וְהַנָּחָשׁ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר דָּא יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר נָחָשׁ מַמָּשׁ. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹן וַדַּאי כֹּלָּא חַד. וְסמא"ל הֲוָה וְאִתְחַזֵּי עַל נָחָשׁ וְצוּלְמֵיהּ. דְּנָחָשׁ דָּא אִיהוּ שָׂטָן וְכֹלָּא חַד. AND THE SERPENT. R. Isaac said: ‘This is the evil tempter’. R. Judah said that it means literally a serpent. They consulted R. Simeon, and he said to them: ‘Both are correct. It was Samael, and he appeared on a serpent, for the ideal form of the serpent is the Satan.

תָּנִינָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחַת סמא"ל מִן שְׁמַיָא רָכִיב עַל נָחָשׁ דָּא וְצוּלְמֵיהּ הֲווּ חָמָאן כָּל בִּרְיָין וְעָרְקָן מִנֵּיהּ. וּמְטוֹ לְגַבֵּי אִתְּתָא בְּמִלִּין וּגְרִימוּ מוֹתָא לְעָלְמָא. וַדַּאי בְּחָכְמָה אַיְיתֵי סמא"ל לְוָוטִין עַל עָלְמָא וְחִבֵּל אִילָנָא קַדְמָאָה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא. We have learnt that at that moment Samael came down from heaven riding on this serpent, and all creatures saw his form and fled before him. They then entered into conversation with the woman, and the two brought death into the world. Of a surety Samael brought curses on the world through Wisdom and destroyed the first tree that God had created in the world.

וּמִלָּה דָא הֲוֵי תָּלֵי עַל סמא"ל עַד דְּאֲתָא אִילָנָא אָחֳרָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וּנְטַל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן דְּלָא יִתְבָּרֵךְ סמא"ל לְעֵילָא וְעֵשָׂו לְתַתָּא. דְּהָא יַעֲקֹב דּוּגְמָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה (ושופריה) דְּיַעֲקֹב שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה. וְעַל דָּא כְּמָה דְּמָנַע סמא"ל בִּרְכָאן מֵאִילָנָא קַדְמָאָה. הָכִי נָמֵי מָנַע יַעֲקֹב דְּאִיהוּ אִילָנָא דּוּגְמָא דְאָדָם מִסמא"ל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְיַעֲקֹב דִּידֵיהּ נָטִיל בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ. This responsibility rested on Samael until another holy tree came, namely Jacob, who wrested the blessings from him, in order that Samael might not be blessed above and Esau below. For Jacob was the reproduction of Adam, and he had the same beauty as Adam. Therefore as Samael withheld blessings from the first tree, so Jacob, who was such another tree as Adam, withheld blessings, both upper and lower, from Samael; and in doing so Jacob but took back his own.

כְּתִיב וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם דָּא יֵצֶר הָרָע דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּבְגִין דְּנָחָשׁ אִיהוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת גְּרַם מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. דָּא הוּא קִצָּא דְּכָל בִּשְׂרָא דְּנָטִיל נִשְׁמְתָא לְכָל בִּשְׂרָא וְאִקְרֵי הָכִי. It is written: AND THE SERPENT WAS SUBTLE. This serpent is the evil tempter and the angel of death. It is because the serpent is the angel of death that it brought death to the world.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא אָמַר הָכִי. דְּאִלּוּ אָמַר בְּאִילָנָא דָא בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, יָאוֹת הֲוָה. כִּי הוּא כַּגַּרְזֶן בְּיַד הַחוֹצֵב בּוֹ. אֲבָל לא אָמַר אֶלָּא מֵאִילָנָא דָא אָכַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין בְּרָא עָלְמָא, וְכָל אוּמָן סָנִי לְחַבְרֵיהּ, אִכְלוּ מִנֵּיהּ וְאַתּוּן תֵּהוֹן בְּרָאן עָלְמִין. וְעַל דָּא כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְגו' וּבְגִין דְּאִיהוּ יָדַע דָּא אַפְקִיד לְכוּ עֲלֵיהּ דְּלָא תֵיכְלוּ מִנֵּיהּ. Said R. Judah: ‘This was not the way he spoke, for had he said that God created the world through this tree, he would have spoken correctly, for the tree was really “like the axe in the hand of him that hews with it”. What he said, however, was that God ate of the tree and so built the world. “Therefore,” he went on, “eat you of it and you shall create worlds. It is because God knows this that He has commanded you not to eat of it, for every artisan hates his fellow of the same craft.”

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּכֹלָּא מַלִּילוּ שִׁקְרָא. בְּשֵׁירוּתָא דְּאָמְרוּ שִׁקְרָא הֲוָה. דִּכְתִיב אַף כִּי אָמַר אֱלהִים לֹא תֹאכַל מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וְלָאו הָכִי. דְּהָא כְּתִיב מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וְכֻלְהוּ שָׁרָא לֵיהּ. R. Isaac said: ‘The speech of the serpent was one tissue of falsehoods. His first remark, “Surely God hath said that ye shall not eat of all the trees of the garden” was a lie, because God had said, “of all the trees of the garden thou shalt surely eat”, and all was permitted to him.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא תָּנִינָן דְּפָּקִּיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב וַיְצַו. יְיָ עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אֱלהִים עַל הַדִּינִין. עַל הָאָדָם עַל שְׁפִיכַת דָּמִים. לֵאמֹר עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכִי כַּמָּה אִינְשֵׁי הֲווּ בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִצְטְרִיךְ דָּא. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא עַל הַאי אִילָנָא הֲוָה. R. Jose said: ‘With reference to the dictum quoted above, that God prohibited to Adam idolatry, injustice, murder, incest, and so forth, why should all this have been necessary, seeing that Adam was still alone in the world? The answer is that all these prohibitions had reference to the tree alone, and were applicable to it.

בְּגִין דְּבֵיהּ אֲחִידָן כָּל אִלֵּין פִּקּוּדִין. דְּכָל מָאן דְּנָטִיל לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי עֲבִיד פְּרִישׁוּ. וְנָטִיל לֵיהּ בְּאוּכְלוּסִין דִּלְתַתָּא דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וְנָטִיל עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עֲבוֹדָה זָרָה בְּאִנּוּן רַבְרְבֵי מְמַנָּן. שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּהַאי אִילָנָא תַּלְיָין דְּאִיהוּ בִּסְטַר גְּבוּרָה. וּסמא"ל אִתְפַּקַּד עַל דָּא. גִּלּוּי עֲרָיוֹת אִשָּׁה הִיא וְאִנְתְּתָא אִקְרֵי. וְאֲסִיר לְזַמְנָא לְאִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָא עִם בַּעֲלָהּ דְּלָא יְהֵא חָשִׁיד בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל דָּא בְּכֻלְהוּ אִתְפְּקַד בְּהַאי אִילָנָא. כֵּיוָן דְּאֲכַל מִנֵּיהּ בְּכֻלְהוּ עָבַר, דְּהָא כֹּלָּא אָחִיד בֵּיהּ. For whoever takes of it causes separation and associates himself with the lower hordes which are attached to it. He renders himself guilty of idolatry, murder, and adultery. Of idolatry, because he acknowledges the superior chieftains; of bloodshed, because that is inspired by this tree, which is of the side of Oeburah (Force), under the charge of Samael; and of adultery, because the tree is of the female principle and is called “woman”, and it is forbidden to make an appointment with a woman without her husband, for fear of suspicion of adultery. Hence all the prohibitions had reference to this tree, and when he ate of it he transgressed them all.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וַדַּאי מִלָה דָא הָכִי הוּא. דְּאֲסִיר לְאִתְיַחֲדָא עִם אִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָּא אִם כֵּן בַּעֲלָהּ עִמָּהּ. מַה עֲבַד הַהוּא רָשָׁע. אָמַר הָא מָטִיתִי לְהַאי אִילָנָא וְלָא מַתִּי אוּף אַתְּ קְרִיב וּמְטֵי בִּידָךְ בֵּיהּ וְלָא תְמוּת. וּמִלָּה דָא הוּא אוֹסֵיף לָהּ מִגַּרְמֵיהּ. R. Judah said: ‘The way in which the serpent seduced Eve was as follows. He said to her: “See, I have touched the tree and yet am not dead; you also put your hand on it and you will not die” (for it was he who added on his own account the words neither shall ye touch it).

מִיָּד וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וְגו'. בַּמֶּה חָמַאת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַהוּא אִילָנָא (שדה) סָלִיק רֵיחִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשיתכז) כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. וּבְגִין הַהוּא רֵיחַ דְּהֲוָה סָלִיק חָמָדַת לֵיהּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רְאִיָּיה הֲוָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא כְּתִיב וַתִּפָּקַחְנָה עֵינִי שְׁנִיהֶם. אָמַר לֵיהּ הַאי רְאִיָּה בְּשִׁיעוּרָא דְאִילָנָא נָקְטַת לֵיהּ (נ"א שיעורא דלבא הות) דִּכְתִיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה דַּיְיקָא: AND THE WOMAN SAW THAT IT WAS GOOD. R. Isaac said that ‘saw here means “perceived”, to wit, through the pleasant odour that the tree emitted, which inspired in her a desire to eat of it. R. Jose said that she really “saw”. Said R. Judah to him, ‘How can this be, seeing that it says later that “their eyes were opened”? ‘He answered: ‘This “seeing” means really that she made a mental picture of the tree, seeing it and yet not seeing.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב. חָמַאת וְלָא חָמַאת. כִּי טוֹב. חָמַאת כִּי טוֹב וְלָא אִתְיַישְׁבַת בֵּיהּ. מַה כְּתִיב לְבָתַר וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וְלָא כְּתִיב וַתִּקַּח מִמֶּנּוּ. וְהִיא אִתְדְּבָקַת בְּאֲתַר דְּמוֹתָא. וּגְרִימַת לְכָל עַלְמָא מוֹתָא. וְאַפְרִישַׁת חַיֵּי מִן מוֹתָא. וּבְחוֹבָא דָא גָּרִים פְּרִישׁוּתָא לְאַפְרָשָׁא אִתְּתָא מִבַּעֲלָהּ. דְּהָא קוֹ"ל מִדִּבּוּר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. וּמָאן דְּמַפְרִישׁ קוֹל מִדִּבּוּר אִתְאַלַּם וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתְּקַל מִנֵּיהּ מִלּוּלָא אִתְיְיהִיב לְעַפְרָא. THAT IT WAS GOOD. She saw that it was good, but this was not enough for her, so SHE TOOK OF ITS FRUIT, but not of the tree itself; she thus attached herself to the place of death, and brought death upon the world, and separated life from death. This sin, too, is the cause of the menstruation which keeps a woman apart from her husband.’ (The Voice should never be separated from the Utterance, and he who separates them becomes dumb, and, being bereft of speech, returns to dust.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב, (תהילים ל״ט:ג׳) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה. הַאי קְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ בְּגָלוּתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוֹל מְדַבָּר לֵיהּ לְדִבּוּר. כֵּיוָן דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא קוֹל אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ וּמִלָּה לָא אִשְׁתְּמַע וְעַל דָּא נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה וְגו'. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּהֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב דְּלָא אָזִיל קוֹל בַּהֲדָהּ. וְיִשְׂרָאֵל אָמְרִי (תהילים ס״ה:ב׳) לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה. מַאי דּוּמִיָּה, דָּא תְּהִלָּה לְדָוִד. דְּאִיהִי דּוּמִיָּה בְּגָלוּתָא וּשְׁתִיקָא בְּלָא קוֹל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי לְךָ. בְּגִינְךָ אִיהִי דוּמִיָּה וּשְׁתִיקָא דְּאִסְתַּלְּקָא מִנָּהּ קוֹל. R. Simeon said: ‘It is written: “I was dumb with silence, I held my peace, having no good things to say, and my sorrow was stirred” (Ps. 39, 3). This is the exclamation of the Community of Israel in exile; for then Voice is separated from Utterance, and no word is heard, and therefore Israel is “dumb with silence, etc.” And Israel further say: “To thee praise is silent” (Ps. 65, 2), i.e. the psalm of David is silent in exile and without voice.)

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ הָא תָּנִינָן סָחֲטָה עֲנָבִים וְיַהֲבַת לֵיהּ וּגְרִימוּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. דְּהָא אִילָנָא דָא בֵּיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. וְהוּא אִילָנָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. וְכַד אִיהִי שָׁלְטָא כָּל בְּנִי עָלְמָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְמוֹתָא. אֶלָא אִנּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא מְקַדְמֵי וְיָהֲבוּ לֵיהּ נַפְשַׁיְיהוּ בְּפִקְדוֹנָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ בְּפִקְדוֹנָא. אִתְהַדְּרוּ נַפְשָׁאן לְאַתְרַיְיהוּ. וְעַל דָּא (תהילים צ״ב:ג׳) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, כְּתִיב. According to a tradition, Eve pressed grapes and gave to Adam, and in this way brought death into the world. For death is attached to this tree. Its sway is by night, and during that time all creatures taste of death save those faithful ones who first entrust their souls to God, so that they are in due course restored to their place; hence it is written, “And thy faithfulness is at night” (Ps. 92, 3).’

וַתִפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. רַבִּי חִיָּיא אָמַר דְּהָא אִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַע בִּישִׁין דְּעָלְמָא מַה דְּלָא יָדְעוּ עַד הַשְׁתָּא. כֵּיוָן דְּיָדְעוּ וְאִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַע בִּישׁ. כְּדֵין יָדְעוּ כִּי עֵרוּמִים הֵם. דְּאֲבְדוּ זָהֲרָא עִלָּאָה דְּהֲוָה חָפֵי עֲלַיְיהוּ וְאִסְתְּלַק מִנַּיְיהוּ. וְאִשְׁתָּאֲרוּ עֲרוּמִים מִנֵּיהּ. AND THE EYES OF BOTH OF THEM WERE OPENED. R. Hiya says, their eyes were opened to the evil of the world, which they had not known hitherto. Then they knew that they were naked, since they had lost the celestial lustre which had formerly enveloped them, and of which they were now divested.

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְּאֵנָה. אִתְדַּבָּקוּ לְאִתְחֲפָאָה בְּאִנּוּן צוּלְמִין דְּהַהוּא אִילָנָא דְּאֲכָלוּ מִנֵּיהּ דְּאִקְרוּן טַרְפֵּי דְאִילָנָא. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כֵּיוָן דְּיָדְעוּ מֵהַאי עָלְמָא וְאִתְדַבָּקוּ בֵּיהּ. חָמוּ דְּהַאי עָלְמָא מִתְדַּבַּר עַל יְדָא דְאִנּוּן טַרְפִּין דְּאִילָנָא. וְעֲבָדוּ לְהוֹן תּוּקְפָא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל זְיָינֵי חָרְשִׁין דְּעָלְמָא. וּבָעוּ לְמִחְגַּר זַיְינִין בְּאִנּוּן טַרְפֵּי אִילָנָא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ. AND THEY SEWED FIG LEAVES. They strove to cover themselves with the (delusive) images from the tree of which they had eaten, the so-called “leaves of the tree”. AND THEY MADE THEMSELVES GIRDLES. R. Jose said: ‘When they obtained knowledge of this world and attached themselves to it, they observed that it was governed by those “leaves of the tree”. They therefore sought in them a stronghold in this world, and so made themselves acquainted with all kinds of magical arts, in order to gird themselves with weapons of those leaves of the tree, for the purpose of self-protection.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּדֵין תְּלַת עָאלוּ בְּדִינָא וְאִתְדָּנוּ. וְעָלְמָא תַּתָּאָה אִתְלַטְיָיא. וְלָא קַיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ בְּגִין זוּהֲמָא דְנָחָשׁ עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי. R. Judah said: ‘In this way three came up for judgement and were found guilty, and the terrestrial world was cursed and dislodged from its estate on account of the defilement of the serpent, until Israel stood before Mount Sinai.’

לְבָתַר אַלְבִּישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְבוּשִׁין דְּמִשְׁכָא אִתְהַנִּי מִנַּיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר. בְּקַדְמִיתָא הֲווּ כָּתְנוֹת אוֹר דְּהֲווּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּהוּ בְּעִלָּאִין דִּלְעֵילָא. בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין הֲווּ אַתְיָין לְאִתְהֲנָא מֵהַהוּא נְהוֹרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ח׳:ו׳) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. וְהַשְׁתָּא דְּחָבוּ כָּתְנוֹת עוֹר. דְּעוֹר אִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ וְלָא נַפְשָׁא. Afterwards God clothed Adam and Eve in garments soothing to the skin, as it is written, HE MADE THEM COATS OF SKIN (‘or). At first they had had coats of light (‘or), which procured them the service of the highest of the high, for the celestial angels used to come to enjoy that light; so it is written, “For thou hast made him but little lower than the angels, and crownest him with glory and honour” (Ps. 8, 6). Now after their sins they had only coats of skin (‘or), good for the body but not for the soul.

לְבָתַר אוֹלִידוּ בְּרָא קַדְמָאָה בְּרָא דְּזוּהֲמָא הֲוָה. תְּרֵין אָתוּ עֲלָהּ דְּחַוָּה וְאִתְעַבְּרַת מִנַּיְיהוּ וְאוֹלִידַת תְּרֵין. דָּא נָפַק לְזִינֵיהּ וְדָא נָפַק לְזִינֵיהּ. וְרוּחַ דִּילְהוֹן אִתְפָּרְשׁוּ, דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא. דָּא דָּמֵי לְסִטְרוֹי וְדָא דָּמֵי לְסִטְרוֹי. When they begat children, the first-born was the son of the (serpent’s) slime. For two beings had intercourse with Eve, and she conceived from both and bore two children. Each followed one of the male parents, and their spirits parted, one to this side and one to the other, and similarly their characters.

מִסִּטְרָא דְקַיִן כָּל מְדוֹרִין דְּסִטְרָא דְּזַיְינִין בִּישִׁין וְרוּחִין וְשֵׁדִין וְחֲרָשִׁין אַתְיָין. מִסִּטְרָא דְהֶבֶל סִטְרָא דְרַחֲמֵי יַתִּיר וְלָא בִּשְׁלִימוּ. חֲמַר טַב בְּחֲמַר בִּישׁ. וְלָא אִתְתַּקַּן בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאֲתָא שֵׁת וְאִתְיַיחֲסוּ מִנֵּיהּ כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּזַכָּאֵי עָלְמָא וּבֵיהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא. וּמִקַּיִן אַתְיָין כָּל אִנּוּן חֲצִיפִין וּרְשָׁעִים וְחַיָּיבֵי עָלְמָא. On the side of Cain are all the haunts of the evil species, from which come evil spirits and demons and necromancers. From the side of Abel comes a more merciful class, yet not wholly beneficial-good wine mixed with bad. The right kind was not produced until Seth came, who is the first ancestor of all the generations of the righteous, and from whom the world was propagated. From Cain come the shameless and wicked sinners of the world.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשַׁעֲתָא דְּחָב קַיִן הֲוָה מִסְתְּפֵי. בְּגִין דְּחֲמָא קַמֵּיהּ זִינֵי מַשִּׁרְיָין מְזַיְינִין וְאַתְיָין לְקָטְלָא לֵיהּ. וְכַד אַהֲדַר בִּתְשׁוּבָה מַאי קָאָמַר הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר. מַאי מִפָּנְיךָ אֶסָּתֵר. אֶלָּא אֱהֵא סָתִיר מִבִּנְיָינָא דִילִי. רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ב:כ״ה) וְלא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ (שמות ג׳:ו׳) וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו. וְעַל דָּא וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר מֵאִנּוּן פָּנִים דִּילָךְ אֱהֵא נִסְתָּר דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בִּי. וְעַל דָּא וְהָיָה כָּל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: R. Eleazar said: ‘When Cain sinned, he was in great terror because he saw before him figures like armed warriors coming to kill him. When he repented, he said: BEHOLD THOU HAST DRIVEN ME OUT THIS DAY FROM THE FACE OF THE GROUND, AND FROM THY FACE SHALL I BE HID. By these words he meant: “I shall be kept away from my proper building.” R. Abba said: ‘The word “face” here has the same meaning as in the verse, “and he hid not his face from him” (Ps. 22, 25), i.e. providential care. Consequently he said, WHOSOEVER FINDETH ME SHALL SLAY ME. Therefore THE LORD APPOINTED A SIGN FOR CAIN.

וְהַנָּחָשׁ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר דָּא יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר נָחָשׁ מַמָּשׁ. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹן וַדַּאי כֹּלָּא חַד. וְסמא"ל הֲוָה וְאִתְחַזֵּי עַל נָחָשׁ וְצוּלְמֵיהּ. דְּנָחָשׁ דָּא אִיהוּ שָׂטָן וְכֹלָּא חַד. AND THE SERPENT. R. Isaac said: ‘This is the evil tempter’. R. Judah said that it means literally a serpent. They consulted R. Simeon, and he said to them: ‘Both are correct. It was Samael, and he appeared on a serpent, for the ideal form of the serpent is the Satan.

תָּנִינָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחַת סמא"ל מִן שְׁמַיָא רָכִיב עַל נָחָשׁ דָּא וְצוּלְמֵיהּ הֲווּ חָמָאן כָּל בִּרְיָין וְעָרְקָן מִנֵּיהּ. וּמְטוֹ לְגַבֵּי אִתְּתָא בְּמִלִּין וּגְרִימוּ מוֹתָא לְעָלְמָא. וַדַּאי בְּחָכְמָה אַיְיתֵי סמא"ל לְוָוטִין עַל עָלְמָא וְחִבֵּל אִילָנָא קַדְמָאָה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא. We have learnt that at that moment Samael came down from heaven riding on this serpent, and all creatures saw his form and fled before him. They then entered into conversation with the woman, and the two brought death into the world. Of a surety Samael brought curses on the world through Wisdom and destroyed the first tree that God had created in the world.

וּמִלָּה דָא הֲוֵי תָּלֵי עַל סמא"ל עַד דְּאֲתָא אִילָנָא אָחֳרָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וּנְטַל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן דְּלָא יִתְבָּרֵךְ סמא"ל לְעֵילָא וְעֵשָׂו לְתַתָּא. דְּהָא יַעֲקֹב דּוּגְמָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה (ושופריה) דְּיַעֲקֹב שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה. וְעַל דָּא כְּמָה דְּמָנַע סמא"ל בִּרְכָאן מֵאִילָנָא קַדְמָאָה. הָכִי נָמֵי מָנַע יַעֲקֹב דְּאִיהוּ אִילָנָא דּוּגְמָא דְאָדָם מִסמא"ל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְיַעֲקֹב דִּידֵיהּ נָטִיל בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ. This responsibility rested on Samael until another holy tree came, namely Jacob, who wrested the blessings from him, in order that Samael might not be blessed above and Esau below. For Jacob was the reproduction of Adam, and he had the same beauty as Adam. Therefore as Samael withheld blessings from the first tree, so Jacob, who was such another tree as Adam, withheld blessings, both upper and lower, from Samael; and in doing so Jacob but took back his own.

כְּתִיב וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם דָּא יֵצֶר הָרָע דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּבְגִין דְּנָחָשׁ אִיהוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת גְּרַם מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. דָּא הוּא קִצָּא דְּכָל בִּשְׂרָא דְּנָטִיל נִשְׁמְתָא לְכָל בִּשְׂרָא וְאִקְרֵי הָכִי. It is written: AND THE SERPENT WAS SUBTLE. This serpent is the evil tempter and the angel of death. It is because the serpent is the angel of death that it brought death to the world.

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר. בְּאַף פָּתַח וְאַף אַטִּיל בְּעָלְמָא. אָמַר לָהּ לְאִתְּתָא בְּאִילָנָא דָא בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא וַדַּאי. אִכְלוּ מִנֵּיהּ וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע. דְּהָא אִיהוּ הָכִי הֲוֵי אֱלֹהִים שְׁמֵיהּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְעַל דָּא וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי וְגו'. AND HE SAID TO THE WOMAN, YEA (aj). R. Jose said: He commenced with aj, and he brought aj (wrath) upon the world. He said to the woman: “With this tree God created the world; eat therefore of it, and ye shall be like God, knowing good and evil, for through this knowledge he is called God.”’

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא אָמַר הָכִי. דְּאִלּוּ אָמַר בְּאִילָנָא דָא בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, יָאוֹת הֲוָה. כִּי הוּא כַּגַּרְזֶן בְּיַד הַחוֹצֵב בּוֹ. אֲבָל לא אָמַר אֶלָּא מֵאִילָנָא דָא אָכַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין בְּרָא עָלְמָא, וְכָל אוּמָן סָנִי לְחַבְרֵיהּ, אִכְלוּ מִנֵּיהּ וְאַתּוּן תֵּהוֹן בְּרָאן עָלְמִין. וְעַל דָּא כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְגו' וּבְגִין דְּאִיהוּ יָדַע דָּא אַפְקִיד לְכוּ עֲלֵיהּ דְּלָא תֵיכְלוּ מִנֵּיהּ. Said R. Judah: ‘This was not the way he spoke, for had he said that God created the world through this tree, he would have spoken correctly, for the tree was really “like the axe in the hand of him that hews with it”. What he said, however, was that God ate of the tree and so built the world. “Therefore,” he went on, “eat you of it and you shall create worlds. It is because God knows this that He has commanded you not to eat of it, for every artisan hates his fellow of the same craft.”

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּכֹלָּא מַלִּילוּ שִׁקְרָא. בְּשֵׁירוּתָא דְּאָמְרוּ שִׁקְרָא הֲוָה. דִּכְתִיב אַף כִּי אָמַר אֱלהִים לֹא תֹאכַל מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וְלָאו הָכִי. דְּהָא כְּתִיב מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וְכֻלְהוּ שָׁרָא לֵיהּ. R. Isaac said: ‘The speech of the serpent was one tissue of falsehoods. His first remark, “Surely God hath said that ye shall not eat of all the trees of the garden” was a lie, because God had said, “of all the trees of the garden thou shalt surely eat”, and all was permitted to him.’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא תָּנִינָן דְּפָּקִּיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב וַיְצַו. יְיָ עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אֱלהִים עַל הַדִּינִין. עַל הָאָדָם עַל שְׁפִיכַת דָּמִים. לֵאמֹר עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכִי כַּמָּה אִינְשֵׁי הֲווּ בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִצְטְרִיךְ דָּא. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא עַל הַאי אִילָנָא הֲוָה. R. Jose said: ‘With reference to the dictum quoted above, that God prohibited to Adam idolatry, injustice, murder, incest, and so forth, why should all this have been necessary, seeing that Adam was still alone in the world? The answer is that all these prohibitions had reference to the tree alone, and were applicable to it.

בְּגִין דְּבֵיהּ אֲחִידָן כָּל אִלֵּין פִּקּוּדִין. דְּכָל מָאן דְּנָטִיל לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי עֲבִיד פְּרִישׁוּ. וְנָטִיל לֵיהּ בְּאוּכְלוּסִין דִּלְתַתָּא דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וְנָטִיל עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עֲבוֹדָה זָרָה בְּאִנּוּן רַבְרְבֵי מְמַנָּן. שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּהַאי אִילָנָא תַּלְיָין דְּאִיהוּ בִּסְטַר גְּבוּרָה. וּסמא"ל אִתְפַּקַּד עַל דָּא. גִּלּוּי עֲרָיוֹת אִשָּׁה הִיא וְאִנְתְּתָא אִקְרֵי. וְאֲסִיר לְזַמְנָא לְאִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָא עִם בַּעֲלָהּ דְּלָא יְהֵא חָשִׁיד בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל דָּא בְּכֻלְהוּ אִתְפְּקַד בְּהַאי אִילָנָא. כֵּיוָן דְּאֲכַל מִנֵּיהּ בְּכֻלְהוּ עָבַר, דְּהָא כֹּלָּא אָחִיד בֵּיהּ. For whoever takes of it causes separation and associates himself with the lower hordes which are attached to it. He renders himself guilty of idolatry, murder, and adultery. Of idolatry, because he acknowledges the superior chieftains; of bloodshed, because that is inspired by this tree, which is of the side of Oeburah (Force), under the charge of Samael; and of adultery, because the tree is of the female principle and is called “woman”, and it is forbidden to make an appointment with a woman without her husband, for fear of suspicion of adultery. Hence all the prohibitions had reference to this tree, and when he ate of it he transgressed them all.’

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וַדַּאי מִלָה דָא הָכִי הוּא. דְּאֲסִיר לְאִתְיַחֲדָא עִם אִנְתְּתָא בִּלְחוּדָהָא אֶלָּא אִם כֵּן בַּעֲלָהּ עִמָּהּ. מַה עֲבַד הַהוּא רָשָׁע. אָמַר הָא מָטִיתִי לְהַאי אִילָנָא וְלָא מַתִּי אוּף אַתְּ קְרִיב וּמְטֵי בִּידָךְ בֵּיהּ וְלָא תְמוּת. וּמִלָּה דָא הוּא אוֹסֵיף לָהּ מִגַּרְמֵיהּ. R. Judah said: ‘The way in which the serpent seduced Eve was as follows. He said to her: “See, I have touched the tree and yet am not dead; you also put your hand on it and you will not die” (for it was he who added on his own account the words neither shall ye touch it).

מִיָּד וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וְגו'. בַּמֶּה חָמַאת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַהוּא אִילָנָא (שדה) סָלִיק רֵיחִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשיתכז) כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. וּבְגִין הַהוּא רֵיחַ דְּהֲוָה סָלִיק חָמָדַת לֵיהּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רְאִיָּיה הֲוָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְהָא כְּתִיב וַתִּפָּקַחְנָה עֵינִי שְׁנִיהֶם. אָמַר לֵיהּ הַאי רְאִיָּה בְּשִׁיעוּרָא דְאִילָנָא נָקְטַת לֵיהּ (נ"א שיעורא דלבא הות) דִּכְתִיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה דַּיְיקָא: AND THE WOMAN SAW THAT IT WAS GOOD. R. Isaac said that ‘saw here means “perceived”, to wit, through the pleasant odour that the tree emitted, which inspired in her a desire to eat of it. R. Jose said that she really “saw”. Said R. Judah to him, ‘How can this be, seeing that it says later that “their eyes were opened”? ‘He answered: ‘This “seeing” means really that she made a mental picture of the tree, seeing it and yet not seeing.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב. חָמַאת וְלָא חָמַאת. כִּי טוֹב. חָמַאת כִּי טוֹב וְלָא אִתְיַישְׁבַת בֵּיהּ. מַה כְּתִיב לְבָתַר וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וְלָא כְּתִיב וַתִּקַּח מִמֶּנּוּ. וְהִיא אִתְדְּבָקַת בְּאֲתַר דְּמוֹתָא. וּגְרִימַת לְכָל עַלְמָא מוֹתָא. וְאַפְרִישַׁת חַיֵּי מִן מוֹתָא. וּבְחוֹבָא דָא גָּרִים פְּרִישׁוּתָא לְאַפְרָשָׁא אִתְּתָא מִבַּעֲלָהּ. דְּהָא קוֹ"ל מִדִּבּוּר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. וּמָאן דְּמַפְרִישׁ קוֹל מִדִּבּוּר אִתְאַלַּם וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתְּקַל מִנֵּיהּ מִלּוּלָא אִתְיְיהִיב לְעַפְרָא. THAT IT WAS GOOD. She saw that it was good, but this was not enough for her, so SHE TOOK OF ITS FRUIT, but not of the tree itself; she thus attached herself to the place of death, and brought death upon the world, and separated life from death. This sin, too, is the cause of the menstruation which keeps a woman apart from her husband.’ (The Voice should never be separated from the Utterance, and he who separates them becomes dumb, and, being bereft of speech, returns to dust.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב, (תהילים ל״ט:ג׳) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה. הַאי קְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ בְּגָלוּתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוֹל מְדַבָּר לֵיהּ לְדִבּוּר. כֵּיוָן דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא קוֹל אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ וּמִלָּה לָא אִשְׁתְּמַע וְעַל דָּא נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה וְגו'. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּהֶחשֵׁיתִי מִטּוֹב דְּלָא אָזִיל קוֹל בַּהֲדָהּ. וְיִשְׂרָאֵל אָמְרִי (תהילים ס״ה:ב׳) לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה. מַאי דּוּמִיָּה, דָּא תְּהִלָּה לְדָוִד. דְּאִיהִי דּוּמִיָּה בְּגָלוּתָא וּשְׁתִיקָא בְּלָא קוֹל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי לְךָ. בְּגִינְךָ אִיהִי דוּמִיָּה וּשְׁתִיקָא דְּאִסְתַּלְּקָא מִנָּהּ קוֹל. R. Simeon said: ‘It is written: “I was dumb with silence, I held my peace, having no good things to say, and my sorrow was stirred” (Ps. 39, 3). This is the exclamation of the Community of Israel in exile; for then Voice is separated from Utterance, and no word is heard, and therefore Israel is “dumb with silence, etc.” And Israel further say: “To thee praise is silent” (Ps. 65, 2), i.e. the psalm of David is silent in exile and without voice.)