Terumah
Terumah somebodyChapter 01
Chapter 01 somebodyTerumah 1:1 (Chapter 01) (Terumah) (Zohar)
Terumah 1:1 (Chapter 01) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:א׳-ב׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְגוֹ'. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָתוֹ, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא עִמְּהוֹן. וְעָבִיד לְהוֹן עַמָּא יְחִידָאִי בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וְאִינּוּן אִתְרְעוּ בֵּיהּ, וְאִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְיָהַב לִשְׁאַר עַמִּין שׁוּלְטָנִין רַבְרְבָן מְמָנָן עָלַיְיהוּ, וְהוּא נָטִיל לְחוּלָקֵיהּ יִשְׂרָאֵל. AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES SAYING, SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY TAKE ME A HEAVE OFFERING. R. Hiya, on coming to this portion, quoted the verse, “For Jacob hath chosen Kah unto himself, Israel is his costly possession” (Ps. 135, 4). Said he: ‘How beloved must Israel be to the Holy One, blessed be He, seeing that He has chosen them and desired to unite Himself with them and be bound up with them, making them a nation unique throughout all the world, as it is written: “Who is like unto thy people Israel, a unique people on earth?” (2 Sam. 7, 23). And they, too, have chosen Him and bound themselves up with Him, as it is written, “Jacob hath chosen Kah unto himself’. Yea, for over the other nations He appointed celestial principalities and powers, but reserved Israel for His own special portion.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר השירים ו׳:י׳) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיוּמָה כַּנִּדְגָּלוֹת. מִי זֹאת, רָזָא דִּתְרֵין עָלְמִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְדָא הוּא עוֹלָם וְעוֹלָם. מִ"י: הָא (בראשית ל"א ע"א) אוֹקִימְנָא דַּרְגָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא, שֵׁירוּתָא דְּקַיְּימָא בִּשְׁאֶלְתָּא, וְאִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. זֹא"ת: דַּרְגָּא תַּתָּאָה לְתַתָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְתַרְוַויְיהוּ, תְּרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא כַּחֲדָא. R. Simeon discoursed on the text: “Who is this (zoth) that looketh forth as the morning, fair as the moon, clear as the sun and terrible as furnished with banners?” (S.S. 6, 10). He said: ‘The words “Who” and “This” denote the two worlds: the “Who” symbolizing the most supernal sphere, the.unknowable beginning of all things, and “This” a lower sphere, the so-called “lower world”; and these two.are indissolubly linked together.
הַנִּשְׁקָפָה: כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. כְּמוֹ שָׁחַר: כַּד בַּעְיָיא שַׁחֲרוּתָא לְאַנְהָרָא וּלְבָתַר אִתְנְהִיר כְּסִיהֲרָא, כַּד (כניש) בָּטַשׁ בָּהּ נְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא. וּלְבָתַר כְּשִׁמְשָׁא, כַּד קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּשְׁלִימוּ. אֲיוּמָה: תַּקִּיפָא, לְאַגָּנָא עַל כֹּלָּא. דְּהָא כְּדִין אִית לָהּ שְׁלִימוּ וּתְקִיפוּ, לְמֶעְבַּד חֵילָא. When they first unite, this lower world “looks forth as the dawn” when it is.striving to become bright; when they draw closer, it is as “fair as the moon” when the sun’s rays beat upon.her; and finally it is “like the sun”, when its moonlight becomes full. It is then “terrible as furnished with.banners”; yea, mighty to protect all, furnished with power from the supernal world,
וְנַטְלָא חֵילָא מֵעָלְמָא עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, דְּחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. חִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְעֵילָּא. וְחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְתַתָּא. וּמִתַּמָּן נַפְקוּ, תְּרֵיסַר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. יַעֲקֹב דְּהֲוָה שְׁלִים, אָעִיל רְחִימוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא דְּעַבְדִין כְּדֵין מְגַלִּין עֶרְיָין לְעֵילָּא וְתַתָּא, גָּרִים דְּבָבוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, וְגָרִים פִּרוּדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא י״ח:י״ח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לא תִּקַּח לִצְרוֹ"ר, דְּאִתְעָבֵידוּ מָארֵי דְּבָבוּ דָּא לְדָא. through “Jacob”, the.”complete one”, who united the two worlds as one. He united them above, and he united them below, and.from him issued the twelve holy tribes after the supernal pattern.1i.e. symbolizing the twelve.permutations of the Tetragrammaton. Jacob, who was “a man of completeness” (Gen. 25, 27), brought.harmony to the two worlds, as has been elsewhere explained.2By marrying Leah and Rachel..v. Zohar, Genesis, 153b. Other and lesser men, however, who follow Jacob’s example (in marrying two.sisters) merely “uncover nakedness” (i.e. dishonour the spirit of righteousness) both above and below, causing antagonism in both worlds, and engendering separation, as it is written: “Neither shalt thou take a.wife to her sister in her life time to vex her” (Lev. 18, 18).
וְאִי תֵּימָא (בראשית ל׳:א׳) וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא עָלְמָא תַּתָּאָה, כָּל תִּיאוּבְתֵּהּ לָאו אִיהוּ, אֶלָּא בְּגִין לְמֶיהֱוֵי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּלְמֵירַת דּוּכְתָּהָא. בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא קִנְאַת סוֹפְרִים אַסְגִיאַת חָכְמְתָא, וְהָכָא קִנְאַת סוֹפְרִין, בְּגִין דְּאִית (קל"ז ע"ב) סֵפֶר וְסֵפֶר, אַסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּחָכְמְתָא (עלאה) לְגַבַּיְיהוּ. (נ"א ועל דא יעקב אשלים כו') And should it be pointed out that even Jacob.was not spared this enmity in wives, as we read that “Rachel was jealous of Leah” (Gen. xxx, I), then would.I answer: Surely so! and how could it be otherwise? For the whole longing and the most ardent desire of.the lower world (symbolized by Rachel) is to be in all outer seeming like unto the upper world (symbolized.by Leah), and to usurp its powers and reign in its stead.
וְעִם כָּל דָּא, אֲפִילּוּ יַעֲקֹב לָא אַשְׁלִים לְגַבַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, גַּרְמִין דְּבָבוּ, וְגַרְמִין פִּרוּדָא, וּמְגַלִּין עֶרְיָין דְּכֹלָּא, עֶרְיָין דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וּבְרָזָא דָּא אִית רָזָא דְּעֶרְיָין, עֶרְיָין דְּאִימָא וּבְרָתָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. מִי זֹאת אִתְקְרוּן אֲחְתָן, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּאַחְוָה וּבִרְחִימוּ, וּבְחִבּוּרָא דִּרְעוּתָא. וְאִקְרוּן אִמָא וּבְרָתָא. מַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּמְהֵימָנוּתָא. So not even Jacob could succeed in bringing perfect.harmony into being between them. Other men, therefore (by marrying two sisters), will cause only enmity, separation and chaos, “removing the veil” from the hidden places in regard both to the world above and to.the world below. “Who” and “This” are termed “sisters”, because they are united in love and sisterly.affection. They are also called “mother and daughter”. And he who “uncovers their nakedness” shall find no.portion in the world to come, nor any part in the Faith.’
תָּא חֲזֵי, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, רָזָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַשְׁלִים, וְאִקְרֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין לִסְגֻלָּתוֹ, נָטִיל כֹּלָּא בְּכָל סִטְרִין, וְנָטִיל לְעֵילָּא וְנָטִיל לְתַתָּא, וְאִשְׁתְּלִים בְּכֹלָּא.
Terumah 1:1-7 (Chapter 01) (Terumah) (Zohar)
Terumah 1:1-7 (Chapter 01) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:א׳-ב׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְגוֹ'. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָתוֹ, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא עִמְּהוֹן. וְעָבִיד לְהוֹן עַמָּא יְחִידָאִי בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וְאִינּוּן אִתְרְעוּ בֵּיהּ, וְאִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְיָהַב לִשְׁאַר עַמִּין שׁוּלְטָנִין רַבְרְבָן מְמָנָן עָלַיְיהוּ, וְהוּא נָטִיל לְחוּלָקֵיהּ יִשְׂרָאֵל. AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES SAYING, SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY TAKE ME A HEAVE OFFERING. R. Hiya, on coming to this portion, quoted the verse, “For Jacob hath chosen Kah unto himself, Israel is his costly possession” (Ps. 135, 4). Said he: ‘How beloved must Israel be to the Holy One, blessed be He, seeing that He has chosen them and desired to unite Himself with them and be bound up with them, making them a nation unique throughout all the world, as it is written: “Who is like unto thy people Israel, a unique people on earth?” (2 Sam. 7, 23). And they, too, have chosen Him and bound themselves up with Him, as it is written, “Jacob hath chosen Kah unto himself’. Yea, for over the other nations He appointed celestial principalities and powers, but reserved Israel for His own special portion.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר השירים ו׳:י׳) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיוּמָה כַּנִּדְגָּלוֹת. מִי זֹאת, רָזָא דִּתְרֵין עָלְמִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְדָא הוּא עוֹלָם וְעוֹלָם. מִ"י: הָא (בראשית ל"א ע"א) אוֹקִימְנָא דַּרְגָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא, שֵׁירוּתָא דְּקַיְּימָא בִּשְׁאֶלְתָּא, וְאִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. זֹא"ת: דַּרְגָּא תַּתָּאָה לְתַתָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְתַרְוַויְיהוּ, תְּרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא כַּחֲדָא. R. Simeon discoursed on the text: “Who is this (zoth) that looketh forth as the morning, fair as the moon, clear as the sun and terrible as furnished with banners?” (S.S. 6, 10). He said: ‘The words “Who” and “This” denote the two worlds: the “Who” symbolizing the most supernal sphere, the.unknowable beginning of all things, and “This” a lower sphere, the so-called “lower world”; and these two.are indissolubly linked together.
הַנִּשְׁקָפָה: כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. כְּמוֹ שָׁחַר: כַּד בַּעְיָיא שַׁחֲרוּתָא לְאַנְהָרָא וּלְבָתַר אִתְנְהִיר כְּסִיהֲרָא, כַּד (כניש) בָּטַשׁ בָּהּ נְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא. וּלְבָתַר כְּשִׁמְשָׁא, כַּד קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּשְׁלִימוּ. אֲיוּמָה: תַּקִּיפָא, לְאַגָּנָא עַל כֹּלָּא. דְּהָא כְּדִין אִית לָהּ שְׁלִימוּ וּתְקִיפוּ, לְמֶעְבַּד חֵילָא. When they first unite, this lower world “looks forth as the dawn” when it is.striving to become bright; when they draw closer, it is as “fair as the moon” when the sun’s rays beat upon.her; and finally it is “like the sun”, when its moonlight becomes full. It is then “terrible as furnished with.banners”; yea, mighty to protect all, furnished with power from the supernal world,
וְנַטְלָא חֵילָא מֵעָלְמָא עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, דְּחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. חִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְעֵילָּא. וְחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְתַתָּא. וּמִתַּמָּן נַפְקוּ, תְּרֵיסַר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. יַעֲקֹב דְּהֲוָה שְׁלִים, אָעִיל רְחִימוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא דְּעַבְדִין כְּדֵין מְגַלִּין עֶרְיָין לְעֵילָּא וְתַתָּא, גָּרִים דְּבָבוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, וְגָרִים פִּרוּדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא י״ח:י״ח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לא תִּקַּח לִצְרוֹ"ר, דְּאִתְעָבֵידוּ מָארֵי דְּבָבוּ דָּא לְדָא. through “Jacob”, the.”complete one”, who united the two worlds as one. He united them above, and he united them below, and.from him issued the twelve holy tribes after the supernal pattern.1i.e. symbolizing the twelve.permutations of the Tetragrammaton. Jacob, who was “a man of completeness” (Gen. 25, 27), brought.harmony to the two worlds, as has been elsewhere explained.2By marrying Leah and Rachel..v. Zohar, Genesis, 153b. Other and lesser men, however, who follow Jacob’s example (in marrying two.sisters) merely “uncover nakedness” (i.e. dishonour the spirit of righteousness) both above and below, causing antagonism in both worlds, and engendering separation, as it is written: “Neither shalt thou take a.wife to her sister in her life time to vex her” (Lev. 18, 18).
וְאִי תֵּימָא (בראשית ל׳:א׳) וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא עָלְמָא תַּתָּאָה, כָּל תִּיאוּבְתֵּהּ לָאו אִיהוּ, אֶלָּא בְּגִין לְמֶיהֱוֵי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּלְמֵירַת דּוּכְתָּהָא. בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא קִנְאַת סוֹפְרִים אַסְגִיאַת חָכְמְתָא, וְהָכָא קִנְאַת סוֹפְרִין, בְּגִין דְּאִית (קל"ז ע"ב) סֵפֶר וְסֵפֶר, אַסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּחָכְמְתָא (עלאה) לְגַבַּיְיהוּ. (נ"א ועל דא יעקב אשלים כו') And should it be pointed out that even Jacob.was not spared this enmity in wives, as we read that “Rachel was jealous of Leah” (Gen. xxx, I), then would.I answer: Surely so! and how could it be otherwise? For the whole longing and the most ardent desire of.the lower world (symbolized by Rachel) is to be in all outer seeming like unto the upper world (symbolized.by Leah), and to usurp its powers and reign in its stead.
וְעִם כָּל דָּא, אֲפִילּוּ יַעֲקֹב לָא אַשְׁלִים לְגַבַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, גַּרְמִין דְּבָבוּ, וְגַרְמִין פִּרוּדָא, וּמְגַלִּין עֶרְיָין דְּכֹלָּא, עֶרְיָין דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וּבְרָזָא דָּא אִית רָזָא דְּעֶרְיָין, עֶרְיָין דְּאִימָא וּבְרָתָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. מִי זֹאת אִתְקְרוּן אֲחְתָן, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּאַחְוָה וּבִרְחִימוּ, וּבְחִבּוּרָא דִּרְעוּתָא. וְאִקְרוּן אִמָא וּבְרָתָא. מַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּמְהֵימָנוּתָא. So not even Jacob could succeed in bringing perfect.harmony into being between them. Other men, therefore (by marrying two sisters), will cause only enmity, separation and chaos, “removing the veil” from the hidden places in regard both to the world above and to.the world below. “Who” and “This” are termed “sisters”, because they are united in love and sisterly.affection. They are also called “mother and daughter”. And he who “uncovers their nakedness” shall find no.portion in the world to come, nor any part in the Faith.’
תָּא חֲזֵי, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, רָזָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַשְׁלִים, וְאִקְרֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין לִסְגֻלָּתוֹ, נָטִיל כֹּלָּא בְּכָל סִטְרִין, וְנָטִיל לְעֵילָּא וְנָטִיל לְתַתָּא, וְאִשְׁתְּלִים בְּכֹלָּא.
Chapter 02
Chapter 02 somebodyTerumah 2:12-13 (Chapter 02) (Terumah) (Zohar)
Terumah 2:12-13 (Chapter 02) (Terumah) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תָּנֵינָן, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, גְּלִיף בִּגְלִיפוֹי דְּרָזֵי מְהֵימְנוּתָא, גּוֹ טְהִירִין בְּרָזִין עִלָּאִין, וְגָלִיף לְעֵילָּא וְגָלִיף לְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא, בְּרָזָא דְּגִלוּפֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא ידו"ד, דְּשָׁלִיט בְּאַתְווֹי עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְרָזָא דָּא אִשְׁתַּכְלָלוּ עָלְמִין, עָלְמָא עִלָּאָה וְעָלְמָא תַּתָּאָה. R. Simeon continued: ‘We have a tradition that.when the Holy One, blessed be He, created the world, He engraved in the midst of the mysterious, ineffable.and most glorious lights, the letters Yod, He, Van, He, which are in themselves the synthesis of all worlds.both above and below.
עָלְמָא עִלָּאָה אִשְׁתַּכְלַל בְּרָזָא דְּאָת י', נְקוּדָה עִלָּאָה קַדְמָאָה, דְּנָפְקָא מִגּוֹ דְּסָתִים וְגָנִיז דְּלָא יְדִיעַ, וְלָא קַיְּימָא לְמִנְדַּע, וְלָא אִתְיְידָע כְּלַל, סְלִיקוּ דְרָזָא דְּאֵין סוֹף, וּמִגּוֹ סְתִימוּ דָּא, נָהִיר נְהִירוּ חַד דָּקִיק וְסָתִים, כָּלִיל בְּגַוֵּיהּ כְּלָלָא דְּכָל נְהוֹרִין. וּבְהַהוּא נְהִירוּ סָתִים, בָּטַשׁ בֵּיהּ מַאן דְּלָא בָּטַשׁ. נָהִיר בֵּיהּ מַאן דְּלָא נָהִיר. וּכְדֵין, אַפִּיק חַד נְהִירוּ, דְּאִיהוּ עִדּוּנָא לְעִדּוּנָא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא, לְאִתְגַּנְּזָא נְהִירוּ דָּקִיק, וְסָתִים בְּגוֹ הַהוּא נְהִירוּ. The upper was brought to completion by the influence symbolized by the letter. Yod, representing the primordial supernal point which issued from the absolutely hidden and.unknowable, the mysterious Limitless (En-sof). Out of this unknowable issued a slender thread of light.which was itself concealed and invisible, but which yet contained all other lights, and which received.vibrations from That which does not vibrate and reflected light from That which diffused it not.
וְהַהוּא נְהִירוּ דְּאִיהוּ עִדּוּנָא לְעִדּוּנָא, סָתִים, אִתְקָיָּימוּ (נ"א אתרקימו) וְאִשְׁתָּכְלָלוּ בֵּיהּ שִׁית רְשִׁימִין, דְּלָא יְדִיעָן, בַּר לְהַהוּא נְהוֹרָא דָּקִיק כַּד עָאל לְאִתְגַּנְּזָא, עִדּוּנָא בְּעִדּוּנָא נָהִיר בִּנְהִירוּ. This slender.light in turn gave birth to another light wherein to disport and to conceal itself; and in this light were woven.and fashioned six impressions which are not known save to that slender light when it goes in to hide itself.and shine through the other light.
וְהַאי נְהִירוּ דְּנָפַק מִגּוֹ נְהִירוּ דָּקִיק אִיהוּ דְּחִילָא וְאֵמְתָּנִי וְתַקִּיפָא יְתֵירָא, וְאִתְפָּשַּׁט הַאי וְאִתְעָבִיד עָלְמָא חֲדָא, דְּנָהִיר לְכָל עָלְמִין. עָלְמָא סְתִימָא דְּלָא יְדִיעַ כְּלָל, וּבְגַוֵּיהּ דַּיְירִין שִׁית רִבּוֹא אֶלֶף, דְּאִינּוּן דַּיְירִין וְחֵילִין וּמַשְׁירְיָין עִלָּאִין. The light which issues from the slender light is mighty and terrible, and it.expands and becomes a world which illumines all succeeding worlds-a hidden and unknown world in.which dwell six myriads of thousands of supernal powers and hosts.
וְכֵיוָן דְּאַפִּיק לוֹן וְאִשְׁתָּכְלָלוּ כַּחֲדָא כְּדֵין אִיהוּ חִבּוּרָא חֲדָא. וְאִינּוּן רָזָא דְּאָת וי"ו, דְּאִתְחַבָּר בְּהַהוּא עָלְמָא סְתִימָא, (כאן חסר) וּכְדֵין כְּתִיב, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. כַּד נָפִיק וי"ו, וְאִשְׁתַּכְלָל מִגּוֹ יָ"הּ, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. When the worlds were all completed. they were joined into a single organism, and are symbolized by the letter Vau (=six) when it is united.with the veiled world.1Yod, He. And this is the esoteric meaning of the words, “For Jacob has chosen Kah unto himself.” But when the Vau emerges self-contained from the Yod He, then “Israel attains to his costly possession”:
שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, לָא אִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְסַלְּקָא הָכִי, אֶלָּא לִסְגֻלָּתוֹ, אֲתָר דְּנָטִיל וְכָנִישׁ כֹּלָּא. וְדָא אִיהוּ דַּרְגָּא לְתַתָּא, וּמִגּוֹ דָּא, נַטְלִין לְעֵילָּא, בִּסְתִימוּ דִּרְעוּ, אֲבָל לָא בְּאִתְגַּלְיָא, כְּמָה דְּנָטִיל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. that is to say, to other men permission has not been granted to.penetrate to the higher point (Binah), but only as far as the “costly possession” (Malkuth), which is a.lower grade; and from this they can ascend higher in intention but not in actual attainment, as Jacob did.
Chapter 04
Chapter 04 somebodyTerumah 4:23-25 (Chapter 04) (Terumah) (Zohar)
Terumah 4:23-25 (Chapter 04) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסִי, הֲווֹ יַתְבֵי יוֹמָא חַד, תְּחוֹת אִילָנֵי, בְּבִקְעָתָא גַּבֵּי יַמָּא דְּגִנּוֹסָר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה יָאֶה צִלָּא דָּא, דְּחַפְיָא עֲלָן מִגּוֹ אִילָנֵי, וַאֲנָן צְרִיכִין לְאַעְטְּרָא הַאי אֲתָר בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. R. Simeon, R. Eleazar, R. Abba, and R. Jose sat one.day under a tree in a valley by the Lake of Genessareth. Said R. Simeon: ‘How pleasant is the shade of these.trees! Surely the beauty and peace of this place is worthy of being crowned with some exposition of the.Torah?’
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. הַאי קְרָא הָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ וְאִתְּמַר, אֲבָל אַפִּרְיוֹן, דָּא הֵיכָלָא דִּלְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהֵיכָלָא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ נָטַע לֵיהּ לַהֲנָאָתֵיהּ, וְכִסּוּפָא דִּילֵיהּ לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ גּוֹ אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּתַּמָּן כֻּלְּהוּ קַיְימִין וּרְשִׁימִין בְּגַוֵּיהּ. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּלֵית לוֹן גּוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן תַּמָּן, וְאִית לוֹן דּוּכְתִּין לְמֵחמֵי, לְאִתְעַנְּגָא גּוֹ עִנּוּגָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי (מקץ קצ"ז ע"ב) נֹעַם יְיָ'. וְתַמָּן אִתְמַלְּיָין מִכָּל כִּסּוּפִין דְּנַהֲרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. He then began to discourse, saying: ‘It is written: “King Solomon made him a palanquin (apiryon).of the trees of Lebanon. He made the pillars thereof of silver, the bottom thereof of gold, the covering of it.of purple, the midst thereof being paved with love by the daughters of Jerusalem” (S.S. 3, 9, 10). This verse.we interpret as follows. Apiryon symbolizes the Palace below which is formed in the likeness of the.Palace above. This the Holy One, blessed be He, calls “The Garden of Eden”, for He created it in order to.satisfy His own ardent desire for joyous and continual communion with the souls of the righteous who have.their abode there-these being those souls which have no bodies in this world. These all ascend and are.crowned in that place of perfect delight, and have each their appointed places from whence they can.perceive the “loveliness of the Lord”, and partake of all the delicious streams of pure balsam (aparsamon).
אֲפַרְסְמוֹן: דָּא הֵיכָלָא עִלָּאָה טְמִירָא גְּנִיזָא. אַפִּרְיוֹן: דָּא הֵיכָלָא דִּלְתַתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ סְמָךְ, עַד דְּאִסְתְּמִיךְ (נ"א דאתמשך) מִגּוֹ הֵיכָלָא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ אָת סָמֶךְ אִיהוּ סָתִים בְּכָל סִטְרוֹי, כְּגַוְונָא דָּא אָת ס' (ס"א מ"ם) סְתִימָא. This aparsamon symbolizes the hidden Supernal Palace, whereas apiryon is the Palace below, which.has no “stay”1A play on the word semekh, which means both “support” and “the letter S” (Aparsamon =apiryon+the letter samekh). until it obtains it from the upper Palace.
מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּסָתִים וְאִתְגְּנִיז בְּגַוֵּיהּ, גּוֹ (נ"א נקודה) נְהוֹרָא עִלָּאָה לְעֵילָּא, כְּדֵין אִיהִי קַיְּימָא, בְּדִיּוּקְנָא (נ"א דא) דְּאָת סָמֶךְ סָתִים בְּגַוִּיהּ, וְאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, לְסַלְּקָא (עיין ק"פ ע"א) לְעֵילָּא. וּבְשַׁעֲתָא דְּהַדְרָא וְיָתְבָא רְבִיעָא עַל בְּנִין לְתַתָּא לְיַנְקָא לוֹן, כְּדֵין אִיהִי קַיְּימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאָת מ' רְבִיעָא סְתִימָא לְגוֹ אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא.
וְעַל דָּא, דָּא אִיהוּ אֲפַרְסְמוֹן, וְדָא הוּא אַפִּרְיוֹן. וּבַאֲתָר תְּרֵין אַתְוָון ס"מ, קַיְּימָא י', בְּרָזָא דִּבְרִית, (ס"א רזא דברית דאתגניז בגוויה) דְּאִיהוּ זַמִּין לְנָטְלָא כֹּלָּא, רָזָא דְּאִינּוּן מְאָה בִּרְכָּאן, שִׁתִין וְאַרְבְּעִין. שִׁתִּין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין, דְּנַפְקֵי מֵאָת ס'. אַרְבְּעִין, לָקֳבֵל ד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְכֹלָּא אַשְׁלִימוּ לְמֵאָה. וְאָת יוֹ"ד, אִיהוּ אַשְׁלִים לְרָזָא דְּמֵאָה, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא, דָּא אֲפַרְסָמוֹן, וְדָא אַפִּרְיוֹן.
אִינּוּן נַהֲרֵי נָפְקִין מֵאֲפַרְסְמוֹן דָּא, וְנִשְׁמָתִין עִלָּאִין, דְּלֵית לוֹן גּוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, יַנְקִין מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּנָפִיק מֵאִינּוּן נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וּמִתְעַנְּגֵי בְּעִנּוּגָא דָּא עִלָּאָה, וְנִשְׁמָתִין (ד"א ל"ג דסלקין ונחתין) דְּאִית לוֹן גּוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, סַלְּקִין וְיַנְקִין מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּאַפִּרְיוֹן דָּא, וְנַחְתִּין. וְאִלֵּין יַהֲבֵי וְנַטְלֵי. יַהֲבֵי רֵיחָא, מֵאִינּוּן עוֹבְדִין דְּכַשְׁרָאן, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְנַטְלֵי מֵהַהוּא רֵיחָא דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ בְּגִנְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ז:כ״ז) כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', רֵיחָא דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ בְּהַהוּא חַקְלָא. וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי בְּהַהִיא גִּנְתָּא, אִלֵּין מִתְעַנְּגֵי לְעֵילָּא, וְאִלֵּין מִתְעַנְּגֵי לְתַתָּא. Now the streams of this aparsamon issue forth from the celestial sphere and the souls which have no earthly bodies ascend to imbibe from the light which emerges from them, and to revel therein. As for the souls who are clothed in bodily raiment and garmented with flesh, they ascend likewise and imbibe nourishment, but from the light of the sphere apiryon, for that is the region which appertains to them: which having done, they descend again. They both give and take. They emit sweet savours from the good works which they have wrought in this world, and they imbibe the aroma which was left in the Garden, and of which it is written: “as the savour of the field which the Lord had blessed” (Gen. 27, 27), the “field” being the Garden of Eden. And in this Garden all the souls appear, both those who dwell in earthly bodies and those whose sole being and joy is in the world above.
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, עָשָׂה לוֹ, לְגַרְמֵיהּ. וְאִי תֵּימָא, הָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא מִשְׁתַּעְשְׁעָן בֵּיהּ, וְאַתּ אַמָרְתּ עָשָׂה לוֹ. הָכִי הוּא וַדַּאי. בְּגִין דְּהַאי אַפִּרְיוֹן וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא, כֻּלְּהוּ קַיְימֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַמֶּלֶךְ (בראשית כ"ט ע"א) שְׁלמֹה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, וְדָא אִיהוּ מַלְכָּא עִלָּאָה (הא אוקמוה) הַמֶּלֶךְ סְתָם, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דָּא עָלְמָא דִּדְכוּרָא, וְדָא עָלְמָא דְּנוּקְבָּא. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן אִינּוּן אִילָנִין נְטִיעָן, דְּעָקַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְשָׁתִיל לוֹן בַּאֲתָר אַחֲרָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן אַרְזֵי לְבָנוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. וְלָא אִתְבְּנֵי הַאי אַפִּרְיוֹן, וְלָא אִשְׁתַּכְלָל אֶלָּא בְּהוּ. The verse proceeds: “King Solomon made him”: that is, He made it for His own glory. Should ye ask, But do not the souls of the righteous share the joy with Him? I would say, Most assuredly! For His joy would be as naught without them, since to have pleasure in their companionship is the very essence of His desire and delight. The term “King Solomon” refers to the King “to whom peace belongs”-namely, the Supernal King: and the term “king” by itself refers to the King Messiah.l1v. Zohar, Gen. 29a. “The trees of Lebanon” denotes those trees which the Holy One uprooted and planted in another place, as it is written: “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16). Of these trees the apiryon was built.
Chapter 05
Chapter 05 somebodyTerumah 5:30-33 (Chapter 05) (Terumah) (Zohar)
Terumah 5:30-33 (Chapter 05) (Terumah) (Zohar) somebodyתּוּ מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, אִלֵּין שִׁית יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מְסַדֵּר בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, סִדּוּרָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ: סִדּוּרָא קַדְמָאָה. אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אוֹר קַדְמָאָה דְּאִתְגְּנִיז, וְאִתְנְטִיל מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְעָאל בְּהַאי אַפִּרְיוֹן עַל יְדָא דִּיְסוֹדָא חַד, וְעָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא. לְבָתַר אַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן חַד דִּיּוּקְנָא כְּגַוְונָא דְּהַאי אוֹר, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. כֵּיוָן דְּאָמַר יְהִי אוֹר, אֲמַאי כְּתִיב וַיְהִי אוֹר, לָא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִכְתָּב, אֶלָּא וַיְהִי כֵּן, מַהוּ וַיְהִי אוֹר. אֶלָּא, דְּהַהוּא אוֹר אַפִּיק אוֹר אַחֲרָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא קַדְמָאָה, מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. And what are these trees, the “trees of Lebanon”? They are the six primordial Days of Creation. Now each of these Days performs in this apiryon1The world of Beriah or “creation”. the part which was assigned to it. ‘By the first ordering, the primeval light which was afterwards stored away was taken from the Right Side and brought into the apiryon by means of a certain “Foundation”, and performed its function therein. Afterwards the apiryon produced an image in the likeness of that original light, as is indicated by the words, “Let there be light, and there was light” (Gen. 1, 3), the repetition of the word “light” denoting that the first light brought forth another light. This was the first day of the “trees of Lebanon”.
סִדּוּרָא תִּנְיָינָא: אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, פְּרִישׁוּ דְּמַיָּא, בִּנְגִידוּ דְּאֶשָּׁא תַּקִּיפָא, וְאִתְנְטִיל מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְעָאל בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, וְעָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא, וְאַפְרִישׁ בֵּין מַיִין דְּבִסְטַר יְמִינָא, וּבֵין אִינּוּן מַיִין (דבסטר שמאלא.) לְבָתַר אַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן, חַד דִּיּוּקְנָא, כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ז׳) בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וְדָא אִיהוּ יוֹמָא תִּנְיָינָא מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the second ordering, there was drawn from the Left Side the division of waters through the stroke of a mighty fire, which entered into this apiryon and performed its function therein, dividing between the waters of the Right Side and those of the Left; and afterwards the apiryon brought forth an image in the likeness thereof. This was the second day of the “trees of Lebanon”.
סִדּוּרָא תְּלִיתָאָה: אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דְּאֶמְצָעִיתָא, וּמִסִּטְרָא דִּימִינָא, (נ"א ומסטרא דשמאלא) חַד יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּעָבִיד שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיכוּ אֵיבִין לְכֹלָּא, וְדָא עָבִיד שִׁמּוּשָׁא בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, וְאַפִּיק זִּינָא לְזִינֵיהּ. זִּינָא לְעוֹבָדִין סַגִּיאִין, זִּינָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְכָל דְּשָׁאִין וַעֲשָׂבִין וְאִילָנִין בְּכַמָּה חֵילִין. וְאִשְׁתְּאַר דִּיּוּקְנֵיהּ תַּמָּן, וְאַפִּיק זִּינָא הַהוּא אַפִּרְיוֹן, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּאִתְכְּלִיל מִב' סִטְרִין, מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the third ordering, there was drawn from the sphere of the centre and the Right Side a certain third day which made peace in the world and from which were derived the seeds of all things. This performed its function in the apiryon, and brought forth various species, herbs and grasses and trees. Its likeness was left there, and the apiryon brought forth similar species, and this was the third day of the “trees of Lebanon”.
סִדּוּרָא רְבִיעָאָה: אִתְנְגִיד וְאִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא, לְאַנְהָרָא לְהַאי אַפִּרְיוֹן, גּוֹ חָשׁוּךְ דִּילֵיהּ, וְעָאל בֵּיהּ לְאַנְהָרָא, וְלָא עָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא. עַד יוֹמָא חֲמִשָׁאָה, דְּאַפִּיק הַאי אַפִּרְיוֹן הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּנְהִירוּ, דְּעָאל בֵּיהּ בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה, וְאַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן בְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ דְּהַהוּא נְהִירוּ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא רְבִיעָאָה חַד מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the fourth ordering, the light of the sun was kindled to illumine the darkness of the apiryon, and it entered therein to give light, but did not perform its function till the fifth day. The apiryon produced in the likeness thereof, and this was the fourth day of those “trees of Lebanon”.
סִדּוּרָא חֲמִישָׁאָה: אִתְנְגִיד חַד מְשִׁיכוּ, דִּרְחִישׁוּ דְּמַיָּא, וְעָבִיד שִׁמּוּשָׁא לְאַפָּקָא הַהוּא נְהִירוּ, דְּסִדּוּרָא דְּיוֹמָא רְבִיעָאָה, וְעָבִיד בְּהַאי אַפִּרְיוֹן שִׁמּוּשָׁא, וְאַפִּיק זִינִין לְזִינֵיהּ, אִינּוּן דְּאִתְחָזֵי כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ, וְהַאי יוֹמָא שִׁמֵּשׁ הַהוּא שִׁמּוּשָׁא, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וְכֹלָּא תַּלְיָא עַד יוֹמָא שְׁתִיתָאָה, דְּאַפִּיק אַפִּרְיוֹן כָּל מַה דְּהֲוָה גָּנִיז בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ וְגוֹ'. וְדָא אִיהוּ יוֹמָא חֲמִישָׁאָה, חַד מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the fifth ordering, there was produced a certain movement in the waters, which laboured to bring forth the light of the ordering of the fourth day, and it performed its function in the apiryon and brought forth various species; and all remained in suspense until the sixth day, when the apiryon brought forth all that was stored in it, as it is written, “Let the earth bring forth living creature after its kind, etc.” (Gen. 1, 24). This was the fifth day of the “trees of Lebanon”.
סִדּוּרָא שְׁתִיתָאָה: דָּא אִיהוּ יוֹמָא, דְּאַתְקִין כָּל הַאי אַפִּרְיוֹן, וְלֵית לֵיהּ תִּקּוּנָא, וְלֵית לֵיהּ תֻּקְפָּא, בַּר מֵהַאי יוֹמָא, כַּד אָתָא הַאי יוֹמָא, אִתְתָּקַּן הַאי אַפִּרְיוֹן, בְּכַמָּה רוּחִין, בְּכַמָּה נִשְׁמָתִין, בְּכַמָּה עוּלֵימָתָן שְׁפִירָן בְּחֵיזוּ. אִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְמֵיתָב בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. אוּף אִיהוּ אִתְתָּקַּן בִּשְׁפִירוּ כָּל שְׁאָר יוֹמִין דַּהֲווֹ בְּקַדְמִיתָא, וְאַתְקִין לוֹן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, בִּרְעוּתָא בְּחֶדְוָה, תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. The sixth ordering was the day on which the apiryon came into completion, and apart from that sixth day of Creation it can have neither completion nor life-energy. But when that day was at length arrived the apiryon was completed, with many spirits, many souls, many beautiful virgins,1The Hekaloth. privileged to abide in the Palace of the King. In the completion of this day the previous five days are completed also, and the upper and lower spheres are perfectly united in friendship, in joy, and in one ardent desire for the companionship of their King.
כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ הַאי אַפִּרְיוֹן, בְּקִדּוּשִׁין עִלָּאִין וְאִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי, עַד דְּסָלִיק בִּסְלִיקוּ דְּעִטְרָא דְּנַיְיחָא, וְאִקְרֵי שְׁמָא עִלָּאָה, שְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהִי שַׁבָּת. נַיְיחָא דְּכֹלָּא, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא, דְּבֵקוּתָא דְּכֹלָּא, דְּעֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. וּכְדֵין כְּתִיב, (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. Thus was the apiryon sanctified with supernal sanctifications and crowned with its crowns, until finally it was exalted with the Crown of Rest and was designated with a noble name, a name of holiness, to wit, Sabbath, which presages rest and peace, the perfect harmonization of all things both above and below. That is the significance of the words, “The King Solomon made him an apiryon out of the trees of Lebanon.”
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאן דְּזָכֵי בְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן, זָכֵי בְּכֹלָּא, זָכֵי לְמֵיתַב בְּנַיְיחָא דְּצִלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב׳:ג׳) בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי. וְהַשְׁתָּא דְּיָתִיבְנָא בְּצִלָּא דְּנַיְיחָא דָּא, אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא דְּלָא יַתְבֵינָן אֶלָּא בְּצִלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, גּוֹ הַהוּא אַפִּרְיוֹן. וְאִית לָן לְאַעֲטָרָא הַאי אֲתָר, בְּעִטְרִין עִלָאִין, עַד דְּיִתְעָרוּן אִילָנֵי דְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן, לְמֵיתֵי עֲלָן בְּצִלָּא אַחֲרָא. He who is worthy of this Apiryon is worthy of all things, is worthy to repose in the peace of the Holy One’s shadow, as it is written: “I sat down under his shadow with great delight” (S.S. 2, 3). And now, as we ourselves here sit under the shadow of this peace, it behoves us to observe that we really abide in the shadow of the Holy One, within that Apiryon, and remain for ever there: and we must crown this place with supernal crowns, so that the trees of that Apiryon may be induced to cover us with a shade yet more comforting.’
Chapter 06
Chapter 06 somebodyTerumah 6:38-41 (Chapter 06) (Terumah) (Zohar)
Terumah 6:38-41 (Chapter 06) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִצְוָה, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּרֵיקָנַיָּיא וּבְמַגָּנָא, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת כְּפוּם חֵילֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא בְּכַמָּה אַתְרֵי, יֵאוֹת לְמֵיסַב בַּר נָשׁ הַהוּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ט״ז:י״ז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. So they began to discourse upon holy and supernal matters. R. Simeon first spoke, saying: ‘It is written: “They shall take me a heave offering: on the part of everyone whose heart is willing ye shall take my offering.” “They shall take Me.” This signifies that he who aspires towards piety and fellowship with the Holy One, blessed be He, must not be lax or remiss in his devotion, but must be ready and willing to bring sacrifices according to his strength: “according as the Lord God hath blessed thee” (Deut. 16, 10).
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (ישעיהו נ״ה:א׳) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלא כֶסֶף וּבְלא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, דְּהָא אִיהוּ בְּמַגָּנָא, (ואשתדלותה בלא כסף) וְאִיהוּ אִשְׁתַּדְלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בָּהּ. אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִנְדַּע לֵיהּ, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בֵּיהּ, בְּלָא אַגְרָא כְּלָל. אֲבָל אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא, אָסִיר לְנַטְּלָא לֵיהּ לְמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּיא, בְּגִין דְּלָא זָכֵי בְּהַהוּא עוֹבָדָא כְּלַל, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחָא דְּקוּדְשָׁא, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים. True, it is written, “Come ye, buy wine and milk without money and without price” (Isa. 55, 1), and this in reference to work on behalf of the Holy One. But this only indicates that, whereas knowledge of the Holy One and of His Torah can be acquired without price or fee, the doing of good works for the sake of Heaven requires sacrifice and must be “paid for” with full price; otherwise the doer is not worthy to draw down unto himself the spirit of holiness from above.
בְּסִפְרָא דְּחַרְשֵׁי, דְּאוֹלִיף אַשְׁמְדָאי לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא לְאַעְבְּרָא מִנֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וּלְאַכְפֵּיָיא רוּחָא אַחֲרָא. הַהוּא עוֹבְדָא דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגָר שְׁלִים, בְּכָל מַה דְּיִבְעוּן מִנֵּיהּ, בֵּין זְעֵיר בֵּין רַב, בְּגִין דְּרוּחַ מִסְאֲבָא, אִיהוּ אִזְדָּמַּן תָּדִיר בְּמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּא, וְאִזְדְּבַן בְּלָא אַגְרָא, וְאָנִיס לִבְנֵי נָשָׁא לְמִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ, וּמְפַתֵּי לוֹן לְדַיְירָא עִמְּהוֹן, בְּכַמָּה פִּתּוּיִין, בְּכַמָּה אָרְחִין, סָטֵי לוֹן לְשַׁוָּואָה דִּיּוִּרִיהּ עִמְהוֹן. In the book of sorcery from which Ashmedai taught King Solomon, it is written that he who desires to remove from himself the spirit of impurity and to subdue that spirit, must be prepared to pay in return for the fulfilment of his wishes whatever is demanded. For the spirit of impurity tempts the heart of man with many allurements, in order to take up its abode with him.
וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא. But the spirit of holiness is not so: it demands a full price and strenuous effort, purification of one’s self and one’s dwelling, devotion of heart and soul; and even so one will be lucky to win it to take up its abode with him. Therefore one must beware and walk straitly according to the paths and ways of righteousness, turning neither to the right hand nor to the left; for otherwise, even if it had entered into a man, it will straightway depart from him, and thereafter it will indeed be passing hard to recall it again.
וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי. (תהילים ע״ג:כ״ו) צוּר לְבָבִי. (משלי ט״ו:ט״ו) וְטוֹב לֵב. (רות ג׳:ז׳) וַיִּיטַב לִבּוֹ. כֻּלְּהוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר. אוּף הָכָא אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. מִנֵּיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, דְּהָא תַּמָּן אִשְׁתְּכַח וְלָאו בַּאֲתָר אַחֲרָא. Hence the expression, “Let them buy (“lakah” also means “to buy”) unto Me”. OF EVERY MAN: from everyone deserving the name of “man”, that is, from everyone who prevails over his evil inclination. “That giveth it willingly, with his heart”-namely, he with whom the Holy One is well pleased, for He-the Lord-is Himself the “Heart”, as it is written: “My heart said to thee” (Ps. 27, 9); “the rock of my heart” (Ibid. 73, 21) so also here, “Ye should take me a heave offering from him with whom I am well pleased”, for there alone can the acceptable sacrifice be found, and in no other place soever.
וּמְנָא יַדְעֵינָן דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּיהּ. כַּד חֲמֵינָן דִּרְעוּתָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, (בחדוה ברעותא דלבא) לְמִרְדַּף וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבֵּיהּ וּבְנַפְשֵׁיהּ וּבִרְעוּתֵיהּ, וַדַּאי תַּמָּן יַדְעִינָן דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. כְּדֵין בָּעֵינָן לְמִקְנֵי הַהוּא בַּר נָשׁ, בְּכֶסֶף שְׁלִים, (ולאשתדלא אבתריה) לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ וּלְמֵילַף מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא קַדְמָאֵי הַווֹ אַמְרֵי, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, בַּאֲגַר שְׁלִים בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ, בְּגִין לְמִזְכֵּי בִּשְׁכִינְתָּא. עַד הָכָא בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר זַכָּאָה וּלְמִקְנֵי לֵיהּ. And how may one recognize a person with whom the Holy One is pleased and in whom He has His abode? When we observe that a man endeavours to serve the Holy One in joy, with his heart, soul and will, then we can be quite sure that the Shekinah has Her abode in him. Such a man is worthy to be well paid for his teaching and companionship. Therefore the ancients said: “Buy thee a companion” (i.e. teacher).1Pirke Aboth, I, 6. Buy him for a good price, in order to merit the Shekinah’s presence.
אוּף הָכִי, הַהוּא זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר חַיָּיבָא, וּלְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגַר שְׁלִים, בְּגִין דְּיֶעְבַּר מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, וְיִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְיַעֲבִיד לְנַפְשֵׁיהּ, בְּגִין דְּיִתְחַשָּׁב עָלֵיהּ, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לֵיהּ. וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְּיִסְתָּלַּק בֵּיהּ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִשְׁבָחָא אַחֲרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכֹּלָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ גָּרִים לְאַכְפְּיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, (מלאכי ב׳:ו׳) וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. וּכְתִיב (מלאכי ב׳:ה׳) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ. Therefore also one must pursue and run after the sinner and “buy” him for a good price, in order that the filth of sin may be purged away from him and the spirit of impurity, the emanation of the “other side”, be subdued. He who succeeds in redeeming such a sinner can justly consider himself the “creator” of the renewed and quickened soul, and such an act is the greatest praise (of God) imaginable, and it exalts the glory of the Holy One, blessed be He, more than any other circumstance or deed imaginable. Why so? Because by his action in turning the sinner from wickedness he helps to bring into subjection the “other side”. Therefore it says of Aaron: “And he turned many from sin” (Mal. 2, 6), and hence, “My covenant was with him, life and peace” (Ibid. 5).
תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאָחִיד בְּיָדָא דְּחַיָּיבָא, (ותב לגביה) וְאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, לְמִשְׁבַק אָרְחָא בִּישָׁא, אִיהוּ אִסְתַּלָּק בִּתְלַת סִלּוּקִין, מַה דְּלָא אִסְתַּלָּק הָכִי בַּר נָשׁ אַחֲרָא. גָּרִים לְאַכְפְּיָיא סִטְרָא אַחֲרָא. וְגָרִים דְּאִסְתָּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ. וְגָרִים לְקַיְּימָא כָּל עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל הַאי בַּר נָשׁ כְּתִיב, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְזָכֵי לְמֵחמֵי בְּנִין לִבְנוֹי, וְזָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל מָארֵי דִּינִין, לָא יַכְלִין לְמֵידָן לֵיהּ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעֵי, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קי״ב:ב׳-ג׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים וְגוֹ'. See now. He who seeks a sinner takes him by the hand, and induces him to give up his evil way, such a one is elevated as none other can be, yea, even with three particular deserts, namely by his causing the “other side” to be subdued, by magnifying the glory of the Holy One, and by sustaining, through the merit of his good works, the very equilibrium of the worlds, both the upper and the lower spheres. Concerning such a man it is written: “My covenant was with him: life and peace.” He will be worthy to see his children’s children; he is worthy to enjoy this world and the world to come, and none of the lords of judgement shall retain any power whatsoever over him to chastise him, either in this world or in the world to come. He will pass through twelve gates (of the firmament), and none will hinder him. Concerning such a one it is written: “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed… His righteousness endureth for ever. Unto the righteous there ariseth light in the darkness” (Ps. 112, 2-4).
Chapter 07
Chapter 07 somebodyTerumah 7 (Chapter 07) (Terumah) (Zohar)
Terumah 7 (Chapter 07) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.
גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)1Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.
כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע"ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא. And when the worshippers arrive at the prayer “Grant abundant peace” (at the end of the “Eighteen Benedictions”), the “River that goes out of Eden” does his service in this Assembly and all must take leave from the King, and no human being nor any other created thing may thereafter be found in that Presence, nor may any petitionary prayers be prayed then, but one must “fall upon the countenance” (say propitiatory prayers). Why? Because that time is the time of service, and every being that dwells upon the earth must stand abashed before his Lord, covering his face in great awe, and let his soul join the service of the souls which are contained in that Chamber. Then the colour which descends hovers over the lower part of the and another herald appears, like unto the first,
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”
כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.
בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.
וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.
מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!
גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,1The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.
כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.
בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא, וּלְאַגְנְזָא לָהּ בֵּינָנָא, בְּגִין דְּנִתְקַדֵּשׁ גּוֹ קְדוּשָׁה בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. יַתִּיר מֵאִינּוּן קְדוּשָׁן דְּאַמְרֵי בַּהֲדָן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. קְדוּשָׁה דְּאֲנָן מְקַדְּשֵׁי בִּשְׁבָחָא דְּאֲנָן מְשַׁבְּחָן לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּבְגִין שְׁבָחָא דָּא, שַׁבְקִין לָן לְמֵעַאל גּוֹ תַּרְעֵי עִלָּאֵי, וְעַל דָּא אֲנָן אַמְרִין קְדוּשָׁה דָּא בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְשַׁבְקִין לָן בִּרְחִימוּ, לְמֵיעַל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, מִגּוֹ דְּאֲנָן מְשַׁבְּחִין לוֹן בְּסִדוּרָא דִּלְהוֹן. (ס"אדילן) וּבְגִין כַּךְ, אֲנָן נַטְלִין קְדוּשָׁן יַתִּיר, וְעָאלִין תַּרְעִין עִלָּאִין. In this Kedushah we must be on guard and hide our knowledge in quietness among ourselves,1By saying it in Aramaic. more than in those which we say in company with the angels.1The Kedushah in the benediction, “Fashioner of light…” and the Kedushah in the Amidah. in one of these we praise those self-same angels, and for this they permit us to pass through the upper gates. Also we recite it in the holy language (Hebrew); for this reason, too, they permit us to pass through the heavenly gates; and by means of the next sanctification we enter into still higher gates.
וְאִי תֵּימָא רַמָּאוּתָא הִיא. לָאו הָכִי. אֶלָּא מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אִינּוּן קַדִּישִׁין יַתִּיר מִינָן, וְאִינּוּן נַטְלֵי קְדוּשָׁתָא יַתִּיר, וְאִלְמָלֵא דְּאֲנָן נַטְלִין וּמַשְׁכִין עֲלָן קְדוּשָׁאן אִלֵּין, לָא נֵיכוּל לְמֶהֱוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ, וִיקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יִשְׁתְּלִים עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. וְעַל דָּא אֲנָן מִשְׁתַּדְּלִין לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן חֲבֵרִים, וִיסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. It might be said that we deceive the angels by thus praising them. But this deception is permissible, for the heavenly angels are holier than we, and are able to derive and imbibe greater stores of holiness, and were we not to have an extra sanctification we would be unable to associate with them in any fellowship or communion of praise, and the glory of the Holy One, blessed be He, would so be prevented from coming into completion throughout both the upper and lower spheres at one and the same time. Therefore we endeavour to make ourselves their associates, in order that the glory of the Holy One, blessed be He, may be exalted in all the spheres.
קְדוּשָׁה דִּי בְּסוֹפָא, אִיהִי תַּרְגּוּם, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְדָא אֲפִילּוּ (קל"ב ע"ב) יָחִיד יָכִיל לוֹמַר לָהּ, אִינּוּן מִלֵּי דְּתַרְגּוּם. אֲבָל מִלִּין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דִּקְדוּשָּׁה, לָאו אִינּוּן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, בְּגִין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שְׁכִינְתָּא מִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְכָל קְדוּשָׁה דִּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי, וְלָא שְׁאָר עַמִּין דְּאִית לוֹן לִישָׁן אַחֲרָא. The Kedushah which comes at the end1In the prayer,”And a redeemer shall come unto Zion.”. is in Aramaic, and this may be recited even by an individual-that is privately-but the Hebrew words of the Kedushah proper, which is in Hebrew, must only be recited in a congregation of ten persons or more, because the Shekinah unites Herself with the holy tongue, and all sanctifications with which the Shekinah is connected can be uttered only in the presence of at least ten persons, for it is written: “And I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32). The term “children of Israel” further implies that such a sanctification must be in the holy tongue, which is Israel’s, the other nations speaking other languages.
וְאִי תֵּימָא, הָא קְדוּשָׁתָא דְּקַדִּישׁ, דְּאִיהוּ תַּרְגּוּם, אֲמַאי לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, (ס"א ודא איהו שבחא דאסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא. ואסתלקו דא יתיר מכלא, מאי טעמא, בגין דאיהו גרים לאתרפיא סטרא אחרא ולאסתלקא) לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא, וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. It may be objected: “Why, then, must the Kaddish, which is in Aramaic, be recited only in the presence of ten persons?” The answer is, that the sanctification expressed in the Kaddish is unlike the sanctification of the thrice-repeated “Holy, Holy, Holy”, for this prayer, the Kaddish, ascends into all sides and all spheres both above and below, and to every side of Faith,1i.e. the Sefiroth. and breaks down iron walls and weighty seals and all the shells1The klifoth. and defences of evil, so that by its merits the glory of the Holy One, blessed be He, is more greatly exalted than through any other prayer, because it causes the power of the “other side” to wane and its empire to decline; and therefore it must be said in Aramaic, which is the language of the “other side”, and one should respond in a loud voice and with a firm spirit: “Amen, May His great Name be blessed”, in order that the power of the “other side” may be quelled and the Holy One be exalted in His glory above all things.
וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. And when the power of the “other side” is thus vanquished and broken by the power of holiness expressed in the Kaddish, then the Holy One is exalted in glory and remembers His children, and remembers His Name. So because of His exaltation this prayer must be recited in the presence of ten. Blessed for ever is the holy people to whom the Holy One gave the holy Torah in order that they might be made worthy, by her aid, of the world to come.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אַתּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכֵיוָן דְּשָׁרֵינָן מִלִּין דְּכִתְרָא דְּמַלְכוּתָא עִלָּאָה אֵימָּא אֲנָא בְּגִינַיְיכוּ (נ"א בגווייכו) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְכוֹן אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וְהַהוּא הֲבַל דְּפוּמַיְיכוּ, יִסְתָּלַּק לְעֵילָּא, כְּאִילּוּ אַתּוּן מִתְעֲרִין מִלִּין אִלֵּין. Then R. Simeon turned to the companions and said: ‘Ye are worthy of the world to come; therefore, because we have begun to discourse upon matters concerned with the Crown of the supernal Kingdom, I shall continue to speak on your behalf in regard to the same subject, and the Holy One will assuredly reward you in the sphere of that Kingdom. And the breath of your mouths will ascend into heaven, as if ye yourselves had stirred up these words.’
Terumah 7:54-59 (Chapter 07) (Terumah) (Zohar)
Terumah 7:54-59 (Chapter 07) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.
גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)1Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.
כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע"ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא. And when the worshippers arrive at the prayer “Grant abundant peace” (at the end of the “Eighteen Benedictions”), the “River that goes out of Eden” does his service in this Assembly and all must take leave from the King, and no human being nor any other created thing may thereafter be found in that Presence, nor may any petitionary prayers be prayed then, but one must “fall upon the countenance” (say propitiatory prayers). Why? Because that time is the time of service, and every being that dwells upon the earth must stand abashed before his Lord, covering his face in great awe, and let his soul join the service of the souls which are contained in that Chamber. Then the colour which descends hovers over the lower part of the and another herald appears, like unto the first,
וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”
כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.
בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.
וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.
מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!
גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,1The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.
כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.
בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא, וּלְאַגְנְזָא לָהּ בֵּינָנָא, בְּגִין דְּנִתְקַדֵּשׁ גּוֹ קְדוּשָׁה בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. יַתִּיר מֵאִינּוּן קְדוּשָׁן דְּאַמְרֵי בַּהֲדָן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. קְדוּשָׁה דְּאֲנָן מְקַדְּשֵׁי בִּשְׁבָחָא דְּאֲנָן מְשַׁבְּחָן לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּבְגִין שְׁבָחָא דָּא, שַׁבְקִין לָן לְמֵעַאל גּוֹ תַּרְעֵי עִלָּאֵי, וְעַל דָּא אֲנָן אַמְרִין קְדוּשָׁה דָּא בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְשַׁבְקִין לָן בִּרְחִימוּ, לְמֵיעַל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, מִגּוֹ דְּאֲנָן מְשַׁבְּחִין לוֹן בְּסִדוּרָא דִּלְהוֹן. (ס"אדילן) וּבְגִין כַּךְ, אֲנָן נַטְלִין קְדוּשָׁן יַתִּיר, וְעָאלִין תַּרְעִין עִלָּאִין. In this Kedushah we must be on guard and hide our knowledge in quietness among ourselves,1By saying it in Aramaic. more than in those which we say in company with the angels.1The Kedushah in the benediction, “Fashioner of light…” and the Kedushah in the Amidah. in one of these we praise those self-same angels, and for this they permit us to pass through the upper gates. Also we recite it in the holy language (Hebrew); for this reason, too, they permit us to pass through the heavenly gates; and by means of the next sanctification we enter into still higher gates.
וְאִי תֵּימָא רַמָּאוּתָא הִיא. לָאו הָכִי. אֶלָּא מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אִינּוּן קַדִּישִׁין יַתִּיר מִינָן, וְאִינּוּן נַטְלֵי קְדוּשָׁתָא יַתִּיר, וְאִלְמָלֵא דְּאֲנָן נַטְלִין וּמַשְׁכִין עֲלָן קְדוּשָׁאן אִלֵּין, לָא נֵיכוּל לְמֶהֱוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ, וִיקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יִשְׁתְּלִים עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. וְעַל דָּא אֲנָן מִשְׁתַּדְּלִין לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן חֲבֵרִים, וִיסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. It might be said that we deceive the angels by thus praising them. But this deception is permissible, for the heavenly angels are holier than we, and are able to derive and imbibe greater stores of holiness, and were we not to have an extra sanctification we would be unable to associate with them in any fellowship or communion of praise, and the glory of the Holy One, blessed be He, would so be prevented from coming into completion throughout both the upper and lower spheres at one and the same time. Therefore we endeavour to make ourselves their associates, in order that the glory of the Holy One, blessed be He, may be exalted in all the spheres.
קְדוּשָׁה דִּי בְּסוֹפָא, אִיהִי תַּרְגּוּם, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְדָא אֲפִילּוּ (קל"ב ע"ב) יָחִיד יָכִיל לוֹמַר לָהּ, אִינּוּן מִלֵּי דְּתַרְגּוּם. אֲבָל מִלִּין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דִּקְדוּשָּׁה, לָאו אִינּוּן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, בְּגִין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שְׁכִינְתָּא מִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְכָל קְדוּשָׁה דִּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי, וְלָא שְׁאָר עַמִּין דְּאִית לוֹן לִישָׁן אַחֲרָא. The Kedushah which comes at the end1In the prayer,”And a redeemer shall come unto Zion.”. is in Aramaic, and this may be recited even by an individual-that is privately-but the Hebrew words of the Kedushah proper, which is in Hebrew, must only be recited in a congregation of ten persons or more, because the Shekinah unites Herself with the holy tongue, and all sanctifications with which the Shekinah is connected can be uttered only in the presence of at least ten persons, for it is written: “And I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32). The term “children of Israel” further implies that such a sanctification must be in the holy tongue, which is Israel’s, the other nations speaking other languages.
וְאִי תֵּימָא, הָא קְדוּשָׁתָא דְּקַדִּישׁ, דְּאִיהוּ תַּרְגּוּם, אֲמַאי לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, (ס"א ודא איהו שבחא דאסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא. ואסתלקו דא יתיר מכלא, מאי טעמא, בגין דאיהו גרים לאתרפיא סטרא אחרא ולאסתלקא) לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא, וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. It may be objected: “Why, then, must the Kaddish, which is in Aramaic, be recited only in the presence of ten persons?” The answer is, that the sanctification expressed in the Kaddish is unlike the sanctification of the thrice-repeated “Holy, Holy, Holy”, for this prayer, the Kaddish, ascends into all sides and all spheres both above and below, and to every side of Faith,1i.e. the Sefiroth. and breaks down iron walls and weighty seals and all the shells1The klifoth. and defences of evil, so that by its merits the glory of the Holy One, blessed be He, is more greatly exalted than through any other prayer, because it causes the power of the “other side” to wane and its empire to decline; and therefore it must be said in Aramaic, which is the language of the “other side”, and one should respond in a loud voice and with a firm spirit: “Amen, May His great Name be blessed”, in order that the power of the “other side” may be quelled and the Holy One be exalted in His glory above all things.
וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. And when the power of the “other side” is thus vanquished and broken by the power of holiness expressed in the Kaddish, then the Holy One is exalted in glory and remembers His children, and remembers His Name. So because of His exaltation this prayer must be recited in the presence of ten. Blessed for ever is the holy people to whom the Holy One gave the holy Torah in order that they might be made worthy, by her aid, of the world to come.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אַתּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכֵיוָן דְּשָׁרֵינָן מִלִּין דְּכִתְרָא דְּמַלְכוּתָא עִלָּאָה אֵימָּא אֲנָא בְּגִינַיְיכוּ (נ"א בגווייכו) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְכוֹן אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וְהַהוּא הֲבַל דְּפוּמַיְיכוּ, יִסְתָּלַּק לְעֵילָּא, כְּאִילּוּ אַתּוּן מִתְעֲרִין מִלִּין אִלֵּין. Then R. Simeon turned to the companions and said: ‘Ye are worthy of the world to come; therefore, because we have begun to discourse upon matters concerned with the Crown of the supernal Kingdom, I shall continue to speak on your behalf in regard to the same subject, and the Holy One will assuredly reward you in the sphere of that Kingdom. And the breath of your mouths will ascend into heaven, as if ye yourselves had stirred up these words.’
Chapter 09
Chapter 09 somebodyTerumah 9 (Chapter 09) (Terumah) (Zohar)
Terumah 9 (Chapter 09) (Terumah) (Zohar) somebodyוּכְתִיב (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל הָכָא עִדָּן עִדָנִין הוּא דִּצְלוֹתָא דְּכָל יוֹמָא. וְחַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ בְּהָנֵי תְּלַת זִמְנִין. עֶרֶב, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא. וָבֹקֶר, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהֲרָא. וְצָהֳרַיִם, (לאו האי אתר דאקרי חשך, אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי, אבל זמנא דצלותא דמנחה) אֲתָר דְּאִתְקְרֵי חֹשֶׁךְ אִיהוּ, דְּאָחִיד בַּעֶרֶב, וְקַיְּימָא דָּא עִם דָּא. It is written: “Morning and evening and at noon will I pray and cry aloud ” (Ps. 55, 17). We have referred on another occasion to this verse. It speaks of three seasons for prayer, and the companions have interpreted the significance of the three times in the following way’ “Evening” is the mirror which has no radiance, “morning” the radiant mirror, while “noon” is symbolic of a place which should properly be called “darkness”, because it adjoins the evening, only it is designated by the very opposite by a certain elegance of language,
וּמַה דְּאִתְּמַר צָהֳרַיִם, דְּאִיהוּ תּוּקְפָּא דְּשִׁמְשָׁא. לִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט. וְהָכִי אִיהוּ אָרְחָא, לְבַר נָשׁ אוּכָם, קָרָאן לֵיהּ חִוָּור, וְלִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט, וּלְזִמְנִין לְחִוָּור קָרָאן לֵיהּ אוּכָם, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:א׳) כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקָח (עמוס ט׳:ז׳) הֲלֹא כִבְנֵי כוּשִׁיִּים אַתֶּם לִי וְגוֹ'. just as, on occasion, black is called white, while sometimes white is called black; we read, for instance, of Moses’ wife that she was black (Num. 12, 1), and Israel are compared to the Aethiopians (Amos 9, 7).
עֶרֶב דָּא, צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. וּבְגִין דִּבְעֶרֶב דָּא אִתְעֲרָב בֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא, דְּחָשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, שַׁוּוּ לֵיהּ רְשׁוּת, וְלֵית לֵיהּ זְמַן קָבֻעַ, (קמ"א ע"א, קס"ב ע"א) אֵמוּרִין וּפְדָרִין מִתְאַכְּלִין בְּהַאי זִמְנָא, וּמִכָּאן אִתְּזָנוּ כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, דְּנָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּלֵילְיָא. The evening prayer is not obligatory, and there is no fixed time for it, because the evening is influenced by the “other side”, which is dark and rules by night. The limbs and fatty portions of sacrifices used to be burnt on the altar in the evening, and from that moment numbers of groups of demons which issue and have sway by night receive their nourishment.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הָא תָּנִינָן, דְּכָל אִינּוּן מָארֵי סִטְרָא אַחֲרָא דְּרוּחַ מִסְאֳבָא, לָא שַׁלְטֵי (ק"מ ע"ב) בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהָא מִתְעָרֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי, וְאָסִיר לְאִתְּעָרָא לוֹן לְשַׁרְיָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא. It may be said, have we not been taught that the messengers of the “other side”, of the spirit of impurity, had by rights no power in the Holy Land, and so if by this means the Israelites were to rouse them, would they not be doing something forbidden?
אֶלָּא בְּלֵילְיָא, הַהוּא תְּנָנָא סָלִיק, וְלָא סָלִיק כְּגַוְונָא דְּקָרְבְּנָא אַחֲרָא, דְּהֲוָה סָלִיק תְּנָנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְהָכָא הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא לְחָד נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן כָּל מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְכֵיוָן דְּהַהוּא תְּנָנָא סָלִיק (קמ"א ע"א, רמ"ב ע"ב) וְעָקִים אֹרַח לְהַהוּא סִטְרָא כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִתְזָנִין וְקַיְימִין וְעָאלִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ נָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּעָלְמָא. The answer would be that the smoke of those parts was wont to ascend, not as the smoke of other sacrifices, which did ascend in a straight line heavenward: for these fumes rose and dispersed into a cavern in the North, where dwell all the hosts of evil spirits, and when the smoke arose, as we have said, as it floated upward in a crooked line towards that place, all those malevolent beings would feed on it, and so would remain where they were, dispersing not throughout the earth.
חַד מְמָנָא קַיְּימָא לְהַהוּא סִטְרָא, עַל הַהוּא נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, בְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, סַנְגִירְיָ"א שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא תְּנָנָא עָקִים אָרְחֵיהּ וְסָלִיק, הַאי מְמָנָא וְשִׁתִּין אֶלֶף רִבּוֹא מַשְׁרְיָין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן לְקַבְּלָא לֵיהּ, וּלְאַתְּזְנָא מִנֵּיהּ, וְקַיְימִין בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וְעָאלִין בְּחַד פִּתְחָא דְּאִקְרֵי קֶרִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ח) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְגוֹ', וּכְתִיב, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, בְּהַהוּא רוּגְזָא דְּנָפִיק מִפִּתְחָא דְּקֶרִי. One particular evil spirit was appointed over the others in that northerly cavern: his name was Synegoria,1‘ Lit. “advocacy, justification” Perhaps a corruption for Sangorin (frorr. sanguis), “bloodthirsty”. and when the smoke began to ascend crookedly and to draw near, he and sixty thousand myriads of other spirits would rise up to meet it in order to imbibe nourishment therefrom. They would stand within their cavern and then pass through the door called “keri” (lit. defilement). It is to this door that there is an allusion in the words, “If ye walk contumaciously (in keri) unto me, then will I also walk contumaciously unto you” (Lev. 27, 24, 25); that is, the.wrath and anger which come out from that door called Keri will be wreaked on those who walk contumaciously.
וְאִלֵּין אִינּוּן דִּמְשַׁטְּטֵי בְּלֵילְיָא, (רס"ד ע"א, רס"ז ע"א) וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין נָפְקִין לְסַלְּקָא, לְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, אִינּוּן נָפְקִין, וּמְקַטְרְגָן לוֹן, וְלָא יַכְלִין לְסַלְּקָא וּלְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, בַּר אִינּוּן חֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִים, דְּאִינּוּן בַּקְעִין רְקִיעִים וַאֲוִירִים וְסַלְּקִין. וְאִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקִין, וּמוֹדִיעִין מִלִּין כְּדִיבִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְחַזְּיָין לוֹן בְּדִיּוּקְנִין אַחֲרָנִין, וְחַיְיכָאן בְּהוּ, עַד דְּאוֹשְׁדִין זַרְעָא, וְאִקְרוּן מָארֵיהוֹן דְּקֶרִי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּנָפְקִין מִפִּתְחָא דְּקֶרִי, גַּרְמֵי לוֹן. These are the spirits who roam about by night. When the souls of the righteous emerge from the earth into the upper spaces in order to ascend heavenward, these same spirits also appear and contend with them, in order to prevent them from reaching and entering their heavenly habitation and rest. And, indeed, they bar the way to all save only the souls of the most supreme saints, which break through all firmaments and aethers until they reach the highest sphere. The demoniac hosts speak Iying words to the children of men, disguising themselves in other forms, and seducing them till they defile themselves.
וּבְשַׁעֲתָא דְּמִתְאַכְּלֵי אֵמוּרִין וּפְדָרִין, הַהוּא תְּנָנָא הֲוֵי רַוֵּי לוֹן, וְזָן לוֹן, כְּפוּם יְקָרָא דִּלְהוֹן, הָכִי מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מַה דְּאִתְחָזֵי לוֹן. וּבְהַאי, לָא נַפְקָן, וְלָא מְשַׁטְּטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. But at the time when the limbs and the fat of the offerings were burnt, the smoke provided them a full repast of the kind suited to their station, and being busy with this they forgot to come forth and roam about the Holy Land.
עֶרֶב: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ל״ח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, דְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, אִינּוּן מִתְעָרְבֵי בְּשׁוּלְטָנוּ דְּלֵילְיָא. וְעַל דָּא לָא שַׁוְיוּהָא חוֹבָא לִצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לְאַתְקְנָא לָהּ כְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ הֲוָה מָארִי (מדכי) מַשְׁכְּנָא, וּמְתַקֵּן לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. Now the evening prayer, as I have said, is not obligatory, because these bands of demons participate in the dominion of the night, and only Jacob was able to fix it.
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רְשׁוּ, צְלוֹתָא דָּא אִיהוּ לְאַגָּנָא עָלָן מִגּוֹ פַּחַד בַּלֵּילוֹת, מִגּוֹ פַּחַד דְּכַמָּה סִטְרִין דְּגֵיהִנָּם, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא טַרְדֵי לְחַיָּיבַיָּא בַּגֵּיהִנָּם, עַל חַד תְּרֵין מִבִּימָמָא. וּבְּגִין כָּךְ, מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר וְהוּא רַחוּם, דְּאִיהוּ בְּגִין פַּחַד דְּגֵיהִנָּם. וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח פַּחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא דִּינָא אַחֲרָא, אָסִיר לְאַתְעַרָא לֵיהּ, דְּאִתְחָזֵי דְּהָא לֵית רְשׁוּ לְשַׁבָּת לְאַעְבְּרָא דִּינָא מֵעָלְמָא. However, although the evening prayer is not legally obligatory, yet it has a protective influence against the terrors of the night, against the fear of Gehenna, for at night the wicked receive a punishment double that which is executed upon them by day. Therefore the Israelites introduce the evening prayer for weekdays with the verses: “And he is merciful, he forgiveth iniquity, and destroyeth not: yea, many a time he turneth his anger away, and doth not stir up all his wrath” (Ps. 78, 28). This is recited because of the fear of Gehenna. But on Sabbath, when there is no fear of the punishment of Gehenna nor of any judgement, one may not recite these verses lest he thus awaken the evil spirits, causing them to appear and become active.
וְפַחַד דְּקִטְרוּגָא דְּנִשְׁמָתִין, כַּד בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, לְאִתְחֲזָּאָה קָמֵי מָארֵיהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. פַּחַד דְּכַמָּה מַזִּיקִין וְקִטְרוּגִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּלֵילְיָא, וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְנַזְּקָא, לְמַאן דְּנָפִיק מִתְּרַע בֵּיתֵיהּ לְבַר, וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ. To counteract the fear of the accuser and slanderer of souls we conclude the Hashkibenu prayer (“Cause us, O Lord, to lie down in peace”) with the words: “Blessed art Thou, O Lord, who guardest Thy people Israel for ever. Amen”. To counteract the fear of the many devils and accusers which are present in the night and have power to injure anyone who leaves his house at that time, we say: “Guard our going out and our coming in unto life and unto peace.”
וְעַל כָּל דָּא, מִגּוֹ דְּחִילוּ דְּכָל דָּא, אֲנָן מַפְקִידִינָן גּוּפִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, לְמַלְכוּתָא עִלָּאָה, דִּי שׁוּלְטָנוּ דְּכֹלָּא בִּידָהָא. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּעַרְבִית, בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא. הַשְׁתָּא דְּקָרְבְּנִין וּמַדְבְּחָן לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֲנָן עַבְדֵּינָן כָּל תִּקּוּנִין דְּאֲנָן עַבְדִין עַל רָזָא דְּנָא. From the fear of all these things we deliver in trust our bodies, souls and spirits to Heaven above, to the Supernal Kingdom which has dominion over all of them. Therefore we recite every night the evening prayers, performing all this to counteract the mysterious influences of the evil spirits now that there are no sacrifices to keep them at bay.
בְּפַלְגוּ לֵילְיָא, כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, בָּטַשׁ בְּכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְתָבַר (חד טנרא תקיפא) (צ"ז ע"א) סִטְרָא אַחֲרָא, וְעָאל וְשָׁאט לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין עַיְילִין לְדוּכְתַיְיהוּ, וְאִתְּבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא שַׁלְטִין. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְהָא אִתְּמַר. At midnight, when the north wind awakens, it beats against all the abodes of those malevolent spirits, cracking in twain a gigantic mighty rock, the stronghold of the “other side”, and rushes about everywhere, both above and below; and all the evil demons return to their places, for their power is then broken and they have no influence. Then the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to have joyous fellowship with the righteous, as has been related before.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, אִתְגְּנִיז מִקָּמֵי נְהוֹרָא דִּימָמָא, כְּדֵין בֹּקֶר שַׁלְטָא, וְאִתְעֲבָּר שׁוּלְטָנוּ דְּעֶרֶב, (וכדין) הַאי בֹּקֶר, אִיהוּ בֹּקֶר דְּאוֹר קַדְמָאָה, הַאי בֹּקֶר, אַשְׁלִים טִיבוּ לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. מִנֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. הַאי אַשְׁקֵי לְגִנְתָּא. הַאי אִיהוּ נְטִירוּ דְּכָל עָלְמָא. When morning comes, the light of the lamp which rules the midnight hours hides before the light of the day. The morning has now full sway and dominion and the reign of the night is past. This is the morning of primaeval light, the morning which sheds beneficence throughout all the worlds. From it all celestial and terrestrial beings imbibe nourishment. It waters the Garden with supernal dews. It guards the whole Universe.
הָכָא רָזָא לְיַדְעֵי מִדִּין, (נ"ז ע"א) מַאן דְּבָעֵי לְמֵיפַק לְאָרְחָא, יְקוּם בְּנָגְהָא, וְיִשְׁגַּח בְּאִסְתַּכְּלוּתָא לְפוּם שַׁעֲתָא, לִסְטַר (קי"ב ע"ב) מִזְרָח, וְיֶחֱמֵי כְּחֵיזוּ דְּאַתְוָון דְּבַטְשֵׁי בִּרְקִיעָא, דָּא סָלִיק וְדָא נָחִית. וְאִלֵּין אִינּוּן נְצִיצוּ דְּאַתְוָון, דְּאִתְבְּרוּן בְּהוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. Here is a mystery which is entrusted to “those who know the measures” of things spiritual. He who has to set out on a journey in the morning should rise at break of day and at a certain specially ordained moment turn and look towards the east. He will then behold a kind of letters which break through the surface of the sky, some ascending and some descending. These are flashed forth from those letters with which the heavens and the earth were created.
אִי אִיהוּ יָדַע בְּרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, וְיִדְכַּר לוֹן כַּדְקָא חֲזִי, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא. יֶחמֵי גּוֹ נְהִירוּ דְּנָגְהָא דִּרְקִיעָא שִׁית יוֹדִי"ן, תְּלַת לִסְטַר יְמִינָא, וּתְלַת לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּתְלַת וָוִין, דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְנַצְצֵי בִּרְקִיעָא. וְאִינּוּן אַתְוָון דְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּכְדֵין יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ, וְיִפּוּק לְאָרְחָא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא אַקְדִּימַת עִמֵּיהּ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. If the watcher is cognizant of the mystery of the letters which form the mystic Holy Name of forty-two letters, and if he should in this hour be mindful of them with devout intent, with a loving heart, then will he behold in the luminous heaven six Yods, three upon the right side and three upon the left; also three Vaus, which ascend and descend and sparkle in the firmament. These are the number of the initial letters of the words of the priestly blessing. He should then say his morning prayers and set forth upon his journey, because, verily, the Shekinah Herself goes before him; happy is his lot!
כַּד אָתֵי הַאי בֹּקֶר, עַמּוּדָא חַד נָעִיץ בִּסְטַר דָּרוֹם, לְגוֹ מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא, דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא. בַּר מֵהַהוּא עַמּוּדָא, דְּאִיהוּ (קפ"ד ע"ב) נָעִיץ בְּאֶמְצָעוּ דְּגִנְתָּא. וְעַמּוּדָא דָּא, אִיהוּ נָהִיר (ויחי רי"ט ע"א) בִּנְהִירוּ דִּתְלַת גַּוְונִין, מְרֻקָּמָא דְּאַרְגְּוָונָא. בְּהַהוּא עַמּוּדָא, קַיְּימָא עַנְפָא חֲדָא, בְּהַהוּא עַנְפָא, אִתְעֲתָּדוּ תְּלַת צִפֳּרִין, מִתְעַרִין צִפְצֻפָא לְשַׁבְּחָא. When morning arrives, a mysterious pillar appears in the South, in that portion of the firmament beneath which the Garden of Eden is stretched: this is a different pillar from the one which is in the midst of the Garden. The pillar set in the South flashes with the brightness of three colours, purple-woven. On that pillar there is a branch, on which three birds sit, chirping hymns of praise.
Terumah 9:73 (Chapter 09) (Terumah) (Zohar)
Terumah 9:73 (Chapter 09) (Terumah) (Zohar) somebodyוּכְתִיב (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל הָכָא עִדָּן עִדָנִין הוּא דִּצְלוֹתָא דְּכָל יוֹמָא. וְחַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ בְּהָנֵי תְּלַת זִמְנִין. עֶרֶב, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא. וָבֹקֶר, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהֲרָא. וְצָהֳרַיִם, (לאו האי אתר דאקרי חשך, אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי, אבל זמנא דצלותא דמנחה) אֲתָר דְּאִתְקְרֵי חֹשֶׁךְ אִיהוּ, דְּאָחִיד בַּעֶרֶב, וְקַיְּימָא דָּא עִם דָּא. It is written: “Morning and evening and at noon will I pray and cry aloud ” (Ps. 55, 17). We have referred on another occasion to this verse. It speaks of three seasons for prayer, and the companions have interpreted the significance of the three times in the following way’ “Evening” is the mirror which has no radiance, “morning” the radiant mirror, while “noon” is symbolic of a place which should properly be called “darkness”, because it adjoins the evening, only it is designated by the very opposite by a certain elegance of language,
וּמַה דְּאִתְּמַר צָהֳרַיִם, דְּאִיהוּ תּוּקְפָּא דְּשִׁמְשָׁא. לִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט. וְהָכִי אִיהוּ אָרְחָא, לְבַר נָשׁ אוּכָם, קָרָאן לֵיהּ חִוָּור, וְלִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט, וּלְזִמְנִין לְחִוָּור קָרָאן לֵיהּ אוּכָם, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:א׳) כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקָח (עמוס ט׳:ז׳) הֲלֹא כִבְנֵי כוּשִׁיִּים אַתֶּם לִי וְגוֹ'. just as, on occasion, black is called white, while sometimes white is called black; we read, for instance, of Moses’ wife that she was black (Num. 12, 1), and Israel are compared to the Aethiopians (Amos 9, 7).
עֶרֶב דָּא, צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. וּבְגִין דִּבְעֶרֶב דָּא אִתְעֲרָב בֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא, דְּחָשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, שַׁוּוּ לֵיהּ רְשׁוּת, וְלֵית לֵיהּ זְמַן קָבֻעַ, (קמ"א ע"א, קס"ב ע"א) אֵמוּרִין וּפְדָרִין מִתְאַכְּלִין בְּהַאי זִמְנָא, וּמִכָּאן אִתְּזָנוּ כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, דְּנָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּלֵילְיָא. The evening prayer is not obligatory, and there is no fixed time for it, because the evening is influenced by the “other side”, which is dark and rules by night. The limbs and fatty portions of sacrifices used to be burnt on the altar in the evening, and from that moment numbers of groups of demons which issue and have sway by night receive their nourishment.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הָא תָּנִינָן, דְּכָל אִינּוּן מָארֵי סִטְרָא אַחֲרָא דְּרוּחַ מִסְאֳבָא, לָא שַׁלְטֵי (ק"מ ע"ב) בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהָא מִתְעָרֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי, וְאָסִיר לְאִתְּעָרָא לוֹן לְשַׁרְיָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא. It may be said, have we not been taught that the messengers of the “other side”, of the spirit of impurity, had by rights no power in the Holy Land, and so if by this means the Israelites were to rouse them, would they not be doing something forbidden?
אֶלָּא בְּלֵילְיָא, הַהוּא תְּנָנָא סָלִיק, וְלָא סָלִיק כְּגַוְונָא דְּקָרְבְּנָא אַחֲרָא, דְּהֲוָה סָלִיק תְּנָנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְהָכָא הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא לְחָד נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן כָּל מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְכֵיוָן דְּהַהוּא תְּנָנָא סָלִיק (קמ"א ע"א, רמ"ב ע"ב) וְעָקִים אֹרַח לְהַהוּא סִטְרָא כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִתְזָנִין וְקַיְימִין וְעָאלִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ נָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּעָלְמָא. The answer would be that the smoke of those parts was wont to ascend, not as the smoke of other sacrifices, which did ascend in a straight line heavenward: for these fumes rose and dispersed into a cavern in the North, where dwell all the hosts of evil spirits, and when the smoke arose, as we have said, as it floated upward in a crooked line towards that place, all those malevolent beings would feed on it, and so would remain where they were, dispersing not throughout the earth.
חַד מְמָנָא קַיְּימָא לְהַהוּא סִטְרָא, עַל הַהוּא נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, בְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, סַנְגִירְיָ"א שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא תְּנָנָא עָקִים אָרְחֵיהּ וְסָלִיק, הַאי מְמָנָא וְשִׁתִּין אֶלֶף רִבּוֹא מַשְׁרְיָין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן לְקַבְּלָא לֵיהּ, וּלְאַתְּזְנָא מִנֵּיהּ, וְקַיְימִין בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וְעָאלִין בְּחַד פִּתְחָא דְּאִקְרֵי קֶרִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ח) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְגוֹ', וּכְתִיב, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, בְּהַהוּא רוּגְזָא דְּנָפִיק מִפִּתְחָא דְּקֶרִי. One particular evil spirit was appointed over the others in that northerly cavern: his name was Synegoria,1‘ Lit. “advocacy, justification” Perhaps a corruption for Sangorin (frorr. sanguis), “bloodthirsty”. and when the smoke began to ascend crookedly and to draw near, he and sixty thousand myriads of other spirits would rise up to meet it in order to imbibe nourishment therefrom. They would stand within their cavern and then pass through the door called “keri” (lit. defilement). It is to this door that there is an allusion in the words, “If ye walk contumaciously (in keri) unto me, then will I also walk contumaciously unto you” (Lev. 27, 24, 25); that is, the.wrath and anger which come out from that door called Keri will be wreaked on those who walk contumaciously.
וְאִלֵּין אִינּוּן דִּמְשַׁטְּטֵי בְּלֵילְיָא, (רס"ד ע"א, רס"ז ע"א) וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין נָפְקִין לְסַלְּקָא, לְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, אִינּוּן נָפְקִין, וּמְקַטְרְגָן לוֹן, וְלָא יַכְלִין לְסַלְּקָא וּלְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, בַּר אִינּוּן חֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִים, דְּאִינּוּן בַּקְעִין רְקִיעִים וַאֲוִירִים וְסַלְּקִין. וְאִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקִין, וּמוֹדִיעִין מִלִּין כְּדִיבִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְחַזְּיָין לוֹן בְּדִיּוּקְנִין אַחֲרָנִין, וְחַיְיכָאן בְּהוּ, עַד דְּאוֹשְׁדִין זַרְעָא, וְאִקְרוּן מָארֵיהוֹן דְּקֶרִי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּנָפְקִין מִפִּתְחָא דְּקֶרִי, גַּרְמֵי לוֹן. These are the spirits who roam about by night. When the souls of the righteous emerge from the earth into the upper spaces in order to ascend heavenward, these same spirits also appear and contend with them, in order to prevent them from reaching and entering their heavenly habitation and rest. And, indeed, they bar the way to all save only the souls of the most supreme saints, which break through all firmaments and aethers until they reach the highest sphere. The demoniac hosts speak Iying words to the children of men, disguising themselves in other forms, and seducing them till they defile themselves.
וּבְשַׁעֲתָא דְּמִתְאַכְּלֵי אֵמוּרִין וּפְדָרִין, הַהוּא תְּנָנָא הֲוֵי רַוֵּי לוֹן, וְזָן לוֹן, כְּפוּם יְקָרָא דִּלְהוֹן, הָכִי מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מַה דְּאִתְחָזֵי לוֹן. וּבְהַאי, לָא נַפְקָן, וְלָא מְשַׁטְּטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. But at the time when the limbs and the fat of the offerings were burnt, the smoke provided them a full repast of the kind suited to their station, and being busy with this they forgot to come forth and roam about the Holy Land.
עֶרֶב: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ל״ח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, דְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, אִינּוּן מִתְעָרְבֵי בְּשׁוּלְטָנוּ דְּלֵילְיָא. וְעַל דָּא לָא שַׁוְיוּהָא חוֹבָא לִצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לְאַתְקְנָא לָהּ כְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ הֲוָה מָארִי (מדכי) מַשְׁכְּנָא, וּמְתַקֵּן לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. Now the evening prayer, as I have said, is not obligatory, because these bands of demons participate in the dominion of the night, and only Jacob was able to fix it.
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רְשׁוּ, צְלוֹתָא דָּא אִיהוּ לְאַגָּנָא עָלָן מִגּוֹ פַּחַד בַּלֵּילוֹת, מִגּוֹ פַּחַד דְּכַמָּה סִטְרִין דְּגֵיהִנָּם, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא טַרְדֵי לְחַיָּיבַיָּא בַּגֵּיהִנָּם, עַל חַד תְּרֵין מִבִּימָמָא. וּבְּגִין כָּךְ, מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר וְהוּא רַחוּם, דְּאִיהוּ בְּגִין פַּחַד דְּגֵיהִנָּם. וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח פַּחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא דִּינָא אַחֲרָא, אָסִיר לְאַתְעַרָא לֵיהּ, דְּאִתְחָזֵי דְּהָא לֵית רְשׁוּ לְשַׁבָּת לְאַעְבְּרָא דִּינָא מֵעָלְמָא. However, although the evening prayer is not legally obligatory, yet it has a protective influence against the terrors of the night, against the fear of Gehenna, for at night the wicked receive a punishment double that which is executed upon them by day. Therefore the Israelites introduce the evening prayer for weekdays with the verses: “And he is merciful, he forgiveth iniquity, and destroyeth not: yea, many a time he turneth his anger away, and doth not stir up all his wrath” (Ps. 78, 28). This is recited because of the fear of Gehenna. But on Sabbath, when there is no fear of the punishment of Gehenna nor of any judgement, one may not recite these verses lest he thus awaken the evil spirits, causing them to appear and become active.
וְפַחַד דְּקִטְרוּגָא דְּנִשְׁמָתִין, כַּד בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, לְאִתְחֲזָּאָה קָמֵי מָארֵיהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. פַּחַד דְּכַמָּה מַזִּיקִין וְקִטְרוּגִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּלֵילְיָא, וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְנַזְּקָא, לְמַאן דְּנָפִיק מִתְּרַע בֵּיתֵיהּ לְבַר, וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ. To counteract the fear of the accuser and slanderer of souls we conclude the Hashkibenu prayer (“Cause us, O Lord, to lie down in peace”) with the words: “Blessed art Thou, O Lord, who guardest Thy people Israel for ever. Amen”. To counteract the fear of the many devils and accusers which are present in the night and have power to injure anyone who leaves his house at that time, we say: “Guard our going out and our coming in unto life and unto peace.”
וְעַל כָּל דָּא, מִגּוֹ דְּחִילוּ דְּכָל דָּא, אֲנָן מַפְקִידִינָן גּוּפִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, לְמַלְכוּתָא עִלָּאָה, דִּי שׁוּלְטָנוּ דְּכֹלָּא בִּידָהָא. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּעַרְבִית, בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא. הַשְׁתָּא דְּקָרְבְּנִין וּמַדְבְּחָן לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֲנָן עַבְדֵּינָן כָּל תִּקּוּנִין דְּאֲנָן עַבְדִין עַל רָזָא דְּנָא. From the fear of all these things we deliver in trust our bodies, souls and spirits to Heaven above, to the Supernal Kingdom which has dominion over all of them. Therefore we recite every night the evening prayers, performing all this to counteract the mysterious influences of the evil spirits now that there are no sacrifices to keep them at bay.
בְּפַלְגוּ לֵילְיָא, כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, בָּטַשׁ בְּכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְתָבַר (חד טנרא תקיפא) (צ"ז ע"א) סִטְרָא אַחֲרָא, וְעָאל וְשָׁאט לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין עַיְילִין לְדוּכְתַיְיהוּ, וְאִתְּבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא שַׁלְטִין. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְהָא אִתְּמַר. At midnight, when the north wind awakens, it beats against all the abodes of those malevolent spirits, cracking in twain a gigantic mighty rock, the stronghold of the “other side”, and rushes about everywhere, both above and below; and all the evil demons return to their places, for their power is then broken and they have no influence. Then the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to have joyous fellowship with the righteous, as has been related before.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, אִתְגְּנִיז מִקָּמֵי נְהוֹרָא דִּימָמָא, כְּדֵין בֹּקֶר שַׁלְטָא, וְאִתְעֲבָּר שׁוּלְטָנוּ דְּעֶרֶב, (וכדין) הַאי בֹּקֶר, אִיהוּ בֹּקֶר דְּאוֹר קַדְמָאָה, הַאי בֹּקֶר, אַשְׁלִים טִיבוּ לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. מִנֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. הַאי אַשְׁקֵי לְגִנְתָּא. הַאי אִיהוּ נְטִירוּ דְּכָל עָלְמָא. When morning comes, the light of the lamp which rules the midnight hours hides before the light of the day. The morning has now full sway and dominion and the reign of the night is past. This is the morning of primaeval light, the morning which sheds beneficence throughout all the worlds. From it all celestial and terrestrial beings imbibe nourishment. It waters the Garden with supernal dews. It guards the whole Universe.
הָכָא רָזָא לְיַדְעֵי מִדִּין, (נ"ז ע"א) מַאן דְּבָעֵי לְמֵיפַק לְאָרְחָא, יְקוּם בְּנָגְהָא, וְיִשְׁגַּח בְּאִסְתַּכְּלוּתָא לְפוּם שַׁעֲתָא, לִסְטַר (קי"ב ע"ב) מִזְרָח, וְיֶחֱמֵי כְּחֵיזוּ דְּאַתְוָון דְּבַטְשֵׁי בִּרְקִיעָא, דָּא סָלִיק וְדָא נָחִית. וְאִלֵּין אִינּוּן נְצִיצוּ דְּאַתְוָון, דְּאִתְבְּרוּן בְּהוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. Here is a mystery which is entrusted to “those who know the measures” of things spiritual. He who has to set out on a journey in the morning should rise at break of day and at a certain specially ordained moment turn and look towards the east. He will then behold a kind of letters which break through the surface of the sky, some ascending and some descending. These are flashed forth from those letters with which the heavens and the earth were created.
אִי אִיהוּ יָדַע בְּרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, וְיִדְכַּר לוֹן כַּדְקָא חֲזִי, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא. יֶחמֵי גּוֹ נְהִירוּ דְּנָגְהָא דִּרְקִיעָא שִׁית יוֹדִי"ן, תְּלַת לִסְטַר יְמִינָא, וּתְלַת לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּתְלַת וָוִין, דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְנַצְצֵי בִּרְקִיעָא. וְאִינּוּן אַתְוָון דְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּכְדֵין יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ, וְיִפּוּק לְאָרְחָא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא אַקְדִּימַת עִמֵּיהּ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. If the watcher is cognizant of the mystery of the letters which form the mystic Holy Name of forty-two letters, and if he should in this hour be mindful of them with devout intent, with a loving heart, then will he behold in the luminous heaven six Yods, three upon the right side and three upon the left; also three Vaus, which ascend and descend and sparkle in the firmament. These are the number of the initial letters of the words of the priestly blessing. He should then say his morning prayers and set forth upon his journey, because, verily, the Shekinah Herself goes before him; happy is his lot!
כַּד אָתֵי הַאי בֹּקֶר, עַמּוּדָא חַד נָעִיץ בִּסְטַר דָּרוֹם, לְגוֹ מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא, דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא. בַּר מֵהַהוּא עַמּוּדָא, דְּאִיהוּ (קפ"ד ע"ב) נָעִיץ בְּאֶמְצָעוּ דְּגִנְתָּא. וְעַמּוּדָא דָּא, אִיהוּ נָהִיר (ויחי רי"ט ע"א) בִּנְהִירוּ דִּתְלַת גַּוְונִין, מְרֻקָּמָא דְּאַרְגְּוָונָא. בְּהַהוּא עַמּוּדָא, קַיְּימָא עַנְפָא חֲדָא, בְּהַהוּא עַנְפָא, אִתְעֲתָּדוּ תְּלַת צִפֳּרִין, מִתְעַרִין צִפְצֻפָא לְשַׁבְּחָא. When morning arrives, a mysterious pillar appears in the South, in that portion of the firmament beneath which the Garden of Eden is stretched: this is a different pillar from the one which is in the midst of the Garden. The pillar set in the South flashes with the brightness of three colours, purple-woven. On that pillar there is a branch, on which three birds sit, chirping hymns of praise.
Chapter 10
Chapter 10 somebodyTerumah 10 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar)
Terumah 10 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.
כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.
וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.
וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.
אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.
שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).
אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.
כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?
אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.
אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”
וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.
וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.
דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;
מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,
(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).
בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?
אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.
בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.
כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.
וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,
א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….1The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
בְּכֹלָּא אִינּוּן רַבְרְבָן, אִינּוּן רַבְרְבָן בְּגַרְמַיְיהוּ. כַּד (לא) אַתְיָין יְחִידָאִין אִינּוּן רַבְרְבָן (נ"א דכר ונוקבא פשיטן) דְּכַד לא פְּשִׁיטָן יַתִּיר, אִינּוּן אַתְיָין כָּל אָת וְאָת בִּרְתִּיכָא דְּחַזֵּי לֵיהּ, כְּגוֹן שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת דְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשֶׁבַח, אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה. אִלֵּין אַתְוָון בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
תְּרֵין אַתְוָון אָחֲרָנִין דִּי בְּסוֹפָא: ש"ת. אִינּוּן בְּשִׁית שִׁית תֵּיבִין, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְנַפְקֵי מִתַּמָּן. כְּגוֹן: שֶׁבַח יִתְּנוּ לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם. תִּפְאֶרֶת וּגְדוּלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ.
אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון, בְּשִׁית שִׁית תְּרֵין אַתְוָון קַדְמָאֵי, בְּחָמֵשׁ חָמֵשׁ. כֻּלְּהוּ שְׁאָר אַתְוָון דִּי בְּאֶמְצָעִיתָא, כֻּלְּהוּ בְּאַרְבַּע אַרְבַּע, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי וְאִינּוּן דִּבְסוֹפָא, אִינּוּן שְׁלִימוּ דִּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ כ"ב תֵּיבִין, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון עִלָּאִין. אִשְׁתָּאֲרוּ תִּמְנֵיסָר אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּקָא סָלְקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ לְאַרְבַּע אַרְבַּע, לְשִׁבְעִין וּתְרֵין תֵּיבִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, גְּלִיפָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטָּר בְּהוּ. וּשְׁמָא דָּא, אִיהוּ מְעַטְּרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְסָלִיק בְּרָזָא דָּא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ גּוֹ שְׁלִיחוּתָא (דמאריה) דִּשְׁכִינְתָּא.
וְסִימָנִיךָ דְּאִלֵּין אַתְוָון, דְּקָא מִתְעַטְּרָן בִּשְׁבָחָא עִלָּאָה, דָּא קַדְמָאֵי וְסוֹפֵי, דְּסַלְּקִין בְּעִטְּרַיְיהוּ אִינּוּן א"ת ב"ש. אָלֶף בְּחָמֵשׁ. תָּי"ו בְּשִׁי"ת. בֵּית בְּחֲמֵשׁ. שִׁי"ן בְּשִׁית. בְּגִין כָּךְ רָזָא דְּא"ת ב"ש כְּלָלָא דְּכ"ב אַתְוָון, דְּאִינּוּן עֲטָּרָה דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. (ס"א דשמא קדישא).
וְסִימָן דְּאִינּוּן אַתְוָון אָחֲרָנִין דְּסַלְּקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ, גַ"ר. שָׁארֵי בְּגִימֶ"ל, וְסִיֵּים בְּרֵי"שׁ, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. א"ת ב"ש, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ג"ר, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא, דְּסַלְּקָא לְע"ב, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִגּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)
וּבְגִין כַּךְ הַהוּא שְׁמָא דְּע"ב כְּלִילָא בְּרָזָא דַּאֲבָהָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, לְמֶהוֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְלָאו שְׁמָא עִלָּאָה, כְּאִינּוּן שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְאַחֲדָן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל רָזָא דִּילֵיהּ, דָּוִד מַלְכָּא, דְּמִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן.
שְׁמָא דְּמ"ב אַתְוָון רָזָא דִּילֵיהּ אֲבָהָן, דְּקָא (ויקרא ע"ט ע"א, ק"ח, רנ"ו ע"ב) מִתְעַטְּרָן בְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְעָלְמָא עִלָּאָה בְּמַה דִּלְעֵילָּא. (ס"א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) וְעַל דָּא, סָלִיק וְלָא נָחִית, אִתְעַטָּר גּוֹ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ.
שְׁמָא דְּע"ב אַתְוָון, דָּוִד דְּקָא (בראשית ל"ג ע"ב, ר"ז ע"ב, רל"ד ע"ב, ויקרא ק"נ ע"ב) מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן, וְרָזָא דִּילֵיהּ סָלִיק וְנָחִית, כְּגַוְונָא דָּא מצפ"ץ, (מצפ"ץ) שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי. אִינּוּן תְּרֵיסַר, רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא, דְּנָפִיק מֵחָד, דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ וּבְגִין כַּךְ (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ"ב דסליק ולא נחית ועל דא) שְׁמָא דְּע"ב סָלִיק וְנָחִית, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא. שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילָן, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא, וְהַהוּא דְּנָחִית בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אַתְוָון קַדְמָאֵי סַלְּקִין בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאַתְוָון אַחֲרָנִין נַחְתֵּי בְּחוּשְׁבָּנָא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא.
שְׁמָא דְּמ"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא עִלָּאָה. שְׁמָא דְּע"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא תַּתָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּמִשְׁתַּדֵּל לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשַׁבָּת דְּקָא מְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. מְשַׁבַּח לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּע"ב, ובכ"ב תֵּיבִין, רָזָא דְּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּתִתְעַטֵּר בֵּיהּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וְעַל דָּא, אֵל אָדוֹן, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ, וּפְרִיחוּ (ס"א ופריכו) דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּפְרִיחוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא גּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה.
א"ת ב"ש, סַלְּקִין (רס"א ע"א) וְנַחְתִּין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ ב"ם סַלְּקִין וְלָא נַחְתִּין, וְסִימָנִיךְ, דָּא שַׁבָּ"ת בִּלְחוֹדוֹי. וְדָא שַׁבָּ"ת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּסַלְּקָא רָזָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָא כֹּלָּא בְּאֵין סוֹף.
אֵל בָּרוּךְ, דָּא סִדּוּרָא דְּאַתְוָון זְעִירִין, וְתִקּוּנֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא בִּצְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון זְעִירִין, לֵית (ר"ה ע"ב) רְוָוחָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִינּוּן תִּקּוּנִי עוּלֵימָתָן דְּאַתְיָין עִם מַטְרוֹנִיתָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה.
קְדוּשָּׁא דָּא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. וְהָא אוּקִימְנָא, כָּל קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, יָחִיד אָסִיר לֵיהּ לְמֵימַר. תַּרְגּוּם, לְעוֹלָם בְּיָחִיד, וְלָא בְּסַגִּיאִין, וְיָחִיד אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּילֵיהּ וַדַּאי, וְלָא סַגִּיאִין. וְסִימָן לְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. שְׁנַיִם לִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין אִיהוּ, דְּוַדַּאי קְדוּשָׁה דְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אָסִיר אִיהִי (קכ"ט) בְּיָחִיד. קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם אָסִיר אִיהוּ בְּסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּיָחִיד לְעוֹלָם. אֶחָד תַּרְגּוּם תָּנֵינָן, וְלָא תְּרֵין וְלָא יַתִּיר. תַּרְגּוּם אַתְיָא לְמִיעוּטָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. לָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַתְיָא לִרְבוּיָיא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּמַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין. וּבְתַרְגּוּם מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. אֶחָד תָּנִינָן, וְלָא יַתִּיר, וְלָא מַעֲלִין כְּלָל.
קְדוּשָּׁא דָּא, קְדוּשָׁתָא דְּאִתְקַדְּשַׁת שְׁכִינְתָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין דִּילָהּ, לְאִתְתַקְּנָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהִי קְדוּשַׁת עָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהִי מְיוּשָׁב וְלָא בַּעֲמִידָה. קְדוּשָׁה אַחֲרָא דְּאַהֲדוּרֵי צְלוֹתָא, אִיהִי קְדוּשָׁתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּבְגִין כַּךְ אִיהִי בַּעֲמִידָה, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְתַתָּא, וְכָל מִלּוֹי דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִיהוּ בַּעֲמִידָה וְלָא מְיוּשָׁב.
וּבְכָל הָנֵי קְדוּשְׁתֵי, יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בְּהוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁה דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה מְיוּשָׁב. וּבִקְדוּשָּׁה דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה מְעוּמָד. קְדוּשָׁה אַחֲרָא, אִיהִי (רס"א ע"ב) תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, בְּגִינֵי כַּךְ אִיהִי בָּתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִיהִי תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, עַל קְדוּשָׁן אַחֲרָנִין, אִיהִי לְבָתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּכָל חַד וְחַד בָּעֵי לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת, אִתְתָּקַּן לְכָל יָחִיד וְיָחִיד קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם.
וְאִי תֵּימָא הָא אִית בָּהּ קְדוּשַׁת לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לַצִּבּוּר, לְאִתְקַדְּשָׁא כֻּלְּהוּ בִּכְלָל, בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה. וּבְגִין דְּיָחִיד לֵית לֵיהּ רְשׁוּת, לְאוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּלְאִתְקַדְּשָׁא יְחִידָאי, אַתְקִינוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן תַּרְגּוּם, וְאִיהוּ בְּיָחִיד, לְאִתְקַדְּשָׁא כָּל חַד וְחַד בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ קְדוּשָׁה יַתִּיר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקָא מִתְקַדְּשֵׁי בְּקִדּוּשֵׁי עִלָּאֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּבֵקִין לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם.
Terumah 10:106 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar)
Terumah 10:106 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.
כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.
וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.
וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.
אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.
שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).
אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.
כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?
אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.
אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”
וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.
וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.
דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;
מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,
(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).
בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?
אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.
בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.
כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.
וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,
א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….1The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
בְּכֹלָּא אִינּוּן רַבְרְבָן, אִינּוּן רַבְרְבָן בְּגַרְמַיְיהוּ. כַּד (לא) אַתְיָין יְחִידָאִין אִינּוּן רַבְרְבָן (נ"א דכר ונוקבא פשיטן) דְּכַד לא פְּשִׁיטָן יַתִּיר, אִינּוּן אַתְיָין כָּל אָת וְאָת בִּרְתִּיכָא דְּחַזֵּי לֵיהּ, כְּגוֹן שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת דְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשֶׁבַח, אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה. אִלֵּין אַתְוָון בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
תְּרֵין אַתְוָון אָחֲרָנִין דִּי בְּסוֹפָא: ש"ת. אִינּוּן בְּשִׁית שִׁית תֵּיבִין, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְנַפְקֵי מִתַּמָּן. כְּגוֹן: שֶׁבַח יִתְּנוּ לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם. תִּפְאֶרֶת וּגְדוּלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ.
אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון, בְּשִׁית שִׁית תְּרֵין אַתְוָון קַדְמָאֵי, בְּחָמֵשׁ חָמֵשׁ. כֻּלְּהוּ שְׁאָר אַתְוָון דִּי בְּאֶמְצָעִיתָא, כֻּלְּהוּ בְּאַרְבַּע אַרְבַּע, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי וְאִינּוּן דִּבְסוֹפָא, אִינּוּן שְׁלִימוּ דִּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ כ"ב תֵּיבִין, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון עִלָּאִין. אִשְׁתָּאֲרוּ תִּמְנֵיסָר אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּקָא סָלְקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ לְאַרְבַּע אַרְבַּע, לְשִׁבְעִין וּתְרֵין תֵּיבִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, גְּלִיפָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטָּר בְּהוּ. וּשְׁמָא דָּא, אִיהוּ מְעַטְּרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְסָלִיק בְּרָזָא דָּא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ גּוֹ שְׁלִיחוּתָא (דמאריה) דִּשְׁכִינְתָּא.
וְסִימָנִיךָ דְּאִלֵּין אַתְוָון, דְּקָא מִתְעַטְּרָן בִּשְׁבָחָא עִלָּאָה, דָּא קַדְמָאֵי וְסוֹפֵי, דְּסַלְּקִין בְּעִטְּרַיְיהוּ אִינּוּן א"ת ב"ש. אָלֶף בְּחָמֵשׁ. תָּי"ו בְּשִׁי"ת. בֵּית בְּחֲמֵשׁ. שִׁי"ן בְּשִׁית. בְּגִין כָּךְ רָזָא דְּא"ת ב"ש כְּלָלָא דְּכ"ב אַתְוָון, דְּאִינּוּן עֲטָּרָה דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. (ס"א דשמא קדישא).
וְסִימָן דְּאִינּוּן אַתְוָון אָחֲרָנִין דְּסַלְּקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ, גַ"ר. שָׁארֵי בְּגִימֶ"ל, וְסִיֵּים בְּרֵי"שׁ, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. א"ת ב"ש, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ג"ר, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא, דְּסַלְּקָא לְע"ב, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִגּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)
וּבְגִין כַּךְ הַהוּא שְׁמָא דְּע"ב כְּלִילָא בְּרָזָא דַּאֲבָהָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, לְמֶהוֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְלָאו שְׁמָא עִלָּאָה, כְּאִינּוּן שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְאַחֲדָן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל רָזָא דִּילֵיהּ, דָּוִד מַלְכָּא, דְּמִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן.
שְׁמָא דְּמ"ב אַתְוָון רָזָא דִּילֵיהּ אֲבָהָן, דְּקָא (ויקרא ע"ט ע"א, ק"ח, רנ"ו ע"ב) מִתְעַטְּרָן בְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְעָלְמָא עִלָּאָה בְּמַה דִּלְעֵילָּא. (ס"א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) וְעַל דָּא, סָלִיק וְלָא נָחִית, אִתְעַטָּר גּוֹ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ.
שְׁמָא דְּע"ב אַתְוָון, דָּוִד דְּקָא (בראשית ל"ג ע"ב, ר"ז ע"ב, רל"ד ע"ב, ויקרא ק"נ ע"ב) מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן, וְרָזָא דִּילֵיהּ סָלִיק וְנָחִית, כְּגַוְונָא דָּא מצפ"ץ, (מצפ"ץ) שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי. אִינּוּן תְּרֵיסַר, רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא, דְּנָפִיק מֵחָד, דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ וּבְגִין כַּךְ (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ"ב דסליק ולא נחית ועל דא) שְׁמָא דְּע"ב סָלִיק וְנָחִית, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא. שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילָן, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא, וְהַהוּא דְּנָחִית בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אַתְוָון קַדְמָאֵי סַלְּקִין בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאַתְוָון אַחֲרָנִין נַחְתֵּי בְּחוּשְׁבָּנָא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא.
שְׁמָא דְּמ"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא עִלָּאָה. שְׁמָא דְּע"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא תַּתָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּמִשְׁתַּדֵּל לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשַׁבָּת דְּקָא מְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. מְשַׁבַּח לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּע"ב, ובכ"ב תֵּיבִין, רָזָא דְּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּתִתְעַטֵּר בֵּיהּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וְעַל דָּא, אֵל אָדוֹן, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ, וּפְרִיחוּ (ס"א ופריכו) דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּפְרִיחוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא גּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה.
א"ת ב"ש, סַלְּקִין (רס"א ע"א) וְנַחְתִּין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ ב"ם סַלְּקִין וְלָא נַחְתִּין, וְסִימָנִיךְ, דָּא שַׁבָּ"ת בִּלְחוֹדוֹי. וְדָא שַׁבָּ"ת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּסַלְּקָא רָזָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָא כֹּלָּא בְּאֵין סוֹף.
אֵל בָּרוּךְ, דָּא סִדּוּרָא דְּאַתְוָון זְעִירִין, וְתִקּוּנֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא בִּצְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון זְעִירִין, לֵית (ר"ה ע"ב) רְוָוחָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִינּוּן תִּקּוּנִי עוּלֵימָתָן דְּאַתְיָין עִם מַטְרוֹנִיתָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה.
קְדוּשָּׁא דָּא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. וְהָא אוּקִימְנָא, כָּל קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, יָחִיד אָסִיר לֵיהּ לְמֵימַר. תַּרְגּוּם, לְעוֹלָם בְּיָחִיד, וְלָא בְּסַגִּיאִין, וְיָחִיד אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּילֵיהּ וַדַּאי, וְלָא סַגִּיאִין. וְסִימָן לְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. שְׁנַיִם לִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין אִיהוּ, דְּוַדַּאי קְדוּשָׁה דְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אָסִיר אִיהִי (קכ"ט) בְּיָחִיד. קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם אָסִיר אִיהוּ בְּסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּיָחִיד לְעוֹלָם. אֶחָד תַּרְגּוּם תָּנֵינָן, וְלָא תְּרֵין וְלָא יַתִּיר. תַּרְגּוּם אַתְיָא לְמִיעוּטָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. לָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַתְיָא לִרְבוּיָיא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּמַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין. וּבְתַרְגּוּם מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. אֶחָד תָּנִינָן, וְלָא יַתִּיר, וְלָא מַעֲלִין כְּלָל.
קְדוּשָּׁא דָּא, קְדוּשָׁתָא דְּאִתְקַדְּשַׁת שְׁכִינְתָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין דִּילָהּ, לְאִתְתַקְּנָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהִי קְדוּשַׁת עָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהִי מְיוּשָׁב וְלָא בַּעֲמִידָה. קְדוּשָׁה אַחֲרָא דְּאַהֲדוּרֵי צְלוֹתָא, אִיהִי קְדוּשָׁתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּבְגִין כַּךְ אִיהִי בַּעֲמִידָה, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְתַתָּא, וְכָל מִלּוֹי דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִיהוּ בַּעֲמִידָה וְלָא מְיוּשָׁב.
וּבְכָל הָנֵי קְדוּשְׁתֵי, יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בְּהוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁה דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה מְיוּשָׁב. וּבִקְדוּשָּׁה דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה מְעוּמָד. קְדוּשָׁה אַחֲרָא, אִיהִי (רס"א ע"ב) תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, בְּגִינֵי כַּךְ אִיהִי בָּתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִיהִי תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, עַל קְדוּשָׁן אַחֲרָנִין, אִיהִי לְבָתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּכָל חַד וְחַד בָּעֵי לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת, אִתְתָּקַּן לְכָל יָחִיד וְיָחִיד קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם.
וְאִי תֵּימָא הָא אִית בָּהּ קְדוּשַׁת לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לַצִּבּוּר, לְאִתְקַדְּשָׁא כֻּלְּהוּ בִּכְלָל, בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה. וּבְגִין דְּיָחִיד לֵית לֵיהּ רְשׁוּת, לְאוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּלְאִתְקַדְּשָׁא יְחִידָאי, אַתְקִינוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן תַּרְגּוּם, וְאִיהוּ בְּיָחִיד, לְאִתְקַדְּשָׁא כָּל חַד וְחַד בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ קְדוּשָׁה יַתִּיר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקָא מִתְקַדְּשֵׁי בְּקִדּוּשֵׁי עִלָּאֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּבֵקִין לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם.
Terumah 10:116-118 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar)
Terumah 10:116-118 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.
כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.
וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.
וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.
אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.
שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).
אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.
כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?
אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.
אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”
וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.
וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.
דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;
מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,
(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).
בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?
אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.
בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.
כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.
וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,
א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….1The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
בְּכֹלָּא אִינּוּן רַבְרְבָן, אִינּוּן רַבְרְבָן בְּגַרְמַיְיהוּ. כַּד (לא) אַתְיָין יְחִידָאִין אִינּוּן רַבְרְבָן (נ"א דכר ונוקבא פשיטן) דְּכַד לא פְּשִׁיטָן יַתִּיר, אִינּוּן אַתְיָין כָּל אָת וְאָת בִּרְתִּיכָא דְּחַזֵּי לֵיהּ, כְּגוֹן שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת דְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשֶׁבַח, אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה. אִלֵּין אַתְוָון בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
תְּרֵין אַתְוָון אָחֲרָנִין דִּי בְּסוֹפָא: ש"ת. אִינּוּן בְּשִׁית שִׁית תֵּיבִין, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְנַפְקֵי מִתַּמָּן. כְּגוֹן: שֶׁבַח יִתְּנוּ לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם. תִּפְאֶרֶת וּגְדוּלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ.
אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון, בְּשִׁית שִׁית תְּרֵין אַתְוָון קַדְמָאֵי, בְּחָמֵשׁ חָמֵשׁ. כֻּלְּהוּ שְׁאָר אַתְוָון דִּי בְּאֶמְצָעִיתָא, כֻּלְּהוּ בְּאַרְבַּע אַרְבַּע, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי וְאִינּוּן דִּבְסוֹפָא, אִינּוּן שְׁלִימוּ דִּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ כ"ב תֵּיבִין, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון עִלָּאִין. אִשְׁתָּאֲרוּ תִּמְנֵיסָר אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּקָא סָלְקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ לְאַרְבַּע אַרְבַּע, לְשִׁבְעִין וּתְרֵין תֵּיבִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, גְּלִיפָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטָּר בְּהוּ. וּשְׁמָא דָּא, אִיהוּ מְעַטְּרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְסָלִיק בְּרָזָא דָּא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ גּוֹ שְׁלִיחוּתָא (דמאריה) דִּשְׁכִינְתָּא.
וְסִימָנִיךָ דְּאִלֵּין אַתְוָון, דְּקָא מִתְעַטְּרָן בִּשְׁבָחָא עִלָּאָה, דָּא קַדְמָאֵי וְסוֹפֵי, דְּסַלְּקִין בְּעִטְּרַיְיהוּ אִינּוּן א"ת ב"ש. אָלֶף בְּחָמֵשׁ. תָּי"ו בְּשִׁי"ת. בֵּית בְּחֲמֵשׁ. שִׁי"ן בְּשִׁית. בְּגִין כָּךְ רָזָא דְּא"ת ב"ש כְּלָלָא דְּכ"ב אַתְוָון, דְּאִינּוּן עֲטָּרָה דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. (ס"א דשמא קדישא).
וְסִימָן דְּאִינּוּן אַתְוָון אָחֲרָנִין דְּסַלְּקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ, גַ"ר. שָׁארֵי בְּגִימֶ"ל, וְסִיֵּים בְּרֵי"שׁ, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. א"ת ב"ש, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ג"ר, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא, דְּסַלְּקָא לְע"ב, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִגּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)
וּבְגִין כַּךְ הַהוּא שְׁמָא דְּע"ב כְּלִילָא בְּרָזָא דַּאֲבָהָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, לְמֶהוֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְלָאו שְׁמָא עִלָּאָה, כְּאִינּוּן שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְאַחֲדָן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל רָזָא דִּילֵיהּ, דָּוִד מַלְכָּא, דְּמִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן.
שְׁמָא דְּמ"ב אַתְוָון רָזָא דִּילֵיהּ אֲבָהָן, דְּקָא (ויקרא ע"ט ע"א, ק"ח, רנ"ו ע"ב) מִתְעַטְּרָן בְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְעָלְמָא עִלָּאָה בְּמַה דִּלְעֵילָּא. (ס"א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) וְעַל דָּא, סָלִיק וְלָא נָחִית, אִתְעַטָּר גּוֹ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ.
שְׁמָא דְּע"ב אַתְוָון, דָּוִד דְּקָא (בראשית ל"ג ע"ב, ר"ז ע"ב, רל"ד ע"ב, ויקרא ק"נ ע"ב) מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן, וְרָזָא דִּילֵיהּ סָלִיק וְנָחִית, כְּגַוְונָא דָּא מצפ"ץ, (מצפ"ץ) שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי. אִינּוּן תְּרֵיסַר, רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא, דְּנָפִיק מֵחָד, דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ וּבְגִין כַּךְ (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ"ב דסליק ולא נחית ועל דא) שְׁמָא דְּע"ב סָלִיק וְנָחִית, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא. שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילָן, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא, וְהַהוּא דְּנָחִית בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אַתְוָון קַדְמָאֵי סַלְּקִין בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאַתְוָון אַחֲרָנִין נַחְתֵּי בְּחוּשְׁבָּנָא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא.
שְׁמָא דְּמ"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא עִלָּאָה. שְׁמָא דְּע"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא תַּתָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּמִשְׁתַּדֵּל לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשַׁבָּת דְּקָא מְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. מְשַׁבַּח לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּע"ב, ובכ"ב תֵּיבִין, רָזָא דְּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּתִתְעַטֵּר בֵּיהּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וְעַל דָּא, אֵל אָדוֹן, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ, וּפְרִיחוּ (ס"א ופריכו) דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּפְרִיחוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא גּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה.
א"ת ב"ש, סַלְּקִין (רס"א ע"א) וְנַחְתִּין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ ב"ם סַלְּקִין וְלָא נַחְתִּין, וְסִימָנִיךְ, דָּא שַׁבָּ"ת בִּלְחוֹדוֹי. וְדָא שַׁבָּ"ת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּסַלְּקָא רָזָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָא כֹּלָּא בְּאֵין סוֹף.
אֵל בָּרוּךְ, דָּא סִדּוּרָא דְּאַתְוָון זְעִירִין, וְתִקּוּנֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא בִּצְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון זְעִירִין, לֵית (ר"ה ע"ב) רְוָוחָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִינּוּן תִּקּוּנִי עוּלֵימָתָן דְּאַתְיָין עִם מַטְרוֹנִיתָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה.
קְדוּשָּׁא דָּא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. וְהָא אוּקִימְנָא, כָּל קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, יָחִיד אָסִיר לֵיהּ לְמֵימַר. תַּרְגּוּם, לְעוֹלָם בְּיָחִיד, וְלָא בְּסַגִּיאִין, וְיָחִיד אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּילֵיהּ וַדַּאי, וְלָא סַגִּיאִין. וְסִימָן לְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. שְׁנַיִם לִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין אִיהוּ, דְּוַדַּאי קְדוּשָׁה דְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אָסִיר אִיהִי (קכ"ט) בְּיָחִיד. קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם אָסִיר אִיהוּ בְּסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּיָחִיד לְעוֹלָם. אֶחָד תַּרְגּוּם תָּנֵינָן, וְלָא תְּרֵין וְלָא יַתִּיר. תַּרְגּוּם אַתְיָא לְמִיעוּטָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. לָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַתְיָא לִרְבוּיָיא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּמַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין. וּבְתַרְגּוּם מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. אֶחָד תָּנִינָן, וְלָא יַתִּיר, וְלָא מַעֲלִין כְּלָל.
קְדוּשָּׁא דָּא, קְדוּשָׁתָא דְּאִתְקַדְּשַׁת שְׁכִינְתָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין דִּילָהּ, לְאִתְתַקְּנָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהִי קְדוּשַׁת עָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהִי מְיוּשָׁב וְלָא בַּעֲמִידָה. קְדוּשָׁה אַחֲרָא דְּאַהֲדוּרֵי צְלוֹתָא, אִיהִי קְדוּשָׁתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּבְגִין כַּךְ אִיהִי בַּעֲמִידָה, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְתַתָּא, וְכָל מִלּוֹי דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִיהוּ בַּעֲמִידָה וְלָא מְיוּשָׁב.
וּבְכָל הָנֵי קְדוּשְׁתֵי, יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בְּהוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁה דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה מְיוּשָׁב. וּבִקְדוּשָּׁה דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה מְעוּמָד. קְדוּשָׁה אַחֲרָא, אִיהִי (רס"א ע"ב) תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, בְּגִינֵי כַּךְ אִיהִי בָּתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִיהִי תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, עַל קְדוּשָׁן אַחֲרָנִין, אִיהִי לְבָתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּכָל חַד וְחַד בָּעֵי לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת, אִתְתָּקַּן לְכָל יָחִיד וְיָחִיד קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם.
וְאִי תֵּימָא הָא אִית בָּהּ קְדוּשַׁת לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לַצִּבּוּר, לְאִתְקַדְּשָׁא כֻּלְּהוּ בִּכְלָל, בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה. וּבְגִין דְּיָחִיד לֵית לֵיהּ רְשׁוּת, לְאוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּלְאִתְקַדְּשָׁא יְחִידָאי, אַתְקִינוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן תַּרְגּוּם, וְאִיהוּ בְּיָחִיד, לְאִתְקַדְּשָׁא כָּל חַד וְחַד בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ קְדוּשָׁה יַתִּיר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקָא מִתְקַדְּשֵׁי בְּקִדּוּשֵׁי עִלָּאֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּבֵקִין לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם.
Terumah 10:88 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar)
Terumah 10:88 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.
כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.
וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.
וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.
אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.
שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).
אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.
כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?
אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.
אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”
וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.
וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.
דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;
מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,
(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).
בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?
אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.
בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.
כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.
וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,
א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….1The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
בְּכֹלָּא אִינּוּן רַבְרְבָן, אִינּוּן רַבְרְבָן בְּגַרְמַיְיהוּ. כַּד (לא) אַתְיָין יְחִידָאִין אִינּוּן רַבְרְבָן (נ"א דכר ונוקבא פשיטן) דְּכַד לא פְּשִׁיטָן יַתִּיר, אִינּוּן אַתְיָין כָּל אָת וְאָת בִּרְתִּיכָא דְּחַזֵּי לֵיהּ, כְּגוֹן שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת דְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשֶׁבַח, אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה. אִלֵּין אַתְוָון בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
תְּרֵין אַתְוָון אָחֲרָנִין דִּי בְּסוֹפָא: ש"ת. אִינּוּן בְּשִׁית שִׁית תֵּיבִין, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְנַפְקֵי מִתַּמָּן. כְּגוֹן: שֶׁבַח יִתְּנוּ לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם. תִּפְאֶרֶת וּגְדוּלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ.
אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון, בְּשִׁית שִׁית תְּרֵין אַתְוָון קַדְמָאֵי, בְּחָמֵשׁ חָמֵשׁ. כֻּלְּהוּ שְׁאָר אַתְוָון דִּי בְּאֶמְצָעִיתָא, כֻּלְּהוּ בְּאַרְבַּע אַרְבַּע, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי וְאִינּוּן דִּבְסוֹפָא, אִינּוּן שְׁלִימוּ דִּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ כ"ב תֵּיבִין, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון עִלָּאִין. אִשְׁתָּאֲרוּ תִּמְנֵיסָר אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּקָא סָלְקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ לְאַרְבַּע אַרְבַּע, לְשִׁבְעִין וּתְרֵין תֵּיבִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, גְּלִיפָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטָּר בְּהוּ. וּשְׁמָא דָּא, אִיהוּ מְעַטְּרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְסָלִיק בְּרָזָא דָּא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ גּוֹ שְׁלִיחוּתָא (דמאריה) דִּשְׁכִינְתָּא.
וְסִימָנִיךָ דְּאִלֵּין אַתְוָון, דְּקָא מִתְעַטְּרָן בִּשְׁבָחָא עִלָּאָה, דָּא קַדְמָאֵי וְסוֹפֵי, דְּסַלְּקִין בְּעִטְּרַיְיהוּ אִינּוּן א"ת ב"ש. אָלֶף בְּחָמֵשׁ. תָּי"ו בְּשִׁי"ת. בֵּית בְּחֲמֵשׁ. שִׁי"ן בְּשִׁית. בְּגִין כָּךְ רָזָא דְּא"ת ב"ש כְּלָלָא דְּכ"ב אַתְוָון, דְּאִינּוּן עֲטָּרָה דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. (ס"א דשמא קדישא).
וְסִימָן דְּאִינּוּן אַתְוָון אָחֲרָנִין דְּסַלְּקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ, גַ"ר. שָׁארֵי בְּגִימֶ"ל, וְסִיֵּים בְּרֵי"שׁ, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. א"ת ב"ש, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ג"ר, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא, דְּסַלְּקָא לְע"ב, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִגּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)
וּבְגִין כַּךְ הַהוּא שְׁמָא דְּע"ב כְּלִילָא בְּרָזָא דַּאֲבָהָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, לְמֶהוֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְלָאו שְׁמָא עִלָּאָה, כְּאִינּוּן שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְאַחֲדָן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל רָזָא דִּילֵיהּ, דָּוִד מַלְכָּא, דְּמִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן.
שְׁמָא דְּמ"ב אַתְוָון רָזָא דִּילֵיהּ אֲבָהָן, דְּקָא (ויקרא ע"ט ע"א, ק"ח, רנ"ו ע"ב) מִתְעַטְּרָן בְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְעָלְמָא עִלָּאָה בְּמַה דִּלְעֵילָּא. (ס"א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) וְעַל דָּא, סָלִיק וְלָא נָחִית, אִתְעַטָּר גּוֹ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ.
שְׁמָא דְּע"ב אַתְוָון, דָּוִד דְּקָא (בראשית ל"ג ע"ב, ר"ז ע"ב, רל"ד ע"ב, ויקרא ק"נ ע"ב) מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן, וְרָזָא דִּילֵיהּ סָלִיק וְנָחִית, כְּגַוְונָא דָּא מצפ"ץ, (מצפ"ץ) שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי. אִינּוּן תְּרֵיסַר, רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא, דְּנָפִיק מֵחָד, דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ וּבְגִין כַּךְ (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ"ב דסליק ולא נחית ועל דא) שְׁמָא דְּע"ב סָלִיק וְנָחִית, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא. שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילָן, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא, וְהַהוּא דְּנָחִית בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אַתְוָון קַדְמָאֵי סַלְּקִין בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאַתְוָון אַחֲרָנִין נַחְתֵּי בְּחוּשְׁבָּנָא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא.
שְׁמָא דְּמ"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא עִלָּאָה. שְׁמָא דְּע"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא תַּתָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּמִשְׁתַּדֵּל לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשַׁבָּת דְּקָא מְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. מְשַׁבַּח לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּע"ב, ובכ"ב תֵּיבִין, רָזָא דְּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּתִתְעַטֵּר בֵּיהּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וְעַל דָּא, אֵל אָדוֹן, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ, וּפְרִיחוּ (ס"א ופריכו) דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּפְרִיחוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא גּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה.
א"ת ב"ש, סַלְּקִין (רס"א ע"א) וְנַחְתִּין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ ב"ם סַלְּקִין וְלָא נַחְתִּין, וְסִימָנִיךְ, דָּא שַׁבָּ"ת בִּלְחוֹדוֹי. וְדָא שַׁבָּ"ת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּסַלְּקָא רָזָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָא כֹּלָּא בְּאֵין סוֹף.
אֵל בָּרוּךְ, דָּא סִדּוּרָא דְּאַתְוָון זְעִירִין, וְתִקּוּנֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא בִּצְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון זְעִירִין, לֵית (ר"ה ע"ב) רְוָוחָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִינּוּן תִּקּוּנִי עוּלֵימָתָן דְּאַתְיָין עִם מַטְרוֹנִיתָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה.
קְדוּשָּׁא דָּא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. וְהָא אוּקִימְנָא, כָּל קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, יָחִיד אָסִיר לֵיהּ לְמֵימַר. תַּרְגּוּם, לְעוֹלָם בְּיָחִיד, וְלָא בְּסַגִּיאִין, וְיָחִיד אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּילֵיהּ וַדַּאי, וְלָא סַגִּיאִין. וְסִימָן לְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. שְׁנַיִם לִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין אִיהוּ, דְּוַדַּאי קְדוּשָׁה דְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אָסִיר אִיהִי (קכ"ט) בְּיָחִיד. קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם אָסִיר אִיהוּ בְּסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּיָחִיד לְעוֹלָם. אֶחָד תַּרְגּוּם תָּנֵינָן, וְלָא תְּרֵין וְלָא יַתִּיר. תַּרְגּוּם אַתְיָא לְמִיעוּטָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. לָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַתְיָא לִרְבוּיָיא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּמַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין. וּבְתַרְגּוּם מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. אֶחָד תָּנִינָן, וְלָא יַתִּיר, וְלָא מַעֲלִין כְּלָל.
קְדוּשָּׁא דָּא, קְדוּשָׁתָא דְּאִתְקַדְּשַׁת שְׁכִינְתָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין דִּילָהּ, לְאִתְתַקְּנָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהִי קְדוּשַׁת עָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהִי מְיוּשָׁב וְלָא בַּעֲמִידָה. קְדוּשָׁה אַחֲרָא דְּאַהֲדוּרֵי צְלוֹתָא, אִיהִי קְדוּשָׁתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּבְגִין כַּךְ אִיהִי בַּעֲמִידָה, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְתַתָּא, וְכָל מִלּוֹי דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִיהוּ בַּעֲמִידָה וְלָא מְיוּשָׁב.
וּבְכָל הָנֵי קְדוּשְׁתֵי, יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בְּהוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁה דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה מְיוּשָׁב. וּבִקְדוּשָּׁה דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה מְעוּמָד. קְדוּשָׁה אַחֲרָא, אִיהִי (רס"א ע"ב) תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, בְּגִינֵי כַּךְ אִיהִי בָּתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִיהִי תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, עַל קְדוּשָׁן אַחֲרָנִין, אִיהִי לְבָתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּכָל חַד וְחַד בָּעֵי לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת, אִתְתָּקַּן לְכָל יָחִיד וְיָחִיד קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם.
וְאִי תֵּימָא הָא אִית בָּהּ קְדוּשַׁת לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לַצִּבּוּר, לְאִתְקַדְּשָׁא כֻּלְּהוּ בִּכְלָל, בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה. וּבְגִין דְּיָחִיד לֵית לֵיהּ רְשׁוּת, לְאוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּלְאִתְקַדְּשָׁא יְחִידָאי, אַתְקִינוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן תַּרְגּוּם, וְאִיהוּ בְּיָחִיד, לְאִתְקַדְּשָׁא כָּל חַד וְחַד בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ קְדוּשָׁה יַתִּיר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקָא מִתְקַדְּשֵׁי בְּקִדּוּשֵׁי עִלָּאֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּבֵקִין לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם.
Terumah 10:97 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar)
Terumah 10:97 (Chapter 10) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.
כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.
וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.
וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.
אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.
שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).
אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.
כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?
אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.
אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”
וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.
וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.
דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;
מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,
(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).
בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?
אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.
בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.
כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.
וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,
א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….1The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
בְּכֹלָּא אִינּוּן רַבְרְבָן, אִינּוּן רַבְרְבָן בְּגַרְמַיְיהוּ. כַּד (לא) אַתְיָין יְחִידָאִין אִינּוּן רַבְרְבָן (נ"א דכר ונוקבא פשיטן) דְּכַד לא פְּשִׁיטָן יַתִּיר, אִינּוּן אַתְיָין כָּל אָת וְאָת בִּרְתִּיכָא דְּחַזֵּי לֵיהּ, כְּגוֹן שְׁבָחָא דְּשַׁבָּת דְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשֶׁבַח, אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה. אִלֵּין אַתְוָון בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
תְּרֵין אַתְוָון אָחֲרָנִין דִּי בְּסוֹפָא: ש"ת. אִינּוּן בְּשִׁית שִׁית תֵּיבִין, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְנַפְקֵי מִתַּמָּן. כְּגוֹן: שֶׁבַח יִתְּנוּ לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם. תִּפְאֶרֶת וּגְדוּלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ.
אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון, בְּשִׁית שִׁית תְּרֵין אַתְוָון קַדְמָאֵי, בְּחָמֵשׁ חָמֵשׁ. כֻּלְּהוּ שְׁאָר אַתְוָון דִּי בְּאֶמְצָעִיתָא, כֻּלְּהוּ בְּאַרְבַּע אַרְבַּע, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי וְאִינּוּן דִּבְסוֹפָא, אִינּוּן שְׁלִימוּ דִּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ כ"ב תֵּיבִין, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון עִלָּאִין. אִשְׁתָּאֲרוּ תִּמְנֵיסָר אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּקָא סָלְקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ לְאַרְבַּע אַרְבַּע, לְשִׁבְעִין וּתְרֵין תֵּיבִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, גְּלִיפָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטָּר בְּהוּ. וּשְׁמָא דָּא, אִיהוּ מְעַטְּרָא לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְסָלִיק בְּרָזָא דָּא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ גּוֹ שְׁלִיחוּתָא (דמאריה) דִּשְׁכִינְתָּא.
וְסִימָנִיךָ דְּאִלֵּין אַתְוָון, דְּקָא מִתְעַטְּרָן בִּשְׁבָחָא עִלָּאָה, דָּא קַדְמָאֵי וְסוֹפֵי, דְּסַלְּקִין בְּעִטְּרַיְיהוּ אִינּוּן א"ת ב"ש. אָלֶף בְּחָמֵשׁ. תָּי"ו בְּשִׁי"ת. בֵּית בְּחֲמֵשׁ. שִׁי"ן בְּשִׁית. בְּגִין כָּךְ רָזָא דְּא"ת ב"ש כְּלָלָא דְּכ"ב אַתְוָון, דְּאִינּוּן עֲטָּרָה דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. (ס"א דשמא קדישא).
וְסִימָן דְּאִינּוּן אַתְוָון אָחֲרָנִין דְּסַלְּקִין בִּרְתִּיכַיְיהוּ, גַ"ר. שָׁארֵי בְּגִימֶ"ל, וְסִיֵּים בְּרֵי"שׁ, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. א"ת ב"ש, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ג"ר, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא, דְּסַלְּקָא לְע"ב, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִגּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)
וּבְגִין כַּךְ הַהוּא שְׁמָא דְּע"ב כְּלִילָא בְּרָזָא דַּאֲבָהָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, לְמֶהוֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְלָאו שְׁמָא עִלָּאָה, כְּאִינּוּן שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִתְאַחֲדָן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל רָזָא דִּילֵיהּ, דָּוִד מַלְכָּא, דְּמִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן.
שְׁמָא דְּמ"ב אַתְוָון רָזָא דִּילֵיהּ אֲבָהָן, דְּקָא (ויקרא ע"ט ע"א, ק"ח, רנ"ו ע"ב) מִתְעַטְּרָן בְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְעָלְמָא עִלָּאָה בְּמַה דִּלְעֵילָּא. (ס"א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) וְעַל דָּא, סָלִיק וְלָא נָחִית, אִתְעַטָּר גּוֹ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ.
שְׁמָא דְּע"ב אַתְוָון, דָּוִד דְּקָא (בראשית ל"ג ע"ב, ר"ז ע"ב, רל"ד ע"ב, ויקרא ק"נ ע"ב) מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן, וְרָזָא דִּילֵיהּ סָלִיק וְנָחִית, כְּגַוְונָא דָּא מצפ"ץ, (מצפ"ץ) שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי. אִינּוּן תְּרֵיסַר, רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא, דְּנָפִיק מֵחָד, דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ וּבְגִין כַּךְ (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ"ב דסליק ולא נחית ועל דא) שְׁמָא דְּע"ב סָלִיק וְנָחִית, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא. שְׁמָא דִּתְלֵיסַר מְכִילָן, סָלִיק מִסִּטְרָא דָּא, וְנָחִית מִסִּטְרָא דָּא, וְהַהוּא דְּנָחִית בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אַתְוָון קַדְמָאֵי סַלְּקִין בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאַתְוָון אַחֲרָנִין נַחְתֵּי בְּחוּשְׁבָּנָא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא.
שְׁמָא דְּמ"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא עִלָּאָה. שְׁמָא דְּע"ב, אִיהוּ מִתְעַטְּרָא לִרְתִיכָא תַּתָּאָה. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּמִשְׁתַּדֵּל לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
וּבְגִין כַּךְ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשַׁבָּת דְּקָא מְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. מְשַׁבַּח לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּע"ב, ובכ"ב תֵּיבִין, רָזָא דְּכ"ב אַתְוָון, בְּגִין דְּתִתְעַטֵּר בֵּיהּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וְעַל דָּא, אֵל אָדוֹן, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ, וּפְרִיחוּ (ס"א ופריכו) דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּפְרִיחוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְעַטְּרָא לְסַלְּקָא גּוֹ רְתִיכָא עִלָּאָה.
א"ת ב"ש, סַלְּקִין (רס"א ע"א) וְנַחְתִּין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ ב"ם סַלְּקִין וְלָא נַחְתִּין, וְסִימָנִיךְ, דָּא שַׁבָּ"ת בִּלְחוֹדוֹי. וְדָא שַׁבָּ"ת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּסַלְּקָא רָזָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָא כֹּלָּא בְּאֵין סוֹף.
אֵל בָּרוּךְ, דָּא סִדּוּרָא דְּאַתְוָון זְעִירִין, וְתִקּוּנֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא בִּצְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון זְעִירִין, לֵית (ר"ה ע"ב) רְוָוחָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִינּוּן תִּקּוּנִי עוּלֵימָתָן דְּאַתְיָין עִם מַטְרוֹנִיתָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה.
קְדוּשָּׁא דָּא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. וְהָא אוּקִימְנָא, כָּל קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, יָחִיד אָסִיר לֵיהּ לְמֵימַר. תַּרְגּוּם, לְעוֹלָם בְּיָחִיד, וְלָא בְּסַגִּיאִין, וְיָחִיד אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּילֵיהּ וַדַּאי, וְלָא סַגִּיאִין. וְסִימָן לְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. שְׁנַיִם לִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין אִיהוּ, דְּוַדַּאי קְדוּשָׁה דְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אָסִיר אִיהִי (קכ"ט) בְּיָחִיד. קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם אָסִיר אִיהוּ בְּסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּיָחִיד לְעוֹלָם. אֶחָד תַּרְגּוּם תָּנֵינָן, וְלָא תְּרֵין וְלָא יַתִּיר. תַּרְגּוּם אַתְיָא לְמִיעוּטָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. לָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַתְיָא לִרְבוּיָיא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. דְּמַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלא מוֹרִידִין. וּבְתַרְגּוּם מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין. אֶחָד תָּנִינָן, וְלָא יַתִּיר, וְלָא מַעֲלִין כְּלָל.
קְדוּשָּׁא דָּא, קְדוּשָׁתָא דְּאִתְקַדְּשַׁת שְׁכִינְתָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין דִּילָהּ, לְאִתְתַקְּנָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהִי קְדוּשַׁת עָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהִי מְיוּשָׁב וְלָא בַּעֲמִידָה. קְדוּשָׁה אַחֲרָא דְּאַהֲדוּרֵי צְלוֹתָא, אִיהִי קְדוּשָׁתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּבְגִין כַּךְ אִיהִי בַּעֲמִידָה, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְתַתָּא, וְכָל מִלּוֹי דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִיהוּ בַּעֲמִידָה וְלָא מְיוּשָׁב.
וּבְכָל הָנֵי קְדוּשְׁתֵי, יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בְּהוּ לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁה דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה מְיוּשָׁב. וּבִקְדוּשָּׁה דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה מְעוּמָד. קְדוּשָׁה אַחֲרָא, אִיהִי (רס"א ע"ב) תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, בְּגִינֵי כַּךְ אִיהִי בָּתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּאִיהִי תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, עַל קְדוּשָׁן אַחֲרָנִין, אִיהִי לְבָתַר צְלוֹתָא. וּבְגִין דְּכָל חַד וְחַד בָּעֵי לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת, אִתְתָּקַּן לְכָל יָחִיד וְיָחִיד קְדוּשַׁת תַּרְגּוּם.
וְאִי תֵּימָא הָא אִית בָּהּ קְדוּשַׁת לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לַצִּבּוּר, לְאִתְקַדְּשָׁא כֻּלְּהוּ בִּכְלָל, בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה. וּבְגִין דְּיָחִיד לֵית לֵיהּ רְשׁוּת, לְאוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּלְאִתְקַדְּשָׁא יְחִידָאי, אַתְקִינוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן תַּרְגּוּם, וְאִיהוּ בְּיָחִיד, לְאִתְקַדְּשָׁא כָּל חַד וְחַד בְּהַהוּא תּוֹסֶפֶת, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ קְדוּשָׁה יַתִּיר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקָא מִתְקַדְּשֵׁי בְּקִדּוּשֵׁי עִלָּאֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּבֵקִין לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם.
Chapter 11
Chapter 11 somebodyTerumah 11 (Chapter 11) (Terumah) (Zohar)
Terumah 11 (Chapter 11) (Terumah) (Zohar) somebodyכְּתִיב (מלכים ב ד׳:ט׳-י׳) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים קָדוֹשׁ הוּא עוֹבֵר וְגוֹ', וּכְתִיב נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְגוֹ', בְּהַאי קְרָא אִית לָן סְמָךְ בְּעָלְמָא לְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא. הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, דָּא אִיהוּ רְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְשַׁוָּאָה בְּגַוִּיהּ בִּצְלוֹתָא. כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, דָּא אִיהוּ עָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ יָתִיב עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, וְכָל קִדּוּשָׁאן נָפְקִין מִנֵּיהּ, וְאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לְכֻלְּהוּ עָלְמִין. עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד, מֵהַהוּא קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לְכָל עָלְמִין לְעֵילָּא, אִיהוּ מְקַדֵּשׁ לָן בְּהַאי עָלְמָא. דְּהָא לֵית קְדוּשָׁה לְעֵילָּא, אֶלָּא אִי אִית קְדוּשָּׁא לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in our translation. ‘It is written: “And she (the Shunammite) said unto her husband, Behold now, I know that this is an holy man of God which passeth by us continually. Let us make a little chamber on the wall, and let us set before him a bed, and a table, and a stool, and a candlestick” (2 Kings 4, 9, 10). Here we have an allusion to the order of prayer. “Behold now, I know” refers to the concentration of mind during prayer; “that he is an holy man of God” refers to the supernal world which sitteth upon its Throne of Glory and from whence emanate all sanctifications and which sanctifies all worlds; “passeth by us continually” with the sanctification wherewith the worlds above are nourished, he also sanctifies us here below, for there can be no completion of the sanctification above without sanctification below, as it is written: “I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32).
וְהוֹאִיל וְכַךְ הוּא, נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, דָּא אִיהוּ סִדּוּרָא דְּתִקּוּנָא (ויחי רכ"ח ע"ב) דִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי עֲלִיַּת קִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. קְטַנָּה: בְּגִין דְּאִיהִי זְעֵירָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ט׳:י״ד) עִיר קְטַנָּה. וְנָשִׂים לוֹ שָׁם בְּתִקּוּנָא דָּא דְּאֲנָן מְתַקְּנִין, וּבְסִדּוּרָא דִּילָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבָּחָן וּבִצְלוֹתָא, (ובתקונא דא) אֲנָן מְתַקְּנִין לְגַבֵּיהּ, לְנַיְיחָא דִּילֵיהּ. מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה. אַרְבַּע אִלֵּין, כֻּלְּהוּ בִּשְׁכִינְתָּא אִינּוּן. וְאִיהִי (כלא) בְּכָל תִּקּוּנִין אִלֵּין מִתְתַּקְּנָן, לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה בְּסִדּוּרָא דְּאֲנָן מְסַדְּרִין. Therefore, “let us make a little chamber”: let us have an ordered service as a stay for the Shekinah, who is called “wall”, as in the verse, “And Hezekiah turned his face to the wall” (Isa. 38, 2). This stay created by our prayers and praises consists of a bed, a table, a stool, and a candlestick.
בְּסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, וּבְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, הָא מִטָּה. בְּסִדּוּרָא דְּאִינּוּן קָרְבָּנִין וְעִלָּוָון, דְּאֲנָן מְסַדְּרִין בְּצַפְרָא וְאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, הָא שֻׁלְחָן. וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, וּבְתִקּוּנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, בְּהַהוּא יִחוּדָא דְּאֲנָן מְתַקְּנִין הָא כִּסֵּא. בְּהַהוּא סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּמְעוּמָד, וּבְאִינּוּן קְדוּשָׁאן, וְתוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, וּבִרְכָּאן, דְּאֲנָן מְסַדְּרִין (לה) הָא מְנוֹרָה. By our evening prayers we provide Her with a bed; by our hymns of praise and by reciting the section of the sacrifice in the morning we provide Her with a table. By the morning prayers, which are said sitting, and with the proclamation of the Divine Unity (the Shema), we provide Her with a stool; and by means of those prayers which must be said standing (‘Amidah) and of the Kaddish and Kedushah prayers and benedictions we provide Her with a candlestick.
זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּדָא שַׁוֵּי בִּרְעוּתֵיהּ, לְאַשְׁלָמָא לְגַבֵּי מָארֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, וּלְאַתְקְנָא הַאי עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, לְגַבֵּי מָארֵיהּ בְּהָנֵי תִּקּוּנִין. כְּדֵין וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהֵא אוּשְׁפִּיזֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. זַכָּאָה אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּגִין דְּאִלֵּין אַרְבַּע, אִינּוּן תִּקּוּנֵי דִּשְׁכִינְתָּא, לְאִתְתַּקְנָא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. בְּאַרְבַּע תִּקּוּנִין אִלֵּין, אִתְתַּקְנָת בִּשְׁפִירָהָא, בְּחֶדְוָוהָא, בְּחֶזְוָוהָא, עַל יְדֵי דְּעַמָּא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא. Blessed is the man who thus endeavours daily to give hospitality to the Holy One. Blessed is he in this world and blessed shall he be in the world to come. For these four groups of prayers equip the Shekinah with beauty, joy and lustre, to greet Her Spouse with delight and ecstasy day by day, through the worship of the holy people.
מִטָּה אִתְיְהִיבַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְאִתְתַּקְּנָא, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. שֻׁלְחָן אַתְקִין דָּוִד מַלְכָּא, בְּאִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּאִיהוּ אַתְקִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נְגֶד צוֹרְרָי. כִּסֵּא אַתְקִין אַבְרָהָם, בְּאִתְקַשְּׁרוּתָא דִּילֵיהּ, דְּעָבִיד טִיבוּ וּשְׁלִימוּ דְּנִשְׁמָתִין לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, וְלֵית תִּקּוּנָא דְּכִסֵּא, אֶלָּא בְּחֶסֶד דְּאַבְרָהָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ט״ז:ה׳) וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא. The “bed” was given to Jacob to prepare, therefore he ordered the evening prayer; the “table” was prepared by King David in the Psalms which he wrote (“Thou preparest a table before me” (Ps. 23, 5)); the “stool” was prepared by Abraham, through his close union with the Lord, wherewith he benefited the souls of all the sons of men.
מְנוֹרָה אַתְקִין יִצְחָק, דְּאַקְדִּישׁ שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵינֵיהוֹן דְּכָל עָלְמָא, וְנָהִיר נְהִירוּ דְּבוּצִינָא עִלָּאָה בְּהַהִיא קְדוּשָׁה. בְּגִינֵי כַּךְ, צְרִיכִין עַמָּא קַדִּישָׁא, לוֹמַר תָּדִיר וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתְהוֹן, לְסַדְּרָא לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, לְמֶהֱוֵי שְׁלִימוּ בְּכָל יוֹמָא, עֵילָּא וְתַתָּא. The candlestick was prepared by Isaac, who sanctified the Name of the Holy One before the eyes of the whole world, and lighted the supernal light in that sanctification. Therefore the Holy People must direct its mind towards the supernal world, and prepare for the Lord of the House a bed, a table, a stool, and a candlestick, in order that perfection and harmony may reign undisturbed every day, both above and below.
Chapter 12
Chapter 12 somebodyTerumah 12 (Chapter 12) (Terumah) (Zohar)
Terumah 12 (Chapter 12) (Terumah) (Zohar) somebody(ד"א כאן חסר) בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְיַחֲדֵי יִשְׂרָאֵל, יִחוּדָא דְרָזָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בִּרְעוּתָא שְׁלִים, כְּדֵין נַפְקֵי מִגּוֹ סְתִימוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, חַד נְהִירוּ, וְהַהוּא נְהִירוּ בָּטַשׁ גּוֹ בּוּצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא, וְאִתְפְּלַג לְע' נְהוֹרִין, וְאִינּוּן ע' נְהוֹרִין, בְּע' עַנְפִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. At the time when Israel is proclaiming the unity-the mystery contained in the Shema-with a perfect intention, a light comes forth from the hidden supernal world, which divides into seventy lights, and those seventy lights into the seventy luminous branches of the Tree of Life.
כְּדֵין, הַהוּא אִילָנָא סָלִיק רֵיחִין וּבוּסְמִין, וְכָל אִילָנִי דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין רֵיחִין, וּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, דְּהָא כְּדֵין אִתְתַּקְּנַת מַטְרוֹנִיתָא, לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בַּהֲדֵי בַּעְלָהּ, כָל אִינּוּן שַׁיְיפִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וּבִרְעוּתָא חֲדָא, לְמֶהֱוֵי חַד בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. וּכְדֵין בַּעְלָהּ אִתְתָּקַּן לְגַבָּהָא לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בְּיִחוּדָא חַד, לְאִתְיַיחֲדָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. Then the Tree and all the other trees of the Garden of Eden emit sweet odours and praise their Lord, for at that time the Matrona prepares Herself to enter under the shade of the canopy, there to unite herself with her Spouse; and all the supernal potencies unite in one longing and one will to be united in perfect union, without any separation soever. Then the Spouse makes ready likewise to enter the Canopy in order to unite Himself with the Matrona.
וְעַל דָּא אֲנָן מִתְּעַרֵי לֵיהּ, וְאַמְרִינָן (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתְקִין גַּרְמָךְ, הָא בַּעְלִיךְ יֵיתֵי לְגַבִּיךְ בְּתִקּוּנוֹי, זַמִּין לָקֳבְלָךְ. יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, בְּיִחוּדָא חֲדָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, בְּלֹא פִּרוּדָא, דְּכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד, וְעַיְילִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא. Therefore we proclaim loudly: “Hear, O Israel; prepare thyself, for thy Husband has come to receive thee.” And also we say: “The Lord our God, the Lord is one”, which signifies that the two are united as one, in a perfect and glorious union, without any flaw of separation to mar it.
כֵּיוָן דְּאַמְרֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֶחָד בְּאִתְעָרוּתָא דְּשִׁית סִטְרִין, כְּדֵין כָּל אִינּוּן שִׁית סִטְרִין, אִתְעָבִידוּ חַד וְעָאלִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא, וְרָזָא דָּא ו' חַד פְּשִׁיטוּ בִּלְחוֹדוֹי, בְּלֹא דְּבֵקוּתָא אַחֲרָא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי פָּשִׁיט מִכֹּלָּא, וְאִיהוּ חַד. As soon as the Israelites say, “The Lord is One”, to arouse the six aspects, these six unite each with each and ascend in one ardour of love and desire. The symbol of this is the letter Vau (because its numerical value is six) when it stands alone without being joined to any other letter.
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, מַטְרוֹנִיתָא מִתְתַּקְּנָא וּמִתְקַשְּׁטָא, וְעַיְילִין לָהּ שַׁמָּשָׁהָא בִּלְחִישׁוּ סַגִּי, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְאַמְרֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דָּא אִיהוּ בִּלְחִישׁוּ, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. זַכָּאָה עַמָּא דְּיַדְעֵי דָּא, וּמְסַדְּרֵי סִדּוּרָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא. Then the Matrona makes herself ready with joy, and adorns herself with delight, and Her attendants accompany Her, and in hushed silence She encounters her Spouse; and Her handmaids proclaim, “Blessed be the Name of the Glory of His Kingdom for ever and ever.” These words are said in a whisper, for so she must be introduced to her Spouse. Blessed is the people which perceives these things, ordering its prayers in accordance with this mystery of the Faith!
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְחַבְּרוּ בַּעְלָהּ וּמַטְרוֹנִיתָא כַּחֲדָא, כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, אִתְעָרוּ חֵילִין וּמַשְׁרְיָין דְּגַלֵּי רְחִימוּתָא לְגַבֵּי מָארִיכוֹן. At the time when the Spouse is united with the Matrona a herald comes forth from the south, crying: “Awaken, O ye supernal hosts, and unfurl the banners of love in honour of your Lord!”
כְּדֵין אִתְּעַר חַד מְמָנָא עִלָּאָה, (קכ"ז ע"א) בּוּאֵ"ל שְׁמֵיהּ, רַב מַשְׁרְיָין, וּבִידֵיהּ אַרְבַּע מַפְתְּחָן, דְּנָטִיל מְד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת י', וּמַפְתְּחָא אַחֲרָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ה'. וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ו'. (מפתחא אחרא אתרשים באת ה') וְאָנַח לְהוּ תְּחוֹת אִילָנָא דְּחַיֵּי. אִינּוּן תְּלַת מַפְתְּחָן, דְּאִתְרְשִׁימוּ בִּתְלַת אַתְוָון אִלֵּין, אִתְעָבִידוּ חַד. כֵּיוָן דְּאִתְעָבֵידוּ חַד, הַהוּא מַפְתְּחָא אַחֲרָא, סָלִיק וְקָאִים וְאִתְחֲבָּר בְּהַהוּא אַחֲרָא כְּלָלָא דִּתְלַת, וְכָל אִינּוּן מַשְׁרְיָין וְחַיָּילִין עַיְילִין לְאִינוּן תְּרֵין מַפְתְּחָן גּוֹ גִּנְתָּא וְכֻלְּהוּ מְיַחֲדֵי כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא. Then one of the leaders of the celestial array-he whose name is Boel (God is in him)- stands forth, and in his hands are four keys which he obtained one from each of the four corners of the earth. One key has upon it the sign of the letter Yod engraved; the second the letter He‘; and the third the letter Van; and these three keys he lays beneath the boughs of the Tree of Life. Then these three become one. Then the fourth and last key, which bears upon it the second letter He’, joins the three which have become one. And all the angelic hosts enter by means of those keys into the Garden of Eden, where with one voice they proclaim the Divine unity at the selfsame moment as it is proclaimed here below.
יְהוָֹ"ה: דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת י', רֵישָׁא עִלָּאָה דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אֱלֹהֵינוּ: דָּא אִיהוּ רָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ה' עִלָּאָה, אָת תִּנְיָינָא דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. יְדוָֹ"ד: דָּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא, בְּרָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ו', דְּאִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון אִתְמְשָׁכוּ לְמֶהֱוֵי בַּאֲתָר דָּא, וְאִיהוּ אֶחָד. כָּל הָנֵי תְּלָתָא אִינּוּן חַד, בְּיִחוּדָא חַד. Then the Shekinah, the Bride, is conducted to the Palace of the King, Her Bridegroom, for now He stands complete in all His supernal goodness and can supply Her with all that She needs.
כֵּיוָן דְּכָל דָּא אִתְעָבִיד חַד בְּיִחוּדָא חַד, וְאִשְׁתְּאַר כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאָת ו' שְׁלִים, מֵרֵישָׁא דְּמַבּוּעָא, וּמֵהֵיכָלָא פְּנִימָאָה, וְיָרִית לְאַבָּא וְאִימָּא, כְּדֵין עַיְילִין לְמַטְרוֹנִיתָא בַּהֲדֵיהּ, דְּהָא הַשְׁתָּא אִיהוּ שְׁלִים בְּכָל טִיבוּ עִלָּאָה, וְיָכִיל לְאַתְזְנָא לָהּ, וּלְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא כַּדְקָא יֵאוֹת. וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ חַד. כְּדֵין עַיְילִין לָהּ לְגַבֵּיהּ, בִּלְחִישׁוּ. אֲמַאי בִּלְחִישׁוּ. בְּגִין דְּלָא יִתְעָרַב זָר בְּהַהִיא חֶדְוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ד:י׳) וּבְשִׂמְחָתוֹ לא יִתְעָרַב זָר. Thus her attendants bring Her in unto Him in silence. Why in silence? In order that no “stranger” (evil potencies) should participate in her joy.
כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְיָחַד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין. אוּף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין. בְּגִין לְמֶהוֵי אֶחָד לְעֵילָּא, וְאֶחָד לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. הָא שִׁית תֵּיבִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין. אֶחָד לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין, (הדא הוא דכתיב) בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא שִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין בְּשִׁית תֵּיבִין. יְיָ' אֶחָד לְעֵילָּא, וּשְׁמוֹ אֶחָד לְתַתָּא. As He united Himself above according to six aspects, so also She unites Herself below according to six other aspects, so that the oneness may be completed, both above and below, as it is written: “The Lord will be One, and his Name One” (Zech. 14, 9): Six words above-Shema Israel TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON ehad, corresponding to the six aspects, and six words below-baruk shem kebod malkuto le’olam waed (Blessed be the Name, etc.)-corresponding to the six other aspects. The Lord is one above; and His Name is One below. We say this reponse silently, although it is a triumphant expression of the Oneness, because of the “evil eye”, which still has power under the present dispensation; but in the future (Messianic Age) when the “evil eye” will have ceased to exist and will have no dominion whatsoever over this world, then we shall proclaim the Divine Unity and its full accomplishment openly and in a loud voice.
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֶחָד לְעֵילָּא, וּלְתַתָּא לָא כְּתִיב אֶחָד. וָעֶד הוּא אֶחָד, בְּחִלּוּפֵי אַתְוָון. אַתְוָון דִּדְכוּרָא לָא מִתְחַלְּפֵי, אַתְוָון דְּנוּקְבָּא מִתְחַלְּפֵי, דְּהָא שְׁבָחָא דִּדְכוּרָא עַל נוּקְבָּא. וּבְגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט עַיִן הָרָע, אֲנָן מְחַלְּפֵי אַתְוָון, דְּלָא אַמְרֵינָן אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְעֲבָר עַיִן הָרָע מֵעָלְמָא, וְלָא תִּשְׁלוֹט, (בהדה) כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, לָאו אִיהִי אֶחָד, אֶלָּא דַּאֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּאַתְוָון אָחֲרָנִין, וְאַמְרִי וָעֶד. At present, as the “other side” still cleaves to the Shekinah, She is not entirely One, and therefore, although even in this present time we proclaim the unity, we do so silently, symbolizing it by the letters of the word wa’ed (ever), which are equivalent by certain permutations to those of the word ehad (one).
אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ הַהוּא סִטְרָא מִינָהּ, וְיִתְעֲבָר מֵעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד וַדַּאי, דְּלָא יְהֵא בַּהֲדָהּ שׁוּתָּפוּ וּדְבִיקוּ אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, בְּאִתְגַּלְיָא בְּהֶדְיָא, וְלָא בִּלְחִישׁוּ, וְלָא בְּרָזָא. But in the time that is to be, when that other side shall be removed from the Shekinah and pass away from the world, then shall that unity be proclaimed openly.
וְעַל דָּא, אֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ מֵהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמַאן דְּזַמִּין לְאַחֲרָא לְמֶיהֱוֵי סָהִיד דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּדָא אִיהוּ סָהִיד דִּילָן, וְסִטְרָא אַחֲרָא לָאו אִיהוּ סָהֲדָא לְגַבָּן. וּכְדֵין אִיהִי אִתְפְּרִישַׁת מֵהַהוּא סִטְרָא. כֵּיוָן דְּאָתַת, אֲנָן מַעֲלִין לָהּ לַחוּפָּה לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, מַלְכָּא עִלָּאָה, בְּכָל רְעוּתָא וְכַוָּונָא דְּלִבָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ אֶחָד.
בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי אָתַת בְּעוּלֵימְתָהָא, וּבָעָאת לְאִתְפָּרְשָׁא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, לָא אָתַת, אֶלָּא כְּמַאן דְּאִזְדַּמְּנַת לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא וְלָא יַתִּיר, וְהָכִי מַכְרִיזֵי דְּיִזְדַּמְּנוּן לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, פּוּקוּ לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין סִטְרָא אַחֲרָא לָא נִיחָא לֵיהּ לְמֵחֱמֵי, וְאִתְפְּרַשׁ מִינָהּ. כֵּיוָן דְּאָתַת. כָּל אִינּוּן שַׁמָּשָׁהָא, עַיְילִין לָהּ לַחוּפָּה בַּהֲדֵי מַלְכָּא עִלָּאָה, בִּלְחִישׁוּ בְּרָזָא. דְּאִלְמָלֵא לָאו הָכִי, לָא יִתְפְּרַשׁ מִינָהּ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא וְיִתְעַרֶב חֶדְוָותָא. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ מִינָהּ הַהִיא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּדֵין בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
כֵּיוָן דְּעָאלָת לַחוּפָּה, וְאִיהִי בַּהֲדֵי מַלְכָּא. עִלָּאָה, כְּדֵין אֲנָן מִתְעָרֵי חֶדְוָה דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ'. בְּלָא דְּחִילוּ כְּלָל, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יִתְקָרַב תַּמָּן, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ. When She enters the canopy and is united with the Supernal King, then we awaken the joy of the Right and of the Left, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. -that is, without any fear or foreboding, because the “other side” comes not near and has no power here. But whilst Her servants are bringing Her to the King they must keep a great and solemn silence.
כַּלָּה, כָּל זִמְנָא דְּבָעָאן לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְחֶדְוָה דְּשִׁמּוּשָׁא, אִצְטְרִיךְ בִּלְחִישׁוּ בְּרָזָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח בְּרַגְלֵי (בר נש דגלי) צַעֲדָהָא, רֶמֶז דְּסִטְרָא בִּישָׁא, וְלָא יִתְדָּבַק בַּהֲדָהּ, וְלָא יִשְׁתְּכְּחוּן בְּבָנֵי, רֶמֶז פִּסוּל כְּלַל.
וְהָכִי אָמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹי, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵירַע פִּסוּל (בזרעאי) בְּעַרְסִי, כְּדֵין אִינּוּן אָמְרוּ, כְּמָה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, כַּךְ וְכוּ' לֵית לָן דְּבִיקוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּלָל, דְּהָא פְּרִישָׁא הֲוָה מֵעַרְסָךְ, וַאֲנָן בְּיִחוּדָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְלֵית לָן דְּבִיקוּ כְּלָל בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא בִּפְרִישׁוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא (נ"א הוינן ברעו) הֲוָה רְעוּתָא וּמַחֲשַׁבְתָּא דִּילָן. Of this Jacob is symbolic. Before his death, when he was about to speak of the “end of days” (and the Shekinah left him) he said to his sons: “Perchance some stain is attached to me or to my seed?” But they replied: “Nay, there is no such stain, nor is any fault found. Thine own heart is possessed only by the One, and as for us-we have no contact with the ‘other side’ or any of its evil minions; on the contrary we, like thyself, are united with the King alone, since all our will and intent has been to separate from the ‘other side’.”
כֵּיוָן דְּיָדַע דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְדָּבַּק תַּמָּן כְּלָל כְּדֵין עָאלַת אִתְּתָא, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא דְּשִׁית סִטְרִין. פָּתַח וְאָמַר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד דְּהָא אִיהִי בְּרָזָא דְּאֶחָד, בְּעוּלֵימְתָהָא, בְּלָא עִרְבּוּבָא כְּלָל וְלָא שׁוּתָּפוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא. Then Jacob said: “Blessed be the Name of the glory of His Kingdom for ever and ever.” In that hour Jacob and his sons became for a space, as it were, living portraits here on earth of the Shekinah Herself.
וְתָא חֲזִי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, יַעֲקֹב וּבְנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה לְתַתָּא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. יַעֲקֹב הֲוָה בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא חַד. בְּנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא תַּתָּאָה. וְאִיהוּ בָּעָא לְגַלָּאָה לוֹן הַהוּא קֵץ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִית קֵץ וְאִית קֵץ, אִית (קכ"א ע"א) קֵץ הַיָּמִין, וְאִית קֵץ הַיָּמִים. קֵץ הַיָּמִין: דָּא מַלְכוּת קַדִּישָׁא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא רָזָא דְּמַלְכוּ דִּשְׁמַיָּא. קֵץ הַיָּמִים: דָּא רָזָא דְּמַלְכוּ חַיָּיבָא רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְהָא אוּקִימְנָא. Jacob symbolized the six sides of the supernal world as a single whole, and his sons were shaped to the likeness of the six aspects as manifested in the lower world. Now he desired to reveal to them a certain “end”, for, as we have pointed out elsewhere,1Zohar, Genesis, 62b. there is one “end of days” (kez ha-yamin), which refers to the Holy Kingdom, the mystery of Faith, the mystery of the King of Heaven; and another “end of days” (kez ha- yamim), which is the mystery of the Guilty King, the “other King”, ruler of the powers of darkness, and that end is called “the end of all flesh”.
כֵּיוָן דְּחָמָא דְּאִסְתַּלָּקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ וְכוּ'. אִינּוּן אָמְרוּ כְּמָּה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, דְּאַנְתְּ בְּרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ אֶחָד. אוּף אֲנָן, דְּאֲנָן בְּרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהוּ אֶחָד. וְעַל דָּא אַדְכְּרוּ תְּרֵי לְבָבוֹת, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דְּיַעֲקֹב, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דִּבְנוֹי, כְּדֵין אָעִיל לָהּ בִּלְחִישׁוּ. Now when Jacob perceived that the Shekinah was withdrawing from him, he questioned his sons, as we have pointed out. And as Jacob and his sons proclaimed the union of the world above and the world below, so also must we.
וְכְמָה דְּאִינּוּן אִתְיַיחֲדוּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה בְּאֶחָד. אוּף הָכִי אֲנָן צְרִיכִין לְיַחֲדָא עָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וּלְיַחֲדָא עָלְמָא תַּתָּאָה בְּרָזָא דְּאֶחָד. דָּא בְּשִׁית סִטְרִין, וְדָא בְּשִׁית סִטְרִין. וּבְגִין כַּךְ, שִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין. וְשִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין, (זכריה יד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. זַכָּאָה עַדְבֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִשְׁוֵי רְעוּתֵיהּ לְהַאי, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed is he who concentrates his mind and will, with true humility and longing, upon this mystery. Blessed is he in this world and blessed shall he be in the world to come!’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי, דָּא אִתְעָרוּתָא דְּיִחוּדָא שַׁפִּיר אִיהוּ, דְרָזָא דִּבְרִירָא דְּמִלְתָּא הָא אוֹקִימְנָא. וּמִלִּין אִלֵּין זְמִינִין לְאִתְעַתְּדָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּלֹא כִּסּוּפָא כְּלַל. Said R. Hamnuna the Ancient: ‘This stirring up of the unity has indeed been rightly and justly expounded, and that which we have just now heard is indeed very true; and in the future time these word’s which we have now uttered will stand before the Ancient of Days and in no wise be abashed.’
רעיא מהימנא פִּקּוּדָא לִלְמוֹד תּוֹרָה בְּכָל יוֹמָא, דְּאִיהִי רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, לְמִנְדַּע אָרְחֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִשְׁתְּזִיב מִכָּל קִטְרוּגִין בִּישִׁין. בְגִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא אִיהִי, דְּמַאן דְּאִתְעַסָּק בָּהּ, אִתְעַסַּק בִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּגַוִּיהּ דְּלָא תַּעְדֵּי מִנֵּיהּ.
מַאן דְּיָדַע מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, אִצְטְרִיךְ לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ, וּלְאוֹלְפָא הַאי מִלָּה מִנֵּיהּ, לְקַיְּימָא רָזָא דִּכְתִּיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. אוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִיהוּ, לְמֵיהַב חַיִּין לְכֹלָּא. מַאן דְּאִתְתָּקַּף בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְתָּקַּף בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
וְכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אוֹקִימְנָא בְּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּזַכֵּי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּאוֹרַיְיתָא דִּלְעֵילָּא. בְּהַאי עָלְמָא לָא שָׁכִיךְ, וְלָא שָׁכִיךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וַאֲפִילּוּ בְּקִבְרָא שִׁפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ז׳:י׳) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. עֲד כָּאן. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל וכו' עַד כְּאִילוּ קִיֵּים וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וּמִכָּאן תֵלֵךְ ויקרא רס"ג ע"א שֵׁמַע יִשְׂרָאֵל.
Terumah 12:143-149 (Chapter 12) (Terumah) (Zohar)
Terumah 12:143-149 (Chapter 12) (Terumah) (Zohar) somebody(ד"א כאן חסר) בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְיַחֲדֵי יִשְׂרָאֵל, יִחוּדָא דְרָזָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בִּרְעוּתָא שְׁלִים, כְּדֵין נַפְקֵי מִגּוֹ סְתִימוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, חַד נְהִירוּ, וְהַהוּא נְהִירוּ בָּטַשׁ גּוֹ בּוּצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא, וְאִתְפְּלַג לְע' נְהוֹרִין, וְאִינּוּן ע' נְהוֹרִין, בְּע' עַנְפִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. At the time when Israel is proclaiming the unity-the mystery contained in the Shema-with a perfect intention, a light comes forth from the hidden supernal world, which divides into seventy lights, and those seventy lights into the seventy luminous branches of the Tree of Life.
כְּדֵין, הַהוּא אִילָנָא סָלִיק רֵיחִין וּבוּסְמִין, וְכָל אִילָנִי דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין רֵיחִין, וּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, דְּהָא כְּדֵין אִתְתַּקְּנַת מַטְרוֹנִיתָא, לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בַּהֲדֵי בַּעְלָהּ, כָל אִינּוּן שַׁיְיפִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וּבִרְעוּתָא חֲדָא, לְמֶהֱוֵי חַד בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. וּכְדֵין בַּעְלָהּ אִתְתָּקַּן לְגַבָּהָא לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בְּיִחוּדָא חַד, לְאִתְיַיחֲדָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. Then the Tree and all the other trees of the Garden of Eden emit sweet odours and praise their Lord, for at that time the Matrona prepares Herself to enter under the shade of the canopy, there to unite herself with her Spouse; and all the supernal potencies unite in one longing and one will to be united in perfect union, without any separation soever. Then the Spouse makes ready likewise to enter the Canopy in order to unite Himself with the Matrona.
וְעַל דָּא אֲנָן מִתְּעַרֵי לֵיהּ, וְאַמְרִינָן (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתְקִין גַּרְמָךְ, הָא בַּעְלִיךְ יֵיתֵי לְגַבִּיךְ בְּתִקּוּנוֹי, זַמִּין לָקֳבְלָךְ. יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, בְּיִחוּדָא חֲדָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, בְּלֹא פִּרוּדָא, דְּכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד, וְעַיְילִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא. Therefore we proclaim loudly: “Hear, O Israel; prepare thyself, for thy Husband has come to receive thee.” And also we say: “The Lord our God, the Lord is one”, which signifies that the two are united as one, in a perfect and glorious union, without any flaw of separation to mar it.
כֵּיוָן דְּאַמְרֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֶחָד בְּאִתְעָרוּתָא דְּשִׁית סִטְרִין, כְּדֵין כָּל אִינּוּן שִׁית סִטְרִין, אִתְעָבִידוּ חַד וְעָאלִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא, וְרָזָא דָּא ו' חַד פְּשִׁיטוּ בִּלְחוֹדוֹי, בְּלֹא דְּבֵקוּתָא אַחֲרָא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי פָּשִׁיט מִכֹּלָּא, וְאִיהוּ חַד. As soon as the Israelites say, “The Lord is One”, to arouse the six aspects, these six unite each with each and ascend in one ardour of love and desire. The symbol of this is the letter Vau (because its numerical value is six) when it stands alone without being joined to any other letter.
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, מַטְרוֹנִיתָא מִתְתַּקְּנָא וּמִתְקַשְּׁטָא, וְעַיְילִין לָהּ שַׁמָּשָׁהָא בִּלְחִישׁוּ סַגִּי, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְאַמְרֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דָּא אִיהוּ בִּלְחִישׁוּ, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. זַכָּאָה עַמָּא דְּיַדְעֵי דָּא, וּמְסַדְּרֵי סִדּוּרָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא. Then the Matrona makes herself ready with joy, and adorns herself with delight, and Her attendants accompany Her, and in hushed silence She encounters her Spouse; and Her handmaids proclaim, “Blessed be the Name of the Glory of His Kingdom for ever and ever.” These words are said in a whisper, for so she must be introduced to her Spouse. Blessed is the people which perceives these things, ordering its prayers in accordance with this mystery of the Faith!
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְחַבְּרוּ בַּעְלָהּ וּמַטְרוֹנִיתָא כַּחֲדָא, כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, אִתְעָרוּ חֵילִין וּמַשְׁרְיָין דְּגַלֵּי רְחִימוּתָא לְגַבֵּי מָארִיכוֹן. At the time when the Spouse is united with the Matrona a herald comes forth from the south, crying: “Awaken, O ye supernal hosts, and unfurl the banners of love in honour of your Lord!”
כְּדֵין אִתְּעַר חַד מְמָנָא עִלָּאָה, (קכ"ז ע"א) בּוּאֵ"ל שְׁמֵיהּ, רַב מַשְׁרְיָין, וּבִידֵיהּ אַרְבַּע מַפְתְּחָן, דְּנָטִיל מְד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת י', וּמַפְתְּחָא אַחֲרָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ה'. וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ו'. (מפתחא אחרא אתרשים באת ה') וְאָנַח לְהוּ תְּחוֹת אִילָנָא דְּחַיֵּי. אִינּוּן תְּלַת מַפְתְּחָן, דְּאִתְרְשִׁימוּ בִּתְלַת אַתְוָון אִלֵּין, אִתְעָבִידוּ חַד. כֵּיוָן דְּאִתְעָבֵידוּ חַד, הַהוּא מַפְתְּחָא אַחֲרָא, סָלִיק וְקָאִים וְאִתְחֲבָּר בְּהַהוּא אַחֲרָא כְּלָלָא דִּתְלַת, וְכָל אִינּוּן מַשְׁרְיָין וְחַיָּילִין עַיְילִין לְאִינוּן תְּרֵין מַפְתְּחָן גּוֹ גִּנְתָּא וְכֻלְּהוּ מְיַחֲדֵי כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא. Then one of the leaders of the celestial array-he whose name is Boel (God is in him)- stands forth, and in his hands are four keys which he obtained one from each of the four corners of the earth. One key has upon it the sign of the letter Yod engraved; the second the letter He‘; and the third the letter Van; and these three keys he lays beneath the boughs of the Tree of Life. Then these three become one. Then the fourth and last key, which bears upon it the second letter He’, joins the three which have become one. And all the angelic hosts enter by means of those keys into the Garden of Eden, where with one voice they proclaim the Divine unity at the selfsame moment as it is proclaimed here below.
יְהוָֹ"ה: דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת י', רֵישָׁא עִלָּאָה דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אֱלֹהֵינוּ: דָּא אִיהוּ רָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ה' עִלָּאָה, אָת תִּנְיָינָא דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. יְדוָֹ"ד: דָּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא, בְּרָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ו', דְּאִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון אִתְמְשָׁכוּ לְמֶהֱוֵי בַּאֲתָר דָּא, וְאִיהוּ אֶחָד. כָּל הָנֵי תְּלָתָא אִינּוּן חַד, בְּיִחוּדָא חַד. Then the Shekinah, the Bride, is conducted to the Palace of the King, Her Bridegroom, for now He stands complete in all His supernal goodness and can supply Her with all that She needs.
כֵּיוָן דְּכָל דָּא אִתְעָבִיד חַד בְּיִחוּדָא חַד, וְאִשְׁתְּאַר כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאָת ו' שְׁלִים, מֵרֵישָׁא דְּמַבּוּעָא, וּמֵהֵיכָלָא פְּנִימָאָה, וְיָרִית לְאַבָּא וְאִימָּא, כְּדֵין עַיְילִין לְמַטְרוֹנִיתָא בַּהֲדֵיהּ, דְּהָא הַשְׁתָּא אִיהוּ שְׁלִים בְּכָל טִיבוּ עִלָּאָה, וְיָכִיל לְאַתְזְנָא לָהּ, וּלְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא כַּדְקָא יֵאוֹת. וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ חַד. כְּדֵין עַיְילִין לָהּ לְגַבֵּיהּ, בִּלְחִישׁוּ. אֲמַאי בִּלְחִישׁוּ. בְּגִין דְּלָא יִתְעָרַב זָר בְּהַהִיא חֶדְוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ד:י׳) וּבְשִׂמְחָתוֹ לא יִתְעָרַב זָר. Thus her attendants bring Her in unto Him in silence. Why in silence? In order that no “stranger” (evil potencies) should participate in her joy.
כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְיָחַד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין. אוּף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין. בְּגִין לְמֶהוֵי אֶחָד לְעֵילָּא, וְאֶחָד לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. הָא שִׁית תֵּיבִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין. אֶחָד לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין, (הדא הוא דכתיב) בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא שִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין בְּשִׁית תֵּיבִין. יְיָ' אֶחָד לְעֵילָּא, וּשְׁמוֹ אֶחָד לְתַתָּא. As He united Himself above according to six aspects, so also She unites Herself below according to six other aspects, so that the oneness may be completed, both above and below, as it is written: “The Lord will be One, and his Name One” (Zech. 14, 9): Six words above-Shema Israel TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON ehad, corresponding to the six aspects, and six words below-baruk shem kebod malkuto le’olam waed (Blessed be the Name, etc.)-corresponding to the six other aspects. The Lord is one above; and His Name is One below. We say this reponse silently, although it is a triumphant expression of the Oneness, because of the “evil eye”, which still has power under the present dispensation; but in the future (Messianic Age) when the “evil eye” will have ceased to exist and will have no dominion whatsoever over this world, then we shall proclaim the Divine Unity and its full accomplishment openly and in a loud voice.
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֶחָד לְעֵילָּא, וּלְתַתָּא לָא כְּתִיב אֶחָד. וָעֶד הוּא אֶחָד, בְּחִלּוּפֵי אַתְוָון. אַתְוָון דִּדְכוּרָא לָא מִתְחַלְּפֵי, אַתְוָון דְּנוּקְבָּא מִתְחַלְּפֵי, דְּהָא שְׁבָחָא דִּדְכוּרָא עַל נוּקְבָּא. וּבְגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט עַיִן הָרָע, אֲנָן מְחַלְּפֵי אַתְוָון, דְּלָא אַמְרֵינָן אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְעֲבָר עַיִן הָרָע מֵעָלְמָא, וְלָא תִּשְׁלוֹט, (בהדה) כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, לָאו אִיהִי אֶחָד, אֶלָּא דַּאֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּאַתְוָון אָחֲרָנִין, וְאַמְרִי וָעֶד. At present, as the “other side” still cleaves to the Shekinah, She is not entirely One, and therefore, although even in this present time we proclaim the unity, we do so silently, symbolizing it by the letters of the word wa’ed (ever), which are equivalent by certain permutations to those of the word ehad (one).
אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ הַהוּא סִטְרָא מִינָהּ, וְיִתְעֲבָר מֵעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד וַדַּאי, דְּלָא יְהֵא בַּהֲדָהּ שׁוּתָּפוּ וּדְבִיקוּ אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, בְּאִתְגַּלְיָא בְּהֶדְיָא, וְלָא בִּלְחִישׁוּ, וְלָא בְּרָזָא. But in the time that is to be, when that other side shall be removed from the Shekinah and pass away from the world, then shall that unity be proclaimed openly.
וְעַל דָּא, אֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ מֵהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמַאן דְּזַמִּין לְאַחֲרָא לְמֶיהֱוֵי סָהִיד דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּדָא אִיהוּ סָהִיד דִּילָן, וְסִטְרָא אַחֲרָא לָאו אִיהוּ סָהֲדָא לְגַבָּן. וּכְדֵין אִיהִי אִתְפְּרִישַׁת מֵהַהוּא סִטְרָא. כֵּיוָן דְּאָתַת, אֲנָן מַעֲלִין לָהּ לַחוּפָּה לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, מַלְכָּא עִלָּאָה, בְּכָל רְעוּתָא וְכַוָּונָא דְּלִבָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ אֶחָד.
בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי אָתַת בְּעוּלֵימְתָהָא, וּבָעָאת לְאִתְפָּרְשָׁא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, לָא אָתַת, אֶלָּא כְּמַאן דְּאִזְדַּמְּנַת לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא וְלָא יַתִּיר, וְהָכִי מַכְרִיזֵי דְּיִזְדַּמְּנוּן לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, פּוּקוּ לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין סִטְרָא אַחֲרָא לָא נִיחָא לֵיהּ לְמֵחֱמֵי, וְאִתְפְּרַשׁ מִינָהּ. כֵּיוָן דְּאָתַת. כָּל אִינּוּן שַׁמָּשָׁהָא, עַיְילִין לָהּ לַחוּפָּה בַּהֲדֵי מַלְכָּא עִלָּאָה, בִּלְחִישׁוּ בְּרָזָא. דְּאִלְמָלֵא לָאו הָכִי, לָא יִתְפְּרַשׁ מִינָהּ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא וְיִתְעַרֶב חֶדְוָותָא. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ מִינָהּ הַהִיא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּדֵין בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
כֵּיוָן דְּעָאלָת לַחוּפָּה, וְאִיהִי בַּהֲדֵי מַלְכָּא. עִלָּאָה, כְּדֵין אֲנָן מִתְעָרֵי חֶדְוָה דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ'. בְּלָא דְּחִילוּ כְּלָל, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יִתְקָרַב תַּמָּן, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ. When She enters the canopy and is united with the Supernal King, then we awaken the joy of the Right and of the Left, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. -that is, without any fear or foreboding, because the “other side” comes not near and has no power here. But whilst Her servants are bringing Her to the King they must keep a great and solemn silence.
כַּלָּה, כָּל זִמְנָא דְּבָעָאן לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְחֶדְוָה דְּשִׁמּוּשָׁא, אִצְטְרִיךְ בִּלְחִישׁוּ בְּרָזָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח בְּרַגְלֵי (בר נש דגלי) צַעֲדָהָא, רֶמֶז דְּסִטְרָא בִּישָׁא, וְלָא יִתְדָּבַק בַּהֲדָהּ, וְלָא יִשְׁתְּכְּחוּן בְּבָנֵי, רֶמֶז פִּסוּל כְּלַל.
וְהָכִי אָמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹי, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵירַע פִּסוּל (בזרעאי) בְּעַרְסִי, כְּדֵין אִינּוּן אָמְרוּ, כְּמָה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, כַּךְ וְכוּ' לֵית לָן דְּבִיקוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּלָל, דְּהָא פְּרִישָׁא הֲוָה מֵעַרְסָךְ, וַאֲנָן בְּיִחוּדָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְלֵית לָן דְּבִיקוּ כְּלָל בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא בִּפְרִישׁוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא (נ"א הוינן ברעו) הֲוָה רְעוּתָא וּמַחֲשַׁבְתָּא דִּילָן. Of this Jacob is symbolic. Before his death, when he was about to speak of the “end of days” (and the Shekinah left him) he said to his sons: “Perchance some stain is attached to me or to my seed?” But they replied: “Nay, there is no such stain, nor is any fault found. Thine own heart is possessed only by the One, and as for us-we have no contact with the ‘other side’ or any of its evil minions; on the contrary we, like thyself, are united with the King alone, since all our will and intent has been to separate from the ‘other side’.”
כֵּיוָן דְּיָדַע דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְדָּבַּק תַּמָּן כְּלָל כְּדֵין עָאלַת אִתְּתָא, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא דְּשִׁית סִטְרִין. פָּתַח וְאָמַר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד דְּהָא אִיהִי בְּרָזָא דְּאֶחָד, בְּעוּלֵימְתָהָא, בְּלָא עִרְבּוּבָא כְּלָל וְלָא שׁוּתָּפוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא. Then Jacob said: “Blessed be the Name of the glory of His Kingdom for ever and ever.” In that hour Jacob and his sons became for a space, as it were, living portraits here on earth of the Shekinah Herself.
וְתָא חֲזִי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, יַעֲקֹב וּבְנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה לְתַתָּא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. יַעֲקֹב הֲוָה בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא חַד. בְּנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא תַּתָּאָה. וְאִיהוּ בָּעָא לְגַלָּאָה לוֹן הַהוּא קֵץ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִית קֵץ וְאִית קֵץ, אִית (קכ"א ע"א) קֵץ הַיָּמִין, וְאִית קֵץ הַיָּמִים. קֵץ הַיָּמִין: דָּא מַלְכוּת קַדִּישָׁא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא רָזָא דְּמַלְכוּ דִּשְׁמַיָּא. קֵץ הַיָּמִים: דָּא רָזָא דְּמַלְכוּ חַיָּיבָא רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְהָא אוּקִימְנָא. Jacob symbolized the six sides of the supernal world as a single whole, and his sons were shaped to the likeness of the six aspects as manifested in the lower world. Now he desired to reveal to them a certain “end”, for, as we have pointed out elsewhere,1Zohar, Genesis, 62b. there is one “end of days” (kez ha-yamin), which refers to the Holy Kingdom, the mystery of Faith, the mystery of the King of Heaven; and another “end of days” (kez ha- yamim), which is the mystery of the Guilty King, the “other King”, ruler of the powers of darkness, and that end is called “the end of all flesh”.
כֵּיוָן דְּחָמָא דְּאִסְתַּלָּקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ וְכוּ'. אִינּוּן אָמְרוּ כְּמָּה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, דְּאַנְתְּ בְּרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ אֶחָד. אוּף אֲנָן, דְּאֲנָן בְּרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהוּ אֶחָד. וְעַל דָּא אַדְכְּרוּ תְּרֵי לְבָבוֹת, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דְּיַעֲקֹב, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דִּבְנוֹי, כְּדֵין אָעִיל לָהּ בִּלְחִישׁוּ. Now when Jacob perceived that the Shekinah was withdrawing from him, he questioned his sons, as we have pointed out. And as Jacob and his sons proclaimed the union of the world above and the world below, so also must we.
וְכְמָה דְּאִינּוּן אִתְיַיחֲדוּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה בְּאֶחָד. אוּף הָכִי אֲנָן צְרִיכִין לְיַחֲדָא עָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וּלְיַחֲדָא עָלְמָא תַּתָּאָה בְּרָזָא דְּאֶחָד. דָּא בְּשִׁית סִטְרִין, וְדָא בְּשִׁית סִטְרִין. וּבְגִין כַּךְ, שִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין. וְשִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין, (זכריה יד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. זַכָּאָה עַדְבֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִשְׁוֵי רְעוּתֵיהּ לְהַאי, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed is he who concentrates his mind and will, with true humility and longing, upon this mystery. Blessed is he in this world and blessed shall he be in the world to come!’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי, דָּא אִתְעָרוּתָא דְּיִחוּדָא שַׁפִּיר אִיהוּ, דְרָזָא דִּבְרִירָא דְּמִלְתָּא הָא אוֹקִימְנָא. וּמִלִּין אִלֵּין זְמִינִין לְאִתְעַתְּדָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּלֹא כִּסּוּפָא כְּלַל. Said R. Hamnuna the Ancient: ‘This stirring up of the unity has indeed been rightly and justly expounded, and that which we have just now heard is indeed very true; and in the future time these word’s which we have now uttered will stand before the Ancient of Days and in no wise be abashed.’
רעיא מהימנא פִּקּוּדָא לִלְמוֹד תּוֹרָה בְּכָל יוֹמָא, דְּאִיהִי רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, לְמִנְדַּע אָרְחֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִשְׁתְּזִיב מִכָּל קִטְרוּגִין בִּישִׁין. בְגִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא אִיהִי, דְּמַאן דְּאִתְעַסָּק בָּהּ, אִתְעַסַּק בִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּגַוִּיהּ דְּלָא תַּעְדֵּי מִנֵּיהּ.
מַאן דְּיָדַע מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, אִצְטְרִיךְ לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ, וּלְאוֹלְפָא הַאי מִלָּה מִנֵּיהּ, לְקַיְּימָא רָזָא דִּכְתִּיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. אוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִיהוּ, לְמֵיהַב חַיִּין לְכֹלָּא. מַאן דְּאִתְתָּקַּף בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְתָּקַּף בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
וְכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אוֹקִימְנָא בְּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּזַכֵּי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּאוֹרַיְיתָא דִּלְעֵילָּא. בְּהַאי עָלְמָא לָא שָׁכִיךְ, וְלָא שָׁכִיךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וַאֲפִילּוּ בְּקִבְרָא שִׁפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ז׳:י׳) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. עֲד כָּאן. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל וכו' עַד כְּאִילוּ קִיֵּים וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וּמִכָּאן תֵלֵךְ ויקרא רס"ג ע"א שֵׁמַע יִשְׂרָאֵל.
Chapter 13
Chapter 13 somebodyTerumah 13 (Chapter 13) (Terumah) (Zohar)
Terumah 13 (Chapter 13) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הָכָא אִיהוּ יִחוּדָא בִּכְלָלָא חֲדָא. עֵילָּא וְתַתָּא. וְיִקְחוּ תְּרוּמָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, עֵילָּא וְתַתָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, בְּלא פִּרוּדָא כְּלָל. He then began to expound this passage as follows. ‘ “They shall take Me a heave offering.” Here we have displayed an inclusive union of the above with the below, for it does not say “They shall take a heave offering”, but “They shall take Me a heave offering”, which denotes a fusion of the upper with the lower spheres.1i.e. Tifereth with Malkuth.
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. הַאי קְרָא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר, כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, (ס"א יקח את תרומתי) מַאי מֵאֵת כָּל אִישׁ. אֶלָּא רָזָא הָכָא לְאִינוּן מָרֵי מִדִין. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִישָׁא, וְכָל רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי עָלְמָא דָּא, וּבְכִסּוּפָא בַּטְלָּה דִּילֵיהּ. אֶלָּא יַדְעֵי וּמִשְׁתַּדְּלֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתְהוֹן וּלְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא רְעוּתָא (דלהון) דְּמָארֵיהוֹן לְגַבַּיְיהוּ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. “On the part of everyone whose heart is willing ye should take my heave offering.” The words “on the part of seem at first sight to be superfluous, but in reality they contain a deep lesson for the masters of the esoteric lore. Blessed are the righteous who have learnt how to centre all their thoughts and desires on the Heavenly King, and whose aspirations are directed, not towards the vain and foolish toys of this world and its lusts, but to attaching themselves wholeheartedly to the world above in order to draw down the favour of the Lord Himself from heaven to earth.
וּמַאן אֲתָר נַטְלֵי הַהוּא רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. נַטְלִין מֵאֲתָר חַד עִלָּאָה קַדִישָׁא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל רְעוּתִין קַדִּישִׁין. וּמַאן אִיהוּ. כָּל אִישׁ. דָּא (מ"ב ע"ב) צַדִּיק, דְּאִתְקְרֵי כֹּל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ה׳:ח׳) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא. (תהילים קי״ט:קכ״ח) עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי. אִישׁ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ו׳:ט׳) אִישׁ צַדִיק. דָּא אִיהוּ צַדִיק, (ס"א כל איש) מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, דִּרְעוּתֵיהּ תָּדִיר לְגַבֵּי מַטְרוֹנִיתָא, כְּבַעְלָהּ דְּרָחִים לְאִתְתֵיהּ תָּדִיר. יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ אִיהוּ רָחִים לָהּ. וְלִבּוֹ דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא דִּילֵיהּ, יִדְּבֶנּוּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. What is the place whence they receive this favour? It is a holy supernal region, whence emanate all holy wills and desires. This is known as “every man”, who is identical with the “Righteous”, the Lord of the House, whose love is always directed towards the Matrona, like a husband who loves his wife always. “Whose heart is willing”: that is, His heart goes out to Her, and Her heart to Him.
וְאַף עַל גַּב דִּרְחִימוּ סַגִי דָּא בְּדָא, דְּלָא (בראשית ז' ע"א) מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, מֵהַהוּא כָּל אִישׁ, מָארֵיהּ בֵּיתָא, מָארִיהּ דְּמַטְרוֹנִיתָא, מִנֵּיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. אָרְחֵיהּ דְּעָלְמָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַסְּבָא אִתְּתֵיהּ דְּבַּר נָשׁ מִנֵּיהּ אִיהוּ קַפִּיד וְלָא שָׁבִיק לָהּ. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, כְּתִיב וְזֹאת הַתְּרוּמָה, זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל גַּב דְּכָל רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּיהּ, וּרְחִימוּ דִּילֵיהּ לְגַבָהּ. מִנֵּיהּ נַטְלִין לָהּ לְאַשְׁרָאָה בֵּינַיְיהוּ, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, דְּכָל רְחִימוּ דְּאִתְּתָא וּבַעֲלָהּ שַׁרְיָא. מִתַּמָּן תִּקְּחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְזַכָּאִין כֻּלְּהוּ דְּזָכוּ לְהַאי. And although their mutual love is so great that they never separate, yet “ye shall take from Him My heave offering”, meaning, “ye should take the Shekinah to dwell with you”. The Holy One, blessed be He, unlike a human husband, who would protest violently should anyone take from him the wife whom he so dearly loves, is greatly pleased when the Shekinah, whom He so loves, is “taken” from the supernal sphere, the abode of Love, to dwell below in the midst of Israel. Happy is the lot of Israel and happy that of all those who are worthy of this.
(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי מֵאִתָּם. מֵאֵת תְּרֵין שְׁמָהָן (נ"א דרגין) אִלֵּין. In that case, it might be asked, why does it say, “which ye should take from them” instead of “from Me”? Because the “from them” refers to these two Divine names or grades.
תּוּ רַב יֵיבָא סָבָא אָמַר, מֵאִתָּם: מֵאָת ם', דְּאִיהוּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה. אֲתָר מָדוֹרֵיהּ דְּהַאי צַדִּיק, דְּאִיהוּ אִתְעַטָּר מֵאָת ס', וּמִתַּמָּן נָטִיל (קכ"ז ע"א) חַיִּין, לְאַתְזְנָא לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חֲדָא, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְיְהִיבַת, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. Rabbi Yeba the Ancient suggested that meitam (from them) signifies meet M, from the sphere designated by the letter M; the mysterious sphere, the abode of the Righteous One, from whence He draws life to distribute to all the worlds. It is all one mystery, which has been entrusted to the wise. Happy is their lot!
דְּאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן נַטְלִין לָהּ, (הכא) לָא יַכְלִין לְנַטְּלָא לָהּ, אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּבַעְלָהּ, וּבִרְעוּ דִּילֵיהּ, וּלְמֶעְבַּד פּוּלְחָנָא דִּרְחִימוּ לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין בִּרְחִימוּ דִּילֵיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְכָל דָּא, בְּאִינּוּן פּוּלְחָנֵי דִּצְלוֹתָא, וְתִקּוּנָא וְסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְרִין בְּכָל יוֹמָא. דָּבָר אַחֵר מֵאִתָּם, מִכְּלָלָא דְּשִׁית סִטְרִין עִלָּאִין וְכֹלָּא חַד. However, although they “take” Her (the Shekinah), they may do so only when her Spouse specially grants permission, and only in accordance with His will, in order that He may be worshipped in love. This is realized daily in the corporate liturgical services of Israel. Or “from them”, again, can refer to the six supernal grades; or to the Seasons and Sabbaths. It amounts all to the same thing.
(ד"א) מֵאִתָּם, מֵאִינּוּן זִמְנֵי וְשַׁבָתֵּי, וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. זָהָב, בְּרָזָא דְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְּזָהָב, יוֹמָא דְּדִינָא, וְשָׁלְטָא הַהוּא סִטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ז:כ״ב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה. וָכֶסֶף, דָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּמִתְלַבְּנָן חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל כְּתַלְגָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וּכְתִיב (ויקרא ט״ז:ל׳) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. GOLD AND SILVER, AND BRASS, AND BLUE AND PURPLE, AND SCARLET, AND FINE LINEN, AND GOATS’ HAIR, AND RAMS’ SKINS DYED RED, AND SEALSKINS, AND ACACIA WOOD. Gold symbolizes New Year’s Day, the day of “gold”, because it is a day of judgement, and the side of judgement, symbolized by gold, dominates it; as it is written, “gold cometh from the north” (Job 37, 22), and “evil will be opened from the north” (Jer. 6, 2). Silver symbolizes the Day of Atonement, when the sins of Israel are made “white as snow” (Isa. 1, 16), for “on that day shall he make an atonement for you, to cleanse you, that ye may be clean from all your sins before the Lord” (Lev. 16, 30).
וּנְחֹשֶׁת. יוֹמֵי דְּקָרְבְּנִין דְּחָג, דְּאִינּוּן רְתִיכֵי דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינּוּן אִקְרוּן רָזָא דְּהָרֵי נְחֹשֶׁת, וּבְגִין כַּךְ מִתְמַעֲטִין בְּכָל יוֹמָא וְאַזְלִין. וּתְכֵלֶת, דָּא פֶּסַח, שׁוּלְטָנוּ דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, רָזָא דְּגַוְונָא תִּכְלָא, וּבְגִין דְּהִיא תִּכְלָא, לָא שַׁלְטָא עַד דְּשֵׁצִיאַת וְקַטִּילַת כָּל בּוּכְרֵי דְּמִצְרָאֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ב:כ״ג) וְעָבַר יְיָ' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם. בְּגִין כָּךְ, כָּל (קל"ט ע"א) גַּוְונִין טָבִין בְּחֶלְמָא, בַּר מִן תִּכְלָא. Brass is symbolic of the days of the Sacrifices of the Feast of Tabernacles, which alluded to the powers and principalities of the heathen nations, who are designated “mountains of brass”. “Blue” (techeleth) corresponds to Passover, which established the dominance of the true object of Faith, symbolized by the colour blue, which could predominate only after the punishment of the firstborn of Egypt was accomplished. So all colours seen in dreams are of good omen, except blue.
וְאַרְגָמָן, דָּא שְׁבוּעוֹת, רָזָא דְּאַרְגְוָונָא, דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּאִתְיְהִיבַת בֵּיהּ, כְּלִילָא מִתְּרֵין סִטְרִין, מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וְדָא אִיהוּ אַרְגָמָן. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, דָּא אִיהוּ ט"ו בְּאָב, דִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הֲווֹ נַפְקֵי בְּמָאנֵי מִלַּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ד׳:ה׳) הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע. “Red-purple” (argaman) is connected with Pentecost, symbolizing the giving of the written Law, consisting of two sides, of the Right and of the Left, as it is written: “From his right hand went a fiery law unto them” (Deut. 33, 2). “Scarlet” (tola’ath shani) is connected with the fifteenth day of Ab, a day on which the daughters of Israel used to walk forth in silken dresses.
עַד הָכָא, שִׁית סִטְרִין, מִכָּאן וּלְהָלְאָה רָזָא דְּי' יְמֵי תְּשׁוּבָה. וְשֵׁ"שׁ, וְעִזִּים, וְעוֹרוֹת אֵילִם מְאָדָּמִים. וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. וַעֲצֵי שִׁטִּים. וְשֶׁמֶן לַמָּאֹר. וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּלִקְטוֹרֶת הַסַּמִּים. וְאַבְנֵי שׁוֹהַם. וְאַבְנִי מִלּוּאִים. עַד הָכָא תִּשְׁעָה, לָקֳבֵל תִּשְׁעָה יוֹמִין וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַשְׁלִים לַעֲשָׂרָה. So far six symbolic elements have been enumerated; the rest symbolize the Ten Days of Repentance:1From New Year to the Day of Atonement. fine linen, goats’ hair, rams, skins dyed red, seal (tahash) skins, acacia wood, oil for the light, spices for the anointing oil and for the incense, beryls and set jewels. These are nine, corresponding to nine days of Repentance, and the Day of Atonement completes it and makes ten days.
וּמִכָּל אִלֵּין, אֲנָן נַטְלִין תְּרוּמַת יְיָ', בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, בְּגִין לְאַשְׁרָאָה עֲלָן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲנָן נַטְלִין תְּרוּמַת יְיָ', וְאִיהוּ רָזָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי יוֹם הַכִּפּוּרִים (אמור ק"ב) דְּיָרְתָא בְּרַתָּא לְאִימָּא. בַּסֻּכּוֹת אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי סוּכָּה סוֹכֶכֶת וְאַגִינַת עֲלָן, וּכְתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וְדָא אִיהִי תְּרוּמַת יְיָ'. From all of these we take “the heave offering of the Lord”1Malkuth. on each of these special seasons, in order that it may rest upon us: on Passover by means of the paschal lamb, on Tabernacles by means of the tabernacle, and so forth.
בַּפֶסַח אוּף הָכִי אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי פֶּסַח. וְהָא אוֹקִימְנָא, רָזָא דְּגָוֶון דִּנְהוֹרָא תִּכְלָא. בְּשָׁבוּעוֹת אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּכְתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, וַאֲנָן נַטְלִין מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. ט"ו בְּאָב, אִיהוּ קַיְּימָא בְּחֶדְוָה, עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. כָּל שְׁאָר יוֹמִין, אִינּוּן לְתִקּוּנָא דִּילָהּ. וְעַל דָּא אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם כְּתִיב. The six Days are but a preparation for her. As they are united above in “One”, so she is unified below in the mystery of “one”, to correspond to them above.
Chapter 14
Chapter 14 somebodyTerumah 14 (Chapter 14) (Terumah) (Zohar)
Terumah 14 (Chapter 14) (Terumah) (Zohar) somebodyכְּגַוְונָא דְּאִינּוּן מִתְיַיחֲדִין לְעֵילָּא בְּאֶחָד, אוּף הָכִי אִיהִי, אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְּאֶחָד, לְמֶהוֵי עִמְּהוֹן לְעֵילָּא חַד לָקֳבֵל חַד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד לְעֵילָּא, לָא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ, עַד דְּאִיהִי אִתְעֲבִידַת בְּרָזָא דְּאֶחָד כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא (קל"ד ע"א) אוֹקִימְנָא רָזָא דַּיְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. The Holy One, blessed be He, who is One above, does not take His seat upon the Throne of Glory, until She has entered within the mystery of the One in accordance with His very essence of Oneness, to be the One in One. This, as we have said, is the significance of the words: “The Lord is One, and His Name is One.”
רָזָא דְּשַׁבָּת, אִיהִי שַׁבָּת, דְּאִתְאַחֲדָא בְּרָזָא דְּאֶחָ"ד, לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ רָזָא דְּאֶחָד. צְלוֹתָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דְּהָא אִתְאַחֲדַת כּוּרְסְיָיא יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בְּרָזָא דְּאֶחָ"ד, וְאִתְתַּקָּנַת לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. It is the mystery of the Sabbath, which is united with the mystery of the One so that it may be the organ of this Oneness. ‘In the prayer before the entrance of the Sabbath the Throne of Glory is prepared for the Holy Heavenly King.
כַּד עַיֵיל שַׁבְּתָא, אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ, וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא, וְאִתְעַטְּרַת בְּכַמָּה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכָל שׁוּלְטָנִי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין, (נ"א ואתעברו מינה) וְלֵית שׁוּלְטָנוּ אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. And when the Sabbath arrives the Shekinah is in perfect union with Him and is separated from the “other side”, and all the potencies of severe judgement are severed from Her, She being in closest union with the Holy Light and crowned with many crowns by the Holy King, and all the principalities of severity and all the lords of judgement flee from Her, and no other domination reigns in any of the worlds,
וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִן בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין. כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה, בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. אֶת יְיָ' דַּיְיקָא, בְּגִין לְמִפְתַּח לְגַבָּהּ בִּבְרָכָה. and her countenance is illumined by the supernal light, and she is crowned here below by the Holy People, all of whom are invested with new souls. Then is the time for the commencement of prayer, when the worshippers bless Her with joy and gladness, saying, “Bless ye the Lord, the Blessed One!” (the beginning proper of the Sabbath Eve prayer).
וְאָסִיר לְעַמָּא קַדִישָׁא לְמִפְתַּח לְגַבָּהּ בִּפְסוּקָא דְּדִינָא, כְּגוֹן וְהוּא רַחוּם וְגוֹ', בְּגִין דְּהָא אִתְפַּרְשַׁת מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְכָל מָארֵי דְּדִינִין אִתְפָּרְשׁוּ וְאִתְעַבְּרוּ מִינָהּ. וּמַאן דְּאִתְּעַר הַאי לְתַתָּא, גָּרִים לְאַתְעֲרָא הָכִי לְעֵילָּא. וְכֻרְסְיָיא קַדִישָׁא לָא יָכְלָא לְאִתְעַטְּרָא בַּעֲטָרָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּכָל זִמְנָא דְּמִתְעָרֵי לְתַתָּא אִינּוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דַּהֲווֹ מִתְעַבְּרִן וַהֲווּ אַזְלֵי כֻּלְּהוּ לְאִתְטַמְּרָא גּוֹ נוּקְבָּא דְּעַפְרָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כֻּלְּהוּ תַּיְיבִין לְאַשְׁרָאָה בְּדוּכְתַיְיהוּ וְאִתְרָחֲקַת (ואתדחקת) בְּהוּ אֲתָר קַדִישָׁא דְּבָעָאת נַיְיחָא. For the holy people cannot be allowed at this moment to begin with a verse that suggests judgement, as on weekdays, when “Bless ye” is preceded by “And He being merciful, forgiveth iniquity and destroyeth not”, because the Shekinah is then entirely severed from the mystery of the “other side” and all the lords of judgement have separated themselves and passed away from Her, and he who rouses judgement in the lower spheres causes vibrations of doom and severity also in the celestial regions, and while this disturbing element is in evidence the Holy Throne cannot crown itself with the crown of holiness. Then the lords of judgement who have severed themselves for the time being from the rest of creation, hiding themselves away from all eyes in a deep and secret recess at the bottom of the sea, are roused to return to the celestial habitations, and they come back with violence and fury, so that the Holy Sphere, which requires above all rest and peace for the entrance of the Sabbath, is hard pressed by these potencies of judgement.
וְלָא תֵּימָא דְּדָא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא לֵית אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא לְאַתְעֲרָא, עַד דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעָרֵי לְתַתָּא, כְּמָה דְּאוּקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ד׳) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. לְיוֹם חַג לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְיוֹם חַגֵּנוּ. וְעַל דָּא אָסִיר לְעַמָּא קַדִישָׁא, דְּקָא מִתְעַטְּרִן בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין דְּנִשְׁמָתִין, בְּגִין לְאַתְעֲרָא נַיְיחָא, דְּאִינּוּן יִתְעָרוּן דִּינָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ וּרְחִימוּ סַגִי, דְּיִתְעָרוּן בִּרְכָּאן עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. So it is evident that we should not imagine that She (the Shekinah) is independent of our “rousings”, for there is no vibration above of any sort but is caused by those which take place in the midst of Israel below, as we have already pointed out in connection with the expression “in the time appointed, on our solemn feast day”; it is not merely a feast day, but our feast day; that is to say, we effect a movement in the higher spheres by our prayers. Therefore the holy people, who are crowned with holy crowns of souls in order to awaken rest and peace above, may not order judgement there, but, on the contrary, must all consciously and with exceeding great love awaken blessings both above and below.
Chapter 15
Chapter 15 somebodyTerumah 15 (Chapter 15) (Terumah) (Zohar)
Terumah 15 (Chapter 15) (Terumah) (Zohar) somebodyבָּרְכוּ אֶת יְיָ'. אֶת דַּיְיקָא. כִּדְקָאמְרָן, דָּא (בראשית ה' ע"ב) שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, דָּא אַפִּיקוּ דְּבִרְכָאן מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, וַאֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ כָּל שַׁקְיוּ, לְאַשְׁקָאָה לְכֹלָּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקוֹרָא בְּרָזָא דְּאָת קַיְּימָא, קָרֵינָן לֵיהּ הַמְבוֹרָךְ, אִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ תַּמָּן, הָא וַדַּאי בֵּירָא אִתְמַלְּיָא, דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. The congregation respond: “Blessed is the Lord who is blessed for ever and ever.” The expression “who is blessed” indicates the streaming of blessings from the source of life to the place whence issue nourishment and bounty for all creatures. And why do we call this source “blessed”? Because it sustains and waters ‘olam va’ed (lit. for ever and ever), which is the Sabbath eve.
וְעַל דָּא לָא אַמְרֵינָן, בָּרוּךְ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, אֶלָּא בָּרוּךְ יְיָ', דְּאִלְמָלֵא לָא מָטֵי הָתָם נְבִיעוּ מִמְּקוֹרָא עִלָּאָה, לָא אִתְמַלְּיָא בֵּירָא כְּלָל, וְעַל דָּא הַמְבוֹרָךְ, אֲמַאי אִיהוּ הַמְבוֹרָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁלִים וְאַשְׁקֵי לְעוֹלָם וָעֶד. עוֹלָם וָעֶד דָּא אִיהוּ שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, וַאֲנָן תַּקְעִין בִּרְכָּאן בְּאֲתָר דְּאִקְרֵי מְבוֹרָךְ. וְכֵיוָן דְּמָטָאן הָתָם, כֻּלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְדָא אִיהוּ בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. עַד הָכָא, מָטוּן בִּרְכָּאן מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְכֻלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, לְאִתְבָרְכָא וּלְאִתְשָׁקָאָה, וּלְמֶהוֵי שְׁלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, מַלְיָא מִכָל סִטְרִין. In this way blessings are transmitted to this ‘olam va’ed from the highest world, so that it attains its full perfection.
בָּרוּךָ: דָּא (קס"ב ע"א, עקב רע"א ע"א) מְקוֹרָא עִלָּאָה, דְּכָל בִּרְכָּן נָפְקִין מִנֵּיהּ. וְכַד סִיהֲרָא אִשְׁתְּלִים, קָרֵינָן לָהּ הָכִי לְגַבֵי תַּתָּאֵי, אֲבָל בָּרוּךְ מְקוֹרָא עִלָּאָה כִּדְקַאמְרָן. יְיָ': דָּא אֶמְצָעִי דְּכָל סִטְרִין עִלָּאִין. הַמְבוֹרָךְ: דָּא שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, מַבּוּעָא דְּבֵירָא, לְאַשְׁלָמָא וּלְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. לְעוֹלָם וָעֶד: דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא. וּמִשְׁחָא וּרְבוּ דְּבָרוּךְ יְיָ' וְהַמְבוֹרָךְ, כֹּלָּא אִיהוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מבורך כמה דאת אמר (בראשית מט) בן פורת) Thus in this benediction, “blessed” represents the ultimate source whence all blessings emanate ;1Hohmah. “the Lord” is the centre2tifereth. of all the supernal sides; “who is blessed” represents the peace of the house, the fountain of the cistern,3Yesod. providing completion and nourishment for all, while “for ever and ever” refers to the world below,4Malkuth. which needs these blessings: the “good oil” of “blessed”, “the Lord”, and “the Blessed One” is all for this ‘olam va’ed.
וְעַל דָּא, בְּרָכָה דָּא, אִצְטְרִיכוּ כָּל עַמָּא לְבָרְכָא, וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, בִּרְעוּ דְּלִבָא, וּבְחֶדְוָה בָּעוּ לְמִשְׁרֵי בְּשֵׁרוּתָא בִּבְרָכָה דָּא, לְאִתְבָּרְכָא הַאי שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ליליא) מֵעַמָּא קַדִישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּהַאי בְּרָכָה. Therefore the whole congregation has to recite this every day; but on Sabbath eve it must be recited with special devotion and gladness, in order that the Sabbath may be fitly blessed by the holy people.
(ס"א ברכו) כַּד שָׁרָאן יִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא, קָלָא אָזְלָא בְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּמִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִישָׁא, דְּאַתּוּן מְבָרְכֵי וּמְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן וְיִתְקַדְּשׁוּן לְעֵילָּא, כַּמָּה מַשְׁרְיָין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלָא מְבָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה דָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כִּדְקַאמְרָן. זַכָּאָה עַמָּא דְּזַכֵּי לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. When they begin to recite this benediction a voice is heard in all the heavens that are sanctified by the entrance of the Sabbath: “Blessed are ye, holy people, for that ye bless and sanctify on earth below, that thereby many supernal holy hosts may be blessed and sanctified above.” Blessed are they in this world and blessed are they in the world to come. The Israelites do not recite this benediction until they are crowned with the crowns of holy souls, as we have said before. Blessed is the people who is worthy of them in this world, so that it may merit them in the world to come.
בְּהַאי לֵילְיָא שִׁמּוּשָׁא דְּחַכִּימִין, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא חַד. וּבְכָל אֲתָר דְּתִשְׁכַּח לְחַכִּימִין בְּהַאי מִלָּה, בְּסִטְרָא דָּא, וּלְזִמְנִין בְּסִטְרָא דָּא, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. וְהָנֵי מִילֵּי הָא אוֹקִימְנָא, אֲבָל בְּזִמְנָא דָּא, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּנִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין יְתֵירִין קַדִּישִׁין, כְּדֵין אִיהִי זִמְנָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, בְּגִין דְּלִיהֱוֵי נְגִידוּ לְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא, בִּנְגִידוּ דִּקְדוּשָׁה, בְּנַיְיחָא עִלָּאָה, וְיִפְקוּן בְּנַיְיהוּ קַדִישִׁין כַּדְקָא חֲזִי. This, to the pious, is the night of conjugal unions, when they are thus crowned with new souls and new additional holy spirits, for, being in a state of supernal holy tranquillity, they may then beget holy children.
רָזָא דָּא לְחַכִּימִין אִתְיְיהִיבַת. בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, בְּלֵילְיָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, בְּיוֹמֵי (ויקרא מ"ט ע"ב) דְּחוֹל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָּא דְּשָׁרָאן תַּמָּן, וּבְשַׁבָּת, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה. Here now is a mystery entrusted to the wise. At midnight on this night the Holy One is pleased to enter the Garden which is above. On weekdays at this time He enters the Garden of Eden which is below, in order to have joyous communion with the righteous who have their abode there; but on Sabbath He enters the Garden above.
בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל נִשְׁמָתִין דְּצַדִיקַיָּא כֻּלְּהוּ, בְּגִנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדָּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, כָּל אִינּוּן מַשְׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמָנָן גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין לְהָנֵי נִשְׁמָתִין, דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, לְעַאֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עַל גִּנְתָּא, וּמִתַּמָּן אִזְדַּמְנוּ רְתִיכִין קַדִישִׁין, דְּסַחֲרָאן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְסַלְּקִין לוֹן לְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. For on weekdays all the souls of the righteous abide in the Garden which is on the earth; but on Sabbath eve, all those hosts of holy angels who are appointed over the Lower Paradise bring up from that region the souls which dwell there into the firmament which is close to this Garden, where many holy chariots of fire await their coming, that they may escort these souls to the Paradise above, and bring them before the Throne of Glory.
כֵּיוָן דְּאִלֵּין רוּחִין סַלְּקִין, כְּדֵין רוּחִין (צ"ח ע"ב, שלח קע"ג ע"א) אָחֲרָנִין קַדִּישִׁין, נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. Whilst these souls are thus ascending, other souls are descending in a similar manner to become crowns to the holy people below. So their activity proceeds, some ascending and some descending.
וְאִי תֵּימָא, הָא גִּנְתָּא דִּבְאַרְעָא, בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא יָתְבָא בְּרֵיקָנַיָּיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אַזְלִין, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין. נִשְׁמָתִין אַזְלִין מִגּוֹ גִּנְתָּא, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִּנְתָּא. כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, וְעַד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִּנְתָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין נָפְקִין, אִלֵּין עָאלִין וְגִנְתָּא לָא (רנ"ג ע"א) אִשְׁתְּאַר בְּרֵיקַנְיָּא. בְּרָזָא דְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. Do not, however, imagine that on this account the Paradise on earth remains empty and untenanted upon the Sabbath. Far from it! For, as we have said, while some souls go, others come, to wit, those souls who are being cleansed and purified during the six days of the week, but who are not yet sufficiently perfected to be able to abide in Paradise permanently, but on the Sabbath are permitted to enjoy its delights for a space, so that the place is never empty. This is symbolized by the removal and replacing of the “shew bread” (v. Leviticus 24, 5-9).
וְאִי תֵּימָא, כַּד אָהַדְרוּ בְּיוֹמֵי דְּחוֹל. בְּמָה (נ"א כמה) אִתְמַשְּׁכָן דּוּכְתֵּי לְאָרְכָּא וּפוּתְיָא וְרוּמָא, בְּגִנְתָּא, וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּאֶרֶץ הַצְּבִי, דְּהֲוָה אִתְמְשַּׁךְ לְכָל סִטְרִין וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דִּצְבִי, דְּכָל מַה דְּאִתְרַבֵּי, מַשְׁכֵּיהּ אִתְרַבֵּי לְכָל סְטָר, וְלָא אִתְיְידָע. וְאִית כְּמָה נִשְׁמָתִין, דְּכֵיוָן דְּסַלְּקִין, תּוּ לָא נַחְתִּין. Again, do not imagine that when the souls return to their earthly Paradise at the end of the Sabbath they find it so overflowing with other souls that no place remains for them; for their abode becomes by some mysterious process much larger, being extended both in length, width and height, so that their presence makes no difference. There are also some souls which, having ascended to the highest sphere, never come down again.
נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, גִּלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, אִלֵּין אַזְלִין, וְאִלֵּין אַתְיָין, אִלֵּין סַלְּקִין וְאִלֵּין נַחְתִּין. מַאן חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין קַדִּישִׁין, דִּי מְשַׁטְּטֵי לְכָאן וּלְכָאן. כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין לְאַעְטְּרָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, לְאַעְטְּרָא לְכַמָּה צַדִּיקַיָּיא, גִּנְתָּא דְּעֵדֶן לְתַתָּא, עַד שַׁעֲתָא דְּכָרוֹזָא קָאִים, וְקָארֵי מְקוּדָשׁ מְקוּדָשׁ. כְּדֵין נַיְיחָא שְׁכִיחַ, וּשְׁכִיכוּ לְכֹלָּא. וְחַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְכֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְאִית לוֹן נַיְיחָא. וְנִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן, אִלֵּין לְעֵילָּא וְאִלֵּין לְתַתָּא. זַכָּאָה עַמָּא, דְּחוּלָקָא דָּא לְהוֹן. And in addition there are also those who ascend and descend continually to crown the holy people. In fact, on the Sabbath eve there is a veritable commotion of souls coming and going, ascending and descending. As for the innumerable holy Chariots which perpetually speed hither and thither, eye can scarce behold them for their radiant and glittering aspect! All the souls are full of joy and eagerness to become crowns for the holy people on earth, for the righteous in the lower Paradise. At last comes the moment when a voice proclaims throughout all the spheres: “Sanctified! Sanctified!” Then there is peace everywhere, perfect peace, even to the wicked in Gehenna, and all the souls crown themselves, some above, and some below.
בְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, דְּחַכִּימִין מִתְעֲרִין לְשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ, כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמָתִין אַחֲרָנִין דִּלְהוֹן, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּנָחִית בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, נָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא, וְאִתְסַחְיָא נִשְׁמְתָא אַחֲרָא בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְתַמָּן חָמֵי מַה דְּחָמֵי. On Sabbath, at midnight, when the wise consummate their conjugal unions, at the time when they are sleeping peacefully in their beds, and their souls are eager to ascend and behold the glory of the King, the supernal spirits with which they crowned themselves at the sanctification of the Sabbath take those souls and bring them up unto the heights. These souls are there bathed in the spices of Paradise, and behold all that is within their capacity to behold.
וְכַד נַחְתָּא לְאַשְׁרָאָה בְּדוּכְתָּהָא בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, הַהִיא נִשְׁמְתָא תָּבַאת לְדוּכְתָּהָא. וּבָעֵי לְאִינוּן חַכִּימִין לוֹמַר, חַד פְּסוּקָא דְּאִתְעָרוּתָא, דְּהַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּעָטְרָא דְּשַׁבַּתָּא, כְּגוֹן, (ישעיהו ס״א:א׳) רוּחַ יְיָ' אֱלהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח יְיָ', אוֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים וְגוֹ'. (יחזקאל א׳:כ״א) בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ וְגוֹ', אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא רוּחָא, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְהוֹן בְּחֶדְוָה דְּשִׁמּוּשָׁא, וִיְהֵא נְגִידוּ דְּהַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּשַׁבַּתָּא, בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּמִצְוָה. Then, when it is time to descend again, the supernal spirits accompany them until they reach safely their human habitations. It is incumbent upon the wise to recite certain verses calculated to arouse that supernal holy spirit of the Sabbath coronation, as, for instance: “The spirit of the Lord God is upon me; for the Lord hath anointed me to preach good tidings to the meek; he hath sent me to bind up the broken-hearted, to proclaim liberty to the captives, etc.” (Isa. 61, 1); or, “Whithersoever the spirit was to go, they went, thither was their spirit to go; and the wheels were lifted up over against them: for the spirit of the living creature was in the wheels” (Ezek. 1, 20), in order that the act of procreation may be effected in a spirit of Sabbath holiness, through the influence of the supernal Sabbatic spirit.’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה (כ"ד ע"א) סָלִיק מִנָּהֲרָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, הֲוָה יָתִיב רִגְעָא חֲדָא, וְזָקִיף עֵינוֹי, וַהֲוָה חַדֵּי, וַהֲוָה אָמַר, דְּהֲוָה יָתִיב, לְמֵחֱמֵי חֶדְוָה דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. וּבְכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. When R. Hamnuna the Ancient used to come out fromthe river on a Friday afternoon, he was wont to rest a little on the bank, and raising his eyes in gladness, he would say that he sat there in order to behold the joyous sight of the heavenly angels ascending and descending. At each arrival of the Sabbath, he said, man is caught up into the world of souls. Happy is he who is aware of the mysteries of his Lord!
Terumah 15:182 (Chapter 15) (Terumah) (Zohar)
Terumah 15:182 (Chapter 15) (Terumah) (Zohar) somebodyבָּרְכוּ אֶת יְיָ'. אֶת דַּיְיקָא. כִּדְקָאמְרָן, דָּא (בראשית ה' ע"ב) שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, דָּא אַפִּיקוּ דְּבִרְכָאן מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, וַאֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ כָּל שַׁקְיוּ, לְאַשְׁקָאָה לְכֹלָּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקוֹרָא בְּרָזָא דְּאָת קַיְּימָא, קָרֵינָן לֵיהּ הַמְבוֹרָךְ, אִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ תַּמָּן, הָא וַדַּאי בֵּירָא אִתְמַלְּיָא, דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. The congregation respond: “Blessed is the Lord who is blessed for ever and ever.” The expression “who is blessed” indicates the streaming of blessings from the source of life to the place whence issue nourishment and bounty for all creatures. And why do we call this source “blessed”? Because it sustains and waters ‘olam va’ed (lit. for ever and ever), which is the Sabbath eve.
וְעַל דָּא לָא אַמְרֵינָן, בָּרוּךְ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, אֶלָּא בָּרוּךְ יְיָ', דְּאִלְמָלֵא לָא מָטֵי הָתָם נְבִיעוּ מִמְּקוֹרָא עִלָּאָה, לָא אִתְמַלְּיָא בֵּירָא כְּלָל, וְעַל דָּא הַמְבוֹרָךְ, אֲמַאי אִיהוּ הַמְבוֹרָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁלִים וְאַשְׁקֵי לְעוֹלָם וָעֶד. עוֹלָם וָעֶד דָּא אִיהוּ שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, וַאֲנָן תַּקְעִין בִּרְכָּאן בְּאֲתָר דְּאִקְרֵי מְבוֹרָךְ. וְכֵיוָן דְּמָטָאן הָתָם, כֻּלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְדָא אִיהוּ בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. עַד הָכָא, מָטוּן בִּרְכָּאן מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְכֻלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, לְאִתְבָרְכָא וּלְאִתְשָׁקָאָה, וּלְמֶהוֵי שְׁלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, מַלְיָא מִכָל סִטְרִין. In this way blessings are transmitted to this ‘olam va’ed from the highest world, so that it attains its full perfection.
בָּרוּךָ: דָּא (קס"ב ע"א, עקב רע"א ע"א) מְקוֹרָא עִלָּאָה, דְּכָל בִּרְכָּן נָפְקִין מִנֵּיהּ. וְכַד סִיהֲרָא אִשְׁתְּלִים, קָרֵינָן לָהּ הָכִי לְגַבֵי תַּתָּאֵי, אֲבָל בָּרוּךְ מְקוֹרָא עִלָּאָה כִּדְקַאמְרָן. יְיָ': דָּא אֶמְצָעִי דְּכָל סִטְרִין עִלָּאִין. הַמְבוֹרָךְ: דָּא שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, מַבּוּעָא דְּבֵירָא, לְאַשְׁלָמָא וּלְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. לְעוֹלָם וָעֶד: דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא. וּמִשְׁחָא וּרְבוּ דְּבָרוּךְ יְיָ' וְהַמְבוֹרָךְ, כֹּלָּא אִיהוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מבורך כמה דאת אמר (בראשית מט) בן פורת) Thus in this benediction, “blessed” represents the ultimate source whence all blessings emanate ;1Hohmah. “the Lord” is the centre2tifereth. of all the supernal sides; “who is blessed” represents the peace of the house, the fountain of the cistern,3Yesod. providing completion and nourishment for all, while “for ever and ever” refers to the world below,4Malkuth. which needs these blessings: the “good oil” of “blessed”, “the Lord”, and “the Blessed One” is all for this ‘olam va’ed.
וְעַל דָּא, בְּרָכָה דָּא, אִצְטְרִיכוּ כָּל עַמָּא לְבָרְכָא, וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, בִּרְעוּ דְּלִבָא, וּבְחֶדְוָה בָּעוּ לְמִשְׁרֵי בְּשֵׁרוּתָא בִּבְרָכָה דָּא, לְאִתְבָּרְכָא הַאי שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ליליא) מֵעַמָּא קַדִישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּהַאי בְּרָכָה. Therefore the whole congregation has to recite this every day; but on Sabbath eve it must be recited with special devotion and gladness, in order that the Sabbath may be fitly blessed by the holy people.
(ס"א ברכו) כַּד שָׁרָאן יִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא, קָלָא אָזְלָא בְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּמִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִישָׁא, דְּאַתּוּן מְבָרְכֵי וּמְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן וְיִתְקַדְּשׁוּן לְעֵילָּא, כַּמָּה מַשְׁרְיָין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלָא מְבָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה דָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כִּדְקַאמְרָן. זַכָּאָה עַמָּא דְּזַכֵּי לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. When they begin to recite this benediction a voice is heard in all the heavens that are sanctified by the entrance of the Sabbath: “Blessed are ye, holy people, for that ye bless and sanctify on earth below, that thereby many supernal holy hosts may be blessed and sanctified above.” Blessed are they in this world and blessed are they in the world to come. The Israelites do not recite this benediction until they are crowned with the crowns of holy souls, as we have said before. Blessed is the people who is worthy of them in this world, so that it may merit them in the world to come.
בְּהַאי לֵילְיָא שִׁמּוּשָׁא דְּחַכִּימִין, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא חַד. וּבְכָל אֲתָר דְּתִשְׁכַּח לְחַכִּימִין בְּהַאי מִלָּה, בְּסִטְרָא דָּא, וּלְזִמְנִין בְּסִטְרָא דָּא, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. וְהָנֵי מִילֵּי הָא אוֹקִימְנָא, אֲבָל בְּזִמְנָא דָּא, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּנִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין יְתֵירִין קַדִּישִׁין, כְּדֵין אִיהִי זִמְנָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, בְּגִין דְּלִיהֱוֵי נְגִידוּ לְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא, בִּנְגִידוּ דִּקְדוּשָׁה, בְּנַיְיחָא עִלָּאָה, וְיִפְקוּן בְּנַיְיהוּ קַדִישִׁין כַּדְקָא חֲזִי. This, to the pious, is the night of conjugal unions, when they are thus crowned with new souls and new additional holy spirits, for, being in a state of supernal holy tranquillity, they may then beget holy children.
רָזָא דָּא לְחַכִּימִין אִתְיְיהִיבַת. בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, בְּלֵילְיָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, בְּיוֹמֵי (ויקרא מ"ט ע"ב) דְּחוֹל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָּא דְּשָׁרָאן תַּמָּן, וּבְשַׁבָּת, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה. Here now is a mystery entrusted to the wise. At midnight on this night the Holy One is pleased to enter the Garden which is above. On weekdays at this time He enters the Garden of Eden which is below, in order to have joyous communion with the righteous who have their abode there; but on Sabbath He enters the Garden above.
בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל נִשְׁמָתִין דְּצַדִיקַיָּא כֻּלְּהוּ, בְּגִנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדָּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, כָּל אִינּוּן מַשְׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמָנָן גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין לְהָנֵי נִשְׁמָתִין, דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, לְעַאֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עַל גִּנְתָּא, וּמִתַּמָּן אִזְדַּמְנוּ רְתִיכִין קַדִישִׁין, דְּסַחֲרָאן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְסַלְּקִין לוֹן לְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. For on weekdays all the souls of the righteous abide in the Garden which is on the earth; but on Sabbath eve, all those hosts of holy angels who are appointed over the Lower Paradise bring up from that region the souls which dwell there into the firmament which is close to this Garden, where many holy chariots of fire await their coming, that they may escort these souls to the Paradise above, and bring them before the Throne of Glory.
כֵּיוָן דְּאִלֵּין רוּחִין סַלְּקִין, כְּדֵין רוּחִין (צ"ח ע"ב, שלח קע"ג ע"א) אָחֲרָנִין קַדִּישִׁין, נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. Whilst these souls are thus ascending, other souls are descending in a similar manner to become crowns to the holy people below. So their activity proceeds, some ascending and some descending.
וְאִי תֵּימָא, הָא גִּנְתָּא דִּבְאַרְעָא, בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא יָתְבָא בְּרֵיקָנַיָּיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אַזְלִין, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין. נִשְׁמָתִין אַזְלִין מִגּוֹ גִּנְתָּא, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִּנְתָּא. כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, וְעַד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִּנְתָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין נָפְקִין, אִלֵּין עָאלִין וְגִנְתָּא לָא (רנ"ג ע"א) אִשְׁתְּאַר בְּרֵיקַנְיָּא. בְּרָזָא דְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. Do not, however, imagine that on this account the Paradise on earth remains empty and untenanted upon the Sabbath. Far from it! For, as we have said, while some souls go, others come, to wit, those souls who are being cleansed and purified during the six days of the week, but who are not yet sufficiently perfected to be able to abide in Paradise permanently, but on the Sabbath are permitted to enjoy its delights for a space, so that the place is never empty. This is symbolized by the removal and replacing of the “shew bread” (v. Leviticus 24, 5-9).
וְאִי תֵּימָא, כַּד אָהַדְרוּ בְּיוֹמֵי דְּחוֹל. בְּמָה (נ"א כמה) אִתְמַשְּׁכָן דּוּכְתֵּי לְאָרְכָּא וּפוּתְיָא וְרוּמָא, בְּגִנְתָּא, וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּאֶרֶץ הַצְּבִי, דְּהֲוָה אִתְמְשַּׁךְ לְכָל סִטְרִין וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דִּצְבִי, דְּכָל מַה דְּאִתְרַבֵּי, מַשְׁכֵּיהּ אִתְרַבֵּי לְכָל סְטָר, וְלָא אִתְיְידָע. וְאִית כְּמָה נִשְׁמָתִין, דְּכֵיוָן דְּסַלְּקִין, תּוּ לָא נַחְתִּין. Again, do not imagine that when the souls return to their earthly Paradise at the end of the Sabbath they find it so overflowing with other souls that no place remains for them; for their abode becomes by some mysterious process much larger, being extended both in length, width and height, so that their presence makes no difference. There are also some souls which, having ascended to the highest sphere, never come down again.
נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, גִּלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, אִלֵּין אַזְלִין, וְאִלֵּין אַתְיָין, אִלֵּין סַלְּקִין וְאִלֵּין נַחְתִּין. מַאן חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין קַדִּישִׁין, דִּי מְשַׁטְּטֵי לְכָאן וּלְכָאן. כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין לְאַעְטְּרָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, לְאַעְטְּרָא לְכַמָּה צַדִּיקַיָּיא, גִּנְתָּא דְּעֵדֶן לְתַתָּא, עַד שַׁעֲתָא דְּכָרוֹזָא קָאִים, וְקָארֵי מְקוּדָשׁ מְקוּדָשׁ. כְּדֵין נַיְיחָא שְׁכִיחַ, וּשְׁכִיכוּ לְכֹלָּא. וְחַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְכֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְאִית לוֹן נַיְיחָא. וְנִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן, אִלֵּין לְעֵילָּא וְאִלֵּין לְתַתָּא. זַכָּאָה עַמָּא, דְּחוּלָקָא דָּא לְהוֹן. And in addition there are also those who ascend and descend continually to crown the holy people. In fact, on the Sabbath eve there is a veritable commotion of souls coming and going, ascending and descending. As for the innumerable holy Chariots which perpetually speed hither and thither, eye can scarce behold them for their radiant and glittering aspect! All the souls are full of joy and eagerness to become crowns for the holy people on earth, for the righteous in the lower Paradise. At last comes the moment when a voice proclaims throughout all the spheres: “Sanctified! Sanctified!” Then there is peace everywhere, perfect peace, even to the wicked in Gehenna, and all the souls crown themselves, some above, and some below.
בְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, דְּחַכִּימִין מִתְעֲרִין לְשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ, כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמָתִין אַחֲרָנִין דִּלְהוֹן, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּנָחִית בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, נָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא, וְאִתְסַחְיָא נִשְׁמְתָא אַחֲרָא בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְתַמָּן חָמֵי מַה דְּחָמֵי. On Sabbath, at midnight, when the wise consummate their conjugal unions, at the time when they are sleeping peacefully in their beds, and their souls are eager to ascend and behold the glory of the King, the supernal spirits with which they crowned themselves at the sanctification of the Sabbath take those souls and bring them up unto the heights. These souls are there bathed in the spices of Paradise, and behold all that is within their capacity to behold.
וְכַד נַחְתָּא לְאַשְׁרָאָה בְּדוּכְתָּהָא בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, הַהִיא נִשְׁמְתָא תָּבַאת לְדוּכְתָּהָא. וּבָעֵי לְאִינוּן חַכִּימִין לוֹמַר, חַד פְּסוּקָא דְּאִתְעָרוּתָא, דְּהַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּעָטְרָא דְּשַׁבַּתָּא, כְּגוֹן, (ישעיהו ס״א:א׳) רוּחַ יְיָ' אֱלהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח יְיָ', אוֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים וְגוֹ'. (יחזקאל א׳:כ״א) בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ וְגוֹ', אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא רוּחָא, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְהוֹן בְּחֶדְוָה דְּשִׁמּוּשָׁא, וִיְהֵא נְגִידוּ דְּהַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּשַׁבַּתָּא, בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּמִצְוָה. Then, when it is time to descend again, the supernal spirits accompany them until they reach safely their human habitations. It is incumbent upon the wise to recite certain verses calculated to arouse that supernal holy spirit of the Sabbath coronation, as, for instance: “The spirit of the Lord God is upon me; for the Lord hath anointed me to preach good tidings to the meek; he hath sent me to bind up the broken-hearted, to proclaim liberty to the captives, etc.” (Isa. 61, 1); or, “Whithersoever the spirit was to go, they went, thither was their spirit to go; and the wheels were lifted up over against them: for the spirit of the living creature was in the wheels” (Ezek. 1, 20), in order that the act of procreation may be effected in a spirit of Sabbath holiness, through the influence of the supernal Sabbatic spirit.’
רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה (כ"ד ע"א) סָלִיק מִנָּהֲרָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, הֲוָה יָתִיב רִגְעָא חֲדָא, וְזָקִיף עֵינוֹי, וַהֲוָה חַדֵּי, וַהֲוָה אָמַר, דְּהֲוָה יָתִיב, לְמֵחֱמֵי חֶדְוָה דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. וּבְכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. When R. Hamnuna the Ancient used to come out fromthe river on a Friday afternoon, he was wont to rest a little on the bank, and raising his eyes in gladness, he would say that he sat there in order to behold the joyous sight of the heavenly angels ascending and descending. At each arrival of the Sabbath, he said, man is caught up into the world of souls. Happy is he who is aware of the mysteries of his Lord!
Chapter 16
Chapter 16 somebodyTerumah 16 (Chapter 16) (Terumah) (Zohar)
Terumah 16 (Chapter 16) (Terumah) (Zohar) somebodyכַּד נָהִיר יְמָמָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, סְלִיקוּ דְּחֶדְוָה סָלִיק (בראשית ח' ע"א) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּנַיְיחָא בְּחֶדְוָה. כְּדֵין (תהילים י״ט:ב׳) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאן שָׁמַיִם. אִלֵּין שָׁמַיִם, דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִתְחָזֵי בְּהוּ, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים בְּהוּ. And when the Sabbath day itself lightens, a spirit of tranquil joy ascends through all worlds. This is the significance of the Psalm (recited on Sabbath morning): ‘“The heavens tell the glory of God; and the firmament proclaims his handiwork. ” ‘What is meant by “Heaven”? That heaven in which the Supernal Name is made visible (shama-yim- heaven; shem-Name).
מְסַפְּרִים, מַאי מְסַפְּרִים, אִי תֵּימָא כְּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי סִפּוּר דְּבָרִים. לָאו הָכִי. אֶלָּא דְּנָהֲרִין וּנְצִיצִין בִּנְצִיצוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא, דְּכָלִיל בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה. What is the meaning of the word “tell” (mesaprim) P Assuredly not the mere telling of a tale. Far otherwise! It signifies that they are illumined from the flashing of the supernal Point and ascend in the Name which is contained in the light-stream of the supernal perfectness.
וּמַאן אִיהוּ סִפּוּר. דְּנַצְּצֵי בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, סַלְּקִין בִּשְׁמָא שְׁלִים, וְנַהֲרִין בִּנְהִירוּ שְׁלִים, וְנַצְצֵי בִּנְצִיצוּ שְׁלִים. אִינְהוּ מְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי בְּגַרְמַיְיהוּ, מִגּוֹ נְהִירוּ דִּנְצִיצוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה, וְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי לְכָל סְטָר וּסְטָר (נ"א לכל כבוד וכבוד) דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דְּהָא מִנַּיְיהוּ, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְהִירוּ, נָהִיר כָּל עִזְקָא וְעִזְקָא, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, בְּגִין דִּבְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָן שָׁמַיִם, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין. They flash and lighten of themselves through the lightening and flashing of the Supernal Book;1Malkuth. they lighten and flash towards all the sides which are attached to them, and each sphere retains unto itself a little of this light, for from that sapphire-like radiance every ring in the chain derives its light and radiance. For upon this day (Sabbath) the heavens are crowned and ascend in the power of the Holy Name more than on any other day.
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, הַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר מִכָּל סִטְרִין גְּנִיזִין, דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו, וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, דְּמִתַּתְקְנָא בְּיוֹמָא דָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין. “His handiwork” is the supernal Dew which streams forth from all the hidden regions; it is “the work of His hands”, and His self-fulfilment wherein He completes and perfects Himself on this day more than upon any other.
מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאי מַגִּיד. מָשִׁיךְ וְנָגִיד לְתַתָּא, מֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, מַלְיָא מִכָּל סִטְרוֹי. הָרָקִיעַ, הַהוּא רָקִיעַ, דְּאִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. וְדָא אִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, וְדָא אִיהוּ דְּנָגִיד וּמָשִׁיךְ לְתַתָּא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ מִכָּל סִטְרִין. וְדָא רָקִיעַ אַנְגִּיד לֵיהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּרְחִימוּ וְתִיאוּבְתָּא, לְאַשְׁקָאָה שַׁקְיוּ דְּחֶדְוָה, לְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. This dew “streams down” (maggid in the Aramaic sense) from the Head of the King, with an abundance of blessing, the “firmament” here signifying the stream issuing from the Cistern, the “River which went out of Eden”, which flows earthwards, as the stream of the Supernal Dew which gleams and flashes from all sides. This “firmament” draws it downward upon a current of love and desire, in order that it may water the field of bliss and joy at the entrance of the Sabbath.
וְכַד נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא, כֹּלָּא (נגיד) מַלְיָא וּשְׁלִים בְּאָתְווֹי קַדִּישִׁין, בְּכָל אִינּוּן שְׁבִילִין קַדִּישִׁין. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִתְחַבָּר בֵּיהּ, אִתְעָבִיד בֵּיהּ אָרְחָא לְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לְתַתָּא. When that fair pearled Dew streameth down, the whole becomes full and complete in its holy letters acting through all their holy channels; since all is united to it, a path is opened to it to water and bless all below.
יוֹם לְיוֹם: יוֹמָא לְיוֹמָא, וְעִזְקָא לְעִזְקָא. הַשְׁתָּא מִשְׁתָּעֵי קְרָא בְּאֹרַח פְּרָט, הֵיךְ שָׁמַיִם מְסַפְּרִים וּמְתַקְּנִין בִּסְפִירוּ וּבִנְצִיצוּ עִלָּאָה לְהַאי כָּבוֹד, וְהֵיךְ נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא רְקִיעָא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה. וְאָמַר, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. יוֹמָא לְיוֹמָא, וְדַרְגָּא לְדַרְגָּא, יְחַוֶּה (ס"א אוחז) לְאִתְכַּלְּלָא דָּא בְּדָא, וּלְאִתְנָהֲרָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ דִּמְנַצְּצֵי וּמְנַהֲרֵי שָׁמַיִם, לְהַאי כָּבוֹד. יַבִּיעַ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מַבָּע אִתְעָבִיד וְגוֹ'. אוֹחוּ לְאַנְהֲרָא דָּא מִן דָּא, וּלְאִתְנַצְּצָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְצִיצוּ. “Day unto day”-one day to another, one ring or sphere unto its fellow. Here Scripture speaks in detail concerning the manner in which the heavens radiate sapphire brightness to that Glory, and how that “Firmament” of the supernal Dew causes the downward flow of the current. “Day unto day utters speech.” Day unto day, grade unto grade, in order that the one should complete itself in the other, and one be illumined by the other from the luminous and sparkling radiance of the Sapphire which is reflected by the heavens back to the central glory. The word yabia’ (uttereth) can be translated “hasteneth”: they hasten to catch the light and the flashing one from another.
אֹמֶ"ר: כְּלָלָא דְּאַתְוָון וּשְׁבִילִין דְּנָפְקִין מֵאַבָּא וְאִימָּא, וְהַהוּא רֵישָׁא דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּאִיהוּ בְּרָא בּוּכְרָא, אָלֶף: אַבָּא. וְכַד אִיהוּ סָלִיק וְנָחִית, אִתְחַבְּרַת מ' בַּהֲדֵי א', וְאִיהוּ אֵם. ר': רֵישָׁא (קע"ח ע"ב) בּוּכְרָא. כַּד מִתְחַבְּרָן אַתְוָון כֻּלְּהוּ, אֹמֶר. דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִימָּא וּבְרָא בּוּכְרָא, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. שַׁלְטָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, בְּגִין לְמֶהוֵי חַד. וּבְגִין כַּךְ אוֹחוּ דָּא בְּדָא, הַהוּא אֹמֶר שְׁלִיטוּ עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. The word OMeR (speech) indicates the letters and paths which proceed from the Father1Hokmah. the Mother,2Binah. and the head which issues from them, who is the firstborn Son.3‘Tifereth. Aleph symbolizes the Father, and when it ascends and descends, the Mem unites itself with it, producing em, which signifies Mother; the resh is the Head (rosh =head), signifying Son. When these three unite the result is that they form “Word”, “Speech”. Thus the Father, the Mother, and the first born Son radiate one within the other in one union, which has its reign and duration upon the Sabbath. Thus all are united so as to become one, and therefore they hasten one to another that Omer, as a supernal reign, in order that all should be one.
וְכַד כָּל הַאי אִתְנְגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לְהַאי רָקִיעַ, כְּדֵין אִיהוּ אַשְׁקֵי וְאַנְהִיר לְתַתָּא, לְהַאי כְּבוֹד אֵל, לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין בְּדִיּוּקְנָא דְּאִינּוּן שָׁמַיִם, דְּנָהֲרִין לְהַהוּא כְּבוֹד אֵל. (ודא הוא דכתיב) But when all has been conveyed down to that “firmament”, then it diffuses light upon the “Glory of God” below that it may produce beings in the likeness of the heavens which give light to that Glory.
וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת, רְתִיכִין דִּילָהּ (דא לדא) דְּאִינּוּן גּוּפָא דְּכֻרְסְיָיא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן לֵילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט״ז:ז׳) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. רְתִיכָא עִלָּאָה, אִתְקְרֵי יָמִים, יוֹם לְיוֹם. רְתִיכָא תַּתַּאָה, אִקְרֵי לֵילוֹת, לַיְלָה לְלַיְלָה. “And night unto night declareth knowledge.” These are those “chariots” which form the body of the Throne; they are called “nights”, as it is written: “My reins also instruct me in the nights” (Ps. 16, 7). The upper chariot is called “Days” or “day unto day’,, the lower “Nights”, or “night unto night”.
יְחַוֶּה. דָּעַת, יְחַוֶּה: יְחַיֶּה. יְחַיֶּה תּוֹלָדִין, דְּאִינּוּן (נ"א באינון) שָׁמַיִם. וְאִי תֵּימָא, יְחַוֶּה לָאו יְחַיֶּה. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ג׳:כ׳) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חַי. חַוָּה וְחַיָּה בְּמִלָּה חֲדָא סַלְּקִין. וְעַל דְּאִסְתָּלַּק (נ"א דא אסתלק) י', וְעָיִיל ו', דְּאִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא ו' אִיהוּ חַיִּין וַדַּאי, וְעַל דָּא חַוָּה וְחַיָּה, י' (ס"א זעירא נטילא) נָטְלָא חַיִּין מִן ו'. אוּף הָכָא, יְחַוֶּה, יְחַיֶּה. Ye-hawe (declares) may also mean “makes alive”, to wit, produces the progeny of the heavens, “brings unto life” generations.
דָּעַת: דָּא אִיהוּ רָזָא דְּשָׁמַיִם. מַה שָׁמַיִם שִׁית סִטְרִין, אוּף הָכָא שִׁית סִטְרִין, בְּאִינּוּן תּוֹלָדִין דְּקָא יְחַיֶּה כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא יוֹם לְיוֹם אִתְכְּלִיל בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אֹמֶ"ר. וְלַיְלָה לְלַיְלָה בְּרָזָא דִּדְכוּרָא, דְּקָא נָהִיר לָהּ דְּאִיהוּ שְׁמֵיהּ (נ"א שמים') דָּעַת. “Knowledge” designates the mystery of the heavens: as the heavens have six sides, so also the generations which they bring into life in their likeness. Thus “day unto day” is included in a supernal sphere called “Word” (omer), and “night unto night” in the mystery of the Male, who gives light to her and whose name is “Knowledge”.
וּבְגִין דְּהַאי אֹמֶר רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְלָא כִּשְׁאָר אֲמִירָן, אַהְדָּר קְרָא עָלֵיהּ וְאָמַר, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, כִּשְׁאָר אֲמִירָן דְּעָלְמָא. אֶלָּא הַאי אֹמֶר, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, דְּלֵית תַּמָּן אֲמִירָן וּדְבָרִים, וְלָא אִשְׁתְּמָעוּ, כִּשְׁאַר דַּרְגִּין דְּאִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִינּוּן קָלָא דְּמִשְׁתְּמַע, אֲבָל הָנֵי לָא (בראשית נ') אִשְׁתְּמָעוּ לְעָלְמִין, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם. And because this “Word” is not like other words, but is a supernal mystery, Scripture comes back to it and says: “There is no word (omer) nor speeches, their voices are not heard” (v. 3). This “word” is a supreme mystery of supernal grades, where there are no voices nor speech, and which cannot be understood like the other grades which constitute the mystery of the Faith, and which are voices that can be heard.
אֲבָל בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן טְמִירִין עִלָּאִין, דְּלָא אִתְיְידָעוּ לְעָלְמִין, נְגִידוּ וּמְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, אִתְמְשַׁךְ וְאִתְנְגִיד לְתַתָּא. וּבְגִין הַהוּא מְשִׁיכוּ, אִית לָן מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא, בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל בְּנִי עָלְמָא מִשְׁתָּעוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין, כְּאִילּוּ אִתְגַּלְּיָין, וְלָא הֲווֹ טְמִירִין וּגְנִיזִין, וְהַיְינוּ וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם, מֵרֵישָׁא דְּעָלְמָא, עַד סַיְיפֵי עָלְמָא מִשְׁתָּעָאן אִינּוּן חַכִּימֵי לִבָּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין גְּנִיזִין, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְידָעוּ. And yet “Their line is gone out through all the earth” (v. 4), although they are supernal mysteries which can never be perfectly comprehended, yet the current of their flow is downward. Because of this current, we have a true Faith in this world, and all mankind can discourse of the mystery of the Faith of the Holy One in connection with these grades, as if they were revealed to and not hidden from them. Therefore it says: “And their words to the end of the world” (Ibid.), which means that from the beginning to the end of the world the “wise of heart” discourse of those hidden grades although they cannot be comprehended.
אֲבָל בְּמָה אִשְׁתְּמוֹדְעָן, בְּגִין דְּלַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, בְּגִין שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ מַשְׁכְּנָא מֵאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִיהוּ נְהוֹרָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, וְהַהוּא מְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, וּבְגִינֵיהּ אִתְחָזֵי מְהֵימְנוּתָא בְּכָל עָלְמָא. And how far are they comprehended? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.), because the holy sun1‘Tifereth. is as a tabernacle of all those supreme grades, and is as a light which has taken into itself all the hidden lights and the whole current of their extension, whereby Faith is manifested in the whole world.
מַאן דְּנָטִיל לְשִׁמְשָׁא, כְּמַאן דְּנָטִיל לְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין. בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא אִיהוּ אֹהֶל דְּאִתְכְּלִיל בְּהוֹן, וְנָטִיל כֹּלָּא, וְאִיהוּ נָהִיר לְכָל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין לְתַתָּא. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, בִּנְהִירוּ וּנְצִיצוּ דְּכָל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, דְּכֻלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים, יָהֲבֵי לֵיהּ רְעוּתַיְיהוּ וּנְהִירוּ דִּלְהוֹן, כְּמָה דִּלְחָתָן אִית רְעוּ וְתִיאוּבְתָּא דְּכַלָּה (נ"א דכלהו) לְמֵיהַב לָהּ נְבִזְבְּזָן וּמַתְּנָן. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. To grasp the Sun is equivalent to grasping all grades, because the sun is a “tent” including all and absorbing all; and he in turn lights up all the shining colours below. Hence “He is a bridegroom coming forth from his canopy (covering)” (v. 6), in the gleam and flash of those hidden lights which in strong yearning and desire give him tokens of their love, as to a bridegroom to whom all his friends give presents and gifts.
מַאן חֻפָּתוֹ. דָּא עֵדֶן. וְרָזָא דָּא, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. עֵדֶן, דָּא אִיהוּ חוּפָּא דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא. יָשִׂישׂ כַּגִבּוֹר. יָשִׂישׂ, מִסִּטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דִּינָא כְּלָל. כְּגִבּוֹר, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, וְאַף עַל גַּב דִּגְבוּרָה אִיהִי דִּינָא שְׁלִים, כְּגִבּוֹר כְּתִיב, וְלָא גִּבּוֹר, בְּגִין דְּאַמְתִּיק דִּינָא בְּחֶסֶד, וְנָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא שְׁלִים. וְכָל דָּא, לָרוּץ אֹרַח. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ לְאַשְׁקָאָה וּלְאַשְׁלְמָא נְהִירוּ דְּסִיהֲרָא בְּכָל סִטְרִין, (רט"ו ע"א) וּלְמִפְתַּח בָּהּ אֹרַח לְאַנְהָרָא לְתַתָּא. And what is “his covering”? Eden, the “covering” which covers up all things. “He rejoiceth” from the side of the primeval light in which judgement has no place at all. “As a strong man” (gibbor)-from the side of “strength” (geburah); and note that it does not say here “a strong man”, but “as a strong man”, which means that Judgement is tempered by Mercy. Thus the sun gathers all together in one, in perfect devotion and love. “To run on the way”, in order to nourish and complement the Moon on every side and make it possible for her to shed her light downwards.
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, מִסַּיְיפֵי אִלֵּין שָׁמַיִם עִלָּאִין דְּקָאָמַרָן, אִיהוּ אַפִּיק, בְּגִין דִּבְסִיּוּמָא דְּגוּפָא, אִיהוּ אַפִּיק, וּבְהַהוּא אֲתָר אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּין דְּכַר לְנוּקְבָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. קְצֵה הַשָּׁמַיִם דָּא (ר' ע"א) עָלְמָא עִלָּאָה. וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, דָּא (מלכא ד) שְׁלָמָא דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּהַאי נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, אוּף הָכִי הַאי, נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, וְאִיהוּ נָפִיק מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם. “His going forth is from the end of the heaven” (v. 7). He goes forth from the end of that supernal heaven, from the termination1Yesod. of the Body, as it is written, “From one end of heaven to the other end of the heaven” (Deut. 4, 32); where the “one end” designates the upper world, and the “other end” its termination.
וּתְקוּפָתוֹ: דְּסָחֲרָא (ס"א דסיהרא) בְּכָל אִינּוּן סִטְרִין (נ"א ספירן) קַדִּישִׁין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְנָהֲרָא וּלְאִתְשָׁקָאָה וּלְנַצְּצָא מִנֵּיהּ. וְאֵין נִסְתָּר, לֵית מַאן דְּאִתְחַפְיָא מֵהַהוּא נְהִירוּ, דְּהָא לְכֻלְּהוּ אַנְהִיר בִּכְלָלָא חֲדָא, לְכָל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. “And his circuit unto the ends of it” (Ibid.): he (the sun) runs through all those holy regions that are capable who bore the sacred ark.1v. Zohar, Genesis, 123a. This corresponded to the mystery above: when the “living beings,’ (Hayoth) lay hold of the Throne in order to raise it to the highest heights, then we sing this Psalm. As to the question, why, then, is it called “new” when it is perpetually being repeated, the fact is that it is indeed a “new song” because it refers to the “new” moon at the time when she receives light from the sun. “His right hand and his holy arm hath wrought salvation for him”: this denotes the rousing of the right and the left hand to receive Her (the Moon, signifying the of being vivified and nourished by his rays. “And there is nothing hid from the heat thereof’ (Ibid.): nothing is hidden from that radiance, for it is directed towards all together, to each according to its capacity of reception.
וְכַד כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ וְאִתְנְהִירוּ מִגּוֹ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא מִתְעַטְּרָא בְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה, שְׁלֵימָא בְּנ' תַּרְעִין, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, דְּהָא כְּדֵין אִיהִי (שלימא) תְּמִימָה, מִכָּל סִטְרִין, בְּרָזָא דַּחֲמֵשׁ דַּרְגִּין, כְּגַוְונָא דְּאִימָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן חֲמֵשׁ רָזָא דְּחַמְשִׁין. When all are thus completed and vivified by the Sun, then the Moon is crowned in the likeness of the supernal perfect Mother in fifty gates. This is expressed in the following verse: “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul”; as she is perfect from all sides in the mystery of five grades, in the likeness of the supernal Mother, to whom belongs the mystery of the fifty.
וּבְגִינֵי כַּךְ, אִיהִי אַתְיָא בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא לְרָזָא דְּחַמְשִׁין. תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, הָא חֲמֵשׁ. עֵדוּת יְיָ' נְאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, הָא חֲמֵשׁ. פִּקּוּדֵי יְיָ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, הָא חֲמֵשׁ. מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם, הָא חֲמֵשׁ. יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, הָא חֲמֵשׁ. מִשְׁפְּטֵי יְיָ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו, הָא חֲמֵשׁ. וְכֻלְּהוּ אַתְיָין בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ, לְאִתְכַּלְּלָא כְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה. Therefore the Torah is introduced here in six parallel sentences of five words (in Hebrew) each, in order to complete the mystery of fifty. “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul” is five. “The testimony of the Lord is sure, making wise the simple” is five. “The statutes of the Lord are right, rejoicing the heart” is five. “The commandment of the Lord is clear, enlightening the eyes” is five. “The fear of the Lord is pure, enduring for ever” is five. “The judgements of the Lord are true, righteous altogether” is five. All these sentences present themselves in five words each, after the semblance of the supernal Mother;
וְעַל דָּא, יְהוָֹ"ה יְהוָֹ"ה שִׁית זִמְנִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, (נ"א דשמיא עלאין) וְעַל דָּא, סִיהֲרָא אִתְמַלְּיָא וְאִשְׁתְּלִים בְּסִדּוּרָא עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְדָא אִיהוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, דְּכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּרָזָא דְּשַׁבַּתָּא עֵילָּא וְתַתָּא. six times, as the Tetragrammaton is mentioned in these verses six times, corresponding with the six supernal grades which form the mystery of the supernal heaven. So the Moon is completed in the realm of transcendence into that which it should be, and all this on the Sabbath day, upon which all is perfected in the mystery of the Sabbath above and below.
וְעַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, אִתּוֹסָף נְהִירוּ בְּכֹלָּא, כִּדְקַאמְרָן. שָׁמַיִם נַטְלֵי מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי בְּקַדְמִיתָא, וְאִינּוּן מְנַהֲרֵי וּמְתַקְּנֵי לִכְבוֹד עִלָּאָה, מֵרָזָא (בראשית ל"ה ע"ב) דְּסֵפֶר עִלָּאָה, אַבָּא דְּכֹלָּא. וּמֵרָזָא דְּסֵפֶר, אִימָּא עִלָּאָה. וְאִיהוּ, מֵרָזָא דְּסִפּוּר. וּבְגִין כַּךְ, מְסַפְּרִים, כִּדְקַאמְרָן. בְּרָזָא דִּתְלַת שְׁמָהָן אִלֵּין, דְּשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין. On this day, therefore, radiance is increased everywhere. The heavens receive it from the source of life; and they then impart light and completeness to the supernal Glory from the mystery of the supernal Numberer (Sopher), the Father of all; then from the mystery of the Numbered (Sippur)-the Supernal Mother; finally from the mystery of the Number (sepher).1v. Sefer Yezirah. Therefore it says: “The heavens declare” (mesaprim), namely, as we have pointed out, in the mystery of these three Names which, on the Sabbath, reign supreme more than on other days.
וּבְגִינֵי כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, קָאָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, עַל נְהִירוּ וּנְצִיצוּ וְשׁוּלְטָנוּ (נ"א ושלימו) דְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין (ס"א ותקונא דיליה דאתתקנת ביומא דא מכל שאר יומין) בְּגִין רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר בִּנְהִירוּ, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁלִימוּ עֵילָּא וְתַתָּא. וּכְדֵין תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ס"א רזא דשמור כבוד לילה דהא היא תורת ה' תמימה תורה שבעל פה משה קבל תורה מסיני והא אתערו על תורה שבעל פה דאילו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משרז את הלויים וגו' לקוח את ספר התורה. ודא לליואי אתחזי להאי דאחיד בשמשא ומלכא דאתייא מיניה משה נהיר לישראל מ' שנין שמשא ביומוי ותורת ה' דא מעלי שבתא) בְּרָזָא חֲדָא כִּדְקַאמְרָן. Therefore David uttered this Psalm of praise, through the Holy Spirit, in regard to the light and the effulgence of the Sabbath and its pre-eminence over the other days of the week because of the mystery of the Supernal Name which in it lightens up and radiates and sparkles in the spheres of holiness, and is completed above and below.
Terumah 16:202-207 (Chapter 16) (Terumah) (Zohar)
Terumah 16:202-207 (Chapter 16) (Terumah) (Zohar) somebodyכַּד נָהִיר יְמָמָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, סְלִיקוּ דְּחֶדְוָה סָלִיק (בראשית ח' ע"א) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּנַיְיחָא בְּחֶדְוָה. כְּדֵין (תהילים י״ט:ב׳) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאן שָׁמַיִם. אִלֵּין שָׁמַיִם, דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִתְחָזֵי בְּהוּ, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים בְּהוּ. And when the Sabbath day itself lightens, a spirit of tranquil joy ascends through all worlds. This is the significance of the Psalm (recited on Sabbath morning): ‘“The heavens tell the glory of God; and the firmament proclaims his handiwork. ” ‘What is meant by “Heaven”? That heaven in which the Supernal Name is made visible (shama-yim- heaven; shem-Name).
מְסַפְּרִים, מַאי מְסַפְּרִים, אִי תֵּימָא כְּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי סִפּוּר דְּבָרִים. לָאו הָכִי. אֶלָּא דְּנָהֲרִין וּנְצִיצִין בִּנְצִיצוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא, דְּכָלִיל בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה. What is the meaning of the word “tell” (mesaprim) P Assuredly not the mere telling of a tale. Far otherwise! It signifies that they are illumined from the flashing of the supernal Point and ascend in the Name which is contained in the light-stream of the supernal perfectness.
וּמַאן אִיהוּ סִפּוּר. דְּנַצְּצֵי בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, סַלְּקִין בִּשְׁמָא שְׁלִים, וְנַהֲרִין בִּנְהִירוּ שְׁלִים, וְנַצְצֵי בִּנְצִיצוּ שְׁלִים. אִינְהוּ מְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי בְּגַרְמַיְיהוּ, מִגּוֹ נְהִירוּ דִּנְצִיצוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה, וְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי לְכָל סְטָר וּסְטָר (נ"א לכל כבוד וכבוד) דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דְּהָא מִנַּיְיהוּ, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְהִירוּ, נָהִיר כָּל עִזְקָא וְעִזְקָא, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, בְּגִין דִּבְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָן שָׁמַיִם, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין. They flash and lighten of themselves through the lightening and flashing of the Supernal Book;1Malkuth. they lighten and flash towards all the sides which are attached to them, and each sphere retains unto itself a little of this light, for from that sapphire-like radiance every ring in the chain derives its light and radiance. For upon this day (Sabbath) the heavens are crowned and ascend in the power of the Holy Name more than on any other day.
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, הַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר מִכָּל סִטְרִין גְּנִיזִין, דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו, וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, דְּמִתַּתְקְנָא בְּיוֹמָא דָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין. “His handiwork” is the supernal Dew which streams forth from all the hidden regions; it is “the work of His hands”, and His self-fulfilment wherein He completes and perfects Himself on this day more than upon any other.
מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאי מַגִּיד. מָשִׁיךְ וְנָגִיד לְתַתָּא, מֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, מַלְיָא מִכָּל סִטְרוֹי. הָרָקִיעַ, הַהוּא רָקִיעַ, דְּאִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. וְדָא אִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, וְדָא אִיהוּ דְּנָגִיד וּמָשִׁיךְ לְתַתָּא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ מִכָּל סִטְרִין. וְדָא רָקִיעַ אַנְגִּיד לֵיהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּרְחִימוּ וְתִיאוּבְתָּא, לְאַשְׁקָאָה שַׁקְיוּ דְּחֶדְוָה, לְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. This dew “streams down” (maggid in the Aramaic sense) from the Head of the King, with an abundance of blessing, the “firmament” here signifying the stream issuing from the Cistern, the “River which went out of Eden”, which flows earthwards, as the stream of the Supernal Dew which gleams and flashes from all sides. This “firmament” draws it downward upon a current of love and desire, in order that it may water the field of bliss and joy at the entrance of the Sabbath.
וְכַד נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא, כֹּלָּא (נגיד) מַלְיָא וּשְׁלִים בְּאָתְווֹי קַדִּישִׁין, בְּכָל אִינּוּן שְׁבִילִין קַדִּישִׁין. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִתְחַבָּר בֵּיהּ, אִתְעָבִיד בֵּיהּ אָרְחָא לְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לְתַתָּא. When that fair pearled Dew streameth down, the whole becomes full and complete in its holy letters acting through all their holy channels; since all is united to it, a path is opened to it to water and bless all below.
יוֹם לְיוֹם: יוֹמָא לְיוֹמָא, וְעִזְקָא לְעִזְקָא. הַשְׁתָּא מִשְׁתָּעֵי קְרָא בְּאֹרַח פְּרָט, הֵיךְ שָׁמַיִם מְסַפְּרִים וּמְתַקְּנִין בִּסְפִירוּ וּבִנְצִיצוּ עִלָּאָה לְהַאי כָּבוֹד, וְהֵיךְ נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא רְקִיעָא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה. וְאָמַר, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. יוֹמָא לְיוֹמָא, וְדַרְגָּא לְדַרְגָּא, יְחַוֶּה (ס"א אוחז) לְאִתְכַּלְּלָא דָּא בְּדָא, וּלְאִתְנָהֲרָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ דִּמְנַצְּצֵי וּמְנַהֲרֵי שָׁמַיִם, לְהַאי כָּבוֹד. יַבִּיעַ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מַבָּע אִתְעָבִיד וְגוֹ'. אוֹחוּ לְאַנְהֲרָא דָּא מִן דָּא, וּלְאִתְנַצְּצָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְצִיצוּ. “Day unto day”-one day to another, one ring or sphere unto its fellow. Here Scripture speaks in detail concerning the manner in which the heavens radiate sapphire brightness to that Glory, and how that “Firmament” of the supernal Dew causes the downward flow of the current. “Day unto day utters speech.” Day unto day, grade unto grade, in order that the one should complete itself in the other, and one be illumined by the other from the luminous and sparkling radiance of the Sapphire which is reflected by the heavens back to the central glory. The word yabia’ (uttereth) can be translated “hasteneth”: they hasten to catch the light and the flashing one from another.
אֹמֶ"ר: כְּלָלָא דְּאַתְוָון וּשְׁבִילִין דְּנָפְקִין מֵאַבָּא וְאִימָּא, וְהַהוּא רֵישָׁא דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּאִיהוּ בְּרָא בּוּכְרָא, אָלֶף: אַבָּא. וְכַד אִיהוּ סָלִיק וְנָחִית, אִתְחַבְּרַת מ' בַּהֲדֵי א', וְאִיהוּ אֵם. ר': רֵישָׁא (קע"ח ע"ב) בּוּכְרָא. כַּד מִתְחַבְּרָן אַתְוָון כֻּלְּהוּ, אֹמֶר. דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִימָּא וּבְרָא בּוּכְרָא, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. שַׁלְטָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, בְּגִין לְמֶהוֵי חַד. וּבְגִין כַּךְ אוֹחוּ דָּא בְּדָא, הַהוּא אֹמֶר שְׁלִיטוּ עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. The word OMeR (speech) indicates the letters and paths which proceed from the Father1Hokmah. the Mother,2Binah. and the head which issues from them, who is the firstborn Son.3‘Tifereth. Aleph symbolizes the Father, and when it ascends and descends, the Mem unites itself with it, producing em, which signifies Mother; the resh is the Head (rosh =head), signifying Son. When these three unite the result is that they form “Word”, “Speech”. Thus the Father, the Mother, and the first born Son radiate one within the other in one union, which has its reign and duration upon the Sabbath. Thus all are united so as to become one, and therefore they hasten one to another that Omer, as a supernal reign, in order that all should be one.
וְכַד כָּל הַאי אִתְנְגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לְהַאי רָקִיעַ, כְּדֵין אִיהוּ אַשְׁקֵי וְאַנְהִיר לְתַתָּא, לְהַאי כְּבוֹד אֵל, לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין בְּדִיּוּקְנָא דְּאִינּוּן שָׁמַיִם, דְּנָהֲרִין לְהַהוּא כְּבוֹד אֵל. (ודא הוא דכתיב) But when all has been conveyed down to that “firmament”, then it diffuses light upon the “Glory of God” below that it may produce beings in the likeness of the heavens which give light to that Glory.
וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת, רְתִיכִין דִּילָהּ (דא לדא) דְּאִינּוּן גּוּפָא דְּכֻרְסְיָיא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן לֵילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט״ז:ז׳) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. רְתִיכָא עִלָּאָה, אִתְקְרֵי יָמִים, יוֹם לְיוֹם. רְתִיכָא תַּתַּאָה, אִקְרֵי לֵילוֹת, לַיְלָה לְלַיְלָה. “And night unto night declareth knowledge.” These are those “chariots” which form the body of the Throne; they are called “nights”, as it is written: “My reins also instruct me in the nights” (Ps. 16, 7). The upper chariot is called “Days” or “day unto day’,, the lower “Nights”, or “night unto night”.
יְחַוֶּה. דָּעַת, יְחַוֶּה: יְחַיֶּה. יְחַיֶּה תּוֹלָדִין, דְּאִינּוּן (נ"א באינון) שָׁמַיִם. וְאִי תֵּימָא, יְחַוֶּה לָאו יְחַיֶּה. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ג׳:כ׳) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חַי. חַוָּה וְחַיָּה בְּמִלָּה חֲדָא סַלְּקִין. וְעַל דְּאִסְתָּלַּק (נ"א דא אסתלק) י', וְעָיִיל ו', דְּאִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא ו' אִיהוּ חַיִּין וַדַּאי, וְעַל דָּא חַוָּה וְחַיָּה, י' (ס"א זעירא נטילא) נָטְלָא חַיִּין מִן ו'. אוּף הָכָא, יְחַוֶּה, יְחַיֶּה. Ye-hawe (declares) may also mean “makes alive”, to wit, produces the progeny of the heavens, “brings unto life” generations.
דָּעַת: דָּא אִיהוּ רָזָא דְּשָׁמַיִם. מַה שָׁמַיִם שִׁית סִטְרִין, אוּף הָכָא שִׁית סִטְרִין, בְּאִינּוּן תּוֹלָדִין דְּקָא יְחַיֶּה כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא יוֹם לְיוֹם אִתְכְּלִיל בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אֹמֶ"ר. וְלַיְלָה לְלַיְלָה בְּרָזָא דִּדְכוּרָא, דְּקָא נָהִיר לָהּ דְּאִיהוּ שְׁמֵיהּ (נ"א שמים') דָּעַת. “Knowledge” designates the mystery of the heavens: as the heavens have six sides, so also the generations which they bring into life in their likeness. Thus “day unto day” is included in a supernal sphere called “Word” (omer), and “night unto night” in the mystery of the Male, who gives light to her and whose name is “Knowledge”.
וּבְגִין דְּהַאי אֹמֶר רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְלָא כִּשְׁאָר אֲמִירָן, אַהְדָּר קְרָא עָלֵיהּ וְאָמַר, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, כִּשְׁאָר אֲמִירָן דְּעָלְמָא. אֶלָּא הַאי אֹמֶר, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, דְּלֵית תַּמָּן אֲמִירָן וּדְבָרִים, וְלָא אִשְׁתְּמָעוּ, כִּשְׁאַר דַּרְגִּין דְּאִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִינּוּן קָלָא דְּמִשְׁתְּמַע, אֲבָל הָנֵי לָא (בראשית נ') אִשְׁתְּמָעוּ לְעָלְמִין, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם. And because this “Word” is not like other words, but is a supernal mystery, Scripture comes back to it and says: “There is no word (omer) nor speeches, their voices are not heard” (v. 3). This “word” is a supreme mystery of supernal grades, where there are no voices nor speech, and which cannot be understood like the other grades which constitute the mystery of the Faith, and which are voices that can be heard.
אֲבָל בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן טְמִירִין עִלָּאִין, דְּלָא אִתְיְידָעוּ לְעָלְמִין, נְגִידוּ וּמְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, אִתְמְשַׁךְ וְאִתְנְגִיד לְתַתָּא. וּבְגִין הַהוּא מְשִׁיכוּ, אִית לָן מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא, בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל בְּנִי עָלְמָא מִשְׁתָּעוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין, כְּאִילּוּ אִתְגַּלְּיָין, וְלָא הֲווֹ טְמִירִין וּגְנִיזִין, וְהַיְינוּ וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם, מֵרֵישָׁא דְּעָלְמָא, עַד סַיְיפֵי עָלְמָא מִשְׁתָּעָאן אִינּוּן חַכִּימֵי לִבָּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין גְּנִיזִין, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְידָעוּ. And yet “Their line is gone out through all the earth” (v. 4), although they are supernal mysteries which can never be perfectly comprehended, yet the current of their flow is downward. Because of this current, we have a true Faith in this world, and all mankind can discourse of the mystery of the Faith of the Holy One in connection with these grades, as if they were revealed to and not hidden from them. Therefore it says: “And their words to the end of the world” (Ibid.), which means that from the beginning to the end of the world the “wise of heart” discourse of those hidden grades although they cannot be comprehended.
אֲבָל בְּמָה אִשְׁתְּמוֹדְעָן, בְּגִין דְּלַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, בְּגִין שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ מַשְׁכְּנָא מֵאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִיהוּ נְהוֹרָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, וְהַהוּא מְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, וּבְגִינֵיהּ אִתְחָזֵי מְהֵימְנוּתָא בְּכָל עָלְמָא. And how far are they comprehended? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.), because the holy sun1‘Tifereth. is as a tabernacle of all those supreme grades, and is as a light which has taken into itself all the hidden lights and the whole current of their extension, whereby Faith is manifested in the whole world.
מַאן דְּנָטִיל לְשִׁמְשָׁא, כְּמַאן דְּנָטִיל לְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין. בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא אִיהוּ אֹהֶל דְּאִתְכְּלִיל בְּהוֹן, וְנָטִיל כֹּלָּא, וְאִיהוּ נָהִיר לְכָל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין לְתַתָּא. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, בִּנְהִירוּ וּנְצִיצוּ דְּכָל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, דְּכֻלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים, יָהֲבֵי לֵיהּ רְעוּתַיְיהוּ וּנְהִירוּ דִּלְהוֹן, כְּמָה דִּלְחָתָן אִית רְעוּ וְתִיאוּבְתָּא דְּכַלָּה (נ"א דכלהו) לְמֵיהַב לָהּ נְבִזְבְּזָן וּמַתְּנָן. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. To grasp the Sun is equivalent to grasping all grades, because the sun is a “tent” including all and absorbing all; and he in turn lights up all the shining colours below. Hence “He is a bridegroom coming forth from his canopy (covering)” (v. 6), in the gleam and flash of those hidden lights which in strong yearning and desire give him tokens of their love, as to a bridegroom to whom all his friends give presents and gifts.
מַאן חֻפָּתוֹ. דָּא עֵדֶן. וְרָזָא דָּא, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. עֵדֶן, דָּא אִיהוּ חוּפָּא דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא. יָשִׂישׂ כַּגִבּוֹר. יָשִׂישׂ, מִסִּטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דִּינָא כְּלָל. כְּגִבּוֹר, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, וְאַף עַל גַּב דִּגְבוּרָה אִיהִי דִּינָא שְׁלִים, כְּגִבּוֹר כְּתִיב, וְלָא גִּבּוֹר, בְּגִין דְּאַמְתִּיק דִּינָא בְּחֶסֶד, וְנָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא שְׁלִים. וְכָל דָּא, לָרוּץ אֹרַח. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ לְאַשְׁקָאָה וּלְאַשְׁלְמָא נְהִירוּ דְּסִיהֲרָא בְּכָל סִטְרִין, (רט"ו ע"א) וּלְמִפְתַּח בָּהּ אֹרַח לְאַנְהָרָא לְתַתָּא. And what is “his covering”? Eden, the “covering” which covers up all things. “He rejoiceth” from the side of the primeval light in which judgement has no place at all. “As a strong man” (gibbor)-from the side of “strength” (geburah); and note that it does not say here “a strong man”, but “as a strong man”, which means that Judgement is tempered by Mercy. Thus the sun gathers all together in one, in perfect devotion and love. “To run on the way”, in order to nourish and complement the Moon on every side and make it possible for her to shed her light downwards.
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, מִסַּיְיפֵי אִלֵּין שָׁמַיִם עִלָּאִין דְּקָאָמַרָן, אִיהוּ אַפִּיק, בְּגִין דִּבְסִיּוּמָא דְּגוּפָא, אִיהוּ אַפִּיק, וּבְהַהוּא אֲתָר אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּין דְּכַר לְנוּקְבָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. קְצֵה הַשָּׁמַיִם דָּא (ר' ע"א) עָלְמָא עִלָּאָה. וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, דָּא (מלכא ד) שְׁלָמָא דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּהַאי נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, אוּף הָכִי הַאי, נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, וְאִיהוּ נָפִיק מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם. “His going forth is from the end of the heaven” (v. 7). He goes forth from the end of that supernal heaven, from the termination1Yesod. of the Body, as it is written, “From one end of heaven to the other end of the heaven” (Deut. 4, 32); where the “one end” designates the upper world, and the “other end” its termination.
וּתְקוּפָתוֹ: דְּסָחֲרָא (ס"א דסיהרא) בְּכָל אִינּוּן סִטְרִין (נ"א ספירן) קַדִּישִׁין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְנָהֲרָא וּלְאִתְשָׁקָאָה וּלְנַצְּצָא מִנֵּיהּ. וְאֵין נִסְתָּר, לֵית מַאן דְּאִתְחַפְיָא מֵהַהוּא נְהִירוּ, דְּהָא לְכֻלְּהוּ אַנְהִיר בִּכְלָלָא חֲדָא, לְכָל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. “And his circuit unto the ends of it” (Ibid.): he (the sun) runs through all those holy regions that are capable who bore the sacred ark.1v. Zohar, Genesis, 123a. This corresponded to the mystery above: when the “living beings,’ (Hayoth) lay hold of the Throne in order to raise it to the highest heights, then we sing this Psalm. As to the question, why, then, is it called “new” when it is perpetually being repeated, the fact is that it is indeed a “new song” because it refers to the “new” moon at the time when she receives light from the sun. “His right hand and his holy arm hath wrought salvation for him”: this denotes the rousing of the right and the left hand to receive Her (the Moon, signifying the of being vivified and nourished by his rays. “And there is nothing hid from the heat thereof’ (Ibid.): nothing is hidden from that radiance, for it is directed towards all together, to each according to its capacity of reception.
וְכַד כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ וְאִתְנְהִירוּ מִגּוֹ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא מִתְעַטְּרָא בְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה, שְׁלֵימָא בְּנ' תַּרְעִין, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, דְּהָא כְּדֵין אִיהִי (שלימא) תְּמִימָה, מִכָּל סִטְרִין, בְּרָזָא דַּחֲמֵשׁ דַּרְגִּין, כְּגַוְונָא דְּאִימָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן חֲמֵשׁ רָזָא דְּחַמְשִׁין. When all are thus completed and vivified by the Sun, then the Moon is crowned in the likeness of the supernal perfect Mother in fifty gates. This is expressed in the following verse: “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul”; as she is perfect from all sides in the mystery of five grades, in the likeness of the supernal Mother, to whom belongs the mystery of the fifty.
וּבְגִינֵי כַּךְ, אִיהִי אַתְיָא בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא לְרָזָא דְּחַמְשִׁין. תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, הָא חֲמֵשׁ. עֵדוּת יְיָ' נְאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, הָא חֲמֵשׁ. פִּקּוּדֵי יְיָ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, הָא חֲמֵשׁ. מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם, הָא חֲמֵשׁ. יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, הָא חֲמֵשׁ. מִשְׁפְּטֵי יְיָ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו, הָא חֲמֵשׁ. וְכֻלְּהוּ אַתְיָין בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ, לְאִתְכַּלְּלָא כְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה. Therefore the Torah is introduced here in six parallel sentences of five words (in Hebrew) each, in order to complete the mystery of fifty. “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul” is five. “The testimony of the Lord is sure, making wise the simple” is five. “The statutes of the Lord are right, rejoicing the heart” is five. “The commandment of the Lord is clear, enlightening the eyes” is five. “The fear of the Lord is pure, enduring for ever” is five. “The judgements of the Lord are true, righteous altogether” is five. All these sentences present themselves in five words each, after the semblance of the supernal Mother;
וְעַל דָּא, יְהוָֹ"ה יְהוָֹ"ה שִׁית זִמְנִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, (נ"א דשמיא עלאין) וְעַל דָּא, סִיהֲרָא אִתְמַלְּיָא וְאִשְׁתְּלִים בְּסִדּוּרָא עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְדָא אִיהוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, דְּכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּרָזָא דְּשַׁבַּתָּא עֵילָּא וְתַתָּא. six times, as the Tetragrammaton is mentioned in these verses six times, corresponding with the six supernal grades which form the mystery of the supernal heaven. So the Moon is completed in the realm of transcendence into that which it should be, and all this on the Sabbath day, upon which all is perfected in the mystery of the Sabbath above and below.
וְעַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, אִתּוֹסָף נְהִירוּ בְּכֹלָּא, כִּדְקַאמְרָן. שָׁמַיִם נַטְלֵי מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי בְּקַדְמִיתָא, וְאִינּוּן מְנַהֲרֵי וּמְתַקְּנֵי לִכְבוֹד עִלָּאָה, מֵרָזָא (בראשית ל"ה ע"ב) דְּסֵפֶר עִלָּאָה, אַבָּא דְּכֹלָּא. וּמֵרָזָא דְּסֵפֶר, אִימָּא עִלָּאָה. וְאִיהוּ, מֵרָזָא דְּסִפּוּר. וּבְגִין כַּךְ, מְסַפְּרִים, כִּדְקַאמְרָן. בְּרָזָא דִּתְלַת שְׁמָהָן אִלֵּין, דְּשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין. On this day, therefore, radiance is increased everywhere. The heavens receive it from the source of life; and they then impart light and completeness to the supernal Glory from the mystery of the supernal Numberer (Sopher), the Father of all; then from the mystery of the Numbered (Sippur)-the Supernal Mother; finally from the mystery of the Number (sepher).1v. Sefer Yezirah. Therefore it says: “The heavens declare” (mesaprim), namely, as we have pointed out, in the mystery of these three Names which, on the Sabbath, reign supreme more than on other days.
וּבְגִינֵי כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, קָאָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, עַל נְהִירוּ וּנְצִיצוּ וְשׁוּלְטָנוּ (נ"א ושלימו) דְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין (ס"א ותקונא דיליה דאתתקנת ביומא דא מכל שאר יומין) בְּגִין רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר בִּנְהִירוּ, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁלִימוּ עֵילָּא וְתַתָּא. וּכְדֵין תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ס"א רזא דשמור כבוד לילה דהא היא תורת ה' תמימה תורה שבעל פה משה קבל תורה מסיני והא אתערו על תורה שבעל פה דאילו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משרז את הלויים וגו' לקוח את ספר התורה. ודא לליואי אתחזי להאי דאחיד בשמשא ומלכא דאתייא מיניה משה נהיר לישראל מ' שנין שמשא ביומוי ותורת ה' דא מעלי שבתא) בְּרָזָא חֲדָא כִּדְקַאמְרָן. Therefore David uttered this Psalm of praise, through the Holy Spirit, in regard to the light and the effulgence of the Sabbath and its pre-eminence over the other days of the week because of the mystery of the Supernal Name which in it lightens up and radiates and sparkles in the spheres of holiness, and is completed above and below.
Chapter 20
Chapter 20 somebodyTerumah 20:211-213 (Chapter 20) (Terumah) (Zohar)
Terumah 20:211-213 (Chapter 20) (Terumah) (Zohar) somebodyוְדָא אִיהוּ (תהילים צ״ח:א׳) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ' שִׁיר חָדָשׁ. תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא הָא (בראשית קכ"ג ע"ב) אוֹקִימְנָא. אֲבָל אַף עַל גַּב דְּאִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, אַתְּעֲרוּ דְּחַבְרַיָּיא דְּקָא אִתְּעֲרוּ, שַׁפִּיר אִיהוּ, דְּהַנְהוּ פָּרוֹת עָלוֹת כַּד הֲווֹ נַטְלֵי אֲרוֹנָא, אִתְּעָרוּ בְּהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א ו׳:י״ב) וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ. וּמַה שִּׁירָה הֲווֹ אַמְרֵי. (תהילים צ״ח:א׳) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. רָזָא דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן חַיּוֹת נַטְלֵי (ארונא) כֻּרְסְיָיא, לְאָרָמָא לֵיהּ לְעֵילָּא, אִינּוּן אַמְרֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. “A psalm. Sing unto the Lord a new song, for he hath done marvellous things: his right hand and his holy arm hath wrought salvation for him” (Ps. 98). This Psalm has been expounded elsewhere, and the Companions were perfectly correct in their assertion that it was chanted by the kine Shekinah) when She arrives at “Beth Shemesh”, the “House of the Sun”, which hands receive and bear Her even as the kine bare the ark. This psalm of praise was therefore ordered to be chanted on the Sabbath by the “one people”, namely the children of Israel.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא חָדָשׁ, וְהָא תָּדִיר קָאַמְרֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. אֶלָּא וַדַּאי חָדָשׁ אִיהוּ, וְחָדָשׁ לָא אִקְרֵי, אֶלָּא בְּאִתְּחַדְתוּתָא דְּסִיהֲרָא, כַּד אִתְנְהִירַת מִן שִׁמְשָׁא, כְּדֵין אִיהוּ חָדָשׁ, וְדָא אִיהוּ שִׁיר חָדָשׁ. הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, הָא אִתְּעָרוּתָא דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא לְקַבְּלָא לָהּ.
וְתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, כַּד נַטְלֵי אֲרוֹנָא, קָא מְשַׁבְּחָאן לָהּ. כַּד סַלְּקִין לְבֵית שֶׁמֶשׁ. כְּגַוְונָא דַּעֲגָלוֹת סַלְּקִין לְבֵית שֶׁמֶשׁ. וְכֹלָּא בְּרָזָא חַד סָלְקִין, בְּגִין דִּבְשַׁבָּת אִיהוּ סְלִיקוּ דְּכוּרְסְיָּיא, לְסַלְּקָא לְעֵילָּא. תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא בְּשַׁבָּת אִלֵּין תּוּשְׁבְּחָן כֻּלְּהוּ אַתְקִינוּ בְּשַׁבָּת, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ עַמָּא יְחִידָא בְּעָלְמָא.
Chapter 22
Chapter 22 somebodyTerumah 22 (Chapter 22) (Terumah) (Zohar)
Terumah 22 (Chapter 22) (Terumah) (Zohar) somebodyנִשְׁמַת כָּל חַי, הָא חַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ ר"ה בֵּיהּ מִלִּין דִּקְשׁוֹט. אֲבָל אִית לָן לְאַדְכְּרָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּפַרְחָא מֵהַהוּא חַי הָעוֹלָמִים. וּבְגִין דְּאִיהִי דִּילֵיהּ, דְּמִנֵיהּ נַפְקָן כָּל בִּרְכָּאן, וְשַׁרְיָין בֵּיהּ, וְהוּא אַשְׁקֵי וּמְבָרַךְ לְתַתָּא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ, אִית לָהּ רְשׁוּ לְבָרְכָא לְהַאי אֲתָר. The Sabbath service continues with the prayer: “The soul of all living shall bless thy name, O Lord our God.” The Companions have made some true observations on this prayer.1Zohar, Exodus, p. 205b. But the real truth is that on Sabbath it is incumbent on us to mention that soul1The “additional soul” given to the Israelite on Sabbath. which emanates from “the Life of Worlds” (Yesod). And since this soul belongs to Him from whom all blessings proceed and in whom they are present, who wills to water and to bless that which is below, she is given permission to bless this Place.
וְעַל דָּא פַּרְחִין נִשְׁמָתִין מֵהַהוּא חַי, בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן פַּרְחָאן, מַמָּשׁ מְבָרְכִין לְהַאי אֲתָר דְּאִקְרֵי שֵׁם מִתַּתָּא. וְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ מְבָרַךְ לֵיהּ לְעֵילָּא, וְהַאי שֵׁם מְקַבְּלָא בִּרְכָאן, מִתַּתָּא וּמֵעֵילָּא, וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין. Thus the souls which fly forth from this “Living One” on the entrance of Sabbath do actually bless that Place in order to communicate blessings to the world below which is called the “Lower Name” (Malkuth). At the same time, the region whence those souls emanate blesses the Name from above, and so it receives blessings from below and from above, and is completed in all aspects.
בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, אִיהִי מְקַבְּלָא בִּרְכָאן, מִשְּׁאַר נִשְׁמָתִין, דְּקָא מְבָרְכִין לָהּ מִתַּתָּא. בְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת, אִיהִי מְקַבְּלָא בִּרְכָאן מֵאִינּוּן נִשְׁמָתִין עִלָּאִין, דְּקָא מְבָרְכָאן לָהּ בְּאַרְבְּעִין וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין, כְּחוּשְׁבָּן מ"ה. (מנשמת כל חי עד והאחרונים) (ס"א ברזא דחמשין תיבין, כחושבן מ"י) כְּמָה (הקדמה ב' ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, בְּרָזָא מ"ה, וּבְרָזָא מ"י. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה, וְדָא עָלְמָא תַּתָּאָה. נִשְׁמַת כָּל חַי (ס"א עד האחרונים') מ"ה. וּמִן וְאִילּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה עַד וּמִלְּפָנִים, סַלְּקָא תּוּשְׁבַּחְתָּא אַחֲרָא חַמְשִׁין תֵּיבִין. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קַיְּימָא תַּמָּן מִלָּה בְּחוּשְׁבָּנָא, סַלְּקָא חוּשְׁבָּנָא רָזָא מ"י. וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה סַלְּקָא תּוּשְׁבַּחְתָּא אַחֲרָא לְחֶשְׁבּוֹן (מ"ה) מְאָה תֵּיבִין, תַּשְׁלוּמִין דְּכֹלָּא, וְחַד רְתִיכָא עַל מַה דְּשַׁרְיָא דְּאִיהוּ תַּשְׁלוּמָא (ס"א ההוא שלימא עלאה.) During other days she receives blessings from those souls which bless her from below; but on the Sabbath she receives blessings from those supernal souls which bless her with forty-five words according to the numerical value of the word Mah (What?) From the words “the soul of all living” to “the God of the first and last ages” there are forty-five words; from the words “were our mouths filled with song as the sea” to the words “and with us” are very nearly fifty words, corresponding to the Mi1For the symbolic meaning of Mah and Mi, v. Zohar, Genesis, 1b. (numerical value=fifty). From here on follow other praises which resolve themselves in the number one hundred, the completion of all (to “the great God”) and form one chariot.
וְכָל שְׁבָחָא דָּא, וְכָל מִלִּין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין יְדִיעָן, בְּחוּשְׁבָּנָא לְתַשְׁלוּמָא דְּשַׁבָּת, וּלְאִשְׁתַּלְּמָא מִנַּיְיהוּ, כַּדְקָא חֲזִי. זַכָּאָה עַמָּא, דְּיַדְעֵי לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהוֹן, כַּדְקָא יֵאוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא כְּמָה דְּאִתְתַּקְנַת. Thus this hymn of praise and all the words contained in it are numerical symbols of the perfection of the Sabbath, and the perfection attained through it, according to the Divine purpose. Blessed is that people that has learnt how to conduct a service of praise in well-pleasing fashion! From here on follow prayers proper (connected with the Shema and the Amidah).
Chapter 24
Chapter 24 somebodyTerumah 24 (Chapter 24) (Terumah) (Zohar)
Terumah 24 (Chapter 24) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּמַאי אִיהִי תְּרוּמָה. בְּרָזָא דְּזָהָב, דְּהָא מִתַּמָּן אִתְּזְנַת בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהִי גְּבוּרָה תַּתָּאָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. וְאַף עַל גַּב דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב, כָּל עִקָר לָא אִשְׁתְּאָרַת, אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּכֶסֶף, דְּאִיהוּ יְמִינָא. R. Eleazar then explained to them the symbolic significance of colours and metals in connection with the Tabernacle. ‘Gold is mentioned first because it is the emblem of the lower Power, or the Left Hand. Silver, which, on account of its whiteness, signifies Mercy, or the Right Hand, although it comes second here, is nevertheless the essential hue as regards the mystery of the Divine attributes in their manifestation to Israel,
וְרָזָא דָּא (הקדמה א' ע"א) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְקַבְּלָא לֵיהּ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְכָל עִקָּר לָא אִשְׁתְּאַר אֶלָּא בִּימִינָא. (ס"א ושמאלא אתעדי מינה ולא וכו') וּשְׂמָאלָא אִתְּעַר יְמִינָא, וְלָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְיְיהִיב בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְאֲחִיד תְּחוֹתֵיהּ, וִימִינָא אִתְאֲחִיד בֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. זָהָב וָכֶסֶף, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, וְהָא אִתְּמַר. as it is written, “Mine is the silver and mine is the gold” (Haggai 2, 8). It is also represented by the “cup of benediction” (the cup drunk after a meal) which, although it is taken up with both hands, is actually held only with the right hand. This is the esoteric meaning of the words “His left hand is under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
וּנְחוֹשֶׁת, דָּא אִיהוּ גּוָֹון כְּגַוְונָא דְּזָהָב, בְּגִין דְּאִצְטְבְּעַ מִגָּוֶון זָהָב וּמִגָּוֶון דְּכֶסֶף. וְעַל דָּא מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת קָטָן. אֲמַאי אִיהוּ קָטָן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ח׳:ס״ד) כִּי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:י״ד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ קָטָן, כֹּלָּא אִתְאֲחִיד בְּגַוֵּיהּ. וְאִי תֵּימָא מִזְבֵּחַ אַחֲרָא, אִקְרֵי קָטָן. לָאו הָכִי. דְּלָאו קָטָן בַּר הַאי, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט״ז) אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. וְדָא אִיהוּ הַמָּאוֹר הַקָּטָן. הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, דָּא מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דְּאִיהוּ מִזְבַּח הַזָּהָב. Shining polished brass is a colour resembling gold, combining the colours of both gold and silver. Hence the “brazen altar was too small’ (I Kings 8, 64), because it symbolized the “smaller light which rules by night”, while the golden altar symbolized “the greater light to rule the day” (Gen. 1, 16).
וּתְכֵלֶת דָּא אִיהוּ תְּכֵלֶת דְּצִיצִית. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, רָזָא דִּתְפִלָּה דְּיַד. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי נְפָשׁוֹת. בְּגִין דְּאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי מָמוֹנוֹת, וְאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְעַל דָּא, כָּל גַּוְונִין (קל"ה ע"א, קנ"ב ע"א, בראשית נ"א ע"ב) טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר גּוָֹון תִּכְלָא, בְּגִין דְּיִנְדַּע דְּהָא נִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא בְּדִינָא. וְכַד נִשְׁמְתָא סָלְקָא בְּדִינָא, גּוּפָא אִתְּדָן לְאִשְׁתְּצָאָה וְאִצְטְרִיךְ הַהוּא חֶלְמָא, לְרַחֲמִין סַגִּיאִין. Hyacinth (purple-blue), which was used for the fringes, also denotes “judgement”, or the Throne from which the judgement concerning capital offences is proclaimed. Therefore all colours seen in dreams are of good omen, with the exception of purple-blue, which denotes that the soul of the dreamer is being judged and the body is in danger of extermination. Much ardent prayer for mercy is needful to avert this portent.
תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:כ״ו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, (וכתיב ואש מתלקחת) וּכְתִיב וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. בְּגִין דְּעַבְדִין בֵּיהּ כְּרִיכִין לְצִיצִית, וְכַד נֹגַהּ לוֹ, אִתְהַדָּר לְגָוְון יָרוֹק, כְּגָוֶן כַּרְתִּי. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, אִשְׁתְּרֵי זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהָא אִשְׁתָּנִי גּוָֹון תִּכְלָא מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּבְגִין כַּךְ אָסִיר לְמֵידָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּשָׁלְטָא הַהוּא גּוָֹון תִּכְלָא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְמֶחטַף נַפְשָׁא בְּלֹא מִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט לָא שָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא. This colour symbolizes the Throne, concerning which it is written: “And above the firmament… was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone… and it had brightness round about” (Ezek. 1, 26-27). Because the fringes are made of a material of this colour, when the morning light begins to shine on them, they become greenish-blue like a leek, and from that moment the time of the recitation of the Shema begins.1v. T. B. Berachoth. For this reason capital cases may not be tried at night because that colour, blue, reigns, which has the power to snatch away souls without Judgement, since Judgement does not rule at that time.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְאִתְּעַר יְמִינָא דִּלְעֵילָּא, נָפִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וּמָטֵי עַד הַאי תִּכְלָא, וְאִשְׁתָּנֵי מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּכְדֵין שָׁלְטָא עָלֵיהּ, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ כֻּרְסְיָיא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע. When morning comes and the Right Hand is roused, the brightness appears and reaches the dark blue, and then it becomes connected with another Throne. From this moment on it is time to recite the Shema.
וְאַרְגָּמָן, דָּא כְּנוּפְיָא דִּכָלִילָא כָּל גְּוָונִין כַּחֲדָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּתִיב שָׁנִי, וּכְתִיב שָׁנִים, דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:כ״א) כִּי כָל בֵּיתָה לָבוּשׁ שָׁנִים. אֶלָּא הַאי אִיהוּ גּוָֹון אִקְרֵי שָׁנִי, דְּנָטִיל כָּל גַּוְונִין בֵּיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד, שָׁנִי וְשָׁנִים. שָׁנִים: כַּד כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא. שָׁנִי: דְּנָפִיק מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, דְּשַׁלְּטָא עַל תְּכֵלֶת מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְדָא אִיהוּ אַפּוֹטְרוֹפֹּסָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דניאל י׳:כ״א) מִיכָאֵל שַׂרֵכֶם. תּוֹלַעַת: דְּחֵילֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, כַּתּוֹלַעַת, דִּמְתָּבַּר כֹּלָּא וְעֹקֵר כֹּלָּא. Argaman (reddish-purple) is a mixture of colours uniting as one. Tolaat shani (prop. worm of deep scarlet) symbolizes Israel: for as the worm’s power to destroy exists only in its mouth, so does Israel’s power lie in her mouth (i.e. prayer); and shani, being used in the plural (Prov. 31, 21), signifies that two (shne) colours are united to form one. It issues from the supernal Throne which rules over the dark blue from the right side, it is white and red, right and left. It represents Michael, the guardian of Israel (Dan. 10, 21).
תּוֹלַעַת שָׁנִי וָשֵׁשׁ, תְּרֵין גַּוְונִין כַּחֲדָא, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, חִיוָּר וְסוּמָק. וָשֵׁשׁ: בּוּצָא אִיהוּ. דְּשִׁית חוּטִין מִתְחַבְּרָן, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (דניאל י׳:ו׳) וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ. וּבְאִלֵּין תְּרֵין, כְּלִילָן תְּרֵין אָחֲרָנִין. “Fine linen”, of six threads, symbolizes “Tarshish” (Gabriel). With these, two other are united.
וְעִזִּים: גְּבוּרָאן תַּתָּאֵי דִּלְבַר, לְחַפְיָא עַל פְּנִימָאֵי. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְכֹלָּא, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּדַהֲבָא קָאַתְיָין. וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, מְשִׁיכוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, לְחַפְיָיא בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא. “goats’ hair and rams’ skins reddened”: “goats’ hair” denotes the lower outside power which protects (covers up) the inner power. All this is necessary and a place must be allowed for all, because they come from the sphere of gold (judgement); “rams’ skins reddened”, drawn from the two sides, left and right, to protect in another place.
וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, סִטְרָא חֲדָא אִית דְּרַבֵּי גּוֹ סִטְרָא אַחֲרָא בְּחוּרְבָּא, וְלָא בְּיִשּׁוּבָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא אִיהוּ סִטְרָא דַּכְיוּ, וְאִקְרֵי תַּחַשׁ. “And tahash (seal) skins”: there is a species of this animal which flourishes on the “other side”, in the wilderness and not in cultivated places, and this species is ritually “clean” and is the one here called tahash.
בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִית גּוֹ הַאי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת דְּקַאמְרָן, רָזִין עִלָּאִין. דְּהָא מִזְבַּח אֲדָמָה כְּתִיב, (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְגוֹ' וְדָא אִיהוּ רָזָא כְּדְקָא יֵאוֹת. נְחֹשֶׁת, כַּד שַׁלְטִין טוּרִין אַחֲרָנִין, וְאִיהִי צְרִיכָא לְמֵיזַן לוֹן, אִצְטְבַּע בְּהַאי גּוָֹון לְמֵיזַן לוֹן. וְאִינּוּן אִקְרוּן הָרֵי נְחֹשֶׁת.
וְאִינּוּן (ר"ס ע"א) הָרֵי נְחֹשֶׁת אִתְמְשַׁךְ עָלַיְיהוּ רוּחָא חֲדָא מִגּוֹ הַאי מִזְבֵּחַ, וְכַד הַאי מִזְבֵּחַ אִסְתַּלָּק בִּסְלִיקוּ אַחֲרָא, כְּדֵין אִסְתַּלָּק אָת נ', דְּאִיהוּ מִזְבֵּחַ קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּאַר רוּחָא דְּאִלֵּין טוּרֵי נְחֹשֶׁת. וְכַד הַהוּא רוּחָא אִסְתְּלִיק בְּקִיּוּמֵיהּ, אִקְרֵי תַּחַשׁ, דְּהָא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ אָת נ'.
וְהַאי אִתְפְּרַשׁ, לְכַמָּה רוּחִין אַחֲרָנִין, וְאִקְרוּן אוּף הָכִי, וְעַל דָּא אִקְרֵי הַהוּא עַמָּא, תַּחַשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ב:כ״ד) וְאֶת (קמ"ז ע"ב) תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה. אִינּוּן הֲווֹ יַדְעֵי בְּהָא חַיָּה דְּמַשְׁכְּנָא, דְּאִקְרֵי עַל שְׁמֵהוֹן.
וַעֲצֵי שִׁטִּים, אִלֵּין אִינּוּן רָזִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן לוּחֵי מַשְׁכְּנָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן בְּרָזָא דִּלְהוֹן. כְּתִיב עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, וּכְתִיב (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. The “acacia wood” symbolizes the Seraphim, for the word “standing” is applied to both of them (Ex. 26, 15; Isa. 6, 2).
מִכָּאן וּלְהָלְאָה שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, מְשִׁיכוּ דִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא לְאַמְשָׁכָא עֲלַיְיהוּ. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנִי מִלּוּאִים, אִלֵּין אַבְנֵי קֻדְשָׁא, יְסוֹדֵי דְּמַקְדְּשָׁא, בִּרְתִיכִין קַדִּישִׁין אִלֵּין, אִזְדַּמְּנָן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, לְיַקֵּר וּלְשַׁבְּחָא, בִּלְבוּשׁ יְקָר, לְעַיְּינָא כַּהֲנָא בְּהוּ תַּמָּן, וּלְאַדְכְּרָא (ולברכא) תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, וְעַל דָּא תְּרֵיסַר אֲבָנִין כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then comes “oil for the candlestick”, symbolizing the Holy Spirit. “Precious stones and stones to be set for the ephod and for the breastplate.” These are holy stones, the foundation of the Sanctuary in holy chariots. They were set apart in the resplendent garments, for the High Priest to look upon and to remind him of the twelve Tribes. For that reason there were twelve stones, as has been pointed out.
תְּלֵיסַר זִינִין אִינּוּן, בַּר י"ב אַבְנִין יַקִּירִין אִלֵּין, וְכֻלְּהוּ סַלְּקִין לְכ"ה אַתְוָון, בְּרָזָא עִלָּאָה דְּיִחוּדָא. וְלָקֳבֵל אִלֵּין, גָּלִיף וְאַתְקִין מֹשֶׁה, כ"ה אַתְוָון בְּרָזָא דִּפְסוּקָא דְּיִחוּדָא, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדוָֹד אֱלֹהֵינוּ יְדוָֹד אֶחָד. וְאִינּוּן כ"ה אַתְוָון, גְּלִיפָן מְחַקְּקָן בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. There are thirteen things enumerated apart from the stones, which, taken altogether, make twenty- five in the supernal mystery of the union. Corresponding to these twenty-five, Moses chiselled twenty-five letters in writing the mystery of the Shema (the twenty-five Hebrew letters contained in the verse, “hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one”).
יַעֲקֹב בָּעָא לְאַתְקְנָא לְתַתָּא, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא, וְאַתְקִין בְּכ"ד אַתְוָון, וְאִינּוּן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְלָא אַשְׁלִים לְכ"ה אַתְוָון, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא, וְאִשְׁתְּלִים, מִלָּה קַדְמָאָה דְּהֲוָה נָפִיק מִנֵּיה, כַּד אִשְׁתְּלִים, לָא מַלִּיל אֶלָּא בְּכ"ה אַתְוָון, לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִשְׁתְּלִים דָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. הָא כ"ה אַתְוָון. Jacob wished to express the unity below and did so in the twenty-four letters of the response to the Shema: “Blessed be the Name of His glorious Kingdom for ever and ever.” He did not bring it up to twenty-five because the Tabernacle was not yet. But as soon as the Tabernacle was completed and the first Divine utterance was pronounced there, it contained twenty-five letters, to show that the Tabernacle was after the supernal pattern, as it is written, “And the Lord spake to him out of the tabernacle of the congregation” (Lev. 1, 1-twenty-five letters in Hebrew).
וְעַל דָּא כ"ה זִינִין לְאַשְׁלְמָא תִּקּוּנָא דְמִקְדָשָׁא (ס"א דמשכנא) וְכָל הָנֵי אַתְוָון, אוֹקִימְנָא בְּאִינּוּן אַתְוָון גְּלִיפָן, דְּאוֹלִיפְנָא מִמַּר. וּבְגִין דְּמַשְׁכְּנָא אִשְׁתְּלִים בְּרָזִין אִלֵּין, אִקְרֵי כ"ה, בְּיִחוּדָא דִּשְׁלִימוּ דְּמַשְׁכְּנָא, וְעַל דָּא (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה כְּתִיב, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דְּכָל מַשְׁכְּנָא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ. כ"ה, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון, וְאוֹרַיְיתָא וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, דְּאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא. Thus the twenty- five things for the Tabernacle show forth the Sanctuary as a perfect and harmonious whole in accordance with the mystery of the twenty-five letters, as thou, our Master, hast taught us. This is the mystery of the whole Tabernacle and of everything appertaining to its construction. The number twenty-five corresponds with the twenty-two letters of the Alphabet, along with the Law, the Prophets and the Writings, which all form one whole sum and one mystery.
בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל קָא מְיַחְדֵי יִחוּדָא בְּהַאי קְרָא, בְּרָזָא דְּכ"ה אַתְוָון, דְּאִינּוּן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, דְּאִינּוּן כ"ד אַתְוָון, וִיכַוֵּון כָּל חַד בְּהוּ, כֻּלְּהוּ אַתְוָון מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חַד (ס"א כדין אתפתחו) מ"ט תַּרְעִין, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא. וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא עַד וְלָא יַתִּיר. וּכְדֵין אִתְפַּתָּחוּ תַּרְעִין, וְחָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא כֻּלָהּ, דְּאִיהִי אַתְיָא בְּמ"ט פָּנִים. When the Israelites proclaim the Unity, expressed in the mystery of the twenty-five letters of the Shema and in the twenty-four letters of the response, and each person in the congregations is doing this with devoutness, then all those letters unite as one and ascend as one unity. Then the forty-nine gates are opened which signify the mystery of the Jubilee. And when the gates are opened, the Holy One, blessed be He, regards each of such persons as though he had fulfilled the whole Torah-the Torah which can be viewed from forty-nine aspects.
(בכלא) וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּכ"ה וּבְכ"ד, וּלְסַלְּקָא לוֹן בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְמ"ט תַּרְעִין דְּקַאמְרָן. כֵּיוָן דְּאִתְכָּוַּון בְּהַאי, יִתְכַּוָּון בְּהַהוּא יִחוּדָא דְּאָמַר מַר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִתְכַּוָּון בְּהוּ, דְּוַדַּאי כְּלָלָא אִיהוּ דְּכָל אוֹרַיְיתָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם שְׁלֵימָא, דִּדְכַר וְנוּקְבָּא, וְרָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. So it is necessary to concentrate heart and mind on both the twenty-five and the twenty-four letters and to raise them with the whole force of intention to the forty-nine gates, as we have said. Through concentration on this, one will concentrate on the Unity, for our Master has taught us that the “Hear, O Israel” and the “Blessed be the Name” are the summary of the whole Torah. Happy the lot of him who thus concentrates, for verily these contain the Torah in its entirety, above and below. It is the mystery of the complete Man, Male and Female, and is the secret of the whole Faith.
מַחֲלוֹקֶת דְּשַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּקִימָה וּבִשְׁכִיבָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, דְּשַׁמַּאי סָבַר בָּעֶרֶב דְּקָא כְּלִילָא נוּקְבָּא בְּשֻׁלְטָנָהָא, אִצְטְרִיךְ לְגַבֵּי נוּקְבָּא דְּקָא יַטּוּ וְיִקְרְאוּ. וּבַבֹּקֶר, דְּקָא שָׁלְטָא דְּכוּרָא בְּשׁוּלְטָנוּתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִצְטְרִיךְ לְמֵיקָם קָמֵיהּ דִּדְכוּרָא, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ בִּתְפִלָּה מְעוּמָד, וּבְכָל אֲתָר דִּדְכוּרָא אַתְיָא. In the debates in the schools of Shammai and of Hillel concerning the recitation of the Shema, the former held that the evening “Shema” should be recited in a reclining or resting position, and the morning “Shema” should be recited standing, their reason being that in the evening the Feminine aspect is included in the active energy and reign, while in the morning the Masculine aspect reigns exclusively in the supernal world, and it is therefore necessary to recite the Shema standing, as is done during the Prayer (Amidah) and at all times when the Masculine predominates.
וּבֵית הִלֵּל סָבַר, אִלְמָלֵא אִשְׁתְּכַח דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, הָכִי אִצְטְרִיךְ. אֲבָל כֵּיוָן דַּאֲנָן מְחַבְּרָן לוֹן כַּחֲדָא, בְּחִבּוּרָא בְּמ"ט פָּנִים, וּמ"ט תַּרְעִין, לָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַפְרְשָׁא דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, אֶלָּא לְאַשְׁגְּחָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד, בְּלָא פִּרוּדָא. וּכְמָה דְּאִזְדָּמַּן לֵיהּ לְבַר נָשׁ, הָכִי יֵימָא, דְּהָא תַּרְוַויְיהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּמָה דְּנַיְחָא לוֹן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאִתְחֲזָאָה. The school of Hillel, on the other hand, made no such distinction. If the said aspects (Male and Female) were each entirely by itself, it might be necessary to do so, but as we, by our concentration and intention, unite them in our consciousness during the recitation and response, in the forty-nine aspects, and raise them towards the forty-nine gates, we need not emphasize their separateness, but should rather concentrate on the fact that they are both one without any separation whatever:
וְעַל דָּא דְּכוּרָא, בְּשִׁית סִטְרִין, בַּקְּרָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין. וְנוּקְבָּא בְּשִׁית סִטְרִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין אַחֲרָנִין, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּרָזָא דְּמ"ט תַּרְעִין, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל בְּכָל אֲתָר. the Masculine in six words-“Hear, O Israel, etc.”, and the Feminine in six-“Blessed be the Name”, etc. And the rule is always according to the school of Hillel.’
Terumah 24:242-249 (Chapter 24) (Terumah) (Zohar)
Terumah 24:242-249 (Chapter 24) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּמַאי אִיהִי תְּרוּמָה. בְּרָזָא דְּזָהָב, דְּהָא מִתַּמָּן אִתְּזְנַת בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהִי גְּבוּרָה תַּתָּאָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. וְאַף עַל גַּב דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב, כָּל עִקָר לָא אִשְׁתְּאָרַת, אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּכֶסֶף, דְּאִיהוּ יְמִינָא. R. Eleazar then explained to them the symbolic significance of colours and metals in connection with the Tabernacle. ‘Gold is mentioned first because it is the emblem of the lower Power, or the Left Hand. Silver, which, on account of its whiteness, signifies Mercy, or the Right Hand, although it comes second here, is nevertheless the essential hue as regards the mystery of the Divine attributes in their manifestation to Israel,
וְרָזָא דָּא (הקדמה א' ע"א) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְקַבְּלָא לֵיהּ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְכָל עִקָּר לָא אִשְׁתְּאַר אֶלָּא בִּימִינָא. (ס"א ושמאלא אתעדי מינה ולא וכו') וּשְׂמָאלָא אִתְּעַר יְמִינָא, וְלָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְיְיהִיב בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְאֲחִיד תְּחוֹתֵיהּ, וִימִינָא אִתְאֲחִיד בֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. זָהָב וָכֶסֶף, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, וְהָא אִתְּמַר. as it is written, “Mine is the silver and mine is the gold” (Haggai 2, 8). It is also represented by the “cup of benediction” (the cup drunk after a meal) which, although it is taken up with both hands, is actually held only with the right hand. This is the esoteric meaning of the words “His left hand is under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
וּנְחוֹשֶׁת, דָּא אִיהוּ גּוָֹון כְּגַוְונָא דְּזָהָב, בְּגִין דְּאִצְטְבְּעַ מִגָּוֶון זָהָב וּמִגָּוֶון דְּכֶסֶף. וְעַל דָּא מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת קָטָן. אֲמַאי אִיהוּ קָטָן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ח׳:ס״ד) כִּי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:י״ד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ קָטָן, כֹּלָּא אִתְאֲחִיד בְּגַוֵּיהּ. וְאִי תֵּימָא מִזְבֵּחַ אַחֲרָא, אִקְרֵי קָטָן. לָאו הָכִי. דְּלָאו קָטָן בַּר הַאי, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט״ז) אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. וְדָא אִיהוּ הַמָּאוֹר הַקָּטָן. הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, דָּא מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דְּאִיהוּ מִזְבַּח הַזָּהָב. Shining polished brass is a colour resembling gold, combining the colours of both gold and silver. Hence the “brazen altar was too small’ (I Kings 8, 64), because it symbolized the “smaller light which rules by night”, while the golden altar symbolized “the greater light to rule the day” (Gen. 1, 16).
וּתְכֵלֶת דָּא אִיהוּ תְּכֵלֶת דְּצִיצִית. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, רָזָא דִּתְפִלָּה דְּיַד. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי נְפָשׁוֹת. בְּגִין דְּאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי מָמוֹנוֹת, וְאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְעַל דָּא, כָּל גַּוְונִין (קל"ה ע"א, קנ"ב ע"א, בראשית נ"א ע"ב) טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר גּוָֹון תִּכְלָא, בְּגִין דְּיִנְדַּע דְּהָא נִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא בְּדִינָא. וְכַד נִשְׁמְתָא סָלְקָא בְּדִינָא, גּוּפָא אִתְּדָן לְאִשְׁתְּצָאָה וְאִצְטְרִיךְ הַהוּא חֶלְמָא, לְרַחֲמִין סַגִּיאִין. Hyacinth (purple-blue), which was used for the fringes, also denotes “judgement”, or the Throne from which the judgement concerning capital offences is proclaimed. Therefore all colours seen in dreams are of good omen, with the exception of purple-blue, which denotes that the soul of the dreamer is being judged and the body is in danger of extermination. Much ardent prayer for mercy is needful to avert this portent.
תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:כ״ו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, (וכתיב ואש מתלקחת) וּכְתִיב וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. בְּגִין דְּעַבְדִין בֵּיהּ כְּרִיכִין לְצִיצִית, וְכַד נֹגַהּ לוֹ, אִתְהַדָּר לְגָוְון יָרוֹק, כְּגָוֶן כַּרְתִּי. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, אִשְׁתְּרֵי זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהָא אִשְׁתָּנִי גּוָֹון תִּכְלָא מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּבְגִין כַּךְ אָסִיר לְמֵידָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּשָׁלְטָא הַהוּא גּוָֹון תִּכְלָא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְמֶחטַף נַפְשָׁא בְּלֹא מִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט לָא שָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא. This colour symbolizes the Throne, concerning which it is written: “And above the firmament… was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone… and it had brightness round about” (Ezek. 1, 26-27). Because the fringes are made of a material of this colour, when the morning light begins to shine on them, they become greenish-blue like a leek, and from that moment the time of the recitation of the Shema begins.1v. T. B. Berachoth. For this reason capital cases may not be tried at night because that colour, blue, reigns, which has the power to snatch away souls without Judgement, since Judgement does not rule at that time.
כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְאִתְּעַר יְמִינָא דִּלְעֵילָּא, נָפִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וּמָטֵי עַד הַאי תִּכְלָא, וְאִשְׁתָּנֵי מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּכְדֵין שָׁלְטָא עָלֵיהּ, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ כֻּרְסְיָיא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע. When morning comes and the Right Hand is roused, the brightness appears and reaches the dark blue, and then it becomes connected with another Throne. From this moment on it is time to recite the Shema.
וְאַרְגָּמָן, דָּא כְּנוּפְיָא דִּכָלִילָא כָּל גְּוָונִין כַּחֲדָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּתִיב שָׁנִי, וּכְתִיב שָׁנִים, דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:כ״א) כִּי כָל בֵּיתָה לָבוּשׁ שָׁנִים. אֶלָּא הַאי אִיהוּ גּוָֹון אִקְרֵי שָׁנִי, דְּנָטִיל כָּל גַּוְונִין בֵּיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד, שָׁנִי וְשָׁנִים. שָׁנִים: כַּד כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא. שָׁנִי: דְּנָפִיק מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, דְּשַׁלְּטָא עַל תְּכֵלֶת מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְדָא אִיהוּ אַפּוֹטְרוֹפֹּסָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דניאל י׳:כ״א) מִיכָאֵל שַׂרֵכֶם. תּוֹלַעַת: דְּחֵילֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, כַּתּוֹלַעַת, דִּמְתָּבַּר כֹּלָּא וְעֹקֵר כֹּלָּא. Argaman (reddish-purple) is a mixture of colours uniting as one. Tolaat shani (prop. worm of deep scarlet) symbolizes Israel: for as the worm’s power to destroy exists only in its mouth, so does Israel’s power lie in her mouth (i.e. prayer); and shani, being used in the plural (Prov. 31, 21), signifies that two (shne) colours are united to form one. It issues from the supernal Throne which rules over the dark blue from the right side, it is white and red, right and left. It represents Michael, the guardian of Israel (Dan. 10, 21).
תּוֹלַעַת שָׁנִי וָשֵׁשׁ, תְּרֵין גַּוְונִין כַּחֲדָא, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, חִיוָּר וְסוּמָק. וָשֵׁשׁ: בּוּצָא אִיהוּ. דְּשִׁית חוּטִין מִתְחַבְּרָן, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (דניאל י׳:ו׳) וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ. וּבְאִלֵּין תְּרֵין, כְּלִילָן תְּרֵין אָחֲרָנִין. “Fine linen”, of six threads, symbolizes “Tarshish” (Gabriel). With these, two other are united.
וְעִזִּים: גְּבוּרָאן תַּתָּאֵי דִּלְבַר, לְחַפְיָא עַל פְּנִימָאֵי. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְכֹלָּא, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּדַהֲבָא קָאַתְיָין. וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, מְשִׁיכוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, לְחַפְיָיא בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא. “goats’ hair and rams’ skins reddened”: “goats’ hair” denotes the lower outside power which protects (covers up) the inner power. All this is necessary and a place must be allowed for all, because they come from the sphere of gold (judgement); “rams’ skins reddened”, drawn from the two sides, left and right, to protect in another place.
וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, סִטְרָא חֲדָא אִית דְּרַבֵּי גּוֹ סִטְרָא אַחֲרָא בְּחוּרְבָּא, וְלָא בְּיִשּׁוּבָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא אִיהוּ סִטְרָא דַּכְיוּ, וְאִקְרֵי תַּחַשׁ. “And tahash (seal) skins”: there is a species of this animal which flourishes on the “other side”, in the wilderness and not in cultivated places, and this species is ritually “clean” and is the one here called tahash.
בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִית גּוֹ הַאי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת דְּקַאמְרָן, רָזִין עִלָּאִין. דְּהָא מִזְבַּח אֲדָמָה כְּתִיב, (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְגוֹ' וְדָא אִיהוּ רָזָא כְּדְקָא יֵאוֹת. נְחֹשֶׁת, כַּד שַׁלְטִין טוּרִין אַחֲרָנִין, וְאִיהִי צְרִיכָא לְמֵיזַן לוֹן, אִצְטְבַּע בְּהַאי גּוָֹון לְמֵיזַן לוֹן. וְאִינּוּן אִקְרוּן הָרֵי נְחֹשֶׁת.
וְאִינּוּן (ר"ס ע"א) הָרֵי נְחֹשֶׁת אִתְמְשַׁךְ עָלַיְיהוּ רוּחָא חֲדָא מִגּוֹ הַאי מִזְבֵּחַ, וְכַד הַאי מִזְבֵּחַ אִסְתַּלָּק בִּסְלִיקוּ אַחֲרָא, כְּדֵין אִסְתַּלָּק אָת נ', דְּאִיהוּ מִזְבֵּחַ קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּאַר רוּחָא דְּאִלֵּין טוּרֵי נְחֹשֶׁת. וְכַד הַהוּא רוּחָא אִסְתְּלִיק בְּקִיּוּמֵיהּ, אִקְרֵי תַּחַשׁ, דְּהָא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ אָת נ'.
וְהַאי אִתְפְּרַשׁ, לְכַמָּה רוּחִין אַחֲרָנִין, וְאִקְרוּן אוּף הָכִי, וְעַל דָּא אִקְרֵי הַהוּא עַמָּא, תַּחַשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ב:כ״ד) וְאֶת (קמ"ז ע"ב) תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה. אִינּוּן הֲווֹ יַדְעֵי בְּהָא חַיָּה דְּמַשְׁכְּנָא, דְּאִקְרֵי עַל שְׁמֵהוֹן.
וַעֲצֵי שִׁטִּים, אִלֵּין אִינּוּן רָזִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן לוּחֵי מַשְׁכְּנָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן בְּרָזָא דִּלְהוֹן. כְּתִיב עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, וּכְתִיב (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. The “acacia wood” symbolizes the Seraphim, for the word “standing” is applied to both of them (Ex. 26, 15; Isa. 6, 2).
מִכָּאן וּלְהָלְאָה שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, מְשִׁיכוּ דִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא לְאַמְשָׁכָא עֲלַיְיהוּ. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנִי מִלּוּאִים, אִלֵּין אַבְנֵי קֻדְשָׁא, יְסוֹדֵי דְּמַקְדְּשָׁא, בִּרְתִיכִין קַדִּישִׁין אִלֵּין, אִזְדַּמְּנָן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, לְיַקֵּר וּלְשַׁבְּחָא, בִּלְבוּשׁ יְקָר, לְעַיְּינָא כַּהֲנָא בְּהוּ תַּמָּן, וּלְאַדְכְּרָא (ולברכא) תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, וְעַל דָּא תְּרֵיסַר אֲבָנִין כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then comes “oil for the candlestick”, symbolizing the Holy Spirit. “Precious stones and stones to be set for the ephod and for the breastplate.” These are holy stones, the foundation of the Sanctuary in holy chariots. They were set apart in the resplendent garments, for the High Priest to look upon and to remind him of the twelve Tribes. For that reason there were twelve stones, as has been pointed out.
תְּלֵיסַר זִינִין אִינּוּן, בַּר י"ב אַבְנִין יַקִּירִין אִלֵּין, וְכֻלְּהוּ סַלְּקִין לְכ"ה אַתְוָון, בְּרָזָא עִלָּאָה דְּיִחוּדָא. וְלָקֳבֵל אִלֵּין, גָּלִיף וְאַתְקִין מֹשֶׁה, כ"ה אַתְוָון בְּרָזָא דִּפְסוּקָא דְּיִחוּדָא, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדוָֹד אֱלֹהֵינוּ יְדוָֹד אֶחָד. וְאִינּוּן כ"ה אַתְוָון, גְּלִיפָן מְחַקְּקָן בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. There are thirteen things enumerated apart from the stones, which, taken altogether, make twenty- five in the supernal mystery of the union. Corresponding to these twenty-five, Moses chiselled twenty-five letters in writing the mystery of the Shema (the twenty-five Hebrew letters contained in the verse, “hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one”).
יַעֲקֹב בָּעָא לְאַתְקְנָא לְתַתָּא, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא, וְאַתְקִין בְּכ"ד אַתְוָון, וְאִינּוּן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְלָא אַשְׁלִים לְכ"ה אַתְוָון, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא, וְאִשְׁתְּלִים, מִלָּה קַדְמָאָה דְּהֲוָה נָפִיק מִנֵּיה, כַּד אִשְׁתְּלִים, לָא מַלִּיל אֶלָּא בְּכ"ה אַתְוָון, לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִשְׁתְּלִים דָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. הָא כ"ה אַתְוָון. Jacob wished to express the unity below and did so in the twenty-four letters of the response to the Shema: “Blessed be the Name of His glorious Kingdom for ever and ever.” He did not bring it up to twenty-five because the Tabernacle was not yet. But as soon as the Tabernacle was completed and the first Divine utterance was pronounced there, it contained twenty-five letters, to show that the Tabernacle was after the supernal pattern, as it is written, “And the Lord spake to him out of the tabernacle of the congregation” (Lev. 1, 1-twenty-five letters in Hebrew).
וְעַל דָּא כ"ה זִינִין לְאַשְׁלְמָא תִּקּוּנָא דְמִקְדָשָׁא (ס"א דמשכנא) וְכָל הָנֵי אַתְוָון, אוֹקִימְנָא בְּאִינּוּן אַתְוָון גְּלִיפָן, דְּאוֹלִיפְנָא מִמַּר. וּבְגִין דְּמַשְׁכְּנָא אִשְׁתְּלִים בְּרָזִין אִלֵּין, אִקְרֵי כ"ה, בְּיִחוּדָא דִּשְׁלִימוּ דְּמַשְׁכְּנָא, וְעַל דָּא (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה כְּתִיב, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דְּכָל מַשְׁכְּנָא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ. כ"ה, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון, וְאוֹרַיְיתָא וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, דְּאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא. Thus the twenty- five things for the Tabernacle show forth the Sanctuary as a perfect and harmonious whole in accordance with the mystery of the twenty-five letters, as thou, our Master, hast taught us. This is the mystery of the whole Tabernacle and of everything appertaining to its construction. The number twenty-five corresponds with the twenty-two letters of the Alphabet, along with the Law, the Prophets and the Writings, which all form one whole sum and one mystery.
בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל קָא מְיַחְדֵי יִחוּדָא בְּהַאי קְרָא, בְּרָזָא דְּכ"ה אַתְוָון, דְּאִינּוּן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, דְּאִינּוּן כ"ד אַתְוָון, וִיכַוֵּון כָּל חַד בְּהוּ, כֻּלְּהוּ אַתְוָון מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חַד (ס"א כדין אתפתחו) מ"ט תַּרְעִין, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא. וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא עַד וְלָא יַתִּיר. וּכְדֵין אִתְפַּתָּחוּ תַּרְעִין, וְחָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא כֻּלָהּ, דְּאִיהִי אַתְיָא בְּמ"ט פָּנִים. When the Israelites proclaim the Unity, expressed in the mystery of the twenty-five letters of the Shema and in the twenty-four letters of the response, and each person in the congregations is doing this with devoutness, then all those letters unite as one and ascend as one unity. Then the forty-nine gates are opened which signify the mystery of the Jubilee. And when the gates are opened, the Holy One, blessed be He, regards each of such persons as though he had fulfilled the whole Torah-the Torah which can be viewed from forty-nine aspects.
(בכלא) וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּכ"ה וּבְכ"ד, וּלְסַלְּקָא לוֹן בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְמ"ט תַּרְעִין דְּקַאמְרָן. כֵּיוָן דְּאִתְכָּוַּון בְּהַאי, יִתְכַּוָּון בְּהַהוּא יִחוּדָא דְּאָמַר מַר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִתְכַּוָּון בְּהוּ, דְּוַדַּאי כְּלָלָא אִיהוּ דְּכָל אוֹרַיְיתָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם שְׁלֵימָא, דִּדְכַר וְנוּקְבָּא, וְרָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. So it is necessary to concentrate heart and mind on both the twenty-five and the twenty-four letters and to raise them with the whole force of intention to the forty-nine gates, as we have said. Through concentration on this, one will concentrate on the Unity, for our Master has taught us that the “Hear, O Israel” and the “Blessed be the Name” are the summary of the whole Torah. Happy the lot of him who thus concentrates, for verily these contain the Torah in its entirety, above and below. It is the mystery of the complete Man, Male and Female, and is the secret of the whole Faith.
מַחֲלוֹקֶת דְּשַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּקִימָה וּבִשְׁכִיבָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, דְּשַׁמַּאי סָבַר בָּעֶרֶב דְּקָא כְּלִילָא נוּקְבָּא בְּשֻׁלְטָנָהָא, אִצְטְרִיךְ לְגַבֵּי נוּקְבָּא דְּקָא יַטּוּ וְיִקְרְאוּ. וּבַבֹּקֶר, דְּקָא שָׁלְטָא דְּכוּרָא בְּשׁוּלְטָנוּתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִצְטְרִיךְ לְמֵיקָם קָמֵיהּ דִּדְכוּרָא, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ בִּתְפִלָּה מְעוּמָד, וּבְכָל אֲתָר דִּדְכוּרָא אַתְיָא. In the debates in the schools of Shammai and of Hillel concerning the recitation of the Shema, the former held that the evening “Shema” should be recited in a reclining or resting position, and the morning “Shema” should be recited standing, their reason being that in the evening the Feminine aspect is included in the active energy and reign, while in the morning the Masculine aspect reigns exclusively in the supernal world, and it is therefore necessary to recite the Shema standing, as is done during the Prayer (Amidah) and at all times when the Masculine predominates.
וּבֵית הִלֵּל סָבַר, אִלְמָלֵא אִשְׁתְּכַח דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, הָכִי אִצְטְרִיךְ. אֲבָל כֵּיוָן דַּאֲנָן מְחַבְּרָן לוֹן כַּחֲדָא, בְּחִבּוּרָא בְּמ"ט פָּנִים, וּמ"ט תַּרְעִין, לָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַפְרְשָׁא דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, אֶלָּא לְאַשְׁגְּחָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד, בְּלָא פִּרוּדָא. וּכְמָה דְּאִזְדָּמַּן לֵיהּ לְבַר נָשׁ, הָכִי יֵימָא, דְּהָא תַּרְוַויְיהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּמָה דְּנַיְחָא לוֹן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאִתְחֲזָאָה. The school of Hillel, on the other hand, made no such distinction. If the said aspects (Male and Female) were each entirely by itself, it might be necessary to do so, but as we, by our concentration and intention, unite them in our consciousness during the recitation and response, in the forty-nine aspects, and raise them towards the forty-nine gates, we need not emphasize their separateness, but should rather concentrate on the fact that they are both one without any separation whatever:
וְעַל דָּא דְּכוּרָא, בְּשִׁית סִטְרִין, בַּקְּרָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין. וְנוּקְבָּא בְּשִׁית סִטְרִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין אַחֲרָנִין, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּרָזָא דְּמ"ט תַּרְעִין, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל בְּכָל אֲתָר. the Masculine in six words-“Hear, O Israel, etc.”, and the Feminine in six-“Blessed be the Name”, etc. And the rule is always according to the school of Hillel.’
Chapter 25
Chapter 25 somebodyTerumah 25:251-252 (Chapter 25) (Terumah) (Zohar)
Terumah 25:251-252 (Chapter 25) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי שִׁמְעוֹן אָרִים יְדוֹי וּבָרִיךְ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא וְאִתְּמַר, אֲבָל רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ, מִ"י רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה אִיהוּ, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקָא שֵׁירוּתָא, לְאִתְגַּלְיָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהָא (בהקדמה ב' ע"א) אוֹקִימְנָא. R. Simeon lifted up his hand and blessed his son R. Eleazar. He then began to speak on the verse: “Who stirred up from the east him whom righteousness called to his foot?” (Isa. 41, 2). ‘This verse’, he said, ‘has been variously interpreted, but, esoterically considered, “Who” refers to the mystery of the supernal world,1Binah. from whence the first revelation of the mystery of Faith is manifested, as we have already pointed out.
תּוּ. מִ"י טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין, דְּלָא אִתְיְדַע וְלָא אִתְגַּלְּיָיא כְּלָל. גַּלֵּי יְקָרֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מִזְרָח, דְּהָא מִתַּמָּן שֵׁירוּתָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וּנְהוֹרָא לְאִתְגַּלְיָיא. וּלְבָתַר צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, דְּהָא צֶדֶק, גַּלֵּי גְּבוּרְתָּא עִלָּאָה, וְשׁוּלְטָנִיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְהַאי צֶדֶק אַשְׁלְטֵיה עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ, לְדַבְּרָא לוֹן, וּלְאַתְקְנָא לוֹן, כַּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא, (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, דְּהָא כָּל מַלְכִין דְּעָלְמָא, בִּרְשׁוּתָא דְּהַאי צֶדֶק קַיְימִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. Or again, the “Who” denotes that which is concealed, the absolutely impenetrable and undisclosed, and which begins to make its glory known from the region that is called “East”, from which region the whole mystery of the Faith and light commences to be revealed. “Righteousness” reveals the Supernal Power and the reign of the Holy One, blessed be He, who delegates to that Righteousness authority to rule over all the worlds, to guide them and lead them towards perfection. For this reason does it go on to say: “Gave nations before him and made him rule over kings”, since all the kings of the world are under the authority of that “Righteousness”, as it is written: “And he will judge the world in righteousness” (Ps. 95, 16).
תּוּ, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, מַאן קָרֵי לְמַאן. אֶלָּא, צֶדֶק אִיהוּ קָארֵי תָּדִיר לְאַסְפָּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, וְלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, וְצֶדֶק קָאִים תָּדִיר לְרַגְלוֹי, דְּלָא אִתְעָדֵי מִתַּמָּן, וְקָארֵי וְלָא שָׁכִיךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. וְהַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְהַר לָן אָרְחָא דָּא בְּגִינָן (ור') אֶלְעָזָר בְּרִי דְּקָרֵי לִנְהוֹרָא עִלָּאָה וְלָא שָׁכִיךְ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. (ס"א והשתא אלעזר ברי קרי לנהורא עלאה ולא שכיך וקודשא בריך הוא אנהר לן ארחא דא בגיניה, זכאה חולקיה וזכאה חולקיהון דצדיקיא) Moreover, when it says “Righteousness calleth to his foot”, the question is: Who calleth whom? The answer is that “Righteousness” calls to the resplendent mirror, which is ever bright and refulgent, as it is written: “Keep not thou silence, O God; hold not thy peace, and be not still, O God” (Psa. LXXXIII, I). Now the Holy One has let His light shine upon us on our way for the sake of my son Eleazar, who called down the supernal light upon us, and it has not waned. Happy is the lot of the righteous in this world and in the world to come.’
Chapter 26
Chapter 26 somebodyTerumah 26:261 (Chapter 26) (Terumah) (Zohar)
Terumah 26:261 (Chapter 26) (Terumah) (Zohar) somebodyרִבִּי אַבָּא פָּתַח קְרָא וְאָמַר, (תהילים ס״ג:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. מַאי שְׁנָא מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן, דְּלָא קָאָמַר בְּאָן אֲתָר שַׁבַּח לוֹן דָּוִד מַלְכָּא, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָאָמַר בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֶלָּא לָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא אוּף הָכִי נַמֵּי, (תהלים לה) בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנִי אֲבִימֶלֶךְ. (תהילים נ״ד:ב׳) בְּבֹא הַזִּיפִים. וְכֵן כֻּלְּהוּ. לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, שְׁבָחֵיהּ דְּדָוִד, דְּאַף עַל גַּב דִּבְצַעֲרָא הֲוָה, וַהֲווּ רַדְפֵי אֲבַתְרֵיהּ, הֲוָה מִשְׁתָּדַּל לוֹמַר שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Then R. Abba discoursed on the text, “A psalm of David when he was in the wilderness of Judah” (Ps. 63, 1). ‘Why’, he said, ‘is this psalm different from all others in that it alone mentions the place in which it was composed? However, this is not the only psalm where a particular motive for its composition is given. The superscription of one psalm runs: “Where he changed his behaviour before Abimelech” (Ps. 34); and another (54) has: “When the Ziphim came and said to Saul, Doth not David hide himself with us?” The purpose of these headings is to proclaim the merit of David, showing that even when he was in distress and fleeing from his enemies he sang praises to the Holy One, blessed be He.
וְאַף עַל גַּב דִּבְרוּחַ קֻדְשָׁא הֲוָה אָמַר, רוּחַ קֻדְשָׁא לָא הֲוֵי שָׁארֵי עֲלוֹי, עַד דְּאִיהוּ אִשְׁתָּדַּל לְמִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְכֵן בְּכָל אֲתָר, לָא שַׁרְיָא רוּחַ קֻדְשָׁא דִּלְעֵילָּא, עַד דְּיִתְּעַר עָלֵיהּ בַּר נָשׁ מִתַתָּא. וְדָוִד אַף עַל גַּב דְּקָא רַדְפֵי אֲבַתְרֵיהּ, וַהֲוָה בְּצַעֲרֵיהּ, לָא הֲוָה שָׁבִיק שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן מִפּוּמֵיהּ, וּלְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהּ עַל כֹּלָּא. True, it was the Holy Spirit that spoke through him, but had not David yearned continually for the Holy Spirit, it would not have rested upon him. It is always thus: the Holy Spirit will not descend upon a man unless he, from below, moves it to come. And David, as we have seen, in the greatest tribulation did not cease to sing hymns and to praise his Lord for all things.
וְאִי תֵּימָא, הָא דְּתָנֵינָן, (בראשית ל"ט ע"ב, ס"ה ע"א) מִזְמוֹר לְדָוִד, אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר, וְהָכָא שָרַת עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאָמַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אֶלָּא, אִי אִיהוּ לָא הֲוָה מְכַוֵּין גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, לָא שָרַת עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא. If I should be reminded of the difference between “A psalm of David” and “Of David a psalm”, the former, as in the passage just discussed, signifying that the Holy Spirit gave the initiative, then I would say, be that as it may, if David had not prepared himself for the reception of the Holy Spirit, it would not have come upon him.
(נ' ע"א, רל"ח ע"ב) מִזְמוֹר דָּא רוּחַ קֻדְשָׁא. אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי. בְּגִין דְּאִיהִי, מְשַׁבַּחַת תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה (ס"א דכל זמנא איהו קא משבח ומזמר ולא שכיך) דְּכָל זִמְנָא הֲוָה קָא מְשַׁבְּחָת וּמְזַמְּרָת, וְלָא שָׁכִיךְ. כֵּיוָן דְּאָתָא דָּוִד אַשְׁכַּח (ק"ג ע"ב) גּוּפָא מְתַּתְקְנָא כַּדְקָא יֵאוֹת, וְשָׁרַת עָלֵיהּ, וַהֲווּ מְגַלֵּי בְּהַאי עָלְמָא, לְשַׁבְּחָא וּלְזַמְּרָא לְמַלְכָּא, וְכֹלָּא, בְּגִין דְּיִתְתְּקַן הַאי עָלְמָא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. “A psalm”: this means the Holy Spirit. Why is it called so? Because it continually praises the Supernal King without ceasing. When David came, the Holy Spirit found a “body” properly prepared, and so was able to sing through him in this world praises to the King, so that this world might be perfected to harmonize with the world above.
לְדָוִד. גְּבָר שְׁלִים בְּתִקּוּנוֹי, גְּבָר מְתָקָּנָא, גְּבָר זַכָּאָה. דָּוִד וַדַּאי דְּלָא אִשְׁתָּנֵי לְעָלְמִין. בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה, דָּא שְׁבָחָא דְּדָוִד, אַף עַל גַּב דִּבְצַעֲרֵיהּ הֲוָה, אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ רַדְפֵי אֲבַתְרֵיהּ. וּמַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא קָאָמַר. תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאִיהוּ רַב וְיַקִּירָא. “Of David”- David, a complete, perfected, worthy man who never changed. “When he was in the wilderness of Judah”: as we have said, although he was in great trouble, he sang praises.
וּשְׁבָחָא דִּילֵיהּ מַאי אִיהִי. (תהילים ס״ג:ב׳) אֱלהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ. אֱלֹהִים סְתָם. כֵּיוָן דְּאָמַר אֱלֹהִים, אֲמַאי אֵלִי. אֶלָּא הַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ. תְּלַת דַּרְגִּין הָכָא: אֱלהִים. אֵלִי. אַתָּה. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן תְּלַת שְׁמָהָן, חַד דַּרְגָּא אִיהוּ, בְּרָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים. אֱלהִים: לְעֵילָּא, אֱלהִים חַיִּים. אֵלִי: קְצֵה (בראשית א' ע"ב) הַשָּׁמַיִם עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם. (קל"ח ע"ב) אַתָּה: דַּרְגָּא דִּילֵיהּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, וּבִשְׁמָא חַד סָלִיק. And what was the burden of his song? “O God, thou art my God: I seek thee: my soul thirsteth for thee, my flesh longeth for thee in a dry and thirsty land, where no water is, to see thy power and thy glory, so as I have seen thee in the sanctuary.” “God” in a general sense; “My God” expresses David’s individual grade of experience. In fact, there are three grades here: “God”, “My God”, “Thou”. Yet, even though there are three designations, there is really only one grade, as all allude to the mystery of the Living God: “God” is the supernal One, the Living One; “My God” denotes His omnipotence “from one end of the heaven to the other end”; and “Thou” expresses the personal grade of David’s awareness of this Presence. But, although all are one and are designated by one name, yet
אֲשַׁחֲרֶךָּ, אִי כְּמַשְׁמָעוֹ דִּילֵיהּ, שַׁפִּיר. אֲבָל אֲשַׁחֲרֶךָּ, אַתְקִין נְהוֹרָא דְּנָהִיר בְּשַׁחְרוּתָא. דְּהָא נְהוֹרָא דְּקַיְּימָא בְּשַׁחְרוּתָא, לָא נָהִיר עַד דְּיִתְתַּקְנוּן לֵיהּ לְתַתָּא. וּמַאן דְּאַתְקִין נְהוֹרָא שַׁחֲרָא דָּא, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי אוּכָמָא, זָכֵי (בראשית נ"א ע"ב) לִנְהוֹרָא חִוָּורָא דְּנָהִיר, וְדָא אִיהִי נְהוֹרָא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וְדָא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. ashahreka (lit. I will seek Thee), may also be rendered (with allusion to shahar, black), “I will strengthen the light which shines darkly (the Shekinah),” for this does not shine until it is strengthened from below. And he who thus strengthens it becomes worthy of the white light, the light of the “refulgent mirror”, and of the world to come.
וְרָזָא דָּא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, וּמְשַׁחֲרַי: דִּמְתַקְּנִין נְהוֹרָא מְשַׁחֲרַי אוּכָמָא. יִמְצָאֻנְנִי, יִמְצָאוּנִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא יִמְצָאֻנְנִי, דְּזָכֵי לִתְרֵין נְהוֹרִין. לִנְהוֹרָא דְּשַׁחֲרָא אוּכָמָא, וְלִנְהוֹרָא חִוָּורָא דְּנָהֲרָא. וְזָכֵי לְאַסְפָּקָלַרְיָאה דְּלָא נָהִיר, וּלְאַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהִיר. וְדָא אִיהוּ יִמְצָאֻנְנִי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד אֲשַׁחֲרֶךָּ, אַתְקִין נְהוֹרָא דְּשַׁחֲרָא אוּכָמָא, לְנַהֲרָא עָלֵיהּ נְהוֹרָא חִוָּורָא דְּנָהֲרָא. This mystery is expressed in the words: “And those that seek me (meshahrai) shall find me” (Prov. 8, 17), namely those who, out of the blackness of the dawn, prepare a light. The double n in yimzaunni (“they shall find me”) signifies that they will merit the two lights: the dim, blackish light of dawn and the white light of day: or, the mirror that is not refulgent and the mirror that is. Hence David said in effect: “I will prepare a light from the blackish dawn in order that the white light of day may shine on it’”
(תהילים ס״ג:ב׳) צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, כְּמַאן דְּכָפִין לְמֵיכַל וְצָחֵי לְמִשְׁתֵּי. בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם, בְּגִין דְּאִיהוּ מִדְבַּר, וְלָאו אִיהוּ אֲתָר דְּיִשּׁוּבָא, וְלָאו אִיהוּ אֲתָר דְּקֻדְשָׁא. וּבְגִין כַּךְ אִיהוּ אֲתָר בְּלִי מַיִם. וּכְמָה דְּאֲנָן כַּפִין וְצָחָאן לְגַבָּךְ בַּאֲתָר דָּא, כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ וְגוֹ'. וַאֲנָן כְּמָה דְּאֲנָן צָחָאן לְגַבֵּי דְּמַר, לְמִשְׁתֵּי בְּצָחוּתָא מִלּוֹי בַּאֲתָר דָּא, אוּף הָכִי צָחֵינָן לְמִשְׁתֵּי בְּצָחוּתָא מִלּוֹי, בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, אֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אַבָּא, מַאן דְּשָׁארִי מִלָּה הַשְׁתָּא יֵימָא. “My soul thirsteth for Thee, my flesh longeth for Thee”: as a starving man longs for food and drink. “In a dry and thirsty land, where no water is”: in the desert, a place where holiness cannot dwell. And we, Master, hunger and thirst for thee in this place; and as David longed to “behold God in holiness”, so we long to drink in the words of the Master in his sanctuary (house of study).’ Said R. Simeon to R. Abba: ‘Let him who began continue.’
Chapter 28
Chapter 28 somebodyTerumah 28:270-280 (Chapter 28) (Terumah) (Zohar)
Terumah 28:270-280 (Chapter 28) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, מְתַתְקְנָא כֹּלָּא בְּגַוְונָא אַחֲרָא, דְּהָא קְלִיפָה תַּקִּיפָא אִתַּבְּרַת מֵהַהוּא אֲתָר, וְלָא שַׁלְטָא (קע"ג ע"א) בֵּיהּ כְּלַל. קְלִיפָה תַּקִּיפָא אִתַּבְּרַת תְּבִיר, (ד"א מההוא יותר תדיר) וְאִתְפַּתְחַת מֵהַאי סִטְרָא (ס"א עד דאתאחיד ברזא דמשכנא. בהאי עלמא קליפה בתראה איהי לכרז קליפה תקיפא איהי לגו כגוונא דא אוף הכא לעילא קליפה תקיפא איהי לבר לגו מיניה איהי קליפה קלישא ולא שלטא ביה כלל ואתפתחת מהאי סטרא) (נ"ט ע"ב) וּמֵהַאי סִטְרָא. In the Holy Land, in connection with the Temple, things happened differently. The hard shell was broken in that spot and did not rule at all; it was broken there, and yawned asunder. And the opening thus made existed there as long as Israel worshipped in manner due.
וְהַהִיא פְּתִיחוּ הֲוָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּכָל זִמְנָא דְּפָלְחִין פּוּלְחָנָא כְּדְקָא יֵאוֹת. כֵּיוָן דְּגָרְמוּ חוֹבִין, מְשִׁיכוּ הַהוּא פְּתִיחוּ לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, עַד דְּאִתְקָרָב קְלִיפָה, כֹּלָּא כַּחֲדָא. כֵּיוָן דְּאַסְתִּים קְלִיפָה לְמוֹחָא, כְּדֵין שַׁלְטָא (ר"ג ע"א) הַהִיא קְלִיפָה עָלַיְיהוּ וְדָחָה לוֹן לְבַר מֵהַהוּא דּוּכְתָּא. Their sins, however, caused the two sides of the opening to draw together, until the shell became whole again. As soon as the shell closed up over the brain it ruled over Israel and drove them out from that place.
וְעִם כָּל דָּא אַף עַל גַּב דְּדָּחָה לוֹן לְבַר, לָא יָכִיל הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא לְשַׁלְּטָאָה בְּהַהוּא דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, דְּלָאו אַתְרֵיהּ אִיהוּ. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הוֹאִיל וְלָא יָכִיל הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא לְשַׁלְּטָאָה בְּהַהוּא דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, אֲמַאי קַיְּימָא חָרוּב, דְּהָא חָרְבָּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא. Yet, in spite of this, the hard shell cannot rule in that holy spot, since it has no right there. If that is so, it may be asked, why is the Temple still in ruins, for all destruction comes only from the influence of that hard shell?
אֶלָּא וַדַּאי כַּד אִתְחָרַב, לָא אִתְחָרַב אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאַסְתִּים לְמוֹחָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבֵד דְּלָא תִּשְׁלוֹט הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא עַל הַהוּא דּוּכְתָּא. וְכַד דָּחָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִנֵּיהּ, הַהִיא קְלִיפָה אִתְהַדְּרַת וְאִתְפַּתְחַת כְּמִלְּקַדְּמִין. וּבְגִין (נ"ח, ע"ח ע"ב) דְּעַמָּא קַדִּישָׁא לָא הֲווֹ תַּמָּן, חַפְיָא עַל הַהוּא פְּתִיחוּ, חוּפָּאָה קַדִּישָׁא דְּפָרוֹכְתָּא קְלִישָׁא, לְנַטְרָא הַהוּא אֲתָר, דְּלָא יִסְתּוֹם לֵיהּ הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וְאָחִיד בְּכָל סִטְרוֹי. The answer is that the destruction was indeed caused by that “side” when it closed over the brain, but the Holy One prevented it from ruling in that place, and when Israel had been driven out from there, the shell broke open as before. But because the holy people was no longer there, the opening was covered with a holy covering, a kind of thin curtain, to protect that spot and prevent the hard shell from closing over it again. This covering spreads over it from all sides.
לְמֶהֱוֵי רְבוּת קֻדְשָׁא עַל אַרְעָא כְּמִלְקַדְּמִין, לָא יָכִיל, דְּהָא הַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁא אָחִיד, דְּלָא יֵחוּת לְתַתָּא, דְּהָא עַמָּא קַדִּישָׁא לָאו תַּמָּן. וְעַל דָּא לָא אִתְבְּנֵי חָרְבַּן, מִיּוֹמָא דְּאִתְחֲרִיבוּ. לְשַׁלְּטָאָה הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, לָא יַכְלָא, דְּהָא הַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁה אָחִיד בֵּיהּ בְּכָל סִטְרוֹי בְּהַהוּא פְּתִיחוּ דְּלָא תִּשְׁלוֹט תַּמָּן, וְלָא תַּסְתִּים מוֹחָא, בְּהַהוּא חוּפָּאָה דְּפָרוֹכְתָּא קְלִישָׁא, דְּאִיהוּ מִגּוֹ מְשִׁיכוּ דְּפָרוֹכְתָּא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּנָטִיר הַהוּא אֲתָר. It is not possible for the holy ointment to descend upon the Land as formerly, as that thin covering prevents it, the Holy People being no longer there. Therefore it is that the ruined Temple has not been rebuilt. On the other hand, it is also impossible for the hard shell to rule there, because the thin covering prevents it from entirely closing over the brain.
וּבְגִין כַּךְ, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּשְׁאַר עַמִּין, דְּדַיְירִין בְּאַרְעָא, כַּד נָפְקִין מֵהַאי עָלְמָא, לָא מְקַבְּלָא לוֹן, וְדָחֵי לוֹן לְבַר, וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וּמִתְגַּלְגְּלִין בְּכַמָּה גִּלְגּוּלִין, עַד דְּנַפְקֵי מִכָּל אַרְעָא קַדִּישָׁא, וְסָחֲרָן (לסוחרנייהו) לְסִטְרַיְיהוּ, בִּמְסָאֲבוּ דִּלְהוֹן. וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל דְּנָפְקִין תַּמָּן, סַלְּקִין, וְהַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁא מְקַבְּלָא לוֹן, וְעָאלִין לִקְדוּשָּׁא עִלָּאָה, בְּגִין דְּכָל זִּינָא אַזְלָא לְזִינֵיהּ. For this reason all the souls of members of other nations who live in the Holy Land, when they leave this world, are not accepted there, but are thrust out and are forced to roam about and go through many wanderings until they leave the Holy Land behind them and reach instead those impure regions where they belong. But all the Israelitish souls that leave this world from the Holy Land ascend from there, and that covering receives them into itself and through it they enter the Upper Holiness, because like always tends to like.
וְנִשְׁמָתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַפְקֵי לְבַר מֵאַרְעָא, בִּרְשׁוּתָא דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, אַזְלָא וְסָחֲרָא וּמִתְגַּלְגְּלָא, עַד דְּתָבַת לְדּוּכְתָּהָא, וְעָאלַת לַאֲתָר דְּאִתְחָזֵי לָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, בְּהַהוּא פְּתִיחוּ דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. And the souls of those Israelites who have departed from this world while still outside the confines of the Holy Land, and while in the power and dominion of that hard shell, wander hither and thither and roam about until they reach their appointed places. Happy is the lot of that man whose soul leaves this world in the domain of holiness, in the cavity provided by the Holy Land.
מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נַפְקַת בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִי אִתְקְבַּר בְּהַהוּא יוֹמָא, לָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ רוּחָא מְסַאֲבָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּצְלִיבָא, (דברים כ״א:כ״ג) כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיוֹם הַהוּא וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ. בְּגִין דִּבְלֵילְיָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְרוּחַ מְסַאֲבָא לִמְשַׁטְּטָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְהִיב לוֹן רְשׁוּ, לָא עָאלִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בַּר אִי אַשְׁכְּחָן תַּמָּן מָנָא לְאַעֲלָא בֵּיהּ. He whose soul leaves him in the Holy Land, if his body is buried upon the day of his death, is in no way dominated by the spirit of impurity. Therefore it says of one who has been put to death by hanging that “his body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day.. that thy land be not defiled” (Deut. 21, 23), for at night the impure spirit is given permission to rule. However, although these last are given temporary power, they cannot exercise their sway within the boundaries of the Holy Land, because it is impossible for them to enter it unless they can come upon an organ or means of approach
(ק"ל ע"א) אֵבָרִין וּפְדָרִין דְּמִתְאַכְּלָן בְּלֵילְיָא, לְאַתְּזְנָא זִינִין אַחֲרָנִין, לָאו דְּעַיְילִין בְּאַרְעָא, וְלָא לְאַמְשָׁכָא לוֹן בְּאַרְעָא, אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט סִטְרָא אַחֲרָא גּוֹ אַרְעָא, וְלָא יִתְמַשְׁכָא לְאַעֲלָא תַּמָּן. וּבְגִין כַּךְ, תְּנָנָא מִנַּיְיהוּ הֲוָה סָלִיק (ק"ל ע"א) עֲקִימָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא לְבַר, וְאָזִיל (תקיף) בִּבְהִילוּ, עַד דְּעָאל לְנוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן מָדוֹרִין דְּכָל סִטְרִין אַחֲרָנִין, וְתַמָּן עָאל תְּנָנָא, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ תַּמָּן. in the parts and fat of those sacrifices that are consumed at night for the purpose of feeding other (foreign) kinds.1v. supra pp. 129b-130a. But even these portions were not left with the purpose of attracting evil potencies to the Holy Land, but rather, on the contra y, to entice them away from it, for, as has been said on another occasion, the smoke of these parts of the sacrifices was wont to ascend crookedly and drift away until it reached that hidden cavern in the North in which all the powers of the “other side” have their abode; into which cave the smoke would enter and all the demons and impure spirits be nourished thereby.
תְּנָנָא דִּימָמָא, הֲוָה סָלִיק לְדוּכְתֵּיהּ בְּאֹרַח מֵישַׁר, וְאִתְּזָן מַה דְּאִתְּזָן. וּמֵהַהוּא פְּתִיחוּ, (ק"ט ע"ב) אִתְּזָנוּ כָּל סִטְרֵי קְלִיפָה תַּקִּיפָא, דְּאִיהִי לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּמֵהַהִיא תְּנָנָא גַּסָּה כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. But the smoke of those sacrifices which were burnt during the day ascended in a straight line unto its rightful place and all the proper spirits received nourishment from it.
גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּלָא אִתְמְשָׁכוּ בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר הֲנָאִין דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, לָא שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבוּ כְּלָל, דְּהָא לָא אִשְׁתַּתְפוּ אֲבַתְרֵיהּ כְּלוּם בְּהַאי עָלְמָא. כְּמָה דְּגוּפָא דְּרַשִׁיעַיָּיא (נ"א גופיהון דצדיקייא דלא אתמשכו בתר הנאין וכסופין דהאי עלמא ההיא קליפה תקיפא לא שלטא עלייהו דהא לא אתמשכו אבתריה בהאי עלמא דהא כמה דגופיה דרשיעיא) אִתְמְשָׁךְ בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וַהֲנָאִין וְעִנּוּגִין דִּילֵיהּ וְתִיקּוּנִין דִּילֵיהּ, הָכִי אִסְתְּאָב, בָּתַר דְּנַפְקָת נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. Over the bodies of the righteous, who were not seduced in this world by the lusts of the hard shell, the impure spirit has no power at all, because they did not associate themselves therewith. But just as the wicked in this life were seduced by that powerful shell of evil and its pleasures and practices, so are their bodies unclean after the soul has left them.
גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, דְּלָא מִתְעַנְּגֵי בְּהַאי עָלְמָא, אֶלָּא מִתַּעֲנוּגֵי דְּמִצְוָה, וּסְעוּדָתֵי שַׁבָּתִין וְחַגִּין וּזְמָנִין, הַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עָלַיְיהוּ, דְּהָא לָא אִתְעֲנְּגוּ מִדִילֵיהּ כְּלוּם. וְהוֹאִיל וְלָא נַטְלוּ מִדִילֵיהּ, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ עֲלֵיהוֹן כְּלַל. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּלָא אִתְהֲנֵי מִדִילֵיהּ כְּלוּם. The bodies of the righteous, because in this life they took their delight in religious rejoicings and the meals and ceremonies of Sabbaths and festivals, are, as we have said, not in the power of the impure spirit at all, since they had no joy nor part in anything appertaining to it. Blessed is he who derived no pleasure therefrom at any time of his allotted mortal span!
מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהַהוּא גּוּפָא אִסְתְּאַב בְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ, הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ אִשְׁתְּאִיב בְּגַוִּיהּ, עַד דְּתָב לֵיהּ עַפְרָא. (נ"א דאתבלי גופא בעפרא) וְאִי הַהוּא (ויקרא ע"ב ע"ב) גּוּפָא, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ הַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא, סַלְּקִין לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא גּוֹ אַרְעָא קַדִּישָׁא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:ז׳) וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. אַרְצִי, דְּלָא שַׁלְטָא עָלָהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, בְּהַהוּא גּוּפָא דִּלְכוֹן, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, דְּקָא מַיְיתִין לְקָבְרָא לֵיהּ בְּאַרְצִי, אַתּוּן מְסָאָבִין לָהּ, לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. אִי לָא דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְוָותָא לְאַרְעָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלֵי הַהוּא גּוּפָא, נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא מִלְּעֵילָּא, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא לְבַר, דְּהָא אִיהוּ חָס עַל אַרְעֵיהּ. As for him whose soul left him outside the precincts of the Holy Land, his body is defiled by that impure spirit, which remains in it until it returns to the dust. And if such a body is brought into the Holy Land to be buried, to it applies the text, “And ye entered and defiled my land and made my heritage an abomination” (Jer. 2, 7)-that is: “Into My Land over which the spirit of impurity has no power or dominion, ye have brought this your body wherein that very impure spirit has entrenched itself, to be buried in the hallowed soil! Ye defile My Land!” However, the Holy One, blessed be He, provides the land with a means of purging from this defilement: when such a body decomposes, the Holy One causes a wind to blow from above which thrusts the impure spirit outside, for He has compassion on His land.
יוֹסֵף, לָא שַׁלִּיט עַל גּוּפֵיהּ רוּחַ מְסַאֲבָא לְעָלְמִין, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְמְשִׁיךְ בְּחַיּיוֹי בָּתַר רוּחַ מְסַאֲבָא. וְעִם כָּל דָּא, לָא בָּעָא דְּגוּפֵיהּ יְסַלְּקוּן לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא אָמַר, (בראשית נ׳:כ״ה) וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמוֹתַי, וְלָא גּוּפִי. Joseph’s body was never under the power of the impure spirit, although his soul left him when he was yet outside the Holy Land. Why had the “other side” no dominion over him? Because when he was alive he was never seduced by it. Yet he did not wish that his body should be taken for burial into the Holy Land, but only requested that his bones should be taken and deposited there.
יַעֲקֹב לָא מִית, וְגוּפֵיהּ אִתְקָיָּים בְּקִיּוּמָא תָּדִיר, וְלָא דָּחִיל לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא עַרְסֵיהּ הֲוָה שְׁלִים, בִּשְׁלִימוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, בִּנְהִירוּ דִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, וּבְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, בְּגִין כַּךְ לָא דָּחִיל לְסִטְרָא אַחֲרָא, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עָלֵיהּ. וְתוּ, דְּאִיהוּ גּוּפָא דְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, דִּשְׁפִּירוּ דִּילֵיהּ אָחִיד לְכָל סִטְרִין, וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דְּאָדָם קַדְמָאָה הֲווֹ אֲחִידָן בֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית מ״ז:ל׳) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, גּוּפָא שְׁלִים. וְעַל דָּא וַיַּחַנְטוּ הָרוֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, דְּגוּפֵיהּ יְהֵא קָאִים בְּקִיּוּמָא. וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא דְּנַפְקָת נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, נַפְשָׁא וְגוּפָא אִשְׁתֵּזִּיב מִכֹּלָּא. Jacob, again, did not die at all: his body remained intact and his spirit had no fear of the impure potencies, for his bed was filled with the perfection of the celestial light, in the brightness of the twelve tribes and of the seventy souls (which came into Egypt with him). Therefore he was not afraid of the “other side”, and it had no power over him. Further, his body was in the likeness of the Supernal Form, for his beauty united all sides, and all the limbs of the first man- Adam-were united in him. Therefore Jacob said, “I will lie with my fathers, and thou shalt carry me out of Egypt” (Gen. 47, 30)- the whole body. Therefore also “the physicians embalmed Israel” in order that his body might remain intact, as was fitting. As to other men whose souls pass away in the Holy Land, their souls and bodies alike come to no harm.
Terumah 28:280-283 (Chapter 28) (Terumah) (Zohar)
Terumah 28:280-283 (Chapter 28) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, מְתַתְקְנָא כֹּלָּא בְּגַוְונָא אַחֲרָא, דְּהָא קְלִיפָה תַּקִּיפָא אִתַּבְּרַת מֵהַהוּא אֲתָר, וְלָא שַׁלְטָא (קע"ג ע"א) בֵּיהּ כְּלַל. קְלִיפָה תַּקִּיפָא אִתַּבְּרַת תְּבִיר, (ד"א מההוא יותר תדיר) וְאִתְפַּתְחַת מֵהַאי סִטְרָא (ס"א עד דאתאחיד ברזא דמשכנא. בהאי עלמא קליפה בתראה איהי לכרז קליפה תקיפא איהי לגו כגוונא דא אוף הכא לעילא קליפה תקיפא איהי לבר לגו מיניה איהי קליפה קלישא ולא שלטא ביה כלל ואתפתחת מהאי סטרא) (נ"ט ע"ב) וּמֵהַאי סִטְרָא. In the Holy Land, in connection with the Temple, things happened differently. The hard shell was broken in that spot and did not rule at all; it was broken there, and yawned asunder. And the opening thus made existed there as long as Israel worshipped in manner due.
וְהַהִיא פְּתִיחוּ הֲוָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּכָל זִמְנָא דְּפָלְחִין פּוּלְחָנָא כְּדְקָא יֵאוֹת. כֵּיוָן דְּגָרְמוּ חוֹבִין, מְשִׁיכוּ הַהוּא פְּתִיחוּ לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, עַד דְּאִתְקָרָב קְלִיפָה, כֹּלָּא כַּחֲדָא. כֵּיוָן דְּאַסְתִּים קְלִיפָה לְמוֹחָא, כְּדֵין שַׁלְטָא (ר"ג ע"א) הַהִיא קְלִיפָה עָלַיְיהוּ וְדָחָה לוֹן לְבַר מֵהַהוּא דּוּכְתָּא. Their sins, however, caused the two sides of the opening to draw together, until the shell became whole again. As soon as the shell closed up over the brain it ruled over Israel and drove them out from that place.
וְעִם כָּל דָּא אַף עַל גַּב דְּדָּחָה לוֹן לְבַר, לָא יָכִיל הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא לְשַׁלְּטָאָה בְּהַהוּא דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, דְּלָאו אַתְרֵיהּ אִיהוּ. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הוֹאִיל וְלָא יָכִיל הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא לְשַׁלְּטָאָה בְּהַהוּא דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, אֲמַאי קַיְּימָא חָרוּב, דְּהָא חָרְבָּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא. Yet, in spite of this, the hard shell cannot rule in that holy spot, since it has no right there. If that is so, it may be asked, why is the Temple still in ruins, for all destruction comes only from the influence of that hard shell?
אֶלָּא וַדַּאי כַּד אִתְחָרַב, לָא אִתְחָרַב אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאַסְתִּים לְמוֹחָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבֵד דְּלָא תִּשְׁלוֹט הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא עַל הַהוּא דּוּכְתָּא. וְכַד דָּחָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִנֵּיהּ, הַהִיא קְלִיפָה אִתְהַדְּרַת וְאִתְפַּתְחַת כְּמִלְּקַדְּמִין. וּבְגִין (נ"ח, ע"ח ע"ב) דְּעַמָּא קַדִּישָׁא לָא הֲווֹ תַּמָּן, חַפְיָא עַל הַהוּא פְּתִיחוּ, חוּפָּאָה קַדִּישָׁא דְּפָרוֹכְתָּא קְלִישָׁא, לְנַטְרָא הַהוּא אֲתָר, דְּלָא יִסְתּוֹם לֵיהּ הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וְאָחִיד בְּכָל סִטְרוֹי. The answer is that the destruction was indeed caused by that “side” when it closed over the brain, but the Holy One prevented it from ruling in that place, and when Israel had been driven out from there, the shell broke open as before. But because the holy people was no longer there, the opening was covered with a holy covering, a kind of thin curtain, to protect that spot and prevent the hard shell from closing over it again. This covering spreads over it from all sides.
לְמֶהֱוֵי רְבוּת קֻדְשָׁא עַל אַרְעָא כְּמִלְקַדְּמִין, לָא יָכִיל, דְּהָא הַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁא אָחִיד, דְּלָא יֵחוּת לְתַתָּא, דְּהָא עַמָּא קַדִּישָׁא לָאו תַּמָּן. וְעַל דָּא לָא אִתְבְּנֵי חָרְבַּן, מִיּוֹמָא דְּאִתְחֲרִיבוּ. לְשַׁלְּטָאָה הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, לָא יַכְלָא, דְּהָא הַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁה אָחִיד בֵּיהּ בְּכָל סִטְרוֹי בְּהַהוּא פְּתִיחוּ דְּלָא תִּשְׁלוֹט תַּמָּן, וְלָא תַּסְתִּים מוֹחָא, בְּהַהוּא חוּפָּאָה דְּפָרוֹכְתָּא קְלִישָׁא, דְּאִיהוּ מִגּוֹ מְשִׁיכוּ דְּפָרוֹכְתָּא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּנָטִיר הַהוּא אֲתָר. It is not possible for the holy ointment to descend upon the Land as formerly, as that thin covering prevents it, the Holy People being no longer there. Therefore it is that the ruined Temple has not been rebuilt. On the other hand, it is also impossible for the hard shell to rule there, because the thin covering prevents it from entirely closing over the brain.
וּבְגִין כַּךְ, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּשְׁאַר עַמִּין, דְּדַיְירִין בְּאַרְעָא, כַּד נָפְקִין מֵהַאי עָלְמָא, לָא מְקַבְּלָא לוֹן, וְדָחֵי לוֹן לְבַר, וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וּמִתְגַּלְגְּלִין בְּכַמָּה גִּלְגּוּלִין, עַד דְּנַפְקֵי מִכָּל אַרְעָא קַדִּישָׁא, וְסָחֲרָן (לסוחרנייהו) לְסִטְרַיְיהוּ, בִּמְסָאֲבוּ דִּלְהוֹן. וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל דְּנָפְקִין תַּמָּן, סַלְּקִין, וְהַהוּא חוּפָּאָה קְלִישָׁא מְקַבְּלָא לוֹן, וְעָאלִין לִקְדוּשָּׁא עִלָּאָה, בְּגִין דְּכָל זִּינָא אַזְלָא לְזִינֵיהּ. For this reason all the souls of members of other nations who live in the Holy Land, when they leave this world, are not accepted there, but are thrust out and are forced to roam about and go through many wanderings until they leave the Holy Land behind them and reach instead those impure regions where they belong. But all the Israelitish souls that leave this world from the Holy Land ascend from there, and that covering receives them into itself and through it they enter the Upper Holiness, because like always tends to like.
וְנִשְׁמָתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַפְקֵי לְבַר מֵאַרְעָא, בִּרְשׁוּתָא דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, אַזְלָא וְסָחֲרָא וּמִתְגַּלְגְּלָא, עַד דְּתָבַת לְדּוּכְתָּהָא, וְעָאלַת לַאֲתָר דְּאִתְחָזֵי לָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, בְּהַהוּא פְּתִיחוּ דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. And the souls of those Israelites who have departed from this world while still outside the confines of the Holy Land, and while in the power and dominion of that hard shell, wander hither and thither and roam about until they reach their appointed places. Happy is the lot of that man whose soul leaves this world in the domain of holiness, in the cavity provided by the Holy Land.
מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נַפְקַת בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִי אִתְקְבַּר בְּהַהוּא יוֹמָא, לָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ רוּחָא מְסַאֲבָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב בִּצְלִיבָא, (דברים כ״א:כ״ג) כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיוֹם הַהוּא וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ. בְּגִין דִּבְלֵילְיָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְרוּחַ מְסַאֲבָא לִמְשַׁטְּטָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְהִיב לוֹן רְשׁוּ, לָא עָאלִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בַּר אִי אַשְׁכְּחָן תַּמָּן מָנָא לְאַעֲלָא בֵּיהּ. He whose soul leaves him in the Holy Land, if his body is buried upon the day of his death, is in no way dominated by the spirit of impurity. Therefore it says of one who has been put to death by hanging that “his body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day.. that thy land be not defiled” (Deut. 21, 23), for at night the impure spirit is given permission to rule. However, although these last are given temporary power, they cannot exercise their sway within the boundaries of the Holy Land, because it is impossible for them to enter it unless they can come upon an organ or means of approach
(ק"ל ע"א) אֵבָרִין וּפְדָרִין דְּמִתְאַכְּלָן בְּלֵילְיָא, לְאַתְּזְנָא זִינִין אַחֲרָנִין, לָאו דְּעַיְילִין בְּאַרְעָא, וְלָא לְאַמְשָׁכָא לוֹן בְּאַרְעָא, אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט סִטְרָא אַחֲרָא גּוֹ אַרְעָא, וְלָא יִתְמַשְׁכָא לְאַעֲלָא תַּמָּן. וּבְגִין כַּךְ, תְּנָנָא מִנַּיְיהוּ הֲוָה סָלִיק (ק"ל ע"א) עֲקִימָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא לְבַר, וְאָזִיל (תקיף) בִּבְהִילוּ, עַד דְּעָאל לְנוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן מָדוֹרִין דְּכָל סִטְרִין אַחֲרָנִין, וְתַמָּן עָאל תְּנָנָא, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ תַּמָּן. in the parts and fat of those sacrifices that are consumed at night for the purpose of feeding other (foreign) kinds.1v. supra pp. 129b-130a. But even these portions were not left with the purpose of attracting evil potencies to the Holy Land, but rather, on the contra y, to entice them away from it, for, as has been said on another occasion, the smoke of these parts of the sacrifices was wont to ascend crookedly and drift away until it reached that hidden cavern in the North in which all the powers of the “other side” have their abode; into which cave the smoke would enter and all the demons and impure spirits be nourished thereby.
תְּנָנָא דִּימָמָא, הֲוָה סָלִיק לְדוּכְתֵּיהּ בְּאֹרַח מֵישַׁר, וְאִתְּזָן מַה דְּאִתְּזָן. וּמֵהַהוּא פְּתִיחוּ, (ק"ט ע"ב) אִתְּזָנוּ כָּל סִטְרֵי קְלִיפָה תַּקִּיפָא, דְּאִיהִי לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּמֵהַהִיא תְּנָנָא גַּסָּה כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. But the smoke of those sacrifices which were burnt during the day ascended in a straight line unto its rightful place and all the proper spirits received nourishment from it.
גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּלָא אִתְמְשָׁכוּ בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר הֲנָאִין דְּהַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, לָא שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבוּ כְּלָל, דְּהָא לָא אִשְׁתַּתְפוּ אֲבַתְרֵיהּ כְּלוּם בְּהַאי עָלְמָא. כְּמָה דְּגוּפָא דְּרַשִׁיעַיָּיא (נ"א גופיהון דצדיקייא דלא אתמשכו בתר הנאין וכסופין דהאי עלמא ההיא קליפה תקיפא לא שלטא עלייהו דהא לא אתמשכו אבתריה בהאי עלמא דהא כמה דגופיה דרשיעיא) אִתְמְשָׁךְ בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וַהֲנָאִין וְעִנּוּגִין דִּילֵיהּ וְתִיקּוּנִין דִּילֵיהּ, הָכִי אִסְתְּאָב, בָּתַר דְּנַפְקָת נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. Over the bodies of the righteous, who were not seduced in this world by the lusts of the hard shell, the impure spirit has no power at all, because they did not associate themselves therewith. But just as the wicked in this life were seduced by that powerful shell of evil and its pleasures and practices, so are their bodies unclean after the soul has left them.
גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, דְּלָא מִתְעַנְּגֵי בְּהַאי עָלְמָא, אֶלָּא מִתַּעֲנוּגֵי דְּמִצְוָה, וּסְעוּדָתֵי שַׁבָּתִין וְחַגִּין וּזְמָנִין, הַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עָלַיְיהוּ, דְּהָא לָא אִתְעֲנְּגוּ מִדִילֵיהּ כְּלוּם. וְהוֹאִיל וְלָא נַטְלוּ מִדִילֵיהּ, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ עֲלֵיהוֹן כְּלַל. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּלָא אִתְהֲנֵי מִדִילֵיהּ כְּלוּם. The bodies of the righteous, because in this life they took their delight in religious rejoicings and the meals and ceremonies of Sabbaths and festivals, are, as we have said, not in the power of the impure spirit at all, since they had no joy nor part in anything appertaining to it. Blessed is he who derived no pleasure therefrom at any time of his allotted mortal span!
מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהַהוּא גּוּפָא אִסְתְּאַב בְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ, הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ אִשְׁתְּאִיב בְּגַוִּיהּ, עַד דְּתָב לֵיהּ עַפְרָא. (נ"א דאתבלי גופא בעפרא) וְאִי הַהוּא (ויקרא ע"ב ע"ב) גּוּפָא, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ הַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא, סַלְּקִין לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא גּוֹ אַרְעָא קַדִּישָׁא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:ז׳) וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. אַרְצִי, דְּלָא שַׁלְטָא עָלָהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, בְּהַהוּא גּוּפָא דִּלְכוֹן, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, דְּקָא מַיְיתִין לְקָבְרָא לֵיהּ בְּאַרְצִי, אַתּוּן מְסָאָבִין לָהּ, לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. אִי לָא דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְוָותָא לְאַרְעָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלֵי הַהוּא גּוּפָא, נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא מִלְּעֵילָּא, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא לְבַר, דְּהָא אִיהוּ חָס עַל אַרְעֵיהּ. As for him whose soul left him outside the precincts of the Holy Land, his body is defiled by that impure spirit, which remains in it until it returns to the dust. And if such a body is brought into the Holy Land to be buried, to it applies the text, “And ye entered and defiled my land and made my heritage an abomination” (Jer. 2, 7)-that is: “Into My Land over which the spirit of impurity has no power or dominion, ye have brought this your body wherein that very impure spirit has entrenched itself, to be buried in the hallowed soil! Ye defile My Land!” However, the Holy One, blessed be He, provides the land with a means of purging from this defilement: when such a body decomposes, the Holy One causes a wind to blow from above which thrusts the impure spirit outside, for He has compassion on His land.
יוֹסֵף, לָא שַׁלִּיט עַל גּוּפֵיהּ רוּחַ מְסַאֲבָא לְעָלְמִין, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְמְשִׁיךְ בְּחַיּיוֹי בָּתַר רוּחַ מְסַאֲבָא. וְעִם כָּל דָּא, לָא בָּעָא דְּגוּפֵיהּ יְסַלְּקוּן לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא אָמַר, (בראשית נ׳:כ״ה) וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמוֹתַי, וְלָא גּוּפִי. Joseph’s body was never under the power of the impure spirit, although his soul left him when he was yet outside the Holy Land. Why had the “other side” no dominion over him? Because when he was alive he was never seduced by it. Yet he did not wish that his body should be taken for burial into the Holy Land, but only requested that his bones should be taken and deposited there.
יַעֲקֹב לָא מִית, וְגוּפֵיהּ אִתְקָיָּים בְּקִיּוּמָא תָּדִיר, וְלָא דָּחִיל לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא עַרְסֵיהּ הֲוָה שְׁלִים, בִּשְׁלִימוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, בִּנְהִירוּ דִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, וּבְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, בְּגִין כַּךְ לָא דָּחִיל לְסִטְרָא אַחֲרָא, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עָלֵיהּ. וְתוּ, דְּאִיהוּ גּוּפָא דְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, דִּשְׁפִּירוּ דִּילֵיהּ אָחִיד לְכָל סִטְרִין, וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דְּאָדָם קַדְמָאָה הֲווֹ אֲחִידָן בֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית מ״ז:ל׳) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, גּוּפָא שְׁלִים. וְעַל דָּא וַיַּחַנְטוּ הָרוֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, דְּגוּפֵיהּ יְהֵא קָאִים בְּקִיּוּמָא. וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא דְּנַפְקָת נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, נַפְשָׁא וְגוּפָא אִשְׁתֵּזִּיב מִכֹּלָּא. Jacob, again, did not die at all: his body remained intact and his spirit had no fear of the impure potencies, for his bed was filled with the perfection of the celestial light, in the brightness of the twelve tribes and of the seventy souls (which came into Egypt with him). Therefore he was not afraid of the “other side”, and it had no power over him. Further, his body was in the likeness of the Supernal Form, for his beauty united all sides, and all the limbs of the first man- Adam-were united in him. Therefore Jacob said, “I will lie with my fathers, and thou shalt carry me out of Egypt” (Gen. 47, 30)- the whole body. Therefore also “the physicians embalmed Israel” in order that his body might remain intact, as was fitting. As to other men whose souls pass away in the Holy Land, their souls and bodies alike come to no harm.
Chapter 29
Chapter 29 somebodyTerumah 29 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar)
Terumah 29 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar) somebodyתְּלַת שְׁמָהָן אִקְרֵי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, נֶפֶשׁ, רוּחָא, וְנִשְׁמָתָא. וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, וּבִתְלַת דּוּכְתֵּי אִשְׁתְּכַח חֵילַיְיהוּ. נֶפֶשׁ דָּא, אִשְׁתְּכַחַת גּוֹ קִבְרָא, עַד דְּגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, וּבְדָא מִתְגַּלְגְּלָת הַאי עָלְמָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא גּוֹ חַיַּיָא, וּלְמִנְדַּע בְּצַעֲרָא דִּלְהוֹן, וּבְשַׁעֲתָא דִּי אִצְטְרִיכוּ, בָּעָאת רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ. Three names has the soul of man: nephesh, ruah, neshamah. They are all comprised one within the other, yet they have three distinct abodes. Nephesh remains in the grave until the body is decomposed and turned into dust, during which time it flits about in this world, seeking to mingle with the living and to learn of their troubles; and in the hour of need it intercedes for them.
רוּחָא דָּא, אִיהוּ דְּעָאל בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְאִצְטַיָיר תַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דְּגוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד מַלְבּוּשָׁא דְּמִתְלַבְּשָׁא תַּמָּן. וְדָא אִתְהֲנֵי תַּמָּן בַּהֲנָאִין וְכִסּוּפִין בְּזִיוָא דִּבְגִּנְתָּא. וּבְשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, סַלְּקָא לְעֵילָּא, (קל"ו ע"א, צ"ט ע"ב) וְאִתְהֲנֵי תַּמָּן, וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. תָּשׁוּב וַדַּאי, בְּהָנֵי זִמְנִין דְּקַאמְרָן. Rua,h enters the earthly Garden (of Eden) and there dons a likeness which is in the semblance of the body it tenanted in this world: that likeness being, as it were, a garment with which the spirit robes itself, so that it may enjoy the delights of the radiant Garden. On Sabbaths, New Moons and festivals it ascends unto higher regions, imbibes the joys thereof, and then returns to its place. Concerning this it is written: “And the spirit (ruah) returns to God who hath given it” (Eccl. 12, 7)-namely, at the special seasons and on the special occasions which we have enumerated.
נְשָׁמָה אִיהִי סַלְּקָא מִיָּד לְאַתְרָהָא, לְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקָת מִתַּמָּן, וְדָא אִיהִי דִּבְגִינָהּ אִתְנְהִירַת בּוּצִינָא, לְאַנְהָרָא לְעֵילָּא. דָּא לָא נַחְתַּת לְתַתָּא לְעָלְמִין, בְּדָא אִתְכְּלִילַת, מַאן דְּאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. וְעַד דְּהַאי לָא סַלְּקָא לְאִתְקַשְּׁרָא (נ"א בדוכתהא) בְּכוּרְסְיָּיא, לָא מִתְעַטְּרָא רוּחַ בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְנֶפֶשׁ לָא מִתְיַשְּׁבָא בְּדוּכְתָּהָא. כֵּיוָן דְּאִיהִי סַלְּקָא, כֻּלְּהוּ אִית לְהוּ נַיְיחָא. Neshamah ascends at once to her place, the region from whence she emanated, and for her sake the light is kindled to shine above. She never again descends to earth. In her is consummated the One who combines all sides, the upper and the lower. And as long as she has not ascended to be united with the Throne, the ruah cannot crown itself in the lower Garden, nor can the nephesh be at ease in its place; but when she ascends all the others find rest.
וְכַד אִצְטְרִיךְ לִבְנֵי עָלְמָא, כַּד אִינּוּן בְּצַעֲרָא, וְאָזְלֵי לְבֵי קִבְרֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִתְּעָרַת, וְאִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְאִתְּעָרַת לְרוּחַ, וְהַהוּא רוּחַ אִתְּעַר לְגַבֵּי אֲבָהָן, וְסָלִיק וְאִתְּעַר לְגַבֵּי נְשָׁמָה, וּכְדֵין, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עַל עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְּעָרוּ מִלִּין אִלֵּין דְּנִשְׁמְתָא בִּגְוָונִין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין בְּמַתְקְלָא, דָּא, וְדָא אִיהוּ בְּרִירָה דְּמִלָּה, וְכֹלָּא חַד. Now when the children of men are in sorrow or trouble, and repair to the graves of the departed, then the nephesh is awakened and it wanders forth and rouses the ruah, which in turn rouses the Patriarchs, and then the neshamah. Then the Holy One, blessed be He, takes pity on the world. This matter has already been explained, although the doctrine of the neshamah has been put in a somewhat different form; but it all amounts to the same, and what we have said is entirely correct.
וְכַד נִשְׁמְתָא אִתְעַכְּבָת מִלְסַלְּקָא לְדוּכְתָּהָא, רוּחָא אַזְלָא וְקַיְּימָא בְּפִתְחָא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְלָא פַּתְחִין לָהּ פִּתְחָא, וְאָזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח בָּהּ. נֶפֶשׁ אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, חָמָאת לְגוּפָא דְּסַלְּקָא תּוֹלָעִין, וּבְהַהוּא דִּינָא דְּקִבְרָא, וּמִתְאַבְּלָת עָלֵיהּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּעוֹנְשָׁא. עַד דִּנְשָׁמָה אִתְקָשָׁרַת בְּדוּכְתָּהָא לְעֵילָּא, וּכְדֵין כּוּלְּהוּ מִתְקַשְּׁרִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. Now if the neshamah is for one reason or another hindered from ascending to her rightful place, then the ruah, when it reaches the door of the Garden of Eden, finds it barred, and it cannot enter, and so roams about unnoticed and forlorn; and as for the nephesh, it wanders about the world and beholds the body which was once its home devoured by worms and suffering the judgement of the grave, and it mourns therefor, as the Scripiure tells us: “But the flesh upon him shall have pain, and his soul within him shall mourn” (Job 14, 22). Thus all suffer punishment, and so they remain until the neshamah is able to attain to her rightful sphere above. Once this is accomplished, however, both the others are united each with its sphere;
בְּגִין דְּכָל הָנֵי תְּלַת, קִשּׁוּרָא חֲדָא אִינּוּן, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דְּנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, דְּכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד. נֶפֶשׁ: לֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, וְדָא אִיהוּ דְּמִשְׁתַּתְּפָא בְּרָזָא דְּגוּפָא חַד, לְאַעְנְגָא וּלְמֵיזָן לֵיהּ, בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל״א:ט״ו) וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. בֵּיתָה, דָּא אִיהוּ גּוּפָא, דְּאִיהִי זָנָא לֵיהּ. וְנַעֲרוֹתֶיהָ, אִלֵּין אִינּוּן שַׁיְיפִין דְּהַאי גּוּפָא. for all three are one, forming one whole, united in a mystical bond, according to the prototype above, in which nephesh, ruah and neshamah constitute together one totality. ‘The (supernal) Nephesh possesses in itself no light and cannot out of its own being engender it, and for this reason it is in close connection and deeply enmeshed with a certain Body,1Metatron. which it fondles and sustains. It is concerning this Nephesh that it is written: “She giveth meat to her household and an appointed portion of labour to her maidens” (Prov. 31, 15), the “house” denoting the Body, which she feeds, and the “maidens” the limbs of that Body.
רוּחַ: דָּא אִיהוּ דְּרָכִיב עַל הַאי נֶפֶשׁ, וְשָׁלִיט עָלָהּ, וְנָהִיר לָהּ בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְנֶפֶשׁ אִיהוּ כֻּרְסְיָּיא לְהַאי רוּחַ. נְשָׁמָה: אִיהִי דְּאַפִּיקַת לְהַאי רוּחָא, וּשְׁלִיטַת עֲלֵיהּ, וְנָהִירַת לֵיהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּחַיִּין, וְהַהוּא רוּחַ תַּלְיָא בְּהַאי נְשָׁמָה, וְאִתְנְהִיר מִנָּהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר. הַהוּא נְפֶשׁ, תַּלְיָא בְּהַאי רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, וְאִתְּזָנַת מִנֵּיהּ, וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חַד. The (supernal) Ruah rides upon the Nephesh, dominates it, and enlightens it with supernal glory, as much as it can bear; this Nephesh is the throne or pedestal of this Ruah. The (supernal) Neshamah produces the Ruah, rules over it, and sheds upon it the light of life. The Ruah depends entirely upon the Neshamah and is lit up by its light and nourished by its celestial food, while the Nephesh is similarly dependent on the Ruah.
וְעַד דְּהַאי נְשָׁמָה עִלָּאָה, לָא סַלְּקָא גּוֹ נְבִיעוּ דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין. סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּלָא פָּסִיק. רוּחַ דָּא לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ נֶפֶשׁ, וּלְעוֹלָם רוּחַ לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וּנְשָׁמָה לְעֵילָּא. נֶפֶשׁ דָּא אִתְיַשְׁבָת (ס"א לא אתישבת) בְּדוּכְתָּהָא גּוֹ גּוּפָא לְתַתָּא. But as long as that supernal Neshamah does not ascend unto the spring of the “Ancient of Ancients”, the most Hidden of all hidden regions, there to be filled with the presence of Him whose glory is eternal as the waters of an unceasing and refreshing spring, so long must the Ruah be debarred from entering into that which is its own especial Paradise, namely, the Nephesh; and in all cases the abode of the Ruah is the Garden of Eden, while the Neshamah ascends aloft to the fountain-head, and the Nephesh takes up its abode in the body.
כְּגַוְונָא דָּא, כֹּלָּא לְתַתָּא הָכִי מִתְפָּרְשָׁן בְּבַר נָשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ קִשּׁוּרָא חֲדָא, נְשָׁמָה סַלְּקָא לְעֵילָּא, גּוֹ נְבִיעוּ דְּבֵירָא. רוּחַ עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, (ויקרא ע' ע"ב) כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. נֶפֶשׁ אִתְיַשְׁבָא גּוֹ קִבְרָא. וְאִי תֵּימָא, נֶפֶשׁ לְעֵילָּא, דְּאִתְיַשְׁבַת גּוֹ גּוּפָא בְּקִבְרָא, אָן הוּא קִבְרָא. אֶלָּא גּוֹ הַהוּא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וְעַל דָּא, נֶפֶשׁ כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, וְכֹלָּא דָּא כְּגַוְונָא דָּא. וּבְגִין כַּךְ, תְּלַת דַּרְגִּין מִתְפָּרְשָׁן, וְאִינּוּן קִשּׁוּרָא חֲדָא וְרָזָא חֲדָא. Similarly in man below, the three are one yet separate. The neshamah ascends aloft to the fountain-head; the ruah enters the Garden of Eden- and the nephesh finds rest in the grave. It may be asked, what in our analogy corresponds above to the grave? The answer is that “the grave” in this case is the mighty klifah. In this respect the soul of man corresponds, and here, as elsewhere, the lower is after the pattern of the upper. Thus there are three grades of the soul distinct one from another, although they form one bond and one mystery.
וּבְכָל זִמְנָא דְּגַרְמֵי אִשְׁתְּכָחוּ גּוֹ קִבְרָא, הַאי נֶפֶשׁ אִשְׁתְּכָחַת תַּמָּן. רָזָא הָכָא לְאִינוּן דְּיַדְעֵי אֹרַח קְשׁוֹט, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמְתָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא, גּוֹ עִטְרָא קַדִּישָׁא, וְרוּחָא קָאִים בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, בְּשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, הַאי נֶפֶשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחַ נַחְתָּא מִגּוֹ נְהִירוּ עִלָּאָה, לְדַיָּירָא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן נָהִיר וְנָצִיץ, אִיהוּ (ד"א ל"ג כ"ד) קַיָּימָא גּוֹ קִבְרָא וְאִתְגְלִימַת בְּדִיּוּקְנָא, דַּהֲוַת גּוֹ גּוּפָא בְּקַדְמִיתָא, וְכָל אִינּוּן גַּרְמֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא סַלְקָן, וּמְשַׁבְּחָאן וְאוֹדָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. אוֹמְרוֹת לָא כְּתִיב, אֶלָּא תֹּאמַרְנָּה. As long as the bones of their human habitation remain intact in the grave, the nephesh remains there also, though unwillingly. There is here a mystery which is entrusted only to such as perceive and know the way of truth and are afraid of sin. In the hour when the neshamah crowns herself above with the holy crown, and the ruah stands within the radiance of the supernal light to which it is admitted on Sabbaths, New Moons, and festivals, and when that same Ruah descends well satisfied from those feasts to enter into the Garden of Eden resplendent and radiant: in that hour the nephesh also rises up within the grave and assumes shape in the likeness of the form which it previously possessed when in the living body, and in virtue of this image all the bones arise and sing praises to the Holy One, blessed be He; as it is written: “All my bones shall say (tomarnah), O Lord, who is like unto thee?” (Ps. 35, 10).
וְאִלְמָלֵי אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֵחמֵי וְחָמֵי בְּלֵילְיָא דְּעָיִיל (נ"א דנפיק) שַׁבְּתָא, וְלֵילֵי יַרְחֵי וּזְמָנֵי, כְּדִיּוּקְנִין עַל גַּבֵּי קִבְרֵי, אוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל טִפְּשׁוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, קָא מְעַכְּבָא לְהוּ, דְּלָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מָה קַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא חַשְׁשִׁין לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה בְּהַאי עָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּהַהוּא עָלְמָא, וְעַל מָה קַיְּימָא, וְאֵיךְ מִתְפָּרְשָׁן מִלִּין. And had the eye but the power and permission to perceive such matters, it would behold on the nights of Sabbaths, New Moons, and festivals, a kind of figures singing and praising the Holy One above their graves. But the folly of the children of men prevents them from having any cognizance of these matters, since they neither know nor perceive what the foundation of their lives in the world is, and have no mind to be aware of the glory of the Supernal King in this world which they can see, not to speak of the world to come, which they see not; thus they have no perception of the basis of either, or of the inner meaning of these things.
בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּעָלְמָא אִתְּדָּן, וְכֻרְסְיָא דְּדִינָא קַיְּימָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵידָן עָלְמָא. כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מְשַׁטְטָן, וּבָעָאן רַחֲמֵי עַל חַיֵּי. בְּלֵילְיָא דְּנָפְקָא יוֹמָא דְּדִינָא, אַזְלִין וְקָא מְשַׁטְטִין לְמִשְׁמַע וּלְמִנְדַּע מַאן הוּא דִּינָא דְּאִתְּדָּן עַל עָלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּקָא מוֹדִיעִין בְּחֶזְוָוא לְחַיָּיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ג:ט״ו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפוֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וְגוֹ', אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמוֹסָרָם יַחְתּוֹם. מַאי מוֹסָרָם. דָּא נֶפֶשׁ, דְּאִיהִי קַיְּימָא וְחָתִים לִבְנֵי נָשָׁא מִלִּין, לְקַבְּלָא מוּסָר. (ויחי רכ"א) On New Year’s Day, when the world is judged, and the Throne of Judgement stands by the Supernal King, every soul (nephesh) hovers about and intercedes for the living. On the night following the giving of judgement they roam about, endeavouring to discover what decisions have been made concerning the fate of men in the coming year; and sometimes they communicate their knowledge to the living in the form of a vision or dream, as it is written: “In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon men… then he openeth the ears of men and sealeth their instructions” (Job 33, 16): i.e. the soul puts its seal to words which it communicates to the sons of man that they may receive instruction or reproof.
בְּלֵילְיָא בַּתְרָאָה דְּחַגָּא, דְּקָא נַפְקָן פִּתְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְהַהוּא צֵל אַעְדִּיאוּ מִבְּנֵי גְּרִיעוּ דְּהַאי עָלְמָא, הַהוּא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, (קכ"ט ע"א) וְחַד מְמָנָא סָרְכָא, בְּרָזָא גְּלִיפָא בְּעִזְקָא בִּכְתַב מְפֹרָשׁ, יְדוּמִיעָ"ם, דְּפָקִיד בִּכְתַב דְּזִיוָא גְּלִיפָא, וּבְגוֹ חִזְוָון עִלָּאִין. בְּהַהוּא לֵילְיָא נָחִית, וְכַמָּה אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְוָון עִמֵּיהּ, וְנַטְלִין לְהַהוּא צֵל מִכָּל חַד וְחַד, וְסַלְּקִין, לֵיהּ לְעֵילָּא. On the last night of the Feast of Tabernacles, when the final edicts are issued from the King, and the shadow is removed from those persons who are shortly to die, a certain celestial officer named Yehudiam descends with myriads of followers and bears that shadow aloft; and the soul which we have mentioned roams about and sees the shadow and returns to its place, and announces to the rest of the dead: “Such and such an one is coming to be with us”-meaning the soul of whichever shadow has been most lately borne away by the angelic minions.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וְחָמָאת לְהַהוּא צֵל, וְתָב לְאַתְרֵיהּ גּוֹ קִבְרָא, וְקָא מַכְרֶזֶת לִשְׁאַר מֵתַיָּיא, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן. אִי זַכָּאָה טָבָא אִיהוּ, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְאִי לָאו, כֻּלְּהוּ אַמְרֵי וַוי. כַּד סַלְּקִין הַהוּא צֵל, סַלְּקִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא עֶבֶד מְהֵימָן, דִּשְׁמֵיהּ מְטַטְרוֹ"ן, וְנָטִיל הַהוּא צֵל לְגַבֵּיהּ, וְסַלִיק לֵיהּ לְאַתְרִיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ז׳:ב׳) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, יִשְׁאַף צֵל וַדַּאי. If that deceased one be righteous and has lived a good life while in this world, all the dead rejoice; but if not, they all say: “Alas, alas! Woe, woe!” When the angels bring up the shadow, they deliver it to that faithful servant whose name is Metatron, and he takes it and brings it unto its due and rightful place, as it is written: “As a servant earnestly desireth the shadow” (Job 7, 2).
מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילָךְ, מְתַתְקְנָא דּוּכְתָּא לְהַהִיא נְשָׁמָה דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, וְדוּכְתָּא לְרוּחַ בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְדוּכְתָּא לְנֶפֶשׁ לְנַיְיחָא וּלְאִתְהֲנָאָה, בְּשַׁעֲתָא דִּמְשַׁטְּטָא וְאַזְלָא. בְּגִין דְּאִית (ויקרא קע"ב ע"ב) נֶפֶשׁ דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא. וְאִית נֶפֶשׁ דְּאִישְׁתְּצִיאַת עִם גּוּפָא. From that hour on, a place is prepared for the neshamah of that man, and a place for his ruah in the Garden of Eden, and a place for his nephesh to rest in during its wanderings-for there is a certain nephesh which has no rest,
וְהַאי אִיהִי דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא, וְהַאי אִיהִי דִּכְתִּיב בָּהּ, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. דְּדָא אִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּכָל עָלְמָא, וְלֵית לָהּ נַיְיחָא כְּלַל יְמָמָא וְלֵילֵי, וְדָא אִיהוּ עוֹנְשָׁא יַתִּיר מִכֹּלָּא וְהַהִיא דְּתִשְׁתְּצִי עִם גוּפָה, (ההיא דכתיב בה (ויקרא י״ז:י׳) והכרתי אותה מקרב עמה ולהאי לית לה דוכרנו כלל ואית נפשא דלא תשתצי עם גופה) וְתִשְׁתְּצֵי מֵאֲתָר אַחֲרָא, (ס"א עלאה) הַהִיא דִּכְתִּיב בָּהּ, (ויקרא כ״ב:ג׳) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי יְיָ'. מַאן מִלְּפָנַי. דְּלָא שַׁרְיָא עָלָהּ רוּחָא. וְכַד רוּחָא לָא שַׁרְיָא עָלָהּ, לֵית לָהּ שׁוּתָּפוּ כְּלַל בְּמָה דִּלְעֵילָּא, וְלָא יַדְעַת מֵאִינּוּן מִלִּין דְּהַהוּא עָלְמָא כְּלַל, וְהַאי אִיהִי נֶפֶשׁ כִּבְעִירֵי. concerning which it is written that “it shall be slung out, as out of the middle of a sling” (I Sam. 25, 29), which nephesh wanders about in the world, having no rest either by day or by night, this being the greatest and direst punishment possible; and there is likewise a “nephesh” which is “cut off’ together with the body, concerning which it is written: “and I will cut it off from its people” (Lev. 17, 10): and there is also a nephesh which is not “cut off’ together with the body, but is ” cut off’ from the place which, had it belonged to a worthy person, would have been its appointed place above, concerning which it is written: “that nephesh shall be cut off from my presence; I am the Lord” (Ibid. 22, 3); “from My presence” means that the ruah does not rest on it any longer; and when that is so the nephesh can have no part in the heavenly bliss, nor have any cognizance of any of the matters which take place in the other world. Such a nephesh is like that appertaining to an animal.
נֶפֶשׁ דְּלֵית (ד"א נפש דאית) לָהּ נַיְיחָא, הַאי אִיהִי כַּד אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, אִעֲרְעַת בְּהַאי מְמַנָא יְדוּמִיעָ"ם, וּבְאִינּוּן סַרְכִין דִּילֵיהּ, וְנַטְלִין לָהּ, וְאָעלִין לָהּ בְּכָל פִּתְחֵי גַּן עֵדֶן, וְאַחְזְיָין לָהּ יְקָרָא דְּצַדִּיקַיָּא, וִיקָרָא דְּהַהוּא רוּחַ דִּילָהּ, וְאִיהִי מִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּנַיְיחָא, גּוֹ הַהוּא לְבוּשָׁא, וּכְדֵין יַדְעַת בְּאִינּוּן מִלִּין דְּעָלְמָא. A nephesh which is destined eventually to find rest, when in the course of its wanderings it meets with Yehudiam, the chief angelic messenger, with all his princes, is taken by him through all the doors of the Garden of Eden and shown all the glories of the righteous and the splendours of its own ruah, and then it invests itself in all serenity with its ruah, and it perceives all that is going on in the supernal world.
וְכַד הַהוּא רוּחַ סַלְּקָא לְאִתְעַטְּרָא גּוֹ נְשָׁמָה עִלָּאָה לְעֵילָּא, הַהִיא נֶפֶשׁ מִתְקַשְּׁרָא בְּהַהוּא רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, כְּסִיהֲרָא כַּד אִתְנְהִירַת מִשִׁמְּשָׁא. וְרוּחַ מִתְקַשְּׁרָא גּוֹ הַהִיא נִשְׁמְתָא. וְהַהִיא נִשְׁמְתָא מִתְקַשְּׁרָא, גּוֹ סוֹף מַחֲשָׁבָה, דְּאִיהִי רָזָא דְּנְפֶשׁ דִּלְעֵילָּא. And when that ruah ascends to be crowned within its neshamah which is above, the nephesh joins the ruah and clings thereto with all its strength, and receives illumination from it, which causes it itself to shine, even as the moon borrows light from the sun. And that ruah then joins itself in the same wise to the neshamah, and the neshamah unites herself with the end of Thought, this being the mystery of the Nephesh which is above.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ, אִתְקָשָּׁרַת גּוֹ הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה, וְהַהוּא רוּחַ אִתְקָשָּׁר גּוֹ הַהִיא נְשָׁמָה עִלָּאָה. וְהַהִיא נְשָׁמָה אִתְקָשָּׁרַת בְּאֵין סוֹף. וּכְדֵין אִיהוּ נַיְיחָא דְּכֹלָּא, וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא חֲדָא, וְגַוְונָא חֲדָא. and the Nephesh which is above unites itself with the Ruah which is above, and that Ruah again with its Neshamah, and that Neshamah with the Infinite (En-sof). Thus is achieved harmony, peace and union both above and below.
וּכְדֵין דָּא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ דִּלְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. בְּגַוְונָא חֲדָא, וּבְרָזָא חֲדָא, דְּהַהוּא אֵת, דָּא כְּגַוְונָא דָּא. This constitutes the attainment of the rest and quietude of the nephesh that is below, concerning which it is written: “But the soul (nephesh) of my lord shall be bound in the bundle of life with (et) the Lord thy God” (l Sam. 25, 29); that is to say, in the union symbolized by et (the first and the last letters of the alphabet, signifying the union of all things), one being like unto another.
כַּד נַחְתָּא סִיהֲרָא, רָזָא דְּנֶפֶשׁ עִלָּאָה, נְהוֹרָא מִכָּל סִטְרִין. אִיהִי נַהֲרָא לְכָל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא חֲדָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ בְּזִיוָא עִלָּאָה. אוּף הָכִי כְּגַוְונָא דָּא, נַחְתָּא הַאי נֶפֶשׁ תַּתָּאָה, נְהִירָא מִכָּל סִטְרִין מִגּוֹ נְהִירוּ דְּנְשָׁמָה, וּמִגּוֹ נְהִירוּ דְּרוּחַ, וְנַחְתָּא וְנַהֲרָא לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, דְּאִינּוּן שַׁיְיפִין וְגַרְמִין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ. For when the Moon-which is the symbol of the supernal Nephesh- descends, illumined with glory from all sides, then she in her turn illumines with her radiance all the chariots and all the camps, and unites them, so that they are formed into one complete body which shines forth resplendent with the steadfast brilliance of the supernal light. In the same way the lower nephesh, when it descends, similarly illumined from all sides-from the light of the neshamah and of the ruah-also illumines all the chariots and camps, namely the limbs and bones of its body, and forms them into one complete body which emits light.
הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ, וּלְבָתַר וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, דְּעָבִיד מִנַּיְיהוּ גּוּפָא שְׁלֵימָא, וְנָהִיר בִּנְהִירוּ, וְקָם וְאוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. וְדָא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ וַדַּאי מִכָּל סִטְרִין. This is the significance of the words: “And he will satisfy with splendour (zahzahot) thy soul (Isa. 58, 11); and then He will make vigorous thy bones” (Ibid.): that is, they will be fashioned into one complete body which will emit light, and arise to give praises to the Holy One, as has been pointed out in connection with the words, “AII my bones shall say, O Lord, who is like unto Thee?” This praising does indeed constitute the rest and delight of the nephesh, and is verily the completion of its joy.
זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּדַחֲלִין לְמָארֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי בִּתְלַת נְיָיחֵי לְעָלְמָא דְּאָתִי. אָתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבַרְכֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן בָּנַי, וְזַכָּאָה אֲנָא דְּעֵינַי חָמוּ בְּכַךְ. כַּמָה דּוּכְתִּין עִלָּאִין מְתַּתְקְנָן לָן, וּנְהִירִין לָן, לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed are the righteous who fear their Lord in this world, for they merit the threefold rest of saints in the world to come.’ Then came R. Simeon and blessed R. Abba, and said:’Happy are ye, my sons, and happy am I who have been permitted to behold how many supernal places are prepared which will shine for us in the world to come.’
Terumah 29:288-296 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar)
Terumah 29:288-296 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar) somebodyתְּלַת שְׁמָהָן אִקְרֵי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, נֶפֶשׁ, רוּחָא, וְנִשְׁמָתָא. וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, וּבִתְלַת דּוּכְתֵּי אִשְׁתְּכַח חֵילַיְיהוּ. נֶפֶשׁ דָּא, אִשְׁתְּכַחַת גּוֹ קִבְרָא, עַד דְּגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, וּבְדָא מִתְגַּלְגְּלָת הַאי עָלְמָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא גּוֹ חַיַּיָא, וּלְמִנְדַּע בְּצַעֲרָא דִּלְהוֹן, וּבְשַׁעֲתָא דִּי אִצְטְרִיכוּ, בָּעָאת רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ. Three names has the soul of man: nephesh, ruah, neshamah. They are all comprised one within the other, yet they have three distinct abodes. Nephesh remains in the grave until the body is decomposed and turned into dust, during which time it flits about in this world, seeking to mingle with the living and to learn of their troubles; and in the hour of need it intercedes for them.
רוּחָא דָּא, אִיהוּ דְּעָאל בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְאִצְטַיָיר תַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דְּגוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד מַלְבּוּשָׁא דְּמִתְלַבְּשָׁא תַּמָּן. וְדָא אִתְהֲנֵי תַּמָּן בַּהֲנָאִין וְכִסּוּפִין בְּזִיוָא דִּבְגִּנְתָּא. וּבְשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, סַלְּקָא לְעֵילָּא, (קל"ו ע"א, צ"ט ע"ב) וְאִתְהֲנֵי תַּמָּן, וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. תָּשׁוּב וַדַּאי, בְּהָנֵי זִמְנִין דְּקַאמְרָן. Rua,h enters the earthly Garden (of Eden) and there dons a likeness which is in the semblance of the body it tenanted in this world: that likeness being, as it were, a garment with which the spirit robes itself, so that it may enjoy the delights of the radiant Garden. On Sabbaths, New Moons and festivals it ascends unto higher regions, imbibes the joys thereof, and then returns to its place. Concerning this it is written: “And the spirit (ruah) returns to God who hath given it” (Eccl. 12, 7)-namely, at the special seasons and on the special occasions which we have enumerated.
נְשָׁמָה אִיהִי סַלְּקָא מִיָּד לְאַתְרָהָא, לְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקָת מִתַּמָּן, וְדָא אִיהִי דִּבְגִינָהּ אִתְנְהִירַת בּוּצִינָא, לְאַנְהָרָא לְעֵילָּא. דָּא לָא נַחְתַּת לְתַתָּא לְעָלְמִין, בְּדָא אִתְכְּלִילַת, מַאן דְּאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. וְעַד דְּהַאי לָא סַלְּקָא לְאִתְקַשְּׁרָא (נ"א בדוכתהא) בְּכוּרְסְיָּיא, לָא מִתְעַטְּרָא רוּחַ בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְנֶפֶשׁ לָא מִתְיַשְּׁבָא בְּדוּכְתָּהָא. כֵּיוָן דְּאִיהִי סַלְּקָא, כֻּלְּהוּ אִית לְהוּ נַיְיחָא. Neshamah ascends at once to her place, the region from whence she emanated, and for her sake the light is kindled to shine above. She never again descends to earth. In her is consummated the One who combines all sides, the upper and the lower. And as long as she has not ascended to be united with the Throne, the ruah cannot crown itself in the lower Garden, nor can the nephesh be at ease in its place; but when she ascends all the others find rest.
וְכַד אִצְטְרִיךְ לִבְנֵי עָלְמָא, כַּד אִינּוּן בְּצַעֲרָא, וְאָזְלֵי לְבֵי קִבְרֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִתְּעָרַת, וְאִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְאִתְּעָרַת לְרוּחַ, וְהַהוּא רוּחַ אִתְּעַר לְגַבֵּי אֲבָהָן, וְסָלִיק וְאִתְּעַר לְגַבֵּי נְשָׁמָה, וּכְדֵין, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עַל עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְּעָרוּ מִלִּין אִלֵּין דְּנִשְׁמְתָא בִּגְוָונִין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין בְּמַתְקְלָא, דָּא, וְדָא אִיהוּ בְּרִירָה דְּמִלָּה, וְכֹלָּא חַד. Now when the children of men are in sorrow or trouble, and repair to the graves of the departed, then the nephesh is awakened and it wanders forth and rouses the ruah, which in turn rouses the Patriarchs, and then the neshamah. Then the Holy One, blessed be He, takes pity on the world. This matter has already been explained, although the doctrine of the neshamah has been put in a somewhat different form; but it all amounts to the same, and what we have said is entirely correct.
וְכַד נִשְׁמְתָא אִתְעַכְּבָת מִלְסַלְּקָא לְדוּכְתָּהָא, רוּחָא אַזְלָא וְקַיְּימָא בְּפִתְחָא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְלָא פַּתְחִין לָהּ פִּתְחָא, וְאָזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח בָּהּ. נֶפֶשׁ אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, חָמָאת לְגוּפָא דְּסַלְּקָא תּוֹלָעִין, וּבְהַהוּא דִּינָא דְּקִבְרָא, וּמִתְאַבְּלָת עָלֵיהּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּעוֹנְשָׁא. עַד דִּנְשָׁמָה אִתְקָשָׁרַת בְּדוּכְתָּהָא לְעֵילָּא, וּכְדֵין כּוּלְּהוּ מִתְקַשְּׁרִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. Now if the neshamah is for one reason or another hindered from ascending to her rightful place, then the ruah, when it reaches the door of the Garden of Eden, finds it barred, and it cannot enter, and so roams about unnoticed and forlorn; and as for the nephesh, it wanders about the world and beholds the body which was once its home devoured by worms and suffering the judgement of the grave, and it mourns therefor, as the Scripiure tells us: “But the flesh upon him shall have pain, and his soul within him shall mourn” (Job 14, 22). Thus all suffer punishment, and so they remain until the neshamah is able to attain to her rightful sphere above. Once this is accomplished, however, both the others are united each with its sphere;
בְּגִין דְּכָל הָנֵי תְּלַת, קִשּׁוּרָא חֲדָא אִינּוּן, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דְּנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, דְּכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד. נֶפֶשׁ: לֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, וְדָא אִיהוּ דְּמִשְׁתַּתְּפָא בְּרָזָא דְּגוּפָא חַד, לְאַעְנְגָא וּלְמֵיזָן לֵיהּ, בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל״א:ט״ו) וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. בֵּיתָה, דָּא אִיהוּ גּוּפָא, דְּאִיהִי זָנָא לֵיהּ. וְנַעֲרוֹתֶיהָ, אִלֵּין אִינּוּן שַׁיְיפִין דְּהַאי גּוּפָא. for all three are one, forming one whole, united in a mystical bond, according to the prototype above, in which nephesh, ruah and neshamah constitute together one totality. ‘The (supernal) Nephesh possesses in itself no light and cannot out of its own being engender it, and for this reason it is in close connection and deeply enmeshed with a certain Body,1Metatron. which it fondles and sustains. It is concerning this Nephesh that it is written: “She giveth meat to her household and an appointed portion of labour to her maidens” (Prov. 31, 15), the “house” denoting the Body, which she feeds, and the “maidens” the limbs of that Body.
רוּחַ: דָּא אִיהוּ דְּרָכִיב עַל הַאי נֶפֶשׁ, וְשָׁלִיט עָלָהּ, וְנָהִיר לָהּ בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְנֶפֶשׁ אִיהוּ כֻּרְסְיָּיא לְהַאי רוּחַ. נְשָׁמָה: אִיהִי דְּאַפִּיקַת לְהַאי רוּחָא, וּשְׁלִיטַת עֲלֵיהּ, וְנָהִירַת לֵיהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּחַיִּין, וְהַהוּא רוּחַ תַּלְיָא בְּהַאי נְשָׁמָה, וְאִתְנְהִיר מִנָּהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר. הַהוּא נְפֶשׁ, תַּלְיָא בְּהַאי רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, וְאִתְּזָנַת מִנֵּיהּ, וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חַד. The (supernal) Ruah rides upon the Nephesh, dominates it, and enlightens it with supernal glory, as much as it can bear; this Nephesh is the throne or pedestal of this Ruah. The (supernal) Neshamah produces the Ruah, rules over it, and sheds upon it the light of life. The Ruah depends entirely upon the Neshamah and is lit up by its light and nourished by its celestial food, while the Nephesh is similarly dependent on the Ruah.
וְעַד דְּהַאי נְשָׁמָה עִלָּאָה, לָא סַלְּקָא גּוֹ נְבִיעוּ דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין. סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּלָא פָּסִיק. רוּחַ דָּא לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ נֶפֶשׁ, וּלְעוֹלָם רוּחַ לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וּנְשָׁמָה לְעֵילָּא. נֶפֶשׁ דָּא אִתְיַשְׁבָת (ס"א לא אתישבת) בְּדוּכְתָּהָא גּוֹ גּוּפָא לְתַתָּא. But as long as that supernal Neshamah does not ascend unto the spring of the “Ancient of Ancients”, the most Hidden of all hidden regions, there to be filled with the presence of Him whose glory is eternal as the waters of an unceasing and refreshing spring, so long must the Ruah be debarred from entering into that which is its own especial Paradise, namely, the Nephesh; and in all cases the abode of the Ruah is the Garden of Eden, while the Neshamah ascends aloft to the fountain-head, and the Nephesh takes up its abode in the body.
כְּגַוְונָא דָּא, כֹּלָּא לְתַתָּא הָכִי מִתְפָּרְשָׁן בְּבַר נָשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ קִשּׁוּרָא חֲדָא, נְשָׁמָה סַלְּקָא לְעֵילָּא, גּוֹ נְבִיעוּ דְּבֵירָא. רוּחַ עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, (ויקרא ע' ע"ב) כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. נֶפֶשׁ אִתְיַשְׁבָא גּוֹ קִבְרָא. וְאִי תֵּימָא, נֶפֶשׁ לְעֵילָּא, דְּאִתְיַשְׁבַת גּוֹ גּוּפָא בְּקִבְרָא, אָן הוּא קִבְרָא. אֶלָּא גּוֹ הַהוּא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וְעַל דָּא, נֶפֶשׁ כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, וְכֹלָּא דָּא כְּגַוְונָא דָּא. וּבְגִין כַּךְ, תְּלַת דַּרְגִּין מִתְפָּרְשָׁן, וְאִינּוּן קִשּׁוּרָא חֲדָא וְרָזָא חֲדָא. Similarly in man below, the three are one yet separate. The neshamah ascends aloft to the fountain-head; the ruah enters the Garden of Eden- and the nephesh finds rest in the grave. It may be asked, what in our analogy corresponds above to the grave? The answer is that “the grave” in this case is the mighty klifah. In this respect the soul of man corresponds, and here, as elsewhere, the lower is after the pattern of the upper. Thus there are three grades of the soul distinct one from another, although they form one bond and one mystery.
וּבְכָל זִמְנָא דְּגַרְמֵי אִשְׁתְּכָחוּ גּוֹ קִבְרָא, הַאי נֶפֶשׁ אִשְׁתְּכָחַת תַּמָּן. רָזָא הָכָא לְאִינוּן דְּיַדְעֵי אֹרַח קְשׁוֹט, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמְתָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא, גּוֹ עִטְרָא קַדִּישָׁא, וְרוּחָא קָאִים בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, בְּשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, הַאי נֶפֶשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחַ נַחְתָּא מִגּוֹ נְהִירוּ עִלָּאָה, לְדַיָּירָא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן נָהִיר וְנָצִיץ, אִיהוּ (ד"א ל"ג כ"ד) קַיָּימָא גּוֹ קִבְרָא וְאִתְגְלִימַת בְּדִיּוּקְנָא, דַּהֲוַת גּוֹ גּוּפָא בְּקַדְמִיתָא, וְכָל אִינּוּן גַּרְמֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא סַלְקָן, וּמְשַׁבְּחָאן וְאוֹדָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. אוֹמְרוֹת לָא כְּתִיב, אֶלָּא תֹּאמַרְנָּה. As long as the bones of their human habitation remain intact in the grave, the nephesh remains there also, though unwillingly. There is here a mystery which is entrusted only to such as perceive and know the way of truth and are afraid of sin. In the hour when the neshamah crowns herself above with the holy crown, and the ruah stands within the radiance of the supernal light to which it is admitted on Sabbaths, New Moons, and festivals, and when that same Ruah descends well satisfied from those feasts to enter into the Garden of Eden resplendent and radiant: in that hour the nephesh also rises up within the grave and assumes shape in the likeness of the form which it previously possessed when in the living body, and in virtue of this image all the bones arise and sing praises to the Holy One, blessed be He; as it is written: “All my bones shall say (tomarnah), O Lord, who is like unto thee?” (Ps. 35, 10).
וְאִלְמָלֵי אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֵחמֵי וְחָמֵי בְּלֵילְיָא דְּעָיִיל (נ"א דנפיק) שַׁבְּתָא, וְלֵילֵי יַרְחֵי וּזְמָנֵי, כְּדִיּוּקְנִין עַל גַּבֵּי קִבְרֵי, אוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל טִפְּשׁוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, קָא מְעַכְּבָא לְהוּ, דְּלָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מָה קַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא חַשְׁשִׁין לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה בְּהַאי עָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּהַהוּא עָלְמָא, וְעַל מָה קַיְּימָא, וְאֵיךְ מִתְפָּרְשָׁן מִלִּין. And had the eye but the power and permission to perceive such matters, it would behold on the nights of Sabbaths, New Moons, and festivals, a kind of figures singing and praising the Holy One above their graves. But the folly of the children of men prevents them from having any cognizance of these matters, since they neither know nor perceive what the foundation of their lives in the world is, and have no mind to be aware of the glory of the Supernal King in this world which they can see, not to speak of the world to come, which they see not; thus they have no perception of the basis of either, or of the inner meaning of these things.
בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּעָלְמָא אִתְּדָּן, וְכֻרְסְיָא דְּדִינָא קַיְּימָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵידָן עָלְמָא. כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מְשַׁטְטָן, וּבָעָאן רַחֲמֵי עַל חַיֵּי. בְּלֵילְיָא דְּנָפְקָא יוֹמָא דְּדִינָא, אַזְלִין וְקָא מְשַׁטְטִין לְמִשְׁמַע וּלְמִנְדַּע מַאן הוּא דִּינָא דְּאִתְּדָּן עַל עָלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּקָא מוֹדִיעִין בְּחֶזְוָוא לְחַיָּיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ג:ט״ו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפוֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וְגוֹ', אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמוֹסָרָם יַחְתּוֹם. מַאי מוֹסָרָם. דָּא נֶפֶשׁ, דְּאִיהִי קַיְּימָא וְחָתִים לִבְנֵי נָשָׁא מִלִּין, לְקַבְּלָא מוּסָר. (ויחי רכ"א) On New Year’s Day, when the world is judged, and the Throne of Judgement stands by the Supernal King, every soul (nephesh) hovers about and intercedes for the living. On the night following the giving of judgement they roam about, endeavouring to discover what decisions have been made concerning the fate of men in the coming year; and sometimes they communicate their knowledge to the living in the form of a vision or dream, as it is written: “In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon men… then he openeth the ears of men and sealeth their instructions” (Job 33, 16): i.e. the soul puts its seal to words which it communicates to the sons of man that they may receive instruction or reproof.
בְּלֵילְיָא בַּתְרָאָה דְּחַגָּא, דְּקָא נַפְקָן פִּתְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְהַהוּא צֵל אַעְדִּיאוּ מִבְּנֵי גְּרִיעוּ דְּהַאי עָלְמָא, הַהוּא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, (קכ"ט ע"א) וְחַד מְמָנָא סָרְכָא, בְּרָזָא גְּלִיפָא בְּעִזְקָא בִּכְתַב מְפֹרָשׁ, יְדוּמִיעָ"ם, דְּפָקִיד בִּכְתַב דְּזִיוָא גְּלִיפָא, וּבְגוֹ חִזְוָון עִלָּאִין. בְּהַהוּא לֵילְיָא נָחִית, וְכַמָּה אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְוָון עִמֵּיהּ, וְנַטְלִין לְהַהוּא צֵל מִכָּל חַד וְחַד, וְסַלְּקִין, לֵיהּ לְעֵילָּא. On the last night of the Feast of Tabernacles, when the final edicts are issued from the King, and the shadow is removed from those persons who are shortly to die, a certain celestial officer named Yehudiam descends with myriads of followers and bears that shadow aloft; and the soul which we have mentioned roams about and sees the shadow and returns to its place, and announces to the rest of the dead: “Such and such an one is coming to be with us”-meaning the soul of whichever shadow has been most lately borne away by the angelic minions.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וְחָמָאת לְהַהוּא צֵל, וְתָב לְאַתְרֵיהּ גּוֹ קִבְרָא, וְקָא מַכְרֶזֶת לִשְׁאַר מֵתַיָּיא, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן. אִי זַכָּאָה טָבָא אִיהוּ, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְאִי לָאו, כֻּלְּהוּ אַמְרֵי וַוי. כַּד סַלְּקִין הַהוּא צֵל, סַלְּקִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא עֶבֶד מְהֵימָן, דִּשְׁמֵיהּ מְטַטְרוֹ"ן, וְנָטִיל הַהוּא צֵל לְגַבֵּיהּ, וְסַלִיק לֵיהּ לְאַתְרִיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ז׳:ב׳) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, יִשְׁאַף צֵל וַדַּאי. If that deceased one be righteous and has lived a good life while in this world, all the dead rejoice; but if not, they all say: “Alas, alas! Woe, woe!” When the angels bring up the shadow, they deliver it to that faithful servant whose name is Metatron, and he takes it and brings it unto its due and rightful place, as it is written: “As a servant earnestly desireth the shadow” (Job 7, 2).
מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילָךְ, מְתַתְקְנָא דּוּכְתָּא לְהַהִיא נְשָׁמָה דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, וְדוּכְתָּא לְרוּחַ בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְדוּכְתָּא לְנֶפֶשׁ לְנַיְיחָא וּלְאִתְהֲנָאָה, בְּשַׁעֲתָא דִּמְשַׁטְּטָא וְאַזְלָא. בְּגִין דְּאִית (ויקרא קע"ב ע"ב) נֶפֶשׁ דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא. וְאִית נֶפֶשׁ דְּאִישְׁתְּצִיאַת עִם גּוּפָא. From that hour on, a place is prepared for the neshamah of that man, and a place for his ruah in the Garden of Eden, and a place for his nephesh to rest in during its wanderings-for there is a certain nephesh which has no rest,
וְהַאי אִיהִי דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא, וְהַאי אִיהִי דִּכְתִּיב בָּהּ, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. דְּדָא אִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּכָל עָלְמָא, וְלֵית לָהּ נַיְיחָא כְּלַל יְמָמָא וְלֵילֵי, וְדָא אִיהוּ עוֹנְשָׁא יַתִּיר מִכֹּלָּא וְהַהִיא דְּתִשְׁתְּצִי עִם גוּפָה, (ההיא דכתיב בה (ויקרא י״ז:י׳) והכרתי אותה מקרב עמה ולהאי לית לה דוכרנו כלל ואית נפשא דלא תשתצי עם גופה) וְתִשְׁתְּצֵי מֵאֲתָר אַחֲרָא, (ס"א עלאה) הַהִיא דִּכְתִּיב בָּהּ, (ויקרא כ״ב:ג׳) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי יְיָ'. מַאן מִלְּפָנַי. דְּלָא שַׁרְיָא עָלָהּ רוּחָא. וְכַד רוּחָא לָא שַׁרְיָא עָלָהּ, לֵית לָהּ שׁוּתָּפוּ כְּלַל בְּמָה דִּלְעֵילָּא, וְלָא יַדְעַת מֵאִינּוּן מִלִּין דְּהַהוּא עָלְמָא כְּלַל, וְהַאי אִיהִי נֶפֶשׁ כִּבְעִירֵי. concerning which it is written that “it shall be slung out, as out of the middle of a sling” (I Sam. 25, 29), which nephesh wanders about in the world, having no rest either by day or by night, this being the greatest and direst punishment possible; and there is likewise a “nephesh” which is “cut off’ together with the body, concerning which it is written: “and I will cut it off from its people” (Lev. 17, 10): and there is also a nephesh which is not “cut off’ together with the body, but is ” cut off’ from the place which, had it belonged to a worthy person, would have been its appointed place above, concerning which it is written: “that nephesh shall be cut off from my presence; I am the Lord” (Ibid. 22, 3); “from My presence” means that the ruah does not rest on it any longer; and when that is so the nephesh can have no part in the heavenly bliss, nor have any cognizance of any of the matters which take place in the other world. Such a nephesh is like that appertaining to an animal.
נֶפֶשׁ דְּלֵית (ד"א נפש דאית) לָהּ נַיְיחָא, הַאי אִיהִי כַּד אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, אִעֲרְעַת בְּהַאי מְמַנָא יְדוּמִיעָ"ם, וּבְאִינּוּן סַרְכִין דִּילֵיהּ, וְנַטְלִין לָהּ, וְאָעלִין לָהּ בְּכָל פִּתְחֵי גַּן עֵדֶן, וְאַחְזְיָין לָהּ יְקָרָא דְּצַדִּיקַיָּא, וִיקָרָא דְּהַהוּא רוּחַ דִּילָהּ, וְאִיהִי מִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּנַיְיחָא, גּוֹ הַהוּא לְבוּשָׁא, וּכְדֵין יַדְעַת בְּאִינּוּן מִלִּין דְּעָלְמָא. A nephesh which is destined eventually to find rest, when in the course of its wanderings it meets with Yehudiam, the chief angelic messenger, with all his princes, is taken by him through all the doors of the Garden of Eden and shown all the glories of the righteous and the splendours of its own ruah, and then it invests itself in all serenity with its ruah, and it perceives all that is going on in the supernal world.
וְכַד הַהוּא רוּחַ סַלְּקָא לְאִתְעַטְּרָא גּוֹ נְשָׁמָה עִלָּאָה לְעֵילָּא, הַהִיא נֶפֶשׁ מִתְקַשְּׁרָא בְּהַהוּא רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, כְּסִיהֲרָא כַּד אִתְנְהִירַת מִשִׁמְּשָׁא. וְרוּחַ מִתְקַשְּׁרָא גּוֹ הַהִיא נִשְׁמְתָא. וְהַהִיא נִשְׁמְתָא מִתְקַשְּׁרָא, גּוֹ סוֹף מַחֲשָׁבָה, דְּאִיהִי רָזָא דְּנְפֶשׁ דִּלְעֵילָּא. And when that ruah ascends to be crowned within its neshamah which is above, the nephesh joins the ruah and clings thereto with all its strength, and receives illumination from it, which causes it itself to shine, even as the moon borrows light from the sun. And that ruah then joins itself in the same wise to the neshamah, and the neshamah unites herself with the end of Thought, this being the mystery of the Nephesh which is above.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ, אִתְקָשָּׁרַת גּוֹ הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה, וְהַהוּא רוּחַ אִתְקָשָּׁר גּוֹ הַהִיא נְשָׁמָה עִלָּאָה. וְהַהִיא נְשָׁמָה אִתְקָשָּׁרַת בְּאֵין סוֹף. וּכְדֵין אִיהוּ נַיְיחָא דְּכֹלָּא, וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא חֲדָא, וְגַוְונָא חֲדָא. and the Nephesh which is above unites itself with the Ruah which is above, and that Ruah again with its Neshamah, and that Neshamah with the Infinite (En-sof). Thus is achieved harmony, peace and union both above and below.
וּכְדֵין דָּא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ דִּלְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. בְּגַוְונָא חֲדָא, וּבְרָזָא חֲדָא, דְּהַהוּא אֵת, דָּא כְּגַוְונָא דָּא. This constitutes the attainment of the rest and quietude of the nephesh that is below, concerning which it is written: “But the soul (nephesh) of my lord shall be bound in the bundle of life with (et) the Lord thy God” (l Sam. 25, 29); that is to say, in the union symbolized by et (the first and the last letters of the alphabet, signifying the union of all things), one being like unto another.
כַּד נַחְתָּא סִיהֲרָא, רָזָא דְּנֶפֶשׁ עִלָּאָה, נְהוֹרָא מִכָּל סִטְרִין. אִיהִי נַהֲרָא לְכָל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא חֲדָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ בְּזִיוָא עִלָּאָה. אוּף הָכִי כְּגַוְונָא דָּא, נַחְתָּא הַאי נֶפֶשׁ תַּתָּאָה, נְהִירָא מִכָּל סִטְרִין מִגּוֹ נְהִירוּ דְּנְשָׁמָה, וּמִגּוֹ נְהִירוּ דְּרוּחַ, וְנַחְתָּא וְנַהֲרָא לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, דְּאִינּוּן שַׁיְיפִין וְגַרְמִין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ. For when the Moon-which is the symbol of the supernal Nephesh- descends, illumined with glory from all sides, then she in her turn illumines with her radiance all the chariots and all the camps, and unites them, so that they are formed into one complete body which shines forth resplendent with the steadfast brilliance of the supernal light. In the same way the lower nephesh, when it descends, similarly illumined from all sides-from the light of the neshamah and of the ruah-also illumines all the chariots and camps, namely the limbs and bones of its body, and forms them into one complete body which emits light.
הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ, וּלְבָתַר וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, דְּעָבִיד מִנַּיְיהוּ גּוּפָא שְׁלֵימָא, וְנָהִיר בִּנְהִירוּ, וְקָם וְאוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. וְדָא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ וַדַּאי מִכָּל סִטְרִין. This is the significance of the words: “And he will satisfy with splendour (zahzahot) thy soul (Isa. 58, 11); and then He will make vigorous thy bones” (Ibid.): that is, they will be fashioned into one complete body which will emit light, and arise to give praises to the Holy One, as has been pointed out in connection with the words, “AII my bones shall say, O Lord, who is like unto Thee?” This praising does indeed constitute the rest and delight of the nephesh, and is verily the completion of its joy.
זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּדַחֲלִין לְמָארֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי בִּתְלַת נְיָיחֵי לְעָלְמָא דְּאָתִי. אָתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבַרְכֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן בָּנַי, וְזַכָּאָה אֲנָא דְּעֵינַי חָמוּ בְּכַךְ. כַּמָה דּוּכְתִּין עִלָּאִין מְתַּתְקְנָן לָן, וּנְהִירִין לָן, לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed are the righteous who fear their Lord in this world, for they merit the threefold rest of saints in the world to come.’ Then came R. Simeon and blessed R. Abba, and said:’Happy are ye, my sons, and happy am I who have been permitted to behold how many supernal places are prepared which will shine for us in the world to come.’
Terumah 29:306 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar)
Terumah 29:306 (Chapter 29) (Terumah) (Zohar) somebodyתְּלַת שְׁמָהָן אִקְרֵי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, נֶפֶשׁ, רוּחָא, וְנִשְׁמָתָא. וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, וּבִתְלַת דּוּכְתֵּי אִשְׁתְּכַח חֵילַיְיהוּ. נֶפֶשׁ דָּא, אִשְׁתְּכַחַת גּוֹ קִבְרָא, עַד דְּגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, וּבְדָא מִתְגַּלְגְּלָת הַאי עָלְמָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא גּוֹ חַיַּיָא, וּלְמִנְדַּע בְּצַעֲרָא דִּלְהוֹן, וּבְשַׁעֲתָא דִּי אִצְטְרִיכוּ, בָּעָאת רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ. Three names has the soul of man: nephesh, ruah, neshamah. They are all comprised one within the other, yet they have three distinct abodes. Nephesh remains in the grave until the body is decomposed and turned into dust, during which time it flits about in this world, seeking to mingle with the living and to learn of their troubles; and in the hour of need it intercedes for them.
רוּחָא דָּא, אִיהוּ דְּעָאל בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְאִצְטַיָיר תַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דְּגוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד מַלְבּוּשָׁא דְּמִתְלַבְּשָׁא תַּמָּן. וְדָא אִתְהֲנֵי תַּמָּן בַּהֲנָאִין וְכִסּוּפִין בְּזִיוָא דִּבְגִּנְתָּא. וּבְשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, סַלְּקָא לְעֵילָּא, (קל"ו ע"א, צ"ט ע"ב) וְאִתְהֲנֵי תַּמָּן, וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. תָּשׁוּב וַדַּאי, בְּהָנֵי זִמְנִין דְּקַאמְרָן. Rua,h enters the earthly Garden (of Eden) and there dons a likeness which is in the semblance of the body it tenanted in this world: that likeness being, as it were, a garment with which the spirit robes itself, so that it may enjoy the delights of the radiant Garden. On Sabbaths, New Moons and festivals it ascends unto higher regions, imbibes the joys thereof, and then returns to its place. Concerning this it is written: “And the spirit (ruah) returns to God who hath given it” (Eccl. 12, 7)-namely, at the special seasons and on the special occasions which we have enumerated.
נְשָׁמָה אִיהִי סַלְּקָא מִיָּד לְאַתְרָהָא, לְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקָת מִתַּמָּן, וְדָא אִיהִי דִּבְגִינָהּ אִתְנְהִירַת בּוּצִינָא, לְאַנְהָרָא לְעֵילָּא. דָּא לָא נַחְתַּת לְתַתָּא לְעָלְמִין, בְּדָא אִתְכְּלִילַת, מַאן דְּאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. וְעַד דְּהַאי לָא סַלְּקָא לְאִתְקַשְּׁרָא (נ"א בדוכתהא) בְּכוּרְסְיָּיא, לָא מִתְעַטְּרָא רוּחַ בְּגִּנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא, וְנֶפֶשׁ לָא מִתְיַשְּׁבָא בְּדוּכְתָּהָא. כֵּיוָן דְּאִיהִי סַלְּקָא, כֻּלְּהוּ אִית לְהוּ נַיְיחָא. Neshamah ascends at once to her place, the region from whence she emanated, and for her sake the light is kindled to shine above. She never again descends to earth. In her is consummated the One who combines all sides, the upper and the lower. And as long as she has not ascended to be united with the Throne, the ruah cannot crown itself in the lower Garden, nor can the nephesh be at ease in its place; but when she ascends all the others find rest.
וְכַד אִצְטְרִיךְ לִבְנֵי עָלְמָא, כַּד אִינּוּן בְּצַעֲרָא, וְאָזְלֵי לְבֵי קִבְרֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִתְּעָרַת, וְאִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְאִתְּעָרַת לְרוּחַ, וְהַהוּא רוּחַ אִתְּעַר לְגַבֵּי אֲבָהָן, וְסָלִיק וְאִתְּעַר לְגַבֵּי נְשָׁמָה, וּכְדֵין, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עַל עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְּעָרוּ מִלִּין אִלֵּין דְּנִשְׁמְתָא בִּגְוָונִין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין בְּמַתְקְלָא, דָּא, וְדָא אִיהוּ בְּרִירָה דְּמִלָּה, וְכֹלָּא חַד. Now when the children of men are in sorrow or trouble, and repair to the graves of the departed, then the nephesh is awakened and it wanders forth and rouses the ruah, which in turn rouses the Patriarchs, and then the neshamah. Then the Holy One, blessed be He, takes pity on the world. This matter has already been explained, although the doctrine of the neshamah has been put in a somewhat different form; but it all amounts to the same, and what we have said is entirely correct.
וְכַד נִשְׁמְתָא אִתְעַכְּבָת מִלְסַלְּקָא לְדוּכְתָּהָא, רוּחָא אַזְלָא וְקַיְּימָא בְּפִתְחָא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְלָא פַּתְחִין לָהּ פִּתְחָא, וְאָזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח בָּהּ. נֶפֶשׁ אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, חָמָאת לְגוּפָא דְּסַלְּקָא תּוֹלָעִין, וּבְהַהוּא דִּינָא דְּקִבְרָא, וּמִתְאַבְּלָת עָלֵיהּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּעוֹנְשָׁא. עַד דִּנְשָׁמָה אִתְקָשָׁרַת בְּדוּכְתָּהָא לְעֵילָּא, וּכְדֵין כּוּלְּהוּ מִתְקַשְּׁרִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. Now if the neshamah is for one reason or another hindered from ascending to her rightful place, then the ruah, when it reaches the door of the Garden of Eden, finds it barred, and it cannot enter, and so roams about unnoticed and forlorn; and as for the nephesh, it wanders about the world and beholds the body which was once its home devoured by worms and suffering the judgement of the grave, and it mourns therefor, as the Scripiure tells us: “But the flesh upon him shall have pain, and his soul within him shall mourn” (Job 14, 22). Thus all suffer punishment, and so they remain until the neshamah is able to attain to her rightful sphere above. Once this is accomplished, however, both the others are united each with its sphere;
בְּגִין דְּכָל הָנֵי תְּלַת, קִשּׁוּרָא חֲדָא אִינּוּן, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דְּנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, דְּכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד. נֶפֶשׁ: לֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, וְדָא אִיהוּ דְּמִשְׁתַּתְּפָא בְּרָזָא דְּגוּפָא חַד, לְאַעְנְגָא וּלְמֵיזָן לֵיהּ, בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל״א:ט״ו) וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. בֵּיתָה, דָּא אִיהוּ גּוּפָא, דְּאִיהִי זָנָא לֵיהּ. וְנַעֲרוֹתֶיהָ, אִלֵּין אִינּוּן שַׁיְיפִין דְּהַאי גּוּפָא. for all three are one, forming one whole, united in a mystical bond, according to the prototype above, in which nephesh, ruah and neshamah constitute together one totality. ‘The (supernal) Nephesh possesses in itself no light and cannot out of its own being engender it, and for this reason it is in close connection and deeply enmeshed with a certain Body,1Metatron. which it fondles and sustains. It is concerning this Nephesh that it is written: “She giveth meat to her household and an appointed portion of labour to her maidens” (Prov. 31, 15), the “house” denoting the Body, which she feeds, and the “maidens” the limbs of that Body.
רוּחַ: דָּא אִיהוּ דְּרָכִיב עַל הַאי נֶפֶשׁ, וְשָׁלִיט עָלָהּ, וְנָהִיר לָהּ בְּכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְנֶפֶשׁ אִיהוּ כֻּרְסְיָּיא לְהַאי רוּחַ. נְשָׁמָה: אִיהִי דְּאַפִּיקַת לְהַאי רוּחָא, וּשְׁלִיטַת עֲלֵיהּ, וְנָהִירַת לֵיהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּחַיִּין, וְהַהוּא רוּחַ תַּלְיָא בְּהַאי נְשָׁמָה, וְאִתְנְהִיר מִנָּהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר. הַהוּא נְפֶשׁ, תַּלְיָא בְּהַאי רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, וְאִתְּזָנַת מִנֵּיהּ, וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חַד. The (supernal) Ruah rides upon the Nephesh, dominates it, and enlightens it with supernal glory, as much as it can bear; this Nephesh is the throne or pedestal of this Ruah. The (supernal) Neshamah produces the Ruah, rules over it, and sheds upon it the light of life. The Ruah depends entirely upon the Neshamah and is lit up by its light and nourished by its celestial food, while the Nephesh is similarly dependent on the Ruah.
וְעַד דְּהַאי נְשָׁמָה עִלָּאָה, לָא סַלְּקָא גּוֹ נְבִיעוּ דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין. סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּלָא פָּסִיק. רוּחַ דָּא לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ נֶפֶשׁ, וּלְעוֹלָם רוּחַ לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וּנְשָׁמָה לְעֵילָּא. נֶפֶשׁ דָּא אִתְיַשְׁבָת (ס"א לא אתישבת) בְּדוּכְתָּהָא גּוֹ גּוּפָא לְתַתָּא. But as long as that supernal Neshamah does not ascend unto the spring of the “Ancient of Ancients”, the most Hidden of all hidden regions, there to be filled with the presence of Him whose glory is eternal as the waters of an unceasing and refreshing spring, so long must the Ruah be debarred from entering into that which is its own especial Paradise, namely, the Nephesh; and in all cases the abode of the Ruah is the Garden of Eden, while the Neshamah ascends aloft to the fountain-head, and the Nephesh takes up its abode in the body.
כְּגַוְונָא דָּא, כֹּלָּא לְתַתָּא הָכִי מִתְפָּרְשָׁן בְּבַר נָשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ קִשּׁוּרָא חֲדָא, נְשָׁמָה סַלְּקָא לְעֵילָּא, גּוֹ נְבִיעוּ דְּבֵירָא. רוּחַ עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, (ויקרא ע' ע"ב) כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. נֶפֶשׁ אִתְיַשְׁבָא גּוֹ קִבְרָא. וְאִי תֵּימָא, נֶפֶשׁ לְעֵילָּא, דְּאִתְיַשְׁבַת גּוֹ גּוּפָא בְּקִבְרָא, אָן הוּא קִבְרָא. אֶלָּא גּוֹ הַהוּא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, וְעַל דָּא, נֶפֶשׁ כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, וְכֹלָּא דָּא כְּגַוְונָא דָּא. וּבְגִין כַּךְ, תְּלַת דַּרְגִּין מִתְפָּרְשָׁן, וְאִינּוּן קִשּׁוּרָא חֲדָא וְרָזָא חֲדָא. Similarly in man below, the three are one yet separate. The neshamah ascends aloft to the fountain-head; the ruah enters the Garden of Eden- and the nephesh finds rest in the grave. It may be asked, what in our analogy corresponds above to the grave? The answer is that “the grave” in this case is the mighty klifah. In this respect the soul of man corresponds, and here, as elsewhere, the lower is after the pattern of the upper. Thus there are three grades of the soul distinct one from another, although they form one bond and one mystery.
וּבְכָל זִמְנָא דְּגַרְמֵי אִשְׁתְּכָחוּ גּוֹ קִבְרָא, הַאי נֶפֶשׁ אִשְׁתְּכָחַת תַּמָּן. רָזָא הָכָא לְאִינוּן דְּיַדְעֵי אֹרַח קְשׁוֹט, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמְתָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא, גּוֹ עִטְרָא קַדִּישָׁא, וְרוּחָא קָאִים בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, בְּשַׁבָּתֵי וְיַרְחֵי וּזְמָנֵי, הַאי נֶפֶשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחַ נַחְתָּא מִגּוֹ נְהִירוּ עִלָּאָה, לְדַיָּירָא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן נָהִיר וְנָצִיץ, אִיהוּ (ד"א ל"ג כ"ד) קַיָּימָא גּוֹ קִבְרָא וְאִתְגְלִימַת בְּדִיּוּקְנָא, דַּהֲוַת גּוֹ גּוּפָא בְּקַדְמִיתָא, וְכָל אִינּוּן גַּרְמֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא סַלְקָן, וּמְשַׁבְּחָאן וְאוֹדָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. אוֹמְרוֹת לָא כְּתִיב, אֶלָּא תֹּאמַרְנָּה. As long as the bones of their human habitation remain intact in the grave, the nephesh remains there also, though unwillingly. There is here a mystery which is entrusted only to such as perceive and know the way of truth and are afraid of sin. In the hour when the neshamah crowns herself above with the holy crown, and the ruah stands within the radiance of the supernal light to which it is admitted on Sabbaths, New Moons, and festivals, and when that same Ruah descends well satisfied from those feasts to enter into the Garden of Eden resplendent and radiant: in that hour the nephesh also rises up within the grave and assumes shape in the likeness of the form which it previously possessed when in the living body, and in virtue of this image all the bones arise and sing praises to the Holy One, blessed be He; as it is written: “All my bones shall say (tomarnah), O Lord, who is like unto thee?” (Ps. 35, 10).
וְאִלְמָלֵי אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְעֵינָא לְמֵחמֵי וְחָמֵי בְּלֵילְיָא דְּעָיִיל (נ"א דנפיק) שַׁבְּתָא, וְלֵילֵי יַרְחֵי וּזְמָנֵי, כְּדִיּוּקְנִין עַל גַּבֵּי קִבְרֵי, אוֹדָן וּמְשַׁבְּחָן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל טִפְּשׁוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, קָא מְעַכְּבָא לְהוּ, דְּלָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מָה קַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא חַשְׁשִׁין לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה בְּהַאי עָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַשְׁגְּחָא בִּיקָרָא דְּהַהוּא עָלְמָא, וְעַל מָה קַיְּימָא, וְאֵיךְ מִתְפָּרְשָׁן מִלִּין. And had the eye but the power and permission to perceive such matters, it would behold on the nights of Sabbaths, New Moons, and festivals, a kind of figures singing and praising the Holy One above their graves. But the folly of the children of men prevents them from having any cognizance of these matters, since they neither know nor perceive what the foundation of their lives in the world is, and have no mind to be aware of the glory of the Supernal King in this world which they can see, not to speak of the world to come, which they see not; thus they have no perception of the basis of either, or of the inner meaning of these things.
בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּעָלְמָא אִתְּדָּן, וְכֻרְסְיָא דְּדִינָא קַיְּימָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵידָן עָלְמָא. כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מְשַׁטְטָן, וּבָעָאן רַחֲמֵי עַל חַיֵּי. בְּלֵילְיָא דְּנָפְקָא יוֹמָא דְּדִינָא, אַזְלִין וְקָא מְשַׁטְטִין לְמִשְׁמַע וּלְמִנְדַּע מַאן הוּא דִּינָא דְּאִתְּדָּן עַל עָלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּקָא מוֹדִיעִין בְּחֶזְוָוא לְחַיָּיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ג:ט״ו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפוֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וְגוֹ', אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמוֹסָרָם יַחְתּוֹם. מַאי מוֹסָרָם. דָּא נֶפֶשׁ, דְּאִיהִי קַיְּימָא וְחָתִים לִבְנֵי נָשָׁא מִלִּין, לְקַבְּלָא מוּסָר. (ויחי רכ"א) On New Year’s Day, when the world is judged, and the Throne of Judgement stands by the Supernal King, every soul (nephesh) hovers about and intercedes for the living. On the night following the giving of judgement they roam about, endeavouring to discover what decisions have been made concerning the fate of men in the coming year; and sometimes they communicate their knowledge to the living in the form of a vision or dream, as it is written: “In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon men… then he openeth the ears of men and sealeth their instructions” (Job 33, 16): i.e. the soul puts its seal to words which it communicates to the sons of man that they may receive instruction or reproof.
בְּלֵילְיָא בַּתְרָאָה דְּחַגָּא, דְּקָא נַפְקָן פִּתְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְהַהוּא צֵל אַעְדִּיאוּ מִבְּנֵי גְּרִיעוּ דְּהַאי עָלְמָא, הַהוּא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, (קכ"ט ע"א) וְחַד מְמָנָא סָרְכָא, בְּרָזָא גְּלִיפָא בְּעִזְקָא בִּכְתַב מְפֹרָשׁ, יְדוּמִיעָ"ם, דְּפָקִיד בִּכְתַב דְּזִיוָא גְּלִיפָא, וּבְגוֹ חִזְוָון עִלָּאִין. בְּהַהוּא לֵילְיָא נָחִית, וְכַמָּה אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְוָון עִמֵּיהּ, וְנַטְלִין לְהַהוּא צֵל מִכָּל חַד וְחַד, וְסַלְּקִין, לֵיהּ לְעֵילָּא. On the last night of the Feast of Tabernacles, when the final edicts are issued from the King, and the shadow is removed from those persons who are shortly to die, a certain celestial officer named Yehudiam descends with myriads of followers and bears that shadow aloft; and the soul which we have mentioned roams about and sees the shadow and returns to its place, and announces to the rest of the dead: “Such and such an one is coming to be with us”-meaning the soul of whichever shadow has been most lately borne away by the angelic minions.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ דְּקַאמָרָן, אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וְחָמָאת לְהַהוּא צֵל, וְתָב לְאַתְרֵיהּ גּוֹ קִבְרָא, וְקָא מַכְרֶזֶת לִשְׁאַר מֵתַיָּיא, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן, פְּלוֹנִי אָתֵי לְגַבָּן. אִי זַכָּאָה טָבָא אִיהוּ, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְאִי לָאו, כֻּלְּהוּ אַמְרֵי וַוי. כַּד סַלְּקִין הַהוּא צֵל, סַלְּקִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא עֶבֶד מְהֵימָן, דִּשְׁמֵיהּ מְטַטְרוֹ"ן, וְנָטִיל הַהוּא צֵל לְגַבֵּיהּ, וְסַלִיק לֵיהּ לְאַתְרִיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ז׳:ב׳) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, יִשְׁאַף צֵל וַדַּאי. If that deceased one be righteous and has lived a good life while in this world, all the dead rejoice; but if not, they all say: “Alas, alas! Woe, woe!” When the angels bring up the shadow, they deliver it to that faithful servant whose name is Metatron, and he takes it and brings it unto its due and rightful place, as it is written: “As a servant earnestly desireth the shadow” (Job 7, 2).
מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילָךְ, מְתַתְקְנָא דּוּכְתָּא לְהַהִיא נְשָׁמָה דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, וְדוּכְתָּא לְרוּחַ בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְדוּכְתָּא לְנֶפֶשׁ לְנַיְיחָא וּלְאִתְהֲנָאָה, בְּשַׁעֲתָא דִּמְשַׁטְּטָא וְאַזְלָא. בְּגִין דְּאִית (ויקרא קע"ב ע"ב) נֶפֶשׁ דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא. וְאִית נֶפֶשׁ דְּאִישְׁתְּצִיאַת עִם גּוּפָא. From that hour on, a place is prepared for the neshamah of that man, and a place for his ruah in the Garden of Eden, and a place for his nephesh to rest in during its wanderings-for there is a certain nephesh which has no rest,
וְהַאי אִיהִי דְּלֵית לָהּ נַיְיחָא, וְהַאי אִיהִי דִּכְתִּיב בָּהּ, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. דְּדָא אִיהִי אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּכָל עָלְמָא, וְלֵית לָהּ נַיְיחָא כְּלַל יְמָמָא וְלֵילֵי, וְדָא אִיהוּ עוֹנְשָׁא יַתִּיר מִכֹּלָּא וְהַהִיא דְּתִשְׁתְּצִי עִם גוּפָה, (ההיא דכתיב בה (ויקרא י״ז:י׳) והכרתי אותה מקרב עמה ולהאי לית לה דוכרנו כלל ואית נפשא דלא תשתצי עם גופה) וְתִשְׁתְּצֵי מֵאֲתָר אַחֲרָא, (ס"א עלאה) הַהִיא דִּכְתִּיב בָּהּ, (ויקרא כ״ב:ג׳) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי יְיָ'. מַאן מִלְּפָנַי. דְּלָא שַׁרְיָא עָלָהּ רוּחָא. וְכַד רוּחָא לָא שַׁרְיָא עָלָהּ, לֵית לָהּ שׁוּתָּפוּ כְּלַל בְּמָה דִּלְעֵילָּא, וְלָא יַדְעַת מֵאִינּוּן מִלִּין דְּהַהוּא עָלְמָא כְּלַל, וְהַאי אִיהִי נֶפֶשׁ כִּבְעִירֵי. concerning which it is written that “it shall be slung out, as out of the middle of a sling” (I Sam. 25, 29), which nephesh wanders about in the world, having no rest either by day or by night, this being the greatest and direst punishment possible; and there is likewise a “nephesh” which is “cut off’ together with the body, concerning which it is written: “and I will cut it off from its people” (Lev. 17, 10): and there is also a nephesh which is not “cut off’ together with the body, but is ” cut off’ from the place which, had it belonged to a worthy person, would have been its appointed place above, concerning which it is written: “that nephesh shall be cut off from my presence; I am the Lord” (Ibid. 22, 3); “from My presence” means that the ruah does not rest on it any longer; and when that is so the nephesh can have no part in the heavenly bliss, nor have any cognizance of any of the matters which take place in the other world. Such a nephesh is like that appertaining to an animal.
נֶפֶשׁ דְּלֵית (ד"א נפש דאית) לָהּ נַיְיחָא, הַאי אִיהִי כַּד אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא, אִעֲרְעַת בְּהַאי מְמַנָא יְדוּמִיעָ"ם, וּבְאִינּוּן סַרְכִין דִּילֵיהּ, וְנַטְלִין לָהּ, וְאָעלִין לָהּ בְּכָל פִּתְחֵי גַּן עֵדֶן, וְאַחְזְיָין לָהּ יְקָרָא דְּצַדִּיקַיָּא, וִיקָרָא דְּהַהוּא רוּחַ דִּילָהּ, וְאִיהִי מִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּנַיְיחָא, גּוֹ הַהוּא לְבוּשָׁא, וּכְדֵין יַדְעַת בְּאִינּוּן מִלִּין דְּעָלְמָא. A nephesh which is destined eventually to find rest, when in the course of its wanderings it meets with Yehudiam, the chief angelic messenger, with all his princes, is taken by him through all the doors of the Garden of Eden and shown all the glories of the righteous and the splendours of its own ruah, and then it invests itself in all serenity with its ruah, and it perceives all that is going on in the supernal world.
וְכַד הַהוּא רוּחַ סַלְּקָא לְאִתְעַטְּרָא גּוֹ נְשָׁמָה עִלָּאָה לְעֵילָּא, הַהִיא נֶפֶשׁ מִתְקַשְּׁרָא בְּהַהוּא רוּחַ, וְאִתְנְהִירַת מִנֵּיהּ, כְּסִיהֲרָא כַּד אִתְנְהִירַת מִשִׁמְּשָׁא. וְרוּחַ מִתְקַשְּׁרָא גּוֹ הַהִיא נִשְׁמְתָא. וְהַהִיא נִשְׁמְתָא מִתְקַשְּׁרָא, גּוֹ סוֹף מַחֲשָׁבָה, דְּאִיהִי רָזָא דְּנְפֶשׁ דִּלְעֵילָּא. And when that ruah ascends to be crowned within its neshamah which is above, the nephesh joins the ruah and clings thereto with all its strength, and receives illumination from it, which causes it itself to shine, even as the moon borrows light from the sun. And that ruah then joins itself in the same wise to the neshamah, and the neshamah unites herself with the end of Thought, this being the mystery of the Nephesh which is above.
וְהַהִיא נֶפֶשׁ, אִתְקָשָּׁרַת גּוֹ הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה, וְהַהוּא רוּחַ אִתְקָשָּׁר גּוֹ הַהִיא נְשָׁמָה עִלָּאָה. וְהַהִיא נְשָׁמָה אִתְקָשָּׁרַת בְּאֵין סוֹף. וּכְדֵין אִיהוּ נַיְיחָא דְּכֹלָּא, וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא חֲדָא, וְגַוְונָא חֲדָא. and the Nephesh which is above unites itself with the Ruah which is above, and that Ruah again with its Neshamah, and that Neshamah with the Infinite (En-sof). Thus is achieved harmony, peace and union both above and below.
וּכְדֵין דָּא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ דִּלְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. בְּגַוְונָא חֲדָא, וּבְרָזָא חֲדָא, דְּהַהוּא אֵת, דָּא כְּגַוְונָא דָּא. This constitutes the attainment of the rest and quietude of the nephesh that is below, concerning which it is written: “But the soul (nephesh) of my lord shall be bound in the bundle of life with (et) the Lord thy God” (l Sam. 25, 29); that is to say, in the union symbolized by et (the first and the last letters of the alphabet, signifying the union of all things), one being like unto another.
כַּד נַחְתָּא סִיהֲרָא, רָזָא דְּנֶפֶשׁ עִלָּאָה, נְהוֹרָא מִכָּל סִטְרִין. אִיהִי נַהֲרָא לְכָל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא חֲדָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ בְּזִיוָא עִלָּאָה. אוּף הָכִי כְּגַוְונָא דָּא, נַחְתָּא הַאי נֶפֶשׁ תַּתָּאָה, נְהִירָא מִכָּל סִטְרִין מִגּוֹ נְהִירוּ דְּנְשָׁמָה, וּמִגּוֹ נְהִירוּ דְּרוּחַ, וְנַחְתָּא וְנַהֲרָא לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין, דְּאִינּוּן שַׁיְיפִין וְגַרְמִין, וְעָבִיד לוֹן גּוּפָא שְׁלֵימָא, דְּנָהִיר בִּנְהִירוּ. For when the Moon-which is the symbol of the supernal Nephesh- descends, illumined with glory from all sides, then she in her turn illumines with her radiance all the chariots and all the camps, and unites them, so that they are formed into one complete body which shines forth resplendent with the steadfast brilliance of the supernal light. In the same way the lower nephesh, when it descends, similarly illumined from all sides-from the light of the neshamah and of the ruah-also illumines all the chariots and camps, namely the limbs and bones of its body, and forms them into one complete body which emits light.
הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ, וּלְבָתַר וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, דְּעָבִיד מִנַּיְיהוּ גּוּפָא שְׁלֵימָא, וְנָהִיר בִּנְהִירוּ, וְקָם וְאוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ה:י׳) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ' מִי כָמוֹךָ. וְדָא אִיהוּ נַיְיחָא דְּנֶפֶשׁ וַדַּאי מִכָּל סִטְרִין. This is the significance of the words: “And he will satisfy with splendour (zahzahot) thy soul (Isa. 58, 11); and then He will make vigorous thy bones” (Ibid.): that is, they will be fashioned into one complete body which will emit light, and arise to give praises to the Holy One, as has been pointed out in connection with the words, “AII my bones shall say, O Lord, who is like unto Thee?” This praising does indeed constitute the rest and delight of the nephesh, and is verily the completion of its joy.
זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּדַחֲלִין לְמָארֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי בִּתְלַת נְיָיחֵי לְעָלְמָא דְּאָתִי. אָתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבַרְכֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן בָּנַי, וְזַכָּאָה אֲנָא דְּעֵינַי חָמוּ בְּכַךְ. כַּמָה דּוּכְתִּין עִלָּאִין מְתַּתְקְנָן לָן, וּנְהִירִין לָן, לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed are the righteous who fear their Lord in this world, for they merit the threefold rest of saints in the world to come.’ Then came R. Simeon and blessed R. Abba, and said:’Happy are ye, my sons, and happy am I who have been permitted to behold how many supernal places are prepared which will shine for us in the world to come.’
Chapter 31
Chapter 31 somebodyTerumah 31 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar)
Terumah 31 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.
מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.
וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp1Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,2Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.3“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.
בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.
וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.
שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.
בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.
וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.
וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.
אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.
יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.
תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.
וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.
הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).
תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot1Binah.
וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.
וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?
אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,1Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.1v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?
אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.
וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.
וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.
אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.
כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.
שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;
תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.
וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,
מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.
מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?
וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.
אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.
שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.
תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.
כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.
דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”
מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?
וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.
וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,
וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).
כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,
וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.
וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.
וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.
וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.
מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.
Terumah 31:324 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar)
Terumah 31:324 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.
מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.
וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp1Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,2Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.3“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.
בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.
וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.
שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.
בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.
וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.
וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.
אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.
יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.
תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.
וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.
הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).
תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot1Binah.
וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.
וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?
אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,1Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.1v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?
אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.
וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.
וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.
אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.
כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.
שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;
תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.
וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,
מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.
מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?
וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.
אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.
שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.
תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.
כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.
דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”
מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?
וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.
וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,
וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).
כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,
וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.
וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.
וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.
וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.
מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.
Terumah 31:333 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar)
Terumah 31:333 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.
מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.
וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp1Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,2Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.3“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.
בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.
וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.
שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.
בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.
וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.
וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.
אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.
יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.
תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.
וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.
הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).
תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot1Binah.
וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.
וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?
אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,1Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.1v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?
אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.
וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.
וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.
אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.
כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.
שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;
תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.
וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,
מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.
מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?
וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.
אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.
שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.
תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.
כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.
דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”
מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?
וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.
וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,
וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).
כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,
וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.
וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.
וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.
וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.
מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.
Terumah 31:343 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar)
Terumah 31:343 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.
מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.
וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp1Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,2Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.3“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.
בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.
וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.
שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.
בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.
וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.
וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.
אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.
יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.
תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.
וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.
הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).
תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot1Binah.
וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.
וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?
אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,1Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.1v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?
אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.
וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.
וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.
אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.
כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.
שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;
תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.
וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,
מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.
מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?
וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.
אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.
שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.
תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.
כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.
דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”
מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?
וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.
וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,
וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).
כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,
וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.
וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.
וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.
וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.
מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.
Terumah 31:353 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar)
Terumah 31:353 (Chapter 31) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.
מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.
וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp1Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,2Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.3“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.
בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.
וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.
שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.
בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.
וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.
וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.
אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.
יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.
תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.
וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.
וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.
הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).
תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot1Binah.
וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.
וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?
אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,1Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.1v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?
אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.
וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.
וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.
אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.
כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.
שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;
תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.
וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,
מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.
כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.
מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?
וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.
אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.
שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.
תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.
כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.
דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”
מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?
וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.
וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,
וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).
כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,
וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.
וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.
וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.
וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.
מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.
Chapter 32
Chapter 32 somebodyTerumah 32:363-367 (Chapter 32) (Terumah) (Zohar)
Terumah 32:363-367 (Chapter 32) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ וְגוֹ', רָזָא דְּרָזִין לְיַדְעֵי חָכְמְתָא, כַּד אִסְתַּלָּק בִּרְעוּתָא דְּסִתְרָא דְּכָל סִתְרִין לְמֶעְבַּד יְקָרָא לִיקָרֵיהּ, אַנְשִׁיב רוּחָא מִנְקוּדָה עִלָּאָה, דְּנָגִיד מִלְּעֵילָּא לְתַתָּא, וְשַׁוֵּי תְקּוּנֵיהּ, לְאִתְיַשְּׁבָא בְּהַאי עָלְמָא. אֲמַאי. בְּגִין דְּאִי לָא יְהֵא עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא בְּהַאי עָלְמָא, לָא יְהֵא מָאנָא לְאַרְקָא בְּהַאי עָלְמָא כְּלַל. וְאִי לָא יָרִיק לְהַאי עָלְמָא, מִיָּד אִתְאֲבִיד, וְלָא יָכִיל לְקַיְּימָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא. אֲבָל בְּגִין דְּתִקוּנֵיהּ אִיהוּ מֵהַאי עָלְמָא אִתְמְלֵי מִסִּטְרָא חֲדָא לְאַרְקָא לְהַאי עָלְמָא, וּמִסִּטְרָא אַחֲרָא לְאַרְקָא לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. וְכֹלָּא אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ כַּחֲדָא. (שמות כה) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ וְגוֹ', סוֹד הַסּוֹדוֹת לְיוֹדְעֵי הַחָכְמָה. כְּשֶׁעָלָה בְרָצוֹן סֵתֶר כָּל הַסְּתָרִים לַעֲשׂוֹת כָּבוֹד לִכְבוֹדוֹ, הֵשִׁיב רוּחַ מִנְּקֻדָּה עֶלְיוֹנָה שֶׁשּׁוֹפַעַת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְשָׁם תִּקּוּנוֹ לְהִתְיַשֵּׁב בָּעוֹלָם הַזֶּה. לָמָּה? בִּשְׁבִיל שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה עִקָּר וְשֹׁרֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִהְיֶה כְּלִי לְהוֹרִיק בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּלָל. וְאִם לֹא יָרִיק לָעוֹלָם הַזֶּה, מִיָּד נֶאֱבָד וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁתִּקּוּנוֹ הוּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא מִצַּד אֶחָד לְהוֹרִיק לָעוֹלָם הַזֶּה, וּמִצַּד אַחֵר לְהוֹרִיק לַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים. וְהַכֹּל נִזּוֹנוּ מִמֶּנּוּ כְּאֶחָד.
שְׁלִימוּ דְּתִקּוּנָא דְּהַאי רוּחָא, רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּהַאי עָלְמָא. רוּחָא דָּא אִשְׁתְּלִים, בְּזִמְנָא דַּחֲנוֹךְ וְיֶּרֶד וּמַהֲלַלְאֵל הֲווֹ בְּעָלְמָא וְכַד אַסְגִּיאוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא, אַעְדּוּ הַהוּא שְׁלִימוּ מִנֵּיהּ. לְבָתַר דְּאִתְאֲבִידוּ, אָתָא נֹחַ וְאַשְׁלִים לֵיהּ. אָתָא דּוֹר הַפְּלָגָה, אַעְדּוּ הַהוּא שְׁלִימוּ מִנֵּיהּ. אָתָא אַבְרָהָם וְאַשְׁלִים לֵיהּ. אָתוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְאַעֲדוּ לֵיהּ. אָתָא יִצְחָק וְאַשְׁלִים לֵיהּ. אָתוּ פְּלִשְׁתִּים וְחַיָּיבֵי דָּרָא וְאַעֲדוּ לֵיהּ מִנֵּיהּ. אָתָא יַעֲקֹב וּבְנוֹי, עַרְסָא שְׁלֵימָא, וְאַשְׁלִימוּ לֵיהּ. שְלֵמוּת הַתִּקּוּן שֶׁל הָרוּחַ הַזּוֹ - רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. רוּחַ זוֹ נִשְׁלְמָה בִּזְמַן שֶׁחֲנוֹךְ וְיֶרֶד וּמַהֲלְאֵל הָיוּ בָעוֹלָם, וּכְשֶׁהִתְרַבּוּ הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם זָזָה הַשְּׁלֵמוּת הַהִיא מִמֶּנּוּ. אַחַר שֶׁאָבְדוּ - בָּא נֹחַ וְהִשְׁלִים אוֹתוֹ. בָּא דּוֹר הַפְּלַגָּה וְהֵזִיז אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת מִמֶּנּוּ - בָּא אַבְרָהָם וְהִשְׁלִים אוֹתוֹ. בָּאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְהֵזִיזוּ אוֹתוֹ - בָּא יִצְחָק וְהִשְׁלִים אוֹתוֹ. בָּאוּ פְלִשְׁתִּים וְרִשְׁעֵי הַדּוֹר וְהֵזִיזוּ אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ - בָּא יַעֲקֹב וּבָנָיו, הַמִּטָּה הַשְּׁלֵמָה, וְהִשְׁלִימוּ אוֹתוֹ.
נָפְקוּ מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְנַחְתּוּ לְמִצְרַיִם, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְעַכָּבַת תַּמָּן. וּבְגִין דְּאָהַדְרִי תַּמָּן יִשְׂרָאֵל לְעוֹבָדִין דְּמִצְרָאֵי, אִתְכַּפְיָא וְאִתְעָדֵי הַהוּא שְׁלִימוּ, עַד דְּנַפְקוּ מִמִּצְרָיִם, וְאָתוּ לְמֶעְבַּד מַשְׁכְּנָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רְעוּתִי לְדַיְּירָא בֵּינַיְיכוּ, אֲבָל לָא יָכִילְנָא עַד דִּתְתַקְנוּן הַהוּא רוּחָא דִּילִי, דְּיִשְׁרֵי בְּגַּוַויְיכוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. יָצְאוּ מֵהָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, וּבִשְׁבִילָם הִתְעַכְּבָה שָׁם. וּמִשּׁוּם שֶׁחָזְרוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂי הַמִּצְרִים, נִכְנְעָה וְזָזָה אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וּבָאוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְצוֹנִי לָדוּר בֵּינֵיכֶם, אֲבָל לֹא יָכוֹל עַד שֶׁתְּתַּקְנוּ אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁלִּי שֶׁתִּשְׁרֶה בֵינֵיכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. אָמַר מֹשֶׁה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן יָכִיל לְמֵיסַב לָהּ וּלְמֶעְבַּד לָהּ. אֲמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה, לָא כְּמָה דְּאַתְּ חָשִׁיב, אֶלָּא מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְגוֹ', מֵהַהוּא רְעוּתָא וְרוּחָא דִּלְהוֹן, תִּסְבּוּן לָהּ, וְתַשְׁלִמוּן לָהּ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. אָמַר מֹשֶׁה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: מִי יָכוֹל לָקַחַת אוֹתָהּ וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, לֹא כְמוֹ שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב, אֶלָּא - מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְגוֹ', מֵאוֹתוֹ רָצוֹן וְרוּחַ שֶׁלָּהֶם תִּקְחוּ אוֹתָהּ וְתַשְׁלִימוּ אוֹתָהּ.
כַּד אָתָא שְׁלֹמֹה, אַתְקִין לְהַהוּא רוּחָא בִּשְׁלִימוּ דִּלְעֵילָּא, דְּהָא מִן יוֹמָא דְּאִשְׁתְּלִים לְתַתָּא בְּיוֹמוֹי דְּמֹשֶׁה, לָא אַעְדִּיאוּ הַהוּא שְׁלִימוּ מִנֵּיהּ. (עד דאתא שלמה) כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אִשְׁתָּדַּל לְאַשְׁלְמָא לֵיהּ לְעֵילָּא, וְשַׁאֲרִי לְאַתְקְנָא חֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, לְאִתְתַּקְנָא מֵהַהוּא חֵיזוּ עָלְמָא תַּתָּאָה, וְדָא אִיהוּ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. כְּשֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, תִּקֵּן אוֹתָהּ רוּחַ בַּשְּׁלֵמוּת שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי מִיּוֹם שֶׁנִּשְׁלְמָה לְמַטָּה בִּימֵי מֹשֶׁה לֹא הוּסְרָה אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת מִמֶּנּוּ. (עד שבא שלמה) כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁלִימוֹ לְמַעְלָה, וְהִתְחִיל לְתַקֵּן אֶת מַרְאֵה הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן לְהִתְתַּקֵּן מֵאוֹתוֹ מַרְאֶה שֶׁל הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וְזֶהוּ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.
Chapter 33
Chapter 33 somebodyTerumah 33 (Chapter 33) (Terumah) (Zohar)
Terumah 33 (Chapter 33) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה, הָא אִתְּמַר, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עַל טוּרָא דְּסִינַי, כַּד אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן. כָּל אֲמִירָה וַאֲמִירָה עָבִיד קַלָּא, וְהַהוּא קַלָּא אִתְפְּרַשׁ לְע' קַלִין, וַהֲווּ כֻּלְּהוּ נְהִירִין וְנָצְצִין לְעֵינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וַהֲווּ חֲמָאן עַיְינִין בְּעַיְינִין זִיו יְקָרָא דִּילֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רוֹאִים וַדַּאי. AND THIS IS THE HEAVE-OFFERING. We have been told that at the revelation on Mount Sinai, when the Torah was given to Israel in Ten Words, each Word became a voice, and every voice was divided into seventy voices, all of which shone and sparkled before the eyes of all Israel, so that they saw eye to eye the splendour of His Glory, as it is written: “And all the people saw the voices” (Ex. 20, 16). Yea verily, they saw.
וְהַהוּא קַלָּא הֲוָה אַתְרֵי בֵּיהּ בְּכָל חַד וְחַד מִיִּשְׂרָאֵל, וְאָמַר לוֹן, תְּקַבְּלֵנִי עֲלָךְ, בְּכַךְ וְכַךְ פִּקּוּדִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, וְאָמְרוּ הִין. אַהְדָּר לֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, וּמִתְגַּלְגְּלָא עָלֵיהּ, וַהֲוָה אַתְרֵי בֵּיהּ, וְאָמַר לֵיהּ, תְּקַבְּלֵנִי עָלָךְ בְּכַךְ עוֹנָשִׁין דִּבְאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה אָמַר הִין. לְבָתַר אַהְדָּר הַהוּא קַלָּא, וְנָשִׁיק לֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. The voice so formed warned each individual Israelite, saying: “Wilt thou accept me with all the commandments implicit in me?” To which the reply came: “Yes”. Then the voice circled round his head once more, asking: “Wilt thou accept me with all the penalties attached to me in the Law?” And again he answered “Yes”. Then the voice turned and kissed him on the mouth, as it is written: “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (S.S. 1, 2).
וּכְדֵין כָּל מָה דַּהֲווֹ חֲמָאן יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא זִמְנָא, הֲווֹ חֲמָאן גּוֹ חַד נְהוֹרָא, דְּקַבִּיל כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין אַחֲרָנִין, וַהֲווּ תָּאָבִין לְמֵחמֵי. אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא נְהוֹרָא דְּחָמִיתוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, דְּקַבִּיל כָּל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין, וְתִיאוּבְתָּא דִּלְכוֹן עָלֵיהּ, תְּקַבְּלוּן לָהּ וְתִסְבוּן לָהּ לְגַּבַּיְיכוּ, וְאִינּוּן גַּוְונִין דְּאִיהִי מְקַבְּלָא, אִלֵּין אִינּוּן זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְגוֹ'. And all that the Israelites saw then they beheld in one Light (the Shekinah) in which were focused all the other lights, and they yearned to possess it. Said the Holy One, blessed be He, unto them: “This light which ye have seen on Mount Sinai, in which all the colours of the other lights are combined, and which ye so desire, shall be yours: have it, take it unto yourselves!” And these colours which she combines are the gold, silver, brass, etc., mentioned here.1Gold symbolizing Severity, silver Grace, and brass Beauty.
דָּבָר אַחֵר יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, מַאי קָא חָמָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אָעִיל מִלֵּי דִּרְחִימוּ בֵּין עָלְמָא עִלָּאָה לְעָלְמָא תַּתָּאָה, וְשֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא דִּרְחִימוּ דְּאָעִיל בֵּינַיְיהוּ, יִשָּׁקֵנִי אִיהוּ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ (קכ"ד ע"ב) וְהָכִי אִיהוּ, דְּלֵית רְחִימוּ דִּדְבֵיקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא, בַּר (רנ"ו ע"ב) נְשִׁיקָה. וּנְשִׁיקָה בְּפוּמָא, דְּאִיהִי מַבּוּעָא דְּרוּחָא, וּמַפְקָנוּ דִּילֵיהּ. וְכַד נַשְׁקִין דָּא לְדָא, מִתְדַּבְּקָן רוּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ חַד, וּכְדֵין אִיהוּ רְחִימוּ חַד. Another interpretation of “Let him kiss me with the kisses of his mouth” is as follows’ What prompted King Solomon, when recording words of love between the Upper and the Lower world, to begin with the words, “Let him kiss me”? The reason is, as has been laid down, that no other love is like unto the ecstasy of the moment when spirit (ruah=breath) cleaves to spirit in a kiss, more especially a kiss on the mouth, which is the well of spirit (breath) and its medium. When mouth meets mouth, spirits unite the one with the other, and become one-one love.
בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה, הֲוָה אָמַר עַל הַאי קְרָא, נְשִׁיקָה דִּרְחִימוּ אִתְפָּשַׁט לְד' רוּחִין, וְד' רוּחִין מִתְדַּבְּקָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא וְסַלְּקִין בְּד' אַתְוָון, וְאִינּוּן אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא תָּלֵי בְּהוּ, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּלְיָין בְּהוּ. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים תָּלֵי בְּהוּ. וּמַאן אִיהוּ. אַהֲבָ"ה. וְאִינּוּן רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאִינּוּן חַבְרוּתָא וּדְבֵקוּתָא וּשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. In the Book of the first R. Humnuna the Ancient it is said of this sentence, “the kiss of love expands in four directions (ruhoth), and these are unified in one, and this is part of the secret of Faith”. The Four spirits ascend in four letters, these being the letters from which depends the Holy Name, and with it all things that are, both above and below. Also the hymning of the Song of Songs derives its meaning therefrom. And what are these four letters? A H B H (Love), which form a supernal chariot. They constitute the linking of all things into a perfect whole.
אִלֵּין אַתְוָון. ד' רוּחִין אִינּוּן. וְאִינּוּן רוּחִין דִּרְחִימוּ וְחֶדְוָה דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא בְּלָא עֲצִיבוּ כְּלַל. ד' רוּחִין אִינּוּן בִּנְשִׁיקָה, כָּל חַד וְחַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ. וְכַד הַאי רוּחָא כָּלִיל בְּאַחֲרָא, וְהַהוּא אַחֲרָא כָּלִיל בְּהַאי. אִתְעָבִידוּ תְּרֵין רוּחִין כַּחֲדָא. וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן בִּדְבִּיקוּ חַד, אִינּוּן אַרְבַּע בִּשְׁלִימוּ, וְנַבְעִין דָּא בְּדָא, וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא. These four letters are the four directions of the love and joy of all the limbs of the Body without any sadness at all. Four directions are there in the kiss,1ie. Four ways of combining the Ietters of the Holy Name. each one fulfilling itself in union with the other. And when two spirits thus become mutually interlocked they form two which are as one, and thus the four form one perfect whole.
וְכַד מִתְפַּשְּׁטָן, (נ"א מתפרשן) אִתְעָבִיד מֵאִינּוּן אַרְבַּע רוּחִין חַד אִיבָּא, וְאִיהוּ רוּחָא חֲדָא דְּכָלִיל מְד' רוּחִין. וְדָא סָלִיק וּבָקַע רְקִיעִין, עַד (רכ"ג ע"ב) דְּסָלִיק וְיָתִיב לְגַבֵּי חַד הֵיכָלָא. דְּאִתְקְרֵי הֵיכָלָא דְּאַהֲבָה, וְאִיהוּ הֵיכָלָא דְּכָל רְחִימוּ תַּלְיָא בֵּיהּ. וְהַהִיא רוּחָא הָכִי אִקְרֵי אַהֲבָה, וְכַד הַאי רוּחָא סָלִיק אִתְּעַר לְהַהוּא הֵיכָלָא, לְאִתְחַבְּרָא לְעֵילָּא. When they separate, there is formed from these four a certain offspring, a spirit formed of four spirits which ascends and splits the firmaments until it reaches a palace which is called the “Palace of Love”, because all love is centred there; and therefore this spirit is also called “Love”. When that spirit ascends to this Palace, it incites the Palace to attach itself to that which is above.
ד ' אַתְוָון אִינּוּן, לְגַבֵּי ד' רוּחִין. וְאִינּוּן אַהֲבָה. וְאִיבָּא דִּלְהוֹן אַהֲבָה. כַּד מִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא, מִיַּד אִתְּעַר דָּא בִּסְטַר דָּא וְדָא בִּסְטַר דָּא. א'. מִיָּד נָפִיק ה', וְאִתְחַבָּר בְּא', מִתְדָּבַק בִּדְבִיקוּ בִּרְחִימוּ. וְאִתְעֲבִידוּ (נ"א ואתערו) תְּרֵין אַתְוָון אַחֲרָנִין, ב' ה', וְאִתְכְּלִילוּ רוּחִין בְּרוּחִין בִּדְבִּיקוּ דִּרְחִימוּ, וּפַרְחִין אִלֵּין אַתְוָון מִנַּיְיהוּ, בְּהַהוּא רוּחָא דְּסָלִיק, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. As we have said, there are four letters which proceed in four directions, and they are the letters which spell the word Love. Their fruit is Love. When they unite, one is active towards one direction, another towards the opposite direction. First comes the letter Aleph (in A H B H). Then comes the letter He’, which unites itself with the Aleph in love. From these two other letters issue Beth and He, and spirits are interlocked with spirits in love. Then the letters arise and float away in the breath of that spirit which ascended, and adorn themselves within it in the proper fashion.
כֵּיוָן דְּאָזִיל וְסָלִיק הַהוּא אַהֲבָה שְׁלֵימָא, כְּלִילָא בְּכָל אִינּוּן אַרְבַּע רוּחִין, פָּגַע בְּחַד מְמָנָא עִלָּאָה רַבְרְבָא, דִּי מְמָנָא עַל אֶלֶף וּתְשַׁע מֵאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וְאִיהוּ מְמָנָא עַל נְגִידוּ דִּתְלֵיסָר נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, דְּנַגְדָּא מֵרָזָא דְּטַלָא דִּלְעֵילָּא. וְהַהוּא נְגִידוּ אִתְקְרֵי מַיִם רַבִּים. כֵּיוָן דְּפָגַע לְגַבֵּי הַהוּא רַב מַשְׁרְיָין קָאִים לְגַבֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לְאַעְכָּבָא לֵיהּ, וְאַעֳבַר בְּהוּ עַד דְּאָעִיל לְגַבֵּי הֵיכָל אַהֲבָ"ה. When love, thus consummated according to those four directions, ascends aloft, it meets with a celestial Chief who is appointed over one thousand nine hundred and ninety firmaments and over the outward flowing of the thirteen streams of pure balsam which descend from the mysterious supernal Dew. That outflow is called “Mighty Waters”. This Chief tries to prevent the spirit from proceeding, but does not prevail, and it makes its way to the Palace of Love.
עַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, בְּסִיוּם שְׁבָחֵיהּ, (שיר השירים ח׳:ז׳) מַיִם רַבִּים לא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה. מַיִם רַבִּים: אִלֵּין מַיִם עִלָּאִין דְּנַגְדִּין גּוֹ (ס"א מגו) טַלָּא עִלָּאָה. וּנְהָרוֹת לָא יִשְׁטְפוּהָ: אִלֵּין אִינּוּן נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, דְּאִינּוּן תְּלֵיסַר. הַהוּא מְמָנָא אִיהוּ מַלְאָכָא דְּשָׁלִיחַ מִן קֳדָם יְיָ', וְדָא אִיהוּ רַב מַשִּׁרְיָין דְּקָשִׁיר כִּתְרִין לְמָארֵיהּ, רָזָא אַכְתָרִיאֵ"ל, מְעַטֵּר עִטְרִין לְמָארֵיהּ, בִּשְׁמָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא, יְהוָֹה יָהּ צְבָאוֹת. Concerning this matter, Solomon speaks at the end of his Canticle, saying: “Many waters cannot quench love, neither can the floods drown it” (S.S. 8, 7). This refers to the supernal waters which we have just mentioned-those that descend from the Supernal Dew-and to the thirteen streams of pure balsam. The Chief of whom we have spoken is an angel sent forth by the Holy One, blessed be He. He is lord over many celestial hosts. He wreathes crowns for his Lord, and this is the significance of his name, Akathriel (God-crowning); for he prepares crowns from the graven and inscribed Name Y H V H J H Zebaoth.
כֵּיוָן דְּאָעִיל לְגַבֵּי הֵיכָל (נ"א דאזיל וסליק ההוא) אַהֲבָה, אִתְעַר רְחִימוּ דְּנְשִׁיקִין עִלָּאִין, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ט:י״א) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, לְמֶהֱוֵי נְשִׁיקִין דִּרְחִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְאִינּוּן נְשִׁיקִין שֵׁירוּתָא דְּאִתְעֲרוּ דְּכָל רְחִימוּ, וְאִתְדַּבְּקוּתָא וְקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ שֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא אִיהוּ יִשָּׁקֵנִי. When that love spirit enters the Palace of Love the love-yearning for the supernal kisses is aroused, those concerning which it is written: “And Jacob kissed Rachel” (Gen. 29, 11), so that the kisses of the supernal love are duly brought forth, and they are the beginning of the awakening of all supernal love, attachment and union. For this reason the Hymn begins with the words: “Let him kiss me with the kisses of his mouth.”
מַאן יִשָּׁקֵנִי. הַהוּא דְּסָתִים גּוֹ סְתִימוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין בֵּיהּ תַּלְיָין נְשִׁיקִין וְנָשִׁיק לְתַתָּא. תָּא חֲזֵי, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, לֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִיהוּ גַּלֵּי מִנֵּיהּ נְהִירוּ חַד דָּקִיק סָתִים, דְּלָא אִתְגְּלֵי בַּר בְּחַד שְׁבִיל דָּקִיק דְּאִתְפָּשַּׁט מִגַּוֵיהּ, וְאִיהוּ נְהִירוּ דְּנָהִיר לְכֹלָּא. וְדָא אִתְּעֲרוּ דְּכָל רָזִין עִלָּאִין. וְאִיהוּ סָתִים. לְזִמְנִין סָתִים, לְזִמְנִין אִתְגַּלְיָא. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְגַּלְיָא כְּלַל. וְאִתְּעֲרוּ דִּסְלִיקוּ דְּנְשִׁיקִין בֵּיהּ תַּלְיָין. וּמִגּוֹ דְּאִיהוּ סָתִים, שֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא בְּאֹרַח סָתִים אִיהוּ. Now who is “he”? He who is hidden within the supernal concealment. Can, then, the Most Recondite be the fount of kisses, and kiss that which is below? See now. The Most Recondite is beyond cognition, but reveals of Himself a tenuous and veiled brightness shining only along a narrow path which extends from Him, and this is the brightness that irradiates all. This is the starting-point of all esoteric mysteries, itself being unknowable. Or rather, it is sometimes indiscoverable, sometimes discoverable, but even were it wholly indiscoverable the impulse to the ascending of kisses still depends on it. And because He is veiled, the Canticle also begins with a veiled expression, “let him kiss me”, to wit, Him who is veiled above.
וְאִי בֵּיהּ תַּלְיָין מַה בָּעֵי יַעֲקֹב הָכָא, דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָין נְשִׁיקִין. אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. יִשָּׁקֵנִי, הַהוּא דְּסָתִים לְעֵילָּא. וּבְמָּה. בְּהַהוּא רְתִיכָא (נ"א בוצינא) עִלָּאָה, דְּכָל גַּוְונִין תַּלְיָין וּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ. וְהַאי אִיהוּ יַעֲקֹב. כְּמָה דְּאַמְרִינָן, דְּבֵיקוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּמַלְכָּא בִּבְרָא דִּילֵיהּ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב (שיר השירים א׳:ב׳) מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. And with what shall he kiss? With that supernal Chariot from which all colours depend, and in which all are united. Therefore it says, “With the kisses of his mouth”.
כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ, אַהְדָּר לְגַבֵּי שִׁמְשָׁא, דְּאַנְהִיר לָהּ לְסִיהֲרָא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּאִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין, וְאִיהוּ נָטִיל נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ, וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא. וְאִינּוּן בּוּצִינִין (נ"א נשיקין) עִלָּאִין, וְאִיהוּ נָטִיל נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ, וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא וְאִינּוּן בּוּצִינִין דְּמִזְדַּוְּוגִין בֵּיהּ, מֵאָן אֲתָר נַהֲרִין. הָדָר וְאָמַר מִיָּיִן, מֵהַהוּא יַיִן דְּמִנְטְרָא, מֵהַהוּא יַיִן דְּאִיהוּ חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא יַיִן, דְּיָהִיב חַיִּין וְחֶדְוָה לְכֹלָּא. דָּא אֱלהִים חַיִּים, יַיִן, דְּיָהִיב חַיִּין וְחֶדְוָה לְכֹלָּא. “For thy love is better than wine” (lit. good from wine): this denotes the Sun which gives light to the Moon from the radiance of those supernal kisses, which He gathers up and passes on to the Moon. And from whence is that light derived? From the “preserved wine”, from the “wine” which is the joy of all joys. And who is this Wine which gives life and joy to all? Elohim Hayyim (Living God).
תּוּ מִיָּיִן, מֵהַהוּא שְׁמָא דְּאִקְרֵי ידִוִֹ"ד, דָּא אִיהוּ יַיִן דְּחֶדְוָה דִּרְחִימוּ דְּרַחֲמֵי, וּמִן דָּא, כֻּלְּהוּ נְהִירִין וְחַדָּאן. אָתוּ חַבְרַיָּיא וְנָשִׁיקוּ לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. (כד מטו לגבי דרבי שמעון סדרו מילין קמיה) Also the “Wine of the Name TETRAGRAMMATON”, the joy of love and mercy, the source of all life and joy.’ The Companions then came and kissed R. Jose on his head.
בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, יָדַעְנָא וַדַּאי דְּרוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה קָא מְכַשְׁכְּשָׁא (ד"א מנצצא) בְּכוּ, זַכָּאָה דָּרָא דָּא, דְּהָא לָא יְהֵא כְּדָרָא דָּא, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְהַדְּרַת לְעַתִּיקוּתָהָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon wept, and said: ‘I know for a certainty that the Holy Spirit from above has made itself manifest here.’ They all wept with joy, and he continued: ‘Blessed is this generation! There will be none other like unto it until King Messiah shall appear, when the Torah shall be restored to her ancient pride of place. Blessed are the righteous in this world and in the world to come!’
Terumah 33:380 (Chapter 33) (Terumah) (Zohar)
Terumah 33:380 (Chapter 33) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה, הָא אִתְּמַר, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עַל טוּרָא דְּסִינַי, כַּד אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן. כָּל אֲמִירָה וַאֲמִירָה עָבִיד קַלָּא, וְהַהוּא קַלָּא אִתְפְּרַשׁ לְע' קַלִין, וַהֲווּ כֻּלְּהוּ נְהִירִין וְנָצְצִין לְעֵינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וַהֲווּ חֲמָאן עַיְינִין בְּעַיְינִין זִיו יְקָרָא דִּילֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רוֹאִים וַדַּאי. AND THIS IS THE HEAVE-OFFERING. We have been told that at the revelation on Mount Sinai, when the Torah was given to Israel in Ten Words, each Word became a voice, and every voice was divided into seventy voices, all of which shone and sparkled before the eyes of all Israel, so that they saw eye to eye the splendour of His Glory, as it is written: “And all the people saw the voices” (Ex. 20, 16). Yea verily, they saw.
וְהַהוּא קַלָּא הֲוָה אַתְרֵי בֵּיהּ בְּכָל חַד וְחַד מִיִּשְׂרָאֵל, וְאָמַר לוֹן, תְּקַבְּלֵנִי עֲלָךְ, בְּכַךְ וְכַךְ פִּקּוּדִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, וְאָמְרוּ הִין. אַהְדָּר לֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, וּמִתְגַּלְגְּלָא עָלֵיהּ, וַהֲוָה אַתְרֵי בֵּיהּ, וְאָמַר לֵיהּ, תְּקַבְּלֵנִי עָלָךְ בְּכַךְ עוֹנָשִׁין דִּבְאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה אָמַר הִין. לְבָתַר אַהְדָּר הַהוּא קַלָּא, וְנָשִׁיק לֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. The voice so formed warned each individual Israelite, saying: “Wilt thou accept me with all the commandments implicit in me?” To which the reply came: “Yes”. Then the voice circled round his head once more, asking: “Wilt thou accept me with all the penalties attached to me in the Law?” And again he answered “Yes”. Then the voice turned and kissed him on the mouth, as it is written: “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (S.S. 1, 2).
וּכְדֵין כָּל מָה דַּהֲווֹ חֲמָאן יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא זִמְנָא, הֲווֹ חֲמָאן גּוֹ חַד נְהוֹרָא, דְּקַבִּיל כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין אַחֲרָנִין, וַהֲווּ תָּאָבִין לְמֵחמֵי. אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא נְהוֹרָא דְּחָמִיתוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, דְּקַבִּיל כָּל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין, וְתִיאוּבְתָּא דִּלְכוֹן עָלֵיהּ, תְּקַבְּלוּן לָהּ וְתִסְבוּן לָהּ לְגַּבַּיְיכוּ, וְאִינּוּן גַּוְונִין דְּאִיהִי מְקַבְּלָא, אִלֵּין אִינּוּן זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְגוֹ'. And all that the Israelites saw then they beheld in one Light (the Shekinah) in which were focused all the other lights, and they yearned to possess it. Said the Holy One, blessed be He, unto them: “This light which ye have seen on Mount Sinai, in which all the colours of the other lights are combined, and which ye so desire, shall be yours: have it, take it unto yourselves!” And these colours which she combines are the gold, silver, brass, etc., mentioned here.1Gold symbolizing Severity, silver Grace, and brass Beauty.
דָּבָר אַחֵר יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, מַאי קָא חָמָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אָעִיל מִלֵּי דִּרְחִימוּ בֵּין עָלְמָא עִלָּאָה לְעָלְמָא תַּתָּאָה, וְשֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא דִּרְחִימוּ דְּאָעִיל בֵּינַיְיהוּ, יִשָּׁקֵנִי אִיהוּ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ (קכ"ד ע"ב) וְהָכִי אִיהוּ, דְּלֵית רְחִימוּ דִּדְבֵיקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא, בַּר (רנ"ו ע"ב) נְשִׁיקָה. וּנְשִׁיקָה בְּפוּמָא, דְּאִיהִי מַבּוּעָא דְּרוּחָא, וּמַפְקָנוּ דִּילֵיהּ. וְכַד נַשְׁקִין דָּא לְדָא, מִתְדַּבְּקָן רוּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ חַד, וּכְדֵין אִיהוּ רְחִימוּ חַד. Another interpretation of “Let him kiss me with the kisses of his mouth” is as follows’ What prompted King Solomon, when recording words of love between the Upper and the Lower world, to begin with the words, “Let him kiss me”? The reason is, as has been laid down, that no other love is like unto the ecstasy of the moment when spirit (ruah=breath) cleaves to spirit in a kiss, more especially a kiss on the mouth, which is the well of spirit (breath) and its medium. When mouth meets mouth, spirits unite the one with the other, and become one-one love.
בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה, הֲוָה אָמַר עַל הַאי קְרָא, נְשִׁיקָה דִּרְחִימוּ אִתְפָּשַׁט לְד' רוּחִין, וְד' רוּחִין מִתְדַּבְּקָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא וְסַלְּקִין בְּד' אַתְוָון, וְאִינּוּן אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא תָּלֵי בְּהוּ, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּלְיָין בְּהוּ. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים תָּלֵי בְּהוּ. וּמַאן אִיהוּ. אַהֲבָ"ה. וְאִינּוּן רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאִינּוּן חַבְרוּתָא וּדְבֵקוּתָא וּשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. In the Book of the first R. Humnuna the Ancient it is said of this sentence, “the kiss of love expands in four directions (ruhoth), and these are unified in one, and this is part of the secret of Faith”. The Four spirits ascend in four letters, these being the letters from which depends the Holy Name, and with it all things that are, both above and below. Also the hymning of the Song of Songs derives its meaning therefrom. And what are these four letters? A H B H (Love), which form a supernal chariot. They constitute the linking of all things into a perfect whole.
אִלֵּין אַתְוָון. ד' רוּחִין אִינּוּן. וְאִינּוּן רוּחִין דִּרְחִימוּ וְחֶדְוָה דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא בְּלָא עֲצִיבוּ כְּלַל. ד' רוּחִין אִינּוּן בִּנְשִׁיקָה, כָּל חַד וְחַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ. וְכַד הַאי רוּחָא כָּלִיל בְּאַחֲרָא, וְהַהוּא אַחֲרָא כָּלִיל בְּהַאי. אִתְעָבִידוּ תְּרֵין רוּחִין כַּחֲדָא. וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן בִּדְבִּיקוּ חַד, אִינּוּן אַרְבַּע בִּשְׁלִימוּ, וְנַבְעִין דָּא בְּדָא, וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא. These four letters are the four directions of the love and joy of all the limbs of the Body without any sadness at all. Four directions are there in the kiss,1ie. Four ways of combining the Ietters of the Holy Name. each one fulfilling itself in union with the other. And when two spirits thus become mutually interlocked they form two which are as one, and thus the four form one perfect whole.
וְכַד מִתְפַּשְּׁטָן, (נ"א מתפרשן) אִתְעָבִיד מֵאִינּוּן אַרְבַּע רוּחִין חַד אִיבָּא, וְאִיהוּ רוּחָא חֲדָא דְּכָלִיל מְד' רוּחִין. וְדָא סָלִיק וּבָקַע רְקִיעִין, עַד (רכ"ג ע"ב) דְּסָלִיק וְיָתִיב לְגַבֵּי חַד הֵיכָלָא. דְּאִתְקְרֵי הֵיכָלָא דְּאַהֲבָה, וְאִיהוּ הֵיכָלָא דְּכָל רְחִימוּ תַּלְיָא בֵּיהּ. וְהַהִיא רוּחָא הָכִי אִקְרֵי אַהֲבָה, וְכַד הַאי רוּחָא סָלִיק אִתְּעַר לְהַהוּא הֵיכָלָא, לְאִתְחַבְּרָא לְעֵילָּא. When they separate, there is formed from these four a certain offspring, a spirit formed of four spirits which ascends and splits the firmaments until it reaches a palace which is called the “Palace of Love”, because all love is centred there; and therefore this spirit is also called “Love”. When that spirit ascends to this Palace, it incites the Palace to attach itself to that which is above.
ד ' אַתְוָון אִינּוּן, לְגַבֵּי ד' רוּחִין. וְאִינּוּן אַהֲבָה. וְאִיבָּא דִּלְהוֹן אַהֲבָה. כַּד מִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא, מִיַּד אִתְּעַר דָּא בִּסְטַר דָּא וְדָא בִּסְטַר דָּא. א'. מִיָּד נָפִיק ה', וְאִתְחַבָּר בְּא', מִתְדָּבַק בִּדְבִיקוּ בִּרְחִימוּ. וְאִתְעֲבִידוּ (נ"א ואתערו) תְּרֵין אַתְוָון אַחֲרָנִין, ב' ה', וְאִתְכְּלִילוּ רוּחִין בְּרוּחִין בִּדְבִּיקוּ דִּרְחִימוּ, וּפַרְחִין אִלֵּין אַתְוָון מִנַּיְיהוּ, בְּהַהוּא רוּחָא דְּסָלִיק, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. As we have said, there are four letters which proceed in four directions, and they are the letters which spell the word Love. Their fruit is Love. When they unite, one is active towards one direction, another towards the opposite direction. First comes the letter Aleph (in A H B H). Then comes the letter He’, which unites itself with the Aleph in love. From these two other letters issue Beth and He, and spirits are interlocked with spirits in love. Then the letters arise and float away in the breath of that spirit which ascended, and adorn themselves within it in the proper fashion.
כֵּיוָן דְּאָזִיל וְסָלִיק הַהוּא אַהֲבָה שְׁלֵימָא, כְּלִילָא בְּכָל אִינּוּן אַרְבַּע רוּחִין, פָּגַע בְּחַד מְמָנָא עִלָּאָה רַבְרְבָא, דִּי מְמָנָא עַל אֶלֶף וּתְשַׁע מֵאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וְאִיהוּ מְמָנָא עַל נְגִידוּ דִּתְלֵיסָר נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, דְּנַגְדָּא מֵרָזָא דְּטַלָא דִּלְעֵילָּא. וְהַהוּא נְגִידוּ אִתְקְרֵי מַיִם רַבִּים. כֵּיוָן דְּפָגַע לְגַבֵּי הַהוּא רַב מַשְׁרְיָין קָאִים לְגַבֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לְאַעְכָּבָא לֵיהּ, וְאַעֳבַר בְּהוּ עַד דְּאָעִיל לְגַבֵּי הֵיכָל אַהֲבָ"ה. When love, thus consummated according to those four directions, ascends aloft, it meets with a celestial Chief who is appointed over one thousand nine hundred and ninety firmaments and over the outward flowing of the thirteen streams of pure balsam which descend from the mysterious supernal Dew. That outflow is called “Mighty Waters”. This Chief tries to prevent the spirit from proceeding, but does not prevail, and it makes its way to the Palace of Love.
עַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, בְּסִיוּם שְׁבָחֵיהּ, (שיר השירים ח׳:ז׳) מַיִם רַבִּים לא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה. מַיִם רַבִּים: אִלֵּין מַיִם עִלָּאִין דְּנַגְדִּין גּוֹ (ס"א מגו) טַלָּא עִלָּאָה. וּנְהָרוֹת לָא יִשְׁטְפוּהָ: אִלֵּין אִינּוּן נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, דְּאִינּוּן תְּלֵיסַר. הַהוּא מְמָנָא אִיהוּ מַלְאָכָא דְּשָׁלִיחַ מִן קֳדָם יְיָ', וְדָא אִיהוּ רַב מַשִּׁרְיָין דְּקָשִׁיר כִּתְרִין לְמָארֵיהּ, רָזָא אַכְתָרִיאֵ"ל, מְעַטֵּר עִטְרִין לְמָארֵיהּ, בִּשְׁמָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא, יְהוָֹה יָהּ צְבָאוֹת. Concerning this matter, Solomon speaks at the end of his Canticle, saying: “Many waters cannot quench love, neither can the floods drown it” (S.S. 8, 7). This refers to the supernal waters which we have just mentioned-those that descend from the Supernal Dew-and to the thirteen streams of pure balsam. The Chief of whom we have spoken is an angel sent forth by the Holy One, blessed be He. He is lord over many celestial hosts. He wreathes crowns for his Lord, and this is the significance of his name, Akathriel (God-crowning); for he prepares crowns from the graven and inscribed Name Y H V H J H Zebaoth.
כֵּיוָן דְּאָעִיל לְגַבֵּי הֵיכָל (נ"א דאזיל וסליק ההוא) אַהֲבָה, אִתְעַר רְחִימוּ דְּנְשִׁיקִין עִלָּאִין, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ט:י״א) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, לְמֶהֱוֵי נְשִׁיקִין דִּרְחִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְאִינּוּן נְשִׁיקִין שֵׁירוּתָא דְּאִתְעֲרוּ דְּכָל רְחִימוּ, וְאִתְדַּבְּקוּתָא וְקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ שֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא אִיהוּ יִשָּׁקֵנִי. When that love spirit enters the Palace of Love the love-yearning for the supernal kisses is aroused, those concerning which it is written: “And Jacob kissed Rachel” (Gen. 29, 11), so that the kisses of the supernal love are duly brought forth, and they are the beginning of the awakening of all supernal love, attachment and union. For this reason the Hymn begins with the words: “Let him kiss me with the kisses of his mouth.”
מַאן יִשָּׁקֵנִי. הַהוּא דְּסָתִים גּוֹ סְתִימוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין בֵּיהּ תַּלְיָין נְשִׁיקִין וְנָשִׁיק לְתַתָּא. תָּא חֲזֵי, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, לֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ, וְאִיהוּ גַּלֵּי מִנֵּיהּ נְהִירוּ חַד דָּקִיק סָתִים, דְּלָא אִתְגְּלֵי בַּר בְּחַד שְׁבִיל דָּקִיק דְּאִתְפָּשַּׁט מִגַּוֵיהּ, וְאִיהוּ נְהִירוּ דְּנָהִיר לְכֹלָּא. וְדָא אִתְּעֲרוּ דְּכָל רָזִין עִלָּאִין. וְאִיהוּ סָתִים. לְזִמְנִין סָתִים, לְזִמְנִין אִתְגַּלְיָא. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְגַּלְיָא כְּלַל. וְאִתְּעֲרוּ דִּסְלִיקוּ דְּנְשִׁיקִין בֵּיהּ תַּלְיָין. וּמִגּוֹ דְּאִיהוּ סָתִים, שֵׁירוּתָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא בְּאֹרַח סָתִים אִיהוּ. Now who is “he”? He who is hidden within the supernal concealment. Can, then, the Most Recondite be the fount of kisses, and kiss that which is below? See now. The Most Recondite is beyond cognition, but reveals of Himself a tenuous and veiled brightness shining only along a narrow path which extends from Him, and this is the brightness that irradiates all. This is the starting-point of all esoteric mysteries, itself being unknowable. Or rather, it is sometimes indiscoverable, sometimes discoverable, but even were it wholly indiscoverable the impulse to the ascending of kisses still depends on it. And because He is veiled, the Canticle also begins with a veiled expression, “let him kiss me”, to wit, Him who is veiled above.
וְאִי בֵּיהּ תַּלְיָין מַה בָּעֵי יַעֲקֹב הָכָא, דְּהָא בֵּיהּ תַּלְיָין נְשִׁיקִין. אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. יִשָּׁקֵנִי, הַהוּא דְּסָתִים לְעֵילָּא. וּבְמָּה. בְּהַהוּא רְתִיכָא (נ"א בוצינא) עִלָּאָה, דְּכָל גַּוְונִין תַּלְיָין וּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ. וְהַאי אִיהוּ יַעֲקֹב. כְּמָה דְּאַמְרִינָן, דְּבֵיקוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּמַלְכָּא בִּבְרָא דִּילֵיהּ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב (שיר השירים א׳:ב׳) מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. And with what shall he kiss? With that supernal Chariot from which all colours depend, and in which all are united. Therefore it says, “With the kisses of his mouth”.
כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ, אַהְדָּר לְגַבֵּי שִׁמְשָׁא, דְּאַנְהִיר לָהּ לְסִיהֲרָא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּאִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין, וְאִיהוּ נָטִיל נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ, וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא. וְאִינּוּן בּוּצִינִין (נ"א נשיקין) עִלָּאִין, וְאִיהוּ נָטִיל נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ, וְאַנְהִיר לְסִיהֲרָא וְאִינּוּן בּוּצִינִין דְּמִזְדַּוְּוגִין בֵּיהּ, מֵאָן אֲתָר נַהֲרִין. הָדָר וְאָמַר מִיָּיִן, מֵהַהוּא יַיִן דְּמִנְטְרָא, מֵהַהוּא יַיִן דְּאִיהוּ חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא יַיִן, דְּיָהִיב חַיִּין וְחֶדְוָה לְכֹלָּא. דָּא אֱלהִים חַיִּים, יַיִן, דְּיָהִיב חַיִּין וְחֶדְוָה לְכֹלָּא. “For thy love is better than wine” (lit. good from wine): this denotes the Sun which gives light to the Moon from the radiance of those supernal kisses, which He gathers up and passes on to the Moon. And from whence is that light derived? From the “preserved wine”, from the “wine” which is the joy of all joys. And who is this Wine which gives life and joy to all? Elohim Hayyim (Living God).
תּוּ מִיָּיִן, מֵהַהוּא שְׁמָא דְּאִקְרֵי ידִוִֹ"ד, דָּא אִיהוּ יַיִן דְּחֶדְוָה דִּרְחִימוּ דְּרַחֲמֵי, וּמִן דָּא, כֻּלְּהוּ נְהִירִין וְחַדָּאן. אָתוּ חַבְרַיָּיא וְנָשִׁיקוּ לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. (כד מטו לגבי דרבי שמעון סדרו מילין קמיה) Also the “Wine of the Name TETRAGRAMMATON”, the joy of love and mercy, the source of all life and joy.’ The Companions then came and kissed R. Jose on his head.
בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, יָדַעְנָא וַדַּאי דְּרוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה קָא מְכַשְׁכְּשָׁא (ד"א מנצצא) בְּכוּ, זַכָּאָה דָּרָא דָּא, דְּהָא לָא יְהֵא כְּדָרָא דָּא, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְהַדְּרַת לְעַתִּיקוּתָהָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon wept, and said: ‘I know for a certainty that the Holy Spirit from above has made itself manifest here.’ They all wept with joy, and he continued: ‘Blessed is this generation! There will be none other like unto it until King Messiah shall appear, when the Torah shall be restored to her ancient pride of place. Blessed are the righteous in this world and in the world to come!’
Chapter 34
Chapter 34 somebodyTerumah 34 (Chapter 34) (Terumah) (Zohar)
Terumah 34 (Chapter 34) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, וְרָזִין דִּילֵיהּ הָא אִתְּמַר. אֲבָל (פשטא) רָזָא דִּקְרָא הָכִי אוֹלִיפְנָא, וְקַשְׁיָין קְרָאֵי, דְּאִי אִינּוּן בְּרָזָא דִּלְתַתָּא קַשְׁיָין אֲהַדְדֵי. וְאִי בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא לָא אִינּוּן בִּנְהִירוּ. (אלא הכי הוא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה שַׁפִּיר. תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי קַשְׁיָא. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם קַשְׁיָא וְדָּא (ס"א ודאי) כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. AND THIS IS THE HEAVE-OFFERING WHICH YE SHALL TAKE FROM THEM. Said R. Eleazar: This verse has been interpreted and the inner mystery thereof explained. But there is evidently a contradiction between the above verse (where it says “That they take Me a heave-offering”) and this. First it says, “take Me”; then “take My heaveoffering”; then “take from them”.
אֶלָּא הָכִי אִיהוּ, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מַאן. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מֵאֵת כָּל אִישׁ: אִלֵּין מַלְאָכִין עִלָּאִין לְעֵילָּא, בְּגִין דְּעַלֵיהוֹן אִיהִי תְּרוּמָה, אַרָמוּתָא דְּאִינּוּן אָרִימוּ לָהּ תָּדִיר לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה דְּהָא אִינּוּן סַלְּקִין לָהּ תָּדִיר, לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְכַד יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, אִינּוּן נַטְלִין לָהּ מִנַּיְיהוּ, וְנַחְתִּין לָהּ לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וּמַאן אִינּוּן. אִינּוּן אַרְבַּע דְּאָרִימוּ לָהּ לְעֵילָּא. דְּהַהוּא לֵב אִתְרְעֵי בְּהוּ. וְהַהִיא תְּרוּמָה. אִיהִי זַקְפָא עָלַיְיהוּ. However, the whole meaning amounts to this: “Take Me (as) a heave-offering”- but who should take? The children of Israel. And from whom should they take? “From every man whose heart impells him”, namely from the supernal angels above, upon whom this “Heave” (the Shekinah) is raised, those who do perpetually raise Her up to the Supernal King; and when Israel is worthy, they take Her from them and bring Her down. Who are those angels? The four who raise Her, and in whom the Heart (God) takes delight.
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי קַיָּימָא עָלַיְיהוּ, וּמַנְחָא עַל גַּבַּיְיהוּ. תִּקְחוּ: תִּסְבוּן לָהּ מִנַּיְיהוּ לְנַחְתָּהָא לְתַתָּא. וּבְמַה. בְּזִמְנָא דָּא, בְּאִינּוּן עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאן, בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְחַזְיָין לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּאִינּוּן פּוּלְחָנִין (אחרנין.) וְאִינּוּן גַּוְונִין אַמְשְׁכָאן לְתַתָּא הַהוּא אַרָמוּתָא, וְנַצְחָן גַּוְונִין דִּלְתַתָּא, לְאִינוּן גַּוְונִין דִּלְעֵילָּא, וּמַשְׁכִין לוֹן גַּוְונִין אִלֵּין, לִגְוָונִין עִלָּאִין, וְעַיְילִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְאִתְעָבִידוּ אִלֵּין גּוּפָא לְאִלֵּין, וְעַל דָּא תִּקְחוּ מֵאִתָּם כְּתִיב. Yet, though this “heave- offering” is borne aloft by them, “ye shall take” from them, in order to bring Her down to earth. How are they to do so, even in this dispensation? By the power of good works, prayer, and the keeping of the Law. But at the time when the Temple yet stood, it was by means of the colours that were manifested below, after the pattern of the colours above, through the sacrificial worship. Those colours drew down the Terumah (the Shekinah) to the lower spheres; that is to say, the colours which were below prevailed over those that were above, the former bringing down the latter, one entering into the other, the former becoming “bodies” for the latter. Therefore it says, “which ye shall take from them”.
זָהָב דְּאִתְכְּלִיל בְּגַּבְרִיאֵל, זָהָב לְעֵילָּא, גַּבְרִי"אֵל נָטִיל לֵיהּ לְתַתָּא. וְשִׁבְעָה זִינֵי זָהָב אִתְפָּרְשָׁאן לְתַתָּא מִן דָּא. וָכֶסֶף לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל בְּמִיכָאֵל לְתַתָּא, וְשַׁרְיָא דָּא עַל דָּא. וּנְחֹשֶׁת לְעֵילָּא, וְנָפְקָא מִן זָהָב, בְּגִין דְּזָהָב וְאֶשָּׁא בְּרָזָא חֲדָא קַיְימִין וְאַזְלִין, אֶשָּׁא אַפִּיק נְחֹשֶׁת. וּמֵחֵילָא וְתֻּקְפָּא דָּא, אִתְבַּדְרָן (נ"א אתערון) נְחָשִׁים שְׂרָפִים דְּנַפְקֵי מֵאֶשָּׁא. וְעַל דָּא, נְחֹשֶׁת אִיהוּ סוּמָקָא כְּאֶשָּׁא וְאִתְכְּלִיל בְּאוּרִי"אֵל (נ"א נוריא"ל) וְאִתְעָבִיד דָּא גּוּפָא לְגַבֵּי דָּא. GOLD, AND SILVER, ETC. Gold is included in Gabriel. The supernal gold is carried below by Gabriel, and seven kinds of gold separate themselves from it. “Silver” above is united with Michael below, and one rests on the other. “Brass” is also above; it originates from gold, because gold and five have the same symbolism. It is fire which brings forth brass, and from this power emanate supernal mysterious serpents (nehashim = nehosheth = brass) and Seraphim brought forth by fire (from saraph, to burn). Therefore brass is golden, lit with orange and red, like fire. It is contained in Noriel (Fire of God) and forms his body.
וּתְכֵלֶת שַׁרְיָא בְּדָא וּבְדָא, בַּנְּחֹשֶׁת וּבַזָּהָב, וּבְגִין דְּאִתְתָּקַּף בִּתְרֵין סִטְרִין. תְּכֵלֶת אִיהוּ תַּקִּיפָא, וְלֵית מַאן דְּשַׁלְטָא (קנ"ב ע"א) עָלֵיהּ לְחַיִין, דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָּיא דְּדִינָא לְשַׁרְיָא בֵּיהּ דִּינָא תַּקִּיפָא, וְדָא אִיהוּ ב"ו א"ל ב"ו א"ל דִּכְתִּיב, (תהלים ז) וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. וְכַד אִתְהַדְרָן בְּנִי נָשָׁא בְּתִיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, (ר"ס ע"ב, ר"י ע"א) אִתְהַדָּר שְׁמֵיהּ רְפָאֵ"ל, דְּהָא אַסְוָותָא אִזְדָּמַן לְהוּ מֵהַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. Techeleth (purple blue) is contained in both brass and gold, and derives energy from both sides. It possesses great strength and nothing can obtain dominion over it. It forms the throne of the power of judgement, and is therefore called “Boel” (“In him is El”, i.e. God as Power), as it is written: “And El (God) is angry every day” (Ps. 7, 12). But when men turn back to God with perfect repentance, his name is changed into Raphael (God heals): for he brings healing to assuage the pains of that bitter judgement.
וְאַרְגָּמָן: דָּא זָהָב וָכֶסֶף, דְּאִתְהַדְרָן לְאַכְלְלָא כַּחֲדָא, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אִתְכְּלִילוּ דָּא עִם דָּא, מְשֻׁלְּבָאן דָּא בְּדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איוב כ״ה:ב׳) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. וּבְגִין דְּאִינּוּן מְשֻׁלְּבָאן דָּא בְּדָא, אִתְעָבִידוּ גּוּפָא חַד. In “purple-red” (Argaman) gold and silver are fused: Michael and Gabriel are intertwined with each other, and of this it is written: “He maketh peace among the dwellers on high” (Job 25, 2). The two, being joined one with the other, become one body.
וְתוֹלַעַת שָׁנִי לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל בְּאוּרִיאֵ"ל כְּמִלְּקַדְּמִין, לְמֶהוֵי אֲחִידוּ גּוֹ תְּכֵלֶת, וּבְגוֹ אַרְגָּמָן. וְשֵׁשׁ אִיהוּ לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל כְּמִלְּקַדְּמִין בְּרָזָא דִּרְפָאֵל, לְאִתְאַחֲדָא בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. There is “crimson” also above, contained in Uriel, like the former, to combine purple-blue and purple-red. Byssus also is above, contained, like the former, in the mystery of Raphael, in order that silver and gold may be united.
עַד הָכָא, רָזָא דְּז' עַמּוּדִין לְעֵילָּא, גּוֹ ז' עַמּוּדִים דִּלְתַתָּא. קְלִיפָּה גּוֹ קְלִיפָּה, לִנְטוּרָא. וְעִזִּים: הָא אוֹקִימְנָא דְּהָא אִלֵּין ז', מוֹחָא לְמוֹחָא, וְדָא אִיהוּ קְלִיפָּה לְמוֹחָא. So much for the mystery of the seven pillars1i.e. the seven angels symbolized by the seven colours. ] above which are contained in the seven that are below. ‘Assuredly, there is shell within shell for protection, or rather, as we have said, brain within brain. Thus there is goats’ hair, as the shell which guards the brain.
(שמות כ״ה:ה׳) וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, אִלֵּין אִינּוּן מָארֵי תְּרִיסִין, עַיְינִין מְלַהֲטִין בְּטִיסִין דְּנוּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל י׳:ו׳) וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ. וְאִקְרוּן רְקִיעִין לְבַר בְּגוֹ קְלִיפָה. (שמות כ״ה:ה׳) וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, אִלֵּין אִינּוּן לְגוֹ בְּסִטְרָא קַדִּישָׁא, וְאִתְאַחֲדָן בִּקְדוּשָׁה, וְלָא אִתְאַחֲדָן. “Rams’ skins reddened” symbolizes the mail-clad lords with the flaming eyes1Angels of chastisement. -“And his eyes as lamps of fire” (Dan. 10, 6). They are called outer “firmaments” within the “shell”. “Tahash skins”: these are powers which stand on the holy side but are not in union with it.
כְּמָה (קל"ט ע"א) דְּאַמָרָן דְאַבְרָהָם הָא אוֹלִיד בְּאִינְתוּ אַחֲרָא תַּחַשׁ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קל"ט א') וְאֶת תַּחַשׁ וְאִלֵּין אִינּוּן בְּאִימָא דְיִשְׁמָעֵאל אֲחוּהוֹן דְיִשְׁמָעֵאל דְּכְּמָה דְּאִית דַּרְגָּא בְּעֵשָׂו הֲכִי נָמֵי אִית דַּרְגָּא בְּיִשְׁמָעֶאל. אִימָא דְיִשְׁמָעֵאל אוֹלִידת לְתָּחַשׁ וּמִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם קַאֲתָּת דְהָא נְהוֹרָא קַדְמָאָה (ויקרא רצ"ב ב') מצפ"ץ בְּשַׁעֲתָא דְּנָפַק נְהוֹרִין לְכָל סִטְרִין. כֵּיוָן דְּאִתְבְּסָם הַהוּא נְהוֹרָא קַדְמָאָה גָּנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמָאן גָּנִיז לֵיהּ (שם צ"א ב') לְצַדִּיקַיָּיא. וּמָאן אִינּוּן. צַדִּיק וְצֶדֶק בְּגִין לְמֶעְבָּד בְּהַהוּא נְהוֹרָא קַדְמָאָה אִיבִּין לְעָלְמָא. וְאִינּוּן אִיבִּין דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. דְהָא אַבְרָהָם וְשָׂרָה עָבְדוּ (ס"א ואברהם ושרה מההוא נהורא עבדו) אִיבִּין וְנַפְשִׁין דִּכְתִיב (בראשית י״ב:ה׳) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עֲשׂוּ בְּחָרָן. וּכְּמָה דְּעָבְדוּ נַפְשָׁן בְּסִטְרָא דִקְדוּשָׁה הֲכִי (שלח קס"ח א') נָמֵי עֲבָד נֶפֶשׁ בְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִלְמָלֵא הַהוּא אִתְעָרוּ דְּאִתְעָר אַבְרָהָם בְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ גִיוּרִין בְּעָלְמָא כְּלָל. (שמות כ״ה:ה׳) וַעֲצֵי שִׁטִּים, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִינּוּן שְׂרָפִים עוֹמְדִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. מַאי מִמַּעַל לוֹ. מִמַּעַל לְהַהִיא קְלִיפָה. וְאִי תֵּימָא, הַאי קְרָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר, וְהָא אִתְּמַר (ישעיה ו) וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ', אֶת דַּיְיקָא, כְּגַוְונָא דָּא דִּכְתִּיב בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ו׳:א׳) וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל, אֶת דַּיְיקָא לְאַסְּגָאָה הַהִיא קְלִיפָּה. כֵּיוָן דְּאָמַר רָזָא דְּהַהִיא קְלִיפָּה, כְּתִיב שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מִמַּעַל לְהַהִיא קְלִיפָּה. As has been said above, Abraham begat a son by the “other” wife, whose name was Tahash (Gen. 22, 24), a brother of Ishmael by his mother; so, just as there is a celestial representative of Esau, so likewise is there one of Ishmael. Ishmael’s mother begat Tahash from Abraham. For, in spreading radiance on all things, the primordial light, as it shone forth on all sides, also shot forth sparks. When it was established, God stored it away. For whom? For the righteous. And why for them? In order that it might bring forth fruit through and in them. And so it indeed was, for they did bring forth fruit in the world, for Abraham and Sarah “made souls” (Gen. 12, 5)1v. Zohar, Genesis, 79a. , and as they made souls under the sign of holiness, so they also did under the sign of the “other side”; for, were it not for this impulse which Abraham implanted in the “other side”, there would be no proselytes in the world. “Acacia wood” has already been explained as symbolizing the Seraphim, who “stand above it” (Isa. 6, 2); that is to say, ahove the Shell (v. supra). “Oil for the candle-stick.” This symbolizes the supernal oil which emanates from above. It has two names: “The oil of the light” (Ex. 39, 37), and the “oil for the light”. The former is the one above; the latter the one below.
(שמות כ״ה:ו׳) שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, דָּא מְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה, דְּאַתְיָא מִלְּעֵילָּא. תְּרֵין שֶׁמֶן אִינּוּן. וְאִינּוּן תְּרֵי, (ד"א חד) לְעֵילָּא, דְּאִקְרֵי שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְחַד לְתַתָּא דְּאִקְרֵי שֶׁמֶן לַמָּאוֹר. שֶׁמֶן הַמָּאוֹר אִיהוּ עִלָּאָה, דְּקַיְּימָא בְּוַדַּאי, וְלָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וְתָדִיר מַלְיָא רְבוּת קֻדְשָׁא, וְכָל בִּרְכָּאן, וְכָל נְהוֹרִין, וְכָל בּוּצִינִין, כֹּלָּא אִתְבָּרְכָאן וְאִתְנַהֲרָן מִתַּמָּן. שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, לְזִמְנִין אִתְמַלְיָא וּלְזִמְנִין לָא. The former never ceases to flow: it is always full of holiness and of blessing, and all lights and lamps are blessed and lit up from thence. The latter is sometimes full and sometimes otherwise.
תּוּ, הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (בראשית א׳:ט״ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנִי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים וְגוֹ', וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְהָכִי אִיהוּ. אֲבָל שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים אִלֵּין: שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר. עָלְמָא עִלָּאָה, וְעָלְמָא תַּתָּאָה. חַד דְּכַר, וְחַד נוּקְבָּא. וְכָל זִמְנָא דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אַתְיָין כַּחֲדָא, (בראשית מ"ט ע"א) תַּרְוַויְיהוּ קַרְיָין בְּלִישְׁנָא דִּדְכוּרָא. וּבְגִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה אִקְרֵי גָּדוֹל, בְּגִינֵיהּ עָלְמָא תַּתָּאָה דְּאִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ בִּכְלָלָא, אִקְרֵי גָּדוֹל. It is written: “And God made the two great lights: the great light to rule the day, and the small light to rule the night” (Gen. 1, 16). This has been correctly interpreted by the Companions, but we may add the following. The “two great lights” refer to the “Oil of the light” and the “Oil for the light”: the higher world and the lower world; the Masculine (Sun) and the Feminine (Moon), which, when they are manifested together, are both called by the masculine gender. Because the upper world is called “great”, the lower world, which is united with it, is also called “great”,
כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא, אִדְכָּרוּ בִּפְרַט, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. דָּא אִקְרֵי גָּדוֹל, וְדָא אִקְרֵי קָטָן. וּבְּגִין כָּךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, דְּלִיהֱוֵי בַּר נָשׁ זַנְבָא לְאַרְיָוָותָא, וְלָא רֵישָׁא לְשׁוּעָלַיָא. דְּכַד אִיהוּ קַיְימָא גּוֹ אַרְיְוָותָא, אִקְרֵי כֹּלָּא בִּכְלָלָא דְּאַרְיָוָותָא. זַנְבָא דְּאַרְיָא אַרְיָא אִיהוּ, בְּלָא פִּרוּדָא. וְאִי בְּגוֹ שׁוּעָלִים, אֲפִילּוּ אִיהוּ רֵישָׁא. רֵישָׁא דְּשׁוּעָל שׁוּעָל אִיהוּ, בְּלָא פִּרוּדָא, וְשׁוּעָל אִקְרֵי. but as soon as the above and the below part, and are separate, the one is called “great” and the other “small”. Therefore the ancients said that “man should rather be a tail to lions than a head to foxes” (Pirke Aboth 4, 20). For the part bears the designation of the whole; since the tail of a lion is certainly lion, without any separation. Similarly, the head of a fox is still fox.
וְרָזָא דָּא הַאי קְרָא, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כַּד יַתְבִין כַּחֲדָא, שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים אִתְקְרוּן, אַף עַל גַּב דְּדָא זַּנְבָא לְגַבֵּי דְּעִלָּאָה. כֵּיוָן דְּדָא אִתְפְּרַשׁ מֵעִלָּאָה, כִּבְיָכוֹל לְמֶהוֵי רֵישָׁא לְשׁוּעָלִים, כְּדֵין אִקְרֵי קָטָן. וְעַל רָזָא דָּא שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וְקַיְּימָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה לְמִשְׁלַט בִּימָמָא. שֶׁמֶן לַמָּאוֹר פָּסִיק, וְאִקְרֵי קָטָן, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. Thus, as we see, it first calls both the Sun and the Moon “great lights”, but when the Moon has separated Herself from the Sun she is called “small”, even as to be head to a fox is less than to be tail to a lion. Symbolically, therefore, the “oil of the Light” never ceases: it stands in the path of perpetual ascent, in order to rule by day, but the “oil for the light” is intermittent, and is called “small” on this account, and rules at night.
וְחָמֵשׁ בּוּסְמִין אִינּוּן לְגוֹ שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי חַד אִינּוּן תְּרִין וְכֹלָּא חַד. (שמות כ״ה:ז׳) אַבְנֵי שֹׂהַם וְגוֹ'. כָּל הָנֵי תְּלֵיסַר אִינּוּן וְאִינּוּן תִּקּוּנָא דְּמַשְׁכְּנָא. The five materials of which the spices were composed (Ex. 30, 34) were ” for the anointing oil and for the incense”. These two are really one with the “onyx stones”, etc. Thus there are thirteen things connected with the construction of the Tabernacle. We may now revert to the former interpretation of their symbolism.
וְאָהֲדַרְנָא לְמִלֵּי קַדְמָאֵי, זָהָב הָא אִתְּמַר דְּשִׁבְעָה זִינִי זָהָב אִינּוּן. וְאִי תֵּימָא דְּזָהָב אִיהוּ דִּינָא, וְכֶסֶף אִיהוּ רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק זָהָב לְעֵילָּא מִנֵּיהּ. לָאו הָכִי, דְּוַדַּאי זָהָב סָלִיק יַתִּיר אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אֲבָל זָהָב בְּאֹרַח סְתָם אִיהוּ, וְדָא זָהָב עִלָּאָה, דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה מִכָּל אִינּוּן זִינִי זָהָב, וְדָא אִיהוּ זָהָב דְּנָהִיר וְנָצִיץ לְעַיְינִין, וְדָא אִיהוּ דְּכַד נָפִיק לְעָלְמָא, (ד"א ל"ג נפיק) מַאן דְּאִדְבַּק לֵיהּ, טָמִיר לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ, וּמִתַּמָּן נַפְקֵי וְאִתְמַשְּׁכָן כָּל זִינִי זָהָב. It has been remarked that there are seven kinds of gold. Now, it might be thought that there is a mistake here, since gold denotes judgement and silver mercy, and yet gold appears to be reckoned as being above silver. There is, however, no mistake. Gold really does surpass all, but only that gold which is the seventh and the best of all the species of gold, and which is meant by the term “gold” here. It is the kind which shines and sparkles, dazzling the eyes, and he who gets hold of it hides it carefully. From it all other kinds emanate.
אֵימָתַי אִקְרֵי זָהָב, מַאן דְּאִקְרֵי זָהָב. כַּד אִיהוּ בִּנְהִירוּ, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָר דְּחִילוּ, וְאִיהוּ בְּחֶדְוָה עִלָּאָה, לְמֶחדֵי לְתַתָּאֵי. וְכַד אִיהוּ בְּדִינָא, כַּד אִשְׁתַּנֵי מֵהַהוּא גּוָֹון, לְגָוֶון תִּכְלָא אוּכָם וְסוּמָק, כְּדֵין אִיהוּ בְּדִינָא תַּקִּיפָא. אֲבָל זָהָב, בְּחֶדְוָה אִיהוּ, וּבִסְלִיקוּ דִּדְחִילוּ דְּחֶדְוָה קַיְּימָא, וּבְאִתְעָרוּתָא דְּחֶדְוָה. And when is it called “gold”? When its radiance rises in the awe-inspiring glory of supernal joy to waft back to those below a measure of this holy joy. When it stands for the sign of judgement it changes colour to blue, dark blue, and red-indicating severe judgement. But its essential character is joy, and it ever ascends with joy and trembling to the supernal regions and awakens joyousness.
וָכֶסֶף לְתַתָּא, רָזָא דְּרוֹעָא יְמִינָא, דְּהָא רֵישָׁא עִלָּאָה זָהָב אִיהוּ, דִּכְתִּיב, (דניאל ב) אַנְתְּ הוּא רֵישָׁא דְּדַהֲבָא. (דניאל ב׳:ל״ב) חַדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף לְתַתָּא. (נ"א ואימתי אישתלים כסף כד אתכליל וכו') וְכַד אִשְׁתְּלִים כֶּסֶף, כְּדֵין אִתְכְּלִיל בַּזָּהָב, וְרָזָא דָּא (משלי כ״ה:י״א) תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַּשְׂכִיּוֹת כָּסֶף. אִשְׁתְּכַח דְּכֶסֶף אִתְהַדָּר לְזָהָב, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִים אַתְרֵיהּ. (נ"א אלים אריה) וְעַל דָּא ז' זִינֵי זָהָב אִינּוּן. The silver below is connected with the mystery of the Right Arm, while the Supernal Head is symbolized by gold, as it is written: “Thou art the head of gold” (Dan. 2, 38). And when does silver find its consummation? When it is contained in gold, a mystery alluded to in the words, “Like apples of gold in pictures of silver” (Prov. 25, 11). Thus silver comes back to gold, completing the circle. So there are indeed seven kinds of gold.
וּנְחֹשֶׁת נָפְקָא מִזָּהָב, וְאִשְׁתָּנֵי לְגִרְעוֹנָא, דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא. וּתְכֵלֶת יַרְכָא שְׂמָאלָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, יַרְכָא יְמִינָא, וְאִתְכְּלִיל בִּשְׂמָאלָא. וְשֵׁשׁ, דָּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, דְּאִיהוּ נָטִיל כָּל שִׁית סִטְרִין. כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר. Brass originates from gold, of which it is a degenerate form, and forms the Left Arm; purple-blue forms the Left Thigh; dark purple, included in the left, forms the Right Thigh. Byssus is the “River which issues forth” and which unifies all the six sides (shesh= byssus= shesh=six), and, as we have already pointed out, the same thing obtains below.
הָא הָכָא שֶׁבַע דְּיוֹבֵל, וְאִינּוּן ז' דִּשְׁמִיטָּה. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן שִׁית, אִינּוּן תְּלֵיסַר, בִּשְׁבִיעָאָה, דְּאִיהוּ רֵישָׁא עָלַיְיהוּ, הָא תְּלֵיסַר. רִישָׁא דְּקַיְּימָא עַל כָּל גּוּפָא לְתַתָּא, רֵישָׁא דְּקַיְּימָא עַל כָּל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, אִיהוּ זָהָב. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. זָהָב עִלָּאָה, אִיהוּ בְּרָזָא סְתִימָא, וּשְׁמָא דִּילֵיהּ אִיהוּ זָהָב סָגוּר. סָגוּר וְסָתוּם מִכֹּלָּא, וְעַל כֵּן אִקְרֵי סָגוּר, דְּאִיהוּ סָגוּר מֵעֵינָא דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זָהָב תַּתָּאָה אִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָא יַתִּיר. (ושמא דיליה איקרי זהב ירקרק וכו'.) Thus with this river there are seven corresponding to the seven cycles of the “Jubilee”, and the “seven” of the years of release (Deut. 15, 9). Although there are six they are thirteen through the seventh. Thus the thirteenth is the head, which stands on the whole body below, which is above all the limbs and is of gold. What, now, is the difference between the two kinds of gold? The higher gold is in the symbol of the closed mystery, and its name is Zahab sagur, “shut-in-gold”, that is, pure precious gold (I Kings 6, 20-21), shut off and hidden from all, concealed from the eye, which has no power over it, but the gold below is more revealed.1This symbolism of metals evidently refers to the Sephirotic Tree, and it would require much space for the proper elucidation. What follows to the end of Page 148b is merely a disconnected fragment of a longer section, dealing with priestly and prophetic offices of Moses, Aaron, Samuel, and Jeremiah, and the differences between them, touching on the symbolism of gold, silver, brass, and the brazen serpent.2The last 19 lines of the Hebrew text are not translated as explained by the Translator’s note.
Terumah 34:388-396 (Chapter 34) (Terumah) (Zohar)
Terumah 34:388-396 (Chapter 34) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, וְרָזִין דִּילֵיהּ הָא אִתְּמַר. אֲבָל (פשטא) רָזָא דִּקְרָא הָכִי אוֹלִיפְנָא, וְקַשְׁיָין קְרָאֵי, דְּאִי אִינּוּן בְּרָזָא דִּלְתַתָּא קַשְׁיָין אֲהַדְדֵי. וְאִי בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא לָא אִינּוּן בִּנְהִירוּ. (אלא הכי הוא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה שַׁפִּיר. תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי קַשְׁיָא. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם קַשְׁיָא וְדָּא (ס"א ודאי) כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. AND THIS IS THE HEAVE-OFFERING WHICH YE SHALL TAKE FROM THEM. Said R. Eleazar: This verse has been interpreted and the inner mystery thereof explained. But there is evidently a contradiction between the above verse (where it says “That they take Me a heave-offering”) and this. First it says, “take Me”; then “take My heaveoffering”; then “take from them”.
אֶלָּא הָכִי אִיהוּ, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מַאן. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מֵאֵת כָּל אִישׁ: אִלֵּין מַלְאָכִין עִלָּאִין לְעֵילָּא, בְּגִין דְּעַלֵיהוֹן אִיהִי תְּרוּמָה, אַרָמוּתָא דְּאִינּוּן אָרִימוּ לָהּ תָּדִיר לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה דְּהָא אִינּוּן סַלְּקִין לָהּ תָּדִיר, לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְכַד יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, אִינּוּן נַטְלִין לָהּ מִנַּיְיהוּ, וְנַחְתִּין לָהּ לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וּמַאן אִינּוּן. אִינּוּן אַרְבַּע דְּאָרִימוּ לָהּ לְעֵילָּא. דְּהַהוּא לֵב אִתְרְעֵי בְּהוּ. וְהַהִיא תְּרוּמָה. אִיהִי זַקְפָא עָלַיְיהוּ. However, the whole meaning amounts to this: “Take Me (as) a heave-offering”- but who should take? The children of Israel. And from whom should they take? “From every man whose heart impells him”, namely from the supernal angels above, upon whom this “Heave” (the Shekinah) is raised, those who do perpetually raise Her up to the Supernal King; and when Israel is worthy, they take Her from them and bring Her down. Who are those angels? The four who raise Her, and in whom the Heart (God) takes delight.
וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי קַיָּימָא עָלַיְיהוּ, וּמַנְחָא עַל גַּבַּיְיהוּ. תִּקְחוּ: תִּסְבוּן לָהּ מִנַּיְיהוּ לְנַחְתָּהָא לְתַתָּא. וּבְמַה. בְּזִמְנָא דָּא, בְּאִינּוּן עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאן, בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְחַזְיָין לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּאִינּוּן פּוּלְחָנִין (אחרנין.) וְאִינּוּן גַּוְונִין אַמְשְׁכָאן לְתַתָּא הַהוּא אַרָמוּתָא, וְנַצְחָן גַּוְונִין דִּלְתַתָּא, לְאִינוּן גַּוְונִין דִּלְעֵילָּא, וּמַשְׁכִין לוֹן גַּוְונִין אִלֵּין, לִגְוָונִין עִלָּאִין, וְעַיְילִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְאִתְעָבִידוּ אִלֵּין גּוּפָא לְאִלֵּין, וְעַל דָּא תִּקְחוּ מֵאִתָּם כְּתִיב. Yet, though this “heave- offering” is borne aloft by them, “ye shall take” from them, in order to bring Her down to earth. How are they to do so, even in this dispensation? By the power of good works, prayer, and the keeping of the Law. But at the time when the Temple yet stood, it was by means of the colours that were manifested below, after the pattern of the colours above, through the sacrificial worship. Those colours drew down the Terumah (the Shekinah) to the lower spheres; that is to say, the colours which were below prevailed over those that were above, the former bringing down the latter, one entering into the other, the former becoming “bodies” for the latter. Therefore it says, “which ye shall take from them”.
זָהָב דְּאִתְכְּלִיל בְּגַּבְרִיאֵל, זָהָב לְעֵילָּא, גַּבְרִי"אֵל נָטִיל לֵיהּ לְתַתָּא. וְשִׁבְעָה זִינֵי זָהָב אִתְפָּרְשָׁאן לְתַתָּא מִן דָּא. וָכֶסֶף לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל בְּמִיכָאֵל לְתַתָּא, וְשַׁרְיָא דָּא עַל דָּא. וּנְחֹשֶׁת לְעֵילָּא, וְנָפְקָא מִן זָהָב, בְּגִין דְּזָהָב וְאֶשָּׁא בְּרָזָא חֲדָא קַיְימִין וְאַזְלִין, אֶשָּׁא אַפִּיק נְחֹשֶׁת. וּמֵחֵילָא וְתֻּקְפָּא דָּא, אִתְבַּדְרָן (נ"א אתערון) נְחָשִׁים שְׂרָפִים דְּנַפְקֵי מֵאֶשָּׁא. וְעַל דָּא, נְחֹשֶׁת אִיהוּ סוּמָקָא כְּאֶשָּׁא וְאִתְכְּלִיל בְּאוּרִי"אֵל (נ"א נוריא"ל) וְאִתְעָבִיד דָּא גּוּפָא לְגַבֵּי דָּא. GOLD, AND SILVER, ETC. Gold is included in Gabriel. The supernal gold is carried below by Gabriel, and seven kinds of gold separate themselves from it. “Silver” above is united with Michael below, and one rests on the other. “Brass” is also above; it originates from gold, because gold and five have the same symbolism. It is fire which brings forth brass, and from this power emanate supernal mysterious serpents (nehashim = nehosheth = brass) and Seraphim brought forth by fire (from saraph, to burn). Therefore brass is golden, lit with orange and red, like fire. It is contained in Noriel (Fire of God) and forms his body.
וּתְכֵלֶת שַׁרְיָא בְּדָא וּבְדָא, בַּנְּחֹשֶׁת וּבַזָּהָב, וּבְגִין דְּאִתְתָּקַּף בִּתְרֵין סִטְרִין. תְּכֵלֶת אִיהוּ תַּקִּיפָא, וְלֵית מַאן דְּשַׁלְטָא (קנ"ב ע"א) עָלֵיהּ לְחַיִין, דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָּיא דְּדִינָא לְשַׁרְיָא בֵּיהּ דִּינָא תַּקִּיפָא, וְדָא אִיהוּ ב"ו א"ל ב"ו א"ל דִּכְתִּיב, (תהלים ז) וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. וְכַד אִתְהַדְרָן בְּנִי נָשָׁא בְּתִיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, (ר"ס ע"ב, ר"י ע"א) אִתְהַדָּר שְׁמֵיהּ רְפָאֵ"ל, דְּהָא אַסְוָותָא אִזְדָּמַן לְהוּ מֵהַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. Techeleth (purple blue) is contained in both brass and gold, and derives energy from both sides. It possesses great strength and nothing can obtain dominion over it. It forms the throne of the power of judgement, and is therefore called “Boel” (“In him is El”, i.e. God as Power), as it is written: “And El (God) is angry every day” (Ps. 7, 12). But when men turn back to God with perfect repentance, his name is changed into Raphael (God heals): for he brings healing to assuage the pains of that bitter judgement.
וְאַרְגָּמָן: דָּא זָהָב וָכֶסֶף, דְּאִתְהַדְרָן לְאַכְלְלָא כַּחֲדָא, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אִתְכְּלִילוּ דָּא עִם דָּא, מְשֻׁלְּבָאן דָּא בְּדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (איוב כ״ה:ב׳) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. וּבְגִין דְּאִינּוּן מְשֻׁלְּבָאן דָּא בְּדָא, אִתְעָבִידוּ גּוּפָא חַד. In “purple-red” (Argaman) gold and silver are fused: Michael and Gabriel are intertwined with each other, and of this it is written: “He maketh peace among the dwellers on high” (Job 25, 2). The two, being joined one with the other, become one body.
וְתוֹלַעַת שָׁנִי לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל בְּאוּרִיאֵ"ל כְּמִלְּקַדְּמִין, לְמֶהוֵי אֲחִידוּ גּוֹ תְּכֵלֶת, וּבְגוֹ אַרְגָּמָן. וְשֵׁשׁ אִיהוּ לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל כְּמִלְּקַדְּמִין בְּרָזָא דִּרְפָאֵל, לְאִתְאַחֲדָא בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. There is “crimson” also above, contained in Uriel, like the former, to combine purple-blue and purple-red. Byssus also is above, contained, like the former, in the mystery of Raphael, in order that silver and gold may be united.
עַד הָכָא, רָזָא דְּז' עַמּוּדִין לְעֵילָּא, גּוֹ ז' עַמּוּדִים דִּלְתַתָּא. קְלִיפָּה גּוֹ קְלִיפָּה, לִנְטוּרָא. וְעִזִּים: הָא אוֹקִימְנָא דְּהָא אִלֵּין ז', מוֹחָא לְמוֹחָא, וְדָא אִיהוּ קְלִיפָּה לְמוֹחָא. So much for the mystery of the seven pillars1i.e. the seven angels symbolized by the seven colours. ] above which are contained in the seven that are below. ‘Assuredly, there is shell within shell for protection, or rather, as we have said, brain within brain. Thus there is goats’ hair, as the shell which guards the brain.
(שמות כ״ה:ה׳) וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, אִלֵּין אִינּוּן מָארֵי תְּרִיסִין, עַיְינִין מְלַהֲטִין בְּטִיסִין דְּנוּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל י׳:ו׳) וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ. וְאִקְרוּן רְקִיעִין לְבַר בְּגוֹ קְלִיפָה. (שמות כ״ה:ה׳) וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, אִלֵּין אִינּוּן לְגוֹ בְּסִטְרָא קַדִּישָׁא, וְאִתְאַחֲדָן בִּקְדוּשָׁה, וְלָא אִתְאַחֲדָן. “Rams’ skins reddened” symbolizes the mail-clad lords with the flaming eyes1Angels of chastisement. -“And his eyes as lamps of fire” (Dan. 10, 6). They are called outer “firmaments” within the “shell”. “Tahash skins”: these are powers which stand on the holy side but are not in union with it.
כְּמָה (קל"ט ע"א) דְּאַמָרָן דְאַבְרָהָם הָא אוֹלִיד בְּאִינְתוּ אַחֲרָא תַּחַשׁ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קל"ט א') וְאֶת תַּחַשׁ וְאִלֵּין אִינּוּן בְּאִימָא דְיִשְׁמָעֵאל אֲחוּהוֹן דְיִשְׁמָעֵאל דְּכְּמָה דְּאִית דַּרְגָּא בְּעֵשָׂו הֲכִי נָמֵי אִית דַּרְגָּא בְּיִשְׁמָעֶאל. אִימָא דְיִשְׁמָעֵאל אוֹלִידת לְתָּחַשׁ וּמִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם קַאֲתָּת דְהָא נְהוֹרָא קַדְמָאָה (ויקרא רצ"ב ב') מצפ"ץ בְּשַׁעֲתָא דְּנָפַק נְהוֹרִין לְכָל סִטְרִין. כֵּיוָן דְּאִתְבְּסָם הַהוּא נְהוֹרָא קַדְמָאָה גָּנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמָאן גָּנִיז לֵיהּ (שם צ"א ב') לְצַדִּיקַיָּיא. וּמָאן אִינּוּן. צַדִּיק וְצֶדֶק בְּגִין לְמֶעְבָּד בְּהַהוּא נְהוֹרָא קַדְמָאָה אִיבִּין לְעָלְמָא. וְאִינּוּן אִיבִּין דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. דְהָא אַבְרָהָם וְשָׂרָה עָבְדוּ (ס"א ואברהם ושרה מההוא נהורא עבדו) אִיבִּין וְנַפְשִׁין דִּכְתִיב (בראשית י״ב:ה׳) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עֲשׂוּ בְּחָרָן. וּכְּמָה דְּעָבְדוּ נַפְשָׁן בְּסִטְרָא דִקְדוּשָׁה הֲכִי (שלח קס"ח א') נָמֵי עֲבָד נֶפֶשׁ בְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִלְמָלֵא הַהוּא אִתְעָרוּ דְּאִתְעָר אַבְרָהָם בְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ גִיוּרִין בְּעָלְמָא כְּלָל. (שמות כ״ה:ה׳) וַעֲצֵי שִׁטִּים, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִינּוּן שְׂרָפִים עוֹמְדִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. מַאי מִמַּעַל לוֹ. מִמַּעַל לְהַהִיא קְלִיפָה. וְאִי תֵּימָא, הַאי קְרָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר, וְהָא אִתְּמַר (ישעיה ו) וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ', אֶת דַּיְיקָא, כְּגַוְונָא דָּא דִּכְתִּיב בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ו׳:א׳) וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל, אֶת דַּיְיקָא לְאַסְּגָאָה הַהִיא קְלִיפָּה. כֵּיוָן דְּאָמַר רָזָא דְּהַהִיא קְלִיפָּה, כְּתִיב שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מִמַּעַל לְהַהִיא קְלִיפָּה. As has been said above, Abraham begat a son by the “other” wife, whose name was Tahash (Gen. 22, 24), a brother of Ishmael by his mother; so, just as there is a celestial representative of Esau, so likewise is there one of Ishmael. Ishmael’s mother begat Tahash from Abraham. For, in spreading radiance on all things, the primordial light, as it shone forth on all sides, also shot forth sparks. When it was established, God stored it away. For whom? For the righteous. And why for them? In order that it might bring forth fruit through and in them. And so it indeed was, for they did bring forth fruit in the world, for Abraham and Sarah “made souls” (Gen. 12, 5)1v. Zohar, Genesis, 79a. , and as they made souls under the sign of holiness, so they also did under the sign of the “other side”; for, were it not for this impulse which Abraham implanted in the “other side”, there would be no proselytes in the world. “Acacia wood” has already been explained as symbolizing the Seraphim, who “stand above it” (Isa. 6, 2); that is to say, ahove the Shell (v. supra). “Oil for the candle-stick.” This symbolizes the supernal oil which emanates from above. It has two names: “The oil of the light” (Ex. 39, 37), and the “oil for the light”. The former is the one above; the latter the one below.
(שמות כ״ה:ו׳) שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, דָּא מְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה, דְּאַתְיָא מִלְּעֵילָּא. תְּרֵין שֶׁמֶן אִינּוּן. וְאִינּוּן תְּרֵי, (ד"א חד) לְעֵילָּא, דְּאִקְרֵי שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְחַד לְתַתָּא דְּאִקְרֵי שֶׁמֶן לַמָּאוֹר. שֶׁמֶן הַמָּאוֹר אִיהוּ עִלָּאָה, דְּקַיְּימָא בְּוַדַּאי, וְלָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וְתָדִיר מַלְיָא רְבוּת קֻדְשָׁא, וְכָל בִּרְכָּאן, וְכָל נְהוֹרִין, וְכָל בּוּצִינִין, כֹּלָּא אִתְבָּרְכָאן וְאִתְנַהֲרָן מִתַּמָּן. שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, לְזִמְנִין אִתְמַלְיָא וּלְזִמְנִין לָא. The former never ceases to flow: it is always full of holiness and of blessing, and all lights and lamps are blessed and lit up from thence. The latter is sometimes full and sometimes otherwise.
תּוּ, הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (בראשית א׳:ט״ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנִי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים וְגוֹ', וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְהָכִי אִיהוּ. אֲבָל שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים אִלֵּין: שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר. עָלְמָא עִלָּאָה, וְעָלְמָא תַּתָּאָה. חַד דְּכַר, וְחַד נוּקְבָּא. וְכָל זִמְנָא דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אַתְיָין כַּחֲדָא, (בראשית מ"ט ע"א) תַּרְוַויְיהוּ קַרְיָין בְּלִישְׁנָא דִּדְכוּרָא. וּבְגִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה אִקְרֵי גָּדוֹל, בְּגִינֵיהּ עָלְמָא תַּתָּאָה דְּאִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ בִּכְלָלָא, אִקְרֵי גָּדוֹל. It is written: “And God made the two great lights: the great light to rule the day, and the small light to rule the night” (Gen. 1, 16). This has been correctly interpreted by the Companions, but we may add the following. The “two great lights” refer to the “Oil of the light” and the “Oil for the light”: the higher world and the lower world; the Masculine (Sun) and the Feminine (Moon), which, when they are manifested together, are both called by the masculine gender. Because the upper world is called “great”, the lower world, which is united with it, is also called “great”,
כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא, אִדְכָּרוּ בִּפְרַט, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. דָּא אִקְרֵי גָּדוֹל, וְדָא אִקְרֵי קָטָן. וּבְּגִין כָּךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, דְּלִיהֱוֵי בַּר נָשׁ זַנְבָא לְאַרְיָוָותָא, וְלָא רֵישָׁא לְשׁוּעָלַיָא. דְּכַד אִיהוּ קַיְימָא גּוֹ אַרְיְוָותָא, אִקְרֵי כֹּלָּא בִּכְלָלָא דְּאַרְיָוָותָא. זַנְבָא דְּאַרְיָא אַרְיָא אִיהוּ, בְּלָא פִּרוּדָא. וְאִי בְּגוֹ שׁוּעָלִים, אֲפִילּוּ אִיהוּ רֵישָׁא. רֵישָׁא דְּשׁוּעָל שׁוּעָל אִיהוּ, בְּלָא פִּרוּדָא, וְשׁוּעָל אִקְרֵי. but as soon as the above and the below part, and are separate, the one is called “great” and the other “small”. Therefore the ancients said that “man should rather be a tail to lions than a head to foxes” (Pirke Aboth 4, 20). For the part bears the designation of the whole; since the tail of a lion is certainly lion, without any separation. Similarly, the head of a fox is still fox.
וְרָזָא דָּא הַאי קְרָא, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כַּד יַתְבִין כַּחֲדָא, שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים אִתְקְרוּן, אַף עַל גַּב דְּדָא זַּנְבָא לְגַבֵּי דְּעִלָּאָה. כֵּיוָן דְּדָא אִתְפְּרַשׁ מֵעִלָּאָה, כִּבְיָכוֹל לְמֶהוֵי רֵישָׁא לְשׁוּעָלִים, כְּדֵין אִקְרֵי קָטָן. וְעַל רָזָא דָּא שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וְקַיְּימָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה לְמִשְׁלַט בִּימָמָא. שֶׁמֶן לַמָּאוֹר פָּסִיק, וְאִקְרֵי קָטָן, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. Thus, as we see, it first calls both the Sun and the Moon “great lights”, but when the Moon has separated Herself from the Sun she is called “small”, even as to be head to a fox is less than to be tail to a lion. Symbolically, therefore, the “oil of the Light” never ceases: it stands in the path of perpetual ascent, in order to rule by day, but the “oil for the light” is intermittent, and is called “small” on this account, and rules at night.
וְחָמֵשׁ בּוּסְמִין אִינּוּן לְגוֹ שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי חַד אִינּוּן תְּרִין וְכֹלָּא חַד. (שמות כ״ה:ז׳) אַבְנֵי שֹׂהַם וְגוֹ'. כָּל הָנֵי תְּלֵיסַר אִינּוּן וְאִינּוּן תִּקּוּנָא דְּמַשְׁכְּנָא. The five materials of which the spices were composed (Ex. 30, 34) were ” for the anointing oil and for the incense”. These two are really one with the “onyx stones”, etc. Thus there are thirteen things connected with the construction of the Tabernacle. We may now revert to the former interpretation of their symbolism.
וְאָהֲדַרְנָא לְמִלֵּי קַדְמָאֵי, זָהָב הָא אִתְּמַר דְּשִׁבְעָה זִינִי זָהָב אִינּוּן. וְאִי תֵּימָא דְּזָהָב אִיהוּ דִּינָא, וְכֶסֶף אִיהוּ רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק זָהָב לְעֵילָּא מִנֵּיהּ. לָאו הָכִי, דְּוַדַּאי זָהָב סָלִיק יַתִּיר אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אֲבָל זָהָב בְּאֹרַח סְתָם אִיהוּ, וְדָא זָהָב עִלָּאָה, דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה מִכָּל אִינּוּן זִינִי זָהָב, וְדָא אִיהוּ זָהָב דְּנָהִיר וְנָצִיץ לְעַיְינִין, וְדָא אִיהוּ דְּכַד נָפִיק לְעָלְמָא, (ד"א ל"ג נפיק) מַאן דְּאִדְבַּק לֵיהּ, טָמִיר לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ, וּמִתַּמָּן נַפְקֵי וְאִתְמַשְּׁכָן כָּל זִינִי זָהָב. It has been remarked that there are seven kinds of gold. Now, it might be thought that there is a mistake here, since gold denotes judgement and silver mercy, and yet gold appears to be reckoned as being above silver. There is, however, no mistake. Gold really does surpass all, but only that gold which is the seventh and the best of all the species of gold, and which is meant by the term “gold” here. It is the kind which shines and sparkles, dazzling the eyes, and he who gets hold of it hides it carefully. From it all other kinds emanate.
אֵימָתַי אִקְרֵי זָהָב, מַאן דְּאִקְרֵי זָהָב. כַּד אִיהוּ בִּנְהִירוּ, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָר דְּחִילוּ, וְאִיהוּ בְּחֶדְוָה עִלָּאָה, לְמֶחדֵי לְתַתָּאֵי. וְכַד אִיהוּ בְּדִינָא, כַּד אִשְׁתַּנֵי מֵהַהוּא גּוָֹון, לְגָוֶון תִּכְלָא אוּכָם וְסוּמָק, כְּדֵין אִיהוּ בְּדִינָא תַּקִּיפָא. אֲבָל זָהָב, בְּחֶדְוָה אִיהוּ, וּבִסְלִיקוּ דִּדְחִילוּ דְּחֶדְוָה קַיְּימָא, וּבְאִתְעָרוּתָא דְּחֶדְוָה. And when is it called “gold”? When its radiance rises in the awe-inspiring glory of supernal joy to waft back to those below a measure of this holy joy. When it stands for the sign of judgement it changes colour to blue, dark blue, and red-indicating severe judgement. But its essential character is joy, and it ever ascends with joy and trembling to the supernal regions and awakens joyousness.
וָכֶסֶף לְתַתָּא, רָזָא דְּרוֹעָא יְמִינָא, דְּהָא רֵישָׁא עִלָּאָה זָהָב אִיהוּ, דִּכְתִּיב, (דניאל ב) אַנְתְּ הוּא רֵישָׁא דְּדַהֲבָא. (דניאל ב׳:ל״ב) חַדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף לְתַתָּא. (נ"א ואימתי אישתלים כסף כד אתכליל וכו') וְכַד אִשְׁתְּלִים כֶּסֶף, כְּדֵין אִתְכְּלִיל בַּזָּהָב, וְרָזָא דָּא (משלי כ״ה:י״א) תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַּשְׂכִיּוֹת כָּסֶף. אִשְׁתְּכַח דְּכֶסֶף אִתְהַדָּר לְזָהָב, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִים אַתְרֵיהּ. (נ"א אלים אריה) וְעַל דָּא ז' זִינֵי זָהָב אִינּוּן. The silver below is connected with the mystery of the Right Arm, while the Supernal Head is symbolized by gold, as it is written: “Thou art the head of gold” (Dan. 2, 38). And when does silver find its consummation? When it is contained in gold, a mystery alluded to in the words, “Like apples of gold in pictures of silver” (Prov. 25, 11). Thus silver comes back to gold, completing the circle. So there are indeed seven kinds of gold.
וּנְחֹשֶׁת נָפְקָא מִזָּהָב, וְאִשְׁתָּנֵי לְגִרְעוֹנָא, דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא. וּתְכֵלֶת יַרְכָא שְׂמָאלָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, יַרְכָא יְמִינָא, וְאִתְכְּלִיל בִּשְׂמָאלָא. וְשֵׁשׁ, דָּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, דְּאִיהוּ נָטִיל כָּל שִׁית סִטְרִין. כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר. Brass originates from gold, of which it is a degenerate form, and forms the Left Arm; purple-blue forms the Left Thigh; dark purple, included in the left, forms the Right Thigh. Byssus is the “River which issues forth” and which unifies all the six sides (shesh= byssus= shesh=six), and, as we have already pointed out, the same thing obtains below.
הָא הָכָא שֶׁבַע דְּיוֹבֵל, וְאִינּוּן ז' דִּשְׁמִיטָּה. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן שִׁית, אִינּוּן תְּלֵיסַר, בִּשְׁבִיעָאָה, דְּאִיהוּ רֵישָׁא עָלַיְיהוּ, הָא תְּלֵיסַר. רִישָׁא דְּקַיְּימָא עַל כָּל גּוּפָא לְתַתָּא, רֵישָׁא דְּקַיְּימָא עַל כָּל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, אִיהוּ זָהָב. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. זָהָב עִלָּאָה, אִיהוּ בְּרָזָא סְתִימָא, וּשְׁמָא דִּילֵיהּ אִיהוּ זָהָב סָגוּר. סָגוּר וְסָתוּם מִכֹּלָּא, וְעַל כֵּן אִקְרֵי סָגוּר, דְּאִיהוּ סָגוּר מֵעֵינָא דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זָהָב תַּתָּאָה אִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָא יַתִּיר. (ושמא דיליה איקרי זהב ירקרק וכו'.) Thus with this river there are seven corresponding to the seven cycles of the “Jubilee”, and the “seven” of the years of release (Deut. 15, 9). Although there are six they are thirteen through the seventh. Thus the thirteenth is the head, which stands on the whole body below, which is above all the limbs and is of gold. What, now, is the difference between the two kinds of gold? The higher gold is in the symbol of the closed mystery, and its name is Zahab sagur, “shut-in-gold”, that is, pure precious gold (I Kings 6, 20-21), shut off and hidden from all, concealed from the eye, which has no power over it, but the gold below is more revealed.1This symbolism of metals evidently refers to the Sephirotic Tree, and it would require much space for the proper elucidation. What follows to the end of Page 148b is merely a disconnected fragment of a longer section, dealing with priestly and prophetic offices of Moses, Aaron, Samuel, and Jeremiah, and the differences between them, touching on the symbolism of gold, silver, brass, and the brazen serpent.2The last 19 lines of the Hebrew text are not translated as explained by the Translator’s note.
Chapter 35
Chapter 35 somebodyTerumah 35:406-407 (Chapter 35) (Terumah) (Zohar)
Terumah 35:406-407 (Chapter 35) (Terumah) (Zohar) somebodyלְשַׁעֲתָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב כ״ד:כ׳) וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה. וְאִם תֹּאמַר, הָא יִרְמְיָהוּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (ירמיהו א׳:ה׳) בְּטֶרֶם אֱצָרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וְהָא אַחֲרָנִין. אֶלָּא כֻּלְּהוּ לָא זָכוּ לִנְבוּאָה וְלִכְהוּנָה עִלָּאָה כְּאַהֲרֹן, דְּהָא אַהֲרֹן זָכָה בִּנְּבוּאָה עִלָּאָה, עַל כָּל שְׁאַר כַּהֲנִי. זָכָה בִּכְהוּנָה עַל כֻּלְּהוּ. לְשַׁעִִתּוֹ הוּא הָיָה, שֶׁכָּתוּב וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי יִרְמְיָהוּ שֶׁבּוֹ כָּתוּב (ירמיה א) בְּטֶרֶם אֱצָרְךְ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךְ, וַהֲרֵי אֲחֵרִים - אֶלָּא כֻלָּם לֹא זָכוּ לִנְבוּאָה וְלִכְהֻנָּה עֶלְיוֹנָה כְּמוֹ אַהֲרֹן, שֶׁהֲרֵי אַהֲרֹן זָכָה בִּנְבוּאָה עֶלְיוֹנָה עַל כָּל שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. זָכָה בִּכְהֻנָּה עַל כֻּלָּם.
מֹשֶׁה זָכָה בִּנְּבוּאָה, וְשִׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה עִלָּאָה. שְׁמוּאֵל זָכָה בְּתַרְוַויְיהוּ. מַה מֹשֶׁה הֲוָה קָרֵי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לֵיהּ מִיַּד. אוּף שְׁמוּאֵל כְּתִיב בֵּיהּ, (שמואל א י״ב:י״ז) הֲלֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְיָ' וְיִתֵּן קוֹלוֹת וְגוֹ'. אֲבָל לָא סָלִיק לְדַרְגָּא עִלָּאָה כְּמֹשֶׁה. מַה אַהֲרֹן הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף שְׁמוּאֵל הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲבָל לָא סָלִיק בְּשִׁמוּשָׁא עִלָּאָה כְּאַהֲרֹן. מֹשֶׁה זָכָה בִּנְבוּאָה, וְשִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה עֶלְיוֹנָה. שְׁמוּאֵל זָכָה בִּשְׁתֵּיהֶן. מַה מֹּשֶׁה הָיָה קוֹרֵא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב לוֹ מִיָּד - אַף בִּשְׁמוּאֵל כָּתוּב (שמואל איב) הֲלֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וְגוֹ'. אֲבָל לֹא עָלָה לְדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה כְּמֹשֶׁה. מָה אַהֲרֹן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - אַף שְׁמוּאֵל הָיָה מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל לֹא עָלָה בְּשִׁמּוּשׁ עֶלְיוֹן כְּמוֹ אַהֲרֹן.
וּמִלָּה הָכִי הוּא. תְּלָתָא אִינּוּן דַּהֲווֹ נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, וְשִׁמְּשׁוּ בִּכְהוּנָה. חַד מֹשֶׁה, וְחַד אַהֲרֹן, וְחַד שְׁמוּאֵל. וְאִי תֵּימָא שְׁמוּאֵל לֹא מָשִׁיךְ (ס"א שמש) בִּכְהוּנָה, אֶלָּא אַחֲרָא הֲוָה דְּשִׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה, וּמַנּוּ יִרְמְיָהוּ. לָאו הָכִי, דְּהָא כְּתִיב, (ירמיהו א׳:א׳) מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר (ויחי רמ"ט ע"ב) בַּעֲנָתוֹת. מִן הַכֹּהֲנִים הֲוָה, אֲבָל לָא שִׁמֵּשׁ. וּשְׁמוּאֵל בְּיוֹמֵי דְּעֵלִי שִׁמֵּשׁ. וּמֹשֶׁה זִמְנָא חֲדָא, כָּל אִינּוּן ז' יְמֵי מִלּוּאִים. וְהַדָּבָר כָּךְ הוּא: שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁהָיוּ נְבִיאִים נֶאֱמָנִים וְשִׁמְּשׁוּ בִּכְהֻנָּה. אֶחָד מֹשֶׁה, וְאֶחָד אַהֲרֹן, וְאֶחָד שְׁמוּאֵל. וְאִם תֹּאמַר שֶׁשְּׁמוּאֵל לֹא הִמְשִׁיךְ (שמש) בַּכְּהֻנָּה, אֶלָּא אַחֵר הָיָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה, וּמִיהוּ? יִרְמְיָהוּ - לֹא כָּךְ! שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (ירמיהא) מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת. מִן הַכֹּהֲנִים הָיָה, אֲבָל לֹא שִׁמֵּשׁ. וּשְׁמוּאֵל שִׁמֵּשׁ בִּימֵי עֵלִי, וּמֹשֶׁה פַּעַם אַחַת כָּל אוֹתָם שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים.
שְׁמוּאֵל זָכָה לְנַעַר, דִּכְתִּיב, (שמואל א א׳:כ״ד) וְהַנַעַר נָעַר. (שמואל א ב׳:י״ח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת. וּבְגִין דְּקַיְּימָא בְּהַאי דַּרְגָּא, וַדַּאי אִיהוּ כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. מַאן דְּנָטִיל לְהַאי נַעַר, וְזָכֵי בֵּיהּ, זָכֵי בְּאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, דְּקַיְימִן בְּהוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁמוּאֵל זָכָה לְנַעַר, שֶׁכָּתוּב (שמואל א א) וְהַנַּעַר נָעַר. (שם ב) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת. וּמִשּׁוּם שֶׁעוֹמֵד בַּדַּרְגָּה הַזּוֹ, וַדַּאי שֶׁהוּא כְּמוֹ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. מִי שֶׁנּוֹטֵל אֶת הַנַּעַר הַזֶּה וְזוֹכֶה בּוֹ, זוֹכֶה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁעָמְדוּ בָהֶם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
Chapter 37
Chapter 37 somebodyTerumah 37 (Chapter 37) (Terumah) (Zohar)
Terumah 37 (Chapter 37) (Terumah) (Zohar) somebodyכְּתִיב (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, הַהוּא אוֹר אִתְגְּנִיז וְאִיהוּ אִזְדָּמַן לְגַבֵּי צַדִיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִיק. לַצַּדִיק וַדַאי סְתָם. וְהַהוּא אוֹר לָא שִׁמֵשׁ בְּעָלְמָא, בַּר יוֹמָא קַדְמָאָה. וּלְבָתַר אִתְגְנִיז, וְלָא שִׁמֵּשׁ יַתִיר. 1The first 37 lines of the Hebrew text are not translated as explained by the Translator’s note on Page 148b.It is written: “And God said, Let there be light, and there was light” (Gen. 1, 3). Said R. Jose: ‘That light was hidden and kept in store for the righteous in the world to come, as already stated; for it is written, “A light is sown for the righteous” (Ps. 97, 11). Thus that light functioned in the world only on the first day of Creation; after that it was hidden away and no longer seen.’
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלְמָלֵי אִתְגְּנִיז מִכֹּל וָכֹל, לָא קָאִים עָלְמָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, אֶלָּא אִתְגְּנִיז וְאִזְדְּרַע כְּהַאי זַרְעָא דְּעָבִיד תּוֹלָדִין וּזְרָעִין וְאֵיבִין, וּמִנֵּיהּ אִתְקָיָּים עָלְמָא. וְלֵית לָךְ יוֹמָא, דְּלָא נָפִיק מִנֵּיהּ בְּעָלְמָא, וּמְקַיֵים כֹּלָּא דְּבֵיהּ זָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. וּבְכָל אֲתָר דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חַד חוּטָא נָפִיק מֵהַהוּא אוֹר גָנִיז, וְאִתְמְשִׁיךְ עַל אִינּוּן דְּלָעָאן בָּהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְהָא אוֹקִימְנָא. Said R. Judah: ‘Had it been hidden away altogether, the world would not have been able to exist for one moment. But it was only hidden like a seed which generates others, seeds and fruits, and the world is sustained by it. There is not a day that something does not emanate from that light to sustain all things, for it is with this that the Holy One nourishes the world. Moreover, whenever the Torah is studied by night, a little thread of this hidden light steals down and plays upon them that are absorbed in their study, wherefore it is written: “The Lord commandeth His lovingkindness in the daytime, and in the night his song is with me” (Ps. 42, 9); this has already been expounded.’
יוֹמָא דְּאִתְקָם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, מָה כְּתִיב (שמות מ׳:ל״ה) וְלָא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן. מַאי הֶעָנָן. חַד חוּטָא הֲוָה (נ"א עמודא דעננא) מֵהַהוּא סִטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּנָפַק בְּחֶדְוָה בְּכֹלָּא (דכלה), עָאלַת לְמַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא יוֹמָא (קדמאה). לָא אִתְגְּלֵי, אֲבָל שִׁמּוּשָׁא קָא מְשַׁמֵּשׁ בְּעָלְמָא, וְאִיהוּ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹמָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. On the day when the Tabernacle was set up on earth, what do we read concerning it? “And Moses was not able to enter into the tent of the congregation, because the cloud abode thereon” (Ex. 40, 35). What was that cloud? It was a thread from the side of the primordial light, which, issuing forth joyously, entered the Shekinah and descended into the Tabernacle below. After the first day of Creation it was never again made fully manifest, but it performs a function, renewing daily the work of Creation.
רַבִּי יוֹסִי הֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי יִצְחָק וְרִבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הָא חֲמֵינָן דְּעוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דְּשָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָא אִתְּעָרוּ חַבְרַיָּיא בְּרָזִין דִּלְהוֹן זְעִירוּ, דְּלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֵיכַל בְּפוּמֵיהּ, וּלְמֵישַׁט יְדֵיהּ לְגוֹ פּוּמֵיהּ וּלְמִבְלַע. R. Jose was once deep in study, R. Isaac and R. Hezekiah being with him. Said R. Isaac: ‘We are aware that the structure of the Tabernacle corresponds to the structure of heaven and earth. The Companions have given us just a taste of this mystery, but not enough for a real mouthful.’
אָמַר רִבִּי יוֹסִי, מִלִּין אִלֵּין נְסַלֵּק לוֹן לְגוֹ (נ"א לגביה) בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ מְתַקֵּן תַּבְשִׁילִין מְתִיקִין, כְּמַה דְּאַתְקִין לוֹן עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, וְאִיהוּ אַתְקִין תַּבְשִׁילִין, דְּלֵית בְּהוּ אֲתָר, לְמֵיתֵי אַחֲרָא, לְמִשְׁדֵּי בְּהוּ מִלְחָא. וְתוּ, דְּיָכִיל בַּר נָשׁ לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וּלְאַשְׁלְמָא כְּרִסוֹי מִכָּל עִדוּנִין דְּעָלְמָא וּלְאִשְׁתַּאֲרָא, וּבֵיהּ יִתְקָיָּים, (מלכים ב ד׳:מ״ד) וְיִתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיוֹתִירוּ כִּדְבַר יְיָ'. Said R. Jose: ‘Let us take our difficulties to the holy lamp (R. Simeon), for he is able to prepare savoury dishes such as the Holy Ancient One, the most hidden of all secret beings, has prepared for him, and which require no added flavour from anyone else. From his dishes one can eat and drink, and sate oneself as with all the delicacies of the world, and leave over. Of him can it be said, “So he set it before them, and they did eat, and left thereof according to the word of the Lord” (2 Kings 4, 44).’
Chapter 39
Chapter 39 somebodyTerumah 39:425-431 (Chapter 39) (Terumah) (Zohar)
Terumah 39:425-431 (Chapter 39) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כה) וּתְכֵלֶת, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תְּכֵלֶת מֵהַהוּא נוּנָא דְּיַמָּא דְּגִינוֹסָר, דְּאִיהוּ בְּעַדְבֵיהּ דִּזְבוּלוּן. וְאִצְטְרִיךְ גַּוְונָא דָּא לְעוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא לְאִתְחֲזָאָה הַאי גּוָֹון. AND PURPLE BLUE. Said R. Isaac: This colour is obtained from a fish of the Lake of Genessareth, which is in the territory of Zebulun. This colour had to appear in the Tabernacle for the following reason.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ו׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיְהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. הַאי רְקִיעַ אִתְבְּרֵי בַּשֵּׁנִי, דְּעוֹבָדָא דָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ. וּבְיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא, אִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָּם, דְּאִיהוּ נָפִיק מִגּוֹ הִתּוּכָא דְּנוּרָא דִּשְׂמָאלָא, וּבְיַמָא אִצְטְבַע בָּהּ גּוָֹון תִּכְלָא, דְּאִיהוּ כּוּרְסְיָּיא דְּדִינָא. It is written: “And God said, Let there be a firmament in the midst of the waters, and let it divide the waters from the waters” (Gen. 1, 6). That firmament was created on the second day, because this creative act comes from the Left Side (separation), and on this day, too, was Gehenna created from the dross of the fire of the Left side. Now the sea was dyed with that purple blue colour which symbolizes the Throne of Judgement
וְנָטִיל הַאי יוֹמָא מַיִם דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן מַיִם דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, לָא אִתְגַּלּוּ אֶלָּא בְּיוֹם שֵׁנִי. בְּיוֹמָא דִּילֵיהּ, לָא אִתְגְּלֵי מַיִם, אֶלָּא אִתְחַלָּף, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִתְבָּסַּם דָּא בְּדָא. אוֹר דְּיוֹמָא קַדְמָאָה, נְהִירוּ קַדְמָאָה מִכָּל שִׁיתָא נְהוֹרִין אִיהוּ. וְהַאי אוֹר בְּסִטְרָא דְּאֶשָּׁא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י׳:י״ז) וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ. וְהַהוּא אוֹר דְּיִשְׂרָאֵל מִסִּטְרָא דִּימִינָא הֲוָה, אִתְכְּלִיל בְּאֶשָּׁא. That day also received water from the Right Side, which nevertheless did not emerge till the second day, in order that one (attribute) might be combined with and reinforced by the other. The light of the first day of Creation was the first of all the six lights. It came from the side of fire, as it is written: “And the light of Israel shall be for a fire” (Isa. 10, 17). That “light of Israel” emanated from the Right Side, and was (yet) contained in the fire.
וְיוֹמָא קַדְמָאָה מֵאִינּוּן שִׁיתָא יוֹמִין, מַיִם אִיהוּ, וְלָא שִׁמֵּשׁ עוֹבָדָא דְּמַיִם, אֶלָּא עוֹבָדָא דְּאוֹר, דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּאֵשׁ, דְּאִיהוּ יוֹם שֵׁנִי. לְאַחֲזָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּרָא עָלְמָא, אֶלָּא עַל שָׁלוֹם, וּבְאֹרַח שָׁלוֹם הֲוָה כֹּלָּא. יוֹמָא קַדְמָאָה כָּל מַה דַּעֲבַד, מִסִּטְרָא דְּחַבְרֵיהּ עָבֵד. יוֹמָא תִּנְיָינָא בְּסִטְרָא דְּיוֹמָא קַדְמָאָה עֲבַד הַהוּא אוּמָנָא, וְשִׁמֵּשׁ בָּהּ, דְּכָל חַד שִׁמֵּשׁ בְּעוֹבָדָא דְּחַבְרֵיהּ, לְאַחֲזָאָה, דְּהָא אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא. יוֹמָא תְּלִיתָאָה, הֲוָה בְּסִטְרָא דְּתַרְוַויְיהוּ, וּבֵיהּ הֲוָה אַרְגָּמָן, וְעַל דָּא כְּתִיב, כִּי טוֹב כִּי טוֹב תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה. Now, the first of those six days is (symbolically) water, but it performed the function not of water but of light, which is from the side of fire, which is of the second day, to make manifest that the Holy One created the world on the foundation of peace, and that everything has grown out of peace. Thus the first day performed all its operations from the Side of the second, and the second operated from the Side of the first day. Each functioned with the work of the other, to show that one was merged in the other. The third day was a synthesis of both the first and the second; therefore it says concerning the third day of Creation “And God saw that it was good” twice (Gen. 1, 10-12).
תְּכֵלֶת, דָּא יוֹמָא תִּנְיָינָא, אִצְטְבַע בְּב' גַּוְונִין סוּמָק וְאוּכָם. וּתְכֵלֶת, סוּמָק אִיהוּ דִּילֵיהּ, מִיּוֹמָא תִּנְיָינָא מַמָּשׁ, כְּעֵין גּוָֹון אֶשָּׁא, וְדָא אִיהוּ אֱלהִים, וְיָרִית גּוָֹון דְּדַהֲבָא, דְּכֹלָּא גַּוְונָא חֲדָא. תְּכֶלְתָּא נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא גּוָֹון סוּמָק, וְכַד נָחִית לְתַתָּא, אִתְרְחַק גּוָֹון סוּמָק, וְעָאל גּוֹ הַהוּא אֲתָר דְּאִיהוּ יַמָּא, וְאִצְטְבַע גּוָֹון תִּכְלָא. הַהוּא סוּמָקָא עָיֵיל גּוֹ יַמָּא, וְאִתְחַלָּשׁ גּוָֹון דִּילֵיהּ, וְאִתְהַדָּר תִּכְלָא, וְדָא אִיהוּ אֱלהִים, אֲבָל לָאו אִיהוּ תַּקִּיפָא כְּקַדְמָאָה. On this day the purple-blue was formed out of two other colours, red and black, the colours of the second day. The fiery red, which is the proper colour of the second day, is an attribute of Elohim, and it was assigned (in the Tabernacle) the colour of gold, which resembles it. When the red came down it plunged into the Sea, where it became dark blue, which is also an attribute of Elohim, but of an aspect less rigorous than the former.
אוּכָם, גּוָֹון דָּא נָפִיק מֵהִתּוּכָא דְּסוּמָקָא, כַּד אִתְהֲתָּךְ וְאִתְחַלָּשׁ לְתַתָּא בְּהִתּוּכָא דְּזוּהֲמָא, וְנָחִית לְתַתָּא, וְנָפִיק מֵהַהוּא זוּהֲמָא גּוָֹון סוּמָק, מִזּוֹהֲמָא תַּקִּיפָא, וּמִגּוֹ זוּהֲמָא תַּקִּיפָא, אִתְהַדָּר לְאוּכָם. וְכֹלָּא מֵהַהוּא סוּמָקָא קַדְמָאָה (ס"א עלאה) אִתְהֲתָּךְ. וְכָל דָּא אִתְבְּרֵי בַּשֵּׁנִי, וְהַאי אִקְרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים. As for the black, it was formed as the residue of the original red when it came down below, for being as it were smelted, it formed round it a slimy element which was first an intense red, and finally was transformed into black. All these are transformations out of the primeval red; and all this was created on the second day and is designated “other gods”.
הַאי אוּכָם אִיהוּ חָשׁוּךְ יַתִּיר, דְּלָא אִתְחָזֵי גּוָֹון דִּילֵיהּ מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא. בּוּצִינָא קַדִּישָׁא הָכִי אָמַר, דְּהַאי גּוָֹון אוּכָם חָשׁוּךְ, בְּאָן אֲתָר אִצְטְבַע. אֶלָּא כַּד הַהוּא סוּמָקָא אִתְהֲתָּךְ בְּגוֹ תִּכְלָא, וְאִתְעָרְבוּ גַּוְונִין, אִתְהֲתָּךְ הִתּוּכָא דְּזוּהֲמָא לְגוֹ תְּהוֹמֵי, וְאִתְעָבִיד מִתַּמָּן רֶפֶשׁ וָטִיט. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:כ׳) וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. וּמִגּוֹ הַהוּא טִינָא דִּתְהוֹמֵי, נָפַק הַהוּא חָשׁוּךְ דְּאִיהוּ אוּכָם, וְלָא אוּכָם אֶלָּא חָשׁוּךְ יַתִּיר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:ב׳) וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנִי תְהוֹם. אֲמַאי אִקְרֵי חֹשֶׁךְ, בְּגִין דְּגָוֶון דִּילֵיהּ חָשׁוּךְ, וְאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בִּרְיָין. וְדָא אִיהוּ סוּמָק וְאוּכָם, וּבְגִין דָּא לָא כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב. That black is so dark as to be almost indiscernible. The Holy Lamp put it this way. When the red was transformed into purple-blue, and the colours mixed, a scum was thrown off which sank to the depths and turned into mire and dirt, as it is written, “The wicked are like the troubled sea, when it cannot rest, whose waters cast up mire and dirt” (Isa. 57, 20). And from that dirt of the Sea came that black which is dark, and not only dark but superlatively black-“Darkness upon the face of the deep” (Gen. 1, 2). And why is it called “darkness”? Both because of its colour and because it darkens the face of Creation. It is both red and black, therefore it does not say of the second day of Creation, “And God saw that it was good”.
Chapter 40
Chapter 40 somebodyTerumah 40 (Chapter 40) (Terumah) (Zohar)
Terumah 40 (Chapter 40) (Terumah) (Zohar) somebodyוְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (בראשית א׳:ל״א) וְהִנִּה טוֹב מְאֹד דָּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, וְהָכָא אַמָרְתְּ דְּלָא אִתְּמַר בְּגִינִיהּ כִּי טוֹב. אֶלָּא רָזָא דְּרָזִין הָכָא, דְּהָא וַדַּאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִיהוּ טוֹב מְאֹד. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא יַדְעֵי דִּימוּתוּן וְיִתְהַדְרוּן לְעַפְרָא, וְסַגִּיאִין אִינּוּן דִּמְהַדְּרֵי בְּתִיּוּבְתָא לְמָארֵיהוֹן, בְּגִין דְּחִילוּ דָּא, וְדַחֲלֵי לְמֶחטֵי קַמֵּיהּ. סַגִּיאִין דַּחֲלֵי מִן מַלְכָּא, מִגּוֹ דְּתַלְיָא רְצוּעָה לְקָמַיְיהוּ. כַּמָה טָבָא הַהִיא רְצוּעָה לְגַבֵּי בַּר נָשׁ, דְּעַבְדַּת לוֹן טָבִין וְקָשִׁיטִין, וּמְתַקְּנִין בְּאָרְחַיְיהוּ כַּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מְאֹד וַדַּאי. But have we not been taught that the words “And behold it was very good” (Gen. 1, 31) include the Angel of Death? How, then, is it possible to say that it is because of him that it is not said of the second day that it was very good? Verily, herein is a mystery of mysteries. The Angel of Death is indeed good. Why so? Because, since all men know that one day they must die, many turn to repentance from fear of him before the Lord. Many fear the King because the lash looms before their eyes. Then is the lash indeed beneficial, making men good and virtuous and upright. Hence the Angel of Death is referred to as “very good”.
רָזָא דְּרָזִין, דְּאוֹלִיפְנָא מִגּוֹ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא וְהִנֵּה טוֹב, דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. מְאֹד, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִיהוּ יַתִּיר. אֲמַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִיהוּ טוֹב מְאֹד. אֶלָּא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, כֹּלָּא הֲוָה מִתְתָּקַּן עַד לָא יֵיתֵי אָדָם, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, עֲבַד לֵיהּ מִתְתַּקָּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים, עֲבַד לֵיהּ יָשָׁר, וּלְבָתַר סָרַח, וְאִטְרִיד מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. Concerning this mystery, the Holy Lamp (R. Simeon) gave us the following explanation: “And behold it was good” refers to the Angel of Life; “very” to the Angel of Death, for he is of greater importance. And why? When the Holy One, blessed be He, created the world, all was prepared for the coming of Man, who is the king of this world. Man was fashioned to walk in the straight way, as it is written: “God hath made man upright, but they have sought out many inventions” (Eccl. 7, 29). He made him upright, but he gave himself over to corruption and was therefore driven out of the Garden of Eden.
גַּן עֵדֶן אִיהוּ בְּאַרְעָא, נָטִיעַ בְּאִינּוּן נְטִיעָן דְּנָטַע לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַּע יְיָ' אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, אִיהוּ נָטַע לֵיהּ בִּשְׁמָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין כֻּלְּהוּ, מְרֻקְּמָן וּמִתְצַיְירָן בְּהַאי גַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, וְתַמָּן אִינּוּן כְּרוּבִים. לָאו אִינּוּן גְּלִיפִין בִּגְלִיפוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא מִדַּהֲבָא אוֹ מִמִּלָּה אַחֲרָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין דִּלְעֵילָּא, גְּלִיפִין וּמִתְצַיְּירִין בְּצִיּוּרָא מְרֻקְּמָא, עוֹבָדֵי יְדֵי אוּמָנָא דִּשְׁמָא שְׁלִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ מְחֻקְּקָן תַּמָּן. וְכָל דִּיוּקְנִין וְצִיּוּרִין דְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ מִתְצַיְּירָן תַּמָּן, וּגְּלִיפָן וּמִתְחַקְקָן תַּמָּן, כֻּלְּהוּ כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא. This Garden was planted by the Holy One, blessed be He, on the earth with the full Name (TETRAGRAMMATON Elohim), and made an exact likeness of its prototype, the Paradise above, and all supernal forms were fashioned and shaped in it, and the cherubs were there-not those carved in gold or any material that could be fashioned by human hands, but of supernal light, fashioned and broidered through the agency of the perfect Name of the Holy One. All the images and forms of all things in this world were there fashioned, all having the similitude of the things in this world.
וַאֲתָר דָּא אִיהוּ מָדוֹרָא לְרוּחִין קַדִּישִׁין, בֵּין אִינּוּן דְּאָתוּ לְהַאי עָלְמָא, בֵּין אִינּוּן דְּלָא אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְאִינּוּן דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא. כֻּלְּהוּ רוּחִין מִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשִׁין וְגּוּפִין וּפַרְצוּפִין כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא, וּמִסְתַּכְּלָן תַּמָּן בְּזִיו יְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּאַתְיָין לְהַאי עָלְמָא. And this place is the abode of holy spirits, both of those that have come into this world, and also of those that have not yet come into this world. Those that are about to come are invested with garments and with faces and bodies like those in this world, and they gaze upon the glory of their Lord until the time comes for them to appear in the world.
בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקֵי מִתַּמָּן, לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא, מִתְפַּשְּׁטִין אִינּוּן רוּחִין, מֵהַהוּא גּוּפָא וּלְבוּשָׁא דְּתַמָּן, וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּפָא וּבִלְבוּשָׁא דְּהַאי עָלְמָא, וְעַבְדִין דִּיּוּרֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשָׁא וְגוּפָא דָּא, דְּאִיהוּ מִטִּפָּה סְרוּחָה. When they leave the Garden for that purpose, these spirits put off their celestial bodies and garments and take on the bodies and garments of this world; they henceforth make their abode in this world in the garments and bodies fashioned from the seed of procreation.
וְכַד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְמֵיהַךְ וּלְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא, לָא נָפִיק עַד דְּהַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּגוּפָא דָּא. כֵּיוָן דְּאִתְפָּשַּׁט הַאי גּוּפָא מֵהַהוּא רוּחָא, עַל יְדֵי דְּהַהוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, אַזְלָא וּמִתְלַּבְּשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא אַחֲרָא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִתְפְּשִׁיט כַּד אָתֵי לְהַאי עָלְמָא. וְלֵית חִדוּ לְרוּחָא, בַּר בְּהַהוּא גּוּפָא דְּתַמָּן, וְחַדֵּי עַל דְּאִתְפָּשַּׁט מֵהַאי גּוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְלָבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא דְּהַאי (נ"א דההוא) עָלְמָא, וּבֵיהּ יָתִיב וְאָזִיל וְאִסְתָּכַּל לְמִנְדַּע בְּרָזִין עִלָּאִין, מַה דְּלָא יָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא דָּא. So when the time comes for the spirit to leave this world again, it cannot do so until the Angel of Death has taken off the garment of this body. When that has been done, he again puts on that other garment in the Garden of Eden of which he had had to divest himself when he entered this world. And the whole joy of the spirit is in that celestial body. In it he rests and moves, and contemplates continually the supernal mysteries which, when he was in the earthly body, he could neither grasp nor understand.
וְכַד אִתְלַבְּשַׁת נִשְׁמְתָא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּהַהוּא עָלְמָא, כַּמָה עִדוּנִין, כַּמָה כִּסוּפִין דִּילָהּ תַּמָּן. מַה גָּרִים לְגוּפָא דָּא, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ רוּחָא. הֲוֵי אֵימָא הַהוּא דְּאַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשִׁין אִלֵּין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בִּרְיָין, דְּלָא אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְבוּשִׁין אִלֵּין, עַד דְּאַתְקִין לֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין יַקִּירִין וְטָבִין מֵאִלֵּין. When the soul clothes herself with the garments of that world, what delights, what joys, she experiences! And who caused the body to be inhabited by the spirit? Why, he who took off the garment of flesh, the Angel of Death! ‘God shows kindness to His creatures in not divesting them of their earthly garment until other garments, more precious and finer than these, are prepared for them.
בַּר לְאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּלָא אָהַדְרוּ בְּתִיּוּבְתָא שְׁלֵימָתָא לְמָארֵיהוֹן, דְּעַרְטִילָאִין אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְעַרְטִילָאִין יְתוּבוּן תַּמָּן. וְנִשְׁמְתָא אַזְלָא בְּכִסּוּפָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לָהּ לְבוּשִׁין כְּלַל, וְאִתְּדָנַת בְּהַהוּא גֵּיהִנָּם דִּבְאַרְעָא, מִגּוֹ הַהוּא אֶשָּׁא דִּלְעֵילָּא. וְאִית מִנְּהוֹן דִּמְצַפְצְפֵי וְסַלְקֵי, וְאִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְחַשְׁבִי בְּלִבַּיְיהוּ תְּשׁוּבָה, וּמִיתוּ, וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד לָהּ. אִלֵּין אִתְדָּנוּ תַּמָּן בְּגֵיהִנָּם, וּלְבָתַר מְצַפְצְפֵי וְסַלְּקִין. But the wicked, they who have never turned to their Lord with a perfect repentance-naked they came into this world, and naked they must return from it, and their souls go in shame to join the other souls in like plight, and they are judged in the earthly Gehenna by the fire from above. Some of them flutter upward after a time; these are the souls of the sinners who had intended to repent, but died before they had carried out their intentions. These are judged first in Gehenna and then flutter upward.
חָמֵי כַּמָה רַחֲמָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם בִּרְיוֹהִי, דְּאֲפִילּוּ דְּאִיהוּ חַיָּיבָא יַתִּיר, וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה, וְלָא (ויקרא ר"כ ע"ב) יָכִיל לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, וּמִית, הַאי בְּוַדַּאי, מְקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד דְּאָזִיל בְּלָא תְּשׁוּבָה. לְבָתַר הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, לָא אַעְדִּיאַת מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין לְהַהוּא חַיָּיבָא דּוּכְתָּא, בְּמָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל, וְתַמָּן מְצַפְצְפָא תְּשׁוּבָה. דְּהָא הַהוּא רְעוּתָא נָחִית מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר כָּל גְּזִּיזִין (ס"א לבתר דקביל עונשיה ההוא רעותא טבא דשוי ההוא חייבא למעבד תשובה סלקא קמי מלכא עילאה ולא אעדיאת מתמן עד דקודשא בריך הוא אתקין לההוא חייבא דוכתא במדורת שאול וכדין ההוא ריעותא נחתא מקמי קודשא בריך הוא ותברת כל גזיזין) דְּתַרְעֵי מָדוֹרֵי גֵּיהִנָּם, וּמָטֵי לְהַהוּא אֲתָר דְּהַהוּא חַיָּיבָא תַּמָּן, וּבָטַשׁ בֵּיהּ, וְאִתְּעַר לֵיהּ הַהוּא רְעוּתָא כְּמִלְּקַדְּמִין. וּכְדֵין מְצַפְצְפָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, לְסַלְּקָא מִגּוֹ מָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל. See how great is the mercy of the Holy One towards His creatures! The most wicked sinner, if he have intended repentance, but dies without carrying out his resolve, is, it is true, punished for having gone out of this world without having repented, but his good intention is not lost, but it ascends to the Supernal King and there remains until the Holy One, seeing it, prepares for that soul a place of refuge in “Sheol”, where it twitters repentance. For the good intention issues from before the Holy One, and, breaking all the strong gates of the habitations of Gehenna, reaches at last the place where that sinner lies. It smites him and awakens in him again that intention which he had had on earth, causing the soul to struggle and ascend from the abode of Sheol.
וְלֵית רְעוּתָא טָבָא דְּיִתְאֲבִיד מִקַּמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּבְגִין כַּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דִּמְהַרְהֵר הִרְהוּרִין טָבִין לְגַבֵּי מָארֵיהּ, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ רְעוּתֵיהּ כְּאִילּוּ עָבִיד. דָּא לְטָב. אֲבָל רְעוּתֵיהּ לְבִישׁ, לָא. בַּר הִרְהוּרָא דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. Truly, no good thought is ever lost from the remembrance of the Holy King. Therefore, blessed is he who nourishes good thoughts towards his Lord, for, even if he cannot put them into practice, the Holy One takes the will for the deed. This is the case with good thoughts. With evil thoughts, however, the will is not taken for the deed, save in the case of idolatry, as has been explained by the Companions.
אִינּוּן דְּלָא הִרְהָרוּ תְּשׁוּבָה, נַחְתֵּי לִשְׁאוֹל, וְלָא סַלְקֵי מִתַּמָּן לְדָרֵי דָּרִין. עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (איוב ז׳:ט׳) כָּלָּה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לא יַעֲלֶה. עַל קַדְמָאֵי כְּתִיב (שמואל א ב׳:ו׳) יְיָ' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. The wicked who had never given a thought to repentance go down to Sheol and never come out from thence, as it is written of them, “As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to sheol shall come up no more” (Job 95, 9). But, concerning those others who had intended to repent, it says, “The Lord killeth and maketh alive; He bringeth down to sheol and bringeth up” (I Sam. 2, 6).
Terumah 40:452 (Chapter 40) (Terumah) (Zohar)
Terumah 40:452 (Chapter 40) (Terumah) (Zohar) somebodyוְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (בראשית א׳:ל״א) וְהִנִּה טוֹב מְאֹד דָּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, וְהָכָא אַמָרְתְּ דְּלָא אִתְּמַר בְּגִינִיהּ כִּי טוֹב. אֶלָּא רָזָא דְּרָזִין הָכָא, דְּהָא וַדַּאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִיהוּ טוֹב מְאֹד. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא יַדְעֵי דִּימוּתוּן וְיִתְהַדְרוּן לְעַפְרָא, וְסַגִּיאִין אִינּוּן דִּמְהַדְּרֵי בְּתִיּוּבְתָא לְמָארֵיהוֹן, בְּגִין דְּחִילוּ דָּא, וְדַחֲלֵי לְמֶחטֵי קַמֵּיהּ. סַגִּיאִין דַּחֲלֵי מִן מַלְכָּא, מִגּוֹ דְּתַלְיָא רְצוּעָה לְקָמַיְיהוּ. כַּמָה טָבָא הַהִיא רְצוּעָה לְגַבֵּי בַּר נָשׁ, דְּעַבְדַּת לוֹן טָבִין וְקָשִׁיטִין, וּמְתַקְּנִין בְּאָרְחַיְיהוּ כַּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מְאֹד וַדַּאי. But have we not been taught that the words “And behold it was very good” (Gen. 1, 31) include the Angel of Death? How, then, is it possible to say that it is because of him that it is not said of the second day that it was very good? Verily, herein is a mystery of mysteries. The Angel of Death is indeed good. Why so? Because, since all men know that one day they must die, many turn to repentance from fear of him before the Lord. Many fear the King because the lash looms before their eyes. Then is the lash indeed beneficial, making men good and virtuous and upright. Hence the Angel of Death is referred to as “very good”.
רָזָא דְּרָזִין, דְּאוֹלִיפְנָא מִגּוֹ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא וְהִנֵּה טוֹב, דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. מְאֹד, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִיהוּ יַתִּיר. אֲמַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִיהוּ טוֹב מְאֹד. אֶלָּא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, כֹּלָּא הֲוָה מִתְתָּקַּן עַד לָא יֵיתֵי אָדָם, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, עֲבַד לֵיהּ מִתְתַּקָּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים, עֲבַד לֵיהּ יָשָׁר, וּלְבָתַר סָרַח, וְאִטְרִיד מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. Concerning this mystery, the Holy Lamp (R. Simeon) gave us the following explanation: “And behold it was good” refers to the Angel of Life; “very” to the Angel of Death, for he is of greater importance. And why? When the Holy One, blessed be He, created the world, all was prepared for the coming of Man, who is the king of this world. Man was fashioned to walk in the straight way, as it is written: “God hath made man upright, but they have sought out many inventions” (Eccl. 7, 29). He made him upright, but he gave himself over to corruption and was therefore driven out of the Garden of Eden.
גַּן עֵדֶן אִיהוּ בְּאַרְעָא, נָטִיעַ בְּאִינּוּן נְטִיעָן דְּנָטַע לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַּע יְיָ' אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, אִיהוּ נָטַע לֵיהּ בִּשְׁמָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין כֻּלְּהוּ, מְרֻקְּמָן וּמִתְצַיְירָן בְּהַאי גַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, וְתַמָּן אִינּוּן כְּרוּבִים. לָאו אִינּוּן גְּלִיפִין בִּגְלִיפוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא מִדַּהֲבָא אוֹ מִמִּלָּה אַחֲרָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין דִּלְעֵילָּא, גְּלִיפִין וּמִתְצַיְּירִין בְּצִיּוּרָא מְרֻקְּמָא, עוֹבָדֵי יְדֵי אוּמָנָא דִּשְׁמָא שְׁלִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ מְחֻקְּקָן תַּמָּן. וְכָל דִּיוּקְנִין וְצִיּוּרִין דְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ מִתְצַיְּירָן תַּמָּן, וּגְּלִיפָן וּמִתְחַקְקָן תַּמָּן, כֻּלְּהוּ כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא. This Garden was planted by the Holy One, blessed be He, on the earth with the full Name (TETRAGRAMMATON Elohim), and made an exact likeness of its prototype, the Paradise above, and all supernal forms were fashioned and shaped in it, and the cherubs were there-not those carved in gold or any material that could be fashioned by human hands, but of supernal light, fashioned and broidered through the agency of the perfect Name of the Holy One. All the images and forms of all things in this world were there fashioned, all having the similitude of the things in this world.
וַאֲתָר דָּא אִיהוּ מָדוֹרָא לְרוּחִין קַדִּישִׁין, בֵּין אִינּוּן דְּאָתוּ לְהַאי עָלְמָא, בֵּין אִינּוּן דְּלָא אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְאִינּוּן דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא. כֻּלְּהוּ רוּחִין מִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשִׁין וְגּוּפִין וּפַרְצוּפִין כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא, וּמִסְתַּכְּלָן תַּמָּן בְּזִיו יְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּאַתְיָין לְהַאי עָלְמָא. And this place is the abode of holy spirits, both of those that have come into this world, and also of those that have not yet come into this world. Those that are about to come are invested with garments and with faces and bodies like those in this world, and they gaze upon the glory of their Lord until the time comes for them to appear in the world.
בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקֵי מִתַּמָּן, לְמֵיתֵי לְהַאי עָלְמָא, מִתְפַּשְּׁטִין אִינּוּן רוּחִין, מֵהַהוּא גּוּפָא וּלְבוּשָׁא דְּתַמָּן, וּמִתְלַבְּשִׁין בְּגוּפָא וּבִלְבוּשָׁא דְּהַאי עָלְמָא, וְעַבְדִין דִּיּוּרֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשָׁא וְגוּפָא דָּא, דְּאִיהוּ מִטִּפָּה סְרוּחָה. When they leave the Garden for that purpose, these spirits put off their celestial bodies and garments and take on the bodies and garments of this world; they henceforth make their abode in this world in the garments and bodies fashioned from the seed of procreation.
וְכַד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְמֵיהַךְ וּלְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא, לָא נָפִיק עַד דְּהַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּגוּפָא דָּא. כֵּיוָן דְּאִתְפָּשַּׁט הַאי גּוּפָא מֵהַהוּא רוּחָא, עַל יְדֵי דְּהַהוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, אַזְלָא וּמִתְלַּבְּשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא אַחֲרָא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִתְפְּשִׁיט כַּד אָתֵי לְהַאי עָלְמָא. וְלֵית חִדוּ לְרוּחָא, בַּר בְּהַהוּא גּוּפָא דְּתַמָּן, וְחַדֵּי עַל דְּאִתְפָּשַּׁט מֵהַאי גּוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְלָבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא שְׁלִים, כְּגַוְונָא דְּהַאי (נ"א דההוא) עָלְמָא, וּבֵיהּ יָתִיב וְאָזִיל וְאִסְתָּכַּל לְמִנְדַּע בְּרָזִין עִלָּאִין, מַה דְּלָא יָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא דָּא. So when the time comes for the spirit to leave this world again, it cannot do so until the Angel of Death has taken off the garment of this body. When that has been done, he again puts on that other garment in the Garden of Eden of which he had had to divest himself when he entered this world. And the whole joy of the spirit is in that celestial body. In it he rests and moves, and contemplates continually the supernal mysteries which, when he was in the earthly body, he could neither grasp nor understand.
וְכַד אִתְלַבְּשַׁת נִשְׁמְתָא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּהַהוּא עָלְמָא, כַּמָה עִדוּנִין, כַּמָה כִּסוּפִין דִּילָהּ תַּמָּן. מַה גָּרִים לְגוּפָא דָּא, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ רוּחָא. הֲוֵי אֵימָא הַהוּא דְּאַפְשִׁיט לֵיהּ לְבוּשִׁין אִלֵּין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בִּרְיָין, דְּלָא אַפְשִׁיט לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְבוּשִׁין אִלֵּין, עַד דְּאַתְקִין לֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין יַקִּירִין וְטָבִין מֵאִלֵּין. When the soul clothes herself with the garments of that world, what delights, what joys, she experiences! And who caused the body to be inhabited by the spirit? Why, he who took off the garment of flesh, the Angel of Death! ‘God shows kindness to His creatures in not divesting them of their earthly garment until other garments, more precious and finer than these, are prepared for them.
בַּר לְאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּלָא אָהַדְרוּ בְּתִיּוּבְתָא שְׁלֵימָתָא לְמָארֵיהוֹן, דְּעַרְטִילָאִין אָתוּ לְהַאי עָלְמָא, וְעַרְטִילָאִין יְתוּבוּן תַּמָּן. וְנִשְׁמְתָא אַזְלָא בְּכִסּוּפָא לְגַבֵּי אַחֲרָנִין, דְּלֵית לָהּ לְבוּשִׁין כְּלַל, וְאִתְּדָנַת בְּהַהוּא גֵּיהִנָּם דִּבְאַרְעָא, מִגּוֹ הַהוּא אֶשָּׁא דִּלְעֵילָּא. וְאִית מִנְּהוֹן דִּמְצַפְצְפֵי וְסַלְקֵי, וְאִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְחַשְׁבִי בְּלִבַּיְיהוּ תְּשׁוּבָה, וּמִיתוּ, וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד לָהּ. אִלֵּין אִתְדָּנוּ תַּמָּן בְּגֵיהִנָּם, וּלְבָתַר מְצַפְצְפֵי וְסַלְּקִין. But the wicked, they who have never turned to their Lord with a perfect repentance-naked they came into this world, and naked they must return from it, and their souls go in shame to join the other souls in like plight, and they are judged in the earthly Gehenna by the fire from above. Some of them flutter upward after a time; these are the souls of the sinners who had intended to repent, but died before they had carried out their intentions. These are judged first in Gehenna and then flutter upward.
חָמֵי כַּמָה רַחֲמָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם בִּרְיוֹהִי, דְּאֲפִילּוּ דְּאִיהוּ חַיָּיבָא יַתִּיר, וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה, וְלָא (ויקרא ר"כ ע"ב) יָכִיל לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, וּמִית, הַאי בְּוַדַּאי, מְקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד דְּאָזִיל בְּלָא תְּשׁוּבָה. לְבָתַר הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, לָא אַעְדִּיאַת מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין לְהַהוּא חַיָּיבָא דּוּכְתָּא, בְּמָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל, וְתַמָּן מְצַפְצְפָא תְּשׁוּבָה. דְּהָא הַהוּא רְעוּתָא נָחִית מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר כָּל גְּזִּיזִין (ס"א לבתר דקביל עונשיה ההוא רעותא טבא דשוי ההוא חייבא למעבד תשובה סלקא קמי מלכא עילאה ולא אעדיאת מתמן עד דקודשא בריך הוא אתקין לההוא חייבא דוכתא במדורת שאול וכדין ההוא ריעותא נחתא מקמי קודשא בריך הוא ותברת כל גזיזין) דְּתַרְעֵי מָדוֹרֵי גֵּיהִנָּם, וּמָטֵי לְהַהוּא אֲתָר דְּהַהוּא חַיָּיבָא תַּמָּן, וּבָטַשׁ בֵּיהּ, וְאִתְּעַר לֵיהּ הַהוּא רְעוּתָא כְּמִלְּקַדְּמִין. וּכְדֵין מְצַפְצְפָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, לְסַלְּקָא מִגּוֹ מָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל. See how great is the mercy of the Holy One towards His creatures! The most wicked sinner, if he have intended repentance, but dies without carrying out his resolve, is, it is true, punished for having gone out of this world without having repented, but his good intention is not lost, but it ascends to the Supernal King and there remains until the Holy One, seeing it, prepares for that soul a place of refuge in “Sheol”, where it twitters repentance. For the good intention issues from before the Holy One, and, breaking all the strong gates of the habitations of Gehenna, reaches at last the place where that sinner lies. It smites him and awakens in him again that intention which he had had on earth, causing the soul to struggle and ascend from the abode of Sheol.
וְלֵית רְעוּתָא טָבָא דְּיִתְאֲבִיד מִקַּמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּבְגִין כַּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דִּמְהַרְהֵר הִרְהוּרִין טָבִין לְגַבֵּי מָארֵיהּ, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ רְעוּתֵיהּ כְּאִילּוּ עָבִיד. דָּא לְטָב. אֲבָל רְעוּתֵיהּ לְבִישׁ, לָא. בַּר הִרְהוּרָא דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. Truly, no good thought is ever lost from the remembrance of the Holy King. Therefore, blessed is he who nourishes good thoughts towards his Lord, for, even if he cannot put them into practice, the Holy One takes the will for the deed. This is the case with good thoughts. With evil thoughts, however, the will is not taken for the deed, save in the case of idolatry, as has been explained by the Companions.
אִינּוּן דְּלָא הִרְהָרוּ תְּשׁוּבָה, נַחְתֵּי לִשְׁאוֹל, וְלָא סַלְקֵי מִתַּמָּן לְדָרֵי דָּרִין. עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (איוב ז׳:ט׳) כָּלָּה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לא יַעֲלֶה. עַל קַדְמָאֵי כְּתִיב (שמואל א ב׳:ו׳) יְיָ' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. The wicked who had never given a thought to repentance go down to Sheol and never come out from thence, as it is written of them, “As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to sheol shall come up no more” (Job 95, 9). But, concerning those others who had intended to repent, it says, “The Lord killeth and maketh alive; He bringeth down to sheol and bringeth up” (I Sam. 2, 6).
Chapter 41
Chapter 41 somebodyTerumah 41 (Chapter 41) (Terumah) (Zohar)
Terumah 41 (Chapter 41) (Terumah) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דִּינָא דְּעוֹנְשֵׁי דְּגֵיהִנָּם, הָא אוֹלִיפְנָא, דְּאִיהוּ לְמֵידָן תַּמָּן לְחַיָּיבַיָּא, עַל מָה אִתְדָּנוּ בְּנוּרָא דְּגֵיהִנָּם. אֶלָּא גֵּיהִנָּם אִיהוּ נוּר דָּלִיק יְמָמֵי וְלֵילֵי, כְּגַוְונָא דְּחַיָּיבַיָּא מִתְחַמְמָן בְּנוּרָא דְּיֵצֶר הָרָע, לְמֶעְבַּר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא. בְּכָל חִמוּמָא וְחִמוּמָא דְּאִינּוּן מִתְחַמְּמָן בְּיֵצֶר הָרָע, הָכִי אִתּוֹקַד נוּרָא דְּגֵיהִנָּם. Said R. Judah: ‘Why are the sinners punished by the fire of Gehenna? Because the fire of Gehenna, which burns day and night, corresponds to the hot passion of sinfulness in man.
זִמְנָא חֲדָא לָא אִשְׁתְּכַח יֵצֶר הָרָע בְּעָלְמָא, דְּאֲעִילוּ לֵיהּ גּוֹ גּוּשְׁפַּנְקָא דְּפַרְזְלָא, בְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא. וְכָל הַהוּא זִמְנָא, כָּבָה נוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא אִתּוֹקַד כְּלַל. אַהְדָּר יֵצֶר הָרָע לְאַתְרֵיהּ, שָׁארוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא לְאִתְחַמְמָא בֵּיהּ, שָׁאֲרִי נוּרָא דְּגֵיהִנָּם לְאִתּוֹקְדָא, דְּהָא גֵּיהִנָּם לָא אִתּוֹקַד אֶלָּא בְּחֲמִימוּ דְּתּוּקְפָּא דְּיֵצֶר הָרָע דְּחַיָּיבַיָּא. וּבְהַהוּא חֲמִימוּ, נוּרָא דְּגֵיהִנָּם אִתּוֹקַד יְמָמֵי וְלֵילֵי, וְלָא שָׁכִיךְ. There was once a period when for some time sin ceased to rule because it had been thrown into the iron ring in the abyss of the Ocean. During that period the fire of Gehenna went out and did not burn at all. When sinfulness returned, and again began to burn in the hearts of sinners, the fire of Gehenna was started again, for it is the heat of sinful passion in the hearts of sinners that kindles and keeps alight the fires of Gehenna, causing them to burn day and night without ceasing.
שִׁבְעָה פִּתְחִין אִינּוּן לַגֵּיהִנָּם, וְשִׁבְעָה מָדוֹרִין אִינּוּן תַּמָּן. שִׁבְעָה זִינֵי חַיָּיבִין אִינּוּן: רַע. בְּלִיַּעַל. חוֹטֵא. רָשָׁע. מַשְׁחִית. לֵץ. יָהִיר. וְכֻלְּהוּ לָקֳבְלַיְיהוּ אִית מָדוֹרִין לַגֵּיהִנָּם, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. וּכְפוּם הַהוּא דַּרְגָּא דְּחָטָא בֵּיהּ הַהוּא חַיָּיבָא, הָכִי יַהֲבִין לֵיהּ מָדוֹרָא בְּגֵיהִנָּם. Gehenna has seven doors which open into seven habitations; and there are also seven types of sinners: evildoers, worthless ones, sinners, the wicked, corrupters, mockers, and arrogant ones; and corresponding with them are the habitations in Gehenna, for each kind a particular place, all according to grade.
וּבְכָל מָדוֹרָא וּמָדוֹרָא, אִית מַלְאָךְ מְמָנָא עַל הַהוּא אֲתָר, תְּחוֹת יְדָא דְּדוּמָה. וְכַמָּה אֶלֶף וְרִבּוֹא עִמֵּיהּ, דְּדַיְינִין לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, כָּל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ בְּהַהוּא מָדוֹרָא דְּאִיהוּ תַּמָּן. And over each habitation a special angel is appointed, all being under the direction of Duma, who has thousands and myriads of angels under him, to punish sinners according to their deserts.
(ס"א אשא דגיהנם דלעילא, מטי להאי גיהנם דלתתא) אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם לְתַתָּא, מָטֵי מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם דִּלְעֵילָּא, וּמָטֵי לְהַאי גֵּיהִנָּם דִּלְתַתָּא, וְאִתּוֹקַד, בְּהַהוּא אִתְּעֲרוּ דְּחֲמִימוּ דְּחַיָּיבַיָּא, דְּקָא מְחַמְמֵי גַּרְמַיְיהוּ גּוֹ יֵצֶר הָרָע, וְכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּלִיקִין תַּמָּן. The fire of the Gehenna which is below comes from the Gehenna which is above, and is kindled by the heat of the sinners in whom the evil inclination burns, and there all the piles burn.
אֲתָר אִית בְּגֵיהִנָּם, וְדַרְגִּין תַּמָּן דְּאִקְרוּן (רנ"ב ע"א, רס"ה ב', פנחס רנ"ח ע"א) צוֹאָה רוֹתַחַת, וְתַמָּן אִיהוּ זוּהֲמָא דְּנִשְׁמָתִין, אִינּוּן דְּמִתְלַכְלְכָן מִכָּל זוּהֲמָא דְּהַאי עָלְמָא. וּמִתְלַּבְּנָן וְסַלְּקִין, וְאִשְׁתְּאָרַת הַהוּא זוּהֲמָא תַּמָּן, וְאִינּוּן דַּרְגִּין בִּישִׁין דְּאִתְקְרוּן צוֹאָה רוֹתַחַת, אִתְמָנָן עַל הַהוּא זוּהֲמָא. וְנוֹרָא דְּגֵיהִנָּם שַׁלְטָא, בְּהַהוּא זוּהֲמָא דְּאִשְׁתְּאָרַת. In Gehenna there are certain places and grades called “Boiling filth”, where the filth of the souls that have been polluted by the filth of this world accumulates. There these souls are purified by fire and made white, and then they ascend towards the heavenly regions. Their filth remains behind and the evil grades, called “Boiling filth”, are appointed over that filth and the fire of Gehenna rules over it.
וְאִית חַיָּיבִין, אִינּוּן דְּמִתְלַכְלְכָן בְּחוֹבַיְיהוּ תָּדִיר, וְלָא אִתְלַבְּנָן מִנַּיְיהוּ, וּמִיתוּ בְּלֹא תְּשׁוּבָה, וְחָטוּ וְהֶחטִיאוּ אַחֲרָנִין, וַהֲווּ קְשֵׁי קְדַל תָּדִיר, וְלָא אִתְבָּרוּ קָמֵי מָארִיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא. אִלֵּין (וישב ק"צ ע"ב) אִתְדָּנוּ תַּמָּן בְּהַהוּא זוּהֲמָא, וּבְהַהִיא צוֹאָה רוֹתַחַת, דְּלָא נָפְקִין מִתַּמָּן לְעָלְמִין. אִינּוּן דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ עַל אַרְעָא, וְלָא חַשְׁשׁוּ לִיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, כָּל אִינּוּן אִתְדָּנוּ תַּמָּן לְדָרֵי דָּרִין, וְלָא נַפְקֵי מִתַּמָּן. There are certain sinners who pollute themselves over and over again by their own sins and are never purified. They die without repentance, having sinned themselves and caused others to sin, being stiff-necked and never showing contrition before the Lord while in this world; these are they who are condemned to remain for ever in this place of “boiling filth” and never leave it. Those who have corrupted their ways upon earth and recked not of the honour of their Lord in this world are condemned to remain there for all generations.
בְּשַׁבָּתֵי וּבְיַרְחֵי וּבִזְמַנֵּי וּבְחַגֵּי, בְּהַהוּא אֲתָר נוּרָא אִשְׁתְּכַךְ, וְלָא אִתְדָּנוּ, אֲבָל לָא נַפְקֵי מִתַּמָּן, כִּשְׁאַר חַיָּיבִין דְּאִית לְהוּ נַיְיחָא. כָּל אִינּוּן דִּמְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וּזְמָנֵי, וְלָא חַיְישֵׁי לִיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן כְּלַל, בְּגִין לְמֵטָר לוֹן, אֶלָּא מְחַלְּלֵי בְּפַרְהֶסְיָא, כְּמָה דְּאִינּוּן לָא נַטְרֵי שַׁבָּתֵי וּזְמָנִי בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי נָמֵי לָא נַטְרִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלֵית לוֹן נַיְיחָא. On Sabbaths, New Moons, special seasons and festivals, the fire is extinguished there, and they have a respite from punishment, but, unlike sinners of a lesser degree who are accorded relief, they are not allowed to leave that place even on such days. As for those who, when on earth, profaned the Sabbath and the festivals, and recked not of the honour of their Lord, but openly profaned the holy days, these days, since they were not regarded in this world by these sinners, do not keep or guard them now in the other world; and so they have no rest.
אָמַר רִבִּי יוֹסִי, לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא נַטְרֵי שַׁבָּתֵי וּזְמָנִי תַּמָּן בְּגֵיהִנָּם בְּעַל כָּרְחַיְיהוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלֵּין אִינּוּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא אִתְפְּקָדוּ, דְּלָא נַטְרֵי שַׁבָּת בְּהַאי עָלְמָא, נַטְרֵי לֵיהּ תַּמָּן בַּעַל כָּרְחַיְיהוּ. Said R. Jose: ‘Do not say this, for the truth is that there they are forced to keep the Sabbaths and festivals even against their will.’ ‘It is the heathen’, rejoined R. Judah, ‘who, not having been commanded to keep the Sabbath in this world, are there forced to keep it.
בְּכָל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, כָרוֹזִין אָזְלִין בְּכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּגֵיהִנָּם: סְלִיקוּ דִּינָא דְּחַיָּיבַיָּא, דְּהָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא אַתְיָא, וְיוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, וְאִיהוּ אַגִּין עַל כֹּלָּא. וּמִיַּד דִּינִין אִסְתָּלָקוּ, וְחַיָּיבַיָּא אִית לוֹן נַיְיחָא. (וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסיא דינין סלקין מנייהו (נ"א ואפילו עובדי כוכבים ומזלות דלא אתפקדו למיטר שבתי וזמני תמן נטרין בעל כרחם)) אֲבָל נוּרָא דְּגֵיהִנָּם לָא אִשְׁתְּכַּךְ, מֵעָלַיְיהוּ דְּלָא נַטְרֵי שַׁבָּת לְעָלְמִין. וְכָל חַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם שָׁאֲלֵי עָלַיְיהוּ, מַאי שְׁנָא אִלֵּין דְּלֵית לוֹן נַיְיחָא, מִכָּל חַיָּיבִין דְּהָכָא. אִינּוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא תַּיְיבִין לוֹן, אִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבִין דְּכָּפְרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבְרוּ עַל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, בְּגִין דְּלָא נַטְרוּ שַׁבָּת תַּמָּן, בְּגִין כַּךְ לֵית לְהוּ נַיְיחִין לְעָלְמִין. Every Sabbath Eve, at the time of the sanctification of the day, heralds are sent to proclaim throughout the length of Gehenna: “Cease from punishing the wicked! The Holy King is come; the Sabbath is about to be sanctified. He takes them all under His protection”, and all chastisements cease and the wicked find rest for a space. But the fire of Gehenna never ceases to burn those souls who have never kept the Sabbath, and sinners there ask concerning them: “Wherein lies the difference between these and those? Why find these no rest?” And the lords of judgement make answer: “These are sinners who have denied the Holy One, blessed be He, and have broken the whole Law, because they kept not the Sabbath; therefore now have they no rest.”
וְאִינּוּן חַיָּיבִין כֻּלְּהוֹן, נָפְקִין מִדּוּכְתַּיְיהוּ, וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְמֵיהַךְ לְמֵחֱמֵי בְּהוּ. וּמַלְאַךְ חַד דִּי שְׁמֵיהּ סַנְטִרִי"אֵל, אָזִיל וְאַפִּיק לְהַהוּא גּוּפָא דִּלְהוֹן, וְעָיִיל לֵיהּ לַגֵּיהִנָּם, לְעֵינֵיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא, וְחַמָּן לֵיהּ דְּסַלְּקָא תּוֹלָעִין, וְנִשְׁמְתָא לֵית לָהּ נַיְיחָא בְּנוּרָא דְּגֵיהִנָּם. Then all other kinds of sinners are allowed to come and see these, the tormented, for whom there is no rest. And a certain angel, named Santriel, goes away to fetch the body of such a sinner from the grave and brings it to Gehenna, holding it up before the eyes of all the sinners, that they may see how it has bred worms; and that soul has no rest in the fire of Gehenna.
וְכָל אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּתַּמָּן, סָחֲרִין לְהַהוּא גּוּפָא, וּמַכְרִיזֵי עָלֵיהּ, דָּא אִיהוּ פְּלַנְיָא חַיָּיבָא, דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כָּפַר בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָפַר בְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, וַוי לֵיהּ, טָב דְּלָא יִתְבְּרֵי, וְלָא יֵיתֵי לְדִינָא דָּא, וּלְכִּסּוּפָא דָּא, הֲדָא הוּא (רי"ב ע"א) דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָּצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לא תָמוּת וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, מִן גּוּפָא. וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה, מִן נִשְׁמְתָא. וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר, וְהָיוּ דַּי רָאוֹן, עַד דְּכָל חַיָיבִין דְּגֵיהִנָּם דְּתַּמָּן, יִיִמְרוּן, דַּי רְאִיָה דָּא. Then all the sinners of Gehenna swarm round it and call out: “This is such a one, a sinner, who regarded not the honour of his Lord! He denied the Holy One! He denied the whole Torah! Woe unto him! Better it were had he never been born that such punishment and disgrace should not have come upon him!” Concerning such it is written: “And they shall go forth and look upon the carcases of the men, that have transgressed against Me: for their worm shall not die, neither shall their fire be quenched; and they shall be an abhorring unto all flesh,’ (Isa. 66, 24). “Their worm shall not die” refers to the body; “their fire shall not be quenched”, to the soul; “an abhorring (deraon) unto all flesh”; that is to say, all the other sinners will say, “de-raon”, we have seen enough of this horrible thing!’
רִבִּי יוֹסִי אָמַר, וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּשַׁבָּת אִיהוּ לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, וְאוֹרַיְיתָא אִיהִי אֵשׁ, בְּגִין דְּעָבְרוּ עַל אֵשׁ דְּאוֹרַיְיתָא, הָא אֵשׁ דְּגֵיהִנָּם דָּלִיק, דְּלָא שָׁכִיךְ מֵעָלַיְיהוּ לְעָלְמִין. Said R. Jose: ‘Quite true! For Sabbath is of equal importance with the whole Torah. The Torah is fire, therefore those who have broken it are doomed to be eternally burnt by the fire of Gehenna!’
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לְבָתַר כַּד נָפִיק שַׁבְּתָא, אָתֵי הַהוּא מַלְאָךְ, וּמְהַדֵר הַהוּא גּוּפָא לְקִבְרֵיהּ, וְאִתְּדָנוּ תַּרְוַויְיהוּ, דָּא לְסִטְרֵיהּ וְדָא לְסִטְרֵיהּ. וְכָל דָּא, בְּעוֹד דְּגוּפָא קַיָּימָא עַל בּוּרְיֵיהּ, דְּהָא כֵּיוָן דְּגוּפָא אִתְאַכָּל, לֵית לֵיהּ לְגוּפָא כָּל אִלֵּין דִּינִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תהילים ע״ח:ל״ח) לא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ כְּתִיב בֵּיהּ. Said R. Judah; ‘At the conclusion of the Sabbath that angel comes and takes back to the grave the worm-eaten body, and both the body and the soul are punished, each in its way. But this happens only when the body is still intact; if, on the other hand, it is decayed, it is not any longer punished, for the Holy One “doth not stir up all his wrath” (Ps. 83, 38).
כָּל חַיָּיבִין דְּעָלְמָא, בְּעוֹד דְּגוּפָא שְׁלִים בְּכָל שַׁיְיפוֹי גּוֹ קִבְרָא, אִתְדָּנוּ גּוּפָא וְרוּחָא, כָּל חַד דִּינָא כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. כֵּיוָן דְּגוּפָא אִתְעַכָּל, דִּינָא דְּרוּחָא אִשְׁתְּכַךְ. מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְנָפְקָא, נָפִיק. וּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי עָלַיְיהוּ נַיְיחָא, אִית לוֹן נַיְיחָא. וּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי קִטְמָא וְעַפְרָא תְּחוֹת רַגְלֵי דְּצַדִּיקַיָּיא. כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ, אִתְעָבִיד לֵיהּ. All sinners, as long as their bodies in the graves are intact, with all their limbs, are judged body and soul together, each in its own way; but as soon as the body is decayed, the punishing of the soul ceases. Those souls that are destined to leave Gehenna now leave it; those that are to have rest now find it, and those who are destined to become dust under the feet of the righteous become dust, each according to its deserts.
וְעַל דָּא, כַּמָה טָב לוֹן, בֵּין לְצַּדִיקֵי, בֵּין לְחַיָּיבֵי, לְמֶהוֵי גּוּפָא דִּלְהוֹן דָּבִיק בְּאַרְעָא, וּלְאִתְעַכְּלָא גּוֹ עַפְרָא לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לְמֶהֱוֵי בְּקִיּוּמָא כָּל הַהוּא זִמְנָא סַגִּי, בְּגִין לְאִתְדְּנָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא וְרוּחָא תָּדִיר. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק בְּעָלְמָא, דְּלֵית לֵיהּ דִּינָא דְּקִבְרָא. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְאָךְ דִּמְמָנָא עַל קִבְרֵי, קָאִים עַל גּוּפָא, וְדָן לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. אִם לַצַדִּיקִים כַּךְ, לְחַיָיבִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. How excellent a thing it is, therefore, both for the righteous as well as for sinners, when their bodies are in close contact with the earth so that decay can set in quickly and their punishment may not be prolonged through the continued existence of the body; for there is not one of the righteous who can escape the judgement of the grave, for the angel appointed over the graves stands over the body and punishes it daily. And if the righteous have to undergo this judgement of the grave, how much more so the wicked!
וּבְזִמְנָא דְּגוּפָא אִתְעַכָּל וְאִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, הָא דִּינָא אִשְׁתְּכַךְ מִכֹּלָּא, בַּר מֵאִינּוּן חֲסִידֵי קַיָימִין דְּעָלְמָא, דְּאִינּוּן אִתְחָזוּן לְסַלְּקָא נִשְׁמָתְהוֹן לְהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה דְּאִתְחָזֵי לוֹן, וּזְעִירִין אִינּוּן בְּעָלְמָא. But when the body decays, the judgement ceases in both cases. The only exceptions are those saints who are the pillars of the world, who merit that their souls immediately after death should ascend forthwith to the regions appointed for them. They, however, are few.
כָּל אִינּוּן מֵתִין דְּעָלְמָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא מְחַבְּלָא, בַּר אִינּוּן דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, (וכולהו מתין על ידי דמלאכא מחבלא דאיהו מלאך המות, וכל אינון מתין די בארעא קדישא) לָא מֵתִין עַל יְדוֹי, אֶלָּא עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא דְּרַחֲמֵי דְּשַׁלִּיט בְּאַרְעָא. It is the Destroying Angel who brings death to all people, except those who die in the Holy Land, to whom death comes by the Angel of Mercy who holds sway there.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי, מַאי שְׁבָחָא אִיהוּ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִּיב בְּהוּ (במדבר לג דברים לה) עַל פִּי יְיָ', דְּאִלֵּין לָא מִיתוּ עַל יְדֵי דְּהַהוּא מַלְאָךְ מְחַבְּלָא, וְאַת אַמָרְתְּ, דְּכוּלֵי עָלְמָא אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא מֵתִין עַל יְדוֹי דְּדָא. Said R. Isaac: ‘This being the case, wherein lay the superiority of Moses, Aaron and Miriam, concerning whom it is written that they died “by the mouth of the Lord”, meaning that their death was not brought about by the Destroying Angel?’
אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּשְׁבָחָא דְּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, הֲוָה יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא, דְּאִינּוּן מִיתוּ לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא מִיתוּ, וְכֻלְּהוּ מִיתוּ עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, בַּר אִינּוּן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דְּלָא מִיתוּ אֶלָּא עַל יְדֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל אִינּוּן דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא מֵתִין עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, דְּהָא אַרְעָא קַדִּישָׁא לָא קַיְּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. R. Judah replied: ,Truly, the greatness of these three and their superiority over all others is demonstrated by this, that, although they met their death outside the Holy Land, they, unlike their contemporaries, were not brought to it by the Destroying Angel, but by the Holy One Himself. But in the Holy Land itself, all who die do not die by the hand of the Destroying Angel, because that is the domain of the Holy One;
וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר וְגוֹ'. יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אִלֵּין דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּאִינּוּן מֵתִין דִּילֵיהּ, וְלָא מֵאַחֲרָא, דְּלָא שַׁלְטָא תַּמָּן סִטְרָא אַחֲרָא כְּלַל, וְעַל דָּא כְּתִיב מֵתֶיךָ. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה אַחֲרָא, עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא. concerning this it is written: “Thy dead shall revive, my dead bodies (nebelati) shall rise; awake and sing, ye that dwell in the. dust” (Isa. 26, 16). “Thy dead” refers to those who die in the Holy Land, who belong to Him alone and to no other power, for the “other side” has no power at all there; they are “Thy dead”, namely, those of the Holy One. “My dead bodies” refers to those who die outside the Holy Land by the power of the “destroyer”
וְעַל דָּא אִקְרוּן נְבֵלָה, מַה נְבֵלָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אוּף אִינּוּן דְּמֵתִין לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, מְטַמְאִין בְּמַשָּׂא. (נ"א במגע) וְעַל דָּא אִינּוּן נְבֵלָה. כָּל שְׁחִיטָה דְּאִיפְסִיל, אִקְרֵי נְבֵילָה, בְּגִין שְׁחִיטָה הָא אִיהִי מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וּמִיַּד דְּאִיפְסִיל שַׁרְיָא עָלָהּ סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְגִין דְּאִיהִי דִּילֵיהּ, וְשַׁרְיָא עָלָהּ אִקְרֵי נְבֵלָה. וְרָזָא דָּא (ס"א כשמו כן הוא) נָבָל הוּא, (שמואל א כ״ה:כ״ה) וְנָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ. so they are called nebelah, “dead body”, defiling those who touch it. For every animal not slaughtered according to the rule is called nebelah, because slaughter is from the “other side”, and as soon as it is improperly carried out the “other side” rests on it, and it is therefore dubbed nebelah, i.e. shamefulness, wickedness, folly; its name describing its character.
וְעַל דָּא בְּכָל אֲתָר דְּאִיהוּ שַׁרְיָא, אִקְרֵי נְבֵלָה. מְנוּוָל דָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתָר פְּסִילוּ, וְעַל דָּא שְׁחִיטָה דְּאַפְסִיל, הָא דִּילֵיהּ הוּא, וְאִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, מֵתִין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, תְּחוֹת רְשׁוּ אַחֲרָא, וְשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ סִטְרָא אַחֲרָא, אִקְרוּן נְבֵלָה. Therefore, wherever the “other side” has power, it is called nebelah, and those who die outside the Holy Land, being under its power, are therefore called “dead bodies”.
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, שׁוֹכְנֵי, דַּיְירִין דְּמִיכִין, וְלָא מֵתִין. וּמַאן אִינּוּן. דְּמִיכִין דְּחֶבְרוֹן, דְּאִינּוּן לָא מֵתִין, אֶלָּא דְּמִיכִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהוּ גְּוִיעָה, כְּמַאן דְּגָוַוע, וְאִית בֵּיהּ קִיוּמָא לְאַנְעֲרָא. אוּף הָכִי אִינּוּן ד' זוּגֵי דְּחֶבְרוֹן, דְּמִיכִין אִינּוּן וְלָא מֵתִין, וְכֻלְּהוּ קַיְימוּ בְּקִיוּמַיְיהוּ בְּאִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְיַדְעֵי סִתְרִין גְּנִיזִין, יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. גְּנִיזִין הֲווֹ תַּמָּן גּוֹ פִּתְחָא דְּגַּן עֵדֶן אִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְאִלֵּין אִינּוּן שׁוֹכְנֵי עָפָר. וְעַל דָּא כָּל אִינּוּן דְּנַפְקוּ נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא נָפִיק עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, וְלָא שַׁלְטָא תַּמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא דְּרַחֲמֵי, דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא בְּעַדְבֵיהּ. “Awake and sing ye that dwell in dust”; “dwell” means that they are there but for a short period, and are not really dead but asleep, and have only to be awakened. This refers to those who are “asleep” in Hebron (the Patriarchs); therefore the expression used of them is “expire” (gawa), as of one gone into a trance from which he can be recalled. Thus the four pairs? the Patriarchs and their wives, who lie in Hebron, are asleep and not dead: their bodies are all intact, just as when they lived on earth, and they know the hidden mysteries more than any living being. They were hidden there at the gates of Paradise, and they are referred to in the words “dwell in dust”. Truly, those whose souls went out of them as they dwelt in the Holy Land did not die by the power of the “other side”, which has no power there, but by the Angel of Mercy, under whose care the Holy Land is.
Terumah 41:462 (Chapter 41) (Terumah) (Zohar)
Terumah 41:462 (Chapter 41) (Terumah) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דִּינָא דְּעוֹנְשֵׁי דְּגֵיהִנָּם, הָא אוֹלִיפְנָא, דְּאִיהוּ לְמֵידָן תַּמָּן לְחַיָּיבַיָּא, עַל מָה אִתְדָּנוּ בְּנוּרָא דְּגֵיהִנָּם. אֶלָּא גֵּיהִנָּם אִיהוּ נוּר דָּלִיק יְמָמֵי וְלֵילֵי, כְּגַוְונָא דְּחַיָּיבַיָּא מִתְחַמְמָן בְּנוּרָא דְּיֵצֶר הָרָע, לְמֶעְבַּר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא. בְּכָל חִמוּמָא וְחִמוּמָא דְּאִינּוּן מִתְחַמְּמָן בְּיֵצֶר הָרָע, הָכִי אִתּוֹקַד נוּרָא דְּגֵיהִנָּם. Said R. Judah: ‘Why are the sinners punished by the fire of Gehenna? Because the fire of Gehenna, which burns day and night, corresponds to the hot passion of sinfulness in man.
זִמְנָא חֲדָא לָא אִשְׁתְּכַח יֵצֶר הָרָע בְּעָלְמָא, דְּאֲעִילוּ לֵיהּ גּוֹ גּוּשְׁפַּנְקָא דְּפַרְזְלָא, בְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא. וְכָל הַהוּא זִמְנָא, כָּבָה נוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא אִתּוֹקַד כְּלַל. אַהְדָּר יֵצֶר הָרָע לְאַתְרֵיהּ, שָׁארוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא לְאִתְחַמְמָא בֵּיהּ, שָׁאֲרִי נוּרָא דְּגֵיהִנָּם לְאִתּוֹקְדָא, דְּהָא גֵּיהִנָּם לָא אִתּוֹקַד אֶלָּא בְּחֲמִימוּ דְּתּוּקְפָּא דְּיֵצֶר הָרָע דְּחַיָּיבַיָּא. וּבְהַהוּא חֲמִימוּ, נוּרָא דְּגֵיהִנָּם אִתּוֹקַד יְמָמֵי וְלֵילֵי, וְלָא שָׁכִיךְ. There was once a period when for some time sin ceased to rule because it had been thrown into the iron ring in the abyss of the Ocean. During that period the fire of Gehenna went out and did not burn at all. When sinfulness returned, and again began to burn in the hearts of sinners, the fire of Gehenna was started again, for it is the heat of sinful passion in the hearts of sinners that kindles and keeps alight the fires of Gehenna, causing them to burn day and night without ceasing.
שִׁבְעָה פִּתְחִין אִינּוּן לַגֵּיהִנָּם, וְשִׁבְעָה מָדוֹרִין אִינּוּן תַּמָּן. שִׁבְעָה זִינֵי חַיָּיבִין אִינּוּן: רַע. בְּלִיַּעַל. חוֹטֵא. רָשָׁע. מַשְׁחִית. לֵץ. יָהִיר. וְכֻלְּהוּ לָקֳבְלַיְיהוּ אִית מָדוֹרִין לַגֵּיהִנָּם, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. וּכְפוּם הַהוּא דַּרְגָּא דְּחָטָא בֵּיהּ הַהוּא חַיָּיבָא, הָכִי יַהֲבִין לֵיהּ מָדוֹרָא בְּגֵיהִנָּם. Gehenna has seven doors which open into seven habitations; and there are also seven types of sinners: evildoers, worthless ones, sinners, the wicked, corrupters, mockers, and arrogant ones; and corresponding with them are the habitations in Gehenna, for each kind a particular place, all according to grade.
וּבְכָל מָדוֹרָא וּמָדוֹרָא, אִית מַלְאָךְ מְמָנָא עַל הַהוּא אֲתָר, תְּחוֹת יְדָא דְּדוּמָה. וְכַמָּה אֶלֶף וְרִבּוֹא עִמֵּיהּ, דְּדַיְינִין לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, כָּל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ בְּהַהוּא מָדוֹרָא דְּאִיהוּ תַּמָּן. And over each habitation a special angel is appointed, all being under the direction of Duma, who has thousands and myriads of angels under him, to punish sinners according to their deserts.
(ס"א אשא דגיהנם דלעילא, מטי להאי גיהנם דלתתא) אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם לְתַתָּא, מָטֵי מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם דִּלְעֵילָּא, וּמָטֵי לְהַאי גֵּיהִנָּם דִּלְתַתָּא, וְאִתּוֹקַד, בְּהַהוּא אִתְּעֲרוּ דְּחֲמִימוּ דְּחַיָּיבַיָּא, דְּקָא מְחַמְמֵי גַּרְמַיְיהוּ גּוֹ יֵצֶר הָרָע, וְכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּלִיקִין תַּמָּן. The fire of the Gehenna which is below comes from the Gehenna which is above, and is kindled by the heat of the sinners in whom the evil inclination burns, and there all the piles burn.
אֲתָר אִית בְּגֵיהִנָּם, וְדַרְגִּין תַּמָּן דְּאִקְרוּן (רנ"ב ע"א, רס"ה ב', פנחס רנ"ח ע"א) צוֹאָה רוֹתַחַת, וְתַמָּן אִיהוּ זוּהֲמָא דְּנִשְׁמָתִין, אִינּוּן דְּמִתְלַכְלְכָן מִכָּל זוּהֲמָא דְּהַאי עָלְמָא. וּמִתְלַּבְּנָן וְסַלְּקִין, וְאִשְׁתְּאָרַת הַהוּא זוּהֲמָא תַּמָּן, וְאִינּוּן דַּרְגִּין בִּישִׁין דְּאִתְקְרוּן צוֹאָה רוֹתַחַת, אִתְמָנָן עַל הַהוּא זוּהֲמָא. וְנוֹרָא דְּגֵיהִנָּם שַׁלְטָא, בְּהַהוּא זוּהֲמָא דְּאִשְׁתְּאָרַת. In Gehenna there are certain places and grades called “Boiling filth”, where the filth of the souls that have been polluted by the filth of this world accumulates. There these souls are purified by fire and made white, and then they ascend towards the heavenly regions. Their filth remains behind and the evil grades, called “Boiling filth”, are appointed over that filth and the fire of Gehenna rules over it.
וְאִית חַיָּיבִין, אִינּוּן דְּמִתְלַכְלְכָן בְּחוֹבַיְיהוּ תָּדִיר, וְלָא אִתְלַבְּנָן מִנַּיְיהוּ, וּמִיתוּ בְּלֹא תְּשׁוּבָה, וְחָטוּ וְהֶחטִיאוּ אַחֲרָנִין, וַהֲווּ קְשֵׁי קְדַל תָּדִיר, וְלָא אִתְבָּרוּ קָמֵי מָארִיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא. אִלֵּין (וישב ק"צ ע"ב) אִתְדָּנוּ תַּמָּן בְּהַהוּא זוּהֲמָא, וּבְהַהִיא צוֹאָה רוֹתַחַת, דְּלָא נָפְקִין מִתַּמָּן לְעָלְמִין. אִינּוּן דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ עַל אַרְעָא, וְלָא חַשְׁשׁוּ לִיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, כָּל אִינּוּן אִתְדָּנוּ תַּמָּן לְדָרֵי דָּרִין, וְלָא נַפְקֵי מִתַּמָּן. There are certain sinners who pollute themselves over and over again by their own sins and are never purified. They die without repentance, having sinned themselves and caused others to sin, being stiff-necked and never showing contrition before the Lord while in this world; these are they who are condemned to remain for ever in this place of “boiling filth” and never leave it. Those who have corrupted their ways upon earth and recked not of the honour of their Lord in this world are condemned to remain there for all generations.
בְּשַׁבָּתֵי וּבְיַרְחֵי וּבִזְמַנֵּי וּבְחַגֵּי, בְּהַהוּא אֲתָר נוּרָא אִשְׁתְּכַךְ, וְלָא אִתְדָּנוּ, אֲבָל לָא נַפְקֵי מִתַּמָּן, כִּשְׁאַר חַיָּיבִין דְּאִית לְהוּ נַיְיחָא. כָּל אִינּוּן דִּמְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וּזְמָנֵי, וְלָא חַיְישֵׁי לִיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן כְּלַל, בְּגִין לְמֵטָר לוֹן, אֶלָּא מְחַלְּלֵי בְּפַרְהֶסְיָא, כְּמָה דְּאִינּוּן לָא נַטְרֵי שַׁבָּתֵי וּזְמָנִי בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי נָמֵי לָא נַטְרִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלֵית לוֹן נַיְיחָא. On Sabbaths, New Moons, special seasons and festivals, the fire is extinguished there, and they have a respite from punishment, but, unlike sinners of a lesser degree who are accorded relief, they are not allowed to leave that place even on such days. As for those who, when on earth, profaned the Sabbath and the festivals, and recked not of the honour of their Lord, but openly profaned the holy days, these days, since they were not regarded in this world by these sinners, do not keep or guard them now in the other world; and so they have no rest.
אָמַר רִבִּי יוֹסִי, לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא נַטְרֵי שַׁבָּתֵי וּזְמָנִי תַּמָּן בְּגֵיהִנָּם בְּעַל כָּרְחַיְיהוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלֵּין אִינּוּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא אִתְפְּקָדוּ, דְּלָא נַטְרֵי שַׁבָּת בְּהַאי עָלְמָא, נַטְרֵי לֵיהּ תַּמָּן בַּעַל כָּרְחַיְיהוּ. Said R. Jose: ‘Do not say this, for the truth is that there they are forced to keep the Sabbaths and festivals even against their will.’ ‘It is the heathen’, rejoined R. Judah, ‘who, not having been commanded to keep the Sabbath in this world, are there forced to keep it.
בְּכָל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, כָרוֹזִין אָזְלִין בְּכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּגֵיהִנָּם: סְלִיקוּ דִּינָא דְּחַיָּיבַיָּא, דְּהָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא אַתְיָא, וְיוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, וְאִיהוּ אַגִּין עַל כֹּלָּא. וּמִיַּד דִּינִין אִסְתָּלָקוּ, וְחַיָּיבַיָּא אִית לוֹן נַיְיחָא. (וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסיא דינין סלקין מנייהו (נ"א ואפילו עובדי כוכבים ומזלות דלא אתפקדו למיטר שבתי וזמני תמן נטרין בעל כרחם)) אֲבָל נוּרָא דְּגֵיהִנָּם לָא אִשְׁתְּכַּךְ, מֵעָלַיְיהוּ דְּלָא נַטְרֵי שַׁבָּת לְעָלְמִין. וְכָל חַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם שָׁאֲלֵי עָלַיְיהוּ, מַאי שְׁנָא אִלֵּין דְּלֵית לוֹן נַיְיחָא, מִכָּל חַיָּיבִין דְּהָכָא. אִינּוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא תַּיְיבִין לוֹן, אִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבִין דְּכָּפְרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבְרוּ עַל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, בְּגִין דְּלָא נַטְרוּ שַׁבָּת תַּמָּן, בְּגִין כַּךְ לֵית לְהוּ נַיְיחִין לְעָלְמִין. Every Sabbath Eve, at the time of the sanctification of the day, heralds are sent to proclaim throughout the length of Gehenna: “Cease from punishing the wicked! The Holy King is come; the Sabbath is about to be sanctified. He takes them all under His protection”, and all chastisements cease and the wicked find rest for a space. But the fire of Gehenna never ceases to burn those souls who have never kept the Sabbath, and sinners there ask concerning them: “Wherein lies the difference between these and those? Why find these no rest?” And the lords of judgement make answer: “These are sinners who have denied the Holy One, blessed be He, and have broken the whole Law, because they kept not the Sabbath; therefore now have they no rest.”
וְאִינּוּן חַיָּיבִין כֻּלְּהוֹן, נָפְקִין מִדּוּכְתַּיְיהוּ, וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְמֵיהַךְ לְמֵחֱמֵי בְּהוּ. וּמַלְאַךְ חַד דִּי שְׁמֵיהּ סַנְטִרִי"אֵל, אָזִיל וְאַפִּיק לְהַהוּא גּוּפָא דִּלְהוֹן, וְעָיִיל לֵיהּ לַגֵּיהִנָּם, לְעֵינֵיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא, וְחַמָּן לֵיהּ דְּסַלְּקָא תּוֹלָעִין, וְנִשְׁמְתָא לֵית לָהּ נַיְיחָא בְּנוּרָא דְּגֵיהִנָּם. Then all other kinds of sinners are allowed to come and see these, the tormented, for whom there is no rest. And a certain angel, named Santriel, goes away to fetch the body of such a sinner from the grave and brings it to Gehenna, holding it up before the eyes of all the sinners, that they may see how it has bred worms; and that soul has no rest in the fire of Gehenna.
וְכָל אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּתַּמָּן, סָחֲרִין לְהַהוּא גּוּפָא, וּמַכְרִיזֵי עָלֵיהּ, דָּא אִיהוּ פְּלַנְיָא חַיָּיבָא, דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כָּפַר בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָפַר בְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, וַוי לֵיהּ, טָב דְּלָא יִתְבְּרֵי, וְלָא יֵיתֵי לְדִינָא דָּא, וּלְכִּסּוּפָא דָּא, הֲדָא הוּא (רי"ב ע"א) דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָּצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לא תָמוּת וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, מִן גּוּפָא. וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה, מִן נִשְׁמְתָא. וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר, וְהָיוּ דַּי רָאוֹן, עַד דְּכָל חַיָיבִין דְּגֵיהִנָּם דְּתַּמָּן, יִיִמְרוּן, דַּי רְאִיָה דָּא. Then all the sinners of Gehenna swarm round it and call out: “This is such a one, a sinner, who regarded not the honour of his Lord! He denied the Holy One! He denied the whole Torah! Woe unto him! Better it were had he never been born that such punishment and disgrace should not have come upon him!” Concerning such it is written: “And they shall go forth and look upon the carcases of the men, that have transgressed against Me: for their worm shall not die, neither shall their fire be quenched; and they shall be an abhorring unto all flesh,’ (Isa. 66, 24). “Their worm shall not die” refers to the body; “their fire shall not be quenched”, to the soul; “an abhorring (deraon) unto all flesh”; that is to say, all the other sinners will say, “de-raon”, we have seen enough of this horrible thing!’
רִבִּי יוֹסִי אָמַר, וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּשַׁבָּת אִיהוּ לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, וְאוֹרַיְיתָא אִיהִי אֵשׁ, בְּגִין דְּעָבְרוּ עַל אֵשׁ דְּאוֹרַיְיתָא, הָא אֵשׁ דְּגֵיהִנָּם דָּלִיק, דְּלָא שָׁכִיךְ מֵעָלַיְיהוּ לְעָלְמִין. Said R. Jose: ‘Quite true! For Sabbath is of equal importance with the whole Torah. The Torah is fire, therefore those who have broken it are doomed to be eternally burnt by the fire of Gehenna!’
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לְבָתַר כַּד נָפִיק שַׁבְּתָא, אָתֵי הַהוּא מַלְאָךְ, וּמְהַדֵר הַהוּא גּוּפָא לְקִבְרֵיהּ, וְאִתְּדָנוּ תַּרְוַויְיהוּ, דָּא לְסִטְרֵיהּ וְדָא לְסִטְרֵיהּ. וְכָל דָּא, בְּעוֹד דְּגוּפָא קַיָּימָא עַל בּוּרְיֵיהּ, דְּהָא כֵּיוָן דְּגוּפָא אִתְאַכָּל, לֵית לֵיהּ לְגוּפָא כָּל אִלֵּין דִּינִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תהילים ע״ח:ל״ח) לא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ כְּתִיב בֵּיהּ. Said R. Judah; ‘At the conclusion of the Sabbath that angel comes and takes back to the grave the worm-eaten body, and both the body and the soul are punished, each in its way. But this happens only when the body is still intact; if, on the other hand, it is decayed, it is not any longer punished, for the Holy One “doth not stir up all his wrath” (Ps. 83, 38).
כָּל חַיָּיבִין דְּעָלְמָא, בְּעוֹד דְּגוּפָא שְׁלִים בְּכָל שַׁיְיפוֹי גּוֹ קִבְרָא, אִתְדָּנוּ גּוּפָא וְרוּחָא, כָּל חַד דִּינָא כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. כֵּיוָן דְּגוּפָא אִתְעַכָּל, דִּינָא דְּרוּחָא אִשְׁתְּכַךְ. מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְנָפְקָא, נָפִיק. וּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי עָלַיְיהוּ נַיְיחָא, אִית לוֹן נַיְיחָא. וּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי קִטְמָא וְעַפְרָא תְּחוֹת רַגְלֵי דְּצַדִּיקַיָּיא. כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ, אִתְעָבִיד לֵיהּ. All sinners, as long as their bodies in the graves are intact, with all their limbs, are judged body and soul together, each in its own way; but as soon as the body is decayed, the punishing of the soul ceases. Those souls that are destined to leave Gehenna now leave it; those that are to have rest now find it, and those who are destined to become dust under the feet of the righteous become dust, each according to its deserts.
וְעַל דָּא, כַּמָה טָב לוֹן, בֵּין לְצַּדִיקֵי, בֵּין לְחַיָּיבֵי, לְמֶהוֵי גּוּפָא דִּלְהוֹן דָּבִיק בְּאַרְעָא, וּלְאִתְעַכְּלָא גּוֹ עַפְרָא לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לְמֶהֱוֵי בְּקִיּוּמָא כָּל הַהוּא זִמְנָא סַגִּי, בְּגִין לְאִתְדְּנָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא וְרוּחָא תָּדִיר. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק בְּעָלְמָא, דְּלֵית לֵיהּ דִּינָא דְּקִבְרָא. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְאָךְ דִּמְמָנָא עַל קִבְרֵי, קָאִים עַל גּוּפָא, וְדָן לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. אִם לַצַדִּיקִים כַּךְ, לְחַיָיבִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. How excellent a thing it is, therefore, both for the righteous as well as for sinners, when their bodies are in close contact with the earth so that decay can set in quickly and their punishment may not be prolonged through the continued existence of the body; for there is not one of the righteous who can escape the judgement of the grave, for the angel appointed over the graves stands over the body and punishes it daily. And if the righteous have to undergo this judgement of the grave, how much more so the wicked!
וּבְזִמְנָא דְּגוּפָא אִתְעַכָּל וְאִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא, הָא דִּינָא אִשְׁתְּכַךְ מִכֹּלָּא, בַּר מֵאִינּוּן חֲסִידֵי קַיָימִין דְּעָלְמָא, דְּאִינּוּן אִתְחָזוּן לְסַלְּקָא נִשְׁמָתְהוֹן לְהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה דְּאִתְחָזֵי לוֹן, וּזְעִירִין אִינּוּן בְּעָלְמָא. But when the body decays, the judgement ceases in both cases. The only exceptions are those saints who are the pillars of the world, who merit that their souls immediately after death should ascend forthwith to the regions appointed for them. They, however, are few.
כָּל אִינּוּן מֵתִין דְּעָלְמָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא מְחַבְּלָא, בַּר אִינּוּן דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, (וכולהו מתין על ידי דמלאכא מחבלא דאיהו מלאך המות, וכל אינון מתין די בארעא קדישא) לָא מֵתִין עַל יְדוֹי, אֶלָּא עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא דְּרַחֲמֵי דְּשַׁלִּיט בְּאַרְעָא. It is the Destroying Angel who brings death to all people, except those who die in the Holy Land, to whom death comes by the Angel of Mercy who holds sway there.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי, מַאי שְׁבָחָא אִיהוּ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִּיב בְּהוּ (במדבר לג דברים לה) עַל פִּי יְיָ', דְּאִלֵּין לָא מִיתוּ עַל יְדֵי דְּהַהוּא מַלְאָךְ מְחַבְּלָא, וְאַת אַמָרְתְּ, דְּכוּלֵי עָלְמָא אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא מֵתִין עַל יְדוֹי דְּדָא. Said R. Isaac: ‘This being the case, wherein lay the superiority of Moses, Aaron and Miriam, concerning whom it is written that they died “by the mouth of the Lord”, meaning that their death was not brought about by the Destroying Angel?’
אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּשְׁבָחָא דְּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, הֲוָה יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא, דְּאִינּוּן מִיתוּ לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא מִיתוּ, וְכֻלְּהוּ מִיתוּ עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, בַּר אִינּוּן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דְּלָא מִיתוּ אֶלָּא עַל יְדֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל אִינּוּן דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא מֵתִין עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, דְּהָא אַרְעָא קַדִּישָׁא לָא קַיְּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. R. Judah replied: ,Truly, the greatness of these three and their superiority over all others is demonstrated by this, that, although they met their death outside the Holy Land, they, unlike their contemporaries, were not brought to it by the Destroying Angel, but by the Holy One Himself. But in the Holy Land itself, all who die do not die by the hand of the Destroying Angel, because that is the domain of the Holy One;
וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר וְגוֹ'. יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אִלֵּין דְּמֵתִין בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּאִינּוּן מֵתִין דִּילֵיהּ, וְלָא מֵאַחֲרָא, דְּלָא שַׁלְטָא תַּמָּן סִטְרָא אַחֲרָא כְּלַל, וְעַל דָּא כְּתִיב מֵתֶיךָ. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה אַחֲרָא, עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא. concerning this it is written: “Thy dead shall revive, my dead bodies (nebelati) shall rise; awake and sing, ye that dwell in the. dust” (Isa. 26, 16). “Thy dead” refers to those who die in the Holy Land, who belong to Him alone and to no other power, for the “other side” has no power at all there; they are “Thy dead”, namely, those of the Holy One. “My dead bodies” refers to those who die outside the Holy Land by the power of the “destroyer”
וְעַל דָּא אִקְרוּן נְבֵלָה, מַה נְבֵלָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אוּף אִינּוּן דְּמֵתִין לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, מְטַמְאִין בְּמַשָּׂא. (נ"א במגע) וְעַל דָּא אִינּוּן נְבֵלָה. כָּל שְׁחִיטָה דְּאִיפְסִיל, אִקְרֵי נְבֵילָה, בְּגִין שְׁחִיטָה הָא אִיהִי מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וּמִיַּד דְּאִיפְסִיל שַׁרְיָא עָלָהּ סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְגִין דְּאִיהִי דִּילֵיהּ, וְשַׁרְיָא עָלָהּ אִקְרֵי נְבֵלָה. וְרָזָא דָּא (ס"א כשמו כן הוא) נָבָל הוּא, (שמואל א כ״ה:כ״ה) וְנָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ. so they are called nebelah, “dead body”, defiling those who touch it. For every animal not slaughtered according to the rule is called nebelah, because slaughter is from the “other side”, and as soon as it is improperly carried out the “other side” rests on it, and it is therefore dubbed nebelah, i.e. shamefulness, wickedness, folly; its name describing its character.
וְעַל דָּא בְּכָל אֲתָר דְּאִיהוּ שַׁרְיָא, אִקְרֵי נְבֵלָה. מְנוּוָל דָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתָר פְּסִילוּ, וְעַל דָּא שְׁחִיטָה דְּאַפְסִיל, הָא דִּילֵיהּ הוּא, וְאִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, מֵתִין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, תְּחוֹת רְשׁוּ אַחֲרָא, וְשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ סִטְרָא אַחֲרָא, אִקְרוּן נְבֵלָה. Therefore, wherever the “other side” has power, it is called nebelah, and those who die outside the Holy Land, being under its power, are therefore called “dead bodies”.
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, שׁוֹכְנֵי, דַּיְירִין דְּמִיכִין, וְלָא מֵתִין. וּמַאן אִינּוּן. דְּמִיכִין דְּחֶבְרוֹן, דְּאִינּוּן לָא מֵתִין, אֶלָּא דְּמִיכִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהוּ גְּוִיעָה, כְּמַאן דְּגָוַוע, וְאִית בֵּיהּ קִיוּמָא לְאַנְעֲרָא. אוּף הָכִי אִינּוּן ד' זוּגֵי דְּחֶבְרוֹן, דְּמִיכִין אִינּוּן וְלָא מֵתִין, וְכֻלְּהוּ קַיְימוּ בְּקִיוּמַיְיהוּ בְּאִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְיַדְעֵי סִתְרִין גְּנִיזִין, יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. גְּנִיזִין הֲווֹ תַּמָּן גּוֹ פִּתְחָא דְּגַּן עֵדֶן אִינּוּן גּוּפִין דִּלְהוֹן, וְאִלֵּין אִינּוּן שׁוֹכְנֵי עָפָר. וְעַל דָּא כָּל אִינּוּן דְּנַפְקוּ נִשְׁמָתַיְיהוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא נָפִיק עַל יְדֵי דְּהַהוּא מְחַבְּלָא, וְלָא שַׁלְטָא תַּמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי דְּמַלְאָכָא דְּרַחֲמֵי, דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא בְּעַדְבֵיהּ. “Awake and sing ye that dwell in dust”; “dwell” means that they are there but for a short period, and are not really dead but asleep, and have only to be awakened. This refers to those who are “asleep” in Hebron (the Patriarchs); therefore the expression used of them is “expire” (gawa), as of one gone into a trance from which he can be recalled. Thus the four pairs? the Patriarchs and their wives, who lie in Hebron, are asleep and not dead: their bodies are all intact, just as when they lived on earth, and they know the hidden mysteries more than any living being. They were hidden there at the gates of Paradise, and they are referred to in the words “dwell in dust”. Truly, those whose souls went out of them as they dwelt in the Holy Land did not die by the power of the “other side”, which has no power there, but by the Angel of Mercy, under whose care the Holy Land is.
Chapter 42
Chapter 42 somebodyTerumah 42:470-475 (Chapter 42) (Terumah) (Zohar)
Terumah 42:470-475 (Chapter 42) (Terumah) (Zohar) somebodyאֲתָר אִית בְּיִשּׁוּבָא, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ הַהוּא מְחַבְּלָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַעֲלָא תַּמָּן, וְכָל אִינּוּן דְּדַיְירֵי תַּמָּן, לָא מֵתִין, עַד דְּנָפְקִין לְבַר מִקַּרְתָּא. וְלֵית לָךְ בַּר נָשׁ מִכָּל דְּדַיְירִין תַּמָּן, דְּלָא מֵתִין, וְכֻלְּהוּ מֵתִין כִּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, אֲבָל לָאו בְּמָתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יַכְלִין לְמֵיתַב תָּדִיר בְּמָתָא, אֶלָּא אִלֵּין נָפְקִין, וְאִלֵּין עָאלִין, וְעַל דָּא כֻּלְּהוּ מֵתִין. There is a place1Luz, cf. Bereshith Rabbah, 69. in the world where that “Destroyer” has no power at all, where he is not permitted to enter, and those who live there do not die until they have left the town. And why has the Angel of Destruction no power there?
מַאי טַעְמָא לָא שַׁלְטָא תַּמָּן הַהוּא מַלְאָךְ מְחַבְּלָא. אִי תֵּימָא דְּלָא קַיְּימָא בִּרְשׁוּתֵיהּ, הָא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּלָא קַיְּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, וּמֵתִין, בְּהַהוּא אֲתָר אֲמַאי לָא מֵתִין. אִי תֵּימָא בְּגִין קְדוּשָּׁה, לֵית אֲתָר בִּקְדוּשָׁה בְּכָל יִשׁוּבָא כְּגַוְונָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, בְּגִין הַהוּא גַּבְרָא דְּבָנֵי לָהּ. כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ דִּזְכוּתֵיהוֹן יַתִּיר מִדִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֲנָא לָא שְׁמַעְנָא וְלָא אֵימָא. It cannot be because it is not his domain, since even in the Holy Land, which is subject to no alien sway, people die. Nor can it be because it is a holy place, because there is no place so holy as the Holy Land. Nor can it be that it is on account of the merits of its builder, for there have been many men of greater merit.’ Said R. Isaac: ‘I have not heard any explanation of this, so I shall say nothing.’
אָתוּ שָׁאִילּוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹן, וַדַּאי הַהוּא אֲתָר לָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעֵי דִּבְהַהוּא אֲתָר יְמוּת בַּר נָשׁ לְעָלְמִין, וְאִי תֵּימָא, דְּקֹדֶם לָכֵן בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, עַד לָא אִתְבְּנֵי, מִיתוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, לָאו הָכִי. אֶלָּא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתָר, לְקִיּוּמָא, וְרָזָא דְּרָזִין הָכָא, לְאִינּוּן דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. So they repaired to R. Simeon and asked him concerning this matter. Said he: ‘It is indeed true that the Angel of Death has no power over that place, and the Holy One does not wish that anyone should ever die there. Nor should you think that before the town was built people in that place died. Not so. For, from the very beginning of the world God appointed this place to be thus, and to those who would penetrate into the mystery of wisdom there is in this a mystery of mysteries.
כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּרָזָא (מקץ ר"ד ע"א) דְּאַתְוָון, וְאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, וּבָרָא עָלְמָא, בְּגִלּוּפֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, וְאַסְחֲרוּ עָלְמָא בְּגִלּוּפֵי וְכַד אִתְגְּלֵי וְאִתְפָּשַּׁט עָלְמָא וְאִתְבְּרֵי, וַהֲווּ אַתְוָון סָחֲרָן לְמִבְרֵי, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִסְתַּיֵּים בְּיוֹ"ד, אִשְׁתְּאָרַת אָת ט' (נ"א יתגלגלו אתוון, ואסחרו עלמא בגלופא דשמא קדישא וכד אתגלגלו אתוון והוו סחרן למברי, אמרז קודשא בריך הוא די יסתיים ביו"ד, אשתארת את ט' בלחודהא) בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, תַּלְיָא בַּאֲוֵירָא, כֵּיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דַּי יִסְתַּיֵּים בְּיוֹ"ד, אִשְׁתְּאָרַת אָתְ טֵי"ת בִּלְחוֹדָהָא תַּלְיָא בַּאֲוֵירָא עַל גַּבֵּי הַהוּא דּוּכְתָּא טֵי"ת, אִיהוּ אָת, דִּנְהִירוּ חַיִּין, בְּגִין כַּךְ, מַאן דְּחָמֵי טֵי"ת בְּחֶלְמֵיהּ, סִימָנָא טָבָא הוּא לֵיהּ, וְחַיִּין אִתְתָּקָנוּ לֵיהּ. וְעַל דָּא בְּגִין דְּהֲוָה ט' תַּלְיָא עַל גַּבֵּי הַהוּא אֲתָר, לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ מוֹתָא. When the Holy One, blessed be He, created the world, He did so by means of the secret power of letters. The letters were shaken about before Him and He created the world by the tracing of the Holy Name. The letters presented themselves for participation in the world’s creation in a variety of permutations.1v. Zohar, Gen., 204a. The Holy One said it must end with Yod, and the letter Teth remained hanging alone in the air above that place (Luz). The light of the letter Teth is Life; therefore, anyone seeing this letter in a dream knows it is a good omen for him. Hence it is that death has no dominion over that place over which this letter hangs.
כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקַיְּימָא עָלְמָא, זָרִיק חַד צְרוֹרָא גּוֹ מַיָּא, גָּלִיף בְּרָזָא דְּע"ב (נ"א דכ"ב) אַתְוָון, וּמִתַּמָּן שָׁאֲרִי לְמֵיהַךְ הַהוּא צְרוֹרָא, וְלָא אַשְׁכַּח אֲתָר לְאִתְקַיְּימָא בֵּיהּ, בַּר אַרְעָא קַדִּישָׁא, (נ"א בבי מקדשא) וּמַיָּא הֲווֹ אַזְלִין אֲבַתְרֵיהּ, עַד דְּמָטָא הַהוּא צְרוֹרָא תְּחוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְתַמָּן אִשְׁתְּקַע, וְאִתְקָיָּים כָּל עָלְמָא. When the Holy One desired the world to be firmly established, then took He a stone on which was engraved the mystery of the twenty-two letters of the Alphabet, and threw it into the waters. It drifted from place to place, but found nowhere to settle until it came to the Holy Land, and the waters followed it until it reached that spot where the Altar was to be established. There the stone sank, and the whole world was firmly established on it.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי דִּבְהַהוּא אֲתָר שַׁרְיָין חַיִּים, אֲמַאי לָא אִתְבְּנֵי תַּמָּן בֵּי מַקְדְּשָׁא, לְמֵיהַב חַיִּין לְיַתְבָהָא. אֶלָּא הָכָא בְּהַאי אֲתָר אִתְקָיָּים בְּגִין אָת חַד דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. בְּבֵי מַקְדְּשָׁא כָּל אַתְוָון כֻּלְּהוּ שָׁרָאן בֵּיהּ, וּבְהוּ אִתְבְּרֵי אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, כְּגַוְונָא דְּכָל עָלְמָא. It might be asked, if that place (Luz) is the place where life reigns, why was the Temple not built there, that it might give life also to those who dwell in Jerusalem? The answer is, that in that place abides one letter only, but in the Temple are all the letters by which it was miraculously built, after the manner and in the likeness of the whole Universe.
וְתוּ, דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא (נ"א בבי מקדשא) יָהִיב חַיִּין וְכַפָּרָה לְיָתְבָהָא בְּהַהוּא עָלְמָא, וַאֲתָר דָּא לָאו הָכִי, יָהִיב חַיִּין לְהַהוּא אֲתָר בְּהַאי (בראשית נ' ע"א, לקמן ר"ל ע"א) עָלְמָא, וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבֵי מַקְדְּשָׁא בְּהִפּוּכָא מִתַּמָּן, בְּגִין דְּאִית חוּלָקָא לְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא בְּעָלְמָא דָּא. וְעַל דָּא קַיְּימָא בֵּי מַקְדְּשָׁא לְכַפָּרָא חוֹבִין, וּלְמִזְכֵּי לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Besides, the Holy Land gives life and expiation to those who are in the other world, but Luz gives life only to those who are in this world. Hence the purpose of the Temple was to obtain forgiveness of the sins of Israel, to make it possible for them to inherit the world to come.
תָּא חֲזֵי, טֵי"ת נְהִירוּ דְּחַיִּין בְּכָל אֲתָר, וְעַל דָּא פָּתַח בָּהּ קְרָא כִּי טוֹב. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. מֵהַאי אָת, (נ"א מאתר דא) עָרִיק מַלְאָכָא מְחַבְּלָא. לָא תֵּימָא עָרִיק, אֶלָּא דְּלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַעֲלָא תַּמָּן. Mark this. The letter Teth signifies in all places the light of life; therefore the word “good” (tob) begins with this letter. The Angel of Destruction, when he comes to this letter, must flee, or, rather, he has not the power to approach it at all.
אָת דָּא מְשַׁנְיָא מֵאָת ק', ק' לָא מִתְיַישְּׁבָא (נ"א מאת ח', ח' לא מתיישבא) כְּלַל בְּדוּכְתָּא בְּעָלְמָא, וְסִימָנִךְ (תהילים ק״מ:י״ב) אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ אָת טֵי"ת אִתְיַישְׁבָא בְּכָל דּוּכְתָּא, וְאִתְתַּקָּנַת לְאִתְיַישְּׁבָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבְּגִין כָּךְ בְּכָל דּוּכְתָּא דְּאָת ט' תַּמָּן, לֵית יִשׁוּבָא לְאָת ק' תַּמָּן לְאִתְיַישְּׁבָא בֵּיהּ. וְעַל דָּא אֲתָר דָּא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ כְּלַל סִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חַיִּים דְּהַאי עָלְמָא לְיַתְבֵי תְּחוֹתֵיהּ דְּאָת דָּא, וְלָא יִפּוּק לְבַר, וְכַד נָפִיק לְבַר, אִית רְשׁוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. כְּמָה דְּאָת דָּא שַׁלְטָא בְּאֲתָר דָּא, הָכִי נָמֵי שַׁלְטָא אָת אַחֲרָא בְּאֲתָר דְּגֵיהִנָּם, וּמַאן אִיהִי, (ק"פ ע"ב) אָת ק'. This letter is the reverse of the letter Koph,1The first letter of Kelalah, curse. which finds no resting place in the whole world. Now, as Teth dominates this place, so does Koph dominate Gehenna.
Chapter 44
Chapter 44 somebodyTerumah 44:481-484 (Chapter 44) (Terumah) (Zohar)
Terumah 44:481-484 (Chapter 44) (Terumah) (Zohar) somebodyכָּל גַּוְונִין טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר תִּכְלָא, כְּמָה (קל"ט ע"א) דְּאִתְּמַר. בְּגִין דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא, לְמֵידָן דִּינִין דְּנִשְׁמָתִין. וְהָא הַאי דַּרְגָּא (נ"א חדא) חִוָּורָא אִיהוּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְּימָא בְּדִינֵי דְּנַפְשָׁאן, כְּדִין אִיהוּ גּוָֹון תִּכְלָא. וְהָא אוֹקִימְנָא. As we have already pointed out, all colours seen in dreams signify good things, with the exception of purple-blue (techeleth), and that is because it symbolizes the Throne from which souls are judged. But has it not some white in it? Truly; but when the judgement takes place it appears to be only purple-blue, as we have said.
בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי בַּר נָשׁ לְהַאי גּוָֹון, אִדְכַּר בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד פִּקּוּדִין דְּמָארֵיהּ. כְּגַוְונָא דִּנְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ חֲמָאן לֵיהּ, הֲווֹ דַּחֲלֵי מִקַּמֵּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמְנַטְרָן גַּרְמַיְיהוּ מִכָּל חוֹבִין, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא דְּחִילוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סַלְּקָא עָלַיְיהוּ, מִיָּד אִתָּסְיָין. מַאן גָּרִים לוֹן לְדַּחֲלָא מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא נָחָשׁ, הַהִיא רְצוּעָה דְּמִסְתַכְּלָן בָּהּ. אוּף הָכִי תְּכֵלֶת (במדבר ט״ו:ל״ט) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְּכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ'. מֵהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא תְּכֵלֶת בְּמַשְׁכְּנָא. The sight of that colour reminds a man that he must keep the commandments of his Lord. So it was with the Brazen Serpent in the wilderness: they who looked upon it were filled with awe and fear of the Holy One and kept themselves clear from sin, and therefore they were healed in that moment. And who was it that instilled in them fear of the Holy One? The instrument of punishment-that Serpent at which they so fixedly gazed. The same is true of “the thread of blue”, that they were bidden to put upon the fringe of their garments (Zizith), concerning which it is written, “that ye may look upon it and remember all the commandments of the Lord” (Num. 15, 39). Therefore it was ordained that this colour should be in the Tabernacle.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַאי דְּאָמַר מַר תְּכֵלֶת כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא אִיהִי, וְכַד אִיהִי קַיְּימָא בְּגַוְונָא דָּא, כְּדֵין אִיהִי כֻּרְסְיָיא לְמֵידָן דִּינֵי נַפְשָׁאן. אֵימָתַי אִיהִי בְּרַחֲמֵי. אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְרוּבִים מְהַדְרָן אַנְפַּיְיהוּ דָּא עִם דָּא, וּמִסְתַּכְּלָן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. כֵּיוָן דְּאִינּוּן כְּרוּבִים מִסְתַּכְּלָן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין כְּדֵין כָּל גַּוְונִין מִתְתַּקְנָן, וְאִתְהַפָּךְ גּוָֹון תִּכְלָא לְגָוְון אַחֲרָא. מִתְהַפָּךְ גּוָֹון יָרוֹק, לְגָוְון זָהָב. Said R. Isaac: ‘The Master has told us that this colour symbolizes the Throne when it becomes the seat of judgement. When, then, is it the seat of mercy?’ R. Simeon replied: ‘When the Cherubim turn their faces the one towards the other, and gaze each into the face of the other, then all colours are merged-purple-blue becomes something else, and green or blue is turned into white.
(נ"א חוור) וְעַל דָּא, בְּהִפּוּכָא דִּגְוָונִין, אִתְהַפַּךְ מִדִּינָא לְרַחֲמֵי, וְכֵן מֵרַחֲמֵי לְדִינָא, וְכֹלָּא בְּהִפּוּכָא דִּגְוָונִין. כְּמָה דִּמְסַדְרִין יִשְׂרָאֵל תִּקּוּנַיְיהוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי קַיָּימָא כֹּלָּא, וְהָכִי אִתְסָדַר. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, בְּאִינּוּן גַּוְונִין דִּכְלִילָן דָּא בְּדָא, שְׁפִירוּ דְּכֻלְּהוּ. (חסר כאן) With the changing of colours judgement was changed into mercy, or vice versa. And so with all other colours. All depends on the way in which Israel orders her prayers; hence it is written: “Israel in whom I will be glorified” (lit. beautified) (Isa. 49, 3), to wit, in those colours which merge into one another and contain all beauty.’
Chapter 45
Chapter 45 somebodyTerumah 45:491-498 (Chapter 45) (Terumah) (Zohar)
Terumah 45:491-498 (Chapter 45) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ'. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ', כַּמָה זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין, וּבְגִינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא, לְכָל עָלְמָא. וְאִלְמָלֵא יִשְׂרָאֵל, לָא יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעָלְמָא, וְהַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּנַטְלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. R. Isaac began: ‘It is written: “When thou hast eaten and art full, then thou shalt bless the Lord thy God” (Deut. 8, 10). How blessed are the Israelites, whom the Holy One has befriended above all nations and drawn near to Himself! It is for their sake that He nourished all nations; for, had it not been for them He would not have supplied the world with food. And now, when Israel is in exile, the Gentiles receive a double portion.
בְּזִמְנָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאֲתָר עִלָּאָה, וְאִינּוּן יָהֲבֵי חוֹלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְעַמִּין כֻּלְּהוּ לָא אִתְּזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית. וְהַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִתְהַפַּךְ בְּגַוְונָא אַחֲרָא. When Israel dwelt in the Holy Land, the Holy One sent down food to them from a supernal region, the surplus of which was given to the heathen nations, but now it is just the reverse.
מְתַל לְמַלְכָּא, דְּאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵּיתֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִינּוּן עַבְדֵי רְעוּתֵיהּ, אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא, וְיָהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלָק גַּרְמִין לְמִגְרַר. בְּשַׁעֲתָא דִּבְנִי בֵּיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמַלְכָּא, מַלְכָּא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי, וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. He deals with them like a king with his servants. So long as the servants are obedient and loyal they are permitted to sit and eat with the king, and the remnants are thrown to the dogs; but when they are disobedient, and forget their loyal service, the king gives the food to the dogs and leaves them only the bones.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, הָא עַל פָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא אִינּוּן אַכְלֵי, וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתָּקַּן לְהוֹן. וְאִינּוּן, מֵהַהוּא חֶדְוָה דִּלְהוֹן, יָהֲבֵי גַּרְמֵי דְּאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבָדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, אַזְלֵי בְּגָלוּתָא, וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי, וְאִסְתַּלָּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד׳:י״ג) כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוּלֵיהוֹן אַכְלֵי. וַוי לִבְרָא דְּמַלְכָּא, דְּיָתִיב וּמְצַפֶּה לְפָתוֹרָא דְּעַבְדָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מִגּוֹ פָּתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. The same is true of Israel: while they did the will of their Lord they ate from the King’s table which He Himself had prepared for them, and they, out of the fullness of their joy, gave to the nations their surplus; but when Israel ceased to live according to the commands of their Lord they went into captivity and had to be content with that which the Gentiles left over. So it says: “Even thus shall the children of Israel eat their defiled bread among the Gentiles, whither I will drive them” (Ezek. 4, 16). Woe to the king’s son, who is forced to wait at the servants’ table to be fed upon the remnants!
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר, (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נְגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, דָּא סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. נֶגֶד צוֹרְרָי, אִינּוּן כַּלְבֵּי דְּיַתְבֵי קָמֵי פָּתוֹרָא, מְצַפָּאן לְחוּלָק גַּרְמִין, וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְּעִנוּגָא דִּסְעוּדָתָא בְּפָתוֹרָא. King David said: “Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 6). “Thou preparest a table”: this is the meal of the king; “in the presence of mine enemies”: this refers to the “dogs” who lie under the table waiting for the scraps while he sits with the king enjoying the meal:
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, דָּא רֵישָׁא דִּסְעוּדָתָא, דְּכָל מִשְׁחָא, וְשַׁמְנוּנָא, וְתִקוּן סְעוּדָתָא, אִתְיְיהִיב בְּקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְּמַלְכָּא. מַה דְּאִשְׁתְּאַר, לְבָתַר אִתְיְיהִיב לְכַלְבֵּי, וּלְאִינּוּן פַּלְחֵי פָּתוֹרָא. כּוֹסִי רְוָיָה, מַלְיָא כַּסָּא קָמֵי רְחִימָא דְּמַלְכָּא תָּדִיר, דְּלָא יִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָּא, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר, עִם שְׁאַר עַמִּין. “Thou anointest my head with oil”: this refers to the main part (the “head”) of the meal, for all the rich oil and fat, and all the best portions of the food, are reserved for the king’s friend, while that which is left is given to the scullions and the dogs. “My cup runneth over”: the cup of the king’s friend is ever filled up, even before he asks. The position of the children of Israel in regard to that of the Gentiles has ever been thus.’
רַבִּי חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִטְבֶרְיָה, וַהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וְרַבִּי יֵיסָא זְעִירָא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְרַבִּי חִיָּיא, תֵּימָה מָה דִּכְתִּיב, (מלכים א ב׳:ז׳) וְלִבְנַי בַרְזִיּלַי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וְגוֹ'. אִי הָכִי כָּל טִיבוּ וּקְשׁוֹט, לְמֵיכַל עַל פָּתוֹרֵיהּ וְלָא יַתִּיר, מִדְּקָאָמַר הָכָא וְהָיוּ בְּאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנְךָ. וְתוּ, לָאו יְקָרָא דְּמַלְכָּא אִיהוּ, לְמֵיכַל בַּר נָשׁ אָחֳרָא עַל פָּתוֹרֵיהּ דְּמַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹי, וְכֻלְּהוּ רַבְרְבָנוֹהִי סַחֲרָנֵיהּ, לְתַתָּא מִנֵּיהּ. R. Hiya once went to Tiberias to see R. Simeon, andR. Jacob, the son of Idi, and R. Jesse the younger accompanied him. On the way R. Jesse said to R. Hiya: ‘I find very surprising the words of the Scripture, “But show kindness to the sons of Barzillai the Gileadite, and let them be of those that eat of thy table” (I Kings 2, 7). Was this all the kindness that Solomon was to show him? Also it hardly accords with the dignity of a king that another person should eat with him at the same table. The king should sit alone at his table, and his ministers by themselves at another table, somewhat lower.’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא לָא שְׁמַעְנָא בְּהַאי מִידִי, וְלָא אֵימָא. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וְאַתְּ שָׁמַעְתָּ בְּהַאי מִידִי. אֲמַר לֵיהּ, אַתּוּן דְּיַנְקִין בְּכָל יוֹמָא מִדֻּבְשָׁא דְּמִשְׁחָא עִלָּאָה, לָא שְׁמַעְתּוּן, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא. אָמַר לֵיהּ לְרַבִּי יֵיסָא, וְאַתְּ שָׁמַעְתָּ מִידִי בְּהַאי. אֲמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דַּאֲנָא רַבְיָא וּמִיּוֹמִין זְעִירִין אֲתֵינָא לְגַבַּיְיכוּ, וְלָא זָכֵינָא מִקַּדְמַת דְּנָא, אֲנָא שְׁמַעְנָא. R. Hiya replied: ‘I have not heard any explanation of the matter, and therefore shall not say anything.’ Then R. Abba asked R. Jacob: ‘Hast thou heard aught concerning it?’ He answered: ‘If you who sip daily the richness of the most excellent oil (R. Simeon) have not heard anything, how can you expect me to know?’ Then he asked R. Jesse: ‘And hast thou heard anything?’ He replied: ‘Although I am but young, and have but lately been admitted to your company, and had no great teachers before, yet I have heard an explanation.’
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּסִיוּם הַלֵּלָא רַבָּא, סִיֵּים הָכִי בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא תְּלַת שַׁלִּיטִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא יַקִּירָא דִּילֵיהּ, וְאִלֵּין אִינּוּן: מוֹחָא, וְלִבָּא, וְכַבְדָּא. וְאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּהַאי עָלְמָא. לְעֵילָּא, מוֹחָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא נָטִיל וְיָהִיב לְכַבְדָּא, וּלְבָתַר כַּבְדָא יָהִיב חוּלָק לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין דִּלְתַתָּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. לְתַתָּא, כַּבְדָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְקָרַב כֹּלָּא לְלִבָּא, וְנָטִיל לִבָּא שְׁפִירוּ דְּמֵיכְלָא. כֵּיוָן דְּנָטִיל, וְאִתְתָּקַף מֵהַהוּא תֻּקְפָּא וּרְעוּ דְּקָא נָטִיל, יָהִיב וְאִתְּעַר לְגַבֵּי מוֹחָא. וּלְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא, וּפָלִיג מְזוֹנָא לְכָל מְקוֹרִין דְּגוּפָא. (ביומא דבר נש אתער בתעניתא, אתער לעילא כגוונא ההוא ממש, וביומא דשבעא, לאו הכי) He then began by quoting the verse: “Who giveth good to all flesh: for his mercy endureth for ever” (Ps. 136, 25). ‘Why’, said he, ‘did David choose to end this great hymn of praise with this verse? Now there are three great channels above by which the Holy One, blessed be He, manifests Himself, which are His precious mystery: the brain,1Hokmah. the heart,1Tifereth. and the liver.1Malkuth. These organs act above in the opposite manner from those below. Above it is the head which first receives nourishment, which it sends on to the heart, which eventually passes it on to the liver, which again gives sustenance to the lower members in due proportion. Here below it is the liver which comes first, which transfers the nourishment to the heart, in such a manner that it is that organ which receives the finest portions; then, when the heart is strengthened, it passes the nourishment on to the brain; while to the other parts of the body the liver apportions the amounts necessary.
בְּיוֹמָא דְּתַעֲנִיתָא, בַּר נָשׁ מְקָרַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא לְגַבֵּי כַּבְדָא עִלָּאָה, וּמַאי אִיהוּ מְקָרַב. חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ וּרְעוּתֵיהּ. הַהוּא כַּבְדָא נָטִיל כֹּלָּא בִּרְעוּתָא. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, נָטִיל וּמְקָרַב כֹּלָּא לְקָמֵי לִבָּא, דְּאִיהוּ רַב וְשָׁלִיט עָלֵיהּ. כֵּיוָן דְּלִבָּא נָטִיל וְאִתְתָּקַף בְּרַעֲוָא, מְקָרֵב כֹּלָּא לְגַבֵּי מוֹחָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עִלָּאָה עַל כָּל גּוּפָא, לְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא וּמְפַלֵג חוּלָקִין לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא. בְּזִמְנָא אָחֲרָא, כַּד (ד"א כלא) מוֹחָא נָטִיל בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא יָהִיב לְכַבְדָּא, וְכַבְדָּא יָהִיב לְכֻלְּהוּ מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא, וּלְבָתַר כַּד בָּעֵי לְפַלְּגָא מְזוֹנָא לְהַאי עָלְמָא, בְּרֵישָׁא יָהִיב לְלִבָּא, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דִּי בְּאַרְעָא. וּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִתְּעַר בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. On a fastday, man sacrifices his food and drink to the supernal “Liver”, and what is it that he thus sacrifices? His fatness, nourishing food, his blood, heart and soul; that “Liver” accepts it gladly, and in turn offers it to the “Heart” that reigns over it; in turn the “Heart” offers it to the “Brain”, which rules over the whole body; then the “Liver” apportions to all the lower parts their share. At another time it is the Brain which receives first and gives to the Heart, which, again, gives to the Liver and the Liver to all the lower members; and when it distributes nourishment to this world it gives first to the heart, which on earth is the king; for the king must naturally be fed first.
זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דַּהֲוֵי בְּחוּשְׁבָּנָא דְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּהַהוּא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא. Blessed is he who is found worthy to eat at the King’s table, for thus does he come first in the enjoyment of the bounty from above!
(ובגיני כך) וְדָא אִיהוּ טִיבוּ וּקְשׁוֹט, דַּעֲבַד דָּוִד לִבְנֵי בַרְזִיּלַי, דִּכְתִּיב וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. וְאִי תֵּימָא דִּבְשֻׁלְחָנָא דְּמַלְכָּא, אָכִיל בַּר נָשׁ אָחֳרָא בַּר מִנֵּיהּ. לָא. אֶלָּא מַלְכָּא אָכִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר כָּל עַמָּא. וְאִינּוּן דְּאַכְלֵי עִם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ אָכִיל אִינּוּן דְּחָבִיבִין עָלֵיהּ מִכֻּלְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְמְנוּן מִשֻׁלְחָנָא דְּמַלְכָּא. This, then, was the significance of that kindness which David showed to the sons of Barzillai. Not that anyone sits actually at the table of the king. But those who eat along with the king, and at the same time, are in his favour and are reckoned as sitting at the same table with him.’
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (שמואל ב ט׳:י״ג) עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל. בְּגִין דְּכָל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, לָא עָבִיד חוּשְׁבָּנָא אָחֳרָא, אֶלָּא עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ, דְּמִתַּמָּן הֲוָה אָתֵי מְזוֹנָא וּמֵיכְלָא דִּילֵיהּ. וְדָא אִיהוּ עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל. אָתָא רַבִּי חִיָּיא, וּנְשָׁקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבְיָא אַנְתְּ, וְחָכְמְתָא עִלָּאָה שַׁרְיָא בְּלִבָּךְ. אַדְּהָכִי, חָמוּ לֵיהּ לְרַבִּי חִזְקִיָּה דְּהֲוָה אָתֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא, וַדַּאי בְּחַבְרוּתָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְחַבָּר עָלָנָא, דְּהָא מִלִּין חַדְתִּין דְּאוֹרַיְיתָא יִתְחַדְתּוּן הָכָא. Then R. Hiya came forward, kissed him on the brow, and said: ‘Young thou art, but profound wisdom dwells already in thine heart.’ In the meantime they discovered that R. Hezekiah had arrived. R. Hiya turned to him and said: ‘Of a surety, the Holy One, blessed be He, will join this our company, for new thoughts upon the Torah will find utterance among us.’
יָתְבוּ לְמֵיכַל. אָמְרוּ, כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי סְעוּדָתָא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא, סְעוּדַת עֲרַאי אִיהִי, וְעִם כָּל דָּא סְעוּדָה אִקְרֵי. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהַאי אִקְרֵי סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְהֲנֵי מִינָּהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא יִסְחֲרוּן לְהַאי אֲתָר. They then sat down to eat, and agreed that each should give some exposition of the Torah during the meal. Said R. Jesse: ‘This which we eat is but a light repast, and yet it is called a “meal”, a meal in which the Holy One participates, and concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22); for the words of the Torah will gather about this place.’
Chapter 46
Chapter 46 somebodyTerumah 46:499-502 (Chapter 46) (Terumah) (Zohar)
Terumah 46:499-502 (Chapter 46) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. וְכִי עַד לָא אָכִיל בַּר נָשׁ לְשַׂבְעָא, וְיִתְמְלֵי כְּרִיסֵיהּ, לָא יְבָרֵךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ד"א ל"ג אי הכי) בְּמַאי נוֹקִים וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ, וּבָתַר וּבֵרַכְתָּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ לָא יֵיכוּל בַּר נָשׁ אֶלָּא כְּזַיִת, וּרְעוּתֵיהּ אִיהוּ עָלֵיהּ, וְיִשָׁוֵי לֵיהּ לְהַהוּא מֵיכְלָא עִקָרָא דְּמֵיכְלֵיהּ, שָׂבְעָא אִקְרֵי. דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. לְכָל חַי אֲכִילָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָצוֹן. הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי עַל הַהוּא מֵיכְלָא, שָׂבְעָא אִקְרֵי, וַאֲפִילּוּ דְּלֵית קָמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אֶלָּא הַהוּא זְעֵיר בִּכְזַיִת, וְלָא יַתִּיר הָא רְעוּתָא דְּשָׂבְעָא שַׁוֵּי עָלֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, רָצוֹן כְּתִיב, וְלָא אֲכִילָה. וְעַל דָּא וּבֵרַכְתָּ וַדַּאי, וְאִתְחַיָיב בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֵיהַב חֶדְוָה לְעֵילָּא. R. Hiya then began to discourse on the text: When thou hast eaten and art satisfed, then thou shalt bless the Lord thy God (Deut. 8, 10). Said he: ‘Should a man then bless the Lord only after he has filled his belly? Nay, even if one eats but a morsel and counts it as a meal, that is called eating to satisfaction; for it is written, “Thou openest Thine hand and satisfiest the wish (will) of every living thing” (Ps. 145, 16). It is not written: ‘“Thou satisfiest with a substantial meal”, but “the wish” or “the intention”; so it is not the quantity of food but the intention of the eater that “satisfies”; therefore it is necessary that at all times when we eat we should offer up our thanks in order that there may be joy above.’
פָּתַח רַבִּי חִזְקִיָּה, בְּהַאי קְרָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאָכַלְתָּ וְשבָעְתָּ. מֵהָכָא, דְּשִׁכּוֹר שָׁרֵי לֵיהּ לְבָרְכָא בִּרְכְתָא דִּמְזוֹנָא, (ויגש ר"ז ע"ב) מַה דְּלֵית הָכִי בִּצְלוֹתָא. דִּצְלוֹתָא לָאו הָכִי, דְּהָא צְלוֹתָא מָעַלְיָא בְּלָא אֲכִילָה אִיהִי, מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דִּצְלוֹתָא סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, אֲתָר דְּלֵית בֵּיהּ לָא אֲכִילָה וְלָא שְׁתִיָּה. וְעַל דָּא תָּנִינָן, עָלְמָא דְּאָתֵי לֵית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכוּ'. R. Hezekiah spoke on the same words, saying: ‘From these words also it is possible to deduce the rules that an intoxicated person is allowed to say the grace after meals. With prayers it is otherwise, for prayers ascend very high to the realm where there is neither eating nor drinking, and therefore prayers are best said on an empty stomach.
אֲבָל שְׁאַר דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא אִית בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, אִשְׁתְּכַח גַּוְונָא אָחֳרָא וּמָעַלְיָא, הַהוּא בִּרְכְתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּשַׂבְעָא. בְּגִין דְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, אִיהִי בַּאֲתָר דְּאִית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּמִנֵּיהּ נָפַק מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קָמֵיהּ שָׂבְעָא וְחֶדְוָה. (ובגין כך האי איהו אתר דאית ביה אכילה ושתיה ומניה נפיק מזונא לתתא ואצטריך לאחזאה קמיה שבעא וחדוה) בַּאֲתָר דִּצְלוֹתָא, לָאו הָכִי, דְּהָא סַלְּקָא יַתִּיר לְעֵילָּא לְעֵילָּא וְעַל דָּא, שִׁכּוֹר לָא יִצְלֵי צְלוֹתָא. But in that realm to which the benediction after meals enters, there is, as it were, both “eating and drinking”, and from it emanates nourishment for us below. Therefore it is necessary to exhibit before it satiety and joy in the expression of grace after meals.’
בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, שִׁכּוֹר שָׁרֵי לֵיהּ לְבָרְכָא בִּרְכַּת מְזוֹנָא. מַשְׁמַע מֵהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וְאָכַלְתָּ: זוֹ אֲכִילָה. וְשָׂבָעְתָּ: זוֹ שְׁתִיָּה דְּהָא שָׂבְעָא, בְּחַמְרָא אִיהִי רַוֵּי. חַמְרָא שָׂבְעָא וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ שִׁכּוֹר. דִּכְתִּיב וּבֵרַכְתָּ אֶת דַּיְיקָא, דְּמַשְׁמַע דְּבִרְכַּת מְזוֹנָא אִצְטְרִיךְ חֶדְוָה וְשַׂבְעָא. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. מַאי טוֹבָה. שָׂבְעָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיה מה) וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים בְּגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ חֶדְוָה וְשַׂבְעָא.
Chapter 47
Chapter 47 somebodyTerumah 47 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar)
Terumah 47 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ', שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ קַיְּימָא לְגוֹ בְּמַשְׁכְּנָא. וּבִרְכְתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וּמִנֵּיהּ נָפִיק מְזוֹנָא לְכָל עָלְמָא. וְשֻׁלְחָן דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּרֵיקַנְיָּא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, אֶלָּא לְמֶהֱוֵי עָלֵיהּ מְזוֹנָא, דְּהָא בִּרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא. וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי עָלֵיהּ נַהֲמָא תָּדִיר, דְּלֶהוֵי תָּדִיר בִּרְכְתָא עִלָּאָה מִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ, וּמִגּוֹ הַהוּא שֻׁלְחָן, נַפְקֵי בִּרְכָּאן וּמְזוֹנֵי לְכָל שְׁאַר פָּתוִֹרִי דְּעָלְמָא, דְּאִתְבָּרְכָאן בְּגִינֵיהּ. R. Jesse then spoke on the words: AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. Said he: This table stood in the Tabernacle, and there rested upon it the blessing from above, and from it issued nourishment to the whole world. Not for a moment was that Table to remain empty, since blessing does not rest upon an empty place. Therefore it was that the shew-bread had always to be renewed upon it each Sabbath (Lev. 24, 8), in order that the blessing from above might always rest upon it, and that food and blessing, because of it, might emanate from that table to all the tables of the world.
שֻׁלְחָן דְּכָל בַּר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי הָכִי קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרַךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עָלֵיהּ בִּרְכְתָא מִלְּעֵילָּא, וְלָא יִתְחָזֵי בְּרֵיקַנְיָּא, דְּהָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא לָא שַׁרְיָין בְּאֲתָר רֵיקָנַיָּא, דִּכְתִּיב, (מלכים ב ד׳:ב׳) הַגִּידִי לִי מַה יֶשׁ לָכְי בַּבָּיִת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. So, too, should every man’s table be when he says grace after meals; in order that the blessing from above should rest upon it, it should not be empty, as the Companions have indicated in connection with the words of Elisha to the widow: “Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2).
שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא) עָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו כ״ח:ח׳) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. וְאָסוּר לְבָרְכָא עַל הַהוּא שֻׁלְחָן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִית שֻׁלְחָן, וְאִית שֻׁלְחָן. שֻׁלְחָן אִיהוּ דְּקָא מְסַדְּרָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִיהוּ קַיְּימָא תָּדִיר לְסַדְּרָא בֵּיהּ פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וּלְאַכְלְלָא בֵּיהּ אַתְוָון דְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, דא הוא ברכתא דמזונא, דאית פסוקי ומלי דאוריתא ואינון אתוון דמלי אורייתא אתכלילן ביה בההוא שלחן) וְאִיהוּ לָקִיט לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְכָלִיל כֻּלְּהוּ בְּגַוֵּיהּ, וּבְהוּ אִשְׁתְּלִים, וְחַדֵּי, וְאִית לֵיהּ חֶדְוָה. וְעַל שֻׁלְחָן דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', לִפְנֵי יְיָ', וְלָא (ק"ב ע"ב) מִלִפְנֵי יְיָ'. A table at which there is no converse pertaining to the words of the Torah is one concerning which it is written, “For all (their) tables are full of vomit and filthiness, without a place” (Isa. 28, 8), and at such a table it is forbidden to say the benediction. There are two kinds of tables: there is the kind that is prepared for the Holy One above, and at which it is ever fitting that the Torah should be discoursed upon and the letters of the words of the Torah should be gathered in-the table concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22).
שֻׁלְחָן אָחֲרָא אִית, דְּלָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה דְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהוּא שֻׁלְחָן אִקְרֵי קִיא צוֹאָה, וְדָא אִיהוּ בְּלִי מָקוֹם, דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה כְּלוּם. בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּקִיא צוֹאָה. אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּטַעֲוָא אָחֲרָא. לֵית בְּהַהוּא שֻׁלְחָן חוּלָקָא בְּרָזָא דֶּאֱלָהָא עִלָּאָה. And there is the table which has no part in the Torah, or in the holiness thereof, and which is called “full of filthiness” -the table of “another god”, which has no part in the mystery of the supernal God.
שֻׁלְחָן דְּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עָלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל הַהוּא שֻׁלְחָן, וְשַׁוִּי לֵיהּ לְחוּלְקֵיהּ. וְלָא עוֹד, (ר"ג ע"ד, רכ"ג ע"א) אֶלָּא סוּרְיָ"א רַב מְמָנָא, נָטִיל כָּל אִינּוּן מִלִּין, וְשַׁוֵּי דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא שֻׁלְחָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָרוּ עָלֵיהּ, סַלְּקִין עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וְאִתְעַטָּר (ס"א ואתעתד) קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב זֶה הַשֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' דְּאִתְעַטָּר (ס"א דאתעתד) קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ, קַיְּימָא לְדַכְּאָה לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מִכָּל חוֹבוֹי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִלֵּין תְּרֵין קַיְימִין עַל פָּתוֹרֵיהּ. מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. וְחוּלָקָא לְמִסְכְּנִין, מֵהַהוּא שֻׁלְחָן. That table, on the other hand, at which words of the Torah are spoken, is taken up by the Holy One, blessed be He, and becomes His own possession. Nay more, Suriya, the high angelic being, takes up all the holy words uttered at this table, and sets the form of it before the Holy One, and all the words, and the table also, are crowned before the Holy King, as is implied in the words “before the Lord”. A man’s table can purify him of all his sins. Blessed is the man whose table exhibits these two qualities-that from it words of the Torah ascend to the Holy One, and food goes forth to the poor.
כַּד סַלְּקִין הַהוּא פָּתוֹרָא מִקָּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא. חַד אָמַר דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא תָּדִיר פָּתוֹרָא דָּא, בְּבִרְכָּאן עִלָאִין, וּמִשְׁחָא וּרְבוּ עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְחַד אָמַר, דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, דָּא פָּתוֹרָא דִּי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי יְבָרְכוּן לֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא הַאי פָּתוֹרָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. At the moment when such a table as this is being removed after the meal two angels appear, one at the right and one at the left. The one says: “This is a table belonging to the Holy King upon which such an one ordered his meal in His presence. May this table be continually full of supernal blessings, and may the Holy One pour upon it the richness of His bounty.” And the other says: “This is a table of the Holy King which such an one had ordered before Him. It is blessed by those above and by those below. May it be set before the Ancient of Days both in this world and in the world to come.”
רִבִּי אַבָּא, כַּד הֲוָה סַלְּקִין פָּתוֹרָא מִקָמֵיהּ, הֲוָה חָפֵי לֵיהּ, וַהֲוָה אָמַר סְלִיקוּ הַאי פָּתוֹרָא בִּצְנִיעוּ, דְּלָא יְהֵא בְּכִסּוּפָא קָמֵי שְׁלוּחֵי מַלְכָּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ זָכֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לֵיהּ לִמְזוֹנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְטָב קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִתּוֹסְפָא חֵילָא וּרְבוּ בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Abba, before the table was removed after a meal, was used to cover it up, saying: “Remove this table respectfully that it may not be put to shame before the King’s messengers.” A man’s table, used rightly, secures for him participation in the bliss of the world to come, a sufficiency of nourishment in this world, and also additional power and excellency in the right place, and, withal, it causes him to be remembered favourably before the Ancient of Days. Happy the lot of such a man in this world and in the world to come.’
רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, כְּתִיב (שמואל א י׳:י״א) וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם וְגוֹ', הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים. וְכִי שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' מִקַּדְמַת דְּנָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א י׳:י״א) הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ', אֲשֶׁר בּוֹחֵר בּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתָא וְעָאל בֵּין נְבִיאֵי וְאִתְנַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, אֲמַאי תַּוְוהוּ. R. Jacob said: ‘It is written, “And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied among the prophets, then the people said one to another, What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?” (I Sam. 10, 11). Said he: ‘Was not Saul already the chosen of the Lord, as it says, “See whom the Lord hath chosen” (Ibid. 5, 24), i.e. already. Why, then, were they astonished that he prophesied?
אֶלָּא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, לָא אִתְרְעֵי בֵּיהּ אֶלָּא לְמַלְכוּ, אֲבָל לִנְבוּאָה לא. דְּהָא תְּרֵין אִלֵּין, לָא אִתְמְסָרוּ כַּחֲדָא בְּבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, בַּר מִמֹּשֶׁה מְהֵימָנָא עִלָּאָה, דְּזָכָה לִנְבוּאָה ומַלְכוּ כַּחֲדָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לְבַר נָשׁ אָחֲרָא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. The reason was because the Holy One chose Saul to be a king, not a prophet; for no man ever, except Moses, was found worthy of combining the two functions of king and prophet.
וְאִי תֵּימָא, הָא שְׁמוּאֵל דְּזָכָה לְתַרְוַויְּיהוּ, לִנְבוּאָה ומַלְכוּ. לָאו הָכִי. לִנְבוּאָה זָכָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א ג׳:כ׳) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נְאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא. לְנָבִיא וְלָא לְמֶלֶךְ. נָבִיא וְדַיָּין הֲוָה, דְּאִי מֶלֶךְ הֲוָה, לָא שָׁאַלוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ. אֲבָל אִיהוּ לָא הֲוָה אֶלָּא נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וַהֲוָה דָּאִין דִּינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ז) וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כַּד הֲוָה שָׁאוּל בַּנְּבוּאָה, תַּוְוהוּ עָלֵיהּ. As to Samuel, he was certainly a prophet, as it says, “And all Israel knew that Samuel was established to be a prophet to the Lord”, but besides being a prophet he was only a judge, not a king; otherwise the people would not have asked for a king. Therefore the people were astonished when Saul prophesied, because he had been chosen as king and not as prophet.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, הוֹאִיל וְזָכָה לְמַלְכוּ. אֶלָּא תַּרְוַויְיהוּ לָא זָכָה בְּהוּ כַּחֲדָא. (ובגין (נ"א דנבואה) דמלכו יהיב ליה קודשא בריך הוא ואודי ליה עלה עד לא הוי מלכא) וּבְגִין דְּמַלְכוּ אִתְיָשָׁב עַל אַתְּעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, הֲוָה בְּאִתְעָרוּ דִּנְבוּאָה קֹדֶם לָכֵן. אֲבָל כַּד סָלִיק לְמַלְכוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה, אֶלָּא אִתְּעָרוּ דְּרוּחַ סָכְלְתָנוּ, לְמֵידָן קְשׁוֹט, אִתְּעַר עָלֵיהּ, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא. וּבְעוֹד דְּהֲוָה גּוֹ אִינּוּן נְבִיאֵי, שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, לְבָתַר דְּאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה. If it should be asked, why, then, did the spirit of prophecy rest on him, the answer would be, that because the kingship is based on the inspiration of the Holy Spirit, he possessed the inspiration of prophecy before he became king; but as soon as he was made king, it was not the spirit of prophecy but the power to judge according to the truth that was bestowed upon him, and for which he had been chosen to be king. As long as he was among the prophets the spirit of prophecy rested on him, but when he left them, the spirit of prophecy departed from him.
וַאֲנָא, מַאן יָהִיב לִי אִתְעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, לְמֶהֱוֵי בְּגוֹ נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, תַּלְמִידֵי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין זָעִין מִנֵּיהּ, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא, לְמֶהוֵי בֵּינַיְיכוּ. As for me, O that the inspiration of the Holy Spirit should come upon me, that I might be among the faithful prophets, the disciples of R. Simeon ben Yohai, before whom both supernals and terrestrials tremble in awe-and I that am now in your company stand in fear and trembling before you!’
פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ (שמות כ״ה:כ״ג) שֻׁלְחָן וְגוֹ'. שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ לְתַתָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ לֶחֶם דְּאֲפָּיָא מַאן עָדִיף דָּא מִן דָּא, לֶחֶם אוֹ שֻׁלְחָן. אִי תֵּימָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד. הָא (ס"א אי תימא לחם עדיף דהא) שֻׁלְחָן מִתְסַדְרָא לְגַבֵּי הַהוּא לֶחֶם. וְתוּ, שֻׁלְחָן לְתַתָּא וְלֶחֶם עָלֵיהּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, בְּסִדּוּרָא דִּילֵיהּ, לְקַבְּלָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. וּמֵרָזָא דְּהַאי שֻׁלְחָן, נָפִיק מְזוֹנָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְיְהִיב בֵּיהּ מִלְּעֵילָּא. Then he went on: ‘ “Thou shalt make a table.” This table was here below for setting the shew-bread upon. Now, which was of greater import, the table or the bread? It might be thought that the bread was more important, since the table was needed to put the bread on, and besides, it was, in the very nature of things, beneath the bread. This, however, is not so: the table was the essential article, being, through its arrangement, the receptacle of blessing from above and of food for the whole universe. Indeed, from the secret influence of that Table emanated nourishment to the whole world, in proportion to the abundance poured out upon it from above.
וְהַהוּא לֶחֶם, אִיהוּ אִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מֵהַאי שֻׁלְחָן לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִשֻׁלְחָן דָּא, נַפְקֵי פֵּרִין וְאִבִין וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. אִי לָא אִשְׁתְּכַח כֶּרֶם, עֲנָבִין דְּאִינּוּן אִיבָּא דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ, לָא יְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין. אִי אִילָנָא לָא יְהֵא, אִיבָּא לָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא, בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, מְזוֹנָא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם הַפָּנִים. As for the bread, it was the fruit, the actual nourishment emanating from that Table, to show that theuniversal nourishment emanated from it-for wherethere is no vineyard there are no grapes, and where there is no tree there can be no fruit. So the Table was the essential and the shewbread was but the nourishment emanating from it.
וְכַהֲנֵי הֲווֹ לַקְטֵי אִיבָּא דְּשֻׁלְחָן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, (ד"א משבת לשבת) לְאַחֲזָאָה דְּהָא מְזוֹנָא עִלָּאָה נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא דְּשֻׁלְחָן. בְּגִין הַהוּא לֶחֶם דַּהֲווֹ לַקְטֵי כַּהֲנִי, אִתְבָּרְכָא כָּל מְזוֹנָא וּמְזוֹנָא דְּאַכְלֵי וְשָׁתָאן, דְּלָא לְקַטְרְגָא בְּהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא מִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל׳:ט׳) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְגוֹ', דְּמִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֵּי בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ. And the priests, from Sabbath to Sabbath, collected the fruit of the Table, to show that supernal nutriment emanated from the Table through the agency of that bread. And because the priests were permitted to eat the shew-bread, all the rest of their food and all that they drank was blessed, so that the “evil inclination” had no power to attack them-for, as a rule, the “evil inclination” is only present where there is much eating and drinking, as it is written: “Lest I be full and deny Thee, and say, Who is the Lord?” (Prov. 30, 9); since it is from eating and drinking that the evil inclination gathers strength in a man’s body.
לֶחֶם דָּא, מְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִגּוֹ שֻׁלְחָן, מְבָרֵךְ מְזוֹנָא דְּכַהֲנֵי, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּהוּ מְקַטְרְגָא לְקַטְרְגָא לוֹן, לְמִפְלַח בְּלִבָּא שְׁלִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אִצְטְרִיךְ לְכַהֲנֵי יַתִּיר מִכָּל עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, וְאִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם. The bread which was taken from the table in the Tabernacle caused blessing to descend upon all the other food consumed by the priests, so that the evil impulse might have no power to attack them, and they could carry out their ministrations to the Holy One with perfect devotion. For the priests this was most necessary. The table had to be set up at the northern end,
שֻׁלְחָן דָּא, אִצְטְרִיךְ סִדּוּרָא דִּילֵיהּ לְאִתְתָּקְנָא, בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, דִּכְתִּיב וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתַּמָּן שֵׁירוּתָא דְּחֶדְוָה. שְׂמָאלָא נָטִיל מִימִינָא תָּדִיר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִיהוּ אִתְּעַר לְגַבֵּי נוּקְבָּא, וּבָתַר קָרִיבַת לֵיהּ יְמִינָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. as it is written, “And thou shalt put up the table at the north side” (Ex. 26, 35), because the awakening of joy proceeds from thence. The Left Side (North) always receives from the Right Side, and rouses the Female, and the Right Side then draws Her to Himself, and She unites with Him.
מַיִם אִינּוּן מִימִינָא, וְאִיהוּ חֶדְוָה, מִיָּד יָהִיב לִשְׂמָאלָא, וְאִתְדָּבָּקוּ בֵּיהּ אִינּוּן מַיִם, וְחַדָּאן לֵיהּ. וּבָתַר אִתְכְּלִיל אִיהוּ לִימִינָא, וְאִתְּעַר לְנוּקְבָּא בְּהַהוּא חֶדְוָה. וְסִימָנָךְ, מַאן דְּנָטִיל מַיָּא בִּידֵיהּ יְמִינָא בְּמָאנָא, קַדְמָאָה לְאַרְקָא מַיָּא בִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְלָא מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, דְּהָא מַיָּא מִימִינָא נָטִיל לוֹן שְׂמָאלָא. Water, which symbolizes joy, proceeds from the Right, then it bestows itself upon the Left, and so it is that water unites with the Left, communicating to it joy. All this is symbolized by the ritual washing of the hands before meals: the vessel containing the water is taken in the right hand and poured on to the left, not from left to right.
וּבְּגִין כָּךְ מַיָּא לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּנָטִילוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ, הָא אִתְּעָרוּ לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּאִינּוּן מַיִם. וְעַל דָּא גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים תָּנִינָן. וּבְגִין כַּךְ וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן, דְּמֵהַהוּא סְטָר אִיבִין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ יַתִּיר, מִסִּטְרָא אָחֳרָא. בְּאִתְעָרוּ דְּחֶדְוָה דִּילֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי לְבָתַר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. Therefore the Table, as we have said, was set on the north side, for there was more fruit there, since joy was awakened there first. This is expressed in the words: “His left hand under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְקִיוּתָא דְּגוּפָא, דְּלָא יִתְקָרֵב לְמֵיכַל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, אֶלָּא בִּנְקִיוּתָא דְּגַרְמֵיהּ. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, לְפַנָּאָה גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, עַד לָא יֵיכוּל מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָנָא דַּכְיָא, דְּהַהוּא מְזוֹנָא דְּאַתְקִין לֵיהּ, בֵּיהּ אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב עַל הַהוּא שֻׁלְחָן קִיא צוֹאָה, דְּאִיהוּ מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְסִטְרָא אַחֲרָא לָא יְקַבֵּל מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָן דָּא כְּלוּם. A man should sit down to table with a clean body, in order that God may be pleased with his meal and it may not be accounted “filth and refuse” for the impure side to reap any benefit therefrom.
לְבָתַר דְּאָכִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעַנָּג, אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב חוּלָקָא דְּתַמְצִית לְהַהוּא סִטְרָא. וּמַאן אִיהוּ. מַיִם אַחֲרוֹנִים. הַהוּא זוּהֲמָא דְּיָדִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לְהַהוּא סִטְרָא, חוּלָקָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. וְעַל דָּא וַדַּאי אִינּוּן חוֹבָה, חוֹבָה אִינּוּן, וּבַאֲתָר דְּחוֹבָה שַׁרְיָין. וְאִיהוּ חִיוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא דָּא. וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא כְּלַל, דְּהָא בְּרָכָה לָאו אִיהוּ בְּהַהוּא סִטְרָא. When one has eaten and is satisfied, it is necessary to give the scraps and the dregs to the “other side”, and any particles left upon the hands after a meal must be washed away so that the “other side” may receive its due. Therefore the washing of the hands after a meal is an imperative duty and the water must be poured away into the place of guilt (hoba=”duty” and “guilt”). Hence, no blessing is to be made over the washing of hands (after meals), since there can be no benediction in connection with that “side”.
וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, דְּלָא יָהִיב מְזוֹנָא דְעַל גַּבֵּי פָּתוֹרֵיהּ, לְהַהוּא קִיא צוֹאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן בְּמֵעוֹי, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ דַּכְיוּ (טב) לְבַר נָשׁ וּבְרִיאוּ וְתִקּוּנָא דְּגוּפֵיהּ. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן אִיהוּ לְמֵיכַל בֵּיהּ בְּדַכְיוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. So it is important that one should not give any of the food on the table to that “filth and vomit”. The table in the Tabernacle was, as we have said, placed there in order that food should lie upon it and that nourishment should therefrom emanate to the whole world, and that is why it was not permitted to remain empty, even for one moment.
שֻׁלְחָן דָּא דְּקַיְּימָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּגִין לְאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ מְזוֹנָא, וּלְאַפָּקָא מִנֵּיהּ מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, לָא (קל"ו ע"א) אִצְטְרִיךְ לְקַיְּימָא בְּרֵיקָנַיָּא. שֻׁלְחָן אָחֳרָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּרֵיקָנַיָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא בַּאֲתָר קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן דְּמַקְדְּשָׁא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא לָא יָתִיב בְּלָא מְזוֹנָא. וְיִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַּח אֲתָר גְּרִיעָ, דְּהָא בִּרְכְּתָא דִּלְעֵילָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָא בַּאֲתָר גְּרִיעָ, דָּא שֻׁלְחָן דְּקָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ דְּקָא מְבָרָךְ עָלֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף הָכִי לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי בְּרֵיקָנַיָּא, דְּהָא לֵית בִּרְכְּתָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. The other, the impure table, the table of emptiness, could have no place in the sanctuary. In the same manner, the table over which a man pronounces blessings for food must not be empty, for blessing cannot rest on emptiness.
נָהֲמֵי דְּעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִינּוּן תְּרֵיסַר. וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּנָהֲמֵי, דְּאִינּוּן רָזָא דְּפָּנִים. וְעַל דָּא אִקְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעָלְמָא, מֵאִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין קָאַתְיָיא. וּבְגִין כַּךְ, לֶחֶם דָּא, אִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, כְּדְקָא יֵאוֹת. The bread which was set upon the Table of the Holy One took the form of tvelve loaves, and the symbolism of them has already been explained in connection with the mystery of the Countenance-for it was called “the bread of the Countenance” because all the nourishment and sustenance of the world emanated from this supernal Countenance. The “Bread of the Countenance” is the food of that “Countenance”, and all the nourishment and plenty that the world contains emanates from that Countenance, and rests on that Table.
לֶחֶם הַפָּנִים, מֵיכְלָא דְּאִינּוּן פָּנִים, מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּנָפִיק לְעָלְמָא, מִנַּיְיהוּ אָתֵי, וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וּבְגִין דְּשֻׁלְחָן דָּא, מְקַבְּלָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מֵאִינּוּן פָּנִים דִּלְעֵילָּא, וְאִיהִי אַפִּיקַת מְזוֹנִין וְסִפּוּקִין מֵאִינּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין, וּמְזוֹנָא דְּאַפִּיקַת, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם, כִּדְקָאמָרָן, חוֹם הֲוָה מִתְקָרֵב, וְחוֹם הֲוָה מִתְעֲדֵי מִתַּמָּן, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״א:ז׳) בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ וּבְגִין שֻׁלְחָן דָּא אִית לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא רָזִין דְּשֻׁלְחָן דִּילֵּיהּ בְּכָל אִינּוּן גַּוְונִין כִּדְקָאמָרָן. And because the nourishment which it receives comes from that august Countenance, and from that self-same Countenance supplies all the others with sustenance, all of which was centred in that “bread”, therefore was it put hot upon the table, and so, miraculously, was it also,1Cf T. B. Hagigah, 26b. as has been inferred from the words “to put hot bread in the day when it was taken away” (I Sam. 21, 6). And man must cherish the mysteries connected with his table, in all these aspects of which we have spoken on account of that Table.’
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְיקָא, וְרָזָא דָּא וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו אוֹלִיפְנָא, דְּהָא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא לָא (נח נ"ח ע"ב) אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא, אֶלָּא מִגּוֹ תִּקּוּנָא דִּבְנֵי עָלְמָא. R. Eleazar then discoursed on the verse, LET THY GARMENTS BE ALWAYS WHITE, AND LET THY HEAD LACK NO OINTMENT (Eccl. 9, 8). This verse, said he, has been variously interpreted, but it may also be expounded thus. God created man in the mystery of Wisdom, and fashioned him with great art, and breathed into him the breath of life, so that he might know and comprehend the mysteries of wisdom, to apprehend the glory of his Lord; as it is written: “Everyone that is called by my name: for I have created (beratiw) him for my glory, I have formed (yezartiw) him, yea, I have made (asitiw) him” (Isa. 43, 7). “I have created him for my glory”, literally, the inner meaning being that, as we have learnt, the glory of the holy Throne is fixed firmly and compactly in its place through the co- operation of the children of this world;
כַּד אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא, זַכָּאִין וַחֲסִידִין, וְיַדְעֵי לְתַקְּנָא תִּקּוּנֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי, לְתַקְּנָא לֵיהּ בְּעַמוּדִין תַּקִּיפִין, וּלְקַשְׁטָא לֵיהּ בְּתִקּוּנָא וְקִשׁוּטָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי יִסְתָּלַּק, (ביקרא) בִּזְכוּ דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּאַרְעָא. that is, through the co-operation of righteous and saintly men, and those who know how to effect adjustments. So the words really mean: “I have created the world in order that, by means of their work, the righteous on earth may cause my glory to be established on mighty pillars to provide it with adornments and completion from below, that it may be exalted, through their merit.”
בְּגִין כַּךְ בְּרָאתִיו. כְּגַוְונָא דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּתִקוּנִין אִלֵּין בֵּיהּ. (צ"ע ועיין ר"ח ע"א, קצ"ח ע"ב) בְּרִיאָה לִסְטַר שְׂמָאלָא יְצִירָה בִּימִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר יוֹצֵר אוֹר וּבּוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֲשִׂיָּה בְּאֶמְצָעִיתָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָּל וּכְתִיב וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבּוֹרֵא רַע וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְעַל דָא בְּרָאתִיו יְּצָרְתִיו אַף עֲשִׂיתִּיו כְּתִקּוּנָא עִילָאָה. וְעַל דָּא, הוֹאִיל וְאָדָם אִיהוּ בְּאַרְעָא, וְאִית לֵיהּ לְתַקְּנָא הַהוּא כְבוֹדִי עֲבָדִית בֵּיהּ תִּקּוּנִין דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּאִית בֵּיהּ אוּף הָכִי בְּרִיאָה, וְעַל דָּא בְּרָאתִיו. Beriah (creation, i.e. creative ideas) appertains to the left side; Yezirah (creative formation) appertains to the right side, as it is written, “Who formeth (yozer) light and createth (bore) darkness” (Isa. 45, 7); while ‘Asiyah (making, finishing) lies between them, as it is written, “I make (‘ose) peace and create evil: I the Lord do (‘ose) all these things” (Ibid.), and again, “He maketh (‘ose) peace in his high places” (Job 25, 2). Hence, because man is on the earth, and it is incumbent on him to establish firmly My glory, I have provided him with the same supports as the supernal Glory: as in it there are “creation”, “formation”, and “making”, so of man it is written, “I have created him, I have formed him, yea, I have made him.”
בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ יְצִירָה, וְעַל דָּא יְצַרְתִּיו, תִּקּוּנָא דָּא יָהַבִית בֵּיהּ בָּאָדָם, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ בְּאַרְעָא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה. בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ עֲשִׂיָּיה, וְעַל דָּא אוּף הָכִי בְּבַר נָשׁ, כְּתִיב עֲשִׂיתִיו, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, דִּמְתַקֵן וּבָרִיךְ לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Thus man is after the pattern of that supernal Glory that he may confirm it and make it complete on all sides.
מְנָלָן, דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם. יוֹצֵר אוֹר, הָא יְצִירָה. וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, הָא בְּרִיאָה. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם הָא עֲשִׂיָּה. וְדָא אִיהוּ כָּבוֹד עִלָּאָה, דְּקָא מְתַקֵּן וּבָרִיךְ וְסָפִּיק בְּכָל צְרָכָיו לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Blessed is the man whose works entitle him to be regarded thus.
כְּגַוְונָא דָּא, בָּרָא אָדָם בְּאַרְעָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, לְתַקְּנָא לְהַאי כָּבוֹד, וּלְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין. כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין, אָדָם לְתַתָּא אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. וּלְאִתְכַּלְלָא הַהוּא כָּבוֹד תַּתָּאָה, מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
מַה לִכְבוֹד עִלָּאָה, הַהוּא מִשְׁחָא רְבוּת קֻדְשָׁא לָא אִתְמָנַּע מִנֵּיהּ, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אוּף הָכִי לְבַר נָשׁ, דְּעוֹבָדוֹי מִתְלַבְּנָן תָּדִיר, הַהוּא מְשַׁךְ רְבוּת קֻדְשָׁא, לָא יִתְמְנַע מִנֵּיהּ תָּדִיר. And, as the Supernal Glory has no lack of “holy ointment”, from the mystery of the world to come, the man whose works are “white” will not lack this “holy ointment”.
בְּמָאי זָכֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַדְנָא בְּהַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה. בְּשֻׁלְחָן דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאִיהוּ מְעַדֵן עַל פָּתוֹרֵיהּ נַפְשָׁאן דְּמִסְכְּנֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י׳) וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מָה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְגוֹ', דְּאוֹף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַוֵי לֵיהּ, בְּכָל אִינּוּן עִדּוּנִין דִּמְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא עִלָּאָה, דְּנָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ תָּדִיר לְהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, כְּתִיב וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. Through what does a man merit participation in that supernal joy? Through his table: yea, when at his table he has satisfied the wants of the poor; as it is written: “If thou draw out thy soul to the hungry and satisfy the afflicted soul…. then shalt thou delight thyself in the Lord….” (Isa. 58, 10-16). Such a man will the Holy One satisfy; he will anoint him with holy supernal “ointment”, which ever streams upon that Supernal Glory.’
Terumah 47:515 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar)
Terumah 47:515 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ', שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ קַיְּימָא לְגוֹ בְּמַשְׁכְּנָא. וּבִרְכְתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וּמִנֵּיהּ נָפִיק מְזוֹנָא לְכָל עָלְמָא. וְשֻׁלְחָן דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּרֵיקַנְיָּא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, אֶלָּא לְמֶהֱוֵי עָלֵיהּ מְזוֹנָא, דְּהָא בִּרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא. וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי עָלֵיהּ נַהֲמָא תָּדִיר, דְּלֶהוֵי תָּדִיר בִּרְכְתָא עִלָּאָה מִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ, וּמִגּוֹ הַהוּא שֻׁלְחָן, נַפְקֵי בִּרְכָּאן וּמְזוֹנֵי לְכָל שְׁאַר פָּתוִֹרִי דְּעָלְמָא, דְּאִתְבָּרְכָאן בְּגִינֵיהּ. R. Jesse then spoke on the words: AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. Said he: This table stood in the Tabernacle, and there rested upon it the blessing from above, and from it issued nourishment to the whole world. Not for a moment was that Table to remain empty, since blessing does not rest upon an empty place. Therefore it was that the shew-bread had always to be renewed upon it each Sabbath (Lev. 24, 8), in order that the blessing from above might always rest upon it, and that food and blessing, because of it, might emanate from that table to all the tables of the world.
שֻׁלְחָן דְּכָל בַּר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי הָכִי קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרַךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עָלֵיהּ בִּרְכְתָא מִלְּעֵילָּא, וְלָא יִתְחָזֵי בְּרֵיקַנְיָּא, דְּהָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא לָא שַׁרְיָין בְּאֲתָר רֵיקָנַיָּא, דִּכְתִּיב, (מלכים ב ד׳:ב׳) הַגִּידִי לִי מַה יֶשׁ לָכְי בַּבָּיִת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. So, too, should every man’s table be when he says grace after meals; in order that the blessing from above should rest upon it, it should not be empty, as the Companions have indicated in connection with the words of Elisha to the widow: “Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2).
שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא) עָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו כ״ח:ח׳) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. וְאָסוּר לְבָרְכָא עַל הַהוּא שֻׁלְחָן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִית שֻׁלְחָן, וְאִית שֻׁלְחָן. שֻׁלְחָן אִיהוּ דְּקָא מְסַדְּרָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִיהוּ קַיְּימָא תָּדִיר לְסַדְּרָא בֵּיהּ פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וּלְאַכְלְלָא בֵּיהּ אַתְוָון דְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, דא הוא ברכתא דמזונא, דאית פסוקי ומלי דאוריתא ואינון אתוון דמלי אורייתא אתכלילן ביה בההוא שלחן) וְאִיהוּ לָקִיט לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְכָלִיל כֻּלְּהוּ בְּגַוֵּיהּ, וּבְהוּ אִשְׁתְּלִים, וְחַדֵּי, וְאִית לֵיהּ חֶדְוָה. וְעַל שֻׁלְחָן דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', לִפְנֵי יְיָ', וְלָא (ק"ב ע"ב) מִלִפְנֵי יְיָ'. A table at which there is no converse pertaining to the words of the Torah is one concerning which it is written, “For all (their) tables are full of vomit and filthiness, without a place” (Isa. 28, 8), and at such a table it is forbidden to say the benediction. There are two kinds of tables: there is the kind that is prepared for the Holy One above, and at which it is ever fitting that the Torah should be discoursed upon and the letters of the words of the Torah should be gathered in-the table concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22).
שֻׁלְחָן אָחֲרָא אִית, דְּלָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה דְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהוּא שֻׁלְחָן אִקְרֵי קִיא צוֹאָה, וְדָא אִיהוּ בְּלִי מָקוֹם, דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה כְּלוּם. בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּקִיא צוֹאָה. אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּטַעֲוָא אָחֲרָא. לֵית בְּהַהוּא שֻׁלְחָן חוּלָקָא בְּרָזָא דֶּאֱלָהָא עִלָּאָה. And there is the table which has no part in the Torah, or in the holiness thereof, and which is called “full of filthiness” -the table of “another god”, which has no part in the mystery of the supernal God.
שֻׁלְחָן דְּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עָלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל הַהוּא שֻׁלְחָן, וְשַׁוִּי לֵיהּ לְחוּלְקֵיהּ. וְלָא עוֹד, (ר"ג ע"ד, רכ"ג ע"א) אֶלָּא סוּרְיָ"א רַב מְמָנָא, נָטִיל כָּל אִינּוּן מִלִּין, וְשַׁוֵּי דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא שֻׁלְחָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָרוּ עָלֵיהּ, סַלְּקִין עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וְאִתְעַטָּר (ס"א ואתעתד) קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב זֶה הַשֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' דְּאִתְעַטָּר (ס"א דאתעתד) קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ, קַיְּימָא לְדַכְּאָה לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מִכָּל חוֹבוֹי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִלֵּין תְּרֵין קַיְימִין עַל פָּתוֹרֵיהּ. מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. וְחוּלָקָא לְמִסְכְּנִין, מֵהַהוּא שֻׁלְחָן. That table, on the other hand, at which words of the Torah are spoken, is taken up by the Holy One, blessed be He, and becomes His own possession. Nay more, Suriya, the high angelic being, takes up all the holy words uttered at this table, and sets the form of it before the Holy One, and all the words, and the table also, are crowned before the Holy King, as is implied in the words “before the Lord”. A man’s table can purify him of all his sins. Blessed is the man whose table exhibits these two qualities-that from it words of the Torah ascend to the Holy One, and food goes forth to the poor.
כַּד סַלְּקִין הַהוּא פָּתוֹרָא מִקָּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא. חַד אָמַר דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא תָּדִיר פָּתוֹרָא דָּא, בְּבִרְכָּאן עִלָאִין, וּמִשְׁחָא וּרְבוּ עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְחַד אָמַר, דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, דָּא פָּתוֹרָא דִּי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי יְבָרְכוּן לֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא הַאי פָּתוֹרָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. At the moment when such a table as this is being removed after the meal two angels appear, one at the right and one at the left. The one says: “This is a table belonging to the Holy King upon which such an one ordered his meal in His presence. May this table be continually full of supernal blessings, and may the Holy One pour upon it the richness of His bounty.” And the other says: “This is a table of the Holy King which such an one had ordered before Him. It is blessed by those above and by those below. May it be set before the Ancient of Days both in this world and in the world to come.”
רִבִּי אַבָּא, כַּד הֲוָה סַלְּקִין פָּתוֹרָא מִקָמֵיהּ, הֲוָה חָפֵי לֵיהּ, וַהֲוָה אָמַר סְלִיקוּ הַאי פָּתוֹרָא בִּצְנִיעוּ, דְּלָא יְהֵא בְּכִסּוּפָא קָמֵי שְׁלוּחֵי מַלְכָּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ זָכֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לֵיהּ לִמְזוֹנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְטָב קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִתּוֹסְפָא חֵילָא וּרְבוּ בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Abba, before the table was removed after a meal, was used to cover it up, saying: “Remove this table respectfully that it may not be put to shame before the King’s messengers.” A man’s table, used rightly, secures for him participation in the bliss of the world to come, a sufficiency of nourishment in this world, and also additional power and excellency in the right place, and, withal, it causes him to be remembered favourably before the Ancient of Days. Happy the lot of such a man in this world and in the world to come.’
רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, כְּתִיב (שמואל א י׳:י״א) וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם וְגוֹ', הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים. וְכִי שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' מִקַּדְמַת דְּנָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א י׳:י״א) הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ', אֲשֶׁר בּוֹחֵר בּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתָא וְעָאל בֵּין נְבִיאֵי וְאִתְנַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, אֲמַאי תַּוְוהוּ. R. Jacob said: ‘It is written, “And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied among the prophets, then the people said one to another, What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?” (I Sam. 10, 11). Said he: ‘Was not Saul already the chosen of the Lord, as it says, “See whom the Lord hath chosen” (Ibid. 5, 24), i.e. already. Why, then, were they astonished that he prophesied?
אֶלָּא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, לָא אִתְרְעֵי בֵּיהּ אֶלָּא לְמַלְכוּ, אֲבָל לִנְבוּאָה לא. דְּהָא תְּרֵין אִלֵּין, לָא אִתְמְסָרוּ כַּחֲדָא בְּבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, בַּר מִמֹּשֶׁה מְהֵימָנָא עִלָּאָה, דְּזָכָה לִנְבוּאָה ומַלְכוּ כַּחֲדָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לְבַר נָשׁ אָחֲרָא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. The reason was because the Holy One chose Saul to be a king, not a prophet; for no man ever, except Moses, was found worthy of combining the two functions of king and prophet.
וְאִי תֵּימָא, הָא שְׁמוּאֵל דְּזָכָה לְתַרְוַויְּיהוּ, לִנְבוּאָה ומַלְכוּ. לָאו הָכִי. לִנְבוּאָה זָכָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א ג׳:כ׳) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נְאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא. לְנָבִיא וְלָא לְמֶלֶךְ. נָבִיא וְדַיָּין הֲוָה, דְּאִי מֶלֶךְ הֲוָה, לָא שָׁאַלוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ. אֲבָל אִיהוּ לָא הֲוָה אֶלָּא נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וַהֲוָה דָּאִין דִּינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ז) וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כַּד הֲוָה שָׁאוּל בַּנְּבוּאָה, תַּוְוהוּ עָלֵיהּ. As to Samuel, he was certainly a prophet, as it says, “And all Israel knew that Samuel was established to be a prophet to the Lord”, but besides being a prophet he was only a judge, not a king; otherwise the people would not have asked for a king. Therefore the people were astonished when Saul prophesied, because he had been chosen as king and not as prophet.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, הוֹאִיל וְזָכָה לְמַלְכוּ. אֶלָּא תַּרְוַויְיהוּ לָא זָכָה בְּהוּ כַּחֲדָא. (ובגין (נ"א דנבואה) דמלכו יהיב ליה קודשא בריך הוא ואודי ליה עלה עד לא הוי מלכא) וּבְגִין דְּמַלְכוּ אִתְיָשָׁב עַל אַתְּעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, הֲוָה בְּאִתְעָרוּ דִּנְבוּאָה קֹדֶם לָכֵן. אֲבָל כַּד סָלִיק לְמַלְכוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה, אֶלָּא אִתְּעָרוּ דְּרוּחַ סָכְלְתָנוּ, לְמֵידָן קְשׁוֹט, אִתְּעַר עָלֵיהּ, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא. וּבְעוֹד דְּהֲוָה גּוֹ אִינּוּן נְבִיאֵי, שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, לְבָתַר דְּאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה. If it should be asked, why, then, did the spirit of prophecy rest on him, the answer would be, that because the kingship is based on the inspiration of the Holy Spirit, he possessed the inspiration of prophecy before he became king; but as soon as he was made king, it was not the spirit of prophecy but the power to judge according to the truth that was bestowed upon him, and for which he had been chosen to be king. As long as he was among the prophets the spirit of prophecy rested on him, but when he left them, the spirit of prophecy departed from him.
וַאֲנָא, מַאן יָהִיב לִי אִתְעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, לְמֶהֱוֵי בְּגוֹ נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, תַּלְמִידֵי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין זָעִין מִנֵּיהּ, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא, לְמֶהוֵי בֵּינַיְיכוּ. As for me, O that the inspiration of the Holy Spirit should come upon me, that I might be among the faithful prophets, the disciples of R. Simeon ben Yohai, before whom both supernals and terrestrials tremble in awe-and I that am now in your company stand in fear and trembling before you!’
פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ (שמות כ״ה:כ״ג) שֻׁלְחָן וְגוֹ'. שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ לְתַתָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ לֶחֶם דְּאֲפָּיָא מַאן עָדִיף דָּא מִן דָּא, לֶחֶם אוֹ שֻׁלְחָן. אִי תֵּימָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד. הָא (ס"א אי תימא לחם עדיף דהא) שֻׁלְחָן מִתְסַדְרָא לְגַבֵּי הַהוּא לֶחֶם. וְתוּ, שֻׁלְחָן לְתַתָּא וְלֶחֶם עָלֵיהּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, בְּסִדּוּרָא דִּילֵיהּ, לְקַבְּלָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. וּמֵרָזָא דְּהַאי שֻׁלְחָן, נָפִיק מְזוֹנָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְיְהִיב בֵּיהּ מִלְּעֵילָּא. Then he went on: ‘ “Thou shalt make a table.” This table was here below for setting the shew-bread upon. Now, which was of greater import, the table or the bread? It might be thought that the bread was more important, since the table was needed to put the bread on, and besides, it was, in the very nature of things, beneath the bread. This, however, is not so: the table was the essential article, being, through its arrangement, the receptacle of blessing from above and of food for the whole universe. Indeed, from the secret influence of that Table emanated nourishment to the whole world, in proportion to the abundance poured out upon it from above.
וְהַהוּא לֶחֶם, אִיהוּ אִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מֵהַאי שֻׁלְחָן לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִשֻׁלְחָן דָּא, נַפְקֵי פֵּרִין וְאִבִין וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. אִי לָא אִשְׁתְּכַח כֶּרֶם, עֲנָבִין דְּאִינּוּן אִיבָּא דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ, לָא יְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין. אִי אִילָנָא לָא יְהֵא, אִיבָּא לָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא, בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, מְזוֹנָא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם הַפָּנִים. As for the bread, it was the fruit, the actual nourishment emanating from that Table, to show that theuniversal nourishment emanated from it-for wherethere is no vineyard there are no grapes, and where there is no tree there can be no fruit. So the Table was the essential and the shewbread was but the nourishment emanating from it.
וְכַהֲנֵי הֲווֹ לַקְטֵי אִיבָּא דְּשֻׁלְחָן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, (ד"א משבת לשבת) לְאַחֲזָאָה דְּהָא מְזוֹנָא עִלָּאָה נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא דְּשֻׁלְחָן. בְּגִין הַהוּא לֶחֶם דַּהֲווֹ לַקְטֵי כַּהֲנִי, אִתְבָּרְכָא כָּל מְזוֹנָא וּמְזוֹנָא דְּאַכְלֵי וְשָׁתָאן, דְּלָא לְקַטְרְגָא בְּהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא מִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל׳:ט׳) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְגוֹ', דְּמִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֵּי בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ. And the priests, from Sabbath to Sabbath, collected the fruit of the Table, to show that supernal nutriment emanated from the Table through the agency of that bread. And because the priests were permitted to eat the shew-bread, all the rest of their food and all that they drank was blessed, so that the “evil inclination” had no power to attack them-for, as a rule, the “evil inclination” is only present where there is much eating and drinking, as it is written: “Lest I be full and deny Thee, and say, Who is the Lord?” (Prov. 30, 9); since it is from eating and drinking that the evil inclination gathers strength in a man’s body.
לֶחֶם דָּא, מְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִגּוֹ שֻׁלְחָן, מְבָרֵךְ מְזוֹנָא דְּכַהֲנֵי, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּהוּ מְקַטְרְגָא לְקַטְרְגָא לוֹן, לְמִפְלַח בְּלִבָּא שְׁלִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אִצְטְרִיךְ לְכַהֲנֵי יַתִּיר מִכָּל עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, וְאִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם. The bread which was taken from the table in the Tabernacle caused blessing to descend upon all the other food consumed by the priests, so that the evil impulse might have no power to attack them, and they could carry out their ministrations to the Holy One with perfect devotion. For the priests this was most necessary. The table had to be set up at the northern end,
שֻׁלְחָן דָּא, אִצְטְרִיךְ סִדּוּרָא דִּילֵיהּ לְאִתְתָּקְנָא, בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, דִּכְתִּיב וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתַּמָּן שֵׁירוּתָא דְּחֶדְוָה. שְׂמָאלָא נָטִיל מִימִינָא תָּדִיר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִיהוּ אִתְּעַר לְגַבֵּי נוּקְבָּא, וּבָתַר קָרִיבַת לֵיהּ יְמִינָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. as it is written, “And thou shalt put up the table at the north side” (Ex. 26, 35), because the awakening of joy proceeds from thence. The Left Side (North) always receives from the Right Side, and rouses the Female, and the Right Side then draws Her to Himself, and She unites with Him.
מַיִם אִינּוּן מִימִינָא, וְאִיהוּ חֶדְוָה, מִיָּד יָהִיב לִשְׂמָאלָא, וְאִתְדָּבָּקוּ בֵּיהּ אִינּוּן מַיִם, וְחַדָּאן לֵיהּ. וּבָתַר אִתְכְּלִיל אִיהוּ לִימִינָא, וְאִתְּעַר לְנוּקְבָּא בְּהַהוּא חֶדְוָה. וְסִימָנָךְ, מַאן דְּנָטִיל מַיָּא בִּידֵיהּ יְמִינָא בְּמָאנָא, קַדְמָאָה לְאַרְקָא מַיָּא בִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְלָא מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, דְּהָא מַיָּא מִימִינָא נָטִיל לוֹן שְׂמָאלָא. Water, which symbolizes joy, proceeds from the Right, then it bestows itself upon the Left, and so it is that water unites with the Left, communicating to it joy. All this is symbolized by the ritual washing of the hands before meals: the vessel containing the water is taken in the right hand and poured on to the left, not from left to right.
וּבְּגִין כָּךְ מַיָּא לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּנָטִילוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ, הָא אִתְּעָרוּ לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּאִינּוּן מַיִם. וְעַל דָּא גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים תָּנִינָן. וּבְגִין כַּךְ וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן, דְּמֵהַהוּא סְטָר אִיבִין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ יַתִּיר, מִסִּטְרָא אָחֳרָא. בְּאִתְעָרוּ דְּחֶדְוָה דִּילֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי לְבָתַר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. Therefore the Table, as we have said, was set on the north side, for there was more fruit there, since joy was awakened there first. This is expressed in the words: “His left hand under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְקִיוּתָא דְּגוּפָא, דְּלָא יִתְקָרֵב לְמֵיכַל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, אֶלָּא בִּנְקִיוּתָא דְּגַרְמֵיהּ. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, לְפַנָּאָה גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, עַד לָא יֵיכוּל מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָנָא דַּכְיָא, דְּהַהוּא מְזוֹנָא דְּאַתְקִין לֵיהּ, בֵּיהּ אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב עַל הַהוּא שֻׁלְחָן קִיא צוֹאָה, דְּאִיהוּ מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְסִטְרָא אַחֲרָא לָא יְקַבֵּל מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָן דָּא כְּלוּם. A man should sit down to table with a clean body, in order that God may be pleased with his meal and it may not be accounted “filth and refuse” for the impure side to reap any benefit therefrom.
לְבָתַר דְּאָכִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעַנָּג, אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב חוּלָקָא דְּתַמְצִית לְהַהוּא סִטְרָא. וּמַאן אִיהוּ. מַיִם אַחֲרוֹנִים. הַהוּא זוּהֲמָא דְּיָדִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לְהַהוּא סִטְרָא, חוּלָקָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. וְעַל דָּא וַדַּאי אִינּוּן חוֹבָה, חוֹבָה אִינּוּן, וּבַאֲתָר דְּחוֹבָה שַׁרְיָין. וְאִיהוּ חִיוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא דָּא. וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא כְּלַל, דְּהָא בְּרָכָה לָאו אִיהוּ בְּהַהוּא סִטְרָא. When one has eaten and is satisfied, it is necessary to give the scraps and the dregs to the “other side”, and any particles left upon the hands after a meal must be washed away so that the “other side” may receive its due. Therefore the washing of the hands after a meal is an imperative duty and the water must be poured away into the place of guilt (hoba=”duty” and “guilt”). Hence, no blessing is to be made over the washing of hands (after meals), since there can be no benediction in connection with that “side”.
וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, דְּלָא יָהִיב מְזוֹנָא דְעַל גַּבֵּי פָּתוֹרֵיהּ, לְהַהוּא קִיא צוֹאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן בְּמֵעוֹי, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ דַּכְיוּ (טב) לְבַר נָשׁ וּבְרִיאוּ וְתִקּוּנָא דְּגוּפֵיהּ. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן אִיהוּ לְמֵיכַל בֵּיהּ בְּדַכְיוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. So it is important that one should not give any of the food on the table to that “filth and vomit”. The table in the Tabernacle was, as we have said, placed there in order that food should lie upon it and that nourishment should therefrom emanate to the whole world, and that is why it was not permitted to remain empty, even for one moment.
שֻׁלְחָן דָּא דְּקַיְּימָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּגִין לְאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ מְזוֹנָא, וּלְאַפָּקָא מִנֵּיהּ מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, לָא (קל"ו ע"א) אִצְטְרִיךְ לְקַיְּימָא בְּרֵיקָנַיָּא. שֻׁלְחָן אָחֳרָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּרֵיקָנַיָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא בַּאֲתָר קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן דְּמַקְדְּשָׁא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא לָא יָתִיב בְּלָא מְזוֹנָא. וְיִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַּח אֲתָר גְּרִיעָ, דְּהָא בִּרְכְּתָא דִּלְעֵילָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָא בַּאֲתָר גְּרִיעָ, דָּא שֻׁלְחָן דְּקָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ דְּקָא מְבָרָךְ עָלֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף הָכִי לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי בְּרֵיקָנַיָּא, דְּהָא לֵית בִּרְכְּתָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. The other, the impure table, the table of emptiness, could have no place in the sanctuary. In the same manner, the table over which a man pronounces blessings for food must not be empty, for blessing cannot rest on emptiness.
נָהֲמֵי דְּעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִינּוּן תְּרֵיסַר. וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּנָהֲמֵי, דְּאִינּוּן רָזָא דְּפָּנִים. וְעַל דָּא אִקְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעָלְמָא, מֵאִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין קָאַתְיָיא. וּבְגִין כַּךְ, לֶחֶם דָּא, אִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, כְּדְקָא יֵאוֹת. The bread which was set upon the Table of the Holy One took the form of tvelve loaves, and the symbolism of them has already been explained in connection with the mystery of the Countenance-for it was called “the bread of the Countenance” because all the nourishment and sustenance of the world emanated from this supernal Countenance. The “Bread of the Countenance” is the food of that “Countenance”, and all the nourishment and plenty that the world contains emanates from that Countenance, and rests on that Table.
לֶחֶם הַפָּנִים, מֵיכְלָא דְּאִינּוּן פָּנִים, מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּנָפִיק לְעָלְמָא, מִנַּיְיהוּ אָתֵי, וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וּבְגִין דְּשֻׁלְחָן דָּא, מְקַבְּלָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מֵאִינּוּן פָּנִים דִּלְעֵילָּא, וְאִיהִי אַפִּיקַת מְזוֹנִין וְסִפּוּקִין מֵאִינּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין, וּמְזוֹנָא דְּאַפִּיקַת, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם, כִּדְקָאמָרָן, חוֹם הֲוָה מִתְקָרֵב, וְחוֹם הֲוָה מִתְעֲדֵי מִתַּמָּן, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״א:ז׳) בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ וּבְגִין שֻׁלְחָן דָּא אִית לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא רָזִין דְּשֻׁלְחָן דִּילֵּיהּ בְּכָל אִינּוּן גַּוְונִין כִּדְקָאמָרָן. And because the nourishment which it receives comes from that august Countenance, and from that self-same Countenance supplies all the others with sustenance, all of which was centred in that “bread”, therefore was it put hot upon the table, and so, miraculously, was it also,1Cf T. B. Hagigah, 26b. as has been inferred from the words “to put hot bread in the day when it was taken away” (I Sam. 21, 6). And man must cherish the mysteries connected with his table, in all these aspects of which we have spoken on account of that Table.’
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְיקָא, וְרָזָא דָּא וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו אוֹלִיפְנָא, דְּהָא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא לָא (נח נ"ח ע"ב) אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא, אֶלָּא מִגּוֹ תִּקּוּנָא דִּבְנֵי עָלְמָא. R. Eleazar then discoursed on the verse, LET THY GARMENTS BE ALWAYS WHITE, AND LET THY HEAD LACK NO OINTMENT (Eccl. 9, 8). This verse, said he, has been variously interpreted, but it may also be expounded thus. God created man in the mystery of Wisdom, and fashioned him with great art, and breathed into him the breath of life, so that he might know and comprehend the mysteries of wisdom, to apprehend the glory of his Lord; as it is written: “Everyone that is called by my name: for I have created (beratiw) him for my glory, I have formed (yezartiw) him, yea, I have made (asitiw) him” (Isa. 43, 7). “I have created him for my glory”, literally, the inner meaning being that, as we have learnt, the glory of the holy Throne is fixed firmly and compactly in its place through the co- operation of the children of this world;
כַּד אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא, זַכָּאִין וַחֲסִידִין, וְיַדְעֵי לְתַקְּנָא תִּקּוּנֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי, לְתַקְּנָא לֵיהּ בְּעַמוּדִין תַּקִּיפִין, וּלְקַשְׁטָא לֵיהּ בְּתִקּוּנָא וְקִשׁוּטָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי יִסְתָּלַּק, (ביקרא) בִּזְכוּ דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּאַרְעָא. that is, through the co-operation of righteous and saintly men, and those who know how to effect adjustments. So the words really mean: “I have created the world in order that, by means of their work, the righteous on earth may cause my glory to be established on mighty pillars to provide it with adornments and completion from below, that it may be exalted, through their merit.”
בְּגִין כַּךְ בְּרָאתִיו. כְּגַוְונָא דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּתִקוּנִין אִלֵּין בֵּיהּ. (צ"ע ועיין ר"ח ע"א, קצ"ח ע"ב) בְּרִיאָה לִסְטַר שְׂמָאלָא יְצִירָה בִּימִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר יוֹצֵר אוֹר וּבּוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֲשִׂיָּה בְּאֶמְצָעִיתָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָּל וּכְתִיב וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבּוֹרֵא רַע וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְעַל דָא בְּרָאתִיו יְּצָרְתִיו אַף עֲשִׂיתִּיו כְּתִקּוּנָא עִילָאָה. וְעַל דָּא, הוֹאִיל וְאָדָם אִיהוּ בְּאַרְעָא, וְאִית לֵיהּ לְתַקְּנָא הַהוּא כְבוֹדִי עֲבָדִית בֵּיהּ תִּקּוּנִין דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּאִית בֵּיהּ אוּף הָכִי בְּרִיאָה, וְעַל דָּא בְּרָאתִיו. Beriah (creation, i.e. creative ideas) appertains to the left side; Yezirah (creative formation) appertains to the right side, as it is written, “Who formeth (yozer) light and createth (bore) darkness” (Isa. 45, 7); while ‘Asiyah (making, finishing) lies between them, as it is written, “I make (‘ose) peace and create evil: I the Lord do (‘ose) all these things” (Ibid.), and again, “He maketh (‘ose) peace in his high places” (Job 25, 2). Hence, because man is on the earth, and it is incumbent on him to establish firmly My glory, I have provided him with the same supports as the supernal Glory: as in it there are “creation”, “formation”, and “making”, so of man it is written, “I have created him, I have formed him, yea, I have made him.”
בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ יְצִירָה, וְעַל דָּא יְצַרְתִּיו, תִּקּוּנָא דָּא יָהַבִית בֵּיהּ בָּאָדָם, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ בְּאַרְעָא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה. בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ עֲשִׂיָּיה, וְעַל דָּא אוּף הָכִי בְּבַר נָשׁ, כְּתִיב עֲשִׂיתִיו, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, דִּמְתַקֵן וּבָרִיךְ לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Thus man is after the pattern of that supernal Glory that he may confirm it and make it complete on all sides.
מְנָלָן, דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם. יוֹצֵר אוֹר, הָא יְצִירָה. וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, הָא בְּרִיאָה. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם הָא עֲשִׂיָּה. וְדָא אִיהוּ כָּבוֹד עִלָּאָה, דְּקָא מְתַקֵּן וּבָרִיךְ וְסָפִּיק בְּכָל צְרָכָיו לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Blessed is the man whose works entitle him to be regarded thus.
כְּגַוְונָא דָּא, בָּרָא אָדָם בְּאַרְעָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, לְתַקְּנָא לְהַאי כָּבוֹד, וּלְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין. כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין, אָדָם לְתַתָּא אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. וּלְאִתְכַּלְלָא הַהוּא כָּבוֹד תַּתָּאָה, מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
מַה לִכְבוֹד עִלָּאָה, הַהוּא מִשְׁחָא רְבוּת קֻדְשָׁא לָא אִתְמָנַּע מִנֵּיהּ, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אוּף הָכִי לְבַר נָשׁ, דְּעוֹבָדוֹי מִתְלַבְּנָן תָּדִיר, הַהוּא מְשַׁךְ רְבוּת קֻדְשָׁא, לָא יִתְמְנַע מִנֵּיהּ תָּדִיר. And, as the Supernal Glory has no lack of “holy ointment”, from the mystery of the world to come, the man whose works are “white” will not lack this “holy ointment”.
בְּמָאי זָכֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַדְנָא בְּהַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה. בְּשֻׁלְחָן דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאִיהוּ מְעַדֵן עַל פָּתוֹרֵיהּ נַפְשָׁאן דְּמִסְכְּנֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י׳) וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מָה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְגוֹ', דְּאוֹף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַוֵי לֵיהּ, בְּכָל אִינּוּן עִדּוּנִין דִּמְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא עִלָּאָה, דְּנָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ תָּדִיר לְהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, כְּתִיב וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. Through what does a man merit participation in that supernal joy? Through his table: yea, when at his table he has satisfied the wants of the poor; as it is written: “If thou draw out thy soul to the hungry and satisfy the afflicted soul…. then shalt thou delight thyself in the Lord….” (Isa. 58, 10-16). Such a man will the Holy One satisfy; he will anoint him with holy supernal “ointment”, which ever streams upon that Supernal Glory.’
Terumah 47:525 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar)
Terumah 47:525 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ', שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ קַיְּימָא לְגוֹ בְּמַשְׁכְּנָא. וּבִרְכְתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וּמִנֵּיהּ נָפִיק מְזוֹנָא לְכָל עָלְמָא. וְשֻׁלְחָן דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּרֵיקַנְיָּא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, אֶלָּא לְמֶהֱוֵי עָלֵיהּ מְזוֹנָא, דְּהָא בִּרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא. וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי עָלֵיהּ נַהֲמָא תָּדִיר, דְּלֶהוֵי תָּדִיר בִּרְכְתָא עִלָּאָה מִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ, וּמִגּוֹ הַהוּא שֻׁלְחָן, נַפְקֵי בִּרְכָּאן וּמְזוֹנֵי לְכָל שְׁאַר פָּתוִֹרִי דְּעָלְמָא, דְּאִתְבָּרְכָאן בְּגִינֵיהּ. R. Jesse then spoke on the words: AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. Said he: This table stood in the Tabernacle, and there rested upon it the blessing from above, and from it issued nourishment to the whole world. Not for a moment was that Table to remain empty, since blessing does not rest upon an empty place. Therefore it was that the shew-bread had always to be renewed upon it each Sabbath (Lev. 24, 8), in order that the blessing from above might always rest upon it, and that food and blessing, because of it, might emanate from that table to all the tables of the world.
שֻׁלְחָן דְּכָל בַּר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי הָכִי קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרַךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עָלֵיהּ בִּרְכְתָא מִלְּעֵילָּא, וְלָא יִתְחָזֵי בְּרֵיקַנְיָּא, דְּהָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא לָא שַׁרְיָין בְּאֲתָר רֵיקָנַיָּא, דִּכְתִּיב, (מלכים ב ד׳:ב׳) הַגִּידִי לִי מַה יֶשׁ לָכְי בַּבָּיִת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. So, too, should every man’s table be when he says grace after meals; in order that the blessing from above should rest upon it, it should not be empty, as the Companions have indicated in connection with the words of Elisha to the widow: “Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2).
שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא) עָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו כ״ח:ח׳) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. וְאָסוּר לְבָרְכָא עַל הַהוּא שֻׁלְחָן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִית שֻׁלְחָן, וְאִית שֻׁלְחָן. שֻׁלְחָן אִיהוּ דְּקָא מְסַדְּרָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִיהוּ קַיְּימָא תָּדִיר לְסַדְּרָא בֵּיהּ פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וּלְאַכְלְלָא בֵּיהּ אַתְוָון דְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, דא הוא ברכתא דמזונא, דאית פסוקי ומלי דאוריתא ואינון אתוון דמלי אורייתא אתכלילן ביה בההוא שלחן) וְאִיהוּ לָקִיט לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְכָלִיל כֻּלְּהוּ בְּגַוֵּיהּ, וּבְהוּ אִשְׁתְּלִים, וְחַדֵּי, וְאִית לֵיהּ חֶדְוָה. וְעַל שֻׁלְחָן דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', לִפְנֵי יְיָ', וְלָא (ק"ב ע"ב) מִלִפְנֵי יְיָ'. A table at which there is no converse pertaining to the words of the Torah is one concerning which it is written, “For all (their) tables are full of vomit and filthiness, without a place” (Isa. 28, 8), and at such a table it is forbidden to say the benediction. There are two kinds of tables: there is the kind that is prepared for the Holy One above, and at which it is ever fitting that the Torah should be discoursed upon and the letters of the words of the Torah should be gathered in-the table concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22).
שֻׁלְחָן אָחֲרָא אִית, דְּלָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה דְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהוּא שֻׁלְחָן אִקְרֵי קִיא צוֹאָה, וְדָא אִיהוּ בְּלִי מָקוֹם, דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה כְּלוּם. בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּקִיא צוֹאָה. אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּטַעֲוָא אָחֲרָא. לֵית בְּהַהוּא שֻׁלְחָן חוּלָקָא בְּרָזָא דֶּאֱלָהָא עִלָּאָה. And there is the table which has no part in the Torah, or in the holiness thereof, and which is called “full of filthiness” -the table of “another god”, which has no part in the mystery of the supernal God.
שֻׁלְחָן דְּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עָלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל הַהוּא שֻׁלְחָן, וְשַׁוִּי לֵיהּ לְחוּלְקֵיהּ. וְלָא עוֹד, (ר"ג ע"ד, רכ"ג ע"א) אֶלָּא סוּרְיָ"א רַב מְמָנָא, נָטִיל כָּל אִינּוּן מִלִּין, וְשַׁוֵּי דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא שֻׁלְחָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָרוּ עָלֵיהּ, סַלְּקִין עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וְאִתְעַטָּר (ס"א ואתעתד) קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב זֶה הַשֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' דְּאִתְעַטָּר (ס"א דאתעתד) קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ, קַיְּימָא לְדַכְּאָה לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מִכָּל חוֹבוֹי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִלֵּין תְּרֵין קַיְימִין עַל פָּתוֹרֵיהּ. מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. וְחוּלָקָא לְמִסְכְּנִין, מֵהַהוּא שֻׁלְחָן. That table, on the other hand, at which words of the Torah are spoken, is taken up by the Holy One, blessed be He, and becomes His own possession. Nay more, Suriya, the high angelic being, takes up all the holy words uttered at this table, and sets the form of it before the Holy One, and all the words, and the table also, are crowned before the Holy King, as is implied in the words “before the Lord”. A man’s table can purify him of all his sins. Blessed is the man whose table exhibits these two qualities-that from it words of the Torah ascend to the Holy One, and food goes forth to the poor.
כַּד סַלְּקִין הַהוּא פָּתוֹרָא מִקָּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא. חַד אָמַר דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא תָּדִיר פָּתוֹרָא דָּא, בְּבִרְכָּאן עִלָאִין, וּמִשְׁחָא וּרְבוּ עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְחַד אָמַר, דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, דָּא פָּתוֹרָא דִּי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי יְבָרְכוּן לֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא הַאי פָּתוֹרָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. At the moment when such a table as this is being removed after the meal two angels appear, one at the right and one at the left. The one says: “This is a table belonging to the Holy King upon which such an one ordered his meal in His presence. May this table be continually full of supernal blessings, and may the Holy One pour upon it the richness of His bounty.” And the other says: “This is a table of the Holy King which such an one had ordered before Him. It is blessed by those above and by those below. May it be set before the Ancient of Days both in this world and in the world to come.”
רִבִּי אַבָּא, כַּד הֲוָה סַלְּקִין פָּתוֹרָא מִקָמֵיהּ, הֲוָה חָפֵי לֵיהּ, וַהֲוָה אָמַר סְלִיקוּ הַאי פָּתוֹרָא בִּצְנִיעוּ, דְּלָא יְהֵא בְּכִסּוּפָא קָמֵי שְׁלוּחֵי מַלְכָּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ זָכֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לֵיהּ לִמְזוֹנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְטָב קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִתּוֹסְפָא חֵילָא וּרְבוּ בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Abba, before the table was removed after a meal, was used to cover it up, saying: “Remove this table respectfully that it may not be put to shame before the King’s messengers.” A man’s table, used rightly, secures for him participation in the bliss of the world to come, a sufficiency of nourishment in this world, and also additional power and excellency in the right place, and, withal, it causes him to be remembered favourably before the Ancient of Days. Happy the lot of such a man in this world and in the world to come.’
רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, כְּתִיב (שמואל א י׳:י״א) וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם וְגוֹ', הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים. וְכִי שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' מִקַּדְמַת דְּנָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א י׳:י״א) הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ', אֲשֶׁר בּוֹחֵר בּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתָא וְעָאל בֵּין נְבִיאֵי וְאִתְנַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, אֲמַאי תַּוְוהוּ. R. Jacob said: ‘It is written, “And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied among the prophets, then the people said one to another, What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?” (I Sam. 10, 11). Said he: ‘Was not Saul already the chosen of the Lord, as it says, “See whom the Lord hath chosen” (Ibid. 5, 24), i.e. already. Why, then, were they astonished that he prophesied?
אֶלָּא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, לָא אִתְרְעֵי בֵּיהּ אֶלָּא לְמַלְכוּ, אֲבָל לִנְבוּאָה לא. דְּהָא תְּרֵין אִלֵּין, לָא אִתְמְסָרוּ כַּחֲדָא בְּבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, בַּר מִמֹּשֶׁה מְהֵימָנָא עִלָּאָה, דְּזָכָה לִנְבוּאָה ומַלְכוּ כַּחֲדָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לְבַר נָשׁ אָחֲרָא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. The reason was because the Holy One chose Saul to be a king, not a prophet; for no man ever, except Moses, was found worthy of combining the two functions of king and prophet.
וְאִי תֵּימָא, הָא שְׁמוּאֵל דְּזָכָה לְתַרְוַויְּיהוּ, לִנְבוּאָה ומַלְכוּ. לָאו הָכִי. לִנְבוּאָה זָכָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א ג׳:כ׳) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נְאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא. לְנָבִיא וְלָא לְמֶלֶךְ. נָבִיא וְדַיָּין הֲוָה, דְּאִי מֶלֶךְ הֲוָה, לָא שָׁאַלוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ. אֲבָל אִיהוּ לָא הֲוָה אֶלָּא נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וַהֲוָה דָּאִין דִּינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ז) וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כַּד הֲוָה שָׁאוּל בַּנְּבוּאָה, תַּוְוהוּ עָלֵיהּ. As to Samuel, he was certainly a prophet, as it says, “And all Israel knew that Samuel was established to be a prophet to the Lord”, but besides being a prophet he was only a judge, not a king; otherwise the people would not have asked for a king. Therefore the people were astonished when Saul prophesied, because he had been chosen as king and not as prophet.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, הוֹאִיל וְזָכָה לְמַלְכוּ. אֶלָּא תַּרְוַויְיהוּ לָא זָכָה בְּהוּ כַּחֲדָא. (ובגין (נ"א דנבואה) דמלכו יהיב ליה קודשא בריך הוא ואודי ליה עלה עד לא הוי מלכא) וּבְגִין דְּמַלְכוּ אִתְיָשָׁב עַל אַתְּעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, הֲוָה בְּאִתְעָרוּ דִּנְבוּאָה קֹדֶם לָכֵן. אֲבָל כַּד סָלִיק לְמַלְכוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה, אֶלָּא אִתְּעָרוּ דְּרוּחַ סָכְלְתָנוּ, לְמֵידָן קְשׁוֹט, אִתְּעַר עָלֵיהּ, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא. וּבְעוֹד דְּהֲוָה גּוֹ אִינּוּן נְבִיאֵי, שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, לְבָתַר דְּאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה. If it should be asked, why, then, did the spirit of prophecy rest on him, the answer would be, that because the kingship is based on the inspiration of the Holy Spirit, he possessed the inspiration of prophecy before he became king; but as soon as he was made king, it was not the spirit of prophecy but the power to judge according to the truth that was bestowed upon him, and for which he had been chosen to be king. As long as he was among the prophets the spirit of prophecy rested on him, but when he left them, the spirit of prophecy departed from him.
וַאֲנָא, מַאן יָהִיב לִי אִתְעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, לְמֶהֱוֵי בְּגוֹ נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, תַּלְמִידֵי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין זָעִין מִנֵּיהּ, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא, לְמֶהוֵי בֵּינַיְיכוּ. As for me, O that the inspiration of the Holy Spirit should come upon me, that I might be among the faithful prophets, the disciples of R. Simeon ben Yohai, before whom both supernals and terrestrials tremble in awe-and I that am now in your company stand in fear and trembling before you!’
פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ (שמות כ״ה:כ״ג) שֻׁלְחָן וְגוֹ'. שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ לְתַתָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ לֶחֶם דְּאֲפָּיָא מַאן עָדִיף דָּא מִן דָּא, לֶחֶם אוֹ שֻׁלְחָן. אִי תֵּימָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד. הָא (ס"א אי תימא לחם עדיף דהא) שֻׁלְחָן מִתְסַדְרָא לְגַבֵּי הַהוּא לֶחֶם. וְתוּ, שֻׁלְחָן לְתַתָּא וְלֶחֶם עָלֵיהּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, בְּסִדּוּרָא דִּילֵיהּ, לְקַבְּלָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. וּמֵרָזָא דְּהַאי שֻׁלְחָן, נָפִיק מְזוֹנָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְיְהִיב בֵּיהּ מִלְּעֵילָּא. Then he went on: ‘ “Thou shalt make a table.” This table was here below for setting the shew-bread upon. Now, which was of greater import, the table or the bread? It might be thought that the bread was more important, since the table was needed to put the bread on, and besides, it was, in the very nature of things, beneath the bread. This, however, is not so: the table was the essential article, being, through its arrangement, the receptacle of blessing from above and of food for the whole universe. Indeed, from the secret influence of that Table emanated nourishment to the whole world, in proportion to the abundance poured out upon it from above.
וְהַהוּא לֶחֶם, אִיהוּ אִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מֵהַאי שֻׁלְחָן לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִשֻׁלְחָן דָּא, נַפְקֵי פֵּרִין וְאִבִין וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. אִי לָא אִשְׁתְּכַח כֶּרֶם, עֲנָבִין דְּאִינּוּן אִיבָּא דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ, לָא יְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין. אִי אִילָנָא לָא יְהֵא, אִיבָּא לָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא, בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, מְזוֹנָא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם הַפָּנִים. As for the bread, it was the fruit, the actual nourishment emanating from that Table, to show that theuniversal nourishment emanated from it-for wherethere is no vineyard there are no grapes, and where there is no tree there can be no fruit. So the Table was the essential and the shewbread was but the nourishment emanating from it.
וְכַהֲנֵי הֲווֹ לַקְטֵי אִיבָּא דְּשֻׁלְחָן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, (ד"א משבת לשבת) לְאַחֲזָאָה דְּהָא מְזוֹנָא עִלָּאָה נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא דְּשֻׁלְחָן. בְּגִין הַהוּא לֶחֶם דַּהֲווֹ לַקְטֵי כַּהֲנִי, אִתְבָּרְכָא כָּל מְזוֹנָא וּמְזוֹנָא דְּאַכְלֵי וְשָׁתָאן, דְּלָא לְקַטְרְגָא בְּהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא מִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל׳:ט׳) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְגוֹ', דְּמִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֵּי בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ. And the priests, from Sabbath to Sabbath, collected the fruit of the Table, to show that supernal nutriment emanated from the Table through the agency of that bread. And because the priests were permitted to eat the shew-bread, all the rest of their food and all that they drank was blessed, so that the “evil inclination” had no power to attack them-for, as a rule, the “evil inclination” is only present where there is much eating and drinking, as it is written: “Lest I be full and deny Thee, and say, Who is the Lord?” (Prov. 30, 9); since it is from eating and drinking that the evil inclination gathers strength in a man’s body.
לֶחֶם דָּא, מְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִגּוֹ שֻׁלְחָן, מְבָרֵךְ מְזוֹנָא דְּכַהֲנֵי, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּהוּ מְקַטְרְגָא לְקַטְרְגָא לוֹן, לְמִפְלַח בְּלִבָּא שְׁלִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אִצְטְרִיךְ לְכַהֲנֵי יַתִּיר מִכָּל עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, וְאִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם. The bread which was taken from the table in the Tabernacle caused blessing to descend upon all the other food consumed by the priests, so that the evil impulse might have no power to attack them, and they could carry out their ministrations to the Holy One with perfect devotion. For the priests this was most necessary. The table had to be set up at the northern end,
שֻׁלְחָן דָּא, אִצְטְרִיךְ סִדּוּרָא דִּילֵיהּ לְאִתְתָּקְנָא, בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, דִּכְתִּיב וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתַּמָּן שֵׁירוּתָא דְּחֶדְוָה. שְׂמָאלָא נָטִיל מִימִינָא תָּדִיר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִיהוּ אִתְּעַר לְגַבֵּי נוּקְבָּא, וּבָתַר קָרִיבַת לֵיהּ יְמִינָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. as it is written, “And thou shalt put up the table at the north side” (Ex. 26, 35), because the awakening of joy proceeds from thence. The Left Side (North) always receives from the Right Side, and rouses the Female, and the Right Side then draws Her to Himself, and She unites with Him.
מַיִם אִינּוּן מִימִינָא, וְאִיהוּ חֶדְוָה, מִיָּד יָהִיב לִשְׂמָאלָא, וְאִתְדָּבָּקוּ בֵּיהּ אִינּוּן מַיִם, וְחַדָּאן לֵיהּ. וּבָתַר אִתְכְּלִיל אִיהוּ לִימִינָא, וְאִתְּעַר לְנוּקְבָּא בְּהַהוּא חֶדְוָה. וְסִימָנָךְ, מַאן דְּנָטִיל מַיָּא בִּידֵיהּ יְמִינָא בְּמָאנָא, קַדְמָאָה לְאַרְקָא מַיָּא בִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְלָא מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, דְּהָא מַיָּא מִימִינָא נָטִיל לוֹן שְׂמָאלָא. Water, which symbolizes joy, proceeds from the Right, then it bestows itself upon the Left, and so it is that water unites with the Left, communicating to it joy. All this is symbolized by the ritual washing of the hands before meals: the vessel containing the water is taken in the right hand and poured on to the left, not from left to right.
וּבְּגִין כָּךְ מַיָּא לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּנָטִילוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ, הָא אִתְּעָרוּ לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּאִינּוּן מַיִם. וְעַל דָּא גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים תָּנִינָן. וּבְגִין כַּךְ וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן, דְּמֵהַהוּא סְטָר אִיבִין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ יַתִּיר, מִסִּטְרָא אָחֳרָא. בְּאִתְעָרוּ דְּחֶדְוָה דִּילֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי לְבָתַר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. Therefore the Table, as we have said, was set on the north side, for there was more fruit there, since joy was awakened there first. This is expressed in the words: “His left hand under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְקִיוּתָא דְּגוּפָא, דְּלָא יִתְקָרֵב לְמֵיכַל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, אֶלָּא בִּנְקִיוּתָא דְּגַרְמֵיהּ. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, לְפַנָּאָה גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, עַד לָא יֵיכוּל מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָנָא דַּכְיָא, דְּהַהוּא מְזוֹנָא דְּאַתְקִין לֵיהּ, בֵּיהּ אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב עַל הַהוּא שֻׁלְחָן קִיא צוֹאָה, דְּאִיהוּ מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְסִטְרָא אַחֲרָא לָא יְקַבֵּל מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָן דָּא כְּלוּם. A man should sit down to table with a clean body, in order that God may be pleased with his meal and it may not be accounted “filth and refuse” for the impure side to reap any benefit therefrom.
לְבָתַר דְּאָכִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעַנָּג, אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב חוּלָקָא דְּתַמְצִית לְהַהוּא סִטְרָא. וּמַאן אִיהוּ. מַיִם אַחֲרוֹנִים. הַהוּא זוּהֲמָא דְּיָדִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לְהַהוּא סִטְרָא, חוּלָקָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. וְעַל דָּא וַדַּאי אִינּוּן חוֹבָה, חוֹבָה אִינּוּן, וּבַאֲתָר דְּחוֹבָה שַׁרְיָין. וְאִיהוּ חִיוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא דָּא. וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא כְּלַל, דְּהָא בְּרָכָה לָאו אִיהוּ בְּהַהוּא סִטְרָא. When one has eaten and is satisfied, it is necessary to give the scraps and the dregs to the “other side”, and any particles left upon the hands after a meal must be washed away so that the “other side” may receive its due. Therefore the washing of the hands after a meal is an imperative duty and the water must be poured away into the place of guilt (hoba=”duty” and “guilt”). Hence, no blessing is to be made over the washing of hands (after meals), since there can be no benediction in connection with that “side”.
וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, דְּלָא יָהִיב מְזוֹנָא דְעַל גַּבֵּי פָּתוֹרֵיהּ, לְהַהוּא קִיא צוֹאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן בְּמֵעוֹי, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ דַּכְיוּ (טב) לְבַר נָשׁ וּבְרִיאוּ וְתִקּוּנָא דְּגוּפֵיהּ. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן אִיהוּ לְמֵיכַל בֵּיהּ בְּדַכְיוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. So it is important that one should not give any of the food on the table to that “filth and vomit”. The table in the Tabernacle was, as we have said, placed there in order that food should lie upon it and that nourishment should therefrom emanate to the whole world, and that is why it was not permitted to remain empty, even for one moment.
שֻׁלְחָן דָּא דְּקַיְּימָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּגִין לְאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ מְזוֹנָא, וּלְאַפָּקָא מִנֵּיהּ מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, לָא (קל"ו ע"א) אִצְטְרִיךְ לְקַיְּימָא בְּרֵיקָנַיָּא. שֻׁלְחָן אָחֳרָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּרֵיקָנַיָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא בַּאֲתָר קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן דְּמַקְדְּשָׁא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא לָא יָתִיב בְּלָא מְזוֹנָא. וְיִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַּח אֲתָר גְּרִיעָ, דְּהָא בִּרְכְּתָא דִּלְעֵילָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָא בַּאֲתָר גְּרִיעָ, דָּא שֻׁלְחָן דְּקָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ דְּקָא מְבָרָךְ עָלֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף הָכִי לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי בְּרֵיקָנַיָּא, דְּהָא לֵית בִּרְכְּתָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. The other, the impure table, the table of emptiness, could have no place in the sanctuary. In the same manner, the table over which a man pronounces blessings for food must not be empty, for blessing cannot rest on emptiness.
נָהֲמֵי דְּעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִינּוּן תְּרֵיסַר. וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּנָהֲמֵי, דְּאִינּוּן רָזָא דְּפָּנִים. וְעַל דָּא אִקְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעָלְמָא, מֵאִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין קָאַתְיָיא. וּבְגִין כַּךְ, לֶחֶם דָּא, אִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, כְּדְקָא יֵאוֹת. The bread which was set upon the Table of the Holy One took the form of tvelve loaves, and the symbolism of them has already been explained in connection with the mystery of the Countenance-for it was called “the bread of the Countenance” because all the nourishment and sustenance of the world emanated from this supernal Countenance. The “Bread of the Countenance” is the food of that “Countenance”, and all the nourishment and plenty that the world contains emanates from that Countenance, and rests on that Table.
לֶחֶם הַפָּנִים, מֵיכְלָא דְּאִינּוּן פָּנִים, מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּנָפִיק לְעָלְמָא, מִנַּיְיהוּ אָתֵי, וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וּבְגִין דְּשֻׁלְחָן דָּא, מְקַבְּלָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מֵאִינּוּן פָּנִים דִּלְעֵילָּא, וְאִיהִי אַפִּיקַת מְזוֹנִין וְסִפּוּקִין מֵאִינּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין, וּמְזוֹנָא דְּאַפִּיקַת, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם, כִּדְקָאמָרָן, חוֹם הֲוָה מִתְקָרֵב, וְחוֹם הֲוָה מִתְעֲדֵי מִתַּמָּן, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״א:ז׳) בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ וּבְגִין שֻׁלְחָן דָּא אִית לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא רָזִין דְּשֻׁלְחָן דִּילֵּיהּ בְּכָל אִינּוּן גַּוְונִין כִּדְקָאמָרָן. And because the nourishment which it receives comes from that august Countenance, and from that self-same Countenance supplies all the others with sustenance, all of which was centred in that “bread”, therefore was it put hot upon the table, and so, miraculously, was it also,1Cf T. B. Hagigah, 26b. as has been inferred from the words “to put hot bread in the day when it was taken away” (I Sam. 21, 6). And man must cherish the mysteries connected with his table, in all these aspects of which we have spoken on account of that Table.’
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְיקָא, וְרָזָא דָּא וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו אוֹלִיפְנָא, דְּהָא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא לָא (נח נ"ח ע"ב) אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא, אֶלָּא מִגּוֹ תִּקּוּנָא דִּבְנֵי עָלְמָא. R. Eleazar then discoursed on the verse, LET THY GARMENTS BE ALWAYS WHITE, AND LET THY HEAD LACK NO OINTMENT (Eccl. 9, 8). This verse, said he, has been variously interpreted, but it may also be expounded thus. God created man in the mystery of Wisdom, and fashioned him with great art, and breathed into him the breath of life, so that he might know and comprehend the mysteries of wisdom, to apprehend the glory of his Lord; as it is written: “Everyone that is called by my name: for I have created (beratiw) him for my glory, I have formed (yezartiw) him, yea, I have made (asitiw) him” (Isa. 43, 7). “I have created him for my glory”, literally, the inner meaning being that, as we have learnt, the glory of the holy Throne is fixed firmly and compactly in its place through the co- operation of the children of this world;
כַּד אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא, זַכָּאִין וַחֲסִידִין, וְיַדְעֵי לְתַקְּנָא תִּקּוּנֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי, לְתַקְּנָא לֵיהּ בְּעַמוּדִין תַּקִּיפִין, וּלְקַשְׁטָא לֵיהּ בְּתִקּוּנָא וְקִשׁוּטָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי יִסְתָּלַּק, (ביקרא) בִּזְכוּ דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּאַרְעָא. that is, through the co-operation of righteous and saintly men, and those who know how to effect adjustments. So the words really mean: “I have created the world in order that, by means of their work, the righteous on earth may cause my glory to be established on mighty pillars to provide it with adornments and completion from below, that it may be exalted, through their merit.”
בְּגִין כַּךְ בְּרָאתִיו. כְּגַוְונָא דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּתִקוּנִין אִלֵּין בֵּיהּ. (צ"ע ועיין ר"ח ע"א, קצ"ח ע"ב) בְּרִיאָה לִסְטַר שְׂמָאלָא יְצִירָה בִּימִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר יוֹצֵר אוֹר וּבּוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֲשִׂיָּה בְּאֶמְצָעִיתָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָּל וּכְתִיב וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבּוֹרֵא רַע וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְעַל דָא בְּרָאתִיו יְּצָרְתִיו אַף עֲשִׂיתִּיו כְּתִקּוּנָא עִילָאָה. וְעַל דָּא, הוֹאִיל וְאָדָם אִיהוּ בְּאַרְעָא, וְאִית לֵיהּ לְתַקְּנָא הַהוּא כְבוֹדִי עֲבָדִית בֵּיהּ תִּקּוּנִין דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּאִית בֵּיהּ אוּף הָכִי בְּרִיאָה, וְעַל דָּא בְּרָאתִיו. Beriah (creation, i.e. creative ideas) appertains to the left side; Yezirah (creative formation) appertains to the right side, as it is written, “Who formeth (yozer) light and createth (bore) darkness” (Isa. 45, 7); while ‘Asiyah (making, finishing) lies between them, as it is written, “I make (‘ose) peace and create evil: I the Lord do (‘ose) all these things” (Ibid.), and again, “He maketh (‘ose) peace in his high places” (Job 25, 2). Hence, because man is on the earth, and it is incumbent on him to establish firmly My glory, I have provided him with the same supports as the supernal Glory: as in it there are “creation”, “formation”, and “making”, so of man it is written, “I have created him, I have formed him, yea, I have made him.”
בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ יְצִירָה, וְעַל דָּא יְצַרְתִּיו, תִּקּוּנָא דָּא יָהַבִית בֵּיהּ בָּאָדָם, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ בְּאַרְעָא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה. בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ עֲשִׂיָּיה, וְעַל דָּא אוּף הָכִי בְּבַר נָשׁ, כְּתִיב עֲשִׂיתִיו, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, דִּמְתַקֵן וּבָרִיךְ לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Thus man is after the pattern of that supernal Glory that he may confirm it and make it complete on all sides.
מְנָלָן, דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם. יוֹצֵר אוֹר, הָא יְצִירָה. וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, הָא בְּרִיאָה. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם הָא עֲשִׂיָּה. וְדָא אִיהוּ כָּבוֹד עִלָּאָה, דְּקָא מְתַקֵּן וּבָרִיךְ וְסָפִּיק בְּכָל צְרָכָיו לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Blessed is the man whose works entitle him to be regarded thus.
כְּגַוְונָא דָּא, בָּרָא אָדָם בְּאַרְעָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, לְתַקְּנָא לְהַאי כָּבוֹד, וּלְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין. כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין, אָדָם לְתַתָּא אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. וּלְאִתְכַּלְלָא הַהוּא כָּבוֹד תַּתָּאָה, מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
מַה לִכְבוֹד עִלָּאָה, הַהוּא מִשְׁחָא רְבוּת קֻדְשָׁא לָא אִתְמָנַּע מִנֵּיהּ, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אוּף הָכִי לְבַר נָשׁ, דְּעוֹבָדוֹי מִתְלַבְּנָן תָּדִיר, הַהוּא מְשַׁךְ רְבוּת קֻדְשָׁא, לָא יִתְמְנַע מִנֵּיהּ תָּדִיר. And, as the Supernal Glory has no lack of “holy ointment”, from the mystery of the world to come, the man whose works are “white” will not lack this “holy ointment”.
בְּמָאי זָכֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַדְנָא בְּהַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה. בְּשֻׁלְחָן דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאִיהוּ מְעַדֵן עַל פָּתוֹרֵיהּ נַפְשָׁאן דְּמִסְכְּנֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י׳) וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מָה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְגוֹ', דְּאוֹף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַוֵי לֵיהּ, בְּכָל אִינּוּן עִדּוּנִין דִּמְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא עִלָּאָה, דְּנָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ תָּדִיר לְהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, כְּתִיב וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. Through what does a man merit participation in that supernal joy? Through his table: yea, when at his table he has satisfied the wants of the poor; as it is written: “If thou draw out thy soul to the hungry and satisfy the afflicted soul…. then shalt thou delight thyself in the Lord….” (Isa. 58, 10-16). Such a man will the Holy One satisfy; he will anoint him with holy supernal “ointment”, which ever streams upon that Supernal Glory.’
Terumah 47:534-535 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar)
Terumah 47:534-535 (Chapter 47) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ', שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ קַיְּימָא לְגוֹ בְּמַשְׁכְּנָא. וּבִרְכְתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וּמִנֵּיהּ נָפִיק מְזוֹנָא לְכָל עָלְמָא. וְשֻׁלְחָן דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּרֵיקַנְיָּא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, אֶלָּא לְמֶהֱוֵי עָלֵיהּ מְזוֹנָא, דְּהָא בִּרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא. וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי עָלֵיהּ נַהֲמָא תָּדִיר, דְּלֶהוֵי תָּדִיר בִּרְכְתָא עִלָּאָה מִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ, וּמִגּוֹ הַהוּא שֻׁלְחָן, נַפְקֵי בִּרְכָּאן וּמְזוֹנֵי לְכָל שְׁאַר פָּתוִֹרִי דְּעָלְמָא, דְּאִתְבָּרְכָאן בְּגִינֵיהּ. R. Jesse then spoke on the words: AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. Said he: This table stood in the Tabernacle, and there rested upon it the blessing from above, and from it issued nourishment to the whole world. Not for a moment was that Table to remain empty, since blessing does not rest upon an empty place. Therefore it was that the shew-bread had always to be renewed upon it each Sabbath (Lev. 24, 8), in order that the blessing from above might always rest upon it, and that food and blessing, because of it, might emanate from that table to all the tables of the world.
שֻׁלְחָן דְּכָל בַּר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי הָכִי קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרַךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עָלֵיהּ בִּרְכְתָא מִלְּעֵילָּא, וְלָא יִתְחָזֵי בְּרֵיקַנְיָּא, דְּהָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא לָא שַׁרְיָין בְּאֲתָר רֵיקָנַיָּא, דִּכְתִּיב, (מלכים ב ד׳:ב׳) הַגִּידִי לִי מַה יֶשׁ לָכְי בַּבָּיִת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. So, too, should every man’s table be when he says grace after meals; in order that the blessing from above should rest upon it, it should not be empty, as the Companions have indicated in connection with the words of Elisha to the widow: “Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2).
שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא) עָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו כ״ח:ח׳) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. וְאָסוּר לְבָרְכָא עַל הַהוּא שֻׁלְחָן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִית שֻׁלְחָן, וְאִית שֻׁלְחָן. שֻׁלְחָן אִיהוּ דְּקָא מְסַדְּרָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִיהוּ קַיְּימָא תָּדִיר לְסַדְּרָא בֵּיהּ פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וּלְאַכְלְלָא בֵּיהּ אַתְוָון דְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, (בס"א אינו, דא הוא ברכתא דמזונא, דאית פסוקי ומלי דאוריתא ואינון אתוון דמלי אורייתא אתכלילן ביה בההוא שלחן) וְאִיהוּ לָקִיט לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְכָלִיל כֻּלְּהוּ בְּגַוֵּיהּ, וּבְהוּ אִשְׁתְּלִים, וְחַדֵּי, וְאִית לֵיהּ חֶדְוָה. וְעַל שֻׁלְחָן דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', לִפְנֵי יְיָ', וְלָא (ק"ב ע"ב) מִלִפְנֵי יְיָ'. A table at which there is no converse pertaining to the words of the Torah is one concerning which it is written, “For all (their) tables are full of vomit and filthiness, without a place” (Isa. 28, 8), and at such a table it is forbidden to say the benediction. There are two kinds of tables: there is the kind that is prepared for the Holy One above, and at which it is ever fitting that the Torah should be discoursed upon and the letters of the words of the Torah should be gathered in-the table concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22).
שֻׁלְחָן אָחֲרָא אִית, דְּלָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה דְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהוּא שֻׁלְחָן אִקְרֵי קִיא צוֹאָה, וְדָא אִיהוּ בְּלִי מָקוֹם, דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה כְּלוּם. בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן דְּלָא אִתְּמַר עָלֵיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּקִיא צוֹאָה. אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּטַעֲוָא אָחֲרָא. לֵית בְּהַהוּא שֻׁלְחָן חוּלָקָא בְּרָזָא דֶּאֱלָהָא עִלָּאָה. And there is the table which has no part in the Torah, or in the holiness thereof, and which is called “full of filthiness” -the table of “another god”, which has no part in the mystery of the supernal God.
שֻׁלְחָן דְּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עָלֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל הַהוּא שֻׁלְחָן, וְשַׁוִּי לֵיהּ לְחוּלְקֵיהּ. וְלָא עוֹד, (ר"ג ע"ד, רכ"ג ע"א) אֶלָּא סוּרְיָ"א רַב מְמָנָא, נָטִיל כָּל אִינּוּן מִלִּין, וְשַׁוֵּי דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא שֻׁלְחָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְמָרוּ עָלֵיהּ, סַלְּקִין עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וְאִתְעַטָּר (ס"א ואתעתד) קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב זֶה הַשֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' דְּאִתְעַטָּר (ס"א דאתעתד) קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ, קַיְּימָא לְדַכְּאָה לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מִכָּל חוֹבוֹי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִלֵּין תְּרֵין קַיְימִין עַל פָּתוֹרֵיהּ. מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. וְחוּלָקָא לְמִסְכְּנִין, מֵהַהוּא שֻׁלְחָן. That table, on the other hand, at which words of the Torah are spoken, is taken up by the Holy One, blessed be He, and becomes His own possession. Nay more, Suriya, the high angelic being, takes up all the holy words uttered at this table, and sets the form of it before the Holy One, and all the words, and the table also, are crowned before the Holy King, as is implied in the words “before the Lord”. A man’s table can purify him of all his sins. Blessed is the man whose table exhibits these two qualities-that from it words of the Torah ascend to the Holy One, and food goes forth to the poor.
כַּד סַלְּקִין הַהוּא פָּתוֹרָא מִקָּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִזְדַּמְּנָן תַּמָּן, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא. חַד אָמַר דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא תָּדִיר פָּתוֹרָא דָּא, בְּבִרְכָּאן עִלָאִין, וּמִשְׁחָא וּרְבוּ עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁרֵי עֲלוֹי. וְחַד אָמַר, דָּא אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּפְלַנְיָא קָא מְסַדֵּר קָמֵיהּ, דָּא פָּתוֹרָא דִּי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי יְבָרְכוּן לֵיהּ, מְסַדָּר יְהֵא הַאי פָּתוֹרָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. At the moment when such a table as this is being removed after the meal two angels appear, one at the right and one at the left. The one says: “This is a table belonging to the Holy King upon which such an one ordered his meal in His presence. May this table be continually full of supernal blessings, and may the Holy One pour upon it the richness of His bounty.” And the other says: “This is a table of the Holy King which such an one had ordered before Him. It is blessed by those above and by those below. May it be set before the Ancient of Days both in this world and in the world to come.”
רִבִּי אַבָּא, כַּד הֲוָה סַלְּקִין פָּתוֹרָא מִקָמֵיהּ, הֲוָה חָפֵי לֵיהּ, וַהֲוָה אָמַר סְלִיקוּ הַאי פָּתוֹרָא בִּצְנִיעוּ, דְּלָא יְהֵא בְּכִסּוּפָא קָמֵי שְׁלוּחֵי מַלְכָּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ זָכֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לֵיהּ לִמְזוֹנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְטָב קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְזָכֵי לֵיהּ לְאִתּוֹסְפָא חֵילָא וּרְבוּ בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Abba, before the table was removed after a meal, was used to cover it up, saying: “Remove this table respectfully that it may not be put to shame before the King’s messengers.” A man’s table, used rightly, secures for him participation in the bliss of the world to come, a sufficiency of nourishment in this world, and also additional power and excellency in the right place, and, withal, it causes him to be remembered favourably before the Ancient of Days. Happy the lot of such a man in this world and in the world to come.’
רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, כְּתִיב (שמואל א י׳:י״א) וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם וְגוֹ', הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים. וְכִי שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' מִקַּדְמַת דְּנָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א י׳:י״א) הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ', אֲשֶׁר בּוֹחֵר בּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתָא וְעָאל בֵּין נְבִיאֵי וְאִתְנַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, אֲמַאי תַּוְוהוּ. R. Jacob said: ‘It is written, “And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied among the prophets, then the people said one to another, What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?” (I Sam. 10, 11). Said he: ‘Was not Saul already the chosen of the Lord, as it says, “See whom the Lord hath chosen” (Ibid. 5, 24), i.e. already. Why, then, were they astonished that he prophesied?
אֶלָּא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, לָא אִתְרְעֵי בֵּיהּ אֶלָּא לְמַלְכוּ, אֲבָל לִנְבוּאָה לא. דְּהָא תְּרֵין אִלֵּין, לָא אִתְמְסָרוּ כַּחֲדָא בְּבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, בַּר מִמֹּשֶׁה מְהֵימָנָא עִלָּאָה, דְּזָכָה לִנְבוּאָה ומַלְכוּ כַּחֲדָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לְבַר נָשׁ אָחֲרָא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. The reason was because the Holy One chose Saul to be a king, not a prophet; for no man ever, except Moses, was found worthy of combining the two functions of king and prophet.
וְאִי תֵּימָא, הָא שְׁמוּאֵל דְּזָכָה לְתַרְוַויְּיהוּ, לִנְבוּאָה ומַלְכוּ. לָאו הָכִי. לִנְבוּאָה זָכָה, דִּכְתִּיב, (שמואל א ג׳:כ׳) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נְאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא. לְנָבִיא וְלָא לְמֶלֶךְ. נָבִיא וְדַיָּין הֲוָה, דְּאִי מֶלֶךְ הֲוָה, לָא שָׁאַלוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ. אֲבָל אִיהוּ לָא הֲוָה אֶלָּא נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וַהֲוָה דָּאִין דִּינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ז) וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כַּד הֲוָה שָׁאוּל בַּנְּבוּאָה, תַּוְוהוּ עָלֵיהּ. As to Samuel, he was certainly a prophet, as it says, “And all Israel knew that Samuel was established to be a prophet to the Lord”, but besides being a prophet he was only a judge, not a king; otherwise the people would not have asked for a king. Therefore the people were astonished when Saul prophesied, because he had been chosen as king and not as prophet.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, הוֹאִיל וְזָכָה לְמַלְכוּ. אֶלָּא תַּרְוַויְיהוּ לָא זָכָה בְּהוּ כַּחֲדָא. (ובגין (נ"א דנבואה) דמלכו יהיב ליה קודשא בריך הוא ואודי ליה עלה עד לא הוי מלכא) וּבְגִין דְּמַלְכוּ אִתְיָשָׁב עַל אַתְּעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, הֲוָה בְּאִתְעָרוּ דִּנְבוּאָה קֹדֶם לָכֵן. אֲבָל כַּד סָלִיק לְמַלְכוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה, אֶלָּא אִתְּעָרוּ דְּרוּחַ סָכְלְתָנוּ, לְמֵידָן קְשׁוֹט, אִתְּעַר עָלֵיהּ, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְמַלְכָּא. וּבְעוֹד דְּהֲוָה גּוֹ אִינּוּן נְבִיאֵי, שָׁרָא עָלֵיהּ נְבוּאָה, לְבָתַר דְּאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, לָא הֲוָה בֵּיהּ נְבוּאָה. If it should be asked, why, then, did the spirit of prophecy rest on him, the answer would be, that because the kingship is based on the inspiration of the Holy Spirit, he possessed the inspiration of prophecy before he became king; but as soon as he was made king, it was not the spirit of prophecy but the power to judge according to the truth that was bestowed upon him, and for which he had been chosen to be king. As long as he was among the prophets the spirit of prophecy rested on him, but when he left them, the spirit of prophecy departed from him.
וַאֲנָא, מַאן יָהִיב לִי אִתְעָרוּתָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא, לְמֶהֱוֵי בְּגוֹ נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, תַּלְמִידֵי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין זָעִין מִנֵּיהּ, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא, לְמֶהוֵי בֵּינַיְיכוּ. As for me, O that the inspiration of the Holy Spirit should come upon me, that I might be among the faithful prophets, the disciples of R. Simeon ben Yohai, before whom both supernals and terrestrials tremble in awe-and I that am now in your company stand in fear and trembling before you!’
פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ (שמות כ״ה:כ״ג) שֻׁלְחָן וְגוֹ'. שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ לְתַתָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ לֶחֶם דְּאֲפָּיָא מַאן עָדִיף דָּא מִן דָּא, לֶחֶם אוֹ שֻׁלְחָן. אִי תֵּימָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד. הָא (ס"א אי תימא לחם עדיף דהא) שֻׁלְחָן מִתְסַדְרָא לְגַבֵּי הַהוּא לֶחֶם. וְתוּ, שֻׁלְחָן לְתַתָּא וְלֶחֶם עָלֵיהּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, בְּסִדּוּרָא דִּילֵיהּ, לְקַבְּלָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. וּמֵרָזָא דְּהַאי שֻׁלְחָן, נָפִיק מְזוֹנָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְיְהִיב בֵּיהּ מִלְּעֵילָּא. Then he went on: ‘ “Thou shalt make a table.” This table was here below for setting the shew-bread upon. Now, which was of greater import, the table or the bread? It might be thought that the bread was more important, since the table was needed to put the bread on, and besides, it was, in the very nature of things, beneath the bread. This, however, is not so: the table was the essential article, being, through its arrangement, the receptacle of blessing from above and of food for the whole universe. Indeed, from the secret influence of that Table emanated nourishment to the whole world, in proportion to the abundance poured out upon it from above.
וְהַהוּא לֶחֶם, אִיהוּ אִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מֵהַאי שֻׁלְחָן לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִשֻׁלְחָן דָּא, נַפְקֵי פֵּרִין וְאִבִין וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. אִי לָא אִשְׁתְּכַח כֶּרֶם, עֲנָבִין דְּאִינּוּן אִיבָּא דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ, לָא יְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין. אִי אִילָנָא לָא יְהֵא, אִיבָּא לָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא, בְּגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, מְזוֹנָא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם הַפָּנִים. As for the bread, it was the fruit, the actual nourishment emanating from that Table, to show that theuniversal nourishment emanated from it-for wherethere is no vineyard there are no grapes, and where there is no tree there can be no fruit. So the Table was the essential and the shewbread was but the nourishment emanating from it.
וְכַהֲנֵי הֲווֹ לַקְטֵי אִיבָּא דְּשֻׁלְחָן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, (ד"א משבת לשבת) לְאַחֲזָאָה דְּהָא מְזוֹנָא עִלָּאָה נָפִיק מִגּוֹ הַהוּא דְּשֻׁלְחָן. בְּגִין הַהוּא לֶחֶם דַּהֲווֹ לַקְטֵי כַּהֲנִי, אִתְבָּרְכָא כָּל מְזוֹנָא וּמְזוֹנָא דְּאַכְלֵי וְשָׁתָאן, דְּלָא לְקַטְרְגָא בְּהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא מִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל׳:ט׳) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְגוֹ', דְּמִגּוֹ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֵּי בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ. And the priests, from Sabbath to Sabbath, collected the fruit of the Table, to show that supernal nutriment emanated from the Table through the agency of that bread. And because the priests were permitted to eat the shew-bread, all the rest of their food and all that they drank was blessed, so that the “evil inclination” had no power to attack them-for, as a rule, the “evil inclination” is only present where there is much eating and drinking, as it is written: “Lest I be full and deny Thee, and say, Who is the Lord?” (Prov. 30, 9); since it is from eating and drinking that the evil inclination gathers strength in a man’s body.
לֶחֶם דָּא, מְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִגּוֹ שֻׁלְחָן, מְבָרֵךְ מְזוֹנָא דְּכַהֲנֵי, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּהוּ מְקַטְרְגָא לְקַטְרְגָא לוֹן, לְמִפְלַח בְּלִבָּא שְׁלִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אִצְטְרִיךְ לְכַהֲנֵי יַתִּיר מִכָּל עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ, שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, וְאִיבָּא וּמְזוֹנָא דְּקָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם. The bread which was taken from the table in the Tabernacle caused blessing to descend upon all the other food consumed by the priests, so that the evil impulse might have no power to attack them, and they could carry out their ministrations to the Holy One with perfect devotion. For the priests this was most necessary. The table had to be set up at the northern end,
שֻׁלְחָן דָּא, אִצְטְרִיךְ סִדּוּרָא דִּילֵיהּ לְאִתְתָּקְנָא, בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, דִּכְתִּיב וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתַּמָּן שֵׁירוּתָא דְּחֶדְוָה. שְׂמָאלָא נָטִיל מִימִינָא תָּדִיר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִיהוּ אִתְּעַר לְגַבֵּי נוּקְבָּא, וּבָתַר קָרִיבַת לֵיהּ יְמִינָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. as it is written, “And thou shalt put up the table at the north side” (Ex. 26, 35), because the awakening of joy proceeds from thence. The Left Side (North) always receives from the Right Side, and rouses the Female, and the Right Side then draws Her to Himself, and She unites with Him.
מַיִם אִינּוּן מִימִינָא, וְאִיהוּ חֶדְוָה, מִיָּד יָהִיב לִשְׂמָאלָא, וְאִתְדָּבָּקוּ בֵּיהּ אִינּוּן מַיִם, וְחַדָּאן לֵיהּ. וּבָתַר אִתְכְּלִיל אִיהוּ לִימִינָא, וְאִתְּעַר לְנוּקְבָּא בְּהַהוּא חֶדְוָה. וְסִימָנָךְ, מַאן דְּנָטִיל מַיָּא בִּידֵיהּ יְמִינָא בְּמָאנָא, קַדְמָאָה לְאַרְקָא מַיָּא בִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְלָא מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, דְּהָא מַיָּא מִימִינָא נָטִיל לוֹן שְׂמָאלָא. Water, which symbolizes joy, proceeds from the Right, then it bestows itself upon the Left, and so it is that water unites with the Left, communicating to it joy. All this is symbolized by the ritual washing of the hands before meals: the vessel containing the water is taken in the right hand and poured on to the left, not from left to right.
וּבְּגִין כָּךְ מַיָּא לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּנָטִילוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ, הָא אִתְּעָרוּ לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּאִינּוּן מַיִם. וְעַל דָּא גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים תָּנִינָן. וּבְגִין כַּךְ וְהַשֻּׁלְחָן תִתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן, דְּמֵהַהוּא סְטָר אִיבִין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ יַתִּיר, מִסִּטְרָא אָחֳרָא. בְּאִתְעָרוּ דְּחֶדְוָה דִּילֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי לְבָתַר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. Therefore the Table, as we have said, was set on the north side, for there was more fruit there, since joy was awakened there first. This is expressed in the words: “His left hand under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).
שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְקִיוּתָא דְּגוּפָא, דְּלָא יִתְקָרֵב לְמֵיכַל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, אֶלָּא בִּנְקִיוּתָא דְּגַרְמֵיהּ. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, לְפַנָּאָה גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, עַד לָא יֵיכוּל מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָנָא דַּכְיָא, דְּהַהוּא מְזוֹנָא דְּאַתְקִין לֵיהּ, בֵּיהּ אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב עַל הַהוּא שֻׁלְחָן קִיא צוֹאָה, דְּאִיהוּ מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְסִטְרָא אַחֲרָא לָא יְקַבֵּל מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּשֻׁלְחָן דָּא כְּלוּם. A man should sit down to table with a clean body, in order that God may be pleased with his meal and it may not be accounted “filth and refuse” for the impure side to reap any benefit therefrom.
לְבָתַר דְּאָכִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעַנָּג, אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב חוּלָקָא דְּתַמְצִית לְהַהוּא סִטְרָא. וּמַאן אִיהוּ. מַיִם אַחֲרוֹנִים. הַהוּא זוּהֲמָא דְּיָדִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לְהַהוּא סִטְרָא, חוּלָקָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. וְעַל דָּא וַדַּאי אִינּוּן חוֹבָה, חוֹבָה אִינּוּן, וּבַאֲתָר דְּחוֹבָה שַׁרְיָין. וְאִיהוּ חִיוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא דָּא. וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא כְּלַל, דְּהָא בְּרָכָה לָאו אִיהוּ בְּהַהוּא סִטְרָא. When one has eaten and is satisfied, it is necessary to give the scraps and the dregs to the “other side”, and any particles left upon the hands after a meal must be washed away so that the “other side” may receive its due. Therefore the washing of the hands after a meal is an imperative duty and the water must be poured away into the place of guilt (hoba=”duty” and “guilt”). Hence, no blessing is to be made over the washing of hands (after meals), since there can be no benediction in connection with that “side”.
וּבְגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, דְּלָא יָהִיב מְזוֹנָא דְעַל גַּבֵּי פָּתוֹרֵיהּ, לְהַהוּא קִיא צוֹאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן בְּמֵעוֹי, וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ דַּכְיוּ (טב) לְבַר נָשׁ וּבְרִיאוּ וְתִקּוּנָא דְּגוּפֵיהּ. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן אִיהוּ לְמֵיכַל בֵּיהּ בְּדַכְיוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. So it is important that one should not give any of the food on the table to that “filth and vomit”. The table in the Tabernacle was, as we have said, placed there in order that food should lie upon it and that nourishment should therefrom emanate to the whole world, and that is why it was not permitted to remain empty, even for one moment.
שֻׁלְחָן דָּא דְּקַיְּימָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּגִין לְאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיהּ מְזוֹנָא, וּלְאַפָּקָא מִנֵּיהּ מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, לָא (קל"ו ע"א) אִצְטְרִיךְ לְקַיְּימָא בְּרֵיקָנַיָּא. שֻׁלְחָן אָחֳרָא, אִיהוּ שֻׁלְחָן דְּרֵיקָנַיָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא בַּאֲתָר קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, שֻׁלְחָן דְּמַקְדְּשָׁא, אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא לָא יָתִיב בְּלָא מְזוֹנָא. וְיִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַּח אֲתָר גְּרִיעָ, דְּהָא בִּרְכְּתָא דִּלְעֵילָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָא בַּאֲתָר גְּרִיעָ, דָּא שֻׁלְחָן דְּקָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שֻׁלְחָן דְּבַר נָשׁ דְּקָא מְבָרָךְ עָלֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוּף הָכִי לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי בְּרֵיקָנַיָּא, דְּהָא לֵית בִּרְכְּתָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. The other, the impure table, the table of emptiness, could have no place in the sanctuary. In the same manner, the table over which a man pronounces blessings for food must not be empty, for blessing cannot rest on emptiness.
נָהֲמֵי דְּעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִינּוּן תְּרֵיסַר. וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּנָהֲמֵי, דְּאִינּוּן רָזָא דְּפָּנִים. וְעַל דָּא אִקְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעָלְמָא, מֵאִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין קָאַתְיָיא. וּבְגִין כַּךְ, לֶחֶם דָּא, אִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, כְּדְקָא יֵאוֹת. The bread which was set upon the Table of the Holy One took the form of tvelve loaves, and the symbolism of them has already been explained in connection with the mystery of the Countenance-for it was called “the bread of the Countenance” because all the nourishment and sustenance of the world emanated from this supernal Countenance. The “Bread of the Countenance” is the food of that “Countenance”, and all the nourishment and plenty that the world contains emanates from that Countenance, and rests on that Table.
לֶחֶם הַפָּנִים, מֵיכְלָא דְּאִינּוּן פָּנִים, מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּנָפִיק לְעָלְמָא, מִנַּיְיהוּ אָתֵי, וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא פָּתוֹרָא, וּבְגִין דְּשֻׁלְחָן דָּא, מְקַבְּלָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מֵאִינּוּן פָּנִים דִּלְעֵילָּא, וְאִיהִי אַפִּיקַת מְזוֹנִין וְסִפּוּקִין מֵאִינּוּן פָּנִים פְּנִימָאִין, וּמְזוֹנָא דְּאַפִּיקַת, אִיהוּ הַהוּא לֶחֶם, כִּדְקָאמָרָן, חוֹם הֲוָה מִתְקָרֵב, וְחוֹם הֲוָה מִתְעֲדֵי מִתַּמָּן, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״א:ז׳) בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ וּבְגִין שֻׁלְחָן דָּא אִית לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא רָזִין דְּשֻׁלְחָן דִּילֵּיהּ בְּכָל אִינּוּן גַּוְונִין כִּדְקָאמָרָן. And because the nourishment which it receives comes from that august Countenance, and from that self-same Countenance supplies all the others with sustenance, all of which was centred in that “bread”, therefore was it put hot upon the table, and so, miraculously, was it also,1Cf T. B. Hagigah, 26b. as has been inferred from the words “to put hot bread in the day when it was taken away” (I Sam. 21, 6). And man must cherish the mysteries connected with his table, in all these aspects of which we have spoken on account of that Table.’
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְיקָא, וְרָזָא דָּא וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו אוֹלִיפְנָא, דְּהָא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא לָא (נח נ"ח ע"ב) אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא, אֶלָּא מִגּוֹ תִּקּוּנָא דִּבְנֵי עָלְמָא. R. Eleazar then discoursed on the verse, LET THY GARMENTS BE ALWAYS WHITE, AND LET THY HEAD LACK NO OINTMENT (Eccl. 9, 8). This verse, said he, has been variously interpreted, but it may also be expounded thus. God created man in the mystery of Wisdom, and fashioned him with great art, and breathed into him the breath of life, so that he might know and comprehend the mysteries of wisdom, to apprehend the glory of his Lord; as it is written: “Everyone that is called by my name: for I have created (beratiw) him for my glory, I have formed (yezartiw) him, yea, I have made (asitiw) him” (Isa. 43, 7). “I have created him for my glory”, literally, the inner meaning being that, as we have learnt, the glory of the holy Throne is fixed firmly and compactly in its place through the co- operation of the children of this world;
כַּד אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא, זַכָּאִין וַחֲסִידִין, וְיַדְעֵי לְתַקְּנָא תִּקּוּנֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי, לְתַקְּנָא לֵיהּ בְּעַמוּדִין תַּקִּיפִין, וּלְקַשְׁטָא לֵיהּ בְּתִקּוּנָא וְקִשׁוּטָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּהַאי כְבוֹדִי יִסְתָּלַּק, (ביקרא) בִּזְכוּ דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּאַרְעָא. that is, through the co-operation of righteous and saintly men, and those who know how to effect adjustments. So the words really mean: “I have created the world in order that, by means of their work, the righteous on earth may cause my glory to be established on mighty pillars to provide it with adornments and completion from below, that it may be exalted, through their merit.”
בְּגִין כַּךְ בְּרָאתִיו. כְּגַוְונָא דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּתִקוּנִין אִלֵּין בֵּיהּ. (צ"ע ועיין ר"ח ע"א, קצ"ח ע"ב) בְּרִיאָה לִסְטַר שְׂמָאלָא יְצִירָה בִּימִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר יוֹצֵר אוֹר וּבּוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֲשִׂיָּה בְּאֶמְצָעִיתָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָּל וּכְתִיב וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבּוֹרֵא רַע וּכְתִיב עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְעַל דָא בְּרָאתִיו יְּצָרְתִיו אַף עֲשִׂיתִּיו כְּתִקּוּנָא עִילָאָה. וְעַל דָּא, הוֹאִיל וְאָדָם אִיהוּ בְּאַרְעָא, וְאִית לֵיהּ לְתַקְּנָא הַהוּא כְבוֹדִי עֲבָדִית בֵּיהּ תִּקּוּנִין דְּכָבוֹד עִלָּאָה, דְּאִית בֵּיהּ אוּף הָכִי בְּרִיאָה, וְעַל דָּא בְּרָאתִיו. Beriah (creation, i.e. creative ideas) appertains to the left side; Yezirah (creative formation) appertains to the right side, as it is written, “Who formeth (yozer) light and createth (bore) darkness” (Isa. 45, 7); while ‘Asiyah (making, finishing) lies between them, as it is written, “I make (‘ose) peace and create evil: I the Lord do (‘ose) all these things” (Ibid.), and again, “He maketh (‘ose) peace in his high places” (Job 25, 2). Hence, because man is on the earth, and it is incumbent on him to establish firmly My glory, I have provided him with the same supports as the supernal Glory: as in it there are “creation”, “formation”, and “making”, so of man it is written, “I have created him, I have formed him, yea, I have made him.”
בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ יְצִירָה, וְעַל דָּא יְצַרְתִּיו, תִּקּוּנָא דָּא יָהַבִית בֵּיהּ בָּאָדָם, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ בְּאַרְעָא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה. בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִית בֵּיהּ עֲשִׂיָּיה, וְעַל דָּא אוּף הָכִי בְּבַר נָשׁ, כְּתִיב עֲשִׂיתִיו, לְמֶהֱוֵי אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, דִּמְתַקֵן וּבָרִיךְ לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Thus man is after the pattern of that supernal Glory that he may confirm it and make it complete on all sides.
מְנָלָן, דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם. יוֹצֵר אוֹר, הָא יְצִירָה. וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, הָא בְּרִיאָה. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם הָא עֲשִׂיָּה. וְדָא אִיהוּ כָּבוֹד עִלָּאָה, דְּקָא מְתַקֵּן וּבָרִיךְ וְסָפִּיק בְּכָל צְרָכָיו לִכְבוֹד תַּתָּאָה. Blessed is the man whose works entitle him to be regarded thus.
כְּגַוְונָא דָּא, בָּרָא אָדָם בְּאַרְעָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, לְתַקְּנָא לְהַאי כָּבוֹד, וּלְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין. כָּבוֹד עִלָּאָה אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין, אָדָם לְתַתָּא אִית בֵּיהּ תְּלַת אִלֵּין. וּלְאִתְכַּלְלָא הַהוּא כָּבוֹד תַּתָּאָה, מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
מַה לִכְבוֹד עִלָּאָה, הַהוּא מִשְׁחָא רְבוּת קֻדְשָׁא לָא אִתְמָנַּע מִנֵּיהּ, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אוּף הָכִי לְבַר נָשׁ, דְּעוֹבָדוֹי מִתְלַבְּנָן תָּדִיר, הַהוּא מְשַׁךְ רְבוּת קֻדְשָׁא, לָא יִתְמְנַע מִנֵּיהּ תָּדִיר. And, as the Supernal Glory has no lack of “holy ointment”, from the mystery of the world to come, the man whose works are “white” will not lack this “holy ointment”.
בְּמָאי זָכֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַדְנָא בְּהַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה. בְּשֻׁלְחָן דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאִיהוּ מְעַדֵן עַל פָּתוֹרֵיהּ נַפְשָׁאן דְּמִסְכְּנֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י׳) וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מָה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְגוֹ', דְּאוֹף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַוֵי לֵיהּ, בְּכָל אִינּוּן עִדּוּנִין דִּמְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא עִלָּאָה, דְּנָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ תָּדִיר לְהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, כְּתִיב וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. Through what does a man merit participation in that supernal joy? Through his table: yea, when at his table he has satisfied the wants of the poor; as it is written: “If thou draw out thy soul to the hungry and satisfy the afflicted soul…. then shalt thou delight thyself in the Lord….” (Isa. 58, 10-16). Such a man will the Holy One satisfy; he will anoint him with holy supernal “ointment”, which ever streams upon that Supernal Glory.’
Chapter 48
Chapter 48 somebodyTerumah 48 (Chapter 48) (Terumah) (Zohar)
Terumah 48 (Chapter 48) (Terumah) (Zohar) somebodyרִבִּי יוֹסִי וְרִבִּי חִיָּיא הֲוָה אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה חַד טַיְּיעָא טָעִין אֲבַתְרַיְיהוּ, אָמַר רִבִּי יוֹסִי לְרַ' חִיָּיא, אִית לָן לְאִתְעַסְּקָא וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל לְקַמָּן, (נ"א דהא שכינתא אזלא קמן דכתיב (תהילים פ"ה) צדק לפניו יהלך) וְעַל דָּא עִידָּן הוּא, לְמֶעְבַּד לֵיהּ (נ"א לה) תִּקּוּנָא בַּהֲדָן בְּהַאי אָרְחָא. R. Jose and R. Hiya were walking together, and a certain merchant was walking behind them. Said R. Jose to R. Hiya: ‘We must concentrate our thoughts upon the words of the Torah, for the Holy One goes before us, therefore it is time for us to do some service to Him on the way.’
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת (בראשית קנ"ו ע"ב) לַעֲשׂוֹת לַיְיָ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, הַאי קְרָא אִתְּמַר, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ', בְּכָל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיְּימָא בְּעָלְמָא, וּבְנֵי נָשָׁא מִשְׁתַּדְלָן בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּעוֹבְדֵי יְדוֹי, וְחַדֵּי בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וּשְׁמַיָא וְאַרְעָא קַיְימֵי בְּקִיוּמַיְיהוּ. וְלָא עוֹד, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּנִישׁ כָּל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְאָמַר לוֹן, חָמוּ עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לִי בְּאַרְעָא, דְּאוֹרַיְיתִי מִתְעַטְּרָא בְּגִינֵיהוֹן. חָמוּ עוֹבְדֵי יְדַי, דְּאָתוּן אֲמַרְתּוּן (תהילים ח׳:ה׳) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. וְאִינּוּן כַּד חֲמָאן חֶדְוָה דְּמָארֵיהוֹן בְּעַמֵיהּ, מִיָּד פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. R. Hiya then began to speak on the words: It is time to act for the Lord, for they have made void thy Torah (Ps. 119, 126). He said: ‘This verse has already been interpreted by the Companions, but the words may also be taken thus. “It is time to act for the Lord”: whenever the Torah is observed and studied in the world, the Holy One, as it were, rejoices in His handiwork, and all the worlds which He has created, and the foundations of heaven and earth are consolidated; and what is more, He calleth into His presence the whole celestial family, saying unto them: “Behold my holy children on earth! Through their loving diligence is the Torah crowned in their midst. Behold those works of my hand of whom ye did say: “What is man that thou shouldst be mindful of him!” (Ps. 8, 51v. Bereshith Rabba, ch. 8. And the celestial family, seeing the joy of the Lord in His people, begin to sing together: “And who is like thy people Israel, one nation on earth?” (2 Sam. 7, 23).
וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבַּטְלֵי מֵאוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹ"ל, תָּשַׁשׁ חֵילֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:י״ח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וּכְדֵין כְּתִיב, (דברי הימים ב י״ח:י״ח) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו, וְעַל דָּא עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ', אִינּוּן (בני עלמא) צַדִּיקַיָּיא דְּאִשְׁתָּאֲרָן, אִית לוֹן לְחַגְרָא חַרְצִין, וּלְמֶעְבַּד עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאן, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְתָּקַף בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּיא, וּמַשְׁרְיָין וְאוֹכְלֹסִין דִּילֵיהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָּהּ בְּנִי עָלְמָא, כְּדְקָא יֵאוֹת. When, however, the Israelites neglect the Torah, the very power of the Holy One is, as it were, weakened, as it is written: “The Rock that made him he (Israel) weakened” (Deut. 32, 15, according to an Haggadic interpretation), and then “all the hosts of heaven stand” (2 Chron. 18, 18) and accuse them. So “it is time to act for the Lord”; that is to say, the remnant of the righteous must gird up their loins and perform works of righteousness, so that in His armies and in His hosts the Lord may gain strength, because the greater number of the people “have made void thy Torah”, and mankind will not occupy themselves seriously with it.’
הַהוּא טַיְּיעָא דְּהֲוָה טָעִין אֲבַתְרַיְיהוּ, אָמַר לוֹן בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, שְׁאֶלְתָּא חֲדָא בָּעֵינָא לְמִנְדַּע. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קָמָּן, שָׁאִיל שְׁאֶלְתָּךְ. אָמַר, הַאי קְרָא, אִי כְּתִיב יֵשׁ לַעֲשׂוֹת, אוֹ נַעֲשֶׂה, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי. מַאי עֵת. וְתוּ, לַעֲשׂוֹת לַיְיָ', לִפְנֵי יְיָ' אִצְטְרִיךְ, מַאי לַעֲשׂוֹת לַיְיָ'. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, בְּכַמָּה גַּוְונִין אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קָמָּן. חַד, דַּהֲוֵינָן תְּרֵין, וְהַשְּׁתָּא הָא אֲנָן תְּלָתָא, וּשְׁכִינְתָּא אִתְכְּלִילַת בַּהֲדָן. וְחַד דַּחֲשִׁיבְנָא דְּלָא הֲוֵית אֶלָּא כְּאִילָנָא יַבֶּשְׁתָּא, וְאַנְתְּ רַעֲנָנָא כְּזֵיתָא. וְחַד, דְּיֵאוֹת שָׁאַלְתָּ, וְהוֹאִיל וְשָׁרִית מִלָּה, אֵימָא. Said the merchant who followed them: ‘May I be allowed to put to you a question?’ Said R. Jose: ‘Verily, our path is made straight before us. Ask thy question.’ Then said the man: ‘Had it said “One must act”, or “let us act”, your explanation would have been fitting. But it says, “It is time to act”. Besides, should it not have been “to act before the Lord”? Why does it say “for the Lord”?’ Said R. Jose: ‘In many ways is this journey of ours auspicious: one, that we were first two and now we are three, and the Shekinah is present with us; secondly, I thought that thou wert a withered trunk, but I see thou art a green olive tree; and lastly, because thou hast asked a good question. And since thou hast begun, continue!’
פָּתַח וְאָמַר עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ', אִית עֵת. וְאִית עֵת. (קהלת ג׳:ח׳) עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת אִיהוּ לְעֵילָּא. דְּהַהוּא עֵת, רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא אִיהוּ. וְדָא אִקְרֵי עֵת רָצוֹן, וְהַאי אִיהוּ דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְמִרְחַם לַיְיָ' תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלהֶיךָ, וְעַל דָּא, עֵת לֶאֱהֹב, דָּא אִיהוּ עֵת דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לֶאֱהֹב. The man accordingly then went on as follows: ‘ “It is time to act for the Lord for they have made void thy Torah.” There are times and times-“a time to love and a time to hate” (Eccl. 3, 8). There is a time which is above, the “time” which is a mystery of Faith, and this is called a “time of good will and grace”. This always is the time for men to love the Lord, as it says: “Love the Lord thy God”.
וְאִית עֵת אָחֳרָא, דְּאִיהוּ רָזָא דֶּאֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאִתְחַיָיב בַּר נָשׁ לְמִשְׂנָא לֵיהּ, וְלָא יִתְמְשַׁךְ לִבֵּיהּ אֲבַתְרִיהּ, וְעַל דָּא עֵת לִשְׂנֹא, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (ויקרא ט״ז:ב׳) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. But there is “another” time, the mystery of “other gods”, a “time” which must be hated of man and its attraction guarded against. This is “the time to hate”; concerning which “time” it is written, “Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times unto the holy place (Lev. 16, 2).
(והכא) בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, הַהוּא עֵת רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא קַדִּישָׁא, מִתַּתְקְנָא בְּתִקּוּנָהָא, וּמִתְקַשְּׁטָא בִּשְׁלֵימוּתָא, כְּדְקָא יֵאוֹת. וּבְזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבַּטְלֵי מֵאוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל הַהוּא עֵת, לָאו אִיהוּ בְּתִקּוּנָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַחַת בִּשְׁלִימוּ, וְלָא בִּנְהוֹרָא וּכְדֵין עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ'. The time when Israel diligently studies the Torah and keeps its commandments is the time that is within the mystery of the Holy Faith; it is fitly decked out and adorned with all its proper graces according to the eternal purpose. But the time when Israel neglects the Torah, making it void, is, as it were, a time of incompleteness, and has neither wholeness nor light.
מַאי לַעֲשׂוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:ג׳) אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂוֹת. מַאי לַעֲשׂוֹת. דְּאִשְׁתָּאָרוּ גּוּפֵי דְּשֵׁידֵי, דְּאִתְקַדָּשׁ יוֹמָא, וְלָא אִתְעָבִידוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ לַעֲשׂוֹת, רוּחִין בְּלָא גּוּפֵי. אוּף הָכָא עֵת לַעֲשׂוֹת, אִשְׁתְּאַר בְּלָא תִּקּוּנָא, וּבְלָא שְׁלִימוּ. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, בְּגִין דְּאִתְבָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מִפִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא. בְּגִין דְּהַהוּא עֵת, הָכִי קַיְּימָא, אוֹ סַלְּקָא, אוֹ נַחְתָּא, בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. The verse is therefore to be interpreted: “There is a time which is still to be made or finished (la’asot), because at present it is incomplete, because Israel has made the Torah void”; for “time” is thus elevated or depressed according to the works of Israel.’
אָתוּ רִבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, וַדַּאי לֵית אַנְתְּ כְּדַאי, לְטַיְיעָא אֲבַתְרָן. זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָן לְמִשְׁמַע דָּא, זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוֵּיהּ, דְּאֲפִילּוּ בֵּינֵי טוּרַיָא, חָכְמְתָא אִשְׁתְּכַחַת תַּמָּן. נָחְתוּ רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא, וְאָזְלוּ תְּלָתְהוֹן בְּאָרְחָא. Then R. Jose and R. Hiya kissed him on the brow, and R. Hiya said: ‘Surely, we are not worthy that thou shouldst go behind us. Blessed is the road on which we were privileged to hear such words! Blessed is the generation which is contemporary with R. Simeon; for in it wisdom is found, even among the mountains!’
Chapter 49
Chapter 49 somebodyTerumah 49:551-552 (Chapter 49) (Terumah) (Zohar)
Terumah 49:551-552 (Chapter 49) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח הַהוּא טַיְיעָא וְאָמַר (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ' עֵת רָצוֹן אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנִנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, תָּנֵינָן, אֵימָתַי אִקְרֵי עֵת רָצוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּצִבּוּר קָא מְצַלָאן. שַׁפִּיר אִיהוּ, וְהָכִי אִיהוּ וַדַּאי. דְּהָא כְּדֵין צִבּוּרָא מְסַדְּרֵי וּמְתַקְּנִי תִּקּוּנָא דְּהַאי עֵת, וּכְדֵין אִיהוּ עֵת רָצוֹן, וְאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא, דִּכְתִּיב אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ דְּהָא כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא. וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ', הָא הָכָא רָזָא דְּיִחוּדָא. The three then walked on, and the merchant said: ‘It is written, But as for me, my prayer is unto thee, O Lord, in an acceptable time (time of good will): O God, in the abundance of thy mercy hear me, in the truth of thy salvation (Ps. 69, 16), and we are taught that the time when the congregation is occupied with prayer is called the time of good will. This is certainly the case, for the congregation in this way prepare the supports for this time, so that it becomes a time of “good will”, propitious for the offering of petitions.
וַאֲנִי: דָּא דָּוִד מַלְכָּא, (אמור צ"ה ע"ב) אֲתָר דְּאִקְרֵי גְּאוּלָה. תְפִלָּתִי: דָּא תְּפִלָּה. וְהָכָא אִיהוּ סְמִיכָא לִגְּאוּלָה, דְּאִיהוּ חַד. כַּד אִיהוּ סָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, כְּדֵין אִיהוּ עֵת (ר"ה) רָצוֹן. עֵת רָצוֹן: אוּף הָכִי, כְּלָלָא אִיהוּ כַּחֲדָא, עֵת חַד, רָצוֹן חַד, אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, וַהֲווּ חַד. וְדָוִד מַלְכָּא בָּעָא לְיַחֲדָא בְּהַאי קְרָא, יִחוּדָא חֲדָא. “As for me, my prayer is unto thee, O Lord.” These words contain the mystery of Unity: “as for me” indicates King David, the realm called “Redemption” (the name of the Benediction which follows the Shem’a), and “my prayer” refers to the “Prayer” (the ‘Amidah), thus “joining the Redemption to the Prayer” without interruption,! because they are both unified in the “time of good will”.
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִתְמָנֵי הַאי קְרָא, בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת. יֵאוֹת אִיהוּ לְמֶהֱוֵי בְּשַׁבָּת בְּהַהוּא צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְלָא בִּצְלוֹתָא דְּחוֹל, דְּוַדַּאי לָאו צְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת כְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּחוֹל בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה, (פ"ח ע"ב) תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְלָאו אִיהוּ עֵת רָצוֹן. אֲבָל בְּשַׁבָּת, דְּכָל רוּגְזָא אִתְעָדֵי, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל כַּחֲדָא, וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִתְּעַר, אִתְבַּסְמוּתָא אִיהוּ, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ קְרָא דְּיִחוּדָא, לְיַחֲדָא כָּל דַּרְגִּין, דְּכַד הֲוֵי יִחוּדָא, דִּינָא אִתְחֲבָּר וְאִתְכְּלִיל בְּרַחֲמֵי, וְאִתְבָּסַּם כֹּלָּא, וּכְדֵין עֵת רָצוֹן כְּתִיב. עֵת רָצוֹן, כָּלִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְדִינָא אִתְבְּסָם בְּהַהוּא זִמְנָא, וַהֲוֵי חֶדְוָה בְּכֹלָּא. This prayer is recited during the Sabbath afternoon prayer, and not on weekdays, because the afternoon prayer on weekdays is the time when severe judgement is in the ascendant, and is not a time of “good will”; but on Sabbath “anger” is absent, and all the attributes are harmoniously united, and judgement, though it is roused, is mitigated by mercy. Hence it is necessary to recite this verse of unification in order to harmonize all the grades.
מֹשֶׁה אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת, בְּשַׁעֲתָא דְּעֵת רָצוֹן אִשְׁתְּכַח. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא רַעֲוָא הֲוָה לְעֵילָּא, וְצַעֲרָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא נִנְעָלוּ תַּרְעִין בְּשַׁבָּת, מִשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה וּלְעֵילָּא. מַאן תַּרְעִין נִנְעָלוּ. תַּרְעִין דְּבֵי מִדְרָשָׁא, בְּגִין לְאַדְכְּרָא לְמֹשֶׁה רַעְיָא מְהֵימָנָא, דְּאוֹרַיְיתָא אִתְבַּטְלָא בְּגִינֵיהּ. It was at the time of Sabbath afternoon prayer that Moses passed away from this world. That was a time of good will above and of sorrow below, and for this reason the gates were closed from the time of the Sabbath afternoon prayer until the end of the Sabbath. Which gates? The gates of the houses of study, and they were closed in order to show that with the passing away of Moses, the Faithful Shepherd, the study of the Torah, for the time being, ceased.
בְּהַהוּא זִמְנָא, בֵּי מִדְרָשָׁא דְּמֹשֶׁה אִתְבְּטִיל, כָּל שֶׁכֵּן אַחֲרָנִין. מַאן חָמֵי תַּרְעִין דְּבֵי מִדְרָשָׁא דְּמֹשֶׁה דְּנִנְעָלוּ, דְּלָא נִנְעָלוּ אַחֲרָנִין כֻּלְּהוּ. אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה עֲצִיבָא עָלֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, מַאן לָא עָצִיב. בְּגִין כָּךְ כָּל תַּרְעֵי דְּבֵי מִדְרָשֵׁי נִנְעָלוּ, וְאִצְטְרִיכוּ כֹּלָּא לְצַדְקָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח שְׁבָחָא, וְהַיְינוּ (תהילים ל״ו:ז׳) צִדְקָתְךָ כְּהַרְרִי אֵל. At that time the house of study of Moses was closed, needless, then, to say all others. If they were closed, would one expect that others should be open? If Moses’ own Torah lamented over his death, who would not lament? For this reason are the gates of all the Houses of Study closed at this hour in perpetual memory of that sad occasion1v. Tosefoth to Menahoth, 30a. and it is necessary for worshippers to repeat the “justification of the (Divine) judgement” contained in the verse, “Thy righteousness is like the mighty mountains: thy judgements are a great deep” (Ps. 36, 7).
תְּלָתָא אִינּוּן דְּאִסְתָּלָקוּ מֵעָלְמָא בְּהַאי זִמְנָא, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּמֹשֶׁה. חַד, מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא עִלָּאָה. וְחַד, יוֹסֵף צַדִּיקָא. וְחַד, דָּוִד מַלְכָּא. בְּגִינֵי כַּךְ, תְּלַת צִדּוּקֵי דִּינִי הָכָא, חַד אִיהוּ דְּיוֹסֵף זַכָּאָה, קָדִים לְכָל הָנִי, וְדָא אִיהוּ צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה וְגוֹ', דָּא יוֹסֵף, דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי כְּהַרְרֵי אֵל, כְּכֻלְּהוּ טוּרִין עִלָּאִין. וְחַד מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ע״א:י״ט) וְצִדְקָתְךָ אֱלהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְּדוֹלוֹת, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל לְכָל סִטְרִין, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְחַד אִיהוּ דָּוִד מַלְכָּא, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ט:קמ״ב) צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת, לְעוֹלָם: דָּא דָּוִד מַלְכָּא. There were three who passed away from this world at the time of Sabbath afternoon prayer-Moses, the supreme, faithful prophet; Joseph the righteous; and King David. Therefore three “justifications of the judgement” are recited at this time :1i.e. the Sabbath afternoon service, v. Prayer Book. the first refers to Joseph the righteous, and is contained in the words, “Thy righteousness is like a mighty mountain, thy judgements are a great deep” for Joseph singly was comparable to the high mountains and to the mighty deep (cf. Gen. 49, 25, 26). Then comes Moses, the faithful prophet, to whom refer the word: “Thy righteousness, O God, reaches the heights, who hast done great things” (Ps. 71, 16), because he grasped both sides, the right and the left. Then comes King David, to whom refer the words, “Thy righteousness is an everlasting righteousness and thy law is the truth” (Ibid. 119, 142), for “everlasting” refers to David (cf. 2 Sam. 95, 16).
כְּדֵין אִתְכְּנִישׁ כֹּלָּא בְּהַאי זִמְנָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעַל דָּא בְּהַאי זִמְנָא נִנְעָלוּ תַּרְעֵי דְּאוֹרַיְיתָא, וְנִנְעָלוּ תַּרְעֵי דְּכָל עָלְמָא, בְּהַאי זִמְנָא. בְּשַׁעֲתָּא דְּמִית יוֹסֵף צַדִּיקָא, יָבְשׁוּ מְקוֹרִין וּמַבּוּעִין, וְכֻלְּהוּ שְׁבָטִין נָפְלוּ בְּגָלוּתָא, פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְאָמְרוּ, צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה וְגוֹ'. בְּשַׁעֲתָא דְּמִית מֹשֶׁה, אִתְחֲשָׁךְ שִׁמְשָׁא בְּטִיהֲרָא, וְאֲנְעָלַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְהוֹרָהָא דְּאַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהֲרָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמִית דָּוִד מַלְכָּא, כְּנִישַׁת סִיהֲרָא נְהוֹרָהָא וְאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה כְּנִישַׁת נְהוֹרָהָא. וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְגְּנִיזוּ נְהוֹרִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְאַסְגִּיאוּ מַחֲלוֹקֶת עַל מִשְׁנָה, וְחַכִּימַיָּא בְּמַחְלוֹקֶת, וְכֻלְּהוּ תַּקִיפֵי לִבָּא בְּעִרְבּוּבְיָא. וְעַל דָּא, חֶדְוָה דְּאוֹרַיְיתָא לָאו אִיהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּכָל דָּרִין דְּעָלְמָא. Thus all was gathered in at that time, both the Written and the Oral Torahs, and therefore, at that time, the gates of the Torah were closed, and the gates of the whole world were also closed. When Joseph the righteous died, all the wells and springs were dried up, and the captivity (of Egypt) commenced for all the tribes. Then the celestial beings recited the verse: “Thy righteousness is like the mighty mountains”, etc. On the death of Moses, the sun in his splendour was darkened and the Written Torah was locked up, that light of the luminous mirror. The Moon withdrew her light when King David died, and the Oral Torah ceased to shine.
וּמָה אִינּוּן חוֹמְרֵי דְּתַעֲנִיוֹת דְּגָזְרוּ רַבָּנָן, כַּד מִית פְּלוֹנִי, גָּזְרוּ תַּעֲנִית. כַּד הֲוָה כַּךְ, גָּזְרוּ כַּךְ. (ס"א דא דהוה) וְכַד הֲוָה כְּנִישׁוּ יַתִּיר דְּחֶדְוָה דְּתוֹרָה דְּבִכְתָּב וְתוֹרָה דִּבְעַל פֶּה, בְּהַהוּא זִמְנָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְעַל תַּרְעֵי דְּאוֹרַיְיתָא בְּהַהוּא זִמְנָא. וּבְּגִין כָּךְ אַמְרֵינָן הָנֵי צִדּוּקֵי דִּינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. חֲדוּ רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא, וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ כְּמִלְקַדְּמִין, אָמְרוּ זַכָּאָה חוּלָקָנָא בְּהַאי אָרְחָא. Since that time the lights of the Torah have remained hidden, and controversy has increased over the Mishnah (i.e. the traditional Law), and the wise men dispute, and all the great thinkers are in confusion, so that to succeeding generations the joy of the Torah has been lost. When a great man dies the scholars proclaim a fast. Seeing, then, that the joy of the Written and Oral Torahs was gathered in at this hour, is it not fitting that the gates of the Torah should close then? This, then, is the reason why we repeat the three “justifications of judgement”, as explained.’ R. Jose and R. Hiya rejoiced at his words and kissed him again, saying: ‘Happy indeed is our lot on this path!’
Chapter 51
Chapter 51 somebodyTerumah 51:558-560 (Chapter 51) (Terumah) (Zohar)
Terumah 51:558-560 (Chapter 51) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתוֹרָא דְּבַר נָשׁ, מְזַכֵּי לֵיהּ לְמֵיכַל עַל פָּתוֹרָא אָחֳרָא, בְּעִדּוּנָא דְּהַהוּא עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל ב ט׳:י״ג) כִּי עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל. וְדָוִד מַלְכָּא הֲוָה אָמַר, (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי, וְדָא אִיהוּ אִתְסַדְּרוּתָא דְּפָתוֹרָא בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּהָא כְּדֵין אִיהוּ עִדּוּנָא וְכִסּוּפָא, דְּנִשְׁמְתָא אִתְהֲנֵי בְּהוּ, בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Man’s table enables him to attain to the delight of that other table: “he eats always at the king’s table” (2 Sam. 9, 16), and as King David said, “Thou preparest a table before me” (Ps. 23, 4), which refers to the preparation of the Table in the other world for those from below; for this is the joy and delight of the soul in the world to come.
וְכִי פָּתוֹרָא אִית לוֹן לְנִשְׁמָתִין בְּהַהוּא עָלְמָא. אִין. דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעִדּוּנָא, אַכְלֵי בְּהַהוּא עָלְמָא, כְּגַוְונָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַכְלֵי. וְכִי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַכְלֵי. אִין. כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. וְהַהוּא מְזוֹנָא, רָזָא אִיהוּ לְטַלָא, דְּנָגִיד וְאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִיהוּ מְזוֹנָא דִּנְהִירוּ מְשַׁח רְבוּת קֻדְשָׁא, וְנִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא אִתְּזָנוּ מִתַּמָּן בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאִתְהֲנוּן תַּמָּן. דְּהָא תַּמָּן נִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, מִתְלַבְּשָׁן בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא. But is there a table set for the souls in the world to come? Verily there is! In that world they eat of such food and with such satisfaction as the angels enjoy. And do the angels eat? Verily they do! Such as theirs was the food upon which the Israelites were fed in the wilderness. This food is symbolical of the Dew which emanates from above, from the mystery of the world to come. It is the food of the light of the oil of holy anointing; from it the righteous in the Garden of Eden derive their sustenance and are replete with joy. For in the Garden of Eden which is below the souls of the righteous put on a form which is like unto that which they had worn in this world;
וּבְשַׁבָּתֵי וּבִזְמַנֵּי, מִתְפַּשְּׁטָאן, וְסַלְּקִין לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, וּלְאִתְעַדְּנָא בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ'. וְכִי כָּל בָּשָׂר יֵיתֵי, לָאו הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, אֶלָּא כָּל רוּחַ אוֹ כָּל נְשָׁמָה, מַהוּ כָּל בָּשָׂר. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, כְּגַוְונָא דִּיְקָרָא דְּכָבוֹד עִלָּאָה לְעֵילָּא. הַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, אִיהוּ רוּחַ לְרוּחַ, וְנִשְׁמְתָא לַנְשָׁמָה, עַד דְּמָטֵי לְחָד אֲתָר לְתַתָּא דְּאִקְרֵי גּוּף, וּבְהַאי עָיֵיל חַד רוּחַ דִּמְקוֹרָא דְּחַיִּים, דְּאִקְרֵי כֹּל, בְּדָא אִיהוּ כָּל טוּבָא, וְכָל מְזוֹנָא, וְכָל סִפּוּקָא, דְּהַהוּא גּוּף. וְרָזָא דָּא, (קהלתה) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא (ס"אמאי בכל היא) הַאי כָּל אִיהוּ רוּחַ לְהַהוּא גּוּף. but on Sabbaths and holy days they put off this form like a garment and ascend to those heavenly regions where they may behold the Lord in His Glory, and where they may fully enjoy the supernal delights. Concerning this it is written: “And it shall come to pass that from one new moon to another, and from one Sabbath to another, shall all flesh come to worship before me, saith the Lord” (Isa. 66, 23). Is it “flesh”, then, that will come? Ought it not to be written, “all spirits”, or “all souls”? But the fact is that the Holy One created man in this world after the pattern of the supernal Glory above. This supernal Glory expands itself into spirit after spirit, and soul after soul, until it reaches a region which it called “Body”1Malkuth. and into this “Body” the spirit from the Fountain of Life enters that is called “All”; for all the good and all the satisfaction and nourishment of the “Body” is in it. There is an allusion to this in the words: “Moreover, the advantage of the earth is in all” (Eccl. 5, 9)-which “all” refers to the spirit of that “Body”.
כְּגַוְונָא דָּא בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ גּוּף, וְרוּחַ דְּשַׁלְטָא בֵּיהּ, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רוּחַ עִלָּאָה, (ס"א דשלטא על גופא דאקרי כל) דְּאִקְרֵי כֹּל, דְּשָלַט עַל גּוּפָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא דְּאִקְרֵי כָּל בָּשָׂר, וְעַל דָּא כְּתִיב, יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ'. עַל הַהוּא עִדּוּנָא כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. Similarly, man in this world consists of a body, and the spirit which dominates it is in the likeness of that supernal Spirit which is called “All” and which rules over the “Body” above, and this is designated “all flesh”; therefore does it say: “all flesh shall come”, and concerning that joy it is written, “No eye hath seen”, etc.’
חֲדּוּ חַבְרַיָּיא בְּאָרְחָא. כַּד מָטוּ לְגוֹ טוּרָא חַד אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְהַהוּא טַיְּיעָא, מָה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ חָנָן. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְחֹנִנְךָ, וְיִּשְׁמַע לְקוֹלֶךָ בְּשַׁעֲתָא דְּתִצְטְּרִיךְ לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי הָא נָטֵי שִׁמְשָׁא, וְהָכִי בָּתַר טוּרָא דָּא, אִית כְּפַר חַד עַל שְׁמָךְ, דְּאִקְרֵי כְּפַר חָנָן, נָבִית תַּמָּן בְּגִין יְקָרָא דִּשְׁמָךְ. כַּד מָטוּ לְהָתָם, עָאלוּ לְבֵית אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, וְסִדְרוּ קָמַיְיהוּ פָּתוֹרָא, בְּכַמָּה זִינִין לְמֵיכַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי פָּתוֹרָא דָּא, כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִית לָן לְסַלְּקָא הַאי פָּתוֹרָא, וּלְאַעְטְּרָא לֵיהּ בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. The Companions went on the way rejoicing, and when they had come to a certain mountain R. Hiya turned to the traveller and asked: ‘What, then, is thy name?’ He replied: ‘Hanan’ (Merciful). Said R. Hiya: ‘May the Holy One be merciful to thee indeed, and hearken to thy voice when thou art in distress.’ Said R. Jose: ‘The sun is setting; behind this mountain there lies the village of Kephar Hanan. Let us thither and spend the night there to honour thy name.’ On their arrival they entered an inn where a table was prepared for them with many viands. Said R. Hiya: ‘Verily, this table has such a likeness to that of the world above, that it is meet for us to dignify and crown it with the words of the Torah.’
Chapter 52
Chapter 52 somebodyTerumah 52 (Chapter 52) (Terumah) (Zohar)
Terumah 52 (Chapter 52) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רִבִּי יוֹסִי וְאָמַר, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. אִי בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל מְבָרְכֵינָן, לְבַר מֵאַרְעָא מְנָלָן. דְּהָא בְּגַוְונָא דָּא לָא אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, פָּלִיג אַרְעָא, יִשׁוּבָא אִיהוּ לִסְטַר חַד, וְחַרְבָּא אִיהוּ לִסְטַר אָחֳרָא. פָּלִיג יִשׁוּבָא, וְאַסְחַר עָלְמָא סַחֲרָנֵיהּ דִּנְקוּדָה חֲדָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, אַרְעָא קַדִּישָׁא אֶמְצָעִיתָא דְּעָלְמָא. וּבְאֶמְצָעִיתָא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִיהוּ יְרוּשָׁלַ ם. אֶמְצָעִיתָא דִּיְרוּשָׁלַ ם אִיהוּ בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְכָל טִיבוּ וְכָל מְזוֹנָא דְּכָל יִשׁוּבָא, תַּמָּן נָחִית מִלְּעֵילָּא. וְלֵית לְּךָ אֲתָר בְּכָל יִשׁוּבָא דְּלָא אִתְּזַן מִתַּמָּן. R. Jose began: ‘It is written, “When thou hast eaten and art full, then thou shalt bless the Lord thy God for the good land which he hath given thee” (Deut. 8, 10). It is evident from this verse that grace after meals is a duty in the Land of Israel; but whence do we know that it is a duty in other lands also? Now, when the Holy One created the world, He divided it into two parts: one part that should be habitable and the other a desert, the former on one side and the latter at the other. Then He redivided the habitable part in such a manner that it formed a circle, the centre of which is the Holy Land. The centre of the Holy Land is Jerusalem, and, again, the centre of Jerusalem is the Holy of Holies, to which all the abundance of nourishment and all good things for the whole inhabited world flow in from above, and there is no place in this inhabited world that is not nourished and sustained from that source.
פָּלִיג חַרְבָּא. וְלָא אִשְׁתְּכַח חַרְבָּא תַּקִּיפָא בְּכָל עָלְמָא, בַּר הַהוּא מִדְבָּר, דְּתַבְרוּ (קפ"ד) חֵילֵיהּ וְתֻקְפֵּיהּ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (דברים ח׳:ט״ו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בְּהַהוּא מַדְבְּרָא, שַׁלְטָא סִטְרָא אָחֳרָא, וּבָעַל כָּרְחֵיהּ אַזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ, וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ, אַרְבְּעִין שְׁנִין. וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְחוּ זַכָּאִין בְּאִינּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין, הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא מֵעָלְמָא, וּמִדְקָא אַרְגִּיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל אִינּוּן זִמְנִין, אִתְתָּקַּף הַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא, וְנָפְלוּ כֻּלְּהוּ תַּמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ. The desert land He also divided, and there is no desert in the world so terrible and sinister as that where for forty long years Israel wandered, before its power was destroyed, of which it is written: “Who led thee through that great and terrible wilderness” (Deut. 13, 15). There the “other side” reigned, and the children of Israel in despite of it traversed the desert forty years long, to break its power. Had they throughout that long period been worthy in heart and served the Holy One with faithfulness, the “other side” would have been wiped off the face of the earth; but they, time after time, provoked the Holy One to anger, and in like measure did the “other side” prevail, so that they became subject to its power.
וְאִי תֵּימָא, וְהָא מֹשֶׁה דְּסָלִיק עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הֵיךְ מִית תַּמָּן. לָאו הָכִי, דְּהָא מֹשֶׁה מְהֵימָנָא לָא הֲוָה בִּרְשׁוּתֵיהּ, אֶלָּא בְּהַר הָעֲבָרִים. מַאי הָעֲבָרִים. פְּלוּגְתָּא. דְּאִתְפְּלָגוּ עָלֵיהּ שַׁלִיטִין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, וְלָא אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְמָנָא וְשַׁלִיטָא אָחֳרָא, וְאִשְׁתְּאָר הָכִי, עַד דְּאָתָא מֹשֶׁה עַבְדָּא מְהֵימָנָא, וְשָׁלִיט עָלֵיהּ, וְאִתְקְבָר תַּמָּן, וְלָא אִתְעַסָּק בֵּיהּ בִּקְבוּרָתֵיהּ, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִּיב, (דברים לה) וַיִקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּי. It might be remarked, “How came it, then, that Moses, who was the most worthy and faithful of all men, died there?” The answer would be: “Not so; the faithful Moses was not in the power of the “other side”, for he died in Abarim (lit. quarrels. Deut. 32, 49). It was so called because the celestial principalities competed in wrath for it, but it was not given over to any of them, but was left as it was till Moses came and took possession of it, and there he was buried, and the Holy One alone attended to his burial and no one else, since it is written: “And (he) buried him in a valley” (Ibid. 34, 6), without mention of a subject.
וַיִקְבֹּר אוֹתוֹ, מַאן. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ בְּאֹרַח סָתִים, (שמות כ״ד:ט״ז) וְאֶל (וירא ק"ג ע"ב) מֹשֶׁה אָמַר, וְלָא כְּתִיב מַאן אִיהוּ. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וְלָא כְּתִיב מַאן אִיהוּ. אוּף הָכָא וַיִקְבּוֹר אוֹתוֹ, וְלָא כְּתִיב מַאן אִיהוּ, אֶלָּא וַדַּאי הַאי אֲתָר יְדִיעָא אִיהוּ לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא טוּרָא לָא שַׁלִּיט עָלֵיהּ, בַּר מֹשֶׁה בִּלְחוֹדוֹי, וְאִיהוּ אִתְקְבַר תַּמָּן. וּבְגִין לְמִנְדַּע לְכָל דָּרִין אַחֲרָנִין דְּעָלְמָא, דְּאִינּוּן מְתֵי מִדְבָּר יְקוּמוּן, הַהוּא רַעְיָא דִּלְהוֹן אַשְׁרֵי לֵיהּ בְּגַּוַּויְיהוּ, לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּאִתְעָרוּתָא דְּקִיּוּמָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Therefore Moses ruled alone over that place, and there was he buried, and in order to let all future generations know that those who died in the wilderness will rise again, He let their faithful shepherd abide among them, so that at the awakening of the resurrection in the world to come they may find themselves all together.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי דְּהַהוּא מַדְבְּרָא אִיהוּ תֻּקְפָּא דְּסִטְרָא אָחֳרָא, הֵיךְ פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל הַהוּא שָׂעִיר, לְשַׁדְּרָא לֵיהּ לְטוּרָא אָחֳרָא, דְּאִקְרֵי עֲזָאזֵל, הֲוָה לוֹן לְשַׁדְּרָא לֵיהּ לְהַהוּא טוּרָא דְּאַזְלֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא בֵּיהּ. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּהָא אָזְלוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין, הָא אִתְּבַּר תֻּקְפֵּיהּ. וְתֻקְפֵּיהּ אִתְתָּקַּף בַּאֲתָר דְּלָא עָבַר בֵּיהּ גְּבָר תַּמָּן לְעָלְמִין, וּבְהַהוּא טוּרָא, הָא הֲוָה דִּיּוּרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל תַּמָּן אַרְבְּעִין שְׁנִין. It may be asked, If that wilderness consisted of what was left over from the power of the “other side”, why did the Holy One command that the goat of the Day of Atonement should be sent to a mountain called Azazel (Lev. 16, 8, 10, 26), and not to a mountain in that wilderness in which Israel had sojourned? The answer is that the sojourn of the Israelites in that wilderness for forty years had broken its power, while, again, its power increased in a region where human feet had not ever trodden.
אֲבָל בְּהַאי שָׂעִיר, הַהוּא אֲתָר אִיהוּ טִנָרָא תַּקִּיפָא עִלָּאָה, וּתְחוֹת עָמְקָא דְּהַהוּא טִנָרָא, דְּבַר נָשׁ לָא (ס"א לא יכיל למיעל תמן) עָיִיל תַּמָּן אִיהוּ שַׁלִּיט יַתִּיר לְמֵיכַל טַרְפֵיהּ, בְּגִין דְּיִתְעַבָּר מֵעַלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְלָא יִשְׁתְּכַּח בְּהוּ מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ בְּיִשּׁוּבָא. And the mountain to which the goat was sent is a great and mighty rock, and below it are depths unplumbable, where man has never trodden. There the “other side” has power enough to consume his prey undisturbed, so that he leaves Israel alone and there is no one to bring accusations against them.
שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, גּוֹ אֶמְצָעִיתָא דִּנְקוּדָה דְּכָל (עלמא) אַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּבֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא, בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְּזַן, וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נָפְקָא לְכֹלָּא, בְּכָל אֲתָר סִטְרָא דִּישׁוּבָא. וּבְגִין כַּךְ, אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְּאַרְעָא, אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ח׳:י׳) וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, דְּהָא בְּגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא. The domain of the mystery of the Faith is in that very central point of the Holy Land which is in the Holy of Holies, the place where the Shekinah dwelt, and even though She dwells there no longer, and the Holy of Holies exists no more, yet for Her sake the whole world is still supplied with food, and nourishment and satisfaction ever stream forth, emanating from thence to all the inhabited regions of the world. Therefore, although Israel lives at present outside the Holy Land, yet it is owing to the power and worth of that Land that the world is supplied with food and subsistence. It is concerning this that it is written: “Thou shalt bless the Lord thy God for the good land which he hath given thee” (Deut. 8, 10). Truly “the good land”, since for its sake there is a sufficiency of nourishment for the whole world.
מַאן דְּאִתְעֲדָּן עַל פָּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנַּג בְּאִינּוּן מֵיכְלִין, אִית לֵיהּ לְאַדְכְּרָא וּלְדָאֲגָא עַל קְדוּשָּׁה דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְעַל הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא דְּקָא אִתְחֲרִיב. וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְּאִיהוּ קָא מִתְעֲצַב עַל פָּתוֹרֵיהּ, בְּהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָּא דְּתַמָּן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִלּוּ בְּנָה בֵּיתֵיהּ, וּבָנָה כָּל אִינּוּן חַרְבֵּי דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. When a man sits at his table and partakes of its plenty with joyous thanksgiving, he should at the same time let his mind dwell with sadness upon the holiness of that Land and of the Temple of the King which has been destroyed, and because of his sadness there, at the table, in the midst of his feasting, God regards him as a restorer of the House of the Holy One, and all the ruins of the Holy Temple. Happy is his lot!
Chapter 54
Chapter 54 somebodyTerumah 54 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar)
Terumah 54 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar) somebodyרעיא מהימנא תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְכוּ, דְּהָא קָא מָטוּ שַׁעֲתָא, לְתַקְּנָא בֵּיהּ מָאנֵי מַלְכָּא, (ס"א לאזהרא ולאתתקנא) לְאַנְהָרָא לְאִתְתַּקְנָא קָמֵיהּ, דְּאִינּוּן: מַשְׁכְּנָא, מְנַרְתָּא, פָּתוֹרָא, מַדְבְּחָא, כִּיוֹר, וְכַנוֹ, אֲרוֹן, וְכַפּוֹרֶת, וּכְרוּבִים, וְכֹלָּא בְּשֶׁקֶל. וּבְגִין דָּא מָנֵּי לְיִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ. תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻלְּכֶם, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְתַקֵּן בָּהּ כְּלֵי הַמֶּלֶךְ, (להזהיר ולהתתקן) לְהָאִיר לְהִתְתַּקֵּן לְפָנָיו, שֶׁהֵן: מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, שֻׁלְחָן, מִזְבֵּחַ, כִּיּוֹר וְכַנּוֹ, אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים. וְהַכֹּל בְּשֶׁקֶל. וּמִשּׁוּם כָּךְ צִוָּה אֶת יִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ.
קָם תָּנָא חֲדָא וְאָמַר, (ודאי) רַעְיָא מְהֵימָנָא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְלָךְ מָנֵּי לְמֶעְבַּד כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְהָכִי בְּכֹלָּא, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמִכֹּלָּא לָא אִתְקָשֵׁי לְךָ לְמֶעְבַּד, אֶלָּא תְּלַת מִלִּין דִּרְשִׁימִין בְּאַתְוָון דִּשְׁמֶךָ, מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. אֲמַאי אִתְקָשֵּׁי לָךְ. עָמַד תַּנָּא אֶחָד וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְאוֹתְךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת כֻּלָּם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָת. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְכָךְ בְּהַכֹּל, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמֵהַכֹּל לֹא הִתְקַשָּׁה לְךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רְשׁוּמִים בְּאוֹתִיּוֹת שִׁמְךְ: מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. לָמָּה הִתְקַשּׁוּ לְךְ?
אֲמַר לֵיהּ, סָבָא סָבָא, אַתוּן מְפִיקִין קוּשְׁיָא דָּא דְּאִתְקָשֵׁי לִי, מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי מָאנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהִי שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי מָאנָא לְשַׁמְּשָׁא לְבַעְלָהּ, אִיהִי מְנַרְתָּא דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהילים קי״ט:קס״ד) שֶׁבַע בַּיוֹם הִלַּלְתִּיךָ, דְּאִינּוּן: הַגְּדוּלָה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרְת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד, וּמַלְכוּת. שֶׁבַע כְּלִילָא. אָמַר לוֹ, זָקֵן זָקֵן, אַתֶּם מוֹצִיאִים קֻשְׁיָה זוֹ שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִי מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי שֶׁהַכְּלִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא שְׁכִינָה, שֶׁהִיא כְּלִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת בַּעְלָהּ, הִיא הַמְּנוֹרָה שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיט) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ, שֶׁהֵם: הַגְּדֻלָּה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד וּמַלְכוּת. בְּשֶׁבַע כְּלוּלָה.
מִשֶּׁבַע דַּרְגִּין אִלֵּין, שְׁלֹשֶׁת קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הָאֶחָד, גּוּפָא וּתְרֵין דְּרוֹעֵי דְּמַלְכָּא. אִיהוּ נֵר מִצְוָה, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הַשֵּׁנִי, אִינּוּן תְּרֵין שׁוֹקִין, וּבְרִית. וְאִיהוּ נֵר מַעֲרָבִית, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. מְנַרְתָּא דְּמַלְכָּא אִתְקְרִיאַת, וְאִיהִי נֵר לְאַנְהָרָא בֵּיהּ נֵר מִצְוָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (תהילים י״ט:ט׳) מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. מִשֶּׁבַע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ - שְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, גּוּף וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת הַמֶּלֶךְ, הוּא נֵר מִצְוָה לְהָאִיר בָּהֶם. וּשְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי, הֵם שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם וּבְרִית, וְהוּא נֵר מַעֲרָבִי לְהָאִיר בָּהֶם. מְנוֹרַת הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאת, וְהִיא נֵר לְהָאִיר בּוֹ נֵר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.
וּמַאן רִישָׁא דִּמְנַרְתָּא, בִּינָה ה' עִלָּאָה, דְּאִית לָהּ תְּלַת קָנִין, בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', תְּלַת וָוִי"ן, דְּאִינּוּן תְּלַת אֲבָהָן. ה' תַּנִּינָא, ג' קָנִים תִּנְיָינִין בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', (ס"א תלת ווין) דְּאִינּוּן נְצַח הוֹד יְסוֹד. ו' מְנַרְתָּא דְּאֶמְצָעִיתָא בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרֵי בִּינָה. אִיהוּ כָּלִיל ו' קָנִין לְתַתָּא, בְּחוּשְׁבָן ו', בְּו' קָנִין דִּילֵיהּ. וּמִי רֹאשׁ הַמְּנוֹרָה? בִּינָה, ה' הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', שָׁלֹשׁ וָוִי"ם, שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. ה' הַשְּׁנִיָּה, שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', (שלש ווים) שֶׁהֵם נֵצַח הוֹד יְסוֹד. ו' הַמְּנוֹרָה שֶׁל הָאֶמְצַע בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת בִּינָה. הוּא כּוֹלֵל ו' קָנִים לְמַטָּה בְּחֶשְׁבּוֹן ו', בְּשֵׁשֶׁת הַקָּנִים שֶׁלּוֹ.
י' (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, תָּגָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כְּצוּרַת ז' מִסִּטְרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָאו אִיהִי מָאנָא לְגַבֵּיהּ, וְלָאו מְשַׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ. אֲבָל בְּעָלְמָא דֵּין, אִיהִי כְּגַוְונָא דָּא, הוה"י אִיהוּ מָאנָא תְּחוֹתֵיהּ, שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ, בְּכָל סְפִירָה דִּילֵיהּ, בְּכָל אֵבֶר דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה דִּילֵיהּ. י' אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב). כֶּתֶר שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה כְּצוּרַת ז' מִצַּד שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינָהּ כְּלִי אֵלָיו, וְלֹא מְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ זֶה הוה"י, הוּא כְּלִי תַּחְתָּיו. הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּכָל סְפִירָה שֶׁלּוֹ, בְּכָל אֵיבָר שֶׁלּוֹ, בְּכָל מִדָּה שֶׁלּוֹ.
וּבְגִין דָּא, י' דָּא, לְזִמְנִין אִיהִי תְּחוֹתוֹהִי, לְזִמְנִין עַל רֵישֵׁיהּ, לְזִמְנִין בְּאֶמְצָעִיתָא. עַל רֵישֵׁיהּ יְהוָֹ"ה (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. וְדָא (ויקרא כ״ד:ב׳) לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד, דְּאִיהוּ י' עַל הו"ה מִסִּטְרָא דִּמְנַרְתָּא. בְּאֶמְצָעִיתָא, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל׳:י״ג) זֶה יִתְּנוּ, כְּגַוְונָא דָּא הוי"ה. בְּסוֹפָא, בְּמַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דָּא הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ, מִסִּטְרָא דְּה' עִלָּאָה, וְה' אַמּוֹת רֹחַב, מִסִּטְרָא דְּה' תַּתָּאָה. וְאַמָּה: ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה: י'. וְכֹלָּא אִתְרְמִיז בְּאָת ו'. וּמִשּׁוּם זֶה י' זוֹ לִפְעָמִים הִיא תַּחְתָּיו, לִפְעָמִים עַל רֹאשׁוֹ, לִפְעָמִים בָּאֶמְצַע. עַל רֹאשׁוֹ יְהֹוָ"ה, (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְזֶה (ויקרא כד) לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, שֶׁהוּא י' עַל הו"ה מִצַּד הַמְּנוֹרָה. בָּאֶמְצַע מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ, כְּמוֹ זֶה הוי"ה. בַּסּוֹף, בַּמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ זֶה הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ מִצַּד הַה' הָעֶלְיוֹנָה, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב מִצַּד הַה' הַתַּחְתּוֹנָה, וְאַמָּה ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה י'. וְהַכֹּל נִרְמָז בָּאוֹת ו'.
וְדָא אִיהוּ רָזָא, (ישעיהו מ״ה:ה׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים דְּאִתְרְמִיז בְּהַאי שְׁמָא, יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י וְכָל שֵׁם דְּשַׁלִּיט ה' עַל י' נוּקְבָּא אִיהוּ, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִסְטְרָא דְּאָת י' אִיהִי בְּרִישָׁא, בָּתַר דְּבִתְרֵין הֵהִי"ן אִיהִי בְּסוֹפָא, כְּגַוְונָא דָּא הֵ"י הֵ"י, אִתְּדָּן לְרוֹב, וְנוּקְבָּא אִיהִי. אֶלָּא י' עַל ה' (נ"א ו') תָּגָא, תְּחוֹת ה', שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תְּחוֹת ו'. וְזְהִוּ סוֹד (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים, שֶׁנִּרְמָז בַּשֵּׁם הַזֶּה יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י, וְכָל שֵׁם שֶׁשּׁוֹלֵט ה' עַל י' הוּא נְקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל. וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּצִּדָּהּ שֶׁל הָאוֹת י' הִיא בָּרֹאשׁ, אַחַר שֶׁבִּשְׁנֵי הֵהִי"ן הִיא בַּסּוֹף, כְּמוֹ זֶה הֵ"י הֵ"י נִדּוֹן לָרֹב, וְהִיא נְקֵבָה. אֶלָּא י' עַל ה' (ו') הוּא כֶּתֶר, תַּחַת ה' - שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תַּחַת ו'.
וּבְגִין דְּלָא עֲבִידְנָא קִצוּץ וּפִרוּד בְּיִחוּדָא דִּלְעֵילָּא, דְּכֹלָּא יִחוּדָא חַד, נִתְקָשֶׁה לִי לְמֶעְבַּד. (או תגא, או אמצעי, או שמושא) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע כָּל מַחֲשַׁבְתִּין, אָמַר, בָּתַר דְּדָא לְטוֹב אִתְכַּוָּון, דְּלָא לְמֶעְבַּד קִצוּץ וּפִרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְנ"וֹרָה, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמָּה כְּגַוְונָא דִּשְׁכִינְתָּא, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמּוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּלא פִּרוּדָא. שְׁאַר מָאנִין דִּבְהוֹן אִיהִי שְׁכִינְתָּא שִׁמּוּשׁ, (שמות ל״ז:א׳) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ קִצּוּץ וּפֵרוּד בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַכֹּל יִחוּד אֶחָד, הִתְקַשָּׁה לִי לַעֲשׂוֹת. (או כתר, או אמצעי, או שמוש) וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, אָמַר, אַחַר שֶׁזֶּה הִתְכַּוֵּן לְטוֹב, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קִבּוּץ וּפֵרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְּנ"וֹרָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמָהּ כְּמוֹ הַשְּׁכִינָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִי פֵרוּד. שְׁאָר הַכֵּלִים שֶׁבָּהֶם הִיא שְׁכִינָה שִׁמּוּשׁ, (שם לז) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל.
וּבְכָל אֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי עֲטָּרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כַּד נְטִּילַת מִן בִּינָה, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וַדַּאי לֵית יְדִיעָה לְבַּר נָשׁ. בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא בְּכָל מִדּוֹת דִּילֵיהּ, עַד דְּיֵעוּל בְּהַאי תַּרְעָא, דְּאִתְּמַר עָלָהּ (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ'. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, הִיא עֲטָרָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, כְּשֶׁנִּטֶּלֶת מִבִּינָה, שֶׁהִיא הָעוֹלָם הַבָּא, וַדַּאי אֵין הַכָּרָה לָאָדָם בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְלֹא בְּכָל מִדּוֹתָיו, עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַה'.
בְּאוֹת ל', דְּאִיהִי יי (ייי), אִיהִי כְּלִילָא מִכָּל סְפִירָה, וּמִכָּל אַתְוָון דִּשְׁמָהָן, מְפוֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. אִיהִי נְקוּדָה בְּכָל אָת וְאָת, שִׁמּוּשָׁא תְּחוֹת בַּעְלָהּ. וְאִיהִי עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דִּילָהּ דְּטַעֲמֵי. כְּגוֹן סֶגוֹל נְקוּדָה תְּחוֹת יַרְכֵי מַלְכָּא, (ישעיהו ס״ו:א׳) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְאִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא, עִמֵּיהּ, מַחֲצִית הַשֶׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְאִיהִי עֲטָּרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דְּסֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹת ל', שֶׁהִיא יי (ייי) הִיא כְּלוּלָה מִכָּל סְפִירָה וּמִכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת, מְפֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. הִיא נְקֻדָּה בְּכָל אוֹת וָאוֹת, שִׁמּוּשׁ תַּחַת בַּעְלָהּ. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, מֵהַצַּד שֶׁלָּהּ שֶׁל הַטְּעָמִים, כְּמוֹ סֶגּוֹל נְקוּדָה תַּחַת בִּרְכֵּי הַמֶּלֶךְ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. וְהִיא בָּאֶמְצַע עִמּוֹ, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ מִצַּד הַסֶּגוֹלְתָּא.
זַרְקָא מַקַּף, שׁוֹפָר הוֹלֵךְ, סֶגוֹלְתָּא, בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהִי כֶּתֶר עַל רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ. אִיהִי יְדִיעַת הַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, בַּמוּפְלָא מִמָּךְ אַל תִּדְּרוֹשׁ וּבִמְכוּסֶה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר. דְּבָהּ אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּאִיהוּ רִאשׁוֹן לְעֵילָּא בְּתָגָא, דְּהַיְינוּ סֶגוּלְתָּא וְאִיהוּ אַחֲרוֹן, בְּסֶגוֹל. וּמִבַּלְעֲדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְכֹלָּא בָּהּ אִשְׁתְּמוֹדָע. (לתתא) זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹתוֹ זְמַן הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ ה' אֱלֹהֵינוּ. הִיא יְדוּעָה בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, בַּמֻּפְלָא מִמְּךְ אַל תִּדְר!שׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תַּחְקֹר. שֶׁבָּהּ הוּא נוֹדָע שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְמַעְלָה בְּכֶתֶר, שֶׁהַיְנוּ סֶגוֹלְתָּא, וְהוּא אַחֲרוֹן, בְּסֶגּוֹל. וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְהַכֹּל בָּהּ נוֹדָע (למטה).
מַאן דְּאִתְדַּבָּק בָּהּ לְתַתָּא, אִיהִי מְסַלְּקָא לֵיהּ לְעֵילָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּלְּקָא עָלָהּ לְאַדְבְּקָא לְעֵילָּא מִינָּהּ, אִיהִי מַשְׁפִּילָתּוֹ לְתַתָּא מִינָּהּ, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּהּ. וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִשְׁתְּמוֹדָע בָּהּ, אוֹלִיף לָהּ לִבְנוֹי, וּמָנֵי דְּלָא יְבַקְּשׁוּן לְסַלְּקָא לְדַרְגָּא לְעֵילָּא מִינָּהּ, דְּאִיהִי כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא וְאֶמְצָעִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. מִי שֶׁנִּדְבָּק בָּהּ לְמַטָּה, הִיא מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לְהַשִּׂיג לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, הִיא מַשְׁפִּילָה אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב נוֹדָע בָּהּ, לִמֵּד אוֹתָהּ לְבָנָיו, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יְבַקְשׁוּ לַעֲלוֹת לְדַרְגָּה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, שֶׁהִיא הַכֹּל - מַעְלָה וּמַטָּה וְאֶמְצַע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט) וְזאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם.
נָבִיא דְּהֲוָה אִשְׁתְּמוֹדַע בָּהּ, צָוַוח וְאָמַר לְמָארֵי תּוֹרָה חֲכָמִים בְּאוֹרַיְיתָא, וַעֲתִירִין בָּהּ, וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַוח לְגַבַּיְיהוּ וְאָמַר, (ירמיהו ט׳:כ״ג) כֹּה אָמַר יְיָ' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי. דָּוִד דְּהֲוָה יָדַע בָּהּ אָמַר, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה חָזָא גָּלוּתָא אָרִיךְ, וְסָמָאֵל (נ"א אתא) וְנָחָשׁ וְכָל מְמָנָן דְּשִׁבְעִין אוּמִין בְּרִבּוֹ רִבְּוָון, דְּנַחְתֵּי עַל יִשְׂרָאֵל, וְחָזָא הַאי קְרָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ', אָמַר נָבִיא (איכה ג׳:כ״א) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלֵיהּ אִתְּמַר (תהילים צ״ב:ז׳) וּכְסִיל לָא יָבִין אֶת זֹאת. (דברים ל״ג:ז׳) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ' קוֹל יְהוּדָה, בְּגִין דְּנָטִיר מַאי דְּמָנֵי לֵיהּ אֲבוֹי זָכָה לְמַלְכוּ. וְדָוִד בְּגִינָהּ אִסְתַּלָּק לְמַלְכוּ, דְּטָרַח כָּל יוֹמוֹי עָלָהּ. נָבִיא שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ, צָוַח וְאָמַר לְבַעֲלֵי תוֹרָה חֲכָמִים בַּתּוֹרָה וַעֲשִׁירִים בָּהּ וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַח אֲלֵיהֶם וְאָמַר, (ירמיה ט) כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי. דָּוִד שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ אָמַר, (תהלים כו) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה רָאָה אֶת אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וְסָמָאֵ"ל (בא) וְהַנָּחָשׁ, וְכָל הַמְמֻנִּים שֶׁל שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת בְּרִבּוֹא רְבָבוֹת שֶׁיּוֹרְדִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ויקרא כו) וְאַף גַּם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אָמַר הַנָּבִיא, (איכה ג) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלָיו נֶאֱמַר (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זאת. (דברים לג) וְזאת לִיהוּדָה וַיּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַר מַה שֶּׁצִּוָּהוּ אָבִיו, זָכָה לַמַּלְכוּת. וְדָוִד בִּשְׁבִילָהּ עָלָה לַמַּלְכוּת, שֶׁטָּרַח עָלֶיהָ כָּל יָמָיו.
אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, עָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ אַזְהַרְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁעַת מִיתָּתְךָ. בָּהּ בֵּרַכְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:א׳) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלָהּ מַאי כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת, אֶלָּא בְּמִי שְׁמֵמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עוֹנִי, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (שם ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ הִזְהַרְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מִיתָתְךְ, בָּהּ בֵּרַכְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלֶיהָ, מַה זֶּה כִּי יָמוּת? אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת.
דְּאִיהוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיּוֹרֵד. מִסִּטְרָא דְּעָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, דְּאִסְתַּלָּק עָלֵיהּ. דְּכָל עֲתִירִין, כָּל טִיבוּ דְּעַבְדִין, כֻּלְּהוֹן (ס"א רובא דלהון) לְזַכָּאָה לְהוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְתַמָּן אִיהִי תָּגָא עַל רֵישַׁיְיהוּ. בֵּינוֹנִי, דְּפָלַח לְמִזְכֵּי בִּתְרֵין עָלְמִין, אִיהוּ מַחֲצִּית הַשֶׁקֶל עִמֵּיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּגוֹן מַצָּה דְּאִתְפְּלִיג, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַפָּה לַאֲפִיקוֹמָן בָּתַר סְעוּדָה. וְחֶצְיָה לְמִצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִסִּטְרָא דָּא נְאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה׳:ו׳) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִּנָתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. מִצַּד שֶׁל עָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, שֶׁמִּתְעַלֶּה עָלָיו. שֶׁכָּל הָעֲשִׁירִים, כָּל טוֹב שֶׁהֵם עוֹשִׂים, כֻּלָּם (רבם) לְזַכּוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְשָׁם הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשָׁם. הַבֵּינוֹנִי שֶׁעוֹבֵד כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הוּא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ הַמַּצָּב שֶׁנֶּחֱלֶקֶת, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַּפָּה לָאֲפִיקוֹמָן אַחַר הַסְּעוּדָה, וְחֶצְיָהּ לַמִּצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִצַּד זֶה נֶאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ.
אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ עָנִי, דְּמֵמִית גַּרְמֵיהּ בְּגִינָהּ, כְּגַוְונָא דִּילָךְ רַעְיָא מְהֵימָנָא, אִיהוּ קָרְבָּן יוֹרֵד תְּחוֹתָךְ, וַאֲמַאי. בְּגִין דְּמַאן דְּאַשְׁפִּיל גַּרְמֵיהּ בְּגִין שְׁכִינְתֵּיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ נָחִית עָלֵיהּ, וְהַאי הוּא דְּאָמַר דָּוִד, (תהילים קל״ח:ו׳) כִּי רָם יְיָ' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ' וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. דְּאַף עַל גַּב דַּאֲנָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בְּגִין הַהוּא דְּאִתְעָבִיד דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בְּגִין שְׁכִינָתִי, לְסַלְּקָא לָהּ מִשִּׁפְלּוּת דִּילָהּ עֲטָּרָא לְרֵישֵׁיהּ, אָנָא נָחִית לְדַיְּירָא עִמֵּיהּ. וּבָתַר דְּבַעְלָהּ דִּשְׁכִינְתָּא נָחִית עַל בַּר נָשׁ, אִיהִי נְחִיתַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ, וְיָהִיבַת אַתְרָא דְּרִישָׁא לְבַעְלָהּ, וּנְחִיתַת לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא. וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. אֲבָל מִי שֶׁהוּא עָנִי, שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, הִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד תַּחְתֶּיךְ, וְלָמָּה? כִּי מִי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל שְׁכִינָתוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד עָלָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, (תהלים קלח) כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהנג) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ', וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֲנִי מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בַּעֲבוּר שְׁכִינָתִי לְהַעֲלוֹתָהּ מִשִּׁפְלוּתָהּ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, אֲנִי אֵרֵד לָדוּר עִמּוֹ. וְאַחַר שֶׁבַּעַל הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הָאָדָם, הִיא יוֹרֶדֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְנוֹתֶנֶת הַמָּקוֹם שֶׁל הָרֹאשׁ לְבַעְלָהּ וְיוֹרֶדֶת לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ. וְסוֹד הַדָּבָר - (ישעיה סו)
דְּמִיּוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מֵהַהִיא שַׁעֲתָא (צ"א ע"א) אִתְקְרֵי בֵּן. אָמַר חַד תָּנָא, וְכִי מֵהַהוּא יוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, יִתְקְרֵי בְּרֵיהּ מְנָא לָן. מֵהַאי קְרָא דְּאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהילים ב׳:ז׳) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה שֶׁכְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרָא בֵּן. אָמַר תַּנָּא אֶחָד, וְכִי מֵאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה כְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ יִקָּרֵא בֵּן? מִנַּיִן לָנוּ? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר דָּוד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהלים ב) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ.
אֲמַר לֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, רַעְיָא מְהֵימָנָא, מַאי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. אֶלָּא בְּגִינָךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים לה) וְלָא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַנְתְּ קַיְּימָת בִּשְׁכִינְתָּא וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, דְּהַיְינוּ גּוּפָא. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, דְּהַיְינוּ נִשְׁמְתָא. דַּחֲמֵשׁ שְׁמָהָן אִית לָהּ: נְשָׁמָה. רוּחַ. נֶפֶשׁ. חַיָּה. יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנָא דִּילָךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לָא יָזוּז מִינָךְ בְּכָל אִלֵּין. אָמַר לוֹ הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מַה זֶּה הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ? אֶלָּא בִּשְׁבִילְךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לד) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַתָּה קִיַּמְתָּ בַּשְּׁכִינָה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ - שֶׁהַיְנוּ הַגּוּף, וּבְכָל נַפְשְׁךְ - שֶׁהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה, שֶׁחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָהּ: נְשָׁמָה, רוּחַ, נֶפֶשׁ, חַיָּה, יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךְ - בְּכָל מָמוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ לֹא יָזוּז מִמְּךְ בְּכָל אֵלּוּ.
אַנְתְּ חַשָׁבְתְּ, דְּאֲפִילּוּ הֲווֹ כָּל עָלְמִין תְּחוֹת רְשׁוּתָךְ, הֲוֵית יָהִיב לְאַקָּמָא לִשְׁכִינְתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאַמְלָכָא לֵיהּ בִּשְׁכִינְתֵּיה עַל כָּל מְמָנָן דְּאוּמִין דְּעָלְמָא, וּלְבָתַר לְסַלְּקָא לֵיהּ וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בְּדִיּוּקְנָא דִּילָךְ כְּלִילָא מִכָּל מִדּוֹת טָבִין, בְּכָל עָלְמִין, וּבְמַשִּׁרְיָּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. אַתָּה חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת תַּחַת רְשׁוּתְךְ, הָיִיתָ נוֹתֵן לְהָקִים שְׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהַמְלִיכוֹ עִם שְׁכִינָתוֹ עַל כָּל הַמְמֻנִּים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ לְהַעֲלוֹתוֹ וּשְׁכִינָתוֹ - בִּדְיוֹקַנְךְ כְּלוּלָה מִכָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּרֵיהּ, עַל כָּל דְּחָשַׁבְת לְמָרָךְ, יְקֻיָּים עַל יָדָךְ, וְלָא תָּזוּז מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, אֶלָּא תְּהֵא בְּדִיּוּקְנֵיהּ בְּכֹלָּא. וְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא גָּנִיז מִבְּנִי נָשָׁא. וְאַנְתְּ מֵעָלְמָא דָּא, שְׁלִיחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין קֳדָמָךְ, וַאֲנָא מְצוּוֶה מִנֵּיהּ, דְּלָא לְמֵזַז מִינָךְ בְּכָל עֵת וְשַׁעֲתָא דְּאַנְתְּ בָּעֵי. אַנָא וְכָל תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין דִּמְתִיבְתָּאן. קוּם אַשְׁלִים פִּקּוּדִין דְּמָרָךְ. מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מֵאַחַר שֶׁאַתָּה בְנוֹ - עַל כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ לְרִבּוֹנְךְ, יְקֻיַּם עַל יָדְךְ וְלֹא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, אֶלָּא תִּהְיֶה בִּדְיוֹקְנוֹ בַּכֹּל, וְאַתָּה בַּגָּלוּת גָּנוּז מִבְּנֵי אָדָם, וְאַתָּה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר דְּבָרִים אֵלּוּ לְפָנֶיךְ, וַאֲנִי מְצֻוֶּה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לָזוּז מִמְּךְ בְּכָל עֵת וְשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲנִי וְכָל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים שֶׁל הַיְשִׁיבוֹת. קוּם הַשְׁלֵם מִצְווֹת רִבּוֹנְךְ.
Terumah 54:573-575 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar)
Terumah 54:573-575 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar) somebodyרעיא מהימנא תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְכוּ, דְּהָא קָא מָטוּ שַׁעֲתָא, לְתַקְּנָא בֵּיהּ מָאנֵי מַלְכָּא, (ס"א לאזהרא ולאתתקנא) לְאַנְהָרָא לְאִתְתַּקְנָא קָמֵיהּ, דְּאִינּוּן: מַשְׁכְּנָא, מְנַרְתָּא, פָּתוֹרָא, מַדְבְּחָא, כִּיוֹר, וְכַנוֹ, אֲרוֹן, וְכַפּוֹרֶת, וּכְרוּבִים, וְכֹלָּא בְּשֶׁקֶל. וּבְגִין דָּא מָנֵּי לְיִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ. תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻלְּכֶם, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְתַקֵּן בָּהּ כְּלֵי הַמֶּלֶךְ, (להזהיר ולהתתקן) לְהָאִיר לְהִתְתַּקֵּן לְפָנָיו, שֶׁהֵן: מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, שֻׁלְחָן, מִזְבֵּחַ, כִּיּוֹר וְכַנּוֹ, אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים. וְהַכֹּל בְּשֶׁקֶל. וּמִשּׁוּם כָּךְ צִוָּה אֶת יִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ.
קָם תָּנָא חֲדָא וְאָמַר, (ודאי) רַעְיָא מְהֵימָנָא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְלָךְ מָנֵּי לְמֶעְבַּד כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְהָכִי בְּכֹלָּא, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמִכֹּלָּא לָא אִתְקָשֵׁי לְךָ לְמֶעְבַּד, אֶלָּא תְּלַת מִלִּין דִּרְשִׁימִין בְּאַתְוָון דִּשְׁמֶךָ, מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. אֲמַאי אִתְקָשֵּׁי לָךְ. עָמַד תַּנָּא אֶחָד וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְאוֹתְךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת כֻּלָּם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָת. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְכָךְ בְּהַכֹּל, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמֵהַכֹּל לֹא הִתְקַשָּׁה לְךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רְשׁוּמִים בְּאוֹתִיּוֹת שִׁמְךְ: מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. לָמָּה הִתְקַשּׁוּ לְךְ?
אֲמַר לֵיהּ, סָבָא סָבָא, אַתוּן מְפִיקִין קוּשְׁיָא דָּא דְּאִתְקָשֵׁי לִי, מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי מָאנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהִי שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי מָאנָא לְשַׁמְּשָׁא לְבַעְלָהּ, אִיהִי מְנַרְתָּא דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהילים קי״ט:קס״ד) שֶׁבַע בַּיוֹם הִלַּלְתִּיךָ, דְּאִינּוּן: הַגְּדוּלָה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרְת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד, וּמַלְכוּת. שֶׁבַע כְּלִילָא. אָמַר לוֹ, זָקֵן זָקֵן, אַתֶּם מוֹצִיאִים קֻשְׁיָה זוֹ שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִי מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי שֶׁהַכְּלִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא שְׁכִינָה, שֶׁהִיא כְּלִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת בַּעְלָהּ, הִיא הַמְּנוֹרָה שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיט) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ, שֶׁהֵם: הַגְּדֻלָּה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד וּמַלְכוּת. בְּשֶׁבַע כְּלוּלָה.
מִשֶּׁבַע דַּרְגִּין אִלֵּין, שְׁלֹשֶׁת קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הָאֶחָד, גּוּפָא וּתְרֵין דְּרוֹעֵי דְּמַלְכָּא. אִיהוּ נֵר מִצְוָה, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הַשֵּׁנִי, אִינּוּן תְּרֵין שׁוֹקִין, וּבְרִית. וְאִיהוּ נֵר מַעֲרָבִית, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. מְנַרְתָּא דְּמַלְכָּא אִתְקְרִיאַת, וְאִיהִי נֵר לְאַנְהָרָא בֵּיהּ נֵר מִצְוָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (תהילים י״ט:ט׳) מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. מִשֶּׁבַע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ - שְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, גּוּף וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת הַמֶּלֶךְ, הוּא נֵר מִצְוָה לְהָאִיר בָּהֶם. וּשְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי, הֵם שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם וּבְרִית, וְהוּא נֵר מַעֲרָבִי לְהָאִיר בָּהֶם. מְנוֹרַת הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאת, וְהִיא נֵר לְהָאִיר בּוֹ נֵר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.
וּמַאן רִישָׁא דִּמְנַרְתָּא, בִּינָה ה' עִלָּאָה, דְּאִית לָהּ תְּלַת קָנִין, בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', תְּלַת וָוִי"ן, דְּאִינּוּן תְּלַת אֲבָהָן. ה' תַּנִּינָא, ג' קָנִים תִּנְיָינִין בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', (ס"א תלת ווין) דְּאִינּוּן נְצַח הוֹד יְסוֹד. ו' מְנַרְתָּא דְּאֶמְצָעִיתָא בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרֵי בִּינָה. אִיהוּ כָּלִיל ו' קָנִין לְתַתָּא, בְּחוּשְׁבָן ו', בְּו' קָנִין דִּילֵיהּ. וּמִי רֹאשׁ הַמְּנוֹרָה? בִּינָה, ה' הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', שָׁלֹשׁ וָוִי"ם, שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. ה' הַשְּׁנִיָּה, שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', (שלש ווים) שֶׁהֵם נֵצַח הוֹד יְסוֹד. ו' הַמְּנוֹרָה שֶׁל הָאֶמְצַע בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת בִּינָה. הוּא כּוֹלֵל ו' קָנִים לְמַטָּה בְּחֶשְׁבּוֹן ו', בְּשֵׁשֶׁת הַקָּנִים שֶׁלּוֹ.
י' (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, תָּגָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כְּצוּרַת ז' מִסִּטְרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָאו אִיהִי מָאנָא לְגַבֵּיהּ, וְלָאו מְשַׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ. אֲבָל בְּעָלְמָא דֵּין, אִיהִי כְּגַוְונָא דָּא, הוה"י אִיהוּ מָאנָא תְּחוֹתֵיהּ, שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ, בְּכָל סְפִירָה דִּילֵיהּ, בְּכָל אֵבֶר דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה דִּילֵיהּ. י' אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב). כֶּתֶר שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה כְּצוּרַת ז' מִצַּד שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינָהּ כְּלִי אֵלָיו, וְלֹא מְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ זֶה הוה"י, הוּא כְּלִי תַּחְתָּיו. הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּכָל סְפִירָה שֶׁלּוֹ, בְּכָל אֵיבָר שֶׁלּוֹ, בְּכָל מִדָּה שֶׁלּוֹ.
וּבְגִין דָּא, י' דָּא, לְזִמְנִין אִיהִי תְּחוֹתוֹהִי, לְזִמְנִין עַל רֵישֵׁיהּ, לְזִמְנִין בְּאֶמְצָעִיתָא. עַל רֵישֵׁיהּ יְהוָֹ"ה (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. וְדָא (ויקרא כ״ד:ב׳) לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד, דְּאִיהוּ י' עַל הו"ה מִסִּטְרָא דִּמְנַרְתָּא. בְּאֶמְצָעִיתָא, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל׳:י״ג) זֶה יִתְּנוּ, כְּגַוְונָא דָּא הוי"ה. בְּסוֹפָא, בְּמַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דָּא הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ, מִסִּטְרָא דְּה' עִלָּאָה, וְה' אַמּוֹת רֹחַב, מִסִּטְרָא דְּה' תַּתָּאָה. וְאַמָּה: ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה: י'. וְכֹלָּא אִתְרְמִיז בְּאָת ו'. וּמִשּׁוּם זֶה י' זוֹ לִפְעָמִים הִיא תַּחְתָּיו, לִפְעָמִים עַל רֹאשׁוֹ, לִפְעָמִים בָּאֶמְצַע. עַל רֹאשׁוֹ יְהֹוָ"ה, (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְזֶה (ויקרא כד) לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, שֶׁהוּא י' עַל הו"ה מִצַּד הַמְּנוֹרָה. בָּאֶמְצַע מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ, כְּמוֹ זֶה הוי"ה. בַּסּוֹף, בַּמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ זֶה הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ מִצַּד הַה' הָעֶלְיוֹנָה, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב מִצַּד הַה' הַתַּחְתּוֹנָה, וְאַמָּה ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה י'. וְהַכֹּל נִרְמָז בָּאוֹת ו'.
וְדָא אִיהוּ רָזָא, (ישעיהו מ״ה:ה׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים דְּאִתְרְמִיז בְּהַאי שְׁמָא, יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י וְכָל שֵׁם דְּשַׁלִּיט ה' עַל י' נוּקְבָּא אִיהוּ, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִסְטְרָא דְּאָת י' אִיהִי בְּרִישָׁא, בָּתַר דְּבִתְרֵין הֵהִי"ן אִיהִי בְּסוֹפָא, כְּגַוְונָא דָּא הֵ"י הֵ"י, אִתְּדָּן לְרוֹב, וְנוּקְבָּא אִיהִי. אֶלָּא י' עַל ה' (נ"א ו') תָּגָא, תְּחוֹת ה', שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תְּחוֹת ו'. וְזְהִוּ סוֹד (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים, שֶׁנִּרְמָז בַּשֵּׁם הַזֶּה יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י, וְכָל שֵׁם שֶׁשּׁוֹלֵט ה' עַל י' הוּא נְקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל. וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּצִּדָּהּ שֶׁל הָאוֹת י' הִיא בָּרֹאשׁ, אַחַר שֶׁבִּשְׁנֵי הֵהִי"ן הִיא בַּסּוֹף, כְּמוֹ זֶה הֵ"י הֵ"י נִדּוֹן לָרֹב, וְהִיא נְקֵבָה. אֶלָּא י' עַל ה' (ו') הוּא כֶּתֶר, תַּחַת ה' - שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תַּחַת ו'.
וּבְגִין דְּלָא עֲבִידְנָא קִצוּץ וּפִרוּד בְּיִחוּדָא דִּלְעֵילָּא, דְּכֹלָּא יִחוּדָא חַד, נִתְקָשֶׁה לִי לְמֶעְבַּד. (או תגא, או אמצעי, או שמושא) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע כָּל מַחֲשַׁבְתִּין, אָמַר, בָּתַר דְּדָא לְטוֹב אִתְכַּוָּון, דְּלָא לְמֶעְבַּד קִצוּץ וּפִרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְנ"וֹרָה, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמָּה כְּגַוְונָא דִּשְׁכִינְתָּא, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמּוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּלא פִּרוּדָא. שְׁאַר מָאנִין דִּבְהוֹן אִיהִי שְׁכִינְתָּא שִׁמּוּשׁ, (שמות ל״ז:א׳) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ קִצּוּץ וּפֵרוּד בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַכֹּל יִחוּד אֶחָד, הִתְקַשָּׁה לִי לַעֲשׂוֹת. (או כתר, או אמצעי, או שמוש) וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, אָמַר, אַחַר שֶׁזֶּה הִתְכַּוֵּן לְטוֹב, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קִבּוּץ וּפֵרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְּנ"וֹרָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמָהּ כְּמוֹ הַשְּׁכִינָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִי פֵרוּד. שְׁאָר הַכֵּלִים שֶׁבָּהֶם הִיא שְׁכִינָה שִׁמּוּשׁ, (שם לז) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל.
וּבְכָל אֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי עֲטָּרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כַּד נְטִּילַת מִן בִּינָה, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וַדַּאי לֵית יְדִיעָה לְבַּר נָשׁ. בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא בְּכָל מִדּוֹת דִּילֵיהּ, עַד דְּיֵעוּל בְּהַאי תַּרְעָא, דְּאִתְּמַר עָלָהּ (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ'. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, הִיא עֲטָרָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, כְּשֶׁנִּטֶּלֶת מִבִּינָה, שֶׁהִיא הָעוֹלָם הַבָּא, וַדַּאי אֵין הַכָּרָה לָאָדָם בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְלֹא בְּכָל מִדּוֹתָיו, עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַה'.
בְּאוֹת ל', דְּאִיהִי יי (ייי), אִיהִי כְּלִילָא מִכָּל סְפִירָה, וּמִכָּל אַתְוָון דִּשְׁמָהָן, מְפוֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. אִיהִי נְקוּדָה בְּכָל אָת וְאָת, שִׁמּוּשָׁא תְּחוֹת בַּעְלָהּ. וְאִיהִי עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דִּילָהּ דְּטַעֲמֵי. כְּגוֹן סֶגוֹל נְקוּדָה תְּחוֹת יַרְכֵי מַלְכָּא, (ישעיהו ס״ו:א׳) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְאִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא, עִמֵּיהּ, מַחֲצִית הַשֶׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְאִיהִי עֲטָּרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דְּסֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹת ל', שֶׁהִיא יי (ייי) הִיא כְּלוּלָה מִכָּל סְפִירָה וּמִכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת, מְפֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. הִיא נְקֻדָּה בְּכָל אוֹת וָאוֹת, שִׁמּוּשׁ תַּחַת בַּעְלָהּ. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, מֵהַצַּד שֶׁלָּהּ שֶׁל הַטְּעָמִים, כְּמוֹ סֶגּוֹל נְקוּדָה תַּחַת בִּרְכֵּי הַמֶּלֶךְ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. וְהִיא בָּאֶמְצַע עִמּוֹ, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ מִצַּד הַסֶּגוֹלְתָּא.
זַרְקָא מַקַּף, שׁוֹפָר הוֹלֵךְ, סֶגוֹלְתָּא, בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהִי כֶּתֶר עַל רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ. אִיהִי יְדִיעַת הַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, בַּמוּפְלָא מִמָּךְ אַל תִּדְּרוֹשׁ וּבִמְכוּסֶה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר. דְּבָהּ אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּאִיהוּ רִאשׁוֹן לְעֵילָּא בְּתָגָא, דְּהַיְינוּ סֶגוּלְתָּא וְאִיהוּ אַחֲרוֹן, בְּסֶגוֹל. וּמִבַּלְעֲדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְכֹלָּא בָּהּ אִשְׁתְּמוֹדָע. (לתתא) זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹתוֹ זְמַן הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ ה' אֱלֹהֵינוּ. הִיא יְדוּעָה בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, בַּמֻּפְלָא מִמְּךְ אַל תִּדְר!שׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תַּחְקֹר. שֶׁבָּהּ הוּא נוֹדָע שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְמַעְלָה בְּכֶתֶר, שֶׁהַיְנוּ סֶגוֹלְתָּא, וְהוּא אַחֲרוֹן, בְּסֶגּוֹל. וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְהַכֹּל בָּהּ נוֹדָע (למטה).
מַאן דְּאִתְדַּבָּק בָּהּ לְתַתָּא, אִיהִי מְסַלְּקָא לֵיהּ לְעֵילָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּלְּקָא עָלָהּ לְאַדְבְּקָא לְעֵילָּא מִינָּהּ, אִיהִי מַשְׁפִּילָתּוֹ לְתַתָּא מִינָּהּ, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּהּ. וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִשְׁתְּמוֹדָע בָּהּ, אוֹלִיף לָהּ לִבְנוֹי, וּמָנֵי דְּלָא יְבַקְּשׁוּן לְסַלְּקָא לְדַרְגָּא לְעֵילָּא מִינָּהּ, דְּאִיהִי כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא וְאֶמְצָעִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. מִי שֶׁנִּדְבָּק בָּהּ לְמַטָּה, הִיא מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לְהַשִּׂיג לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, הִיא מַשְׁפִּילָה אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב נוֹדָע בָּהּ, לִמֵּד אוֹתָהּ לְבָנָיו, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יְבַקְשׁוּ לַעֲלוֹת לְדַרְגָּה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, שֶׁהִיא הַכֹּל - מַעְלָה וּמַטָּה וְאֶמְצַע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט) וְזאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם.
נָבִיא דְּהֲוָה אִשְׁתְּמוֹדַע בָּהּ, צָוַוח וְאָמַר לְמָארֵי תּוֹרָה חֲכָמִים בְּאוֹרַיְיתָא, וַעֲתִירִין בָּהּ, וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַוח לְגַבַּיְיהוּ וְאָמַר, (ירמיהו ט׳:כ״ג) כֹּה אָמַר יְיָ' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי. דָּוִד דְּהֲוָה יָדַע בָּהּ אָמַר, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה חָזָא גָּלוּתָא אָרִיךְ, וְסָמָאֵל (נ"א אתא) וְנָחָשׁ וְכָל מְמָנָן דְּשִׁבְעִין אוּמִין בְּרִבּוֹ רִבְּוָון, דְּנַחְתֵּי עַל יִשְׂרָאֵל, וְחָזָא הַאי קְרָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ', אָמַר נָבִיא (איכה ג׳:כ״א) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלֵיהּ אִתְּמַר (תהילים צ״ב:ז׳) וּכְסִיל לָא יָבִין אֶת זֹאת. (דברים ל״ג:ז׳) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ' קוֹל יְהוּדָה, בְּגִין דְּנָטִיר מַאי דְּמָנֵי לֵיהּ אֲבוֹי זָכָה לְמַלְכוּ. וְדָוִד בְּגִינָהּ אִסְתַּלָּק לְמַלְכוּ, דְּטָרַח כָּל יוֹמוֹי עָלָהּ. נָבִיא שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ, צָוַח וְאָמַר לְבַעֲלֵי תוֹרָה חֲכָמִים בַּתּוֹרָה וַעֲשִׁירִים בָּהּ וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַח אֲלֵיהֶם וְאָמַר, (ירמיה ט) כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי. דָּוִד שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ אָמַר, (תהלים כו) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה רָאָה אֶת אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וְסָמָאֵ"ל (בא) וְהַנָּחָשׁ, וְכָל הַמְמֻנִּים שֶׁל שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת בְּרִבּוֹא רְבָבוֹת שֶׁיּוֹרְדִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ויקרא כו) וְאַף גַּם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אָמַר הַנָּבִיא, (איכה ג) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלָיו נֶאֱמַר (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זאת. (דברים לג) וְזאת לִיהוּדָה וַיּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַר מַה שֶּׁצִּוָּהוּ אָבִיו, זָכָה לַמַּלְכוּת. וְדָוִד בִּשְׁבִילָהּ עָלָה לַמַּלְכוּת, שֶׁטָּרַח עָלֶיהָ כָּל יָמָיו.
אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, עָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ אַזְהַרְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁעַת מִיתָּתְךָ. בָּהּ בֵּרַכְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:א׳) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלָהּ מַאי כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת, אֶלָּא בְּמִי שְׁמֵמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עוֹנִי, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (שם ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ הִזְהַרְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מִיתָתְךְ, בָּהּ בֵּרַכְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלֶיהָ, מַה זֶּה כִּי יָמוּת? אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת.
דְּאִיהוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיּוֹרֵד. מִסִּטְרָא דְּעָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, דְּאִסְתַּלָּק עָלֵיהּ. דְּכָל עֲתִירִין, כָּל טִיבוּ דְּעַבְדִין, כֻּלְּהוֹן (ס"א רובא דלהון) לְזַכָּאָה לְהוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְתַמָּן אִיהִי תָּגָא עַל רֵישַׁיְיהוּ. בֵּינוֹנִי, דְּפָלַח לְמִזְכֵּי בִּתְרֵין עָלְמִין, אִיהוּ מַחֲצִּית הַשֶׁקֶל עִמֵּיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּגוֹן מַצָּה דְּאִתְפְּלִיג, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַפָּה לַאֲפִיקוֹמָן בָּתַר סְעוּדָה. וְחֶצְיָה לְמִצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִסִּטְרָא דָּא נְאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה׳:ו׳) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִּנָתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. מִצַּד שֶׁל עָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, שֶׁמִּתְעַלֶּה עָלָיו. שֶׁכָּל הָעֲשִׁירִים, כָּל טוֹב שֶׁהֵם עוֹשִׂים, כֻּלָּם (רבם) לְזַכּוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְשָׁם הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשָׁם. הַבֵּינוֹנִי שֶׁעוֹבֵד כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הוּא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ הַמַּצָּב שֶׁנֶּחֱלֶקֶת, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַּפָּה לָאֲפִיקוֹמָן אַחַר הַסְּעוּדָה, וְחֶצְיָהּ לַמִּצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִצַּד זֶה נֶאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ.
אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ עָנִי, דְּמֵמִית גַּרְמֵיהּ בְּגִינָהּ, כְּגַוְונָא דִּילָךְ רַעְיָא מְהֵימָנָא, אִיהוּ קָרְבָּן יוֹרֵד תְּחוֹתָךְ, וַאֲמַאי. בְּגִין דְּמַאן דְּאַשְׁפִּיל גַּרְמֵיהּ בְּגִין שְׁכִינְתֵּיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ נָחִית עָלֵיהּ, וְהַאי הוּא דְּאָמַר דָּוִד, (תהילים קל״ח:ו׳) כִּי רָם יְיָ' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ' וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. דְּאַף עַל גַּב דַּאֲנָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בְּגִין הַהוּא דְּאִתְעָבִיד דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בְּגִין שְׁכִינָתִי, לְסַלְּקָא לָהּ מִשִּׁפְלּוּת דִּילָהּ עֲטָּרָא לְרֵישֵׁיהּ, אָנָא נָחִית לְדַיְּירָא עִמֵּיהּ. וּבָתַר דְּבַעְלָהּ דִּשְׁכִינְתָּא נָחִית עַל בַּר נָשׁ, אִיהִי נְחִיתַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ, וְיָהִיבַת אַתְרָא דְּרִישָׁא לְבַעְלָהּ, וּנְחִיתַת לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא. וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. אֲבָל מִי שֶׁהוּא עָנִי, שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, הִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד תַּחְתֶּיךְ, וְלָמָּה? כִּי מִי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל שְׁכִינָתוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד עָלָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, (תהלים קלח) כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהנג) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ', וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֲנִי מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בַּעֲבוּר שְׁכִינָתִי לְהַעֲלוֹתָהּ מִשִּׁפְלוּתָהּ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, אֲנִי אֵרֵד לָדוּר עִמּוֹ. וְאַחַר שֶׁבַּעַל הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הָאָדָם, הִיא יוֹרֶדֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְנוֹתֶנֶת הַמָּקוֹם שֶׁל הָרֹאשׁ לְבַעְלָהּ וְיוֹרֶדֶת לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ. וְסוֹד הַדָּבָר - (ישעיה סו)
דְּמִיּוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מֵהַהִיא שַׁעֲתָא (צ"א ע"א) אִתְקְרֵי בֵּן. אָמַר חַד תָּנָא, וְכִי מֵהַהוּא יוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, יִתְקְרֵי בְּרֵיהּ מְנָא לָן. מֵהַאי קְרָא דְּאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהילים ב׳:ז׳) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה שֶׁכְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרָא בֵּן. אָמַר תַּנָּא אֶחָד, וְכִי מֵאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה כְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ יִקָּרֵא בֵּן? מִנַּיִן לָנוּ? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר דָּוד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהלים ב) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ.
אֲמַר לֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, רַעְיָא מְהֵימָנָא, מַאי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. אֶלָּא בְּגִינָךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים לה) וְלָא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַנְתְּ קַיְּימָת בִּשְׁכִינְתָּא וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, דְּהַיְינוּ גּוּפָא. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, דְּהַיְינוּ נִשְׁמְתָא. דַּחֲמֵשׁ שְׁמָהָן אִית לָהּ: נְשָׁמָה. רוּחַ. נֶפֶשׁ. חַיָּה. יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנָא דִּילָךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לָא יָזוּז מִינָךְ בְּכָל אִלֵּין. אָמַר לוֹ הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מַה זֶּה הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ? אֶלָּא בִּשְׁבִילְךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לד) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַתָּה קִיַּמְתָּ בַּשְּׁכִינָה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ - שֶׁהַיְנוּ הַגּוּף, וּבְכָל נַפְשְׁךְ - שֶׁהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה, שֶׁחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָהּ: נְשָׁמָה, רוּחַ, נֶפֶשׁ, חַיָּה, יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךְ - בְּכָל מָמוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ לֹא יָזוּז מִמְּךְ בְּכָל אֵלּוּ.
אַנְתְּ חַשָׁבְתְּ, דְּאֲפִילּוּ הֲווֹ כָּל עָלְמִין תְּחוֹת רְשׁוּתָךְ, הֲוֵית יָהִיב לְאַקָּמָא לִשְׁכִינְתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאַמְלָכָא לֵיהּ בִּשְׁכִינְתֵּיה עַל כָּל מְמָנָן דְּאוּמִין דְּעָלְמָא, וּלְבָתַר לְסַלְּקָא לֵיהּ וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בְּדִיּוּקְנָא דִּילָךְ כְּלִילָא מִכָּל מִדּוֹת טָבִין, בְּכָל עָלְמִין, וּבְמַשִּׁרְיָּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. אַתָּה חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת תַּחַת רְשׁוּתְךְ, הָיִיתָ נוֹתֵן לְהָקִים שְׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהַמְלִיכוֹ עִם שְׁכִינָתוֹ עַל כָּל הַמְמֻנִּים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ לְהַעֲלוֹתוֹ וּשְׁכִינָתוֹ - בִּדְיוֹקַנְךְ כְּלוּלָה מִכָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּרֵיהּ, עַל כָּל דְּחָשַׁבְת לְמָרָךְ, יְקֻיָּים עַל יָדָךְ, וְלָא תָּזוּז מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, אֶלָּא תְּהֵא בְּדִיּוּקְנֵיהּ בְּכֹלָּא. וְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא גָּנִיז מִבְּנִי נָשָׁא. וְאַנְתְּ מֵעָלְמָא דָּא, שְׁלִיחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין קֳדָמָךְ, וַאֲנָא מְצוּוֶה מִנֵּיהּ, דְּלָא לְמֵזַז מִינָךְ בְּכָל עֵת וְשַׁעֲתָא דְּאַנְתְּ בָּעֵי. אַנָא וְכָל תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין דִּמְתִיבְתָּאן. קוּם אַשְׁלִים פִּקּוּדִין דְּמָרָךְ. מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מֵאַחַר שֶׁאַתָּה בְנוֹ - עַל כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ לְרִבּוֹנְךְ, יְקֻיַּם עַל יָדְךְ וְלֹא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, אֶלָּא תִּהְיֶה בִּדְיוֹקְנוֹ בַּכֹּל, וְאַתָּה בַּגָּלוּת גָּנוּז מִבְּנֵי אָדָם, וְאַתָּה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר דְּבָרִים אֵלּוּ לְפָנֶיךְ, וַאֲנִי מְצֻוֶּה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לָזוּז מִמְּךְ בְּכָל עֵת וְשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲנִי וְכָל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים שֶׁל הַיְשִׁיבוֹת. קוּם הַשְׁלֵם מִצְווֹת רִבּוֹנְךְ.
Terumah 54:585-593 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar)
Terumah 54:585-593 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar) somebodyרעיא מהימנא תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְכוּ, דְּהָא קָא מָטוּ שַׁעֲתָא, לְתַקְּנָא בֵּיהּ מָאנֵי מַלְכָּא, (ס"א לאזהרא ולאתתקנא) לְאַנְהָרָא לְאִתְתַּקְנָא קָמֵיהּ, דְּאִינּוּן: מַשְׁכְּנָא, מְנַרְתָּא, פָּתוֹרָא, מַדְבְּחָא, כִּיוֹר, וְכַנוֹ, אֲרוֹן, וְכַפּוֹרֶת, וּכְרוּבִים, וְכֹלָּא בְּשֶׁקֶל. וּבְגִין דָּא מָנֵּי לְיִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ. תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻלְּכֶם, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְתַקֵּן בָּהּ כְּלֵי הַמֶּלֶךְ, (להזהיר ולהתתקן) לְהָאִיר לְהִתְתַּקֵּן לְפָנָיו, שֶׁהֵן: מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, שֻׁלְחָן, מִזְבֵּחַ, כִּיּוֹר וְכַנּוֹ, אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים. וְהַכֹּל בְּשֶׁקֶל. וּמִשּׁוּם כָּךְ צִוָּה אֶת יִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ.
קָם תָּנָא חֲדָא וְאָמַר, (ודאי) רַעְיָא מְהֵימָנָא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְלָךְ מָנֵּי לְמֶעְבַּד כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְהָכִי בְּכֹלָּא, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמִכֹּלָּא לָא אִתְקָשֵׁי לְךָ לְמֶעְבַּד, אֶלָּא תְּלַת מִלִּין דִּרְשִׁימִין בְּאַתְוָון דִּשְׁמֶךָ, מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. אֲמַאי אִתְקָשֵּׁי לָךְ. עָמַד תַּנָּא אֶחָד וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְאוֹתְךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת כֻּלָּם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָת. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְכָךְ בְּהַכֹּל, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמֵהַכֹּל לֹא הִתְקַשָּׁה לְךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רְשׁוּמִים בְּאוֹתִיּוֹת שִׁמְךְ: מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. לָמָּה הִתְקַשּׁוּ לְךְ?
אֲמַר לֵיהּ, סָבָא סָבָא, אַתוּן מְפִיקִין קוּשְׁיָא דָּא דְּאִתְקָשֵׁי לִי, מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי מָאנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהִי שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי מָאנָא לְשַׁמְּשָׁא לְבַעְלָהּ, אִיהִי מְנַרְתָּא דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהילים קי״ט:קס״ד) שֶׁבַע בַּיוֹם הִלַּלְתִּיךָ, דְּאִינּוּן: הַגְּדוּלָה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרְת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד, וּמַלְכוּת. שֶׁבַע כְּלִילָא. אָמַר לוֹ, זָקֵן זָקֵן, אַתֶּם מוֹצִיאִים קֻשְׁיָה זוֹ שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִי מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי שֶׁהַכְּלִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא שְׁכִינָה, שֶׁהִיא כְּלִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת בַּעְלָהּ, הִיא הַמְּנוֹרָה שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיט) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ, שֶׁהֵם: הַגְּדֻלָּה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד וּמַלְכוּת. בְּשֶׁבַע כְּלוּלָה.
מִשֶּׁבַע דַּרְגִּין אִלֵּין, שְׁלֹשֶׁת קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הָאֶחָד, גּוּפָא וּתְרֵין דְּרוֹעֵי דְּמַלְכָּא. אִיהוּ נֵר מִצְוָה, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הַשֵּׁנִי, אִינּוּן תְּרֵין שׁוֹקִין, וּבְרִית. וְאִיהוּ נֵר מַעֲרָבִית, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. מְנַרְתָּא דְּמַלְכָּא אִתְקְרִיאַת, וְאִיהִי נֵר לְאַנְהָרָא בֵּיהּ נֵר מִצְוָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (תהילים י״ט:ט׳) מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. מִשֶּׁבַע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ - שְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, גּוּף וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת הַמֶּלֶךְ, הוּא נֵר מִצְוָה לְהָאִיר בָּהֶם. וּשְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי, הֵם שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם וּבְרִית, וְהוּא נֵר מַעֲרָבִי לְהָאִיר בָּהֶם. מְנוֹרַת הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאת, וְהִיא נֵר לְהָאִיר בּוֹ נֵר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.
וּמַאן רִישָׁא דִּמְנַרְתָּא, בִּינָה ה' עִלָּאָה, דְּאִית לָהּ תְּלַת קָנִין, בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', תְּלַת וָוִי"ן, דְּאִינּוּן תְּלַת אֲבָהָן. ה' תַּנִּינָא, ג' קָנִים תִּנְיָינִין בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', (ס"א תלת ווין) דְּאִינּוּן נְצַח הוֹד יְסוֹד. ו' מְנַרְתָּא דְּאֶמְצָעִיתָא בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרֵי בִּינָה. אִיהוּ כָּלִיל ו' קָנִין לְתַתָּא, בְּחוּשְׁבָן ו', בְּו' קָנִין דִּילֵיהּ. וּמִי רֹאשׁ הַמְּנוֹרָה? בִּינָה, ה' הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', שָׁלֹשׁ וָוִי"ם, שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. ה' הַשְּׁנִיָּה, שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', (שלש ווים) שֶׁהֵם נֵצַח הוֹד יְסוֹד. ו' הַמְּנוֹרָה שֶׁל הָאֶמְצַע בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת בִּינָה. הוּא כּוֹלֵל ו' קָנִים לְמַטָּה בְּחֶשְׁבּוֹן ו', בְּשֵׁשֶׁת הַקָּנִים שֶׁלּוֹ.
י' (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, תָּגָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כְּצוּרַת ז' מִסִּטְרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָאו אִיהִי מָאנָא לְגַבֵּיהּ, וְלָאו מְשַׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ. אֲבָל בְּעָלְמָא דֵּין, אִיהִי כְּגַוְונָא דָּא, הוה"י אִיהוּ מָאנָא תְּחוֹתֵיהּ, שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ, בְּכָל סְפִירָה דִּילֵיהּ, בְּכָל אֵבֶר דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה דִּילֵיהּ. י' אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב). כֶּתֶר שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה כְּצוּרַת ז' מִצַּד שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינָהּ כְּלִי אֵלָיו, וְלֹא מְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ זֶה הוה"י, הוּא כְּלִי תַּחְתָּיו. הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּכָל סְפִירָה שֶׁלּוֹ, בְּכָל אֵיבָר שֶׁלּוֹ, בְּכָל מִדָּה שֶׁלּוֹ.
וּבְגִין דָּא, י' דָּא, לְזִמְנִין אִיהִי תְּחוֹתוֹהִי, לְזִמְנִין עַל רֵישֵׁיהּ, לְזִמְנִין בְּאֶמְצָעִיתָא. עַל רֵישֵׁיהּ יְהוָֹ"ה (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. וְדָא (ויקרא כ״ד:ב׳) לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד, דְּאִיהוּ י' עַל הו"ה מִסִּטְרָא דִּמְנַרְתָּא. בְּאֶמְצָעִיתָא, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל׳:י״ג) זֶה יִתְּנוּ, כְּגַוְונָא דָּא הוי"ה. בְּסוֹפָא, בְּמַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דָּא הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ, מִסִּטְרָא דְּה' עִלָּאָה, וְה' אַמּוֹת רֹחַב, מִסִּטְרָא דְּה' תַּתָּאָה. וְאַמָּה: ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה: י'. וְכֹלָּא אִתְרְמִיז בְּאָת ו'. וּמִשּׁוּם זֶה י' זוֹ לִפְעָמִים הִיא תַּחְתָּיו, לִפְעָמִים עַל רֹאשׁוֹ, לִפְעָמִים בָּאֶמְצַע. עַל רֹאשׁוֹ יְהֹוָ"ה, (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְזֶה (ויקרא כד) לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, שֶׁהוּא י' עַל הו"ה מִצַּד הַמְּנוֹרָה. בָּאֶמְצַע מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ, כְּמוֹ זֶה הוי"ה. בַּסּוֹף, בַּמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ זֶה הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ מִצַּד הַה' הָעֶלְיוֹנָה, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב מִצַּד הַה' הַתַּחְתּוֹנָה, וְאַמָּה ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה י'. וְהַכֹּל נִרְמָז בָּאוֹת ו'.
וְדָא אִיהוּ רָזָא, (ישעיהו מ״ה:ה׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים דְּאִתְרְמִיז בְּהַאי שְׁמָא, יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י וְכָל שֵׁם דְּשַׁלִּיט ה' עַל י' נוּקְבָּא אִיהוּ, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִסְטְרָא דְּאָת י' אִיהִי בְּרִישָׁא, בָּתַר דְּבִתְרֵין הֵהִי"ן אִיהִי בְּסוֹפָא, כְּגַוְונָא דָּא הֵ"י הֵ"י, אִתְּדָּן לְרוֹב, וְנוּקְבָּא אִיהִי. אֶלָּא י' עַל ה' (נ"א ו') תָּגָא, תְּחוֹת ה', שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תְּחוֹת ו'. וְזְהִוּ סוֹד (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים, שֶׁנִּרְמָז בַּשֵּׁם הַזֶּה יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י, וְכָל שֵׁם שֶׁשּׁוֹלֵט ה' עַל י' הוּא נְקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל. וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּצִּדָּהּ שֶׁל הָאוֹת י' הִיא בָּרֹאשׁ, אַחַר שֶׁבִּשְׁנֵי הֵהִי"ן הִיא בַּסּוֹף, כְּמוֹ זֶה הֵ"י הֵ"י נִדּוֹן לָרֹב, וְהִיא נְקֵבָה. אֶלָּא י' עַל ה' (ו') הוּא כֶּתֶר, תַּחַת ה' - שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תַּחַת ו'.
וּבְגִין דְּלָא עֲבִידְנָא קִצוּץ וּפִרוּד בְּיִחוּדָא דִּלְעֵילָּא, דְּכֹלָּא יִחוּדָא חַד, נִתְקָשֶׁה לִי לְמֶעְבַּד. (או תגא, או אמצעי, או שמושא) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע כָּל מַחֲשַׁבְתִּין, אָמַר, בָּתַר דְּדָא לְטוֹב אִתְכַּוָּון, דְּלָא לְמֶעְבַּד קִצוּץ וּפִרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְנ"וֹרָה, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמָּה כְּגַוְונָא דִּשְׁכִינְתָּא, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמּוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּלא פִּרוּדָא. שְׁאַר מָאנִין דִּבְהוֹן אִיהִי שְׁכִינְתָּא שִׁמּוּשׁ, (שמות ל״ז:א׳) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ קִצּוּץ וּפֵרוּד בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַכֹּל יִחוּד אֶחָד, הִתְקַשָּׁה לִי לַעֲשׂוֹת. (או כתר, או אמצעי, או שמוש) וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, אָמַר, אַחַר שֶׁזֶּה הִתְכַּוֵּן לְטוֹב, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קִבּוּץ וּפֵרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְּנ"וֹרָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמָהּ כְּמוֹ הַשְּׁכִינָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִי פֵרוּד. שְׁאָר הַכֵּלִים שֶׁבָּהֶם הִיא שְׁכִינָה שִׁמּוּשׁ, (שם לז) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל.
וּבְכָל אֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי עֲטָּרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כַּד נְטִּילַת מִן בִּינָה, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וַדַּאי לֵית יְדִיעָה לְבַּר נָשׁ. בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא בְּכָל מִדּוֹת דִּילֵיהּ, עַד דְּיֵעוּל בְּהַאי תַּרְעָא, דְּאִתְּמַר עָלָהּ (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ'. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, הִיא עֲטָרָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, כְּשֶׁנִּטֶּלֶת מִבִּינָה, שֶׁהִיא הָעוֹלָם הַבָּא, וַדַּאי אֵין הַכָּרָה לָאָדָם בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְלֹא בְּכָל מִדּוֹתָיו, עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַה'.
בְּאוֹת ל', דְּאִיהִי יי (ייי), אִיהִי כְּלִילָא מִכָּל סְפִירָה, וּמִכָּל אַתְוָון דִּשְׁמָהָן, מְפוֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. אִיהִי נְקוּדָה בְּכָל אָת וְאָת, שִׁמּוּשָׁא תְּחוֹת בַּעְלָהּ. וְאִיהִי עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דִּילָהּ דְּטַעֲמֵי. כְּגוֹן סֶגוֹל נְקוּדָה תְּחוֹת יַרְכֵי מַלְכָּא, (ישעיהו ס״ו:א׳) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְאִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא, עִמֵּיהּ, מַחֲצִית הַשֶׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְאִיהִי עֲטָּרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דְּסֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹת ל', שֶׁהִיא יי (ייי) הִיא כְּלוּלָה מִכָּל סְפִירָה וּמִכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת, מְפֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. הִיא נְקֻדָּה בְּכָל אוֹת וָאוֹת, שִׁמּוּשׁ תַּחַת בַּעְלָהּ. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, מֵהַצַּד שֶׁלָּהּ שֶׁל הַטְּעָמִים, כְּמוֹ סֶגּוֹל נְקוּדָה תַּחַת בִּרְכֵּי הַמֶּלֶךְ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. וְהִיא בָּאֶמְצַע עִמּוֹ, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ מִצַּד הַסֶּגוֹלְתָּא.
זַרְקָא מַקַּף, שׁוֹפָר הוֹלֵךְ, סֶגוֹלְתָּא, בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהִי כֶּתֶר עַל רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ. אִיהִי יְדִיעַת הַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, בַּמוּפְלָא מִמָּךְ אַל תִּדְּרוֹשׁ וּבִמְכוּסֶה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר. דְּבָהּ אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּאִיהוּ רִאשׁוֹן לְעֵילָּא בְּתָגָא, דְּהַיְינוּ סֶגוּלְתָּא וְאִיהוּ אַחֲרוֹן, בְּסֶגוֹל. וּמִבַּלְעֲדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְכֹלָּא בָּהּ אִשְׁתְּמוֹדָע. (לתתא) זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹתוֹ זְמַן הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ ה' אֱלֹהֵינוּ. הִיא יְדוּעָה בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, בַּמֻּפְלָא מִמְּךְ אַל תִּדְר!שׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תַּחְקֹר. שֶׁבָּהּ הוּא נוֹדָע שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְמַעְלָה בְּכֶתֶר, שֶׁהַיְנוּ סֶגוֹלְתָּא, וְהוּא אַחֲרוֹן, בְּסֶגּוֹל. וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְהַכֹּל בָּהּ נוֹדָע (למטה).
מַאן דְּאִתְדַּבָּק בָּהּ לְתַתָּא, אִיהִי מְסַלְּקָא לֵיהּ לְעֵילָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּלְּקָא עָלָהּ לְאַדְבְּקָא לְעֵילָּא מִינָּהּ, אִיהִי מַשְׁפִּילָתּוֹ לְתַתָּא מִינָּהּ, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּהּ. וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִשְׁתְּמוֹדָע בָּהּ, אוֹלִיף לָהּ לִבְנוֹי, וּמָנֵי דְּלָא יְבַקְּשׁוּן לְסַלְּקָא לְדַרְגָּא לְעֵילָּא מִינָּהּ, דְּאִיהִי כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא וְאֶמְצָעִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. מִי שֶׁנִּדְבָּק בָּהּ לְמַטָּה, הִיא מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לְהַשִּׂיג לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, הִיא מַשְׁפִּילָה אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב נוֹדָע בָּהּ, לִמֵּד אוֹתָהּ לְבָנָיו, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יְבַקְשׁוּ לַעֲלוֹת לְדַרְגָּה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, שֶׁהִיא הַכֹּל - מַעְלָה וּמַטָּה וְאֶמְצַע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט) וְזאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם.
נָבִיא דְּהֲוָה אִשְׁתְּמוֹדַע בָּהּ, צָוַוח וְאָמַר לְמָארֵי תּוֹרָה חֲכָמִים בְּאוֹרַיְיתָא, וַעֲתִירִין בָּהּ, וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַוח לְגַבַּיְיהוּ וְאָמַר, (ירמיהו ט׳:כ״ג) כֹּה אָמַר יְיָ' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי. דָּוִד דְּהֲוָה יָדַע בָּהּ אָמַר, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה חָזָא גָּלוּתָא אָרִיךְ, וְסָמָאֵל (נ"א אתא) וְנָחָשׁ וְכָל מְמָנָן דְּשִׁבְעִין אוּמִין בְּרִבּוֹ רִבְּוָון, דְּנַחְתֵּי עַל יִשְׂרָאֵל, וְחָזָא הַאי קְרָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ', אָמַר נָבִיא (איכה ג׳:כ״א) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלֵיהּ אִתְּמַר (תהילים צ״ב:ז׳) וּכְסִיל לָא יָבִין אֶת זֹאת. (דברים ל״ג:ז׳) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ' קוֹל יְהוּדָה, בְּגִין דְּנָטִיר מַאי דְּמָנֵי לֵיהּ אֲבוֹי זָכָה לְמַלְכוּ. וְדָוִד בְּגִינָהּ אִסְתַּלָּק לְמַלְכוּ, דְּטָרַח כָּל יוֹמוֹי עָלָהּ. נָבִיא שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ, צָוַח וְאָמַר לְבַעֲלֵי תוֹרָה חֲכָמִים בַּתּוֹרָה וַעֲשִׁירִים בָּהּ וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַח אֲלֵיהֶם וְאָמַר, (ירמיה ט) כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי. דָּוִד שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ אָמַר, (תהלים כו) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה רָאָה אֶת אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וְסָמָאֵ"ל (בא) וְהַנָּחָשׁ, וְכָל הַמְמֻנִּים שֶׁל שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת בְּרִבּוֹא רְבָבוֹת שֶׁיּוֹרְדִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ויקרא כו) וְאַף גַּם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אָמַר הַנָּבִיא, (איכה ג) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלָיו נֶאֱמַר (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זאת. (דברים לג) וְזאת לִיהוּדָה וַיּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַר מַה שֶּׁצִּוָּהוּ אָבִיו, זָכָה לַמַּלְכוּת. וְדָוִד בִּשְׁבִילָהּ עָלָה לַמַּלְכוּת, שֶׁטָּרַח עָלֶיהָ כָּל יָמָיו.
אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, עָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ אַזְהַרְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁעַת מִיתָּתְךָ. בָּהּ בֵּרַכְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:א׳) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלָהּ מַאי כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת, אֶלָּא בְּמִי שְׁמֵמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עוֹנִי, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (שם ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ הִזְהַרְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מִיתָתְךְ, בָּהּ בֵּרַכְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלֶיהָ, מַה זֶּה כִּי יָמוּת? אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת.
דְּאִיהוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיּוֹרֵד. מִסִּטְרָא דְּעָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, דְּאִסְתַּלָּק עָלֵיהּ. דְּכָל עֲתִירִין, כָּל טִיבוּ דְּעַבְדִין, כֻּלְּהוֹן (ס"א רובא דלהון) לְזַכָּאָה לְהוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְתַמָּן אִיהִי תָּגָא עַל רֵישַׁיְיהוּ. בֵּינוֹנִי, דְּפָלַח לְמִזְכֵּי בִּתְרֵין עָלְמִין, אִיהוּ מַחֲצִּית הַשֶׁקֶל עִמֵּיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּגוֹן מַצָּה דְּאִתְפְּלִיג, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַפָּה לַאֲפִיקוֹמָן בָּתַר סְעוּדָה. וְחֶצְיָה לְמִצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִסִּטְרָא דָּא נְאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה׳:ו׳) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִּנָתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. מִצַּד שֶׁל עָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, שֶׁמִּתְעַלֶּה עָלָיו. שֶׁכָּל הָעֲשִׁירִים, כָּל טוֹב שֶׁהֵם עוֹשִׂים, כֻּלָּם (רבם) לְזַכּוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְשָׁם הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשָׁם. הַבֵּינוֹנִי שֶׁעוֹבֵד כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הוּא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ הַמַּצָּב שֶׁנֶּחֱלֶקֶת, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַּפָּה לָאֲפִיקוֹמָן אַחַר הַסְּעוּדָה, וְחֶצְיָהּ לַמִּצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִצַּד זֶה נֶאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ.
אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ עָנִי, דְּמֵמִית גַּרְמֵיהּ בְּגִינָהּ, כְּגַוְונָא דִּילָךְ רַעְיָא מְהֵימָנָא, אִיהוּ קָרְבָּן יוֹרֵד תְּחוֹתָךְ, וַאֲמַאי. בְּגִין דְּמַאן דְּאַשְׁפִּיל גַּרְמֵיהּ בְּגִין שְׁכִינְתֵּיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ נָחִית עָלֵיהּ, וְהַאי הוּא דְּאָמַר דָּוִד, (תהילים קל״ח:ו׳) כִּי רָם יְיָ' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ' וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. דְּאַף עַל גַּב דַּאֲנָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בְּגִין הַהוּא דְּאִתְעָבִיד דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בְּגִין שְׁכִינָתִי, לְסַלְּקָא לָהּ מִשִּׁפְלּוּת דִּילָהּ עֲטָּרָא לְרֵישֵׁיהּ, אָנָא נָחִית לְדַיְּירָא עִמֵּיהּ. וּבָתַר דְּבַעְלָהּ דִּשְׁכִינְתָּא נָחִית עַל בַּר נָשׁ, אִיהִי נְחִיתַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ, וְיָהִיבַת אַתְרָא דְּרִישָׁא לְבַעְלָהּ, וּנְחִיתַת לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא. וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. אֲבָל מִי שֶׁהוּא עָנִי, שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, הִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד תַּחְתֶּיךְ, וְלָמָּה? כִּי מִי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל שְׁכִינָתוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד עָלָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, (תהלים קלח) כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהנג) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ', וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֲנִי מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בַּעֲבוּר שְׁכִינָתִי לְהַעֲלוֹתָהּ מִשִּׁפְלוּתָהּ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, אֲנִי אֵרֵד לָדוּר עִמּוֹ. וְאַחַר שֶׁבַּעַל הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הָאָדָם, הִיא יוֹרֶדֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְנוֹתֶנֶת הַמָּקוֹם שֶׁל הָרֹאשׁ לְבַעְלָהּ וְיוֹרֶדֶת לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ. וְסוֹד הַדָּבָר - (ישעיה סו)
דְּמִיּוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מֵהַהִיא שַׁעֲתָא (צ"א ע"א) אִתְקְרֵי בֵּן. אָמַר חַד תָּנָא, וְכִי מֵהַהוּא יוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, יִתְקְרֵי בְּרֵיהּ מְנָא לָן. מֵהַאי קְרָא דְּאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהילים ב׳:ז׳) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה שֶׁכְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרָא בֵּן. אָמַר תַּנָּא אֶחָד, וְכִי מֵאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה כְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ יִקָּרֵא בֵּן? מִנַּיִן לָנוּ? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר דָּוד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהלים ב) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ.
אֲמַר לֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, רַעְיָא מְהֵימָנָא, מַאי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. אֶלָּא בְּגִינָךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים לה) וְלָא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַנְתְּ קַיְּימָת בִּשְׁכִינְתָּא וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, דְּהַיְינוּ גּוּפָא. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, דְּהַיְינוּ נִשְׁמְתָא. דַּחֲמֵשׁ שְׁמָהָן אִית לָהּ: נְשָׁמָה. רוּחַ. נֶפֶשׁ. חַיָּה. יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנָא דִּילָךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לָא יָזוּז מִינָךְ בְּכָל אִלֵּין. אָמַר לוֹ הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מַה זֶּה הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ? אֶלָּא בִּשְׁבִילְךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לד) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַתָּה קִיַּמְתָּ בַּשְּׁכִינָה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ - שֶׁהַיְנוּ הַגּוּף, וּבְכָל נַפְשְׁךְ - שֶׁהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה, שֶׁחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָהּ: נְשָׁמָה, רוּחַ, נֶפֶשׁ, חַיָּה, יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךְ - בְּכָל מָמוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ לֹא יָזוּז מִמְּךְ בְּכָל אֵלּוּ.
אַנְתְּ חַשָׁבְתְּ, דְּאֲפִילּוּ הֲווֹ כָּל עָלְמִין תְּחוֹת רְשׁוּתָךְ, הֲוֵית יָהִיב לְאַקָּמָא לִשְׁכִינְתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאַמְלָכָא לֵיהּ בִּשְׁכִינְתֵּיה עַל כָּל מְמָנָן דְּאוּמִין דְּעָלְמָא, וּלְבָתַר לְסַלְּקָא לֵיהּ וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בְּדִיּוּקְנָא דִּילָךְ כְּלִילָא מִכָּל מִדּוֹת טָבִין, בְּכָל עָלְמִין, וּבְמַשִּׁרְיָּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. אַתָּה חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת תַּחַת רְשׁוּתְךְ, הָיִיתָ נוֹתֵן לְהָקִים שְׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהַמְלִיכוֹ עִם שְׁכִינָתוֹ עַל כָּל הַמְמֻנִּים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ לְהַעֲלוֹתוֹ וּשְׁכִינָתוֹ - בִּדְיוֹקַנְךְ כְּלוּלָה מִכָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּרֵיהּ, עַל כָּל דְּחָשַׁבְת לְמָרָךְ, יְקֻיָּים עַל יָדָךְ, וְלָא תָּזוּז מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, אֶלָּא תְּהֵא בְּדִיּוּקְנֵיהּ בְּכֹלָּא. וְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא גָּנִיז מִבְּנִי נָשָׁא. וְאַנְתְּ מֵעָלְמָא דָּא, שְׁלִיחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין קֳדָמָךְ, וַאֲנָא מְצוּוֶה מִנֵּיהּ, דְּלָא לְמֵזַז מִינָךְ בְּכָל עֵת וְשַׁעֲתָא דְּאַנְתְּ בָּעֵי. אַנָא וְכָל תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין דִּמְתִיבְתָּאן. קוּם אַשְׁלִים פִּקּוּדִין דְּמָרָךְ. מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מֵאַחַר שֶׁאַתָּה בְנוֹ - עַל כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ לְרִבּוֹנְךְ, יְקֻיַּם עַל יָדְךְ וְלֹא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, אֶלָּא תִּהְיֶה בִּדְיוֹקְנוֹ בַּכֹּל, וְאַתָּה בַּגָּלוּת גָּנוּז מִבְּנֵי אָדָם, וְאַתָּה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר דְּבָרִים אֵלּוּ לְפָנֶיךְ, וַאֲנִי מְצֻוֶּה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לָזוּז מִמְּךְ בְּכָל עֵת וְשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲנִי וְכָל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים שֶׁל הַיְשִׁיבוֹת. קוּם הַשְׁלֵם מִצְווֹת רִבּוֹנְךְ.
Terumah 54:593 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar)
Terumah 54:593 (Chapter 54) (Terumah) (Zohar) somebodyרעיא מהימנא תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין אִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְכוּ, דְּהָא קָא מָטוּ שַׁעֲתָא, לְתַקְּנָא בֵּיהּ מָאנֵי מַלְכָּא, (ס"א לאזהרא ולאתתקנא) לְאַנְהָרָא לְאִתְתַּקְנָא קָמֵיהּ, דְּאִינּוּן: מַשְׁכְּנָא, מְנַרְתָּא, פָּתוֹרָא, מַדְבְּחָא, כִּיוֹר, וְכַנוֹ, אֲרוֹן, וְכַפּוֹרֶת, וּכְרוּבִים, וְכֹלָּא בְּשֶׁקֶל. וּבְגִין דָּא מָנֵּי לְיִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ. תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻלְּכֶם, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְתַקֵּן בָּהּ כְּלֵי הַמֶּלֶךְ, (להזהיר ולהתתקן) לְהָאִיר לְהִתְתַּקֵּן לְפָנָיו, שֶׁהֵן: מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, שֻׁלְחָן, מִזְבֵּחַ, כִּיּוֹר וְכַנּוֹ, אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים. וְהַכֹּל בְּשֶׁקֶל. וּמִשּׁוּם כָּךְ צִוָּה אֶת יִשְׂרָאֵל, זֶה יִתְּנוּ.
קָם תָּנָא חֲדָא וְאָמַר, (ודאי) רַעְיָא מְהֵימָנָא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְלָךְ מָנֵּי לְמֶעְבַּד כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְהָכִי בְּכֹלָּא, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמִכֹּלָּא לָא אִתְקָשֵׁי לְךָ לְמֶעְבַּד, אֶלָּא תְּלַת מִלִּין דִּרְשִׁימִין בְּאַתְוָון דִּשְׁמֶךָ, מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. אֲמַאי אִתְקָשֵּׁי לָךְ. עָמַד תַּנָּא אֶחָד וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְאוֹתְךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת כֻּלָּם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְעָשִׂיתָ מְנוֹרָת. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְכָךְ בְּהַכֹּל, וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, וּמֵהַכֹּל לֹא הִתְקַשָּׁה לְךְ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רְשׁוּמִים בְּאוֹתִיּוֹת שִׁמְךְ: מְ"נוֹרָה, שְׁ"קָלִים, הַ"חֹדֶשׁ. לָמָּה הִתְקַשּׁוּ לְךְ?
אֲמַר לֵיהּ, סָבָא סָבָא, אַתוּן מְפִיקִין קוּשְׁיָא דָּא דְּאִתְקָשֵׁי לִי, מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי מָאנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהִי שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי מָאנָא לְשַׁמְּשָׁא לְבַעְלָהּ, אִיהִי מְנַרְתָּא דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהילים קי״ט:קס״ד) שֶׁבַע בַּיוֹם הִלַּלְתִּיךָ, דְּאִינּוּן: הַגְּדוּלָה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרְת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד, וּמַלְכוּת. שֶׁבַע כְּלִילָא. אָמַר לוֹ, זָקֵן זָקֵן, אַתֶּם מוֹצִיאִים קֻשְׁיָה זוֹ שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִי מִן מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. וַדַּאי שֶׁהַכְּלִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא שְׁכִינָה, שֶׁהִיא כְּלִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת בַּעְלָהּ, הִיא הַמְּנוֹרָה שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קיט) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ, שֶׁהֵם: הַגְּדֻלָּה, וְהַגְּבוּרָה, וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח, וְהַהוֹד, יְסוֹד וּמַלְכוּת. בְּשֶׁבַע כְּלוּלָה.
מִשֶּׁבַע דַּרְגִּין אִלֵּין, שְׁלֹשֶׁת קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הָאֶחָד, גּוּפָא וּתְרֵין דְּרוֹעֵי דְּמַלְכָּא. אִיהוּ נֵר מִצְוָה, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִדָּה הַשֵּׁנִי, אִינּוּן תְּרֵין שׁוֹקִין, וּבְרִית. וְאִיהוּ נֵר מַעֲרָבִית, לְאַנְהָרָא בְּהוֹן. מְנַרְתָּא דְּמַלְכָּא אִתְקְרִיאַת, וְאִיהִי נֵר לְאַנְהָרָא בֵּיהּ נֵר מִצְוָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (תהילים י״ט:ט׳) מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. מִשֶּׁבַע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ - שְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, גּוּף וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת הַמֶּלֶךְ, הוּא נֵר מִצְוָה לְהָאִיר בָּהֶם. וּשְׁלֹשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי, הֵם שְׁתֵּי שׁוֹקַיִם וּבְרִית, וְהוּא נֵר מַעֲרָבִי לְהָאִיר בָּהֶם. מְנוֹרַת הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאת, וְהִיא נֵר לְהָאִיר בּוֹ נֵר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.
וּמַאן רִישָׁא דִּמְנַרְתָּא, בִּינָה ה' עִלָּאָה, דְּאִית לָהּ תְּלַת קָנִין, בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', תְּלַת וָוִי"ן, דְּאִינּוּן תְּלַת אֲבָהָן. ה' תַּנִּינָא, ג' קָנִים תִּנְיָינִין בְּדִיּוּקְנָא דָּא ה', (ס"א תלת ווין) דְּאִינּוּן נְצַח הוֹד יְסוֹד. ו' מְנַרְתָּא דְּאֶמְצָעִיתָא בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרֵי בִּינָה. אִיהוּ כָּלִיל ו' קָנִין לְתַתָּא, בְּחוּשְׁבָן ו', בְּו' קָנִין דִּילֵיהּ. וּמִי רֹאשׁ הַמְּנוֹרָה? בִּינָה, ה' הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', שָׁלֹשׁ וָוִי"ם, שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. ה' הַשְּׁנִיָּה, שְׁלֹשָׁה קָנִים, בִּדְיוֹקָן זֶה ה', (שלש ווים) שֶׁהֵם נֵצַח הוֹד יְסוֹד. ו' הַמְּנוֹרָה שֶׁל הָאֶמְצַע בֶּן יָ"הּ. עַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת בִּינָה. הוּא כּוֹלֵל ו' קָנִים לְמַטָּה בְּחֶשְׁבּוֹן ו', בְּשֵׁשֶׁת הַקָּנִים שֶׁלּוֹ.
י' (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, תָּגָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כְּצוּרַת ז' מִסִּטְרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָאו אִיהִי מָאנָא לְגַבֵּיהּ, וְלָאו מְשַׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ. אֲבָל בְּעָלְמָא דֵּין, אִיהִי כְּגַוְונָא דָּא, הוה"י אִיהוּ מָאנָא תְּחוֹתֵיהּ, שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ, בְּכָל סְפִירָה דִּילֵיהּ, בְּכָל אֵבֶר דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה דִּילֵיהּ. י' אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב). כֶּתֶר שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה כְּצוּרַת ז' מִצַּד שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינָהּ כְּלִי אֵלָיו, וְלֹא מְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ אֶלָּא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ זֶה הוה"י, הוּא כְּלִי תַּחְתָּיו. הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּכָל סְפִירָה שֶׁלּוֹ, בְּכָל אֵיבָר שֶׁלּוֹ, בְּכָל מִדָּה שֶׁלּוֹ.
וּבְגִין דָּא, י' דָּא, לְזִמְנִין אִיהִי תְּחוֹתוֹהִי, לְזִמְנִין עַל רֵישֵׁיהּ, לְזִמְנִין בְּאֶמְצָעִיתָא. עַל רֵישֵׁיהּ יְהוָֹ"ה (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. וְדָא (ויקרא כ״ד:ב׳) לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד, דְּאִיהוּ י' עַל הו"ה מִסִּטְרָא דִּמְנַרְתָּא. בְּאֶמְצָעִיתָא, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל׳:י״ג) זֶה יִתְּנוּ, כְּגַוְונָא דָּא הוי"ה. בְּסוֹפָא, בְּמַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דָּא הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ, מִסִּטְרָא דְּה' עִלָּאָה, וְה' אַמּוֹת רֹחַב, מִסִּטְרָא דְּה' תַּתָּאָה. וְאַמָּה: ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה: י'. וְכֹלָּא אִתְרְמִיז בְּאָת ו'. וּמִשּׁוּם זֶה י' זוֹ לִפְעָמִים הִיא תַּחְתָּיו, לִפְעָמִים עַל רֹאשׁוֹ, לִפְעָמִים בָּאֶמְצַע. עַל רֹאשׁוֹ יְהֹוָ"ה, (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְזֶה (ויקרא כד) לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, שֶׁהוּא י' עַל הו"ה מִצַּד הַמְּנוֹרָה. בָּאֶמְצַע מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ, כְּמוֹ זֶה הוי"ה. בַּסּוֹף, בַּמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ זֶה הוה"י, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ מִצַּד הַה' הָעֶלְיוֹנָה, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב מִצַּד הַה' הַתַּחְתּוֹנָה, וְאַמָּה ו'. וַחֲצִי הָאַמָּה י'. וְהַכֹּל נִרְמָז בָּאוֹת ו'.
וְדָא אִיהוּ רָזָא, (ישעיהו מ״ה:ה׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים דְּאִתְרְמִיז בְּהַאי שְׁמָא, יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י וְכָל שֵׁם דְּשַׁלִּיט ה' עַל י' נוּקְבָּא אִיהוּ, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִסְטְרָא דְּאָת י' אִיהִי בְּרִישָׁא, בָּתַר דְּבִתְרֵין הֵהִי"ן אִיהִי בְּסוֹפָא, כְּגַוְונָא דָּא הֵ"י הֵ"י, אִתְּדָּן לְרוֹב, וְנוּקְבָּא אִיהִי. אֶלָּא י' עַל ה' (נ"א ו') תָּגָא, תְּחוֹת ה', שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תְּחוֹת ו'. וְזְהִוּ סוֹד (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים, שֶׁנִּרְמָז בַּשֵּׁם הַזֶּה יוֹ"ד הֵ"י וָי"ו הֵ"י, וְכָל שֵׁם שֶׁשּׁוֹלֵט ה' עַל י' הוּא נְקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל. וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּצִּדָּהּ שֶׁל הָאוֹת י' הִיא בָּרֹאשׁ, אַחַר שֶׁבִּשְׁנֵי הֵהִי"ן הִיא בַּסּוֹף, כְּמוֹ זֶה הֵ"י הֵ"י נִדּוֹן לָרֹב, וְהִיא נְקֵבָה. אֶלָּא י' עַל ה' (ו') הוּא כֶּתֶר, תַּחַת ה' - שִׁמּוּשׁ. כָּל שֶׁכֵּן תַּחַת ו'.
וּבְגִין דְּלָא עֲבִידְנָא קִצוּץ וּפִרוּד בְּיִחוּדָא דִּלְעֵילָּא, דְּכֹלָּא יִחוּדָא חַד, נִתְקָשֶׁה לִי לְמֶעְבַּד. (או תגא, או אמצעי, או שמושא) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע כָּל מַחֲשַׁבְתִּין, אָמַר, בָּתַר דְּדָא לְטוֹב אִתְכַּוָּון, דְּלָא לְמֶעְבַּד קִצוּץ וּפִרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְנ"וֹרָה, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמָּה כְּגַוְונָא דִּשְׁכִינְתָּא, תֵּיעָשֶׂה מֵעַצְמּוֹ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּלא פִּרוּדָא. שְׁאַר מָאנִין דִּבְהוֹן אִיהִי שְׁכִינְתָּא שִׁמּוּשׁ, (שמות ל״ז:א׳) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ קִצּוּץ וּפֵרוּד בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַכֹּל יִחוּד אֶחָד, הִתְקַשָּׁה לִי לַעֲשׂוֹת. (או כתר, או אמצעי, או שמוש) וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, אָמַר, אַחַר שֶׁזֶּה הִתְכַּוֵּן לְטוֹב, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קִבּוּץ וּפֵרוּד, (שמות כה) תֵּ"יעָשֶׂה הַמְּנ"וֹרָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמָהּ כְּמוֹ הַשְּׁכִינָה, תֵּעָשֶׂה מֵעַצְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִי פֵרוּד. שְׁאָר הַכֵּלִים שֶׁבָּהֶם הִיא שְׁכִינָה שִׁמּוּשׁ, (שם לז) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל.
וּבְכָל אֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי עֲטָּרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כַּד נְטִּילַת מִן בִּינָה, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וַדַּאי לֵית יְדִיעָה לְבַּר נָשׁ. בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא בְּכָל מִדּוֹת דִּילֵיהּ, עַד דְּיֵעוּל בְּהַאי תַּרְעָא, דְּאִתְּמַר עָלָהּ (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ'. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, הִיא עֲטָרָה שֶׁל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, כְּשֶׁנִּטֶּלֶת מִבִּינָה, שֶׁהִיא הָעוֹלָם הַבָּא, וַדַּאי אֵין הַכָּרָה לָאָדָם בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְלֹא בְּכָל מִדּוֹתָיו, עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁעַר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַה'.
בְּאוֹת ל', דְּאִיהִי יי (ייי), אִיהִי כְּלִילָא מִכָּל סְפִירָה, וּמִכָּל אַתְוָון דִּשְׁמָהָן, מְפוֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. אִיהִי נְקוּדָה בְּכָל אָת וְאָת, שִׁמּוּשָׁא תְּחוֹת בַּעְלָהּ. וְאִיהִי עֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דִּילָהּ דְּטַעֲמֵי. כְּגוֹן סֶגוֹל נְקוּדָה תְּחוֹת יַרְכֵי מַלְכָּא, (ישעיהו ס״ו:א׳) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְאִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא, עִמֵּיהּ, מַחֲצִית הַשֶׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְאִיהִי עֲטָּרָה עַל רֵישֵׁיהּ, מִסִּטְרָא דְּסֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹת ל', שֶׁהִיא יי (ייי) הִיא כְּלוּלָה מִכָּל סְפִירָה וּמִכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁמוֹת, מְפֹרָשִׁים וְנִסְתָּרִים. הִיא נְקֻדָּה בְּכָל אוֹת וָאוֹת, שִׁמּוּשׁ תַּחַת בַּעְלָהּ. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, מֵהַצַּד שֶׁלָּהּ שֶׁל הַטְּעָמִים, כְּמוֹ סֶגּוֹל נְקוּדָה תַּחַת בִּרְכֵּי הַמֶּלֶךְ, (ישעיה סו) וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. וְהִיא בָּאֶמְצַע עִמּוֹ, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשׁוּרֻק. וְהִיא עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ מִצַּד הַסֶּגוֹלְתָּא.
זַרְקָא מַקַּף, שׁוֹפָר הוֹלֵךְ, סֶגוֹלְתָּא, בְּהַהוּא זִמְנָא אִיהִי כֶּתֶר עַל רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ. אִיהִי יְדִיעַת הַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, בַּמוּפְלָא מִמָּךְ אַל תִּדְּרוֹשׁ וּבִמְכוּסֶה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר. דְּבָהּ אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּאִיהוּ רִאשׁוֹן לְעֵילָּא בְּתָגָא, דְּהַיְינוּ סֶגוּלְתָּא וְאִיהוּ אַחֲרוֹן, בְּסֶגוֹל. וּמִבַּלְעֲדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְכֹלָּא בָּהּ אִשְׁתְּמוֹדָע. (לתתא) זַרְקָא מַקַּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגוֹלְתָּא. בְּאוֹתוֹ זְמַן הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ ה' אֱלֹהֵינוּ. הִיא יְדוּעָה בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, בַּמֻּפְלָא מִמְּךְ אַל תִּדְר!שׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תַּחְקֹר. שֶׁבָּהּ הוּא נוֹדָע שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְמַעְלָה בְּכֶתֶר, שֶׁהַיְנוּ סֶגוֹלְתָּא, וְהוּא אַחֲרוֹן, בְּסֶגּוֹל. וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים, בְּשׁוּרֻק. וְהַכֹּל בָּהּ נוֹדָע (למטה).
מַאן דְּאִתְדַּבָּק בָּהּ לְתַתָּא, אִיהִי מְסַלְּקָא לֵיהּ לְעֵילָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּלְּקָא עָלָהּ לְאַדְבְּקָא לְעֵילָּא מִינָּהּ, אִיהִי מַשְׁפִּילָתּוֹ לְתַתָּא מִינָּהּ, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּהּ. וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִשְׁתְּמוֹדָע בָּהּ, אוֹלִיף לָהּ לִבְנוֹי, וּמָנֵי דְּלָא יְבַקְּשׁוּן לְסַלְּקָא לְדַרְגָּא לְעֵילָּא מִינָּהּ, דְּאִיהִי כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא וְאֶמְצָעִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. מִי שֶׁנִּדְבָּק בָּהּ לְמַטָּה, הִיא מַעֲלָה אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לְהַשִּׂיג לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, הִיא מַשְׁפִּילָה אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב נוֹדָע בָּהּ, לִמֵּד אוֹתָהּ לְבָנָיו, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יְבַקְשׁוּ לַעֲלוֹת לְדַרְגָּה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, שֶׁהִיא הַכֹּל - מַעְלָה וּמַטָּה וְאֶמְצַע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט) וְזאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם.
נָבִיא דְּהֲוָה אִשְׁתְּמוֹדַע בָּהּ, צָוַוח וְאָמַר לְמָארֵי תּוֹרָה חֲכָמִים בְּאוֹרַיְיתָא, וַעֲתִירִין בָּהּ, וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַוח לְגַבַּיְיהוּ וְאָמַר, (ירמיהו ט׳:כ״ג) כֹּה אָמַר יְיָ' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי. דָּוִד דְּהֲוָה יָדַע בָּהּ אָמַר, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה חָזָא גָּלוּתָא אָרִיךְ, וְסָמָאֵל (נ"א אתא) וְנָחָשׁ וְכָל מְמָנָן דְּשִׁבְעִין אוּמִין בְּרִבּוֹ רִבְּוָון, דְּנַחְתֵּי עַל יִשְׂרָאֵל, וְחָזָא הַאי קְרָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ויקרא כ״ו:מ״ד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ', אָמַר נָבִיא (איכה ג׳:כ״א) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלֵיהּ אִתְּמַר (תהילים צ״ב:ז׳) וּכְסִיל לָא יָבִין אֶת זֹאת. (דברים ל״ג:ז׳) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ' קוֹל יְהוּדָה, בְּגִין דְּנָטִיר מַאי דְּמָנֵי לֵיהּ אֲבוֹי זָכָה לְמַלְכוּ. וְדָוִד בְּגִינָהּ אִסְתַּלָּק לְמַלְכוּ, דְּטָרַח כָּל יוֹמוֹי עָלָהּ. נָבִיא שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ, צָוַח וְאָמַר לְבַעֲלֵי תוֹרָה חֲכָמִים בַּתּוֹרָה וַעֲשִׁירִים בָּהּ וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. צָוַח אֲלֵיהֶם וְאָמַר, (ירמיה ט) כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל וְגוֹ', כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי. דָּוִד שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָהּ אָמַר, (תהלים כו) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה וְגוֹ', בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וְיִרְמְיָה רָאָה אֶת אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וְסָמָאֵ"ל (בא) וְהַנָּחָשׁ, וְכָל הַמְמֻנִּים שֶׁל שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת בְּרִבּוֹא רְבָבוֹת שֶׁיּוֹרְדִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ויקרא כו) וְאַף גַּם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אָמַר הַנָּבִיא, (איכה ג) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, עָלָיו נֶאֱמַר (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זאת. (דברים לג) וְזאת לִיהוּדָה וַיּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמַר מַה שֶּׁצִּוָּהוּ אָבִיו, זָכָה לַמַּלְכוּת. וְדָוִד בִּשְׁבִילָהּ עָלָה לַמַּלְכוּת, שֶׁטָּרַח עָלֶיהָ כָּל יָמָיו.
אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, עָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ אַזְהַרְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁעַת מִיתָּתְךָ. בָּהּ בֵּרַכְתְּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:א׳) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלָהּ מַאי כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת, אֶלָּא בְּמִי שְׁמֵמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עוֹנִי, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. אָמַר הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (שם ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וְגוֹ'. בָּהּ הִזְהַרְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מִיתָתְךְ, בָּהּ בֵּרַכְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וְאָמְרוּ עָלֶיהָ, מַה זֶּה כִּי יָמוּת? אֶלָּא אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת.
דְּאִיהוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיּוֹרֵד. מִסִּטְרָא דְּעָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, דְּאִסְתַּלָּק עָלֵיהּ. דְּכָל עֲתִירִין, כָּל טִיבוּ דְּעַבְדִין, כֻּלְּהוֹן (ס"א רובא דלהון) לְזַכָּאָה לְהוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְתַמָּן אִיהִי תָּגָא עַל רֵישַׁיְיהוּ. בֵּינוֹנִי, דְּפָלַח לְמִזְכֵּי בִּתְרֵין עָלְמִין, אִיהוּ מַחֲצִּית הַשֶׁקֶל עִמֵּיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּגוֹן מַצָּה דְּאִתְפְּלִיג, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַפָּה לַאֲפִיקוֹמָן בָּתַר סְעוּדָה. וְחֶצְיָה לְמִצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִסִּטְרָא דָּא נְאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה׳:ו׳) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִּנָתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. מִצַּד שֶׁל עָשִׁיר עוֹלֶה וַדַּאי, שֶׁמִּתְעַלֶּה עָלָיו. שֶׁכָּל הָעֲשִׁירִים, כָּל טוֹב שֶׁהֵם עוֹשִׂים, כֻּלָּם (רבם) לְזַכּוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְשָׁם הִיא כֶּתֶר עַל רֹאשָׁם. הַבֵּינוֹנִי שֶׁעוֹבֵד כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הוּא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ הַמַּצָּב שֶׁנֶּחֱלֶקֶת, חֶצְיָהּ תַּחַת הַמַּפָּה לָאֲפִיקוֹמָן אַחַר הַסְּעוּדָה, וְחֶצְיָהּ לַמִּצְוָה קֹדֶם סְעוּדָה. וּמִצַּד זֶה נֶאֱמַר בְּאֶסְתֵּר, (אסתר ה) מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֶן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ.
אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ עָנִי, דְּמֵמִית גַּרְמֵיהּ בְּגִינָהּ, כְּגַוְונָא דִּילָךְ רַעְיָא מְהֵימָנָא, אִיהוּ קָרְבָּן יוֹרֵד תְּחוֹתָךְ, וַאֲמַאי. בְּגִין דְּמַאן דְּאַשְׁפִּיל גַּרְמֵיהּ בְּגִין שְׁכִינְתֵּיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ נָחִית עָלֵיהּ, וְהַאי הוּא דְּאָמַר דָּוִד, (תהילים קל״ח:ו׳) כִּי רָם יְיָ' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ' וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. דְּאַף עַל גַּב דַּאֲנָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בְּגִין הַהוּא דְּאִתְעָבִיד דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בְּגִין שְׁכִינָתִי, לְסַלְּקָא לָהּ מִשִּׁפְלּוּת דִּילָהּ עֲטָּרָא לְרֵישֵׁיהּ, אָנָא נָחִית לְדַיְּירָא עִמֵּיהּ. וּבָתַר דְּבַעְלָהּ דִּשְׁכִינְתָּא נָחִית עַל בַּר נָשׁ, אִיהִי נְחִיתַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ, וְיָהִיבַת אַתְרָא דְּרִישָׁא לְבַעְלָהּ, וּנְחִיתַת לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא. וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. אֲבָל מִי שֶׁהוּא עָנִי, שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, הִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד תַּחְתֶּיךְ, וְלָמָּה? כִּי מִי שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל שְׁכִינָתוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד עָלָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, (תהלים קלח) כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה. וְהַנָּבִיא אָמַר, (ישעיהנג) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְגוֹ', וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֲנִי מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ בַּעֲבוּר שְׁכִינָתִי לְהַעֲלוֹתָהּ מִשִּׁפְלוּתָהּ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, אֲנִי אֵרֵד לָדוּר עִמּוֹ. וְאַחַר שֶׁבַּעַל הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הָאָדָם, הִיא יוֹרֶדֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְנוֹתֶנֶת הַמָּקוֹם שֶׁל הָרֹאשׁ לְבַעְלָהּ וְיוֹרֶדֶת לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ. וְסוֹד הַדָּבָר - (ישעיה סו)
דְּמִיּוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מֵהַהִיא שַׁעֲתָא (צ"א ע"א) אִתְקְרֵי בֵּן. אָמַר חַד תָּנָא, וְכִי מֵהַהוּא יוֹמָא דְּיָרִית בַּר נָשׁ נִשְׁמְתָא, כְּלִילָא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, יִתְקְרֵי בְּרֵיהּ מְנָא לָן. מֵהַאי קְרָא דְּאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהילים ב׳:ז׳) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי. שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה שֶׁכְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרָא בֵּן. אָמַר תַּנָּא אֶחָד, וְכִי מֵאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיּוֹרֵשׁ אָדָם נְשָׁמָה כְּלוּלָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ יִקָּרֵא בֵּן? מִנַּיִן לָנוּ? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁאָמַר דָּוד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, (תהלים ב) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ.
אֲמַר לֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, רַעְיָא מְהֵימָנָא, מַאי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. אֶלָּא בְּגִינָךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים לה) וְלָא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַנְתְּ קַיְּימָת בִּשְׁכִינְתָּא וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, דְּהַיְינוּ גּוּפָא. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, דְּהַיְינוּ נִשְׁמְתָא. דַּחֲמֵשׁ שְׁמָהָן אִית לָהּ: נְשָׁמָה. רוּחַ. נֶפֶשׁ. חַיָּה. יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנָא דִּילָךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לָא יָזוּז מִינָךְ בְּכָל אִלֵּין. אָמַר לוֹ הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מַה זֶּה הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ? אֶלָּא בִּשְׁבִילְךְ אָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךְ. הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לד) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. אַתָּה קִיַּמְתָּ בַּשְּׁכִינָה וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ - שֶׁהַיְנוּ הַגּוּף, וּבְכָל נַפְשְׁךְ - שֶׁהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה, שֶׁחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָהּ: נְשָׁמָה, רוּחַ, נֶפֶשׁ, חַיָּה, יְחִידָה. וּבְכָל מְאֹדֶךְ - בְּכָל מָמוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ לֹא יָזוּז מִמְּךְ בְּכָל אֵלּוּ.
אַנְתְּ חַשָׁבְתְּ, דְּאֲפִילּוּ הֲווֹ כָּל עָלְמִין תְּחוֹת רְשׁוּתָךְ, הֲוֵית יָהִיב לְאַקָּמָא לִשְׁכִינְתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאַמְלָכָא לֵיהּ בִּשְׁכִינְתֵּיה עַל כָּל מְמָנָן דְּאוּמִין דְּעָלְמָא, וּלְבָתַר לְסַלְּקָא לֵיהּ וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בְּדִיּוּקְנָא דִּילָךְ כְּלִילָא מִכָּל מִדּוֹת טָבִין, בְּכָל עָלְמִין, וּבְמַשִּׁרְיָּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. אַתָּה חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת תַּחַת רְשׁוּתְךְ, הָיִיתָ נוֹתֵן לְהָקִים שְׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהַמְלִיכוֹ עִם שְׁכִינָתוֹ עַל כָּל הַמְמֻנִּים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ לְהַעֲלוֹתוֹ וּשְׁכִינָתוֹ - בִּדְיוֹקַנְךְ כְּלוּלָה מִכָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּרֵיהּ, עַל כָּל דְּחָשַׁבְת לְמָרָךְ, יְקֻיָּים עַל יָדָךְ, וְלָא תָּזוּז מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, אֶלָּא תְּהֵא בְּדִיּוּקְנֵיהּ בְּכֹלָּא. וְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא גָּנִיז מִבְּנִי נָשָׁא. וְאַנְתְּ מֵעָלְמָא דָּא, שְׁלִיחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין קֳדָמָךְ, וַאֲנָא מְצוּוֶה מִנֵּיהּ, דְּלָא לְמֵזַז מִינָךְ בְּכָל עֵת וְשַׁעֲתָא דְּאַנְתְּ בָּעֵי. אַנָא וְכָל תַּנָאִין וְאָמוֹרָאִין דִּמְתִיבְתָּאן. קוּם אַשְׁלִים פִּקּוּדִין דְּמָרָךְ. מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מֵאַחַר שֶׁאַתָּה בְנוֹ - עַל כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ לְרִבּוֹנְךְ, יְקֻיַּם עַל יָדְךְ וְלֹא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, אֶלָּא תִּהְיֶה בִּדְיוֹקְנוֹ בַּכֹּל, וְאַתָּה בַּגָּלוּת גָּנוּז מִבְּנֵי אָדָם, וְאַתָּה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר דְּבָרִים אֵלּוּ לְפָנֶיךְ, וַאֲנִי מְצֻוֶּה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לָזוּז מִמְּךְ בְּכָל עֵת וְשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲנִי וְכָל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים שֶׁל הַיְשִׁיבוֹת. קוּם הַשְׁלֵם מִצְווֹת רִבּוֹנְךְ.
Chapter 56
Chapter 56 somebodyTerumah 56:596-598 (Chapter 56) (Terumah) (Zohar)
Terumah 56:596-598 (Chapter 56) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין דְּמַשְׁכְּנָא כְּתִיב, (שמות כ״ה:מ׳) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וְגוֹ', וּכְתִיב וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ וְגוֹ', אוֹלִיפְנָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כָּל תִּקּוּנִין, וְכָל דִּיוּקְנִין דְּמַשְׁכְּנָא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ, דְּחָמָא לֵיהּ לִמְטַטְרוֹ"ן, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ לְכַהֲנָא רַבָּא לְגוֹ. וְאִי תֵּימָא, וְהָא לָא אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְעֵילָּא, עַד יוֹמָא דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, וְלָא (קמ"ג ע"א) שִׁמֵשׁ הַהוּא נַעַר דִּלְעֵילָּא, עַד יוֹמָא דְּשִׁמְשׁוּ לְתַתָּא, בְּהַאי מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא. AND LOOK THAT THOU MAKE THEM AFTER THEIR PATTERN WHICH WAS SHEWED THEE IN THE MOUNT. And again it is written: “And thou shalt rear up the Tabernacle according to the fashion thereof which was shewed thee in the mount” (Ex. 26, 30). R. Jose said: ‘From this we see that the Holy One, blessed be He, actually gave Moses all the arrangements and all the shapes of the Tabernacle, each in its appropriate manner, and that he saw Metatron ministering to the High Priest within it. It may be said that, as the Tabernacle above was not erected until the Tabernacle below had been completed, that “youth” (Metatron) could not have served above before Divine worship had taken place in the earthly Tabernacle.
אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּהָא מַשְׁכְּנָא לָא אִתְּקַם לְעֵילָּא, עַד דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, אֲבָל חָמָא מֹשֶׁה חֵיזוּ דְּכָל מַשְׁכְּנָא, וְלָא הֲוָה מִתְסַדֵּר בְּקִיּוּמֵיהּ, עַד דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, וְחָמָא לֵיהּ לִמְטַטְרוֹ"ן מְשַׁמֵּשׁ לְבָתַר, לָאו דְּהֲוָה אִיהוּ מְשַׁמֵשׁ, אֶלָּא דְּהֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְבָתַר, וְלָאו בְּהַהוּא זִמְנָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, חָמֵי מַשְׁכְּנָא, וְחָמֵי נַעַר, כֹּלָּא מִתְעֲכָּב עַד דְּיִתְקָם הָכָא לְתַתָּא. It is true that the Tabernacle above was not actually erected before the one below; yet Moses saw a mirroring of the whole beforehand, and also Metatron, as he would be later when all was complete. The Holy One said to him: “Behold now, the Tabernacle and the ‘Youth’; all is held in suspense until the Tabernacle below shall have been built.”
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, מְטַטְרוֹן אִיהוּ דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ. אֶלָּא וַדַּאי מַשְׁכְּנָא דִּילֵיהּ אִיהוּ, וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, אִיהוּ דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ גּוֹ הַהוּא מַשְׁכְּנָא דִּמְטַטְרוֹן. כְּגַוְונָא דִּמְשַׁמֵּשׁ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא, גּוֹ מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא סְתִימָא דְּלָא אִתְגַּלְיָיא, בְּרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. תְּרֵין מַשְׁכְּנִין אִינּוּן. חַד אִיהוּ סְתִימָא עִלָּאָה. וְחַד הַאי מַשְׁכְּנָא דִּמְטַטְרוֹן. תְּרֵי כַּהֲנֵי אִינּוּן, חַד אוֹר קַדְמָאָה. וְחַד מִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא לְתַתָּא. It should not be thought, however, that Metatron himself ministers; the fact is, that the Tabernacle belongs to him, and Michael, the High Priest, it is that serves there, within the Metatron’s Tabernacle,mirroring the function of the Supernal High Priest above, serving within that other Tabernacle, that hidden one which never is revealed, which is connected with the mystery of the world to come.
Chapter 57
Chapter 57 somebodyTerumah 57 (Chapter 57) (Terumah) (Zohar)
Terumah 57 (Chapter 57) (Terumah) (Zohar) somebodyמִכָּאן רָזִין סְתִימִין דְּבֵי מַשְׁכְּנָא, מִפּוּמָא דְּבוּצִינָא. מַשְׁכְּנָא עִלָּאָה, אִתְבְּנֵי עַל תְּרֵיסַר מַרְגְּלִיטִין, שַׁיְיפִין עִלָּאִין, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, שְׂמָאלָא וִימִינָא. There are two celestial Tabernacles: the one, the supernal concealed Tabernacle, and the other, the Tabernacle of the Metatron. And there are also two priests: the one is the primeval Light, and the other Michael, the High Priest below.1The passage which follows, to the beginning of 160b, deals with the symbolism of some Ietters and their significance as creative potencies, and does not lend itself to translation.
תְּלַת שְׁמָהָן אִינּוּן כְּלִילָן כַּחֲדָא, וְדָא עָיֵיל בְּדָא, וְדָא עָיֵיל בְּדָא. אֵ"ל, קַדְמָאָה וְאִתְסָדַר בִּימִינָא. א, אִיהוּ קַדְמָאָה דְּאִיהִי (ויקרא ג') יְמִינָא, וְאַגְּלִים וְאִתְצָיָיר בְּרָזָא דִּימִינָא, וְכַד עָיֵיל וְקָא מְשַׁמֵּשׁ לְגוֹ אִתְאֲחָד בַּהֲדֵיהּ ל, וְאִקְרֵי בְּרָזָא דִּילֵיהּ אֵ"ל, דְּהָא ל' מֵרָזָא דִּלְעֵילָּא גּוֹ קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים נָפַק.
לָאו דְּתַמָּן אַגְּלִים, אֶלָּא וַדַּאי כַּד נָפַק אַגְּלִים, כִּשְׁאַר אַתְוָון, דְּכַד נָפְקוּ מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, אַגְלִימוּ וְאִתְצָיָירוּ. אוּף הָכִי הַאי ל', אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רָזָא דִּלְעֵילָּא, לָא אַגְּלִים, עַד דְּנָפַק לְבַר, וּכְדֵין אֵ"ל. וְדָא רָזָא דִּימִינָא.
שְׂמָאלָא כָּלִיל בְּגַוֵּיהּ לִימִינָא, וְנָטִיל הַאי שְׁמָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְכְּלִיל בַּהֲדֵיהּ, וְכַד אִתְכְּלִיל בַּהֲדֵיהּ אִקְרֵי אִיהוּ אֱלֹהִים. וְאִי תֵּימָא, הָא אַקְדִּים שְׂמָאלָא בְּרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
וַדַּאי הָכִי הוּא. אֶלָּא, כַּד נָפְקוּ דַּרְגִּין, בְּרָזָא דְּאַתְוָון מִגּוֹ עָלְמָא דְּאָתֵי, בָּעָא שְׁמָא דָּא לְאִתְחֲזָאָה וּלְאִתְבְּנֵי, לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא אֲתָר דְּנַפְקֵי מִתַּמָּן, וְאִתְבְּנִי שְׁמָא דָּא, כְּגַוְונָא דָּא. אֵ"ל בְּקַדְמִיתָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ שְׂמָאלָא, וְנָטִיל לֵיהּ שְׂמָאלָא, וְאִקְרֵי אֱלֹהִים, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּימִינָא, אֲמָר לֵיהּ בִּשְׁמָא וכו' בִּשְׁמָא דֶּאֱלֹהִים, וְעַל רָזָא דָּא, בְּכָל אֲתָר דְּאִיהוּ דִּינָא, תַּמָּן אִיהוּ רַחֲמֵי, דְּהָא כָּלִיל אִיהוּ דִּינָא, וְהָא אִתְבְּנֵי וְאִתְחַזֵּי.
הַהוּא דְּנָפַק מִתַּמָּן, אֶמְצָעִיתָא, נָטִיל לְתַרְוַויְּיהוּ, וְאִשְׁתָּלִים, וְאִקְרֵי אֱלהֵינוּ. הָא הָכָא שְׁלִימוּ דְּאִתְחָזֵי מֵרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּהַאי אֶמְצָעִיתָא אִשְׁתְּלִים, שָׁרָא עָלֵיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, מַפְתְּחָא דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי יְהוָֹ"ה, וּכְדֵין נָטִיל לְכָל סִטְרִין, עֵילָּא וְתַתָּא, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּלְכָל סִטְרִין אַחֲרָנִין. וְעַל דָּא, כַּד אִשְׁתְּלִים מֵרָזָא דִּתְרֵין סִטְרִין מִימִינָא וּשְׂמָאלָא, אִקְרֵי אֱלֹהֵינוּ, הָא הָכָא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא בִּכְלָלָא דִּשְׁמָא דָּא. וְדָא אִתְחָזֵי וְאִתְבְּנֵי. רָזָא דְּאַתְוָון נָפְקוּ מִתַּמָּן, כְּגַוְונָא דָּא אִתְבְּנִי וְאִתְחַזֵּי, כָּל חַד וְחַד.
הָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וְנָטִיל שְׂמָאלָא שְׁמָא דִּימִינָא, יְמִינָא אָן כָּלִיל בְּגַוִּיהּ שְׂמָאלָא, לְמֶהוֵי נָטִיל יְמִינָא רָזָא דִּשְׂמָאלָא. אֶלָּא, כַּד אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וְנָטִיל שְׂמָאלָא שְׁמָא רָזָא דִּימִינָא, יְמִינָא כָּלִיל בְּגַוִּיהּ שְׂמָאלָא, שְׁמָא אֵ"ל. וְאִיהוּ הי"ם.
אֲמַאי הָכִי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי הַהוּא אֲתָר דְּנַפְקוּ מִתַּמָּן, נָטִיל לִשְׂמָאלָא תְּרֵין אַתְוָון, יְמִינָא נָטִיל חַד, מֵרָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שְׂמָאלָא תְּרֵין, וְאִיהוּ הי"ם. כְּדֵין יְמִינָא כָּלִיל בְּגַוֵּיהּ לִשְׂמָאלָא, וְנָטִיל לְאָת בַּתְרָאָה ם, וְנָטִיל י' דְּהֲוָה בִּשְׂמָאלָא, ם אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ מֵ"ם, וְאִתְבְּנִי הָכִי מַיִם, בְּהַהוּא י' דְּנָטִיל יַתִּיר. כְּדֵין יְמִינָא כָּלִיל לֵיהּ לִשְׂמָאלָא בְּגַוֵּיהּ.
Chapter 58
Chapter 58 somebodyTerumah 58 (Chapter 58) (Terumah) (Zohar)
Terumah 58 (Chapter 58) (Terumah) (Zohar) somebodyלְבָתַר אִתְבָּנוּן אַתְוָון, א' דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא, אוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ש', כָּלִיל בִּתְלַת סִטְרִין, וְאִשְׁתָּתַּף בְּאָת א', וְאִתְעָבִיד אֵשׁ. תּוּ אַעְדּוּ אַתְוָון אִלֵּין, גּוֹ בְּטִישׁוּ דִּתְרֵין סִטְרִין אִלֵּין, וְאִתְקְרִיבוּ כַּחֲדָא בְּמַחְלוֹקֶת, וּמִגּוֹ מַחֲלוֹקֶת דָּא דְּמַיִם בְּאֵשׁ, וְאֵשׁ בְּמַיִם, אוֹלִידוּ אַתְוָון וְאַפִּיקוּ אָת ר' וְאָת ו' וְאָת ח' וְאִתְעָבִידוּ רוּחַ, וְעָאל בֵּין תְּרֵין סִטְרִין, וּכְדֵין אִתְיָישָׁבוּ אַתְוָון קַדְמָאֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, כָּל חַד וְחַד בִּשְׁלִימוּ. אַחַר כָּךְ נִבְנוֹת הָאוֹתִיּוֹת. א' שֶׁהָיָה בַּהַתְחָלָה בְּצַד הַיָּמִין, הוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ש', כְּלוּלָה בִּשְׁלֹשָׁה צְדָדִים, וּמִשְׁתַּתֶּפֶת עִם הָאוֹת א', וְנַעֲשׂוֹת אֵשׁ. עוֹד זָזוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ תּוֹךְ הַכָּאַת שְׁנֵי הַצְּדָדִים הַלָּלוּ וּמִתְקָרְבִים כְּאֶחָד בְּמַחֲלֹקֶת, וּמִתּוֹךְ מַחֲלֹקֶת זוֹ שֶׁל מַיִם בְּאֵשׁ וְאֵשׁ בְּמַיִם, מוֹלִידִים אוֹתִיּוֹת, וּמוֹצִיאִים אוֹת ר' וְאוֹת ו' וְאוֹת ח' וְנַעֲשִׂים רוּחַ. וְנִכְנָס בֵּין שְׁנֵי צְדָדִים, וְאָז מִתְיַשְּׁבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בִּמְקוֹמָן, כָּל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁלֵמוּת.
תּוּ אַתְוָון אַעְדּוּ, וְאִתְגַּלְגְּלוּ כַּחֲדָא, א' אַפִּיק מ', דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ בִּימִינָא, דְּהָא בִּימִינָא אִתְיָישָׁב. מ' אַפִּיק ש' בְּגִין דְּהָא מ' כְּלִילָא אִיהִי, בְּקַדְמִיתָא הֲוַת מִשְּׂמָאלָא, וְאִתְכְּלִיל לְבָתַר בִּימִינָא וְאִשְׁתְּלִים בִּתְרֵין סִטְרִין, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים, אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ כַּחֲדָא, וְאִתְכְּלִלוּ בִּתְרֵין סִטְרִין. עוֹד זָזוֹת הָאוֹתִיּוֹת וּמִתְגַּלְגְּלוֹת כְּאֶחָד, א' מוֹצִיאָה מ', שֶׁהִיא מִצִּדּוֹ בְּיָמִין, שֶׁהֲרֵי בְּיָמִין מִתְיַשֶּׁבֶת. מ' מוֹצִיאָה ש', מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מ' הִיא כְּלוּלָה, בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה מִשְּׂמֹאל, וְנִכְלֶלֶת אַחַר כָּךְ בְּיָמִין וּמִשְׁתַּלֶּמֶת בִּשְׁנֵי צְדָדִים. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁתַּלְּמָה, זָזוּ וְהוֹלִידוּ כְאֶחָד, וְנִכְלְלוּ בִשְׁנֵי צְדָדִים.
אִתְתְּקָפוּ אַתְוָון אמ"ש תְּלַת אִלֵּין, וְאַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ תְּלַת אַחֲרָנִין, גּוֹ גִּלְגּוּלָא. מ' אִתְתָּקַּן וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד ר'. א' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד ו'. ש' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד ח', וְאִשְׁתָּכְלַל כֹּלָּא. הִתְחַזְּקוּ הָאוֹתִיּוֹת אמ"ש שְׁלֹשׁ אֵלֶּה, וְהִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ שָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת תּוֹךְ הַגִּלְגּוּל. מ' הִתְתַּקְּנָה וְהִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ר'. א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ו'. ש' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ח', וְהַכֹּל נִתְקַן.
תּוּ אַעְדּוּ אַתְוָון אִלֵּין רָזָא אמ"ש, וְאִתְגַּלְגְּלוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, א' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ב' בְּסִטְרָא דְּמַעֲרָב, כְּדֵין אִתְיָישָׁב אִיהוּ בִּסְטַר דָּרוֹם. מ' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ד' בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, כְּדֵין אִסְתַּלָּק אִיהוּ בֵּין צָפוֹן וְדָרוֹם, וְתַלְיָא בַּאֲוִירָא. ש' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ג', וְאִתְיָישָׁב בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בֵּין מַעֲרָב וּמִזְרָח, וְתַלְיָא בַּאֲוִירָא. אִשְׁתְּכָחוּ תְּרֵין אַתְוָון מ"ש, תַּלְיָין בַּאֲוִירָא. עוֹד הִתְעַבְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ סוֹד אמ"ש, וְהִתְגַּלְגְּלוּ כְּמִקֹּדֶם. א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ב' בְּצַד מַעֲרָב, וְאָז הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת בְּצַד הַדָּרוֹם. מ' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ד' בְּצַד הַצָּפוֹן, וְאָז הִיא מִתְעַלָּה בֵּין צָפוֹן וְדָרוֹם וּתְלוּיָה בָּאֲוִיר. ש' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אוֹת ג', וּמִתְיַשֶּׁבֶת בְּצַד הַמִּזְרָח, וּמִתְעַלָּה בֵּין מַעֲרָב וּמִזְרָח וּתְלוּיָה בָּאֲוִיר. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת מ"ש תְּלוּיוֹת בָּאֲוִיר.
א' דְּאִשְׁתְּאַר, אִסְתַּלָּק בְּדוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ יָ"ה. בְּאִלֵּין אִתְתָּקַּף, וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד ה"ו, וְקָאִים בְּדוּכְתֵּיהּ, כְּדֵין אִתְעֲטָּר, וְאַנְהִיר, וּפָשִׁיט נְהִירוּ, וְאוֹלִיד נְהִירוּ, וְאַפִּיק אָת ט', בַּטִישׁוּ דְּקָא בָּטַשׁ וְנָהִיר רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בִּנְהִירוּ. א' שֶׁנִּשְׁאֲרָה הִתְעַלְּתָה בִּמְקוֹמָהּ, וְעָלְתָה לְמַעְלָה, וְהִתְעַטֵּר בָּהּ יָ"הּ. בְּאֵלֶּה הִתְחַזְּקָה וְהִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ה"ו וְעָמְדָה בִּמְקוֹמָהּ. אָז מִתְעַטֶּרֶת וּמְאִירָה וּפוֹשֶׁטֶת אוֹר, וּמוֹלִידָה אוֹר, וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ט', הַמַּכָּה שֶׁהִכָּה וְהֵאִיר סוֹד הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּאוֹר.
כְּדֵין אִסְתַּלָּק א', וְנָטִיל מִגּוֹ אֲוִירָא מ"ש, וְאִתְחַבָּרוּ בַּהֲדֵּיהּ, וַהֲווּ אמ"ש כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאִתְיָישָׁב א' בְּסִטְרָא דְּדָרוֹם, ש' בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, מ' בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן. סַלְּקָא ג' דְּהֲוָה בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד צ"ת. אָתָא ב' דְּהֲוָה בִּסְטַר מַעֲרָב, וְסָלִיק וְאִתְחֲבָר בֵּין צ"ת. סְלִיקוּ א' ו', דָּא מִסְּטָר מַעֲרָב (נ"א דרום) וְדָא מִסְּטָר מִזְרָח, וְאִתְחַבָּרוּ תַּרְוַויְיהוּ בַּהֲדֵי ב' בֵּין צ"ת, וְאַנְהִיר שְׁמָא צְבָאוֹת. אָז מִתְעַלָּה א' וְנוֹטֶלֶת מִתּוֹךְ הָאוֹר אֶת מ"ש, וְהִתְחַבְּרוּ עִמָּהּ, וְנִהְיוֹת אמ"ש כְּמִקֹּדֶם, וּמִתְיַשֶּׁבֶת א' בְּצַד דָּרוֹם, ש' בְּצַד מִזְרָח, מ' בְּצַד צָפוֹן. עוֹלָה ג' שֶׁהָיְתָה בְּצַד מִזְרָח, וּמִתְעַבֶּרֶת וּמוֹלִידָה צ"ת. בָּאָה ב' שֶׁהָיְתָה בְּצַד מַעֲרָב, וְעוֹלָה וּמִתְחַבֶּרֶת בֵּין צ"ת. עוֹלוֹת א' ו', זוֹ מִצַּד מַעֲרָב (דרום) וְזוֹ מִצַּד מִזְרָח, וּמִתְחַבְּרוֹת שְׁתֵּיהֶן עִם ב' בֵּין צ"ת, וּמֵאִיר הַשֵּׁם צְבָאוֹת.
כַּד אִתְנְהִיר שְׁמָא דָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא, אַעְדּוּ אַתְוָון וְאוֹלִידוּ ז' ב' (נ"א ג') נ'. סְלִיקוּ אמ"ש כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ ס' ע' פ'. כְּשֶׁמֵּאִיר הַשֵּׁם הַזֶּה בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, מִתְעַבְּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וּמוֹלִידוֹת ז' ב' (ג') נ. עוֹלוֹת אמ"ש כְּמִקֹּדֶם, וּמִתְעַבְּרוֹת וּמוֹלִידוֹת ס' ע' פ'.
אִשְׁתְּאַר ק' יְחִידָאי, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, קַיְּימָא גּוֹ נוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, חָמָא לֵהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקָא מִתְעַרְבְּבָא, בְּלֹא גּוּפָא וְלָא צִיּוּרָא, וְלָא עָיִיִל לְמַשְׁכְּנָא. עָבֵד לֵהּ חוּפָּאָה לְמַשְׁכְּנָא. וּמַאי נִיהוּ. יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:ז׳) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל וְלָא אֹהֶל. קוֹ"ף וְלָא אָדָם. נִשְׁאֲרָה ק' יְחִידָה, וְעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְעוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ נֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה. רוֹאֶה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמִּתְעַרְבֶּבֶת בְּלִי גוּף וְלֹא צִיּוּר וְלֹא נִכְנֶסֶת לַמִּשְׁכָּן, עָשָׂה אוֹתָהּ חֻפָּה וְכִסּוּי לַמִּשְׁכָּן. וּמַהִי? יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל וְלֹא אֹהֶל. קוֹ"ף וְלֹא אָדָם.
תּוּ אִתְגַּלְגָּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין, גּוֹ עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא, אמ"ש, ש' אִתְגַּלְגְלָא וְאִתְיָישְׁבָא בִּסְטַר מִזְרָח, וְאִשְׁתְּאַר ג' תַּלְיָיא בַּאֲוִירָא. מ' אִתְגַּלְגְּלָא וְאִתְיָישְׁבָא בִּסְטַר צָפוֹן, וְנָפַק ד' וְאִתְחַבָּר גּוֹ ש' בְּהַהוּא סִטְרָא. א' אִתְגַּלְגַּל וְאִתְיָישָׁב וְסָלִיק לְגַבֵּי י', וְסַלְּקָא וְאִתְתַּקְפָא בַּהֲדֵיהּ, וְנָטִיל לֵיהּ, וְאִתְחֲבָּר גּוֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא שַׁדָּ"י. כַּד שְׁמָא דָּא אִתְתָּקַּן גּוֹ מַשְׁכְּנָא, כְּדֵין קִיוּמָא וְקַיְמָא אִיהוּ מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם בְּתוֹךְ מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, אמ"ש. ש' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה בְּצַד מִזְרָח, וְנִשְׁאֲרָה ג' תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. מ' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה בְּצַד צָפוֹן, וְיָצְאָה ד' וְהִתְחַבְּרָה בְּתוֹךְ ש' בְּאוֹתוֹ צַד. א' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה וְעָלְתָה לְי', וְעָלְתָה וְהֶחֱזִיקָה עִמּוֹ וְנָטְלָה אוֹתוֹ, וְהִתְחַבְּרָה בְתוֹכוֹ בְּחִבּוּר אֶחָד שַׁדַּ"י. כְּשֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה נִתְתַּקֵּן בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, אָז קִיּוּם וַעֲמִידָה הוּא מִתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן שֶׁלְּמַטָּה.
תּוּ אַתְוָון אִתְגַּלְגָּלוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, לְאִתְיַישְּׁבָא מַשְׁכְּנָא, סְלִיקוּ אַתְוָון, א' בְּרֵישָׁא, ת' לְבָתַר, א"ת. ב' בְּרִישָׁא, ש' לְבָתַר, אִתְחַלָּפוּ אַתְוָון, אב"ג ית"ץ, אִתְגַּלְגָּלוּ בְּגִלּוּפֵי קֻדְשָׁא א' ק'. א' אַפִּיק ק'. לְנַטְרָא מַשְׁכְּנָא. ק', אַפִּיק ר'. ר' אַפִּיק ע' קר"ע. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם לְהִתְיַשֵּׁב בַּמִּשְׁכָּן, וְעָלוּ הָאוֹתִיּוֹת - א' בָּרֹאשׁ, ת' אַחַר כָּךְ, א"ת. ב' בָּרֹאשׁ, ש' אַחַר כָּךְ. הִתְחַלְּפוּ הָאוֹתִיּוֹת אב"ג ית"ץ, הִתְגַּלְגְּלוּ בַּחֲקִיקוֹת קֹדֶשׁ א' ק'. א' הוֹצִיאָה ק' לִשְׁמֹר אֶת הַמִּשְׁכָּן. ק' הוֹצִיאָה ר'. ר' הוֹצִיעָה ע' קר"ע.
רָזָא דָּא, (בראשית כ״ז:ט״ז) וְאֶת עוֹרוֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. כְּגַוְונָא דָּא, וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. דְּהָא חוּלָקָא דָּא, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה לְבַר, לְנַטְרָא הַהִיא דִּלְגָּאו, וְעַל רָזָא דָּא אַלְבִּישָׁת לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְבַר. שט"ן קר"ע, אַתְוָון אִינּוּן רְשִׁימָן לְבַר, בְּגִין נְטוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, דְּאִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְפָּרְעָא עָרְלָה לְבָתַר בְּחוּפָּאָה דָּא. הַסּוֹד הַזֶּה - וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. כְּמוֹ זֶה, וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. שֶׁהֲרֵי הַחֵלֶק הַזֶּה הִצְטָרֵךְ לְהֵרָאוֹת בַּחוּץ לִשְׁמֹר אֶת אוֹתוֹ פְּנִים. וְעַל סוֹד זֶה הִלְבִּישָׁה אֶת יַעֲקֹב בַּחוּץ. שט"ן קר"ע, אוֹתָן אוֹתִיּוֹת רְשׁוּמוֹת בַּחוּץ בִּשְׁבִיל שְׁמִירַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא סוֹד הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה, וְנִפְרְעָה הָעָרְלָה אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי הַכִּסּוּי הַזֶּה.
תּוּ אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, וְאַפִּיק א"ת ב"ש, שִׁקוּצִי"ת בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וְגוֹ'. בְּגִלְגּוּלָא דָּא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ בְּאַתְוָון קר"ע שט"ן. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ג' אַפִּיק ר', ד' ק' עַד הָכָא אַתְוָון, אִתְגַּלְגְּלוּ, וּבְטִישׁוּ דָּא בְּדָא לְתִקּוּנָא גּוֹ מַשְׁכְּנָא. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהוֹצִיאוּ א"ת ב"ש, שקוצי"ת בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ'. בְּגִלְגּוּל זֶה וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבהוּ, בְּאוֹתִיּוֹת קר"ע שט"ן. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם - ג' הוֹצִיאָה ר', ד' ק'. עַד כָּאן הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהִכּוּ זוֹ בָּזוֹ לְתִקּוּן בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן.
אִינּוּן אמ"ש אַפִּיקוּ תּוֹלָדִין, (נ"א ת') ה' צ' ו' ף' אַתְוָון דְּתַלְיָין גּוֹ אֲוִירָא, וּבְטִישׁוּ בְּאִינּוּן אַחֲרָנִין וְאַפִּיקוּ צִיּוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא ז' ע'. עַד הָכָא קַיְּימָא וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ח' כֻּלְּהוּ בְּסִטְרוֹי אָתָא ס' וְאִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אוֹתָן אמ"ש הוֹצִיאוּ תוֹלָדוֹת, (ת') ה' צ' ו' ף' אוֹתִיּוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּתוֹךְ הָאֲוִיר, וְהִכּוּ בְאוֹתָן אֲחֵרוֹת וְהוֹצִיאוּ אֶת צִיּוּר הַמִּשְׁכָּן ז' ע'. עַד כָּאן עוֹמֵד וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, כֻּלָּם בְּצִדּוֹ, ח' בָּאָה ס' וְהִתְחַבְּרָה עִמּוֹ, אָז יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין, אב"ג ית"ץ, אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ וְאַפִּיקוּ צִיּוּרָא גּוֹ רָזִין דְּמַשְׁכְּנָא, (ס"א בכללא) אִתְגַּלְגְּלוּ חֲדָא בְּרָזָא א' ל' ב' ם', דְּהָא אָת א' אַעְדֵּי, וְאוֹלִיד בְּרָזָא דְּחֵילָּא וְתּוּקְפָּא, אָת ל'. אִתְגַּבָּר בְּתוּקְפֵּיהּ, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאוֹלִיד אָת ב', כְּדֵין אַעְדִּיאוּ וְאוֹלִידוּ אַתְוָון וְאִתְחֲבָּרוּ אַחֲרָנִין אִלֵּין א' אִתְחַבָּר בְּגִלוּפֵיהּ בְּאָת ב', כְּדֵין ט"ר בְּחִבּוּרָא ט"ת לְמֶהוֵי אַתְוָון סַלְּקִין בְּאַתְרַיְיהוּ, גּוֹ צֵרוּפָא דְרָזָא דְּמַשְׁכְּנָא. (שמות ל״ה:ט״ז) אֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנוֹ. הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם אב"ג ית"ץ, הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְהוֹצִיאוּ צִיּוּר תּוֹךְ סוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן (בכללות) הִתְגַּלְגְּלוּ אֶחָד בְּסוֹד א' ל' ב' ם', שֶׁהֲרֵי הָאוֹת א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה בְּסוֹד שֶׁל כֹּחַ וְתֹקֶף אֶת הָאוֹת ל'. הִתְגַּבֵּר בְּתָקְפּוֹ וְהִתְעַלָּה בִכְבוֹדוֹ, וְהוֹלִיד אֶת הָאוֹת ב'. אָז הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהִתְחַבְּרוּ אֲחֵרוֹת אֵלּוּ, א' הִתְחַבְּרָה בַּחֲקִיקָתָהּ בָּאוֹת ב'. אָז ט"ר בְּחִבּוּר ט"ת, לִהְיוֹת הָאוֹתִיּוֹת עוֹלוֹת לִמְקוֹמָן, תּוֹךְ צֵרוּף שֶׁל סוֹד הַמִּשְׁכָּן. אֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ.
יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, דְּהָא מַיִין סְלִיקוּ וְנַחְתּוּ בְּרָזָא דְּאַתְוָון א"ל. א' אַפִּיק ו'. ו' אַפִּיק ק'. אָת ל' סָלִיק אִתְגְלִיפוּ אַתְוָון בְּגִלּוּפַיְיהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא, (תהילים כ״ט:ג׳) קוֹל יְיָ' עַל הַמָּיִם אֵ"ל וְכוּ', אִלֵּין אָתְוָון אֵ"ל, דְּהָא אִלֵּין אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ וְאַפִּיקוּ אַתְוָון, גּוֹ צִיּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא. יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם עָלוּ וְיָרְדוּ בַּסּוֹד שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת א"ל. א' הוֹצִיאָה ו'. ו' הוֹצִיאָה ק'. הָאוֹת ל' עוֹלָה, וְנֶחְקְקוּ הָאוֹתִיּוֹת בַּחֲקִיקוֹתֵיהֶן בְּחִבּוּר אֶחָד. קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵ"ל וְכוּ'. אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת אֵ"ל, שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְהוֹצִיאוּ אוֹתִיּוֹת תּוֹךְ צִיּוּרֵי הַמִּשְׁכָּן.
אמ"ש אַעְדוּ וְאוֹלִידוּ וְאִתְגְּלִיפוּ בְּגִלּוּפֵי רָזִין דְּאַתְוָון, לְאַפָּקָא צִיּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא, א' אַפִּיק ג', ש' אַפִּיק ן', לְחַבְּרָא גּוֹ אָת ג' בְּרָזָא גַּן. תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגוֹ'. אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין אמ"ש, בְּרָזָא ב"ם בְּאִלֵּין כְּנִישׁוּ מַיָּא לַאֲתָר חַד, דִּכְתִּיב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. (עד כאן מצאתי בהעתק) אמ"ש הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְנֶחְקְקוּ בַּחֲקִיקוֹת שֶׁל סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְהוֹצִיא אֶת צִיּוּרֵי הַמִּשְׁכָּן. א' הוֹצִיאָה ג', ש' הוֹצִיאָה ן', לְחַבֵּר תּוֹךְ הָאוֹת ג' בְּסוֹד גַּן. תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגוֹ'. הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם אמ"ש, בְּסוֹד ב"ם בְּאֵלֶּה נִכְנְסוּ הַמַּיִם לְמָקוֹם אֶחָד, שֶׁכָּתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד.
Terumah 58:622 (Chapter 58) (Terumah) (Zohar)
Terumah 58:622 (Chapter 58) (Terumah) (Zohar) somebodyלְבָתַר אִתְבָּנוּן אַתְוָון, א' דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא, אוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ש', כָּלִיל בִּתְלַת סִטְרִין, וְאִשְׁתָּתַּף בְּאָת א', וְאִתְעָבִיד אֵשׁ. תּוּ אַעְדּוּ אַתְוָון אִלֵּין, גּוֹ בְּטִישׁוּ דִּתְרֵין סִטְרִין אִלֵּין, וְאִתְקְרִיבוּ כַּחֲדָא בְּמַחְלוֹקֶת, וּמִגּוֹ מַחֲלוֹקֶת דָּא דְּמַיִם בְּאֵשׁ, וְאֵשׁ בְּמַיִם, אוֹלִידוּ אַתְוָון וְאַפִּיקוּ אָת ר' וְאָת ו' וְאָת ח' וְאִתְעָבִידוּ רוּחַ, וְעָאל בֵּין תְּרֵין סִטְרִין, וּכְדֵין אִתְיָישָׁבוּ אַתְוָון קַדְמָאֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, כָּל חַד וְחַד בִּשְׁלִימוּ. אַחַר כָּךְ נִבְנוֹת הָאוֹתִיּוֹת. א' שֶׁהָיָה בַּהַתְחָלָה בְּצַד הַיָּמִין, הוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ש', כְּלוּלָה בִּשְׁלֹשָׁה צְדָדִים, וּמִשְׁתַּתֶּפֶת עִם הָאוֹת א', וְנַעֲשׂוֹת אֵשׁ. עוֹד זָזוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ תּוֹךְ הַכָּאַת שְׁנֵי הַצְּדָדִים הַלָּלוּ וּמִתְקָרְבִים כְּאֶחָד בְּמַחֲלֹקֶת, וּמִתּוֹךְ מַחֲלֹקֶת זוֹ שֶׁל מַיִם בְּאֵשׁ וְאֵשׁ בְּמַיִם, מוֹלִידִים אוֹתִיּוֹת, וּמוֹצִיאִים אוֹת ר' וְאוֹת ו' וְאוֹת ח' וְנַעֲשִׂים רוּחַ. וְנִכְנָס בֵּין שְׁנֵי צְדָדִים, וְאָז מִתְיַשְּׁבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בִּמְקוֹמָן, כָּל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁלֵמוּת.
תּוּ אַתְוָון אַעְדּוּ, וְאִתְגַּלְגְּלוּ כַּחֲדָא, א' אַפִּיק מ', דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ בִּימִינָא, דְּהָא בִּימִינָא אִתְיָישָׁב. מ' אַפִּיק ש' בְּגִין דְּהָא מ' כְּלִילָא אִיהִי, בְּקַדְמִיתָא הֲוַת מִשְּׂמָאלָא, וְאִתְכְּלִיל לְבָתַר בִּימִינָא וְאִשְׁתְּלִים בִּתְרֵין סִטְרִין, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים, אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ כַּחֲדָא, וְאִתְכְּלִלוּ בִּתְרֵין סִטְרִין. עוֹד זָזוֹת הָאוֹתִיּוֹת וּמִתְגַּלְגְּלוֹת כְּאֶחָד, א' מוֹצִיאָה מ', שֶׁהִיא מִצִּדּוֹ בְּיָמִין, שֶׁהֲרֵי בְּיָמִין מִתְיַשֶּׁבֶת. מ' מוֹצִיאָה ש', מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מ' הִיא כְּלוּלָה, בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה מִשְּׂמֹאל, וְנִכְלֶלֶת אַחַר כָּךְ בְּיָמִין וּמִשְׁתַּלֶּמֶת בִּשְׁנֵי צְדָדִים. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁתַּלְּמָה, זָזוּ וְהוֹלִידוּ כְאֶחָד, וְנִכְלְלוּ בִשְׁנֵי צְדָדִים.
אִתְתְּקָפוּ אַתְוָון אמ"ש תְּלַת אִלֵּין, וְאַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ תְּלַת אַחֲרָנִין, גּוֹ גִּלְגּוּלָא. מ' אִתְתָּקַּן וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד ר'. א' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד ו'. ש' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד ח', וְאִשְׁתָּכְלַל כֹּלָּא. הִתְחַזְּקוּ הָאוֹתִיּוֹת אמ"ש שְׁלֹשׁ אֵלֶּה, וְהִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ שָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת תּוֹךְ הַגִּלְגּוּל. מ' הִתְתַּקְּנָה וְהִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ר'. א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ו'. ש' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ח', וְהַכֹּל נִתְקַן.
תּוּ אַעְדּוּ אַתְוָון אִלֵּין רָזָא אמ"ש, וְאִתְגַּלְגְּלוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, א' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ב' בְּסִטְרָא דְּמַעֲרָב, כְּדֵין אִתְיָישָׁב אִיהוּ בִּסְטַר דָּרוֹם. מ' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ד' בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, כְּדֵין אִסְתַּלָּק אִיהוּ בֵּין צָפוֹן וְדָרוֹם, וְתַלְיָא בַּאֲוִירָא. ש' אַעְדֵּי וְאוֹלִיד וְאַפִּיק אָת ג', וְאִתְיָישָׁב בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בֵּין מַעֲרָב וּמִזְרָח, וְתַלְיָא בַּאֲוִירָא. אִשְׁתְּכָחוּ תְּרֵין אַתְוָון מ"ש, תַּלְיָין בַּאֲוִירָא. עוֹד הִתְעַבְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ סוֹד אמ"ש, וְהִתְגַּלְגְּלוּ כְּמִקֹּדֶם. א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ב' בְּצַד מַעֲרָב, וְאָז הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת בְּצַד הַדָּרוֹם. מ' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ד' בְּצַד הַצָּפוֹן, וְאָז הִיא מִתְעַלָּה בֵּין צָפוֹן וְדָרוֹם וּתְלוּיָה בָּאֲוִיר. ש' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה וְהוֹצִיאָה אוֹת ג', וּמִתְיַשֶּׁבֶת בְּצַד הַמִּזְרָח, וּמִתְעַלָּה בֵּין מַעֲרָב וּמִזְרָח וּתְלוּיָה בָּאֲוִיר. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת מ"ש תְּלוּיוֹת בָּאֲוִיר.
א' דְּאִשְׁתְּאַר, אִסְתַּלָּק בְּדוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ יָ"ה. בְּאִלֵּין אִתְתָּקַּף, וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד ה"ו, וְקָאִים בְּדוּכְתֵּיהּ, כְּדֵין אִתְעֲטָּר, וְאַנְהִיר, וּפָשִׁיט נְהִירוּ, וְאוֹלִיד נְהִירוּ, וְאַפִּיק אָת ט', בַּטִישׁוּ דְּקָא בָּטַשׁ וְנָהִיר רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בִּנְהִירוּ. א' שֶׁנִּשְׁאֲרָה הִתְעַלְּתָה בִּמְקוֹמָהּ, וְעָלְתָה לְמַעְלָה, וְהִתְעַטֵּר בָּהּ יָ"הּ. בְּאֵלֶּה הִתְחַזְּקָה וְהִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה ה"ו וְעָמְדָה בִּמְקוֹמָהּ. אָז מִתְעַטֶּרֶת וּמְאִירָה וּפוֹשֶׁטֶת אוֹר, וּמוֹלִידָה אוֹר, וְהוֹצִיאָה אֶת הָאוֹת ט', הַמַּכָּה שֶׁהִכָּה וְהֵאִיר סוֹד הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּאוֹר.
כְּדֵין אִסְתַּלָּק א', וְנָטִיל מִגּוֹ אֲוִירָא מ"ש, וְאִתְחַבָּרוּ בַּהֲדֵּיהּ, וַהֲווּ אמ"ש כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאִתְיָישָׁב א' בְּסִטְרָא דְּדָרוֹם, ש' בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, מ' בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן. סַלְּקָא ג' דְּהֲוָה בְּסִטְרָא דְּמִזְרָח, וְאַעְדֵּי וְאוֹלִיד צ"ת. אָתָא ב' דְּהֲוָה בִּסְטַר מַעֲרָב, וְסָלִיק וְאִתְחֲבָר בֵּין צ"ת. סְלִיקוּ א' ו', דָּא מִסְּטָר מַעֲרָב (נ"א דרום) וְדָא מִסְּטָר מִזְרָח, וְאִתְחַבָּרוּ תַּרְוַויְיהוּ בַּהֲדֵי ב' בֵּין צ"ת, וְאַנְהִיר שְׁמָא צְבָאוֹת. אָז מִתְעַלָּה א' וְנוֹטֶלֶת מִתּוֹךְ הָאוֹר אֶת מ"ש, וְהִתְחַבְּרוּ עִמָּהּ, וְנִהְיוֹת אמ"ש כְּמִקֹּדֶם, וּמִתְיַשֶּׁבֶת א' בְּצַד דָּרוֹם, ש' בְּצַד מִזְרָח, מ' בְּצַד צָפוֹן. עוֹלָה ג' שֶׁהָיְתָה בְּצַד מִזְרָח, וּמִתְעַבֶּרֶת וּמוֹלִידָה צ"ת. בָּאָה ב' שֶׁהָיְתָה בְּצַד מַעֲרָב, וְעוֹלָה וּמִתְחַבֶּרֶת בֵּין צ"ת. עוֹלוֹת א' ו', זוֹ מִצַּד מַעֲרָב (דרום) וְזוֹ מִצַּד מִזְרָח, וּמִתְחַבְּרוֹת שְׁתֵּיהֶן עִם ב' בֵּין צ"ת, וּמֵאִיר הַשֵּׁם צְבָאוֹת.
כַּד אִתְנְהִיר שְׁמָא דָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא, אַעְדּוּ אַתְוָון וְאוֹלִידוּ ז' ב' (נ"א ג') נ'. סְלִיקוּ אמ"ש כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַעֲדוּ וְאוֹלִידוּ ס' ע' פ'. כְּשֶׁמֵּאִיר הַשֵּׁם הַזֶּה בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, מִתְעַבְּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת וּמוֹלִידוֹת ז' ב' (ג') נ. עוֹלוֹת אמ"ש כְּמִקֹּדֶם, וּמִתְעַבְּרוֹת וּמוֹלִידוֹת ס' ע' פ'.
אִשְׁתְּאַר ק' יְחִידָאי, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, קַיְּימָא גּוֹ נוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, חָמָא לֵהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקָא מִתְעַרְבְּבָא, בְּלֹא גּוּפָא וְלָא צִיּוּרָא, וְלָא עָיִיִל לְמַשְׁכְּנָא. עָבֵד לֵהּ חוּפָּאָה לְמַשְׁכְּנָא. וּמַאי נִיהוּ. יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:ז׳) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל וְלָא אֹהֶל. קוֹ"ף וְלָא אָדָם. נִשְׁאֲרָה ק' יְחִידָה, וְעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְעוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ נֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה. רוֹאֶה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמִּתְעַרְבֶּבֶת בְּלִי גוּף וְלֹא צִיּוּר וְלֹא נִכְנֶסֶת לַמִּשְׁכָּן, עָשָׂה אוֹתָהּ חֻפָּה וְכִסּוּי לַמִּשְׁכָּן. וּמַהִי? יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל וְלֹא אֹהֶל. קוֹ"ף וְלֹא אָדָם.
תּוּ אִתְגַּלְגָּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין, גּוֹ עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא, אמ"ש, ש' אִתְגַּלְגְלָא וְאִתְיָישְׁבָא בִּסְטַר מִזְרָח, וְאִשְׁתְּאַר ג' תַּלְיָיא בַּאֲוִירָא. מ' אִתְגַּלְגְּלָא וְאִתְיָישְׁבָא בִּסְטַר צָפוֹן, וְנָפַק ד' וְאִתְחַבָּר גּוֹ ש' בְּהַהוּא סִטְרָא. א' אִתְגַּלְגַּל וְאִתְיָישָׁב וְסָלִיק לְגַבֵּי י', וְסַלְּקָא וְאִתְתַּקְפָא בַּהֲדֵיהּ, וְנָטִיל לֵיהּ, וְאִתְחֲבָּר גּוֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא שַׁדָּ"י. כַּד שְׁמָא דָּא אִתְתָּקַּן גּוֹ מַשְׁכְּנָא, כְּדֵין קִיוּמָא וְקַיְמָא אִיהוּ מִגּוֹ מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם בְּתוֹךְ מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, אמ"ש. ש' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה בְּצַד מִזְרָח, וְנִשְׁאֲרָה ג' תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. מ' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה בְּצַד צָפוֹן, וְיָצְאָה ד' וְהִתְחַבְּרָה בְּתוֹךְ ש' בְּאוֹתוֹ צַד. א' הִתְגַּלְגְּלָה וְהִתְיַשְּׁבָה וְעָלְתָה לְי', וְעָלְתָה וְהֶחֱזִיקָה עִמּוֹ וְנָטְלָה אוֹתוֹ, וְהִתְחַבְּרָה בְתוֹכוֹ בְּחִבּוּר אֶחָד שַׁדַּ"י. כְּשֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה נִתְתַּקֵּן בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, אָז קִיּוּם וַעֲמִידָה הוּא מִתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן שֶׁלְּמַטָּה.
תּוּ אַתְוָון אִתְגַּלְגָּלוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, לְאִתְיַישְּׁבָא מַשְׁכְּנָא, סְלִיקוּ אַתְוָון, א' בְּרֵישָׁא, ת' לְבָתַר, א"ת. ב' בְּרִישָׁא, ש' לְבָתַר, אִתְחַלָּפוּ אַתְוָון, אב"ג ית"ץ, אִתְגַּלְגָּלוּ בְּגִלּוּפֵי קֻדְשָׁא א' ק'. א' אַפִּיק ק'. לְנַטְרָא מַשְׁכְּנָא. ק', אַפִּיק ר'. ר' אַפִּיק ע' קר"ע. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם לְהִתְיַשֵּׁב בַּמִּשְׁכָּן, וְעָלוּ הָאוֹתִיּוֹת - א' בָּרֹאשׁ, ת' אַחַר כָּךְ, א"ת. ב' בָּרֹאשׁ, ש' אַחַר כָּךְ. הִתְחַלְּפוּ הָאוֹתִיּוֹת אב"ג ית"ץ, הִתְגַּלְגְּלוּ בַּחֲקִיקוֹת קֹדֶשׁ א' ק'. א' הוֹצִיאָה ק' לִשְׁמֹר אֶת הַמִּשְׁכָּן. ק' הוֹצִיאָה ר'. ר' הוֹצִיעָה ע' קר"ע.
רָזָא דָּא, (בראשית כ״ז:ט״ז) וְאֶת עוֹרוֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. כְּגַוְונָא דָּא, וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. דְּהָא חוּלָקָא דָּא, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה לְבַר, לְנַטְרָא הַהִיא דִּלְגָּאו, וְעַל רָזָא דָּא אַלְבִּישָׁת לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְבַר. שט"ן קר"ע, אַתְוָון אִינּוּן רְשִׁימָן לְבַר, בְּגִין נְטוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, דְּאִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְפָּרְעָא עָרְלָה לְבָתַר בְּחוּפָּאָה דָּא. הַסּוֹד הַזֶּה - וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. כְּמוֹ זֶה, וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. שֶׁהֲרֵי הַחֵלֶק הַזֶּה הִצְטָרֵךְ לְהֵרָאוֹת בַּחוּץ לִשְׁמֹר אֶת אוֹתוֹ פְּנִים. וְעַל סוֹד זֶה הִלְבִּישָׁה אֶת יַעֲקֹב בַּחוּץ. שט"ן קר"ע, אוֹתָן אוֹתִיּוֹת רְשׁוּמוֹת בַּחוּץ בִּשְׁבִיל שְׁמִירַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא סוֹד הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה, וְנִפְרְעָה הָעָרְלָה אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי הַכִּסּוּי הַזֶּה.
תּוּ אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, וְאַפִּיק א"ת ב"ש, שִׁקוּצִי"ת בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וְגוֹ'. בְּגִלְגּוּלָא דָּא וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ בְּאַתְוָון קר"ע שט"ן. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ג' אַפִּיק ר', ד' ק' עַד הָכָא אַתְוָון, אִתְגַּלְגְּלוּ, וּבְטִישׁוּ דָּא בְּדָא לְתִקּוּנָא גּוֹ מַשְׁכְּנָא. עוֹד הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהוֹצִיאוּ א"ת ב"ש, שקוצי"ת בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ'. בְּגִלְגּוּל זֶה וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבהוּ, בְּאוֹתִיּוֹת קר"ע שט"ן. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם - ג' הוֹצִיאָה ר', ד' ק'. עַד כָּאן הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהִכּוּ זוֹ בָּזוֹ לְתִקּוּן בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן.
אִינּוּן אמ"ש אַפִּיקוּ תּוֹלָדִין, (נ"א ת') ה' צ' ו' ף' אַתְוָון דְּתַלְיָין גּוֹ אֲוִירָא, וּבְטִישׁוּ בְּאִינּוּן אַחֲרָנִין וְאַפִּיקוּ צִיּוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא ז' ע'. עַד הָכָא קַיְּימָא וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ח' כֻּלְּהוּ בְּסִטְרוֹי אָתָא ס' וְאִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אוֹתָן אמ"ש הוֹצִיאוּ תוֹלָדוֹת, (ת') ה' צ' ו' ף' אוֹתִיּוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּתוֹךְ הָאֲוִיר, וְהִכּוּ בְאוֹתָן אֲחֵרוֹת וְהוֹצִיאוּ אֶת צִיּוּר הַמִּשְׁכָּן ז' ע'. עַד כָּאן עוֹמֵד וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, כֻּלָּם בְּצִדּוֹ, ח' בָּאָה ס' וְהִתְחַבְּרָה עִמּוֹ, אָז יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין, אב"ג ית"ץ, אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ וְאַפִּיקוּ צִיּוּרָא גּוֹ רָזִין דְּמַשְׁכְּנָא, (ס"א בכללא) אִתְגַּלְגְּלוּ חֲדָא בְּרָזָא א' ל' ב' ם', דְּהָא אָת א' אַעְדֵּי, וְאוֹלִיד בְּרָזָא דְּחֵילָּא וְתּוּקְפָּא, אָת ל'. אִתְגַּבָּר בְּתוּקְפֵּיהּ, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאוֹלִיד אָת ב', כְּדֵין אַעְדִּיאוּ וְאוֹלִידוּ אַתְוָון וְאִתְחֲבָּרוּ אַחֲרָנִין אִלֵּין א' אִתְחַבָּר בְּגִלוּפֵיהּ בְּאָת ב', כְּדֵין ט"ר בְּחִבּוּרָא ט"ת לְמֶהוֵי אַתְוָון סַלְּקִין בְּאַתְרַיְיהוּ, גּוֹ צֵרוּפָא דְרָזָא דְּמַשְׁכְּנָא. (שמות ל״ה:ט״ז) אֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנוֹ. הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם אב"ג ית"ץ, הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְהוֹצִיאוּ צִיּוּר תּוֹךְ סוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן (בכללות) הִתְגַּלְגְּלוּ אֶחָד בְּסוֹד א' ל' ב' ם', שֶׁהֲרֵי הָאוֹת א' הִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה בְּסוֹד שֶׁל כֹּחַ וְתֹקֶף אֶת הָאוֹת ל'. הִתְגַּבֵּר בְּתָקְפּוֹ וְהִתְעַלָּה בִכְבוֹדוֹ, וְהוֹלִיד אֶת הָאוֹת ב'. אָז הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהִתְחַבְּרוּ אֲחֵרוֹת אֵלּוּ, א' הִתְחַבְּרָה בַּחֲקִיקָתָהּ בָּאוֹת ב'. אָז ט"ר בְּחִבּוּר ט"ת, לִהְיוֹת הָאוֹתִיּוֹת עוֹלוֹת לִמְקוֹמָן, תּוֹךְ צֵרוּף שֶׁל סוֹד הַמִּשְׁכָּן. אֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ.
יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, דְּהָא מַיִין סְלִיקוּ וְנַחְתּוּ בְּרָזָא דְּאַתְוָון א"ל. א' אַפִּיק ו'. ו' אַפִּיק ק'. אָת ל' סָלִיק אִתְגְלִיפוּ אַתְוָון בְּגִלּוּפַיְיהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא, (תהילים כ״ט:ג׳) קוֹל יְיָ' עַל הַמָּיִם אֵ"ל וְכוּ', אִלֵּין אָתְוָון אֵ"ל, דְּהָא אִלֵּין אַעְדּוּ וְאוֹלִידוּ וְאַפִּיקוּ אַתְוָון, גּוֹ צִיּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא. יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם עָלוּ וְיָרְדוּ בַּסּוֹד שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת א"ל. א' הוֹצִיאָה ו'. ו' הוֹצִיאָה ק'. הָאוֹת ל' עוֹלָה, וְנֶחְקְקוּ הָאוֹתִיּוֹת בַּחֲקִיקוֹתֵיהֶן בְּחִבּוּר אֶחָד. קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵ"ל וְכוּ'. אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת אֵ"ל, שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְהוֹצִיאוּ אוֹתִיּוֹת תּוֹךְ צִיּוּרֵי הַמִּשְׁכָּן.
אמ"ש אַעְדוּ וְאוֹלִידוּ וְאִתְגְּלִיפוּ בְּגִלּוּפֵי רָזִין דְּאַתְוָון, לְאַפָּקָא צִיּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא, א' אַפִּיק ג', ש' אַפִּיק ן', לְחַבְּרָא גּוֹ אָת ג' בְּרָזָא גַּן. תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגוֹ'. אִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון כְּמִלְּקַדְּמִין אמ"ש, בְּרָזָא ב"ם בְּאִלֵּין כְּנִישׁוּ מַיָּא לַאֲתָר חַד, דִּכְתִּיב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. (עד כאן מצאתי בהעתק) אמ"ש הִתְעַבְּרוּ וְהוֹלִידוּ וְנֶחְקְקוּ בַּחֲקִיקוֹת שֶׁל סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְהוֹצִיא אֶת צִיּוּרֵי הַמִּשְׁכָּן. א' הוֹצִיאָה ג', ש' הוֹצִיאָה ן', לְחַבֵּר תּוֹךְ הָאוֹת ג' בְּסוֹד גַּן. תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וְגוֹ'. הִתְגַּלְגְּלוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּמִקֹּדֶם אמ"ש, בְּסוֹד ב"ם בְּאֵלֶּה נִכְנְסוּ הַמַּיִם לְמָקוֹם אֶחָד, שֶׁכָּתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד.
Chapter 59
Chapter 59 somebodyTerumah 59 (Chapter 59) (Terumah) (Zohar)
Terumah 59 (Chapter 59) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסִי הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי אָמַר רִבִּי יוֹסִי, נִפְתַּח בְּעִידּוּנִין, (נ"א בעירין ובעידנין) וְנֵימָא מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי יוֹסִי בְּמִלֵּי דִּקְרִיאַת שְׁמַע וְאָמַר, כְּתִיב (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. וּכְתִיב (דברים כ״ז:ט׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיִיִתָ לְעָם. וּכְתִיב (דברים ט׳:א׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עוֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן. כָּל הָנִי שְׁמַע שְׁמַע דְּקָאָמַר מֹשֶׁה אֲמַאי. דְּהָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא יֵאוֹת. (דהאי לדרשא קאתי) הָנֵי אַחֲרָנִין אֲמַאי. R. Hiya and R. Jose were walking together. Said R. Jose: ‘Let us now think on spiritual matters and talk on the words of the Torah.’ He thereupon began by pointing out that three passages are introduced by the words, Hear, O Israel. “Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One” (Deut. 6, 4); “Hear, O Israel, this day thou hast become a people to the Lord thy God” (Ibid. 27, 9); and “Hear, O Israel, thou art to pass the Jordan this day” (Ibid. 60, 1). ‘Why’, he said, ‘did Moses commence in each of these cases with the word “hear”? In the first, indeed, the word seems appropriate, but what is its point in the other two cases?
אֶלָּא כֻּלְּהוּ לִדְּרָשָׁא קָאֲתוּ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא וַדַּאי הַאי לִדְּרָשָׁא קָא אַתְיָא, וְהָכָא רָמִיז וְאִתְחַזֵּי יִחוּדָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. שְׁמַע, ע' מֵאַתְוָון רַבְרְבָן אִיהִי, אֲמַאי. אֶלָּא רֶמֶז קָא רָמִיז בִּכְלָלָא חֲדָא, לְאַכְלְלָא עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא בְּיִחוּדָא חֲדָא, (רט"ז ע"א) שְׁמַע: שֵׁם ע'. הָכָא אִתְכְּלִיל הַאי שֵׁם בְּאִינּוּן ע' (ק"ח ע"א) שְׁמָהָן עִלָּאִין, לְאַכְלְלָא לוֹן, דְּהָא שֵׁם אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ, וְאִתְכְּלִיל בְּהוּ. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלְלָא לוֹן כַּחֲדָא בְּיִחוּדָא חַד, וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ בְּהוּ. The truth is that in all three passages it is meant to teach a special lesson. This is obvious in the case of the first, where the word “hear” indicates the unity in the supernal Wisdom of what is above and what is below. The word Shema‘ consists of shem (name) and ‘am (seventy), indicating the combination of this Name and the other seventy from whence it derives blessing. At the recitation of the Shema’, therefore, one must concentrate attention on this union of all the Divine names.
דְּהָא וַדַּאי ע' שְׁמָהָן אִינּוּן בְּרָזָא דִּרְתִּיכָא עִלָּאָה, וּמֵהַאי רְתִיכָא עִלָּאָה, אִתְבָּרְכָא הַאי שֵׁם, וְאִתְכְּלִיל בְּגַוַויְיהוּ, וּלְבָתַר יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, דָּא יִשְׂרָאֵל סָבָא, לְמֶהֱוֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָא חֲדָא, הַהוּא אֲתָר דְּבֵקוּתָא דְּכֹלָּא. וְעַל דָּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַשְׁתָּא אִתְדָּבָקַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וַהֲוֵי כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, וְדָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא. (ישראל) לְבָתַר קָא מְיַחֵד תְּלַת סִטְרִין, יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. For these seventy Names constitute the mystery of the supernal Chariot from whence that Name receives blessing and in which it is contained. Then comes the word Israel, referring, as we have learnt, to “Ancient Israel” (Tifereth), so that this emanation may also be included. So “Hear, O Israel,” signifies the union of the Spouse with her Husband (i.e. Malkuth with Tifereth), so that all is in all, and all is one.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּכֻלְּהוּ שְׁאַר, לָאו אִינּוּן כְּהַאי גַּוְונָא, אֲבָל כֻּלְּהוּ אַחֲרָנִין לִדְּרָשָׁא קָאֲתוּ, וְכֻלְּהוּ בְּאֲתָר אַחֲרָא אִתְדָּבָקוּ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וְכֻלְּהוּ בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה אִתְדָּבָקוּ. As to the “hear” in the other two passages, it also has a special significance, though not so profound as in the first. “Hear, O Israel, this day thou hast become (nihyeta) a people”. Why is not the usual form of the verb, hayita, used?
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יֵאוֹת. הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם מַהוּ. הָיִיתָ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נִהְיֵיתָ. אֶלָּא בְּכָל אֲתָר עָם, כַּד אִתְבָּרוּ לִבַּיְיהוּ לְפֻלְחָנָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ח׳:כ״ז) נִהְיֵיתִי וְנֶחלֵתִי. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברי הימים א כ״ח:ב׳) שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי. אִי אַחַי, לָמָּה עַמִּי, וְאִי עַמִּי, לָמָּה אַחַי. אֶלָּא אָמַר דָּוִד, אִי בִּרְעוּתָא אַתּוּן אַחַי, וְאִי לָאו אַתּוּן עַמִּי, לְתַּבְרָא לִבַּיְיכוּ לְפוּלְחָנִי. כַּךְ הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעַם, תָּבַרְתְּ לִבְּךָ לְפֻלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. To indicate that the Israelites are called “people” when their hearts are broken in order that they may worship the Lord, the word nihyeta having the same significance as in the verse, “And I Daniel was ended (nikyeti, i.e. fainted) and was sick… afterwards I rose up and did the King’s business” (Dan. 8, 27). Similarly, David said: “Hear me, my brethren and my people” (I Chron. 28, 2), meaning, “If ye serve me of your own free will, ye are my brethren; but if not, ye are my people (i.e. subjects), to have your own will broken in order to serve me.”
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עוֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן, כֹּלָּא בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה, אִיהוּ, וְשָׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא הוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא הַהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא, לָא הֲוֵי בְּכֻלְּהוּ כְּהַאי גַּוְונָא, דְּהָא אִיהוּ הֲוֵי רָזָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. (כדקא יאות) (נ"א ובכל אתר רזא לקבל וכו') וְאִיהוּ רָזָא לְקַבְּלָא עָלַיְיהוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, בְּכָל סִטְרָא, בְּגִין דְּיִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְמֶהֱוֵי זַמִּין (בההוא שמא) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, לְיַחֲדָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְקַבְּלָא עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. The third passage is also on a lower plane. Neither of these two has the same significance as that which expresses the Unity and the acceptance by Israel of the yoke of the Kingdom of Heaven throughout all spheres, since, at the time of the recitation of the Shema, a man has to be prepared to proclaim the unity of the Divine Name and to accept the yoke of the Kingdom of Heaven.
וּבְשַׁעֲתָא דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְקַבְּלָא עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, כְּדֵין שְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְקָאִים עָלֵיהּ כְּסָהִיד, לְסָהֲדָא סַהֲדוּתָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּהַאי אִיהוּ דְּקָא מְיַחָד שְׁמֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי בְּיוֹמָא, וּשְׁמֵיהּ אִתְּיֵיחַד עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא ע' מִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל מֵאַתְוָון רַבְרְבָן, וְד' נָמֵי מֵאַתְוָון רַבְרְבָן, לְמֶהֱוֵי עֵד קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהָא אוּקְמוּהָ, יְדוָֹ"ד אֱלֹהֵינוּ יְדוָֹ"ד, וְדָא הוּא רָזָא דְּיִחוּדָא בִּתְלַת סִטְרִין, כְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וְאִתְּעַר בֵּיהּ בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, וְלֵית לָן רְשׁוּ לְאַתְעֲרָא בֵּיהּ יַתִּיר. On the head of him who thus recites the Shema, to accept the yoke of the Kingdom of Heaven, the Shekinah rests-a witness to testify of him before the Holy King that twice daily does he declare the Unity of the Name, and thus, consciously, unite the Above and the Below. Therefore is the letter ‘ain of the Shema written large, and also the daleth, of the ehad (one), which, when put together, make the word ‘ed (witness): a witness before the Holy King. The mystery contained in the words, “The Lord our God, the Lord”, the mystery of the Unity in three aspects (lit. “in three sides”), has often been referred to by the Holy Lamp (R. Simeon), and we are not permitted to enlarge upon what he has said.
וַדַּאי הַאי בַּר נָשׁ, דְּקָא מְיַחֵד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת, שְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וּמְבָרֵךְ לֵיהּ בְּשֶׁבַע בִּרְכָּאן, וְקָרֵי עָלֵיהּ, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. However, certain it is, that upon the head of the man who unifies it is that he who concentrates his mind on, and deeply penetrates into, the Torah, sustains the world; for, as the Holy One looked into the Torah and created the world, so man looks into the Torah and keeps the world alive. Hence the Torah is the cause of the world’s creation, and also the power that maintains its existence. Therefore blessed is he who is devoted to the Torah, for he is the preserver of the world. ‘When the Holy One resolved to create man, there appeared before His Mind potential man, in form and condition as he was to be in this world; and not he alone, but all human beings, before they enter this world, stand before Him in the same way, in that treasure-house of souls where, the Name of the Holy One above and below, the Shekinah descends to rest, and to bless him with seven blessings, and to proclaim concerning him: “Thou art my servant, Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3).’
Chapter 61
Chapter 61 somebodyTerumah 61:640-643 (Chapter 61) (Terumah) (Zohar)
Terumah 61:640-643 (Chapter 61) (Terumah) (Zohar) somebodyזַכָּאִין אִינּוּן כָּל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא, וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (משלי ט) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. And, indeed, blessed are they who endeavour to comprehend the Torah. When the Holy One resolved to create the world, He guided Himself by the Torah as by a plan, as has been pointed ou1v. Zohar, Gen., 134a. in connection with the words “Then I was by him as amon” (Prov. 8, 30), where the word amon (nursling) may also be read uman (architect).
וְכִי אוֹרַיְיתָא אוּמָנָא הֲוָה. אִין. לְמַלְכָּא דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד פְלַטְרִין, אִי לָא שַׁוִּי לְגַבֵּיהּ אוּמָנָא, לָא יָכִיל לְמֶעְבַּד פְּלַטְרִין. כֵּיוָן דִּפְלַטְרִין אִתְעָבִידוּ, לָא סָלִיק שְׁמָא, אֶלָּא דְּמַלְכָּא. אִלֵּין פְּלַטְרִין דְּעָבַד מַלְכָּא, מַלְכָּא שַׁוִּי בְּאִינּוּן פְּלַטְרִין מַחֲשָׁבָה. Was the Torah, then, an architect? Yes; for if a King resolves to build him a palace, without an architect and a plan how can he proceed? Nevertheless, when the palace has been built, it is attributed to the King: “here is the palace which the King has built”, because his was the thought that thus has been realized.
כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לְמִבְרֵי עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בְּאוּמָנָא, וְאַף עַל גַּב דְּאוּמָנָא עֲבַד פְּלַטְרִין, לָא סָלִיק שְׁמָא אֶלָּא דְּמַלְכָּא, אִלֵּין פְּלַטְרִין דַּעֲבַד מַלְכָּא, וַדַּאי מַלְכָּא בָּנָה פְּלַטְרִין. אוֹרַיְיתָא צווַֹחַת וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, בִּי בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, דְּעַד (נ"א אלא עד) (ס"א לא אתברי) אִתְבְּרֵי עָלְמָא, אַקְדִּימַת אוֹרַיְיתָא תְּרֵין אַלְפֵי שְׁנִין לְעָלְמָא, וְכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכָּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה, וְעָבִיד לָקֳבְלָהּ אוּמָנוּתָא דְּעָלְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלִּין וְעוֹבָדִין דְּכָל עָלְמִין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינּוּן. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מִסְתָּכַּל בָּהּ, וּבָרָא עָלְמָא. Similarly, when the Holy One, blessed be He, resolved to create the world, He looked into His plan, and, although, in a sense, it was the plan which brought the palace into being, it is not called by its name, but by that of the King. The Torah proclaims: “I was by Him an architect, through me He created the world!”-for the Torah preceded the creation of the world by two thousand years; and so, when He resolved to create the world He looked into the Torah, into its every creative word, and fashioned the world correspondingly; for all the words and all the actions of all the worlds are contained in the Torah. Therefore did the Holy One, blessed be He, look into it and create the world.
לָאו דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אוּמָנָא, וְאוֹרַיְיתָא לָקֳבְלֵיהּ וּלְגַבֵּיהּ אוּמָנָא, שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה אָמוֹן לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶצְלוֹ, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בָּהּ, אֶצְלוֹ הֲוָה אוּמָנָא. That is why it says not merely “I was an architect”, but “I was, alongside of Him, an architect”. It may be asked, How can one be an architect with Him? God looked at His plan in this way.
וְאִי תֵּימָא מַאן יָכִיל לְמֶהוֵי אוּמָנָא לְגַבֵּיהּ. אֶלָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגַוְונָא דָּא, (ד"א אתעביד בלא עמל ויגיעה דכתיב בדבר יי שמים נעשו וגו'. בגוונא דא באסתכלותא דיליה היא אומנא) בְּאוֹרַיְיתָא, כְּתִיב בָּהּ, (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אִסְתָּכַּל בְּהַאי מִלָּה, וּבָרָא אֶת הַשָּׁמַיִם. בְּאוֹרַיְיתָא כְּתִיב בָּהּ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, אִסְתָּכַּל בְּהַאי מִלָּה, וּבָרָא אֶת הָאוֹר. וְכֵן בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דִּכְתִּיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד הַהִיא מִלָּה, וְעַל דָּא כְּתִיב וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. כְּגַוְונָא דָּא כָּל עָלְמָא אִתְבְּרֵי. It is written in the Torah: “In the beginning God created the heavens and the earth”; He looked at this expression and created heaven and earth. In the Torah it is written: “Let there be light”; He looked at these words and created light; and in this manner was the whole world created.
כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה לָא הֲוָה מִתְקַיֵּים, עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא לְמִבְרֵי אָדָם, דִּיהֱוֵי מִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינָהּ אִתְקְיָּים עָלְמָא. הַשְּׁתָּא כָּל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא. אִשְׁתְּכַח דְּעוֹבָדָא וְקִיּוּמָא דְּכָל עָלְמָא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. בְּגִין כַּךְ זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אִיהוּ מְקַיֵּים עָלְמָא. When the world was all thus created, nothing was yet established properly, until He had resolved to create man, in order that he might study the Torah, and, for his sake, the world should be firmly and properly established. Thus dressed in a semblance of their earthly forms, they await their entry into this world.
בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי אָדָם, קָאִים קָמֵיהּ בְּדִיוּקְנִיהּ וְקִיוּמֵיהּ, כְּמָה דְּאִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וַאֲפִילּוּ כָּל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, עַד לָא יֵיתוּן בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ וּבְתִקוּנַיְיהוּ כְּגַוְונָא דְּקַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד אוֹצָר דְּתַמָּן כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא מִתְלַבְּשָׁן בְּדִּיוּקְנַיְיהוּ.
וּבְשַׁעֲתָא דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא בְּהַאי עָלְמָא, קָרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַד מְמָנָא, דִּי מָנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְשׁוּתֵיהּ כָּל נִשְׁמָתִין דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא, וְאָמַר לֵיהּ, זִיל אַיְיתֵי לִי רוּחַ פְּלוֹנִי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אַתְיָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, מִתְלַבְּשָׁא בְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְהַהוּא מְמָנָא אַחְזֵי לָהּ קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. When their time has arrived to descend to this world, the Holy One calls upon a certain emissary appointed over all the souls to go down, and says to him: “Go, bring hither to Me such and such a spirit”, and on the instant that soul appears, clad in the form of this world, and is led forward by the angel that the Holy King may look upon it.
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לָהּ, וְאוֹמֵי לָהּ, דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא, דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מַאן דְּהֲוֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. בְּגִין כָּךְ אִתְחָזֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. Then does the Holy One warn that soul, when it shall have reached the earthly regions, to remember the Torah, and devote iself thereto, so that it may know Him and the mystery of Faith; for better were it for a man that he should never be born than not to know Him. Therefore is it presented before the Holy King, that afterwards it may know Him in this world, and be devoted to the Holy One in the mystery of the Faith.
Chapter 62
Chapter 62 somebodyTerumah 62:649-650 (Chapter 62) (Terumah) (Zohar)
Terumah 62:649-650 (Chapter 62) (Terumah) (Zohar) somebodyהֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, אִתְחֲזִיאַת עַל יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לָדַעַת לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּרָזָא דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל מַאן דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, דְּהָא בְּגִין דָּא אַיְיתֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. Concerning this it is written: “Thou hast been shown to know”, that is, shown by the angel to the Holy One, in order to know, to understand, to penetrate in this world to the mystery of the Faith, the mystery of the Torah. And he who, having come into this world, does not study the Torah to know Him-better were it for him that he had never been born; since the only aim and object of the Holy One in sending man into this world is that he may know and understand that TETRAGRAMMATON is Elohim.
לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלהִים. דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, (נ"א כללא) דְּכָל אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְרָזָא דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכָל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכֹלָּא חַד, כְּלָלָא דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּגִין דְּאִיהוּ שֵׁם מָלֵּא, דְּאִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וּמַאן אִיהוּ. ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יְיָ' אֶחָד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. דָּא אִיהוּ יִחוּדָא חַד. וּשְׁמוֹ אֶחָד, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא יִחוּדָא אַחֲרָא לְמֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ חַד. וְרָזָא דָּא (מלכים א יח) יְיָ' הוּא הָאֱלהִים, דָּא כְּתִיב, כַּד אִינּוּן בְּיִחוּדָא חֲדָא. This is the sum of the whole mystery of the Faith, of the whole Torah, of all that is above and below, of the Written and Oral Torah, all together forming one unity. The essence of the mystery of Faith is to know that this is a complete Name. This knowledge that TETRAGRAMMATON is One with Elohim is indeed the synthesis of the whole Torah, both of the Written and of the Oral, for “Torah” stands for both, the former being symbolic of TETRAGRAMMATON and the latter of Elohim.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, כְּגַוְונָא דִּכְתִּיב, (זכריה י"ד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לָאו אִיהוּ יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים, דְּאִי כְּתִיב (נ"א יי' הוא ושמו אחד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ הוּא אֶחָד, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי. אֲבָל לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְיָ' אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵימַר כְּגַוְונָא דָּא יְיָ' הוּא, הָאֱלֹהִים הוּא, וְאִתְחַזֵּי יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
אֶלָּא כֹּלָּא חַד, דְּכַד מִתְיַיחֲדָּן תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין, דָּא בְּיִחוּדָא חַד, וְדָא בְּיִחוּדָא חַד, כְּדֵין תְּרֵין שְׁמָהָן אִלֵּין אִתְעָבִידוּ חַד, וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, וַהֲוִי כֹּלָּא שְׁמָא שְׁלִים, בְּיִחוּדָא חֲדָא, וּבְכֵן יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים, דְּהָא כְּדֵין אִתְכְּלִיל כֹּלָּא דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי חַד. וְעַד דְּאִתְיַחֲדוּ כָּל חַד, דָּא בִּלְחוֹדוֹי, וְדָא בִּלְחוֹדוֹי, לָא אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד.
כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא הָכִי אִיהוּ וַדַּאי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִיהִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְאִיהוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, דָּא אִיהוּ דִּכְתִּיב יְיָ'. תּוֹרָה דְבְּעַל פֶּה, דָּא הוּא דִּכְתִּיב הָאֱלהִים. וּבְגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִקְרֵי הָכִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה דְבְּעַל פֶּה, דָּא כְּלָל, וְדָא פְּרָט. כְּלָל אִצְטְרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט אִצְטְרִיךְ לִכְּלָל, וְאִתְיַיחֲדוּ דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. This knowledge that TETRAGRAMMATON is One with Elohim is indeed the synthesis of the whole Torah, both of the Written and of the Oral, for “Torah” stands for both, the former being symbolic of TETRAGRAMMATON and the latter of Elohim. The Torah being the mystery of the Holy Name, it is therefore called by two names, one of which is general, and the other particular. The general is complemented by the particular, also the particular by the general, both combining to form one synthesis.
וְעַל דָּא, כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין דִּשְׁמָא דָּא לְעֵילָּא, וּשְׁמָא דָּא לְתַתָּא, דָּא רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְדָא רָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. דָּא אִיהוּ כְּלָלָא דְּכֹלָּא, וְדָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא. In the Torah we find, therefore, the synthesis of the Above and the Below, for the one Name, TETRAGRAMMATON, is above, while the other, Elohim, is below, one indicating the higher world and the other the lower. And therefore is it written: “Thou hast been shown to know that TETRAGRAMMATON is Elohim.” This is the essence of all things, and it is necessary that man should perceive it in this world.
וְאִי תֵּימָא, פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא אָן אִינּוּן הָכָא בִּכְלָלָא דָּא. אֶלָּא דָּא אִיהוּ זָכוֹר, וְדָא אִיהוּ שָׁמוֹר, וְכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְּהָנֵי כְּלִילָן, בְּרָזָא דְּזָכוֹר וּבְרָזָא דְּשָׁמוֹר, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד.
Chapter 64
Chapter 64 somebodyTerumah 64:660-663 (Chapter 64) (Terumah) (Zohar)
Terumah 64:660-663 (Chapter 64) (Terumah) (Zohar) somebodyוּמִגּוֹ דְּאִתְכְּלִילוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאֹרַח כְּלָל, אִצְטְרִיךְ לְבָתַר לְאַפָּקָא לוֹן בְּאֹרַח פְּרָט, אֲבָל לָאו בְּאֹרַח יִחוּדָא, דְּהָא יִחוּדָא בִּקְרָא קַדְמָאָה אִיהוּ, לְמֶהוֵי יְדוָֹ"ד אֶחָד בִּתְפִלִין דְּרֵישָׁא, וּשְׁמוֹ אֶחָד בִּתְפִלִין דִּדְרוֹעָא, וַהֲוֵי כֹּלָּא חַד. כֵּיוָן דְּיִחוּדָא דָּא אִתְסָדַר כֹּלָּא בִּכְלָלָא מֵרֵישָׁא דִּנְקוּדָה עִלָּאָה, (ס"א דאיהו ראשיתא דכלא) אִצְטְרִיךְ לְבָתַר לְאַתְעֲרָא מֵרִישָׁא (ס"א מרזא) דִּנְהוֹרָא קַדְמָאָה, דְּאִיהוּ רִישָׁא דְּכֹלָּא. When this unity has been proclaimed in general terms, as from the head of the supernal Point, it was needful further to proclaim it from the mystery of the primeval light which is the beginning of all.
וְאָהַבְתָּ דָּא רֵאשִׁיתָא דִּימִינָא, לְמִרְחַם לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דִּילֵיהּ, וּמַאן אִיהוּ. (נ"א רחימו דאתער ימינא) יְמִינָא, דְּאִיהוּ אִתְּעַר רְחִימוּ. מַאן דְּרָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ אִתְּעַר יְמִינָא דִּילֵיהּ לְגַבֵּיהּ. וּמְקַבָּל לֵיהּ בִּרְחִימוּ. כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא לָא תַּלְיָין אֶלָּא בִּרְעוּתָא, רוּחַ אַמְשִׁיךְ רוּחַ וְאַיְיתֵי רוּחַ וְסִימָנָךְ דָּא (איוב לה) אִם יָשִׁים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף. Hence, “Thou shalt love” is the first outstretching of the right hand to love the Holy One, blessed be He, with that close attachment which the right hand symbolizes. If a man loves God, then God stretches out His right hand to him to receive and welcome him with love. Everything in the world depends on the will; spirit rouses spirit, and the spirit in man turned yearningly in love to Him brings down the Divine Spirit.
כַּד אַתְעַר בַּר נָשׁ רְחִימוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְעֲרוּתָא דִּימִינָא לָא אִתְּעַר, אֶלָּא בִּתְלַת גַּוְונִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ו׳:ה׳) בְּכָל לְבָבְךָ. וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ. הָא תְּלַת גַּוְונִין הָכָא. דְּלָא תֵּימָא אוֹ הַאי אוֹ הַאי, דְּהָא לָא כְּתִיב אוֹ בְּכָל לְבָבְךָ, אוֹ בְּכָל נַפְשְׁךָ, אוֹ בְּכָל מְאֹדֶךָ. אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִצְטְרִיךְ, לִבָּא וְנַפְשָׁא וּמָמוֹנָא. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר יְמִינֵיהּ לְגַבֵּיהּ, וּפָשִׁיט לֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. When a man’s love to the Holy One is roused, the “right hand” is moved only by a threefold impulse, by “heart”, “soul”, and “might”, for it does not say, “with all thy heart or with all thy soul”, etc., but “and with all thy soul”, etc.: all three are essential and necessary. Then does the Holy One respond and stir up His Right Hand towards that man, and He stretches it out to receive him, and He does indeed receive him;
וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״י:א׳) נְאֻם יְיָ' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי. וְרָזָא דְּהַאי קְרָא, הָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, דְּדָוִד מַלְכָּא עַל דַּרְגָּא דִּילֵיהּ קָאָמַר, כַּד אִתְקָשָּׁר בִּימִינָא. תְּלֵיסָר פִּקּוּדִין הָכָא בִּימִינָא, וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, הָא חֲדָא. בְּכָל לְבָבְךָ, תְּרֵין. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, ג'. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, אַרְבַּע. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, חֲמִשָּׁא. וְדִבַּרְתָּ בָּם, הָא שִׁיתָא. בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ, הָא שִׁבְעָה. וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶרֶךְ, תְּמַנְיָא. וּבְשָׁכְבְּךָ, הָא תִּשְׁעָה. וּבְקוּמֶךָ, הָא עֲשָׂרָה. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, הָא חַד סָר. וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, הָא תְּרֵיסָר. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ, הָא תְּלֵיסָר. concerning which it is written: “The utterance of the Lord to my lord: Sit thou at my right hand” (Ps. 110, 1); which verse has already been expounded as indicating the grade of nearness to the Holy One in which King David stood when he was united with Him by the Right Hand. There are in the section, “Thou shalt love the Lord thy God”, etc. (Deut. 6, 4-9), thirteen commandments in regard to the Right Hand: “Thou shalt love the Lord thy God” is one; “with all thy heart” is two; “and with all thy soul” is three; “and with all thy possessions” is four; “And thou shalt inculcate them in thy children” is five; “and shalt talk of them” is six; “when thou sittest in thine house” is seven; “and when thou walkest by the way” is eight; “and when thou liest down” is nine; “and when thou risest up” is ten; “and thou shalt bind them for a sign upon thine hand” is eleven; “and they shall be as frontlets between thine eyes” is twelve; “and thou shalt write them upon the posts of thine house and on thy gates” is thirteen.
תְּלֵיסָר פִּקּוּדִין אִלֵּין, תַּלְיָין בִּימִינָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ, וּבְכָל זִמְנָא דִּשְׂמָאלָא אִתְעַר, יְמִינָא שָׁארֵי בֵּיהּ בְּרֵישָׁא. וּבְגִין דָּא, אִם יִזְכּוּן, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. וְאִי לָאו, יְמִינָא אִתְכְּלִיל בִּשְׂמָאלָא, וְשַׁלְטָא שְׂמָאלָא. וְסִימָנָא דָּא, אִם בְּרֵישָׁא, כְּגוֹן (ויקרא כ״ו:ג׳) אִם בְּחוּקוֹתַי תֵּלְכוּ. וּבְכָל אֲתָר, שְׂמָאלָא אִתְּעַר בִּרְחִימוּ בְּרָזָא דִּימִינָא, וּלְבָתַר אִתְתָּקַּף דִּינֵיהּ, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. וְכַךְ אִצְטְרִיךְ בְּכָל אֲתָר, וְהָא אִתְּעָרוּ חַבְרַיָּיא, בְּהָנֵי מִלִּין. אָתָא רַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ. All thirteen are included in the right hand, and the left is included in the right. All this is as it should be. And whenever the Left Hand is stirred up, the Right Hand first predominates in it. Therefore, if Israel is worthy, the Left Hand is embraced in the Right, for even when sometimes Judgement (Geburah) is roused, it is tempered by Grace; but if it should not be so, then the Right Hand is embraced in the Left, which means that the Left predominates, the Left always first awaking in love in the mystery of the Right, and only afterwards is its power to hurt strengthened as much as necessary. So it is everywhere, as has been noted by the Companions.’ Then came R. Hiya to him and kissed him,
Chapter 66
Chapter 66 somebodyTerumah 66 (Chapter 66) (Terumah) (Zohar)
Terumah 66 (Chapter 66) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קָמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבַר נָשׁ רָחִים לֵיהּ, לָא אִתְּעַר אֶלָּא מִלִּבָּא, בְּגִין דְּלִבָּא אִיהוּ אִתְעָרוּתָא לְאִתְּעָרָא לְגַבֵּיהּ רְחִימוּ, (ורחמנא לבא בעי) אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב בְּכָל לְבָבְךָ, וּלְבָתַר וּבְכָל נַפְשְׁךָ. דְּמַשְׁמַע דִּתְרֵין גַּוְונִין אִינּוּן, חַד לִבָּא, וְחַד נַפְשָׁא, אִי לִבָּא הוּא עִקָּרָא, מַאי בָּעֵי נַפְשָׁא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי לִבָּא וְנַפְשָׁא תְּרֵין אִינּוּן, וְאִתְאַחֲדָן לְחָד. דְּהָא לִבָּא וְנַפְשָׁא וּמָמוֹנָא, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא, וְלִבָּא אִיהוּ עִקָּרָא וִיסוֹדָא דְּכֹלָּא.
וְהָא דְּאִתְּמַר בְּכָל לְבָבְךָ, בִּתְרֵין לִיבָּן אִיהוּ, דְּאִינְהוּ תְּרֵין יִצְרִין, חַד יִצְרָא טָבָא, וְחַד יִצְרָא בִּישָׁא, וּתְרֵין אִלֵּין כָּל חַד וְחַד אִקְרֵי לֵב, דָּא אִקְרֵי לֵב טוֹב, וְדָא אִקְרֵי לֵב רָע. וּבְגִין כַּךְ אִיהוּ לְבָבְךָ, דְּאִינּוּן תְּרֵין, יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרָע. And that which is said "bechol levavecha" (lit. with all your hearts) is that there are two impulses, one is the good impulse and one is the bad impulse, and those two - each is called lev (lit. heart), and this is (1) called a good heart, and this is called a bad heart. And that is how there (the text says) "hearts", which are two, the good impulse and the evil impulse.
וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְנַפְשְׁךָ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וּבְכָל נַפְשְׁךָ, הַאי בְּכָל אֲמַאי. אֶלָּא לְאַכְלְלָא נפ"ש ורו"ח ונשמ"ה, דָּא אִיהוּ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, בְּכָל מַה דְּאָחִיד הַאי נֶפֶשׁ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, אוּף הָכִי כַּמָה זִינִין אִינּוּן דְּמָמוֹנָא, כֻּלְּהוּ מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּכָל. רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִמְסָר לֵיהּ כָּל דָּא, לְמִרְחַם לֵיהּ בְּכָל חַד וְחַד. “With all thy soul”-the “all” includes all aspects of the soul, viz. nephesh, ruah, and neshamah. As to “with all thy possessions”, these also have various aspects, each one different from the other. True love to the Holy One, blessed be He, consists in just this, that we give over to Him all our emotional, intellectual, and material faculties and possessions, and love Him.
וְאִי תֵּימָא, בְּיֵצֶר הָרָע הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ לְמִרְחַם לֵיהּ, דְּהָא יֵצֶר הָרָע מְקַטְרְגָא אִיהוּ, דְּלָא יִקְרַב בַּר נָשׁ לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֵיךְ יְרָחִים לֵיהּ בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּא אִיהוּ פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר, כַּד הַאי יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא לֵיהּ, בְּגִין רְחִימוּ דְּקָא מִרְחַם לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכַד הַאי יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ, דָּא אִיהוּ רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דִּיְדִיעַ לְקָרְבָא לְהַהוּא יֵצֶר הָרָע, לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Should it be asked, How can a man love Him with the evil inclination? Is not the evil inclination the seducer, preventing man from approaching the Holy One to serve him? How, then, can man use the evil inclination as an instrument of love to God? The answer lies in this, that there can be no greater service done to the Holy One than to bring into subjection the “evil inclination” by the power of love to the Holy One, blessed be He. For, when it is subdued and its power broken by man in this way, then he becomes a true lover of the Holy One, since he has learnt how to make the “evil inclination” itself serve the Holy One.
הָכָא אִיהוּ רָזָא לְמָארֵי מִדִין. כָּל מַה דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא אִיהוּ בְּגִין לְאַחֲזָאָה יְקָרָא דִּילֵיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וְכִי מַאן חָמֵי עַבְדָּא, דְּלֶהוֵי מְקַטְרְגָא דְּמָארֵיהּ, וּבְכָל מַה דִּרְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, אִתְעָבִיד אִיהוּ מְקַטְרְגָא, רְעוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּיהוֹן בְּנִי נָשָׁא תָּדִיר בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְיֵהָכוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, בְּגִין לְמִזְכֵּי לוֹן בְּכַמָּה טָבִין, הוֹאִיל וּרְעוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי, הֵיךְ אַתְיָא עַבְדָּא בִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא מִגּוֹ רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, וְאַסְטֵי לִבְנֵי נָשָׁא לְאֹרַח בִּישׁ, וְאַדְחֵי לוֹן מֵאֹרַח טָב, וְעָבִיד לוֹן דְּלָא יַעַבְדוּן רְעוּתָא דְּמָארִיהוֹן, וְאַסְטֵי לִבְנֵי נָשָׁא לְאֹרַח בִּישׁ. Here is a mystery entrusted to the masters of esoteric lore. All that the Holy One has made, both above and below, is for the purpose of manifesting His Glory and to make all things serve Him. Now, would a master permit his servant to work against him, and to continually lay plans to counteract his will? It is the will of the Holy One that men should worship Him and walk in the way of truth that they may be rewarded with many benefits. How, then, can an evil servant come and counteract the will of his Master by tempting man to walk in an evil way, seducing him from the good way and causing him to disobey the will of his Lord?
אֶלָּא, וַדַּאי רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ עָבִיד. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאִי, וַהֲוָה רָחִים לֵיהּ יַתִּיר, וּפָקִיד עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ, דְּלָא יִקְרַב גַּרְמֵיהּ לְאִתְּתָא בִּישָׁא, בְּגִין דְּכָל מַאן דְּיִקְרַב לְגַבָּהּ, לָאו כְּדַאי אִיהוּ לְאַעֲלָא גּוֹ פְּלַטְרִין דְּמַלְכָּא. אוֹדֵי לֵיהּ הַהוּא בְּרָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דַּאֲבוֹי בִּרְחִימוּ. But, indeed, the “evil inclination” also does through this the will of its Lord. It is as if a king had an only son whom he dearly loved, and just for that cause he warned him not to be enticed by bad women, saying that anyone defiled might not enter his palace. The son promised his father to do his will in love.
בְּבֵיתָא דְּמַלְכָּא, לְבַר, הֲוַת חֲדָא זוֹנָה, יָאֶה בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירָא בְּרֵיוָא. לְיוֹמִין אָמַר מַלְכָּא, בְּעֵינָא לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי. קָרָא לָהּ לְהַהִיא זוֹנָה, וְאָמַר לָהּ זִילִי וּתְפַתִּי לִבְרִי, לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי. הַהִיא זוֹנָה מַאִי עַבְדַת, אַזְלַת אֲבַתְרֵיהּ דִּבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא שָׁרָאת לְחַבְּקָא לֵיהּ וּלְנַשְּׁקָא לֵיהּ, וּלְפַתֵּי לֵיהּ בְּכַמָּה פִּתּוּיִין. אִי הַהוּא בְּרָא יֵאוֹת, וְאָצִית לְפִקּוּדָא דַּאֲבוֹי, גָּעַר בָּהּ, וְלָא אָצִית לָהּ, וְדָחֵי לָהּ מִנֵּיהּ. כְּדֵין אָבוֹי חַדֵּי בִּבְרֵיהּ, וְאָעִיל לֵיהּ לְגוֹ פַּרְגּוֹדָא דְּהֵיכָלֵיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ מַתְּנָן וּנְבִזְבְּזָא וִיקָּר סַגְיָא. מַאן גָּרִים כָּל הַאי יְקָר לְהַאי בְּרָא, הֲוֵי אֵימָא הַהִיא זוֹנָה. Outside the palace, however, there lived a beautiful harlot. After a while the King thought: “I will see how far my son is devoted to me.” So he sent to the woman and commanded her, saying: “Entice my son, for I wish to test his obedience to my will.” So she used every blandishment to lure him into her embraces. But the son, being good, obeyed the commandment of his father. He refused her allurements and thrust her from him. Then did the father rejoice exceedingly, and, bringing him in to the innermost chamber of the palace, bestowed upon him gifts from his best treasures, and showed him every honour. And who was the cause of all this joy? The harlot!
וְהַהִיא זוֹנָה אִית לָהּ שְׁבָחָא בְּהַאי אוֹ לָאו. וַדַּאי שְׁבָחָא אִית לָהּ מִכָּל סִטְרִין. חַד, דְּעַבְדַּת פִּקּוּדָא דְּמַלְכָּא. וְחַד, דְּגַרְמָת לֵיהּ לְהַהוּא בְּרָא, לְכָל הַהוּא טִיבוּ, לְכָל הַאי רְחִימוּ דְּמַלְכָּא לְגַבֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וְהִנֵּה טוֹב, דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. (ס"ח ע"ב) מְאֹד, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּאִיהוּ וַדַּאי טוֹב מְאֹד, לְמַאן דְּאָצִית פִּקּוּדִין דְּמָארֵיהּ. וְתָא חֲזִי, אִי לָא יְהֵא הַאי מְקַטְרְגָא, לָא יַרְתוּן צַדִּיקַיָּא הָנִי גִּנְזְיָא עִלָּאִין, דִּזְמִינִין לְיָרְתָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Is she to be praised or blamed for it? To be praised, surely, on all accounts, for on the one hand she fulfilled the king’s command and carried out his plans for him, and on the other hand she caused the son to receive all the good gifts and deepened the king’s love to his son. Therefore it is written, “And the Lord saw all that he had made, and behold it was very good”, where the word “very” refers to the angel of death (i.e. the evil inclination).1v., Exodus, 68b. Similarly, if it were not for this Accuser, the righteous would not possess the supernal treasures in the world to come.
זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בְּהַאי מְקַטְרְגָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ. זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ, וְאִשְׁתְּזִיבוּ מִנֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבִין, וְכָל אִינּוּן עִדּוּנִין, וְכָל אִינּוּן כִּסוּפִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. Happy, therefore, are they who, coming into conflict with the Tempter, prevail against him, for through him will they attain bliss, and all the good and desirable possessions of the world to come; concerning which it is written: “What eye hath not seen… he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 3).
וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין גֵּיהִנָּם, וְאִטָרָדּוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים, דְּהָא אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ, הֲווֹ צַיְיתִין לֵיהּ, וְאִתְמַשְׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא אִית לְצַדִּיקַיָּא לְמֶחְזַק לֵיהּ טָבִין דְּהָא בְּגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבָאן וְעִדּוּנִין וְכִסּוּפִין לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Happy are those, too, who have not come across him, for those sinners who encounter him allow themselves to be enticed by him.
תּוֹעַלְתָּא דְּהַאי מְקַטְרְגָא. כַּד חַיָּיבַיָּא צַיְיתִין לֵיהּ מַאי אִיהִי. אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ תּוֹעַלְתָּא, פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ אִיהוּ עָבִיד. וְתוּ, דְּהָא אִתְתָּקַּף בְּגִין הַאי, הוֹאִיל וְאִיהוּ רָע, אִתְתָּקַּף כַּד עָבִיד בִּישׁ. חַיָּיבָא לָא אִתְתָּקַּף עַד דְּקָטִיל בַּר נָשׁ, כֵּיוָן דְּקָטִיל בְּנֵי נָשָׁא, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְאִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ, וְאִית לֵיהּ נַיְיחָא. כַּךְ הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאִתְקְרֵי מַלְאָךְ הַמָּוֶת, לָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ, עַד דְּאַסְטֵי לִבְנִי נָשָׁא, וּמְקַטְרֵג לוֹן, וְקָטִיל לוֹן, כְּדֵין אִית לֵיהּ נַיְיחָא, וְאִתְתָּקַף וְאִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ. What profit is it, then, to the Tempter when the sinner obeys him? the Holy One enters the synagogue, and the people are united in prayer and sing together praises to the King, He is honoured and glorified, that is to say, the Holy King is strengthened to ascend in glory and beauty. On the other hand, “in the want of people is the confusion of the prince”; that is to say, when He enters a synagogue and finds no congregation come to pray and praise, all the celestial hosts and all the chieftains above are degraded from the high estate to which they were raised by the glorification of that King. For when the Israelites worship the Supernal King with prayer and praise, all the celestial hosts join them and sing in unison with them, and are
כְּמָה דְּאִתְתָּקַּף סִטְרָא דְּחַיִּים, כַּד בְּנֵי נָשָׁא טָבִין, וְיֶהֱכוּן בְּאֹרַח מֵישָׁר. אוּף הָכִי, הַאי מְקַטְרְגָא אִתְתָּקַּף וְאִתְגַּבָּר, כַּד חַיָּיבַיָּא צַיְיתִין לֵיהּ, וְשָׁלִיט עָלַיְיהוּ. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּזַכָּאָן לְנַצְחָא לֵיהּ, וּלְאַכְפְּיָא לֵיהּ, לְמִזְכֵּי בְּגִינֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִתְתָּקַף בַּר נָשׁ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא תָּדִיר, עַל דָּא וַדַּאי אִתְּמַר, (תהילים פ״ד:ו׳) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Even if it profit him nothing, yet he is certainly doing the will of his Master, and, moreover, it gains him strength. He is not content until he has killed his victim, for then he gains strength and is satisfied; just as the angel of life gains strength when a man walks in the right way. May the Lord preserve us from becoming victims of the Tempter. Blessed are they who prevail against him, and thus become inheritors of the world to come and continually gain strength from the Holy King. Concerning such it is written: “Blessed is the man whose strength is in thee, in whose heart are the ways (to Zion)” (Ps. 84, 6). They are blessed in this world, and shall be blessed in the world to come.’
Terumah 66:678-679 (Chapter 66) (Terumah) (Zohar)
Terumah 66:678-679 (Chapter 66) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קָמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבַר נָשׁ רָחִים לֵיהּ, לָא אִתְּעַר אֶלָּא מִלִּבָּא, בְּגִין דְּלִבָּא אִיהוּ אִתְעָרוּתָא לְאִתְּעָרָא לְגַבֵּיהּ רְחִימוּ, (ורחמנא לבא בעי) אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב בְּכָל לְבָבְךָ, וּלְבָתַר וּבְכָל נַפְשְׁךָ. דְּמַשְׁמַע דִּתְרֵין גַּוְונִין אִינּוּן, חַד לִבָּא, וְחַד נַפְשָׁא, אִי לִבָּא הוּא עִקָּרָא, מַאי בָּעֵי נַפְשָׁא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי לִבָּא וְנַפְשָׁא תְּרֵין אִינּוּן, וְאִתְאַחֲדָן לְחָד. דְּהָא לִבָּא וְנַפְשָׁא וּמָמוֹנָא, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא, וְלִבָּא אִיהוּ עִקָּרָא וִיסוֹדָא דְּכֹלָּא.
וְהָא דְּאִתְּמַר בְּכָל לְבָבְךָ, בִּתְרֵין לִיבָּן אִיהוּ, דְּאִינְהוּ תְּרֵין יִצְרִין, חַד יִצְרָא טָבָא, וְחַד יִצְרָא בִּישָׁא, וּתְרֵין אִלֵּין כָּל חַד וְחַד אִקְרֵי לֵב, דָּא אִקְרֵי לֵב טוֹב, וְדָא אִקְרֵי לֵב רָע. וּבְגִין כַּךְ אִיהוּ לְבָבְךָ, דְּאִינּוּן תְּרֵין, יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרָע. And that which is said "bechol levavecha" (lit. with all your hearts) is that there are two impulses, one is the good impulse and one is the bad impulse, and those two - each is called lev (lit. heart), and this is (1) called a good heart, and this is called a bad heart. And that is how there (the text says) "hearts", which are two, the good impulse and the evil impulse.
וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְנַפְשְׁךָ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וּבְכָל נַפְשְׁךָ, הַאי בְּכָל אֲמַאי. אֶלָּא לְאַכְלְלָא נפ"ש ורו"ח ונשמ"ה, דָּא אִיהוּ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, בְּכָל מַה דְּאָחִיד הַאי נֶפֶשׁ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, אוּף הָכִי כַּמָה זִינִין אִינּוּן דְּמָמוֹנָא, כֻּלְּהוּ מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּכָל. רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִמְסָר לֵיהּ כָּל דָּא, לְמִרְחַם לֵיהּ בְּכָל חַד וְחַד. “With all thy soul”-the “all” includes all aspects of the soul, viz. nephesh, ruah, and neshamah. As to “with all thy possessions”, these also have various aspects, each one different from the other. True love to the Holy One, blessed be He, consists in just this, that we give over to Him all our emotional, intellectual, and material faculties and possessions, and love Him.
וְאִי תֵּימָא, בְּיֵצֶר הָרָע הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ לְמִרְחַם לֵיהּ, דְּהָא יֵצֶר הָרָע מְקַטְרְגָא אִיהוּ, דְּלָא יִקְרַב בַּר נָשׁ לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֵיךְ יְרָחִים לֵיהּ בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּא אִיהוּ פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר, כַּד הַאי יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא לֵיהּ, בְּגִין רְחִימוּ דְּקָא מִרְחַם לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכַד הַאי יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ, דָּא אִיהוּ רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דִּיְדִיעַ לְקָרְבָא לְהַהוּא יֵצֶר הָרָע, לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Should it be asked, How can a man love Him with the evil inclination? Is not the evil inclination the seducer, preventing man from approaching the Holy One to serve him? How, then, can man use the evil inclination as an instrument of love to God? The answer lies in this, that there can be no greater service done to the Holy One than to bring into subjection the “evil inclination” by the power of love to the Holy One, blessed be He. For, when it is subdued and its power broken by man in this way, then he becomes a true lover of the Holy One, since he has learnt how to make the “evil inclination” itself serve the Holy One.
הָכָא אִיהוּ רָזָא לְמָארֵי מִדִין. כָּל מַה דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא אִיהוּ בְּגִין לְאַחֲזָאָה יְקָרָא דִּילֵיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וְכִי מַאן חָמֵי עַבְדָּא, דְּלֶהוֵי מְקַטְרְגָא דְּמָארֵיהּ, וּבְכָל מַה דִּרְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, אִתְעָבִיד אִיהוּ מְקַטְרְגָא, רְעוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּיהוֹן בְּנִי נָשָׁא תָּדִיר בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְיֵהָכוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, בְּגִין לְמִזְכֵּי לוֹן בְּכַמָּה טָבִין, הוֹאִיל וּרְעוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי, הֵיךְ אַתְיָא עַבְדָּא בִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא מִגּוֹ רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, וְאַסְטֵי לִבְנֵי נָשָׁא לְאֹרַח בִּישׁ, וְאַדְחֵי לוֹן מֵאֹרַח טָב, וְעָבִיד לוֹן דְּלָא יַעַבְדוּן רְעוּתָא דְּמָארִיהוֹן, וְאַסְטֵי לִבְנֵי נָשָׁא לְאֹרַח בִּישׁ. Here is a mystery entrusted to the masters of esoteric lore. All that the Holy One has made, both above and below, is for the purpose of manifesting His Glory and to make all things serve Him. Now, would a master permit his servant to work against him, and to continually lay plans to counteract his will? It is the will of the Holy One that men should worship Him and walk in the way of truth that they may be rewarded with many benefits. How, then, can an evil servant come and counteract the will of his Master by tempting man to walk in an evil way, seducing him from the good way and causing him to disobey the will of his Lord?
אֶלָּא, וַדַּאי רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ עָבִיד. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאִי, וַהֲוָה רָחִים לֵיהּ יַתִּיר, וּפָקִיד עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ, דְּלָא יִקְרַב גַּרְמֵיהּ לְאִתְּתָא בִּישָׁא, בְּגִין דְּכָל מַאן דְּיִקְרַב לְגַבָּהּ, לָאו כְּדַאי אִיהוּ לְאַעֲלָא גּוֹ פְּלַטְרִין דְּמַלְכָּא. אוֹדֵי לֵיהּ הַהוּא בְּרָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דַּאֲבוֹי בִּרְחִימוּ. But, indeed, the “evil inclination” also does through this the will of its Lord. It is as if a king had an only son whom he dearly loved, and just for that cause he warned him not to be enticed by bad women, saying that anyone defiled might not enter his palace. The son promised his father to do his will in love.
בְּבֵיתָא דְּמַלְכָּא, לְבַר, הֲוַת חֲדָא זוֹנָה, יָאֶה בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירָא בְּרֵיוָא. לְיוֹמִין אָמַר מַלְכָּא, בְּעֵינָא לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי. קָרָא לָהּ לְהַהִיא זוֹנָה, וְאָמַר לָהּ זִילִי וּתְפַתִּי לִבְרִי, לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי. הַהִיא זוֹנָה מַאִי עַבְדַת, אַזְלַת אֲבַתְרֵיהּ דִּבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא שָׁרָאת לְחַבְּקָא לֵיהּ וּלְנַשְּׁקָא לֵיהּ, וּלְפַתֵּי לֵיהּ בְּכַמָּה פִּתּוּיִין. אִי הַהוּא בְּרָא יֵאוֹת, וְאָצִית לְפִקּוּדָא דַּאֲבוֹי, גָּעַר בָּהּ, וְלָא אָצִית לָהּ, וְדָחֵי לָהּ מִנֵּיהּ. כְּדֵין אָבוֹי חַדֵּי בִּבְרֵיהּ, וְאָעִיל לֵיהּ לְגוֹ פַּרְגּוֹדָא דְּהֵיכָלֵיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ מַתְּנָן וּנְבִזְבְּזָא וִיקָּר סַגְיָא. מַאן גָּרִים כָּל הַאי יְקָר לְהַאי בְּרָא, הֲוֵי אֵימָא הַהִיא זוֹנָה. Outside the palace, however, there lived a beautiful harlot. After a while the King thought: “I will see how far my son is devoted to me.” So he sent to the woman and commanded her, saying: “Entice my son, for I wish to test his obedience to my will.” So she used every blandishment to lure him into her embraces. But the son, being good, obeyed the commandment of his father. He refused her allurements and thrust her from him. Then did the father rejoice exceedingly, and, bringing him in to the innermost chamber of the palace, bestowed upon him gifts from his best treasures, and showed him every honour. And who was the cause of all this joy? The harlot!
וְהַהִיא זוֹנָה אִית לָהּ שְׁבָחָא בְּהַאי אוֹ לָאו. וַדַּאי שְׁבָחָא אִית לָהּ מִכָּל סִטְרִין. חַד, דְּעַבְדַּת פִּקּוּדָא דְּמַלְכָּא. וְחַד, דְּגַרְמָת לֵיהּ לְהַהוּא בְּרָא, לְכָל הַהוּא טִיבוּ, לְכָל הַאי רְחִימוּ דְּמַלְכָּא לְגַבֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וְהִנֵּה טוֹב, דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. (ס"ח ע"ב) מְאֹד, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּאִיהוּ וַדַּאי טוֹב מְאֹד, לְמַאן דְּאָצִית פִּקּוּדִין דְּמָארֵיהּ. וְתָא חֲזִי, אִי לָא יְהֵא הַאי מְקַטְרְגָא, לָא יַרְתוּן צַדִּיקַיָּא הָנִי גִּנְזְיָא עִלָּאִין, דִּזְמִינִין לְיָרְתָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Is she to be praised or blamed for it? To be praised, surely, on all accounts, for on the one hand she fulfilled the king’s command and carried out his plans for him, and on the other hand she caused the son to receive all the good gifts and deepened the king’s love to his son. Therefore it is written, “And the Lord saw all that he had made, and behold it was very good”, where the word “very” refers to the angel of death (i.e. the evil inclination).1v., Exodus, 68b. Similarly, if it were not for this Accuser, the righteous would not possess the supernal treasures in the world to come.
זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בְּהַאי מְקַטְרְגָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ. זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ, וְאִשְׁתְּזִיבוּ מִנֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבִין, וְכָל אִינּוּן עִדּוּנִין, וְכָל אִינּוּן כִּסוּפִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. Happy, therefore, are they who, coming into conflict with the Tempter, prevail against him, for through him will they attain bliss, and all the good and desirable possessions of the world to come; concerning which it is written: “What eye hath not seen… he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 3).
וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין גֵּיהִנָּם, וְאִטָרָדּוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים, דְּהָא אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ, הֲווֹ צַיְיתִין לֵיהּ, וְאִתְמַשְׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא אִית לְצַדִּיקַיָּא לְמֶחְזַק לֵיהּ טָבִין דְּהָא בְּגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבָאן וְעִדּוּנִין וְכִסּוּפִין לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Happy are those, too, who have not come across him, for those sinners who encounter him allow themselves to be enticed by him.
תּוֹעַלְתָּא דְּהַאי מְקַטְרְגָא. כַּד חַיָּיבַיָּא צַיְיתִין לֵיהּ מַאי אִיהִי. אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ תּוֹעַלְתָּא, פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ אִיהוּ עָבִיד. וְתוּ, דְּהָא אִתְתָּקַּף בְּגִין הַאי, הוֹאִיל וְאִיהוּ רָע, אִתְתָּקַּף כַּד עָבִיד בִּישׁ. חַיָּיבָא לָא אִתְתָּקַּף עַד דְּקָטִיל בַּר נָשׁ, כֵּיוָן דְּקָטִיל בְּנֵי נָשָׁא, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְאִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ, וְאִית לֵיהּ נַיְיחָא. כַּךְ הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאִתְקְרֵי מַלְאָךְ הַמָּוֶת, לָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ, עַד דְּאַסְטֵי לִבְנִי נָשָׁא, וּמְקַטְרֵג לוֹן, וְקָטִיל לוֹן, כְּדֵין אִית לֵיהּ נַיְיחָא, וְאִתְתָּקַף וְאִתְגַּבָּר בְּחֵילֵיהּ. What profit is it, then, to the Tempter when the sinner obeys him? the Holy One enters the synagogue, and the people are united in prayer and sing together praises to the King, He is honoured and glorified, that is to say, the Holy King is strengthened to ascend in glory and beauty. On the other hand, “in the want of people is the confusion of the prince”; that is to say, when He enters a synagogue and finds no congregation come to pray and praise, all the celestial hosts and all the chieftains above are degraded from the high estate to which they were raised by the glorification of that King. For when the Israelites worship the Supernal King with prayer and praise, all the celestial hosts join them and sing in unison with them, and are
כְּמָה דְּאִתְתָּקַּף סִטְרָא דְּחַיִּים, כַּד בְּנֵי נָשָׁא טָבִין, וְיֶהֱכוּן בְּאֹרַח מֵישָׁר. אוּף הָכִי, הַאי מְקַטְרְגָא אִתְתָּקַּף וְאִתְגַּבָּר, כַּד חַיָּיבַיָּא צַיְיתִין לֵיהּ, וְשָׁלִיט עָלַיְיהוּ. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּזַכָּאָן לְנַצְחָא לֵיהּ, וּלְאַכְפְּיָא לֵיהּ, לְמִזְכֵּי בְּגִינֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִתְתָּקַף בַּר נָשׁ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא תָּדִיר, עַל דָּא וַדַּאי אִתְּמַר, (תהילים פ״ד:ו׳) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Even if it profit him nothing, yet he is certainly doing the will of his Master, and, moreover, it gains him strength. He is not content until he has killed his victim, for then he gains strength and is satisfied; just as the angel of life gains strength when a man walks in the right way. May the Lord preserve us from becoming victims of the Tempter. Blessed are they who prevail against him, and thus become inheritors of the world to come and continually gain strength from the Holy King. Concerning such it is written: “Blessed is the man whose strength is in thee, in whose heart are the ways (to Zion)” (Ps. 84, 6). They are blessed in this world, and shall be blessed in the world to come.’
Chapter 68
Chapter 68 somebodyTerumah 68 (Chapter 68) (Terumah) (Zohar)
Terumah 68 (Chapter 68) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר, (בראשית ל״ג:י״א) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הוּבָאת לָךָ וְגוֹ', כַּד חָמָא יַעֲקֹב לְסָמָאֵל, מְקַטְרְגָא בְּהַהוּא לֵילְיָא, חָמָא לֵיהּ בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא דְּעֵשָׂו, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָע בֵּיהּ עַד דְּסָלִיק צַפְרָא. כֵּיוָן דְּסָלִיק צַפְרָא, וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ, חָמָא לֵיהּ בְּאַנְפִּין סְתִימִין וְאִתְגַּלְיָין. אִסְתָּכַּל בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא, דְּהֲוָה כְּדִּיוּקְנָא דְּעֵשָׂו, מִיַּד אַשְׁגַּח וְיָדַע דְּהֲוָה מְמָנָא דְּעֵשָׂו. אַתְקִיף בֵּיהּ מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וְחַבְרַיָּיא אִתְּעֲרוּ, דִּבְגִין דְּמָטָא זִמְנֵיהּ לְזַמְּרָא וּלְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. He then forthwith began to expound these words of Jacob to Esau: “Take, I pray thee, my blessing that is brought to thee” (Gen. 33, 11). ‘When Jacob’, said he, ‘saw on that night the Accuser, Samael, he saw him in the form of Esau, and it was not until dawn was breaking that he recognized him as Samael. When the dawn broke, he looked at him closely, but even then he appeared at times to be the one and then the other. He then looked more closely still and he knew him for the celestial representative of Esau, and he prevailed against him. He said to Jacob, “Let me go, for the dawn breaketh” (Ibid. 32, 26), and the companions have already explained that he said this, because the moment had arrived when he, the representative of Esau, had to raise his voice in hymns to the Holy One.
וְהָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, דְּוַדַּאי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא, גּוֹ חֲשׁוֹכָא, וְרָזָא דָּא (שיר השירים ג׳:ח׳) מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת דָּא פַּחְדָּא דְּגֵיהִנָּם. וּמַה דְּאָמַר בַּלֵּילוֹת. רְצוֹנוֹ לאמָר אִיהוּ וְנוּקְבֵיהּ. וּבְגִינֵי כַּךְ לָא שַׁלִּיט אֶלָּא בְּלֵילְיָא. On this we may remark that indeed the power of Samael is only in the ascendant in the dark, as indicated in the words, “of fear in the night” (Ps. 91, 5), namely, the fear of Gehenna; so it is that he rules at night alone.
וְדָא דְּאָמַר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. מַאי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. בְּגִין דְּכַד אָתֵי צַפְרָא, וְאִתְעֲבָר שֻׁלְטָנוּ דְּחַשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא, כְּדֵין עָאל אִיהוּ וְאֹכְלוּסֵיהּ בְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, דְּלִסְטַר צָפוֹן, עַד דְּעָאל לֵילְיָא, וְאִשְׁתְּרוּ כַּלְבֵּי, וְשַׁלְטֵי וּמְשַׁטְטֵי בְּלֵילְיָא, (ד"א בעלמא) עַד דְּאָתֵי צַפְרָא. וְעַל דָּא הֲוָה דָּחִיק לוֹמַר, שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, דְּהָא לָא שַׁלִּיט בִּימָמָא. Hence he said, “Let me go, for the dawn breaketh”, for when morning comes and his power is on the wane, he must depart, and he and his hosts must enter the recess of the abyss in the North, and they must remain until night breaks in on them, and the dogs are loosened from their chains and allowed to roam about till morning. That is why he pressed Jacob to let him go.
כְּגַוְונָא דָּא גָּלוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהוּ בְּלֵילְיָא, וְאִקְרֵי לַיְלָה. מַלְכָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת חַיָּיבָא שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, עַד דְּיֵיתֵי צַפְרָא וְיַנְהִיר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִתְעֲבָר שֻׁלְטָנֵיהוֹן, וְעַל דָּא כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, דָּחִיק הֲוָה בִּידֵיהּ, וְתָשַׁשׁ חֵילֵיהּ, דְּהָא אִתְעַבָר לֵילְיָא וְעַל דָּא אִתְתָּקַּף יַעֲקֹב בֵּיהּ, וְחָמָא דִּיּוּקְנֵיהּ כְּדִּיוּקְנָא דְּעֵשָׂו, אֲבָל לָא בְּאִתְגַּלְּיָא כָּל כַּךְ. וּכְדֵין אוֹדֵי לֵיהּ עַל בִּרְכָּאן. In the same way Israel’s exile has taken place at night, it is in fact called “night”. The evil kingdom (Rome), the pagan power, rules over Israel until the morning shall again appear, and the Holy One, blessed be He, will cause the light to dawn again and the heathen power shall wane and at last disappear. Therefore it was that Esau’s representative said, “Let me go, for the dawn breaketh”. But Jacob held him, and his power weakened, because night had passed, so Jacob’s strength increased, and he saw, in that angel, the image of Esau, but not quite clearly. Then the angel confirmed the blessings he had received.
מַה כְּתִיב לְבָתַר, (בראשית ל״ג:י׳) כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלהִים וַתִּרְצֵנִי. דְּחָמָא בְּאִינּוּן אַנְפִּין דְּעֵשָׂו כְּדִּיוּקְנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ סָמָאֵ"ל מַמָּשׁ, דְּהָא בְּכָל אֲתָר דְּבַּר נָשׁ אִתְקָשַּׁר, הָכִי אִתְחָזֵי בְּאַנְפּוֹי. וְאַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין שְׁכִינְתָּא בַּהֲדַיְיכוּ, וְאַנְפִּין דִּלְכוֹן כְּאִינּוּן אַנְפִּין דִּילָהּ, זַכָּאִין אַתוּן. אָמַר אִי אָרְחָא חֲדָא הֲוֵינָא אַזְלֵי בַּהֲדַיְיכוּ, הֲוֵינָא יַתְבֵי עִמְּכוֹן, הַשְּׁתָּא דְּאַתּוּן לְאָרְחַיְיכוּ, וַאֲנָא לְאָרְחִי, אִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיכוּ בְּמִילֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. And what was it that Jacob afterwards said to Esau? “For therefore I have seen thy face, as though I had seen the face of God, and thou wast pleased with me” (Gen. 33, 10). For he saw in Esau’s face now the very image of Samael as he had appeared to him, for the realm to which a person belongs is revealed in his face. And ye, supernal saints, the Shekinah is in you, and your faces reflect the beauty of Her face. Blessed are ye!’ Then said he also: ‘If we were going in the same direction, I would be in your midst; but now, as ye must go one way, and I another, I will part from you with words of the Torah.’
Chapter 70
Chapter 70 somebodyTerumah 70:694-698 (Chapter 70) (Terumah) (Zohar)
Terumah 70:694-698 (Chapter 70) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ו:א׳) וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (משלי י״ד:כ״ח) בְּרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן. בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ, אִלֵּין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ (דברים ז׳:ו׳) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וְאִינּוּן עַמָּא דְּסַלְּקִין לְכַמָּה אַלְפִין, וּלְכַמָה רִבְּוָון, וְכַד אִינּוּן סַגִּיאִין בְּחוּשְׁבָּנֵיהוֹן, יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. דְּהָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין מְשַׁבְּחָן שְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמְשַׁבְּחָן לֵיהּ בְּגִין עַמָּא קַדִּישָׁא דָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ד׳:ו׳) רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. AND THOU SHALT MAKE THE TABERNACLE WITH TEN PIECES OF TAPESTRY. R. Judah expounded in this connection the following verse: In the multitude of people is the king’s honour, but in the want ofpeople is the confusion of the prince (Prov. 14, 28). Said he: ‘It is the people of Israel that is referred to in the first clause, Israel who is called “a holy people to the Lord” (Deut. 7, 6). Their number swells to thousands and myriads, and when they attain such large numbers it is “to the King’s honour”, for those above and those below praise the name of the Supernal King, singing hymns to Him, for the sake of the Holy People, “the wise and understanding people, the great people” (cf. Deut. 4, 6).
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (דברים ז׳:ז׳) כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, אֶלָּא, מִכָּל הָעַמִּים וַדַּאי, אֲבָל מֵעַמָּא חַד יַתִּיר סַגִּיאִין אִינּוּן. דְּהָא לֵית עַמָּא בְּכָל עָלְמָא רַב וְסַגִּי כְּיִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא הָא בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְהָא בְּנֵי אֱדוֹם, הָא כַּמָּה אִינּוּן. וַדַּאי הָכִי סַגִּיאִין אִינּוּן, אֲבָל כָּל שְׁאַר עַמִּין כֻּלְּהוּ מִתְעָרְבֵי אִלֵּין בְּאִלֵּין, בְּנִין אִית לְעָם דָּא, בְּעָם דָּא, וּלְאִלֵּין בְּנִין בְּעָם אַחֲרָא, וְאִלֵּין בְּאַחֲרָא. וּבְּגִין כָּךְ לֵית עַמָּא בְּכָל עָלְמָא, רַב סַגִּי כְּיִשְׂרָאֵל, עַמָּא בְּרִירָא וִיחִידָאָה, אִלֵּין בְּאִלֵּין, בְּלָא עִרְבּוּבְיָא אַחֲרָא כְּלַל, דִּכְתִּיב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר יְיָ', וְעַל דָּא בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ, הִדּוּרָא אִיהוּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. But is it not written, “for ye are the fewest of all peoples” (Ibid. 95, 7)? Truly, “of all peoples” taken together, but not fewer than any individual people, for there is no nation in the world as numerous and mighty as Israel. But see how numerous are the Ishmaelites and the Edomites! That is so; but it must not be forgotten that all other peoples are intermixed with one another, unlike Israel, which is a pure and unadulterated race, “a holy people unto the Lord”, chosen by Him. And therefore “in the multitude of the people is the King’s honour”, that is to say, the honour of the Supernal King, the Holy One, blessed be He.
תּוּ בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, (דאיהו מק2דש מעט) וְכָל עַמָּא אַתְיָין כַּחֲדָא, וּמְצַלָאן, וְאוֹדָן, וּמְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין הִדּוּרָא דְּמֶלֶךְ אִיהוּ, דְּמֶלֶךְ סְתָם דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. (ד"א משיחא) דְּאִתְתָּקַּן בִּשְׁפִירוּ וּבְתִקּוּנָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא. When strengthened by that holy exercise, that the Holy One may be exalted from above and from below in harmony;
וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן, וְכַד אִיהוּ אַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְעַמָּא לָא אַתְיָין לְצַלָּאָה וּלְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין כָּל הַהוּא שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן מְמָנָן וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרוּ (ס"א אתעברו) מֵהַהוּא עִלּוּיָא דְּמִתַּתְקְנֵי בְּתִקּוּנֵי הַהוּא מֶלֶךְ. but when Israel does not assemble to worship the Lord, they lose this dignity, since they do not ascend and cannot praise their Master in fitting manner. Even if ten alone are present, the supernal hosts join them in their worship.
מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָּא, דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא קָא מְסַדְּרֵי צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן, וּמְשַׁבְּחָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה. כָּל אִינּוּן מַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, מְסַדְּרִין שְׁבָחִין, וּמְתַּתְקְנָן בְּהַהוּא תִּקּוּנָא קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כֻּלְּהוּ חֲבֵרִין אִינּוּן בְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, לְמֶהוֵי סִלּוּקָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. The reason is that all the supports of that King are in the number ten, and therefore ten worshippers are sufficient if there are no more.
וְכַד אִינּוּן מִזְדַּמְּנָן לְמֶהֱוֵי חֲבֵרִים בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא לָא אַתְיָין לְסַדְּרָא צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן וּלְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן, כֻּלְּהוּ מַשִּׁרְיָין קַדִּישִׁין, שֻׁלְטָנוּתָא עִלָּאָה אִתְבָּרוּ (אתעברו) מִתִּקּוּנֵיהוֹן, דְּהָא לָא סַלְּקִין בְּסִלוּקָא, וְלָא יַכְלִין לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּגִין דִּשְׁבָחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי כַּחֲדָא עֵילָּא וְתַתָּא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּשַׁעֲתָּא חֲדָא, וְעַל דָּא מְחִתַּת רָזוֹן וְלָא מְחִתַּת מֶלֶךְ. Even if ten alone are present, the supernal hosts join them in their worship. The reason is that all the supports of that King are in the number ten, and therefore ten worshippers are sufficient if there are no more.
וַאֲפִילּוּ דְּלָא אַסְגִּיאוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֶלָּא עֲשָׂרָה, בְּאִינּוּן עֲשָׂרָה מִזְדַּמְנָן מַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, לְמֶהוֵי עִמְּהוֹן חֲבֵרִים. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּכָל תִּקּוּנֵי דְּהַהוּא מֶלֶךְ, אִינּוּן בַּעֲשָׂרָה, וְעַל דָּא דַּי בַּעֲשָׂרָה, אִי לָאו אִינּוּן יַתִּיר. Therefore, concerning the Tabernacle it says: “And thou shalt make the Tabernacle with ten (‘eser) pieces of tapestry”, ten being the number required for the full perfection of the Tabernacle.
Chapter 72
Chapter 72 somebodyTerumah 72:706-708 (Chapter 72) (Terumah) (Zohar)
Terumah 72:706-708 (Chapter 72) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:ב׳-ג׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, (פנחס רמ"ה ע"ב) אִתְעֲטָף בְּהַהוּא אוֹר קַדְמָאָה, וּבָרָא בֵּיהּ שָׁמַיִם. R. Hiya discoursed on the words: Who coverest thyself with light as with a garment, who stretchest out the heavens like a curtain (yeri’ah) (Ps. 104, 2). Said he: ‘These words have been interpreted as follows: When the Holy One was about to create the world He robed Himself in the primordial light and created the heavens.
וְתָּא חֲזֵי, אוֹר וְחֹשֶׁךְ (ד"א לאו) כַּחֲדָא הֲווֹ. אוֹר מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְחֹשֶׁךְ מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. מַאי עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שִׁתֵּף לוֹן כַּחֲדָא, וּבָרָא מִנְהוֹן שָׁמַיִם. מַאי שָׁמַיִם. אֵשׁ וּמַיִם. שִׁתְפָן כַּחֲדָא, וְעָבִיד שְׁלָם בֵּינַיְיהוּ. At first the light was at the right and the darkness at the left. What, then, did the Holy One do? He merged the one into the other and from them formed the heavens: shamaim (heavens) is composed of esh and mayim (fire and water, i.e. right and left). He brought them together and harmonized them,
וְכַד אִתְכְּלִילוּ כַּחֲדָא, וּמָתַח לוֹן, כַּיְרִיעָה מָתַח לוֹן, וְעָבִיד מִנְהוֹן אָת ו' וְדָא אִקְרֵי יְרִיעָה. יְרִיעוֹת, דְּהָא אָת דָּא אִתְפָּשִׁיט מִנֵּיהּ נְהִירוּ, וְאִתְעָבִידוּ יְרִיעוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת. and when they were united as one, He stretched them out like a curtain, and formed them into the letter vau. From this letter the light spread, so that “curtain” became “curtains”, as it is written: “And thou shalt make the tabernacle with ten curtains.”
וְשֶׁבַע רְקִיעִין אִינּוּן מְתִיחִין, גְּנִיזִין בִּגְנִיזוּ עִלָּאָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְחַד רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא רָקִיעַ לֵית בֵּיהּ גּוָֹון, וְלֵית לֵיהּ אֲתָר בְּאִתְגַּלְּיָא וְלָא קַיָּימָא לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, (ס"א אלא בסוכלתנו) וְהַאי רָקִיעַ אִיהוּ גָּנִיז, וְנָהִיר לְכֻלְּהוּ, וְנָטִיל לוֹן בְּמַטְלָנֵיהוֹן, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. אֶלָּא קַיָּימָא בְּסוּכְלְתָנוּ. Seven firmaments are stretched out and stored in the supernal treasure-house, as has been explained, and over them is one firmament which has no colour and no place in the world of cognition, and is outside the range of contemplation; but, though hidden, it diffuses light to all and speeds them each on its fitting orbit.
מֵהַאי רָקִיעַ וּלְהָלְאָה, לֵית מַאן דְּיֵדַע וְיִשְׁגַח, וְאִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִסְתַּם פּוּמֵיהּ, וּדְלָא לְמַלְּלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּסוּכְלְתָנוּ. מַאן דְּיִסְתָּכַּל אַהְדָּר לַאֲחוֹרָא, דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לְמִנְדַּע. Beyond that firmament knowledge cannot penetrate, and man must close his mouth and not seek to reflect upon it. He who does so reflect is turned backwards, for it passes our knowledge-
עֶשֶׂר יְרִיעוֹת אִינּוּן, דְּאִינּוּן עֲשָׂרָה רְקִיעִין. וּמַאן אִינּוּן יְרִיעוֹת דְּמַשְׁכְּנָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר. וְקַיְימָן לְמִנְדַּע לְחַכִּימֵי לִבָּא. מַאן דְּיִנְדַּע בְּהוּ, אִסְתָּכַל בְּחָכְמְתָא סַגְיָא, וּבְרָזִין דְּעָלְמָא, וְאִסְתָּכַּל לְעֵילָּא בְּהַהוּא אֲתָר, דְּכָל חַד וְחַד אִתְדַּבָּק בֵּיהּ, בַּר תְּרֵין אִינּוּן דְּקַיְימָן בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְאִינּוּן גְּנִיזִין בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. The ten curtains of the Tabernacle symbolized the ten firmaments, and their mystery can be comprehended only by the wise of heart’ He who grasps this attains great wisdom and penetrates into the mysteries of the universe, for he contemplates in this that which is above in the region to which every one of them is attached, except those two that are at the right and at the left, and which are hidden with the Shekinah.’
רַבִּי יוֹסִי אָמַר תֵּשַׁע רְקִיעִין אִינּוּן, וּשְׁכִינְתָּא אִיהִי עֲשִׁירָאָה. דְּאִי תֵּימָא בְּגִין דִּכְתִּיב עֶשֶׂר, בַּר מִשְּׁכִינְתָּא אִיהוּ. אִי הָכִי, שְׁכִינְתָּא חַד סָרֵי אִיהִי דְּקַיְּימָא עַל עֶשֶׂר. אֶלָּא וַדַּאי תֵּשַׁע אִינּוּן, וְאִינּוּן תֵּשַׁע יוֹמִין שְׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִיהִי עֲשִׁירָאָה. כְּגַוְונָא דָּא, מִשְׁכָּן אִיהוּ עֶשֶׂר יְרִיעוֹת. Said R. Jose: ‘There are nine firmaments, and the Shekinah completes the number, bringing them up to ten. For if there are ten apart from the Shekinah, then She would be the eleventh, in addition to the ten. Thus really there are nine, and the nine days which come between New Year’s Day and the Day of Atonement are a symbol of them: nine days, which are completed by the tenth. The same is true of the ten curtains in the Tabernacle, corresponding to the ten firmaments.
אִינּוּן עֶשֶׂר רְקִיעִין רָזָא דְּרָזִין דְּלָא אִתְמְסָר בַּר לְאִינּוּן דְּיַדְעֵי חָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזִין דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ גַּלֵּי רָזָא דְּכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, וְאִינּוּן שַׁמָּשִׁין דִּמְשַׁמְשֵׁי בְּכָל חַד וְחַד. שֶׁבַע רְקִיעִין אִינּוּן לְעֵילָּא, שֶׁבַע רְקִיעִין אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. שֶׁבַע רְקִיעִין אִינּוּן, דְּבְּהוּ כֹּכָבַיָא וּמַזָּלֵי לְאַנְהָגָא עָלְמָא דָּא כְּפוּם אָרְחֵיהּ, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. Here is a mystery of mysteries, which none but the adepts in esoteric wisdom can fathom-one of those mysteries of the Holy Lamp (R. Simeon) who could expound the mystery of every firmament and of every being who officiates in each of them. There are seven firmaments above, and corresponding to them another seven below. There are seven firmaments in which the stars and planets have been placed to direct the world in its path.
Chapter 73
Chapter 73 somebodyTerumah 73:716-725 (Chapter 73) (Terumah) (Zohar)
Terumah 73:716-725 (Chapter 73) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּכֻלְּהוּ שְׁבִיעָאָה עָדִיף, בַּר תְּמִינָאָה, דְּקָא מַדְבַּר לְכֻלְּהוּ, וְקַיְּימָא עַל כֻּלְּהוּ. כְּתִיב (תהילים ס״ח:ה׳) סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, מַאן רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, וּמַאן אִינּוּן עֲרָבוֹת. אֶלָּא, עֲרָבוֹת דָּא רְקִיעָא שְׁבִיעָאָה, אֲמַאי אִתְקְרֵי עֲרָבוֹת. עַל דְּאִיהוּ כָּלִיל מֵאֶשָּׁא וּמַיָא כַּחֲדָא, וּמִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן, וְאִיהוּ מְעוּרָב מִתְּרֵין סִטְרִין. And in both, those above and those below, the seventh1Hesed. is the most exa1Binah.1Binah. which stands above and directs them all. It is written: “Extol him that rideth upon araboth” (Ps. 68, 4). Who is it that rides upon ‘araboth and what is meant by ‘araboth? It is the seventh firmament, and it is called ‘araboth (lit. mixtures) because it is composed of fire and water, from the region of the South and from the region of the North, being “mixed” from both these regions.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, שְׁתֵּי עֲרָבוֹת דְּקָא מִתְחַבְּרָן בְּלוּלָב, וְתָנֵינָן עֲרָבוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. אִי הָכִי, מַאן יָהִיב יַרְכִּין בְּגוּפָא, אוֹ גּוּפָא בְּיַרְכִּין, דְּהָא דָּא עָבִיד פֵּרִין וְאֵיבִין, וְדָא (קס"ט ע"ב) לָא עָבִיד פֵּרִין וְאֵיבִין.
אֶלָּא, וַדַּאי כֹּלָּא הוּא רָזָא דַּעֲרָבוֹת דְּבַלוּלָב, אִינּוּן עֲרָבוֹת דְּבַלוּלָב, חַד אֵשׁ, וְחַד מַיִם. בְּרָזָא דָּא דְּכֻלְּהוּ, וְאִיהוּ שְׁבִיעָאָה אִיהוּ אֵשׁ וּמַיִם כָּלִיל כַּחֲדָא, בְּרָזָא חֲדָא, וּבְגִין דַּעֲרָבוֹת אִיהוּ רָזָא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ שִׁית אַחֲרָנִין, אִיהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהַאי רְקִיעָ, יַתִּיר מְכֻּלְּהוּ רְקִיעִין, וְתִיאוּבְתֵיהּ תָּדִיר לְאַתְקְנָא לְהַהוּא רְקִיעָא, בִּשְׁפִירוּ עִלָּאָה. וְעַל דָּא, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת לְהַהוּא דְּרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וּמַאן אִיהוּ. הַהוּא רָקִיעַ טָמִיר וְגָנִיז, דְּקַיְּימָא עַל גַּבֵּי חֵיוָתָא, דְּאִיהוּ רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. And as ‘Araboth is intrinsically the synthesis of all the other six firmaments, it forms intrinsically the Supernal Chariot. The Holy One, blessed be He, loves this firmament more than any of the other firmaments and delights in perfecting it with supernal beauty. Therefore does it say: “Extol Him that rideth upon ‘Araboth… and rejoice before Him”, Him that rideth upon that hidden, secret firmament, which is set upon the “Living beings” (Hayyoth).
וְעִלְזוּ (ק"ע ע"ב) לְפָנָיו. מִלְּפָנָיו לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְפָנָיו, דְּהָא לֵית מַאן דְּיִנְדַּע בֵּיהּ כְּלוּם. אֲבָל לְפָנָיו, מַאן דְּעָיִיל לְקָמֵיהּ דְּהַאי רְקִיעָ, אִצְטְרִיךְ לְמֵיעַל בְּחֶדְוָה, וְלָא בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, בְּגִין דְּהַאי רְקִיעָא גָּרִים, דְּתַמָּן לָא שַׁרְיָא עֲצִיבוּ וְרוּגְזָא כְּלַל, דְּהָא תַּמָּן כֹּלָּא אִיהוּ בְּחֶדְוָה. “And rejoice before Him.” The expression “before” suggests, on the one hand, that no one can really have any conception of Him; and, on the other hand, that he who comes before that firmament must do so in joy, and not in sadness, for there all is pure joy with no trace of sadness or gloom.
וְעַל דָּא, כֹּהֵן גָּדוֹל דְּקַיְּימָא לְקָמֵיהּ, לָא הֲוָה עָאל לְבֵי קוּדְשָׁא, בַּר בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה, דְּהָא אַתְרָא גָּרִים. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּהָא אִצְטְרִיךְ דְּלָא לְאַחֲזָאָה בָּהּ עֲצִיבוּ. Therefore, when the High Priest was to stand before Him, in the Sanctuary, he had to enter that holy place with joy, and all things about him were to express joy. Therefore is it written: “Serve the Lord with joy, come before him with singing” (Ps. 100, 2); for in His service there is no room for sadness.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הַאי מַאן דְּאִיהוּ בְּצַעֲרָא וּבְדוֹחְקָא, דְּלָא יָכִיל לְמֶחְדֵּי לִבֵּיהּ, וּמִגּוֹ דּוֹחֲקֵיהּ אִית לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין, קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה, אִי הָכִי, לָא יִצְלֵי צְלוֹתָא כְּלַל, וְלָא יִיִעוּל בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, דְּהָא לָא יָכִיל לְמֵחדֵי לִבֵּיהּ, וּלְאַעֲלָא קָמֵיהּ בְּחֶדְוָה, מַאי תִּקּוּנָא אִית לֵיהּ לְהַאי בַּר נָשׁ. It may be asked, What if a man is deep in sorrow and tribulation, and has no heart to rejoice, and yet his trouble forces him to seek for compassion from the Heavenly King; is he to refrain from prayer because of his sorrow? What can he do? He cannot help being heavy-hearted?
אֶלָּא וַדַּאי הָא תָּנֵינָן, כָּל תַּרְעִין נִנְעָלוּ וְאַסְגִּירוּ, וְתַרְעִין דִּדְמָעִין לָא אַסְגִּירוּ, וְלֵית דִּמְעָה אֶלָּא מִגּוֹ צַעֲרָא וְעָצִיבוּ. וְכָל אִינּוּן דִּמְמָנָן עַל אִינּוּן תַּרְעִין, כֻּלְּהוּ מְתָבְּרִין גְּזִּיזִין וּמַנְעוּלִין, וְעַיְילִין אִינּוּן דִּמְעִין, וְהַהִיא צְלוֹתָא עָאלַת קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. The answer is that “all gates have been closed since the destruction of the Temple, but the gates of tears have not been closed”, and tears are the expression of sadness and sorrow. Those celestial beings who are appointed over those gates of tears break down all the iron locks and bars and let the tears pass through; so the prayers of those sorrowful ones penetrate through to the Holy King, and that Place is grieved by the man’s sorrow, as it is written: “In all their afflictions he is afflicted”1Translation according to the Ken. (Isa. 63, 9).
כְּדֵין הַהוּא אֲתָר אִית לֵיהּ דּוֹחֲקָא, מֵהַהוּא עֲצִיבוּ וְדוֹחֲקָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה סג) בְּכָל צָרָתָם לא צָר. תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּהַהוּא עָלְמָא עִלָּאָה, לְגַבֵּי הַאי אֲתָר, כִּדְכוּרָא דְּתִיאוּבְתֵּיה תָּדִיר לְגַבָּהּ דְּנוּקְבָּא. כַּד מַלְכָּא עָאל לְגַבֵּי מַטְרוֹנִיתָא, אַשְׁכַּח לָהּ בַּעֲצִיבוּ, כְּדֵין כָּל מָה דְּאִיהִי בָּעָאת, בִּידָהָא אִתְמְסָר, וְהַהוּא בַּר נָשׁ, וְהַהִיא צְלוֹתָא, לָא אַהְדָּר בְּרֵיקָנַיָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עָלֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּצְלוֹתֵיהּ. Thus the prayer of the sorrowing does not return unto him void, but the Holy One takes pity on him. Blessed is the man who in his prayers sheds tears before the Holy One. This is true even on the Sabbath, which must be a day of joy: when a person fasts on Sabbath he manifests sadness on the day when the supernal firmament reigns, that firmament which manifests itself in joy, yes, which is the very essence of joy, communicating joy to all.
כְּגַוְונָא דָּא בְּשַׁבָּת, מַאן דְּיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבָּת, מִגּוֹ צַעְרֵיהּ אַחְזֵי עֲצִיבָא, וּבְשַׁבָּת שַׁלְטָא הַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי בְּחֶדְוָה, וְאִיהוּ חֶדְוָה וְחַדֵּי לְכֹלָּא. הַהוּא דְּיָתִיב בַּעֲצִיבוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, אַפִּיק לְהַהוּא בַּר נָשׁ מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא דְּאִתְגְּזַר עָלֵיהּ, וְהָא אִתְּמַר, סֹלּוּ: הָבוּ יְקָר, וְרוֹמְמוּ לְהַהוּא דְּרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, דְּאִיהוּ חֶדְוָה וְחַדֵּי כֹּלָּא, רְקִיעָא עַל גַּבֵּי חֵיוָתָא בְּיָ"הּ שְׁמוֹ וַדַּאי, דְּהָא בְּהַהוּא אֲתָר שְׁמָא דָּא אִתְכְּלִיל. וְעִלְזוּ לְפָנָיו, בְּגִין דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קָמֵיהּ עֲצִיבוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Yet if he fasts because of a sorrow, it delivers him from that punishment which had been decreed for him, as explained elsewhere. Hence it is written, “Extol Him that rideth upon (lit. in) Araboth”; that is to say, “Honour and glorify Him who rideth upon the Araboth, for there it is that perfect joy and gladness abide”. “His Name is KAH”, for that Name is connected with that realm. “And rejoice before Him”, since one must not appear before Him in sadness, as we have pointed out.’
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הַאי קְרָא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר, סֹלּוּ לָרוֹכֵב עַל עֲרָבוֹת, מַאי בָּעֲרָבוֹת. בְּיָהּ שְׁמוֹ, בְּיָהּ הוּא מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי שְׁמוֹ. אֶלָּא הַאי קְרָא, עַל סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין אִתְּמַר. הַהוּא דְּלָא אִתְגַּלְיָא, וְלָא אִתְיְדַע כְּלַל, דְּאִיהוּ רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וְאִי תֵּימָא, דְּאִיהוּ אַתְיָא וְרָכִיב בֵּיהּ, אִי הָכִי, אַף עַל גַּב דְּסָתִים הוּא בְּאֲתָר דָּא קַיְּימָא לְאִתְגַּלְיָא. Said R. Eleazar: ‘It ought to have been “who rideth upon (‘al) araboth”, why does it say “in (be) araboth”? Again: it ought to be, “He is in KAH”, why does it say “in KAH is His Name”? It is because this verse refers to the Hidden of hidden ones, the most Ancient of all the ancients, the completely unknown and undisclosed. It may be said that, since He rideth in it, then in this sphere at least He does disclose Himself.
אֶלָּא סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, דָּא אִיהוּ עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, דְּלָא יְדִיעַ. וּבַמֶּה אִיהוּ רוֹכֵב, בַּעֲרָבוֹת, בְּיָ"הּ, דְּאִיהוּ רָזָא קַדְמָאָה דְּנָפִיק קַמֵּיהּ (ד"א מניה) וְדָא אִיהוּ שְׁמֵיהּ, מֵהַהוּא סְתִימָא, דְּלָא יְדִיעַ, שְׁמָא (ויקרא כ"ט) דִּילֵיהּ הוּא יָ"הּ. לָאו דְּאִיהוּ הוּא, אֶלָּא אִיהוּ הוּא, בְּגִין דְּהַהוּא פָּרוֹכְתָּא (ויקרא קכ"ח) דְּאִתְפָּרְסָא וְנָפִיק מִקָּמֵיהּ. אֲבָל הַאי פָּרוֹכְתָּא אִיהוּ שְׁמוֹ, וְדָא אִיהוּ רְתִיכָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִתְיְדַע כְּלַל. Not so. What the verse tells us is that the Ancient of ancients “rideth in the araboth” in the sphere of KAH, which is the primordial mystery emanating from Him, namely the Ineffable Name KAH, which is not identical with Him, but is a kind of veil emanating from Him. This veil is His Name, it is His Chariot, and even that is not manifested.
וְדָא אִיהוּ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, בְּגִין דְּאִית שְׁמֵיהּ דְּלָאו אִיהוּ כָּל כַּךְ גָּדוֹל, כְּהַאי אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ תּוֹסֶפֶת אַתְוָון. דָּא אִיהוּ שְׁמָא רַבָּא, וְעַל דָּא בְּהַאי שְׁמָא, אֲנָן מְפִיקִין אָמֵן, דְּאִיהוּ מִנֵּיהּ. בְּהַאי אַזְלָא אָמֵן בְּכָל זִמְנָא, וּבִשְׁמָא אַחֲרָא לָאו הָכִי.
אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, דְּכַד הַאי שְׁמָא אִתְתָּקַּן, כֹּלָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ, וְכָל עָלְמִין חַדָּאן בְּחִדוּ. בְּהַאי שְׁמָא, כְּלִילָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּהַאי שְׁמָא, כְּלִילָן שִׁית מֵאָה וּתְלֵיסָר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּלָלָא דְּעָלְמָא דִּדְכוּרָא לְעֵילָּא, וּכְלָלָא דְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא לְתַתָּא.
וְכֻלְּהוּ פִּקּוּדִין, כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין וְאֵבָרִין, לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. מַאן דְּלָא יַשְׁגַּח וְלָא אִסְתָּכַּל בְּרָזִין דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, לָא יְדַע, וְלָא אִסְתָּכַל, הֵיךְ מְתַּתְקְנָן שַׁיְיפִין בְּרָזָא עִלָּאָה. שַׁיְיפִין דְּגוּפָא כֻּלְּהוּ, מִתְתַּקְּנָן עַל רָזָא דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִית שַׁיְיפִין, דְּאִינּוּן רַבְרְבִין וְעִלָּאִין, כֻּלְּהוּ זְעִירִין וְרַבְרְבִין, אִי אִתְנְטִיל חַד מִנַּיְיהוּ, אֲפִילּוּ זְעִירָא דְּבַר נָשׁ, אִקְרֵי מָארֵיהּ דְּמוּמָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן הַהוּא דְּגָרַע אֲפִילּוּ חַד פִּקּוּדָא מֵאִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאָטִיל מוּמָא בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ.
תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וְתָנֵינָן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ אִלֵּין קָרְבָּנִין, וְכֹלָּא חַד. אֲבָל דָּא רָזָא דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, לְעָבְדָהּ: אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִין עִלָּאִין. וּלְשָׁמְרָהּ: אִלֵּין תְּלָת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁיְיפִין תַּתָּאִין. אִלֵּין עִלָּאִין דְּזָכוֹר. וְאִלֵּין תַּתָּאִין דְּשָׁמוֹר, וְכֹלָּא חַד.
זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּזָכֵי לְאַשְׁלָמָא לוֹן. פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, גָּרִים לְבַר נָשׁ לְאַשְׁלָמָא רוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. אוֹרַיְיתָא מְזַכָּה לְבַר נָשׁ, לְאַחְסְנָא תְּרֵין עָלְמִין, עָלְמָא דָּא וְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתְּדַּל בַּחַיִּים. חַיִּים בְּהַאי עָלְמָא, וְחַיִּים בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אִשְׁתְּזִיב מִכָּל עוֹנָשִׁין בִּישִׁין, דְּלָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה עָלֵיהּ. אִי בְּאִשְׁתַּדְּלוּתָא הָכִי. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּעָבִיד עוֹבָדָא.
רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא, שָׁרוּ בְּבֵי אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, קָמוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא. בְּרַתֵיהּ דְּאוּשְׁפִיזָא, קָמַת וְאַנְהִירַת לוֹן שַׁרְגָּא, וּלְבָתַר קַיְּימַת אֲבַתְרַיְיהוּ לְמִשְׁמַע מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. to study the Torah. The innkeeper’s daughter also rose and lit the lamp for them, and then, instead of leaving the room, stayed behind, but out of their sight, that she might listen to the words of the Torah.
Terumah 73:725 (Chapter 73) (Terumah) (Zohar)
Terumah 73:725 (Chapter 73) (Terumah) (Zohar) somebodyבְּכֻלְּהוּ שְׁבִיעָאָה עָדִיף, בַּר תְּמִינָאָה, דְּקָא מַדְבַּר לְכֻלְּהוּ, וְקַיְּימָא עַל כֻּלְּהוּ. כְּתִיב (תהילים ס״ח:ה׳) סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, מַאן רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, וּמַאן אִינּוּן עֲרָבוֹת. אֶלָּא, עֲרָבוֹת דָּא רְקִיעָא שְׁבִיעָאָה, אֲמַאי אִתְקְרֵי עֲרָבוֹת. עַל דְּאִיהוּ כָּלִיל מֵאֶשָּׁא וּמַיָא כַּחֲדָא, וּמִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן, וְאִיהוּ מְעוּרָב מִתְּרֵין סִטְרִין. And in both, those above and those below, the seventh1Hesed. is the most exa1Binah.1Binah. which stands above and directs them all. It is written: “Extol him that rideth upon araboth” (Ps. 68, 4). Who is it that rides upon ‘araboth and what is meant by ‘araboth? It is the seventh firmament, and it is called ‘araboth (lit. mixtures) because it is composed of fire and water, from the region of the South and from the region of the North, being “mixed” from both these regions.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, שְׁתֵּי עֲרָבוֹת דְּקָא מִתְחַבְּרָן בְּלוּלָב, וְתָנֵינָן עֲרָבוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. אִי הָכִי, מַאן יָהִיב יַרְכִּין בְּגוּפָא, אוֹ גּוּפָא בְּיַרְכִּין, דְּהָא דָּא עָבִיד פֵּרִין וְאֵיבִין, וְדָא (קס"ט ע"ב) לָא עָבִיד פֵּרִין וְאֵיבִין.
אֶלָּא, וַדַּאי כֹּלָּא הוּא רָזָא דַּעֲרָבוֹת דְּבַלוּלָב, אִינּוּן עֲרָבוֹת דְּבַלוּלָב, חַד אֵשׁ, וְחַד מַיִם. בְּרָזָא דָּא דְּכֻלְּהוּ, וְאִיהוּ שְׁבִיעָאָה אִיהוּ אֵשׁ וּמַיִם כָּלִיל כַּחֲדָא, בְּרָזָא חֲדָא, וּבְגִין דַּעֲרָבוֹת אִיהוּ רָזָא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ שִׁית אַחֲרָנִין, אִיהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהַאי רְקִיעָ, יַתִּיר מְכֻּלְּהוּ רְקִיעִין, וְתִיאוּבְתֵיהּ תָּדִיר לְאַתְקְנָא לְהַהוּא רְקִיעָא, בִּשְׁפִירוּ עִלָּאָה. וְעַל דָּא, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת לְהַהוּא דְּרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וּמַאן אִיהוּ. הַהוּא רָקִיעַ טָמִיר וְגָנִיז, דְּקַיְּימָא עַל גַּבֵּי חֵיוָתָא, דְּאִיהוּ רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. And as ‘Araboth is intrinsically the synthesis of all the other six firmaments, it forms intrinsically the Supernal Chariot. The Holy One, blessed be He, loves this firmament more than any of the other firmaments and delights in perfecting it with supernal beauty. Therefore does it say: “Extol Him that rideth upon ‘Araboth… and rejoice before Him”, Him that rideth upon that hidden, secret firmament, which is set upon the “Living beings” (Hayyoth).
וְעִלְזוּ (ק"ע ע"ב) לְפָנָיו. מִלְּפָנָיו לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְפָנָיו, דְּהָא לֵית מַאן דְּיִנְדַּע בֵּיהּ כְּלוּם. אֲבָל לְפָנָיו, מַאן דְּעָיִיל לְקָמֵיהּ דְּהַאי רְקִיעָ, אִצְטְרִיךְ לְמֵיעַל בְּחֶדְוָה, וְלָא בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, בְּגִין דְּהַאי רְקִיעָא גָּרִים, דְּתַמָּן לָא שַׁרְיָא עֲצִיבוּ וְרוּגְזָא כְּלַל, דְּהָא תַּמָּן כֹּלָּא אִיהוּ בְּחֶדְוָה. “And rejoice before Him.” The expression “before” suggests, on the one hand, that no one can really have any conception of Him; and, on the other hand, that he who comes before that firmament must do so in joy, and not in sadness, for there all is pure joy with no trace of sadness or gloom.
וְעַל דָּא, כֹּהֵן גָּדוֹל דְּקַיְּימָא לְקָמֵיהּ, לָא הֲוָה עָאל לְבֵי קוּדְשָׁא, בַּר בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה, דְּהָא אַתְרָא גָּרִים. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּהָא אִצְטְרִיךְ דְּלָא לְאַחֲזָאָה בָּהּ עֲצִיבוּ. Therefore, when the High Priest was to stand before Him, in the Sanctuary, he had to enter that holy place with joy, and all things about him were to express joy. Therefore is it written: “Serve the Lord with joy, come before him with singing” (Ps. 100, 2); for in His service there is no room for sadness.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הַאי מַאן דְּאִיהוּ בְּצַעֲרָא וּבְדוֹחְקָא, דְּלָא יָכִיל לְמֶחְדֵּי לִבֵּיהּ, וּמִגּוֹ דּוֹחֲקֵיהּ אִית לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין, קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה, אִי הָכִי, לָא יִצְלֵי צְלוֹתָא כְּלַל, וְלָא יִיִעוּל בַּעֲצִיבוּ כְּלַל, דְּהָא לָא יָכִיל לְמֵחדֵי לִבֵּיהּ, וּלְאַעֲלָא קָמֵיהּ בְּחֶדְוָה, מַאי תִּקּוּנָא אִית לֵיהּ לְהַאי בַּר נָשׁ. It may be asked, What if a man is deep in sorrow and tribulation, and has no heart to rejoice, and yet his trouble forces him to seek for compassion from the Heavenly King; is he to refrain from prayer because of his sorrow? What can he do? He cannot help being heavy-hearted?
אֶלָּא וַדַּאי הָא תָּנֵינָן, כָּל תַּרְעִין נִנְעָלוּ וְאַסְגִּירוּ, וְתַרְעִין דִּדְמָעִין לָא אַסְגִּירוּ, וְלֵית דִּמְעָה אֶלָּא מִגּוֹ צַעֲרָא וְעָצִיבוּ. וְכָל אִינּוּן דִּמְמָנָן עַל אִינּוּן תַּרְעִין, כֻּלְּהוּ מְתָבְּרִין גְּזִּיזִין וּמַנְעוּלִין, וְעַיְילִין אִינּוּן דִּמְעִין, וְהַהִיא צְלוֹתָא עָאלַת קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. The answer is that “all gates have been closed since the destruction of the Temple, but the gates of tears have not been closed”, and tears are the expression of sadness and sorrow. Those celestial beings who are appointed over those gates of tears break down all the iron locks and bars and let the tears pass through; so the prayers of those sorrowful ones penetrate through to the Holy King, and that Place is grieved by the man’s sorrow, as it is written: “In all their afflictions he is afflicted”1Translation according to the Ken. (Isa. 63, 9).
כְּדֵין הַהוּא אֲתָר אִית לֵיהּ דּוֹחֲקָא, מֵהַהוּא עֲצִיבוּ וְדוֹחֲקָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה סג) בְּכָל צָרָתָם לא צָר. תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּהַהוּא עָלְמָא עִלָּאָה, לְגַבֵּי הַאי אֲתָר, כִּדְכוּרָא דְּתִיאוּבְתֵּיה תָּדִיר לְגַבָּהּ דְּנוּקְבָּא. כַּד מַלְכָּא עָאל לְגַבֵּי מַטְרוֹנִיתָא, אַשְׁכַּח לָהּ בַּעֲצִיבוּ, כְּדֵין כָּל מָה דְּאִיהִי בָּעָאת, בִּידָהָא אִתְמְסָר, וְהַהוּא בַּר נָשׁ, וְהַהִיא צְלוֹתָא, לָא אַהְדָּר בְּרֵיקָנַיָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עָלֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּצְלוֹתֵיהּ. Thus the prayer of the sorrowing does not return unto him void, but the Holy One takes pity on him. Blessed is the man who in his prayers sheds tears before the Holy One. This is true even on the Sabbath, which must be a day of joy: when a person fasts on Sabbath he manifests sadness on the day when the supernal firmament reigns, that firmament which manifests itself in joy, yes, which is the very essence of joy, communicating joy to all.
כְּגַוְונָא דָּא בְּשַׁבָּת, מַאן דְּיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבָּת, מִגּוֹ צַעְרֵיהּ אַחְזֵי עֲצִיבָא, וּבְשַׁבָּת שַׁלְטָא הַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי בְּחֶדְוָה, וְאִיהוּ חֶדְוָה וְחַדֵּי לְכֹלָּא. הַהוּא דְּיָתִיב בַּעֲצִיבוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, אַפִּיק לְהַהוּא בַּר נָשׁ מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא דְּאִתְגְּזַר עָלֵיהּ, וְהָא אִתְּמַר, סֹלּוּ: הָבוּ יְקָר, וְרוֹמְמוּ לְהַהוּא דְּרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, דְּאִיהוּ חֶדְוָה וְחַדֵּי כֹּלָּא, רְקִיעָא עַל גַּבֵּי חֵיוָתָא בְּיָ"הּ שְׁמוֹ וַדַּאי, דְּהָא בְּהַהוּא אֲתָר שְׁמָא דָּא אִתְכְּלִיל. וְעִלְזוּ לְפָנָיו, בְּגִין דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קָמֵיהּ עֲצִיבוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Yet if he fasts because of a sorrow, it delivers him from that punishment which had been decreed for him, as explained elsewhere. Hence it is written, “Extol Him that rideth upon (lit. in) Araboth”; that is to say, “Honour and glorify Him who rideth upon the Araboth, for there it is that perfect joy and gladness abide”. “His Name is KAH”, for that Name is connected with that realm. “And rejoice before Him”, since one must not appear before Him in sadness, as we have pointed out.’
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הַאי קְרָא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר, סֹלּוּ לָרוֹכֵב עַל עֲרָבוֹת, מַאי בָּעֲרָבוֹת. בְּיָהּ שְׁמוֹ, בְּיָהּ הוּא מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי שְׁמוֹ. אֶלָּא הַאי קְרָא, עַל סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין אִתְּמַר. הַהוּא דְּלָא אִתְגַּלְיָא, וְלָא אִתְיְדַע כְּלַל, דְּאִיהוּ רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וְאִי תֵּימָא, דְּאִיהוּ אַתְיָא וְרָכִיב בֵּיהּ, אִי הָכִי, אַף עַל גַּב דְּסָתִים הוּא בְּאֲתָר דָּא קַיְּימָא לְאִתְגַּלְיָא. Said R. Eleazar: ‘It ought to have been “who rideth upon (‘al) araboth”, why does it say “in (be) araboth”? Again: it ought to be, “He is in KAH”, why does it say “in KAH is His Name”? It is because this verse refers to the Hidden of hidden ones, the most Ancient of all the ancients, the completely unknown and undisclosed. It may be said that, since He rideth in it, then in this sphere at least He does disclose Himself.
אֶלָּא סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, דָּא אִיהוּ עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין, דְּלָא יְדִיעַ. וּבַמֶּה אִיהוּ רוֹכֵב, בַּעֲרָבוֹת, בְּיָ"הּ, דְּאִיהוּ רָזָא קַדְמָאָה דְּנָפִיק קַמֵּיהּ (ד"א מניה) וְדָא אִיהוּ שְׁמֵיהּ, מֵהַהוּא סְתִימָא, דְּלָא יְדִיעַ, שְׁמָא (ויקרא כ"ט) דִּילֵיהּ הוּא יָ"הּ. לָאו דְּאִיהוּ הוּא, אֶלָּא אִיהוּ הוּא, בְּגִין דְּהַהוּא פָּרוֹכְתָּא (ויקרא קכ"ח) דְּאִתְפָּרְסָא וְנָפִיק מִקָּמֵיהּ. אֲבָל הַאי פָּרוֹכְתָּא אִיהוּ שְׁמוֹ, וְדָא אִיהוּ רְתִיכָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִתְיְדַע כְּלַל. Not so. What the verse tells us is that the Ancient of ancients “rideth in the araboth” in the sphere of KAH, which is the primordial mystery emanating from Him, namely the Ineffable Name KAH, which is not identical with Him, but is a kind of veil emanating from Him. This veil is His Name, it is His Chariot, and even that is not manifested.
וְדָא אִיהוּ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, בְּגִין דְּאִית שְׁמֵיהּ דְּלָאו אִיהוּ כָּל כַּךְ גָּדוֹל, כְּהַאי אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ תּוֹסֶפֶת אַתְוָון. דָּא אִיהוּ שְׁמָא רַבָּא, וְעַל דָּא בְּהַאי שְׁמָא, אֲנָן מְפִיקִין אָמֵן, דְּאִיהוּ מִנֵּיהּ. בְּהַאי אַזְלָא אָמֵן בְּכָל זִמְנָא, וּבִשְׁמָא אַחֲרָא לָאו הָכִי.
אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, דְּכַד הַאי שְׁמָא אִתְתָּקַּן, כֹּלָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ, וְכָל עָלְמִין חַדָּאן בְּחִדוּ. בְּהַאי שְׁמָא, כְּלִילָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּהַאי שְׁמָא, כְּלִילָן שִׁית מֵאָה וּתְלֵיסָר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּלָלָא דְּעָלְמָא דִּדְכוּרָא לְעֵילָּא, וּכְלָלָא דְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא לְתַתָּא.
וְכֻלְּהוּ פִּקּוּדִין, כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין וְאֵבָרִין, לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. מַאן דְּלָא יַשְׁגַּח וְלָא אִסְתָּכַּל בְּרָזִין דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, לָא יְדַע, וְלָא אִסְתָּכַל, הֵיךְ מְתַּתְקְנָן שַׁיְיפִין בְּרָזָא עִלָּאָה. שַׁיְיפִין דְּגוּפָא כֻּלְּהוּ, מִתְתַּקְּנָן עַל רָזָא דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִית שַׁיְיפִין, דְּאִינּוּן רַבְרְבִין וְעִלָּאִין, כֻּלְּהוּ זְעִירִין וְרַבְרְבִין, אִי אִתְנְטִיל חַד מִנַּיְיהוּ, אֲפִילּוּ זְעִירָא דְּבַר נָשׁ, אִקְרֵי מָארֵיהּ דְּמוּמָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן הַהוּא דְּגָרַע אֲפִילּוּ חַד פִּקּוּדָא מֵאִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאָטִיל מוּמָא בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ.
תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וְתָנֵינָן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ אִלֵּין קָרְבָּנִין, וְכֹלָּא חַד. אֲבָל דָּא רָזָא דְּפִקוּדֵי אוֹרַיְיתָא, לְעָבְדָהּ: אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִין עִלָּאִין. וּלְשָׁמְרָהּ: אִלֵּין תְּלָת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁיְיפִין תַּתָּאִין. אִלֵּין עִלָּאִין דְּזָכוֹר. וְאִלֵּין תַּתָּאִין דְּשָׁמוֹר, וְכֹלָּא חַד.
זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּזָכֵי לְאַשְׁלָמָא לוֹן. פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, גָּרִים לְבַר נָשׁ לְאַשְׁלָמָא רוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. אוֹרַיְיתָא מְזַכָּה לְבַר נָשׁ, לְאַחְסְנָא תְּרֵין עָלְמִין, עָלְמָא דָּא וְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתְּדַּל בַּחַיִּים. חַיִּים בְּהַאי עָלְמָא, וְחַיִּים בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אִשְׁתְּזִיב מִכָּל עוֹנָשִׁין בִּישִׁין, דְּלָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה עָלֵיהּ. אִי בְּאִשְׁתַּדְּלוּתָא הָכִי. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּעָבִיד עוֹבָדָא.
רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא, שָׁרוּ בְּבֵי אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, קָמוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא. בְּרַתֵיהּ דְּאוּשְׁפִיזָא, קָמַת וְאַנְהִירַת לוֹן שַׁרְגָּא, וּלְבָתַר קַיְּימַת אֲבַתְרַיְיהוּ לְמִשְׁמַע מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. to study the Torah. The innkeeper’s daughter also rose and lit the lamp for them, and then, instead of leaving the room, stayed behind, but out of their sight, that she might listen to the words of the Torah.
Chapter 74
Chapter 74 somebodyTerumah 74:734-737 (Chapter 74) (Terumah) (Zohar)
Terumah 74:734-737 (Chapter 74) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, (משלי ו׳:כ״ג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. כִּי נִר מִצְוָה, כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּהַאי עָלְמָא, בְּאִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, אִתְסָדַר קָמֵיהּ בְּכָל פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא חַד שַׁרְגָּא, לְאַנְהָרָא לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא. וְתוֹרָה אוֹר, מַאן דְּאִתְעַסָּק בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי לְהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה, דְּאַדְלִיקַת שַׁרְגָּא מִנֵּיהּ, דְּהָא שַׁרְגָּא בְּלָא נְהוֹרָא לָא כְּלוּם. נְהוֹרָא בְּלָא שַׁרְגָּא, אוּף הָכִי לָא יָכִיל לְאַנְהָרָא. אִשְׁתְּכַח דְּכֹלָּא דָּא לְדָא אִצְטְרִיךְ. אִצְטְרִיךְ עוֹבָדָא לְאַתְקְנָא שַׁרְגָּא. וְאִצְטְרִיךְ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לְאַנְהָרָא שַׁרְגָּא. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִתְעַסָּק בָּהּ בִּנְהוֹרָא וּבְשַׁרְגָּא. R. Jose began by speaking on the words: For the commandment is a lamp, and the Torah is a light, and reproofs of instruction are the way oflife (Prov. 6, 23). ‘This means’, he said, ‘that whoever endeavours to keep the commandments in this world will have a lamp lighted for him in the other world through each commandment which he fulfils, and he who studies the Torah will merit the supernal light from which that lamp is lit. For a lamp unlit has no value, and light without a lamp cannot shine, so the one has need of the other. The religious act is necessary to prepare the lamp, and study of the Torah is necessary to light the lamp. Blessed is he who takes it in hand both with light and lamp!’
וְדֶרֶךָ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, אֹרַח חַיִּים לְאָעָלָא בֵּיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, אִינּוּן תּוֹכָחוֹת, דִּמְקַבֵּל בַּר נָשׁ לְאַעֲדָאָה גַּרְמֵיהּ מֵאֹרַח בִּישׁ, וּלְמֵיהַךְ בְּאָרְחָא טָבָא. תּוּ וְדֶרֶךְ חַיִּים, אִינּוּן תּוֹכְחוֹת מוּסָר, דְּאַיְיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, לְדַכְּאָה לֵיהּ מֵחוֹבוֹי בְּאִינּוּן תּוֹכָחוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּקַבִּיל לְהוּ בִּרְעוּ דְּלִבָּא. “And reproofs of instruction are the way of life.” The way of life by which man enters into the world to come consists in the reproofs and instructions which he receives in order that he may learn to keep away from the evil path and walk in the good way; or, again, we may translate, “reproofs of chastisement”, which the Holy One brings upon man to purify him from his sins. Blessed is he who accepts them with gladness!
דָּבָר אַחֵר כִּי נֵר מִצְוָה, (תקונא דשרגא) דָּא שַׁרְגָּא בּוּצִינָא דְּדָוִד, דְּאִיהוּ נִר מִצְוָה אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתָּקְנָא תָּדִיר, וְאִיהִי לָא נַהֲרָא אֶלָּא מִגּוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה לֵית לָהּ נְהִירוּ, אֶלָּא מִגּוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּאִיהִי אוֹר לְאַנְהָרָא. Another interpretation of this verse is as follows: “The lamp of the commandment” is the lamp of David, that is, the Oral Torah. This is like a lamp which has continually to be trimmed and attended to in order to receive light from the Written Torah. For the Oral Torah (tradition) has no light in itself except that which it receives from the Written Torah, which is an actual source of illumination.’
אַשְׁגַּח אֲבַתְרֵיהּ, וְחָמָא בְּרָתֵיהּ דְּאוּשְׁפִּיזָא קַיְּימָא אֲבַתְרַיְיהוּ, אָמַר כִּי נֵר מִצְוָה, מַאי נֵר. דָּא נֵר דְּאִיהִי מִצְוָה דְּנָשִׁין זַכְיָין בֵּיהּ, וְאִיהִי נִר דְּשַׁבָּת, דְּאַף עַל גַּב דְּנָשִׁין לָא זָכָּאן בְּאוֹרַיְיתָא, הָא גּוּבְרִין זַכְיָין בְּאוֹרַיְיתָא, וְנָהֲרִין לְהַאי שַׁרְגָּא, דְּנָשִׁין מְתַּתְקְנָן בְּהַאי מִצְוָה. נָשִׁין בְּתִקּוּנָא דְּהַאי נֵר. גּוּבְרִין בְּאוֹרַיְיתָא, לְאַנְהָרָא לְהַאי נֵר, תִּקּוּנָא דְּמִצְוָה דְּנָשִׁין אִתְחָיְיבוּ בְּהוּ. When R. Jose had thus spoken, he turned round and caught sight of the innkeeper’s daughter standing there behind them. He continued: ‘ “For the commandment is a lamp.” What sort of a lamp? The lamp which is the women’s mitzvah (precept), the Sabbath light. For, although women have not the privilege of studying the Torah, men who have this privilege give that light to the lamp which it is the women’s duty to light. To women goes the merit of preparing the lamp; to men, by the study of the Torah, the merit of supplying the light for the lamp.’
שַׁמְעָת הַהִיא אִתְּתָא וּבָכָאת, אַדְּהָכִי קָם אֲבוּהָ דְּאִתְּתָא, דַּהֲוָת תַּמָּן, וְעָאל בֵּינַיְיהוּ, וְחָמָא בְּרָתֵיהּ קַיְּימַת אֲבַתְרַיְיהוּ וּבָכָאת, שָׁאִיל לָהּ אֲבוּהָ. סָחַת לֵיהּ (רבי אבא) עוֹבָדָא. שָׁאֲרִי אֲבוּהָ דְּאִתְּתָא אוּף אִיהוּ וּבָכָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסִי, דִּילְמָא חֲתָנָךְ בַּעְלָהּ דִּבְּרָתִיךְ, לָא זָכָה בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא וַדַּאי בָּכִינָן, אֲנָא וּבְרָתִי תָּדִיר. When the woman heard these words she broke into sobs. In the meantime her father had also risen and come to join the company. Seeing his daughter in tears he inquired the reason. She told him what she had heard, and he too began to weep. Then said R. Jose to them: ‘Thy son-in-law, the husband of this thy daughter, is, perchance, an ignorant man?’ And he replied: ‘Indeed, that is so. Therefore it is that my daughter and I must constantly weep.
וּבְגִין דַּחֲמֵינָא, לֵיהּ יוֹמָא חַד, דְּדָלִּיג מֵאִגְרָא דָּא, לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא, סָלִיק בִּרְעוּתָא דִּילִי, לְמֵיהַב לֵיהּ בְּרָתִי, וְתֵּכֶף דְּנַפְקוּ צִבּוּרָא מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּרָתִי. דַּאֲמֵינָא בְּדִלוּגָא דָּא דְּאָתָא לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ, גַּבְרָא רַבָּא לִיהֲוֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רַבְיָא, וְלָא יְדַעְנָא בֵּיהּ מִקַּדְמַת דְּנָא. וְהַשְׁתָּא אֲפִילּוּ בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא יָדַע, וְלָא יָכִילְנָא בַּהֲדֵיהּ לְמִלְעֵי בֵּין חַבְרַיָּיא, דְּיוֹלִיף קְרִיאַת שְׁמַע, אוֹ בִּרְכַּת מְזוֹנָא. Once I observed him leap down from a high roof only that he might be present to hear the Kaddish prayer together with the congregation. Then it was that the thought entered my mind to give him my daughter to wife. This I did immediately after the congregation had left the synagogue that day. For, said I to myself, judging from the eager manner in which he leapt from the roof in order to hear the Kaddish, he will surely become one day a great scholar; although at that time he was but a youth and I had not known him before. But, in fact, he does not even know how to say Grace after meals. Even the recitation of the Shema I could not teach him.’
אָמַר לֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ בְּאַחֲרָא, אוֹ דִּלְמָא בְּרָא יוֹלִיד דְּלִהוֵי גַּבְרָא רַבָּא. אַדְּהָכִי קָם אִיהוּ, וְדִלֵג עֲלַיְיהוּ וְיָתִיב לְקָמַיְיהוּ. אִסְתָּכַּל בֵּיהּ רַבִּי יוֹסִי, אָמַר, וַדַּאי אֲנָא חֲמֵינָא בְּהַאי רַבְיָא, דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא יִפּוּק לְעָלְמָא מִנֵּיהּ. אוֹ בְּרָא דְּיוֹקִים מִנֵּיהּ. חָיִּיךָ הַהוּא רַבְיָא, וְאָמַר, רַבּוֹתַי אֵימָא קָמַיְיכוּ חַד מִלָּה. R. Jose said to him: ‘Make a change and take some other man as a husband for your daughter. Or perhaps he may yet have a son who will be a scholar.’ The young man had also by this time got up, and now leapt into the room and seated himself at the feet of the Rabbis. R. Jose looked on him long and earnestly, then said: ‘I most certainly see that the light of the Torah will emanate into the world, either from this young man or from his descendants.’ The young man smiled and said: ‘My masters, may I be allowed to say a few words in your presence?’
פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ב:ו׳) צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹת דֵּעִי אֶתְכֶם. הַאי קְרָא אִתְּעָרוּ בֵּיהּ עַמּוּדֵי עָלְמָא. אֲבָל אֱלִיהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ מִמִשְׁפַּחַת רָם, אִתְעָרוֹ, דְּהָא מִזַּרְעָא דְּאַבְרָהָם קָאֲתָא. וְשַׁפִּיר. אֲבָל אֱלִיהוּא כַּהֲנָא הֲוָה, וּמִזַּרְעָא דִּיְחֶזְקֵאל נְבִיאָה הֲוָה, כְּתִיב הָכָא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי, וּכְתִיב הָתָם (יחזקאל א׳:ג׳) יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן. Then he began: ‘I am young, and ye are very old; wherefore I was afraid, and durst not shew you mine opinion (Job 32, 6). The pillars of the world have commented on these words. Elihu, who uttered them, was of the family of Ram (Ibid. 2), and it is said that he was a descendant of Abraham; and this is correct. He was also a priest and a descendant of the prophet Ezekiel, for of Elihu it says that he was the son of Barachel the Buzite (Ibid.), and of Ezekiel also it says he was “the son of Buzi the priest” (Ezek. 1, 1).
וְאִי תֵּימָא בְּגִין דִּכְתִּיב בּוּזִי, (איוב ל״א:ל״ד) בּוּז מִשְׁפְּחוֹת הֲוָה. לָאו הָכִי, הָדָר וְאָמַר מִמִשְׁפַּחַת רָם, עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. אֲמַאי אִקְרֵי בּוּזִי. עַל דְּמֵבַזֶה גַּרְמֵיהּ לְגַבֵּי מַאן דְּגָּדוֹל מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא סָלִיק בִּשְׁמָא עִלָּאָה, בּוּזִי, דָּא דְּאִקְרֵי אָדָם שְׁלֵימָא בְּכֹלָּא, מַה דְּלָא אִקְרֵי הָכִי בַּר נָשׁ אַחֲרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (יחזקאל ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם, וְעַל דְּסָלִיק בִּשְׁמָא דָּא, אִקְרֵי רָם, עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. Should one, then, suppose that he came of contemptible stock (buz=contempt)? Not so, for he came of the kindred of Ram, the very highest (ram=high). Then why was he called the Buzite? Because he thought himself of low account in the presence of those greater than himself. For that reason a most honourable name is given to him, expressing perfection, by which no other man has been called, namely “man” (Adam, cf. Ezek. 2, 1). For this reason, too, it is emphasized that he was of the family of Ram.
וְעַל דָּא אָמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים. לְיָמִים, מִיָמִים מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לְיָמִים. אֶלָּא אָמַר צָעִיר אֲנִי, וְאַזְעִירְנָא גַּרְמָי לְיָמִים, לְגַבֵּי בַּר נָשׁ דְּאִית לֵיהּ יוֹמִין סַגִּיאִין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאָמַרְתִּי דְּיָמִים יְדַבֵּרוּ, וְעַל דָּא צָעִיר אֲנִי, וְאַזְעִירְנָא גַּרְמֵי לְגַבֵּי יָמִים. וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, חֲמֵינָא לְכוּ יְשִׁישִׁים. עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹת דֵּעִי אֶתְכֶם. אוּף אֲנָא, אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרַב שָׁנִים יוֹדִיעוּ חָכְמָה. וַדַּאי. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. וְעַל דָּא בְּגִין דַּאֲנָא רַבְיָא, שַׁוֵינָא בִּרְעוּתִי דְּלָא לְמַלְּלָא עַד תְּרֵין יַרְחִין, וְעַד יוֹמָא דָּא אִשְׁתְּלִימוּ. וְהַשְׁתָּא דְּאַתּוּן הָכָא, אִית לְמִפְתַּח בְּאוֹרַיְיתָא קָמַיְיכוּ. greater than himself. For that reason a most honourable name is given to him, expressing perfection, by which no other man has been called, namely “man” (Adam, cf. Ezek. 2, 1). For this reason, too, it is emphasized that he was of the family of Ram. Now Elihu said: “Days should speak, and multitude of years should teach wisdom, but there is a spirit in man, and the inspiration of the Almighty giveth them understanding” (Job 32, 7, 8); in other words, at first he was too timid and shy to speak in the presence of older people. Of me the same is true. I had vowed not to speak on the Torah for two months. On this day that period ends; so now that you are here I will dare to open my mouth with the words of the Torah.’
פָּתַח וְאָמַר, (משלי ו׳:כ״ג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. כִּי נֵר מִצְוָה דָּא אִיהִי מִשְׁנָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות כד) וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. וְהַתּוֹרָה: זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב. וְהַמִּצְוָה: זוֹ מִשְׁנָה. דְּאִיהִי נִר שַׁרְגָּא, דְּקַיְּימָא לְאַדְלְקָא. Then began he to expound the words, “The commandment is a lamp.” ‘This’, he said, ‘refers to the Mishnah in the same way as the “Torah and the commandment” (Ex. 24, 12) mean the Written and the Oral Law respectively.
נֵר אֲמַאי אִקְרֵי נֵר. אֶלָּא כַּד מְקַבְּלָא מֵבִין תְּרֵין דְּרוֹעִין, רמ"ח שַׁיְיפִין עִלָּאִין, אִיהוּ פָּתְחַת לְגַבַּיְיהוּ תְּרֵין דְּרוֹעִין דִּילָהּ, כְּדֵין אִתְכְּלִילוּ אִלֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין בְּהוּ, וְאִקְרֵי נִר. וְתוֹרָה אוֹר, דְּקָא נָהִיר לְהַהוּא נֵר וְאַדְלִיקַת מִנֵּיהּ מִסִּטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּאִיהוּ יְמִינָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא מֵהַהוּא סִטְרָא דִּימִינָא דְּאוֹר קַדְמָאָה אִתְיְהִיבַת, דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, מִסִּטְרָא דִּימִינָא אִתְיְהִיבַת, (מ"ד ע"א) אַף עַל גַּב דְּאִתְכְּלִיל בֵּיהּ שְׂמָאלָא, דְּהָא כְּדֵין אִיהוּ שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. And why is the Mishnah called a “lamp”? Because when she receives the two hundred and forty-eight organs from the Two Arms, she opens her two arms in order to gather them into her embrace, and so her two arms encompass them and the whole is called “lamp”. “The Torah is a light” which kindles that lamp from the side of primordial light, which is of the Right Hand, because the Torah was given from the Right Hand (Deut. 33, 2), although the Left was included in it to attain perfect harmony.
Chapter 76
Chapter 76 somebodyTerumah 76:742-745 (Chapter 76) (Terumah) (Zohar)
Terumah 76:742-745 (Chapter 76) (Terumah) (Zohar) somebodyהַאי אוֹר זָרַע לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָּא דְּעִדָּנוֹי, וְעָבִיד לֵיהּ שׁוּרִין שׁוּרִין, עַל יְדוֹי דְּהַאי צַדִּיק, דְּאִיהוּ גָּנָּנָא דְּגִנְתָּא, וְנָטִיל לְהַאי אוֹר, וְזָרַע לֵיהּ זְרוּעָא דִּקְשׁוֹט. וְעָבִיד לֵיהּ שׁוּרִין שׁוּרִין בְּגִנְתָּא וְאוֹלִיד וְאַצְמַח וְעָבִיד פֵּרִין, וּמִנַּיְיהוּ אִתְּזַן עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וְגוֹ'. It was this light that the Holy One sowed in the Garden of Eden, and through the agency of the Righteous, who is the Gardener of the Garden, He set it in rows; and He took it and sowed it as the seed of truth in rows in the Garden, where it grew, multiplied, and brought forth fruit which has nourished the world, as it is written: “A light sown to the righteous” (Ps. 97, 11).
וּכְתִיב (ישעיהו ס״א:י״א) וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ. מַאן זֵרוּעֶיהָ. אִלֵּין זְרוּעֵי דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּאִיהוּ זָרוּעַ תָּדִיר, הַשְׁתָּא אוֹלִיד וְעָבִיד אֵיבִין, וְהַשְׁתָּא זָרוּעַ אִיהוּ, בְּקַדְמִיתָא, עַד לָא יֵיכוּל עָלְמָא אִיבָּא דָּא, אוֹלִיד זְרוּעָא דָּא וְיָהִיב אִיבָּא וְלָא שָׁכִיךְ. וְעַל דָּא, כָּל עָלְמִין אִתְּזָנוּ בְּסִפּוּקָא דְּהַהוּא גָּנָּנָא, דְּאִקְרֵי צַדִּיק, דְּלָא שָׁכִיךְ וְלָא פָּסִיק לְעָלְמִין. Thus all the worlds are nourished to repletion by that Gardener who is called “Righteous”. Only when Israel is in exile does this light cease.
בַּר בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא. וְאִי תֵּימָא בְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא כְּתִיב, (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ, הֵיךְ עָבִיד תּוֹלָדִין. אֶלָּא כְּתִיב זָרוּעַ, זָרוּעַ אִיהוּ תָּדִיר, וּמִיּוֹמָא דְּאַפְסִיק הַהוּא נָהָר. בְּגִנְתָּא (ס"א בגנתא) לָא עָאל בֵּיהּ הַהוּא גָּנָּנָא. וְהַהוּא אוֹר דְּאִיהוּ זָרוּעַ תָּדִיר, עָבִיד אֵיבִין וּמִנֵּיהּ וּמִגַּרְמֵיהּ אִזְדְּרַע כְּקַדְמִיתָא, וְלָא שָׁכִיךְ תָּדִיר. כְּגִנְתָּא דְּעָבִיד תּוֹלָדִין, וּמֵהַהוּא זָרוּעַ נָפִיל בֵּיהּ בְּאַתְרֵיהּ, וּמִגַּרְמֵיהּ עָבִיד תּוֹלָדִין כְּדִבְקַדְמֵיתָא. וְאִי תֵּימָא, דְּאִינּוּן תּוֹלָדִין וְאֵיבִין הֲווֹ כְּמָה דְּהֲוָה בְּזִמְנָא דְּגָנָנָא תַּמָּן. לָאו הָכִי. אֲבָל לָא אִתְמָנַּע זָרוּעַ דָּא לְעָלְמִין. In that time one might think “the waters fail from the sea, and the flood decayeth and drieth up” (Job. 14, 11), so how can the world be sustained at all? Therefore it says that “a light is sown”, that is to say, continually sown. Now from the time when the stream was cut off from the Garden, the Gardener has ceased to visit it; but the light sows itself, bringing forth fruit out of itself, like a garden which brings forth without being sown, though it must be admitted that the issues and the fruit have no longer that perfection which they attained when the Gardener was present.
כְּגַוְונָא דָּא וְתוֹרָה אוֹר, אוֹרַיְיתָא דְּאִתְיְהִיבַת מִסִּטְרָא דְּהַהוּא אוֹר קַדְמָאָה, הָכִי אִזְדְּרַע תָּדִיר בְּעָלְמָא, וְעָבִיד תּוֹלָדִין וְאֵיבִין, וְלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, וּמֵהַהוּא אִיבָּא דִּילֵיהּ אִתְּזָן עָלְמָא. So the significance of the words “and the Torah is a light” is this, that the Torah, which emanates from the region of primordial light, is continually being sown in the world and sends forth fruit without ceasing, and the world is nourished by it. “And reproofs of instruction are the way of life.” There are two ways: a way of life and a way of death.
וְדֶרְךָ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. תְּרֵין אָרְחִין אִינּוּן, חַד אֹרַח חַיִּים, וְחַד בְּהִפּוּכָא מִנֵּיהּ. סִימָנָא דְּאֹרַח חַיִּים מַאן אִיהוּ. תּוֹכְחוֹת מוּסָר. דְּכָד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַטְרָא לְהַאי אֹרַח חַיִּים, שַׁוֵּי עָלֵיהּ הַהוּא דְּאַלְקֵי, וְעָבִיד תּוֹכְחוֹת מוּסָר לִבְנֵי עָלְמָא. וּמַאן אִיהוּ. הַאי דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים וְעַל דָּא, דֶּרֶךְ חַיִּים אִיהוּ תּוֹכְחוֹת מוּסָר. וּמַאן דְּאִית בֵּיהּ תּוֹכָחוֹת, וַדַּאי דְּמִתְעָרֵי לֵיהּ לְמֵהַךְ בְּהַהוּא אֹרַח חַיִּים, דְּשָׁארִי תַּמָּן תּוֹכְחוֹת מוּסָר. The way of life can be recognized by “reproofs of instruction”; for the Holy One, desiring to guard the way of life, sets on it one who chastises and gives “reproof of instruction” to the children of the world. Who is this? It is that “flaming sword which turned every way, to keep the way of the tree of life” (Gen. 3, 24). He who has experience of the “reproofs of instruction” will certainly endeavour to walk in that way of life where dwell those “reproofs”.
הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּהַאי קְרָא. כִּי נֵר מִצְוָה, דָּא רָזָא דְּשָׁמוֹר. וְתוֹרָה אוֹר, דָּא רָזָא דְּזָכוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, אִלֵּין גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכֹלָּא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְאִצְטְרִיךְ דָּא לְדָא, וּלְמֶהֱוֵי רָזָא דְּכֹלָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. At first sight it would seem that the words “the reproofs of instruction are the way of life” contradict the beginning of the verse, but, interpreted as above, they contain the whole mystery of Faith. “The commandment is a lamp” contains the mystery of “keep”; “the Torah is a light” contains the mystery of “remember”; while “the reproofs of instruction are the way of life” refers to the prohibitions and penalties contained in the Torah. And all forms one mystery of Faith, and each of them is necessary to the other to produce a proper synthesis.
Chapter 77
Chapter 77 somebodyTerumah 77 (Chapter 77) (Terumah) (Zohar)
Terumah 77 (Chapter 77) (Terumah) (Zohar) somebodyוְעַל רָזָא דָּא דְּהַאי אוֹר, דְּדָלִיק וְנָהִיר לְהַאי נִר, כְּתִיב בֵּיהּ בְּאַהֲרֹן, (במדבר ח׳:ב׳) בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, בְּגִין דְּהוּא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּהַאי אוֹר. אוֹר דָּא כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. כֵּיוָן דְּאָמַר יְהִי אוֹר, אֲמַאי כְּתִיב וַיְהִי אוֹר, דְּהָא בְּוַיְהִי כֵן סַגְיָא. אֶלָּא, יְהִי אוֹר, דָּא אוֹר קַדְמָאָה, דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְאִיהוּ לְקֵץ הַיָּמִין. וַיְהִי אוֹר, דְּמִימִינָא נָפִק שְׂמָאלָא, וּמֵרָזָא דִּימִינָא נָפִק שְׂמָאלָא, וְעַל דָּא וַיְהִי אוֹר, דָּא שְׂמָאלָא. Concerning the mystery of the light which kindles and produces the light in the lamp, it was said unto Aaron: “When thou lightest the lamps” (Num. 8, 2); for he emanated from the region of that light. Concerning this, too, it is written: “Let there be light, and there was light” (Gen. 1, 3). Why, it may be asked, was it necessary to repeat the word “light” in this verse? The answer is that the first “light” refers to the primordial light which is of the Right Hand, and is destined for the “end of days”; while the second “light” refers to the Left Hand, which issues from the Right.
מִכָּאן דְּוַיְהִי קַדְמָאָה דְּאוֹרַיְיתָא, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא הֲוָה. וּבְגִין כַּךְ לָאו אִיהוּ סִימָן בְּרָכָה. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּבֵיהּ (נ"א דמניה) נָפַק הַהוּא חֹשֶׁךְ דְּאַחֲשִׁיךְ אַנְפֵּי עָלְמָא. וְסִימָנָא דָּא כַּד אִתְגְּלֵי רָזָא דְּעֵשָׂו וְעוֹבָדוֹי, בְּהַאי וַיְהִי הֲוָה, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד. אִתְקָיָּים בְּוַיְהִי אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד, לְפַתָּאָה בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַהֲכוּן בְּאֹרַח מֵישָׁר.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, דָּא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּקָאִים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְקָאִים וְאָחִיד בְּסִטְרָא דָּא, וּבְסִטְרָא דָּא. כַּד הֲוָה שְׁלִימוּ דִּתְלַת סִטְרִין, כְּתִיב בֵּיהּ כִּי טוֹב, מָה דְּלָא הֲוָה בְּהָנֵי אַחֲרָנִין, בְּגִין דְּלָא הֲוָה שְׁלִימוּ עַד אוֹר תְּלִיתָאָה, דְּאַשְׁלִים לְכָל סִטְרִין, וְכֵיוָן דְּאָתָא תְּלִיתָאָה דָּא, כְּדֵין אַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב וַיַּבְדֵּל אֱלהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. The next words, “And God saw the light that it was good” (Gen. 1, 4), refer to the pillar which, standing midway between them, unites both sides, and therefore when the unity of the three, right, left, and middle, was complete, “it was good”, since there could be no completion until the third had appeared to remove the strife between Right and Left, as it is written, “And God separated between the light and between the darkness” (Ibid.).
וְעַל דְּאִינּוּן חֲמֵשׁ דַּרְגִּין, דְּאִתְפְּרָשׁוּ וְאִתְמְשָׁכוּ מֵהַאי אוֹר קַדְמָאָה, כְּתִיב (תצא ר"פ ע"א) אוֹר חָמֵשׁ זִמְנִין, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְאִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ, וְכַד אִתְכְּלִילוּ בִּסְטַר שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בְּרָזָא דְּמַיִם, דְּנָטִיל בִּימִינָא (ס"א מימינא') וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב מַיִם חָמֵשׁ זִמְנִין. וְכַד אִשְׁתְּלִימוּ בְּרָזָא דְּאֶמְצָעִיתָא, כְּתִיב רָקִיעַ חֲמֵשׁ זִמְנִין, וְעַל דָּא תְּלַת אִינּוּן אוֹר. מַיִם. רְקִיעָ. לָקֳבֵל תְּלַת דַּרְגִּין אִלֵּין, דְּכֻלְּהוּ חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִתְכְּלִילוּ בְּהוּ, וְעַל דָּא בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב חֲמֵשׁ זִמְנִין, בְּכָל חַד וְחַד. Since there were five grades which emanated from that primordial light, the word “light” is mentioned five times at the beginning of the account of Creation; all of these grades emanated from the Right Side and were included in it. When they were to be included in the Left Side they were symbolized by “water”; for which reason “water” also is mentioned five times (Gen. 1, 6-8). And when they were completed by the mystery- of the middle, “firmament” is mentioned five times (Ibid.). And these three, light, water, firmament, are the three grades which include in themselves all five grades, and therefore are all mentioned five times.’
הָכָא רָזָא דְּרָזִין, בְּאִלֵּין תְּלָתָא, אִתְצָיַּיר וְאִתְגְלִיף בְּגִלּוּפֵי רָזָא דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, דְּאִיהוּ אוֹר בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר מַיִם, לְבָתַר אִתְפָּשַׁט בְּגַּוַּויְיהוּ רָקִיעַ, דְּאִיהוּ גְּלִיפָא דִּגְלִּיפוּ דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם. Here is a mystery of mysteries; namely, that in these three is the mystery of the human personality portrayed. Here there is first light, then water, then is a firmament formed in the midst of the waters.
כְּגַוְונָא דִּגְלִּיפוּ צִיּוּרָא דְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם בְּתוּלְדָתֵיהּ. דְּהָא בְּתוּלְדָתָא דְּבַר נָשׁ, בְּקַדְמִיתָא זֶרַע, דְּאִיהוּ אוֹר, דְּהָא נְהִירוּ דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, אִיהוּ הַהוּא זֶרַע, וּבְגִין כַּךְ אִיהוּ אוֹר, וְהַהוּא אוֹר אִקְרֵי זֶרַע, דִּכְתִּיב אוֹר זָרוּעַ, הַהוּא זֶרַע מַמָּשׁ. לְבָתַר הַהוּא זֶרַע דְּאִיהוּ אוֹר אִתְפָּשַׁט וְאִתְעָבִיד מַיִם, בְּלָחוּתָא דִּילֵיהּ, אַגְלִיף יַתִּיר, וְאִתְפָּשַּׁט פְּשִׁיטוּ גּוֹ אִינּוּן מַיִם, פְּשִׁיטוּ דְּגוּפָא לְכָל סִטְרִין. כֵּיוָן דְּאִתְצַיָּיר, וְאִגְּלִיף צִיּוּרָא וּדְיוּקְנָא דְּגוּפָא, אַקְרִישׁ הַהוּא פְּשִׁיטוּ, וְאִקְרֵי רָקִיעַ. וְדָא אִיהוּ רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וּלְבָתַר דְּאַקְרִישׁ, כְּתִיב וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם. דְּהָא אַקְרִישׁ הַהוּא לָחוּתָא (ד"א דאנגיד ואשתאר ההוא פסולת) דְּגוּפָא, דְּהֲוָה גּוֹ אִינּוּן מַיִם. Similar is the formation of man at his birth. First he is the “seed” which is light, because it carries light to all the organs of the body. That “seed” which is light sheds itself abroad and becomes “water”, which in its moisture penetrates to all parts of the body; in which body, when it has taken shape, the diffusion of the water is solidified and is called “firmament”. This is indicated by the words: “Let there be a firmament in the midst of the waters.” As soon as the body has become clearly defined and purified, the moisture which is left becomes refuse, which leads astray mankind, both male and female.
כֵּיוָן דְּאִבְרִיר גּוּפָא, וְאִנָקֵי בִּנְקִיוּ, הַהוּא לָחוּתָא דְּאִתְנְגִיד וְאִשְׁתְּאַר, הֲוָה פְּסוֹלֶת דְּקָא אִתְעֲבָד גּוֹ הִתּוּכָא, וְאִינּוּן מַיִם הָרָעִים עֲכוּרִין, וּמִנְּהוֹן אִתְעָבִיד פְּסוֹלֶת, מְקַטְרְגָא לְכָל עָלְמָא, דְּכַר וְנוּקְבָּא. לְבָתַר כַּד נַחְתּוּ אִינּוּן מַיִם עֲכוּרִין, וְאִתְהַתְּכוּ לְתַתָּא בִּסְטַר שְׂמָאלָא, נָפְקוּ (ס"א דאתנגיד ואשתאר אתעביד פסולת מקטרגא לכל עלמא דכר ונוקבא ואינון מים הרעים עכורין. לבתר כד נחתו אינון מים עכורין אתהתכו לתתא בסטר שמאלא ונפקו) לְקַטְרְגָא כָּל עָלְמָא. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִנְּהוֹן. Having indicated the emergence of the Accuser, the text writes the word meoroth (“lights”, Gen. 1, 16) defectively, the consequence being the quinsy from which children suffer at the waning of the moon.
כֵּיוָן דְּנָפִיק מְקַטְרְגָא, כְּתִיב יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר ו' וְאִתְמַשְּׁכָא אַסְכָּרָה בְּרַבְיֵי, וְחָסֵר נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא. לְבָתַר וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת, בִּשְׁלִימוּ תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. בְּמַאן. בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, דְּהָא כַּד סַלְּקָא וְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, כְּדֵין וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת, נְהוֹרִין שְׁלֵימִין תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא דְּלָא פְּגִימֵי כְּלַל. After that (v. 16) meoroth is written in its full form, both lights being united as one. Where? In that “firmament of heaven”; for when the moon ascends and joins that firmament, then the lights are complete and perfect, without blemish.’
שַׁארִי חָיִּיךָ הַאי רַבְיָא וְחַדֵּי. אָמַר לוֹן הַאי דַּאֲמֵינָא דְּאִתְבְּרִיר הָכָא רָזָא דְּאָדָם, בְּאוֹר דְּהַהוּא (ד"א דאיהו) זֶרַע, וּלְבָתַר אִתְעָבִיד מַיִם, וּמִגּוֹ אִינּוּן מַיִם, אִתְפָּשַׁט רָקִיעַ, דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם כְּמָה דְּאִתְּעַרְנָא. תִּינַח כַּד אִתְעָבִיד דָּא לְגוֹ מֵעוֹי דְּאִתְּתָא, דְּהָא לָא אִתְצָיַּיר זַרְעָא, אֶלָּא בְּגוֹ מֵעוֹי דְּנוּקְבָּא, לְאִתְפָּשְׁטָא בָּהּ דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, וְהָכָא אִי אִלֵּין חָמֵשׁ דַּרְגִּין, אִינּוּן דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, בְּאָן אֲתָר אִתְצָיַּיר וְאִתְפָּשַּׁט הַאי דִּיּוּקְנָא, בְּגוֹ אִינּוּן מַיִם. The young man here paused to smile, and then continued: ‘All this that I have said concerning the mystery of man’s formation through the light of that seed, which, being turned into water, spreads out and is formed into a firmament, all of this can be properly understood when referred to what goes on in the body of a female, where the seed is thus developed into the form of man. But if those five grades above mentioned are the form of Man1i.e. the Deity. in what place was this form fashioned and spread out?
אִי תֵּימָא גּוֹ נוּקְבָּא הֲווֹ, דָּא עָלְמָא דְּאָתֵי, לָאו הָכִי, דְּהָא לָא אִתְצָיַּיר צִיּוּרָא וּדְיוּקְנָא, עַד דְּנַפְקוּ אַתְוָון לְבַר, וּלְבָתַר אִתְגְּלִימוּ. וְתוּ דְּהָא עָלְמָא דְּאָתֵי הֲוָה אוּמָנָא, דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ, הָא אוּמָנָא הֲוָה. We cannot say it was within the Female,1Binah. that is the World-to-come, because no form or likeness was fashioned until the letters had emerged and taken shape; besides which, the World-to-come was the artificer.
אִי תֵּימָא בְּנוּקְבָּא דִּלְתַתָּא, לָאו הָכִי, דְּהָא עַד לָא הֲוָות, וְכַד נָפַק הַאי דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, נוּקְבֵיהּ נַפְקַת בַּהֲדֵיהּ. הָא לָא אִתְצָיַּיר דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם בָּהּ. אִי הָכִי, בְּאָן אֲתָר אִתְצָיַּיר וְאִתְגְלִיף הַאי זֶרַע, לְמֶהוֵי גְּלִיפוּ דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם. Nor can it have been the lower Female1Malkuth. for this was not yet, and when the form of Man emerged, his Female emerged with him, so his form could not have been shaped in her. Where, then, was that seed portrayed and engraved in order to become the form of Man?
אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה, אָדָם קַדְמָאָה אִתְצָיַּיר וְאִתְגְלִיף בְּלָא נוּקְבָּא. אָדָם תִּנְיָינָא, מֵחֵילָא וְזַרְעָא דְּהַאי, אַגְלִיף וְאִתְצָיַּיר גּוֹ נוּקְבָּא. Herein is a profound mystery, viz. that the Archetypal Adam took shape and form without the co- operation of the Female, but a second Man was engraved and formed from the seed and energy of the first within a female.
אָדָם קַדְמָאָה, גְּלִיפוּ דְּצִיּוּרָא וּדְיוּקְנָא דְּגוּפָא, לָא הֲוָה בְּנוּקְבָּא, וּבְלָא צִיּוּרָא כְּלַל הֲוָה. וְאִתְצָיַיר וְאִגְּלִיף לְתַתָּא מֵעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּלָא דְּכוּרָא, וּבְלָא נוּקְבָּא, אִינּוּן אַתְוָון אַגְלִימוּ גּוֹ מִשְׁחָתָא, וְאִתְצָיַיר וְאִגְּלִיף בְּהוּ רָזָא דְּאָדָם. וְאַתְוָון בְּאֹרַח מֵישָׁר, בְּסִדּוּרָא דִּלְהוֹן, מֵרָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, שָׁרִיאוּ לְאִתְגָלְפָא וּלְאִתְצָיְּירָא, (אתוון) וְאִזְדְּרַע הַאי אוֹר בְּגַוֵּיהּ גּוֹ מִשְׁחָתָא. כַּד מָטָא גּוֹ מִשְׁחָתָא, אִתְהַדָּר מַיָּא, גּוֹ מַיָּא, אִתְפָּשַׁט רָקִיעַ צִיּוּרָא דְּאָדָם, דִּיּוּקְנָא כַּדְקָא חֲזִי. Archetypal Adam took shape and bodily image out of the substance of the Future World without the conjunction of male and female. Certain letters materialized within a measured outline, and the mystery of Adam was formed and shaped in them, these letters having proceeded in a direct line in their proper order from the mystery of primeval light.
לְבָתַר דְּאִתְקַשְּׁטַת נוּקְבָּא לְגַבֵּיהּ, וְאִתְהַדְּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, הַאי דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם, עָאל בְּתִיאוּבְתָּא לְגַבֵּי נוּקְבָּא, וְתַמָּן אַגְלִיף וְאִתְצָיָיר כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, וְעָלֵיהּ כְּתִיב (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וְגוֹ', הַאי אִתְצָיַּיר גּוֹ נוּקְבָּא, מַה דְּלָא הֲוָה הַהוּא קַדְמָאָה, דְּאִתְצַיָּיר (ד"א ל"ג גו) הַהוּא קַדְמָאָה בְּגַוֵּיהּ בִּמְדִּידוּ גּוֹ מִשְׁחָתָא כְּמָה דְּאִתְּמַר. Only when the Female came to him with her adornments, and they turned face to face, was a desire conceived whereby within the Female a likeness of Adam was conceived and shaped. This was within the Female, but not so the first Adam, who was formed within the measured outline, as already said.
Chapter 78
Chapter 78 somebodyTerumah 78 (Chapter 78) (Terumah) (Zohar)
Terumah 78 (Chapter 78) (Terumah) (Zohar) somebodyכְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא. לְתַתָּא מַה כְּתִיב, (בראשית ד׳:א׳) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, שָׁרִיאַת קוֹף לְאוֹלָדָא, בִּמְעָהָא, בְּחֵילָא וְסִיוּעָא (רל"א ע"א) דְּאָדָם לְבָתַר דְּהָא קַבִּילַת (קמ"ח ע"ב) זוּהֲמָא מִגּוֹ הַאי קוֹף. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב הָכָא וַיּוֹלֶד, אֶלָּא יָדַע וַתַּהַר וַתֵּלֶד, וְנָפַק פְּסוֹלֶת גּוֹ נוּקְבָּא. A corresponding process took place on earth. We read: “And Adam knew his wife Eve, and she conceived and bare Cain” (Gen. IV, I). Together with Adam’s energy it was that which had been left of the ape element in her that produced Cain. Therefore of Cain’s birth it does not say, “And he begat” but “she bare a son”.
וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל, וּבְהַאי נָמֵי לָא כְּתִיב וַיּוֹלֶד, וְאַף עַל גַּב דְּמִסְטְרָא דִּדְכוּרָא הֲוָה. אֲבָל מְקַטְרְגָא תָּשַׁשׁ וְתָבַר חֵילֵיהּ, דְּהָא בְּאָת קוֹף שָׁרִיאוּ אַתְוָון לְאוֹלָדָא. The reason for its saying of Abel also, “And she again bare his brother Abel”, is that, although he was conceived of the Masculine side, yet the Accuser weakened Adam’s power and energy. Now with the letter koph (of Cain: koph also means an ape), the letters began to beget.
כֵּיוָן דְּאִתְבְּרִיר פְּסוֹלֶת, שָׁרִיאוּ אַתְוָון לְאוֹלָדָא מֵרָזָא דְּאָת ש"ת. תִּקּוּנָא דְּכַר וְנוּקְבָּא. בְּאִסְתַּכְּמוּתָא כַּחֲדָא. וּכְדֵין כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, וְלָא כְּתִיב וַתִּקְרָא. וַיִּקְרָא אִיהוּ, וְלָא אִיהִי. אִיהוּ קָרָא שְׁמֵיהּ שֵׁת, תִּקּוּנָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, דַּהֲווֹ בְּאִסְתַּכְּמוּתָא חֲדָא. As soon as the impurity was eliminated, the letter shin (of Sheth) began to come into operation, the union of the Masculine with the Feminine. Therefore it says “And he begat a son in his own likeness, after his image, and he called his name Sheth” (Gen. 5, 3): he, and not she. Then the letters reversed and combining the aleph of Adam with the letter following the last in his name-nun- took vau also (but not he’, because that is already found in Abel), and also the first letter of Sheth, and then the name Enosh came into being (v. 6). What is the difference between enosh (man) and adam (which also signifies “man”)? Enosh (anash=to be sick) indicates that he had not the same strength as Adam; concerning which it is written: “What is man (enosh) that thou shouldst magnify him?” (Job 7, 17). A weakening of the body, but a strengthening of the soul was the heritage left by Sheth to his son Enosh, a good heritage for his acceptance.
תּוּ אִתְגַּלְגָּלוּ אַתְוָון, וְאָהַדְרוּ לְאוֹלָדָא אָלֶף דְּאָדָם, וְאִינּוּן אַתְוָון בַּאֲתָר דְּאִיהוּ סִיּוּם שְׁמֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ. נ', וּלְבָתַר ו' לָא ה', דְּהָא אִתְעֲדִיאַת (נ"א אתיילידת) בְּהֶבֶל. בְּגִין כַּךְ נָטִיל אָת אַחֲרָא אֲבַתְרֵיהּ ו', סִיֵּים בְּשֵׁירוּתָא דְּשֵׁת ש', וְאִקְרֵי אֱנוֹשׁ. The latter passed on a like heritage to his son. The letters now began again to reverse their order and to make straight again that which had become crooked.
אֱנוֹשׁ מָה בֵּין שְׁמָא דָּא לִשְׁמָא דְּאָדָם. אֶלָּא אֱנוֹשׁ לָאו אִיהוּ בְּתֻּקְפָּא הֲוָה, תִּקּוּנָא דְּקַדְמָאֵי הֲוָה, (תהילים ח׳:ה׳) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. וּכְתִיב (איוב ז׳:י״ח) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְּגַּדְלֶנּו וְגוֹ', וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָּעִים תִּבְחָנְנּוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ג:י׳) וַיְיָ' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, תְּבִירוּ דְּגוּפָא, וְתֻּקְפָּא דְּנַפְשָׁא, אוֹרִית שֵׁת לְאֱנוֹשׁ יְרוּתָא דְּהֲוָה לֵיהּ לְקַבְּלָא. וְאִיהוּ אוּף הָכִי אוֹרִית לִבְנוֹ. The son of Enosh was Kenan (v. 9), which (in Hebrew) has the same letters as Cain, with an additional letter to signify that humanity was healed from the curse of Cain.
תּוּ אִתְגַּלְגָּלוּ אַתְוָון לְאַתְקְנָא עֲקִימָא, וְאִתְהַדְּרוּ לְאוֹלָדָא. קֵינָן. הַאי תִּקּוּנָא דְּקַיִן, וְאִתְתָּקַּן תְּחוֹתֵיהּ, וְאִתְהַדְּרוּ אַתְוָון לְבַסְּמָא עָלְמָא מֵעֲקִימוּ דְּהֲוָה. מַהֲלַלְאֵל מ' סוֹפָא דְּאַתְוָון דְּאָדָם. ה' ול' תִּקּוּנָא דְּאַתְוָון דְּהֶבֶל, וּבְגִין דְּלָא הֲוָה חַיָּיבָא כְּקַיִן, לָא אִתְחַלָּפוּ אַתְוָון מִשְּׁמֵיהּ בַּר חַד. דִּבַאֲתָר ב' הֲוָה א' לְמֶהֱוֵי תִּקּוּנָא יַתִּיר. The son of Kenan was Mahalalel: the mem (m) was the last letter of Adam; the he and the lamed (l) are from Hebel (Abel), and, as the latter was not wicked like Cain, the letters of his name were not changed, with the exception of one, that is the second (the b), and it was altered to aleph in Mahalalel, in order to correct any defect that might have been left in him.
עַד הָכָא אִתְבְּסָם עָלְמָא, וְאִתְתָּקַּן עֲקִימָא מֵשֵּׁירוּתָא דֶּאֱנוֹשׁ. בַּר חוֹבָא דְּאָדָם, דְּלָא אִתְבְּסָם, עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי, אֲבָל תִּקּוּנָא דְּעֲקִימוּ דְּקַיִן וְהֶבֶל אִתְתָּקַּן וְאִתְבָּסַם, אֲבָל עָלְמָא הֲוָה בְּצַעֲרָא וְעִצְבוֹנָא, עַד דְּאָתָא נֹחַ דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:כ״ט) זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֲרֵרָהּ יְיָ'. וְחוֹבָא דְּאָדָם לָא אִתְבְּסָם, עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין נֵר וְאוֹר אִתְתַּקַּן כַּחֲדָא. And so, thus far was the world healed, and that which had become crooked was made straight from Enosh; only the guilt of Adam was not healed yet; that healing came only when Israel stood at Mount Sinai. But the crookedness of Cain and Abel was made good and healed. Yet the world continued to be full of trouble and sorrow until Noah came, concerning whom his father Lamech said: “This same shall comfort us concerning our work and the toil of our hands because of the ground which the Lord hath cursed” (Ibid. 5, 29). The sin of Adam was not healed until the time when Israel stood at Mount Sinai and received the Torah, when the lamp and light became united together.
וְהַשְׁתָּא רַבּוֹתַי, אֲנָא מִבָּבֶל, וּבְרָא דְּרַב סַפְרָא אֲנָא, וְלָא זָכֵינָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאַבָּא, וְאַטְרִידְנָא הָכָא, וְדָחִילְנָא, דְּהָא יַתְבֵי אַרְעָא דָּא, אִינּוּן אַרְיְיוָון בְּאוֹרַיְיתָא, וְשַׁוֵינָא עָלַי דְּלָא אֵימָא מִילֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי בַּר נָשׁ, עַד תְּרֵין יַרְחִין, וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתְּלִימוּ. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאִתְעַרְעְתוּן הָכָא. אָרִים רַבִּי יוֹסִי קָלֵיהּ וּבָכֵי, וְקָמוּ כֻּלְּהוּ וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסִי זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא בְּהַאי אָרְחָא, לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְּעַתִּיק יוֹמִין מִפּוּמָךְ, מַה דְּלָא זָכֵינָן לְמִשְׁמַע עַד הַשְׁתָּא. And now, Masters, I may tell you that I am from Babylon, the son of Rab Saphra. Unhappily, I have not been able to know my father, so I came here to the Holy Land, and fearing lest the inhabitants of this land should be lions of wisdom and knowledge, I resolved in humility not to say one word concerning the Torah in the presence of anyone for two months. On this very day those two months have come to an end, and happy am I that to-day, too, ye have arrived here!” He ceased, and R. Jose lifted up his voice and wept. They all then rose and kissed the young man on the brow. Said R. Jose: ‘Blessed is our lot that we were found worthy to come this way so that we might listen to words concerning the Ancient of Days from thy mouth, words which until to-day it had not been granted to us to hear.’
יָתִיבוּ כֻּלְּהוּ, אָמַר לוֹן רַבּוֹתַי, מִדְּחָמֵינָא צַעֲרָא דְּהַאי חָמִי וּבְרָתֵיהּ, דְּדַחֲקֵי וּמִצְטַעֲרֵי בְּנַפְשַׁיְיהוּ, דְּלָא יְדַעְנָא בִּרְכַּת מְזוֹנָא. אֲמֵינָא לוֹן, דְּעַד דְּאֶנְדַע בִּרְכַּת מְזוֹנָא, לָא אִתְחֲבָּר בְּאִנְתְּתִי, כְּאֹרַח כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וְאַף עַל גַּב דְּיָכִילְנָא לְשַׁמְּשָׁא בָּהּ בְּלָא חוֹבָה, לָא בְּעֵינָא לְמֶעְבַּר עַל דַּעְתַּיְיהוּ, הוֹאִיל וְלָא הֲוֵינָא יָכִיל לְמֵימַר מִדִי, עַד תְּרֵין יַרְחִין. חֲדוּ רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא וְחַמוֹי וּבְרָתֵיהּ, וּבָכוּ מִסְגִיאוּ חֶדְוָה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, בְּמָטוּ מִינָךְ, כֵּיוָן דִּשְׁרִיאַת, אַנְהִיר לָן יְמָמָא, זַכָּאָה חוּלָקָנָא בְּאֹרַח דָּא. Then they all seated themselves again, and the youth said: ‘Masters, as I have seen the sorrow that I have brought to this my father-in-law and to his daughter, who are filled with grief because I seem not to know how to recite the Grace after meals, so I must tell you that until I grasp the full significance of this prayer I determine not to consummate my marriage. For, although I could have been united with her without sin of any kind, yet I did not wish to deceive either her or her father about myself, as it was impossible for me to explain myself until the two months were passed.’ R. Jose and R. Hiya, as well as the innkeeper and his daughter, now all wept together for joy. And R. Jose said: ‘We pray thee, as thou hast begun, shed on us further the light of day. Blessed indeed are we that we came this way!’
Chapter 79
Chapter 79 somebodyTerumah 79 (Chapter 79) (Terumah) (Zohar)
Terumah 79 (Chapter 79) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח הַהוּא רַבְיָא בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא וְאָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים י״ד:כ״ג) וְאָכַלְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים כ״ז:ז׳) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. הָנֵי קְרָאֵי כַּד יִשְׂרָאֵל הֲווֹ שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחָזוּן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, הֲווֹ מִתְקַיְּימֵּי. הַשְּׁתָּא הֵיךְ מִתְקַיְּימֵּי, מַאן יָכִיל לְמֵיכַל לִפְנֵי יְיָ' וּלְמֵחֱדֵי לִפְנֵי יְיָ'. Thus urged, the youth began to expound to them the Grace to be recited after meals. Said he: ‘One verse says, “And thou shalt eat there before the Lord thy God” (Deut. 14, 26), and another verse says, “Thou shalt rejoice before the Lord thy God” (Ibid. 26, 11). These verses could be fulfilled at the time when Israel dwelt in the Holy Land and appeared daily before the Holy One in the Temple, but in these days how can they be fulfilled? Who can now eat and rejoice before the Lord?
אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּקַדְמִיתָא כַּד יָתִיב בַּר נָשׁ עַל פָּתוֹרֵיהּ לְמֵיכַל, מְבָרֵךְ עַל נַהֲמָא הַמּוֹצִיא. מַאי טַעֲמָא הַמּוֹצִיא, וְלָא מוֹצִיא, דְּהָא כְּתִיב (ישעיהו מ״ב:ה׳) בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְלָא כְּתִיב הַבּוֹרֵא. (ירמיהו י׳:י״ב) עוֹשֶׂה אֶרֶץ, וְלָא כְּתִיב הָעוֹשֶׂה אֶרֶץ. מַאי טַעֲמָא הָכָא הַמּוֹצִיא. However, it can be done. For when a meal is set before a man he should first recite the benediction, “He who bringeth forth bread… ” (ha-mozi). Why ha-mozi and not simply mozi without the definite article (ha)?
אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאִינּוּן מֵרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה סְתִירָא, אִסְתַּתְּרָא ה' מִתַּמָּן, לְאִתְחֲזָאָה דְּהָא מֵעָלְמָא גְּנִיזָא וּסְתִירָא אִיהוּ. וְכָל מִלִּין דְּאִינּוּן מֵעָלְמָא תַּתָּאָה דְּאִתְגַּלְיָא יַתִּיר, כְּתִיב בה', דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם (עמוס ה׳:ח׳) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כֻּלְּהוּ מֵרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה אִיהוּ, וְאִי (רל"א ע"ב) אַכְתִּיב בִּשְׁמָא אִיהוּ בה', כְּגוֹן הָאֵל הַגָּדוֹל, וְהָכָא דְּאִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים (נ"א באתגליא) מֵרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה אִיהוּ, כֵּיוָן דִּמְבָרֵךְ בַּר נָשׁ, שְׁכִינְתָּא אַתְיָא קָמֵיהּ. It is because from everything appertaining to the mystery of the hidden supernal world the letter he, is hidden away to show that it belongs to the unseen secret world, whereas things more disclosed, and which belong to the world below, have this letter, as, for example, “Who bringeth out (ha-mozi) their hosts by number (i.e. the stars, Isa. 40, 26); “He that called (ha-koreh) for the waters of the sea” (Amos 5, 8); these are things of the lower world. Now, as soon as a man recites the benediction over the bread, the Shekinah is there before he has well begun.
וּמַה דְּאָמַר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. הָכָא אִתְכְּלִיל לְמַלְּלָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ, לְקַיְּימָא דִּכְתִּיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ'. וּכְתִיב (דברים י״ד:כ״ו) וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי יְיָ' אֱלהֶיךָ. The words, “Thou shalt eat there before the Lord”, include the commandment to hold converse, while eating, on the words of the Torah, since the Holy One Himself is present, as it is written, “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22). And again it is written, “Thou shalt eat there before the Lord thy God”.
הוֹאִיל וְקָאִים בַּר נָשׁ קָמֵי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ נָמֵי לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי, לְמֵיתַן לוֹן, כְּמָה דְּאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכַל. (ס"א ומאן דאכיל קמיה מלכא קדישא אצטריך וכו') כְּמַאן דְּאָכִיל קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַח בַּלְעָן עַל פָּתוֹרֵיהּ, דְּהָא בִּלְעֲנוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוֵי, וְרָזָא דָּא (בראשית כ״ה:ל׳) הַלְעִיטֵנִי נָא, אֹרַח בַּלְעֲנוּ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא, וּכְתִיב (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסָר. וְעַל דָּא וְאָכַלְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ כְּתִיב, וְלָא לִפְנֵי סִטְרָא אַחֲרָא. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִתְעַסֵּק בְּמִלִּין בְּטֵלִין, וּבְצָרְכֵי סְעוּדָה (שפיר) וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַסְּקָא בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא כַּד מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עַל פָּתוֹרָא, יָהִיב הַהוּא בַּר נָשׁ תֻּקְפָּא לְמָארֵיהּ. And when man is privileged to eat in the presence of his Lord, he must show his appreciation of this privilege by giving charity to the poor, feeding them, as his Lord in His bounty feeds him. And he who eats in the presence of the Holy King must take heed that no greedy person be present at the board, for greediness is of the “other side”, as exemplified by Esau, who said to Jacob, “Let me devour (hal’iteni)” (Gen. 25, 30), that is, greedily. This is characteristic of the “other side”, as it is written, “the belly of the wicked shall want” (Prov. 13, 25). “Thou shalt eat before the Lord thy God”, not before the “other side”. Nor is it fitting to hold a vain conversation at the table, except on such matters as appertain to the meal; the converse must be on sacred matters, since thereby, as it were, strength is given to the Lord.
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, דָּא אִיהוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, כַּד בָּרִיךְ בַּר נָשׁ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, אִצְטְרִיךְ לְמֵחדֵי וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה וְלָא עֲצִיבוּ כְּלַל, כֵּיוָן דְּנָטִיל בַּר נָשׁ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עַל גַּבֵּיהּ, וְאִיהוּ אִצְטְרִיךְ לְאַעְטָפָא רֵישֵׁיהּ בְּחֶדְוָה. וּלְבָרְכָא עַל הַכּוֹס בְּמוֹתָב תְּלָתָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶׁלוֹ. “And thou shalt rejoice before the Lord thy God”, namely, with the “Cup of Benediction”. When a man recites the benediction over this cup he must do so with joy, and with no trace of sadness. When he takes into his hands this cup, the Holy One is there beside him, and he must cover his head for joy, holding the cup, and saying-if there be at least three persons partaking of the meal-“Let us bless Him of whose bounty we have partaken, and in whose goodness we live”.
וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ, דָּא אִצְטְרִיךְ רְעוּתָא לְעֵילָּא לְגַבֵּי עַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין, וְעַל דָּא אִיהִי בְּאֹרַח סָתִים. וּבְטוּבוֹ, וְלָא מִטּוּבוֹ, וּבְטוּבוֹ: דָּא יְמִינָא (ד"א זינה) עִלָּאָה. וּמִטּוּבוֹ: דָּא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְאִיהוּ דַּרְגָּא לְתַתָּא מִנֵּיהּ, בְּגִין דִּבְהַהוּא טוֹב אִתְבְּנִי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִתְּזָן. This response calls for a specially earnest concentration on the part of all towards the Ancient of Ancients, for which reason His Name is not directly mentioned. “In whose goodness”, and not merely “by” or “from” whose goodness, that is to say, the Supernal Right Hand itself, while “from whose goodness” would symbolize a lower grade,1Zaddik. which emanates from that Right Hand. For by this “goodness” was the universe constructed, and by it is it sustained.
אֲמַאי אִקְרֵי טוֹב וַאֲמַאי אִקְרֵי חֶסֶד. טוֹב אִיהוּ, כַּד כָּלִיל כֹּלָּא בְּגַוֵּיהּ, וְלָא אִתְפָּשַׁט לְנַחְתָּא לְתַתָּא. חֶסֶד כַּד נַחְתָּא לְתַתָּא. וְעָבִיד טִיבוּ בְּכָל בִּרְיָין, בְּצַדִּיקֵי וּבְרַשִׁיעֵי וְלָא חָיִישׁ, וְאַף עַל גַּב דְּדַרְגָא חַד הוּא. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ג:ו׳) אַךְ טוֹב וְחֶסֶד יִרְדְפוּנִי, אִי טוֹב לָמָּה חֶסֶד, וְאִי חֶסֶד לָמָּה טוֹב, דְּהָא בְּחַד סַגְיָא אֶלָּא טוֹב כָּלִיל כֹּלָּא בְּגַוֵּיהּ, וְלָא אִתְפָּשַׁט לְתַתָּא. חֶסֶד נָחִית (ק"ט ע"א) וְאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא, וְזָן כֹּלָּא צַדִּיקֵי וְרַשִׁיעֵי כַּחֲדָא. Why is it called both “goodness” and “grace” (hesed)? It is “goodness” when it contains all within itself, and has not yet expanded to descend below; it is “grace” when it descends to benefit all creatures without distinction, the good and the wicked. But that there is a subtle differentiation between them is clear from the expression, “truly goodness and grace shall follow me” (Ps. 23, 6).
וְהָכָא כֵּיוָן דְּאָמַר וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ, הָדָר וְאָמַר הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְעַל דָּא הַזָּן אֶת הַכֹּל, לְצַּדִיקֵי וּלְרַשִׁיעֵי לְכֹלָּא. דָּא אִקְרֵי בִּרְכַּת יָמִין. שְׂמֹאל לָאו אִיהוּ בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא. וּבְגִין כַּךְ שְׂמָאלָא לָא תְּסַיֵּיעַ לִימִינָא. And in the grace after meals the phrase, “and in whose goodness we live” of the response is immediately followed by the words, “Who feedeth the whole world with thy goodness… with grace”; as it is written also, “Who giveth food to all flesh: for his grace endureth for ever” (Ps. 136, 25). He truly feeds all, the righteous and the unrighteous. This is called “the blessing of the Right Hand”. In the Grace after meals the “Left” is not referred to; and that is why the left hand does not assist the right hand in holding the Cup of Benediction.
דְּכֵיוָן דְּבָרִיךְ בִּרְכַּת יָמִין (נ"א היין), אִצְטְרִיךְ לְדַבְּקָא אֶרֶץ הַחַיִּים בַּיָּמִין, לְאִתְּזָנָא מִתַּמָּן, וּלְפַרְנָסָא וּלְמֵיהַב מְזוֹנָא לְכֹלָּא, וְעַל דָּא תִּנְיָינָא בִּרְכַּת הָאָרֶץ, וְאִצְטְרִיךְ לְאַדְכְּרָא בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה, עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִמַדְתָּנוּ, לְאַחֲזָאָה דְּמֵהַהוּא טוֹב אִתְּזָן בְּרִית וְתוֹרָה, דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא דְּהַאי טוֹב. As soon as the benediction of the Right Hand has been said, the “Land of Life” has to be brought into contact with that Right Hand of God through our thanksgiving, so that the bounty of the Right Hand may fall upon that Land and nourish her in order that from her again all the world may be sustained and fed. Which is the reason why the “blessing for the land” comes next in order in the Grace after meals. It is necessary also to mention in it the Abrahamitic Covenant and the gift of the Torah- “for Thy covenant which Thou hast sealed in our flesh, and for Thy Torah which Thou hast taught us”-in order that it may be clearly shown that both the Covenant and the Torah are nourished by “Goodness”, the covenant being the support of that “goodness”.
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּנָשִׁים פְּטוּרוֹת מִבִּרְכַּת מְזוֹנָא לְאַפָּקָא יְדֵי חוֹבָה, דְּהָא לֵית בְּהוּ תּוֹרָה וּבְרִית. וְלַחֲתוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, הָא דִּדְבֵקוּתָא כַּחֲדָא בְּחֶסֶד, עַל הָאָרֶץ דָּא אִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים. וְעַל הַמָּזוֹן דָּא אִיהוּ חֶסֶד, הָא כְּלִילוּ דָּא בְּדָא בִּדְבֵיקוּתָא חֲדָא. Hence for women it is not obligatory to say the Grace after meals.1v. T. B. Berakhoth, 20b, where the ruling seems to be different. This section is concluded with the words: “Blessed.art Thou, O Lord, for the land and for the food”, in order that both the “land” and the “food” may be attached to “grace”. The “land” is the land of life; the “food” the manifestation of grace, the extention of which is expressed in “praise” in the words,
אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּטוֹב אִיהוּ הוֹדָאָה דְּאִקְרֵי חֶסֶ"ד, וְעַל דָּא אִיהוּ אוֹמֵר, נוֹדֶה לְךָ, עַל כַּךְ וְעַל כַּךְ נִסִּין וְאָתִין דְּאִתְעָבִידּוּ מִסִּטְרָא דְּטוֹב. וְאִי תֵּימָא וְהָא כְּתִיב (תהילים ט״ז:י״א) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ, נֶצַח, הָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּיָמִין. לָאו הָכִי, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד אַחְזֵי עַל הַהוּא אֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. “We praise Thee, O Lord”, that is, for all the signs and wonders that emanate from the side of “goodness” Why is it that the Left has no part in the Grace? It is because “the other side” cannot participate in Israel’s food, and if the Left Hand, that is Severity, were also to be roused by referring to this attribute of the Holy One during the Grace, the “other side” would thereby be roused, and he has sold his birthright to our father Jacob.
וְאִי תֵּימָא נֶצַח בַּיָּמִין, הָא כְּתִיב נְעִימוֹת, וּכְתִיב (שמואל ב כ״ג:א׳) וּנְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, (בראשית כ"א ע"ב) (ד"א בימינך נצח) וְדָא שְׂמָאלָא. וְכָל שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּרָזָא דִּימִינָא. אֲבָל הוֹדָאָה אוֹדֵי עַל יְמִינָא, לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקָא, וְדָא פְּשִׁיטוּ דְּטוֹב, דְּאִתְפָּשַּׁט בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. When we wash our hands after meals we so give him his portion; and if the hands are unsoiled he gets a portion of the food which the hands have touched. So he has no portion with us; therefore we must not arouse the Left Hand at all in the Grace, otherwise the Accuser might become the possessor of a double portion, one below and one above, like a first-born; for Esau has sold his birthright to father Jacob, and his portion is below only, and there is nothing for him above.
מַאי טַעְמָא לֵית הָכָא שְׂמָאלָא, בְּגִין דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בִּמְזוֹנָא דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִי אִתְּעַר שְׂמָאלָא, סִטְרָא אַחֲרָא יִתְּעַר עִמֵּיהּ, וְהָא אִיהוּ זַבִּין בְּכֵרוּתֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ לְיַעֲקֹב אֲבוּנָא. (ויקרא כ"א ע"א) וְהָא אֲנַן יָהִיבְנָא לֵיהּ חוּלָקֵיהּ, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא בְּזוּהֲמָא דְּמַיִין בַּתְרָאִין, וְאִי לֵית זוּהֲמָא, הָא חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא מֵיכְלָא, דְּקָרִיבוּ בֵּיהּ יְדִין. Why is it that the Left has no part in the Grace? It is because “the other side” cannot participate in Israel’s food, and if the Left Hand, that is Severity, were also to be roused by referring to this attribute of the Holy One during the Grace, the “other side” would thereby be roused, and he has sold his birthright to our father Jacob. When we wash our hands after meals we so give him his portion; and if the hands are unsoiled he gets a portion of the food which the hands have touched.
וְעַל דָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בַּהֲדָן. וְהוֹאִיל וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בַּהֲדָן, דְּהָא נָטַל חוּלָקֵיהּ, לֵית לָן לְאִתְּעֲרָא שְׂמָאלָא כְּלַל. דְּלָא יִתְּעַר מְקַטְרְגָא וְיִטּוֹל תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְתַתָּא, וְחַד לְעֵילָּא, כַּבְּכוֹר. דְּהָא זַבִּין בְּכֵרוּתֵיהּ לְיַעֲקֹב אֲבוּנָא. חוּלָקֵיהּ אִיהוּ לְתַתָּא, וְלֵית לֵיהּ לְעֵילָּא כְּלוּם. יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי לְעֵילָּא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא, וְעַל דָּא לָא יִתְקְרַב שְׂמָאלָא כְּלָל, בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא. So he has no portion with us; therefore we must not arouse the Left Hand at all in the Grace, otherwise the Accuser might become the possessor of a double portion, one below and one above, like a first-born; for Esau has sold his birthright to father Jacob, and his portion is below only, and there is nothing for him above. Israel takes his portion from above, but Esau takes from below only.
כֵּיוָן דְּמִתְבָּרְכָא הַאי אֶרֶץ הַחַיִּים מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּמְקַבֵּל מְזוֹנָא, כְּדֵין בָּעֵינָן רַחֲמִין עַל כֹּלָּא. רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמָךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְגוֹ', דְּהָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּאֶרֶץ הַחַיִּים, נִזְכֵּי בָּהּ אֲנָן וּבֵי מַקְדְּשָׁא. דְּיִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא בְּאִינּוּן רַחֲמִים. Now, when the “Land of Life” has been blessed from the Right Side and received its nourishment from thence, we have to pray for mercy for all-“Have mercy, O Lord our God, upon Israel Thy people, upon Jerusalem Thy city, upon Zion the abiding place of Thy Glory”, etc.; for from that stream of nourishment of the Land of Life do both we and the Sanctuary benefit, since the Sanctuary below will be rebuilt through that Mercy.
וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא, לְמֶהֱוֵי נֶצַח וְהוֹד כְּלַל חֲסָדִים, אוֹמֵר רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ לְמֶהֱוֵי (ויחי רי"ט ע"א) תַּרְוַיְיהוּ, (ישעיהו נ״ה:ג׳) חַסְדֵּי דָּוִד הַנְּאֱמָנִים, וְעַל דָּא אַל תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן וְכוּ', דְּהָא רְצֵה וּמוֹדִים, אִינּוּן חֲסְדֵי דָּוִד, וְשִׂים שָׁלוֹם דְּקָאָמַרָן בִּצְלוֹתָא, בְּבִרְכַּת עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. And on Sabbath, when Judgement is not active, and in order that Victory and Beauty should both be included and united in Grace, we add to the Grace after meals the prayer that begins with the words: “Be pleased, O Lord our God, to fortify us with Thy commandments”, so that both Victory and Beauty may be united in the “sure graces of David” (Isa. 55, 3), and “that there may be no trouble, grief or lamentation on the day of our rest”. And corresponding to the petition “grant peace” which we offer in the Amidah, we say in Grace, “He who makes peace in his high heavens will bestow peace on us.”
הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, דְּכֹלָּא אָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְלָא מִסְטַר שְׂמָאלָא כְּלוּם. מַאן דִּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא, אִיהוּ נָטִיל בִּרְכָאן בְּקַדְמִיתָא מְכֻּלְּהוּ, וְאִתְבְּרַךְ בִּכְלָל בִּרְכַּת מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אִית לֵיהּ אַרְכָּא דְּחַיִּין. מַאן דְּנָטִיל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְקָא מְבָרֵךְ עָלֵיהּ, כְּתִיב (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס (בראשית א' ע"א, רכ"ג ע"א) יְשׁוּעוֹת אֶשָׂא. מַאן יְשׁוּעוֹת דָּא יְמִינָא, דְּאִיהוּ מוֹשִׁיעַ מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב (נ"א הושיעה לו ימינו) וַתּוֹשַׁע לוֹ יְמִינוֹ, וּכְתִיב (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. We also say, “Who is good and doeth good”; for all proceeds from the “Right” side, and nothing from the “Left”. He who recites the Grace after meals receives the blessings first of all, and a long life is his reward. It is written concerning him who takes the Cup and recites the Benediction: “I lift up the cup of salvations and call upon the name of the Lord” (Ps. 116, 13). What do “salvations” imply? “Salvations” emanating from the Right Hand which saves from all accusers, as it is written: “His right hand saved him” (Ps. 116, 13); “May thy right hand save” (Ibid. 60, 7).’
אַדְהָכִי הֲוָה נָהִיר יְמָמָא, קָמוּ כֻּלְּהוּ וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, וַדַּאי הִלוּלָא אִיהוּ יוֹמָא דָּא, וְלָא נֵיפוּק מֵהָכָא, עַד דְּיִתְעֲבִיד הִלוּלָא בְּכָל אַנְשֵׁי מָתָא, דָּא הוּא הִלוּלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ. נַטְלוּ לָהּ לְאִנְתְּתֵיהּ, וּבָרִיכוּ לָהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, עַבְדוּ דַּאֲבוּהָ יְתַקֵּן בֵּיתָא אַחֲרָא לְחֶדְוָה, כְּנִישׁוּ כָּל אַנְשֵׁי מָתָא לְהַהִיא חֶדְוָתָא, וְקָרְאוּ לָהּ כַּלָּה. וְחַדּוּ עִמְּהוֹן כָּל הַהוּא יוֹמָא, וְאִיהוּ חַדֵּי עִמְּהוֹן בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. Now day broke, and they all stood up and kissed the youth. Said R. Jose: ‘Verily, this day is a day of joy, and we shall not depart hence until it has become a day of rejoicing and festivity for all the village. It will be a festival in which the Holy One, blessed be He, will participate.’ Then they took the young woman and blessed her with many blessings; after which they bade her father prepare the house for the festivities. And all the inhabitants of that village came to the house and shared in the rejoicings, and they called her “Bride”, and made merry with them the whole day. The young man, too, rejoiced with them in the words of the Torah.
Terumah 79:781-787 (Chapter 79) (Terumah) (Zohar)
Terumah 79:781-787 (Chapter 79) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח הַהוּא רַבְיָא בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא וְאָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים י״ד:כ״ג) וְאָכַלְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים כ״ז:ז׳) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. הָנֵי קְרָאֵי כַּד יִשְׂרָאֵל הֲווֹ שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחָזוּן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, הֲווֹ מִתְקַיְּימֵּי. הַשְּׁתָּא הֵיךְ מִתְקַיְּימֵּי, מַאן יָכִיל לְמֵיכַל לִפְנֵי יְיָ' וּלְמֵחֱדֵי לִפְנֵי יְיָ'. Thus urged, the youth began to expound to them the Grace to be recited after meals. Said he: ‘One verse says, “And thou shalt eat there before the Lord thy God” (Deut. 14, 26), and another verse says, “Thou shalt rejoice before the Lord thy God” (Ibid. 26, 11). These verses could be fulfilled at the time when Israel dwelt in the Holy Land and appeared daily before the Holy One in the Temple, but in these days how can they be fulfilled? Who can now eat and rejoice before the Lord?
אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּקַדְמִיתָא כַּד יָתִיב בַּר נָשׁ עַל פָּתוֹרֵיהּ לְמֵיכַל, מְבָרֵךְ עַל נַהֲמָא הַמּוֹצִיא. מַאי טַעֲמָא הַמּוֹצִיא, וְלָא מוֹצִיא, דְּהָא כְּתִיב (ישעיהו מ״ב:ה׳) בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְלָא כְּתִיב הַבּוֹרֵא. (ירמיהו י׳:י״ב) עוֹשֶׂה אֶרֶץ, וְלָא כְּתִיב הָעוֹשֶׂה אֶרֶץ. מַאי טַעֲמָא הָכָא הַמּוֹצִיא. However, it can be done. For when a meal is set before a man he should first recite the benediction, “He who bringeth forth bread… ” (ha-mozi). Why ha-mozi and not simply mozi without the definite article (ha)?
אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאִינּוּן מֵרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה סְתִירָא, אִסְתַּתְּרָא ה' מִתַּמָּן, לְאִתְחֲזָאָה דְּהָא מֵעָלְמָא גְּנִיזָא וּסְתִירָא אִיהוּ. וְכָל מִלִּין דְּאִינּוּן מֵעָלְמָא תַּתָּאָה דְּאִתְגַּלְיָא יַתִּיר, כְּתִיב בה', דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם (עמוס ה׳:ח׳) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כֻּלְּהוּ מֵרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה אִיהוּ, וְאִי (רל"א ע"ב) אַכְתִּיב בִּשְׁמָא אִיהוּ בה', כְּגוֹן הָאֵל הַגָּדוֹל, וְהָכָא דְּאִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים (נ"א באתגליא) מֵרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה אִיהוּ, כֵּיוָן דִּמְבָרֵךְ בַּר נָשׁ, שְׁכִינְתָּא אַתְיָא קָמֵיהּ. It is because from everything appertaining to the mystery of the hidden supernal world the letter he, is hidden away to show that it belongs to the unseen secret world, whereas things more disclosed, and which belong to the world below, have this letter, as, for example, “Who bringeth out (ha-mozi) their hosts by number (i.e. the stars, Isa. 40, 26); “He that called (ha-koreh) for the waters of the sea” (Amos 5, 8); these are things of the lower world. Now, as soon as a man recites the benediction over the bread, the Shekinah is there before he has well begun.
וּמַה דְּאָמַר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. הָכָא אִתְכְּלִיל לְמַלְּלָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ, לְקַיְּימָא דִּכְתִּיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ'. וּכְתִיב (דברים י״ד:כ״ו) וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי יְיָ' אֱלהֶיךָ. The words, “Thou shalt eat there before the Lord”, include the commandment to hold converse, while eating, on the words of the Torah, since the Holy One Himself is present, as it is written, “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22). And again it is written, “Thou shalt eat there before the Lord thy God”.
הוֹאִיל וְקָאִים בַּר נָשׁ קָמֵי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ נָמֵי לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי, לְמֵיתַן לוֹן, כְּמָה דְּאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכַל. (ס"א ומאן דאכיל קמיה מלכא קדישא אצטריך וכו') כְּמַאן דְּאָכִיל קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַח בַּלְעָן עַל פָּתוֹרֵיהּ, דְּהָא בִּלְעֲנוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוֵי, וְרָזָא דָּא (בראשית כ״ה:ל׳) הַלְעִיטֵנִי נָא, אֹרַח בַּלְעֲנוּ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא, וּכְתִיב (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסָר. וְעַל דָּא וְאָכַלְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ כְּתִיב, וְלָא לִפְנֵי סִטְרָא אַחֲרָא. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִתְעַסֵּק בְּמִלִּין בְּטֵלִין, וּבְצָרְכֵי סְעוּדָה (שפיר) וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַסְּקָא בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא כַּד מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִתְּמָרוּ עַל פָּתוֹרָא, יָהִיב הַהוּא בַּר נָשׁ תֻּקְפָּא לְמָארֵיהּ. And when man is privileged to eat in the presence of his Lord, he must show his appreciation of this privilege by giving charity to the poor, feeding them, as his Lord in His bounty feeds him. And he who eats in the presence of the Holy King must take heed that no greedy person be present at the board, for greediness is of the “other side”, as exemplified by Esau, who said to Jacob, “Let me devour (hal’iteni)” (Gen. 25, 30), that is, greedily. This is characteristic of the “other side”, as it is written, “the belly of the wicked shall want” (Prov. 13, 25). “Thou shalt eat before the Lord thy God”, not before the “other side”. Nor is it fitting to hold a vain conversation at the table, except on such matters as appertain to the meal; the converse must be on sacred matters, since thereby, as it were, strength is given to the Lord.
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, דָּא אִיהוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, כַּד בָּרִיךְ בַּר נָשׁ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, אִצְטְרִיךְ לְמֵחדֵי וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה וְלָא עֲצִיבוּ כְּלַל, כֵּיוָן דְּנָטִיל בַּר נָשׁ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עַל גַּבֵּיהּ, וְאִיהוּ אִצְטְרִיךְ לְאַעְטָפָא רֵישֵׁיהּ בְּחֶדְוָה. וּלְבָרְכָא עַל הַכּוֹס בְּמוֹתָב תְּלָתָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶׁלוֹ. “And thou shalt rejoice before the Lord thy God”, namely, with the “Cup of Benediction”. When a man recites the benediction over this cup he must do so with joy, and with no trace of sadness. When he takes into his hands this cup, the Holy One is there beside him, and he must cover his head for joy, holding the cup, and saying-if there be at least three persons partaking of the meal-“Let us bless Him of whose bounty we have partaken, and in whose goodness we live”.
וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ, דָּא אִצְטְרִיךְ רְעוּתָא לְעֵילָּא לְגַבֵּי עַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין, וְעַל דָּא אִיהִי בְּאֹרַח סָתִים. וּבְטוּבוֹ, וְלָא מִטּוּבוֹ, וּבְטוּבוֹ: דָּא יְמִינָא (ד"א זינה) עִלָּאָה. וּמִטּוּבוֹ: דָּא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְאִיהוּ דַּרְגָּא לְתַתָּא מִנֵּיהּ, בְּגִין דִּבְהַהוּא טוֹב אִתְבְּנִי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִתְּזָן. This response calls for a specially earnest concentration on the part of all towards the Ancient of Ancients, for which reason His Name is not directly mentioned. “In whose goodness”, and not merely “by” or “from” whose goodness, that is to say, the Supernal Right Hand itself, while “from whose goodness” would symbolize a lower grade,1Zaddik. which emanates from that Right Hand. For by this “goodness” was the universe constructed, and by it is it sustained.
אֲמַאי אִקְרֵי טוֹב וַאֲמַאי אִקְרֵי חֶסֶד. טוֹב אִיהוּ, כַּד כָּלִיל כֹּלָּא בְּגַוֵּיהּ, וְלָא אִתְפָּשַׁט לְנַחְתָּא לְתַתָּא. חֶסֶד כַּד נַחְתָּא לְתַתָּא. וְעָבִיד טִיבוּ בְּכָל בִּרְיָין, בְּצַדִּיקֵי וּבְרַשִׁיעֵי וְלָא חָיִישׁ, וְאַף עַל גַּב דְּדַרְגָא חַד הוּא. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ג:ו׳) אַךְ טוֹב וְחֶסֶד יִרְדְפוּנִי, אִי טוֹב לָמָּה חֶסֶד, וְאִי חֶסֶד לָמָּה טוֹב, דְּהָא בְּחַד סַגְיָא אֶלָּא טוֹב כָּלִיל כֹּלָּא בְּגַוֵּיהּ, וְלָא אִתְפָּשַׁט לְתַתָּא. חֶסֶד נָחִית (ק"ט ע"א) וְאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא, וְזָן כֹּלָּא צַדִּיקֵי וְרַשִׁיעֵי כַּחֲדָא. Why is it called both “goodness” and “grace” (hesed)? It is “goodness” when it contains all within itself, and has not yet expanded to descend below; it is “grace” when it descends to benefit all creatures without distinction, the good and the wicked. But that there is a subtle differentiation between them is clear from the expression, “truly goodness and grace shall follow me” (Ps. 23, 6).
וְהָכָא כֵּיוָן דְּאָמַר וּבְטוּבוֹ חָיִּינוּ, הָדָר וְאָמַר הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְעַל דָּא הַזָּן אֶת הַכֹּל, לְצַּדִיקֵי וּלְרַשִׁיעֵי לְכֹלָּא. דָּא אִקְרֵי בִּרְכַּת יָמִין. שְׂמֹאל לָאו אִיהוּ בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא. וּבְגִין כַּךְ שְׂמָאלָא לָא תְּסַיֵּיעַ לִימִינָא. And in the grace after meals the phrase, “and in whose goodness we live” of the response is immediately followed by the words, “Who feedeth the whole world with thy goodness… with grace”; as it is written also, “Who giveth food to all flesh: for his grace endureth for ever” (Ps. 136, 25). He truly feeds all, the righteous and the unrighteous. This is called “the blessing of the Right Hand”. In the Grace after meals the “Left” is not referred to; and that is why the left hand does not assist the right hand in holding the Cup of Benediction.
דְּכֵיוָן דְּבָרִיךְ בִּרְכַּת יָמִין (נ"א היין), אִצְטְרִיךְ לְדַבְּקָא אֶרֶץ הַחַיִּים בַּיָּמִין, לְאִתְּזָנָא מִתַּמָּן, וּלְפַרְנָסָא וּלְמֵיהַב מְזוֹנָא לְכֹלָּא, וְעַל דָּא תִּנְיָינָא בִּרְכַּת הָאָרֶץ, וְאִצְטְרִיךְ לְאַדְכְּרָא בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה, עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִמַדְתָּנוּ, לְאַחֲזָאָה דְּמֵהַהוּא טוֹב אִתְּזָן בְּרִית וְתוֹרָה, דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא דְּהַאי טוֹב. As soon as the benediction of the Right Hand has been said, the “Land of Life” has to be brought into contact with that Right Hand of God through our thanksgiving, so that the bounty of the Right Hand may fall upon that Land and nourish her in order that from her again all the world may be sustained and fed. Which is the reason why the “blessing for the land” comes next in order in the Grace after meals. It is necessary also to mention in it the Abrahamitic Covenant and the gift of the Torah- “for Thy covenant which Thou hast sealed in our flesh, and for Thy Torah which Thou hast taught us”-in order that it may be clearly shown that both the Covenant and the Torah are nourished by “Goodness”, the covenant being the support of that “goodness”.
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּנָשִׁים פְּטוּרוֹת מִבִּרְכַּת מְזוֹנָא לְאַפָּקָא יְדֵי חוֹבָה, דְּהָא לֵית בְּהוּ תּוֹרָה וּבְרִית. וְלַחֲתוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, הָא דִּדְבֵקוּתָא כַּחֲדָא בְּחֶסֶד, עַל הָאָרֶץ דָּא אִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים. וְעַל הַמָּזוֹן דָּא אִיהוּ חֶסֶד, הָא כְּלִילוּ דָּא בְּדָא בִּדְבֵיקוּתָא חֲדָא. Hence for women it is not obligatory to say the Grace after meals.1v. T. B. Berakhoth, 20b, where the ruling seems to be different. This section is concluded with the words: “Blessed.art Thou, O Lord, for the land and for the food”, in order that both the “land” and the “food” may be attached to “grace”. The “land” is the land of life; the “food” the manifestation of grace, the extention of which is expressed in “praise” in the words,
אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּטוֹב אִיהוּ הוֹדָאָה דְּאִקְרֵי חֶסֶ"ד, וְעַל דָּא אִיהוּ אוֹמֵר, נוֹדֶה לְךָ, עַל כַּךְ וְעַל כַּךְ נִסִּין וְאָתִין דְּאִתְעָבִידּוּ מִסִּטְרָא דְּטוֹב. וְאִי תֵּימָא וְהָא כְּתִיב (תהילים ט״ז:י״א) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ, נֶצַח, הָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּיָמִין. לָאו הָכִי, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד אַחְזֵי עַל הַהוּא אֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. “We praise Thee, O Lord”, that is, for all the signs and wonders that emanate from the side of “goodness” Why is it that the Left has no part in the Grace? It is because “the other side” cannot participate in Israel’s food, and if the Left Hand, that is Severity, were also to be roused by referring to this attribute of the Holy One during the Grace, the “other side” would thereby be roused, and he has sold his birthright to our father Jacob.
וְאִי תֵּימָא נֶצַח בַּיָּמִין, הָא כְּתִיב נְעִימוֹת, וּכְתִיב (שמואל ב כ״ג:א׳) וּנְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, (בראשית כ"א ע"ב) (ד"א בימינך נצח) וְדָא שְׂמָאלָא. וְכָל שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּרָזָא דִּימִינָא. אֲבָל הוֹדָאָה אוֹדֵי עַל יְמִינָא, לְאַחֲזָאָה דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקָא, וְדָא פְּשִׁיטוּ דְּטוֹב, דְּאִתְפָּשַּׁט בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. When we wash our hands after meals we so give him his portion; and if the hands are unsoiled he gets a portion of the food which the hands have touched. So he has no portion with us; therefore we must not arouse the Left Hand at all in the Grace, otherwise the Accuser might become the possessor of a double portion, one below and one above, like a first-born; for Esau has sold his birthright to father Jacob, and his portion is below only, and there is nothing for him above.
מַאי טַעְמָא לֵית הָכָא שְׂמָאלָא, בְּגִין דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בִּמְזוֹנָא דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִי אִתְּעַר שְׂמָאלָא, סִטְרָא אַחֲרָא יִתְּעַר עִמֵּיהּ, וְהָא אִיהוּ זַבִּין בְּכֵרוּתֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ לְיַעֲקֹב אֲבוּנָא. (ויקרא כ"א ע"א) וְהָא אֲנַן יָהִיבְנָא לֵיהּ חוּלָקֵיהּ, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא בְּזוּהֲמָא דְּמַיִין בַּתְרָאִין, וְאִי לֵית זוּהֲמָא, הָא חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא מֵיכְלָא, דְּקָרִיבוּ בֵּיהּ יְדִין. Why is it that the Left has no part in the Grace? It is because “the other side” cannot participate in Israel’s food, and if the Left Hand, that is Severity, were also to be roused by referring to this attribute of the Holy One during the Grace, the “other side” would thereby be roused, and he has sold his birthright to our father Jacob. When we wash our hands after meals we so give him his portion; and if the hands are unsoiled he gets a portion of the food which the hands have touched.
וְעַל דָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בַּהֲדָן. וְהוֹאִיל וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בַּהֲדָן, דְּהָא נָטַל חוּלָקֵיהּ, לֵית לָן לְאִתְּעֲרָא שְׂמָאלָא כְּלַל. דְּלָא יִתְּעַר מְקַטְרְגָא וְיִטּוֹל תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְתַתָּא, וְחַד לְעֵילָּא, כַּבְּכוֹר. דְּהָא זַבִּין בְּכֵרוּתֵיהּ לְיַעֲקֹב אֲבוּנָא. חוּלָקֵיהּ אִיהוּ לְתַתָּא, וְלֵית לֵיהּ לְעֵילָּא כְּלוּם. יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי לְעֵילָּא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא, וְעַל דָּא לָא יִתְקְרַב שְׂמָאלָא כְּלָל, בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא. So he has no portion with us; therefore we must not arouse the Left Hand at all in the Grace, otherwise the Accuser might become the possessor of a double portion, one below and one above, like a first-born; for Esau has sold his birthright to father Jacob, and his portion is below only, and there is nothing for him above. Israel takes his portion from above, but Esau takes from below only.
כֵּיוָן דְּמִתְבָּרְכָא הַאי אֶרֶץ הַחַיִּים מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּמְקַבֵּל מְזוֹנָא, כְּדֵין בָּעֵינָן רַחֲמִין עַל כֹּלָּא. רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמָךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְגוֹ', דְּהָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּאֶרֶץ הַחַיִּים, נִזְכֵּי בָּהּ אֲנָן וּבֵי מַקְדְּשָׁא. דְּיִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא בְּאִינּוּן רַחֲמִים. Now, when the “Land of Life” has been blessed from the Right Side and received its nourishment from thence, we have to pray for mercy for all-“Have mercy, O Lord our God, upon Israel Thy people, upon Jerusalem Thy city, upon Zion the abiding place of Thy Glory”, etc.; for from that stream of nourishment of the Land of Life do both we and the Sanctuary benefit, since the Sanctuary below will be rebuilt through that Mercy.
וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא, לְמֶהֱוֵי נֶצַח וְהוֹד כְּלַל חֲסָדִים, אוֹמֵר רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ לְמֶהֱוֵי (ויחי רי"ט ע"א) תַּרְוַיְיהוּ, (ישעיהו נ״ה:ג׳) חַסְדֵּי דָּוִד הַנְּאֱמָנִים, וְעַל דָּא אַל תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן וְכוּ', דְּהָא רְצֵה וּמוֹדִים, אִינּוּן חֲסְדֵי דָּוִד, וְשִׂים שָׁלוֹם דְּקָאָמַרָן בִּצְלוֹתָא, בְּבִרְכַּת עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. And on Sabbath, when Judgement is not active, and in order that Victory and Beauty should both be included and united in Grace, we add to the Grace after meals the prayer that begins with the words: “Be pleased, O Lord our God, to fortify us with Thy commandments”, so that both Victory and Beauty may be united in the “sure graces of David” (Isa. 55, 3), and “that there may be no trouble, grief or lamentation on the day of our rest”. And corresponding to the petition “grant peace” which we offer in the Amidah, we say in Grace, “He who makes peace in his high heavens will bestow peace on us.”
הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, דְּכֹלָּא אָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְלָא מִסְטַר שְׂמָאלָא כְּלוּם. מַאן דִּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא, אִיהוּ נָטִיל בִּרְכָאן בְּקַדְמִיתָא מְכֻּלְּהוּ, וְאִתְבְּרַךְ בִּכְלָל בִּרְכַּת מְזוֹנָא, וְעַל דָּא אִית לֵיהּ אַרְכָּא דְּחַיִּין. מַאן דְּנָטִיל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְקָא מְבָרֵךְ עָלֵיהּ, כְּתִיב (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס (בראשית א' ע"א, רכ"ג ע"א) יְשׁוּעוֹת אֶשָׂא. מַאן יְשׁוּעוֹת דָּא יְמִינָא, דְּאִיהוּ מוֹשִׁיעַ מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב (נ"א הושיעה לו ימינו) וַתּוֹשַׁע לוֹ יְמִינוֹ, וּכְתִיב (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. We also say, “Who is good and doeth good”; for all proceeds from the “Right” side, and nothing from the “Left”. He who recites the Grace after meals receives the blessings first of all, and a long life is his reward. It is written concerning him who takes the Cup and recites the Benediction: “I lift up the cup of salvations and call upon the name of the Lord” (Ps. 116, 13). What do “salvations” imply? “Salvations” emanating from the Right Hand which saves from all accusers, as it is written: “His right hand saved him” (Ps. 116, 13); “May thy right hand save” (Ibid. 60, 7).’
אַדְהָכִי הֲוָה נָהִיר יְמָמָא, קָמוּ כֻּלְּהוּ וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, וַדַּאי הִלוּלָא אִיהוּ יוֹמָא דָּא, וְלָא נֵיפוּק מֵהָכָא, עַד דְּיִתְעֲבִיד הִלוּלָא בְּכָל אַנְשֵׁי מָתָא, דָּא הוּא הִלוּלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ. נַטְלוּ לָהּ לְאִנְתְּתֵיהּ, וּבָרִיכוּ לָהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, עַבְדוּ דַּאֲבוּהָ יְתַקֵּן בֵּיתָא אַחֲרָא לְחֶדְוָה, כְּנִישׁוּ כָּל אַנְשֵׁי מָתָא לְהַהִיא חֶדְוָתָא, וְקָרְאוּ לָהּ כַּלָּה. וְחַדּוּ עִמְּהוֹן כָּל הַהוּא יוֹמָא, וְאִיהוּ חַדֵּי עִמְּהוֹן בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. Now day broke, and they all stood up and kissed the youth. Said R. Jose: ‘Verily, this day is a day of joy, and we shall not depart hence until it has become a day of rejoicing and festivity for all the village. It will be a festival in which the Holy One, blessed be He, will participate.’ Then they took the young woman and blessed her with many blessings; after which they bade her father prepare the house for the festivities. And all the inhabitants of that village came to the house and shared in the rejoicings, and they called her “Bride”, and made merry with them the whole day. The young man, too, rejoiced with them in the words of the Torah.
Chapter 80
Chapter 80 somebodyTerumah 80 (Chapter 80) (Terumah) (Zohar)
Terumah 80 (Chapter 80) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח אִיהוּ עַל פָּתוֹרָא וְאָמַר, (שמותכו) וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים. כְּתִיב הָכָא עוֹמְדִים. וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. מַה לְּהַלָּן שְׂרָפִים, אוּף הָכָא נָמֵי שְׂרָפִים. אִלֵּין קְרָשִׁים קַיְימָן בְּתִקּוּנֵי דְּכַלָּה, וְסָחֲרָן סָחֲרָנָא דְּחוּפָּה, לְמִשְׁרֵי בְּהַהִיא חוּפָּה רוּחַ עִלָּאָה, (נ"א רזא עלאה) כְּגַוְונָא דָּא כַּלָּה לְתַתָּא, אִצְטְרִיךְ לְתַקְּנָא חוּפָּה לְחוּפָאָה בְּתִקִינוֹ שָׁפִירוּ, לִיקָרָא דְּכַלָּה אַחֲרָא, דְּאַתְיָא לְמִשְׁרֵי תַּמָּן בְּחֶדְוָה, לְכַלָּה תַּתָּאָה. And when they were seated at the table he spoke on the following verse: “And thou shalt make the boards for the tabernacle of shittim wood standing” (Ex. 26, 15). ‘These boards’, he said, ‘stood round the canopy serving the Bride (the Shekinah), so that within that canopy the Supernal Spirit could dwell.
וּבְגִין יְקָרָא דְּהַהִיא כַּלָּה עִלָּאָה, אִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד חוּפָּאָה דִּשְׁפִּירוּ, בְּכָל תִּקּוּנֵי דִּשְׁפִּירוּ, לְזִמְנָא לְכַלָּה עִלָּאָה, לְהַהִיא חֶדְוָה. כְּגַוְונָא דָּא בְּכָל גְּזִירוּ דִּבְרִית לְתַתָּא, אִצְטְרִיךְ לְאַתְקְנָא כִּסֵּא אַחֲרָא בִּשְׁפִירוּ, (הקדמה י"ג ע"א) לְמָארֵי קִנְאָה דִּבְרִית קַיָּימָא דְּאָתֵי תַּמָּן. אוּף הָכָא בְּכָל חוּפָּה, אִצְטְרִיךְ תִּקּוּנֵי שְׁפִירוּ, לְחוּפָאָה לְחוּפָּה לִיקָרָא דְּכַלָּה סְתָם. Therefore must the bride below (human bride) have a canopy, all beautiful with decorations prepared for her in order to honour the Bride above, who comes to be present to participate in the joy of the bride below. For this reason it is necessary that the canopy should be as beautiful as possible, and that the Supernal Bride should be invited to come and share in the joy. Just as at every celebration of the covenant of circumcision a beautiful chair must be prepared for the “man of zeal” (Elijah the prophet), since he is present there, so also at every wedding the canopy must be beautifully decorated in honour of the celestial Bride;
דְּהָא דָּא, כְּגַוְונָא דְּדָא קַיְּימָא. דָּא סַלְּקָא בְּשֶׁבַע בִּרְכָאן, וְדָא סַלְּקָא בְּשֶׁבַע בִּרְכָאן. וְכַד סַלְּקָא בְּשֶׁבַע בִּרְכָאן כְּדֵין אִקְרֵי כַּלָּה. וְעַל דָּא אָסִיר לְשַׁמְּשָׁא בָּהּ עַד דְּאִתְכְּלִילַת בְּאִינּוּן שֶׁבַע בִּרְכָאן, כְּגַוְונָא עִלָּאָה. for as below, so above: as the bride here below is blessed with seven benedictions, so is her prototype.1The Shekimh-Malkuth-who receives the fulness of blessing from the preceding Sefiroth. A woman who is being married is called “bride” only after the seven benedictions have been pronounced; and only then can there be conjugal union. All this is according to the pattern of what is above.
אִינּוּן שֶׁבַע בִּרְכָאן, יָרְתָא כַּלָּה, מֵרוּחָא (נ"א מרזא) עִלָּאָה, אֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נַגְדִּין מִתַּמָּן. שִׁית בִּרְכָאן אִינּוּן דְּכַלָּה אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ, וְאַתְּ אַמָרְתְּ דְּאִינּוּן שֶׁבַע. אֶלָּא שְׁבִיעָאָה אִיהוּ דְּקָא מְקַיֵּים כֹּלָּא. These seven benedictions the Bride receives from the Spirit above, from that realm whence all blessings come. But are there not, in fact, only six benedictions with which the (supernal) Bride is blessed? The last (the seventh), however, is the one which confirms all the rest.
רוּבָּא דְּבִרְכָּאָן עַל הַיַּיִן אֲמַאי. אֶלָּא דְּאִיהוּ סִטְרָא דְּחַדֵּי לְכֹלָּא, עַל הַהוּא יַיִן דְּאִתְנְטִיר בָּעֲנָבוֹי תָּדִיר. וּבְגִין כַּךְ בְּרָכָה קַדְמָאָה דְּאִינּוּן שֶׁבַע, אִיהוּ רָזָא דְּיַיִן, יַיִן עָבִיד פְּרִי (ס"א חידו) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. גֶּפֶן נָטִיל כֹּלָּא, וְאַפִּיק אִיבָּא לְעָלְמָא, וְאַתְּעֲרוּ דְּחֶדְוָה שְׂמָאלָא אִיהוּ, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וּלְבָתַר וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְהַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי עָבִיד פֵּירִין וְאֵיבִין (ס"א בההוא גפן) בְּאִתְעָרוּתָא דָּא, וְדָא אִיהִי בְּרָכָה קַדְמָאָה דְּכֹלָּא. (בורא פרי הגפן). Most benedictions are pronounced over wine; why is this? Because wine symbolizes joy: the wine which is ever guarded in the grapes. Therefore the first benediction of the seven-“Blessed art Thou who createst the fruit of the vine”-is connected with the mystery of wine1Binah. which produces joy both above and below. The vine2Malkuth. takes all and brings forth fruit in the world. The first awakening of joy proceeds from the left side, as it is written: “His left hand under my head”, and then “his right hand embraces me”. And that Tree of Life3Tifereth. produces fruit through this awakening. Therefore this benediction over the fruit of the vine is the first of all.
תִּנְיָינָא שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ, רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, חֶדְוָה דְּחִבּוּרָא, דְּנָטִיל כָּל בִּרְכָאן מֵרָזָא דִּימִינָא, לְמֶעְבַּד אֵיבִין בְּהַהוּא גֶּפֶן, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הַהוּא פְּרִי (נ"א חידו) נָחִית מִלְּעֵילָּא, אֹרַח שַׁיְיפִין, וְנָגִיד לִבְרִית קַדִּישָׁא, לְנַגְדָּא לֵיהּ בְּהַהוּא גֶּפֶן, וְדָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, דְּהָא לֵית אִיבָּא מִשְׁתַּכְחָא אֶלָּא בִּימִינָא. שְׂמָאלָא אִתְעַר וִימִינָא עָבִיד. The second is: “Blessed art thou… Who hast created all things to Thy glory”. This contains the mystery of the holy covenant, the joy of union. It takes all the blessings from the mystery of the Right Hand in order to produce fruit in that vine; for first that influx proceeds from above by way of the organs, and is then drawn to the sign of the holy covenant, to proceed thence to the vine. And this is of the Right Hand, for the fulness is found only in the right side: the Left Hand rouses the Right and the Right then operates.
לְבָתַר כָּלִיל שְׂמָאלָא בִּימִינָא, וִימִינָא בִּשְׂמָאלָא, לְמֶהוֵי רָזָא דְּאָדָם. וּבְגִין כַּךְ תְּלִיתָאָה אִיהוּ יוֹצֵר הָאָדָם. וְעַל דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם הֲוָה. The Left is afterwards embraced in the Right and the Right in the Left in order that all may form the mystery of Man; hence the benediction, “Blessed art Thou… Creator of man”, follows as the third in order, and therefore Jacob, the “middle pillar”, was in the likeness of Man.
רְבִיעָאָה, אִיהוּ עַמּוּדָא חֲדָא, דְּיַרְכָּא יְמִינָא. חֲמִישָׁאָה, שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה דְּבֵיתָא, בְּחֶדְוָה בְּקִבּוּץ וּכְנִישׁוּ דִּבְנָהָא, מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, וְדָא רָזָא דְּיַרְכָּא אַחֲרָא, דְּאִתְחַבָּר בְּיַרְכָא שְׂמָאלָא, לְמֵיזָל וּלְמִיכְנַשׁ לְכָל סִטְרִין, וּכְנִישׁוּ דִּבְנִין, וּרְחִימוּ, לְמֵיעַל לוֹן בֵּין בִּרְכִּין. The fourth benediction, “Blessed art Thou… who hast made man in Thine image, after Thy likeness, and hast prepared unto him, out of his very self, a perpetual fabric…”refers to the one pillar of the right thigh1Nezah. The fifth benediction is: “May she (Zion) who was barren (akarah) be exceeding glad and exult, when her children are gathered within her in joy”, which means to say: May she who is the centre (akereth, from ikkar, substance) of the house rejoice when her children are gathered from the four corners of the world. This is the mystery of the other pillar which is united with the left thigh2Hod. in order to draw the children in love from all directions together, and set them between the knees;
וּבְאִינּוּן תְּרֵין, דִּנְבִיאִים שַׁרְיָין בְּגַּוַּויְיהוּ, חֶדְוָה דְעִקָרָא דְּבֵיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָא שְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לָא עַבְדִּין אֵיבָא וּפֵירִין, וּכְנִישׁוּ דִּבְנִין לְגַבַּיְיהוּ, אִינּוּן פֵּירִין וְאֵיבִין דִּלְהוֹן, וְלָא אַתְּעֲרוּ כְּנִישׁוּ דִּבְנָהָא לְגַבָּהָא, בַּר בַּנְבִיאִים. and in those two, wherein is the abode of the Prophets (the realm of Prophecy), is the joy of Her who is the basis of the house. Why is this her joy? Because the gathering together of the children, which is the fruit of the two willows,1Nezah and Hod. is effected only by the power of the Prophets.
שְׁתִּיתָאָה שָׂמֵחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, אֲתָר דִּרְעוּתָא וְחֶדְוָה וְאַחְוָה אִשְׁתְּכַח, עַמּוּדָא דְּכָל עָלְמָא דְּאִקְרֵי צַדִּיק, וְצַדִּיק וְצֶדֶק רֵעִים וַאֲהוּבִים אִינּוּן, דְּלָא אִתְעֲדוּן דָּא מִן דָּא. עַד הָכָא שִׁית בִּרְכָאן, דְּכַלָּה אִתְבָּרְכַת מִנַּיְיהוּ. The sixth benediction is: “O make these loved companions greatly to rejoice, even as of old Thou didst gladden Thy creature in the Garden of Eden….” This is the region wherein goodwill, joy, and fellowship are found. It is the pillar of the whole universe, namely the “Righteous”The Righteous and Righteousness are the inseparable “beloved companions”. Thus far there are six benedictions by which the bride is blessed.
שְׁבִיעָאָה אִיהוּ מְקַיֵּים כֹּלָּא, וּמֵהַאי שְׁבִיעָאָה מִתְבָּרְכָאן כֹּלָּא וַדַּאי, כְּלָלָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין דְּדָא, כָּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא כָּלִיל בְּהַאי, י' זִינֵי דְּחֶדְוָה, שָׂשׂוֹן, שִׂמְחָה, חָתָן, (ס"א וכלה, גילה, דיצה, אהבה, ואחוה, שלום') וְכַלָּה, אַהֲבָה, אַחְוָה, גִּילָה, רִינָּה דִּיצָה, חֶדְוָה, שָׁלוֹם וְרֵיעוּת, לְמֶהוֵי כַּלָּה שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. Now the seventh benediction is the synthesis of them all, and from it all the universe is blessed, because it comprises what is above and what is below, it is the epitome of the Ten creative Words, and therefore ten aspects of joy are found in this benediction: “Blessed art Thou… Who hast created joy and gladness, bridegroom and bride, mirth and exultation, love and brotherhood, peace and fellowship” in order that the bride may be the perfection of all.
זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן זָכוּ לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. חֲדוּ כֻּלְּהוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל בְּנֵי מָתָא עַבְדוּ לֵיהּ רֵישָׁא עָלַיְיהוּ. לְיוֹמָא אַחֲרָא, קָמוּ רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא וּבָרְכוּ לוֹן, וְאָזְלוּ לְאָרְחַיְיהוּ. Blessed are the Israelites who are worthy to represent below that which is above. Concerning them it is written: “And who is like unto thy people Israel, an unique nation on the earth?” (2 Sam. 7, 23).’ Then they all rejoiced for that whole day in the words of the Torah, and the inhabitants of the town appointed the young man to be their head. On the next day R. Jose and R. Hiya rose and blessed them all, and departed on their way.
כַּד מָטוּ לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא לוֹן. אָמַר לוֹן מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּכוּ יוֹמָא דָּא, וַחֲמֵינָא לְכוּ תְּרֵין יוֹמִין וְחַד לֵילְיָא, דַּהֲוֵיתוֹן לְגַבֵּי מַשְׁכְּנָא דְּהַהוּא נַעַר מְטַטְרוֹן, וְהַהוּא נַעַר הֲוָה אוֹלִיף לְכוּ רָזִין עִלָּאִין בְּחֶדְוָה דְּאוֹרַיְיתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵכוֹן בָּנַי. As they came near to R. Simeon, he lifted up his eyes, and seeing them, said: ‘To-day did I behold you with the eyes of the spirit, and I saw that ye dwelt for two days and a night in the Tabernacle of that Youth, Metatron, and the Youth taught you of the supernal mysteries in the joy of the Torah. Blessed are ye, my children!’
סִדְּרוּ מִלִּין כֻּלְּהוּ קָמֵיהּ, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא, אָמַר לוֹן זַכָּאִין אַתּוּן, וְזַכָּאָה חוּלָקִי, דְּהָא אַדְכַּרְנָא יוֹמָא חַד דְּהֲוָה אָזִיל עִמִּי בְּאָרְחָא רַב סַפְרָא אֲבוֹי, וּבָרִיכִית לֵיהּ כַּד אִתְפְּרַשׁ מִנִּי, דִּיּהֵא לֵיהּ בַּר אַרְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּרִיכִית לֵיהּ דְּאִיהוּ יִזְכֵּי בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵכוֹן בָּנַי, עָלַיְיכוּ כְּתִיב (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ'. When they had told him all that had happened to them, he said: ‘Happy are ye, and happy is my lot, for well do I recollect the day when his father, Rab Saphra, accompanied me on my way, and when I parted from him I blessed him with this blessing-that he might have a son who should be a scholar, but not that he himself should live to see it. Happy, my children, is your lot! Concerning you it is written: “And all thy children shall be taught of the Lord” (Isa. 54, 13).
דָּבָר אַחֵר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ'. וְכִי כָּל בְּנִין דְּאִינּוּן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ אוֹלִיף לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא. אִין. דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן יַנוּקֵי לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, שְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְיָהִיב לוֹן חֵילָא וְתֻּקְפָּא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִלְמָלֵא סִיּוּעָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יַכְלִין אִינּוּן יַנוּקֵי לְמִסְבַּל. There is, however, another interpretation of this verse. Does God teach all the children of the Israelites the Torah? Yes, indeed, for when these little ones learn, the Shekinah comes and lends to each of them power and energy to study; for without the help of the Holy One the strain on these babes would be too great.’
Chapter 81
Chapter 81 somebodyTerumah 81:803-805 (Chapter 81) (Terumah) (Zohar)
Terumah 81:803-805 (Chapter 81) (Terumah) (Zohar) somebodyרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה שְׁכִיחַ יוֹמָא חַד גַּבֵּי פִּתְחָא דְלוּד, וְרַבִּי חִיָּיא בַּהֲדֵיהּ, פָּגַע בֵּיהּ חַד יַנוּקָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי (נ"א אתער) בְּעָלְמָא הַשְׁתָּא לְיוֹמִין זְעִירִין, גִּלְגּוּלָא רַבָּא לְמַלְכֵי אַרְעָא אִלֵּין בְּאִלֵּין. וַדַּאי בְּעוֹד דְּאִינּוּן מְקַטְרְגִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, יִשְׂרָאֵל יְהוֹן גּוֹ רְוָוחָא. R. Simeon was one day together with R. Hiya at the gate of Lud, when a young boy approached them. Said R. Simeon: ‘Verily, the Holy One, blessed be He, will in a few days embroil the kings of the earth with one another, in order that while they fight, Israel may have a period of repose.’
אָמַר הַהוּא יַנוּקָא, וְהָא בְּיוֹמָא דָּא שַׁאֲרִי אִתְּעָרוּתָא דָּא, דְּהָא בְּהַאי יוֹמָא דָּמִין סַגִּיאִין אוֹשְׁדִין בְּעָלְמָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא, מְנָא לֵיהּ לְהַאי יַנוּקָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְזִמְנִין נְבוּאָה נָפִיל בְּפוּם יַנוּקָן, וּמִתְנַבְּאֵי יַתִּיר מֵחַד נְבִיאָה. And the young boy remarked: ‘This conflict has already begun, and much blood is being shed in the world.’ Said R. Hiya: ‘How does this young boy know this?’ R. Simeon replied: ‘Prophecy at times is lodged in the mouths of children, so that they prophesy even more than the prophets of old.’
אָמַר הַהוּא יַנוּקָא, וְכִי תַּוָוהָא אִיהוּ בְּיַנוּקֵי לְמֶהֱוֵי לוֹן נְבוּאָה, וְהָא קְרָא שְׁלִים אִיהוּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ'. אִינּוּן וַדַּאי לִמּוּדֵי יְיָ', וּנְבוּאָה מִנְּהוֹן נָפְקָא, מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל עָלְמָא, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִּיב בְּהוּ וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ', וּבְגִינֵי כַּךְ מִנְּהוֹן נָפְקָא נְבוּאָה. אָתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּנְשָׁקֵיהּ אָמַר מִיוּמָאִי לָא שְׁמַעְנָא דָּא, בַּר הַשְׁתָּא. And the boy said: ‘Why do you marvel that children have the spirit of prophecy, seeing that this is clearly foreshadowed in the Scriptures? It is written: “And all thy children shall be taught by the Lord.” And, truly, when they are taught by the Lord they prophesy. Of all peoples it is only Israel of whose children it says that they shall be taught by the Lord, therefore out of them prophecy comes forth. ‘ Hearing this, R. Simeon came up to the boy and kissed him, saying: ‘I have never heard this idea till now.’
Chapter 84
Chapter 84 somebodyTerumah 84 (Chapter 84) (Terumah) (Zohar)
Terumah 84 (Chapter 84) (Terumah) (Zohar) somebodyחַד בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל עוֹבָדוֹי בְּדִינָא וּקְשׁוֹט, וְעַל דִּינָא וּקְשׁוֹט אִתְקָיָּים כָּל עָלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּבְכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, דָּן כָּל עָלְמָא בְּדִינָא לְצַּדִיקֵי וְלִרְשִׁיעֵי וּלְכָל בְּנֵי עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת אָהֵב. וְכַד אִיהוּ דָּן בְּנִי נָשָׁא, וְחָמֵי בְּנִי נָשָׁא כַּמָה חַיָּיבִין, וְכַמָּה חֲטָאִין קָמֵיהּ, כְּדֵין קְשֵׁה בְּעֵינוֹי לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא בְּכָל זִמְנָא, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ לְמֵיזָן חַיָּיבַיָּא, וּלְאִינּוּן דְּחֲטָאן. On the one hand, since everything done by the Holy One is done according to justice and truth, on which qualities the world is based, and as He always apportions a lot to all according to justice, both to the righteous and the wicked, and all that come into the world-as it is written, “for the Lord is righteous and loveth righteousness” (Ps. 11, 7)-He finds it difficult, when He sees so many wicked people and sinners, to supply them continually with nourishment.
וְאִיהוּ עָבִיד עִמְּהוֹן לְגוֹ מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְזָן וּמְפַרְנֵס לוֹן כְּפוּם חֶסֶד עִלָּאָה, דְּאִתְמְשָׁךְ (קס"ח ע"ב) וְאִתְנְגִיד עַל כָּל (ס"א עמין ובני) בְּנִי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִיהוּ זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, לְצַּדִיקֵי וּלְחַסִידֵּי וְלִרְשִׁיעֵי, וּלְכָל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, וּלְכָל חֵיוָן וּבְעִירֵי חַקְלָא, וְעוֹפֵי שְׁמַיָא, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כְּלָמֵי, וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ לָא זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַף עַל גַּב דִּקְשֵׁה קַמֵּיהּ, לְפוּם עוֹבָדִין דִּבְנִי עָלְמָא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף. He deals with them not according to the rigour of the law, and nourishes and sustains them to the full extent of the supernal Grace which issues forth and descends upon all the beings of the world, and therewith He feeds them, one and all, righteous and saints, wicked and sinners, the beasts of the field and the fowls of the air, from the “horns of the buffaloes to the eggs of vermin”.1v. T. B. Sabb., 107b. There is nothing in the world to which His mercy does not extend, even though, on account of the evil works of men, this is all as difficult to Him as was the dividing of the Red Sea.
וְכִי קְרִיעַת יַם סוּף קְשֵׁה קַמֵּיהּ, וְהָכְתִיב (נחום א׳:ד׳) גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַבְּשֵׁהוּ, (עמוס ה׳:ח׳) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִשְׁפְּכֵם עַל פְּנִי הָאָרֶץ, וְהָא כֵּיוָן דְּסָלִיק רְעוּתָא קַמֵּיהּ, כֹּלָּא קָמֵיהּ כְּאַיִן הוּא חָשִׁיב, וְאַת אַמָרְתְּ דִּקְרִיעַת יַם סוּף קְשֵׁה קַמֵּיהּ. But was that really difficult to Him? Is it not written: “He rebuketh the sea and maketh it dry” (Nahum 1, 4)? “He that calleth for the waters of the sea and poureth them out upon the face of the earth” (Amos 5, 8)? Is it not true of Him that as soon as He is resolved to do a thing all obstacles are as naught before Him? How was it that the dividing of the Red Sea was difficult to Him?
אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אַעְבָּרוּ לְגַבֵּי יַמָּא, וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִקְרַע לוֹן יַמָּא דְּסוּף, אָתָא רַהַב הַהוּא מְמָנָא דְּעַל מִצְרַיִם, וּבָעָא דִּינָא מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר קַמֵּיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אֲמַאי אַתּ בָּעֵי לְמֶעְבַּד דִּינָא עַל מִצְרַיִם, וּלְמִקְרַע יַמָּא לְיִשְׂרָאֵל, הָא כֻּלְּהוּ חַיָּיבִין קַמָּךְ, וְכָל אָרְחָךְ בְּדִינָא וּקְשׁוֹט. אִלֵּין פַּלְחֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִלֵּין פַּלְחֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אִלֵּין בְּגִלוּי עֲרָיוֹת, וְאִלֵּין בְּגִלוּי עֲרָיוֹת. אִלֵּין אוֹשְׁדֵי דָּמִין, וְאִלֵּין אוֹשְׁדֵי דָּמִין. This is the explanation. When the Israelites stood on the shore of the Red Sea and the Holy One was about to divide its waters for them, Rahab, the angel-prince of Egypt, appeared, and demanded justice from the Holy One. He stood before Him and said: “Lord of the world, why dost thou desire to punish Egypt and to divide the Red Sea for Israel? Have not all sinned against Thee? Thy ways are according to justice and truth. Those are idolaters and so are these. Those are murderers, so are these.”
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה קְשֵׁה קַמֵּיהּ, לְמֶעְבַּר עַל אֹרַח דִּינָא. וְהָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ נַטְלֵי עַל יַמָּא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:ט״ו) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ, וַהֲוָה קְשֵׁה קַמֵּיהּ לְמֶעְבַּר עַל דִּינָא, וּלְמִקְרַע לוֹן יַמָּא דְּסוּף, וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם, דְּאַקְדִים בְּצַפְרָא לְמֶעְבַּד פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, וּרְעוּתָא דִּילֵיהּ, כְּדִכְתִיב (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, כֻּלְּהוּ אִתְאֲבִידוּ בְּיַמָּא, בְּגִין דִּבְכָל הַהוּא לֵילְיָא, בְּדִינָא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. Then was it difficult for Him to waive justice, and had not the Holy One called to mind Abraham’s obedience in rising early (Gen. 22, 3) to sacrifice his only son, they would all have perished in the Red Sea, because all that night God was weighing Israel in the scales of Justice,
דְּתָנֵינָן, מַאי דִּכְתִּיב וְלָא קְרָב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלַּיְלָה. מְלַמֵּד דְּאָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְשַׁבְּחָא בְּהַהוּא לֵילְיָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמַר לוֹן, וְכִי (ס"א בני) עוֹבָדֵי יְדַי טַבְעִין בְּיַמָּא, וְאָתוּן מְשַׁבְּחָן קָמָאי, מִיַּד וְלָא קְרָב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלַּיְלָה. מַה כְּתִיב, וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּזְכוּתָא דְּאַבְרָהָם, דְּאַקְדִּים בְּצַפְרָא לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, כְּדִכְתִיב וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. כְּדֵין אַהְדָּר יַמָּא, וְעָרְקוּ מַיִין קַמָּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. as we have been taught that the expression, “so that the one came not near the other all the night” (Ex. 14, 20) indicates that the supernal angels appeared on that night to sing hymns of praise to the Holy One, and the Holy One said unto them: “The works of My hands are about to sink into the depths of the sea, and ye desire to sing unto Me hymns of praise?” But “it came to pass that in the morning watch the Lord looked…” (Ibid. 5, 24); that is to say, He “looked” for Abraham’s sake, He “looked” upon Abraham’s merit, who “rose up early in the morning” to accomplish the will of the Holy One. Then it was that the waters “went back”, they fled before Israel.
דִּכְתִּיב וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וְתָנֵינָן, לְאֵיתָנוֹ: לִתְנָאוֹ. לְהַהוּא תְּנַאי דְּהִתְנָה עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד בָּרָא עָלְמָא, לְאֵיתָנוֹ, כְּתִיב הָכָא לְאֵיתָנוֹ, וּכְתִיב הָתָם (תהילים פ״ט:א׳) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, וְעַל דָּא לִפְנוֹת בֹּקֶר, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאַקְדִּים אַבְרָהָם לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְקְרַע יַמָּא, (הכא ויהם את מחנה מצרים) וְעַל דָּא קְשֵׁה הֲוָה קַמֵּיהּ קְרִיעַת יַם סוּף. Similarly, it has been stated1Cf. Lev. r., ch. viii. that “marriage unions are as difficult for (lit. before) the Holy One as was the dividing of the Red Sea”.
Chapter 85
Chapter 85 somebodyTerumah 85 (Chapter 85) (Terumah) (Zohar)
Terumah 85 (Chapter 85) (Terumah) (Zohar) somebodyכְּגַוְונָא דָּא, קָשִׁין זִוּוּגִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, מַה קְרִיעַת יַם סוּף קָטִיל לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, וּמְקַיֵים לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, אוּף הָכָא בְּזִוּוּגִין, כְּתִיב (תהילים ס״ח:ז׳) מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, וְתָנֵינָן בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַיִּית הַאי, וְיָהִיב אִתְּתֵיהּ לְהַאי, וּלְזִמְנִין לַחַיָּיבָא מִזְדַּמְנָא לֵיהּ אִתְּתָא מָעַלְיָא. אֲבָל רָזִין סְתִימִין אִינּוּן בְּכֹלָּא וְכֹלָּא הוּא בְּדִינָא, וּמַה דְּאִתְעֲרוּ חַבְרַיָּיא בְּהָא, וַדַּאי הָכִי הוּא. As at the dividing of the Red Sea those who stood on the one side of the sea were drowned, and the others were saved, so in marriages also there is weeping for some and singing for others; He allows one man to die and gives his wife to another man, and at times a bad man gets a good wife. These happenings are great mysteries, but it all conforms to justice, and all that the Companions have said on this subject is quite true;
וּמַה דְּאִתְעֲרוּ לִפְנֵי, וְלא (קנ"ג ע"ב) מִלְּפָנַי, לִפְנֵי הַהוּא דְּקָאִים לִפְנֵי, קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְשִׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא אָמְרוּ דְּקָשִׁין זִוּוּגִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא לִפְנֵי, וּלְהַאי קַשְׁיָין כָּל הָנֵי, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימֵי, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ עָבִיד, בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא עָבִיד. (ד"א ל"ג אבל אף על גב דאיהו עביד) as is also that which they have stated concerning the difference between “before” (liphne, lit. the face of) and “from before” (miliphne). These matrimonial decisions are arranged by him who stands before the Holy One and ministers before Him. Therefore the aforementioned dictum does not run, “hard are unions to the Holy One”, but “before (to the face of) the Holy One”; i.e. to him who is appointed over the arrangement of marriages and over the supply of food, since the power is not his, he is merely the administrator and under authority.1the last 14 lines of the Hebrew text do not appear in the translation.
כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ג׳) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי. מַאי מִלְּפָנַי. אֶלָּא דָּא עָלְמָא דְּאָתֵי, הַהוּא דְּכָל חַיִּין קַיְימִין תַּמָּן. דָּבָר אַחֵר, דָּא צִנּוֹרָא עִלָּאָה, נָהָר דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. וְכֹלָּא חַד, וְדָא אִיהוּ דְּנָטִיל כָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּמֵאִינּוּן עִדּוּנִין עִלָּאִין תִּשְׁתֵּצֵי, (האי נפש) מֵאֲתָר דְּהַהוּא נֹעַם יְיָ' תַּמָּן, וְדָא אִיהוּ מִלְּפָנַי.
וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (יונה א׳:ג׳) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרוֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנִי יְיָ' כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי יְיָ' הוּא בּוֹרֵחַ, וְתָנֵינָן מַאי טַעְמָא אָזַל יוֹנָה וּבָרַח, וְכִי מַאן יֵיכוּל לְמִבְרַח מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא הֲוָה אָזִיל וּבָרַח לְנָפְקָא מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא לְבַר מֵאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין דְּלָא תִּשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא, הֲוָה בְּרַח בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִיהִי שַׁרְיָא תַּמָּן, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. גֶּפֶן פּוֹרִיָּה דָּא שְׁכִינְתָּא, מַה שְׁכִינְתָּא הֲוָה סְתִימָא לְגוֹ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אוּף הָכִי אִתְּתָא צְנִיעָא, לָא נָפְקָא מִתַּרְעָא דְּבֵיתָה לְבַר. וּבְגִינִי כַּךְ הֲוָה בְּרַח יוֹנָה לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהָא הָכָא כְּתִיב מִלִּפְנֵי, וְלָא כְּתִיב לִפְנֵי.
אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, מִלִּפְנֵי, דְּהָא רוּחַ נְבוּאָה לָא אַתְיָא מִגּוֹ שְׁכִינְתָּא, אֶלָּא מִלִּפְנֵי. אִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין דִּנְבִיאִים, דְּקָא שַׁרְיָין עַל שְׁכִינְתָּא, וּמֵהַהוּא אֲתָר דָּחִיל לְמֶהוֵי תַּמָּן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא מִלִּפְנֵי. כִּי מִלִּפְנִי יְיָ' הוּא בּוֹרֵחַ, וְלָא לִפְנִי יְיָ', דְּהָא הֲוָה יָדַע דִּנְבוּאָה לָא הֲוָה אָתֵי אֶלָּא מִלִּפְנֵי.
וּבְגִינֵי כַּךְ קָשִׁין זִוּוּגִין, קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לִפְנִי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא תָּלֵי מְזוֹנוֹתָיו לְעֵילָּא, בְּגִין דִּלְעֵילָּא לָא פָּסִיק לְעָלְמִין. אֲבָל הָכָא פָּסִיק, דְּהָא לָא תַּלְיֵין בֵּיהּ מְזוֹנוֹת. לְעֵילָּא אִינּוּן. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים כ״ג:א׳) יְיָ' רֹעִי לָא אֶחְסָר, לָא יִפְסְקוּן מְזוֹנוֹת מִנִּי לְעָלְמִין, בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן לָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וּבְגִין דָּא קַדְמָא שְׁכִינְתָּא עַל דָּא. 1the first 8 lines of the Hebrew text do not appear in the translationNow King David transmitted his prayer concerning nourishment to the realm above, since there the supply never ceases. Therefore he said: “The Lord is my shepherd, I shall not want”, which was as much as to say, “my supply of nourishment cannot fail, since it issues from that stream which comes out of Eden and which never ceases to flow”. Hence it is written, “a psalm of David”, because the Shekinah gave him the impetus to pray and to praise.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי אֲתָר מְקַבְּלָא מְזוֹנָא מִלְּעֵילָּא, כֻּלְּהוּ דִּמְקַדְּשֵׁי לְמָארֵיהוֹן, כֻּלְּהוּ מִתְעַדְּנִין, וּמִתְעָרִין, וְסַלְּקִין גַּדְפִין, כַּד אַתְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא מְזוֹנָא, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכְּלוּן בָּהּ. When that region receives nourishment from above, all those supernal beings who sanctify their Lord are thrilled and raise their wings when the Shekinah appears with that food, in order that they may not look upon Her.
וְאִינּוּן תְּלַת מַשִּׁרְיָין בִּסְלִיקוּ חַד, קָרָאן וְאַמְרֵי (ישעיה ו) קָדוֹשׁ. קָרָאן אִלֵּין לְּמַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, וְסַלְּקִין גַּדְפִּין אִלֵּין קַדְמָאֵי, וְאִלֵּין תִּנְיָּינֵי, וְאָמְרִין אִלֵּין תִּנְיָּינִי קָדוֹשׁ. קָרָאן אִלֵּין לְּמַשִׁרְיָּיתָא תְּלִיתָאָה, וְסַלְּקִין גַּדְפִּין תְּלַת מַשִּׁרְיָין כַּחֲדָא, וְכֻלְּהוּ אַמְרֵי קָדוֹשׁ יְיָ' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְעַל דָּא כֻּלְּהוּ מְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא, אִלֵּין עָאלִין לְגוֹ אִלֵּין, וְאִלֵּין עָאלִין לְגוֹ אִלֵּין, מְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר מְשׁוּלָּבוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. There are three battalions of them. The first proclaim “Holy!” and then call to the second while they raise their wings; and the second proclaim “Holy” and call to the third while raising their wings; and at last they all raise their wings and cry together: “Holy is the Lord of hosts, the whole earth is full of his glory” (Isa. 6, 3). SO they are all joined to one another, and dovetail into one another, just as the boards of the Tabernacle were “bound to one another” (Ex. 26, 17).
קְרָשִׁים קַיְימֵי תָּדִיר בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְלָא מִתְכַּפְפֵי, כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן עוֹמְדִים, דְּלָא מִתְכַּפְפֵי דְּלֵית לוֹן קְפִיצֵי, וְקַיְימֵי תָּדִיר בְּלָא יְשִׁיבָה, וְעַל דָּא כְּתִיב בַּקְרָשִׁים עוֹמְדִים. The boards stood ever upright and did not bend, just as the angels, the “standing ones”, who, having no joints, never bend.
מָה כְּתִיב, שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, אוּף הָכִי, בִּתְרֵי גְּוָונֵי אִינּוּן כְּלִילָן כֹל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, הַהוּא דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וְחַבְרֵיהּ אוּף הָכִי בֵּיהּ, וְעַל דָּא מְשֻׁלָּבָן דָּא עִם דָּא. (דא נטיל דיליה ודחבריה, ודא נטיל דיליה ודחבריה). As the boards had two holders which united one board with the next, so is one angel joined to the other: each one takes his own and his neighbour’s wing, and so enfolded within each other they stand closely united.
כְּגַוְונָא דָּא כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (משלי ג׳:י״ד) כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, דָּא אוֹלִיף לְדָא, וְדָא אוֹלִיף לְדָא, אִתְעֲבָדוּ מְשֻׁלָּבָן דָּא עִם דָּא. דָּא נָטִיל דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וְדָא נָטִיל דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וּמְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא. Of the Torah the same is true: the students both teach and learn from one another in perfect reciprocity.
כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נְאוֹת דֶּשֶׁא, אִלֵּין אִינּוּן מְקוֹרִין עִלָּאִין, דְּכָל מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אַתְיָא מִנַּיְיהוּ. נְאוֹת אִלֵּין אִקְרוּן (איכה ב׳:ב׳) נְאוֹת יַעֲקֹב. נְאוֹת דֶּשֶׁא, בְּגִין דְּאִית נְאוֹת לְבַר דְּאִקְרוּן (יואל ב׳:כ״ב) נְאוֹת מִדְבָּר, וְעַל דָּא בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא. וְאִי תֵּימָא הָא כְּתִיב תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, דְּהָא אִיהוּ לְתַתָּא. אֶלָּא דֶּשֶׁא מֵאִינּוּן נְאוֹת אַתְיָא דְּאִתְיְילִיד וְאַצְמַח מִנַּיְיהוּ, וְעַל דָּא בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי. We read next: “He maketh me to lie down in pastures of tender green; he leadeth me beside the waters of rest; he quickeneth my soul”. “Pastures of tender green” are those which lie round the supernal springs, from whence all nourishment emanates. These pastures are also called “the pastures of Jacob” (Lam. 2, 2), and are called “green pastures” in contrast to those pastures which lie outside—”the pastures of the desert” (Joel 2, 22). It might be said: Is it not written, “Let the earth bring forth tender (green) grass” (Gen. 1, 11), showing that “green” is applied also to what is below? The fact is that this “green” of earth emanates from those “pastures” above, germinating and flourishing through the life-giving energy supplied them from above.
עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי, אִלֵּין מַיִין דְּנַיְיחָא, דְּקָא נַגְדִּין מֵהַהוּא אֲתָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן, וְאִינּוּן מַיִין אִקְרוּן מֵי מְנוּחוֹת. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב דָּא הוּא נֶפֶשׁ דָּוִד, וְלָא בָּעָא דָּוִד לְאַתְקְנָא אֶלָּא לְהַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּאִלֵּין מֵי מְנוּחוֹת, זְמִינִין צַדִּיקַיָּא לְנַיְיחָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיה נח) וְנָחֲךָ יְיָ' תָּמִיד וְגוֹ'. “He leadeth me beside the waters of rest.” These “waters of rest” are those which come forth from that region which proceeds from Eden. “He quickeneth my soul”, namely David’s soul, which he desired to bring into contact with the sphere of his own grade whence it emanated. In these “waters of rest” the righteous will find rest in the world to come, as it is written: “And the Lord shall give thee rest constantly… and thou shalt be like a watered garden, and like a spring of water, whose waters fail not” (Isa. 58, 11).
Chapter 86
Chapter 86 somebodyTerumah 86 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar)
Terumah 86 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ו:י״א) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִׁים וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד. כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא, עָאלוּ גּוֹ גִּנָּא דְּעַל יַמָּא דִּטְבֶרְיָא. אַדְּהָכִי, חָמוּ תְּרֵין כֹּכָבַיָא דְּנַטְלֵי, דָּא מֵהָכָא, וְדָא מֵהָכָא, וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא וְאִטְמָרוּ. AND THOU SHALT MAKE FIFTY CLASPS OF BRASS. R. Eleazar and R. Abba were sitting together one evening, and when it grew dusk they went into a garden by the Lake of Tiberias. As they were going they saw two stars rush towards one another from different points in the sky, meet, and then disappear.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כַּמָה רַבְרְבָן עוֹבָדֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָּא, וּבְאַרְעָא מִלְּרַע. מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע בְּאִלֵּין תְּרִין כֹּכָבַיָא, דְּנַפְקוּ חַד מֵהָכָא, וְחַד מֵהָכָא וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא, וְאִטְמָרוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְכִי לָא חֲמֵינָא לוֹן, הָא אַשְׁגַּחְנָא בְּהוּ, וְאַשְׁגַּחְנָא בְּכַמָּה עוֹבָדִין אַחֲרָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד תָּדִיר. Said R. Abba: ‘How mighty are the works of the Holy One, blessed be He, in heaven above and in the earth below! Who can understand it, these two stars emerging from different directions, meeting, and disappearing?’ R. Eleazar replied: ‘And even if we had not seen these two stars, we have yet reflected on them, as on many great works which the Holy One, blessed be He, is constantly performing.’
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קמ״ז:ה׳) גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ' גָּדוֹל וְרַב וְעִלָּאָה אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכִי לָא יָדַעְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל אִיהוּ וְרַב כֹּחַ, מַאי שְׁבָחָא דְּדָוִד הָכָא. He then went on to discourse on the verse, “Great is our Lord, and of great power; his understanding is without number” (infinite, Ps. 147, 5). ‘Great and strong, and sublime is, indeed, the Holy One’, he said. ‘But did we not always know that the Holy One is great and of infinite power? What honour does David pay to God here?
אֶלָּא בְּכָל אֲתָר אִיהוּ אָמַר (תהלים קמה) גָּדוֹל יְיָ', וְהָכָא אָמַר גָּדוֹל אֲדוֹנִינוּ. מַאי טַעְמָא. אֶלָּא הָתָם דְּאִיהוּ אָמַר גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָל מְאֹד. בְּדַרְגָּא עִלָּאָה קָאָמַר. וְהָכָא דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה קָאָמַר, דְּאִיהוּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. מָה כְּתִיב לְעֵילָּא מֵהַאי קְרָא, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. אִי כָּל בְּנֵי עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, יִתְכַּנְּשׁוּן לְמִמְנֵי כֹּכָבַיָא, לָא יַכְלִין לְמִמְנֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ט״ו:ה׳) וּסְפוֹר הַכֹּכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפּוֹר אוֹתָם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה כְּתִיב בֵּיהּ, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ'. כְּמָה דְּלֵית מִסְפָּר לְכֹּכְבֵי שְׁמַיָא, בַּר מִנֵּיהּ. אוּף הָכִי אִיהוּ כְּתִיב בֵּיהּ, וְלִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר. Note, however, that in other psalms he says, “Great is TETRAGRAMMATON” (Ps. 145, 3), but here he says, “great is our Lord” (adonenu). Why is this? It is because when he says “Great is TETRAGRAMMATON, and greatly to be praised”, he is referring to the highest grade, while here it is of a lower grade that he speaks: “great is our Lord”, which is parallel to “the Lord (adon) of the whole earth” (Joshua 3, 13). What does it say in the preceding verse? “He counts the number of the stars, he calleth them all by their names” (Ps. 147, 4). If all of mankind since the first man were to come together to count the stars, they would not succeed in numbering them, as it is written: “Look now toward heaven and tell the stars, if thou be able to number them” (Gen. 15, 5). But of the Holy One it says: “He counts the number of the stars; he calleth them by their names”. Why is this? Because “Great is our Lord, and of great power; His understanding is without number.”’ As the stars have no number except to Him, so is His understanding “without number” (absolutely).
תָּא חֲזִי, כְּתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם וְגוֹ', כֻּלְּהוּ חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין וְכֹכָבַיָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן בִּשְׁמָא, כָּל חַד וְחַד, וְלָא גָּרַע אֲפִילּוּ חַד. בְּכָל כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דִּרְקִיעִין כֻּלְּהוּ, אִתְמְנוּן נְגִּידִין וּפְקִידִּין לְשַׁמְּשָׁא עָלְמָא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. וְלֵית לָךְ עִשְׂבָּא זְעִירָא בְּכָל עָלְמָא, דְּלָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ כֹּכָבָא וּמַזָּלָא בִּרְקִיעָא, וְעַל הַהוּא כֹּכָבָא מְמָנָא חַד, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. Mark this also. It is written: “Who bringeth out their host by numbers; he calleth them all by names” (Isa. 40, 26). The Holy One brings out all the hosts, camps, and stars, each one is called by its own name, and “not one faileth” (Ibid.). Over all these stars and constellations of the firmament there have been set chiefs, leaders, and ministers, whose duty is to serve the world each one according to his appointed station. And not the tiniest grass-blade on earth but has its own appointed star in heaven. Each star, too, has over it a being appointed who ministers before the Holy One as its representative, each according to his order.
כָּל כֹּכָבַיָּא דְּבִרְקִיעִין כֻּלְּהוּ מְשַׁמְּשֵׁי עַל הַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ פְּקִידָן לְשַׁמְּשָׁא כָּל מִלָּה וּמִלָּה, לְאִינּוּן דִּבְּהַאי עָלְמָא, וְלָא צַמְחִין וְלָא מְגַדְּלִין עֲשָׂבִין וְאִלָנִין וּדְשָׁאִין, וְעִשְׂבֵי בָּרָא, בַּר בְּחֵיזוּ דְּכֹּכָבַיָּא דְּקָא קַיְימֵי עָלַיְיהוּ, וְאִתְחָזוּן עָלַיְיהוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כָּל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. All the stars in the firmaments keep watch over this world: they are appointed to minister to every individual object in this world, to each object a star. Herbs and trees, grass and wild plants, cannot flourish and grow except from the influence of the stars who stand above them and gaze upon them face to face, each according to his fashion.
רוֹב מַשִּׁרְיָין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, כֻּלְּהוּ נָפְקִין בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד תְּלַת שַׁעְתֵּי חָסֵר רְבִיעָא. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָפְקִין בַּר זְעִירִין. וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא כֻּלְּהוּ לָא מְשַׁמְשֵׁי לְבַטָּלָה, וְלָא אִתְחָזוּן לְבַטָּלָה. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי כָּל לֵילְיָא, בְּגִין לְאַצְמְחָא וּלְגַדְּלָא כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָּא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְצָמְחִין וּמְגַדְּלִין מֵרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד הַהִיא שַׁעֲתָא, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי זְעֵיר מִלֵילְיָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְחָזֵי בַּהֲדֵי הַהוּא עִשְׂבָּא, אוֹ הַהוּא דְּשָׁאָה, מִיָּד אַשְׁלִים שִׁמוּשֵׁיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְהָא אִינּוּן לָא קַיְימִין לְבַטָּלָה, כֵּיוָן דְּאַשְׁלִימוּ שִׁמּוּשַׁיְיהוּ, לָא אִתְחָזוּן יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא, וְעַיְילִין לְאַתְרַיְיהוּ. Most of the planets and the starry hosts come out and shine at the commencement of the night, and they remain until three hours less a quarter after midnight. After that only a few appear. And all these stars do not shine and serve in vain. Some of them are busy the whole night long, enabling the plant over which they are appointed to grow and blossom forth. Some there are whose activities last only till midnight, operating on the object of their charge from the commencement of the night until that midnight hour. Others there are whose appointed task is quickly done each night, so soon as they have shown themselves in conjunction with the particular plant or grass which depends upon them. So the appearance of those stars which we observed was not without purpose. As soon as their purpose is fulfilled they are seen no more in this world, but they ascend to their appointed places above.
בְּסִפְרָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה דִּבְנֵי קֶדֶם, אַמְרֵי עַל כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא (ויחי רכ"ג ע"א, ויקרא רל"א ע"ב) דְּשַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדְּרֵי שַׁרְבִיטָא בִּרְקִיעָא, אַמְרִי דַּעֲשָׂבִין אִינּוּן בְּאַרְעָא, מֵאִינּוּן דְּאִקְרוּן סַמֵי דְּחַיֵּי, וְאַבְנִין יַקִירָן אִית בְּאַרְעָא, וְזָהָב שָׁחוּט דִּמְגַּדְלָא גּוֹ טוּרֵי רָמָאֵי, בִּזְעֵיר מַיִין דְּחַפְיָא עָלֵיהּ, וְלָא חַפְיָא אֶלָּא דְּנָגִיד עָלֵיהּ, וְשָׁלְטָאן עַל כָּל אִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא דְּשַׁרְבִיטָא, וּמְגַּדְלֵי אִלֵּין בְּגִינַיְיהוּ. In the Book of the higher Wisdom of the East, it says, speaking of certain stars which form a tail (sceptre) in the firmament, that on the earth there are herbs, of the kind that are called “elixirs of life”, and precious stones, and fine gold, which forms within the breast of high mountains, under shallow water-which are all ruled by those comets by whose influence they grow and increase;
וְכָל תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא דִּלְהוֹן, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּחֵיזוּ וְנֹגְהָא דְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדֵּר הַהוּא כֹּכָבָא, גּוֹ רְקִיעָא, וּכְדֵין אִתְתַּקְנָן וּמִתְגַּדְלָן כָּל אִינּוּן מִלִּין. it is the glance of that luminous tail which such stars trail after them across the sky that causes those things to flourish.
מַרְעִין אִית בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּגוֹן יְרוֹקִין וְקַסְטִירִין. דְּאַסְוָותָא דִּלְהוֹן לָא תָּלֵי, אֶלָּא בְּחַד מַרְאֶה דְּפַרְזְלָא קָלִיל נָצִיץ לְעַיְינִין, וְאִית לֵיהּ לְמָארֵיהּ דְּמַרֵע לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. וְלָא (נ"א שכיך) שַׁיָּיךְ (ס"א אתסי) בְּהַאי עַד דְּאַעְבַּר הַהוּא מַרְאֶה לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא, כְּגַוְונָא דְּשַׁרְבִיטָא, דְּיוֹשִׁיט נְצִיצוּ דְּבָרָק לְאַנְפּוֹי, וּבְהַהוּא אוֹשִׁיטוּ דְּבָרָק דְּקָא נָצִיץ לְעַיְינִין, אָתֵי לֵיהּ אַסְוָותָא. אוּף הָכִי, כָּל אִינּוּן דְּשַׁלְטֵי עָלַיְיהוּ אִינּוּן כֹּכָבַיָא, לֵית לוֹן תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא בַּמֶּה דְּאִתְחָזֵי, בַּר הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּשַׁרְבִיטָא, וּבְהַאי מִתַּתְקְנֵי, בְּחֵיזוּ, בְּגָוְון, בְּחֵילָא, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. Certain illnesses of men, as jaundice, can be cured through the patient’s gazing upon shining steel, which is held before his eyes and rapidly moved from side to side, so that, like a comet’s tail, it sends flashes of light into the face, thus healing the disease. Therefore all those objects over which such stars as these are appointed can have no proper development and growth unless the light of the comet actually passes over them, whereby they are enabled to renew their colour and their energy according to their need.
וְשַׁפִּיר אִיהוּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא, רָמִיז בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא דְּאַבְנִין יְקִירִן, דְּאִי חָסֵר מִנְּהוֹן נֹגְהָא דִּנְצִיצוּ וּלְהִיטוּ דְּכֹּכָבַיָּא יְדִיעָן, לָא מְגַדְּלִין, וְלָא (ס"א מתתקנין לעלמין) מְתַקְּנֵי לוֹן לְעָלְמִין, וְכֹלָּא אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א׳:ט״ו) לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ בְּהַאי עָלְמָא לְתַקְּנָא לֵיהּ. This must be true, since it is similarly indicated in the Book of King Solomon, in regard to the science of precious stones, that when these stones are denied the light and sparkle of certain stars, their development is retarded and they never reach their full perfection. And the Holy One, blessed be He, has ordered all things so that the world may be perfected and beautified, and accordingly it is written that the stars are “to give light upon earth” (Gen. 1, 17), in all the things which the world needs for its perfection.
כְּתִיב (שמותכו) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חַמִשִׁים, וּכְתִיב וְעָשִׂיתָ חַמִשִׁים קַרְסֵי זָהָב, וְתָנֵינָן, מַאן דְּלָא חָמָא אִינּוּן קְרָסִים בְּמַשְׁכְּנָא, לָא חָמָא נְהִירוּ דְּכֹּכָבַיָּא בִּרְקִיעָא, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֵיזוּ, וּבְהַהוּא גַּוְונָא, דַּמְיָין לְכָל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בְּהוּ. It is written: “And thou shalt make fifty clasps of brass”; and again it says, “And thou shalt make fifty clasps of gold” (Ex. 16, 6), and we have been taught that he who never saw those clasps in the Tabernacle has not seen the light of the stars in heaven, for in appearance and colour they reminded all who looked upon them of the stars.
כֹּכָבַיָא אִית בִּרְקִיעָא, דְּאִלֵּין נַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעָא, דְּכָל כֹּכָבַיָא אַדּוּקִין תַּמָּן. בְּהַהוּא רְקִיעָא אִית מְאָה חַלוֹנִי מַשְׁקוֹפִין, מִנְּהוֹן לִסְטַר מִזְרָח, וּמִנְּהוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. וּבְכָל חַלוֹנָא וְחַלוֹנָא כֹּכָבָא חַד. Now there are stars in the heavens which have emerged from that firmament to which all the stars are attached. In that firmament there are one hundred latticed windows, some on the east and some on the south side of the firmament. At each window there is one star.
וְכַד שִׁמְשָׁא אָזִיל בְּאִינּוּן חַלּוֹנִין וּמַשְׁקוֹפִין דִּי בִּרְקִיעָא נָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִלֵּין כֹּכָבַיָּא נַפְקֵי לְאִתְנַצְּצָא מֵהַהוּא נְצִיצוּ דְּשִׁמְשָׁא וְאִצְטָבָּעוּ, מִנְהוֹן סוּמָקִין כְּגַוְונָא דִּנְחֹשֶׁת, וּמִנְהוֹן יְרוֹקִין כְּגַוְונָא דְּזָהָב, וְעַל דָּא, אִלֵּין סוּמָקִין, וְאִלֵּין יְרוֹקִין. חַמִשִּׁים אִינּוּן בְּאִינּוּן חַמִשִּׁים חַלּוֹנִין, (נ"א וחמשים אינון באינון חלונין) אַחֲרָנִין. דְּלִסְטַר מִזְרָח אִינּוּן יְרוֹקִין, דְּלִסְטַר דָּרוֹם אִינּוּן סוּמָקִין, בְּהוּ אִתְאֲחָד סִיּוּמָא דְּמַשְׁכְּנָא. And when the sun passes by these windows and lattices in the firmament he sends out flashing rays, and the stars catch up these rays and are coloured by them. Some take on the red of brass, some the yellow of gold; and for this reason some stars shine with a red, and some with a yellow gleam. The windows are divided into fifties, and, as we have said, in each one is a star. The windows in the east catch the yellow rays, while those in the south catch the red.
בְּכָל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּנַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעַ, מִתְעָרְבֵי אִינּוּן כֹּכָבַיָא בְּלֵילְיָא, וְנַצְצֵי וּמְלַהֲטֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַאי עָלְמָא. מִנְהוֹן עַל נְחֹשֶׁת, מִנְהוֹן עַל זָהָב יְרַקְרָק, וְאִתְתַּקְנָן וּמְגַּדְלָן עַל חֵילָא דִּלְהוֹן. The stars which shine by night mingle with those that proceed from that firmament and they sparkle and shine, ruling over the elements of this world, some over brass, some over yellow gold, and these elements increase and develop through the power of the stars.
אִלֵּין כֹּכָבַיָא שַׁלְטֵי בְּכ"ה וּפַלְגָּא נְקוּדִין דְּלֵילְיָא, דְּאִינּוּן רִגְעֵי שַׁעֲתָא, וְאִינּוּן דִּמְגַּדְלֵי נְחֹשֶׁת דְּאִינּוּן סוּמָקֵי וְלַהֲטֵי וְנַצְצֵי. וְכַד אוֹשִׁיטוּ תְּלָת זִמְנִין נְצִיצוּ לְסִטְרָא דְּמִזְרָח, אוֹ חֲמֵשׁ, אוֹ שֶׁבַע, מַלְכֵי עַמִּין יִיִתוּן עַל הַהוּא סִטְרָא, וְכָל עֻתְרָא וְדַהֲבָא יִסְתַּלָּק מֵהַהוּא סִטְרָא. וְאִי נְצִיצוּ חַד, תְּרֵין, אַרְבַּע, שִׁית, דָּא בָּתַר דָּא, אֵימָתָא וּפַחֲדָא יִפּוֹל, וְיִשְׁרֵי עַל הַהוּא סִטְרָא. בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, יִתְּעֲרוּ קְרָבֵי, וְלָא יִתְעַבִידוּ, (ד"א בעלמא בההוא סטרא) דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִתְעֲרוּתָא הוּא לְעֵילָּא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן מְמָנָן דְּעָלְמָא דְּשַׁלְטִין עַל שְׁאַר עַמִּין, וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. These stars rule for the twenty-five and a half points of the night, which are in the division of an hour. Those stars which are appointed over brass are red, and they both shine and sparkle. When they shall have diffused their light three times towards the east, or five, or seven times, then the kings of the Gentiles will rise against the east, and from that region all gold and riches will disappear. When they sparkle, one, two, four, six, one after another, then fear and trembling will settle upon that region. When the rays will strike and subside, then strike and subside again, wars will arise in the world on that side, for there will be a vibration and stirring before the Holy One in connection with those angel-princes who have charge over the nations of the world. And so it will be on the other side also.
פָּתַח וְאָמַר, (דניאל ב׳:כ׳) לֶהוֵא שְׁמֵיהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ הִיא. וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ, וְאַפִּיק לְעַמֵּיהּ קַדִּישָׁא, מֵחֵילָא וּרְשׁוּתָא דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן טַעֲוָון אַחֲרָן וְלָא בְּאִלֵּין חוּלָקָא דְּיַעֲקֹב, כִּי אִם (ירמיה י) בְּיוֹצֵר הַכֹּל הוּא. Therefore I say, “Blessed be the name of God for ever and ever: for wisdom and might are his. And He changeth the times and the seasons” (Dan. 2, 20-21). All things are in His hands, and He has liberated His holy people from the power and dominion of the stars and planets; for they have become objects of worship for the nations, but Jacob has no portion in them, because he belongs to Him who is the Creator of all things.
רָקִיעַ אִית לְעֵילָּא, עַל כָּל אִלֵּין רְקִיעִין, וְאִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְחוֹתָמָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַשְׁכְּנָא שַׁלְטָא עַל הַאי רָקִיעַ, וְהַאי רָקִיעַ אִקְרֵי אִדָּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, וּבְהַאי רָקִיעַ כָּל אִינּוּן חַלּוֹנִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְאָחִיד כָּל אִינּוּן סִדּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא. שִׁית (בלק קפ"ג ע"ב) חַלּוֹנִין אִינּוּן רַבְרְבִין עַל כֻּלְּהוּ, וְחַד סָתִים לְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. There is a firmament high above all these firmaments, hidden, concealed, and the seal of the Tabernacle reigns over that firmament, which is called “Hall of the Tabernacle”. There all those windows are to be found, on this side and on that, and it holds all the arrangements of the Tabernacle. Six of the windows are greater than all the others, and one, which is concealed, rules over them all.
חַלוֹנָא חַד, אִקְרֵי חַלוֹן זָהֳרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימֵי יַ"ד, וְדָא אִיהוּ הִתּוּכָא דְּקָא מְהַתֵּךְ לְתַתָּא בְּשֻׁלְטָנוּתָא דִּיהוּדָה. לָאו דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ, דְּהָא לֵית לַשְּׁבָטִין דְּיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא וְאַחֲסָנָא בְּהוּ, אֶלָּא שִׁבְטָא דִּיהוּדָה שַׁלְטָא עַל הַאי, וְלָאו אִיהוּ עָלֵיהּ. One of these seven is called “the window of light”, and into it the star which the wise call Yad (hand) enters, which “hand” stretches out to the domain of the tribe of Judah. This does not mean that that tribe has any part in it, since the tribes of Israel are not under the dominion of the stars, and the tribe of Judah rules over that star, and not the star over it.
וְכַד אַסְטוּ בְּנֵי יְהוּדָה אָרְחַיְיהוּ מִבָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָזְלוּ לְמִנְדַּע בָּתַר חַלוֹנָא דָּא, וְהַאי כֹּכָבָא. וְאָמְרוּ (ס"א דהא ידע) דְּהַאי יְדָא דְּקָא מְנַצַּח לִשְׁאַר עַמִּין, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית מ״ט:ח׳) יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, וְאָזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ וְעַבְדּוּ לֵיהּ שִׁמּוּשָׁא וּפֻלְחָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א י״ד:כ״ב) וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ'. But when members of this tribe became corrupted in their ways and turned away from the Holy One, then they began to divine their fate by contact with that window and the star that dwelt in it, saying: “It is the hand, that conquers all the nations”; for concerning Judah it is written, “Thine hand shall be in the neck of thine enemies” (Gen. 49, 8), and they followed the star and worshipped it. Concerning which it is written: “And Judah did that which was evil in the sight of the Lord” (I Kings 14, 22).
הַאי כֹּכָבָא כַּד נָפִיק פָּשִׁיט חַד יָד בַּחֲמֵשׁ אֶצְבְּעָן, נָהִיר וְנָצִיץ בְּהַהוּא חַלוֹן. מָארֵיהוֹן דְּקוּסְמִין וְחֲרְשִׁין, דַּחֲלֵי מֵהַאי אֲתָר, בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּהַאי שַׁלְטָא, כֻּלְּהוּ קְסָמִין וְחֲרְשִׁין מִתְבַּלְבְּלֵי, וְלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. When that star comes out it stretches out a hand with five rays, which are five fingers, which shine and sparkle in that window. Sorcerers and astrologers are in fear and awe of this region, for when this star reigns they become confused and their predictions come to naught.
וְאִי תֵּימָא, הוֹאִיל וְאִיהוּ הַאי רָקִיעַ טְמִירָא, הֵיךְ יַדְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא סִימָנָא אִית לוֹן לְבַר, וְיַדְעֵי דְּהָא שַׁלְטָא כֹּכָבָא דָּא, וְדַחֲלֵי תָּדִיר מִנֵּיהּ, וְלָא אַצְלַח בִּידֵיהוֹן, אִינּוּן קְסָמִין וְחֲרְשִׁין. וְעַל דָּא אִית זִמְנִין דְּאַצְלָחוּ בֵּיהּ בְּנִי נָשָׁא, וְאִית זִמְנִין דְּלָא אַצְלָחוּ בֵּיהּ. וּבְגִין דָּא אִינּוּן מָארֵי קוּסְמִין וְחֲרְשִׁין מִתְמַעֲטֵי מֵעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יַדְעִין עִקָרָא, כַּד חָמָאן דְּלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. וְעַל דָּא אִינּוּן קַדְמָאֵי הֲווֹ יַדְעֵי, וּמִסְתַּכְּלָן לְבַר בְּהַהוּא סִימָנָא, דְּקָא יַדְעֵי. It may be asked, If that firmament is hidden, how is it that they have knowledge concerning this star? The answer is that they have an outward sign from which they know when it is in the ascendant, and they fear it, and at such periods their incantations do not succeed. Thus it is that there have been times when people were lucky in connection with this star, and times again when they came to grief over it. For this reason the number of astrologers and sorcerers decreases in the world, because they become bewildered when their incantations and predictions fail. But the ancient astrologers knew of that star, and studied the outward sign which was disclosed to them.
חַלוֹנָא תִּנְיָינָא, אִקְרֵי חַלוֹן טוּפְרָא, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּטוּפְרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין צִפְעוֹן, דְּהָא דָּא שַׁלְטָא בְּשׁוּלְטָנָא תַּקִּיף בְּדִינָא בְּרֵישָׁא וְזַנְבָא, אִית לֵיהּ כְּצִפְעוֹן כָּמִין לְקָטְלָא. The second window is called “the window of the claw”, because it has the form of a claw, and the star which enters into it is known to the wise as “Viper”, since when this star reigns severe judgement prevails. It has a head like a viper lying in wait.
מֵהַהוּא חַלוֹן, נַפְקֵי שִׁית מֵאָה אֶלֶף רִבּוֹא רוּחִין, דְּשַׁלְטִין עַל אִינּוּן טוּפְרִין דִּבְנֵי נָשָׁא, כַּד אִזְדַרְקָן בְּאִתְגַּלְּיָא. בְּהַאי עַבְדֵי חֲרָשִׁין וּקְסָמִין, כָּל אִינּוּן דְּיַדְעֵי לוֹן. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּהַאי כֹּכָבָא שַׁלְטָא, כָּל אִינּוּן דְּזַרְקֵי טוּפְרֵי, (ס"א אי עביד) אוֹ עַבְדֵי חֲרָשִׁין בְּהוֹן, גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְסָלִיק חֲרָשִׁין בִּידַיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּעַבְדֵי לוֹן. From that window six hundred thousand myriads of spirits proceed, which spirits rule over the toe and finger nails of men when the nail-parings are thrown away instead of being burnt, for these nail-parings are used by the sorcerers for their divinations. All those who throw away their nail-parings, or use them for witchcraft while this star is in the ascendant, cause death, and increase the power of sorcery.
חַלוֹנָא תְּלִיתָאָה, אִקְרֵי חַלוֹן חוֹשְׁנָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, וְאִקְרֵי נִגְהָ"א דְּבוּסִי"נָא, (נ"א דבוציני) הַאי אִיהוּ נְצִיצוּ דְּנָצִיץ, וְקַיְּימָא עַל כָּל רוּחָא, וְנַיְיחָא וְשֵׁיזְבוּתָא (נ"א וטיבותא) בֵּיהּ. לֵית בֵּיהּ קִטְרוּגָא כְּלַל, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, כָּל נַיְיחָא, וְכָל נְהִירוּ שַׁלְטָא בְּעָלְמָא, שַׁלְוָה שָׂבְעָא וְכֹלָּא שַׁלִּיט בְּעָלְמָא. The third window is called “Breastplate”. A star enters into it, called “Bright Light”. This is the one whose rays watch over every spirit, and rest, redemption, and goodness are in it, with no trace of the accusing element or severity. When it is in the ascendant all is repose and light, for peace, satisfaction and harmony prevail throughout the world.
חַלוֹנָא רְבִיעָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי גְּבִיעַ, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין אֶשְׁכּוֹל הַכֹּפֶר, בְּגִין דְּהָכִי נָפִיק כְּאֶשְׁכּוֹל, נָצִיץ נְצִיצִין כַּעֲנָבִין בְּכּוֹפָרָא, בְּהַאי אִתְּעָרוּ דְּרַחֲמֵי אִתְּעַר בְּעָלְמָא, מַרְחִיק וּמַקְרִיב, תּוֹלָדִין סַגִּיאִין אַסְגִּיאוּ בְּעָלְמָא. בְּנֵי עָלְמָא לָא קַפְדֵּי כַּד אִצְטְרִיכוּ דָּא לְדָא, שְׁלָמָא וְחֶדְוָה אִתְּעַר בְּעָלְמָא. The fourth window is called “Chalice”, and the star which enters into it is called by the wise “Cluster of cypress flowers”, because it comes out like a cluster (eshkol) and spreads its rays in the form of the grapes. It awakens mercy in the world; it removes evil far off and brings the good near. Much procreation takes place in the world at this time. Men do not object to helping one another when required.
חַלוֹנָא חֲמִישָׁאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי בְּאֵר, עַל דִּי כֹּכָבָא דְּנָפִיק בֵּיהּ, עָאל וְנָפִיק שָׁאִיב כַּדְּלִי, לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. בְּהַאי חַכִּימֵי לִבָּא לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּאֹרַח קְשׁוֹט, בְּגִין דְּלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא, וְלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. וְעַל דָּא אִתְדַּחֲקָן גַּרְמַיְיהוּ, לְעַיְּינָא בְּהַאי אֲתָר, וּלְמֵידַן דִּינָא. The fifth window is that which is called “Cistern”, because the star which enters it always “draws” like a bucket and is never at rest: the wise of heart can never discover its real nature, since it never remains still. They, therefore, only with great difficulty examine it and come to some conclusion about it.
חַלוֹנָא שְׁתִּיתָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי נֹגְהָא, וְנָפְקָא בֵּיהּ כֹּכָבָא חַד, דְּאַקְרִין גִּזְרוֹן, בְּגִין דְּכַד הַאי שַׁלְטָא, עָלְמָא קָאִים בְּדִינָא, וְכַמָּה גִּזְרִין, וּבְכַמָּה עוֹנָשִׁין, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְחַדְּשָׁן גִּזְרִין עַל עָלְמָא, וְעַד לָא יְסַיְּימוּן אִלֵּין, הָא אַחֲרָנִין מִתְחַדְּשִין, וְהַאי לָא שַׁלְטָא כָּל כַּךְ בְּעָלְמָא. The sixth window is called Nagha (lit. brightness), and a star enters into it called Gazron, because when it reigns over the world it is a sign of judgement, which reveals itself in many severe decrees (gezeroth) and many punishments. Every day new decrees of evil are enacted against the world, and even before these have been completely carried out other fresh ones are enacted. In the present dispensation this star is not often in the ascendant,
אֲבָל סָמוּךְ לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא, יִשְׁלוֹט הַאי חַלוֹנָא, בְּהַאי כֹּכָבָא, עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא יִשְׁלְטוּן חֵיוָן וּמַרְעִין בִּישִׁין עַל עָלְמָא, וְיִתְחַדְתּוּן זִינִין בִּישִׁין, דָּא בָּתַר דָּא, וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן בְּעָקוּ. וְכַד יִתְדַּחֲקוּן גּוֹ חֲשׁוֹכָא דְּגָלוּתָא, כְּדֵין יַנְהֵר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְהִירוּ דִּימָמָא, וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְיִּתְבַּטֵּל מַלְכוּתָא מִידָא דְּעֲמְמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְיִשְׁלְטוּן עָלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַיֵּים (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה וְגוֹ'. but when the days of the Messiah will draw nigh it will dominate the world, and as a consequence noxious beasts and diseases will rage in the world, evil haps will constantly be renewed, and Israel will be in great tribulation. But when they are thus oppressed in the darkness of exile the Holy One will cause the day to break for them “and the Kingdom and dominion, and the greatness of the Kingdom… shall be given to the people of the saints of the most High” (Dan. 12, 27), and the reign of the heathen nations will be terminated and Israel shall rule over them, and there will be fulfilment of the words, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun” (Isa. 30, 26),
וּכְדֵין חַלוֹנָא שְׁבִיעָאָה יִתְפְּתַח בְּכָל עָלְמָא, וְכֹכָבָא דִּילֵיהּ אִיהוּ כֹּכָבָא דְּיַעֲקֹב, וְהַאי אִיהוּ דְּקָאָמַר בִּלְעָם, (במדבר כ״ד:י״ז) דָּרַךְ כֹּכָב מִיַּעֲקֹב, וְכֹכָבָא דָּא יְהֵא נָהִיר (נ"א ד' יומין וד' לילין) אַרְבְּעִין (ח' ע"א) יוֹמִין. (וארבעין לילין) וְכַד יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְיִתְכַּנְּשׁוּן לְגַבֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקַיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״א:י׳) שֹׂרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד. and then will this cause the seventh window to open to the whole world, whose star is the “Star of Jacob”, concerning which Balaam said: “There shall come a star out of Jacob” (Num. 24, 17). This star will shine for forty days and forty nights, and when the Messiah shall be revealed and all the nations of the world shall gather around him, then will the verse of Scripture be fulfilled which says: “And in that day the root of Jesse which stands for an ensign of the peoples, to it shall the Gentiles seek: and his rest shall be glorious” (Isa. 11, 10).’
Terumah 86:832-840 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar)
Terumah 86:832-840 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ו:י״א) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִׁים וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד. כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא, עָאלוּ גּוֹ גִּנָּא דְּעַל יַמָּא דִּטְבֶרְיָא. אַדְּהָכִי, חָמוּ תְּרֵין כֹּכָבַיָא דְּנַטְלֵי, דָּא מֵהָכָא, וְדָא מֵהָכָא, וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא וְאִטְמָרוּ. AND THOU SHALT MAKE FIFTY CLASPS OF BRASS. R. Eleazar and R. Abba were sitting together one evening, and when it grew dusk they went into a garden by the Lake of Tiberias. As they were going they saw two stars rush towards one another from different points in the sky, meet, and then disappear.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כַּמָה רַבְרְבָן עוֹבָדֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָּא, וּבְאַרְעָא מִלְּרַע. מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע בְּאִלֵּין תְּרִין כֹּכָבַיָא, דְּנַפְקוּ חַד מֵהָכָא, וְחַד מֵהָכָא וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא, וְאִטְמָרוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְכִי לָא חֲמֵינָא לוֹן, הָא אַשְׁגַּחְנָא בְּהוּ, וְאַשְׁגַּחְנָא בְּכַמָּה עוֹבָדִין אַחֲרָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד תָּדִיר. Said R. Abba: ‘How mighty are the works of the Holy One, blessed be He, in heaven above and in the earth below! Who can understand it, these two stars emerging from different directions, meeting, and disappearing?’ R. Eleazar replied: ‘And even if we had not seen these two stars, we have yet reflected on them, as on many great works which the Holy One, blessed be He, is constantly performing.’
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קמ״ז:ה׳) גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ' גָּדוֹל וְרַב וְעִלָּאָה אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכִי לָא יָדַעְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל אִיהוּ וְרַב כֹּחַ, מַאי שְׁבָחָא דְּדָוִד הָכָא. He then went on to discourse on the verse, “Great is our Lord, and of great power; his understanding is without number” (infinite, Ps. 147, 5). ‘Great and strong, and sublime is, indeed, the Holy One’, he said. ‘But did we not always know that the Holy One is great and of infinite power? What honour does David pay to God here?
אֶלָּא בְּכָל אֲתָר אִיהוּ אָמַר (תהלים קמה) גָּדוֹל יְיָ', וְהָכָא אָמַר גָּדוֹל אֲדוֹנִינוּ. מַאי טַעְמָא. אֶלָּא הָתָם דְּאִיהוּ אָמַר גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָל מְאֹד. בְּדַרְגָּא עִלָּאָה קָאָמַר. וְהָכָא דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה קָאָמַר, דְּאִיהוּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. מָה כְּתִיב לְעֵילָּא מֵהַאי קְרָא, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. אִי כָּל בְּנֵי עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, יִתְכַּנְּשׁוּן לְמִמְנֵי כֹּכָבַיָא, לָא יַכְלִין לְמִמְנֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ט״ו:ה׳) וּסְפוֹר הַכֹּכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפּוֹר אוֹתָם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה כְּתִיב בֵּיהּ, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ'. כְּמָה דְּלֵית מִסְפָּר לְכֹּכְבֵי שְׁמַיָא, בַּר מִנֵּיהּ. אוּף הָכִי אִיהוּ כְּתִיב בֵּיהּ, וְלִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר. Note, however, that in other psalms he says, “Great is TETRAGRAMMATON” (Ps. 145, 3), but here he says, “great is our Lord” (adonenu). Why is this? It is because when he says “Great is TETRAGRAMMATON, and greatly to be praised”, he is referring to the highest grade, while here it is of a lower grade that he speaks: “great is our Lord”, which is parallel to “the Lord (adon) of the whole earth” (Joshua 3, 13). What does it say in the preceding verse? “He counts the number of the stars, he calleth them all by their names” (Ps. 147, 4). If all of mankind since the first man were to come together to count the stars, they would not succeed in numbering them, as it is written: “Look now toward heaven and tell the stars, if thou be able to number them” (Gen. 15, 5). But of the Holy One it says: “He counts the number of the stars; he calleth them by their names”. Why is this? Because “Great is our Lord, and of great power; His understanding is without number.”’ As the stars have no number except to Him, so is His understanding “without number” (absolutely).
תָּא חֲזִי, כְּתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם וְגוֹ', כֻּלְּהוּ חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין וְכֹכָבַיָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן בִּשְׁמָא, כָּל חַד וְחַד, וְלָא גָּרַע אֲפִילּוּ חַד. בְּכָל כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דִּרְקִיעִין כֻּלְּהוּ, אִתְמְנוּן נְגִּידִין וּפְקִידִּין לְשַׁמְּשָׁא עָלְמָא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. וְלֵית לָךְ עִשְׂבָּא זְעִירָא בְּכָל עָלְמָא, דְּלָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ כֹּכָבָא וּמַזָּלָא בִּרְקִיעָא, וְעַל הַהוּא כֹּכָבָא מְמָנָא חַד, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. Mark this also. It is written: “Who bringeth out their host by numbers; he calleth them all by names” (Isa. 40, 26). The Holy One brings out all the hosts, camps, and stars, each one is called by its own name, and “not one faileth” (Ibid.). Over all these stars and constellations of the firmament there have been set chiefs, leaders, and ministers, whose duty is to serve the world each one according to his appointed station. And not the tiniest grass-blade on earth but has its own appointed star in heaven. Each star, too, has over it a being appointed who ministers before the Holy One as its representative, each according to his order.
כָּל כֹּכָבַיָּא דְּבִרְקִיעִין כֻּלְּהוּ מְשַׁמְּשֵׁי עַל הַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ פְּקִידָן לְשַׁמְּשָׁא כָּל מִלָּה וּמִלָּה, לְאִינּוּן דִּבְּהַאי עָלְמָא, וְלָא צַמְחִין וְלָא מְגַדְּלִין עֲשָׂבִין וְאִלָנִין וּדְשָׁאִין, וְעִשְׂבֵי בָּרָא, בַּר בְּחֵיזוּ דְּכֹּכָבַיָּא דְּקָא קַיְימֵי עָלַיְיהוּ, וְאִתְחָזוּן עָלַיְיהוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כָּל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. All the stars in the firmaments keep watch over this world: they are appointed to minister to every individual object in this world, to each object a star. Herbs and trees, grass and wild plants, cannot flourish and grow except from the influence of the stars who stand above them and gaze upon them face to face, each according to his fashion.
רוֹב מַשִּׁרְיָין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, כֻּלְּהוּ נָפְקִין בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד תְּלַת שַׁעְתֵּי חָסֵר רְבִיעָא. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָפְקִין בַּר זְעִירִין. וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא כֻּלְּהוּ לָא מְשַׁמְשֵׁי לְבַטָּלָה, וְלָא אִתְחָזוּן לְבַטָּלָה. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי כָּל לֵילְיָא, בְּגִין לְאַצְמְחָא וּלְגַדְּלָא כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָּא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְצָמְחִין וּמְגַדְּלִין מֵרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד הַהִיא שַׁעֲתָא, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי זְעֵיר מִלֵילְיָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְחָזֵי בַּהֲדֵי הַהוּא עִשְׂבָּא, אוֹ הַהוּא דְּשָׁאָה, מִיָּד אַשְׁלִים שִׁמוּשֵׁיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְהָא אִינּוּן לָא קַיְימִין לְבַטָּלָה, כֵּיוָן דְּאַשְׁלִימוּ שִׁמּוּשַׁיְיהוּ, לָא אִתְחָזוּן יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא, וְעַיְילִין לְאַתְרַיְיהוּ. Most of the planets and the starry hosts come out and shine at the commencement of the night, and they remain until three hours less a quarter after midnight. After that only a few appear. And all these stars do not shine and serve in vain. Some of them are busy the whole night long, enabling the plant over which they are appointed to grow and blossom forth. Some there are whose activities last only till midnight, operating on the object of their charge from the commencement of the night until that midnight hour. Others there are whose appointed task is quickly done each night, so soon as they have shown themselves in conjunction with the particular plant or grass which depends upon them. So the appearance of those stars which we observed was not without purpose. As soon as their purpose is fulfilled they are seen no more in this world, but they ascend to their appointed places above.
בְּסִפְרָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה דִּבְנֵי קֶדֶם, אַמְרֵי עַל כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא (ויחי רכ"ג ע"א, ויקרא רל"א ע"ב) דְּשַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדְּרֵי שַׁרְבִיטָא בִּרְקִיעָא, אַמְרִי דַּעֲשָׂבִין אִינּוּן בְּאַרְעָא, מֵאִינּוּן דְּאִקְרוּן סַמֵי דְּחַיֵּי, וְאַבְנִין יַקִירָן אִית בְּאַרְעָא, וְזָהָב שָׁחוּט דִּמְגַּדְלָא גּוֹ טוּרֵי רָמָאֵי, בִּזְעֵיר מַיִין דְּחַפְיָא עָלֵיהּ, וְלָא חַפְיָא אֶלָּא דְּנָגִיד עָלֵיהּ, וְשָׁלְטָאן עַל כָּל אִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא דְּשַׁרְבִיטָא, וּמְגַּדְלֵי אִלֵּין בְּגִינַיְיהוּ. In the Book of the higher Wisdom of the East, it says, speaking of certain stars which form a tail (sceptre) in the firmament, that on the earth there are herbs, of the kind that are called “elixirs of life”, and precious stones, and fine gold, which forms within the breast of high mountains, under shallow water-which are all ruled by those comets by whose influence they grow and increase;
וְכָל תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא דִּלְהוֹן, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּחֵיזוּ וְנֹגְהָא דְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדֵּר הַהוּא כֹּכָבָא, גּוֹ רְקִיעָא, וּכְדֵין אִתְתַּקְנָן וּמִתְגַּדְלָן כָּל אִינּוּן מִלִּין. it is the glance of that luminous tail which such stars trail after them across the sky that causes those things to flourish.
מַרְעִין אִית בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּגוֹן יְרוֹקִין וְקַסְטִירִין. דְּאַסְוָותָא דִּלְהוֹן לָא תָּלֵי, אֶלָּא בְּחַד מַרְאֶה דְּפַרְזְלָא קָלִיל נָצִיץ לְעַיְינִין, וְאִית לֵיהּ לְמָארֵיהּ דְּמַרֵע לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. וְלָא (נ"א שכיך) שַׁיָּיךְ (ס"א אתסי) בְּהַאי עַד דְּאַעְבַּר הַהוּא מַרְאֶה לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא, כְּגַוְונָא דְּשַׁרְבִיטָא, דְּיוֹשִׁיט נְצִיצוּ דְּבָרָק לְאַנְפּוֹי, וּבְהַהוּא אוֹשִׁיטוּ דְּבָרָק דְּקָא נָצִיץ לְעַיְינִין, אָתֵי לֵיהּ אַסְוָותָא. אוּף הָכִי, כָּל אִינּוּן דְּשַׁלְטֵי עָלַיְיהוּ אִינּוּן כֹּכָבַיָא, לֵית לוֹן תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא בַּמֶּה דְּאִתְחָזֵי, בַּר הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּשַׁרְבִיטָא, וּבְהַאי מִתַּתְקְנֵי, בְּחֵיזוּ, בְּגָוְון, בְּחֵילָא, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. Certain illnesses of men, as jaundice, can be cured through the patient’s gazing upon shining steel, which is held before his eyes and rapidly moved from side to side, so that, like a comet’s tail, it sends flashes of light into the face, thus healing the disease. Therefore all those objects over which such stars as these are appointed can have no proper development and growth unless the light of the comet actually passes over them, whereby they are enabled to renew their colour and their energy according to their need.
וְשַׁפִּיר אִיהוּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא, רָמִיז בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא דְּאַבְנִין יְקִירִן, דְּאִי חָסֵר מִנְּהוֹן נֹגְהָא דִּנְצִיצוּ וּלְהִיטוּ דְּכֹּכָבַיָּא יְדִיעָן, לָא מְגַדְּלִין, וְלָא (ס"א מתתקנין לעלמין) מְתַקְּנֵי לוֹן לְעָלְמִין, וְכֹלָּא אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א׳:ט״ו) לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ בְּהַאי עָלְמָא לְתַקְּנָא לֵיהּ. This must be true, since it is similarly indicated in the Book of King Solomon, in regard to the science of precious stones, that when these stones are denied the light and sparkle of certain stars, their development is retarded and they never reach their full perfection. And the Holy One, blessed be He, has ordered all things so that the world may be perfected and beautified, and accordingly it is written that the stars are “to give light upon earth” (Gen. 1, 17), in all the things which the world needs for its perfection.
כְּתִיב (שמותכו) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חַמִשִׁים, וּכְתִיב וְעָשִׂיתָ חַמִשִׁים קַרְסֵי זָהָב, וְתָנֵינָן, מַאן דְּלָא חָמָא אִינּוּן קְרָסִים בְּמַשְׁכְּנָא, לָא חָמָא נְהִירוּ דְּכֹּכָבַיָּא בִּרְקִיעָא, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֵיזוּ, וּבְהַהוּא גַּוְונָא, דַּמְיָין לְכָל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בְּהוּ. It is written: “And thou shalt make fifty clasps of brass”; and again it says, “And thou shalt make fifty clasps of gold” (Ex. 16, 6), and we have been taught that he who never saw those clasps in the Tabernacle has not seen the light of the stars in heaven, for in appearance and colour they reminded all who looked upon them of the stars.
כֹּכָבַיָא אִית בִּרְקִיעָא, דְּאִלֵּין נַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעָא, דְּכָל כֹּכָבַיָא אַדּוּקִין תַּמָּן. בְּהַהוּא רְקִיעָא אִית מְאָה חַלוֹנִי מַשְׁקוֹפִין, מִנְּהוֹן לִסְטַר מִזְרָח, וּמִנְּהוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. וּבְכָל חַלוֹנָא וְחַלוֹנָא כֹּכָבָא חַד. Now there are stars in the heavens which have emerged from that firmament to which all the stars are attached. In that firmament there are one hundred latticed windows, some on the east and some on the south side of the firmament. At each window there is one star.
וְכַד שִׁמְשָׁא אָזִיל בְּאִינּוּן חַלּוֹנִין וּמַשְׁקוֹפִין דִּי בִּרְקִיעָא נָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִלֵּין כֹּכָבַיָּא נַפְקֵי לְאִתְנַצְּצָא מֵהַהוּא נְצִיצוּ דְּשִׁמְשָׁא וְאִצְטָבָּעוּ, מִנְהוֹן סוּמָקִין כְּגַוְונָא דִּנְחֹשֶׁת, וּמִנְהוֹן יְרוֹקִין כְּגַוְונָא דְּזָהָב, וְעַל דָּא, אִלֵּין סוּמָקִין, וְאִלֵּין יְרוֹקִין. חַמִשִּׁים אִינּוּן בְּאִינּוּן חַמִשִּׁים חַלּוֹנִין, (נ"א וחמשים אינון באינון חלונין) אַחֲרָנִין. דְּלִסְטַר מִזְרָח אִינּוּן יְרוֹקִין, דְּלִסְטַר דָּרוֹם אִינּוּן סוּמָקִין, בְּהוּ אִתְאֲחָד סִיּוּמָא דְּמַשְׁכְּנָא. And when the sun passes by these windows and lattices in the firmament he sends out flashing rays, and the stars catch up these rays and are coloured by them. Some take on the red of brass, some the yellow of gold; and for this reason some stars shine with a red, and some with a yellow gleam. The windows are divided into fifties, and, as we have said, in each one is a star. The windows in the east catch the yellow rays, while those in the south catch the red.
בְּכָל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּנַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעַ, מִתְעָרְבֵי אִינּוּן כֹּכָבַיָא בְּלֵילְיָא, וְנַצְצֵי וּמְלַהֲטֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַאי עָלְמָא. מִנְהוֹן עַל נְחֹשֶׁת, מִנְהוֹן עַל זָהָב יְרַקְרָק, וְאִתְתַּקְנָן וּמְגַּדְלָן עַל חֵילָא דִּלְהוֹן. The stars which shine by night mingle with those that proceed from that firmament and they sparkle and shine, ruling over the elements of this world, some over brass, some over yellow gold, and these elements increase and develop through the power of the stars.
אִלֵּין כֹּכָבַיָא שַׁלְטֵי בְּכ"ה וּפַלְגָּא נְקוּדִין דְּלֵילְיָא, דְּאִינּוּן רִגְעֵי שַׁעֲתָא, וְאִינּוּן דִּמְגַּדְלֵי נְחֹשֶׁת דְּאִינּוּן סוּמָקֵי וְלַהֲטֵי וְנַצְצֵי. וְכַד אוֹשִׁיטוּ תְּלָת זִמְנִין נְצִיצוּ לְסִטְרָא דְּמִזְרָח, אוֹ חֲמֵשׁ, אוֹ שֶׁבַע, מַלְכֵי עַמִּין יִיִתוּן עַל הַהוּא סִטְרָא, וְכָל עֻתְרָא וְדַהֲבָא יִסְתַּלָּק מֵהַהוּא סִטְרָא. וְאִי נְצִיצוּ חַד, תְּרֵין, אַרְבַּע, שִׁית, דָּא בָּתַר דָּא, אֵימָתָא וּפַחֲדָא יִפּוֹל, וְיִשְׁרֵי עַל הַהוּא סִטְרָא. בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, יִתְּעֲרוּ קְרָבֵי, וְלָא יִתְעַבִידוּ, (ד"א בעלמא בההוא סטרא) דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִתְעֲרוּתָא הוּא לְעֵילָּא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן מְמָנָן דְּעָלְמָא דְּשַׁלְטִין עַל שְׁאַר עַמִּין, וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. These stars rule for the twenty-five and a half points of the night, which are in the division of an hour. Those stars which are appointed over brass are red, and they both shine and sparkle. When they shall have diffused their light three times towards the east, or five, or seven times, then the kings of the Gentiles will rise against the east, and from that region all gold and riches will disappear. When they sparkle, one, two, four, six, one after another, then fear and trembling will settle upon that region. When the rays will strike and subside, then strike and subside again, wars will arise in the world on that side, for there will be a vibration and stirring before the Holy One in connection with those angel-princes who have charge over the nations of the world. And so it will be on the other side also.
פָּתַח וְאָמַר, (דניאל ב׳:כ׳) לֶהוֵא שְׁמֵיהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ הִיא. וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ, וְאַפִּיק לְעַמֵּיהּ קַדִּישָׁא, מֵחֵילָא וּרְשׁוּתָא דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן טַעֲוָון אַחֲרָן וְלָא בְּאִלֵּין חוּלָקָא דְּיַעֲקֹב, כִּי אִם (ירמיה י) בְּיוֹצֵר הַכֹּל הוּא. Therefore I say, “Blessed be the name of God for ever and ever: for wisdom and might are his. And He changeth the times and the seasons” (Dan. 2, 20-21). All things are in His hands, and He has liberated His holy people from the power and dominion of the stars and planets; for they have become objects of worship for the nations, but Jacob has no portion in them, because he belongs to Him who is the Creator of all things.
רָקִיעַ אִית לְעֵילָּא, עַל כָּל אִלֵּין רְקִיעִין, וְאִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְחוֹתָמָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַשְׁכְּנָא שַׁלְטָא עַל הַאי רָקִיעַ, וְהַאי רָקִיעַ אִקְרֵי אִדָּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, וּבְהַאי רָקִיעַ כָּל אִינּוּן חַלּוֹנִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְאָחִיד כָּל אִינּוּן סִדּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא. שִׁית (בלק קפ"ג ע"ב) חַלּוֹנִין אִינּוּן רַבְרְבִין עַל כֻּלְּהוּ, וְחַד סָתִים לְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. There is a firmament high above all these firmaments, hidden, concealed, and the seal of the Tabernacle reigns over that firmament, which is called “Hall of the Tabernacle”. There all those windows are to be found, on this side and on that, and it holds all the arrangements of the Tabernacle. Six of the windows are greater than all the others, and one, which is concealed, rules over them all.
חַלוֹנָא חַד, אִקְרֵי חַלוֹן זָהֳרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימֵי יַ"ד, וְדָא אִיהוּ הִתּוּכָא דְּקָא מְהַתֵּךְ לְתַתָּא בְּשֻׁלְטָנוּתָא דִּיהוּדָה. לָאו דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ, דְּהָא לֵית לַשְּׁבָטִין דְּיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא וְאַחֲסָנָא בְּהוּ, אֶלָּא שִׁבְטָא דִּיהוּדָה שַׁלְטָא עַל הַאי, וְלָאו אִיהוּ עָלֵיהּ. One of these seven is called “the window of light”, and into it the star which the wise call Yad (hand) enters, which “hand” stretches out to the domain of the tribe of Judah. This does not mean that that tribe has any part in it, since the tribes of Israel are not under the dominion of the stars, and the tribe of Judah rules over that star, and not the star over it.
וְכַד אַסְטוּ בְּנֵי יְהוּדָה אָרְחַיְיהוּ מִבָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָזְלוּ לְמִנְדַּע בָּתַר חַלוֹנָא דָּא, וְהַאי כֹּכָבָא. וְאָמְרוּ (ס"א דהא ידע) דְּהַאי יְדָא דְּקָא מְנַצַּח לִשְׁאַר עַמִּין, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית מ״ט:ח׳) יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, וְאָזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ וְעַבְדּוּ לֵיהּ שִׁמּוּשָׁא וּפֻלְחָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א י״ד:כ״ב) וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ'. But when members of this tribe became corrupted in their ways and turned away from the Holy One, then they began to divine their fate by contact with that window and the star that dwelt in it, saying: “It is the hand, that conquers all the nations”; for concerning Judah it is written, “Thine hand shall be in the neck of thine enemies” (Gen. 49, 8), and they followed the star and worshipped it. Concerning which it is written: “And Judah did that which was evil in the sight of the Lord” (I Kings 14, 22).
הַאי כֹּכָבָא כַּד נָפִיק פָּשִׁיט חַד יָד בַּחֲמֵשׁ אֶצְבְּעָן, נָהִיר וְנָצִיץ בְּהַהוּא חַלוֹן. מָארֵיהוֹן דְּקוּסְמִין וְחֲרְשִׁין, דַּחֲלֵי מֵהַאי אֲתָר, בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּהַאי שַׁלְטָא, כֻּלְּהוּ קְסָמִין וְחֲרְשִׁין מִתְבַּלְבְּלֵי, וְלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. When that star comes out it stretches out a hand with five rays, which are five fingers, which shine and sparkle in that window. Sorcerers and astrologers are in fear and awe of this region, for when this star reigns they become confused and their predictions come to naught.
וְאִי תֵּימָא, הוֹאִיל וְאִיהוּ הַאי רָקִיעַ טְמִירָא, הֵיךְ יַדְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא סִימָנָא אִית לוֹן לְבַר, וְיַדְעֵי דְּהָא שַׁלְטָא כֹּכָבָא דָּא, וְדַחֲלֵי תָּדִיר מִנֵּיהּ, וְלָא אַצְלַח בִּידֵיהוֹן, אִינּוּן קְסָמִין וְחֲרְשִׁין. וְעַל דָּא אִית זִמְנִין דְּאַצְלָחוּ בֵּיהּ בְּנִי נָשָׁא, וְאִית זִמְנִין דְּלָא אַצְלָחוּ בֵּיהּ. וּבְגִין דָּא אִינּוּן מָארֵי קוּסְמִין וְחֲרְשִׁין מִתְמַעֲטֵי מֵעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יַדְעִין עִקָרָא, כַּד חָמָאן דְּלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. וְעַל דָּא אִינּוּן קַדְמָאֵי הֲווֹ יַדְעֵי, וּמִסְתַּכְּלָן לְבַר בְּהַהוּא סִימָנָא, דְּקָא יַדְעֵי. It may be asked, If that firmament is hidden, how is it that they have knowledge concerning this star? The answer is that they have an outward sign from which they know when it is in the ascendant, and they fear it, and at such periods their incantations do not succeed. Thus it is that there have been times when people were lucky in connection with this star, and times again when they came to grief over it. For this reason the number of astrologers and sorcerers decreases in the world, because they become bewildered when their incantations and predictions fail. But the ancient astrologers knew of that star, and studied the outward sign which was disclosed to them.
חַלוֹנָא תִּנְיָינָא, אִקְרֵי חַלוֹן טוּפְרָא, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּטוּפְרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין צִפְעוֹן, דְּהָא דָּא שַׁלְטָא בְּשׁוּלְטָנָא תַּקִּיף בְּדִינָא בְּרֵישָׁא וְזַנְבָא, אִית לֵיהּ כְּצִפְעוֹן כָּמִין לְקָטְלָא. The second window is called “the window of the claw”, because it has the form of a claw, and the star which enters into it is known to the wise as “Viper”, since when this star reigns severe judgement prevails. It has a head like a viper lying in wait.
מֵהַהוּא חַלוֹן, נַפְקֵי שִׁית מֵאָה אֶלֶף רִבּוֹא רוּחִין, דְּשַׁלְטִין עַל אִינּוּן טוּפְרִין דִּבְנֵי נָשָׁא, כַּד אִזְדַרְקָן בְּאִתְגַּלְּיָא. בְּהַאי עַבְדֵי חֲרָשִׁין וּקְסָמִין, כָּל אִינּוּן דְּיַדְעֵי לוֹן. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּהַאי כֹּכָבָא שַׁלְטָא, כָּל אִינּוּן דְּזַרְקֵי טוּפְרֵי, (ס"א אי עביד) אוֹ עַבְדֵי חֲרָשִׁין בְּהוֹן, גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְסָלִיק חֲרָשִׁין בִּידַיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּעַבְדֵי לוֹן. From that window six hundred thousand myriads of spirits proceed, which spirits rule over the toe and finger nails of men when the nail-parings are thrown away instead of being burnt, for these nail-parings are used by the sorcerers for their divinations. All those who throw away their nail-parings, or use them for witchcraft while this star is in the ascendant, cause death, and increase the power of sorcery.
חַלוֹנָא תְּלִיתָאָה, אִקְרֵי חַלוֹן חוֹשְׁנָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, וְאִקְרֵי נִגְהָ"א דְּבוּסִי"נָא, (נ"א דבוציני) הַאי אִיהוּ נְצִיצוּ דְּנָצִיץ, וְקַיְּימָא עַל כָּל רוּחָא, וְנַיְיחָא וְשֵׁיזְבוּתָא (נ"א וטיבותא) בֵּיהּ. לֵית בֵּיהּ קִטְרוּגָא כְּלַל, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, כָּל נַיְיחָא, וְכָל נְהִירוּ שַׁלְטָא בְּעָלְמָא, שַׁלְוָה שָׂבְעָא וְכֹלָּא שַׁלִּיט בְּעָלְמָא. The third window is called “Breastplate”. A star enters into it, called “Bright Light”. This is the one whose rays watch over every spirit, and rest, redemption, and goodness are in it, with no trace of the accusing element or severity. When it is in the ascendant all is repose and light, for peace, satisfaction and harmony prevail throughout the world.
חַלוֹנָא רְבִיעָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי גְּבִיעַ, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין אֶשְׁכּוֹל הַכֹּפֶר, בְּגִין דְּהָכִי נָפִיק כְּאֶשְׁכּוֹל, נָצִיץ נְצִיצִין כַּעֲנָבִין בְּכּוֹפָרָא, בְּהַאי אִתְּעָרוּ דְּרַחֲמֵי אִתְּעַר בְּעָלְמָא, מַרְחִיק וּמַקְרִיב, תּוֹלָדִין סַגִּיאִין אַסְגִּיאוּ בְּעָלְמָא. בְּנֵי עָלְמָא לָא קַפְדֵּי כַּד אִצְטְרִיכוּ דָּא לְדָא, שְׁלָמָא וְחֶדְוָה אִתְּעַר בְּעָלְמָא. The fourth window is called “Chalice”, and the star which enters into it is called by the wise “Cluster of cypress flowers”, because it comes out like a cluster (eshkol) and spreads its rays in the form of the grapes. It awakens mercy in the world; it removes evil far off and brings the good near. Much procreation takes place in the world at this time. Men do not object to helping one another when required.
חַלוֹנָא חֲמִישָׁאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי בְּאֵר, עַל דִּי כֹּכָבָא דְּנָפִיק בֵּיהּ, עָאל וְנָפִיק שָׁאִיב כַּדְּלִי, לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. בְּהַאי חַכִּימֵי לִבָּא לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּאֹרַח קְשׁוֹט, בְּגִין דְּלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא, וְלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. וְעַל דָּא אִתְדַּחֲקָן גַּרְמַיְיהוּ, לְעַיְּינָא בְּהַאי אֲתָר, וּלְמֵידַן דִּינָא. The fifth window is that which is called “Cistern”, because the star which enters it always “draws” like a bucket and is never at rest: the wise of heart can never discover its real nature, since it never remains still. They, therefore, only with great difficulty examine it and come to some conclusion about it.
חַלוֹנָא שְׁתִּיתָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי נֹגְהָא, וְנָפְקָא בֵּיהּ כֹּכָבָא חַד, דְּאַקְרִין גִּזְרוֹן, בְּגִין דְּכַד הַאי שַׁלְטָא, עָלְמָא קָאִים בְּדִינָא, וְכַמָּה גִּזְרִין, וּבְכַמָּה עוֹנָשִׁין, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְחַדְּשָׁן גִּזְרִין עַל עָלְמָא, וְעַד לָא יְסַיְּימוּן אִלֵּין, הָא אַחֲרָנִין מִתְחַדְּשִין, וְהַאי לָא שַׁלְטָא כָּל כַּךְ בְּעָלְמָא. The sixth window is called Nagha (lit. brightness), and a star enters into it called Gazron, because when it reigns over the world it is a sign of judgement, which reveals itself in many severe decrees (gezeroth) and many punishments. Every day new decrees of evil are enacted against the world, and even before these have been completely carried out other fresh ones are enacted. In the present dispensation this star is not often in the ascendant,
אֲבָל סָמוּךְ לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא, יִשְׁלוֹט הַאי חַלוֹנָא, בְּהַאי כֹּכָבָא, עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא יִשְׁלְטוּן חֵיוָן וּמַרְעִין בִּישִׁין עַל עָלְמָא, וְיִתְחַדְתּוּן זִינִין בִּישִׁין, דָּא בָּתַר דָּא, וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן בְּעָקוּ. וְכַד יִתְדַּחֲקוּן גּוֹ חֲשׁוֹכָא דְּגָלוּתָא, כְּדֵין יַנְהֵר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְהִירוּ דִּימָמָא, וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְיִּתְבַּטֵּל מַלְכוּתָא מִידָא דְּעֲמְמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְיִשְׁלְטוּן עָלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַיֵּים (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה וְגוֹ'. but when the days of the Messiah will draw nigh it will dominate the world, and as a consequence noxious beasts and diseases will rage in the world, evil haps will constantly be renewed, and Israel will be in great tribulation. But when they are thus oppressed in the darkness of exile the Holy One will cause the day to break for them “and the Kingdom and dominion, and the greatness of the Kingdom… shall be given to the people of the saints of the most High” (Dan. 12, 27), and the reign of the heathen nations will be terminated and Israel shall rule over them, and there will be fulfilment of the words, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun” (Isa. 30, 26),
וּכְדֵין חַלוֹנָא שְׁבִיעָאָה יִתְפְּתַח בְּכָל עָלְמָא, וְכֹכָבָא דִּילֵיהּ אִיהוּ כֹּכָבָא דְּיַעֲקֹב, וְהַאי אִיהוּ דְּקָאָמַר בִּלְעָם, (במדבר כ״ד:י״ז) דָּרַךְ כֹּכָב מִיַּעֲקֹב, וְכֹכָבָא דָּא יְהֵא נָהִיר (נ"א ד' יומין וד' לילין) אַרְבְּעִין (ח' ע"א) יוֹמִין. (וארבעין לילין) וְכַד יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְיִתְכַּנְּשׁוּן לְגַבֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקַיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״א:י׳) שֹׂרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד. and then will this cause the seventh window to open to the whole world, whose star is the “Star of Jacob”, concerning which Balaam said: “There shall come a star out of Jacob” (Num. 24, 17). This star will shine for forty days and forty nights, and when the Messiah shall be revealed and all the nations of the world shall gather around him, then will the verse of Scripture be fulfilled which says: “And in that day the root of Jesse which stands for an ensign of the peoples, to it shall the Gentiles seek: and his rest shall be glorious” (Isa. 11, 10).’
Terumah 86:851-860 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar)
Terumah 86:851-860 (Chapter 86) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ו:י״א) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִׁים וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד. כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא, עָאלוּ גּוֹ גִּנָּא דְּעַל יַמָּא דִּטְבֶרְיָא. אַדְּהָכִי, חָמוּ תְּרֵין כֹּכָבַיָא דְּנַטְלֵי, דָּא מֵהָכָא, וְדָא מֵהָכָא, וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא וְאִטְמָרוּ. AND THOU SHALT MAKE FIFTY CLASPS OF BRASS. R. Eleazar and R. Abba were sitting together one evening, and when it grew dusk they went into a garden by the Lake of Tiberias. As they were going they saw two stars rush towards one another from different points in the sky, meet, and then disappear.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כַּמָה רַבְרְבָן עוֹבָדֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָּא, וּבְאַרְעָא מִלְּרַע. מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע בְּאִלֵּין תְּרִין כֹּכָבַיָא, דְּנַפְקוּ חַד מֵהָכָא, וְחַד מֵהָכָא וְאִעֲרָעוּ דָּא בְּדָא, וְאִטְמָרוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְכִי לָא חֲמֵינָא לוֹן, הָא אַשְׁגַּחְנָא בְּהוּ, וְאַשְׁגַּחְנָא בְּכַמָּה עוֹבָדִין אַחֲרָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד תָּדִיר. Said R. Abba: ‘How mighty are the works of the Holy One, blessed be He, in heaven above and in the earth below! Who can understand it, these two stars emerging from different directions, meeting, and disappearing?’ R. Eleazar replied: ‘And even if we had not seen these two stars, we have yet reflected on them, as on many great works which the Holy One, blessed be He, is constantly performing.’
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קמ״ז:ה׳) גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ' גָּדוֹל וְרַב וְעִלָּאָה אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכִי לָא יָדַעְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל אִיהוּ וְרַב כֹּחַ, מַאי שְׁבָחָא דְּדָוִד הָכָא. He then went on to discourse on the verse, “Great is our Lord, and of great power; his understanding is without number” (infinite, Ps. 147, 5). ‘Great and strong, and sublime is, indeed, the Holy One’, he said. ‘But did we not always know that the Holy One is great and of infinite power? What honour does David pay to God here?
אֶלָּא בְּכָל אֲתָר אִיהוּ אָמַר (תהלים קמה) גָּדוֹל יְיָ', וְהָכָא אָמַר גָּדוֹל אֲדוֹנִינוּ. מַאי טַעְמָא. אֶלָּא הָתָם דְּאִיהוּ אָמַר גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָל מְאֹד. בְּדַרְגָּא עִלָּאָה קָאָמַר. וְהָכָא דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה קָאָמַר, דְּאִיהוּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. מָה כְּתִיב לְעֵילָּא מֵהַאי קְרָא, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. אִי כָּל בְּנֵי עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, יִתְכַּנְּשׁוּן לְמִמְנֵי כֹּכָבַיָא, לָא יַכְלִין לְמִמְנֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ט״ו:ה׳) וּסְפוֹר הַכֹּכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפּוֹר אוֹתָם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה כְּתִיב בֵּיהּ, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ וְגוֹ'. כְּמָה דְּלֵית מִסְפָּר לְכֹּכְבֵי שְׁמַיָא, בַּר מִנֵּיהּ. אוּף הָכִי אִיהוּ כְּתִיב בֵּיהּ, וְלִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר. Note, however, that in other psalms he says, “Great is TETRAGRAMMATON” (Ps. 145, 3), but here he says, “great is our Lord” (adonenu). Why is this? It is because when he says “Great is TETRAGRAMMATON, and greatly to be praised”, he is referring to the highest grade, while here it is of a lower grade that he speaks: “great is our Lord”, which is parallel to “the Lord (adon) of the whole earth” (Joshua 3, 13). What does it say in the preceding verse? “He counts the number of the stars, he calleth them all by their names” (Ps. 147, 4). If all of mankind since the first man were to come together to count the stars, they would not succeed in numbering them, as it is written: “Look now toward heaven and tell the stars, if thou be able to number them” (Gen. 15, 5). But of the Holy One it says: “He counts the number of the stars; he calleth them by their names”. Why is this? Because “Great is our Lord, and of great power; His understanding is without number.”’ As the stars have no number except to Him, so is His understanding “without number” (absolutely).
תָּא חֲזִי, כְּתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם וְגוֹ', כֻּלְּהוּ חַיָּילִין וּמַשִּׁרְיָין וְכֹכָבַיָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן בִּשְׁמָא, כָּל חַד וְחַד, וְלָא גָּרַע אֲפִילּוּ חַד. בְּכָל כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דִּרְקִיעִין כֻּלְּהוּ, אִתְמְנוּן נְגִּידִין וּפְקִידִּין לְשַׁמְּשָׁא עָלְמָא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. וְלֵית לָךְ עִשְׂבָּא זְעִירָא בְּכָל עָלְמָא, דְּלָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ כֹּכָבָא וּמַזָּלָא בִּרְקִיעָא, וְעַל הַהוּא כֹּכָבָא מְמָנָא חַד, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. Mark this also. It is written: “Who bringeth out their host by numbers; he calleth them all by names” (Isa. 40, 26). The Holy One brings out all the hosts, camps, and stars, each one is called by its own name, and “not one faileth” (Ibid.). Over all these stars and constellations of the firmament there have been set chiefs, leaders, and ministers, whose duty is to serve the world each one according to his appointed station. And not the tiniest grass-blade on earth but has its own appointed star in heaven. Each star, too, has over it a being appointed who ministers before the Holy One as its representative, each according to his order.
כָּל כֹּכָבַיָּא דְּבִרְקִיעִין כֻּלְּהוּ מְשַׁמְּשֵׁי עַל הַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ פְּקִידָן לְשַׁמְּשָׁא כָּל מִלָּה וּמִלָּה, לְאִינּוּן דִּבְּהַאי עָלְמָא, וְלָא צַמְחִין וְלָא מְגַדְּלִין עֲשָׂבִין וְאִלָנִין וּדְשָׁאִין, וְעִשְׂבֵי בָּרָא, בַּר בְּחֵיזוּ דְּכֹּכָבַיָּא דְּקָא קַיְימֵי עָלַיְיהוּ, וְאִתְחָזוּן עָלַיְיהוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כָּל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. All the stars in the firmaments keep watch over this world: they are appointed to minister to every individual object in this world, to each object a star. Herbs and trees, grass and wild plants, cannot flourish and grow except from the influence of the stars who stand above them and gaze upon them face to face, each according to his fashion.
רוֹב מַשִּׁרְיָין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, כֻּלְּהוּ נָפְקִין בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד תְּלַת שַׁעְתֵּי חָסֵר רְבִיעָא. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָפְקִין בַּר זְעִירִין. וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא כֻּלְּהוּ לָא מְשַׁמְשֵׁי לְבַטָּלָה, וְלָא אִתְחָזוּן לְבַטָּלָה. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי כָּל לֵילְיָא, בְּגִין לְאַצְמְחָא וּלְגַדְּלָא כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָּא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְצָמְחִין וּמְגַדְּלִין מֵרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, עַד הַהִיא שַׁעֲתָא, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאִתְפְּקָדוּ עָלַיְיהוּ. וְאִית כֹּכָבַיָא דְּקָא מְשַׁמְשֵׁי זְעֵיר מִלֵילְיָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְחָזֵי בַּהֲדֵי הַהוּא עִשְׂבָּא, אוֹ הַהוּא דְּשָׁאָה, מִיָּד אַשְׁלִים שִׁמוּשֵׁיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְהָא אִינּוּן לָא קַיְימִין לְבַטָּלָה, כֵּיוָן דְּאַשְׁלִימוּ שִׁמּוּשַׁיְיהוּ, לָא אִתְחָזוּן יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא, וְעַיְילִין לְאַתְרַיְיהוּ. Most of the planets and the starry hosts come out and shine at the commencement of the night, and they remain until three hours less a quarter after midnight. After that only a few appear. And all these stars do not shine and serve in vain. Some of them are busy the whole night long, enabling the plant over which they are appointed to grow and blossom forth. Some there are whose activities last only till midnight, operating on the object of their charge from the commencement of the night until that midnight hour. Others there are whose appointed task is quickly done each night, so soon as they have shown themselves in conjunction with the particular plant or grass which depends upon them. So the appearance of those stars which we observed was not without purpose. As soon as their purpose is fulfilled they are seen no more in this world, but they ascend to their appointed places above.
בְּסִפְרָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה דִּבְנֵי קֶדֶם, אַמְרֵי עַל כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא (ויחי רכ"ג ע"א, ויקרא רל"א ע"ב) דְּשַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדְּרֵי שַׁרְבִיטָא בִּרְקִיעָא, אַמְרִי דַּעֲשָׂבִין אִינּוּן בְּאַרְעָא, מֵאִינּוּן דְּאִקְרוּן סַמֵי דְּחַיֵּי, וְאַבְנִין יַקִירָן אִית בְּאַרְעָא, וְזָהָב שָׁחוּט דִּמְגַּדְלָא גּוֹ טוּרֵי רָמָאֵי, בִּזְעֵיר מַיִין דְּחַפְיָא עָלֵיהּ, וְלָא חַפְיָא אֶלָּא דְּנָגִיד עָלֵיהּ, וְשָׁלְטָאן עַל כָּל אִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא דְּשַׁרְבִיטָא, וּמְגַּדְלֵי אִלֵּין בְּגִינַיְיהוּ. In the Book of the higher Wisdom of the East, it says, speaking of certain stars which form a tail (sceptre) in the firmament, that on the earth there are herbs, of the kind that are called “elixirs of life”, and precious stones, and fine gold, which forms within the breast of high mountains, under shallow water-which are all ruled by those comets by whose influence they grow and increase;
וְכָל תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא דִּלְהוֹן, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּחֵיזוּ וְנֹגְהָא דְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא, דְּקָא מְשַׁדֵּר הַהוּא כֹּכָבָא, גּוֹ רְקִיעָא, וּכְדֵין אִתְתַּקְנָן וּמִתְגַּדְלָן כָּל אִינּוּן מִלִּין. it is the glance of that luminous tail which such stars trail after them across the sky that causes those things to flourish.
מַרְעִין אִית בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּגוֹן יְרוֹקִין וְקַסְטִירִין. דְּאַסְוָותָא דִּלְהוֹן לָא תָּלֵי, אֶלָּא בְּחַד מַרְאֶה דְּפַרְזְלָא קָלִיל נָצִיץ לְעַיְינִין, וְאִית לֵיהּ לְמָארֵיהּ דְּמַרֵע לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. וְלָא (נ"א שכיך) שַׁיָּיךְ (ס"א אתסי) בְּהַאי עַד דְּאַעְבַּר הַהוּא מַרְאֶה לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא, כְּגַוְונָא דְּשַׁרְבִיטָא, דְּיוֹשִׁיט נְצִיצוּ דְּבָרָק לְאַנְפּוֹי, וּבְהַהוּא אוֹשִׁיטוּ דְּבָרָק דְּקָא נָצִיץ לְעַיְינִין, אָתֵי לֵיהּ אַסְוָותָא. אוּף הָכִי, כָּל אִינּוּן דְּשַׁלְטֵי עָלַיְיהוּ אִינּוּן כֹּכָבַיָא, לֵית לוֹן תִּקּוּנָא וּגְדוּלָא בַּמֶּה דְּאִתְחָזֵי, בַּר הַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּשַׁרְבִיטָא, וּבְהַאי מִתַּתְקְנֵי, בְּחֵיזוּ, בְּגָוְון, בְּחֵילָא, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. Certain illnesses of men, as jaundice, can be cured through the patient’s gazing upon shining steel, which is held before his eyes and rapidly moved from side to side, so that, like a comet’s tail, it sends flashes of light into the face, thus healing the disease. Therefore all those objects over which such stars as these are appointed can have no proper development and growth unless the light of the comet actually passes over them, whereby they are enabled to renew their colour and their energy according to their need.
וְשַׁפִּיר אִיהוּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא, רָמִיז בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא דְּאַבְנִין יְקִירִן, דְּאִי חָסֵר מִנְּהוֹן נֹגְהָא דִּנְצִיצוּ וּלְהִיטוּ דְּכֹּכָבַיָּא יְדִיעָן, לָא מְגַדְּלִין, וְלָא (ס"א מתתקנין לעלמין) מְתַקְּנֵי לוֹן לְעָלְמִין, וְכֹלָּא אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתִקּוּנָא דְּעָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א׳:ט״ו) לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ בְּהַאי עָלְמָא לְתַקְּנָא לֵיהּ. This must be true, since it is similarly indicated in the Book of King Solomon, in regard to the science of precious stones, that when these stones are denied the light and sparkle of certain stars, their development is retarded and they never reach their full perfection. And the Holy One, blessed be He, has ordered all things so that the world may be perfected and beautified, and accordingly it is written that the stars are “to give light upon earth” (Gen. 1, 17), in all the things which the world needs for its perfection.
כְּתִיב (שמותכו) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חַמִשִׁים, וּכְתִיב וְעָשִׂיתָ חַמִשִׁים קַרְסֵי זָהָב, וְתָנֵינָן, מַאן דְּלָא חָמָא אִינּוּן קְרָסִים בְּמַשְׁכְּנָא, לָא חָמָא נְהִירוּ דְּכֹּכָבַיָּא בִּרְקִיעָא, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֵיזוּ, וּבְהַהוּא גַּוְונָא, דַּמְיָין לְכָל מַאן דְּאִסְתָּכַּל בְּהוּ. It is written: “And thou shalt make fifty clasps of brass”; and again it says, “And thou shalt make fifty clasps of gold” (Ex. 16, 6), and we have been taught that he who never saw those clasps in the Tabernacle has not seen the light of the stars in heaven, for in appearance and colour they reminded all who looked upon them of the stars.
כֹּכָבַיָא אִית בִּרְקִיעָא, דְּאִלֵּין נַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעָא, דְּכָל כֹּכָבַיָא אַדּוּקִין תַּמָּן. בְּהַהוּא רְקִיעָא אִית מְאָה חַלוֹנִי מַשְׁקוֹפִין, מִנְּהוֹן לִסְטַר מִזְרָח, וּמִנְּהוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. וּבְכָל חַלוֹנָא וְחַלוֹנָא כֹּכָבָא חַד. Now there are stars in the heavens which have emerged from that firmament to which all the stars are attached. In that firmament there are one hundred latticed windows, some on the east and some on the south side of the firmament. At each window there is one star.
וְכַד שִׁמְשָׁא אָזִיל בְּאִינּוּן חַלּוֹנִין וּמַשְׁקוֹפִין דִּי בִּרְקִיעָא נָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִלֵּין כֹּכָבַיָּא נַפְקֵי לְאִתְנַצְּצָא מֵהַהוּא נְצִיצוּ דְּשִׁמְשָׁא וְאִצְטָבָּעוּ, מִנְהוֹן סוּמָקִין כְּגַוְונָא דִּנְחֹשֶׁת, וּמִנְהוֹן יְרוֹקִין כְּגַוְונָא דְּזָהָב, וְעַל דָּא, אִלֵּין סוּמָקִין, וְאִלֵּין יְרוֹקִין. חַמִשִּׁים אִינּוּן בְּאִינּוּן חַמִשִּׁים חַלּוֹנִין, (נ"א וחמשים אינון באינון חלונין) אַחֲרָנִין. דְּלִסְטַר מִזְרָח אִינּוּן יְרוֹקִין, דְּלִסְטַר דָּרוֹם אִינּוּן סוּמָקִין, בְּהוּ אִתְאֲחָד סִיּוּמָא דְּמַשְׁכְּנָא. And when the sun passes by these windows and lattices in the firmament he sends out flashing rays, and the stars catch up these rays and are coloured by them. Some take on the red of brass, some the yellow of gold; and for this reason some stars shine with a red, and some with a yellow gleam. The windows are divided into fifties, and, as we have said, in each one is a star. The windows in the east catch the yellow rays, while those in the south catch the red.
בְּכָל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּנַפְקֵי מֵהַהוּא רְקִיעַ, מִתְעָרְבֵי אִינּוּן כֹּכָבַיָא בְּלֵילְיָא, וְנַצְצֵי וּמְלַהֲטֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַאי עָלְמָא. מִנְהוֹן עַל נְחֹשֶׁת, מִנְהוֹן עַל זָהָב יְרַקְרָק, וְאִתְתַּקְנָן וּמְגַּדְלָן עַל חֵילָא דִּלְהוֹן. The stars which shine by night mingle with those that proceed from that firmament and they sparkle and shine, ruling over the elements of this world, some over brass, some over yellow gold, and these elements increase and develop through the power of the stars.
אִלֵּין כֹּכָבַיָא שַׁלְטֵי בְּכ"ה וּפַלְגָּא נְקוּדִין דְּלֵילְיָא, דְּאִינּוּן רִגְעֵי שַׁעֲתָא, וְאִינּוּן דִּמְגַּדְלֵי נְחֹשֶׁת דְּאִינּוּן סוּמָקֵי וְלַהֲטֵי וְנַצְצֵי. וְכַד אוֹשִׁיטוּ תְּלָת זִמְנִין נְצִיצוּ לְסִטְרָא דְּמִזְרָח, אוֹ חֲמֵשׁ, אוֹ שֶׁבַע, מַלְכֵי עַמִּין יִיִתוּן עַל הַהוּא סִטְרָא, וְכָל עֻתְרָא וְדַהֲבָא יִסְתַּלָּק מֵהַהוּא סִטְרָא. וְאִי נְצִיצוּ חַד, תְּרֵין, אַרְבַּע, שִׁית, דָּא בָּתַר דָּא, אֵימָתָא וּפַחֲדָא יִפּוֹל, וְיִשְׁרֵי עַל הַהוּא סִטְרָא. בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, בָּטִישׁ נְצִיצוּ וְשָׁכִיךְ, יִתְּעֲרוּ קְרָבֵי, וְלָא יִתְעַבִידוּ, (ד"א בעלמא בההוא סטרא) דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִתְעֲרוּתָא הוּא לְעֵילָּא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן מְמָנָן דְּעָלְמָא דְּשַׁלְטִין עַל שְׁאַר עַמִּין, וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. These stars rule for the twenty-five and a half points of the night, which are in the division of an hour. Those stars which are appointed over brass are red, and they both shine and sparkle. When they shall have diffused their light three times towards the east, or five, or seven times, then the kings of the Gentiles will rise against the east, and from that region all gold and riches will disappear. When they sparkle, one, two, four, six, one after another, then fear and trembling will settle upon that region. When the rays will strike and subside, then strike and subside again, wars will arise in the world on that side, for there will be a vibration and stirring before the Holy One in connection with those angel-princes who have charge over the nations of the world. And so it will be on the other side also.
פָּתַח וְאָמַר, (דניאל ב׳:כ׳) לֶהוֵא שְׁמֵיהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ הִיא. וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ, וְאַפִּיק לְעַמֵּיהּ קַדִּישָׁא, מֵחֵילָא וּרְשׁוּתָא דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן טַעֲוָון אַחֲרָן וְלָא בְּאִלֵּין חוּלָקָא דְּיַעֲקֹב, כִּי אִם (ירמיה י) בְּיוֹצֵר הַכֹּל הוּא. Therefore I say, “Blessed be the name of God for ever and ever: for wisdom and might are his. And He changeth the times and the seasons” (Dan. 2, 20-21). All things are in His hands, and He has liberated His holy people from the power and dominion of the stars and planets; for they have become objects of worship for the nations, but Jacob has no portion in them, because he belongs to Him who is the Creator of all things.
רָקִיעַ אִית לְעֵילָּא, עַל כָּל אִלֵּין רְקִיעִין, וְאִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְחוֹתָמָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַשְׁכְּנָא שַׁלְטָא עַל הַאי רָקִיעַ, וְהַאי רָקִיעַ אִקְרֵי אִדָּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, וּבְהַאי רָקִיעַ כָּל אִינּוּן חַלּוֹנִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְאָחִיד כָּל אִינּוּן סִדּוּרִין דְּמַשְׁכְּנָא. שִׁית (בלק קפ"ג ע"ב) חַלּוֹנִין אִינּוּן רַבְרְבִין עַל כֻּלְּהוּ, וְחַד סָתִים לְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. There is a firmament high above all these firmaments, hidden, concealed, and the seal of the Tabernacle reigns over that firmament, which is called “Hall of the Tabernacle”. There all those windows are to be found, on this side and on that, and it holds all the arrangements of the Tabernacle. Six of the windows are greater than all the others, and one, which is concealed, rules over them all.
חַלוֹנָא חַד, אִקְרֵי חַלוֹן זָהֳרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימֵי יַ"ד, וְדָא אִיהוּ הִתּוּכָא דְּקָא מְהַתֵּךְ לְתַתָּא בְּשֻׁלְטָנוּתָא דִּיהוּדָה. לָאו דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ, דְּהָא לֵית לַשְּׁבָטִין דְּיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא וְאַחֲסָנָא בְּהוּ, אֶלָּא שִׁבְטָא דִּיהוּדָה שַׁלְטָא עַל הַאי, וְלָאו אִיהוּ עָלֵיהּ. One of these seven is called “the window of light”, and into it the star which the wise call Yad (hand) enters, which “hand” stretches out to the domain of the tribe of Judah. This does not mean that that tribe has any part in it, since the tribes of Israel are not under the dominion of the stars, and the tribe of Judah rules over that star, and not the star over it.
וְכַד אַסְטוּ בְּנֵי יְהוּדָה אָרְחַיְיהוּ מִבָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָזְלוּ לְמִנְדַּע בָּתַר חַלוֹנָא דָּא, וְהַאי כֹּכָבָא. וְאָמְרוּ (ס"א דהא ידע) דְּהַאי יְדָא דְּקָא מְנַצַּח לִשְׁאַר עַמִּין, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית מ״ט:ח׳) יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, וְאָזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ וְעַבְדּוּ לֵיהּ שִׁמּוּשָׁא וּפֻלְחָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א י״ד:כ״ב) וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ'. But when members of this tribe became corrupted in their ways and turned away from the Holy One, then they began to divine their fate by contact with that window and the star that dwelt in it, saying: “It is the hand, that conquers all the nations”; for concerning Judah it is written, “Thine hand shall be in the neck of thine enemies” (Gen. 49, 8), and they followed the star and worshipped it. Concerning which it is written: “And Judah did that which was evil in the sight of the Lord” (I Kings 14, 22).
הַאי כֹּכָבָא כַּד נָפִיק פָּשִׁיט חַד יָד בַּחֲמֵשׁ אֶצְבְּעָן, נָהִיר וְנָצִיץ בְּהַהוּא חַלוֹן. מָארֵיהוֹן דְּקוּסְמִין וְחֲרְשִׁין, דַּחֲלֵי מֵהַאי אֲתָר, בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּהַאי שַׁלְטָא, כֻּלְּהוּ קְסָמִין וְחֲרְשִׁין מִתְבַּלְבְּלֵי, וְלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. When that star comes out it stretches out a hand with five rays, which are five fingers, which shine and sparkle in that window. Sorcerers and astrologers are in fear and awe of this region, for when this star reigns they become confused and their predictions come to naught.
וְאִי תֵּימָא, הוֹאִיל וְאִיהוּ הַאי רָקִיעַ טְמִירָא, הֵיךְ יַדְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא סִימָנָא אִית לוֹן לְבַר, וְיַדְעֵי דְּהָא שַׁלְטָא כֹּכָבָא דָּא, וְדַחֲלֵי תָּדִיר מִנֵּיהּ, וְלָא אַצְלַח בִּידֵיהוֹן, אִינּוּן קְסָמִין וְחֲרְשִׁין. וְעַל דָּא אִית זִמְנִין דְּאַצְלָחוּ בֵּיהּ בְּנִי נָשָׁא, וְאִית זִמְנִין דְּלָא אַצְלָחוּ בֵּיהּ. וּבְגִין דָּא אִינּוּן מָארֵי קוּסְמִין וְחֲרְשִׁין מִתְמַעֲטֵי מֵעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יַדְעִין עִקָרָא, כַּד חָמָאן דְּלָא אַצְלַח בִּידַיְיהוּ. וְעַל דָּא אִינּוּן קַדְמָאֵי הֲווֹ יַדְעֵי, וּמִסְתַּכְּלָן לְבַר בְּהַהוּא סִימָנָא, דְּקָא יַדְעֵי. It may be asked, If that firmament is hidden, how is it that they have knowledge concerning this star? The answer is that they have an outward sign from which they know when it is in the ascendant, and they fear it, and at such periods their incantations do not succeed. Thus it is that there have been times when people were lucky in connection with this star, and times again when they came to grief over it. For this reason the number of astrologers and sorcerers decreases in the world, because they become bewildered when their incantations and predictions fail. But the ancient astrologers knew of that star, and studied the outward sign which was disclosed to them.
חַלוֹנָא תִּנְיָינָא, אִקְרֵי חַלוֹן טוּפְרָא, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּטוּפְרָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין צִפְעוֹן, דְּהָא דָּא שַׁלְטָא בְּשׁוּלְטָנָא תַּקִּיף בְּדִינָא בְּרֵישָׁא וְזַנְבָא, אִית לֵיהּ כְּצִפְעוֹן כָּמִין לְקָטְלָא. The second window is called “the window of the claw”, because it has the form of a claw, and the star which enters into it is known to the wise as “Viper”, since when this star reigns severe judgement prevails. It has a head like a viper lying in wait.
מֵהַהוּא חַלוֹן, נַפְקֵי שִׁית מֵאָה אֶלֶף רִבּוֹא רוּחִין, דְּשַׁלְטִין עַל אִינּוּן טוּפְרִין דִּבְנֵי נָשָׁא, כַּד אִזְדַרְקָן בְּאִתְגַּלְּיָא. בְּהַאי עַבְדֵי חֲרָשִׁין וּקְסָמִין, כָּל אִינּוּן דְּיַדְעֵי לוֹן. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּהַאי כֹּכָבָא שַׁלְטָא, כָּל אִינּוּן דְּזַרְקֵי טוּפְרֵי, (ס"א אי עביד) אוֹ עַבְדֵי חֲרָשִׁין בְּהוֹן, גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְסָלִיק חֲרָשִׁין בִּידַיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּעַבְדֵי לוֹן. From that window six hundred thousand myriads of spirits proceed, which spirits rule over the toe and finger nails of men when the nail-parings are thrown away instead of being burnt, for these nail-parings are used by the sorcerers for their divinations. All those who throw away their nail-parings, or use them for witchcraft while this star is in the ascendant, cause death, and increase the power of sorcery.
חַלוֹנָא תְּלִיתָאָה, אִקְרֵי חַלוֹן חוֹשְׁנָא, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חֲדָא, וְאִקְרֵי נִגְהָ"א דְּבוּסִי"נָא, (נ"א דבוציני) הַאי אִיהוּ נְצִיצוּ דְּנָצִיץ, וְקַיְּימָא עַל כָּל רוּחָא, וְנַיְיחָא וְשֵׁיזְבוּתָא (נ"א וטיבותא) בֵּיהּ. לֵית בֵּיהּ קִטְרוּגָא כְּלַל, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, כָּל נַיְיחָא, וְכָל נְהִירוּ שַׁלְטָא בְּעָלְמָא, שַׁלְוָה שָׂבְעָא וְכֹלָּא שַׁלִּיט בְּעָלְמָא. The third window is called “Breastplate”. A star enters into it, called “Bright Light”. This is the one whose rays watch over every spirit, and rest, redemption, and goodness are in it, with no trace of the accusing element or severity. When it is in the ascendant all is repose and light, for peace, satisfaction and harmony prevail throughout the world.
חַלוֹנָא רְבִיעָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי גְּבִיעַ, וּבֵיהּ נָפְקָא כֹּכָבָא חַד, דְּאִקְרֵי לְחַכִּימִין אֶשְׁכּוֹל הַכֹּפֶר, בְּגִין דְּהָכִי נָפִיק כְּאֶשְׁכּוֹל, נָצִיץ נְצִיצִין כַּעֲנָבִין בְּכּוֹפָרָא, בְּהַאי אִתְּעָרוּ דְּרַחֲמֵי אִתְּעַר בְּעָלְמָא, מַרְחִיק וּמַקְרִיב, תּוֹלָדִין סַגִּיאִין אַסְגִּיאוּ בְּעָלְמָא. בְּנֵי עָלְמָא לָא קַפְדֵּי כַּד אִצְטְרִיכוּ דָּא לְדָא, שְׁלָמָא וְחֶדְוָה אִתְּעַר בְּעָלְמָא. The fourth window is called “Chalice”, and the star which enters into it is called by the wise “Cluster of cypress flowers”, because it comes out like a cluster (eshkol) and spreads its rays in the form of the grapes. It awakens mercy in the world; it removes evil far off and brings the good near. Much procreation takes place in the world at this time. Men do not object to helping one another when required.
חַלוֹנָא חֲמִישָׁאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי בְּאֵר, עַל דִּי כֹּכָבָא דְּנָפִיק בֵּיהּ, עָאל וְנָפִיק שָׁאִיב כַּדְּלִי, לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. בְּהַאי חַכִּימֵי לִבָּא לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּאֹרַח קְשׁוֹט, בְּגִין דְּלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא, וְלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין. וְעַל דָּא אִתְדַּחֲקָן גַּרְמַיְיהוּ, לְעַיְּינָא בְּהַאי אֲתָר, וּלְמֵידַן דִּינָא. The fifth window is that which is called “Cistern”, because the star which enters it always “draws” like a bucket and is never at rest: the wise of heart can never discover its real nature, since it never remains still. They, therefore, only with great difficulty examine it and come to some conclusion about it.
חַלוֹנָא שְׁתִּיתָאָה, אִיהוּ חַלוֹן דְּאִקְרֵי נֹגְהָא, וְנָפְקָא בֵּיהּ כֹּכָבָא חַד, דְּאַקְרִין גִּזְרוֹן, בְּגִין דְּכַד הַאי שַׁלְטָא, עָלְמָא קָאִים בְּדִינָא, וְכַמָּה גִּזְרִין, וּבְכַמָּה עוֹנָשִׁין, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְחַדְּשָׁן גִּזְרִין עַל עָלְמָא, וְעַד לָא יְסַיְּימוּן אִלֵּין, הָא אַחֲרָנִין מִתְחַדְּשִין, וְהַאי לָא שַׁלְטָא כָּל כַּךְ בְּעָלְמָא. The sixth window is called Nagha (lit. brightness), and a star enters into it called Gazron, because when it reigns over the world it is a sign of judgement, which reveals itself in many severe decrees (gezeroth) and many punishments. Every day new decrees of evil are enacted against the world, and even before these have been completely carried out other fresh ones are enacted. In the present dispensation this star is not often in the ascendant,
אֲבָל סָמוּךְ לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא, יִשְׁלוֹט הַאי חַלוֹנָא, בְּהַאי כֹּכָבָא, עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא יִשְׁלְטוּן חֵיוָן וּמַרְעִין בִּישִׁין עַל עָלְמָא, וְיִתְחַדְתּוּן זִינִין בִּישִׁין, דָּא בָּתַר דָּא, וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן בְּעָקוּ. וְכַד יִתְדַּחֲקוּן גּוֹ חֲשׁוֹכָא דְּגָלוּתָא, כְּדֵין יַנְהֵר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְהִירוּ דִּימָמָא, וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְיִּתְבַּטֵּל מַלְכוּתָא מִידָא דְּעֲמְמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְיִשְׁלְטוּן עָלַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַיֵּים (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה וְגוֹ'. but when the days of the Messiah will draw nigh it will dominate the world, and as a consequence noxious beasts and diseases will rage in the world, evil haps will constantly be renewed, and Israel will be in great tribulation. But when they are thus oppressed in the darkness of exile the Holy One will cause the day to break for them “and the Kingdom and dominion, and the greatness of the Kingdom… shall be given to the people of the saints of the most High” (Dan. 12, 27), and the reign of the heathen nations will be terminated and Israel shall rule over them, and there will be fulfilment of the words, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun” (Isa. 30, 26),
וּכְדֵין חַלוֹנָא שְׁבִיעָאָה יִתְפְּתַח בְּכָל עָלְמָא, וְכֹכָבָא דִּילֵיהּ אִיהוּ כֹּכָבָא דְּיַעֲקֹב, וְהַאי אִיהוּ דְּקָאָמַר בִּלְעָם, (במדבר כ״ד:י״ז) דָּרַךְ כֹּכָב מִיַּעֲקֹב, וְכֹכָבָא דָּא יְהֵא נָהִיר (נ"א ד' יומין וד' לילין) אַרְבְּעִין (ח' ע"א) יוֹמִין. (וארבעין לילין) וְכַד יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְיִתְכַּנְּשׁוּן לְגַבֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקַיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״א:י׳) שֹׂרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד. and then will this cause the seventh window to open to the whole world, whose star is the “Star of Jacob”, concerning which Balaam said: “There shall come a star out of Jacob” (Num. 24, 17). This star will shine for forty days and forty nights, and when the Messiah shall be revealed and all the nations of the world shall gather around him, then will the verse of Scripture be fulfilled which says: “And in that day the root of Jesse which stands for an ensign of the peoples, to it shall the Gentiles seek: and his rest shall be glorious” (Isa. 11, 10).’
Chapter 87
Chapter 87 somebodyTerumah 87 (Chapter 87) (Terumah) (Zohar)
Terumah 87 (Chapter 87) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (איוב ל״ה:י׳) וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל עוֹשָׂי, עוֹשִׂי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן עוֹשָׂי. אֶלָּא שְׁמָא דְּאֱלוֹהַּ שְׁמָא כָּלִיל אִיהוּ דְּאִתְחָזֵי הוּא וּבֵי דִּינֵיהּ. דָּא שְׁמָא שְׁלִים אִיהוּ, דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא: א"ל ו"ה וּבְגִינִי כַּךְ עוֹשָׂי. R. Simeon quoted here the verse: “But none saith, Where is God (Eloha) my maker who giveth songs in the night?” (Job 35, 10).
נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּדָא אִיהוּ דְּקָא (ק"ע ע"א) מְשָׁבַּחַת תָּדִיר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּבוּצִינָא דְּלָא שָׁכִיךְ תָּדִיר, בְּגִין לְקַבְּלָא נְהוֹרָא חֶדְוָה עִלָּאָה, מִסְּגִיאוּת חֶדְוָה דִּילֵיהּ. וְעַל דָּא נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. Said he: ‘The name “Eloha” here refers to Her who sings perpetual hymns of praise to the “King whose is the peace”, who is like a lamp that never ceases to receive the light of supreme joy from the fulness of His joy. Hence, “Who giveth songs in the night.”
כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּקָא מְנָהֲרָן בִּרְקִיעָא, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָזוּן בִּרְקִיעָא, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן אַשְׁמוּרוֹת אַשְׁמוּרוֹת, בִּתְלַת פַּלְגֵּי דְּהַוְי לֵילְיָא. All those stars which shine in heaven do sing and praise the Holy One, blessed be He, all the time that they are visible in the sky. And the angels above sing the praises of their Lord in successive watches of the night.
בְּלֵילְיָא אִתְפַּלְגָּן כַּמָּה סִטְרִין. בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא וְאִתְחֲשָׁךְ, כֹּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְּזִינִין בִּישִׁין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן וְּמְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא. וְאִתְפַּרְשַׁת סִטְרָא אַחֲרָא, וְתָבְעֵי אָרְחֵי דְּבֵי מַלְכָּא, מִכָּל אִינּוּן סִטְרִין קַדִּישִׁין. By night various sides are active in different ways. At the beginning of the night, when darkness falls, all the evil spirits and powers scatter abroad and roam about the world, and the “other side” sets forth and inquires the way to the King from all the holy sides.
כֵּיוָן דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּעַר, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמֵי טַעֲמָא דְּמוֹתָא, (נ"א דשינה) חַד מִשִׁתִּין בְּמוֹתָא, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. כְּדֵין כֵּיוָן דִּמְסָאֳבוּ אִתְפָּרְשָׁא מִלְּעֵילָּא, וְשַׁלְטָא וְנַחְתָּא לְתַתָּא, כְּדֵין אִתְפָּרְשָׁן תְּלַת מַשִּׁרְיָין לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּתְלַת סִטְרִין (נ"א מטרין) דְּלֵילְיָא, כְּמָה דְּאִתְעֲרוּ בְּהַאי חַבְרַיָא. As soon as the “other side” is roused to this activity here below, all human beings experience a foretaste of death in the midst of their sleep. As soon as the impure power separates itself from the realm above and descends to begin its rule here below, three groups of angels are formed who praise the Holy One in three night watches, one following another, as the Companions have pointed out.
בְּעוֹד דְּאִינּוּן מְשַׁבְּחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא לְתַתָּא, בְּכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְעַד דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְעַבָּר מִתַּמָּן, לָא יַכְלִין אִינּוּן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן. But whilst these sing hymns of praise to the Holy One, the “other side”, as we have said, roams about here below, even into the uttermost parts of the earth. Until the “other side” has thus departed from the upper sphere, the angels of light cannot unite themselves with their Lord.
רָזָא לְחַכִּימִין, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹנִין, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ דָּחֲקֵי בְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. מַלְאָכִין עִלָּאִין כַּד בָּעָאן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, לָא יַכְלִין עַד דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. מָה עַבְדִּין, נַחְתִּין שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי, וַאֲפִילּוּ שֵׁינָתָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי נַחְתָּא, דְּקָא דַּחְיָּין לָהּ לְבַר, וְיָהֲבֵי לָהּ כָּל עָלְמָא דָּא בְּהַהִיא שֵׁינָתָא, כְּדֵין אִיהִי שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּמְקַבְּלִין מִסְאֲבוּ מִינָּהּ. בַּר בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא, דְּלָא (ק"מ ע"ב) שַׁלְטָא תַּמָּן. כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, עָאלִין לְקָמֵי מָארִיהוֹן, וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָאן קָמֵיהּ. This is a mystery comprehensible only to the wise. The angels above and the Israelites below both press upon the “other side” in order to oust it. The supernal angels, when they desire to be united with their Lord, cannot acomplish this until the “other side” has been expelled from the higher realms. What, then, do these celestial beings do? Sixty myriads of holy angels descend on to the earth and bring sleep to all the children thereof. Through this sleep they give this world to the “other side”- save only in the Land of Israel, where it has no sway. As soon, therefore, as it has left the angels they ascend before their Lord, and begin to sing praises.
כְּגַוְונָא דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא יַכְלִין לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּדַחְיָין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מִנַּיְיהוּ, וְיָהֲבֵי לָהּ חוּלָקָא בְּמָּה דְּאִתְעַסְקַת, וּלְבָתַר, אִינּוּן מִתְקָרְבֵי לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עֵילָּא וְתַתָּא. Similarly, Israel here below cannot unite themselves with their Lord until they have pushed the “other side” away from them, by giving it its due to keep it occupied. Then they, too, approach the Holy One, blessed be He, and thus the Accuser is finally found neither above nor below.
וְאִי תֵּימָא תִּינַח לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָּא מַאי קִטְרוּגָא תַּמָּן. אֶלָּא לְעֵילָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ רוּחַ מְסַאֲבָא, וְאִינּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, עַד דִּמְשַׁדְּרֵי רוּחָא מְסַאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, דְּהָא קוּדְשָׁא גּוֹ מְסַאֲבָא, לָא מִתְעָרֵב לְעָלְמִין. וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא מִתְעָרְבִין בְּאוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּעָלְמָא. וּתְרֵין סִטְרִין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כַּד בַּעְיָין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דַּחְיָּין לָהּ לְבַר. It might be asked, That there is an accusation below is easy to understand, but what accusation can there be above? The truth is that the holy spirits cannot approach their Lord until the spirit of impurity has been banished from their midst, for holiness cannot be mixed with impurity, any more than the Israelites can be mingled with the heathen nations. Thus both regions, the celestial and the terrestrial, must expel the powers of unholiness before their inhabitants can approach and praise with joy and delight their Holy King.
וְעַל דָּא, כַּד עָיִיִל לֵילְיָא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מִסְתַּדְּרָן שׁוּרִין שׁוּרִין לְקָרְבָא (נ"א לשבחא) לְגַבֵּי מָארִיהוֹן, דַּחְיָּין לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא לְבַר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאלִין בְּקוּדְשָׁא. (נ"א ועל דא, כד עייל ליליא כל רוחין בישין וזינין בישין ורוחי מסאבי אתדחיין לכר ושמשי מלכא עיילין לגו קדשא). Therefore, when night falls and the holy supernal angels marshal themselves to approach Him, they first thrust out and banish the evil power.
לְמַלְכָּא, דַּהֲווֹ לֵיהּ אֲבָנִין יַקִירִין בְּחַד תֵּיבוּתָא, מִתְגַּלְּפָא בְּקוּסְטְרוֹי. וְהַהוּא מַלְכָּא הֲוָה חַכִּים. בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב כָּל מַאן דְּבָעֵי, לְגַבֵּי הַהוּא תֵּיבוּתָא דַּאֲבָנִין יַקִירָן וּמַרְגְּלָן דְּתַמָּן, נָטַל בְּחָכְמָתֵיהּ, חַד חִוְיָא תַּקִּיפָא, וְכָּרִיךְ לֵיהּ סָחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא תֵּיבוּתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאוֹשָטָא יְדֵיהּ לְגַבֵּי תֵּיבוּתָא, הָא חִוְיָא דָּלִיג עָלֵיהּ, וְקָטִיל לֵיהּ. A king once had certain very precious stones which he kept locked away in a separate box in his palace. This king, in his wisdom, in order to keep prying eyes away from the casket, took a dangerous serpent and wound it round the box, thus effectually preventing anyone from stretching out his hand towards it.
חַד רְחִימָא הֲוָה לְמַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, כָּל זִמְנָא דְּאַתְּ בָּעֵי לְאָעֲלָא וּלְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּתֵיבוּתָא, תַּעֲבִיד כַּךְ וְכַךְ לְגַבֵּי הַהוּא חִוְיָא, וְתִפְתַּח תֵּיבוּתָא, וּתְשַׁמֵּשׁ בִּגְנִיזִין דִּילִי. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּרִיךְ חִוְיָא סָחֲרָנִיהּ דְּקֻדְשָׁא, אָתָאן מַלְאָכִין עִלָּאִין לְאָעָלָא גּוֹ קֻדְשָׁא, הָא חִוְיָא תַּמָּן, וְדַחֲלֵי לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. (ואי תימא זה אכולהו אשא, ואשא לא מקבלא מסאבא) But the king had a great friend, and to him he said: “Whenever thou desirest to examine my gems, draw nigh without fear, and do such and such a thing to the serpent and he will be rendered harmless; then thou wilt be able to open the box and enjoy the sight of its contents.” In like fashion the Holy One set about the inmost chamber of His Presence a serpent, the “other side”. Now when the holy seraphic beings draw nigh with intent to enter the sphere of holiness, they come upon that serpent and are afraid lest they be defiled thereby. It may be asked: Since all angels are formed of fire, and fire cannot receive impurity, why are they afraid?
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט, עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְבַר. מְשָׁרְתָיו אֵשׁ להֵט, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְגוֹ, אִיהוּ רוּחָא מִסְאֲבוּ, וְאִינּוּן רוּחַ. רוּחַ בְּרוּחַ לָא עָיִיִל דָּא בְּדָא. רוּחַ מִסְאֲבוּ בְּרוּחַ קֻדְשָׁא לָא אִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. וּבְּגִין כָּךְ אִינּוּן דְּאִקְרוּן רוּחַ, לָא יַכְלִין לְאַעֲלָא לְגוֹ, בְּגִין הַהוּא רוּחָא מִסְאֲבוּ. אִינּוּן דִּלְגוֹ, אִינּוּן אֵשׁ, וְהַהוּא אֵשׁ דָּחֵי לְהַהוּא מִסְאֲבוּ דְּלָא עָיֵיל לְגוֹ. וּבְּגִין כָּךְ כֹּלָּא דַּחְיָּין לֵיהּ לְבַר לְמִסְאֲבוּ, דְּלָא יִתְעָרַב בַּהֲדַיְיהוּ. וְעַל דָּא, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּתַר דְּדַחְיָין לֵיהּ לְמִסְאֲבוּ לְבַר. The answer is indicated by the verse: “He maketh his angels spirits, his ministers a flaming fire” (Ps. 104, 4). The first of these categories are those angels that stand outside while the second are those that stand within the innermost circle. Now those who encounter the serpent are “spirits”, and that serpent is a spirit also. The spirit of impurity does not mingle with the spirit of holiness, and therefore those angels that are called “spirits” cannot enter into the Holy Presence because of that spirit of impurity. Those angels, however, which are within are “fire”, and that supernal holy fire ejects the impurity so that it cannot enter into the innermost place. Thus all combine to push out the impure power and prevent it from mingling with them; and, as we have said, the celestials can only begin to praise the Holy One after they have banished the “other side” from the heavenly courts.
תְּלַת אַשְׁמוּרוֹת אִינּוּן בְּלֵילְיָא, לָקֳבְלֵיהוֹן תְּלַת מַשִּׁרְיָין, דְּקָא מִתְפַּלְּגֵי לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְעַל דָּא הַאי רִבּוֹן דְּכֻלְּהוּ, אִיהוּ נִר (נ"א כינור) דְּדָוִד דְּלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, אֶלָּא תָּדִיר אוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְמַלְכָּא עִלָּאָה, וְעַל דָּא (איוב ל״ה:י׳) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה. Now, as we have said, the three watches of the night correspond to the hosts of angels when they divide themselves into three groups in order to sing praises to the Holy One. Therefore the conductor of them all is the “harp of David”, for this never ceases to play, but constantly emits hymns of thanksgiving and praise before the Supernal King, and concerning this it is written: “Who giveth songs in the night”.
דָּבָר אַחֵר, וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי, כְּמָה דְּאִתְּמַר, בְּגִין דְּהָא מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעָבִיד, כְּמָה דְּאִיהוּ גּוּפָא מִתְּרֵין סִטְרִין, מִגּוֹ דְּכַר וְנוּקְבָּא, אוּף הָכִי רוּחָא. רוּחַ אִיהוּ כָּלִיל, מִגּוֹ דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל רָזָא דְּנָא אִתְתָּקַּן בַּר נָשׁ בִּגְלִיפוֹי, בְּגוּפָא וְרוּחָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ כָּלִיל בְּרָזָא דָּא, וּבְעוֹבָדָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, עַל דָּא (ודאי) כְּתִיב, (בראשית א׳:כ״ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְהָא אִתְּמַר.
בְּלֵילְיָא הָא אַמָרְתְּ, דְּהָא בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כָּל אִינּוּן זִינִין וְרוּחִין בִּישִׁין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא, הֵיךְ אִיהוּ יָכִיל לְמֶהֱוֵי, דְּאִי הָכִי, הָא תָּנֵינָן, דְּמִסְטְרָא דְּצָפוֹן נַפְקֵי כָּל הָנֵי זִינִין בִּישִׁין, וְאִתְּאַמְרָת (ס"א ואתמר) דְּכַד אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דְּהָא כְּדֵין כָּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין, וְסִטְרִין בִּישִׁין, אִתְכְּנָשׁוּ מֵעָלְמָא, וְעָאלִין גּוֹ נוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, אִי הָכִי הָא בְּסִטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, אֲמַאי מְשַׁטְטֵי אִינּוּן זִינִין בִּישִׁין בְּרֵישׁ לֵילְיָא, דְּקָא שָׁלְטָא רוּחַ דָּרוֹם. But how, it may be asked, can this be? You said that at the beginning of the night all the evil powers and spirits arise and wander over the face of the earth, and we have been taught that these all emerge from the side of the North; and you have said further that when the north wind awakens at midnight, those evil spirits and powers gather together from all the diverse parts of the earth in which they have been roaming and enter into a cavern in the Ocean. But, if that is the case, how can these evil spirits roam about in the side of the South at the beginning of the night, for then the South wind reigns?
אֶלָּא וַדַּאי, אִלְמָלֵא הַהוּא סִטְרָא דְּדָרוֹם, דְּקָא מְעַכֵּב וְדַחְיָיא לְהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, הֲוָה מִטַשְׁטֵשׁ כּוּלֵי עָלְמָא, וְלָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל. אֲבָל כַּד אִתְּעַר הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, לָא אִתְּעַר אֶלָּא בִּסְטַר רוּחַ מַעֲרָב, דְּקָא שַׁלְטָא בְּרֵישׁ לֵילְיָא, וְעָלְמָא אִיהוּ כֹּלָּא כָּנִישׁ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּים אַסְוָותָא לְעָלְמָא, בְּגַוְונָא דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא. The answer, however, is that if it were not for the South, which keeps the evil power at bay and finally thrusts it away, that spirit of impurity would wipe out the whole world and none could withstand it. But when that “other side” is roused it is only in the West, which side rules at the beginning of the night, at which time the whole world is sunk in sleep. Therefore the Holy One prepared a healing medicine for the world in the way we have said. Blessed are the Israelites in this world and in the world to come, because the Holy One, blessed be He, has chosen them above all the other nations of the world.
עָאלוּ לְבֵיתָא רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא. כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, קָמוּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַשְׁתָּא וַדַּאי אִיהוּ עִידָּן רְעוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אִתְּעַרְנָא הַאי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, עָאל גּוֹ אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא זִמְנָא. R. Eleazar and R. Abba entered the house and rested awhile. At midnight they got up to study the Torah. Said R. Abba: ‘Verily, now is the time of the Holy One’s favour, since we have often remarked that at the moment of midnight the Holy One, blessed be He, goes in unto the righteous in the Garden of Eden to have joyous fellowship with them. Blessed is he who is occupied with the study of the Torah at this time.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָא דְּאִשְׁתַּעֲשָׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹ צַדִּיקַיָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הֵיךְ אִשְׁתֲּעְשָׁע. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר בִּרְחִימוּ דִּשְׂמָאלָא, לְגַבֵּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא לֵית רְחִימוּ אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לֵיהּ לָהּ דּוֹרוֹנָא לְמִקְרַב לְגַבֵּי מַלְכָּא, אוֹ חֲשִׁיבוּ מֵעַלְיָא, אֶלָּא בְּאִינּוּן רוּחִין דְּצַדִּיקַיָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לוֹן מִתְעַטְּרָן, בְּכַמָּה עוֹבָדִין טָבִין, וּבְכַמָּה זַכְיָין דְּעָבְדוּ בְּהַהוּא יוֹמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבָּנִין וְעִלָּוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרַח בְּהוּ רֵיחַ נִיחֹחַ, דְּקָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל. R. Eleazar asked: ‘What is the manner of this joyous fellowship?’ and continued, answering himself: ‘At midnight the Holy One is roused in the love of the Left Hand towards the Community of Israel; for the arousing of love proceeds only from the Left Hand. The Community of Israel, however, has no gift through which to approach the King, nor any excellent worth in herself; only when He beholds the spirits of the righteous, crowned with many good works and with many acts of righteousness accomplished during the preceding day, He is more pleased with them than with all the savour of the sacrifices which the Israelites offer.
כְּדֵין נְהִירוּ אִתְנְהִיר, וְכֹל אִילָנִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן אָמְרוּ שִׁירָתָא, וְצַדִּיקַיָּא מִתְעַטְּרָן תַּמָּן בְּאִינּוּן עִדּוּנִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כַּד אִתְּעַר בַּר נָשׁ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל חוּלָקֵיהּ עִמְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּגוֹ גִּנְתָּא, חַד שְׁמָא גְּלִיפָא דִּתְלָתִין וּתְרֵין אַתְוָון, (ס"א אתער) אִתְעַטָּר בְּהוּ תַּמָּן, וְאִיהוּ גּוֹ רָזִין דְּצַדִּיקַיָּא. Then a light breaks forth, and all the trees of the Garden of Eden begin to sing, and the righteous are crowned there with all the joys of the world to come. And when a man wakes at that time to study the Torah, he participates in the joy of the righteous in the Garden of Eden. A Divine Name engraved in thirty-two letters is then wrought into a garland for them, this being one of the mysteries of the righteous.’
Terumah 87:873-880 (Chapter 87) (Terumah) (Zohar)
Terumah 87:873-880 (Chapter 87) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (איוב ל״ה:י׳) וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל עוֹשָׂי, עוֹשִׂי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן עוֹשָׂי. אֶלָּא שְׁמָא דְּאֱלוֹהַּ שְׁמָא כָּלִיל אִיהוּ דְּאִתְחָזֵי הוּא וּבֵי דִּינֵיהּ. דָּא שְׁמָא שְׁלִים אִיהוּ, דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא: א"ל ו"ה וּבְגִינִי כַּךְ עוֹשָׂי. R. Simeon quoted here the verse: “But none saith, Where is God (Eloha) my maker who giveth songs in the night?” (Job 35, 10).
נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּדָא אִיהוּ דְּקָא (ק"ע ע"א) מְשָׁבַּחַת תָּדִיר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּבוּצִינָא דְּלָא שָׁכִיךְ תָּדִיר, בְּגִין לְקַבְּלָא נְהוֹרָא חֶדְוָה עִלָּאָה, מִסְּגִיאוּת חֶדְוָה דִּילֵיהּ. וְעַל דָּא נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. Said he: ‘The name “Eloha” here refers to Her who sings perpetual hymns of praise to the “King whose is the peace”, who is like a lamp that never ceases to receive the light of supreme joy from the fulness of His joy. Hence, “Who giveth songs in the night.”
כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּקָא מְנָהֲרָן בִּרְקִיעָא, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָזוּן בִּרְקִיעָא, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן אַשְׁמוּרוֹת אַשְׁמוּרוֹת, בִּתְלַת פַּלְגֵּי דְּהַוְי לֵילְיָא. All those stars which shine in heaven do sing and praise the Holy One, blessed be He, all the time that they are visible in the sky. And the angels above sing the praises of their Lord in successive watches of the night.
בְּלֵילְיָא אִתְפַּלְגָּן כַּמָּה סִטְרִין. בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא וְאִתְחֲשָׁךְ, כֹּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְּזִינִין בִּישִׁין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן וְּמְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא. וְאִתְפַּרְשַׁת סִטְרָא אַחֲרָא, וְתָבְעֵי אָרְחֵי דְּבֵי מַלְכָּא, מִכָּל אִינּוּן סִטְרִין קַדִּישִׁין. By night various sides are active in different ways. At the beginning of the night, when darkness falls, all the evil spirits and powers scatter abroad and roam about the world, and the “other side” sets forth and inquires the way to the King from all the holy sides.
כֵּיוָן דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּעַר, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמֵי טַעֲמָא דְּמוֹתָא, (נ"א דשינה) חַד מִשִׁתִּין בְּמוֹתָא, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. כְּדֵין כֵּיוָן דִּמְסָאֳבוּ אִתְפָּרְשָׁא מִלְּעֵילָּא, וְשַׁלְטָא וְנַחְתָּא לְתַתָּא, כְּדֵין אִתְפָּרְשָׁן תְּלַת מַשִּׁרְיָין לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּתְלַת סִטְרִין (נ"א מטרין) דְּלֵילְיָא, כְּמָה דְּאִתְעֲרוּ בְּהַאי חַבְרַיָא. As soon as the “other side” is roused to this activity here below, all human beings experience a foretaste of death in the midst of their sleep. As soon as the impure power separates itself from the realm above and descends to begin its rule here below, three groups of angels are formed who praise the Holy One in three night watches, one following another, as the Companions have pointed out.
בְּעוֹד דְּאִינּוּן מְשַׁבְּחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא לְתַתָּא, בְּכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְעַד דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְעַבָּר מִתַּמָּן, לָא יַכְלִין אִינּוּן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן. But whilst these sing hymns of praise to the Holy One, the “other side”, as we have said, roams about here below, even into the uttermost parts of the earth. Until the “other side” has thus departed from the upper sphere, the angels of light cannot unite themselves with their Lord.
רָזָא לְחַכִּימִין, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹנִין, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ דָּחֲקֵי בְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. מַלְאָכִין עִלָּאִין כַּד בָּעָאן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, לָא יַכְלִין עַד דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. מָה עַבְדִּין, נַחְתִּין שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי, וַאֲפִילּוּ שֵׁינָתָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי נַחְתָּא, דְּקָא דַּחְיָּין לָהּ לְבַר, וְיָהֲבֵי לָהּ כָּל עָלְמָא דָּא בְּהַהִיא שֵׁינָתָא, כְּדֵין אִיהִי שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּמְקַבְּלִין מִסְאֲבוּ מִינָּהּ. בַּר בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא, דְּלָא (ק"מ ע"ב) שַׁלְטָא תַּמָּן. כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, עָאלִין לְקָמֵי מָארִיהוֹן, וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָאן קָמֵיהּ. This is a mystery comprehensible only to the wise. The angels above and the Israelites below both press upon the “other side” in order to oust it. The supernal angels, when they desire to be united with their Lord, cannot acomplish this until the “other side” has been expelled from the higher realms. What, then, do these celestial beings do? Sixty myriads of holy angels descend on to the earth and bring sleep to all the children thereof. Through this sleep they give this world to the “other side”- save only in the Land of Israel, where it has no sway. As soon, therefore, as it has left the angels they ascend before their Lord, and begin to sing praises.
כְּגַוְונָא דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא יַכְלִין לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּדַחְיָין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מִנַּיְיהוּ, וְיָהֲבֵי לָהּ חוּלָקָא בְּמָּה דְּאִתְעַסְקַת, וּלְבָתַר, אִינּוּן מִתְקָרְבֵי לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עֵילָּא וְתַתָּא. Similarly, Israel here below cannot unite themselves with their Lord until they have pushed the “other side” away from them, by giving it its due to keep it occupied. Then they, too, approach the Holy One, blessed be He, and thus the Accuser is finally found neither above nor below.
וְאִי תֵּימָא תִּינַח לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָּא מַאי קִטְרוּגָא תַּמָּן. אֶלָּא לְעֵילָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ רוּחַ מְסַאֲבָא, וְאִינּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, עַד דִּמְשַׁדְּרֵי רוּחָא מְסַאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, דְּהָא קוּדְשָׁא גּוֹ מְסַאֲבָא, לָא מִתְעָרֵב לְעָלְמִין. וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא מִתְעָרְבִין בְּאוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּעָלְמָא. וּתְרֵין סִטְרִין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כַּד בַּעְיָין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דַּחְיָּין לָהּ לְבַר. It might be asked, That there is an accusation below is easy to understand, but what accusation can there be above? The truth is that the holy spirits cannot approach their Lord until the spirit of impurity has been banished from their midst, for holiness cannot be mixed with impurity, any more than the Israelites can be mingled with the heathen nations. Thus both regions, the celestial and the terrestrial, must expel the powers of unholiness before their inhabitants can approach and praise with joy and delight their Holy King.
וְעַל דָּא, כַּד עָיִיִל לֵילְיָא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מִסְתַּדְּרָן שׁוּרִין שׁוּרִין לְקָרְבָא (נ"א לשבחא) לְגַבֵּי מָארִיהוֹן, דַּחְיָּין לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא לְבַר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאלִין בְּקוּדְשָׁא. (נ"א ועל דא, כד עייל ליליא כל רוחין בישין וזינין בישין ורוחי מסאבי אתדחיין לכר ושמשי מלכא עיילין לגו קדשא). Therefore, when night falls and the holy supernal angels marshal themselves to approach Him, they first thrust out and banish the evil power.
לְמַלְכָּא, דַּהֲווֹ לֵיהּ אֲבָנִין יַקִירִין בְּחַד תֵּיבוּתָא, מִתְגַּלְּפָא בְּקוּסְטְרוֹי. וְהַהוּא מַלְכָּא הֲוָה חַכִּים. בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב כָּל מַאן דְּבָעֵי, לְגַבֵּי הַהוּא תֵּיבוּתָא דַּאֲבָנִין יַקִירָן וּמַרְגְּלָן דְּתַמָּן, נָטַל בְּחָכְמָתֵיהּ, חַד חִוְיָא תַּקִּיפָא, וְכָּרִיךְ לֵיהּ סָחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא תֵּיבוּתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאוֹשָטָא יְדֵיהּ לְגַבֵּי תֵּיבוּתָא, הָא חִוְיָא דָּלִיג עָלֵיהּ, וְקָטִיל לֵיהּ. A king once had certain very precious stones which he kept locked away in a separate box in his palace. This king, in his wisdom, in order to keep prying eyes away from the casket, took a dangerous serpent and wound it round the box, thus effectually preventing anyone from stretching out his hand towards it.
חַד רְחִימָא הֲוָה לְמַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, כָּל זִמְנָא דְּאַתְּ בָּעֵי לְאָעֲלָא וּלְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּתֵיבוּתָא, תַּעֲבִיד כַּךְ וְכַךְ לְגַבֵּי הַהוּא חִוְיָא, וְתִפְתַּח תֵּיבוּתָא, וּתְשַׁמֵּשׁ בִּגְנִיזִין דִּילִי. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּרִיךְ חִוְיָא סָחֲרָנִיהּ דְּקֻדְשָׁא, אָתָאן מַלְאָכִין עִלָּאִין לְאָעָלָא גּוֹ קֻדְשָׁא, הָא חִוְיָא תַּמָּן, וְדַחֲלֵי לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. (ואי תימא זה אכולהו אשא, ואשא לא מקבלא מסאבא) But the king had a great friend, and to him he said: “Whenever thou desirest to examine my gems, draw nigh without fear, and do such and such a thing to the serpent and he will be rendered harmless; then thou wilt be able to open the box and enjoy the sight of its contents.” In like fashion the Holy One set about the inmost chamber of His Presence a serpent, the “other side”. Now when the holy seraphic beings draw nigh with intent to enter the sphere of holiness, they come upon that serpent and are afraid lest they be defiled thereby. It may be asked: Since all angels are formed of fire, and fire cannot receive impurity, why are they afraid?
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט, עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְבַר. מְשָׁרְתָיו אֵשׁ להֵט, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְגוֹ, אִיהוּ רוּחָא מִסְאֲבוּ, וְאִינּוּן רוּחַ. רוּחַ בְּרוּחַ לָא עָיִיִל דָּא בְּדָא. רוּחַ מִסְאֲבוּ בְּרוּחַ קֻדְשָׁא לָא אִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. וּבְּגִין כָּךְ אִינּוּן דְּאִקְרוּן רוּחַ, לָא יַכְלִין לְאַעֲלָא לְגוֹ, בְּגִין הַהוּא רוּחָא מִסְאֲבוּ. אִינּוּן דִּלְגוֹ, אִינּוּן אֵשׁ, וְהַהוּא אֵשׁ דָּחֵי לְהַהוּא מִסְאֲבוּ דְּלָא עָיֵיל לְגוֹ. וּבְּגִין כָּךְ כֹּלָּא דַּחְיָּין לֵיהּ לְבַר לְמִסְאֲבוּ, דְּלָא יִתְעָרַב בַּהֲדַיְיהוּ. וְעַל דָּא, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּתַר דְּדַחְיָין לֵיהּ לְמִסְאֲבוּ לְבַר. The answer is indicated by the verse: “He maketh his angels spirits, his ministers a flaming fire” (Ps. 104, 4). The first of these categories are those angels that stand outside while the second are those that stand within the innermost circle. Now those who encounter the serpent are “spirits”, and that serpent is a spirit also. The spirit of impurity does not mingle with the spirit of holiness, and therefore those angels that are called “spirits” cannot enter into the Holy Presence because of that spirit of impurity. Those angels, however, which are within are “fire”, and that supernal holy fire ejects the impurity so that it cannot enter into the innermost place. Thus all combine to push out the impure power and prevent it from mingling with them; and, as we have said, the celestials can only begin to praise the Holy One after they have banished the “other side” from the heavenly courts.
תְּלַת אַשְׁמוּרוֹת אִינּוּן בְּלֵילְיָא, לָקֳבְלֵיהוֹן תְּלַת מַשִּׁרְיָין, דְּקָא מִתְפַּלְּגֵי לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְעַל דָּא הַאי רִבּוֹן דְּכֻלְּהוּ, אִיהוּ נִר (נ"א כינור) דְּדָוִד דְּלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, אֶלָּא תָּדִיר אוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְמַלְכָּא עִלָּאָה, וְעַל דָּא (איוב ל״ה:י׳) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה. Now, as we have said, the three watches of the night correspond to the hosts of angels when they divide themselves into three groups in order to sing praises to the Holy One. Therefore the conductor of them all is the “harp of David”, for this never ceases to play, but constantly emits hymns of thanksgiving and praise before the Supernal King, and concerning this it is written: “Who giveth songs in the night”.
דָּבָר אַחֵר, וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי, כְּמָה דְּאִתְּמַר, בְּגִין דְּהָא מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְעָבִיד, כְּמָה דְּאִיהוּ גּוּפָא מִתְּרֵין סִטְרִין, מִגּוֹ דְּכַר וְנוּקְבָּא, אוּף הָכִי רוּחָא. רוּחַ אִיהוּ כָּלִיל, מִגּוֹ דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל רָזָא דְּנָא אִתְתָּקַּן בַּר נָשׁ בִּגְלִיפוֹי, בְּגוּפָא וְרוּחָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ כָּלִיל בְּרָזָא דָּא, וּבְעוֹבָדָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, עַל דָּא (ודאי) כְּתִיב, (בראשית א׳:כ״ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְהָא אִתְּמַר.
בְּלֵילְיָא הָא אַמָרְתְּ, דְּהָא בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כָּל אִינּוּן זִינִין וְרוּחִין בִּישִׁין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא, הֵיךְ אִיהוּ יָכִיל לְמֶהֱוֵי, דְּאִי הָכִי, הָא תָּנֵינָן, דְּמִסְטְרָא דְּצָפוֹן נַפְקֵי כָּל הָנֵי זִינִין בִּישִׁין, וְאִתְּאַמְרָת (ס"א ואתמר) דְּכַד אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דְּהָא כְּדֵין כָּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין, וְסִטְרִין בִּישִׁין, אִתְכְּנָשׁוּ מֵעָלְמָא, וְעָאלִין גּוֹ נוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, אִי הָכִי הָא בְּסִטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, אֲמַאי מְשַׁטְטֵי אִינּוּן זִינִין בִּישִׁין בְּרֵישׁ לֵילְיָא, דְּקָא שָׁלְטָא רוּחַ דָּרוֹם. But how, it may be asked, can this be? You said that at the beginning of the night all the evil powers and spirits arise and wander over the face of the earth, and we have been taught that these all emerge from the side of the North; and you have said further that when the north wind awakens at midnight, those evil spirits and powers gather together from all the diverse parts of the earth in which they have been roaming and enter into a cavern in the Ocean. But, if that is the case, how can these evil spirits roam about in the side of the South at the beginning of the night, for then the South wind reigns?
אֶלָּא וַדַּאי, אִלְמָלֵא הַהוּא סִטְרָא דְּדָרוֹם, דְּקָא מְעַכֵּב וְדַחְיָיא לְהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, הֲוָה מִטַשְׁטֵשׁ כּוּלֵי עָלְמָא, וְלָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל. אֲבָל כַּד אִתְּעַר הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, לָא אִתְּעַר אֶלָּא בִּסְטַר רוּחַ מַעֲרָב, דְּקָא שַׁלְטָא בְּרֵישׁ לֵילְיָא, וְעָלְמָא אִיהוּ כֹּלָּא כָּנִישׁ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּים אַסְוָותָא לְעָלְמָא, בְּגַוְונָא דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא. The answer, however, is that if it were not for the South, which keeps the evil power at bay and finally thrusts it away, that spirit of impurity would wipe out the whole world and none could withstand it. But when that “other side” is roused it is only in the West, which side rules at the beginning of the night, at which time the whole world is sunk in sleep. Therefore the Holy One prepared a healing medicine for the world in the way we have said. Blessed are the Israelites in this world and in the world to come, because the Holy One, blessed be He, has chosen them above all the other nations of the world.
עָאלוּ לְבֵיתָא רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא. כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, קָמוּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַשְׁתָּא וַדַּאי אִיהוּ עִידָּן רְעוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אִתְּעַרְנָא הַאי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, עָאל גּוֹ אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא זִמְנָא. R. Eleazar and R. Abba entered the house and rested awhile. At midnight they got up to study the Torah. Said R. Abba: ‘Verily, now is the time of the Holy One’s favour, since we have often remarked that at the moment of midnight the Holy One, blessed be He, goes in unto the righteous in the Garden of Eden to have joyous fellowship with them. Blessed is he who is occupied with the study of the Torah at this time.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָא דְּאִשְׁתַּעֲשָׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹ צַדִּיקַיָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הֵיךְ אִשְׁתֲּעְשָׁע. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר בִּרְחִימוּ דִּשְׂמָאלָא, לְגַבֵּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא לֵית רְחִימוּ אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לֵיהּ לָהּ דּוֹרוֹנָא לְמִקְרַב לְגַבֵּי מַלְכָּא, אוֹ חֲשִׁיבוּ מֵעַלְיָא, אֶלָּא בְּאִינּוּן רוּחִין דְּצַדִּיקַיָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לוֹן מִתְעַטְּרָן, בְּכַמָּה עוֹבָדִין טָבִין, וּבְכַמָּה זַכְיָין דְּעָבְדוּ בְּהַהוּא יוֹמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבָּנִין וְעִלָּוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרַח בְּהוּ רֵיחַ נִיחֹחַ, דְּקָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל. R. Eleazar asked: ‘What is the manner of this joyous fellowship?’ and continued, answering himself: ‘At midnight the Holy One is roused in the love of the Left Hand towards the Community of Israel; for the arousing of love proceeds only from the Left Hand. The Community of Israel, however, has no gift through which to approach the King, nor any excellent worth in herself; only when He beholds the spirits of the righteous, crowned with many good works and with many acts of righteousness accomplished during the preceding day, He is more pleased with them than with all the savour of the sacrifices which the Israelites offer.
כְּדֵין נְהִירוּ אִתְנְהִיר, וְכֹל אִילָנִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן אָמְרוּ שִׁירָתָא, וְצַדִּיקַיָּא מִתְעַטְּרָן תַּמָּן בְּאִינּוּן עִדּוּנִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כַּד אִתְּעַר בַּר נָשׁ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל חוּלָקֵיהּ עִמְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּגוֹ גִּנְתָּא, חַד שְׁמָא גְּלִיפָא דִּתְלָתִין וּתְרֵין אַתְוָון, (ס"א אתער) אִתְעַטָּר בְּהוּ תַּמָּן, וְאִיהוּ גּוֹ רָזִין דְּצַדִּיקַיָּא. Then a light breaks forth, and all the trees of the Garden of Eden begin to sing, and the righteous are crowned there with all the joys of the world to come. And when a man wakes at that time to study the Torah, he participates in the joy of the righteous in the Garden of Eden. A Divine Name engraved in thirty-two letters is then wrought into a garland for them, this being one of the mysteries of the righteous.’
Chapter 88
Chapter 88 somebodyTerumah 88:882-884 (Chapter 88) (Terumah) (Zohar)
Terumah 88:882-884 (Chapter 88) (Terumah) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים קי״א:א׳) הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה יְיָ' בְּכָל לֵבָב וְגוֹ', הַלְלוּיָהּ, הָא אִתְּמַר וְאִתְּעֲרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא, וְהָכִי אִיהוּ, דְּדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְּקָא סַלְּקָא עַל כָּל אִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּאָמַר דָּוִד, בְּעֶשֶׂר זִינִי תּוּשְׁבְּחָן דְּאִיהוּ אָמַר, בְּגִין דְּאִיהוּ כָּלִיל שְׁמָא (וישלח קע"ב ע"ב) וּשְׁבָחָא בְּחַד, וְאִיהוּ כְּלָלָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. R. Eleazar then began to discourse on the verse: Hallelukah. I will give thanks unto the Lord with my whole heart, in the council of the upright, and in the congregation (Ps. 111, 1) Said he: ‘ “Hallelukah” is, as has already been truly pointed out by the Companions, the most excellent of all the ten expressions of praise1Benediction, Hallel, prayer, song, psalm, melody, nezah, blessed, thanks, Hallelukah. Cf. Midrash Teh., 1. used by David, since it embraces in one single word the Divine Name and the call to praise, and in addition that Name which it contains (KAH) is the epitome of the highest Holy Name.
אוֹדֶה יְיָ' בְּכָל לֵבָב, בְּכָל אֲתָר דְּאָמַר דָּוִד מַלְכָּא, רָזָא דְּאַלְפָא בֵּיתָא, אִיהוּ רָזָא דְּאַתְוָון גְּלִיפָן, דְּנָפְקִין בְּגִלּוּפֵי דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. וְאִית אַתְוָון עִלָּאִין, מֵרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה. וְאִית אַתְוָון אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן אַתְוָון (הקדמה ג' ע"א) זְעִירִין. וְהָכָא אִיהוּ רָזָא דְּאַלְפָא בֵּיתָא, דְּעָלְמָא (ס"א עילאה יהיב לעלמא) תַּתָּאָה. “I will give thanks unto the Lord with my whole heart (lebab).” Wherever King David composed an alphabetical Psalm, as in this case, he intended to indicate the mystery of the twenty-two engraved letters of the Hebrew alphabet, which issue forth in the tracing of thirty-two paths.1The thirty-two paths of the primordial Wisdom. There are letters which emanate from the mystery of the supernal world, and there are others which are formed on a smaller pattern. In this psalm we have the mystery of the alphabet which the upper world gives to the lower.
אוֹדֶה יְיָ' בְּכָל לֵבָב: בְּיִּצְרָא טָבָא וּבְיִּצְרָא בִּישָׁא דְּאִיהוּ שָׁרֵי בְּגַוֵּיהּ. דְּהָא עַל כֹּלָּא אִית לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּיִּצְרָא טָבָא וּבְיִּצְרָא בִּישָׁא. דְּהָא מִסִּטְרָא דְּיִצְרָא טָבָא אָתֵי טוֹב לְבַר נָשׁ, וְאִית לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַטּוֹב וְהַמֵטִיב. וּבְסִטְרָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא, אָתֵי קִטְרוּגָא לְבַר נָשׁ, וְאִית לְאוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ביצרא טבא וביצרא בישא) בְּכָל מָה דְּאָתֵי עַל בַּר נָשׁ, מִסִּטְרָא דָּא וּמִסִּטְרָא דָּא. Thus, in “I will give thanks to the Lord with my whole heart”, the word lebab (heart) alludes to two hearts, the good and the evil inclination, both of which dwell in man; for one must thank the Holy One for all things, not only with one’s good, but also with one’s evil inclination. For from the side of the good inclination good comes to man, so he has to give thanks to Him who is good and who does good. From the evil inclination, again, comes seduction, and one must needs thank and praise the Holy One for all that comes to him, whether it be from one side or from the other.
בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, בְּסוֹד יְשָׁרִים: בְּאִינּוּן (ס"א מלאכין עלאין קדישין) דְּרָזָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן יַדְעֵי. דְּהָא כָּל רָזִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן יַדְעֵי, וְאִינּוּן רָזָא דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא בְּסוֹד יְשָׁרִים. וְעֵדָה: אִלֵּין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, כַּד מִתְכַּנְּשֵׁי בַּעֲשָׂרָה, לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִית לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל טָב וְעַל בִּישׁ, וּלְפַרְסְמָא קָמֵי כֹּלָּא. דְּאִי תֵּימָא הָא אִיהוּ יָדַע, אֲמַאי אִצְטְרִיךְ לְפַרְסְמָא. אֶלָּא בְּדָא, אִתְיָיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא לְפַרְסְמָא נִסָּא. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב בֵּיהּ, (יחזקאל ל״ח:כ״ג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְגוֹ'. “In the council (mystery) of the upright and in the congregation.” “In the mystery (sod) of the upright” is an allusion to the supernal holy angels who know and comprehend the mystery of the Holy One and are a part thereof; “the congregation” refers to the children of Israel when they congregate in tens to give thanks to the Holy One, blessed be He. Thus one has always to praise the Lord, for evil as for good, and to proclaim His wondrous deeds unto all men, for when these wonders are thus proclaimed, and His goodness, wisdom and majesty are lauded among all His creatures, then He is truly glorified in the world. Concerning this it is written: “and I shall be magnified and sanctified” (Ezek. 38, 23).’
Chapter 91
Chapter 91 somebodyTerumah 91:893-896 (Chapter 91) (Terumah) (Zohar)
Terumah 91:893-896 (Chapter 91) (Terumah) (Zohar) somebodyוְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (קהלת י׳:י״ז) (צ"ה ע"ב) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב, אִי לָךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. (במאי אוקימנא הני קראי) וַוי לְעָלְמָא דְּלָא מַשְׁגְּחָן בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן, דְּהָא מָארֵיהוֹן אַשְׁגַּח בְּגִינֵיהוֹן לְאוֹטָבָא לְהוּ, דְּאָנַח קָמַיְיהוּ פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא מַשְׁגְּחָן. AND THE MIDDLE BAR IN THE MIDST OF THE BOARDS SHALL PASS THROUGH FROM END TO END. R. Judah here quoted the verse, “Blessed art thou, O land, when thy king is the son of nobles, and thy princes eat in due time” (Eccl. 10, 17). ‘What’, he said, ‘precedes this? “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning”.’ Said he: ‘Woe unto mankind that they neglect the worship of their Lord, though He perpetually lavishes upon them His providential care, setting before them the precious treasure of the Torah, which they neglect.
דְּתָנֵינָן, תְּלַת מִלִּין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לִבְרֵיהּ, מִילָה, וּפִדְיוֹן, וּלְנַסְבָא לֵיהּ אִנְתּוּ. וְכֹלָּא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. מִילָה: דִּכְתִּיב, (יהושע ה׳:ב׳) וְשׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. פִּדְיוֹן. דִּכְתִּיב, (דברים טו) וַיִּפְדְּךָ (יי אלהיך) (ס"א (דברים ז׳:ח׳) מבית עבדים) מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. לְנַסְּבָא לֵיהּ אִנְתּוּ: דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ח) זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם, וּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. תּוּ, אַטִּיל לְהוּ כְּהַאי נִשְׁרָא, דְּאָטִיל לִבְנוֹי עַל גַּדְפּוֹי, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:ד׳) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. There are, as we have learnt, three cardinal duties which a man must fulfil towards his son, namely, circumcision, redemption of the first-born, and the finding of a wife; and all three God performs for Israel; circumcision, as it is written, “And the Lord shall circumcise thy heart” (Deut. 30, 6); redemption, as it is written, “And the Lord thy God hath redeemed thee” (Deut. 15, 15); the finding of a wife, as it is written, “He created them male and female, and God blessed them and God said unto them, Be fruitful and multiply” (Gen. 1, 27, 28). Moreover, he carried his children on his wings (Ex. 19, 4).
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כֹּלָּא הוּא יֵאוֹת, אֲבָל אוֹרַיְיתָא דְּאַהֲדָר קָמַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאוֹלִיף לוֹן, יַתִּיר מִכֹּלָּא. תָּא חֲזִי, לֵית שְׁבָחָא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, כִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְתִּיב בָּהּ (משלי ה) בִּי מְלָכִים יִמְלכוּ. Said R. Jose: ‘AII these benefits which He gave unto Israel were great, but the Torah is the greatest of all. For there is nothing which so ennobles a man, either in this world or in the world to come, as the Torah, concerning which it is written, “By me kings reign, and princes decree justice” (Prov. 8, 15).
(מדרש הנעלם הוא) דְּהָא תָּנֵינָן כַּד סָלִיק רַב הוּנָא לְהָתָם, אַשְׁכַּח רַבָּנָן דַּהֲווֹ עַסְקֵי בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו נ״א:מ״ד) וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהוֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עוֹד גּוֹיִם. וְרַב הוּנָא לָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּהֲוָה זְעֵיר. עָאל לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאַשְׁכַּח רַבָּנָן דַּהֲווֹ אַמְרֵי, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אִי טַעֲוָתֵיהּ וְדָחַלְתֵּיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַר הֲוָה שְׁמֵיהּ בֵּל, הָא כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל ד׳:ה׳) וְעַד אָחֳרִין עַל קֳדָמַי דָּנִיאֵל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי. וְעוֹד, מַאי וְהוֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו. We are told that when Rab Huna went to Palestine he found the students there discoursing on the verse, “And I will punish Bel in Babylon, and I will bring forth out of his mouth that which he had swallowed up, and the nations shall not flow together any more unto him” (Jer. 51, 44). They paid no attention to Rab Huna, as he was not known to them, being still young. When he entered the house of study, he found the students somewhat puzzled by the fact that Bel is given as the name of Nebuchadnezzar’s god, whereas elsewhere we read, “But at the last Daniel came in before me, whose name was Belteshazzar, as the name of my god” (Dan. 4, 5); and also, as to the exact meaning of the words, “I will bring out of his mouth that which he hath swallowed up”.
Chapter 93
Chapter 93 somebodyTerumah 93 (Chapter 93) (Terumah) (Zohar)
Terumah 93 (Chapter 93) (Terumah) (Zohar) somebodyבָּתַר דְּשָׁכִיב, לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּהֲוָה לֵיהּ מַרְעִין, דְּלָא מִית. עַד דְּאָתָא חִזְקִיָּה, מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (ישעיהו ל״ח:א׳) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וְגוֹ'. תָּא חֲזִי, מָה כְּתִיב וַיַסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ', אָמַר לֵיהּ, אִי נִיחָא קָמָךְ דְּיִתְּסוּן בְּנֵי נָשָׁא מִבֵּי מַרְעֵיהוֹן, וְיוֹדוּן שְׁמָךְ, וְיִשְׁתְּמוֹדְעוּן, וִיתוּבוּן לְבָתַר בְּתִיּוּבְתָא שְׁלֵימָתָא, וְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּנֵי עָלְמָא זַכָּאִין קֳדָמָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יֵאוֹת הוּא, אַתּ תְּהֵא סִימָנָא בְּעָלְמָא, וְכַךְ הוּא, מַאי דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ח:ט׳) מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלוֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ. וְתָאנָא, הַהוּא יוֹמָא אִתְחָזַר שִׁמְשָׁא עֶשֶׂר דַּרְגִּין. From the death of Jacob until the time of King Hezekiah, no man ever recovered from an illness, but of Hezekiah it is written, “In those days was Hezekiah sick unto death” (Isa. 38, 1), and later, “Then Hezekiah turned his face toward the wall and prayed unto the Lord” (V. 2). He said unto Him: “May it be Thy pleasure that men should be enabled to recover from their maladies, so that they may praise Thy Name and acknowledge Thee and turn unto Thee with perfect repentance, and thus be found worthy before Thee.” And the Holy One replied: “So be it! And thou shalt be the first sign thereof.” So Hezekiah experienced something which no human being had previously experienced, concerning which it is written: “The writing of Hezekiah King of Judah, and he had been sick, and was recovered of his sickness” (Ibid. 5, 9). We are also told that on that day the sun went backward ten degrees.
וְתָאנָא, מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן הֲוָה אָכִיל כָּל יוֹמָא בְּד' שַׁעְתֵּי, וְנָאִים עַד תֵּשַׁע שַׁעְתֵּי, וְהַהוּא יוֹמָא נָאִים עַד ט' שַׁעְתֵּי, כַּד אִתְּעַר חָמָא שִׁמְשָׁא דְּקָאִים בְּד' שַׁעְתֵּי, אָמַר מַאי הַאי, בְּקִטּוּלָא דְּקוּנְטִירָא קוֹנְטְרוֹי אַנְקָטַּרְתּוּן. אָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה. אָמַר, דְּנָאִימְנָא יוֹמָא חַד, וּתְלָתוּת יוֹמָא. אָמְרוּ לֵיהּ, לָאו הָכִי, אֶלָּא אֱלָהָא דְּחִזְקִיָה עֲבַד יוֹמָא דֵּין תְּרֵין נִיסִּין. אָסֵי לְחִזְקִיָה מִבֵּי מַרְעֵיהּ, וְאַחְזָר שִׁמְשָׁא לְעִדָּנָא דָּא. אָמַר וְכִי אִית בְּעָלְמָא אֱלָהָא רַבָּא בַּר מֵאֱלָהַי. אָמְרוּ, אֱלָהָא דְּחִזְּקִיָהוּ. Merodach Baladan used to dine at the fourth hour (of the afternoon), having got up at the ninth hour. When he awoke on that day, he saw the sun still standing at the fourth hour! In great wrath he cried out to his attendants, saying: “What is this conspiracy that ye have devised to kill me by starvation?” “How, master?” they inquired. “Have ye not let me sleep for the space of a day and the third part of a day?” said he. “Not so!” they replied. “What has happened is that the God of Hezekiah has performed two miracles this day: He has healed Hezekiah and brought back the sun unto this hour.” Then said the King: “Is there in the whole world a greater god than mine?” They replied: “Yea, the God of Hezekiah.”
קָם וְכָתַב כְּתָבוֹי, שְׁלָם לְחִזְקִיָּהוּ מַלְכָּא דִּיהוּדָה וּשְׁלָם לְאֱלָהֵיהּ וּשְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אַמְלִיךְ וְקָם מִכֻּרְסְיָה, וּפָסַע תְּלַת פְּסִיעָן, וְכָתַב אַחֲרָנִין, שְׁלָם לֶאֱלָהָא רַבָּא דְּבִיְרוּשָׁלַ ם וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּהוּ מַלְכָּא דִּיהוּדָה וּשְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ פָּסַעְתְּ בְּגִין יְקָרִי תְּלַת פְּסִיעָן, חַיֶּיךָ, מִינָךְ יִפְקוּן תְּלַת מַלְכִּין שַׁלִּיטִין, קַסְטִירִין רוּפִינִין דְּשָׁלִיטִין בְּכָל עָלְמָא, וְקַדְמָאָה מִנַּיְיהוּ נְבוּכַדְנֶצַר הֲוָה. The King rose from his throne, and wrote: “Peace be to Hezekiah the King of Judah, peace be to his God, and peace be to Jerusalem, the holy city.” Presently he again rose up from his throne, and retiring three steps as though in a king’s presence, wrote: “Peace be to the great God in Jerusalem, peace be to Hezekiah the King of Judah, and peace be to Jerusalem the holy city.” Then the Holy One spake to him and said: “Thou hast stepped back in my honour three paces. By thy life! three august kings who shall rule over the whole world will descend from thee!” And so it was. The first was Nebuchadnezzar.
תָּא חֲזֵי, מַאי אֲמַר לֵיהּ דָּנִיאֵל, (דניאל ב׳:ל״ח-ל״ט) אַנְּתּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַּהֲבָא. וּבַתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַע מִינָךְ וּמַלְכוּ תְּלִיתָאָה אָחֳרִי וְגוֹ'. מַה כְּתִיב (דניאל ג׳:א׳) נְבוּכַדְנְצַר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁית. אֲמַר נְבוּכַדְנֶצַר צֻלְמָא דַּחֲמֵינָא, הֲוָה רֵישָׁא דִּי דַּהֲבָא, מֵעוֹי דְּכֶסֶף, אֲנָא אַעֲבִיד כֹּלָּא דְּדַהֲבָא, דְּלִהוֵי קַּזְפִּירָא דְּדַהֲבָא בְּרֵישָׁא. Of him Daniel says: “Thou art this head of gold, and after thee shall arise another kingdom inferior to thee, and another third kingdom of brass which shall bear rule over all the earth” (Dan. 2, 38, 39). And it says further: “Nebuchadnezzar the king made an image of gold, whose height was three score cubits, and the breadth thereof six cubits” (Ibid. 3, 1). Said Nebuchadnezzar: “The image which I saw in my dream had a head of gold on a body of silver, but I want to make an image all of gold and a golden crown on its head.”
וְתָאנָא, הַהוּא יוֹמָא כָּנַשׁ כָּל אוּמַיָּא וַעֲמַמְיָא וְלִישָׁנַיָיא לְמִפְלַח לְהַהוּא צַלְמָא, וְנָטַל מָאנָא מִמָּאנִי מַקְדְּשָׁא, דְּהֲוָה גָּלִיף בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעָיִיל לֵיהּ בְּפוּמֵיהּ דְּהַהוּא צַלְמָא, וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה מְמַלֵּל רַבְרְבָן, עַד דְּאָתָא דָּנִיאֵל, וְקָרִיב גַּבֵּי דְּהַהוּא צַלְמָא, וְאָמַר אֲנָא שְׁלִיחָא דְּמָארָא עִלָּאָה, גּוֹזְרָנִי עָלָךְ לְמֵפַק מֵהָכָא. אִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְנָפַק הַהוּא מָאנָא, וְנָפַל צַלְמָא וְאִתְבַּר. הַיְינוּ דִּכְתִּיב וְהוֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עוֹד גּוֹיִם. קָם רִבִּי יְהוּדָה וּנַשְׁקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר אִי לָא דְּקָרִיבְנָא בְּקּוּטְפַיָיא הָכָא, לָא אִשְׁתְּמוֹדַעְנָא בָּךְ. וַהֲווּ דַּחֲלִין קַמֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא. And so we are told that on that day Nebuchadnezzar summoned all nations, peoples, and tongues, in order that they might worship that image, and he took one of the vessels of the Sanctuary on which the Holy Name was engraved and put it into the mouth of that image. Then he spoke boastful words until Daniel appeared, and came close to the image, and said: “I am an ambassador of the highest Lord: He has decreed through me that thou shouldst depart from here!” and uttered the Holy Name. Immediately the vessel departed and the image fell and broke in pieces. This, then, is the meaning of the words: “I will bring out of his mouth that which he hath swallowed up, and the nations shall not flow together any more unto him.” ‘ Then R. Judah stood up and kissed young Rab Huna on his head, and said: ‘Had I not drawn thee near to me, I should not have discovered thy wisdom.’ From that time the students treated him with great respect.
Chapter 94
Chapter 94 somebodyTerumah 94 (Chapter 94) (Terumah) (Zohar)
Terumah 94 (Chapter 94) (Terumah) (Zohar) somebodyתָּאנָא (קהלתי) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. רִבִּי יוֹסִי אוֹקִים לְהַאי קְרָא, בְּמֹשֶׁה, בְּשַׁעֲתָא דְּאַפִּיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וַעֲבַד לוֹן בְּנִי חוֹרִין. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יאכֵלוּ, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:י״א) וְאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיְיָ'. “Blessed art thou, O land, when thy king is the son of nobles, and thy princes eat in due time.” R. Jose applied this verse to Moses when he brought out Israel from Egypt and made them a free people, for then they, the “princes”, ate the Passover in dlle season (Ex. 11, 11).
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, וְכִי לָא אֲמֵינָא דְּמִלוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכֻלְּהוּ בְּגוֹ, לְגוֹ הֵיכְלָא קַדִּישָׁא הֲווֹ. וְהַאי דְּאַמְרִיתּוּ כֹּלָּא שַׁפִּיר הֲוָה, וְלִדְרָשָׁא הוּא דְּאָתָא, אֲבָל הַאי קְרָא, לְעֵילָּא בְּהֵיכָלָא קַדִּישָׁא הוּא. Said R. Simeon ben Yohai: “Have I not said that all the words of King Solomon are found within the holy Temple (i.e., have an esoteric significance)? What you have said is quite true, as far as it goes, and the application to Moses is quite feasible, but this particular verse soars into higher reaches, and is in the holy Temple.
תָּאנָא, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים. מַאי אֶרֶץ. אֶרֶץ סְתָם. דְּתַנְיָא, מַהוּ דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא הַאי אֶרֶץ, הִיא רָזָא, בְּגוֹ כִּתְרֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְהַאי אֶרֶץ, וְכָל מַה דְּיָנִיק וְאִתְּזָן, מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם הוּא, וְלָא אִתְּזָנַת אַרְעָא דָּא, אֶלָּא מִשְּׁלֵימוּתָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. “Blessed art thou, O land, when thy king is the son of nobles.” “Land” (erez), without any specific designation, refers to the earth (erez), as it is written: “He cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). This “earth” is one of the mysteries which are found within the crowns of the Holy King, for it is written: “On the day when the Lord God made earth and heaven” (Gen. 2, 4). And this “earth” derives all its nourishment from the holy perfection called “heaven”.
וּבְשַׁעֲתָא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲרָבָא בֵּיתֵיהּ דִּלְתַתָּא, וְאַרְעָא קַדִּישָׁא דִּלְתַתָּא, אַעְבַּר לְהַאי אַרְעָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וְנָחִית לֵיהּ מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּהֲוָה יַנְקָא מִשָּׁמַיִם קַדִּישָׁא, וּלְבָתַר חָרִיב לְהַאי דִּלְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְלָא זָכָר הֲדוֹם רַגְלָיו. דְּתַנְיָא, כַּךְ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד בָּעֵי לְמֵידַן עָלְמָא, בְּקַדְמִיתָא עָבִיד דִּינָא לְעֵילָּא, וּלְבָתַר אִתְקָיָּים לְתַתָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם, בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. And when the Holy One resolved to destroy His house and the Holy Land below, He first removed the “Holy Land” which is above- the celestial prototype-and cast it down from that grade where it had formerly imbibed nourishment from the holy Heaven, and then He caused the land below to be devastated: first He “cast down from heaven the earth”, and then “He remembered not His footstool” (Ibid.). For there is a dictum concerning the Holy One’s ways: “When He resolves to judge the world, He first executes judgement above, and then there follows the judgement below.” First “the Lord shall punish the host of heaven in heaven”, and then “the kings of the earth upon the earth” (cf. Isa. 24, 21)’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, דְּזָן לָךְ בִּסְגִיאוּת כֹּלָּא, בְּלָא דְּחִילוּ דְּאַחֲרָא, וּמֵהַהוּא מַלְכָּא עִלָּאָה אִתְּזַן כֹּלָּא. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יאכֵלוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר כ״ג:כ״ג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה פָּעַל אֵל, אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:ד׳) וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם. דְּוַוי לְאַרְעָא כַּד יַנְקָא מִשְּׂמָאלָא. וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, בְּהַהוּא קַדְרוּתָא, וְעַד לָא נָהִיר, וְלָא שַׁלְטָא מָה דְּשַׁלְטָא. Said R. Simeon: ‘Blessed art thou, O Land (earth), that thy king is free (ben horin), and nourishes thee in plenty without fear of interference from the “other one” (Severity), all being nourished by that Supernal King. “And thy princes eat in due time”, this “time” being that of which it is written: “In time it shall be said of Jacob and of Israel, What hath God wrought!” (Num. 23, 23). “Woe to thee, O land (earth), when thy king is a child”, as the prophet threatened Israel with the words, “And I will give children to be their princes” (Isa. 3, 4); for, indeed, woe unto the earth when it imbibes nourishment from the Left Side, the attribute of Severity, which is the symbolism of the words, “and thy princes eat in the morning”, that is, have to imbibe the vapours of that early blackness which reigns before the Light breaks and banishes all other rulers by the resplendence of its own majestic glory.’
תָּנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, (שמות כ״ו:כ״ח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, דָּא הוּא יַעֲקֹב קַדִּישָׁא שְׁלֵימָא, כְּמָה דְּאוּקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים. יוֹשֵׁב אֹהֶל לָא כְּתִיב, אֶלָּא יוֹשֵׁב אוֹהָלִים, תְּרֵי, דְּאָחִיד לְהַאי וְאָחִיד לְהַאי. אַף הָכָא כְּתִיב, וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, דְּאָחִיד לְהַאי וְאָחִיד לְהַאי. R. Simeon, we are told, explained thus the words, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from one end to the other.” ‘“The middle bar”’, he said, ‘signifies Jacob, the perfect saint, as we have pointed out on another occasion in connection with the characterization of Jacob as “a complete man, dwelling in tents” (Gen. 25, 27). It does not say, “dwelling in a tent”, but “dwelling in tents,’, which denotes that he unified the two “tents” (of Severity and Mercy). The same implication may be found here: “The middle bar in the midst of the boards shall pass from one end to the other”, uniting them.
דְּתָנֵינָן, מַאי אִישׁ תָּם. כְּתַרְגּוּמוֹ, שְׁלִים. שְׁלִים מִכֹּלָּא, שְׁלִים לִתְרֵין סִטְרִין, לְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְלִזְעֵיר אַפִּין. שְׁלִים לְחֶסֶד עִלָּאָה וְלִגְּבוּרָה עִלָּאָה, וְאַשְׁלִים לְהַאי וּלְהַאי. Jacob was perfect in regard to both sides, the Holy Ancient and the Microprosopus, and also to the supernal Grace and the supernal Power, harmonizing the two.’
Chapter 96
Chapter 96 somebodyTerumah 96:918-921 (Chapter 96) (Terumah) (Zohar)
Terumah 96:918-921 (Chapter 96) (Terumah) (Zohar) somebodyתָּאנָא, כְּתִיב (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְגוֹ'. בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם. מַאן מַיִם. דָּא הוּא בִּינָה. רִבִּי אֶלְעָזָר מַתְנִי הָכִי, דָּא חֶסֶד. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. (ס"א מתתקן) (ישעיהו מ׳:י״ב) וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, מַאן שָׁמַיִם. תִּפְאֶרֶת. דִּכְתִּיב תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּשָּׁלִישׁ עֲפַר הָאָרֶץ. דָּא הוּא גְּבוּרָה. וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, אִלֵּין אִינּוּן שְׁאַר כִּתְרִין, דְּאִקְרוּן טוּרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. וּגְּבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם, אִלֵּין שְׁאַר רְתִיכִין תַּתָּאִין מִנַּיְיהוּ. It is written: “Who hath measured the water in the hollow of his hand, and meted out heaven with the span, and comprehended the dust of the earth in a measure, and weighed the mountains in scales, and the hills in a balance?” (Isa. 40, 12). “The water” here symbolizes “Understanding”.’ R. Eleazar referred it to “Grace”, whereupon R. Simeon said to him: ‘The two views are equivalent. “Heaven” symbolizes “Beauty” (Tifereth), and “dust” refers to “Power” (Geburah). “Mountains” refers to the other crowns which are called “Mountains of pure balsam”, and “hills” alludes to somewhat lower chariots.’
תָּא חֲזִי, בְּשָׁעֳלוֹ, מָאי שָׁעֳלוֹ. דָּא רוּחַ חָכְמְתָא דְּהָכִי תָּנֵינָן, שָׁעֳלָא דְּקִיטְרֵי בְּקִיזְפָא שְׁקִיעָן.
וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, מַאן זֶרֶת. אִלֵּין אִינּוּן (חמשין) תַּרְעִין דְּאִתְפָּתָחוּ וְאִתְפָּזְרוּ לְכָל סִטְרִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם וְגוֹ'. וְכָל בַּשָּׁלִישׁ, מַאן שָׁלִישׁ. רַחֲמֵי. שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא. וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס, מַאי פֶּלֶס, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:ל״ו) מֹאזְנֵי צֶדֶק. אַבְנֵי צֶדֶק. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָנֵי מִילֵּי בְּשִׁיעוּרָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא אוֹקִימְנָא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁמַע מִינָּהּ, דְּיַעֲקֹב מִגּוֹ דִּינָא קַשְׁיָא נָפִיק, דְּהָא יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא, אָחִיד לְחוּלָקֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְדָא הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְהָא יִצְחָק מִגּוֹ חֶסֶד נְפַק, וְהָכִי כֻּלְּהוּ, דִּינָא מִגּוֹ רַחֲמֵי נָפְקָא, וְרַחֲמֵי מִדִּינָא. אַבְרָהָם יָרִית אַחֲסָנָא דְּחֶסֶד, נָפַק יִצְחָק בְּדִינָא מִגּוֹ חֶסֶד. יַעֲקֹב נְפַק בְּרַחֲמֵי, מִגּוֹ דִּינָא קַשְׁיָא, וְכַךְ הוּא לְעֵילָּא, דָּא מִן דָּא, וְיַנְקָא דָּא מִן דָּא, עַד דְּאִשְׁתְּמוֹדַע כֹּלָּא דְּהוּא חַד, וּמֵחָד תַּלְיָין כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח חַד. בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. Said R. Eleazar: ‘It would seem that Jacob emanated from the region of severe Judgement, for Isaac laid hold on this attribute as his portion.’ Said R. Simeon to him: ‘But was this the only grade? Isaac emanated from Grace, surely, and so did all the Fathers. In fact, Judgement proceeds from Mercy, and Mercy from Judgement. Abraham inherited Mercy, and Isaac proceeded therefrom, but with the aura of Judgement about him; and Jacob in turn issued in Mercy from the midst of Judgement. So one quality emanates from another, each imbibes from each, and finally it is made manifest that all are one, and all depend on One, and the One is all in all. Blessed be His Name for ever and ever.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּלֵית שְׁלֵימוּתָא אֶלָּא כַּד אָחִיד דָּא מִן דָּא, (ס"א וחד) וְדָא אָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ, לְשַׁכְלְלָא כֹּלָּא, כְּגוֹן יַעֲקֹב, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. Said R. Eleazar: ‘It is evident that there can be no perfection except the one aspect be joined to the other and a third hold them together to harmonize and complete them, like Jacob in relation to Abraham and Isaac. That is why it is written: “And the middle bar in the midst of the boards shall be fastening from one end to the other.”
תָּאנָא, כּוּלֵי הַאי לָא אִתְקְרֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּילָן, וּמִסִּטְרָא דִּילָן אִשְׁתְּמוֹדַע כֹּלָּא. (ס"א דהא בהאי לעילא) וּלְעֵילָּא כֹּלָּא בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. לָא שָׁנִי, וְלָא יִשְׁתָּנִי, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מלאכי ג׳:ו׳) אֲנִי יְיָ' לָא שָׁנִיתִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוֹן בּוּצִינִין נְהִירִין מֵחַד, וּמֵחָד תַּלְיָין, וּבוּצִינִין אִינְהוּ חַד כֹּלָּא. דְּהָא לָא בָּעוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, וּמַאן דְּפָרִישׁ לוֹן, כְּאִלּוּ אִתְפְּרַשׁ מִן חַיֵּי עָלְמָא. We have been taught that all this differentiation of the Divine Personality is from our side and relative to our knowledge, and that, above, all is one, all is set in one balance, unvarying and eternal, as it is written: “I the Lord change not” (Mal. 3, 6).’ Said R. Judah: ‘All the heavenly lights are illumined from one and depend on one, and all the lights there form only one Light, and desire never to be separated, and he who does separate them in his mind is as though he separated himself from life eternal.’