּא נָטִיל לוֹן וְאָכִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְלָא אִתְמַלְיָיא. וּבָתַר אַפִּיק לוֹן כְּמִלְקַדְּמִין וְאָזְלֵי. וּבְגִין דָּא רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. “Great is thy faithfulness”: assuredly great, since it can support all the creatures of the world and comprise them all in itself, upper and lower alike. It is of infinite expanse, it absorbs all and becomes no fuller. This is alluded to in the verse, “All the rivers run into the sea, yet is the sea not full, etc.” (Eccl. 1, 7). They run into the sea, and the sea receives and swallows them and is not filled, and then it restores them to their former state. Hence “great is thy faithfulness”.

בְּיוֹמָא דָא כְּתִיב כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. בְּגִין דְּיוֹמָא דָא אָחִיד לִתְּרֵין סִטְרִין וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. אָמַר לְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וּלְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וְאַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית בֵּיהּ תְּרֵין זִמְנִין וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְּאַרְבַּע אַתְוָון גְּלִיפָא מְחַקְּקָא סָלִיק לִתְרֵיסַר אַתְוָון בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין רָשִׁים עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא: In the account of this (third) day it is written twice “that it was good”, the reason being that this day became intermediary between two opposing sides, and removed discord. It said to this side “good”, and to the other side “good”, and reconciled the two. Hence we find twice written in the account of it, “and he said”. Connected with this day is the secret of the name of four letters engraved and inscribed, which can be made into twelve (by permutations), corresponding to the four images on the four sides inscribed on the holy throne.

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגו' הַשְׁתָּא אַפִּיקַת חֵילָא בְּאִנּוּן מַיִּין דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתַר חָד וְנַגְדִין בְּגַוֵויהּ גּוֹ טְמִירוּ סְתִימָאָה. וְנָפְקִין בְּגַוֵּיהּ טְמִירִין עִלָּאִין וְחַיָּילִין קַדִּישִׁין. דִּי כָּל אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְתַקְנָן לוֹן בְּתִקּוּנָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּהַהִיא פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן. LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB, ETC. At this behest the “earth” put forth a host through those waters which were gathered together in one place and flowed mysteriously through it, so that there issued in it hidden celestial beings and sacred existences which are upheld and sustained and constantly renewed by the faithful among mankind through the worship they offer to their Master.

וְרָזָא דָא (תהילים ק״ד:י״ד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגו' דָא בְּהֵמָה דִּרְבִיעָאָה עַל אֶלֶף טוּרִין וּמְגַדְּלִין לָהּ בְּכָל יוֹמָא הַהוּא חָצִיר. וְחָצִיר דָּא אִנּוּן מַלְאָכִין שַׁלִּיטִין לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּשֵּׁנִי וְקַיָּימִין לְמֵיכָלָא דְהַאי בְּהֵמָה. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא אֶכְלָא אֶשָׁא. This mystery is indicated by the verse: “Who causest the grass to spring up for the B’hema” (cattle), etc. (Ps. 104, 14). This refers to Behemoth that crouches on a thousand mountains and for whom these mountains produce each day what is here called “grass”, by which is meant those angelic beings whose existence is ephemeral, and who were created on the second day as destined food for that Behemoth, which is “fire consuming fire”.

וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עֵשֶׂב דָּא אִלֵּין אוֹפַנִּין וְחַיּוֹת וּכְרוּבִים. דְּכֻלְהוּ מְתַקְנָן גּוֹ תִּקּוּנַיְיהוּ וְקַיָּימִין לְאִתְתַּקְנָא בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נְשָׁא אַתְיָין לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן בְּקָרְבְּנֵיהוֹן וּבִצְלוֹתָא דְּדָא אִיהוּ עֲבוֹדַת הָאָדָם. וְעֵשֶׂב דָּא אִזְדַּמַּן וְאִתְעַתַּד לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְאִתְתַּקְּנָא בְּתִקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. The Psalmist continues, “and herb for the service of man”, indicating by “herb” the angelic orders named Ofanim (wheels), Hayyoth (animal-shaped), and Cherubim, all of whom are upheld, sustained, and confirmed whenever mortal beings come to worship their Master with sacrifices and prayers, in which consists the “service of man”, and as they are reinforced by virtue of that service of man,

וְכַד אִנּוּן מִתְתַּקְנָן בְּהַהִיא עֲבוֹדַת הָאָדָם, לְבָתַר מִנַּיְיהוּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְטָרְפִּין לְעָלְמָא דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:י״ד) לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְדָא אִיהוּ עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, דְּהָא חָצִיר לָא מַזְרִיעַ זֶרַע אִיהוּ אֶלָּא אִזְדַּמַּן לְמֵיכְלָא דְאֶשָׁא קַדִּישָׁא. וְעֵשֶׂב לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא. there springs up food and sustenance for the world, as it is written: “to bring forth bread out of the earth” (Ibid.). The same is implied here by the words HERB YIELDING SEED. For “grass” does not yield seed, but is only destined for food for the sacred fire, whereas “herb” helps to maintain the world.

וְכָל דָּא לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. כָּל תִּקּוּנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּקָא מְתַקְּנָא לְהַאי עֵשֶׂב אֶרֶץ. דְּפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן לְמָארֵיהוֹן לְסַפְּקָא עַל יְדֵיהוֹן מֵהַהִיא אֶרֶץ טַרְפֵּי וּמְזוֹנִי לְהַאי עָלְמָא וּלְאִתְבָּרְכָא בְּנֵי נְשָׁא מִבִּרְכָן דִּלְעֵיל (דלעילא). All this has for its purpose “to bring forth bread from the earth”, i.e. to provide, by virtue of the service offered to their Master by human beings, food and sustenance out of the earth for this world, so that the heavenly blessings should descend on mankind.

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. (בראשית לג ע"א) כְּמָה דְּעֵץ פְּרִי אַפִּיק חֵילָא דְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי, אוּף הָכָא אַפִּיק אִיהוּ. וּמָאן אִיהוּ אִלֵּין אִנּוּן כְּרוּבִים וְתִמְרוֹת. מַאי תִּמְרוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דְּסָלְקֵי בִּתְנָנָא דְקָרְבָּנָא, וּמִתְתַּקְּנֵי בַּהֲדֵיהּ וְאַקְמָן (נ"א ואקרון) תִּמְרוֹת עָשָׁן. וְכֻלְהוּ קַיָּימִין בְּתִקּוּנַיְיהוּ לַעֲבוֹדַת הָאָדָם, מַה דְּלָא קַיְימָא כֵּן חָצִיר דְּהָא אִתְעַתַּד לְמֵיכַל דִּכְתִיב, (איוב מ׳:ט״ו) הִנֵּה נָא בְּהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כְּבָקָר יֹאכַל. FRUIT TREE BEARING FRUIT. One degree above another, these combining male and female. Just as “fruit tree” produced the host of “trees bearing fruit”, so the latter in turn produced “Cherubim and Pillars”. “Pillars” are those that go up in the smoke of the sacrifices and derive their strength therefrom, and hence are called “pillars of smoke”, and all of them exist permanently for the “service of man”, whereas the “grass” has no permanence, being destined to be consumed as food, as it is written: “Behold now Behemoth, which I made with thee; he eateth grass as an ox” (Job 40, 15).

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי דִּיוּקְנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. אִלֵּין לָאו אִנּוּן כְּאִנּוּן כְּרוּבִים. אִלֵּין אַפֵּי רַבְרְבָן בְּדִיקְנָא חֲתִימָא. כְּרוּבִים אַפֵּי זוּטְרֵי כְּרַבְיָין. פְּנִי אָדָם כָּל (דין) דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בְּהוּ. בְּגִין דְּאִנּוּן אַפִּין רַבְרְבִין וּמִצְטַיְירִין בְּהוּ צִיּוּרִין גְּלִיפִין כְּגִלּוּפֵי שְׁמָא מְפֹרַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא מִזְרָ"ח מַעֲרָ"ב צָפוֹ"ן וְדָרוֹ"ם. The words “fruit tree bearing fruit” indicate the form of male and female in combination. Their faces are “like the face of a man” (Ezek. 1, 10), but they are not like the Cherubim, having large faces covered with beards, whereas the Cherubim have little faces like those of tender children. All forms are comprised in these, because they are “large faces”. On them are traced forms like the tracings of the Divine Name on the four cardinal points, East, West, North, and South.

מִיכָאֵ"ל רָשִׁים רְשִׁימוּ לְצַד דָּרוֹם. וְכָל אַנְפִּין מִסְתַּכְּלִין לְגַבֵּיהּ. פְּנֵי אָדָ"ם פְּנֵי אַרְיֵ"ה פְּנֵי שׁוֹ"ר פְּנִי נֶשֶׁ"ר. אָדָם אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְלָא אִקְרֵי אָדָם בַּר הָנִי וּמִנֵּיהּ אִצְטַיְירָן צִיּוּרִין דְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם דִּכְתִיב, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. Michael is imprinted on the South, and all faces are turned towards him, viz. “the face of a man… the face of a lion… the face of an ox… the face of an eagle” (Ibid.). “Man” implies the union of male and female, without which the name “man” (Adam) is not applied. By him are formed the figures of the chariot of God, as it is written: ” (On) the chariot of God are myriads of thousands of Shin’an (angels)” (Ps. 68, 15):

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מְשַׁלְּבָן חַד בְּחַד וְכָלִיל חַד בְּחַד לְמֶהוֵי כָּל חַד וְחַד כְּלִילָן בְּחַבְרֵיהּ, שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה אָדָם אִתְנַהֲגָן (בא מג ע"ב) בְּרָזָא דְּאַרְבַּע שְׁמָהָן גְּלִיפָאן סָלְקִין לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. These four are all interlaced and intertwined in one another, to wit, ox, eagle, lion, man. Their activity is directed by four graven names, which they ascend to contemplate.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא שׁוֹר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא חַד מִתְעַטְּרָא מְחָקְקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין גְּוָונִין וְאִיהוּ אֵ"ל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ. וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Ox” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with him a certain name crowned and engraved in two mystic forms, which represent the name El (God). Then it turns back and the throne engraves and traces it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא (יתרו פ ע"ב, תצא רפא ע"ב) נֶשֶׁר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְנַהֲרָא וּלְאִסְתַּלְקָא בִּסְלִיקוּ בְּעִטּוּרָא דִּלְעֵילָא וְאִיהוּ גָּדוֹל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Eagle” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with it another name, which is crowned and engraved in two mystic forms, to shine forth and to mount and be crowned on high; this represents the attribute “Great”. Then it turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא אַרְיֵה לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מִתְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְתַּקְּפָא וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּתוּקְפָּא וְאִיהוּ גִבּוֹר. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָא. “Lion” ascends to seek guidance and to gaze in the face of “Man”. Another name ascends with it and is crowned and engraved in two mystic forms to be endowed with strength and power, representing the attribute of “Mighty”. It turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

אָדָ"ם אִסְתַּכַּל בְּכֻלְהוּ וְכֻלְהוּ סָלְקִין וּמִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִצְטַיְירוּ בְּגִלוּפַיְיהוּ בְּצִיוּרָא דָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חַד דְּאִקְרֵי נוֹרָא. וּכְדֵין כְּתִיב עֲלַיְיהוּ (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, כֻּלְהוּ כְּלִילָן בְּהַאי דִּיוּקְנָא. וְהַאי דִּיוּקְנָא כָּלִיל לוֹן. “Man” contemplates all of them, and all ascend and contemplate him. Thus they all become engraved in this form in the one mystic name known as “Tremendous” (Nora). Thus it is written concerning them, “And the likeness of their faces is as the face of man” (Ezek. 1, 10). They are all embraced in that likeness, and that likeness embraces them all.

וְעַל רָזָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נחמיה ט׳:ל״ב) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. דְּהָא שְׁמָהָן אִלֵּין גְּלִיפִין אִנּוּן לְעֵיל (לעילא) בְּרָזָא דִרְתִיכָא עִלָּאָה, כְּלִילָא בְּאַרְבַּע אַתְוָון ידו"ד דְּאִיהוּ שְׁמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא. דִּיוּקְנִין אִלֵּין מְחַקְּקָן גְּלִיפָן בְּכוּרְסַיָיא. וְכוּרְסַיָיא גְלִיפָא מְרַקְמָא בְּהוּ חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא וְחַד לְקַמָּא וְחַד לַאֲחוֹרָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא. In virtue of all this the Holy One, blessed be He, is called the Great, Mighty, and Tremendous God, since these names are engraved above on the supernal chariot which is comprised in the four letters of the Tetragrammaton, which is the name that comprises all. These likenesses are engraved on the throne, and the throne is decorated with them, one to the right, one to the left, one in front, and one behind, corresponding to the four quarters of the world.

כֻּרְסְיָיא כַּד סָלְקָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִלֵּין, אִלֵּין אַרְבַּע שְׁמָהָן עִלָּאִין נָטְלִין לְהַאי כֻּרְסְיָיא, וְכֻּרְסְיָיא אִתְכְּלִיל בְּהוּ עַד דְּנָקְטָא וְלָקְטָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין דְּכִסּוּפִין. כֵּיוָן דְּנָקְטָא וְלָקְטָא אִנּוּן עִנּוּגִין וְכִסּוּפִין, נָחֲתָא מַלְיָיא, כְּאִילָנָא דְּמַלְיָיא עַנְפִּין לְכָל סְטַר וּמָלֵי אָבִין (איבין). The throne when it ascends is stamped with these four likenesses. These four supernal names bear along the throne, and the throne is comprised in them, and collects a harvest of longing desires. When it has collected these desires, it descends with its burden like a tree laden with branches on all sides and full of fruit.

כֵּיוָן דְּנָחֲתִי (דנחתא) נָפְקֵי אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ גְּלִיפָן מְנַהֲרִין נְצִיצִין מְלַהֲטִין. וְאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא, כְּדֵין אִתְקְרֵי, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵשֶׂב דְּאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא. As soon as it descends, these four likenesses come forth in their several shapes emitting bright flashes which scatter seed over the world. Hence it is written, “herb yielding seed”, because these scatter seed over the world.

נָפְקָא (כיון) דִּיוּקְנָא דְּאָדָם דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. כְּדֵין כְּתִיב עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. לָא אַפִּיק זַרְעָא אֶלָּא לְתוֹעַלְתָּא. עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ דַּיְיקָא. מִכָּאן דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאַפָּקָא זַרְעָא מִנֵּיהּ לְבַטָּלָא. But of the issuing forth of the likeness of man which comprises all the other likenesses it is written, “fruit tree yielding fruit after its kind, the seed of which is in it on the earth”. It produces no seed save for propagation. The term “in it” should be noticed. It teaches us that man may not emit his seed idly.

חָצִּיר (נ"א דשא) (רזא) דְּהָכָא לָאו אִיהוּ מַזְרִיעַ זֶרַע. וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּטַּל וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמָא (י"ט ב', מ"א) כְּהָנֵי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לֵיה דִּיוּקְנָא לְאִצְטַיְירָא וּלְאִתְגְּלָפָא בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא כְּלָל. אֶלָּא אִתְחַזּוּן וְלָא אִתְחַזּוּן. כָּל אִנּוּן דְּלָא אִצְטַיְירוּ בְּצִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא לֵית לוֹן קִיּוּמָא. קַיְימֵי לְפוּם שַׁעֲתָא וְאִתְאֲכִילוּ בְּאֶשָׁא דְּאָכְלָא אֶשָׁא וּמִהַדְּרִין כְּמִדִלְּקַדְּמִין וְכֵן בְּכָל יוֹמָא. This is hinted in the word “verdure”, which does not “yield seed”, and hence has no permanency like the others, not having any likeness which can be shaped or engraved in any manner at all. Such things show themselves but to vanish: they have not acquired form and likeness, and have no permanency; they exist only for a moment and then are consumed in that fire which devours fire, and are continually renewed and devoured.

(ויחי רט"ו) בַּר נָשׁ לְתַתָּא אִית לֵיהּ דִּיוּקְנָא וְצִיּוּרָא, וְלָא אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כְּגַוְונָא דְּהָנֵי דִלְעֵילָא. צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא דִּלְעֵיל (דלעלא). מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן כְּמָה דְּהַוְיָין בְּלָא מַלְבּוּשָׁא אָחֳרָא לְאִצְטַיְירָא. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן בְּקִיּוּמָא תָּדִיר. צִיּוּרָא דְּאָדָם לְתַתָּא מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ בְּמַלְבּוּשָׁא וְלָא כְּגַוְונָא (בגוונא) אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קָיְּימִין בְּקִיּוּמָא זְמַן וְעִדָּן. Man here below possesses an ideal form and likeness, but he is not so permanent as those supernal beings. These are formed in their proper shape without any outer covering to modify it. Hence they are changeless; whereas man below assumes form through the medium of an outer covering. Hence he endures for a while,

וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא מִתְפַּשַּׁט רוּחָא מֵהַאי מַלְבּוּשָׁא וְסָלְקָא (לעלא). וְהַהוּא אֶשָׁא דְּאָכְלָא אָכִיל לֵיהּ. וּבָתַר אִתְהַדַּר כְּמִלְקַדְּמִין וּמִצְטַיְירִין בִּלְבוּשַׁיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ לֵית לוֹן קִיּוּמָא כְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין דִּלְעֵיל. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איכה ג׳:כ״ג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. בְּנֵי נְשָׁא דְּאִנּוּן חֲדָשִׁים בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. מַאי טַעְמָא, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ, רַבָּה אִיהוּ וְלָא זְעֵירָא. and every night the spirit is divested of that garment and ascends and is consumed by that consuming fire, and then reverts to its former state and takes the same outer shape again. Hence they have not the same permanency as those supernal forms, and in allusion to this it is written, “new every morning” (Lam. 3, 23), i.e. human beings who are renewed every day. The reason is that “great is thy faithfulness” (Ibid.)-great and not little.

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וַדַּאי רַבָּה דְּיָכְלָא לְנַטְלָא כָּל בְּנֵי עַלְמָא וּלְאַכְלָלָא לוֹן בְּגַוָּוהּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. אֲתַר רַב וְסַגֵּי אִיהוּ דְּכָלִיל כֹּלָּא וְלֹא אִתְמַלְיָיא יַתִּיר. וְרָזָא דָא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגו' אָזְלֵי לְגַבֵּי יַמָּא וְיַמָּא נָטִיל לוֹן וְאָכִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְלָא אִתְמַלְיָיא. וּבָתַר אַפִּיק לוֹן כְּמִלְקַדְּמִין וְאָזְלֵי. וּבְגִין דָּא רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. “Great is thy faithfulness”: assuredly great, since it can support all the creatures of the world and comprise them all in itself, upper and lower alike. It is of infinite expanse, it absorbs all and becomes no fuller. This is alluded to in the verse, “All the rivers run into the sea, yet is the sea not full, etc.” (Eccl. 1, 7). They run into the sea, and the sea receives and swallows them and is not filled, and then it restores them to their former state. Hence “great is thy faithfulness”.

בְּיוֹמָא דָא כְּתִיב כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. בְּגִין דְּיוֹמָא דָא אָחִיד לִתְּרֵין סִטְרִין וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. אָמַר לְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וּלְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וְאַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית בֵּיהּ תְּרֵין זִמְנִין וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְּאַרְבַּע אַתְוָון גְּלִיפָא מְחַקְּקָא סָלִיק לִתְרֵיסַר אַתְוָון בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין רָשִׁים עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא: In the account of this (third) day it is written twice “that it was good”, the reason being that this day became intermediary between two opposing sides, and removed discord. It said to this side “good”, and to the other side “good”, and reconciled the two. Hence we find twice written in the account of it, “and he said”. Connected with this day is the secret of the name of four letters engraved and inscribed, which can be made into twelve (by permutations), corresponding to the four images on the four sides inscribed on the holy throne.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאוֹרוֹת וְכוּ'. מְאֹרֹת חָסֵר. דְּאִתְבְּרֵי אַסְכְּרָה לְרַבְיֵי. דְּבָתַר דְּאִתְגְּנִיז נְהִירוּ אוֹר קַדְמָאָה. אִתְבְּרֵי קְלִיפָּה לְמוֹחָא, וְהַהִיא קְלִיפָּה אִתְפַּשַּׁט וְאַפִּיק קְלִיפָּה אָחֳרָא. כֵּיוָן דְּנַפְקַת סַלְקָא וְנַחֲתָא מָטַת לְגַבֵּי אַנְפֵּי זוּטְרֵי, בָּעאַת לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ וּלְאִצְטַיְירָא בְּגַוַויְיהוּ וְלָא בָּעאַת לְאַפְרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, אַפְרַשׁ לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּמָּן וְנָחִית לָהּ לְתַתָּא, כַּד בְּרָא אָדָם בְּגִין לְאַתְקָנָא הַאי בְּהַאי עָלְמָא. AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHTS, ETC. The,word for “lights” (meoroth) is written defectively, as if me’eroth (curses), for the reason that the children’s disease, croup, was through them created. For after the primordial light was withdrawn there was created a “membrane for the marrow”, a k’lifah, and this k’lifah expanded and produced another. As soon as this second one came forth she went up and down till she reached the “little faces”.¹v. p 79. She desired to cleave to them and to be shaped as one of them, and was loth to depart from them. But the Holy One, blessed be He, removed her from them and made her go below.

כֵּיוָן דְּחָמַת לְחַוָּה דְּקָא מִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרוֹי דְּאָדָם דְּשַׁפִּירוּ דִּלְעֵילָא וְחָמַאת דִּיוּקְנָא שְׁלִים, פָּרְחָא מִתַּמָּן, וּבָעאַת כְּמִלְקַדְמִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַנְפּוֹי זוּטְרֵי. אִנּוּן נָטְרֵי תַּרְעִין דִּלְעֵיל לָא שַׁבְקוּ לָהּ. נָזַף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּהּ וְאַטִּיל לָהּ בְּשִׁפּוּלֵי יַמָּא. When He created Adam and gave him a partner, as soon as she saw Eve clinging to his side and was reminded by his form of the supernal beauty, she flew up from thence and tried as before to attach herself to the “little faces”. The supernal guardians of the gates, however, did not permit her. The Holy One, blessed be He, chid her and cast her into the depths of the sea,

וְיָתְבַת תַּמָּן עַד דְּחָטָא אָדָם וְאִנְתְּתֵיהּ. כְּדֵין אַפִּיק לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשִּׁפּוּלֵי יַמָּא, וְשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן רַבְיֵי אַפֵּי זוּטְרָא דִּבְנֵי נְשָׁא דְּאִתְחֲזוּן לְאַעֲנָשָׁא בְּחוֹבֵי דְּאֲבוּהוֹן. וְאִיהִי אָזְלָא מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא. קְרֵיבַת לְתַרְעֵי גַּן עֵדֶן דְּאַרְעָא וְחָמַת כְּרוּבִים נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּגַּן עֵדֶן וְיָתְבָא תַּמָּן לְגַבֵּי הַהוּא לַהַט הַחֶרֶב בְּגִין דְּהִיא נָפְקַת מִסִּטְרָא דְּהַהוּא לַהַט. where she abode until the time that Adam and his wife sinned. Then the Holy One, blessed be He, brought her out from the depth of the sea and gave her power over all those children, the “little faces” of the sons of men, who are liable to punishment for the sins of their fathers. She then wandered up and down the world. She approached the gates of the terrestrial paradise, where she saw the Cherubim, the guardians of the gates of Paradise, and sat down near the flashing sword, to which she was akin in origin.

בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא לַהַט אִתְהַפַּךְ עָרְקַת וּמְשֹׁטֶטֶת בְּעָלְמָא וְאִשְׁתַּכְּחַת רַבְיֵי דְּאִתְחֲזוּן לְאִתְעֲנָשָׁא וְחַיְיכַת בְּהוּ וּקְטֵילַת לוֹן. וְדָא אִיהוּ (פקודי רמח ע"ב) בִּגְרִיעוּ דְסִיהֲרָא דְּאַזְעִירַת נְהוֹרָא וְדָא מְאֹרֹת כַּד אִתְיְלִיד קַיִן לֹא יָכְלָא לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. לְבָתַר אִתְקְרִיבַת בַּהֲדֵיהּ וְאוֹלִידַת רוּחִין וְטִיסִין. When she saw the flashing sword revolving, she fled and wandered about the world and, finding children liable to punishment, she maltreated and killed them. All this is on account of the action of the moon in diminishing her (original) light. When Cain was born this k’lifah tried for a time without success to attach herself to him, but at length she had intercourse with him and bore spirits and demons.

אָדָם מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין שִׁמֵּשׁ בְּרוּחִין נוּקְבִין, עַד דְּאֲתַת נַעֲמָה וּמִגּוֹ שַׁפִּירוּ דִילָהּ טָעוּ בְּנִי הָאֱלֹהִים בַּתְרָהּ עַזָ"א וַעֲזָאֵ"ל וְאוֹלִידַת מִנַּיְיהוּ. וּמִנָּהּ אִתְפַּשְׁטוּ רוּחִין בִּישִׁין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא, דְּאִיהִי אָזְלַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בְּלֵילְיָא (נ"א בלילית) וְאָזְלָת בְּעָלְמָא וְחָיְיכַת (נ"א וחייכן) בִּבְנִי נְשָׁא וְעַבְדֵי לוֹן דְּאוֹשְׁדוּן קֶרִי. וּבְכָל אֲתַר דְּאַשְׁכְּחָן בְּנִי נְשָׁא נַיְימִין יְחִידָאִין בְּבֵיתָא שָׁרָן עֲלַיְיהוּ וְאֲחִידָן לוֹן וּמִתְדַּבְּקָן בְּהוּ וְנָטְלֵי מִנַּיְיהוּ תֵּאוּבְתָּא וְאוֹלִידָן מִנַּיְיהוּ. וְתוּ (יא ע"א) פָּגְעִין בֵּיהּ בְּמַרְעִין וְלָא יָדַע. וְכָל דָּא בִּגְרִיעוּ דְסִיהֲרָא. Adam for a hundred and thirty years had intercourse with female spirits until Naamah was born. She by her beauty led astray the “sons of God”, Uzza and Azael, and she bore them children, and so from her went forth evil spirits and demons into the world. She wanders about at night time, vexing the sons of men and causing them to defile themselves. Wherever these spirits find people sleeping alone in a house, they hover over them, lay hold of them and cleave to them, inspire desire in them and beget from them. They further inflict diseases on them without their being aware-all this through the diminution of the moon.

מְאֹרֹת כַּד אִתְתַּקָּנַת סִהֲרָא, אִתְהַפְּכָן אַתְוָון (תהילים י״ח:ל״א) אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה. מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ. מָגֵן הוּא עַל כָּל אִנּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְקַסְטִירִין דִּמְשׁוֹטְטֵי בְּעָלְמָא בִּגְרִיעוּ דִילָהּ לְכָל אִנּוּן דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּהֵימְנוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When the moon was restored, the letters of meoroth (lights) were reversed to form imrath (word), as it is written, “the word (imrath) of the Lord is tried, he is a shield to those that trust in him” (Ps. 18, 31), i.e. He is a shield against all those evil spirits and demons that wander about the world at the waning of the moon, unto those that hold fast to their faith in the Holy One, blessed be He.

שְׁלמֹה מַלְכָּה כַּד נָחִית לְעָמְקָא דֶאֱגוֹזָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ו׳:י״א) אֶל גִּנַּת אגוֹז יָרַדְתִּי, נָטַל קְלִיפָּה דֶאֱגוֹזָא וְאִסְתַּכַּל בְּכָל אִנּוּן קְלִיפִּין וְיָדַע (נ"א ואסתכל דכל אנון לא נבראו אלא מעינוגא) דְּכָל אִנּוּן עִנּוּגִין דְּהַנְהוּ רוּחִין קְלִיפִּין דֶּאֱגוֹזָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִתְדַבְּקָא בִּבְנֵי נְשָׁא (נ"א ולאסטאה) וּלְאִסְתָּאַב לוֹן דִּכְתִיב, (קהלת ב׳:ח׳) וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. King Solomon, when he “penetrated into the depths of the nut garden” (as it is written, “I descended into the nut garden”, S. S. 6, 11), took a nut-shell (klifah) and drew an analogy from its layers to these spirits which inspire sensual desires in human beings, as it is written, “and the delights of the sons of men (are from) male and female demons” (Eccl. 2, 8).

תּוּ תַּעֲנוּגֵי בְּנִי אָדָם דְּמִתְעַנְּגֵי בְּשֵׁינְתָא דְלֵילְיָא, נַפְקָא מִנַּיְיהוּ שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי בְּעָלְמָא וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא בְּהוּ. וְכֹלָּא מֹחָא לְגוֹ וְכַמָּה קְלִיפִּין חַפְיָא לְמוֹחָא. וְכָל עָלְמָא כְּהַאי גַּוְונָא עֵילָא וְתַתָּא This verse also indicates that the pleasures in which men indulge in the time of sleep give birth to multitudes of demons. The Holy One, blessed be He, found it necessary to create all these things in the world to ensure its permanence, so that there should be, as it were, a brain with many membranes encircling it. The whole world is constructed on this principle, upper and lower,

נְקוּדָה קַדְמָאָה הֲוָה נְהִירוּ פְּנִימָאָה דְּלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא לְמִנְדַע זְכִיכוּ וְדַקִּיקוּ וְנַקְיוּ דִילֵיהּ. עַד דְּאִתְפְּשַׁט פְּשִׁיטוּ. וְהַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּהַהִיא נְקוּדָה אִתְעֲבִיד חַד הֵיכָלָא לְאִתְלַבְּשָׁא הַהִיא נְקוּדָה נְהִירוּ דְּלָא יְדִיעַ לִסְגִיאוּ זִכּוּכָא דִילֵּיהּ. The primal point is the innermost light of a translucency, tenuity, and purity passing comprehension. The extension of that point becomes a “palace” (Hekal), which forms a vestment for that point with a radiance which is still unknowable on account of its translucency.

הֵיכָלָא דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא לְהַהוּא נְקוּדָה סְתִימָא אִיהִי נְהִירוּ דְּלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא. וְעִם כָּל דָּא לָאו דַּקִּיק וְזָכִיךְ אִיהוּ כְּהַהִיא נְקוּדָה קַדְמָאָה טָמִיר וְגָנִיז. הַהוּא הֵיכָלָא אִתְפַּשַּׁט פְּשִׁיטוּ אוֹר קַדְמָאָה. וְהַהוּא פְּשִׁיטוּ אִיהוּ לְבוּשָׁא לְהַהוּא הֵיכָלָא דַּקִּיק וְזָכִיךְ פְּנִימָאָה יַתִּיר. The “palace” which is the vestment for that unknowable point is also a radiance which cannot be comprehended, yet withal less subtle and translucent than the primal mystic point. This “palace” extends into the primal Light, which is a vestment for it.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִתְפַּשַּׁט דָּא בְּדָא וְאִתְלַבַּשׁ דָּא בְּדָא. עַד דְּאִשְׁתְּכַח דָּא לְבוּשָׁא לְדָא וְדָא לְדָא. דָּא מוֹחָא וְדָא קְלִיפָּה. וְאַף עַל גַּב דְּדָא לְבוּשָׁא. אִתְעֲבִיד אִיהוּ מוֹחָא לְדַרְגָא אָחֳרָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דָּא אִתְעֲבִיד הָכִי לְתַתָּא. עַד כִּי בְּצֶלֶם דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא מוֹחָא וּקְלִיפָּה רוּחָא וְגוּפָא. וְכֹלָּא אִיהוּ תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא. From this point there is extension after extension, each one forming a vestment to the other, being in the relation of membrane and brain to one another. Although at first a vestment, each stage becomes a brain to the next stage. The same process takes place below, so that on this model man in this world combines brain and shell, spirit and body, all for the better ordering of the world.

כַּד הֲוַת סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא בִּדְבֵקוּתָא חָדָא, הֲוַת סִיהֲרָא בִּנְהִירוּ. כֵּיוָן דְּאִתְפָּרְשָׁא מִן שִׁמְשָׁא וְאִתְפַּקְדַּת עַל (כל) חֵילָהָא, אַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אַזְעִירַת נְהוֹרָא. וְאִתְבְּרוּן קְלִיפִּין עַל קְלִיפִּין לִגְנִיזוּ דְמוֹחָא. וְכֹלָּא תִּקּוּנָא דְמוֹחָא. וְעַל דָּא יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר (כתיב). וְכָל דָּא לְתִקּוּנָא דְעָלְמָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: When the moon was in connection with the sun, she was luminous, but as soon as she separated from the sun and was assigned the charge of her own hosts, she reduced her status and her light, and shells upon shells were created for covering the brain, and all for the benefit of the brain. Hence meoroth is written defectively. All this was for the benefit of the world, and hence it is written, “to give light upon the earth”.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וַיַּעַשׂ רִבּוּיָא וְתִקּוּנָא דְּכֹלָּא כְּדְקָא יְאוּת. אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים בְּקַדְמִיתָא בְּחִבּוּרָא חָדָא. רָזָא דָּא שְׁמָא שְׁלִים כְּחֲדָא יהו"ה אֱלהִים אַף עַל גַּב דְּלָא אִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאֹרַח סָתִים. AND GOD MADE THE TWO GREAT LIGHTS. The word “made” signifies the due expansion and establishment of the whole. The words “the two great lights” show that at first they were associated as equals, symbolising the full name Tetragrammaton Elohim (although the latter part is not revealed, but is known inferentially).

הַגְּדוֹלִים דְּאִתְבְּרִיאוּ (נ"א דאתרביאו) בִּשְׁמָא דָא כְּדָא לְאִתְקְרֵי בְּהוּ שְׁמָא דְכֹלָּא. מצפץ מצפץ אִלֵּין שְׁמָהָן עִלָּאִין דִּתְלֵיסַר מְכִּילָן דְּרַחֲמֵי. הַגְּדוֹלִים, אִלֵּין אִתְרַבִּיאוּ וְסָלְקִין לְעֵילָא. בְּגִין דְּאִנּוּן עִלָּאִין מֵרָזָא עִלָּאָה וְסָלְקִין לְתוֹעַלְתָא דְּעָלְמָא דְאִתְקַיְימָא בְּהוֹן עָלְמִין. כְּגַוְונָא דָא שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת תַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא סְלִיקוּ בִּרְבוּתָא חָדָא. The word “great” shows that at their creation they were dignified with the same name, so that through them the name of the Whole was called Mazpaz Mazpaz,¹If the Hebrew alphabet is inverted, M= Y, Z=H, P=V. the two highest names of the thirteen categories of mercy.¹v. EX.XXXIV, 6. These were invested with greater dignity, and they are placed at the head because they derive from on high and ascend for the benefit of the world and for the preservation of worlds. Similarly the two lights ascended together with the same dignity.

לָא אִתְיְישָׁב סִיהֲרָא לְגַבֵּי שִׁמְשָׁא. דָּא אַכְסִיף מִקַּמֵּי דָּא. סִיהֲרָא אָמְרָה (שיר השירים א׳:ז׳) אֵיכָה תִרְעֶה. שִׁמְשָׁא אָמְרָה (שם) אֵיכָה תַרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם. שְׁרַגָא זְעֵירָא אֵיכְדֵין צָהִיר בַּצָּהֳרָיִם. (שם) שַׁלָּמָה אֶהיֶה כְּעוֹטְיָה אֵיכְדֵּין בְּכִסּוּפָא. כְּדֵין אַזְעִירַת גַרְמָהּ לְמֶהוֵי רֵישָׁא לְתַתָּאי. דִּכְתִיב צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַרְמָךְ. The moon, however, was not at ease with the sun, and in fact each felt mortified by the other. The moon said “Where dost thou pasture?” (S. S. 1, 7). The sun said “Where dost thou make thy flock to rest at noon? (Ibid.) How can a little candle shine at midday?” God thereupon said to her, “Go and diminish thyself.” She felt humiliated and said “Why should I be as one that veileth herself?” (Ibid.). God then said “Go thy way forth in the footsteps of the flock.” Thereupon she diminished herself so as to be head of the lower ranks.

וּמִתַּמָּן לֵית לָהּ נְהוֹרָא בַּר מִשִּׁמְשָׁא. דִּבְקַדְמִיתָא הֲווּ יַתְבֵי כְּחֲדָא בְּשִׁקּוּלָא. לְבָתַר אַזְעִירַת גַּרְמָהּ בְּכָל אִנּוּן דַּרְגִּין דִּילָהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי רֵישָׁא עָלַיְיהוּ. דְּהָא לֵית אִתְּתָא בְּרִבּוּיָא בַּר בְּבַעֲלָהּ כְּחֲדָא. אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל יהו"ה. וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן אֱלֹהִי"ם סוֹף כָּל דַּרְגִּין סוֹפָא דְּמַחֲשָׁבָה. בְּקַדְמִיתָא אִתְרְשִׁים אִיהוּ לְעֵילָא בְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אָת רְבִיעָאָה דִילֵיהּ. וּלְבָתַר אַזְעִירַת גַּרְמָהּ לְאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. From that time she has had no light of her own, but derives her light from the sun. At first they were on an equality, but afterwards she diminished herself among all those grades of hers, although she is still head of them; for a woman enjoys no honour save in conjunction with her husband. The “great light” corresponds to Tetragrammaton, and the “lesser light” to Elohim, which is the last of the degrees and the close of the Thought. At first it was inscribed above among the letters of the sacred Name, in the fourth letter thereof, but afterwards it took a lower rank with the name Elohim;

וְעִם כָּל דָּא סַלְקָא לְכָל סִטְרִין לְעֵיל בְּאָת ה' בְּחִבּוּרָא דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אִתְפַּשְׁטוּ דַרְגִין מִסִּטְרָא דָא וּמִסִּטְרָא דָא. דַּרְגִּין דְּאִתְפַּשְׁטוּ מִסִּטְרָא דִּלְעֵיל (דלעלא) אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם. דַּרְגִּין דְּאִתְפַּשְׁטוּן מִסִּטְרָא דְתַתָּא (דלתתא) אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. nevertheless, it still ascends in all directions above in the letter He in the union of the letters of the sacred Name. Afterwards degrees extended on this side and on that. The degrees that extended upwards were called “the dominion of the day”, and the degrees that extended downwards were called “the dominion of the night”.

וְאֵת הַכּוֹכָבִים שְׁאָר חֵילִין (חיילין) וּמַשִּׁירְיָין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּכֻלְהוּ תַּלְיָין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם חַי הָעוֹלָמִים. דִּכְתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. דָּא אֶרֶץ עִלָּאָה לְתַתָּא כְּדוּגְמָא דָא חַי הָעוֹלָמִים. וְדָא לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ תַּתָּאָה כְּדוּגְמָא דִלְעֵיל. “The stars” are the remainder of the forces and the hosts which, countless in number, are all suspended in that “firmament of the heaven” which is the “life of the universe”, as it is written, “and God placed them in the firmament of the heaven to give light upon the earth….” This is the lower earth, which derives light from them as they from above.

וְיוֹמָא רְבִיעָאָה אִיהוּ יוֹמָא מָאִיס מִבּוֹנִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ו׳) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. דְּהָא נְהוֹרָא דָא אַזְעִירַת גַּרְמָהּ וּנְהִירוּ דִילָהּ. וּקְלִיפִּין אִתְקְנוּ עַל דּוּכְתַּיְיהוּ. כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין דְּנָהֲרָן כֻּלְהוּ תַּלְיָין בְּהַאי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְאַתְקָנָא בְּהוּ כּוּרְסְיָיא דְדָוִד. The fourth day was “rejected of the builders”, because on it this luminary degraded itself and abated its radiance, and the outer shells were reinforced. All those radiating lights are suspended in that firmament of the heaven, that by them the throne of David may be established.

אִלֵּין נְהוֹרִין מְצַיְירָן צִיּוּרָא דִלְתַתָּא לְאַתְקָנָא צִיּוּרָא דְּכֻלְהוּ דְּאִנּוּן בִּכְלָלָא דְאָדָם צִיּוּרָא פְּנִימָאָה. דְּכָל צִיּוּרָא פְּנִימָאָה אִקְרֵי הָכִי. וּמֵהָכָא כָּל צִיּוּרָא דְּאִתְכְּלִיל בְּאִתְפַּשְׁטוּ דָא אִקְרֵי אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל לה) אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִן אָדָם וְלא שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. Those lights are formative agents in the lower world to perfect the shape of all those who are included in the term “man”. This is the name given to every interior shape; and thus every shape which is comprised in this extension is called “man”,

וְכָל רוּחָא אִקְרֵי אָדָם. רוּחָא דִסְטַר קַדִּישָׁא גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא (דאדם) אִיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איוב י׳:י״א) (יתרו סוף עה, וריש עו) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגו' בִּשְׂרָא דְאָדָם לְבוּשָׁא אִיהוּ. וּבְכָל אֲתַר כְּתִיב בְּשַׂר אָדָם, אָדָם לְגוֹ. בָּשָׂר לְבוּשָׁא דְּאָדָם גּוּפָא דִילֵיהּ. which properly indicates man’s spirit emanating from the realm of holiness, to which his body is a vestment, as we read, “Thou clothest me in skin and flesh” (Job 10, 11). Hence we often meet the expression “flesh of man”, implying that the real man is within and the flesh which is his body is only a vestment.

טְסִירִין דִּלְתַתָּא דְּאִתְהַתָּךְ בְּהִתּוּכָא דְרוּחָא דָא. אִצְטַיְירוּ מִנֵּיהּ צִיּוּרִין דְּאִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא. כְּגוֹן צִיּוּרָא דִּבְעִירֵי דַכְיָין (דברים י״ד:ד׳-ה׳) שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְגו' אִנּוּן דְּבָעְיָין לְאִתְכְּלָלָא בִּלְבוּשָׁא דְאָדָם הַהוּא רוּחָא פְּנִימָאָה דְּאִנּוּן סִטְרִין (ס"א ציורין), סָלִיק בְּהַהוּא שְׁמָא דְאִתְקְרֵי בָהּ גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא דְהַהוּא שְׁמָא בְּשַׂר שׁוֹר. שׁוֹר אִיהוּ פְּנִימָאָה דְהַהוּא גוּפָא. בָּשָׂר דִּילֵיהּ לְבוּשָׁא. וְכֵן כֻּלְהוּ. The lower beings which have been compounded with this spirit assume shapes which are clothed in another vestment, such as the forms of clean animals, ox, sheep, goat, deer, etc. They would fain partake of the vestment of man, corresponding to their inner nature, but their forms are covered by the name applied to their bodies; so we find “flesh of ox”, “ox” being the inner element of that body, while the “flesh” is the vestment; and so with all.

כְּגַוְונָא דָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא מְסָאֳבָא, רוּחָא דְאִתְפַּשַּׁט בִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נַפְקָא מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּ לָאו אִיהוּ אָדָם. וּבְגִין כָּךְ לָא סָלִיק בִּשְׁמָא דָא. שְׁמָא דְהַהוּא רוּחָא טָמֵא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא דְאָדָם וְלֵית בֵּיהּ חוּלָקָא. גּוּפָא דִילֵיהּ לְבוּשָׁא דְהַהוּא טָמֵא בָּשָׂר טָמֵא יִטְמָא לְגוֹ בְּשַׂר לְבוּשָׁא דִילֵיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּעוֹד דְּשָׁרֵי הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא גוּפָא אִתְקְרֵי טָמֵא. נָפַק רוּחָא מֵהַהוּא לְבוּשָׁא לָאו אִקְרֵי טָמֵא וְלָא סָלִיק הַהוּא לְבוּשָׁא בִּשְׁמָא. Similarly with the “other side”: the spirit which is found in the idolatrous nations issues from the realm of uncleanliness and is not, properly speaking, “man”; therefore it is not covered by this name and has no portion (in the future world). Its body, which is the vestment of that unclean thing, is unclean flesh, and the spirit is unclean within the flesh that clothes it. Therefore as long as that spirit is within that body it is called “unclean”. When the spirit emerges from that covering it is not called “unclean”, and the vestment does not bear the name of man.

טְסִירִין לְתַתָּא דְּאִתְהַתָּךְ בְּהִתּוּכָא דְרוּחָא דָא. אִצְטַיְירָן מִנֵּיהּ צִיּוּרִין דְּאִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא כְּגוֹן צִיּוּרֵי בְּעִירֵי מְסָאֲבֵי. וְאוֹרַיְיתָא פָּתַח בְּהוּ (ויקרא י״א:כ״ט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. כְּגוֹן חֲזִיר וְעוֹפֵי וּבְעִירֵי דְהַהוּא סִטְרָא רוּחָא סָלִיק בְּהַהוּא שְׁמָא גּוּפָא לְבוּשָׁא דִילֵיהּ. וְגוּפָא בְּשַׂר חֲזִיר אִקְרֵי. חֲזִיר לְגוֹ בִּשְׂרָא לְבוּשָׁא דִילֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין מִתְפָּרְשָׁן. אִלֵּין אִתְכְּלִילוּ בְּרָזָא דְאָדָם. וְאִלֵּין אִתְכְּלִילוּ בְּרָזָא דְטָמֵא. כָּל זִינָא אָזִיל לְזִינֵיהּ וְאִתְהַדַּר לְזִינֵיהּ. The lower beings compounded with this spirit assume shapes which clothe themselves in another vestment, such as the forms of unclean animals, of which the Law says “this shall be unclean to you”, such as the pig and unclean birds, and beasts of that side. The spirit is covered by the name of the body in which it is clothed, and the body is called “flesh of pig”-pig within the flesh which clothes it. Consequently these two groups are sharply separated, one side being embraced under the category “man” and the other under the category “unclean”, and the individuals flock each to its kind and return to their kind.

נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּקָא מְנַהֲרִין נַהֲרִין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְכוּ' לְאִצְטַיְירָא לְתַתָּא צִיּוּרִין כְּדְקָא חָזֵי. דִּכְתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְגו'. וְלִמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. שָׁלְטָנוּ דִּתְרֵין נְהוֹרִין דָּא אִיהוּ שָׁלְטָנוּ כְּדְקָא חָזֵי. Thus the supernal lights radiate in that “firmament of the heaven” to fashion in the lower world the requisite shapes, as it is written, “and God set them in the firmament of the heaven… and to rule by day and by night”. It is fit and proper that two lights should rule, the greater light by day and the lesser light by night.

מָאוֹר גָּדוֹל שָׁלְטָנוֹ בִּימָמָא. מָאוֹר קָטָן שָׁלְטָנוֹ בְּלֵילְיָא. וְרָזָא דָא מֵהָכָא שָׁלְטָנוּתָא דִדְכוּרָא בִּימָמָא לְמָנָאָה (נ"א למלאה) בֵיתֵיהּ דְּאִצְטְרִיךְ וּלְאָעֳלָא בֵּיהּ טַרְפָּא וּמְזוֹנָא. כֵּיוָן דְּעָאל לֵילְיָא וְנוּקְבָא נָקִיט כֹּלָּא לֵית שׁוּלְטָנוּ דְבֵיתָא בַּר בְּנוּקְבָא, דְּהָא כְּדֵין שָׁלְטָנוּ דִילָהּ (ולא דדכורא) דִּכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. הִיא וְלֹא הוּא. מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם דִּדְכוּרָא. מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה דְּנוּקְבָא. The lesson we derive is that the male rules by day to regulate his household and to bring food and sustenance into it. When night arrives, the female takes command, and she rules the house, as it is written, “she rises while it is still night and giveth food to her house” (Prov. 31, 15)-she and not he. Thus the dominion of the day belongs to the male and the dominion of the night to the female.

(מאור גדול דא הוא שמשא ואית ביה תרין עשר פתחין. אית ביה תרי עשר שעתי. ושמשא שליט על יומא. מאור קטן אית ביה תרי עשר פתחין ודא סיהרא ושלטא על ליליא. וליליא אית ביה תריסר שעתי. ועל דא ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד. שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י"ג מכילן דרחמי. ליל סיהרא ותריסר פתחין ואתעבידו י"ג ואתעבידו שמשא וסיהרא חד. ויום ולילה אחד. הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ורזא דא לעילא). The "greater luminary" is the sun, which has twelve openings and twelve hours, as the sun rules over the day. The "lesser luminary" is the moon, which also has twelve openings, the moon rules over the night, which has twelve hours. For this reason, it is written: "On that day Hashem shall be one, and His Name One" (Zecharyah 14:9). "One" is mentioned twice: once for Yud Hei Vav Hei, who is Zeir Anpin, "the greater luminary," and once of His Name, which is the female, "the lesser luminary." The sun together with its twelve openings becomes the thirteen attributes of Mercy. The moon together with its twelve openings also adds up to thirteen. So the sun becomes one and the moon becomes one; then it says, "Hashem shall be one, and His Name One," because the numerical value of echad (one) adds up to thirteen. Thus, the sun and the moon become one and the day and night also become one. This is why it is written: "And there was evening and there was morning, one day" (Gen. 1:5). The secret of this union is only applicable on high.

וְאֵת הַכּוֹכָבִים. כֵּיוָן דְּנוּקְבָא פְּקִידַת בֵּיתָא וְאִתְכְּנִיסַת לְבַעֲלָהּ לֵית שׁוּלְטָנוּ לְבֵיתָא אֶלָּא לְעוּלֵמְתָּן דְּאִשְׁתָּאֲרָן בְּבֵיתָא לְאַתְקָנָא כָּל תִּקּוּנֵי בֵּיתָא. וּבָתַר אִתְהַדַּר בֵּיתָא לְשָׁלְטָנוּ דִדְכוּרָא בִּימָמָא כֹּלָּא כְּדְקָא חָזֵי: Further it is written, AND THE STARS. As soon as the wife has given her orders and retired with her husband, the direction of the house is left to the maidens, who remain in the house to look after all its requirements. Then when day comes the man again duly takes command.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו נ״ה:ח׳) כִּי לא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם. תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ בָּעֵי לְנָקְמָא מֵאַחֲרָא שָׁתִיק וְלָא אָמַר מִידִי. דְּאִילוּ אוֹדְעֵיהּ יִסְתַּמַּר וְלָא יָכִיל לֵיהּ. AND THE LORD SAID, I WILL DESTROY MAN WHOM I HAVE CREATED FROM THE FACE OF THE GROUND. R. Jose quoted in this connection the verse, For my thoughts are not your thoughts (Is. 55, 8). He said: ‘When a man wants to take vengeance on another, he keeps his counsel and says nothing, for fear that, if he discloses his intention, the other will be on his guard and escape him.

אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי עָבִיד. לָא עָבִיד דִּינָא בְּעָלְמָא עַד דְּאַכְרִיז וְאוֹדַע לְהוּ זִמְנָא תְּרֵין וּתְלָתָא. בְּגִין דְּלָא אִיתָאי דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ דְּיֵימָא לֵיהּ מָה עֲבָדַת וְלָא יִסְתַּמַּר מִנֵּיהּ וְלָא יָכִיל לְקָיְימָא קַמֵּיהּ. Not so God. Before punishing the world, God proclaims His intention once, twice, and three times, because there is none who can stay his hand and say to Him, “what doest Thou?”, and in vain would one attempt to guard against Him.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. אוֹדַע לוֹן עַל יְדָא דְנֹחַ וְאַתְרֵי בְּהוֹן כַּמָּה זִמְנִין וְלָא שָׁמְעֵי. בָּתַר דְּלָא שְׁמָעוּ, אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. So now God said, “I will blot out man whom I have created from the face of the earth”; He proclaimed His intention to them by the hand of Noah, and warned them several times, but they would not listen. Then at last He executed judgement on them and exterminated them.

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ וְגו'. (מאי חזו כמא דאת אמר, (ישעיהו כ״א:ב׳) חזות קשה הוגד לי. בעובדוי דקודשא בריך הוא אתגלי נבואה עלאה לבני נשא. אשר שם שמות בארץ. שמות ודאי דהא שמא גרים לכלא) (והוא לשון שממון) דְּאִלּוּ הֲווּ מִפְעֲלוֹת יוד הא ואו הא שָׂם קִיּוּם בָּאָרֶץ, אֲבָל בְּגִין דְּהֲווּ מִפְעֲלוֹת שְׁמָא דֵאלהִים שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. R. Judah once expounded the text: Come, behold the works of the Lord,¹So our texts (Tetragrammaton). But it is obvious from what follows that the Zohar read Elohim (God). who hath made desolations in the earth (Ps. 46, 9). ‘If,’ he said, ‘it had been the works of Tetragrammaton, then they would have brought more life into the world, but being the works of Elohim, they made desolation in the world.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא הַשְׁתָּא אִתְעָרַת לְהַאי. לָאו, אֲנָא הָכִי אֲמִינָא לֵיהּ. בְּגִין דְּבֵין שְׁמָא דָא וּבֵין שְׁמָא דָא כֹּלָּא הוּא שְׁבַחָא. אֲבָל אֲנָא אֲמִינָא לֵיהּ כְּמָה דְּאִתְעָרוּ חַבְרַיָא דְּשָׁוֵי שְׁמָהָן. שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ שֵׁמוֹת מַמָּשׁ (שם בארץ ואמאי בגין לאשתמשא בהו עלמא ולמהוי קיומא בעלמא). Said R. Hiya to him: ‘As you have raised this point, I take leave to differ from you. In my opinion, whichever name is used the result is beneficial; and in this verse we should, as our colleagues have pointed out, read not shammoth (desolations), but shemoth (names).’

רַבִּי יִצְחָק אָמַר כֹּלָּא הוּא. וְאֲפִילּוּ מַה דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר קָאֲמַר. דְּאִלּוּ יְהֵא עָלְמָא בִּשְׁמָא דְרַחֲמֵי יִתְקַיָּים עָלְמָא, אֲבָל בְּגִין דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַל דִּינָא וְקָיְימָא עַל דִּינָא שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ וְשַׁפִּיר הוּא דְּאִלְמָלֵא כָּךְ לָא יָכִיל עָלְמָא לְאִתְקָיְימָא מִקַּמֵּי חוֹבֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. R. Isaac said: ‘You are both right. As R. Hiya says, if the world had been created through the name which connotes mercy (Tetragrammaton), it would have been indestructible; but since it has been created through the name which connotes justice (Elohim), “desolations have been placed in the earth”, and rightly so, since otherwise the world would not be able to endure the sins of mankind.’

תָּא חֲזֵי, נֹחַ כַּד אִתְיְילִיד קָרוּן לֵיהּ עַל שְׁמָא דִּנְחָמָה (נח, נייחאליה, נייחא לעלמא, נייחא לאבהן, נייחא לבנין, נייחא לעלאין, נייחא לתתאין, נייחא לעלמא דין, נייחא לעלמא דאתי) וְלֶהֱוֵי (ד"א ולמהוי) שְׁמָא גָרִים. אֲבָל (נ"א לגבי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי. נֹחַ בְּהִפּוּךְ אָתְוָון חֵן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְנֹחַ מָצָא חֵן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי חֵן הַיְינוּ נֹחַ. בְּצַדִּיקַיָיא שְׁמֵיהוֹן גָּרִים לְטַב. בְּחַיָּיבַיָא שְׁמֵיהוֹן גָּרִים לְבִישׁ. בְּנֹחַ כְּתִיב וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. בְּעֵר בְּכוֹר יְהוּדָה אִתְהַפָּכוּ אָתְווֹי לְבִישׁ. עֵ"ר רָ"ע. רַע בְּעֵינֵי יְיָ. Consider also this. When Noah was born, they gave him a name which connoted consolation, in the hope that it would work out its own fulfilment for them. His relation to God, however, is expressed by the same letters in the reverse order, viz. HeN (favour), as it is written, “and Noah found favour in the eyes of the Lord’,.’ Said R. Jose: ‘The names of the righteous influence their destiny for good, and those of the wicked for evil. Thus the anagram of Noah’s name is hen (favour), and we find it written of him, “and Noah found favour in the eyes of the Lord”; whereas the anagram of the name of Er the (wicked) son of Judah is ra’ (evil), and of him it is written, “and Er was evil in the sight of the Lord” (Gen. 38, 7).

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְיְילִיד נֹחַ חָמָא עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא דְּאִנּוּן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲוָה גָּנִיז גַּרְמֵיהּ וְאִשְׁתְּדָּל בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ. בְּגִין דְּלֹא לְמֵהַךְ בְּאוֹרְחַיְיהוּ. וְכִי תֹּאמַר בַּמָּה אִשְׁתַּדַּל. בְּהַהוּא (ל"ז ב) סִפְרָא דְאָדָם וְסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ וְהֲוָה אִשְׁתַּדַּל בְּהוּ לְמִפְלַח לְמָרֵיהּ. When Noah grew up, and saw how mankind were sinning before God, he withdrew himself from their society and sought to serve his Master, so as not to be led astray by them. He was especially diligent in the study of the book of Adam and the book of Enoch which we have mentioned, and from them he learnt the proper forms in which to worship God.

תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא דְּהָא נֹחַ מְנָא הֲוָה יָדַע לִקְרַב קָרְבָּנָא לְמָרֵיהּ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַשְׁכַּח חָכְמְתָא עַל מַה מִּתְקַיֵּים עָלְמָא וְיָדַע דְּעַל קָרְבָּנָא מִתְקַיֵּים. וְאִלְמָלֵא קָרְבָּנָא לָא הֲווּ קָיְימֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. This explains how it is that he knew it was incumbent upon him to bring an offering; it was these books which revealed to him the basis on which the existence of the world depends, to wit, the sacrifices, without which neither the higher nor the lower world can endure.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאֲבוּהִי אָרְחָא מְתַקְנָא קַמָּן בָּעִינָן לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. R. Simeon was once travelling in company with his son R. Eleazar and R. Jose and R. Hiya. As they were going along steadily, R. Eleazar said, ‘This is a favourable opportunity for hearing some explanation of the Torah.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (קהלת י׳:ג׳) גַּם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל הוֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְגו'. כַּד בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאַתְקָנָא אָרְחֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. עַד לָא יִפּוּק לְאָרְחָא בָּעֵי לְאַמְלָכָא בֵּיהּ וּלְצַלֵּי קַמֵּיהּ עַל אָרְחֵיהּ. כְּמָה דְּתָנִינָן דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ. R. Simeon thereupon commenced a discourse on the text: Also when the fool walketh by the way, his understanding faileth him, etc. (Eccl. 10, 3). He said: ‘If a man desires that his journey should be agreeable in the sight of God, he should, before he starts, take counsel of God and offer the appropriate prayer, according to the Rabbinical dictum based on the verse, “When righteousness goeth before him, then he shall set his feet on the way” (Ps. 85, 14), for then the Shekinah is not parted from him.

וְאֲפִילּוּ בְּאָרְחָא כַּד אִיהוּ אָזִיל לָא אִשְׁתַּדַּל בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וּבְגִינֵי כָךְ לִבּוֹ חָסֵר דְּלָא אָזִיל בַּהֲדֵיהּ דְּמָרֵיהּ וְלָא אִשְׁתְּכַח בְּאָרְחֵיהּ. וְאֹמֵר לַכֹּל סָכָל הוּא, אֲפִלּוּ כַּד שְׁמַע מִלָּה דִמְהֵימְנוּתָא דְמָארֵיהּ, הוּא אָמַר דְּטִפְּשׁוּתָא הוּא לְאִשְׁתַּדָּלָא בֵּיהּ. Likewise on the journey itself he does not busy his thoughts with the Torah, and for this reason also it is said that “his heart faileth him”, because he does not walk with his Master and is not found in His path. Further, “he saith to all, it is folly”: that is, when he does hear a word of true doctrine, he says it is folly to pay attention to it;

כְּהַאי דְּשָׁאִילוּ לְבַר נָשׁ (חד) עַל אָת קְיָימָא דִּרְשִׁימוּ בְּבִשְׂרֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וְאָמַר לָאו אִיהוּ מְהֵימְנוּתָא. שָׁמַע רַב יֵיבָא סָבָא וְאִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד תִּלָּא דְּגַרְמֵי. וְאֲנַן בְּהַאי אוֹרְחָא בְּסִיַּיעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעִינָן לְמֵימַר מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. like the man who was asked about the sign of the covenant imprinted on the flesh, and replied that it was no article of faith, whereupon R. Yeba the Elder frowned on him and he became a heap of bones. We, therefore, being on this journey with the support of the A1mighty, are beholden to discuss some point of Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (תהילים פ״ו:י״א) הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא. דְּהָא תָּנִינָן כֹּלָא הִיא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר לְמֶהֱוֵי זַכָּאָה אוֹ חַיָּיבָא. וְדָוִד הֵיךְ תָּבַע דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. He thereupon took the text: Teach me thy way, O Lord, I will walk in thy truth, unite my heart to fear thy name (Ps. 86, 11). He said: ‘This verse seems to conflict with the Rabbinical dictum that a man’s whole career is in the hands of heaven, save his choice of virtue or vice. If this is so, how could David make such a request as this of God?

אֶלָּא דָּוִד הָכִי קָאֲמַר. הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ. הַהוּא אֹרַח מִישׁוֹר וּמְתַקְנָא לְגַלָּאָה עֵינַי וּלְמִנְדַע לֵיהּ, וּלְבָתַר אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ אֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט וְלָא אַסְטֵי לְיָמִינָא וְלִשְׂמָאלָא. יַחֵד לְבָבִי מַאן לְבָבִי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ע״ג:כ״ו) צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי. וְכָל דָּא אֲנָא תָּבַע לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לְאִתְדַּבְּקָא בְּדַחַלְתָּךְ, לְאִסְתַּמָּרָא אוֹרְחֵי כְּדְקָא יָאוֹת. לְיִרְאָה שְׁמֶךָ אֲתַר חוּלְקִי דְּבֵיהּ שַׁרְיָא דַחַלְתָּא לְמִדְחַל. What David really asked, however, was only that God should teach him His ways, that is, open his eyes to know the right and proper way; then he would himself be able to walk in the way of truth without turning aside right or left. As for the expression “my heart”, this has the same significance as in the verse “the rock of my heart and my portion” (Ps. 73, 26). All this I entreat, he said, in order to fear Thy name, to cleave to Thy fear and to keep to the straight path. The words “to fear thy name” refer to David’s allotted place in which the fear of God is located.

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּדָחִיל לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁרְיָא עִמֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא יְאוּת דְּהָא הַהוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים בְּפוּלְחָנָא דְמָרֵיהּ. וּמָאן דְּלָא שָׁרְיָא בֵּיהּ דַּחֲלָא דְמָרֵיהּ לָא שָׁרְיָיא עִמֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא וְלָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. Consider this. Every man who fears God is secure in his faith, since he is whole-hearted in the service of his Master. But he who does not constantly fear his Master is not truly possessed of faith, nor is he accounted worthy of a share in the future world.’

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. מַאי כְּאוֹר נוֹגַהּ. כְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית, דָּא הוּא דְּגָנִיז לוֹן לְצַדִּיקַיָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. הוֹלֵךְ וְאוֹר דְּאִיהוּ סָלִיק בִּנְהוֹרֵיהּ תָּדִיר וְלָא גָרַע מִנֵּיהּ. R. Simeon further discoursed on the text: But the path of the righteous is as the shining light, that shineth more and more unto the perfect day (Prov. 4, 18). He said: ‘Happy are the righteous in this world and the world to come, since God desires to glorify them. For their path is as “the shining light”, that is to say, that radiant light which God created at the beginning of things, and which He set aside for the righteous in the future world. This “shineth more and more”, for its brightness continually augments.

אֲבָל בְּחַיָּיבַיָא מַה כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ. לא יָדְעוּ, וְכִי לָא יָדְעִין. אֶלָּא חַיָּיבַיָא אָזְלֵי בְּעֲקִימוּ דְּאָרְחָא בְּהַאי עָלְמָא. וְלָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא דְּזַמִּין (ד"א ל"ג לון) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵידַן לְהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאַעָלָאָה לוֹן בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם. וְאִנּוּן צָווחִין וְאָמְרִין וַוי לָן דְּלָא אוֹרִיכְנָא אוּדְנִין וְלָא אֲצִיתְנָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא אָמְרֵי ווי דָא (רלז ב). But of the wicked it is written, “The way of the wicked is as darkness, they know not at what they stumble” (Ibid. 19). In truth they do know; but they walk in a crooked path, and will not stop to reflect that one day God will judge them in the future world, and chastise them with the punishments of Gehinnom. Then they will bewail themselves every day, saying, “Woe to us that we did not incline our ears and listen.”

תָּא חֲזֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לוֹן לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי, וּלְמֵיהַב לוֹן אֲגַר חוּלַקְהוֹן אֲתַר דְּעֵינָא לָא שָׁלְטָא לְמֵיקַם עֲלֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. וּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. וּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ״א) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיהו ס׳:כ״א) צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וּכְתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (חסר): But as for the righteous, God will illumine them in the future world and will give them their due reward in a place which eye has never beheld, as it is written, “Eye hath not seen beside thee, O God, what thou wilt do for him that waits for thee” (Is. 64, 3). Also, “And they shall go forth and look upon the carcasses of the men that have transgressed against me” (Is. 66, 24); and again, “And ye shall tread down the wicked, for they shall be ashes under the soles of your feet” (Mal. 3, 21). Happy are the righteous in this world and in the world to come; of them it is written, “the righteous shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21), and also, “verily the righteous shall praise thy name, the upright shall dwell in thy presence” (Ps. 140, 14). Blessed is the Lord for ever, Amen and Amen.’

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת. דָּא מָאוֹר וְדָא מָאוֹר. בְּגִין כָּךְ אִנּוּן נְהוֹרִין דְּסָלְקֵי לְעֵילָא אִקְרוּן מְאוֹרֵי אוֹר. וְאִנּוּן נְהוֹרִין דְּנָחֲתוּ לְתַתָּא אִקְרוּן מְאוֹרֵי אֵשׁ דְּאִנּוּן דַּרְגִּין לְתַתָּא וְשָׁלְטֵי כָּל יוֹמוֹי דְחוֹל. וְעַל דָּא כַּד נָפִיק שַׁבַּתָּא מְבָרְכִין עַל שְׁרַגָא דְּהָא אִתְיְהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה. “And God made the two lights.” There are two kinds of luminaries. Those which ascend above are called “luminaries of light”, and those which descend below are called “luminaries of fire”. These latter belong to the lower sphere and rule over the weekdays. It is for this reason that at the expiry of Sabbath a blessing is said over the lamp, because rule is then restored to these luminaries.

אִלֵּין אִתְחַזְיָין, אֶצְבְּעָן לְגוֹ לָא אִית רְשׁוּ לְאִתְחַזְיָיא בְּהַהוּא שְׁרַגָּא דְּהָא מִלְּעֵילָא נָהֲרִין וְאִקְרוּן פָּנִים פְּנִימָאִין. וְרָזָא דָא וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. דְּלָא יִסְתַּכַּל בַּר נָשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. (שבת ל"ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי אִלֵּין פָּנִים דִּלְבַר דְּאִתְרְמִיזוּ בְּטוּפְרֵי. (שם) וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ אִלֵּין אֶצְבְּעָן לְגוֹ. אִלֵּין שָׁלְטֵי בְּשַׁבַּתָּא וְאִלֵּין שָׁלְטֵי בַּחוֹל. But it is not permissible to look at the fingers from the inside by the light of the candle. This is hinted in the verse, “Thou shalt see me from the back, thou shalt not see my face” (Ex. 33, 23). Therefore a man should not look at his fingers from the inside when he recites the blessing “Creator of the light of the fire”.

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט בִּלְחוֹדוֹי בְּאִנּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין עַל כּוּרְסֵי (ה) יְקָרֵיהּ וְכֻלְהוּ אִתְכְּלִילָן בֵּיהּ וְשָׁלְטָנוּתָא דִילֵיהּ אִיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אַחְסִין נַיְיחָא לְכָל עָלְמִין. וְיַרְתִין יְרוּתָא דְיוֹמָא דָא עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִקְרוּן עַמָּא חַד בְּאַרְעָא. מְאוֹרֵי אוֹר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא דְּאִיהוּ אוֹר קַדְמָאָה דְּהֲוָה בְּיוֹמָא קַדְמָאָה. דְּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא נָהֲרִין אִנּוּן מְאוֹרֵי אוֹר בִּלְחוֹדַיְיהוּ וְשָׁלְטִין. וּמִנַּיְיהוּ נָהֲרִין כֻּלְהוּ לְתַתָּא. On the Sabbath day God rules alone by means of those inner grades upon His throne of glory, and all of them are comprised in Him and He assumes dominion. Therefore on this day He accorded rest to all worlds. As part of the legacy of this day the holy and unique people has inherited the “luminaries of light” from the side of the Right, which is the primal light that was on the first day. For on the Sabbath day those luminaries of light shine alone and have dominion, and from them everything is illumined below.

וְכַד נָפִיק שַׁבַּתָּא גְּנִיזִין (אנון) מְאוֹרֵי אוֹר דְּלָא אִתְגַּלְיָין. וּמְאוֹרֵי הָאֵשׁ שָׁלְטִין כָּל חַד וְחַד עַל דּוּכְתַּיְיהוּ. אֵימָתַי שָׁלְטִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיכוּ לְאִתְנַהֲרָא מֵהַהוּא שְׁרַגָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. When Sabbath expires the luminaries of light are withdrawn and the luminaries of fire assume sway each in its place. They rule from the expiry of one Sabbath till the commencement of the next. For this reason it is proper to use the light of the lamp at the expiry of Sabbath.

וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב. דְּלָא יָכִיל עֵינָא לְמִשְׁלַט בְּהוּ בְּגִין דְּאִנּוּן רָצוֹא וָשׁוֹב. חַיּוֹת דְּאִתְגַּלְּיָין אִנּוּן דְּהַהוּא אוֹפָן קָאִים בְּגַוַּויְיהוּ, וּמָאן אִיהוּ דָּא מטטרון דְּאִיהוּ רַב וְיַקִּיר מִשְׁאָר אִלֵּין (נ"א חיילין), וְעִלָּאָה חֲמֵשׁ מְאָה פַּרְסֵי. It is said of the Hayyoth that “they run to and fro” (Ezek. 1, 14), and so no eye can follow them. The Hayyoth which disclose themselves are those in the midst of which there is an Ofan (wheel), which is Metatron, who is more exalted than all the other hosts.

חַיּוֹת דְּמִטַּמְרָן אִנּוּן (רביעאן) תְּחוֹת תְּרֵין אַתְוָון עִלָּאִין דְּאִתְכַּסְיָין. י"ה אַתְוָון שַׁלִּיטִין עַל ו"ה. אִלֵּין רְתִיכָא לְאִלֵּין. וְהַהוּא טְמִירָא לְכָל טְמִירִין דְּלָא אִתְיְדע כְּלָל שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְרָכִיב עַל כֹּלָּא. חַיּוֹת דְּאִתְגַּלְּיָין אִנּוּן לְתַתָּא תְּחוֹת אִלֵּין עִלָּאִין דְּמִטַּמְרָן, וְאִתְנַהֲרָן מִנַּיְיהוּ, וְנָטְלִין בְּגִינַיְיהוּ. The Hayyoth which are never disclosed are those which are under the two undisclosed letters Yod, He ‘, which rule over Vau, He’, these being the pedestal of the former. The most mysterious and incomprehensible essence rules over all and is mounted upon all. The Hayyoth which disclose themselves are below those which remain undisclosed and derive light from them and follow them.

חַיּוֹת עִלָּאִין כֻּלְהוּ כְּלִילָן (בראשית לג ע"ב) בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כֻּלְהוּ תַּלְיָין בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. רָקִיעַ שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַיּוֹת דָּא הַהוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח דָּא הַהוּא קַדְמוֹן (נ"א ה' קדמאה). The celestial Hayyoth are all comprised in the “firmament of the heaven”, and are referred to in the words “let there be lights in the firmament of the heaven”, “and they shall be for lights in the firmament of the heaven”. They are all suspended in that firmament. But there is also a firmament above the heavens of which it is written, “and a likeness upon the heads of the Hayyah, a firmament like the ice, etc.” (Ezek. 1, 22).

דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לֵית מָאן דְּיָכִיל לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע. מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּאִיהוּ סָתִים בְּמַחֲשָׁבָה. וּמַחֲשָׁבָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא סְתִימָא עִלָּאָה. מַחֲשָׁבָה דְּבַר נָשׁ בְּכָל עָלְמָא (ס"א לא יכיל) לְאִתְדַּבְּקָא וּלְמִנְדַע לָהּ. מִלִּין דְּתַלְיָין בְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לֵית מָאן דְּיָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא לוֹן. מַחֲשָׁבָה (עלאה) מַמָּשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַּמָּה. לְגוֹ מִן מַחֲשָׁבָה מַאן אִיהוּ דְּעֲבִיד רַעֲיוֹנֵי. דְּהָא לֵית סוּכְלְתָנוּ לְמִשְׁאַל כָּל שֶׁכֵּן לְמִנְדַע. This is the first He’ beyond which it is impossible for the human mind to penetrate, because what is further is enveloped in the thought of God, which is elevated above the comprehension of man. If that which is within the Thought cannot be comprehended, how much less the Thought itself! What is within the Thought no one can conceive,

אֵי"ן סוֹ"ף לֵית בֵּיהּ רִשּׁוּמָא כְּלָל וְלָא תַּלְיָא שְׁאֵלְתָּא בֵּיהּ וְלָא רַעֲיוֹנָא לְאִסְתַּכְּלוּתָא דְּמַחֲשָׁבָה כְּלָל. מִגּוֹ סְתִימָא דִסְתִימָא, מֵרִישׁ נְחִיתוּ דְּאֵין סוֹף, נְהִיר נְהִירוּ דַּקִּיק וְלָא יְדִיעַ. סָתִים בִּסְתִּימוּ (נ"א ברשימו) כְּחִדּוּדָא דְמַחֲטָא. רָזָא סְתִימָא דְּמַחֲשָׁבָה לָא יְדִיעַ עַד דְּאִתְפְּשַׁט נְהִירוּ מִנֵּיהּ. בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ רְשִׁימִין דְּאַתְוָון כֻּלְהוּ. מִתַּמָּן נַפְקָן. much less can one know the En Sof, of which no trace can be found and to which thought cannot reach by any means. But from the midst of the impenetrable mystery, from the first descent of the En Sof there glimmers a faint undiscernible light like the point of a needle, the hidden recess of thought, which even yet is not knowable until there extends from it a light in a place where there is some imprint of letters, and from which they all issue.

בְּרֵישׁ כֹּלָּא. א רֵישָׁא וְסוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין. רְשִׁימוּ דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ דַּרְגִּין כֻּלְהוּ. וְלָא אִקְרֵי אֶלָּא אֶחָד. לְאַחֲזָאָה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ דִּיוּקְנִין סַגִּיאִין לָאו אִיהוּ אֶלָא חַד. וַדַּאי אִיהוּ אָת דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּלְיָין בֵּיהּ. First of all is Aleph, the beginning and end of all grades, that on which all the grades are imprinted and which yet is always called “one”, to show that although the Godhead contains many forms, it is still only one. This is the letter on which depend both the lower and the upper entities.

רֵאשִׁיתָא דְּאָלֶ"ף טְמִירוּ דְּרָזָא דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. וְהַהוּא אִתְפַּשְׁטוּ דְּהַהוּא רָקִיעַ עִלָּאָה כֹּלָּא סָתִים בְּהַהוּא רֵישָׁא. בְּגִין דְּכַד נָפִיק א' מֵהַאי רָקִיעַ בְּדִיּוּקְנָא דְּרָזָא דְּרִישָׁא דְּמַחֲשָׁבָה נַפְקָא. בְּהַהוּא אֶמְצָעִיתָא דְּאָלֶ"ף שִׁית דַּרְגִּין כְּלִילָן בֵּיהּ רָזָא דְּכֻלְהוּ חַיּוֹת טְמִירִין עִלָּאִין (ס"א דסליקן) (ס"א דתליין) מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה. The top point of the Aleph symbolises the hidden supernal thought, in which is contained potentially the extension of the supernal firmament. When Aleph issues from that firmament in a form symbolising the commencement of Thought, there issue in its middle bar six grades, corresponding to the hidden supernal Hayyoth which are suspended from the Thought.

חַד נְהִירוּ דְּנָהִיר וְאִתְגְּנִיז. דְהָא נְהִירוּ דְּאָת (ט) דִבְרֵאשִׁית (ס"א ב' דבראשית). חוֹם הַיּוֹם דְּהֲוָה אַבְרָהָם יָתִיב פֶּתַח הָאֹהֶל דְּאִיהִי פִּתְחָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. וְחוֹם הַיּוֹם נָהִיר עַל הַהוּא פִּתְחָא וְנָהֲרָא מִתַּמָּן. One is the light which shone and was withdrawn. This is the “heat of the day” which Abraham felt when he was sitting at “the door of his tent”, the door which opens the way from below to above, and on which shone “the heat of the day”.

תִּנְיָנָא נְהִירוּ דְּאֲזִיל לְאִתְחַשְׁכָא לְעֵת פְּנוֹת עֶרֶב. רָזָא דִצְלוֹתָא דְיִצְחָק לְאַתְקָנָא הַאי דַרְגָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עֶרֶב. אִסְתַּכְּלוּתָא דְּעֶרֶב וַחֲשׁוֹכָן כֻּלְהוּ לְגַבֵּיהּ. בְּהַאי פְּנוֹת עֶרֶב וְאִסְתַּכַּל נ"א אִסְתְּחָן יַעֲקֹב בְּהַהוּא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. A second light is that which fades away at eventide, to restore which was the object of Isaac’s prayer, as it is written, “Isaac went forth into the field to meditate at eventide” (Gen. 24, 63).

כְּמָה דְּאִלֵּין אֲחִידָן משֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל, אוּף הָכִי אֲחִידָן (ס"א דא בדא) יַעֲקֹב משֶׁה וְיוֹסֵף. יַעֲקֹב מָארֵיהּ דְּבֵיתָא. מִית יַעֲקֹב נְטַל משֶׁה בֵּיתָא וּמַנֵּי לָהּ בְּחַיָּיו. יוֹסֵף עַל יְדֵי דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה הֲוָה צַדִּיק. (ותרווייהו לא שמשו ביתא אלא ביוסף בגין דהוה צהק). In the same manner that Moses and Aaron - are connected (to Samuel) so are Jacob and Moses connected to Joseph. Jacob was the owner of the house. When Jacob passed away, Moses gained control over the house during his lifetime. Joseph was righteous because of Jacob and Moses.

יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף נָטַל בֵּיתָא דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. משֶׁה לָא שִׁמֵּשׁ בָּהּ עַד דְּנָטַל לֵיהּ לְיוֹסֵף. כַּד נָפְקַת שְׁכִינְתָּא מִן גָּלוּתָא לָא יָכִיל לְאִזְדַּוְוגָא בָּהּ אֶלָּא בְּיוֹסֵף דִּכְתִיב, (שמות י״ג:י״ט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. אַמַּאי כְּתִיב עִמּוֹ. אֶלָא גּוּפָא לָא אִזְדַּוַוג בְּנוּקְבָא עַד דְּאִזְדַּוַּוג בַּהֲדֵי בְּרִית. וְעַל דָּא משֶׁה נָטַל לֵיהּ לְיוֹסֵף עִמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהֲוָה עִמֵּיהּ שִׁמֵּשׁ בְּנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב משֶׁה וְיוֹסֵף כְּחֲדָא אָזְלֵי. Jacob took over the house through Joseph, as it is written: "These are the generations of Jacob Joseph" (Beresheet 37:2). Moses did not mate with her until he attained (the connection with) Joseph. When the Shechinah returned from the exile (Moshe) was able to unite with (the Shechinah) only through Joseph, as it is written: "And Moses took the bones of Joseph with him" (Shemot 13:19). Why is it written: "with him?" Because the body is not (fit) for mating with the female unless it unites with the covenant (i.e. Yesod). This is why Moses took Joseph with him. Because, since (Yosef) was (connected) with him, (Ze'er Anpin) could mate with this Female principle in the proper manner. Thus, Jacob, Moses and Joseph go together as one.

יַעֲקֹב מִית וְגוּפֵיהּ אָעֳלוּ לֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. יוֹסֵף מִית גּוּפֵיהּ לָא אִתְקַּבַּר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אֶלָא גַרְמוֹי. משֶׁה (מית) לָא הַאי וְלָא הַאי. אַמַּאי. אֶלָּא יַעֲקֹב בַּעֲלָהּ קַדְמָאָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוָה. מִית יַעֲקֹב אִזְדַּוְוגָא בֵּיהּ בְּמשֶׁה. וּבְעוֹד דְּהֲוָה משֶׁה בְּהַאי עָלְמָא מָנֵי לָהּ כְּדְקָא יְאוּת וְאִיהוּ הֲוָה בַּעֲלָהּ תִּנְיָינָא. When Jacob died, his body was buried in the Holy Land; but when Joseph died, only his bones were buried in the Holy Land. For Moses, no part of his body was buried in the Holy Land. Because Jacob was the first husband of the Queen, but after Jacob died, (the female principle) mated with (the internal aspect of Ze'er Anpin, which is called) Moses. As long as Moses was in this world, he visited her, as was proper. He became the second husband.

יַעֲקֹב אָעִילוּ לֵיהּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא גּוּפֵיהּ שְׁלִים בְּגִין דְּאִיהוּ גוּפָא. יוֹסֵף גַּרְמוֹי וְלָא גּוּפֵיהּ בְּגִין דְּגָרְמִין אִנּוּן חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין דִּלְעֵילָא וְכֻלְהוּ נַפְקֵי מֵהַהוּא צַדִּיק. וְצַדִּיק צְבָאוֹת אִקְרֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּכָל צְבָאוֹת וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין מִנֵּיהּ נָפְקִין. וְעַל דָּא גַּרְמוֹי דְּאִנּוּן צְבָאוֹת אָעֳלוּ בְּאַרְעָא. They carried Jacob to the Holy Land in his entire body, because he is the body. But for Joseph, only his bones and not his body. Why? Because the bones are the hosts and legions of above and they all emerge from that Righteousness. (Yosef) the Righteous was called by the name Tzva'ot (Eng. 'hosts'). Why? Because all the hosts and legions above emerge from him. Because of this, the bones, which are the hosts, were taken to the Holy Land.

משֶׁה הֲוָה לְבַר וְלָא עָאל תַּמָּן לָא גוּפֵיהּ וְלָא גַרְמוֹי אֶלָּא אָעֳלַת שְׁכִינְתָּא בְּאַרְעָא. בָּתַר דְּמִית משֶׁה וְאִתְהַדְּרַת לְבַעֲלָהּ קַדְמָאָה וַדַּאי אִיהוּ יַעֲקֹב. מִכָּאן נוּקְבָא דְּאִתְנְסֵיבַת בִּתְרֵין, בְּהַהוּא עָלְמָא אֲהַדְּרַת לְקַדְמָאָה. משֶׁה הֲוָה לְבַר כֵּיוָן דְּבַעֲלָהּ קַדְמָאָה הֲוָה בְּאַרְעָא. Moses remained outside (the Holy Land). Neither his body nor his bones entered. Instead, the Shechinah entered the Holy Land after Moses had died and returned to her first husband, who was Jacob. From this, (we learn that if) a woman is married to two men (in this world), she shall return, after her demise, to her first husband in the World to Come. Because Jacob, her first husband, was in the Holy Land Moses was (buried) outside.

משֶׁה שִׁמֵּשׁ בְּסִיהֲרָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ בְּגוּפָא וּמַנֵּי לָהּ לִרְעוּתֵיהּ. כַּד אִתְפַּטַּר מֵהַאי עָלְמָא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה בְּרוּחָא קַדִּישָׁא וְאִתְהַדַּר בְּרוּחָא לְיוֹבְלָא עִלָאָה וְתַמָּן אִתְדַּבְּקוּ בְּאִנּוּן שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּהֲווּ דִּילֵיהּ. מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן לְיַעֲקֹב דְּהוּא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא לְגוֹ שְׁמִטָּה מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן בְּחַיָּיו (בגין) כֵּיוָן דְּבֵיתָא אָחֳרָא הֲוָה לֵיהּ. Moses mated with the moon while he was still enclothed in a body. He had full control over her. When he passed from this world, his sacred spirit ascended high and the spirit returned to the supernal Jubilee. There, (Moshe) cleaved to 600,000, which belonged to him. This is something that did not happen to Jacob; his spirit returned to the Sabbatical year. This did not happen as long as he was alive, because in his lifetime he had a different house.

וְאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּתִקּוּנָא (דעלמא נ"א דלתתא) אִתְתַּקָּנַת בְּחֵילָא דִּלְעֵילָא. וְעַל דָּא לָא אִתְחֲזוּן לְמֶהוֵי כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. אִנּוּן דְּעָלְמָא עִלָּאָה הֲווּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ כֻּלְהוּ בְּרוּחָא. וְאִנּוּן דְּעָלְמָא תַּתָּאָה הֲווּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ כֻּלְהוּ בְּגוּפָא. וְלָא אִתְחֲזוּן לְמֶהֱוֵי אִלֵּין וְאִלֵּין גּוֹ סִיהֲרָא. אֶלָא אִלֵּין גּוֹ סִיהֲרָא. וְאִלֵּין לְבַר. לְנַהֲרָא אִלֵּין מִגּוֹ אִלֵּין. The lowest grade in the Holy Land is completed by the power of the upper. Because of this, it is impossible for them all to be together. Because those from the supernal world all comprise the aspect of the spirit alone. And those from the lower world are the aspect of the body. It is not proper for all of these to be combined within the moon. So the former should be inside the moon and the latter outside, each receives illumination from the other.

וְכֻלְהוּ דְּעָאלוּ בְּאַרְעָא דִּיוּקְנָא דְקַדְמָאֵי הֲווּ. וְלָא הֲווּ בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה כַּוָּותַיְיהוּ. בְּגִין דְּלָא יְהֵא דָרָא וְלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא כְּאִנּוּן קַדְמָאֵי דְּאִתְחַזְּיָא לְהוֹן זִיו יְקָרָא דְמָארֵיהוֹן אַפִּין בְּאַפִּין. All those who entered the Land had only the image of the first ones but they did not reach that supernal level as the first ones did. Why? Because there will be no generation, and there never was, such as those first ones to whom the brilliance of the glory of their Master was revealed face to face.

יַעֲקֹב שִׁמֵּשׁ בִּנְשׁוֹי בְּגוּפָא. לְבָתַר אִתְדָּבַּק רוּחָא בְּרוּחָא. משֶׁה אִתְפְּרַשׁ מֵאִתְּתֵיהּ וְשִׁמֵּשׁ כַּד אִיהוּ בְּגוּפָא בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אִתְדָּבַּק רוּחָא בְּרוּחָא עִלָּאָה טְמִירָא דִלְעֵילָא. וְכָל דַּרְגִּין הֲווּ מִתְדַּבְּקָן כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. רוּחָא דְמשֶׁה דְּיוֹבְלָא אִיהוּ גּוּפֵיהּ דִּשְׁמִטָּה. רוּחָא דְיַעֲקֹב לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁמִטָּה, גּוּפֵיהּ דִּנְשׁוֹי הֲוָה בְּהַאי עָלְמָא. Jacob mated with his wives in his lifetime with his body. After (his death), his spirit cleaved to the spirit. However, Moses separated himself from his wife and cleaved to the Holy Spirit while he was still enclothed in his body. After, his spirit cleaved to the concealed and supernal spirit, and all the grades were united and shone as one. The spirit of Moses came from the Jubilee and his body came from the Sabbatical year. The spirit of Jacob cleaved to the Sabbatical year, while his body belonged to his wives in this world.

כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין בְּדִיוּקְנָא דִּלְהוֹן לְתַתָּא בְּאַרְעָא (נ"א בדיוקנא דלהון לתתא מנהון בדיוקנא דלהון לתתא בארעא) וְכֻלְהוּ תַּלְיָין בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. הָכָא רָזָא דִתְרֵין שְׁמָהָן כְּלִילָן כְּחֲדָא וְשִׁכְלוּלָא דִּלְהוֹן תְּלָתָא וְאִתְהַדְּרָן לְחַד דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְאִיהוּ שְׁמָא גְלִיפָא מְחַקְּקָא כְּלִילָן בְּהַאי בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא: All those supernal lights exist in their image below-some of them in their image below upon the earth; but in themselves they are all suspended in the “firmament of the heaven”. Here is the secret of two names combined which are completed by a third and become one again.

וַיֹּאמֶר אֱלהִים נַעֲשֶׂה אָדָם (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וְגו' פָּתַח הַהוּא סָבָא דְסָבִין וְאָמַר, שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן מָאן הוּא דְּאָמַר וַיֹּאמֶר אֱלהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. (ויאמר אלהים) מַאי נִיהוּ הָכָא הַאי אֱלֹהִים. אַדְהָכִי פָּרַח הַהוּא סָבָא דְסָבִין וְלָא חָמָא לֵיהּ. וּכְמָה דִשְׁמַע רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ שִׁמְעוֹן וְלָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לְחַבְרוֹי וַדַּאי הַאי הוּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (דניאל ז׳:ט׳) וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִיב. הָא כְּעַן אִיהוּ שַׁעֲתָא לְמִפְתַּח בְּהַאי רָזָא. דְּוַדַּאי הָכָא אִית רָזָא דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְאִתְגַּלְיָא. וּכְעָן מַשְׁמַע דִּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִתְגַּלְּיָא. AND GOD SAID, LET US MAKE MAN.¹The commentator, Derekh Emeth, remarks that from here to 29a (Bereshith teninan) is obviously, from its style, not an intrinsic part of the Zohar. It seems, however, to fill a gap in the Zoharic exposition, and therefore most of it has been translated. It is written, “The secret of the Lord is to them that fear him” (Ps. 25, 14). That most reverend Elder opened an exposition of this verse by saying ‘Simeon Simeon, who is it that said: “Let us make man?” Who is this Elohim?’ With these words the most reverend Elder vanished before anyone saw him. R. Simeon, hearing that he had called him plain “Simeon”, and not “Rabbi Simeon”, said to his colleagues: ‘Of a surety this is the Holy One, blessed be He, of whom it is written: “And the Ancient of days was seated” (Dan. 7, 9). Truly now is the time to expound this mystery, because certainly there is here a mystery which hitherto it was not permitted to divulge, but now we perceive that permission is given.’

פָּתַח וְאָמַר לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ כַּמָּה בִּנְיָינִין לְמִבְנֵי. וְהֲוָה לֵיהּ אוּמָנָא. וְהַהוּא אוּמָנָא לָא הֲוָה עֲבַד מִדָּעַם אֶלָּא מֵרְשׁוּ דְמַלְכָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. מַלְכָּא וַדַּאי אִיהוּ חָכְמָה עִלָּאָה לְעֵילָא. וְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא (איהו) מַלְכָּא לְתַתָּא. אֱלֹהִים אוּמָנָא לְעֵילָא וְדָא אִימָא עִלָּאָה. אֱלהִים אוּמָנָא לְתַתָּא וְדָא שְׁכִינְתָּא (תקונים ע"ב דף צ"ז א) דִלְתַתָּא. He then proceeded: ‘We must picture a king who wanted several buildings to be erected, and who had an architect in his service who did nothing save with his consent. The king is the supernal Wisdom above, the Central Column being the king below: Elohim is the architect above, being as such the supernal Mother, and Elohim is also the architect below, being as such the Divine Presence (Shekinah) of the lower world.

וְאִתְּתָא לֵית לָהּ רְשׁוּ לְמֶעְבַּד מִדָּעַם בְּלָא רְשׁוּת בַּעֲלָהּ. וְכָל בִּנְיָינִין דְּהֲווּ בְּאֹרַח אֲצִילוּתָא הֲוָה אָמַר אַבָּ"א בְּאֲמִירָה לְגַבֵּי אִמָּ"א יְהֵא כְּדֵין וּכְדֵין, וּמִיָּד הֲוָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר הֲוָה אָמַר לֵאלהִים, יְהִי אוֹר. מָארֵי דְבִנְיָינָא אִיהוּ אוֹמֵר וְאוּמָנָא עָבִיד מִיָּד. וְהָכִי כָּל בִּנְיָינִין בְּאֹרַח אֲצִילוּתָא הֲוָה אָמַר יְהִי רָקִיעַ, יְהִי מְאֹרֹת, וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד מִיָּד. Now a woman may not do anything without the consent of her husband. When he desired anything built in the way of emanation (aziluth), the Father said to the Mother by means of the Word (amirah), “let it be so and so”, and straightway it was so, as it is written, “And he said, Elohim, let there be light, and there was light”: i.e. one said to Elohim, let there be light: the master of the building gave the order, and the architect carried it out immediately; and so with all that was constructed in the way of emanation.

כַּד מָטָא לְעָלְמָא דְּפִּרוּדָא דְּאִיהוּ עוֹלָם הַנִּבְדָּלִים, אָמַר אוּמָנָא לְמָארֵי בִּנְיָינָא נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. אָמַר מָארֵי בִּנְיָינָא וַדַּאי טַב הוּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ. אֲבָל עָתִיד הוּא לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ בְּגִין דְּאִיהוּ כְּסִיל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י׳:א׳) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ. When he came to the “world of separation”, which is the sphere of individual beings, the architect said to the master of the building: “Let us make man in our image, according to our likeness.” Said the master of the building: “Truly, it is well that he should be made, but he will one day sin before thee, because he is foolish: so it is written, ‘A wise son rejoiceth his father, and a foolish son is a heaviness to his mother’ (Prov. 10, 1).”

אִיהִי אָמְרָה בָּתַר דְּחוֹבֵיהּ תַּלְיָא בְּאִמָּ"א וְלָא בְּאַבָּ"א אֲנָא בָּעִינָא לְמִבְרֵי לֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא דִילִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּתָּפָא בֵּיהּ אַבָּ"א. She replied: “Since his guilt is referred to the mother and not the father, I desire to create him in my likeness.” Hence it is written, “And Elohim created man in his image”, the Father not being willing to share in his creation.

פָּתַח עוֹד רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (דברים ל״ב:ל״ט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגו'. אָמַר חַבְרַיָּיא שִׁמְעוּ מִלִּין עַתִּיקִין דְּבָּעֵינָא לְגַלָּאָה בָּתַר דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּ עִלָּאָה לְמֵימַר. מַאי נִיהוּ דְּאָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. אֶלָּא דָּא הוּא עִילַּת עַל כָּל עִלָּאִין. הַהוּא דְּאִתְקְרֵי עִלַּת הָעִלּוֹת עִלַּת מֵאִלֵּין עִלּוֹת. דְּלָא יַעֲבִיד חַד מֵאִלֵּין עִלּוֹת שׁוּם עוֹבָדָא עַד דְּנָטִיל רְשׁוּת מֵהַהוּא דְּעֲלֵיהּ. כְּמָה דְאוֹקִימְנָא לְעֵילָא בְּנַעֲשֶׂה אָדָם. R. Simeon then proceeded, taking as his text: See now that I, I am he, and Elohim is not with me, etc. (Deut. 32, 39). He said: ‘Friends, here are some profound mysteries which I desire to reveal to you now that permission has been given to utter them. Who is it that says, “See now that I, I am he”? This is the Cause which is above all those on high, that which is called the Cause of causes. It is above those other causes, since none of those causes does anything till it obtains permission from that which is above it, as we pointed out above in respect to the expression, “Let us make man”.’

נַעֲשֶׂה וַדַּאי. עַל תְּרֵין אִתְּמָר. דְּאָמַר דָּא לְהַהוּא דִלְעֵילָא מִינֵּיהּ נַעֲשֶׂה. וְלָא עָבִיד מִדָּעַם אֶלָא בִּרְשׁוּ וַאֲמִירָה מֵהַהוּא דִלְעֵילָא מִינֵּיהּ. וְהַהוּא דִּלְעֵילָא מִנֵּיהּ לָא עָבִיד מִדָּעַם עַד דְּנָטִיל עֵצָה מֵחַבְרֵיהּ. אֲבָל הַהוּא דְאִתְקְרֵי עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת דְּלֵית לְעֵילָא מִנֵּיהּ וְלָא לְתַתָּא שָׁוְה לֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְדַמְיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. אָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ. כְּגַוְונָא דְהַהוּא דְּאָמַר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. “Us” certainly refers to two, of which one said to the other above it, “let us make”, nor did it do anything save with the permission and direction of the one above it, while the one above did nothing without consulting its colleague. But that which is called “the Cause above all causes”, which has no superior or even equal, as it is written, “To whom shall ye liken me, that I should be equal?” (Is. 40, 25), said, “See now that I, I am he, and Elohim is not with me”, from whom he should take counsel, like that of which it is written, “and God said, Let us make man”.’

קָמוּ כֻּלְהוּ חַבְרַיָּיא וְאָמְרוּ רִבִּי הַב לָנָא רְשׁוּ לְמַלָּלָא בְּהַאי אֲתַר. אָמְרוּ וְהָא לָא אוֹקְמַת לְעֵילָא דְּעִלוֹת הָעִלּוֹת אָמַר לְכת"ר נַעֲשֶׂה אָדָם. אָמַר לוֹן הֲווּ שְׁמָעִין אוּדְנַיְיכוּ מַה דְּפוּמְכוֹן מְמַלְּלָן. וְהָא לָא אֲמָרִית לְכוּ הַשְׁתָּא דְּאִית דְּאִתְקְרֵי עִלַּת הָעִלּוֹת וְלָאו אִיהוּ הַהוּא דְאִתְקְרֵי עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת. דְּלְעִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת לֵית לֵיהּ תִּנְיָינָא דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יָחִיד קֳדָם כֹּלָּא וְלֵית לֵיהּ שׁוּתָּפָא. The colleagues here interrupted him and said, ‘Rabbi, allow us to make a remark. Did you not state above that the Cause of causes said to the Sefirah Kether, “Let us make man”?’ He answered, ‘You do not listen to what you are saying. There is something that is called “Cause of causes”, but that is not the “Cause above all causes” which I mentioned, which has no colleague of which it should take counsel, for it is unique, prior to all, and has no partner.

וּבְגִין דָּא אָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי דְּנָטִיל עֵצָה מִנֵּיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ תִּנְיָינָא וְלָא שׁוּתָּפָא וְלָאו חוּשְׁבְּנָא. דְּאִית אֶחָד בְּשִׁתּוּף כְּגוֹן דְּכַר וְנוּקְבָא וְאִתְּמָר בְּהוֹן (ישעיה נא) כִּי אֶחָד קְרָאתִיו אֲבָל אִיהוּ חַד בְּלָא חוּשְׁבָּן וְלָא שִׁתּוּף. וּבְגִין דָּא אָמַר וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. קָמוּ כֻּלְהוּ וְאִשְׁתַּטָּחוּ קַמֵּיהּ וְאָמְרוּ זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּמָארֵיהּ אִסְּתְּכַּם עִמֵּיהּ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין דְּלָא הֲווּ מִתְגַּלְּיָין לְמַלְאָכַיָּיא קַדִּישַׁיָּיא. Therefore it says: “See now that I, I am he, and Elohim is not with me”, of which it should take counsel, since it has no colleague and no partner, nor even number, for there is a “one” which connotes combination, such as male and female, of whom it is written, “for I have called him one” (Is. 51, 2); but this is one without number and without combination, and therefore it is said: “and Elohim is not with me”.’ They all rose and prostrated themselves before him, saying, ‘happy the man whose Master agrees with him in the exposition of hidden mysteries which have not been revealed to the holy angels.’

אָמַר לוֹן חַבְרַיָּיא, אִית לָן לְאַשְׁלָמָא קְרָא, דְּכַמָּה רָזִין טְמִירִין אִית בְּהַאי קְרָא. (דברים ל״ב:ל״ט) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְגו' אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה בִּסְפִירָן. אֲחַיֶּה מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא חַיֵּי. וּמִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מוֹתָא. וְאִי לָא אִסְתַּכְּמָן תַּרְוַיְיהוּ בְּעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא לָא אִתְקְיַּים דִּינָא. דְּאִנּוּן בְּמוֹתַב תְּלָתָא כְּחֲדָא. He proceeded: ‘Friends, we must expound the rest of the verse, since it contains many hidden mysteries. The next words are: I kill and make alive, etc. That is to say, through the Sefiroth on the right side I make alive, and through the Sefiroth on the left side I kill; but if the Central Column does not concur, sentence cannot be passed, since they form a court of three.

דָּבָר אַחֵר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא עַל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּאִנּוּן אָמְרִי הַאי קְרָא. אָמַר לְהוּ בָּתַר דְּהֲווּ יָדְעִין מַה דְּהֲוָה וּמַה דְּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין דְּעֲתִיד לְמֶחֱטֵי אַמַּאי בָּעוּ לְמֶעְבַּד לֵיהּ. Another explanation of the verse “Let us make man in our image after our likeness” was given by the colleagues, who put these words into the mouth of the ministering angels. Said R. Simeon to them, ‘Since they know what has been and what will be, they must have known that he was destined to sin. Why, then, did they make this proposal?

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּעַזָּא וַעֲזָאֵל הֲווּ מְקַטְרְגֵי עֲלֵיהּ בְּזִמְנָא דְּאָמַר שְׁכִינְתָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ. מָה אַתְּ בָּעֵי לְמִבְרֵי אָדָם, וַתֵּדָעֵהוּ דְּעֲתִיד לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ בְּאִתְּתָא דִילֵיהּ דְּאִיהִי חשֶׁךְ. דְּאוֹר (מ"י דף כ"ח) אִיהוּ דְּכוּרָא וְחשֶׁךְ נוּקְבָא שְׂמָאלָא חשֶׁךְ דִּבְרִיאָה. בְּהַהוּא זִמְנָא שְׁכִינְתָּא אֲמָרַת לוֹן בְּהַאי דְּאַתּוּן מְקַטְרְגִין אַתּוּן עֲתִידִים לְמִנְפַּל. כְּדִכְתִיב וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה וְגו' (חשקו בהון) וְטָעוּ בְהוֹן וְאַפִּיל לוֹן שְׁכִינְתָּא מִקְּדוּשָׁה דִּלְהוֹן. Nay more, Uzza and Azael actually opposed it. For when the Shekinah said to God “Let us make man”, they said, “What is man that thou shouldst know him? Why desirest thou to create man, who, as thou knowest, will sin before thee through his wife, who is the darkness to his light, light being male and darkness female?” The Shekinah answered them: “You yourselves shall commit the very crime of which you accuse him”; and so it is written, “and the sons of God saw the daughters of man that they were comely”, and they went astray after them and were degraded by the Shekinah from their holy estate.’

אָמְרוּ חַבְרַיָּיא רִבִּי רִבִּי, אַדְּהָכִי (נ"א אי הכי) עַזָּא וַעֲזָאֵל לָא הֲווּ מְשַׁקְרִין בְּמִלּוּלַיְיהוּ. דְּוַדַּאי בְּנוּקְבָא עֲתִיד אָדָם לְמֶחֱטֵי. אָמַר לְהוּ הָכִי אָמְרָה שְׁכִינְתָּא אַתּוּן אִזְדַּמַּנְתּוּן לְקַטְרְגָא קֳדָמַי יַתִּיר מֵחֵילָא דִּמְרוֹמָא, אִי אַתּוּן הֲוֵיתוּן שַׁפִּירִין מֵאָדָם בְּעוֹבָדַיְיכוּ יָאוֹת לְכוּ לְקַטְרְגָא עֲלֵיהּ. אֲבָל אִיהוּ עֲתִיד לְמֶחֱטֵי בְּאִתְּתָא חָדָא, אַתּוּן בִּנְשִׁין סַגִּיאִין. חִבָּתֵיכוֹן יַתִּיר מִבְּנֵי נְשָׁא כְּמָה דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו', אֶת בַּת הָאָדָם לא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. וְלא עוֹד אֶלָּא אִם אָדָם חָב הָא אַקְדִּים לֵיהּ תְּשׁוּבָה לְאַהֲדָרָא לְמָארֵיהּ לְאַתְקָנָא בַּמֶּה דְּחָב. Said the colleagues: ‘Rabbi, after all, Uzza and Azael were not wrong, because man was really destined to sin through woman.’ He replied, ‘What the Shekinah said was this: “You have spoken worse of man than all the rest of the heavenly host. If you were more virtuous than man, you would have a right to accuse him. But whereas he will sin with one woman, you will sin with many women, as it is written, ‘and the sons of God saw the daughters of man’- not a daughter, but daughters; and further, if man sinned, he was ready to repent and to return to his Master and repair his wrong.”

אָמְרוּ לֵיהּ חַבְרַיָּיא (רבי רבי) אִי הָכִי אַמַּאי כּוּלֵי הַאי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא אִי לָא דְּהֲוָה הָכִי דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִצְרָא טָבָא וּבִישָׁא דְּאִנּוּן אוֹר וְחשֶׁךְ לָא הֲוָה זְכוּ וְחוֹבָה לְאָדָם דִּבְרִיאָה. אֶלָּא (בגין) דְּאִתְבְּרִי מִתַּרְוַויְיהוּ, וּבְגִין דָּא (דברים ל׳:ט״ו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנְיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְגו'. אָמְרוּ לֵיהּ כּוּלֵי הַאי אַמַּאי. וְלָא הֲוָה שַׁפִּיר דְּלָא אִתְבְּרֵי דְּלָא לְמֵיחַב וּלְגַרְמָא כָּל מַה דְּגָרִים לְעֵילָא וְלָא הֲוָה לֵיהּ לָא עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר. Said the colleagues, ‘If so, why was he after all created?’ He replied: ‘If God had not created man in this way, with good and evil inclination, which correspond to light and darkness, created man would have been capable neither of virtue, nor of sin; but now that he has been created with both, it is written, “see, I have set before thee this day life and death” ‘(Deut. 30, 19). They said to him: ‘Still, why all this? Would it not have been better that he should not have been created and so not have sinned, thereby causing so much mischief above, and that he should have had neither punishment nor reward?’

אָמַר לוֹן מִן הַדִּין הֲוָה לֵיהּ לְמִבְרְיֵיהּ כָּךְ. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִינֵיהּ אִתְבְּרִיאַת דִּכְתִיב בַּהּ עוֹנָשָׁא לְרַשִּׁיעַיָּיא וְאַגְרָא לְצַדִּיקַיָּיא וְלָא הֲוָה אַגְרָא לְצַדִּיקַיָּיא וְעוֹנָשָׁא לְרַשִּׁיעַיָּיא אֶלָּא בְּגִין אָדָם דִּבְרִיאָה (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תֹּהוּ בְּרָאָהּ לְשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אָמְרוּ וַדַּאי כְּעָן שְׁמַעְנָא מַה דְּלָא שְׁמַעְנָא עַד הַשְׁתָּא, דְּוַדַּאי לָא בְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִלְּתָא דְּלָאו אִיהוּ צָרִיךְ. He replied: ‘It was just and right that he should be created in this way, because for his sake the Torah was created in which are inscribed punishments for the wicked and rewards for the righteous, and these are only for the sake of created man.’ They said: ‘Of a truth we have heard now what we never knew before. Certainly God created nothing which was not required.’

וְכָל מָאן דִּמְקַיֵּים פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ הוּא לָבִישׁ לִשְׁכִינְתָּא בִּלְבוּשָׁהָא. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ בְּכִסּוּיָא דְצִיצִית (ותפלין) (שמות כ״ב:כ״ו) כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב בְּגָלוּתָא וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, חשֶׁךְ אִיהוּ אוּכְמוּ דְאוֹרַיְיתָא אוֹר חֵיוְרוּ דְאוֹרַיְיתָא. and when he carries out the precepts of the Law, it is as though he clothes the Shekinah in her vestments. Hence we say that the fringes (tsitith) worn by the Israelites are to the Shekinah in captivity like the poor man’s garments, of which it is said, “for that is his only covering, it is his garment for his skin, wherein shall he sleep?” (Ex. 22, 26).

(ואי צלותא לאו איהי שלימא כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה כמא דאת אמרז, (איכה א׳:ג׳) כל רודפיה השיגוה וגו'. ובגין דא מצלין (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו. שבעה ממנן אנון ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא אנון מקטרגין ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא. Prayer which is not whole-hearted is pursued by numbers of destructive angels, according to the Scriptural expression: “all her pursuers have overtaken her, etc.” (Lam. 1, 3).Therefore it is well to preface one’s prayer with the verse, “but he is merciful and forgiveth iniquity, etc.” (Ps. 78, 38). The word “iniquity” signifies Samael, who is the serpent; “he will not destroy” signifies the destroyer; “he turneth his anger away” refers to the demon Af (anger); “and doth not stir up all his wrath” refers to the demon Hemah (wrath). To these powers are attached many destructive angels, which are under seven chiefs with seventy under-chiefs, dispersed in every firmament, and under them are myriads of others.

ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפלין על רישא ודרועא' אתמר בהו (דברים כ״ח:י׳-י״א) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך. שם יי אוקמוה דאיהי תפילין דרישא. ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא' בצלותא דאיהי (ידו"ד) אדנ"י' מיד כלהון ברחין. הדא הוא דכתיב' (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף וגו). When an Israelite wearing fringes and phylacteries prays with devotion, then the words of the Scripture are fulfilled: “All the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon thee and they shall fear thee” (Deut. 28, 10). We have agreed that “the name of the Lord” refers to the phylactery of the head; and when the destructive angels see the name of Tetragrammaton on the head of him who is praying, they at once take to flight, as it is written, “a thousand shall fall at thy side” (Ps. 91, 7).

וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּחָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא דּוֹחֲקָא דְגָלוּתָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּיא (אמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא ואמר) (בראשית ל״ב:ח׳) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. וּפָלִיג עַמָּא קַדִּישָׁא בְּגָלוּתָא לְג' סִטְרִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ג:ב׳) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה בְּרֵישָׁא בְּגָלוּתָא דֶאֱדוֹם, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים. וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים. וּבְגִין דְּחָמָא בָּתַר כֵּן עֲנִיּוּתָא וְצַעֲרָא דִלְהוֹן אָמַר (בראשית כ״ח:כ״א) וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְאָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ. Jacob foresaw the oppression of the last captivity in the end of days, and therefore “he prayed in that place and tarried there because the sun had set” (Gen. 28, 11), i.e. the night of captivity had come.

וְדָוִד בְּגִין גָּלוּתָא אָמַר (שמואל ב ז) רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר, בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא חָרְבָה יָבְשָׁה הֲוָה נָטִיל צַעֲרָא בְּגִינָהָא. לְבָתַר דְּחָמָא דְּהַדְּרִין יִשְׂרָאֵל (בתשובה) בְּחֶדְוָה, תַּקִּין עֶשֶׂר מִינֵי נִגּוּנִין. וּבְסוֹף כֻּלְהוּ אָמַר (תהילים ק״ב:א׳) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף (נ"א תקין י' מיני תילים, ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יי אזנך ענני. חדא דכלהו צלותין דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא. ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) וְהִיא צְלוֹתָא דְּעֲטִיף כָּל צְלוֹתִין קַדְמָהָא עַד דְּיֵיעוּל צְלוֹתָא דִילֵיהּ. בְּגִין דָּא אַקְדִים עָנִי לְכֻלְהוּ. David, referring to the captivity, said “hungry and weary and thirsty in the wilderness”. He saw the Shekinah parched and withered and dried, and was in deep sorrow on its behalf. When he saw Israel returning in joy, he composed ten kinds of chants, and at the end of all he exclaimed: “A prayer for the poor man when he fainteth” (Ps. 102, 1). This is the prayer which comes before God before all the others.

מָאן צְלוֹתָא דְּעָנִי. דָּא צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּאִיהִי רְשׁוּת בִּפְנִי עַצְמָהּ בְּלָא בַּעֲלָהּ. וּבְגִין דְּאִיהִי בְּלָא בַּעֲלָהּ אִיהִי עֲנִיָּיה יְבֵשָׁה (ברשות כל אינש) וְצַדִּיק עָנִי יָבֵשׁ דָּא זַרְעָא דְיַעֲקֹב דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּת כָּל אוּמִין דְּעָלְמָא וְדַמְיָא לִצְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּאִיהִי לֵילְיָא דְגָלוּתָא. Which is the “prayer of the poor man”? This is the evening prayer, which is single, without a husband; and because she is without a husband she is poor and dry. Like her is the just man, poor and parched; this is the seed of Jacob, which is in subjection to all nations and resembles the evening prayer, which typifies the night of captivity.

וּצְלוֹתָא דְּשַׁבָּת אִיהִי צְדָקָה לֶעָנִי כְּמָה דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים (דעניים מתנחמי בארח דשמשא (בשבתא) דשבתא). וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהוֵי אִיהוּ כְּעָנִי לְתַרְעָא דְמַלְכָּא בִּצְלוֹתָא דְּעֲמִידָה בְּכָל שִׁית יוֹמִין דְּחוֹל בְּגִין שְׁכִינְתָּא. וּמִתְעַטֵּף לָהּ בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה דְצִיצִית כְּעָנִי. וִיהֵא בִּתְפִילִין כְּאֶבְיוֹן לְגַבֵּי תַּרְעָא דְּאִיהוּ אדנ"י. דְּהָכִי סָלִיק לְחוּשְׁבַּ"ן הֵיכָ"ל. וְדָא אִיהוּ אֲדֹנָ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח. The Sabbath prayer is a kindness to this poor man. Therefore a man when reciting the Amidah prayer during the weekdays should stand like a poor man at the king’s gate on account of the Shekinah, and he should clothe it with the vestment of the fringes, and he should stand in his phylacteries like a beggar at the gate when he begins with the word Adonai (Lord).

וְכַד אַפְתַּח פּוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דְעַרְבִית נִשְׁרָא קָא נָחִית בְּיוֹמִין דְּחוֹלָא לְקַבְּלָא בְּגַדְפָהָא צְלוֹתָא דְלֵילְיָא. וְדָא נוֹרִיאֵ"ל אִתְקְרֵי אוֹרִיאֵ"ל מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ"ד, וְנוֹרִיאֵ"ל מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה דְּאִיהוּ נוּר דָּלִיק, דְּאִתְמָּר בֵּיהּ (דניאל ז׳:ט׳) נְהַר דִּינוּר וְגו'. When he opens his mouth to utter the evening prayer an eagle comes down on the weekdays to take up on its wings the evening prayer. This is the angel called Nuriel when coming from the side of Hesed (Kindness), and Uriel when coming from the side of Geburah (Force), because it is a burning fire.

וּבִצְלוֹתָא דְשַׁחֲרִית אַרְיֵה נָחִית לְקַבְּלָא צְלוֹתָא בִּדְרוֹעוֹי וְגַדְפוֹי דְּאַרְבַּע גַּדְפִין (ס"א אית) לְכָל חַיָּה דָּא מִיכָאֵל. וּבִצְלוֹתָא דְמִנְחָה שׁוֹר נָחִית לְקַבְּלָא (נ"א צלותא) בְּקַרְנוֹי וְגַדְפוֹי וְדָא גַּבְרִיאֵל. For the morning prayer also a lion comes down to receive it in his winged arms: this is Michael. For the afternoon prayer an ox comes down to take it with his arms and horns: this is Gabriel.

וּבְשַׁבָּת נָחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּג' אֲבָהָן לְקַבְּלָא בַּת יְחִידָא דִילֵיהּ בְּהוֹן. וְדָא רָזָא דְשַׁבָּת ש' בַּ"ת יְחִידָא דִילֵיהּ. בְּהַהוּא זִמְנָא חֵיוָון עִלָּאִין דְּאִתְקְרִיאוּ בִּשְׁמָא דְּיְיָ פָּתְחִין וְאָמְרִין (תהילים כ״ד:ז׳) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם. On Sabbath God himself comes down with the three patriarchs to welcome his only daughter. At that moment the celestial beings who are called by the name of the Lord exclaim “Lift up your heads, O ye gates, and be exalted, ye everlasting doors,”

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר עִלָּאִין שְׁמָעוּ. תַּתָּאִין אִתְכְּנָשׁוּ. אִלֵּין מָארֵי מְתִיבְתָּא דִּלְעֵילָא וְתַתָּא. אֵלִיָּהוּ בְּאוֹמָאָה עֲלָךְ טוֹל רְשׁוּ וּנְחִית הָכָא, דְּהָא קְרָבָא סַגִּיאָה אִזְדַּמַּן. חֲנוֹ"ךְ מְמַנָּא נָחִית הָכָא, אַנְתְּ וְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּא דִתְחוֹת יְדָךְ. דְּלָא לִיקָרָא דִילִי עֲבִידְנָא, אֶלָּא לִיקָרָא דִשְׁכִינְתָּא. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עֶלְיוֹנִים שִׁמְעוּ, תַּחְתּוֹנִים הִתְכַּנְּסוּ, אֵלֶּה מוֹרֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה. אֵלִיָּהוּ, בִּשְׁבוּעָה עָלֶיךְ, קַח רְשׁוּת וְרֵד לְכָאן, שֶׁהֲרֵי קְרָב גָּדוֹל הִזְדַּמֵּן. חֲנוֹךְ הַמְמֻנֶּה, רֵד לְכָאן אַתָּה וְכָל מוֹרֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁתַּחַת יָדְךְ, שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹד הַשְּׁכִינָה.

פָּתַח כְּמִלְקַדְּמִין וְאָמַר. זַרְקָא וַדַּאי בְּמֵיתָךְ לְסַלְּקָא צְלוֹתָא לְהַהוּא אֲתַר יְדִיעַ, כְּמָה דְּהַהִיא אַבְנָא דְקִירְטָא דְּאִזְדְּרִיקַת לְאֲתַר יְדִיעַ, הָכִי צָרִיךְ לְסַלְקָא מַחֲשַׁבְתֵּיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ בְּהַהִיא תַּגָּא אֶבֶן מוּכְלֶלֶת וּמְעוּטֶרֶת. דְּאִתְּמָר בָּהּ כָּל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם דְּצָרִיךְ לְסַלְקָא לָהּ תַּמָּן. פָּתַח כְּמִקֹּדֶם וְאָמַר, זַרְקָא וַדַּאי. בְּבוֹאֲךְ לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּה לְאוֹתוֹ מָקוֹם יָדוּעַ. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ אֶבֶן הַקֶּלַע שֶׁנִּזְרְקָה לְמָקוֹם יָדוּעַ, כָּךְ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּתְּפִלָּה בְּאוֹתוֹ כֶתֶר אֶבֶן מֻכְלֶלֶת וּמְעֻטֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כָּל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם, שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ לְשָׁם.

וּבְהַהוּא (אתר דסליק) לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק. אַף עַל גַּב דְּאִתְּמָר בֵּיהּ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. הַהִיא אֶבֶן דְּאִיהִי י' דְּיַעֲקֹב דְּאִתְּמָר בָּהּ (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל לא יַפְסִיק. וְצָרִיךְ לְסַלְקָא (נ"א לה) עַד אֵין סוֹף. וְכַד נָחִית לָהּ אִתְּמָר בֵּיהּ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, דְּצָרִיךְ לְנַחֲתָא (נ"א לה) עַד אֵין תַּכְלִית, וְלָא יַפְסִיק (נ"א לה) מִנֵּיהּ לָא לְעֵילָא לָא לְתַתָּא. וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, אֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אוֹתָהּ הָאֶבֶן שֶׁהִיא י' שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (בראשית מט) מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, לֹא יַפְסִיק. וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ (נ"א אותה) עַד אֵין סוֹף. וּכְשֶׁמּוֹרִיד אוֹתָהּ, נֶאֱמַר בּוֹ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹרִידָהּ עַד אֵין תַּכְלִית, וְלֹא יַפְסִיק (נ"א: אותה) מִמֶּנּוּ לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה.

לְזִמְנִין אִיהוּ בַּעֲלָהּ ו' בְּצַדִּיק בְּשִׁית פִּרְקִין דִּתְרֵין שׁוֹקִין נָחַת לְגַבָּהּ בִּתְרֵין שׁוֹקִין. לְזִמְנָא אִיהוּ בַּעֲלָהּ ו' בִּתְרִין (נ"א דרועין) שִׁית פִּרְקִין דִּסְלִיקַת לְגַבָּהּ בִּתְרֵין דְּרוֹעִין. לְזִמְנִין אִיהוּ בֵּן אַבָּא וְאִמָּא בֵּן י"ה צָרִיךְ לְסַלְקָא. (ס"א לה לעילא וכד) לְעֵילָא לְה'. וְכַד סָלְקַת תַּמָּן לְזִמְנִין אִיהִי בְּהִפּוּכָא ו' וּבֵין י' י' כְּגַוְונָא דָא א צָרִיךְ לְסַלְקָא לְגַבֵּיה דְּאִתְּמָר בָּהּ (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. לִפְעָמִים בַּעְלָהּ הוּא ו' בְּצַדִּיק בְּשִׁשָּׁה פְרָקִים שֶׁל שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם יוֹרֵד אֵלֶיהָ בִּשְׁתֵּי שׁוֹקַיִם. לִפְעָמִים בַּעְלָהּ הוּא ו' בִּשְׁתֵּי (נ"א זרועות), שִׁשָּׁה פְרָקִים שֶׁעוֹלָה אֵלָיו בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. לִפְעָמִים הוּא בֶּן אַבָּא וְאִמָּא, בֶּן י"ה, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת (לה למעלה וכאשר) לְמַעְלָה לְה'. וּכְשֶׁעוֹלֶה שָׁם, לִפְעָמִים הִיא בְּהִפּוּךְ ו' וּבֵין י' י' כְּמוֹ זֶה א צָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ אֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

וּבְוַדַּאי הַאי אַבְנָא הִיא בְּנָיָיא דְכָל עָלְמִין. וּבְגִין דָּא (דברים כ״ה:ט״ו) אֶבֶן שְׁלֵימָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָךְ. אִיהִי מִדָּה בֵּין כָּל סְפִירָה. וּסְפִירָה דְּכָל סְפִירָה. (נ"א וכל ספירה) בָּהּ סְלִיקַת לְעֶשֶׂר. שִׁיעוּר דִּילָהּ וּבָהּ (נ"א ו' בה) אִתְעֲבִידַת אַמָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ בֵּין כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְרָזָא דְמִלָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ הַקֶּרֶשׁ וּבֵין כֹּלָּא מֵאָה. אִיהוּ י' בֵּין פֶּרֶק וּפֶרֶק עֶשֶׂר זִמְנִין סַלְּקָא לְמִּדָּה. (מארי) דְמֵאָה אַמָּה. וּבְוַדַּאי שֶׁאֶבֶן זוֹ הִיא בִּנְיַן כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן (דברים כה) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ. הִיא מִדָּה בֵּין כָּל סְפִירָה, וּסְפִירָה שֶׁל כָּל סְפִירָה, (נ"א: וכל ספירה) בָּהּ עוֹלָה לְעֶשֶׂר, הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהּ. וּבָהּ נַעֲשֵׂית אַמָּה עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ בֵּין כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה. וְסוֹד הַדָּבָר - עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וּבֵין הַכֹּל מֵאָה. י' הִיא בֵּין פֶּרֶק וּפֶרֶק עֶשֶׂר פְּעָמִים עוֹלֶה לְמִדָּה (בעל) שֶׁל מֵאָה אַמָּה.

כָּל מִדָּה וּמִדָּה אִתְקְרֵי עוֹלָם. וְאִנּוּן י"ו שִׁיעוּר וּמִדָּה. ו' שֶׁקֶל י' מִדָּה דִילֵיהּ. וְשִׁעוּרָא דְמִדָּה חָמֵשׁ אַמּוֹת אוֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. וְאִנּוּן לָקֳבֵל שִׁעוּרָא דְכָל רָקִיעַ דְּמַהֲלַךְ ת"ק אוּרְכֵּיהּ וְת"ק פּוּתְיֵיהּ. וְאִנּוּן ה"ה. כָּל מִדָּה וּמִדָּה נִקְרֵאת עוֹלָם, וְי"ו הֵם שִׁעוּר וּמִדָּה. ו' שֶׁקֶל, י' מִדָּה שֶׁלָּהּ. וְשִׁעוּר הַמִּדָּה חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. וְהֵם כְּנֶגֶד שִׁעוּר שֶׁל כָּל רָקִיעַ שֶׁמַּהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אָרְכּוֹ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת רָחְבּוֹ, וְהֵם ה"ה.

הֲרֵי לְךָ שִׁעוּר קוֹמָה בְּאַתְוָון ידו"ד. דְּאָת ו' אִיהוּ רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. חָמֵשׁ רְקִיעִין דִּילֵיהּ ה' אִלֵּין אִתְקְרִיאוּ ה' שָׁמָיִם ה' חָמֵשׁ רְקִיעִין דִּכְלִילָן בַּשָּׁמָיִם. חָמֵשׁ עִלָּאִין שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. וְאִנּוּן ה"ה חָמֵשׁ בְּחָמֵשׁ. ו' רָקִיעַ שְׁתִיתָאָה לוֹן. י' שְׁבִיעָאָה לוֹן י' שִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה וְסָלְקִין י"ד. וְהָכִי אִנּוּן אַרְעִין שִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה כְּגִלְדֵי בְּצָלִים. וְכֻלְהוּ רְמִיזָן בִּתְרֵין עַיְינִין. הֲרֵי לְךְ שִׁעוּר קוֹמָה בְּאוֹתִיּוֹת יהו"ה. שֶׁאוֹת ו' הוּא רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. חֲמִשָּׁה רְקִיעִים שֶׁלּוֹ ה' אֵלֶּה נִקְרְאוּ ה' שָׁמַיִם. ה' חֲמִשָּׁה רְקִיעִים שֶׁכְּלוּלִים בַּשָּׁמַיִם, חֲמִשָּׁה עֶלְיוֹנִים שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. וְהֵם ה"ה חָמֵשׁ עִם חָמֵשׁ. ו' רָקִיעַ שִׁשִּׁי לָהֶם. י' שְׁבִיעִי לָהֶם. י' שִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה וְעוֹלִים י"ד. וְכֵן הֵם הָאֲרָצוֹת שִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה כְּמוֹ גִּלְדֵי בְצָלִים, וְכֻלָּם רְמוּזִים בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם.

י' אִתְקְרֵי עוֹלָם קָטָן. ו' עוֹלָם אֲרִיךְ, וְכָל מָאן דְּבָעֵי לְמִשְׁאַל שְׁאֵלְתִּין לְגַבֵּי עוֹלָם אֲרִיךְ צָרִיךְ לְאַרְכָּא בֵּיהּ. וְכָל מָאן דְּשָׁאִיל בְּעוֹלָם קָצָר צָרִיךְ לְקַצְרָא. וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. י' נִקְרָא עוֹלָם קָטָן, ו' עוֹלָם אָרֹךְ. וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת לְעוֹלָם אָרֹךְ, צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹאֵל בְּעוֹלָם קָצָר, צָרִיךְ לְקַצֵּר. וְעַל זֶה בֵּאֲרוּ, בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר - אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

לְקַצֵּר בִּצְלוֹתִין (במדבר י״ב:י״ג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בִּנְקוּדָה דְּי'. לְהַאֲרִיךְ (מסטרא דאות ו). וּלְהִתְנַפֵּל (דברים ט׳:כ״ה) (באת פ' וכולא פ"ו). וָאֶתְנַפַּל לִפְנִי יְיָ כָּרִאשׁוֹנָה מ' יוֹם וּמ' לָיְלָה כֹּלָּא (חד). מ"ם י' נְקוּדָה בָּאֶמְצַע אִתְעֲבִיד מַיִ"ם מִסִּטְרָא דְחֶסֶ"ד צָרִיךְ לְאַרְכָּא בִּצְלוֹתָא לְקַצֵר בַּתְּפִלּוֹת - (במדבר יב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בַּנְּקֻדָּה שֶׁל י' לְהַאֲרִיךְ (מצד של אות ו'). וּלְהִתְנַפֵּל - (דברים ט) (באות פ', והכל פ"ו) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. הַכֹּל (אחד). מֵ"ם, י' נְקֻדָּה בָּאֶמְצַע נַעֲשֵׂית מַיִ"ם מִצַּד הַחֶסֶ"ד צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה

וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְסָלִיק ידו"ד בִּרְבִיעַ (וצריך) לְאַרְכָּא בִּתְנוּעָה דָא דְּאִיהוּ רָזָא דִּתְקִיעָה. לְקַצֵּר מִסִּטְרָא דִשְׁבָרִים בֵּינוֹנִי, לָא בְּקְצִירוּ וְלָא בְּאֲרִיכוּ. בִּתְרוּעָה דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא דְאִיהִי שַׁלְשֶׁלֶת דְּתַרְוַויְיהוּ שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּבַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְעוֹלֶה יהו"ה בִּרְבִיעַ (וצריך) לְהַאֲרִיךְ בִּתְנוּעָה זוֹ שֶׁהוּא סוֹד הַתְּקִיעָה. לְקַצֵּר מִצַּד הַשְּׁבָרִים. בֵּינוֹנִי - לֹא בְקִצּוּר וְלֹא בַאֲרִיכוּת, בַּתְּרוּעָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי שֶׁהִיא שַׁלְשֶׁלֶת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

לָקֳבֵיל רְבִיעַ דְּסָלִיק אִיהוּ חוֹלָם, שְׁבָרִים לָקֳבֵיל שְׁבָא. דָּא בָּעָא לְסַלְּקָא קָלָא וְדָא בָּעָא לְנַחֲתָא לָהּ. וּבְגִין דָּא אִנּוּן שְׁבָרִים בַּחֲשַׁאי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה וְקָלָא לָא יִשְׁתְּמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א א׳:י״ג) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָׁמַע. תְּרוּעָה דָא שַׁלְשֶׁלֶת אָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ. כְּנֶגֶד רְבִיעַ שֶׁהוּא עוֹלֶה חֹלָם. שְׁבָרִים כְּנֶגֶד שְׁבָא. זֶה צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת קוֹל, וְזֶה צָרִיךְ לְהוֹרִיד אוֹתוֹ. וְלָכֵן אוֹתָם שְׁבָרִים בַּחֲשַׁאי שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה, וְקוֹל לֹא יִשָּׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. תְּרוּעָה זוֹ שַׁלְשֶׁלֶת אָחוּז בִּשְׁנֵיהֶם.

וְאִית כְּגַוְונָא דְּרָקִיעַ הַמַּאֲרִיךְ בֵּיהּ תֵּיבָה וְאִיהִי נְקוּדָה חִירִיק כְּגַוְונָא דְּחֹלָם. לֵית נְקוּדָה דְּלֵית כְּגַוְונָא דִילָהּ בְּטַעֲמֵי. סֶגוֹל לְגַבֵּי סְגוֹלְתָּא. שְׁבָא לְגַבֵּי זָקֵף גָּדוֹל. כֻּלְהוּ תִּשְׁכַּח לוֹן נְקוּדֵי לְגַבֵּי טַעֲמֵי לְמָאן דְּיָדַע רָזִין טְמִירִין. וְיֵשׁ כְּמוֹ הָרָקִיעַ הַמַּאֲרִיךְ בּוֹ תֵּבָה, וְהִיא נְקוּדָה חִירִיק כְּמוֹ חֹלָם. אֵין נְקֻדָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בַּטְּעָמִים. סֶגּוֹל אֶל סֶגוֹלְתָּא. שְׁבָא אֶל זָקֵף גָּדוֹל. כֻּלָּם תִּמְצָא לָהֶם נְקֻדּוֹת אֵצֶל הַטְּעָמִים לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹדוֹת טְמִירִים.

פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סְגוֹלְתָּא. (פתח נקודת ימין יי מלך. נקודת סגול שמאלא יי מלך. באמצעיתא יי ימלוך לתתא. רבי אחא אמר יי מלך דא עלמא עלאה. יי מלך דא תפארת. יי ימלוך דא ארון הברית): פָּתַח וְאָמַר, זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. (פתח נקדת ימין ה' מלך, נקדת סגול שמאל ה' מלך, באמצע ה' ימלוך למטה, רבי אחא אמר, ה' מלך זה עולם עליון, ה' מלך זה תפארת, ה' ימלוך זה ארון הברית).

אֵלֶּה תּ'וֹלְדוֹת הַ'שָּׁמַיִם וְ'הָאָרֶץ (ר"ת תה"ו) הָא אוּקְמוּהָ כָּל אֲתַר דִּכְתִיב אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאִלֵּין תּוֹלָדִין דְּתֹהוּ דְּאִתְרְמִיזוּ בַּקְּרָא תִּנְיָינָא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמִין וּמַחְרִיבָן. וּבְגִין דָּא אַרְעָא הֲוָה תּוֹהָה וּבוֹהָה. THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH. We have laid down that the expression “these are” denotes that those mentioned before are henceforth of no account. In this case what is referred to is the products of tohu (emptiness) hinted at in the second verse of the first chapter, “and the earth was tohu and bohu”. These it is of which we have learnt that “God created worlds and destroyed them”. On account of this the earth was “dazed” (tohah) and “bewildered” (bohah),

אֵיךְ בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמִין לְחָרְבָא לוֹן. שַׁפִּיר הֲוָה דְּלָא לִבְרֵי לוֹן. אֶלָּא וַדַּאי הָכָא אִיכָּא רָזָא. מַאי אִיהוּ וּמַחֲרִיבָן. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יְשֵׁצֵי עוֹבְדֵי יְדוֹי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דָּא שְׁמַיָיא אִתְּמָר בְּהוּ (ישעיהו נ״א:ו׳) כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגו'. אִם כֵּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד וּמָחֵי. as if to say, “How could God create worlds to destroy them? It were better not to create them.” Similarly it is said of the heavens, “the heavens have vanished like smoke” (Is. 51, 6). But in fact we have here an indication of what is meant by the expression “destroyed them” showing that God does not really destroy the works of His hands.

אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה כְּדֵין הוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמָא וּבְרָיֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּרִאשִׁית, דְּאִתְּמָר בָּהּ (משלי ח׳:כ״ב) יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. וּבְהַאי רֵאשִׁית בְּרָא יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא וְאִיהִי סָמִיךְ לוֹן בֵּיהּ. בְּגִין דִּבְרִית כְּתִיב בֵּיהּ בִּבְ'רֵ'א'שִׁ'י'ת. וְאִתְּמָר בֵּיהּ (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה וְגו'. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְגו'. וְאִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים כְּלִילָא מִשְּׁבַע אַרְעִין דְּעֲלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד מַלְכָּא (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. The explanation is this. God created the world by means of the Torah, that is to say, in so far as it is called Reshith. By this Reshith He created the heavens and the earth, and He supports them by it, because the word Bereshith contains the word brith (covenant); this covenant is referred to in the verse: “Were it not for my covenant with the day and night, I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). This heaven is that of which it is said “the heavens are the heavens of the Lord” (Ps. 115, 16), and this earth is the “land of the living” comprising seven lands of which David said: “I will walk before the Lord in the lands of the living” (Ibid. 116, 9).

(במדבר קנ"ט) וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב וְאִנּוּן (סי' נג"ע ר"ע) נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים. וּבְגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה' זְעֵירָא מֵאַתְרָהָא. בִּלְעָם וּבָלָק מִסִּטְרָא דְעֲמָלֵק הֲווּ. טוֹל ע"ם מִן בִּלְעָם ל"ק מִן בָּלָק אִשְׁתָּאַר בָּבֶל (בראשית י״א:ט׳) כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ. There are five sections among the “mixed multitude”, Nefilim, Gibborim, Anakim, Refaim, and Amalekites.

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בראשית ז׳:כ״ג) וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם, וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי. וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ו׳:י״ג) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, אִלֵּין אִנּוּן עֲמָלֵקִים. The Amalekites are those who are left from the time of the Flood, from those of whom it is written, “and he blotted out all living substance”; those who have been left from this class in this fourth captivity make themselves leaders by main force, and are scourges to Israel; of them it is written, “for the earth was full of violence because of them”. These are the Amalekites.

נְפִילִים עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה. וְאִלֵּין אִנּוּן מִינָא תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין נְפִילִים מִלְּעֵילָא. דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד אָדָם דְּאָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגו'. בָּעָא לְמֶעְבַּד לֵיהּ רֵישָׁא עַל עִלָּאִין לְמֶהֱוֵי אִיהוּ פָּקִיד עַל כֻּלְהוּ. וּלְמֶהֱוֵי אִנּוּן פְּקִידִין עַל יְדוֹי. כְּגַוְונָא דְּיוֹסֵף דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית מ״א:ל״ד) וְיַפְקֵד פְּקִידִים עַל הָאָרֶץ. Of the Nefilim (lit. fallen ones) it is said: “and the sons of God saw the daughters of man that they were fair” (Ibid.). These form a second category of the Nefilim, already mentioned above, in this way When God thought of making man, He said: “Let us make man in our image, etc.” i.e. He intended to make him head over the celestial beings, who were to be his deputies, like Joseph over the governors of Egypt (Gen. 41, 41).

אִנּוּן (לעיל כ"ג א) בָּעוּ לְקַטְרְגָא לֵיהּ וְאָמְרוּ (תהלים ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגו' דְּעֲתִיד לְמֶחְטֵי קַמָּךְ. אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִי אַתּוּן הֲוִיתוּן לְתַתָּא כַּוָּותֵיהּ, יַתִּיר הֲוִיתוּן חָבִין מִנֵּיהּ. מִיָּד וַיִּרְאוּ בְּנִי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו' חָשְׁקוּ בְּהוֹן וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיל לוֹן לְתַתָּא בְּשַׁלְשְׁלָאן. The angels thereupon began to malign him and say, “What is man that Thou shouldst remember him, seeing that he will assuredly sin before Thee.” Said God to them, “If ye were on earth like him, ye would sin worse.” And so it was, for “when the sons of God saw the daughters of man”, they fell in love with them, and God cast them down from heaven.

גִּבּוֹרִים מִינָא תְּלִיתָאָה עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וְגו' אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בראשית י״א:ד׳) הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי, וְלָא לִשְׁמָא דְיְיָ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם, וְסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. וְגָזְלִין לוֹן וְאִתְבָּרַת עֲבִידְתָּא וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (בראשית ז׳:י״ט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ. The Gibborim (mighty ones) are those of whom it is written: “they are the mighty ones… men of name” (Gen. 6, 4). They come from the side of those who said “Come, let us build a city and make to us a name” (Gen. 11, 4). These men erect synagogues and colleges, and place in them scrolls of the law with rich ornaments, but they do it not for the sake of God, but only to make themselves a name, and in consequence the powers of evil prevail over Israel (who should be humble like the dust of the earth), according to the verse: “and the waters prevailed very much upon the earth” (Gen. 7, 19).

רְפָאִים מִינָא רְבִיעָאָה. אִם יֶחזוּן לְיִשְׂרָאֵל בְּדוֹחֲקָא מִתְרַפִּין מִנַּיְיהוּ. וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְשֵׁזָבָא לוֹן וְלָא בָּעָאן. וּמִתְרַפִּין מֵאוֹרַיְיתָא וּמֵאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לְמֶעְבַּד טַב עִם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (ישעיהו כ״ו:י״ד) רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ, בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי פְּקִידָה לְיִשְׂרָאֵל אִתְּמָר בְּהוֹן (ישעיהו כ״ו:י״ד) וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ. The Refaim (lit. weak ones), the fourth section of the “mixed multitude”, are those who, if they see Israel in trouble, abandon them, even though they are in a position to help them, and they also neglect the Torah and those who study it in order to ingratiate themselves with the non-Jews. Of them it is said, “They are Refaim (shades), they shall not arise” (Is. 26, 14); when redemption shall come to Israel, “all their memory shall perish” (Ibid.)

עֲנָקִים מִינָא חֲמִישָׁאָה דְּאִנּוּן מְזַלְזְלִין לְאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (משלי א׳:ט׳) וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (דברים ב׳:י״א) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים שְׁקִילִין דָּא לְדָא. אִלֵּין אִנּוּן דְּאַהַדְּרוּ עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה (דבגינייהו) חָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ דְּאִיהִי עִקְּרָא וְיִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא. מִיָּד דְּיֵיתֵי אוֹר דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְמָחוּן מִן עָלְמָא וְיִתְאַבְּדוּן. אֲבָל פּוּרְקָנָא לָאו אִיהִי תַּלְיָא אֶלָּא בַּעֲמָלֵק עַד דְּיִתְמְחֵי דְּבֵיהּ אוֹמָאָה וְהָא אוּקְמוּהָ. The last section, the Anakim (lit. giants), are those who treat with contumely those of whom it is written, “they shall be as necklaces (anakim) to thy neck”. Of them it is said, “the Refaim are likewise counted as Anakim”, i.e. they are on a par with one another. All these tend to bring the world back to the state of “tohu and bohu”, and they caused the destruction of the Temple. But as “tohu and bohu” gave place to light, so when God reveals Himself they will be wiped off the earth. But withal redemption will not be complete until Amalek will be exterminated, for against Amalek the oath was taken that “the Lord will have war against Amalek from generation to generation” (Ex. 17,16).

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְגו' אִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ל״ב:ד׳) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. בְּיוֹמָא דְּיִתְמְחִין אִלֵּין כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמַיָא וְאַרְעָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּהַהוּא זִמְנָא יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וְגו' דָּא אִיהוּ בְּיוֹם עֲשׂוֹת. The following is another explanation of the words: “These are the generations of heaven and earth.” The expression “these are” here corresponds to the same expression in the text: “these are thy gods, O Israel” (Ex. 32, 4). When these shall be exterminated, it will be as if God had made heaven and earth on that day; hence it is written, “on the day that God makes heaven and earth”. At that time God will reveal Himself with the Shekinah and the world will be renewed, as it is written, “for as the new earth and the new heaven, etc.” (Is. 66, 22);

בְּהַהוּא זִמְנָא וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נְחְמָד וְגו'. אֲבָל בְּקַדְמִיתָא עַד דְּיִתְמָחוּן אִלֵּין לָא נָחִית מִטְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְיִשְׂרָאֵל דְּדַמְיָין לַעֲשָׂבִים וּלְאִילָנִין לָא יִצְמְחוּן. וְרָזָא דְמִלָּה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָּאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְגו', בְּגִין דְּאָדָם אַיִן דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל בְּבֵי מַקְדְּשָׁא לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה בְּקָרְבָּנִין. At that time “the Lord shall cause to spring from the ground every pleasant tree, etc.”, but before these are exterminated the rain of the Torah will not descend, and Israel, who are compared to herbs and trees, cannot shoot up, as is hinted in the words: “no shrub of the field was yet in the earth, and no herb of the field, etc.” (Gen. 2, 5), because “there was no man”, i.e. Israel were not in the Temple, “to till the ground” with sacrifices.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, דָּא מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן טֶרֶם יִהְיֶה בְּאַרְעָא. וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח דָּא מָשִׁיחַ שֵׁנִי. וְלָמָּה בְּגִין דְּלֵית תַּמָּן משֶׁה לְמִפְלַח לִשְׁכִינְתָּא דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְרָזָא דְמִלָּה (בראשית מ״ט:י׳) לא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה דָּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו דָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. עַד כִּי יָבוֹא שִׁיל"ה דָּא משֶׁה חֻשְׁבַּן דָּא כְּדָא. וְל"וֹ יִקְהַ"ת עַמִּים, אַתְוָון וְלֵוִ"י קְהָ"ת. According to another explanation, the words “no shrub of the field was yet in the earth” refer to the first Messiah, and the words “no herb of the field had yet sprung up” refer to the second Messiah. Why had they not shot forth? Because Moses was not there to serve the Shekinah-Moses, of whom it is written, “and there was no man to till the ground”. This is also hinted at in the verse “the sceptre shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet”, “the sceptre” referring to the Messiah of the house of Judah, and “the staff’ to the Messiah of the house of Joseph. “Until Shiloh cometh”: this is Moses, the numerical value of the two names Shiloh and Moses being the same.¹The last 8 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה אִלֵּין צַדִּיקַיָּיא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק חַ"י עָלְמִין. שִׂיחַ ש' חַי. ש תְּלַת עַנְפִּין דְּאִילָנָא וְאִנּוּן ג' אֲבָהָן וּמִן ח"י עָלְמִין. Another explanation: "plant (Heb. siach) of the field" - (the souls of) the righteous, who come from (Yesod of Ze'er Anpin) the Righteous, the life (Heb. chai) of the worlds. Because Siach (Sin-Yud-Chet) - Chai (Chet- Yud) and Shin. Shin - the three branches of the tree, which symbolize the three patriarchs - from the life of the worlds.

לָשׁוֹן אַחֵר וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה ע"ב שי"ן. תְּלַת עָלִין דְּאִנּוּן ש יאהדונה"י. וְאִנּוּן ע"ב עַנְפִּין דְּתַלְיָין בְּהוֹן בְּחוּשְׁבַּן ע"ב. כֻּלְהוּ לָא אִתְאַחֲדִין בְּאַתְרָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְּאִקְרֵי אָדָ"ם דְּאִיהוּ יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וְדָא אִיהוּ וְאָדָ"ם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. Another explanation: "And no herb (Esev) of the field - Esev is Ayin Bet and Shin. Shin alludes to the three leaves - Yud-Aleph-Heh=Daled-Vav-Nun-Heh-Yud (they have a numerical value of 72, which is) the Shechinah - the appearance of he who is called man, who is Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. "And there was not a man (Aleph-Daled-Mem) to till the ground," (meaning Moshe had not yet corrected the Shechinah properly).

וּבְגִין דָּא אִתְּמָר בֵּיהּ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח עַד דְּיִצְמַח צַדִּי"ק. וּמִנֵּיהּ (תהילים פ״ה:י״ב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (דניאל ח׳:י״ב) וַתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים דְּאִנּוּן דְּשָׁאִין לָא צָמְחִין בְּגָלוּתָא עַד דֶּאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְדָא משֶׁה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (מלאכי ב׳:ו׳) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ דְּלָא יְהֵא מָאן דְּדָרִישׁ לִשְׁכִינְתָּא כַּוָּתֵיהּ. וּבְגִין דָּא וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד. For this reason, it is written: "And no herb of the field had yet grown." This means that the righteous man was not yet grown - Moses, who validates, "Truth shall spring (grow) out of the earth" (Tehilim 85:12). As (the truth) is described: "And it cast down the truth to the ground" (Daniel 8:12), the students of the Torah, who are like the plants. But they do not grow in exile until "Truth shall spring out of the earth". This is Moses, about whom it is written: "The law of truth was in his mouth" (Malachi 2:6), because no man relates to the Shechinah as well as he. This is, "And there is not a man to till the ground". As soon as (Moshe) appears, "But there went up

דָּבָר אַחֵר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ תַּרְגּוּמוֹ וְעֲנָנָא יִסְתַּלַּק מִן אַרְעָא. הַהִיא דְּאִתְּמָר בַּהּ (שמות מ׳:ל״ח) כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן וְגו' וּבֵיהּ מִתְשַׁקְּיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּאַרְעָא בְּהַהוּא זִמְנָא: Another explanation: "But there went up a mist from the earth." The Aramaic translation says, "But there went up a cloud from the earth." (This is the Shechina), of which it is written: "For the cloud of Hashem was upon the tabernacle" (Shemot 40:38). And the students of the Torah on earth will be watered by her at that time.

וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיַּיר לוֹן בְּצִיּוּרִין דְּעָלְמָא דֵּין וְעָלְמָא דְּאֲתֵי. וַיִּיצֶר בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַיֵיל לוֹן בִּשְׁמֵיהּ בְּצִיּוּרָא דְּב' יוּדִי"ן י' י' ו' בֵּינַיְיהוּ דְּאִנּוּן סָלְקִין לְחֶשְׁבּוֹן יהו"ה. וִיהוֹן מְצוּיָירִין בְּאַנְפּוֹי בְּאַנְפִּין דִּילְהוֹן בִּתְרֵין יוּדִי"ן בְּחוֹטְמָא דִּילְהוֹן בְּאָת ו'. AND THE LORD GOD FORMED MAN. “Man” here refers to Israel, whom God shaped at that time both for this world and for the future world. Further, the word vayizer (and he formed) implies that God brought them under the aegis of His own name by shaping the two eyes like the letter Yod and the nose between like the letter Vau….

וּמִיָּד בְּהַהוּא זִמְנָא נָטַע לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּטַּע יְיָ (כ"ח א) אֱלהִים אַבָּ"א וְאִמָּ"א. גַּ"ן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. עֵדֶ"ן דָּא אִמָּא עִלָּאָה. אֶת הָאָדָם דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. אִיהִי תְּהֵא נֶטַע דִּילֵיהּ, בַּת זוּגֵיהּ וְלָא תָזוּז מִנֵּיהּ לְעָלַם. וּתְהֵא עִדּוּנָא דִילֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַע לוֹן בְּהַהִיא זִמְנָא נִטְעָא קַדִּישָׁא בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס׳:כ״א) נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר: Forthwith at that time He planted Israel in the holy Garden of Eden, as it is said: “and the Lord God planted” (Gen. 2, 8). The two names here refer to the Father and the Mother; the “Garden” is the Shekinah on earth, and “Eden” is the supernal Mother; “the man” is the Central Column; the Shekinah was to be his plantation, his spouse who was never to depart from him and was to be his perpetual delight. Thus God at that time planted Israel as a holy shoot, as it is written, “the branch of my planting, the work of my hands, in which I glory”.

וַיַּצְמַח יהו"ה אֱלֹהִים. אַבָּא וְאִמָּא. כָּל עֵץ נְחְמָד דָּא צַדִּי"ק. וְטוֹב לְמַאֲכָל דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְּבֵיהּ הוּא זַמִּין (נ"א זמינא) מָזוֹן לְכֹלָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וְלָא אִתְפַּרְנֵס צַדִּיק אֶלָּא מִנֵּיהּ וּשְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וְלָא צְרִיכִין לְתַתָּאִין (דילהון). אֶלָּא כּוּלְהוּ נִזּוֹנִין לְתַתָּא עַל יָדֵיהּ. דִּבְגָלוּתָא לָא הֲוָה לִשְׁכִינְתָּא וּלְח"י עָלְמִין מְזוֹנָא אֶלָּא בְּח"י בִּרְכָאן דִּצְלוֹתָא. אֲבָל בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהוּ יְהֵא מְזוֹנָא לְכֹלָּא. AND THE LORD GOD CAUSED TO GROW. The two names may be referred to the Father and the Mother; “every pleasant tree” refers to the Zaddik; “good to eat” refers to the Central Column, through which He provided food for all, and from which alone the Zaddik is nourished, as the Shekinah from him. These have no need of the lower world, but, on the contrary, all below are nourished from him. For in this period of captivity the Shekinah and “the Life of the universe” are only nourished by the eighteen blessings of Israel’s prayer, but at the time he will be food for all.

וְעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי יְהֵא נְטִיעַ בְּגוֹ גִנְתָּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית ג׳:כ״ב) וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וּשְׁכִינְתָּא לָא שָׁלְטָא עֲלָהּ אִילָנָא דְסִטְרָא אָחֳרָא דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סוף תצא) עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. וּבְגִין דָּא לָא מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּתְהֵא שְׁכִינְתָּא כְּגַפְנָא דְּלָא מְקַבְּלָא נִטְעָא מִמִּינָא אָחֳרָא. AND THE TREE OF LIFE. This means that at that time the Tree of Life will be planted in the Garden, so that “he shall take also of the Tree of Life and eat and live for ever” (Gen. 3, 22). The Shekinah will no longer be in the power of the “evil influence”, i.e. the mixed multitude who are “the tree of the knowledge of good and evil”, and shall no longer receive into itself anyone unclean, to fulfil what is written, “the Lord alone shall lead him and there shall be no strange god with him” (Deut. 32, 12). For this reason proselytes will no longer be admitted in the days of the Messiah. The Shekinah will be like a vine on which there cannot be grafted any shoot from another species,

וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן כָּל עֵץ נְחְמָד לְמַרְאֶה. וְיִתְחַזַּר עֲלַיְיהוּ שׁוּפְרָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע אִדַחְיָין מִנַּיְיהוּ וְלָא מִתְדַּבְּקִין וְלָא מִתְעָרְבִין בְּהוֹן. דְּהָא אִתְּמָר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב. וְגָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבְיוֹם אָכְלוֹ מִמֶּנּוּ גָּרְמוּ דְּאָבְדוּ ב' אָבְדִין דְּאִנּוּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. דָּא אִיהוּ כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת ב' פְּעָמִים. וְאִנּוּן גְּרִימוּ דְּצַדִּיק יֶחֳרָב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וּבְבַיִת שֵׁנִי דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. דָּא אִיהוּ (ישעיהו י״ט:ה׳) וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ. וְנָהָר דָּא (נ"א ו) יְחרָב בְּה' תַּתָּאָה בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ נְבִיעוּ דְי' לְאֵין סוֹף. and Israel shall be “every tree pleasant to see”, and their former beauty shall be restored to them, of which we are told: “He cast from heaven to earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). “The tree of the knowledge of good and evil” shall be thrust from them and shall not cleave to them or mingle with them, for of Israel it is said: “and of the tree of the knowledge of good and evil ye shall not eat”. This tree is the “mixed multitude”, and God pointed out to them that through mixing with them they suffered two losses, of the first and of the second Temple, as it is said: “and on the day that thou eatest of it thou shalt surely die”. They caused the Zaddik to be left parched and desolate by the loss of the first Temple, which is the Shekinah in heaven, and by the loss of the second Temple, which is the Shekinah on earth. Hence it is written, “and the river shall be drained dry”; i.e. the river vau shall dry in the lower he, so as to deprive it of the flow of yod issuing from En-Sof.

וּמִיָּד דְּיִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא עַמָּא קַדִּישָׁא לְחוּד, מִיָּד נָהָר דְּהֲוָה חָרֵב וְיָבֵשׁ אִתְּמָר בֵּיהּ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא ו' לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא אִמָּא עִלָּאָה, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. But as soon as Israel shall go forth from captivity, that is, the holy people alone, then that river which was dried up shall become “the river that goes forth from Eden to water the garden”. This river is the Central Column; “goes forth from Eden” is the supernal Mother; “to water the garden” is the Shekinah on earth.

דִּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְּמָר בְּמשֶׁה וּבְיִשְׂרָאֵל (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִתְעַנָּג עַל יְיָ בְּעֹנְג דְּאִיהוּ ע' עֵדֶן נ' נָהָר ג' גַּן. וְאִתְקְיַּים קְרָא (שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר משֶׁה וְגו' שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא יָשִׁיר. וְאִתְהַפַּךְ לְעֵרַב רַב עֹנֶ"ג לְנֶגַ"ע וּלְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּגַוְונָא דְפַרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְּפָרַח בְּהוֹן שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל יְהֵא עֹנֶ"ג. In reference to that time it is said of Moses and Israel, “Then thou shalt delight in the Lord”, and the words shall be fulfilled, “then Moses shall sing” (Ex. 15, 1).¹The Hebrew text of this page does not correspond entirely to the English translation.

וְדָא אִיהוּ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. דְּאִנּוּן חֶסֶ"ד דְּרוֹעָא יָמִינָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים. וּמַחֲנֶה מִיכָאֵ"ל אִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ וְעִמֵּיהּ מַטֵּה יְהוּדָה וּתְרֵין שִׁבְטִין. גְּבוּרָ"ה דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין. וּמַחֲנֶה גַּבְרִיאֵ"ל אִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ וְעִמֵּיהּ מַטֵּה דָן וּתְרֵין שִׁבְטִין. נְצַ"ח שׁוֹקָא יָמִינָא וּמִנָּהּ אִתְשַׁקְיָין מַשִּׁרְיָיא דְּנוּרִיאֵ"ל וְעִמֵּיהּ מַטֵּה רְאוּבֵן וּתְרֵין שִׁבְטִין עִמֵּיהּ. הוֹ"ד שׁוֹקָא שְׂמָאלָא דְּעֲלָהּ אִתְּמָר לְיַעֲקֹב (בראשית ל״ב:ל״ב) וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ וּמִנֵּיהּ אִתְשַׁקְיָין מַשִּׁרְיָיא דִּרְפָאֵל דְּאִיהוּ מְמַנָּא עַל אַסְוָותָא דְגָלוּתָא וְעִמֵּיהּ מַטֵּה אֶפְרָיִם וּב' שִׁבְטִין. Further, the river “shall part from thence and become four heads” (Gen. 2, 10). The first of these is Hesed (Kindness), which is the right arm. From this shall drink the camp of Michael, and with it the tribe of Judah and his two accompanying tribes. The second is Geburah (Force), and from it shall drink the camp of Gabriel, and with it the tribe of Dan and his two accompanying tribes. The third is Nezah (Victory), the right leg, and from it shall drink the camp of Nuriel, and with it the tribe of Reuben and his two accompanying tribes. The fourth is Hod (Majesty), the “left leg” (referred to in what was said of Jacob, that “he halted on his left thigh”), and from it shall drink the camp of Raphael, whose mission is to heal the ills of the captivity, and with it the tribe of Ephraim and his two accompanying tribes.¹Here follows a digression (up to abathreh, p. 27a) on a saying of R. Akiba about the esoteric study, too technical for translation into English.²The Hebrew text of this page does not correspond entirely to the English translation.

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְגו' אִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ל״ב:ד׳) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. בְּיוֹמָא דְּיִתְמְחִין אִלֵּין כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמַיָא וְאַרְעָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּהַהוּא זִמְנָא יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וְגו' דָּא אִיהוּ בְּיוֹם עֲשׂוֹת. The following is another explanation of the words: “These are the generations of heaven and earth.” The expression “these are” here corresponds to the same expression in the text: “these are thy gods, O Israel” (Ex. 32, 4). When these shall be exterminated, it will be as if God had made heaven and earth on that day; hence it is written, “on the day that God makes heaven and earth”. At that time God will reveal Himself with the Shekinah and the world will be renewed, as it is written, “for as the new earth and the new heaven, etc.” (Is. 66, 22);

בְּהַהוּא זִמְנָא וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נְחְמָד וְגו'. אֲבָל בְּקַדְמִיתָא עַד דְּיִתְמָחוּן אִלֵּין לָא נָחִית מִטְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְיִשְׂרָאֵל דְּדַמְיָין לַעֲשָׂבִים וּלְאִילָנִין לָא יִצְמְחוּן. וְרָזָא דְמִלָּה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָּאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְגו', בְּגִין דְּאָדָם אַיִן דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל בְּבֵי מַקְדְּשָׁא לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה בְּקָרְבָּנִין. At that time “the Lord shall cause to spring from the ground every pleasant tree, etc.”, but before these are exterminated the rain of the Torah will not descend, and Israel, who are compared to herbs and trees, cannot shoot up, as is hinted in the words: “no shrub of the field was yet in the earth, and no herb of the field, etc.” (Gen. 2, 5), because “there was no man”, i.e. Israel were not in the Temple, “to till the ground” with sacrifices.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, דָּא מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן טֶרֶם יִהְיֶה בְּאַרְעָא. וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח דָּא מָשִׁיחַ שֵׁנִי. וְלָמָּה בְּגִין דְּלֵית תַּמָּן משֶׁה לְמִפְלַח לִשְׁכִינְתָּא דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְרָזָא דְמִלָּה (בראשית מ״ט:י׳) לא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה דָּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו דָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. עַד כִּי יָבוֹא שִׁיל"ה דָּא משֶׁה חֻשְׁבַּן דָּא כְּדָא. וְל"וֹ יִקְהַ"ת עַמִּים, אַתְוָון וְלֵוִ"י קְהָ"ת. According to another explanation, the words “no shrub of the field was yet in the earth” refer to the first Messiah, and the words “no herb of the field had yet sprung up” refer to the second Messiah. Why had they not shot forth? Because Moses was not there to serve the Shekinah-Moses, of whom it is written, “and there was no man to till the ground”. This is also hinted at in the verse “the sceptre shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet”, “the sceptre” referring to the Messiah of the house of Judah, and “the staff’ to the Messiah of the house of Joseph. “Until Shiloh cometh”: this is Moses, the numerical value of the two names Shiloh and Moses being the same.¹The last 8 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

דָּבָר אַחֵר וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה אִלֵּין צַדִּיקַיָּיא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק חַ"י עָלְמִין. שִׂיחַ ש' חַי. ש תְּלַת עַנְפִּין דְּאִילָנָא וְאִנּוּן ג' אֲבָהָן וּמִן ח"י עָלְמִין. Another explanation: "plant (Heb. siach) of the field" - (the souls of) the righteous, who come from (Yesod of Ze'er Anpin) the Righteous, the life (Heb. chai) of the worlds. Because Siach (Sin-Yud-Chet) - Chai (Chet- Yud) and Shin. Shin - the three branches of the tree, which symbolize the three patriarchs - from the life of the worlds.

לָשׁוֹן אַחֵר וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה ע"ב שי"ן. תְּלַת עָלִין דְּאִנּוּן ש יאהדונה"י. וְאִנּוּן ע"ב עַנְפִּין דְּתַלְיָין בְּהוֹן בְּחוּשְׁבַּן ע"ב. כֻּלְהוּ לָא אִתְאַחֲדִין בְּאַתְרָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְּאִקְרֵי אָדָ"ם דְּאִיהוּ יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וְדָא אִיהוּ וְאָדָ"ם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. Another explanation: "And no herb (Esev) of the field - Esev is Ayin Bet and Shin. Shin alludes to the three leaves - Yud-Aleph-Heh=Daled-Vav-Nun-Heh-Yud (they have a numerical value of 72, which is) the Shechinah - the appearance of he who is called man, who is Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. "And there was not a man (Aleph-Daled-Mem) to till the ground," (meaning Moshe had not yet corrected the Shechinah properly).

וּבְגִין דָּא אִתְּמָר בֵּיהּ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח עַד דְּיִצְמַח צַדִּי"ק. וּמִנֵּיהּ (תהילים פ״ה:י״ב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (דניאל ח׳:י״ב) וַתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים דְּאִנּוּן דְּשָׁאִין לָא צָמְחִין בְּגָלוּתָא עַד דֶּאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְדָא משֶׁה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (מלאכי ב׳:ו׳) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ דְּלָא יְהֵא מָאן דְּדָרִישׁ לִשְׁכִינְתָּא כַּוָּתֵיהּ. וּבְגִין דָּא וְאָדָם אַיִן לַעֲבוֹד. For this reason, it is written: "And no herb of the field had yet grown." This means that the righteous man was not yet grown - Moses, who validates, "Truth shall spring (grow) out of the earth" (Tehilim 85:12). As (the truth) is described: "And it cast down the truth to the ground" (Daniel 8:12), the students of the Torah, who are like the plants. But they do not grow in exile until "Truth shall spring out of the earth". This is Moses, about whom it is written: "The law of truth was in his mouth" (Malachi 2:6), because no man relates to the Shechinah as well as he. This is, "And there is not a man to till the ground". As soon as (Moshe) appears, "But there went up

וּמִיָּד דְּאִיהוּ יֵיתֵי, מִיָּד וְאֵ"ד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ א"ד מִן אדנ"י סָלִיק לֵיהּ ו' וְאִתְעֲבִיד בַּהּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. מִיָּד וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנִי הָאֲדָמָה מִנֵּיהּ אִתְשַׁקְּיָין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּע' אַנְפִּין דְּאוֹרַיְיתָא. ¹The Hebrew text of this page does not correspond entirely to the English translation. AND THE LORD GOD CAUSED TO GROW. The two names may be referred to the Father and the Mother; “every pleasant tree” refers to the Zaddik; “good to eat” refers to the Central Column, through which He provided food for all, and from which alone the Zaddik is nourished, as the Shekinah from him. These have no need of the lower world, but, on the contrary, all below are nourished from him. For in this period of captivity the Shekinah and “the Life of the universe” are only nourished by the eighteen blessings of Israel’s prayer, but at the time he will be food for all.

דָּבָר אַחֵר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ תַּרְגּוּמוֹ וְעֲנָנָא יִסְתַּלַּק מִן אַרְעָא. הַהִיא דְּאִתְּמָר בַּהּ (שמות מ׳:ל״ח) כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן וְגו' וּבֵיהּ מִתְשַׁקְּיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּאַרְעָא בְּהַהוּא זִמְנָא: Another explanation: "But there went up a mist from the earth." The Aramaic translation says, "But there went up a cloud from the earth." (This is the Shechina), of which it is written: "For the cloud of Hashem was upon the tabernacle" (Shemot 40:38). And the students of the Torah on earth will be watered by her at that time.

וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיַּיר לוֹן בְּצִיּוּרִין דְּעָלְמָא דֵּין וְעָלְמָא דְּאֲתֵי. וַיִּיצֶר בְּהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַיֵיל לוֹן בִּשְׁמֵיהּ בְּצִיּוּרָא דְּב' יוּדִי"ן י' י' ו' בֵּינַיְיהוּ דְּאִנּוּן סָלְקִין לְחֶשְׁבּוֹן יהו"ה. וִיהוֹן מְצוּיָירִין בְּאַנְפּוֹי בְּאַנְפִּין דִּילְהוֹן בִּתְרֵין יוּדִי"ן בְּחוֹטְמָא דִּילְהוֹן בְּאָת ו'. AND THE LORD GOD FORMED MAN. “Man” here refers to Israel, whom God shaped at that time both for this world and for the future world. Further, the word vayizer (and he formed) implies that God brought them under the aegis of His own name by shaping the two eyes like the letter Yod and the nose between like the letter Vau….

וּמִיָּד בְּהַהוּא זִמְנָא נָטַע לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּטַּע יְיָ (כ"ח א) אֱלהִים אַבָּ"א וְאִמָּ"א. גַּ"ן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. עֵדֶ"ן דָּא אִמָּא עִלָּאָה. אֶת הָאָדָם דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. אִיהִי תְּהֵא נֶטַע דִּילֵיהּ, בַּת זוּגֵיהּ וְלָא תָזוּז מִנֵּיהּ לְעָלַם. וּתְהֵא עִדּוּנָא דִילֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַע לוֹן בְּהַהִיא זִמְנָא נִטְעָא קַדִּישָׁא בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס׳:כ״א) נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר: Forthwith at that time He planted Israel in the holy Garden of Eden, as it is said: “and the Lord God planted” (Gen. 2, 8). The two names here refer to the Father and the Mother; the “Garden” is the Shekinah on earth, and “Eden” is the supernal Mother; “the man” is the Central Column; the Shekinah was to be his plantation, his spouse who was never to depart from him and was to be his perpetual delight. Thus God at that time planted Israel as a holy shoot, as it is written, “the branch of my planting, the work of my hands, in which I glory”.

וַיַּצְמַח יהו"ה אֱלֹהִים. אַבָּא וְאִמָּא. כָּל עֵץ נְחְמָד דָּא צַדִּי"ק. וְטוֹב לְמַאֲכָל דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְּבֵיהּ הוּא זַמִּין (נ"א זמינא) מָזוֹן לְכֹלָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. וְלָא אִתְפַּרְנֵס צַדִּיק אֶלָּא מִנֵּיהּ וּשְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וְלָא צְרִיכִין לְתַתָּאִין (דילהון). אֶלָּא כּוּלְהוּ נִזּוֹנִין לְתַתָּא עַל יָדֵיהּ. דִּבְגָלוּתָא לָא הֲוָה לִשְׁכִינְתָּא וּלְח"י עָלְמִין מְזוֹנָא אֶלָּא בְּח"י בִּרְכָאן דִּצְלוֹתָא. אֲבָל בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהוּ יְהֵא מְזוֹנָא לְכֹלָּא. AND THE LORD GOD CAUSED TO GROW. The two names may be referred to the Father and the Mother; “every pleasant tree” refers to the Zaddik; “good to eat” refers to the Central Column, through which He provided food for all, and from which alone the Zaddik is nourished, as the Shekinah from him. These have no need of the lower world, but, on the contrary, all below are nourished from him. For in this period of captivity the Shekinah and “the Life of the universe” are only nourished by the eighteen blessings of Israel’s prayer, but at the time he will be food for all.

וְעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי יְהֵא נְטִיעַ בְּגוֹ גִנְתָּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (בראשית ג׳:כ״ב) וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וּשְׁכִינְתָּא לָא שָׁלְטָא עֲלָהּ אִילָנָא דְסִטְרָא אָחֳרָא דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סוף תצא) עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. וּבְגִין דָּא לָא מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּתְהֵא שְׁכִינְתָּא כְּגַפְנָא דְּלָא מְקַבְּלָא נִטְעָא מִמִּינָא אָחֳרָא. AND THE TREE OF LIFE. This means that at that time the Tree of Life will be planted in the Garden, so that “he shall take also of the Tree of Life and eat and live for ever” (Gen. 3, 22). The Shekinah will no longer be in the power of the “evil influence”, i.e. the mixed multitude who are “the tree of the knowledge of good and evil”, and shall no longer receive into itself anyone unclean, to fulfil what is written, “the Lord alone shall lead him and there shall be no strange god with him” (Deut. 32, 12). For this reason proselytes will no longer be admitted in the days of the Messiah. The Shekinah will be like a vine on which there cannot be grafted any shoot from another species,

וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן כָּל עֵץ נְחְמָד לְמַרְאֶה. וְיִתְחַזַּר עֲלַיְיהוּ שׁוּפְרָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע אִדַחְיָין מִנַּיְיהוּ וְלָא מִתְדַּבְּקִין וְלָא מִתְעָרְבִין בְּהוֹן. דְּהָא אִתְּמָר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב. וְגָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבְיוֹם אָכְלוֹ מִמֶּנּוּ גָּרְמוּ דְּאָבְדוּ ב' אָבְדִין דְּאִנּוּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. דָּא אִיהוּ כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת ב' פְּעָמִים. וְאִנּוּן גְּרִימוּ דְּצַדִּיק יֶחֳרָב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וּבְבַיִת שֵׁנִי דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. דָּא אִיהוּ (ישעיהו י״ט:ה׳) וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ. וְנָהָר דָּא (נ"א ו) יְחרָב בְּה' תַּתָּאָה בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ נְבִיעוּ דְי' לְאֵין סוֹף. and Israel shall be “every tree pleasant to see”, and their former beauty shall be restored to them, of which we are told: “He cast from heaven to earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). “The tree of the knowledge of good and evil” shall be thrust from them and shall not cleave to them or mingle with them, for of Israel it is said: “and of the tree of the knowledge of good and evil ye shall not eat”. This tree is the “mixed multitude”, and God pointed out to them that through mixing with them they suffered two losses, of the first and of the second Temple, as it is said: “and on the day that thou eatest of it thou shalt surely die”. They caused the Zaddik to be left parched and desolate by the loss of the first Temple, which is the Shekinah in heaven, and by the loss of the second Temple, which is the Shekinah on earth. Hence it is written, “and the river shall be drained dry”; i.e. the river vau shall dry in the lower he, so as to deprive it of the flow of yod issuing from En-Sof.

וּמִיָּד דְּיִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא עַמָּא קַדִּישָׁא לְחוּד, מִיָּד נָהָר דְּהֲוָה חָרֵב וְיָבֵשׁ אִתְּמָר בֵּיהּ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא ו' לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא אִמָּא עִלָּאָה, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. But as soon as Israel shall go forth from captivity, that is, the holy people alone, then that river which was dried up shall become “the river that goes forth from Eden to water the garden”. This river is the Central Column; “goes forth from Eden” is the supernal Mother; “to water the garden” is the Shekinah on earth.

(אמר רבי אלעזר, אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא מאי ניהו דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנון גרמייכו דכתיב, (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אדהכי הא סבא דסבין קא נחית אמר לון רבנן, במאי קא תשתדלון. אמרו ליה ודאי בהא דאמר רבי עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו'. אמר לון ודאי רזא עלאה אית הכא. והא אוקמוה במתיבתא עלאה. ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו ובגין (דאתגליא) רזא דא בינייכו דאיהי רזא עלאה טמירא מבני דרא. (אמר רבי אלעזר, אבא, יום אחד הייתי בבית המדרש, ושאלו החברים, מהו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, שכתוב (תהלים קא) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני? בין כך הנה זקן הזקנים. ירד ואמר להם, רבנן, במה אתם משתדלים? אמרו לו, ודאי בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש וכו'. אמר להם, ודאי סוד עליון יש כאן, והרי פרשוה בישיבה העליונה, וכדי שלא תטעו ירדתי לכם, וכדי לגלות סוד זה ביניכם, שהוא סוד עליון טמיר מבני הדור).

בודאי אבני שיש טהור אנון דמנהון מיין דכיין נפקין. ואנון רמיזין באת א רישא וסופא. ו' דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ החיים. מאן דאכיל מניה וחי לעלם. ואלין ב' יודי"ן אנון רמיזין בוייצר. ואנון תרין יצירות. יצירה דעלאין ויצירה דתתאין. ואנון חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה. (בודאי אבני שיש טהור הם שמהם יוצאים מים זכים, והם רמוזים באות א' בראש ובסוף. ו' שהוא נטוי ביניהם הוא עץ החיים. מי שאוכל ממנו - וחי לעולם. ושני היודי"ם האלה רמוזים בוייצר, והם שתי יצירות, יצירה של העליונים ויצירה של התחתונים. והם חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי הם תעלומות מחכמה עליונה שתחת כתר עליון).

ואנון לקבל ב' עיינין דבהון (שמות יח א) תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל. ולא זכו בהון ואתברו ונפלו. ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו בגין דפרח ו' מנייהו דאיהו ו' דוייצר. ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר מימינא חיי ומשמאלא מותא. (והם כנגד שתי עינים שבהם שתי דמעות יורדות לים הגדול. ולמה ירדו? בגלל שהתורה משני הלוחות הללו היה משה מוריד לישראל, ולא זכו בהם, ונשברו ונפלו, וזה גרם אבדן בית ראשון ושני. ולמה נפלו? בגלל שפרח ו' מהם, שהוא ו' של וייצר, ונתן להם אחרים מצד של עץ הדעת טוב ורע, שמשם נתנה תורה באסור והתר. מימין חיים, ומשמאל מות).

פָּתַח קְרָא אֲבַתְרֵיהּ: וַיִּקַּח יְיָ אֱלהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן וְגו'. וַיִּקַּח מֵאָן נָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא נָטִיל לֵיהּ מֵד' יְסוֹדִין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. אַפְרִישׁ לֵיהּ מִנְּהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. AND THE LORD GOD TOOK THE MAN AND PUT HIM IN THE GARDEN OF EDEN, ETC. From whence did he take him? He took him from the four elements which are hinted at in the verse “and from there it parted and became four heads”. God detached him from these and placed him in the Garden of Eden.

כְּגַוְונָא דָא יַעֲבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ דְּאִתְבְּרֵי מֵד' יְסוֹדִין. בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. אַפְרִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. לְעָבְדָהּ בְּפִקּוּדִין דְּעֲשֵׂה. וּלְשָׁמְרָהּ בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִי זָכָה לְנַטְרָא לָהּ אִיהוּ יְהֵא רֵישָׁא עַל ד' יְסוֹדִין. וְאִתְעֲבִיד נָהָר דְּאִתְשַׁקְיָין עַל יָדֵיהּ וְלָא עַל יְדָא אַחֲרָא וְאִשְׁתְּמוֹדְעִין בֵּיהּ דְּאִיהוּ רִבּוֹן וְשַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ. So does God do now to any man created from the four elements when he repents of his sins and occupies himself with the Torah; God takes him from his original elements, as it is said, “and from there he parts”, i.e. he separates himself from the desires which they inspire, and God places him in his garden, which is the Shekinah, “to dress it”, by means of positive precepts, “and to keep it”, by means of negative precepts. If he keeps the law, he makes himself master of the four elements, and becomes a river from which they are watered, and they obey him and he is their ruler.

וְאִי עָבַר עַל אוֹרַיְיתָא אִתְשַׁקְיָין מִמְּרִירוּ דְאִילָנָא דְּרַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע. וְכָל אֵבָרִין דְּאִנּוּן מֵד' יְסוֹדִין אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות א׳:י״ד) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגו' וַיְמָרַרוּ בִּמְרִירוּ דְּמָרָה. וּלְגַבֵּי אֵבָרִין קַדִּישִׁין דְּגוּפָא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְטוֹב עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה וְגו'. כְּגַוְונָא דָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּקוּשְׁיָא. בְּחוֹמֶר בְּקַל וָחוֹמֶר. וּבִלְבֵנִים בְּלִבּוּן הִלְכְתָא. וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה דָּא בָּרַיְיתָא. אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם וְגו' דָּא מִשְׁנָה. But if he transgresses the law, they are watered from the bitterness of the tree of evil, which is the evil inclination, and all his limbs are full of bitterness; but when the members of the body are kept holy from the side of good, it may be said of them that “they came to Marah and were not able to drink waters from Marah, for they were bitter” (Ex. 15, 23). Similarly, the study of the Talmud is bitter compared with that of the esoteric wisdom, of which it is said, “And God showed him a tree” (Ibid.); this is a tree of life, and through it “the waters were sweetened”.

אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ט״ו:כ״ה) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות י״ז:ט׳) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד׳:ג׳) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו. Similarly of Moses it is written, “And the staff of God was in his hand.” This rod is Metatron, from one side of whom comes life and from the other death. When the rod remains a rod, it is a help from the side of good, and when it is turned into a serpent it is hostile, so that “Moses fled from it”, and God delivered it into his hand. This rod typifies the Oral Law which prescribes what is permitted and what is forbidden.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסָר לֵיהּ בִּידָא דְמשֶׁה וְאִיהוּ אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה דְּבֵיהּ אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִיָּד (לעיל ו ע"ב) דְּמָחָא בֵּיהּ בְּטִינָרָא נְטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּידֵיהּ. וְאִתְּמַר בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט לִמְחָאָה לֵיהּ בֵּיהּ. וְשֵׁבֶ"ט אִיהוּ יֵצֶר הָרָע חִוְיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּגָלוּתָא מֵחֲמַת דִּילֵיהּ. When Moses struck the rock God took it back from him, and “he went down to him with a rod” (II Sam. 23, 21), to smite him with it, the “rod” being the evil inclination, which is a serpent, the cause of the captivity.

וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים וְגו' הָא אוּקְמוּהָ לֵית צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה דְּמִתַּמָּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאִיהִי בַּכָּבֵד. דְּמִינָּהּ תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה דְּאִיהִי עֲבוֹדָה זָרָה לֵיהּ וְהַכָּבֵד כּוֹעֵס. וְהָא אוּקְמוּהָ כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה דָא אִיהוּ וַיְצַו. AND THE LORD GOD COMMANDED THE MAN, SAYING. It is agreed that the term “command” in the Scripture always has reference to the prohibition of idolatry. This sin has its root in the liver, which is the seat of anger, and it has been laid down that “to fall into a passion is like worshipping idols”.

עַל הָאָדָם דָּא שְׁפִיכוּת דָּמִים כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשיתט) בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. וְדָא מָרָה חַרְבָּא דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ה׳:ד׳) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כְּלַעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. לֵאמֹר דָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְדָא טְחוֹל עֲלֵיהּ אִתְּמָר (משלי ל׳:כ׳) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְגו' דִּטְחוֹל לֵית לֵיהּ פּוּמָא וְעַרְקִין וְאִתְשַׁקְיָא מֵעֲכִירוּ דְּדָמָא אוּכְמָא דְּכָבֵד וְלָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ פּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְגו'. כָּל שׁוֹפְכֵי דָּמִים מִמָּרָה אִנּוּן. דְּעַרְקִין דִּדְמָא דְלִבָּא מִיָּד דְּחָזָאן מָרָה כֻּלְהוֹן בָּרְחִין קֳדָמָהּ. The expression “the man” designates bloodshed, on the analogy of the verse: “by man shall his blood be shed” (Gen. 9, 6). This sin has its root in the gall, the sword of the angel of death, after the verse: “her latter end is bitter like gall, piercing like a two-edged sword” (Prov. 5, 4). The expression “saying” refers to incest, which has its root in the spleen, as it is written, “Such is the way of the adulterous woman, she eats and wipes her mouth” (Ibid. 30, 20). Although the spleen has no mouth or suckers, yet it absorbs the black turbid blood of the liver; so the adulterous woman wipes her mouth and leaves no trace. The murderer is incited by the bile and sucks from the blood of the heart. All who see bile recoil from it,

וְעֶרְיָין כֻּלְהוּ אִתְכַּסְיָין בַּחֲשׁוֹכָא בְּדַם אוּכְמָא דִטְחוֹל. מָאן דְּעֲבַר עַל שְׁפִיכַת דְּמָא וְעֲבוֹדָה זָרָה וְגִּלּוּי עֲרָיוֹת גַּלְיָא נִשְׁמְתֵיהּ בְּכָבֵד מָרָה טְחוֹל וְדַיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם וּתְלַת מְמַנָּן עֲלַיְיהוּ מַשְׁחִית אַף וְחֵימָה. but unchastity is covered in darkness, in the black blood of the spleen. Whoever sins by murder, idolatry, and incest bans his soul through the liver, the gall, and the spleen, and is punished in Gehinnom in these three members, through three chief demons, Mashith (destroyer), Af (anger), and Hemah (wrath)….

ט"ו עֶרְיָין אִנּוּן כְּחֻשְׁבַּן י"ה. וְשִׁית אָחֳרָנִין כְּחֻשְׁבַּן ו'. קֳדָם דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן. מָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (ויקרא י״ח:י״ג) עֶרְוַת אִמְךָ לֹא תְגַלֵּה. וְדָא גָּלוּתָא אִיהוּ גִּלּוּי עֶרְוָתָה דִשְׁכִינְתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְחָה אִמְכֶם. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל וּשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא. וְדָא אִיהִי עֶרְוָה דִּשְׁכִינְתָּא. וְהַאי עֶרְוָה אִיהִי לִילִית אִמָּא דְּעֵרֶב רַב. וְעֵרֶב רַב אִנּוּן עֲרָיוֹת דִּילָהּ וַעֲרָיוֹת דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָא דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר (ויקרא י״ח:ח׳) עֶרְוַת אָבִיךָ לא תְגַלֵּה. Before Israel went into captivity, and while the Shekinah was still with them, God commanded Israel: “thou shalt not uncover thy mother’s nakedness” (Lev. 18, 7), and this captivity is the uncovering of the nakedness of the Shekinah, as it is written, “On account of your sins your mother has been put away” (Is. 50, 1), i.e. for the sin of unchastity Israel has been sent into captivity and the Shekinah also, and this is the uncovering of the Shekinah. This unchastity is Lilith, the mother of the “mixed multitude”. It is they who separate the two He’s of the sacred name,

וְאִנּוּן אַפְרִישִׁין בֵּין ה' ה' דְּלָא אִתְקְרִיב ו' בֵּינַיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (אחרי מות ע"ד) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לא תְגַלֵּה. וְאִנּוּן שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. דְּבְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סי' נג"ע ר"ע) נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'מָלֵקִים רְ'פָאִים עֲ'נָקִים בֵּין ה' ה', לֵית רְשׁוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא בֵּינַיְיהוּ. וְרָזָא דְּמִלָּה (ישעיהו י״ט:ה׳) וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ יֶחרָב בְּה' עִלָּאָה וְיָבֵשׁ בְּה' תַּתָּאָה. בְּגִין דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן עֵרֶב רַב מִן ו' דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים. וּבְגִין דָּא לֵית קְרִיבוּ לְו' בֵּין ה' ה' בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ. and prevent the Vau from entering between them; so it is written, “the nakedness of a woman and her daughter thou shalt not uncover”, referring to the upper and lower Shekinah. When the “mixed multitude” are between the one He and the other, the Holy One, blessed be He, cannot link them together, and consequently “the river becomes dry and parched”-dry in the upper He and parched in the lower He, in order that the “mixed multitude” may not be nourished by the Vau, which is the Tree of Life. Therefore the Vau does not link together the two He’s when the mixed multitude is between them,

וְלֵית רְשׁוּ לְאָת י' לְקָרָבָא בְּה' תִּנְיָינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לא תְגַלֵּה. וְאִנּוּן אַפְרִישׁוּ בֵּין ו' לְה' עִלָּאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה. דְּי' אִיהוּ אָב. ה' אֵם. ו' בֵּן. ה' בַּת. וּבְגִין דָּא מָנֵי לְגַבֵּיהּ ה' עִלָּאָה. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַּת אָבִיךָ דָּא ה' תַּתָּאָה. אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ אִנּוּן ה"א ה"א דְּאִנּוּן תּוֹלָדִין דְּה'. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ דָּא יוּ"ד דְּאִיהוּ תּוֹלָדָה דְּאָת י' וְאִיהוּ אָח לְוא"ו. and the letter Yod is not able to draw near to the second He’; thus the precept “thou shalt not uncover the nakedness of thy daughter-in-law” is transgressed. Further, they separate the Yod from the upper He, and so break the command “thou shalt not uncover the nakedness of thy father’s wife”, the Yod being the father, the first He the mother, Vau the son and the second He the daughter. Therefore it is ordained with regard to the upper He, “thou shalt not uncover the nakedness of thy father’s wife”; “the nakedness of thy sister the daughter of thy father” refers to the lower He; “her son’s daughter and her daughter’s daughter” refers to the He and He which are the children of He; “the nakedness of the father’s brother” refers to the Yod, which is the product of the letter Yod, a brother to Vau.

סוֹף סוֹף בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב מְעוֹרָבִין בְּיִשְׂרָאֵל לֵית קְרִיבוּ וְיִחוּדָא בְּאַתְוָון שֵׁם ידו"ד, וּמִיָּד דְּיִתְמָחוּן מֵעָלְמָא אִתְּמָר בְּאַתְוָון דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ידו"ד אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּבְגִין דָא אָדָם דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן יִחוּדָא בְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָּר בָּהּ (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא מַלְכוּ"ת. דְּמִסִּטְרָהָא אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים. In a word, when the “mixed multitude” are mingled with Israel, the letters of the name Tetragrammaton cannot be joined and linked together; but as soon as they are removed from the world, then it is said of the letters of God’s name that “On that day the Lord shall be one and his name one” (Zech. 14, 9). This is why Adam, who is Israel, is closely linked with the Torah, of which it is said, “It is a tree of life to those who take hold on it”; this tree is the Matron, the Sefirah Malkhuth (Kingship), through their connection with which Israel are called “sons of kings”.

וּבְגִין דָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ דָּא מִשְׁנָה אִתְּתָא דְּהַהוּא נַעַר וְאִיהוּ (נ"א ואיהי) שִׁפְחָה דִשְׁכִינְתָּא. וְאִי זָכוּ יִשְׂרָאֵל אִיהִי עֵזְרִ לוֹן בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּהֶתֵּר טָהוֹר כָּשֵׁר. וְאִי לָאו אִיהִי כְּנֶגְדוֹ מִסִּטְרָא דְטָמֵא פָּסוּל אָסוּר. טָהוֹר הֶתֵּר כָּשֵׁר אִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב. פָּסוּל טָמֵא אָסוּר אִיהוּ יֵצֶר הָרָע. On this account God said, “It is not good that the man should be alone; I will make him an help meet for him” (Gen. 2, 18). This help is the Mishnah (the oral Law), the handmaid of the Shekinah. If Israel deserve well, it is a help to them in the captivity from the side of the permitted, the clean, and the proper; if they do not deserve well, it is a hindrance to them from the side of the unclean, the unfit, and the forbidden, the clean, the permitted, and the fit signifying the good inclination, and the unfit, the unclean, and the forbidden signifying the evil inclination.

וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע, הָכָא (תצא רפ ע"ב) אִתְרְמִיז רָזָא דְיִבוּם דְּאָמְרוּ בֵּיהּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה שׁוּב לֹא יִבְנֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ה:ט׳) אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. אֲבָל לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְּמָר בֵּיהּ וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אַבָּא וְאִמָּא בָּנֵי לָהּ לְגַבֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה'. ו' דְּאִיהוּ בֶּן י"ה אַבָּא וְאִמָּא. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וַיִּבֶן יְיָ אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע. אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם אַיְיתֵי לֵיהּ לְגַבֵּי צֵלָע דְּנָטִיל מִן ה' עוּלֵימָא דִילָהּ. AND THE LORD GOD BUILT THE SIDE. Here is an allusion to the law of the deceased husband’s brother, in regard to whom the Sages said, “If he refuses to build once, he shall not build any more”, as it is written, “thus shall be done to the man who shall not build his brother’s house” (Deut. 25, 9). But of God it is written, “And the Lord God built”, i.e. the Father and the Mother built the son, as it is written, “God buildeth Jerusalem”, i.e. Van, which is the son, is built by Yod He, which are the Father and Mother. Hence it says, “And the Lord God built the side which he had taken from the man”, viz. the Central Column, “and brought it to the man”, i.e. he brought to the side which he had taken from He its maiden,

וְעֲלָהּ אִתְּמָר (זכריה ב׳:ט׳) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. וּבְגִין דָּא בְּטוּרָא דָא אִתְבְּנֵי בֵּי מִקְדְּשָׁא. עַל יְדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהֵא קַיָּימָא (מ"י דף קי"ט) לְדָרֵי דָרִין. וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר (חגי ב׳:ט׳) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. דְּקַדְמָאָה אִתְבְּנֵי עַל יְדָא דְּבַר נָשׁ וְהַאי עַל יְדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין דָּא (תהילים קכ״ז:א׳) אִם ה' לֹא יִבְנְה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. and of her it is said, “And I shall be to her, saith the Lord, a wall of fire round about” (Zech. 2, 9). It is because the future Temple will be built on this rock by the hands of the Holy One, blessed be He, that it will endure for all generations. Of this Temple it is written, “greater shall be the glory of this latter house than of the former”, for the former was built by the hands of man, but this one shall be built by the hands of the Holy One, blessed be He….

וְכֵן אִתְּמָר בְּמשֶׁה וַיִּבֶן ה' אֱלהִים אֶת הַצֵּלָע. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:כ׳) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. צֶלַע וַדַּאי מִסִּטְרָא דְחֶסֶד חִוָּור מִתַּמָּן אִתְקְרִיאַת סִיהֲרָא. וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה (תיקון כ"א וכ' ע"ב) בָּשָׂר דְּאִיהוּ סוּמָק מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה וְאִתְכְּלִיל בְּתַרְוַויְיהוּ. בְּהַהוּא זִמְנָא (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. The words “and the Lord God built the side” can also be applied to Moses, in so far as he is from the side of Hesed (Kindness). “And he closed the place of it with flesh”: flesh being red, symbolises Oeburah (Force), and so in Moses both were combined.

זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי דָּא שְׁכִינְתָּא נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה לְגַבֵּי עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא אִתְּמָר בַּהּ זֹאת הַפַּעַם וְגו' אֲנָא יָדַעְנָא דְאִיהִי עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. לְזֹאת וַדַּאי יִקָּרֵא אִשָּׁה מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּאִיהִי אִמָּ"א. כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת, מִסִּטְרָא דְּאַבָּ"א דְּאִיהוּ י'. וְכֵן משֶׁה בְּדִיוּקְנָא דִּילֵיהּ לְתַתָּא. THIS TIME BONE OF MY BONE AND FLESH OF MY FLESH. This is said of the Shekinah, the betrothed maiden, by the Central Column, as though to say, “I know that this is bone of my bone and flesh of my flesh; so this of a surety shall be called woman, from the supernal realm, which is Mother, for she was taken from the realm of the Father, which is Yod.” And as with the Central Column, so with Moses below.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלהִים וְגו' כַּד קְרִיבוּ לְטוּרָא דְסִינַי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד׳:ל״ג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְגו' וְעֵרֶב רַב מִיתוּ. וְאִנּוּן הֲווּ דְּאָמְרוּ לְמשֶׁה (שמות כ׳:ט״ז) וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלהִים פֶּן נָמוּת וְאַשְׁכָּחוּ אוֹרַיְיתָא. וְאִלֵּין אִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (דברים כ״ז:כ״א) אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה בְּגִין דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא חִוְיָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה. AND THEY HEARD THE VOICE OF THE LORD GOD, ETC. This alludes to the time when Israel came to Mount Sinai as it is written, “Hath a people heard the voice of God speaking from the midst of the fire, etc.” The mixed multitude then perished, those who said to Moses, “Let not God speak with us lest we die” (Ex. 20, 16). These are the prototypes of the unlearned (Am haaretz), of whom it is said, “cursed is he that lieth with any manner of beast” (Deut. 27, 21), because they are from the side of the serpent, of which it is said, “cursed art thou from among all the beasts” (Gen. 3, 14).

וַיִּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. הָכָא רְמִיז לֵיהּ דְּעֲתִיד לְחָרְבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא וּלְמִבְכֵּי בָּהּ אֵיכָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א׳:א׳) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד א"י כ"ה. וּלְזִמְנָא דְּאֲתֵי עֲתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַעֲרָא כָּל זִינִין בִּישִׁין מֵעָלְמָא כְּדִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. כְּדֵין תָּב כֹּלָּא לְאַתְרֵיהּ כְּדִכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: AND THE LORD GOD CALLED TO THE MAN AND SAID, WHERE ART THOU? The word aiekah (where art thou) has the same letters as the word aikah (how), which commences the book of Lamentations, and thus foreshadows the destruction of the Temple and the lamentation over it. But in the days to come God will sweep away all evil growths from the world, as it is written, “He hath swallowed up death for ever” (Is. 25, 8), and everything shall be restored to its rightful place, as it is written, “On that day the Lord shall be one and his name one” (Zech. 14, 9). IN THE BEGINNING.¹v. Appendix, p. 383.

תָּנִינָן כָּל שְׁלמֹה דְּאִתְּמָר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ. בְּמֶלֶךְ (ס"א בנוקבי מלכא) סְתָם בְּנוּקְבָא. מִלָּה (נ"א מלך) תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה. וְרָזָא דְמִלָּה דִּירָתָא תַּתָּאָה לְעִלָּאָה תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְהַיְנוּ בַּיִ"ת דִּכְתִיב, (האזינו רצא א) (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנְה בַּיִת. וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. אַפִּרְיוֹן דָּא תִּקּוּנָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה מֵעָלְמָא עִלָּאָה. We have been taught that wherever the name Solomon occurs in the Song of Songs, it refers to “the King to whom peace belongs”, while the term “king”, simply, refers to the Female. The lower is contained in the upper, and the mnemonic is that the lower is heir to the upper, so that both are as one, together constituting beth (=bayith, house), as it is written, “With wisdom a house (bayith) is builded” (Prov. 24, 3). Now it is written: The king Solomon made him a palanquin of the trees of Lebanon (S. S. 3, 9). The “palanquin” is the maintenance of the lower world through the agency of the upper world.

דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הֲוָה סָתִים שְׁמֵיהּ בֵּיהּ וְלָא (נ"א הוה) הוּא שְׁמֵיהּ סָתִים בְּגַוֵּיהּ חָד וְלָא קַיְימָא מִלָּה (והוא הוה בלחודוי) עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא (דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא) לְמִבְרֵי עָלְמָא וְהֲוָה רָשִׁים וּבָנֵי וְלָא קַיְימָא, עַד דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא חַד דְּזִיהֲרָא (עלאה דמחשבה) וּבָרָא עָלְמָא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים). Before God created the world, His name was enclosed within Him, and therefore He and His name enclosed within Him were not one. Nor could this unity be effected until He created the world. Having, therefore, decided to do so, He traced and built, but the aim was not attained until He enfolded Himself in a covering of a supernal radiance of thought and created therefrom a world.

וְאַפִּיק (אילנין) אֲרָזִין עִלָּאִין רַבְרְבִין מֵהַהוּא נְהוֹרָא (נ"א וזיוא רבא) זִיהֲרָא עִלָּאָה (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), וְשַׁוֵּי רְתִיכוּ עַל תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין אִתְגְלִיפוּ בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן וְאִתְיַישְׁבוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. וּכְתִיב, (ויצא קסב ב) (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (דהא מאלין עביד ההוא אפריון). He produced from the light of that supernal radiance mighty cedars of the upper world, and placed His chariot on twenty-two graven letters which were carved into ten utterances and infixed there. Hence it is written, “from the trees of Lebanon”, and it is also written, “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה, לוֹ לְגַרְמֵיהּ, לוֹ לְתִקּוּנֵיהּ, לוֹ לְאַחְזָאָה יְקָרָא עִלָּאָה. לוֹ לְאוֹדָעָא דְאִיהוּ חַד וּשְׁמֵיהּ חַד כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ט׳) (יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד וכתיב) (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ. It says in our text, “King Solomon made for himself.” The words “for himself’ indicate that He made it for His own behoof, for His own advantage, to display His glory, to show that He is one and His name one, as it is written, “and they shall know that it is thou alone whose name is the Lord” (Ps. 58, 19).

בְּמָטוּן דְּקָלְפוֹי. קַסְטוֹרִין יְדִיעָא. נָטִיף לְסִטְרָא דָא לְעֵילָא. נָטִיף לְיָמִינָא. סְטָא לִשְׂמָאלָא. נָחִית לְתַתָּא. וְכֵן לְאַרְבַּע זָוְיָין. מַלְכוּ אִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא וְתַתָּא וּלְאַרְבַּע זָוְיָין לְמֶהוֵי חַד. נַהֲרָא עִלָּאָה Through the blows of His light various realms were made intelligible. He glanced at this side above, He glanced to the right, He turned to the left and descended below, and so to all four cardinal points. Thus His kingdom spread above and below and in all four directions, since a certain supernal stream flowed downwards

נָחִית לְתַתָּא. וְעָבִיד לֵיהּ יַמָּא רַבָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. דְּהָא הוּא כָּנִישׁ כֹּלָּא וְשָׁאִיב לֵיהּ בְּגַוִּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. וְאֵין שָׁרוֹן אֶלָא אֲתַר יַמָּא רַבָּא דְּשָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא דְּאַפִּיק וְשָׁאִיב וְנָהִיר (ועאלין ביה. בגיני כך דא אפיק ודא שאיב, נהיר) דָּא בְּדָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן (נחלייא כפן עלויה). וּכְדֵין עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַּיִת. וְעַל דָּא בֵּית בְּרֵאשִׁית. (נ"א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה. וכן תתאה אוף הכי). אֲבָל בֵּיתָא עִלָּאָה רַבְרְבָא יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. מֶלֶךְ סְתָם בֵּיתָא תַּתָּאָה. and formed a great sea, as it says, “all the rivers flow into the sea and the sea is not full” (Eccl. 1, 7), for it gathers the Whole and draws it into its midst, as it is written, “I am the rose of Sharon” (S. S. 2, 1), Sharon being the basin of the great sea which draws to itself all the waters of the World and absorbs them. Thus the one discharges and the other collects, and one shines through the other in a specified manner. Of this relationship it is written, “By wisdom is the house built”; hence the beth (=2) of Bereshith, implying that the upper house is built in wisdom and the lower one also. The upper house, which is the greater, makes the world habitable, and is called Elohim; the lower one is called simply “king”.

(תהילים ס״ג:י״ב) וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים, (כד אתער גבורה) עִלָּאָה לְאַחְדָא בֵּיהּ תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ בְּחֶדְוָה לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים חֲדוּ נְהוֹרָא דְּאַפִּיק (נ"א בנהורא) (דנהרא) דְּנָפִיק בְּחַד שְׁבִילָא טָמִיר וְגָנִיז וְעֲיִּיל בֵּיהּ (ב', תרין) דְּאִנּוּן חַד וְעַל דָּא עָלְמָא אִשְׁתַּכְלַל בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. It is written, “The king shall rejoice in Elohim” (Ps. 63, 12): to wit, when the supernal Geburah (Force) bestirs itself to embrace him and draw him to himself, so that all should be one. Again, the words may be taken to refer to the gladness of the stream which issues in one hidden and secret path and enters as two which are one, thus rendering the world complete and whole.

יַמָּא דְּקָאפוּ מֵימוֹי. שָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא. וְכָנִישׁ לוֹן לְגַוֵיהּ. וּמַיִין אָזְלִין וְשָׁאטִין וְאִשְׁתָּאֲבָן בֵּיהּ. וְדָא נָפִיק מִגּוֹ עִלָּאָה. וְסִימָנֵיהּ דְּרָזָא דָא (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח דְּמֵימוֹי גְלִידִין בֵּיהּ לְשָׁאֲבָא אָחֳרָנִין. When it collected the whole into itself, it became the great sea, a sea of which the waters were congealed, those waters which had flowed in from the upper source, as we indicate by the verse, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job. 38, 29), its waters congealing in it in order to draw in others.

הַאי קָרַח (לקמן נב א) יַמָּא דְקָפָא לָא נַגְדִין מֵימוֹי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְתוּקְפָּא דְדָרוֹם מָטֵי לְגַבֵּיהּ וּמַקְרִיב לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין מַיָא דְּהֲווּ גְלִידִין בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן מִשְׁתָּרָן וְנָגְדִין. דְּהָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן גְּלִידֵי מַיָּא וּמִסִּטְרָא דְדָרוֹם מִשְׁתְּרָן. וְנָגְדִין לְאַשְׁקָאָה כָּל אִנּוּן חֵיוַת בְּרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגו' וְאִלֵּין אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר טוּרִין דְּפִירוּדָא. דְּכֻלְהוּ מִשְׁתַּקְיָין כַּד סִטְרָא דְדָרוֹם שָׁארֵי לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין מַיָּא נָגְדִין. וּבְחֵילָא דָא עִלָּאָה דְּנָגִיד כֹּלָּא הֲווּ בִּרְבוּ בְּחֵדוּ. This ice was a frozen sea the waters of which did not flow until the force of the South reached it and drew it to itself. Then the waters which were congealed in the side of the North were relaxed and commenced to flow; for it was on the side of the North that the waters were frozen, and on the side of the South that they thawed and began to flow, in order to water all the “beasts of the field”, as it is written, “they give water to all the beasts of the field” (Ps. 104, 11). These are called hare bather (mountains of separation), and all are watered when the side of the South begins to approach and to make the water flow. Through the streaming of this supernal energy all were in gladness.

כַּד מַחֲשָׁבָה סָלִיק בִּרְעוּ (דחדוה) מִטְמִירָא דְכָל טְמִירִין. מָטֵי (ואתנגיד) מִגַּוִּיהּ חַד נָהָר. (כתרא טמירא) וְכַד מִתְקָרְבִין דָּא בְּדָא בְּחַד שְׁבִיל דְּלָא יְדִיעַ לְעֵילָא וְתַתָּא וְהָכָא הוּא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָּא. וּב' מֶלֶךְ סְתָם מֵהַאי רִאשִׁיתָא אִשְׁתַּכְלַל וְדָמֵי דָא לְדָא. When it so pleased the thought of the Most Mysterious, a river flowed forth therefrom, and when one joined the other by a path which cannot be traced either above or below, herein was the beginning of all, and Beth (= second), which is plain “king”, was completed from this beginning, and one was like the other.

(ובחילא דא) בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין ברא) (נ"א בתר דנפקין בדא) (ונ"א נהרא דנפיק בה"א עלאה) (ונ"א נהורא דנגיד ואפיק בדא) וְאַפִּיק קוֹל מִגַּוִּיהּ. וְדָא אִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְהַיְינוּ בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם (ואיהו) דְּאִיהוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר (נ"א ואיהו השופר). וְשָׁמַיִם שַׁלִּיטִין בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ עִלָּאָה עַל אַרְעָא. וְסִימָנִיךְ בֶּן יִשַּׁי חַ"י עַל הָאֲדָמָה. דְּחַיִּים תַּלְיָין בְּבֶן יִשַּׁי. (ובוא"ו נגדין ליה). וּבְהוּ שַׁלִּיט בְּכֹלָּא. וְאַרְעָא מִינֵּיהּ אִתְזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ. וָא"ו דְּאִתּוֹסַף לְשַׁלְטָאָה בִּמְזוֹנֵי עַל אַרְעָא. With this energy God created the heavens, a hidden point the waters of which flow forth without, and produced therefrom a voice which is called the voice of the Shofar. Hence it says, “God created the heavens”, to wit, the voice of the Shofar. The heavens control the life of the supernal King upon the earth (as indicated by the catchword, “the son of Jesse is alive upon the earth”, since life depends upon the son of Jesse). It is through Vau that life flows to it, and it controls all and the earth is fed therefrom; hence it is written, “and (v-) the earth”, the vau being added to control the sustenance of the earth.

אֶ"ת לְעֵילָא וְהוּא חֵילָא דִּכְלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון דְאַפִּיק אֶ"ת א' ת' אֱלהִים דָּא וְיָהִיב לַשָּׁמַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ. וְהַיְינוּ אֶת הַשָּׁמַיִם לְאַכְלָלָא דָא בְּדָא וּלְחַבְּרָא לוֹן דָּא בְּדָא לְאִתְקַיְּימָא כְּחֲדָא בְּאִנּוּן חַיֵּי מַלְכָּא מֶלֶךְ סְתָם לְאִתְזְנָא מִינֵיהּ שָׁמַיִם. וְאֶת הָאָרֶץ חִבּוּרָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִתְגְּלִיפוּ בְּאַתְוָן רְשִׁימִין. וְחַיֵּי מַלְכָּא דְּאִתְנְגִידוּ מִן שְׁמַיָא דְּשָׁמַיִם נַגְדִין לוֹן לְקַיְּימָא אַרְעָא וְכָל אֻכְלוֹסִין דִּילָהּ. The word eth refers to something in the upper world, to wit, the power of the totality of the twenty-two letters, which Elohim produced and gave to the heavens (as it says, “with the crown with which his mother crowned him on the day of his espousals”); hence, “the (eth) heavens”, to associate and combine one with the other, so as to be established together by the “life of the king”, that the heavens should be fed therefrom. The words “and (ve-eth) the earth” indicate the union of male and female, which were traced with individual letters, and the “life of the king” which flowed from the heavens, the heavens pouring them forth to maintain the earth and all its denizens.

וְרָזָא דְּאֱלֹהִים עִלָּאָה עֲבַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְקִיּוּמָא. וְאַפִּיק לוֹן כְּחֲדָא בְּחֵילָא דִלְעֵילָא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָא. כְּגַוְונָא דָא רָזָא עִלָּאָה נָחִית לְתַתָּא. וְהַאי בַּתְרָאָה עָבִיד שָׁמַיִם וְאָרֶץ לְתַתָּא. In this way the so-called supernal Elohim made a heaven and earth for permanency, and produced them together by the supernal energy, the starting-point of all. The supernal essence then descended to a lower grade, and this latter made a heaven and earth below.

וְרָזָא דְכֹלָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ וּבְרָאוּ עָלְמִין. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. דָּא כְּגַוְונָא דְדָא. דָּא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְדָא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְעַל דָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ. דָּא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין. וְדָא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין, וְכֹלָּא בְּחֵילָא דְרֵאשִׁית עִלָּאָה. The whole process is symbolised by the letter beth. There are two Worlds and they created worlds, one an upper world and one a lower world, one corresponding to the other; one created heaven and earth and the other created heaven and earth. In this way the letter beth signifies two further worlds; one produced two worlds and the other produced two worlds; and all through the energy of the supernal reshith.

נָחִית עִלָּאָה בְּתַתָּאָה וְאִתְמַלְיָיא בְּאֹרַח דְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שְׁבִיל סָתִים וְטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָא. בַּר דְּחַד שְׁבִיל דַּקִּיק. וְחַד אֹרַח. הַהוּא דִלְתַתָּא אֹרַח כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. וְהַהוּא דִלְעֵילָא שְׁבִיל דַּקִיק כְּדִכְתִיב, (איוב כ״ח:ז׳) נָתִיב לא יְדָעוֹ עָיִט. וְרָזָא דְּכֹלָּא (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. וּכְתִיב, (תהילים ע״ז:כ׳) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים. עָלְמָא עִלָּאָה כַּד אִתְמַלְיָיא וְאִתְעַבְּרָא כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא אַפִּיקַת תְּרֵין בְּנִין כְּחַד, דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. When the upper descended into the lower, it was filled from the channel of a certain grade which rested on it, corresponding to that hidden, secret and recondite path above, the difference being that one is a narrow path and the other a way. The one below is a way, like “the way of the righteous which is as a shining light” (Prov. 4, 18), whereas the one above is a narrow path, like. “the track which the vulture knoweth not” (Job 28, 7). The mnemonic for the whole is the verse, “who maketh a way in the sea and a path in the mighty waters” (Is. 43, 16); and similarly it is written, “Thy way is in the sea and thy path is in great waters”. When the upper world was filled and became pregnant, it brought forth two children together, a male and a female, these being heaven and earth after the supernal pattern.

מִמֵּימוֹי דִשְׁמַיָא אִתְּזַן אַרְעָא וּמֵימוֹי אִשְׁתַּדָּן בְּגַוָּוהּ, אֶלָּא דְעִלָּאֵי דְּכַר וְתַתָּאֵי נוּקְבָא. וְתַתָּאֵי מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנָן. וּמַיִין תַּתָּאִין קָרָאן לְעִלָּאִין כְּנוּקְבָא דִּפְתִיחָא לִדְכוּרָא וְשָׁדַת מַיָא לָקֳבֵל מַיָא דִדְכוּרָא לְמֶעְבַּד זַרְעָא. וְנוּקְבָא מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ בְּתוֹסֶפֶת וי"ו כְּמָה דְאִתְּמָר. The earth is fed from the waters of the heaven which are poured into it. These upper waters, however, are male, whereas the lower are female, and the lower are fed from the male and the lower waters call to the upper, like a female that receives the male, and pour out water to meet the water of the male to produce seed. Thus the female is fed from the male, as it is written, “and the earth”, with the addition of van, as we have explained.

כְּתִיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה וְגו'. אַתְוָון אִתְחָקְקוּ בְּעוֹבָדָא דְּכֹלָּא. בְּעוֹבָדָא דְעִלָּאָה וּבְעוֹבָדָא דְתַתָּאָה. לְבָתַר אִתְרְשִׁימוּ אַתְוָון וְאִתְחָקְקוּ בַּקְּרָא. ב' בְּרֵאשִׁית בָּרָא. א' אֱלהִים אֶת. ב' רֵאשִׁית בָּרָא וַדַּאי. כְּמָה דְּאִתְּמָר בי"ת בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא עִלָּאָה (בתקיפו דרזא דאנון אתוון). ב' נוּקְבָא. א' דְּכַר. כְּמָה דְּב' בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא דִלְעֵילָא. הָכִי א' אַפִּיק אַתְוָון הַשָּׁמַיִם כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתַרְתִין אַתְוָון. ה' אַפִּיק שָׁמַיִם לְמֵיהַב לֵיהּ חַיִּין (נ"א ולאשקאה) וּלְאַשְׁרָשָׁא לֵיהּ. Letters were imprinted on the fabric of the Whole, on the upper and on the lower fabric. Afterwards the letters were distinguished and inscribed in the Scripture-beth in Bereshith bara, and aleph in Elohim eth. Beth is female, aleph male. As beth created, so aleph produced letters. “The heavens” are the totality of twenty-two letters. The letter he produced the heavens to give them life and to water them and the earth.

וְאֶת הָאָרֶץ. ו' אַפִּיק הָאָרֶץ לְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וּלְאַתְקָנָא לָהּ וּלְמֵיהַב לָהּ סִפּוּקָא דְּאִתְחַזֵּי לָהּ. וְאֶת הָאָרֶץ, דְּנָטִיל וָא"ו אֶ"ת כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון וּמִתְּזָן אַרְעָא. וְאַרְעָא כָּלִיל לוֹן לְגַוָּוהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וְהַיְינוּ רָזָא וְאֶת הָאָרֶץ. דְּכָנִישׁ כֹּלָּא לְגַוָּוהּ וְקַבְּלִית לוֹן הָאָרֶץ נָטְלָא הָאָרֶץ. וְאֶ"ת דָּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא. אֶ"ת הַשָּׁמַיִם רָזָא דְשָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא (הארץ נטלית ו). The letter vau produced the earth to give it food and to provide for it its requirements. The word ve-eth (and) signifies that vau took eth, which embraces the twenty two letters, and the earth absorbed them, as it is written, “all the rivers go to the sea”, and was thus fed. Thus the heavens and the earth are united and the earth is fed.

וְקַבִּילַת לוֹן לְאִתְּזָנָא. מָטוּן מִלָּה בְּקוּלְפוֹי שְׁכִיחֵי. קוּסְטְרָא דְּקוּטְרָא בְּאַרְעָא שְׁכִיחַ. כַּד אֶשָׁא דִמְלַהֲטָא נָגִיד וְאִתְעַר מִשְּׂמָאלָא אָחִיד בָּהּ וְסַלְקָא תְּנָנָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ. דָּא אֶשָׁא וְדָא תְּנָנָא. וּכְתִיב, (שמות י״ט:י״ח) וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. מִגּוֹ דְאֶשָׁא כַּד נָחִית אֲחִידָן דָּא בְּדָא תְּנָנָא בְּאֶשָׁא. וּכְדֵין בִּסְטַר שְׂמָאלָא קַיְימָא כֹּלָּא. וְהַיְינוּ רָזָא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ. וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. בְּחֵילָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. כִּי הַאי גַוְונָא אִתְעֲבִידוּ שְׁמַיָא דְּאִיהוּ דְכַר. וּדְכַר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא קָא אָתֵי וְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. (לעיל א ע"ב). When the flaming fire goes forth and the Left is awakened, smoke also goes up, as it says, “Now mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18); because when fire descends, smoke and fire are intermingled, and so the whole is on the side of the left. This is the inner meaning of the verse, “Yea, my hand hath laid the foundations of the earth, and my right hand hath spread out the heavens” (Is. 48, 13), i.e. by the power of the Right above; for the heavens are male and the male comes from the side of the right, and the female from the side of the left.

(ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה. עַד הָכָא אִסְתַּלְּקוּ מִלִּין דְּלָא לְשָׁאֲלָא כְּדִלְעֵילָא. דְּחָכְמָה אִשְׁתַּכְלֵיל מֵאַיִן וְלָא קַיְימָא לְשָׁאֲלָא דְּסָתִים וְעָמִיק לֵית דְּיֵקוּם בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּשַּׁט נְהוֹרָא עֲמִיקָא נְהוֹרֵיהּ קַיְימָא בִּשְׁאֵלְתָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ סָתִים מִכֹּלָּא דִלְתַתָּא. וְקָרָאן לֵיהּ עַל פּוּם שְׁאֵילְתָּא מִ"י. מִי בָּרָא אֵלֶּה. It says: Lift up your eyes on high and see, Who hath created these (Is. 40, 26). This is the limit of inquiry. For Wisdom was completed from ayin (nothing), which is no subject of inquiry, since it is too deeply hidden and recondite to be comprehended. From the point at which its light begins to extend it is the subject of inquiry, although it is still more recondite than anything beneath, and it is called the interrogative pronoun, “Who?”

וְהַיְנוּ רָזָא דְּקָאַמְרָן (לקמן פה ע"ב) (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח. מִבֶּטֶן מִי וַדַּאי (יצא הקרח) הַהוּא דְקַיְימָא לִשְׁאֵלְתָּא. וְלֵית לְשָׁאֲלָא מַה לְּעֵילָא מַה לְּתַתָּא. אֶלָּא לְשָׁאֲלָא אֲתַר דְּנַפְקָן לְמִנְדַע. וְלָא לְמִנְדַע לֵיהּ. דְּהָא לָא יָכְלִין. אֶלָא קַיְימָא לִשְׁאֶלְתָּא וְלָא לְמִנְדַע בֵּיהּ. Hence, “Who (Mi) created these”, and also, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice”; as much as to say, that about which we can inquire but find no answer.

בְּרֵאשִׁית ב' רֵאשִׁית. רֵאשִׁית מַאֲמָר הוּא. אוֹ נִימָא דִּבְרֵאשִׁית אִיהוּ מַאֲמָר. אֶלָּא עַד לָא נָפִיק וְאִתְפַּשַּׁט חֵילֵיהּ (לעיל טו ע"ב) וְכֹלָּא סָתִים בֵּיהּ. בְּרֵאשִׁית אִיהוּ וּמַאֲמָר אִיהוּ. כֵּיוָן דְּנָפִיק וְאִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ חֵילִין, רֵאשִׁית אִקְרֵי וְהוּא מַאֲמָר בִּלְחוֹדוֹי. מִ"י שְׁאֵילְתָּא הַהוּא דְּבָרָא אֵלֶּה. לְבָתַר כַּד אִתְפְּשַׁט וְאִשְׁתַּכְלַל אִתְעֲבִיד י"ם וּבָרָא לְתַתָּא. וְכֹלָּא עָבִיד כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ דִּלְעֵילָא. דָּא לָקֳבֵל דָּא וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא. וְתַרְוַויְיהוּ ב'. We have analysed the word Bereshith into the letter beth and the word reshith. Is reshith a creative utterance, or are we to say that Bereshith is the creative utterance? The truth is that so long as its energy had not emerged and spread and everything was still latent in it, it was Bereshith, and that was a creative utterance. But when being emerged and spread from it, it was called reshith, and that became a creative utterance. Similarly, the interrogative Mi created eleh (these); but subsequently when it extended and completed itself, it became Yam (sea), and created a lower world after the pattern of the upper, the two being represented by the letter beth (= 2).

כְּתִיב, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בִּמְסִבּוֹ לְאִתְיַישְׁבָא בְּמַלְכוּ תַּתָּאָה. בְּרָזָא דְּהַהוּא חַבְרוּתָא וְתַפְנוּקָא דְּהַהוּא חֲבִיבוּתָא דִּבְעֵדֶן עִלָּאָה בְּהַהוּא שְׁבִיל דְּסָתִים וְגָנִיז וְלָא אִתְיְדַע וְאִתְמַלְיָיא מִנֵּיהּ וְנַפְקָא בְּנַחֲלִין יְדִיעָן. נִרְדִי נָתַן רֵיחוֹ דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. דְּבָרָא עָלְמָא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק רֵיחָא טָבָא עִלָּאָה לְשַׁלְטָאָה וּלְמֶעְבַּד וְיָכִיל וְשַׁלִּיט וְנָהִיר בִּנְהוֹרָא עִלָּאָה. It is written: While the king sat at his table, my spikenard sent forth its fragrance (S. S. 1, 12). This describes how the King delights himself in the company of the lower king, in their affectionate companionship in the celestial Eden, in that hidden and concealed path which is filled from him and issues in certain specified streams. “My spikenard gave its fragrance”: this is the lower king, who created a lower world after the pattern of the upper. So there goes up a goodly fragrance to direct and to perform, and it acquires power and shines with supernal light.

בִּתְרֵין גַּוְונִין אִתְבְּרֵי עָלְמָא, בְּיָמִינָא וּבִשְׂמָאלָא בְּשִׁיתָּא יוֹמִין עִלָּאִין. שִׁיתָּא יוֹמִין אִתְעֲבִידוּ לְאַנְהָרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְאִלֵּין כָּרוּן אָרְחִין וְעֲבָדוּ שִׁיתִין נוּקְבִין לִתְהוֹמָא רַבָּא. וְאִנּוּן שִׁיתִין נוּקְבִין לְאַעֲלָאָה מַיָא דְנַחֲלֵי גוֹ תְּהוֹמָא. וְעַל דָּא (הא תנינן) הַשִּׁיתִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרְאוּ וְאִנּוּן הֲווּ שְׁלָמָא דְעָלְמָא: The world was created in two fashions, with the right and with the left, in six supernal days. Six days were created to illumine, as it says, “for into six days the Lord made the heavens and the earth”, and they trod out paths and made sixty openings into the great abyss, to conduct the waters of the streams into the abyss. Hence the Rabbinic dictum that “the openings (under the altar) were from the six days of creation”, and they brought peace to the world.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ סוֹסְפִיתָא דְּקָמְרֵי גּוֹ קוֹלְטוֹי דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא וְלָא אִתְקַיְימַת. הָיְתָה כְּבָר וּלְבָתַר אִתְקַיְּימַת. בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון אִתְגְּלִיף עַלְמָא וְאִתְקַיְימַת. וְכֻלְהוּ עִטּוּרָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. AND THE EARTH WAS VOID AND WITHOUT FORM. This describes the original state-as it were, the dregs of ink clinging to the point of the pen-in which there was no subsistence, until the world was graven with forty-two letters, all of which are the ornamentation of the Holy Name.

כַּד מִצְטַרְפִין סָלְקִין אַתְוָון לְעֵילָא וְנָחְתִין לְתַתָּא מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא וְיָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיְימָא. וְאִלֵּין אִתְקַיְימִין בְּעוֹבָדוֹי דְעָלְמָא (נ"א דמלכא). טוּפְסְרָא דְּקִילְטָא בְּהָנֵי שְׁכִיחֵי (כחותמא) דְגוּשְׁפַּנְקָא. עָאלוּ וּנְפָקוּ אֶת וְאֶת וְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. עָאלוּ גוֹ חוֹתָמָא וְאִצְטָרְפוּ וְאִתְקְיַּים עָלְמָא. When they are joined, letters ascend and descend, and form crowns for themselves in all four quarters of the world, so that the world is established through them and they through it. A mould was formed for them like the seal of a ring; when they went in and issued, and the world was created, and when they were joined together in the seal, the world was established.

בְּקוֹלְפֵי דְּחִוְיָא רַבְרְבָא מָחוּ וְעָאלוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי דְעַפְרָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה אַמִּין. לְבָתַר תְּהוֹמָא רַבָּא הֲוָה סָלִיק בַּחֲשׁוֹכָא וַחֲשׁוֹכָא חָפֵי כֹּלָּא. עַד דְּנָפַק נְהוֹרָא (לעיל טו א) וּבָקַע בַּחֲשׁוֹכָא וְנָפַק וְאִתְנְהִיר דִּכְתִיב, (איוב י״ב:כ״ב) מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ וַיּוֹצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת. They struck against the great serpent, and penetrated under the chasms of the dust fifteen hundred cubits. Afterwards the great deep arose in darkness, and darkness covered all, until light emerged and cleft the darkness and came forth and shone, as it is written, “He uncovereth deep things out of darkness, and bringeth out to light the shadow of death” (Job 12, 22).

מַיָא אִתְקַלוּ בְּתִיקְלָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה בְּאֶצְבְּעָאן. תְּלַת נְטִיפוּ גוֹ תִּיקְלָא. פַּלְגוּ מִנַּיְיהוּ לְקִיּוּמָא וּפַלְגוּ דְּעָאלוּ לְתַתָּא. אִלֵּין סָלְקִין וְאִלֵּין נָחֲתִין. כֵּיוָן דִּסְלִיקוּ בִּסְלִיקוּ דְיָדָא. קָאִים תִּיקְלָא בְּאוֹרַח מֵישַׁר וְלָא סָטָא לְיָמִינָא וְלִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְגו'. The waters were weighed in a balance. Fifteen hundred times three fingers flowed into the balance, half for preservation and half to go below. At first one side of the balance rose and the other fell. When, however, the lower side was raised by the hand, the balance was even and did not incline to left or right; hence it is written, “Who hath measured the waters in the hollow of his hand?” (Is. 40, 12).

כֹּלָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּאַרְעָא סָתִים וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וְחֵילָא וְתָקְפָא וּמַיָא גְלִידִין בְּגַוָּוהּ וְלָא נְגִידוּ וְלָא אִתְפַּשְׁטוּ. עַד דְּאַנְהִיר עֲלָהּ נְהוֹרָא דִלְעֵילָא וּנְהוֹרָא מָחַאת בְּקוּלְטוֹי וְאִשְׁתְּרִיאוּ חֵילָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר. וַיְהִי אוֹר. דָּא הוּא אוֹר קַדְמָאָה עִלָּאָה דְּהֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא. At first all the powers of the earth were latent and not productive, and the waters were frozen in it and did not flow. They only spread abroad when a light from above was shed upon the earth, for when this struck it with its rays its powers were released. So it says, “And God said, Let there be light, and there was light.” This is the supernal primordial light which was already existing;

וּמֵהָכָא נָפְקוּ כָּל חֵילִין וְתוּקְפִּין. וְאַרְעָא אִתְבַּסְמַת וְאַפִּיקַת חֵילָהָא לְבָתַר. כֵּיוָן דְּנָהִיר (ונחית) הֲוָה אִסְתַּלַּק נְהוֹרֵיהּ מִסְיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא. כַּד אִסְתַּכַּל בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא אִתְגְּנִיז וְאִתְטְמִיר וְלָא נָפִיק אֶלָּא בִּשְׁבִילוֹי סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין: from this came forth all powers and forces, and through this the earth was firmly established and subsequently brought forth its products. When this light shone on what was below, its radiance spread from one end of the world to the other; but when it observed the sinners of the world, it hid itself away, and issued only by secret paths which cannot be discovered.

תָּנִינָן כָּל שְׁלמֹה דְּאִתְּמָר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ. בְּמֶלֶךְ (ס"א בנוקבי מלכא) סְתָם בְּנוּקְבָא. מִלָּה (נ"א מלך) תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה. וְרָזָא דְמִלָּה דִּירָתָא תַּתָּאָה לְעִלָּאָה תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְהַיְנוּ בַּיִ"ת דִּכְתִיב, (האזינו רצא א) (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנְה בַּיִת. וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. אַפִּרְיוֹן דָּא תִּקּוּנָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה מֵעָלְמָא עִלָּאָה. We have been taught that wherever the name Solomon occurs in the Song of Songs, it refers to “the King to whom peace belongs”, while the term “king”, simply, refers to the Female. The lower is contained in the upper, and the mnemonic is that the lower is heir to the upper, so that both are as one, together constituting beth (=bayith, house), as it is written, “With wisdom a house (bayith) is builded” (Prov. 24, 3). Now it is written: The king Solomon made him a palanquin of the trees of Lebanon (S. S. 3, 9). The “palanquin” is the maintenance of the lower world through the agency of the upper world.

דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הֲוָה סָתִים שְׁמֵיהּ בֵּיהּ וְלָא (נ"א הוה) הוּא שְׁמֵיהּ סָתִים בְּגַוֵּיהּ חָד וְלָא קַיְימָא מִלָּה (והוא הוה בלחודוי) עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא (דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא) לְמִבְרֵי עָלְמָא וְהֲוָה רָשִׁים וּבָנֵי וְלָא קַיְימָא, עַד דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא חַד דְּזִיהֲרָא (עלאה דמחשבה) וּבָרָא עָלְמָא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים). Before God created the world, His name was enclosed within Him, and therefore He and His name enclosed within Him were not one. Nor could this unity be effected until He created the world. Having, therefore, decided to do so, He traced and built, but the aim was not attained until He enfolded Himself in a covering of a supernal radiance of thought and created therefrom a world.

וְאַפִּיק (אילנין) אֲרָזִין עִלָּאִין רַבְרְבִין מֵהַהוּא נְהוֹרָא (נ"א וזיוא רבא) זִיהֲרָא עִלָּאָה (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), וְשַׁוֵּי רְתִיכוּ עַל תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין אִתְגְלִיפוּ בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן וְאִתְיַישְׁבוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. וּכְתִיב, (ויצא קסב ב) (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (דהא מאלין עביד ההוא אפריון). He produced from the light of that supernal radiance mighty cedars of the upper world, and placed His chariot on twenty-two graven letters which were carved into ten utterances and infixed there. Hence it is written, “from the trees of Lebanon”, and it is also written, “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה, לוֹ לְגַרְמֵיהּ, לוֹ לְתִקּוּנֵיהּ, לוֹ לְאַחְזָאָה יְקָרָא עִלָּאָה. לוֹ לְאוֹדָעָא דְאִיהוּ חַד וּשְׁמֵיהּ חַד כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ט׳) (יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד וכתיב) (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ. It says in our text, “King Solomon made for himself.” The words “for himself’ indicate that He made it for His own behoof, for His own advantage, to display His glory, to show that He is one and His name one, as it is written, “and they shall know that it is thou alone whose name is the Lord” (Ps. 58, 19).

בְּמָטוּן דְּקָלְפוֹי. קַסְטוֹרִין יְדִיעָא. נָטִיף לְסִטְרָא דָא לְעֵילָא. נָטִיף לְיָמִינָא. סְטָא לִשְׂמָאלָא. נָחִית לְתַתָּא. וְכֵן לְאַרְבַּע זָוְיָין. מַלְכוּ אִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא וְתַתָּא וּלְאַרְבַּע זָוְיָין לְמֶהוֵי חַד. נַהֲרָא עִלָּאָה Through the blows of His light various realms were made intelligible. He glanced at this side above, He glanced to the right, He turned to the left and descended below, and so to all four cardinal points. Thus His kingdom spread above and below and in all four directions, since a certain supernal stream flowed downwards

נָחִית לְתַתָּא. וְעָבִיד לֵיהּ יַמָּא רַבָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. דְּהָא הוּא כָּנִישׁ כֹּלָּא וְשָׁאִיב לֵיהּ בְּגַוִּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. וְאֵין שָׁרוֹן אֶלָא אֲתַר יַמָּא רַבָּא דְּשָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא דְּאַפִּיק וְשָׁאִיב וְנָהִיר (ועאלין ביה. בגיני כך דא אפיק ודא שאיב, נהיר) דָּא בְּדָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן (נחלייא כפן עלויה). וּכְדֵין עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַּיִת. וְעַל דָּא בֵּית בְּרֵאשִׁית. (נ"א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה. וכן תתאה אוף הכי). אֲבָל בֵּיתָא עִלָּאָה רַבְרְבָא יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. מֶלֶךְ סְתָם בֵּיתָא תַּתָּאָה. and formed a great sea, as it says, “all the rivers flow into the sea and the sea is not full” (Eccl. 1, 7), for it gathers the Whole and draws it into its midst, as it is written, “I am the rose of Sharon” (S. S. 2, 1), Sharon being the basin of the great sea which draws to itself all the waters of the World and absorbs them. Thus the one discharges and the other collects, and one shines through the other in a specified manner. Of this relationship it is written, “By wisdom is the house built”; hence the beth (=2) of Bereshith, implying that the upper house is built in wisdom and the lower one also. The upper house, which is the greater, makes the world habitable, and is called Elohim; the lower one is called simply “king”.

(תהילים ס״ג:י״ב) וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים, (כד אתער גבורה) עִלָּאָה לְאַחְדָא בֵּיהּ תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ בְּחֶדְוָה לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים חֲדוּ נְהוֹרָא דְּאַפִּיק (נ"א בנהורא) (דנהרא) דְּנָפִיק בְּחַד שְׁבִילָא טָמִיר וְגָנִיז וְעֲיִּיל בֵּיהּ (ב', תרין) דְּאִנּוּן חַד וְעַל דָּא עָלְמָא אִשְׁתַּכְלַל בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. It is written, “The king shall rejoice in Elohim” (Ps. 63, 12): to wit, when the supernal Geburah (Force) bestirs itself to embrace him and draw him to himself, so that all should be one. Again, the words may be taken to refer to the gladness of the stream which issues in one hidden and secret path and enters as two which are one, thus rendering the world complete and whole.

וְהַמֶּלֶךָ יִשְׂמַח בֵּאלהִים עָלְמָא (נ"א נהרא עלאה) תַּתָּאָה חָדֵי בְּעָלְמָא עִלָּאָה (נ"א סתימא ההוא דשדר) עֲמִיקָא (חדו דנגיד ונפיק באן אתר חדי. באלהים. ביה חדי. ביה שדר) חַיִּים לְכֹלָּא. חַיֵּי מַלְכָּא אִקְרוּן. דָּא עִקָּרָא דְּבֵיתָא. בֵּיתָא דָּא בָּנֵי בֵּיתָא דְעָלְמָא. וּבָנֵי עָלְמָא. וְדָא הוּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים ב' רֵאשִׁית. רֵאשִׁית חָכְמָה כַּד כָּנִישׁ כֹּלָּא לְגַוֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד יַמָּא רַבָּא לְשָׁאֲבָא כֹּלָּא. Or again, “The king shall rejoice in Elohim”, i.e. the lower world rejoices in the upper recondite world which sent forth life to all, which was called the life of the king. This is the foundation of the house. This house built the house of the world, and built a world. This is what is meant by “in the beginning God created”: “in the beginning”, to wit, in Wisdom.

יַמָּא דְּקָאפוּ מֵימוֹי. שָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא. וְכָנִישׁ לוֹן לְגַוֵיהּ. וּמַיִין אָזְלִין וְשָׁאטִין וְאִשְׁתָּאֲבָן בֵּיהּ. וְדָא נָפִיק מִגּוֹ עִלָּאָה. וְסִימָנֵיהּ דְּרָזָא דָא (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח דְּמֵימוֹי גְלִידִין בֵּיהּ לְשָׁאֲבָא אָחֳרָנִין. When it collected the whole into itself, it became the great sea, a sea of which the waters were congealed, those waters which had flowed in from the upper source, as we indicate by the verse, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job. 38, 29), its waters congealing in it in order to draw in others.

הַאי קָרַח (לקמן נב א) יַמָּא דְקָפָא לָא נַגְדִין מֵימוֹי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְתוּקְפָּא דְדָרוֹם מָטֵי לְגַבֵּיהּ וּמַקְרִיב לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין מַיָא דְּהֲווּ גְלִידִין בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן מִשְׁתָּרָן וְנָגְדִין. דְּהָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן גְּלִידֵי מַיָּא וּמִסִּטְרָא דְדָרוֹם מִשְׁתְּרָן. וְנָגְדִין לְאַשְׁקָאָה כָּל אִנּוּן חֵיוַת בְּרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגו' וְאִלֵּין אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר טוּרִין דְּפִירוּדָא. דְּכֻלְהוּ מִשְׁתַּקְיָין כַּד סִטְרָא דְדָרוֹם שָׁארֵי לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין מַיָּא נָגְדִין. וּבְחֵילָא דָא עִלָּאָה דְּנָגִיד כֹּלָּא הֲווּ בִּרְבוּ בְּחֵדוּ. This ice was a frozen sea the waters of which did not flow until the force of the South reached it and drew it to itself. Then the waters which were congealed in the side of the North were relaxed and commenced to flow; for it was on the side of the North that the waters were frozen, and on the side of the South that they thawed and began to flow, in order to water all the “beasts of the field”, as it is written, “they give water to all the beasts of the field” (Ps. 104, 11). These are called hare bather (mountains of separation), and all are watered when the side of the South begins to approach and to make the water flow. Through the streaming of this supernal energy all were in gladness.

כַּד מַחֲשָׁבָה סָלִיק בִּרְעוּ (דחדוה) מִטְמִירָא דְכָל טְמִירִין. מָטֵי (ואתנגיד) מִגַּוִּיהּ חַד נָהָר. (כתרא טמירא) וְכַד מִתְקָרְבִין דָּא בְּדָא בְּחַד שְׁבִיל דְּלָא יְדִיעַ לְעֵילָא וְתַתָּא וְהָכָא הוּא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָּא. וּב' מֶלֶךְ סְתָם מֵהַאי רִאשִׁיתָא אִשְׁתַּכְלַל וְדָמֵי דָא לְדָא. When it so pleased the thought of the Most Mysterious, a river flowed forth therefrom, and when one joined the other by a path which cannot be traced either above or below, herein was the beginning of all, and Beth (= second), which is plain “king”, was completed from this beginning, and one was like the other.

(ובחילא דא) בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין ברא) (נ"א בתר דנפקין בדא) (ונ"א נהרא דנפיק בה"א עלאה) (ונ"א נהורא דנגיד ואפיק בדא) וְאַפִּיק קוֹל מִגַּוִּיהּ. וְדָא אִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְהַיְינוּ בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם (ואיהו) דְּאִיהוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר (נ"א ואיהו השופר). וְשָׁמַיִם שַׁלִּיטִין בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ עִלָּאָה עַל אַרְעָא. וְסִימָנִיךְ בֶּן יִשַּׁי חַ"י עַל הָאֲדָמָה. דְּחַיִּים תַּלְיָין בְּבֶן יִשַּׁי. (ובוא"ו נגדין ליה). וּבְהוּ שַׁלִּיט בְּכֹלָּא. וְאַרְעָא מִינֵּיהּ אִתְזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ. וָא"ו דְּאִתּוֹסַף לְשַׁלְטָאָה בִּמְזוֹנֵי עַל אַרְעָא. With this energy God created the heavens, a hidden point the waters of which flow forth without, and produced therefrom a voice which is called the voice of the Shofar. Hence it says, “God created the heavens”, to wit, the voice of the Shofar. The heavens control the life of the supernal King upon the earth (as indicated by the catchword, “the son of Jesse is alive upon the earth”, since life depends upon the son of Jesse). It is through Vau that life flows to it, and it controls all and the earth is fed therefrom; hence it is written, “and (v-) the earth”, the vau being added to control the sustenance of the earth.

אֶ"ת לְעֵילָא וְהוּא חֵילָא דִּכְלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון דְאַפִּיק אֶ"ת א' ת' אֱלהִים דָּא וְיָהִיב לַשָּׁמַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ. וְהַיְינוּ אֶת הַשָּׁמַיִם לְאַכְלָלָא דָא בְּדָא וּלְחַבְּרָא לוֹן דָּא בְּדָא לְאִתְקַיְּימָא כְּחֲדָא בְּאִנּוּן חַיֵּי מַלְכָּא מֶלֶךְ סְתָם לְאִתְזְנָא מִינֵיהּ שָׁמַיִם. וְאֶת הָאָרֶץ חִבּוּרָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִתְגְּלִיפוּ בְּאַתְוָן רְשִׁימִין. וְחַיֵּי מַלְכָּא דְּאִתְנְגִידוּ מִן שְׁמַיָא דְּשָׁמַיִם נַגְדִין לוֹן לְקַיְּימָא אַרְעָא וְכָל אֻכְלוֹסִין דִּילָהּ. The word eth refers to something in the upper world, to wit, the power of the totality of the twenty-two letters, which Elohim produced and gave to the heavens (as it says, “with the crown with which his mother crowned him on the day of his espousals”); hence, “the (eth) heavens”, to associate and combine one with the other, so as to be established together by the “life of the king”, that the heavens should be fed therefrom. The words “and (ve-eth) the earth” indicate the union of male and female, which were traced with individual letters, and the “life of the king” which flowed from the heavens, the heavens pouring them forth to maintain the earth and all its denizens.

וְרָזָא דְּאֱלֹהִים עִלָּאָה עֲבַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְקִיּוּמָא. וְאַפִּיק לוֹן כְּחֲדָא בְּחֵילָא דִלְעֵילָא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָא. כְּגַוְונָא דָא רָזָא עִלָּאָה נָחִית לְתַתָּא. וְהַאי בַּתְרָאָה עָבִיד שָׁמַיִם וְאָרֶץ לְתַתָּא. In this way the so-called supernal Elohim made a heaven and earth for permanency, and produced them together by the supernal energy, the starting-point of all. The supernal essence then descended to a lower grade, and this latter made a heaven and earth below.

וְרָזָא דְכֹלָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ וּבְרָאוּ עָלְמִין. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. דָּא כְּגַוְונָא דְדָא. דָּא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְדָא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְעַל דָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ. דָּא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין. וְדָא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין, וְכֹלָּא בְּחֵילָא דְרֵאשִׁית עִלָּאָה. The whole process is symbolised by the letter beth. There are two Worlds and they created worlds, one an upper world and one a lower world, one corresponding to the other; one created heaven and earth and the other created heaven and earth. In this way the letter beth signifies two further worlds; one produced two worlds and the other produced two worlds; and all through the energy of the supernal reshith.

נָחִית עִלָּאָה בְּתַתָּאָה וְאִתְמַלְיָיא בְּאֹרַח דְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שְׁבִיל סָתִים וְטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָא. בַּר דְּחַד שְׁבִיל דַּקִּיק. וְחַד אֹרַח. הַהוּא דִלְתַתָּא אֹרַח כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. וְהַהוּא דִלְעֵילָא שְׁבִיל דַּקִיק כְּדִכְתִיב, (איוב כ״ח:ז׳) נָתִיב לא יְדָעוֹ עָיִט. וְרָזָא דְּכֹלָּא (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. וּכְתִיב, (תהילים ע״ז:כ׳) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים. עָלְמָא עִלָּאָה כַּד אִתְמַלְיָיא וְאִתְעַבְּרָא כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא אַפִּיקַת תְּרֵין בְּנִין כְּחַד, דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. When the upper descended into the lower, it was filled from the channel of a certain grade which rested on it, corresponding to that hidden, secret and recondite path above, the difference being that one is a narrow path and the other a way. The one below is a way, like “the way of the righteous which is as a shining light” (Prov. 4, 18), whereas the one above is a narrow path, like. “the track which the vulture knoweth not” (Job 28, 7). The mnemonic for the whole is the verse, “who maketh a way in the sea and a path in the mighty waters” (Is. 43, 16); and similarly it is written, “Thy way is in the sea and thy path is in great waters”. When the upper world was filled and became pregnant, it brought forth two children together, a male and a female, these being heaven and earth after the supernal pattern.

מִמֵּימוֹי דִשְׁמַיָא אִתְּזַן אַרְעָא וּמֵימוֹי אִשְׁתַּדָּן בְּגַוָּוהּ, אֶלָּא דְעִלָּאֵי דְּכַר וְתַתָּאֵי נוּקְבָא. וְתַתָּאֵי מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנָן. וּמַיִין תַּתָּאִין קָרָאן לְעִלָּאִין כְּנוּקְבָא דִּפְתִיחָא לִדְכוּרָא וְשָׁדַת מַיָא לָקֳבֵל מַיָא דִדְכוּרָא לְמֶעְבַּד זַרְעָא. וְנוּקְבָא מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ בְּתוֹסֶפֶת וי"ו כְּמָה דְאִתְּמָר. The earth is fed from the waters of the heaven which are poured into it. These upper waters, however, are male, whereas the lower are female, and the lower are fed from the male and the lower waters call to the upper, like a female that receives the male, and pour out water to meet the water of the male to produce seed. Thus the female is fed from the male, as it is written, “and the earth”, with the addition of van, as we have explained.

וְאֶת הָאָרֶץ. ו' אַפִּיק הָאָרֶץ לְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וּלְאַתְקָנָא לָהּ וּלְמֵיהַב לָהּ סִפּוּקָא דְּאִתְחַזֵּי לָהּ. וְאֶת הָאָרֶץ, דְּנָטִיל וָא"ו אֶ"ת כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון וּמִתְּזָן אַרְעָא. וְאַרְעָא כָּלִיל לוֹן לְגַוָּוהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וְהַיְינוּ רָזָא וְאֶת הָאָרֶץ. דְּכָנִישׁ כֹּלָּא לְגַוָּוהּ וְקַבְּלִית לוֹן הָאָרֶץ נָטְלָא הָאָרֶץ. וְאֶ"ת דָּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא. אֶ"ת הַשָּׁמַיִם רָזָא דְשָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא (הארץ נטלית ו). The letter vau produced the earth to give it food and to provide for it its requirements. The word ve-eth (and) signifies that vau took eth, which embraces the twenty two letters, and the earth absorbed them, as it is written, “all the rivers go to the sea”, and was thus fed. Thus the heavens and the earth are united and the earth is fed.

וְקַבִּילַת לוֹן לְאִתְּזָנָא. מָטוּן מִלָּה בְּקוּלְפוֹי שְׁכִיחֵי. קוּסְטְרָא דְּקוּטְרָא בְּאַרְעָא שְׁכִיחַ. כַּד אֶשָׁא דִמְלַהֲטָא נָגִיד וְאִתְעַר מִשְּׂמָאלָא אָחִיד בָּהּ וְסַלְקָא תְּנָנָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ. דָּא אֶשָׁא וְדָא תְּנָנָא. וּכְתִיב, (שמות י״ט:י״ח) וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. מִגּוֹ דְאֶשָׁא כַּד נָחִית אֲחִידָן דָּא בְּדָא תְּנָנָא בְּאֶשָׁא. וּכְדֵין בִּסְטַר שְׂמָאלָא קַיְימָא כֹּלָּא. וְהַיְינוּ רָזָא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ. וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. בְּחֵילָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. כִּי הַאי גַוְונָא אִתְעֲבִידוּ שְׁמַיָא דְּאִיהוּ דְכַר. וּדְכַר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא קָא אָתֵי וְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. (לעיל א ע"ב). When the flaming fire goes forth and the Left is awakened, smoke also goes up, as it says, “Now mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18); because when fire descends, smoke and fire are intermingled, and so the whole is on the side of the left. This is the inner meaning of the verse, “Yea, my hand hath laid the foundations of the earth, and my right hand hath spread out the heavens” (Is. 48, 13), i.e. by the power of the Right above; for the heavens are male and the male comes from the side of the right, and the female from the side of the left.

(ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה. עַד הָכָא אִסְתַּלְּקוּ מִלִּין דְּלָא לְשָׁאֲלָא כְּדִלְעֵילָא. דְּחָכְמָה אִשְׁתַּכְלֵיל מֵאַיִן וְלָא קַיְימָא לְשָׁאֲלָא דְּסָתִים וְעָמִיק לֵית דְּיֵקוּם בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּשַּׁט נְהוֹרָא עֲמִיקָא נְהוֹרֵיהּ קַיְימָא בִּשְׁאֵלְתָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ סָתִים מִכֹּלָּא דִלְתַתָּא. וְקָרָאן לֵיהּ עַל פּוּם שְׁאֵילְתָּא מִ"י. מִי בָּרָא אֵלֶּה. It says: Lift up your eyes on high and see, Who hath created these (Is. 40, 26). This is the limit of inquiry. For Wisdom was completed from ayin (nothing), which is no subject of inquiry, since it is too deeply hidden and recondite to be comprehended. From the point at which its light begins to extend it is the subject of inquiry, although it is still more recondite than anything beneath, and it is called the interrogative pronoun, “Who?”

וְהַיְנוּ רָזָא דְּקָאַמְרָן (לקמן פה ע"ב) (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח. מִבֶּטֶן מִי וַדַּאי (יצא הקרח) הַהוּא דְקַיְימָא לִשְׁאֵלְתָּא. וְלֵית לְשָׁאֲלָא מַה לְּעֵילָא מַה לְּתַתָּא. אֶלָּא לְשָׁאֲלָא אֲתַר דְּנַפְקָן לְמִנְדַע. וְלָא לְמִנְדַע לֵיהּ. דְּהָא לָא יָכְלִין. אֶלָא קַיְימָא לִשְׁאֶלְתָּא וְלָא לְמִנְדַע בֵּיהּ. Hence, “Who (Mi) created these”, and also, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice”; as much as to say, that about which we can inquire but find no answer.

בְּרֵאשִׁית ב' רֵאשִׁית. רֵאשִׁית מַאֲמָר הוּא. אוֹ נִימָא דִּבְרֵאשִׁית אִיהוּ מַאֲמָר. אֶלָּא עַד לָא נָפִיק וְאִתְפַּשַּׁט חֵילֵיהּ (לעיל טו ע"ב) וְכֹלָּא סָתִים בֵּיהּ. בְּרֵאשִׁית אִיהוּ וּמַאֲמָר אִיהוּ. כֵּיוָן דְּנָפִיק וְאִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ חֵילִין, רֵאשִׁית אִקְרֵי וְהוּא מַאֲמָר בִּלְחוֹדוֹי. מִ"י שְׁאֵילְתָּא הַהוּא דְּבָרָא אֵלֶּה. לְבָתַר כַּד אִתְפְּשַׁט וְאִשְׁתַּכְלַל אִתְעֲבִיד י"ם וּבָרָא לְתַתָּא. וְכֹלָּא עָבִיד כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ דִּלְעֵילָא. דָּא לָקֳבֵל דָּא וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא. וְתַרְוַויְיהוּ ב'. We have analysed the word Bereshith into the letter beth and the word reshith. Is reshith a creative utterance, or are we to say that Bereshith is the creative utterance? The truth is that so long as its energy had not emerged and spread and everything was still latent in it, it was Bereshith, and that was a creative utterance. But when being emerged and spread from it, it was called reshith, and that became a creative utterance. Similarly, the interrogative Mi created eleh (these); but subsequently when it extended and completed itself, it became Yam (sea), and created a lower world after the pattern of the upper, the two being represented by the letter beth (= 2).

כְּתִיב, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בִּמְסִבּוֹ לְאִתְיַישְׁבָא בְּמַלְכוּ תַּתָּאָה. בְּרָזָא דְּהַהוּא חַבְרוּתָא וְתַפְנוּקָא דְּהַהוּא חֲבִיבוּתָא דִּבְעֵדֶן עִלָּאָה בְּהַהוּא שְׁבִיל דְּסָתִים וְגָנִיז וְלָא אִתְיְדַע וְאִתְמַלְיָיא מִנֵּיהּ וְנַפְקָא בְּנַחֲלִין יְדִיעָן. נִרְדִי נָתַן רֵיחוֹ דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. דְּבָרָא עָלְמָא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק רֵיחָא טָבָא עִלָּאָה לְשַׁלְטָאָה וּלְמֶעְבַּד וְיָכִיל וְשַׁלִּיט וְנָהִיר בִּנְהוֹרָא עִלָּאָה. It is written: While the king sat at his table, my spikenard sent forth its fragrance (S. S. 1, 12). This describes how the King delights himself in the company of the lower king, in their affectionate companionship in the celestial Eden, in that hidden and concealed path which is filled from him and issues in certain specified streams. “My spikenard gave its fragrance”: this is the lower king, who created a lower world after the pattern of the upper. So there goes up a goodly fragrance to direct and to perform, and it acquires power and shines with supernal light.

בִּתְרֵין גַּוְונִין אִתְבְּרֵי עָלְמָא, בְּיָמִינָא וּבִשְׂמָאלָא בְּשִׁיתָּא יוֹמִין עִלָּאִין. שִׁיתָּא יוֹמִין אִתְעֲבִידוּ לְאַנְהָרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְאִלֵּין כָּרוּן אָרְחִין וְעֲבָדוּ שִׁיתִין נוּקְבִין לִתְהוֹמָא רַבָּא. וְאִנּוּן שִׁיתִין נוּקְבִין לְאַעֲלָאָה מַיָא דְנַחֲלֵי גוֹ תְּהוֹמָא. וְעַל דָּא (הא תנינן) הַשִּׁיתִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרְאוּ וְאִנּוּן הֲווּ שְׁלָמָא דְעָלְמָא: The world was created in two fashions, with the right and with the left, in six supernal days. Six days were created to illumine, as it says, “for into six days the Lord made the heavens and the earth”, and they trod out paths and made sixty openings into the great abyss, to conduct the waters of the streams into the abyss. Hence the Rabbinic dictum that “the openings (under the altar) were from the six days of creation”, and they brought peace to the world.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ סוֹסְפִיתָא דְּקָמְרֵי גּוֹ קוֹלְטוֹי דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא וְלָא אִתְקַיְימַת. הָיְתָה כְּבָר וּלְבָתַר אִתְקַיְּימַת. בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון אִתְגְּלִיף עַלְמָא וְאִתְקַיְימַת. וְכֻלְהוּ עִטּוּרָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. AND THE EARTH WAS VOID AND WITHOUT FORM. This describes the original state-as it were, the dregs of ink clinging to the point of the pen-in which there was no subsistence, until the world was graven with forty-two letters, all of which are the ornamentation of the Holy Name.

כַּד מִצְטַרְפִין סָלְקִין אַתְוָון לְעֵילָא וְנָחְתִין לְתַתָּא מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא וְיָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיְימָא. וְאִלֵּין אִתְקַיְימִין בְּעוֹבָדוֹי דְעָלְמָא (נ"א דמלכא). טוּפְסְרָא דְּקִילְטָא בְּהָנֵי שְׁכִיחֵי (כחותמא) דְגוּשְׁפַּנְקָא. עָאלוּ וּנְפָקוּ אֶת וְאֶת וְאִתְבְּרֵי עָלְמָא. עָאלוּ גוֹ חוֹתָמָא וְאִצְטָרְפוּ וְאִתְקְיַּים עָלְמָא. When they are joined, letters ascend and descend, and form crowns for themselves in all four quarters of the world, so that the world is established through them and they through it. A mould was formed for them like the seal of a ring; when they went in and issued, and the world was created, and when they were joined together in the seal, the world was established.

בְּקוֹלְפֵי דְּחִוְיָא רַבְרְבָא מָחוּ וְעָאלוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי דְעַפְרָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה אַמִּין. לְבָתַר תְּהוֹמָא רַבָּא הֲוָה סָלִיק בַּחֲשׁוֹכָא וַחֲשׁוֹכָא חָפֵי כֹּלָּא. עַד דְּנָפַק נְהוֹרָא (לעיל טו א) וּבָקַע בַּחֲשׁוֹכָא וְנָפַק וְאִתְנְהִיר דִּכְתִיב, (איוב י״ב:כ״ב) מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ וַיּוֹצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת. They struck against the great serpent, and penetrated under the chasms of the dust fifteen hundred cubits. Afterwards the great deep arose in darkness, and darkness covered all, until light emerged and cleft the darkness and came forth and shone, as it is written, “He uncovereth deep things out of darkness, and bringeth out to light the shadow of death” (Job 12, 22).

מַיָא אִתְקַלוּ בְּתִיקְלָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה בְּאֶצְבְּעָאן. תְּלַת נְטִיפוּ גוֹ תִּיקְלָא. פַּלְגוּ מִנַּיְיהוּ לְקִיּוּמָא וּפַלְגוּ דְּעָאלוּ לְתַתָּא. אִלֵּין סָלְקִין וְאִלֵּין נָחֲתִין. כֵּיוָן דִּסְלִיקוּ בִּסְלִיקוּ דְיָדָא. קָאִים תִּיקְלָא בְּאוֹרַח מֵישַׁר וְלָא סָטָא לְיָמִינָא וְלִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְגו'. The waters were weighed in a balance. Fifteen hundred times three fingers flowed into the balance, half for preservation and half to go below. At first one side of the balance rose and the other fell. When, however, the lower side was raised by the hand, the balance was even and did not incline to left or right; hence it is written, “Who hath measured the waters in the hollow of his hand?” (Is. 40, 12).

כֹּלָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּאַרְעָא סָתִים וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וְחֵילָא וְתָקְפָא וּמַיָא גְלִידִין בְּגַוָּוהּ וְלָא נְגִידוּ וְלָא אִתְפַּשְׁטוּ. עַד דְּאַנְהִיר עֲלָהּ נְהוֹרָא דִלְעֵילָא וּנְהוֹרָא מָחַאת בְּקוּלְטוֹי וְאִשְׁתְּרִיאוּ חֵילָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר. וַיְהִי אוֹר. דָּא הוּא אוֹר קַדְמָאָה עִלָּאָה דְּהֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא. At first all the powers of the earth were latent and not productive, and the waters were frozen in it and did not flow. They only spread abroad when a light from above was shed upon the earth, for when this struck it with its rays its powers were released. So it says, “And God said, Let there be light, and there was light.” This is the supernal primordial light which was already existing;

וּמֵהָכָא נָפְקוּ כָּל חֵילִין וְתוּקְפִּין. וְאַרְעָא אִתְבַּסְמַת וְאַפִּיקַת חֵילָהָא לְבָתַר. כֵּיוָן דְּנָהִיר (ונחית) הֲוָה אִסְתַּלַּק נְהוֹרֵיהּ מִסְיָיפֵי עָלְמָא עַד סְיָיפֵי עָלְמָא. כַּד אִסְתַּכַּל בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא אִתְגְּנִיז וְאִתְטְמִיר וְלָא נָפִיק אֶלָּא בִּשְׁבִילוֹי סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין: from this came forth all powers and forces, and through this the earth was firmly established and subsequently brought forth its products. When this light shone on what was below, its radiance spread from one end of the world to the other; but when it observed the sinners of the world, it hid itself away, and issued only by secret paths which cannot be discovered.

תָּנִינָן כָּל שְׁלמֹה דְּאִתְּמָר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ. בְּמֶלֶךְ (ס"א בנוקבי מלכא) סְתָם בְּנוּקְבָא. מִלָּה (נ"א מלך) תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה. וְרָזָא דְמִלָּה דִּירָתָא תַּתָּאָה לְעִלָּאָה תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְהַיְנוּ בַּיִ"ת דִּכְתִיב, (האזינו רצא א) (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנְה בַּיִת. וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. אַפִּרְיוֹן דָּא תִּקּוּנָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה מֵעָלְמָא עִלָּאָה. We have been taught that wherever the name Solomon occurs in the Song of Songs, it refers to “the King to whom peace belongs”, while the term “king”, simply, refers to the Female. The lower is contained in the upper, and the mnemonic is that the lower is heir to the upper, so that both are as one, together constituting beth (=bayith, house), as it is written, “With wisdom a house (bayith) is builded” (Prov. 24, 3). Now it is written: The king Solomon made him a palanquin of the trees of Lebanon (S. S. 3, 9). The “palanquin” is the maintenance of the lower world through the agency of the upper world.

דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הֲוָה סָתִים שְׁמֵיהּ בֵּיהּ וְלָא (נ"א הוה) הוּא שְׁמֵיהּ סָתִים בְּגַוֵּיהּ חָד וְלָא קַיְימָא מִלָּה (והוא הוה בלחודוי) עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא (דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא) לְמִבְרֵי עָלְמָא וְהֲוָה רָשִׁים וּבָנֵי וְלָא קַיְימָא, עַד דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא חַד דְּזִיהֲרָא (עלאה דמחשבה) וּבָרָא עָלְמָא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים). Before God created the world, His name was enclosed within Him, and therefore He and His name enclosed within Him were not one. Nor could this unity be effected until He created the world. Having, therefore, decided to do so, He traced and built, but the aim was not attained until He enfolded Himself in a covering of a supernal radiance of thought and created therefrom a world.

וְאַפִּיק (אילנין) אֲרָזִין עִלָּאִין רַבְרְבִין מֵהַהוּא נְהוֹרָא (נ"א וזיוא רבא) זִיהֲרָא עִלָּאָה (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), וְשַׁוֵּי רְתִיכוּ עַל תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין אִתְגְלִיפוּ בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן וְאִתְיַישְׁבוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. וּכְתִיב, (ויצא קסב ב) (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (דהא מאלין עביד ההוא אפריון). He produced from the light of that supernal radiance mighty cedars of the upper world, and placed His chariot on twenty-two graven letters which were carved into ten utterances and infixed there. Hence it is written, “from the trees of Lebanon”, and it is also written, “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה, לוֹ לְגַרְמֵיהּ, לוֹ לְתִקּוּנֵיהּ, לוֹ לְאַחְזָאָה יְקָרָא עִלָּאָה. לוֹ לְאוֹדָעָא דְאִיהוּ חַד וּשְׁמֵיהּ חַד כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ט׳) (יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד וכתיב) (תהילים פ״ג:י״ט) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ. It says in our text, “King Solomon made for himself.” The words “for himself’ indicate that He made it for His own behoof, for His own advantage, to display His glory, to show that He is one and His name one, as it is written, “and they shall know that it is thou alone whose name is the Lord” (Ps. 58, 19).

בְּמָטוּן דְּקָלְפוֹי. קַסְטוֹרִין יְדִיעָא. נָטִיף לְסִטְרָא דָא לְעֵילָא. נָטִיף לְיָמִינָא. סְטָא לִשְׂמָאלָא. נָחִית לְתַתָּא. וְכֵן לְאַרְבַּע זָוְיָין. מַלְכוּ אִתְפְּרַשׁ לְעֵילָא וְתַתָּא וּלְאַרְבַּע זָוְיָין לְמֶהוֵי חַד. נַהֲרָא עִלָּאָה Through the blows of His light various realms were made intelligible. He glanced at this side above, He glanced to the right, He turned to the left and descended below, and so to all four cardinal points. Thus His kingdom spread above and below and in all four directions, since a certain supernal stream flowed downwards

נָחִית לְתַתָּא. וְעָבִיד לֵיהּ יַמָּא רַבָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. דְּהָא הוּא כָּנִישׁ כֹּלָּא וְשָׁאִיב לֵיהּ בְּגַוִּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. וְאֵין שָׁרוֹן אֶלָא אֲתַר יַמָּא רַבָּא דְּשָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא דְּאַפִּיק וְשָׁאִיב וְנָהִיר (ועאלין ביה. בגיני כך דא אפיק ודא שאיב, נהיר) דָּא בְּדָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָן (נחלייא כפן עלויה). וּכְדֵין עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַּיִת. וְעַל דָּא בֵּית בְּרֵאשִׁית. (נ"א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה. וכן תתאה אוף הכי). אֲבָל בֵּיתָא עִלָּאָה רַבְרְבָא יִשּׁוּבָא דְעָלְמָא. מֶלֶךְ סְתָם בֵּיתָא תַּתָּאָה. and formed a great sea, as it says, “all the rivers flow into the sea and the sea is not full” (Eccl. 1, 7), for it gathers the Whole and draws it into its midst, as it is written, “I am the rose of Sharon” (S. S. 2, 1), Sharon being the basin of the great sea which draws to itself all the waters of the World and absorbs them. Thus the one discharges and the other collects, and one shines through the other in a specified manner. Of this relationship it is written, “By wisdom is the house built”; hence the beth (=2) of Bereshith, implying that the upper house is built in wisdom and the lower one also. The upper house, which is the greater, makes the world habitable, and is called Elohim; the lower one is called simply “king”.

(תהילים ס״ג:י״ב) וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים, (כד אתער גבורה) עִלָּאָה לְאַחְדָא בֵּיהּ תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ בְּחֶדְוָה לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלהִים חֲדוּ נְהוֹרָא דְּאַפִּיק (נ"א בנהורא) (דנהרא) דְּנָפִיק בְּחַד שְׁבִילָא טָמִיר וְגָנִיז וְעֲיִּיל בֵּיהּ (ב', תרין) דְּאִנּוּן חַד וְעַל דָּא עָלְמָא אִשְׁתַּכְלַל בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. It is written, “The king shall rejoice in Elohim” (Ps. 63, 12): to wit, when the supernal Geburah (Force) bestirs itself to embrace him and draw him to himself, so that all should be one. Again, the words may be taken to refer to the gladness of the stream which issues in one hidden and secret path and enters as two which are one, thus rendering the world complete and whole.

וְהַמֶּלֶךָ יִשְׂמַח בֵּאלהִים עָלְמָא (נ"א נהרא עלאה) תַּתָּאָה חָדֵי בְּעָלְמָא עִלָּאָה (נ"א סתימא ההוא דשדר) עֲמִיקָא (חדו דנגיד ונפיק באן אתר חדי. באלהים. ביה חדי. ביה שדר) חַיִּים לְכֹלָּא. חַיֵּי מַלְכָּא אִקְרוּן. דָּא עִקָּרָא דְּבֵיתָא. בֵּיתָא דָּא בָּנֵי בֵּיתָא דְעָלְמָא. וּבָנֵי עָלְמָא. וְדָא הוּא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים ב' רֵאשִׁית. רֵאשִׁית חָכְמָה כַּד כָּנִישׁ כֹּלָּא לְגַוֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד יַמָּא רַבָּא לְשָׁאֲבָא כֹּלָּא. Or again, “The king shall rejoice in Elohim”, i.e. the lower world rejoices in the upper recondite world which sent forth life to all, which was called the life of the king. This is the foundation of the house. This house built the house of the world, and built a world. This is what is meant by “in the beginning God created”: “in the beginning”, to wit, in Wisdom.

יַמָּא דְּקָאפוּ מֵימוֹי. שָׁאִיב כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא. וְכָנִישׁ לוֹן לְגַוֵיהּ. וּמַיִין אָזְלִין וְשָׁאטִין וְאִשְׁתָּאֲבָן בֵּיהּ. וְדָא נָפִיק מִגּוֹ עִלָּאָה. וְסִימָנֵיהּ דְּרָזָא דָא (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח דְּמֵימוֹי גְלִידִין בֵּיהּ לְשָׁאֲבָא אָחֳרָנִין. When it collected the whole into itself, it became the great sea, a sea of which the waters were congealed, those waters which had flowed in from the upper source, as we indicate by the verse, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job. 38, 29), its waters congealing in it in order to draw in others.

הַאי קָרַח (לקמן נב א) יַמָּא דְקָפָא לָא נַגְדִין מֵימוֹי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְתוּקְפָּא דְדָרוֹם מָטֵי לְגַבֵּיהּ וּמַקְרִיב לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כְּדֵין מַיָא דְּהֲווּ גְלִידִין בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן מִשְׁתָּרָן וְנָגְדִין. דְּהָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן גְּלִידֵי מַיָּא וּמִסִּטְרָא דְדָרוֹם מִשְׁתְּרָן. וְנָגְדִין לְאַשְׁקָאָה כָּל אִנּוּן חֵיוַת בְּרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגו' וְאִלֵּין אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר טוּרִין דְּפִירוּדָא. דְּכֻלְהוּ מִשְׁתַּקְיָין כַּד סִטְרָא דְדָרוֹם שָׁארֵי לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין מַיָּא נָגְדִין. וּבְחֵילָא דָא עִלָּאָה דְּנָגִיד כֹּלָּא הֲווּ בִּרְבוּ בְּחֵדוּ. This ice was a frozen sea the waters of which did not flow until the force of the South reached it and drew it to itself. Then the waters which were congealed in the side of the North were relaxed and commenced to flow; for it was on the side of the North that the waters were frozen, and on the side of the South that they thawed and began to flow, in order to water all the “beasts of the field”, as it is written, “they give water to all the beasts of the field” (Ps. 104, 11). These are called hare bather (mountains of separation), and all are watered when the side of the South begins to approach and to make the water flow. Through the streaming of this supernal energy all were in gladness.

כַּד מַחֲשָׁבָה סָלִיק בִּרְעוּ (דחדוה) מִטְמִירָא דְכָל טְמִירִין. מָטֵי (ואתנגיד) מִגַּוִּיהּ חַד נָהָר. (כתרא טמירא) וְכַד מִתְקָרְבִין דָּא בְּדָא בְּחַד שְׁבִיל דְּלָא יְדִיעַ לְעֵילָא וְתַתָּא וְהָכָא הוּא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָּא. וּב' מֶלֶךְ סְתָם מֵהַאי רִאשִׁיתָא אִשְׁתַּכְלַל וְדָמֵי דָא לְדָא. When it so pleased the thought of the Most Mysterious, a river flowed forth therefrom, and when one joined the other by a path which cannot be traced either above or below, herein was the beginning of all, and Beth (= second), which is plain “king”, was completed from this beginning, and one was like the other.

(ובחילא דא) בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין ברא) (נ"א בתר דנפקין בדא) (ונ"א נהרא דנפיק בה"א עלאה) (ונ"א נהורא דנגיד ואפיק בדא) וְאַפִּיק קוֹל מִגַּוִּיהּ. וְדָא אִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְהַיְינוּ בָּרָא אֱלהִים אֶת הַשָּׁמַיִם (ואיהו) דְּאִיהוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר (נ"א ואיהו השופר). וְשָׁמַיִם שַׁלִּיטִין בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ עִלָּאָה עַל אַרְעָא. וְסִימָנִיךְ בֶּן יִשַּׁי חַ"י עַל הָאֲדָמָה. דְּחַיִּים תַּלְיָין בְּבֶן יִשַּׁי. (ובוא"ו נגדין ליה). וּבְהוּ שַׁלִּיט בְּכֹלָּא. וְאַרְעָא מִינֵּיהּ אִתְזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ. וָא"ו דְּאִתּוֹסַף לְשַׁלְטָאָה בִּמְזוֹנֵי עַל אַרְעָא. With this energy God created the heavens, a hidden point the waters of which flow forth without, and produced therefrom a voice which is called the voice of the Shofar. Hence it says, “God created the heavens”, to wit, the voice of the Shofar. The heavens control the life of the supernal King upon the earth (as indicated by the catchword, “the son of Jesse is alive upon the earth”, since life depends upon the son of Jesse). It is through Vau that life flows to it, and it controls all and the earth is fed therefrom; hence it is written, “and (v-) the earth”, the vau being added to control the sustenance of the earth.

אֶ"ת לְעֵילָא וְהוּא חֵילָא דִּכְלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון דְאַפִּיק אֶ"ת א' ת' אֱלהִים דָּא וְיָהִיב לַשָּׁמַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ. וְהַיְינוּ אֶת הַשָּׁמַיִם לְאַכְלָלָא דָא בְּדָא וּלְחַבְּרָא לוֹן דָּא בְּדָא לְאִתְקַיְּימָא כְּחֲדָא בְּאִנּוּן חַיֵּי מַלְכָּא מֶלֶךְ סְתָם לְאִתְזְנָא מִינֵיהּ שָׁמַיִם. וְאֶת הָאָרֶץ חִבּוּרָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִתְגְּלִיפוּ בְּאַתְוָן רְשִׁימִין. וְחַיֵּי מַלְכָּא דְּאִתְנְגִידוּ מִן שְׁמַיָא דְּשָׁמַיִם נַגְדִין לוֹן לְקַיְּימָא אַרְעָא וְכָל אֻכְלוֹסִין דִּילָהּ. The word eth refers to something in the upper world, to wit, the power of the totality of the twenty-two letters, which Elohim produced and gave to the heavens (as it says, “with the crown with which his mother crowned him on the day of his espousals”); hence, “the (eth) heavens”, to associate and combine one with the other, so as to be established together by the “life of the king”, that the heavens should be fed therefrom. The words “and (ve-eth) the earth” indicate the union of male and female, which were traced with individual letters, and the “life of the king” which flowed from the heavens, the heavens pouring them forth to maintain the earth and all its denizens.

וְרָזָא דְּאֱלֹהִים עִלָּאָה עֲבַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְקִיּוּמָא. וְאַפִּיק לוֹן כְּחֲדָא בְּחֵילָא דִלְעֵילָא רֵאשִׁיתָא דְּכֹלָא. כְּגַוְונָא דָא רָזָא עִלָּאָה נָחִית לְתַתָּא. וְהַאי בַּתְרָאָה עָבִיד שָׁמַיִם וְאָרֶץ לְתַתָּא. In this way the so-called supernal Elohim made a heaven and earth for permanency, and produced them together by the supernal energy, the starting-point of all. The supernal essence then descended to a lower grade, and this latter made a heaven and earth below.

וְרָזָא דְכֹלָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ וּבְרָאוּ עָלְמִין. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. דָּא כְּגַוְונָא דְדָא. דָּא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְדָא בְּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְעַל דָּא ב' תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ. דָּא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין. וְדָא אַפִּיק תְּרֵין עָלְמִין, וְכֹלָּא בְּחֵילָא דְרֵאשִׁית עִלָּאָה. The whole process is symbolised by the letter beth. There are two Worlds and they created worlds, one an upper world and one a lower world, one corresponding to the other; one created heaven and earth and the other created heaven and earth. In this way the letter beth signifies two further worlds; one produced two worlds and the other produced two worlds; and all through the energy of the supernal reshith.

נָחִית עִלָּאָה בְּתַתָּאָה וְאִתְמַלְיָיא בְּאֹרַח דְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שְׁבִיל סָתִים וְטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָא. בַּר דְּחַד שְׁבִיל דַּקִּיק. וְחַד אֹרַח. הַהוּא דִלְתַתָּא אֹרַח כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ. וְהַהוּא דִלְעֵילָא שְׁבִיל דַּקִיק כְּדִכְתִיב, (איוב כ״ח:ז׳) נָתִיב לא יְדָעוֹ עָיִט. וְרָזָא דְּכֹלָּא (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. וּכְתִיב, (תהילים ע״ז:כ׳) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים. עָלְמָא עִלָּאָה כַּד אִתְמַלְיָיא וְאִתְעַבְּרָא כְּנוּקְבָא דְּמִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא אַפִּיקַת תְּרֵין בְּנִין כְּחַד, דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. When the upper descended into the lower, it was filled from the channel of a certain grade which rested on it, corresponding to that hidden, secret and recondite path above, the difference being that one is a narrow path and the other a way. The one below is a way, like “the way of the righteous which is as a shining light” (Prov. 4, 18), whereas the one above is a narrow path, like. “the track which the vulture knoweth not” (Job 28, 7). The mnemonic for the whole is the verse, “who maketh a way in the sea and a path in the mighty waters” (Is. 43, 16); and similarly it is written, “Thy way is in the sea and thy path is in great waters”. When the upper world was filled and became pregnant, it brought forth two children together, a male and a female, these being heaven and earth after the supernal pattern.

מִמֵּימוֹי דִשְׁמַיָא אִתְּזַן אַרְעָא וּמֵימוֹי אִשְׁתַּדָּן בְּגַוָּוהּ, אֶלָּא דְעִלָּאֵי דְּכַר וְתַתָּאֵי נוּקְבָא. וְתַתָּאֵי מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנָן. וּמַיִין תַּתָּאִין קָרָאן לְעִלָּאִין כְּנוּקְבָא דִּפְתִיחָא לִדְכוּרָא וְשָׁדַת מַיָא לָקֳבֵל מַיָא דִדְכוּרָא לְמֶעְבַּד זַרְעָא. וְנוּקְבָא מִן דְּכוּרָא אִתְּזְנַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הָאָרֶץ בְּתוֹסֶפֶת וי"ו כְּמָה דְאִתְּמָר. The earth is fed from the waters of the heaven which are poured into it. These upper waters, however, are male, whereas the lower are female, and the lower are fed from the male and the lower waters call to the upper, like a female that receives the male, and pour out water to meet the water of the male to produce seed. Thus the female is fed from the male, as it is written, “and the earth”, with the addition of van, as we have explained.

כְּתִיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה וְגו'. אַתְוָון אִתְחָקְקוּ בְּעוֹבָדָא דְּכֹלָּא. בְּעוֹבָדָא דְעִלָּאָה וּבְעוֹבָדָא דְתַתָּאָה. לְבָתַר אִתְרְשִׁימוּ אַתְוָון וְאִתְחָקְקוּ בַּקְּרָא. ב' בְּרֵאשִׁית בָּרָא. א' אֱלהִים אֶת. ב' רֵאשִׁית בָּרָא וַדַּאי. כְּמָה דְּאִתְּמָר בי"ת בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא עִלָּאָה (בתקיפו דרזא דאנון אתוון). ב' נוּקְבָא. א' דְּכַר. כְּמָה דְּב' בָּרָא וַדַּאי בְּחֵילָא דִלְעֵילָא. הָכִי א' אַפִּיק אַתְוָון הַשָּׁמַיִם כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתַרְתִין אַתְוָון. ה' אַפִּיק שָׁמַיִם לְמֵיהַב לֵיהּ חַיִּין (נ"א ולאשקאה) וּלְאַשְׁרָשָׁא לֵיהּ. Letters were imprinted on the fabric of the Whole, on the upper and on the lower fabric. Afterwards the letters were distinguished and inscribed in the Scripture-beth in Bereshith bara, and aleph in Elohim eth. Beth is female, aleph male. As beth created, so aleph produced letters. “The heavens” are the totality of twenty-two letters. The letter he produced the heavens to give them life and to water them and the earth.

וְאֶת הָאָרֶץ. ו' אַפִּיק הָאָרֶץ לְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וּלְאַתְקָנָא לָהּ וּלְמֵיהַב לָהּ סִפּוּקָא דְּאִתְחַזֵּי לָהּ. וְאֶת הָאָרֶץ, דְּנָטִיל וָא"ו אֶ"ת כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון וּמִתְּזָן אַרְעָא. וְאַרְעָא כָּלִיל לוֹן לְגַוָּוהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וְהַיְינוּ רָזָא וְאֶת הָאָרֶץ. דְּכָנִישׁ כֹּלָּא לְגַוָּוהּ וְקַבְּלִית לוֹן הָאָרֶץ נָטְלָא הָאָרֶץ. וְאֶ"ת דָּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא. אֶ"ת הַשָּׁמַיִם רָזָא דְשָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּחֲדָא (הארץ נטלית ו). The letter vau produced the earth to give it food and to provide for it its requirements. The word ve-eth (and) signifies that vau took eth, which embraces the twenty two letters, and the earth absorbed them, as it is written, “all the rivers go to the sea”, and was thus fed. Thus the heavens and the earth are united and the earth is fed.

וְקַבִּילַת לוֹן לְאִתְּזָנָא. מָטוּן מִלָּה בְּקוּלְפוֹי שְׁכִיחֵי. קוּסְטְרָא דְּקוּטְרָא בְּאַרְעָא שְׁכִיחַ. כַּד אֶשָׁא דִמְלַהֲטָא נָגִיד וְאִתְעַר מִשְּׂמָאלָא אָחִיד בָּהּ וְסַלְקָא תְּנָנָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ. דָּא אֶשָׁא וְדָא תְּנָנָא. וּכְתִיב, (שמות י״ט:י״ח) וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. מִגּוֹ דְאֶשָׁא כַּד נָחִית אֲחִידָן דָּא בְּדָא תְּנָנָא בְּאֶשָׁא. וּכְדֵין בִּסְטַר שְׂמָאלָא קַיְימָא כֹּלָּא. וְהַיְינוּ רָזָא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ. וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. בְּחֵילָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. כִּי הַאי גַוְונָא אִתְעֲבִידוּ שְׁמַיָא דְּאִיהוּ דְכַר. וּדְכַר מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא קָא אָתֵי וְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. (לעיל א ע"ב). When the flaming fire goes forth and the Left is awakened, smoke also goes up, as it says, “Now mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18); because when fire descends, smoke and fire are intermingled, and so the whole is on the side of the left. This is the inner meaning of the verse, “Yea, my hand hath laid the foundations of the earth, and my right hand hath spread out the heavens” (Is. 48, 13), i.e. by the power of the Right above; for the heavens are male and the male comes from the side of the right, and the female from the side of the left.

(ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָּרָא אֵלֶּה. עַד הָכָא אִסְתַּלְּקוּ מִלִּין דְּלָא לְשָׁאֲלָא כְּדִלְעֵילָא. דְּחָכְמָה אִשְׁתַּכְלֵיל מֵאַיִן וְלָא קַיְימָא לְשָׁאֲלָא דְּסָתִים וְעָמִיק לֵית דְּיֵקוּם בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאִתְפַּשַּׁט נְהוֹרָא עֲמִיקָא נְהוֹרֵיהּ קַיְימָא בִּשְׁאֵלְתָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ סָתִים מִכֹּלָּא דִלְתַתָּא. וְקָרָאן לֵיהּ עַל פּוּם שְׁאֵילְתָּא מִ"י. מִי בָּרָא אֵלֶּה. It says: Lift up your eyes on high and see, Who hath created these (Is. 40, 26). This is the limit of inquiry. For Wisdom was completed from ayin (nothing), which is no subject of inquiry, since it is too deeply hidden and recondite to be comprehended. From the point at which its light begins to extend it is the subject of inquiry, although it is still more recondite than anything beneath, and it is called the interrogative pronoun, “Who?”

וְהַיְנוּ רָזָא דְּקָאַמְרָן (לקמן פה ע"ב) (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח. מִבֶּטֶן מִי וַדַּאי (יצא הקרח) הַהוּא דְקַיְימָא לִשְׁאֵלְתָּא. וְלֵית לְשָׁאֲלָא מַה לְּעֵילָא מַה לְּתַתָּא. אֶלָּא לְשָׁאֲלָא אֲתַר דְּנַפְקָן לְמִנְדַע. וְלָא לְמִנְדַע לֵיהּ. דְּהָא לָא יָכְלִין. אֶלָא קַיְימָא לִשְׁאֶלְתָּא וְלָא לְמִנְדַע בֵּיהּ. Hence, “Who (Mi) created these”, and also, “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice”; as much as to say, that about which we can inquire but find no answer.

בְּרֵאשִׁית ב' רֵאשִׁית. רֵאשִׁית מַאֲמָר הוּא. אוֹ נִימָא דִּבְרֵאשִׁית אִיהוּ מַאֲמָר. אֶלָּא עַד לָא נָפִיק וְאִתְפַּשַּׁט חֵילֵיהּ (לעיל טו ע"ב) וְכֹלָּא סָתִים בֵּיהּ. בְּרֵאשִׁית אִיהוּ וּמַאֲמָר אִיהוּ. כֵּיוָן דְּנָפִיק וְאִתְפְּשַׁט מִנֵּיהּ חֵילִין, רֵאשִׁית אִקְרֵי וְהוּא מַאֲמָר בִּלְחוֹדוֹי. מִ"י שְׁאֵילְתָּא הַהוּא דְּבָרָא אֵלֶּה. לְבָתַר כַּד אִתְפְּשַׁט וְאִשְׁתַּכְלַל אִתְעֲבִיד י"ם וּבָרָא לְתַתָּא. וְכֹלָּא עָבִיד כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ דִּלְעֵילָא. דָּא לָקֳבֵל דָּא וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא. וְתַרְוַויְיהוּ ב'. We have analysed the word Bereshith into the letter beth and the word reshith. Is reshith a creative utterance, or are we to say that Bereshith is the creative utterance? The truth is that so long as its energy had not emerged and spread and everything was still latent in it, it was Bereshith, and that was a creative utterance. But when being emerged and spread from it, it was called reshith, and that became a creative utterance. Similarly, the interrogative Mi created eleh (these); but subsequently when it extended and completed itself, it became Yam (sea), and created a lower world after the pattern of the upper, the two being represented by the letter beth (= 2).