אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, לָא הֲוָה יָדַע הֵיךְ (נפיק) (ד"א יפיק) נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְהֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ בְּשִׁינֵיהּ כְּחִוְיָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא לַיְיט לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהֲוָה אָזִיל לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְלָא הֲוָה אֲתַר דִּמְקַבֵּל לֵיהּ. עַד דְאַטְפַח עַל רֵישֵׁיהּ וְתָב קַמֵּי מָארֵיהּ. וְקַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא לְתַתָּא. Said R. Isaac: ‘When Cain wanted to kill Abel, he did not know how to make him give up the ghost, and he bit him like a snake, as our colleagues have explained. God then cursed him, and he wandered about the world without being able to find any resting-place until, clapping his hands on his head, he repented before his Master. Then the earth found a place for him in one of its lower levels.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אַרְעָא קַבִּילַת לֵיהּ לְמֵיהַךְ בָּהּ דִּכְתִיב וַיָּשֶׂם יְיָ לְקַיִן אוֹת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לָאו הָכִי. אֶלָּא לְתַתָּא קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא חָדָא דִתְחוֹתָהּ דִּכְתִיב הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה גּוֹרָשׁ. אֲבָל לְתַתָּא לָא גוֹרָשׁ. R. Jose said: ‘The earth allowed him to stay on its surface, as it is written, “And the Lord set upon Cain a sign”.’ R. Isaac said: ‘That is not so. The earth found a place for him in a certain lower level, as it is written, “Behold, thou hast driven me out this day from the face of the ground”, implying that he was banished from the surface but not from underground.

וּבְאָן אֲתַר קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא, בְּאַרְקָא. וְכָל אִנּוּן דְּדָיְירֵי תַּמָּן עֲלֵיהוֹן כְּתִיב (ירמיהו י׳:י״א) יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִתְּחוֹת שְׁמַיָא אֵלֶּה. וְתַמָּן שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. The level on which he found a resting-place was Arka, of the denizens of which it is written, “these shall perish from the earth and from beneath the heavens” (Jer. 10, 11). There was fixed his habitation, and this is what is meant by the words, AND HE DWELT IN THE LAND OF NOD ON THE EAST OF EDEN.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, דְאִתְפְּרַשׁ (ד"א אתפרש) אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. תְּרֵין רוּחִין נוּקְבִין הֲווּ אַתְיָין וּמִזְדָּוְגָן עִמֵּיהּ, וְאוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין דְּשָׁאטָן בְּעָלְמָא. Said R. Isaac further: From the time that Cain killed Abel Adam separated from his wife. Two female spirits then used to come and have intercourse with him, and he bore from them spirits and demons that flit about the world.

וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ הַאי. דְּהָא בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּחֶלְמֵיהּ אַתְיָין רוּחִין נוּקְבִין וְחַיְיכָן עִמֵּיהּ וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ וְאוֹלִידִין לְבָתַר. וְאִלֵּין אִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְלָא מִתְהַפְּכָן אֶלָּא לִדְיוֹקְנֵי בְּנֵי נָשָׁא. וְלֵית לוֹן שַׂעֲרִין בְּרֵישָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה (שמואל ב ז׳:י״ד) וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְאֲפִילּוּ כְּהַאי גַוְונָא רוּחִין דְּכוּרִין אַתְיָין לִנְשֵׁי עָלְמָא וּמִתְעַבְּרָן מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידָן רוּחִין. וְכֻלְהוֹן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם אִקְרוּן. This need cause no surprise, because now also when a man dreams in his sleep, female spirits often come and disport with him, and so conceive from him and subsequently give birth. The creatures thus produced are called “plagues of mankind”; they appear always under the form of human beings, but they have no hair on their heads. It is they who are referred to in the verse, “and I shall chastise him with the rod of men and with the plagues of the sons of men” (II Sam. 7, 14). In the same way male spirits visit womenfolk and make them pregnant, so that they bring forth spirits which are also called “plagues of the sons of men”.

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (עי' בסי' ט) כְּצַלְמוֹ מַשְׁמַע דִּבְנִין אָחֳרָנִין לָא הֲווּ (בדמותו כצלמו ומלה דא הוא) בְּדִיוּקְנָא דִילֵיהּ. וְדָא בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ בְּתִיקוּנָא דְגוּפָא וּבְתִיקוּנָא דְּנַפְשָׁא בְּאֹרַח מֵישָׁר. (נ"א ומלה דא הוא כמה דאתמר. ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כְּמָה דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשְׁמֵיהּ דְּרַב יֵיבָא סָבָא בְּנִין אָחֳרָנִין בְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּזוּהֲמָא דְּנָחָשׁ וְהַהוּא דְּרָכִיב בֵּיהּ דְּאִיהוּ סמאל הֲווּ. וּבְגִינֵי כָךְ לָא הֲוָה בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם. וְאִי תֵימָא הָא אֲמַרְתְּ דְּהֶבֶל מִסִּטְרָא אָחֳרָא הֲוָה. הָכִי הוּא. אֲבָל תַּרְוַויְיהוּ לָא הֲווּ בְּדִיוּקְנָא דִּלְתַתָּא. R. Judah further said: The words AND HE BEGAT IN HIS OWN LIKENESS AFTER HIS IMAGE indicate that his other sons were not fully after his likeness, but that this one reproduced his qualities both of body and soul. This accords with what R. Simeon said in the name of R. Yeba, the Elder, that his other sons were engendered in defilement through the attachment of the serpent and of its rider, Samael, and therefore they were not a complete reproduction of Adam. We said before, it is true, that Abel was not from the same side as Cain; nevertheless, both were alike in this, that they were not endowed with the full human figure.

אָמַר (ד"א ליה) רַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְּתִיב וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וְלָא (ד"א אמר ליה הכי הוא. אבל תרוויהו לא הוו בדיוקניה. דלא) כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶת קַיִן. וְאֲפִילּוּ בְּהֶבֶל לָא כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶלָּא וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל. וְדָא הוּא רָזָא דְמִלָּה. אֲבָל בְּהַאי מַה כְּתִיב, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Jose said: ‘This view is borne out by the language of the text, which in regard to the birth of Cain says, “And Adam knew his wife and she conceived and she bore Cain”, and so of Abel, “and she again bore his brother Abel”, but of Seth it says, “and he bore in his likeness after his image”.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְפְּרַשׁ אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. וְכָל אִנּוּן מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין הֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא. בְּגִין הַהוּא חֵילָא דְזוּהֲמָא דְּהֲוָה שָׁאִיב בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחֲסִיל מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, תָּב וְקַנִּי (דאעדי) לְאִנְתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר. כְּדֵין כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Simeon said: ‘For a hundred and thirty years Adam separated from his wife, and during that time he begat many spirits and demons, through the force of the impurity which he had absorbed. When that impurity was exhausted, he turned once more to his wife and begat from her a son, of whom it is written, “he begat in his own likeness after his image”.’

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאֲזִיל לִסְטַר שְׂמָאלָא וְסָאִיב אָרְחוֹי, כָּל רוּחֵי מְסָאֲבֵי מָשִׁיךְ עַל גַּרְמֵיהּ וְרוּחַ מְסָאָב אִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. וְאִתְדַּבְּקוּתָא (דיליה) דְּהַהוּא רוּחָא מְסָאָב הֲוֵי בְהַאי בַּר נָשׁ וְלָא בְּאָחֳרָא. וּבְגִינֵי כָךְ אִתְדַּבְּקוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּאִנּוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוּ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר וְאִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט וּבְנֵיהוֹן זַכָּאִין בְּעָלְמָא וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ב׳:כ״א) כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ. For when a man goes to the side of the left and walks in impurity, he draws to himself all kinds of impure spirits, and an unclean spirit clings to him and refuses to leave him, since these spirits cling only to those that cling to them first. Happy the righteous who walk in the straight path, they being the truly righteous; their children are also blessed, and of them it is written, “for the upright shall dwell in the earth” (Prov. 2, 21).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא מַאי דִכְתִיב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה. מַאי אִירְיָא הָכָא דְּקָאֲמַר קְרָא דִּשְׁמָהּ נַעֲמָה. אֶלָא בְּגִין דְּטָעֲיָין בְּנֵי נָשָׁא אֲבַתְרָהּ וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אִנּוּן בְּנֵי הָאֱלהִים עַזָּא וַעֲזָאֵל טָעוּ בַּתְרָהּ. AND THE SISTER OF TUBAL CAIN WAS NAAMAH. R. Hiya said: ‘Why does the Scripture particularly mention Naamah? The reason is that she was the great seducer not only of men, but also of spirits and demons.’ R. Isaac said: ‘The “sons of God” mentioned in the Scripture (Gen. 6, 4), who were Uzza and Azael, were seduced by her.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הֲוַת. דְּמִסִּטְרָא דְקַיִן נָפְקַת. וְהִיא אִתְמַנַּת עַל לֵילְיָא (עם לילית) בְּאַסְכְּרָה דְּרַבְיֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אָמַר מַר דְּהִיא אִתְמַנַּת לְחַיְיכָא בִּבְנִי נָשָׁא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא אִיהִי אַתְיַית וְחַיְיכַאת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְזִמְנִין דְּאוֹלִידַת רוּחִין בְּעָלְמָא מִנַּיְיהוּ וְעַד כָּאן אִיהִי קָיְימַת לְחַיְיכָא בְּהוּ בִּבְנִי נָשָׁא. R. Simeon said: ‘She was the mother of the demons, being of the side of Cain, and it is she who in company with Lilith brings epilepsy on children.’ Said R. Abba to him: ‘Did you not say before that her function is to seduce men? ‘He replied: ‘That is so; she disports herself with men, and sometimes bears spirits from them. And she still exists to seduce men.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אִנּוּן מֵתִין (קל א) כִּבְנֵי נָשָׁא, מַאי טַעְמָא אִיהִי קָיְימַת עַד הַשְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא. אֲבָל לִילִית וְנַעֲמָה וְאָגְרַת בַּת מָחֲלַת דְּנָפְקַת מִסִּטְרָא דִלְהוֹן כֻּלְהוּ קַיָּימוֹת עַד דִּיבַעֵר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רוּחַ מְסָאֳבָא מֵעָלְמָא דִּכְתִיב (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. Said R. Abba to him: ‘But do these demons not die like human beings? How then comes she to exist to the present day? ‘He replied: ‘It is so. Lilith and Naamah and Iggereth, the daughter of Mahlath, who originated from their side, will all continue to exist until the Holy One, blessed be He, sweeps away the unclean spirit, as it is written, “I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא אִנּוּן דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין וְכֻלְהוּ אֲטִימִין דְּלָא יָדְעִין כַּמָּה מַלְיָיא עָלְמָא מִבִּרְיָין מְשַׁנְיָין דְּלָא אִתְחֲזוּן וּמִמִלִין סְתִימִין. דְּאִלְמָלֵא (יהיב) אִתְיְיהַב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֶחֱזֵי, יִתְמְהוּן בְּנֵי נְשָׁא הֵיךְ יָכְלִין לְאִתְקָיְימָא בְּעָלְמָא. Said R. Simeon: ‘Alas for the blindness of the sons of men, all unaware as they are how full the earth is of strange and invisible beings and hidden dangers, which could they but see, they would marvel how they themselves can exist on the earth.

תָּא חֲזֵי, הַאי נַעֲמָה אִמָּא דְשֵׁדִין הֲוַת. וּמִסִּטְרָהּ אַתְיָין כָּל אִנּוּן שֵׁדִין דְּמִתְחַמְּמָן מִבְּנִי נָשָׁא וְנָטְלֵי רוּחַ תִּיאוּבְתָּא מִנַּיְיהוּ וְחָיְיכַת בְּהוֹן דְּעָבְדֵי לוֹן בַּעֲלֵי קֶרְיָין. וּבְגִין דְּבַעַל קֶרִי אָתֵי מִסִּטְרָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא, בָּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְאִתְדַּכָּאָה מִנֵּיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא: This Naamah was the mother of the demons, and from her originate all those evil spirits which mix with men and arouse in them concupiscence, which leads them to defilement. It is because such a hap comes from the side of the unclean spirit that it entails the need of purification by ablution, as our colleagues have explained.’

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם לִדְיוֹקְנִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם דְּיוֹקְנֵי דְּכָל אִנּוּן דָּרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמָא. וְכָל חַכִּימֵי עָלְמָא וּמַלְכֵי עָלְמָא דִּזְמִינִין לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. (כד) מָטָא לְמֶחֱמֵי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְיְילִיד וּמִית. אָמַר לֵיהּ (ד"א ל"ג אמר וכו) (קמ א, קסח א) מִשְּׁנִין דִּילִי (אוסיף) אוֹזִיף לֵיהּ ע' שְׁנִין. וְגָרְעוּ מֵאָדָם ע' שְׁנִין וְסָלִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד. THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM, i.e. those who inherited his likeness. Said R. Isaac: ‘God showed Adam the visages of all future generations, of all the wise men and all the kings that were destined to rule over Israel. When he saw David, who was destined to die as soon as he was born, he said, “I will lend him seventy years from my life”, and so it came to pass.

וְעַל דָּא שַׁבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים צ״ב:ה׳) כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מָאן גָּרַם לִי חֶדְוָה (בהאי) בְּעָלְמָא, פָּעֳלֶךָ דָּא הוּא אָדָם קַדְמָאָה דְּאִיהוּ פָּעֳלוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא פָּעֳלוֹ דְּבָשָׂר וָדָם. מַעֲשֵׂה יָדָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא מִבְּנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא גָּרְעִי אִנּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין מֵאָדָם, מֵאֶלֶף שְׁנִין דְּהֲוָה לֵיהּ לְאִתְקָיְימָא בְּהוּ. It was to this that David referred when he said: “For Thou, O Lord, hast made me glad through thy work, I will triumph in the works of thy hands” (Ps. 92, 5), the expression “work” and “works of thy hands” in this passage referring to Adam, who was made by God and not by flesh and blood. Hence Adam’s days fell short by seventy years of the thousand which he ought by right to have lived.

וְאַחְמֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל חַכִּימֵי דָרָא וְדָרָא. עַד דְּמָטָא לְדָרֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְחָמֵי אוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ וְחָדֵי. חָמֵי מִיתָתֵיהּ וְעֲצִיב. פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ט:י״ז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם: God also showed him the wise men of each generation. When he came to R. Akiba and saw his great learning, he rejoiced, but when he saw his martyrdom he was sorely grieved. Nevertheless, he exclaimed: “How precious in mine eyes are thy companions, O God, how mighty are the chiefs of them” (Ps. 139, 17).

זֶה סֵפֶר, סֵפֶר וַדַּאי. וְהָא (לעיל לז ב) אוֹקִימְנָא דְּכַד הֲוָה אָדָם בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן נָחִית לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא עַל יְדָא דְרָזִיאֵל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עַל רָזֵי עִלָּאִין קַדִּישִׁין וּבֵיהּ גְּלִיפִין גִּלּוּפֵי עִלָּאִין וְחָכְמָה קַדִּישָׁא. וְשִׁבְעִין וּתְרֵין זִינֵי דְחָכְמְתָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ לְשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין גְּלִיפִין דְּרָזֵי עִלָּאֵי. “This is the book”: literally so, as we have explained, viz. that when Adam was in the Garden of Eden, God sent down to him a book by the hand of Raziel, the angel in charge of the holy mysteries. In this book were supernal inscriptions containing the sacred wisdom, and seventy-two branches of wisdom expounded so as to show the formation of six hundred and seventy inscriptions of higher mysteries.

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּסַפְרָא גְּלִיפָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַע אֶלֶף וְחֲמֵשׁ מְאָה מַפְתְּחָן דְּלָא אִתְמַסְּרָן לְעִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְכֻלְהוּ אִסְתִּימוּ בֵּיהּ בְּסַפְרָא עַד דְּמָטָא (ד"א ליה לאדם, כיון דמטא) לְגַבֵּי דְאָדָם, (מניה) הֲווּ מִתְכַּנְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְמִנְדַע וּלְמִשְׁמַע. וְהֲווּ אָמְרֵי (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. In the middle of the book was a secret writing explaining the thousand and five hundred keys which were not revealed even to the holy angels, and all of which were locked up in this book until it came into the hands of Adam. When Adam obtained it, all the holy angels gathered round him to hear him read it, and when he began they exclaimed: “Be thou exalted, O Lord, above the heavens, let thy glory be above all the earth” (Ps. 57, 12).

בָּה שַׁעֲתָא אִתְרְמִיז לְגַבֵּיהּ הדרניאל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא וְאָמַר לֵיהּ, אָדָם, אָדָם, הוֵי גָנִיז יְקָרָא דְּמָארָךְ דְּלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לְעִלָּאֵי לְמִנְדַע בִּיקָרָא דְמָרָךְ בַּר אַנְתְּ. וְהֲוָה עִמֵּיהּ טָמִיר וְגָנִיז הַהוּא סִפְרָא עַד דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן. Thereupon the holy angel Hadarniel was secretly sent to say to him: “Adam, Adam, reveal not the glory of the Master, for to thee alone and not to the angels is the privilege given to know the glory of thy Master.” Therefore he kept it by him secretly until he left the Garden of Eden.

דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מְעַיֵּין בֵּיהּ וּמִשְׁתַּמֵשׁ כָּל יוֹמָא בְּגִינְזַיָא דְּמָרֵיהּ וְאִתְגַּלְיָין לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין מַה דְּלָא יָדְעוּ שַׁמָּשֵׁי עִלָּאִין. כֵּיוָן דְּחָטָא וְעֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ פָּרַח הַהוּא סִפְרָא מִנִּיהּ. וְהֲוָה אָדָם טֹפֵחַ עַל רֵישׁוֹי וּבָכֵי וְעָאל בְּמֵי גִיחוֹן עַד קָדְלֵיהּ וּמַיָא עָבְדִין גּוּפֵיהּ חֲלָדִין חֲלָדִין וְאִשְׁתַּנֵּי זִיִוִיהּ. While he was there he studied it diligently, and utilised constantly the gift of his Master until he discovered sublime mysteries which were not known even to the celestial ministers. When, however, he transgressed the command of his Master, the book flew away from him. Adam then beat his breast and wept, and entered the river Gihon up to his neck, so that his body became all wrinkled and his face haggard.

בְּשַׁעֲתָא הַהִיא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְפָאֵל וְאָתִיב לֵיהּ הַהוּא סִפְרָא וּבֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל אָדָם וְאֲנַח לֵיהּ לְשֵׁת בְּרֵיהּ וְכֵן לְכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת עַד דְּמָטָא לְאַבְרָהָם וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ וְהָא אִתְּמָר. וְכֵן לְחֲנוֹךְ אִתְיְיהַב לֵיהּ סִפְרָא וְאִסְתַּכַּל מִנֵּיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה: God thereupon made a sign to Raphael to return to him the book, which he then studied for the rest of his life. Adam left it to his son Seth, who transmitted it in turn to his posterity, and so on until it came to Abraham, who learnt from it how to discern the glory of his Master, as has been said. Similarly Enoch possessed a book through which he learnt to discern the divine glory.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, לָא הֲוָה יָדַע הֵיךְ (נפיק) (ד"א יפיק) נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְהֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ בְּשִׁינֵיהּ כְּחִוְיָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא לַיְיט לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהֲוָה אָזִיל לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְלָא הֲוָה אֲתַר דִּמְקַבֵּל לֵיהּ. עַד דְאַטְפַח עַל רֵישֵׁיהּ וְתָב קַמֵּי מָארֵיהּ. וְקַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא לְתַתָּא. Said R. Isaac: ‘When Cain wanted to kill Abel, he did not know how to make him give up the ghost, and he bit him like a snake, as our colleagues have explained. God then cursed him, and he wandered about the world without being able to find any resting-place until, clapping his hands on his head, he repented before his Master. Then the earth found a place for him in one of its lower levels.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אַרְעָא קַבִּילַת לֵיהּ לְמֵיהַךְ בָּהּ דִּכְתִיב וַיָּשֶׂם יְיָ לְקַיִן אוֹת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לָאו הָכִי. אֶלָּא לְתַתָּא קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא חָדָא דִתְחוֹתָהּ דִּכְתִיב הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה גּוֹרָשׁ. אֲבָל לְתַתָּא לָא גוֹרָשׁ. R. Jose said: ‘The earth allowed him to stay on its surface, as it is written, “And the Lord set upon Cain a sign”.’ R. Isaac said: ‘That is not so. The earth found a place for him in a certain lower level, as it is written, “Behold, thou hast driven me out this day from the face of the ground”, implying that he was banished from the surface but not from underground.

וּבְאָן אֲתַר קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא, בְּאַרְקָא. וְכָל אִנּוּן דְּדָיְירֵי תַּמָּן עֲלֵיהוֹן כְּתִיב (ירמיהו י׳:י״א) יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִתְּחוֹת שְׁמַיָא אֵלֶּה. וְתַמָּן שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. The level on which he found a resting-place was Arka, of the denizens of which it is written, “these shall perish from the earth and from beneath the heavens” (Jer. 10, 11). There was fixed his habitation, and this is what is meant by the words, AND HE DWELT IN THE LAND OF NOD ON THE EAST OF EDEN.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, דְאִתְפְּרַשׁ (ד"א אתפרש) אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. תְּרֵין רוּחִין נוּקְבִין הֲווּ אַתְיָין וּמִזְדָּוְגָן עִמֵּיהּ, וְאוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין דְּשָׁאטָן בְּעָלְמָא. Said R. Isaac further: From the time that Cain killed Abel Adam separated from his wife. Two female spirits then used to come and have intercourse with him, and he bore from them spirits and demons that flit about the world.

וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ הַאי. דְּהָא בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּחֶלְמֵיהּ אַתְיָין רוּחִין נוּקְבִין וְחַיְיכָן עִמֵּיהּ וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ וְאוֹלִידִין לְבָתַר. וְאִלֵּין אִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְלָא מִתְהַפְּכָן אֶלָּא לִדְיוֹקְנֵי בְּנֵי נָשָׁא. וְלֵית לוֹן שַׂעֲרִין בְּרֵישָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה (שמואל ב ז׳:י״ד) וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְאֲפִילּוּ כְּהַאי גַוְונָא רוּחִין דְּכוּרִין אַתְיָין לִנְשֵׁי עָלְמָא וּמִתְעַבְּרָן מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידָן רוּחִין. וְכֻלְהוֹן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם אִקְרוּן. This need cause no surprise, because now also when a man dreams in his sleep, female spirits often come and disport with him, and so conceive from him and subsequently give birth. The creatures thus produced are called “plagues of mankind”; they appear always under the form of human beings, but they have no hair on their heads. It is they who are referred to in the verse, “and I shall chastise him with the rod of men and with the plagues of the sons of men” (II Sam. 7, 14). In the same way male spirits visit womenfolk and make them pregnant, so that they bring forth spirits which are also called “plagues of the sons of men”.

בָּתַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְלַבַּשׁ אָדָם בְּקִינוּיָא וְאִתְחַבַּר בְּאִתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר וּקְרָא שְׁמֵיהּ שֵׁ"ת. רָזָא דְּסוֹפָא דְּאַתְוָון בְּקִיטְרֵי גְלִיפָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רָזָא דְרוּחָא דְּאִתְאֲבִיד דְּאִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא (דארעא) אָחֳרָא בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי שָׁת לִי אֱלהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל. After a hundred and thirty years, Adam again felt drawn with desire towards his wife, and he begat from her a son whom he called Seth. This name symbolises an end, being composed of the two last letters of the alphabet in regular order.’ R. Judah said: ‘This name symbolised the reincarnation of the spirit which had been lost, being of the same letters as the word shath (set) in the sentence “God hath replaced (shath) for me another seed instead of Abel”

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (עי' בסי' ט) כְּצַלְמוֹ מַשְׁמַע דִּבְנִין אָחֳרָנִין לָא הֲווּ (בדמותו כצלמו ומלה דא הוא) בְּדִיוּקְנָא דִילֵיהּ. וְדָא בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ בְּתִיקוּנָא דְגוּפָא וּבְתִיקוּנָא דְּנַפְשָׁא בְּאֹרַח מֵישָׁר. (נ"א ומלה דא הוא כמה דאתמר. ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כְּמָה דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשְׁמֵיהּ דְּרַב יֵיבָא סָבָא בְּנִין אָחֳרָנִין בְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּזוּהֲמָא דְּנָחָשׁ וְהַהוּא דְּרָכִיב בֵּיהּ דְּאִיהוּ סמאל הֲווּ. וּבְגִינֵי כָךְ לָא הֲוָה בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם. וְאִי תֵימָא הָא אֲמַרְתְּ דְּהֶבֶל מִסִּטְרָא אָחֳרָא הֲוָה. הָכִי הוּא. אֲבָל תַּרְוַויְיהוּ לָא הֲווּ בְּדִיוּקְנָא דִּלְתַתָּא. R. Judah further said: The words AND HE BEGAT IN HIS OWN LIKENESS AFTER HIS IMAGE indicate that his other sons were not fully after his likeness, but that this one reproduced his qualities both of body and soul. This accords with what R. Simeon said in the name of R. Yeba, the Elder, that his other sons were engendered in defilement through the attachment of the serpent and of its rider, Samael, and therefore they were not a complete reproduction of Adam. We said before, it is true, that Abel was not from the same side as Cain; nevertheless, both were alike in this, that they were not endowed with the full human figure.

אָמַר (ד"א ליה) רַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְּתִיב וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וְלָא (ד"א אמר ליה הכי הוא. אבל תרוויהו לא הוו בדיוקניה. דלא) כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶת קַיִן. וְאֲפִילּוּ בְּהֶבֶל לָא כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶלָּא וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל. וְדָא הוּא רָזָא דְמִלָּה. אֲבָל בְּהַאי מַה כְּתִיב, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Jose said: ‘This view is borne out by the language of the text, which in regard to the birth of Cain says, “And Adam knew his wife and she conceived and she bore Cain”, and so of Abel, “and she again bore his brother Abel”, but of Seth it says, “and he bore in his likeness after his image”.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְפְּרַשׁ אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. וְכָל אִנּוּן מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין הֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא. בְּגִין הַהוּא חֵילָא דְזוּהֲמָא דְּהֲוָה שָׁאִיב בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחֲסִיל מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, תָּב וְקַנִּי (דאעדי) לְאִנְתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר. כְּדֵין כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Simeon said: ‘For a hundred and thirty years Adam separated from his wife, and during that time he begat many spirits and demons, through the force of the impurity which he had absorbed. When that impurity was exhausted, he turned once more to his wife and begat from her a son, of whom it is written, “he begat in his own likeness after his image”.’

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאֲזִיל לִסְטַר שְׂמָאלָא וְסָאִיב אָרְחוֹי, כָּל רוּחֵי מְסָאֲבֵי מָשִׁיךְ עַל גַּרְמֵיהּ וְרוּחַ מְסָאָב אִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. וְאִתְדַּבְּקוּתָא (דיליה) דְּהַהוּא רוּחָא מְסָאָב הֲוֵי בְהַאי בַּר נָשׁ וְלָא בְּאָחֳרָא. וּבְגִינֵי כָךְ אִתְדַּבְּקוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּאִנּוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוּ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר וְאִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט וּבְנֵיהוֹן זַכָּאִין בְּעָלְמָא וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ב׳:כ״א) כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ. For when a man goes to the side of the left and walks in impurity, he draws to himself all kinds of impure spirits, and an unclean spirit clings to him and refuses to leave him, since these spirits cling only to those that cling to them first. Happy the righteous who walk in the straight path, they being the truly righteous; their children are also blessed, and of them it is written, “for the upright shall dwell in the earth” (Prov. 2, 21).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא מַאי דִכְתִיב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה. מַאי אִירְיָא הָכָא דְּקָאֲמַר קְרָא דִּשְׁמָהּ נַעֲמָה. אֶלָא בְּגִין דְּטָעֲיָין בְּנֵי נָשָׁא אֲבַתְרָהּ וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אִנּוּן בְּנֵי הָאֱלהִים עַזָּא וַעֲזָאֵל טָעוּ בַּתְרָהּ. AND THE SISTER OF TUBAL CAIN WAS NAAMAH. R. Hiya said: ‘Why does the Scripture particularly mention Naamah? The reason is that she was the great seducer not only of men, but also of spirits and demons.’ R. Isaac said: ‘The “sons of God” mentioned in the Scripture (Gen. 6, 4), who were Uzza and Azael, were seduced by her.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הֲוַת. דְּמִסִּטְרָא דְקַיִן נָפְקַת. וְהִיא אִתְמַנַּת עַל לֵילְיָא (עם לילית) בְּאַסְכְּרָה דְּרַבְיֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אָמַר מַר דְּהִיא אִתְמַנַּת לְחַיְיכָא בִּבְנִי נָשָׁא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא אִיהִי אַתְיַית וְחַיְיכַאת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְזִמְנִין דְּאוֹלִידַת רוּחִין בְּעָלְמָא מִנַּיְיהוּ וְעַד כָּאן אִיהִי קָיְימַת לְחַיְיכָא בְּהוּ בִּבְנִי נָשָׁא. R. Simeon said: ‘She was the mother of the demons, being of the side of Cain, and it is she who in company with Lilith brings epilepsy on children.’ Said R. Abba to him: ‘Did you not say before that her function is to seduce men? ‘He replied: ‘That is so; she disports herself with men, and sometimes bears spirits from them. And she still exists to seduce men.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אִנּוּן מֵתִין (קל א) כִּבְנֵי נָשָׁא, מַאי טַעְמָא אִיהִי קָיְימַת עַד הַשְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא. אֲבָל לִילִית וְנַעֲמָה וְאָגְרַת בַּת מָחֲלַת דְּנָפְקַת מִסִּטְרָא דִלְהוֹן כֻּלְהוּ קַיָּימוֹת עַד דִּיבַעֵר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רוּחַ מְסָאֳבָא מֵעָלְמָא דִּכְתִיב (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. Said R. Abba to him: ‘But do these demons not die like human beings? How then comes she to exist to the present day? ‘He replied: ‘It is so. Lilith and Naamah and Iggereth, the daughter of Mahlath, who originated from their side, will all continue to exist until the Holy One, blessed be He, sweeps away the unclean spirit, as it is written, “I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא אִנּוּן דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין וְכֻלְהוּ אֲטִימִין דְּלָא יָדְעִין כַּמָּה מַלְיָיא עָלְמָא מִבִּרְיָין מְשַׁנְיָין דְּלָא אִתְחֲזוּן וּמִמִלִין סְתִימִין. דְּאִלְמָלֵא (יהיב) אִתְיְיהַב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֶחֱזֵי, יִתְמְהוּן בְּנֵי נְשָׁא הֵיךְ יָכְלִין לְאִתְקָיְימָא בְּעָלְמָא. Said R. Simeon: ‘Alas for the blindness of the sons of men, all unaware as they are how full the earth is of strange and invisible beings and hidden dangers, which could they but see, they would marvel how they themselves can exist on the earth.

תָּא חֲזֵי, הַאי נַעֲמָה אִמָּא דְשֵׁדִין הֲוַת. וּמִסִּטְרָהּ אַתְיָין כָּל אִנּוּן שֵׁדִין דְּמִתְחַמְּמָן מִבְּנִי נָשָׁא וְנָטְלֵי רוּחַ תִּיאוּבְתָּא מִנַּיְיהוּ וְחָיְיכַת בְּהוֹן דְּעָבְדֵי לוֹן בַּעֲלֵי קֶרְיָין. וּבְגִין דְּבַעַל קֶרִי אָתֵי מִסִּטְרָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא, בָּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְאִתְדַּכָּאָה מִנֵּיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא: This Naamah was the mother of the demons, and from her originate all those evil spirits which mix with men and arouse in them concupiscence, which leads them to defilement. It is because such a hap comes from the side of the unclean spirit that it entails the need of purification by ablution, as our colleagues have explained.’

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם לִדְיוֹקְנִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם דְּיוֹקְנֵי דְּכָל אִנּוּן דָּרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמָא. וְכָל חַכִּימֵי עָלְמָא וּמַלְכֵי עָלְמָא דִּזְמִינִין לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. (כד) מָטָא לְמֶחֱמֵי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְיְילִיד וּמִית. אָמַר לֵיהּ (ד"א ל"ג אמר וכו) (קמ א, קסח א) מִשְּׁנִין דִּילִי (אוסיף) אוֹזִיף לֵיהּ ע' שְׁנִין. וְגָרְעוּ מֵאָדָם ע' שְׁנִין וְסָלִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד. THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM, i.e. those who inherited his likeness. Said R. Isaac: ‘God showed Adam the visages of all future generations, of all the wise men and all the kings that were destined to rule over Israel. When he saw David, who was destined to die as soon as he was born, he said, “I will lend him seventy years from my life”, and so it came to pass.

וְאַחְמֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל חַכִּימֵי דָרָא וְדָרָא. עַד דְּמָטָא לְדָרֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְחָמֵי אוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ וְחָדֵי. חָמֵי מִיתָתֵיהּ וְעֲצִיב. פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ט:י״ז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם: God also showed him the wise men of each generation. When he came to R. Akiba and saw his great learning, he rejoiced, but when he saw his martyrdom he was sorely grieved. Nevertheless, he exclaimed: “How precious in mine eyes are thy companions, O God, how mighty are the chiefs of them” (Ps. 139, 17).

זֶה סֵפֶר, סֵפֶר וַדַּאי. וְהָא (לעיל לז ב) אוֹקִימְנָא דְּכַד הֲוָה אָדָם בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן נָחִית לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא עַל יְדָא דְרָזִיאֵל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עַל רָזֵי עִלָּאִין קַדִּישִׁין וּבֵיהּ גְּלִיפִין גִּלּוּפֵי עִלָּאִין וְחָכְמָה קַדִּישָׁא. וְשִׁבְעִין וּתְרֵין זִינֵי דְחָכְמְתָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ לְשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין גְּלִיפִין דְּרָזֵי עִלָּאֵי. “This is the book”: literally so, as we have explained, viz. that when Adam was in the Garden of Eden, God sent down to him a book by the hand of Raziel, the angel in charge of the holy mysteries. In this book were supernal inscriptions containing the sacred wisdom, and seventy-two branches of wisdom expounded so as to show the formation of six hundred and seventy inscriptions of higher mysteries.

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּסַפְרָא גְּלִיפָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַע אֶלֶף וְחֲמֵשׁ מְאָה מַפְתְּחָן דְּלָא אִתְמַסְּרָן לְעִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְכֻלְהוּ אִסְתִּימוּ בֵּיהּ בְּסַפְרָא עַד דְּמָטָא (ד"א ליה לאדם, כיון דמטא) לְגַבֵּי דְאָדָם, (מניה) הֲווּ מִתְכַּנְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְמִנְדַע וּלְמִשְׁמַע. וְהֲווּ אָמְרֵי (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. In the middle of the book was a secret writing explaining the thousand and five hundred keys which were not revealed even to the holy angels, and all of which were locked up in this book until it came into the hands of Adam. When Adam obtained it, all the holy angels gathered round him to hear him read it, and when he began they exclaimed: “Be thou exalted, O Lord, above the heavens, let thy glory be above all the earth” (Ps. 57, 12).

בָּה שַׁעֲתָא אִתְרְמִיז לְגַבֵּיהּ הדרניאל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא וְאָמַר לֵיהּ, אָדָם, אָדָם, הוֵי גָנִיז יְקָרָא דְּמָארָךְ דְּלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לְעִלָּאֵי לְמִנְדַע בִּיקָרָא דְמָרָךְ בַּר אַנְתְּ. וְהֲוָה עִמֵּיהּ טָמִיר וְגָנִיז הַהוּא סִפְרָא עַד דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן. Thereupon the holy angel Hadarniel was secretly sent to say to him: “Adam, Adam, reveal not the glory of the Master, for to thee alone and not to the angels is the privilege given to know the glory of thy Master.” Therefore he kept it by him secretly until he left the Garden of Eden.

דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מְעַיֵּין בֵּיהּ וּמִשְׁתַּמֵשׁ כָּל יוֹמָא בְּגִינְזַיָא דְּמָרֵיהּ וְאִתְגַּלְיָין לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין מַה דְּלָא יָדְעוּ שַׁמָּשֵׁי עִלָּאִין. כֵּיוָן דְּחָטָא וְעֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ פָּרַח הַהוּא סִפְרָא מִנִּיהּ. וְהֲוָה אָדָם טֹפֵחַ עַל רֵישׁוֹי וּבָכֵי וְעָאל בְּמֵי גִיחוֹן עַד קָדְלֵיהּ וּמַיָא עָבְדִין גּוּפֵיהּ חֲלָדִין חֲלָדִין וְאִשְׁתַּנֵּי זִיִוִיהּ. While he was there he studied it diligently, and utilised constantly the gift of his Master until he discovered sublime mysteries which were not known even to the celestial ministers. When, however, he transgressed the command of his Master, the book flew away from him. Adam then beat his breast and wept, and entered the river Gihon up to his neck, so that his body became all wrinkled and his face haggard.

בְּשַׁעֲתָא הַהִיא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְפָאֵל וְאָתִיב לֵיהּ הַהוּא סִפְרָא וּבֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל אָדָם וְאֲנַח לֵיהּ לְשֵׁת בְּרֵיהּ וְכֵן לְכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת עַד דְּמָטָא לְאַבְרָהָם וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ וְהָא אִתְּמָר. וְכֵן לְחֲנוֹךְ אִתְיְיהַב לֵיהּ סִפְרָא וְאִסְתַּכַּל מִנֵּיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה: God thereupon made a sign to Raphael to return to him the book, which he then studied for the rest of his life. Adam left it to his son Seth, who transmitted it in turn to his posterity, and so on until it came to Abraham, who learnt from it how to discern the glory of his Master, as has been said. Similarly Enoch possessed a book through which he learnt to discern the divine glory.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, לָא הֲוָה יָדַע הֵיךְ (נפיק) (ד"א יפיק) נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְהֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ בְּשִׁינֵיהּ כְּחִוְיָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא לַיְיט לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהֲוָה אָזִיל לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְלָא הֲוָה אֲתַר דִּמְקַבֵּל לֵיהּ. עַד דְאַטְפַח עַל רֵישֵׁיהּ וְתָב קַמֵּי מָארֵיהּ. וְקַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא לְתַתָּא. Said R. Isaac: ‘When Cain wanted to kill Abel, he did not know how to make him give up the ghost, and he bit him like a snake, as our colleagues have explained. God then cursed him, and he wandered about the world without being able to find any resting-place until, clapping his hands on his head, he repented before his Master. Then the earth found a place for him in one of its lower levels.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אַרְעָא קַבִּילַת לֵיהּ לְמֵיהַךְ בָּהּ דִּכְתִיב וַיָּשֶׂם יְיָ לְקַיִן אוֹת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לָאו הָכִי. אֶלָּא לְתַתָּא קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא בְּמָדוֹרָא חָדָא דִתְחוֹתָהּ דִּכְתִיב הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה גּוֹרָשׁ. אֲבָל לְתַתָּא לָא גוֹרָשׁ. R. Jose said: ‘The earth allowed him to stay on its surface, as it is written, “And the Lord set upon Cain a sign”.’ R. Isaac said: ‘That is not so. The earth found a place for him in a certain lower level, as it is written, “Behold, thou hast driven me out this day from the face of the ground”, implying that he was banished from the surface but not from underground.

וּבְאָן אֲתַר קַבִּילַת לֵיהּ אַרְעָא, בְּאַרְקָא. וְכָל אִנּוּן דְּדָיְירֵי תַּמָּן עֲלֵיהוֹן כְּתִיב (ירמיהו י׳:י״א) יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִתְּחוֹת שְׁמַיָא אֵלֶּה. וְתַמָּן שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. The level on which he found a resting-place was Arka, of the denizens of which it is written, “these shall perish from the earth and from beneath the heavens” (Jer. 10, 11). There was fixed his habitation, and this is what is meant by the words, AND HE DWELT IN THE LAND OF NOD ON THE EAST OF EDEN.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָטִיל קַיִן לְהֶבֶל, דְאִתְפְּרַשׁ (ד"א אתפרש) אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. תְּרֵין רוּחִין נוּקְבִין הֲווּ אַתְיָין וּמִזְדָּוְגָן עִמֵּיהּ, וְאוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין דְּשָׁאטָן בְּעָלְמָא. Said R. Isaac further: From the time that Cain killed Abel Adam separated from his wife. Two female spirits then used to come and have intercourse with him, and he bore from them spirits and demons that flit about the world.

וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ הַאי. דְּהָא בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּחֶלְמֵיהּ אַתְיָין רוּחִין נוּקְבִין וְחַיְיכָן עִמֵּיהּ וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ וְאוֹלִידִין לְבָתַר. וְאִלֵּין אִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְלָא מִתְהַפְּכָן אֶלָּא לִדְיוֹקְנֵי בְּנֵי נָשָׁא. וְלֵית לוֹן שַׂעֲרִין בְּרֵישָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה (שמואל ב ז׳:י״ד) וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְאֲפִילּוּ כְּהַאי גַוְונָא רוּחִין דְּכוּרִין אַתְיָין לִנְשֵׁי עָלְמָא וּמִתְעַבְּרָן מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידָן רוּחִין. וְכֻלְהוֹן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם אִקְרוּן. This need cause no surprise, because now also when a man dreams in his sleep, female spirits often come and disport with him, and so conceive from him and subsequently give birth. The creatures thus produced are called “plagues of mankind”; they appear always under the form of human beings, but they have no hair on their heads. It is they who are referred to in the verse, “and I shall chastise him with the rod of men and with the plagues of the sons of men” (II Sam. 7, 14). In the same way male spirits visit womenfolk and make them pregnant, so that they bring forth spirits which are also called “plagues of the sons of men”.

בָּתַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְלַבַּשׁ אָדָם בְּקִינוּיָא וְאִתְחַבַּר בְּאִתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר וּקְרָא שְׁמֵיהּ שֵׁ"ת. רָזָא דְּסוֹפָא דְּאַתְוָון בְּקִיטְרֵי גְלִיפָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רָזָא דְרוּחָא דְּאִתְאֲבִיד דְּאִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא (דארעא) אָחֳרָא בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי שָׁת לִי אֱלהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל. After a hundred and thirty years, Adam again felt drawn with desire towards his wife, and he begat from her a son whom he called Seth. This name symbolises an end, being composed of the two last letters of the alphabet in regular order.’ R. Judah said: ‘This name symbolised the reincarnation of the spirit which had been lost, being of the same letters as the word shath (set) in the sentence “God hath replaced (shath) for me another seed instead of Abel”

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (עי' בסי' ט) כְּצַלְמוֹ מַשְׁמַע דִּבְנִין אָחֳרָנִין לָא הֲווּ (בדמותו כצלמו ומלה דא הוא) בְּדִיוּקְנָא דִילֵיהּ. וְדָא בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ בְּתִיקוּנָא דְגוּפָא וּבְתִיקוּנָא דְּנַפְשָׁא בְּאֹרַח מֵישָׁר. (נ"א ומלה דא הוא כמה דאתמר. ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כְּמָה דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשְׁמֵיהּ דְּרַב יֵיבָא סָבָא בְּנִין אָחֳרָנִין בְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּזוּהֲמָא דְּנָחָשׁ וְהַהוּא דְּרָכִיב בֵּיהּ דְּאִיהוּ סמאל הֲווּ. וּבְגִינֵי כָךְ לָא הֲוָה בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם. וְאִי תֵימָא הָא אֲמַרְתְּ דְּהֶבֶל מִסִּטְרָא אָחֳרָא הֲוָה. הָכִי הוּא. אֲבָל תַּרְוַויְיהוּ לָא הֲווּ בְּדִיוּקְנָא דִּלְתַתָּא. R. Judah further said: The words AND HE BEGAT IN HIS OWN LIKENESS AFTER HIS IMAGE indicate that his other sons were not fully after his likeness, but that this one reproduced his qualities both of body and soul. This accords with what R. Simeon said in the name of R. Yeba, the Elder, that his other sons were engendered in defilement through the attachment of the serpent and of its rider, Samael, and therefore they were not a complete reproduction of Adam. We said before, it is true, that Abel was not from the same side as Cain; nevertheless, both were alike in this, that they were not endowed with the full human figure.

אָמַר (ד"א ליה) רַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְּתִיב וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וְלָא (ד"א אמר ליה הכי הוא. אבל תרוויהו לא הוו בדיוקניה. דלא) כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶת קַיִן. וְאֲפִילּוּ בְּהֶבֶל לָא כְּתִיב וַיּוֹלֶד אֶלָּא וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל. וְדָא הוּא רָזָא דְמִלָּה. אֲבָל בְּהַאי מַה כְּתִיב, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Jose said: ‘This view is borne out by the language of the text, which in regard to the birth of Cain says, “And Adam knew his wife and she conceived and she bore Cain”, and so of Abel, “and she again bore his brother Abel”, but of Seth it says, “and he bore in his likeness after his image”.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין אִתְפְּרַשׁ אָדָם מֵאִתְּתֵיהּ. וְכָל אִנּוּן מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין הֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין בְּעָלְמָא. בְּגִין הַהוּא חֵילָא דְזוּהֲמָא דְּהֲוָה שָׁאִיב בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחֲסִיל מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, תָּב וְקַנִּי (דאעדי) לְאִנְתְּתֵיהּ וְאוֹלִיד בַּר. כְּדֵין כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. R. Simeon said: ‘For a hundred and thirty years Adam separated from his wife, and during that time he begat many spirits and demons, through the force of the impurity which he had absorbed. When that impurity was exhausted, he turned once more to his wife and begat from her a son, of whom it is written, “he begat in his own likeness after his image”.’

תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאֲזִיל לִסְטַר שְׂמָאלָא וְסָאִיב אָרְחוֹי, כָּל רוּחֵי מְסָאֲבֵי מָשִׁיךְ עַל גַּרְמֵיהּ וְרוּחַ מְסָאָב אִתְדָּבַּק בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ. וְאִתְדַּבְּקוּתָא (דיליה) דְּהַהוּא רוּחָא מְסָאָב הֲוֵי בְהַאי בַּר נָשׁ וְלָא בְּאָחֳרָא. וּבְגִינֵי כָךְ אִתְדַּבְּקוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּאִנּוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוּ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר וְאִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט וּבְנֵיהוֹן זַכָּאִין בְּעָלְמָא וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ב׳:כ״א) כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ. For when a man goes to the side of the left and walks in impurity, he draws to himself all kinds of impure spirits, and an unclean spirit clings to him and refuses to leave him, since these spirits cling only to those that cling to them first. Happy the righteous who walk in the straight path, they being the truly righteous; their children are also blessed, and of them it is written, “for the upright shall dwell in the earth” (Prov. 2, 21).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא מַאי דִכְתִיב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה. מַאי אִירְיָא הָכָא דְּקָאֲמַר קְרָא דִּשְׁמָהּ נַעֲמָה. אֶלָא בְּגִין דְּטָעֲיָין בְּנֵי נָשָׁא אֲבַתְרָהּ וְאֲפִילּוּ רוּחִין וְשֵׁדִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אִנּוּן בְּנֵי הָאֱלהִים עַזָּא וַעֲזָאֵל טָעוּ בַּתְרָהּ. AND THE SISTER OF TUBAL CAIN WAS NAAMAH. R. Hiya said: ‘Why does the Scripture particularly mention Naamah? The reason is that she was the great seducer not only of men, but also of spirits and demons.’ R. Isaac said: ‘The “sons of God” mentioned in the Scripture (Gen. 6, 4), who were Uzza and Azael, were seduced by her.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הֲוַת. דְּמִסִּטְרָא דְקַיִן נָפְקַת. וְהִיא אִתְמַנַּת עַל לֵילְיָא (עם לילית) בְּאַסְכְּרָה דְּרַבְיֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אָמַר מַר דְּהִיא אִתְמַנַּת לְחַיְיכָא בִּבְנִי נָשָׁא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא אִיהִי אַתְיַית וְחַיְיכַאת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְזִמְנִין דְּאוֹלִידַת רוּחִין בְּעָלְמָא מִנַּיְיהוּ וְעַד כָּאן אִיהִי קָיְימַת לְחַיְיכָא בְּהוּ בִּבְנִי נָשָׁא. R. Simeon said: ‘She was the mother of the demons, being of the side of Cain, and it is she who in company with Lilith brings epilepsy on children.’ Said R. Abba to him: ‘Did you not say before that her function is to seduce men? ‘He replied: ‘That is so; she disports herself with men, and sometimes bears spirits from them. And she still exists to seduce men.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא אִנּוּן מֵתִין (קל א) כִּבְנֵי נָשָׁא, מַאי טַעְמָא אִיהִי קָיְימַת עַד הַשְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא. אֲבָל לִילִית וְנַעֲמָה וְאָגְרַת בַּת מָחֲלַת דְּנָפְקַת מִסִּטְרָא דִלְהוֹן כֻּלְהוּ קַיָּימוֹת עַד דִּיבַעֵר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רוּחַ מְסָאֳבָא מֵעָלְמָא דִּכְתִיב (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. Said R. Abba to him: ‘But do these demons not die like human beings? How then comes she to exist to the present day? ‘He replied: ‘It is so. Lilith and Naamah and Iggereth, the daughter of Mahlath, who originated from their side, will all continue to exist until the Holy One, blessed be He, sweeps away the unclean spirit, as it is written, “I will cause the unclean spirit to pass out of the land” (Zech. 13, 2).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא אִנּוּן דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין וְכֻלְהוּ אֲטִימִין דְּלָא יָדְעִין כַּמָּה מַלְיָיא עָלְמָא מִבִּרְיָין מְשַׁנְיָין דְּלָא אִתְחֲזוּן וּמִמִלִין סְתִימִין. דְּאִלְמָלֵא (יהיב) אִתְיְיהַב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֶחֱזֵי, יִתְמְהוּן בְּנֵי נְשָׁא הֵיךְ יָכְלִין לְאִתְקָיְימָא בְּעָלְמָא. Said R. Simeon: ‘Alas for the blindness of the sons of men, all unaware as they are how full the earth is of strange and invisible beings and hidden dangers, which could they but see, they would marvel how they themselves can exist on the earth.

תָּא חֲזֵי, הַאי נַעֲמָה אִמָּא דְשֵׁדִין הֲוַת. וּמִסִּטְרָהּ אַתְיָין כָּל אִנּוּן שֵׁדִין דְּמִתְחַמְּמָן מִבְּנִי נָשָׁא וְנָטְלֵי רוּחַ תִּיאוּבְתָּא מִנַּיְיהוּ וְחָיְיכַת בְּהוֹן דְּעָבְדֵי לוֹן בַּעֲלֵי קֶרְיָין. וּבְגִין דְּבַעַל קֶרִי אָתֵי מִסִּטְרָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא, בָּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְאִתְדַּכָּאָה מִנֵּיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא: This Naamah was the mother of the demons, and from her originate all those evil spirits which mix with men and arouse in them concupiscence, which leads them to defilement. It is because such a hap comes from the side of the unclean spirit that it entails the need of purification by ablution, as our colleagues have explained.’

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם לִדְיוֹקְנִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם דְּיוֹקְנֵי דְּכָל אִנּוּן דָּרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמָא. וְכָל חַכִּימֵי עָלְמָא וּמַלְכֵי עָלְמָא דִּזְמִינִין לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. (כד) מָטָא לְמֶחֱמֵי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְיְילִיד וּמִית. אָמַר לֵיהּ (ד"א ל"ג אמר וכו) (קמ א, קסח א) מִשְּׁנִין דִּילִי (אוסיף) אוֹזִיף לֵיהּ ע' שְׁנִין. וְגָרְעוּ מֵאָדָם ע' שְׁנִין וְסָלִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד. THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM, i.e. those who inherited his likeness. Said R. Isaac: ‘God showed Adam the visages of all future generations, of all the wise men and all the kings that were destined to rule over Israel. When he saw David, who was destined to die as soon as he was born, he said, “I will lend him seventy years from my life”, and so it came to pass.

וְעַל דָּא שַׁבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים צ״ב:ה׳) כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מָאן גָּרַם לִי חֶדְוָה (בהאי) בְּעָלְמָא, פָּעֳלֶךָ דָּא הוּא אָדָם קַדְמָאָה דְּאִיהוּ פָּעֳלוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא פָּעֳלוֹ דְּבָשָׂר וָדָם. מַעֲשֵׂה יָדָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא מִבְּנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא גָּרְעִי אִנּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין מֵאָדָם, מֵאֶלֶף שְׁנִין דְּהֲוָה לֵיהּ לְאִתְקָיְימָא בְּהוּ. It was to this that David referred when he said: “For Thou, O Lord, hast made me glad through thy work, I will triumph in the works of thy hands” (Ps. 92, 5), the expression “work” and “works of thy hands” in this passage referring to Adam, who was made by God and not by flesh and blood. Hence Adam’s days fell short by seventy years of the thousand which he ought by right to have lived.

וְאַחְמֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל חַכִּימֵי דָרָא וְדָרָא. עַד דְּמָטָא לְדָרֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְחָמֵי אוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ וְחָדֵי. חָמֵי מִיתָתֵיהּ וְעֲצִיב. פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ט:י״ז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם: God also showed him the wise men of each generation. When he came to R. Akiba and saw his great learning, he rejoiced, but when he saw his martyrdom he was sorely grieved. Nevertheless, he exclaimed: “How precious in mine eyes are thy companions, O God, how mighty are the chiefs of them” (Ps. 139, 17).

זֶה סֵפֶר, סֵפֶר וַדַּאי. וְהָא (לעיל לז ב) אוֹקִימְנָא דְּכַד הֲוָה אָדָם בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן נָחִית לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא עַל יְדָא דְרָזִיאֵל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עַל רָזֵי עִלָּאִין קַדִּישִׁין וּבֵיהּ גְּלִיפִין גִּלּוּפֵי עִלָּאִין וְחָכְמָה קַדִּישָׁא. וְשִׁבְעִין וּתְרֵין זִינֵי דְחָכְמְתָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ לְשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין גְּלִיפִין דְּרָזֵי עִלָּאֵי. “This is the book”: literally so, as we have explained, viz. that when Adam was in the Garden of Eden, God sent down to him a book by the hand of Raziel, the angel in charge of the holy mysteries. In this book were supernal inscriptions containing the sacred wisdom, and seventy-two branches of wisdom expounded so as to show the formation of six hundred and seventy inscriptions of higher mysteries.

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּסַפְרָא גְּלִיפָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַע אֶלֶף וְחֲמֵשׁ מְאָה מַפְתְּחָן דְּלָא אִתְמַסְּרָן לְעִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְכֻלְהוּ אִסְתִּימוּ בֵּיהּ בְּסַפְרָא עַד דְּמָטָא (ד"א ליה לאדם, כיון דמטא) לְגַבֵּי דְאָדָם, (מניה) הֲווּ מִתְכַּנְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְמִנְדַע וּלְמִשְׁמַע. וְהֲווּ אָמְרֵי (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. In the middle of the book was a secret writing explaining the thousand and five hundred keys which were not revealed even to the holy angels, and all of which were locked up in this book until it came into the hands of Adam. When Adam obtained it, all the holy angels gathered round him to hear him read it, and when he began they exclaimed: “Be thou exalted, O Lord, above the heavens, let thy glory be above all the earth” (Ps. 57, 12).

בָּה שַׁעֲתָא אִתְרְמִיז לְגַבֵּיהּ הדרניאל מַלְאָכָא קַדִּישָׁא וְאָמַר לֵיהּ, אָדָם, אָדָם, הוֵי גָנִיז יְקָרָא דְּמָארָךְ דְּלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לְעִלָּאֵי לְמִנְדַע בִּיקָרָא דְמָרָךְ בַּר אַנְתְּ. וְהֲוָה עִמֵּיהּ טָמִיר וְגָנִיז הַהוּא סִפְרָא עַד דְּנָפַק אָדָם מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן. Thereupon the holy angel Hadarniel was secretly sent to say to him: “Adam, Adam, reveal not the glory of the Master, for to thee alone and not to the angels is the privilege given to know the glory of thy Master.” Therefore he kept it by him secretly until he left the Garden of Eden.

דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מְעַיֵּין בֵּיהּ וּמִשְׁתַּמֵשׁ כָּל יוֹמָא בְּגִינְזַיָא דְּמָרֵיהּ וְאִתְגַּלְיָין לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין מַה דְּלָא יָדְעוּ שַׁמָּשֵׁי עִלָּאִין. כֵּיוָן דְּחָטָא וְעֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ פָּרַח הַהוּא סִפְרָא מִנִּיהּ. וְהֲוָה אָדָם טֹפֵחַ עַל רֵישׁוֹי וּבָכֵי וְעָאל בְּמֵי גִיחוֹן עַד קָדְלֵיהּ וּמַיָא עָבְדִין גּוּפֵיהּ חֲלָדִין חֲלָדִין וְאִשְׁתַּנֵּי זִיִוִיהּ. While he was there he studied it diligently, and utilised constantly the gift of his Master until he discovered sublime mysteries which were not known even to the celestial ministers. When, however, he transgressed the command of his Master, the book flew away from him. Adam then beat his breast and wept, and entered the river Gihon up to his neck, so that his body became all wrinkled and his face haggard.

בְּשַׁעֲתָא הַהִיא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְפָאֵל וְאָתִיב לֵיהּ הַהוּא סִפְרָא וּבֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל אָדָם וְאֲנַח לֵיהּ לְשֵׁת בְּרֵיהּ וְכֵן לְכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת עַד דְּמָטָא לְאַבְרָהָם וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע לְאִסְתַּכָּלָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ וְהָא אִתְּמָר. וְכֵן לְחֲנוֹךְ אִתְיְיהַב לֵיהּ סִפְרָא וְאִסְתַּכַּל מִנֵּיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה: God thereupon made a sign to Raphael to return to him the book, which he then studied for the rest of his life. Adam left it to his son Seth, who transmitted it in turn to his posterity, and so on until it came to Abraham, who learnt from it how to discern the glory of his Master, as has been said. Similarly Enoch possessed a book through which he learnt to discern the divine glory.