תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגו' הַשְׁתָּא אַפִּיקַת חֵילָא בְּאִנּוּן מַיִּין דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתַר חָד וְנַגְדִין בְּגַוֵויהּ גּוֹ טְמִירוּ סְתִימָאָה. וְנָפְקִין בְּגַוֵּיהּ טְמִירִין עִלָּאִין וְחַיָּילִין קַדִּישִׁין. דִּי כָּל אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְתַקְנָן לוֹן בְּתִקּוּנָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּהַהִיא פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן. LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB, ETC. At this behest the “earth” put forth a host through those waters which were gathered together in one place and flowed mysteriously through it, so that there issued in it hidden celestial beings and sacred existences which are upheld and sustained and constantly renewed by the faithful among mankind through the worship they offer to their Master.

וְרָזָא דָא (תהילים ק״ד:י״ד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגו' דָא בְּהֵמָה דִּרְבִיעָאָה עַל אֶלֶף טוּרִין וּמְגַדְּלִין לָהּ בְּכָל יוֹמָא הַהוּא חָצִיר. וְחָצִיר דָּא אִנּוּן מַלְאָכִין שַׁלִּיטִין לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּשֵּׁנִי וְקַיָּימִין לְמֵיכָלָא דְהַאי בְּהֵמָה. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא אֶכְלָא אֶשָׁא. This mystery is indicated by the verse: “Who causest the grass to spring up for the B’hema” (cattle), etc. (Ps. 104, 14). This refers to Behemoth that crouches on a thousand mountains and for whom these mountains produce each day what is here called “grass”, by which is meant those angelic beings whose existence is ephemeral, and who were created on the second day as destined food for that Behemoth, which is “fire consuming fire”.

וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עֵשֶׂב דָּא אִלֵּין אוֹפַנִּין וְחַיּוֹת וּכְרוּבִים. דְּכֻלְהוּ מְתַקְנָן גּוֹ תִּקּוּנַיְיהוּ וְקַיָּימִין לְאִתְתַּקְנָא בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נְשָׁא אַתְיָין לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן בְּקָרְבְּנֵיהוֹן וּבִצְלוֹתָא דְּדָא אִיהוּ עֲבוֹדַת הָאָדָם. וְעֵשֶׂב דָּא אִזְדַּמַּן וְאִתְעַתַּד לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְאִתְתַּקְּנָא בְּתִקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. The Psalmist continues, “and herb for the service of man”, indicating by “herb” the angelic orders named Ofanim (wheels), Hayyoth (animal-shaped), and Cherubim, all of whom are upheld, sustained, and confirmed whenever mortal beings come to worship their Master with sacrifices and prayers, in which consists the “service of man”, and as they are reinforced by virtue of that service of man,

וְכַד אִנּוּן מִתְתַּקְנָן בְּהַהִיא עֲבוֹדַת הָאָדָם, לְבָתַר מִנַּיְיהוּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְטָרְפִּין לְעָלְמָא דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:י״ד) לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְדָא אִיהוּ עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, דְּהָא חָצִיר לָא מַזְרִיעַ זֶרַע אִיהוּ אֶלָּא אִזְדַּמַּן לְמֵיכְלָא דְאֶשָׁא קַדִּישָׁא. וְעֵשֶׂב לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא. there springs up food and sustenance for the world, as it is written: “to bring forth bread out of the earth” (Ibid.). The same is implied here by the words HERB YIELDING SEED. For “grass” does not yield seed, but is only destined for food for the sacred fire, whereas “herb” helps to maintain the world.

וְכָל דָּא לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. כָּל תִּקּוּנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּקָא מְתַקְּנָא לְהַאי עֵשֶׂב אֶרֶץ. דְּפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן לְמָארֵיהוֹן לְסַפְּקָא עַל יְדֵיהוֹן מֵהַהִיא אֶרֶץ טַרְפֵּי וּמְזוֹנִי לְהַאי עָלְמָא וּלְאִתְבָּרְכָא בְּנֵי נְשָׁא מִבִּרְכָן דִּלְעֵיל (דלעילא). All this has for its purpose “to bring forth bread from the earth”, i.e. to provide, by virtue of the service offered to their Master by human beings, food and sustenance out of the earth for this world, so that the heavenly blessings should descend on mankind.

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. (בראשית לג ע"א) כְּמָה דְּעֵץ פְּרִי אַפִּיק חֵילָא דְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי, אוּף הָכָא אַפִּיק אִיהוּ. וּמָאן אִיהוּ אִלֵּין אִנּוּן כְּרוּבִים וְתִמְרוֹת. מַאי תִּמְרוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דְּסָלְקֵי בִּתְנָנָא דְקָרְבָּנָא, וּמִתְתַּקְּנֵי בַּהֲדֵיהּ וְאַקְמָן (נ"א ואקרון) תִּמְרוֹת עָשָׁן. וְכֻלְהוּ קַיָּימִין בְּתִקּוּנַיְיהוּ לַעֲבוֹדַת הָאָדָם, מַה דְּלָא קַיְימָא כֵּן חָצִיר דְּהָא אִתְעַתַּד לְמֵיכַל דִּכְתִיב, (איוב מ׳:ט״ו) הִנֵּה נָא בְּהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כְּבָקָר יֹאכַל. FRUIT TREE BEARING FRUIT. One degree above another, these combining male and female. Just as “fruit tree” produced the host of “trees bearing fruit”, so the latter in turn produced “Cherubim and Pillars”. “Pillars” are those that go up in the smoke of the sacrifices and derive their strength therefrom, and hence are called “pillars of smoke”, and all of them exist permanently for the “service of man”, whereas the “grass” has no permanence, being destined to be consumed as food, as it is written: “Behold now Behemoth, which I made with thee; he eateth grass as an ox” (Job 40, 15).

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי דִּיוּקְנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. אִלֵּין לָאו אִנּוּן כְּאִנּוּן כְּרוּבִים. אִלֵּין אַפֵּי רַבְרְבָן בְּדִיקְנָא חֲתִימָא. כְּרוּבִים אַפֵּי זוּטְרֵי כְּרַבְיָין. פְּנִי אָדָם כָּל (דין) דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בְּהוּ. בְּגִין דְּאִנּוּן אַפִּין רַבְרְבִין וּמִצְטַיְירִין בְּהוּ צִיּוּרִין גְּלִיפִין כְּגִלּוּפֵי שְׁמָא מְפֹרַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא מִזְרָ"ח מַעֲרָ"ב צָפוֹ"ן וְדָרוֹ"ם. The words “fruit tree bearing fruit” indicate the form of male and female in combination. Their faces are “like the face of a man” (Ezek. 1, 10), but they are not like the Cherubim, having large faces covered with beards, whereas the Cherubim have little faces like those of tender children. All forms are comprised in these, because they are “large faces”. On them are traced forms like the tracings of the Divine Name on the four cardinal points, East, West, North, and South.

מִיכָאֵ"ל רָשִׁים רְשִׁימוּ לְצַד דָּרוֹם. וְכָל אַנְפִּין מִסְתַּכְּלִין לְגַבֵּיהּ. פְּנֵי אָדָ"ם פְּנֵי אַרְיֵ"ה פְּנֵי שׁוֹ"ר פְּנִי נֶשֶׁ"ר. אָדָם אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְלָא אִקְרֵי אָדָם בַּר הָנִי וּמִנֵּיהּ אִצְטַיְירָן צִיּוּרִין דְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם דִּכְתִיב, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. Michael is imprinted on the South, and all faces are turned towards him, viz. “the face of a man… the face of a lion… the face of an ox… the face of an eagle” (Ibid.). “Man” implies the union of male and female, without which the name “man” (Adam) is not applied. By him are formed the figures of the chariot of God, as it is written: ” (On) the chariot of God are myriads of thousands of Shin’an (angels)” (Ps. 68, 15):

שִׁנְאָן כְּלָלָא דְּכֻלְהוּ צִיּוּרִין שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה. ן' דָּא אִיהוּ אָדָם פְּשִׁיטוּ דְּאִתְכְּלִיל כְּחֲדָא (עקב רעד ע"א) בְּרָזָא דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכֻלְהוּ אַלְפִין וְרִבְבָן כֻּלְהוּ. נָפְקֵי מֵהַנֵּי רָזָא שִׁנְאָ"ן. וּמֵהָנֵי דִּיוּקְנִין מִתְפָּרְשִׁין כָּל חַד וְחַד בְּסִטְרַיְיהוּ כְּמָה דְּאִתְחַזֵּי לוֹן. the word SHiN’AN expresses by means of its initials all the figures, the Shin standing for Shor (ox), the Nun for Nesher (eagle), and the Aleph for Aryeh (lion), and the final Nun representing by its shape man, who walks erect, and who mystically combines male and female. All those thousands and myriads of angels issue from those symbolised by the name Shin’an, and from these types they diverge in their several groups, each to its appropriate side.

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מְשַׁלְּבָן חַד בְּחַד וְכָלִיל חַד בְּחַד לְמֶהוֵי כָּל חַד וְחַד כְּלִילָן בְּחַבְרֵיהּ, שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה אָדָם אִתְנַהֲגָן (בא מג ע"ב) בְּרָזָא דְּאַרְבַּע שְׁמָהָן גְּלִיפָאן סָלְקִין לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. These four are all interlaced and intertwined in one another, to wit, ox, eagle, lion, man. Their activity is directed by four graven names, which they ascend to contemplate.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא שׁוֹר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא חַד מִתְעַטְּרָא מְחָקְקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין גְּוָונִין וְאִיהוּ אֵ"ל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ. וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Ox” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with him a certain name crowned and engraved in two mystic forms, which represent the name El (God). Then it turns back and the throne engraves and traces it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא (יתרו פ ע"ב, תצא רפא ע"ב) נֶשֶׁר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְנַהֲרָא וּלְאִסְתַּלְקָא בִּסְלִיקוּ בְּעִטּוּרָא דִּלְעֵילָא וְאִיהוּ גָּדוֹל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Eagle” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with it another name, which is crowned and engraved in two mystic forms, to shine forth and to mount and be crowned on high; this represents the attribute “Great”. Then it turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא אַרְיֵה לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מִתְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְתַּקְּפָא וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּתוּקְפָּא וְאִיהוּ גִבּוֹר. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָא. “Lion” ascends to seek guidance and to gaze in the face of “Man”. Another name ascends with it and is crowned and engraved in two mystic forms to be endowed with strength and power, representing the attribute of “Mighty”. It turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

אָדָ"ם אִסְתַּכַּל בְּכֻלְהוּ וְכֻלְהוּ סָלְקִין וּמִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִצְטַיְירוּ בְּגִלוּפַיְיהוּ בְּצִיוּרָא דָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חַד דְּאִקְרֵי נוֹרָא. וּכְדֵין כְּתִיב עֲלַיְיהוּ (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, כֻּלְהוּ כְּלִילָן בְּהַאי דִּיוּקְנָא. וְהַאי דִּיוּקְנָא כָּלִיל לוֹן. “Man” contemplates all of them, and all ascend and contemplate him. Thus they all become engraved in this form in the one mystic name known as “Tremendous” (Nora). Thus it is written concerning them, “And the likeness of their faces is as the face of man” (Ezek. 1, 10). They are all embraced in that likeness, and that likeness embraces them all.

וְעַל רָזָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נחמיה ט׳:ל״ב) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. דְּהָא שְׁמָהָן אִלֵּין גְּלִיפִין אִנּוּן לְעֵיל (לעילא) בְּרָזָא דִרְתִיכָא עִלָּאָה, כְּלִילָא בְּאַרְבַּע אַתְוָון ידו"ד דְּאִיהוּ שְׁמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא. דִּיוּקְנִין אִלֵּין מְחַקְּקָן גְּלִיפָן בְּכוּרְסַיָיא. וְכוּרְסַיָיא גְלִיפָא מְרַקְמָא בְּהוּ חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא וְחַד לְקַמָּא וְחַד לַאֲחוֹרָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא. In virtue of all this the Holy One, blessed be He, is called the Great, Mighty, and Tremendous God, since these names are engraved above on the supernal chariot which is comprised in the four letters of the Tetragrammaton, which is the name that comprises all. These likenesses are engraved on the throne, and the throne is decorated with them, one to the right, one to the left, one in front, and one behind, corresponding to the four quarters of the world.

כֻּרְסְיָיא כַּד סָלְקָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִלֵּין, אִלֵּין אַרְבַּע שְׁמָהָן עִלָּאִין נָטְלִין לְהַאי כֻּרְסְיָיא, וְכֻּרְסְיָיא אִתְכְּלִיל בְּהוּ עַד דְּנָקְטָא וְלָקְטָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין דְּכִסּוּפִין. כֵּיוָן דְּנָקְטָא וְלָקְטָא אִנּוּן עִנּוּגִין וְכִסּוּפִין, נָחֲתָא מַלְיָיא, כְּאִילָנָא דְּמַלְיָיא עַנְפִּין לְכָל סְטַר וּמָלֵי אָבִין (איבין). The throne when it ascends is stamped with these four likenesses. These four supernal names bear along the throne, and the throne is comprised in them, and collects a harvest of longing desires. When it has collected these desires, it descends with its burden like a tree laden with branches on all sides and full of fruit.

כֵּיוָן דְּנָחֲתִי (דנחתא) נָפְקֵי אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ גְּלִיפָן מְנַהֲרִין נְצִיצִין מְלַהֲטִין. וְאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא, כְּדֵין אִתְקְרֵי, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵשֶׂב דְּאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא. As soon as it descends, these four likenesses come forth in their several shapes emitting bright flashes which scatter seed over the world. Hence it is written, “herb yielding seed”, because these scatter seed over the world.

נָפְקָא (כיון) דִּיוּקְנָא דְּאָדָם דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. כְּדֵין כְּתִיב עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. לָא אַפִּיק זַרְעָא אֶלָּא לְתוֹעַלְתָּא. עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ דַּיְיקָא. מִכָּאן דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאַפָּקָא זַרְעָא מִנֵּיהּ לְבַטָּלָא. But of the issuing forth of the likeness of man which comprises all the other likenesses it is written, “fruit tree yielding fruit after its kind, the seed of which is in it on the earth”. It produces no seed save for propagation. The term “in it” should be noticed. It teaches us that man may not emit his seed idly.

חָצִּיר (נ"א דשא) (רזא) דְּהָכָא לָאו אִיהוּ מַזְרִיעַ זֶרַע. וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּטַּל וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמָא (י"ט ב', מ"א) כְּהָנֵי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לֵיה דִּיוּקְנָא לְאִצְטַיְירָא וּלְאִתְגְּלָפָא בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא כְּלָל. אֶלָּא אִתְחַזּוּן וְלָא אִתְחַזּוּן. כָּל אִנּוּן דְּלָא אִצְטַיְירוּ בְּצִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא לֵית לוֹן קִיּוּמָא. קַיְימֵי לְפוּם שַׁעֲתָא וְאִתְאֲכִילוּ בְּאֶשָׁא דְּאָכְלָא אֶשָׁא וּמִהַדְּרִין כְּמִדִלְּקַדְּמִין וְכֵן בְּכָל יוֹמָא. This is hinted in the word “verdure”, which does not “yield seed”, and hence has no permanency like the others, not having any likeness which can be shaped or engraved in any manner at all. Such things show themselves but to vanish: they have not acquired form and likeness, and have no permanency; they exist only for a moment and then are consumed in that fire which devours fire, and are continually renewed and devoured.

(ויחי רט"ו) בַּר נָשׁ לְתַתָּא אִית לֵיהּ דִּיוּקְנָא וְצִיּוּרָא, וְלָא אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כְּגַוְונָא דְּהָנֵי דִלְעֵילָא. צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא דִּלְעֵיל (דלעלא). מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן כְּמָה דְּהַוְיָין בְּלָא מַלְבּוּשָׁא אָחֳרָא לְאִצְטַיְירָא. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן בְּקִיּוּמָא תָּדִיר. צִיּוּרָא דְּאָדָם לְתַתָּא מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ בְּמַלְבּוּשָׁא וְלָא כְּגַוְונָא (בגוונא) אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קָיְּימִין בְּקִיּוּמָא זְמַן וְעִדָּן. Man here below possesses an ideal form and likeness, but he is not so permanent as those supernal beings. These are formed in their proper shape without any outer covering to modify it. Hence they are changeless; whereas man below assumes form through the medium of an outer covering. Hence he endures for a while,

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וַדַּאי רַבָּה דְּיָכְלָא לְנַטְלָא כָּל בְּנֵי עַלְמָא וּלְאַכְלָלָא לוֹן בְּגַוָּוהּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. אֲתַר רַב וְסַגֵּי אִיהוּ דְּכָלִיל כֹּלָּא וְלֹא אִתְמַלְיָיא יַתִּיר. וְרָזָא דָא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגו' אָזְלֵי לְגַבֵּי יַמָּא וְיַמָּא נָטִיל לוֹן וְאָכִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְלָא אִתְמַלְיָיא. וּבָתַר אַפִּיק לוֹן כְּמִלְקַדְּמִין וְאָזְלֵי. וּבְגִין דָּא רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. “Great is thy faithfulness”: assuredly great, since it can support all the creatures of the world and comprise them all in itself, upper and lower alike. It is of infinite expanse, it absorbs all and becomes no fuller. This is alluded to in the verse, “All the rivers run into the sea, yet is the sea not full, etc.” (Eccl. 1, 7). They run into the sea, and the sea receives and swallows them and is not filled, and then it restores them to their former state. Hence “great is thy faithfulness”.

בְּיוֹמָא דָא כְּתִיב כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. בְּגִין דְּיוֹמָא דָא אָחִיד לִתְּרֵין סִטְרִין וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. אָמַר לְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וּלְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וְאַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית בֵּיהּ תְּרֵין זִמְנִין וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְּאַרְבַּע אַתְוָון גְּלִיפָא מְחַקְּקָא סָלִיק לִתְרֵיסַר אַתְוָון בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין רָשִׁים עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא: In the account of this (third) day it is written twice “that it was good”, the reason being that this day became intermediary between two opposing sides, and removed discord. It said to this side “good”, and to the other side “good”, and reconciled the two. Hence we find twice written in the account of it, “and he said”. Connected with this day is the secret of the name of four letters engraved and inscribed, which can be made into twelve (by permutations), corresponding to the four images on the four sides inscribed on the holy throne.

תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגו' הַשְׁתָּא אַפִּיקַת חֵילָא בְּאִנּוּן מַיִּין דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתַר חָד וְנַגְדִין בְּגַוֵויהּ גּוֹ טְמִירוּ סְתִימָאָה. וְנָפְקִין בְּגַוֵּיהּ טְמִירִין עִלָּאִין וְחַיָּילִין קַדִּישִׁין. דִּי כָּל אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְתַקְנָן לוֹן בְּתִקּוּנָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּהַהִיא פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן. LET THE EARTH PUT FORTH GRASS, HERB, ETC. At this behest the “earth” put forth a host through those waters which were gathered together in one place and flowed mysteriously through it, so that there issued in it hidden celestial beings and sacred existences which are upheld and sustained and constantly renewed by the faithful among mankind through the worship they offer to their Master.

וְרָזָא דָא (תהילים ק״ד:י״ד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגו' דָא בְּהֵמָה דִּרְבִיעָאָה עַל אֶלֶף טוּרִין וּמְגַדְּלִין לָהּ בְּכָל יוֹמָא הַהוּא חָצִיר. וְחָצִיר דָּא אִנּוּן מַלְאָכִין שַׁלִּיטִין לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּשֵּׁנִי וְקַיָּימִין לְמֵיכָלָא דְהַאי בְּהֵמָה. בְּגִין דְּאִית אֶשָׁא אֶכְלָא אֶשָׁא. This mystery is indicated by the verse: “Who causest the grass to spring up for the B’hema” (cattle), etc. (Ps. 104, 14). This refers to Behemoth that crouches on a thousand mountains and for whom these mountains produce each day what is here called “grass”, by which is meant those angelic beings whose existence is ephemeral, and who were created on the second day as destined food for that Behemoth, which is “fire consuming fire”.

וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עֵשֶׂב דָּא אִלֵּין אוֹפַנִּין וְחַיּוֹת וּכְרוּבִים. דְּכֻלְהוּ מְתַקְנָן גּוֹ תִּקּוּנַיְיהוּ וְקַיָּימִין לְאִתְתַּקְנָא בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נְשָׁא אַתְיָין לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן בְּקָרְבְּנֵיהוֹן וּבִצְלוֹתָא דְּדָא אִיהוּ עֲבוֹדַת הָאָדָם. וְעֵשֶׂב דָּא אִזְדַּמַּן וְאִתְעַתַּד לַעֲבוֹדַת הָאָדָם לְאִתְתַּקְּנָא בְּתִקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. The Psalmist continues, “and herb for the service of man”, indicating by “herb” the angelic orders named Ofanim (wheels), Hayyoth (animal-shaped), and Cherubim, all of whom are upheld, sustained, and confirmed whenever mortal beings come to worship their Master with sacrifices and prayers, in which consists the “service of man”, and as they are reinforced by virtue of that service of man,

וְכַד אִנּוּן מִתְתַּקְנָן בְּהַהִיא עֲבוֹדַת הָאָדָם, לְבָתַר מִנַּיְיהוּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְטָרְפִּין לְעָלְמָא דִּכְתִיב (תהילים ק״ד:י״ד) לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְדָא אִיהוּ עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, דְּהָא חָצִיר לָא מַזְרִיעַ זֶרַע אִיהוּ אֶלָּא אִזְדַּמַּן לְמֵיכְלָא דְאֶשָׁא קַדִּישָׁא. וְעֵשֶׂב לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא. there springs up food and sustenance for the world, as it is written: “to bring forth bread out of the earth” (Ibid.). The same is implied here by the words HERB YIELDING SEED. For “grass” does not yield seed, but is only destined for food for the sacred fire, whereas “herb” helps to maintain the world.

וְכָל דָּא לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. כָּל תִּקּוּנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּקָא מְתַקְּנָא לְהַאי עֵשֶׂב אֶרֶץ. דְּפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן לְמָארֵיהוֹן לְסַפְּקָא עַל יְדֵיהוֹן מֵהַהִיא אֶרֶץ טַרְפֵּי וּמְזוֹנִי לְהַאי עָלְמָא וּלְאִתְבָּרְכָא בְּנֵי נְשָׁא מִבִּרְכָן דִּלְעֵיל (דלעילא). All this has for its purpose “to bring forth bread from the earth”, i.e. to provide, by virtue of the service offered to their Master by human beings, food and sustenance out of the earth for this world, so that the heavenly blessings should descend on mankind.

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. (בראשית לג ע"א) כְּמָה דְּעֵץ פְּרִי אַפִּיק חֵילָא דְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי, אוּף הָכָא אַפִּיק אִיהוּ. וּמָאן אִיהוּ אִלֵּין אִנּוּן כְּרוּבִים וְתִמְרוֹת. מַאי תִּמְרוֹת. אִלֵּין אִנּוּן דְּסָלְקֵי בִּתְנָנָא דְקָרְבָּנָא, וּמִתְתַּקְּנֵי בַּהֲדֵיהּ וְאַקְמָן (נ"א ואקרון) תִּמְרוֹת עָשָׁן. וְכֻלְהוּ קַיָּימִין בְּתִקּוּנַיְיהוּ לַעֲבוֹדַת הָאָדָם, מַה דְּלָא קַיְימָא כֵּן חָצִיר דְּהָא אִתְעַתַּד לְמֵיכַל דִּכְתִיב, (איוב מ׳:ט״ו) הִנֵּה נָא בְּהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כְּבָקָר יֹאכַל. FRUIT TREE BEARING FRUIT. One degree above another, these combining male and female. Just as “fruit tree” produced the host of “trees bearing fruit”, so the latter in turn produced “Cherubim and Pillars”. “Pillars” are those that go up in the smoke of the sacrifices and derive their strength therefrom, and hence are called “pillars of smoke”, and all of them exist permanently for the “service of man”, whereas the “grass” has no permanence, being destined to be consumed as food, as it is written: “Behold now Behemoth, which I made with thee; he eateth grass as an ox” (Job 40, 15).

עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי דִּיוּקְנָא דְּכַר וְנוּקְבָא. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. אִלֵּין לָאו אִנּוּן כְּאִנּוּן כְּרוּבִים. אִלֵּין אַפֵּי רַבְרְבָן בְּדִיקְנָא חֲתִימָא. כְּרוּבִים אַפֵּי זוּטְרֵי כְּרַבְיָין. פְּנִי אָדָם כָּל (דין) דִּיוּקְנִין כְּלִילָן בְּהוּ. בְּגִין דְּאִנּוּן אַפִּין רַבְרְבִין וּמִצְטַיְירִין בְּהוּ צִיּוּרִין גְּלִיפִין כְּגִלּוּפֵי שְׁמָא מְפֹרַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא מִזְרָ"ח מַעֲרָ"ב צָפוֹ"ן וְדָרוֹ"ם. The words “fruit tree bearing fruit” indicate the form of male and female in combination. Their faces are “like the face of a man” (Ezek. 1, 10), but they are not like the Cherubim, having large faces covered with beards, whereas the Cherubim have little faces like those of tender children. All forms are comprised in these, because they are “large faces”. On them are traced forms like the tracings of the Divine Name on the four cardinal points, East, West, North, and South.

מִיכָאֵ"ל רָשִׁים רְשִׁימוּ לְצַד דָּרוֹם. וְכָל אַנְפִּין מִסְתַּכְּלִין לְגַבֵּיהּ. פְּנֵי אָדָ"ם פְּנֵי אַרְיֵ"ה פְּנֵי שׁוֹ"ר פְּנִי נֶשֶׁ"ר. אָדָם אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְלָא אִקְרֵי אָדָם בַּר הָנִי וּמִנֵּיהּ אִצְטַיְירָן צִיּוּרִין דְּרֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם דִּכְתִיב, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. Michael is imprinted on the South, and all faces are turned towards him, viz. “the face of a man… the face of a lion… the face of an ox… the face of an eagle” (Ibid.). “Man” implies the union of male and female, without which the name “man” (Adam) is not applied. By him are formed the figures of the chariot of God, as it is written: ” (On) the chariot of God are myriads of thousands of Shin’an (angels)” (Ps. 68, 15):

וְאִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מְשַׁלְּבָן חַד בְּחַד וְכָלִיל חַד בְּחַד לְמֶהוֵי כָּל חַד וְחַד כְּלִילָן בְּחַבְרֵיהּ, שׁוֹ"ר נֶשֶׁ"ר אַרְיֵ"ה אָדָם אִתְנַהֲגָן (בא מג ע"ב) בְּרָזָא דְּאַרְבַּע שְׁמָהָן גְּלִיפָאן סָלְקִין לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. These four are all interlaced and intertwined in one another, to wit, ox, eagle, lion, man. Their activity is directed by four graven names, which they ascend to contemplate.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא שׁוֹר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא חַד מִתְעַטְּרָא מְחָקְקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין גְּוָונִין וְאִיהוּ אֵ"ל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ. וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Ox” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with him a certain name crowned and engraved in two mystic forms, which represent the name El (God). Then it turns back and the throne engraves and traces it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא (יתרו פ ע"ב, תצא רפא ע"ב) נֶשֶׁר לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְנַהֲרָא וּלְאִסְתַּלְקָא בִּסְלִיקוּ בְּעִטּוּרָא דִּלְעֵילָא וְאִיהוּ גָּדוֹל. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִשְׁמָא דָא. “Eagle” ascends to seek guidance and gaze in the face of “Man”. There ascends with it another name, which is crowned and engraved in two mystic forms, to shine forth and to mount and be crowned on high; this represents the attribute “Great”. Then it turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

סָלִיק לְאִתְנַהֲגָא וּלְאִסְתַּכָּלָא אַרְיֵה לְאַנְפֵּי אָדָם. סָלִיק שְׁמָא אָחֳרָא מִתְעַטְּרָא מִתְחַקְּקָא בְּרָזָא דִּתְרֵין אַנְפִּין גְּוָונִין לְאִתְתַּקְּפָא וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּתוּקְפָּא וְאִיהוּ גִבּוֹר. כְּדֵין אִתְהַדַּר לַאֲחוֹרָא וְכוּרְסֵיהּ חָקִיק וְגָלִיף לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים לְאִתְנַהֲגָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָא. “Lion” ascends to seek guidance and to gaze in the face of “Man”. Another name ascends with it and is crowned and engraved in two mystic forms to be endowed with strength and power, representing the attribute of “Mighty”. It turns back and the throne engraves it and it is imprinted thereon to be under the guidance of this mystic name.

אָדָ"ם אִסְתַּכַּל בְּכֻלְהוּ וְכֻלְהוּ סָלְקִין וּמִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִצְטַיְירוּ בְּגִלוּפַיְיהוּ בְּצִיוּרָא דָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חַד דְּאִקְרֵי נוֹרָא. וּכְדֵין כְּתִיב עֲלַיְיהוּ (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, כֻּלְהוּ כְּלִילָן בְּהַאי דִּיוּקְנָא. וְהַאי דִּיוּקְנָא כָּלִיל לוֹן. “Man” contemplates all of them, and all ascend and contemplate him. Thus they all become engraved in this form in the one mystic name known as “Tremendous” (Nora). Thus it is written concerning them, “And the likeness of their faces is as the face of man” (Ezek. 1, 10). They are all embraced in that likeness, and that likeness embraces them all.

וְעַל רָזָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נחמיה ט׳:ל״ב) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. דְּהָא שְׁמָהָן אִלֵּין גְּלִיפִין אִנּוּן לְעֵיל (לעילא) בְּרָזָא דִרְתִיכָא עִלָּאָה, כְּלִילָא בְּאַרְבַּע אַתְוָון ידו"ד דְּאִיהוּ שְׁמָא דְּכָלִיל כֹּלָּא. דִּיוּקְנִין אִלֵּין מְחַקְּקָן גְּלִיפָן בְּכוּרְסַיָיא. וְכוּרְסַיָיא גְלִיפָא מְרַקְמָא בְּהוּ חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא וְחַד לְקַמָּא וְחַד לַאֲחוֹרָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא. In virtue of all this the Holy One, blessed be He, is called the Great, Mighty, and Tremendous God, since these names are engraved above on the supernal chariot which is comprised in the four letters of the Tetragrammaton, which is the name that comprises all. These likenesses are engraved on the throne, and the throne is decorated with them, one to the right, one to the left, one in front, and one behind, corresponding to the four quarters of the world.

כֻּרְסְיָיא כַּד סָלְקָא רְשִׁימָא בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִלֵּין, אִלֵּין אַרְבַּע שְׁמָהָן עִלָּאִין נָטְלִין לְהַאי כֻּרְסְיָיא, וְכֻּרְסְיָיא אִתְכְּלִיל בְּהוּ עַד דְּנָקְטָא וְלָקְטָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין דְּכִסּוּפִין. כֵּיוָן דְּנָקְטָא וְלָקְטָא אִנּוּן עִנּוּגִין וְכִסּוּפִין, נָחֲתָא מַלְיָיא, כְּאִילָנָא דְּמַלְיָיא עַנְפִּין לְכָל סְטַר וּמָלֵי אָבִין (איבין). The throne when it ascends is stamped with these four likenesses. These four supernal names bear along the throne, and the throne is comprised in them, and collects a harvest of longing desires. When it has collected these desires, it descends with its burden like a tree laden with branches on all sides and full of fruit.

כֵּיוָן דְּנָחֲתִי (דנחתא) נָפְקֵי אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ גְּלִיפָן מְנַהֲרִין נְצִיצִין מְלַהֲטִין. וְאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא, כְּדֵין אִתְקְרֵי, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵשֶׂב דְּאִנּוּן זָרְעִין זַרְעָא עַל עָלְמָא. As soon as it descends, these four likenesses come forth in their several shapes emitting bright flashes which scatter seed over the world. Hence it is written, “herb yielding seed”, because these scatter seed over the world.

נָפְקָא (כיון) דִּיוּקְנָא דְּאָדָם דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין. כְּדֵין כְּתִיב עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. לָא אַפִּיק זַרְעָא אֶלָּא לְתוֹעַלְתָּא. עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ דַּיְיקָא. מִכָּאן דְּלֵית רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְאַפָּקָא זַרְעָא מִנֵּיהּ לְבַטָּלָא. But of the issuing forth of the likeness of man which comprises all the other likenesses it is written, “fruit tree yielding fruit after its kind, the seed of which is in it on the earth”. It produces no seed save for propagation. The term “in it” should be noticed. It teaches us that man may not emit his seed idly.

חָצִּיר (נ"א דשא) (רזא) דְּהָכָא לָאו אִיהוּ מַזְרִיעַ זֶרַע. וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּטַּל וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמָא (י"ט ב', מ"א) כְּהָנֵי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לֵיה דִּיוּקְנָא לְאִצְטַיְירָא וּלְאִתְגְּלָפָא בְּדִיּוּקְנָא וְצִיּוּרָא כְּלָל. אֶלָּא אִתְחַזּוּן וְלָא אִתְחַזּוּן. כָּל אִנּוּן דְּלָא אִצְטַיְירוּ בְּצִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא לֵית לוֹן קִיּוּמָא. קַיְימֵי לְפוּם שַׁעֲתָא וְאִתְאֲכִילוּ בְּאֶשָׁא דְּאָכְלָא אֶשָׁא וּמִהַדְּרִין כְּמִדִלְּקַדְּמִין וְכֵן בְּכָל יוֹמָא. This is hinted in the word “verdure”, which does not “yield seed”, and hence has no permanency like the others, not having any likeness which can be shaped or engraved in any manner at all. Such things show themselves but to vanish: they have not acquired form and likeness, and have no permanency; they exist only for a moment and then are consumed in that fire which devours fire, and are continually renewed and devoured.

(ויחי רט"ו) בַּר נָשׁ לְתַתָּא אִית לֵיהּ דִּיוּקְנָא וְצִיּוּרָא, וְלָא אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כְּגַוְונָא דְּהָנֵי דִלְעֵילָא. צִיּוּרָא וְדִיּוּקְנָא דִּלְעֵיל (דלעלא). מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן כְּמָה דְּהַוְיָין בְּלָא מַלְבּוּשָׁא אָחֳרָא לְאִצְטַיְירָא. וּבְגִין כָּךְ אִנּוּן בְּקִיּוּמָא תָּדִיר. צִיּוּרָא דְּאָדָם לְתַתָּא מִצְטַיְירִין בְּצִיּוּרַיְיהוּ בְּמַלְבּוּשָׁא וְלָא כְּגַוְונָא (בגוונא) אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קָיְּימִין בְּקִיּוּמָא זְמַן וְעִדָּן. Man here below possesses an ideal form and likeness, but he is not so permanent as those supernal beings. These are formed in their proper shape without any outer covering to modify it. Hence they are changeless; whereas man below assumes form through the medium of an outer covering. Hence he endures for a while,

וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא מִתְפַּשַּׁט רוּחָא מֵהַאי מַלְבּוּשָׁא וְסָלְקָא (לעלא). וְהַהוּא אֶשָׁא דְּאָכְלָא אָכִיל לֵיהּ. וּבָתַר אִתְהַדַּר כְּמִלְקַדְּמִין וּמִצְטַיְירִין בִּלְבוּשַׁיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ לֵית לוֹן קִיּוּמָא כְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין דִּלְעֵיל. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איכה ג׳:כ״ג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. בְּנֵי נְשָׁא דְּאִנּוּן חֲדָשִׁים בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. מַאי טַעְמָא, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ, רַבָּה אִיהוּ וְלָא זְעֵירָא. and every night the spirit is divested of that garment and ascends and is consumed by that consuming fire, and then reverts to its former state and takes the same outer shape again. Hence they have not the same permanency as those supernal forms, and in allusion to this it is written, “new every morning” (Lam. 3, 23), i.e. human beings who are renewed every day. The reason is that “great is thy faithfulness” (Ibid.)-great and not little.

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ וַדַּאי רַבָּה דְּיָכְלָא לְנַטְלָא כָּל בְּנֵי עַלְמָא וּלְאַכְלָלָא לוֹן בְּגַוָּוהּ עִלָּאָה וְתַתָּאָה. אֲתַר רַב וְסַגֵּי אִיהוּ דְּכָלִיל כֹּלָּא וְלֹא אִתְמַלְיָיא יַתִּיר. וְרָזָא דָא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגו' אָזְלֵי לְגַבֵּי יַמָּא וְיַמָּא נָטִיל לוֹן וְאָכִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְלָא אִתְמַלְיָיא. וּבָתַר אַפִּיק לוֹן כְּמִלְקַדְּמִין וְאָזְלֵי. וּבְגִין דָּא רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. “Great is thy faithfulness”: assuredly great, since it can support all the creatures of the world and comprise them all in itself, upper and lower alike. It is of infinite expanse, it absorbs all and becomes no fuller. This is alluded to in the verse, “All the rivers run into the sea, yet is the sea not full, etc.” (Eccl. 1, 7). They run into the sea, and the sea receives and swallows them and is not filled, and then it restores them to their former state. Hence “great is thy faithfulness”.

בְּיוֹמָא דָא כְּתִיב כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי. בְּגִין דְּיוֹמָא דָא אָחִיד לִתְּרֵין סִטְרִין וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. אָמַר לְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וּלְהַאי סִטְרָא כִּי טוֹב וְאַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית בֵּיהּ תְּרֵין זִמְנִין וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר. הָכָא רָזָא דִשְׁמָא דְּאַרְבַּע אַתְוָון גְּלִיפָא מְחַקְּקָא סָלִיק לִתְרֵיסַר אַתְוָון בְּאַרְבַּע דִּיוּקְנִין בְּאַרְבַּע סִטְרִין רָשִׁים עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא: In the account of this (third) day it is written twice “that it was good”, the reason being that this day became intermediary between two opposing sides, and removed discord. It said to this side “good”, and to the other side “good”, and reconciled the two. Hence we find twice written in the account of it, “and he said”. Connected with this day is the secret of the name of four letters engraved and inscribed, which can be made into twelve (by permutations), corresponding to the four images on the four sides inscribed on the holy throne.