רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר השירים ו׳:י׳) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיוּמָה כַּנִּדְגָּלוֹת. מִי זֹאת, רָזָא דִּתְרֵין עָלְמִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְדָא הוּא עוֹלָם וְעוֹלָם. מִ"י: הָא (בראשית ל"א ע"א) אוֹקִימְנָא דַּרְגָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא, שֵׁירוּתָא דְּקַיְּימָא בִּשְׁאֶלְתָּא, וְאִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. זֹא"ת: דַּרְגָּא תַּתָּאָה לְתַתָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְתַרְוַויְיהוּ, תְּרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא כַּחֲדָא. R. Simeon discoursed on the text: “Who is this (zoth) that looketh forth as the morning, fair as the moon, clear as the sun and terrible as furnished with banners?” (S.S. 6, 10). He said: ‘The words “Who” and “This” denote the two worlds: the “Who” symbolizing the most supernal sphere, the.unknowable beginning of all things, and “This” a lower sphere, the so-called “lower world”; and these two.are indissolubly linked together.

הַנִּשְׁקָפָה: כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. כְּמוֹ שָׁחַר: כַּד בַּעְיָיא שַׁחֲרוּתָא לְאַנְהָרָא וּלְבָתַר אִתְנְהִיר כְּסִיהֲרָא, כַּד (כניש) בָּטַשׁ בָּהּ נְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא. וּלְבָתַר כְּשִׁמְשָׁא, כַּד קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּשְׁלִימוּ. אֲיוּמָה: תַּקִּיפָא, לְאַגָּנָא עַל כֹּלָּא. דְּהָא כְּדִין אִית לָהּ שְׁלִימוּ וּתְקִיפוּ, לְמֶעְבַּד חֵילָא. When they first unite, this lower world “looks forth as the dawn” when it is.striving to become bright; when they draw closer, it is as “fair as the moon” when the sun’s rays beat upon.her; and finally it is “like the sun”, when its moonlight becomes full. It is then “terrible as furnished with.banners”; yea, mighty to protect all, furnished with power from the supernal world,

וְנַטְלָא חֵילָא מֵעָלְמָא עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, דְּחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. חִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְעֵילָּא. וְחִבֵּר לוֹן כַּחֲדָא לְתַתָּא. וּמִתַּמָּן נַפְקוּ, תְּרֵיסַר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. יַעֲקֹב דְּהֲוָה שְׁלִים, אָעִיל רְחִימוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא דְּעַבְדִין כְּדֵין מְגַלִּין עֶרְיָין לְעֵילָּא וְתַתָּא, גָּרִים דְּבָבוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, וְגָרִים פִּרוּדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא י״ח:י״ח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לא תִּקַּח לִצְרוֹ"ר, דְּאִתְעָבֵידוּ מָארֵי דְּבָבוּ דָּא לְדָא. through “Jacob”, the.”complete one”, who united the two worlds as one. He united them above, and he united them below, and.from him issued the twelve holy tribes after the supernal pattern.¹i.e. symbolizing the twelve.permutations of the Tetragrammaton. Jacob, who was “a man of completeness” (Gen. 25, 27), brought.harmony to the two worlds, as has been elsewhere explained.²By marrying Leah and Rachel..v. Zohar, Genesis, 153b. Other and lesser men, however, who follow Jacob’s example (in marrying two.sisters) merely “uncover nakedness” (i.e. dishonour the spirit of righteousness) both above and below, causing antagonism in both worlds, and engendering separation, as it is written: “Neither shalt thou take a.wife to her sister in her life time to vex her” (Lev. 18, 18).

וְאִי תֵּימָא (בראשית ל׳:א׳) וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא עָלְמָא תַּתָּאָה, כָּל תִּיאוּבְתֵּהּ לָאו אִיהוּ, אֶלָּא בְּגִין לְמֶיהֱוֵי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּלְמֵירַת דּוּכְתָּהָא. בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא קִנְאַת סוֹפְרִים אַסְגִיאַת חָכְמְתָא, וְהָכָא קִנְאַת סוֹפְרִין, בְּגִין דְּאִית (קל"ז ע"ב) סֵפֶר וְסֵפֶר, אַסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּחָכְמְתָא (עלאה) לְגַבַּיְיהוּ. (נ"א ועל דא יעקב אשלים כו') And should it be pointed out that even Jacob.was not spared this enmity in wives, as we read that “Rachel was jealous of Leah” (Gen. xxx, I), then would.I answer: Surely so! and how could it be otherwise? For the whole longing and the most ardent desire of.the lower world (symbolized by Rachel) is to be in all outer seeming like unto the upper world (symbolized.by Leah), and to usurp its powers and reign in its stead.

וְעִם כָּל דָּא, אֲפִילּוּ יַעֲקֹב לָא אַשְׁלִים לְגַבַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, גַּרְמִין דְּבָבוּ, וְגַרְמִין פִּרוּדָא, וּמְגַלִּין עֶרְיָין דְּכֹלָּא, עֶרְיָין דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וּבְרָזָא דָּא אִית רָזָא דְּעֶרְיָין, עֶרְיָין דְּאִימָא וּבְרָתָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. מִי זֹאת אִתְקְרוּן אֲחְתָן, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּאַחְוָה וּבִרְחִימוּ, וּבְחִבּוּרָא דִּרְעוּתָא. וְאִקְרוּן אִמָא וּבְרָתָא. מַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּמְהֵימָנוּתָא. So not even Jacob could succeed in bringing perfect.harmony into being between them. Other men, therefore (by marrying two sisters), will cause only enmity, separation and chaos, “removing the veil” from the hidden places in regard both to the world above and to.the world below. “Who” and “This” are termed “sisters”, because they are united in love and sisterly.affection. They are also called “mother and daughter”. And he who “uncovers their nakedness” shall find no.portion in the world to come, nor any part in the Faith.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תָּנֵינָן, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, גְּלִיף בִּגְלִיפוֹי דְּרָזֵי מְהֵימְנוּתָא, גּוֹ טְהִירִין בְּרָזִין עִלָּאִין, וְגָלִיף לְעֵילָּא וְגָלִיף לְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא, בְּרָזָא דְּגִלוּפֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא ידו"ד, דְּשָׁלִיט בְּאַתְווֹי עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְרָזָא דָּא אִשְׁתַּכְלָלוּ עָלְמִין, עָלְמָא עִלָּאָה וְעָלְמָא תַּתָּאָה. R. Simeon continued: ‘We have a tradition that.when the Holy One, blessed be He, created the world, He engraved in the midst of the mysterious, ineffable.and most glorious lights, the letters Yod, He, Van, He, which are in themselves the synthesis of all worlds.both above and below.

עָלְמָא עִלָּאָה אִשְׁתַּכְלַל בְּרָזָא דְּאָת י', נְקוּדָה עִלָּאָה קַדְמָאָה, דְּנָפְקָא מִגּוֹ דְּסָתִים וְגָנִיז דְּלָא יְדִיעַ, וְלָא קַיְּימָא לְמִנְדַּע, וְלָא אִתְיְידָע כְּלַל, סְלִיקוּ דְרָזָא דְּאֵין סוֹף, וּמִגּוֹ סְתִימוּ דָּא, נָהִיר נְהִירוּ חַד דָּקִיק וְסָתִים, כָּלִיל בְּגַוֵּיהּ כְּלָלָא דְּכָל נְהוֹרִין. וּבְהַהוּא נְהִירוּ סָתִים, בָּטַשׁ בֵּיהּ מַאן דְּלָא בָּטַשׁ. נָהִיר בֵּיהּ מַאן דְּלָא נָהִיר. וּכְדֵין, אַפִּיק חַד נְהִירוּ, דְּאִיהוּ עִדּוּנָא לְעִדּוּנָא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא, לְאִתְגַּנְּזָא נְהִירוּ דָּקִיק, וְסָתִים בְּגוֹ הַהוּא נְהִירוּ. The upper was brought to completion by the influence symbolized by the letter. Yod, representing the primordial supernal point which issued from the absolutely hidden and.unknowable, the mysterious Limitless (En-sof). Out of this unknowable issued a slender thread of light.which was itself concealed and invisible, but which yet contained all other lights, and which received.vibrations from That which does not vibrate and reflected light from That which diffused it not.

וְהַהוּא נְהִירוּ דְּאִיהוּ עִדּוּנָא לְעִדּוּנָא, סָתִים, אִתְקָיָּימוּ (נ"א אתרקימו) וְאִשְׁתָּכְלָלוּ בֵּיהּ שִׁית רְשִׁימִין, דְּלָא יְדִיעָן, בַּר לְהַהוּא נְהוֹרָא דָּקִיק כַּד עָאל לְאִתְגַּנְּזָא, עִדּוּנָא בְּעִדּוּנָא נָהִיר בִּנְהִירוּ. This slender.light in turn gave birth to another light wherein to disport and to conceal itself; and in this light were woven.and fashioned six impressions which are not known save to that slender light when it goes in to hide itself.and shine through the other light.

וְהַאי נְהִירוּ דְּנָפַק מִגּוֹ נְהִירוּ דָּקִיק אִיהוּ דְּחִילָא וְאֵמְתָּנִי וְתַקִּיפָא יְתֵירָא, וְאִתְפָּשַּׁט הַאי וְאִתְעָבִיד עָלְמָא חֲדָא, דְּנָהִיר לְכָל עָלְמִין. עָלְמָא סְתִימָא דְּלָא יְדִיעַ כְּלָל, וּבְגַוֵּיהּ דַּיְירִין שִׁית רִבּוֹא אֶלֶף, דְּאִינּוּן דַּיְירִין וְחֵילִין וּמַשְׁירְיָין עִלָּאִין. The light which issues from the slender light is mighty and terrible, and it.expands and becomes a world which illumines all succeeding worlds-a hidden and unknown world in.which dwell six myriads of thousands of supernal powers and hosts.

(שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסִי, הֲווֹ יַתְבֵי יוֹמָא חַד, תְּחוֹת אִילָנֵי, בְּבִקְעָתָא גַּבֵּי יַמָּא דְּגִנּוֹסָר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה יָאֶה צִלָּא דָּא, דְּחַפְיָא עֲלָן מִגּוֹ אִילָנֵי, וַאֲנָן צְרִיכִין לְאַעְטְּרָא הַאי אֲתָר בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. R. Simeon, R. Eleazar, R. Abba, and R. Jose sat one.day under a tree in a valley by the Lake of Genessareth. Said R. Simeon: ‘How pleasant is the shade of these.trees! Surely the beauty and peace of this place is worthy of being crowned with some exposition of the.Torah?’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. הַאי קְרָא הָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ וְאִתְּמַר, אֲבָל אַפִּרְיוֹן, דָּא הֵיכָלָא דִּלְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהֵיכָלָא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ נָטַע לֵיהּ לַהֲנָאָתֵיהּ, וְכִסּוּפָא דִּילֵיהּ לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ גּוֹ אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּתַּמָּן כֻּלְּהוּ קַיְימִין וּרְשִׁימִין בְּגַוֵּיהּ. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּלֵית לוֹן גּוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן תַּמָּן, וְאִית לוֹן דּוּכְתִּין לְמֵחמֵי, לְאִתְעַנְּגָא גּוֹ עִנּוּגָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי (מקץ קצ"ז ע"ב) נֹעַם יְיָ'. וְתַמָּן אִתְמַלְּיָין מִכָּל כִּסּוּפִין דְּנַהֲרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. He then began to discourse, saying: ‘It is written: “King Solomon made him a palanquin (apiryon).of the trees of Lebanon. He made the pillars thereof of silver, the bottom thereof of gold, the covering of it.of purple, the midst thereof being paved with love by the daughters of Jerusalem” (S.S. 3, 9, 10). This verse.we interpret as follows. Apiryon symbolizes the Palace below which is formed in the likeness of the.Palace above. This the Holy One, blessed be He, calls “The Garden of Eden”, for He created it in order to.satisfy His own ardent desire for joyous and continual communion with the souls of the righteous who have.their abode there-these being those souls which have no bodies in this world. These all ascend and are.crowned in that place of perfect delight, and have each their appointed places from whence they can.perceive the “loveliness of the Lord”, and partake of all the delicious streams of pure balsam (aparsamon).

אֲפַרְסְמוֹן: דָּא הֵיכָלָא עִלָּאָה טְמִירָא גְּנִיזָא. אַפִּרְיוֹן: דָּא הֵיכָלָא דִּלְתַתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ סְמָךְ, עַד דְּאִסְתְּמִיךְ (נ"א דאתמשך) מִגּוֹ הֵיכָלָא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ אָת סָמֶךְ אִיהוּ סָתִים בְּכָל סִטְרוֹי, כְּגַוְונָא דָּא אָת ס' (ס"א מ"ם) סְתִימָא. This aparsamon symbolizes the hidden Supernal Palace, whereas apiryon is the Palace below, which.has no “stay”¹A play on the word semekh, which means both “support” and “the letter S” (Aparsamon =apiryon+the letter samekh). until it obtains it from the upper Palace.

תּוּ מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, אִלֵּין שִׁית יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מְסַדֵּר בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, סִדּוּרָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ: סִדּוּרָא קַדְמָאָה. אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אוֹר קַדְמָאָה דְּאִתְגְּנִיז, וְאִתְנְטִיל מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְעָאל בְּהַאי אַפִּרְיוֹן עַל יְדָא דִּיְסוֹדָא חַד, וְעָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא. לְבָתַר אַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן חַד דִּיּוּקְנָא כְּגַוְונָא דְּהַאי אוֹר, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. כֵּיוָן דְּאָמַר יְהִי אוֹר, אֲמַאי כְּתִיב וַיְהִי אוֹר, לָא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִכְתָּב, אֶלָּא וַיְהִי כֵּן, מַהוּ וַיְהִי אוֹר. אֶלָּא, דְּהַהוּא אוֹר אַפִּיק אוֹר אַחֲרָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא קַדְמָאָה, מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. And what are these trees, the “trees of Lebanon”? They are the six primordial Days of Creation. Now each of these Days performs in this apiryon¹The world of Beriah or “creation”. the part which was assigned to it. ‘By the first ordering, the primeval light which was afterwards stored away was taken from the Right Side and brought into the apiryon by means of a certain “Foundation”, and performed its function therein. Afterwards the apiryon produced an image in the likeness of that original light, as is indicated by the words, “Let there be light, and there was light” (Gen. 1, 3), the repetition of the word “light” denoting that the first light brought forth another light. This was the first day of the “trees of Lebanon”.

סִדּוּרָא תִּנְיָינָא: אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, פְּרִישׁוּ דְּמַיָּא, בִּנְגִידוּ דְּאֶשָּׁא תַּקִּיפָא, וְאִתְנְטִיל מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְעָאל בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, וְעָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא, וְאַפְרִישׁ בֵּין מַיִין דְּבִסְטַר יְמִינָא, וּבֵין אִינּוּן מַיִין (דבסטר שמאלא.) לְבָתַר אַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן, חַד דִּיּוּקְנָא, כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ז׳) בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וְדָא אִיהוּ יוֹמָא תִּנְיָינָא מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the second ordering, there was drawn from the Left Side the division of waters through the stroke of a mighty fire, which entered into this apiryon and performed its function therein, dividing between the waters of the Right Side and those of the Left; and afterwards the apiryon brought forth an image in the likeness thereof. This was the second day of the “trees of Lebanon”.

סִדּוּרָא תְּלִיתָאָה: אִתְנְגִיד מִסִּטְרָא דְּאֶמְצָעִיתָא, וּמִסִּטְרָא דִּימִינָא, (נ"א ומסטרא דשמאלא) חַד יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּעָבִיד שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיכוּ אֵיבִין לְכֹלָּא, וְדָא עָבִיד שִׁמּוּשָׁא בְּהַאי אַפִּרְיוֹן, וְאַפִּיק זִּינָא לְזִינֵיהּ. זִּינָא לְעוֹבָדִין סַגִּיאִין, זִּינָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְכָל דְּשָׁאִין וַעֲשָׂבִין וְאִילָנִין בְּכַמָּה חֵילִין. וְאִשְׁתְּאַר דִּיּוּקְנֵיהּ תַּמָּן, וְאַפִּיק זִּינָא הַהוּא אַפִּרְיוֹן, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְּאִתְכְּלִיל מִב' סִטְרִין, מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the third ordering, there was drawn from the sphere of the centre and the Right Side a certain third day which made peace in the world and from which were derived the seeds of all things. This performed its function in the apiryon, and brought forth various species, herbs and grasses and trees. Its likeness was left there, and the apiryon brought forth similar species, and this was the third day of the “trees of Lebanon”.

סִדּוּרָא רְבִיעָאָה: אִתְנְגִיד וְאִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּשִׁמְשָׁא, לְאַנְהָרָא לְהַאי אַפִּרְיוֹן, גּוֹ חָשׁוּךְ דִּילֵיהּ, וְעָאל בֵּיהּ לְאַנְהָרָא, וְלָא עָבִיד בֵּיהּ שִׁמּוּשָׁא. עַד יוֹמָא חֲמִשָׁאָה, דְּאַפִּיק הַאי אַפִּרְיוֹן הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּנְהִירוּ, דְּעָאל בֵּיהּ בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה, וְאַפִּיק הַהוּא אַפִּרְיוֹן בְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ דְּהַהוּא נְהִירוּ, וְדָא אִיהוּ יוֹמָא רְבִיעָאָה חַד מֵאִינּוּן עֲצֵי הַלְּבָנוֹן. By the fourth ordering, the light of the sun was kindled to illumine the darkness of the apiryon, and it entered therein to give light, but did not perform its function till the fifth day. The apiryon produced in the likeness thereof, and this was the fourth day of those “trees of Lebanon”.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִצְוָה, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּרֵיקָנַיָּיא וּבְמַגָּנָא, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת כְּפוּם חֵילֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא בְּכַמָּה אַתְרֵי, יֵאוֹת לְמֵיסַב בַּר נָשׁ הַהוּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ט״ז:י״ז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. So they began to discourse upon holy and supernal matters. R. Simeon first spoke, saying: ‘It is written: “They shall take me a heave offering: on the part of everyone whose heart is willing ye shall take my offering.” “They shall take Me.” This signifies that he who aspires towards piety and fellowship with the Holy One, blessed be He, must not be lax or remiss in his devotion, but must be ready and willing to bring sacrifices according to his strength: “according as the Lord God hath blessed thee” (Deut. 16, 10).

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (ישעיהו נ״ה:א׳) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלא כֶסֶף וּבְלא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, דְּהָא אִיהוּ בְּמַגָּנָא, (ואשתדלותה בלא כסף) וְאִיהוּ אִשְׁתַּדְלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בָּהּ. אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִנְדַּע לֵיהּ, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בֵּיהּ, בְּלָא אַגְרָא כְּלָל. אֲבָל אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא, אָסִיר לְנַטְּלָא לֵיהּ לְמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּיא, בְּגִין דְּלָא זָכֵי בְּהַהוּא עוֹבָדָא כְּלַל, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחָא דְּקוּדְשָׁא, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים. True, it is written, “Come ye, buy wine and milk without money and without price” (Isa. 55, 1), and this in reference to work on behalf of the Holy One. But this only indicates that, whereas knowledge of the Holy One and of His Torah can be acquired without price or fee, the doing of good works for the sake of Heaven requires sacrifice and must be “paid for” with full price; otherwise the doer is not worthy to draw down unto himself the spirit of holiness from above.

בְּסִפְרָא דְּחַרְשֵׁי, דְּאוֹלִיף אַשְׁמְדָאי לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא לְאַעְבְּרָא מִנֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וּלְאַכְפֵּיָיא רוּחָא אַחֲרָא. הַהוּא עוֹבְדָא דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגָר שְׁלִים, בְּכָל מַה דְּיִבְעוּן מִנֵּיהּ, בֵּין זְעֵיר בֵּין רַב, בְּגִין דְּרוּחַ מִסְאֲבָא, אִיהוּ אִזְדָּמַּן תָּדִיר בְּמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּא, וְאִזְדְּבַן בְּלָא אַגְרָא, וְאָנִיס לִבְנֵי נָשָׁא לְמִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ, וּמְפַתֵּי לוֹן לְדַיְירָא עִמְּהוֹן, בְּכַמָּה פִּתּוּיִין, בְּכַמָּה אָרְחִין, סָטֵי לוֹן לְשַׁוָּואָה דִּיּוִּרִיהּ עִמְהוֹן. In the book of sorcery from which Ashmedai taught King Solomon, it is written that he who desires to remove from himself the spirit of impurity and to subdue that spirit, must be prepared to pay in return for the fulfilment of his wishes whatever is demanded. For the spirit of impurity tempts the heart of man with many allurements, in order to take up its abode with him.

וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא. But the spirit of holiness is not so: it demands a full price and strenuous effort, purification of one’s self and one’s dwelling, devotion of heart and soul; and even so one will be lucky to win it to take up its abode with him. Therefore one must beware and walk straitly according to the paths and ways of righteousness, turning neither to the right hand nor to the left; for otherwise, even if it had entered into a man, it will straightway depart from him, and thereafter it will indeed be passing hard to recall it again.

בְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.

גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)¹Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”

כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.

וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.

מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!

גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,¹The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.

כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.

בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא, וּלְאַגְנְזָא לָהּ בֵּינָנָא, בְּגִין דְּנִתְקַדֵּשׁ גּוֹ קְדוּשָׁה בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. יַתִּיר מֵאִינּוּן קְדוּשָׁן דְּאַמְרֵי בַּהֲדָן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. קְדוּשָׁה דְּאֲנָן מְקַדְּשֵׁי בִּשְׁבָחָא דְּאֲנָן מְשַׁבְּחָן לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּבְגִין שְׁבָחָא דָּא, שַׁבְקִין לָן לְמֵעַאל גּוֹ תַּרְעֵי עִלָּאֵי, וְעַל דָּא אֲנָן אַמְרִין קְדוּשָׁה דָּא בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְשַׁבְקִין לָן בִּרְחִימוּ, לְמֵיעַל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, מִגּוֹ דְּאֲנָן מְשַׁבְּחִין לוֹן בְּסִדוּרָא דִּלְהוֹן. (ס"אדילן) וּבְגִין כַּךְ, אֲנָן נַטְלִין קְדוּשָׁן יַתִּיר, וְעָאלִין תַּרְעִין עִלָּאִין. In this Kedushah we must be on guard and hide our knowledge in quietness among ourselves,¹By saying it in Aramaic. more than in those which we say in company with the angels.¹The Kedushah in the benediction, “Fashioner of light…” and the Kedushah in the Amidah. in one of these we praise those self-same angels, and for this they permit us to pass through the upper gates. Also we recite it in the holy language (Hebrew); for this reason, too, they permit us to pass through the heavenly gates; and by means of the next sanctification we enter into still higher gates.

וְאִי תֵּימָא רַמָּאוּתָא הִיא. לָאו הָכִי. אֶלָּא מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אִינּוּן קַדִּישִׁין יַתִּיר מִינָן, וְאִינּוּן נַטְלֵי קְדוּשָׁתָא יַתִּיר, וְאִלְמָלֵא דְּאֲנָן נַטְלִין וּמַשְׁכִין עֲלָן קְדוּשָׁאן אִלֵּין, לָא נֵיכוּל לְמֶהֱוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ, וִיקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יִשְׁתְּלִים עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. וְעַל דָּא אֲנָן מִשְׁתַּדְּלִין לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן חֲבֵרִים, וִיסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. It might be said that we deceive the angels by thus praising them. But this deception is permissible, for the heavenly angels are holier than we, and are able to derive and imbibe greater stores of holiness, and were we not to have an extra sanctification we would be unable to associate with them in any fellowship or communion of praise, and the glory of the Holy One, blessed be He, would so be prevented from coming into completion throughout both the upper and lower spheres at one and the same time. Therefore we endeavour to make ourselves their associates, in order that the glory of the Holy One, blessed be He, may be exalted in all the spheres.

קְדוּשָׁה דִּי בְּסוֹפָא, אִיהִי תַּרְגּוּם, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְדָא אֲפִילּוּ (קל"ב ע"ב) יָחִיד יָכִיל לוֹמַר לָהּ, אִינּוּן מִלֵּי דְּתַרְגּוּם. אֲבָל מִלִּין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דִּקְדוּשָּׁה, לָאו אִינּוּן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, בְּגִין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שְׁכִינְתָּא מִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְכָל קְדוּשָׁה דִּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי, וְלָא שְׁאָר עַמִּין דְּאִית לוֹן לִישָׁן אַחֲרָא. The Kedushah which comes at the end¹In the prayer,”And a redeemer shall come unto Zion.”. is in Aramaic, and this may be recited even by an individual-that is privately-but the Hebrew words of the Kedushah proper, which is in Hebrew, must only be recited in a congregation of ten persons or more, because the Shekinah unites Herself with the holy tongue, and all sanctifications with which the Shekinah is connected can be uttered only in the presence of at least ten persons, for it is written: “And I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32). The term “children of Israel” further implies that such a sanctification must be in the holy tongue, which is Israel’s, the other nations speaking other languages.

וְאִי תֵּימָא, הָא קְדוּשָׁתָא דְּקַדִּישׁ, דְּאִיהוּ תַּרְגּוּם, אֲמַאי לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, (ס"א ודא איהו שבחא דאסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא. ואסתלקו דא יתיר מכלא, מאי טעמא, בגין דאיהו גרים לאתרפיא סטרא אחרא ולאסתלקא) לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא, וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. It may be objected: “Why, then, must the Kaddish, which is in Aramaic, be recited only in the presence of ten persons?” The answer is, that the sanctification expressed in the Kaddish is unlike the sanctification of the thrice-repeated “Holy, Holy, Holy”, for this prayer, the Kaddish, ascends into all sides and all spheres both above and below, and to every side of Faith,¹i.e. the Sefiroth. and breaks down iron walls and weighty seals and all the shells¹The klifoth. and defences of evil, so that by its merits the glory of the Holy One, blessed be He, is more greatly exalted than through any other prayer, because it causes the power of the “other side” to wane and its empire to decline; and therefore it must be said in Aramaic, which is the language of the “other side”, and one should respond in a loud voice and with a firm spirit: “Amen, May His great Name be blessed”, in order that the power of the “other side” may be quelled and the Holy One be exalted in His glory above all things.

וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. And when the power of the “other side” is thus vanquished and broken by the power of holiness expressed in the Kaddish, then the Holy One is exalted in glory and remembers His children, and remembers His Name. So because of His exaltation this prayer must be recited in the presence of ten. Blessed for ever is the holy people to whom the Holy One gave the holy Torah in order that they might be made worthy, by her aid, of the world to come.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אַתּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכֵיוָן דְּשָׁרֵינָן מִלִּין דְּכִתְרָא דְּמַלְכוּתָא עִלָּאָה אֵימָּא אֲנָא בְּגִינַיְיכוּ (נ"א בגווייכו) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְכוֹן אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וְהַהוּא הֲבַל דְּפוּמַיְיכוּ, יִסְתָּלַּק לְעֵילָּא, כְּאִילּוּ אַתּוּן מִתְעֲרִין מִלִּין אִלֵּין. Then R. Simeon turned to the companions and said: ‘Ye are worthy of the world to come; therefore, because we have begun to discourse upon matters concerned with the Crown of the supernal Kingdom, I shall continue to speak on your behalf in regard to the same subject, and the Holy One will assuredly reward you in the sphere of that Kingdom. And the breath of your mouths will ascend into heaven, as if ye yourselves had stirred up these words.’

בְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.

גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)¹Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.

כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע"ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא. And when the worshippers arrive at the prayer “Grant abundant peace” (at the end of the “Eighteen Benedictions”), the “River that goes out of Eden” does his service in this Assembly and all must take leave from the King, and no human being nor any other created thing may thereafter be found in that Presence, nor may any petitionary prayers be prayed then, but one must “fall upon the countenance” (say propitiatory prayers). Why? Because that time is the time of service, and every being that dwells upon the earth must stand abashed before his Lord, covering his face in great awe, and let his soul join the service of the souls which are contained in that Chamber. Then the colour which descends hovers over the lower part of the and another herald appears, like unto the first,

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”

כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.

וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.

מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!

גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,¹The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.

כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.

וּכְתִיב (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל הָכָא עִדָּן עִדָנִין הוּא דִּצְלוֹתָא דְּכָל יוֹמָא. וְחַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ בְּהָנֵי תְּלַת זִמְנִין. עֶרֶב, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא. וָבֹקֶר, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהֲרָא. וְצָהֳרַיִם, (לאו האי אתר דאקרי חשך, אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי, אבל זמנא דצלותא דמנחה) אֲתָר דְּאִתְקְרֵי חֹשֶׁךְ אִיהוּ, דְּאָחִיד בַּעֶרֶב, וְקַיְּימָא דָּא עִם דָּא. It is written: “Morning and evening and at noon will I pray and cry aloud ” (Ps. 55, 17). We have referred on another occasion to this verse. It speaks of three seasons for prayer, and the companions have interpreted the significance of the three times in the following way’ “Evening” is the mirror which has no radiance, “morning” the radiant mirror, while “noon” is symbolic of a place which should properly be called “darkness”, because it adjoins the evening, only it is designated by the very opposite by a certain elegance of language,

עֶרֶב דָּא, צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. וּבְגִין דִּבְעֶרֶב דָּא אִתְעֲרָב בֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא, דְּחָשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, שַׁוּוּ לֵיהּ רְשׁוּת, וְלֵית לֵיהּ זְמַן קָבֻעַ, (קמ"א ע"א, קס"ב ע"א) אֵמוּרִין וּפְדָרִין מִתְאַכְּלִין בְּהַאי זִמְנָא, וּמִכָּאן אִתְּזָנוּ כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, דְּנָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּלֵילְיָא. The evening prayer is not obligatory, and there is no fixed time for it, because the evening is influenced by the “other side”, which is dark and rules by night. The limbs and fatty portions of sacrifices used to be burnt on the altar in the evening, and from that moment numbers of groups of demons which issue and have sway by night receive their nourishment.

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הָא תָּנִינָן, דְּכָל אִינּוּן מָארֵי סִטְרָא אַחֲרָא דְּרוּחַ מִסְאֳבָא, לָא שַׁלְטֵי (ק"מ ע"ב) בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהָא מִתְעָרֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי, וְאָסִיר לְאִתְּעָרָא לוֹן לְשַׁרְיָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא. It may be said, have we not been taught that the messengers of the “other side”, of the spirit of impurity, had by rights no power in the Holy Land, and so if by this means the Israelites were to rouse them, would they not be doing something forbidden?

אֶלָּא בְּלֵילְיָא, הַהוּא תְּנָנָא סָלִיק, וְלָא סָלִיק כְּגַוְונָא דְּקָרְבְּנָא אַחֲרָא, דְּהֲוָה סָלִיק תְּנָנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְהָכָא הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא לְחָד נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן כָּל מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְכֵיוָן דְּהַהוּא תְּנָנָא סָלִיק (קמ"א ע"א, רמ"ב ע"ב) וְעָקִים אֹרַח לְהַהוּא סִטְרָא כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִתְזָנִין וְקַיְימִין וְעָאלִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ נָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּעָלְמָא. The answer would be that the smoke of those parts was wont to ascend, not as the smoke of other sacrifices, which did ascend in a straight line heavenward: for these fumes rose and dispersed into a cavern in the North, where dwell all the hosts of evil spirits, and when the smoke arose, as we have said, as it floated upward in a crooked line towards that place, all those malevolent beings would feed on it, and so would remain where they were, dispersing not throughout the earth.

חַד מְמָנָא קַיְּימָא לְהַהוּא סִטְרָא, עַל הַהוּא נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, בְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, סַנְגִירְיָ"א שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא תְּנָנָא עָקִים אָרְחֵיהּ וְסָלִיק, הַאי מְמָנָא וְשִׁתִּין אֶלֶף רִבּוֹא מַשְׁרְיָין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן לְקַבְּלָא לֵיהּ, וּלְאַתְּזְנָא מִנֵּיהּ, וְקַיְימִין בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וְעָאלִין בְּחַד פִּתְחָא דְּאִקְרֵי קֶרִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ח) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְגוֹ', וּכְתִיב, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, בְּהַהוּא רוּגְזָא דְּנָפִיק מִפִּתְחָא דְּקֶרִי. One particular evil spirit was appointed over the others in that northerly cavern: his name was Synegoria,¹‘ Lit. “advocacy, justification” Perhaps a corruption for Sangorin (frorr. sanguis), “bloodthirsty”. and when the smoke began to ascend crookedly and to draw near, he and sixty thousand myriads of other spirits would rise up to meet it in order to imbibe nourishment therefrom. They would stand within their cavern and then pass through the door called “keri” (lit. defilement). It is to this door that there is an allusion in the words, “If ye walk contumaciously (in keri) unto me, then will I also walk contumaciously unto you” (Lev. 27, 24, 25); that is, the.wrath and anger which come out from that door called Keri will be wreaked on those who walk contumaciously.

וְאִלֵּין אִינּוּן דִּמְשַׁטְּטֵי בְּלֵילְיָא, (רס"ד ע"א, רס"ז ע"א) וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין נָפְקִין לְסַלְּקָא, לְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, אִינּוּן נָפְקִין, וּמְקַטְרְגָן לוֹן, וְלָא יַכְלִין לְסַלְּקָא וּלְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, בַּר אִינּוּן חֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִים, דְּאִינּוּן בַּקְעִין רְקִיעִים וַאֲוִירִים וְסַלְּקִין. וְאִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקִין, וּמוֹדִיעִין מִלִּין כְּדִיבִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְחַזְּיָין לוֹן בְּדִיּוּקְנִין אַחֲרָנִין, וְחַיְיכָאן בְּהוּ, עַד דְּאוֹשְׁדִין זַרְעָא, וְאִקְרוּן מָארֵיהוֹן דְּקֶרִי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּנָפְקִין מִפִּתְחָא דְּקֶרִי, גַּרְמֵי לוֹן. These are the spirits who roam about by night. When the souls of the righteous emerge from the earth into the upper spaces in order to ascend heavenward, these same spirits also appear and contend with them, in order to prevent them from reaching and entering their heavenly habitation and rest. And, indeed, they bar the way to all save only the souls of the most supreme saints, which break through all firmaments and aethers until they reach the highest sphere. The demoniac hosts speak Iying words to the children of men, disguising themselves in other forms, and seducing them till they defile themselves.

וּבְשַׁעֲתָא דְּמִתְאַכְּלֵי אֵמוּרִין וּפְדָרִין, הַהוּא תְּנָנָא הֲוֵי רַוֵּי לוֹן, וְזָן לוֹן, כְּפוּם יְקָרָא דִּלְהוֹן, הָכִי מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מַה דְּאִתְחָזֵי לוֹן. וּבְהַאי, לָא נַפְקָן, וְלָא מְשַׁטְּטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. But at the time when the limbs and the fat of the offerings were burnt, the smoke provided them a full repast of the kind suited to their station, and being busy with this they forgot to come forth and roam about the Holy Land.

עֶרֶב: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ל״ח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, דְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, אִינּוּן מִתְעָרְבֵי בְּשׁוּלְטָנוּ דְּלֵילְיָא. וְעַל דָּא לָא שַׁוְיוּהָא חוֹבָא לִצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לְאַתְקְנָא לָהּ כְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ הֲוָה מָארִי (מדכי) מַשְׁכְּנָא, וּמְתַקֵּן לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. Now the evening prayer, as I have said, is not obligatory, because these bands of demons participate in the dominion of the night, and only Jacob was able to fix it.

וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רְשׁוּ, צְלוֹתָא דָּא אִיהוּ לְאַגָּנָא עָלָן מִגּוֹ פַּחַד בַּלֵּילוֹת, מִגּוֹ פַּחַד דְּכַמָּה סִטְרִין דְּגֵיהִנָּם, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא טַרְדֵי לְחַיָּיבַיָּא בַּגֵּיהִנָּם, עַל חַד תְּרֵין מִבִּימָמָא. וּבְּגִין כָּךְ, מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר וְהוּא רַחוּם, דְּאִיהוּ בְּגִין פַּחַד דְּגֵיהִנָּם. וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח פַּחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא דִּינָא אַחֲרָא, אָסִיר לְאַתְעַרָא לֵיהּ, דְּאִתְחָזֵי דְּהָא לֵית רְשׁוּ לְשַׁבָּת לְאַעְבְּרָא דִּינָא מֵעָלְמָא. However, although the evening prayer is not legally obligatory, yet it has a protective influence against the terrors of the night, against the fear of Gehenna, for at night the wicked receive a punishment double that which is executed upon them by day. Therefore the Israelites introduce the evening prayer for weekdays with the verses: “And he is merciful, he forgiveth iniquity, and destroyeth not: yea, many a time he turneth his anger away, and doth not stir up all his wrath” (Ps. 78, 28). This is recited because of the fear of Gehenna. But on Sabbath, when there is no fear of the punishment of Gehenna nor of any judgement, one may not recite these verses lest he thus awaken the evil spirits, causing them to appear and become active.

וְפַחַד דְּקִטְרוּגָא דְּנִשְׁמָתִין, כַּד בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, לְאִתְחֲזָּאָה קָמֵי מָארֵיהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. פַּחַד דְּכַמָּה מַזִּיקִין וְקִטְרוּגִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּלֵילְיָא, וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְנַזְּקָא, לְמַאן דְּנָפִיק מִתְּרַע בֵּיתֵיהּ לְבַר, וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ. To counteract the fear of the accuser and slanderer of souls we conclude the Hashkibenu prayer (“Cause us, O Lord, to lie down in peace”) with the words: “Blessed art Thou, O Lord, who guardest Thy people Israel for ever. Amen”. To counteract the fear of the many devils and accusers which are present in the night and have power to injure anyone who leaves his house at that time, we say: “Guard our going out and our coming in unto life and unto peace.”

וְעַל כָּל דָּא, מִגּוֹ דְּחִילוּ דְּכָל דָּא, אֲנָן מַפְקִידִינָן גּוּפִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, לְמַלְכוּתָא עִלָּאָה, דִּי שׁוּלְטָנוּ דְּכֹלָּא בִּידָהָא. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּעַרְבִית, בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא. הַשְׁתָּא דְּקָרְבְּנִין וּמַדְבְּחָן לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֲנָן עַבְדֵּינָן כָּל תִּקּוּנִין דְּאֲנָן עַבְדִין עַל רָזָא דְּנָא. From the fear of all these things we deliver in trust our bodies, souls and spirits to Heaven above, to the Supernal Kingdom which has dominion over all of them. Therefore we recite every night the evening prayers, performing all this to counteract the mysterious influences of the evil spirits now that there are no sacrifices to keep them at bay.

בְּפַלְגוּ לֵילְיָא, כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, בָּטַשׁ בְּכָל אִינּוּן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְתָבַר (חד טנרא תקיפא) (צ"ז ע"א) סִטְרָא אַחֲרָא, וְעָאל וְשָׁאט לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין עַיְילִין לְדוּכְתַיְיהוּ, וְאִתְּבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא שַׁלְטִין. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְהָא אִתְּמַר. At midnight, when the north wind awakens, it beats against all the abodes of those malevolent spirits, cracking in twain a gigantic mighty rock, the stronghold of the “other side”, and rushes about everywhere, both above and below; and all the evil demons return to their places, for their power is then broken and they have no influence. Then the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to have joyous fellowship with the righteous, as has been related before.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, אִתְגְּנִיז מִקָּמֵי נְהוֹרָא דִּימָמָא, כְּדֵין בֹּקֶר שַׁלְטָא, וְאִתְעֲבָּר שׁוּלְטָנוּ דְּעֶרֶב, (וכדין) הַאי בֹּקֶר, אִיהוּ בֹּקֶר דְּאוֹר קַדְמָאָה, הַאי בֹּקֶר, אַשְׁלִים טִיבוּ לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. מִנֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. הַאי אַשְׁקֵי לְגִנְתָּא. הַאי אִיהוּ נְטִירוּ דְּכָל עָלְמָא. When morning comes, the light of the lamp which rules the midnight hours hides before the light of the day. The morning has now full sway and dominion and the reign of the night is past. This is the morning of primaeval light, the morning which sheds beneficence throughout all the worlds. From it all celestial and terrestrial beings imbibe nourishment. It waters the Garden with supernal dews. It guards the whole Universe.

הָכָא רָזָא לְיַדְעֵי מִדִּין, (נ"ז ע"א) מַאן דְּבָעֵי לְמֵיפַק לְאָרְחָא, יְקוּם בְּנָגְהָא, וְיִשְׁגַּח בְּאִסְתַּכְּלוּתָא לְפוּם שַׁעֲתָא, לִסְטַר (קי"ב ע"ב) מִזְרָח, וְיֶחֱמֵי כְּחֵיזוּ דְּאַתְוָון דְּבַטְשֵׁי בִּרְקִיעָא, דָּא סָלִיק וְדָא נָחִית. וְאִלֵּין אִינּוּן נְצִיצוּ דְּאַתְוָון, דְּאִתְבְּרוּן בְּהוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. Here is a mystery which is entrusted to “those who know the measures” of things spiritual. He who has to set out on a journey in the morning should rise at break of day and at a certain specially ordained moment turn and look towards the east. He will then behold a kind of letters which break through the surface of the sky, some ascending and some descending. These are flashed forth from those letters with which the heavens and the earth were created.

אִי אִיהוּ יָדַע בְּרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, וְיִדְכַּר לוֹן כַּדְקָא חֲזִי, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא. יֶחמֵי גּוֹ נְהִירוּ דְּנָגְהָא דִּרְקִיעָא שִׁית יוֹדִי"ן, תְּלַת לִסְטַר יְמִינָא, וּתְלַת לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּתְלַת וָוִין, דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְנַצְצֵי בִּרְקִיעָא. וְאִינּוּן אַתְוָון דְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּכְדֵין יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ, וְיִפּוּק לְאָרְחָא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא אַקְדִּימַת עִמֵּיהּ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. If the watcher is cognizant of the mystery of the letters which form the mystic Holy Name of forty-two letters, and if he should in this hour be mindful of them with devout intent, with a loving heart, then will he behold in the luminous heaven six Yods, three upon the right side and three upon the left; also three Vaus, which ascend and descend and sparkle in the firmament. These are the number of the initial letters of the words of the priestly blessing. He should then say his morning prayers and set forth upon his journey, because, verily, the Shekinah Herself goes before him; happy is his lot!

כַּד אָתֵי הַאי בֹּקֶר, עַמּוּדָא חַד נָעִיץ בִּסְטַר דָּרוֹם, לְגוֹ מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא, דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא. בַּר מֵהַהוּא עַמּוּדָא, דְּאִיהוּ (קפ"ד ע"ב) נָעִיץ בְּאֶמְצָעוּ דְּגִנְתָּא. וְעַמּוּדָא דָּא, אִיהוּ נָהִיר (ויחי רי"ט ע"א) בִּנְהִירוּ דִּתְלַת גַּוְונִין, מְרֻקָּמָא דְּאַרְגְּוָונָא. בְּהַהוּא עַמּוּדָא, קַיְּימָא עַנְפָא חֲדָא, בְּהַהוּא עַנְפָא, אִתְעֲתָּדוּ תְּלַת צִפֳּרִין, מִתְעַרִין צִפְצֻפָא לְשַׁבְּחָא. When morning arrives, a mysterious pillar appears in the South, in that portion of the firmament beneath which the Garden of Eden is stretched: this is a different pillar from the one which is in the midst of the Garden. The pillar set in the South flashes with the brightness of three colours, purple-woven. On that pillar there is a branch, on which three birds sit, chirping hymns of praise.

וּכְתִיב (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל הָכָא עִדָּן עִדָנִין הוּא דִּצְלוֹתָא דְּכָל יוֹמָא. וְחַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ בְּהָנֵי תְּלַת זִמְנִין. עֶרֶב, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא. וָבֹקֶר, דָּא הִיא אַסְפָּקָלַרְיָאה דְּנָהֲרָא. וְצָהֳרַיִם, (לאו האי אתר דאקרי חשך, אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי, אבל זמנא דצלותא דמנחה) אֲתָר דְּאִתְקְרֵי חֹשֶׁךְ אִיהוּ, דְּאָחִיד בַּעֶרֶב, וְקַיְּימָא דָּא עִם דָּא. It is written: “Morning and evening and at noon will I pray and cry aloud ” (Ps. 55, 17). We have referred on another occasion to this verse. It speaks of three seasons for prayer, and the companions have interpreted the significance of the three times in the following way’ “Evening” is the mirror which has no radiance, “morning” the radiant mirror, while “noon” is symbolic of a place which should properly be called “darkness”, because it adjoins the evening, only it is designated by the very opposite by a certain elegance of language,

וּמַה דְּאִתְּמַר צָהֳרַיִם, דְּאִיהוּ תּוּקְפָּא דְּשִׁמְשָׁא. לִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט. וְהָכִי אִיהוּ אָרְחָא, לְבַר נָשׁ אוּכָם, קָרָאן לֵיהּ חִוָּור, וְלִישָׁנָא מַעַלְיָא נָקַט, וּלְזִמְנִין לְחִוָּור קָרָאן לֵיהּ אוּכָם, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:א׳) כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקָח (עמוס ט׳:ז׳) הֲלֹא כִבְנֵי כוּשִׁיִּים אַתֶּם לִי וְגוֹ'. just as, on occasion, black is called white, while sometimes white is called black; we read, for instance, of Moses’ wife that she was black (Num. 12, 1), and Israel are compared to the Aethiopians (Amos 9, 7).

עֶרֶב דָּא, צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. וּבְגִין דִּבְעֶרֶב דָּא אִתְעֲרָב בֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא, דְּחָשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ, וְשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, שַׁוּוּ לֵיהּ רְשׁוּת, וְלֵית לֵיהּ זְמַן קָבֻעַ, (קמ"א ע"א, קס"ב ע"א) אֵמוּרִין וּפְדָרִין מִתְאַכְּלִין בְּהַאי זִמְנָא, וּמִכָּאן אִתְּזָנוּ כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, דְּנָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּלֵילְיָא. The evening prayer is not obligatory, and there is no fixed time for it, because the evening is influenced by the “other side”, which is dark and rules by night. The limbs and fatty portions of sacrifices used to be burnt on the altar in the evening, and from that moment numbers of groups of demons which issue and have sway by night receive their nourishment.

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, הָא תָּנִינָן, דְּכָל אִינּוּן מָארֵי סִטְרָא אַחֲרָא דְּרוּחַ מִסְאֳבָא, לָא שַׁלְטֵי (ק"מ ע"ב) בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהָא מִתְעָרֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי, וְאָסִיר לְאִתְּעָרָא לוֹן לְשַׁרְיָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא. It may be said, have we not been taught that the messengers of the “other side”, of the spirit of impurity, had by rights no power in the Holy Land, and so if by this means the Israelites were to rouse them, would they not be doing something forbidden?

אֶלָּא בְּלֵילְיָא, הַהוּא תְּנָנָא סָלִיק, וְלָא סָלִיק כְּגַוְונָא דְּקָרְבְּנָא אַחֲרָא, דְּהֲוָה סָלִיק תְּנָנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְהָכָא הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא לְחָד נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, דְּתַמָּן כָּל מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, וְכֵיוָן דְּהַהוּא תְּנָנָא סָלִיק (קמ"א ע"א, רמ"ב ע"ב) וְעָקִים אֹרַח לְהַהוּא סִטְרָא כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִתְזָנִין וְקַיְימִין וְעָאלִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ נָפְקִין וְשַׁלְטִין בְּעָלְמָא. The answer would be that the smoke of those parts was wont to ascend, not as the smoke of other sacrifices, which did ascend in a straight line heavenward: for these fumes rose and dispersed into a cavern in the North, where dwell all the hosts of evil spirits, and when the smoke arose, as we have said, as it floated upward in a crooked line towards that place, all those malevolent beings would feed on it, and so would remain where they were, dispersing not throughout the earth.

חַד מְמָנָא קַיְּימָא לְהַהוּא סִטְרָא, עַל הַהוּא נוּקְבָּא דְּצָפוֹן, בְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, סַנְגִירְיָ"א שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא תְּנָנָא עָקִים אָרְחֵיהּ וְסָלִיק, הַאי מְמָנָא וְשִׁתִּין אֶלֶף רִבּוֹא מַשְׁרְיָין אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן לְקַבְּלָא לֵיהּ, וּלְאַתְּזְנָא מִנֵּיהּ, וְקַיְימִין בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וְעָאלִין בְּחַד פִּתְחָא דְּאִקְרֵי קֶרִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ח) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְגוֹ', וּכְתִיב, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, בְּהַהוּא רוּגְזָא דְּנָפִיק מִפִּתְחָא דְּקֶרִי. One particular evil spirit was appointed over the others in that northerly cavern: his name was Synegoria,¹‘ Lit. “advocacy, justification” Perhaps a corruption for Sangorin (frorr. sanguis), “bloodthirsty”. and when the smoke began to ascend crookedly and to draw near, he and sixty thousand myriads of other spirits would rise up to meet it in order to imbibe nourishment therefrom. They would stand within their cavern and then pass through the door called “keri” (lit. defilement). It is to this door that there is an allusion in the words, “If ye walk contumaciously (in keri) unto me, then will I also walk contumaciously unto you” (Lev. 27, 24, 25); that is, the.wrath and anger which come out from that door called Keri will be wreaked on those who walk contumaciously.

וְאִלֵּין אִינּוּן דִּמְשַׁטְּטֵי בְּלֵילְיָא, (רס"ד ע"א, רס"ז ע"א) וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין נָפְקִין לְסַלְּקָא, לְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, אִינּוּן נָפְקִין, וּמְקַטְרְגָן לוֹן, וְלָא יַכְלִין לְסַלְּקָא וּלְאִתְחֲזָאָה לְעֵילָּא, בַּר אִינּוּן חֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִים, דְּאִינּוּן בַּקְעִין רְקִיעִים וַאֲוִירִים וְסַלְּקִין. וְאִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקִין, וּמוֹדִיעִין מִלִּין כְּדִיבִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְחַזְּיָין לוֹן בְּדִיּוּקְנִין אַחֲרָנִין, וְחַיְיכָאן בְּהוּ, עַד דְּאוֹשְׁדִין זַרְעָא, וְאִקְרוּן מָארֵיהוֹן דְּקֶרִי, בְּגִין דְּאִינּוּן דְּנָפְקִין מִפִּתְחָא דְּקֶרִי, גַּרְמֵי לוֹן. These are the spirits who roam about by night. When the souls of the righteous emerge from the earth into the upper spaces in order to ascend heavenward, these same spirits also appear and contend with them, in order to prevent them from reaching and entering their heavenly habitation and rest. And, indeed, they bar the way to all save only the souls of the most supreme saints, which break through all firmaments and aethers until they reach the highest sphere. The demoniac hosts speak Iying words to the children of men, disguising themselves in other forms, and seducing them till they defile themselves.

וּבְשַׁעֲתָא דְּמִתְאַכְּלֵי אֵמוּרִין וּפְדָרִין, הַהוּא תְּנָנָא הֲוֵי רַוֵּי לוֹן, וְזָן לוֹן, כְּפוּם יְקָרָא דִּלְהוֹן, הָכִי מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מַה דְּאִתְחָזֵי לוֹן. וּבְהַאי, לָא נַפְקָן, וְלָא מְשַׁטְּטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. But at the time when the limbs and the fat of the offerings were burnt, the smoke provided them a full repast of the kind suited to their station, and being busy with this they forgot to come forth and roam about the Holy Land.

עֶרֶב: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ל״ח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, דְּכָל אִינּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין, אִינּוּן מִתְעָרְבֵי בְּשׁוּלְטָנוּ דְּלֵילְיָא. וְעַל דָּא לָא שַׁוְיוּהָא חוֹבָא לִצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לְאַתְקְנָא לָהּ כְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ הֲוָה מָארִי (מדכי) מַשְׁכְּנָא, וּמְתַקֵּן לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. Now the evening prayer, as I have said, is not obligatory, because these bands of demons participate in the dominion of the night, and only Jacob was able to fix it.

וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ רְשׁוּ, צְלוֹתָא דָּא אִיהוּ לְאַגָּנָא עָלָן מִגּוֹ פַּחַד בַּלֵּילוֹת, מִגּוֹ פַּחַד דְּכַמָּה סִטְרִין דְּגֵיהִנָּם, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא טַרְדֵי לְחַיָּיבַיָּא בַּגֵּיהִנָּם, עַל חַד תְּרֵין מִבִּימָמָא. וּבְּגִין כָּךְ, מְקַדְּמֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר וְהוּא רַחוּם, דְּאִיהוּ בְּגִין פַּחַד דְּגֵיהִנָּם. וּבְשַׁבָּת דְּלָא אִשְׁתְּכַח פַּחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וְלָא דִּינָא אַחֲרָא, אָסִיר לְאַתְעַרָא לֵיהּ, דְּאִתְחָזֵי דְּהָא לֵית רְשׁוּ לְשַׁבָּת לְאַעְבְּרָא דִּינָא מֵעָלְמָא. However, although the evening prayer is not legally obligatory, yet it has a protective influence against the terrors of the night, against the fear of Gehenna, for at night the wicked receive a punishment double that which is executed upon them by day. Therefore the Israelites introduce the evening prayer for weekdays with the verses: “And he is merciful, he forgiveth iniquity, and destroyeth not: yea, many a time he turneth his anger away, and doth not stir up all his wrath” (Ps. 78, 28). This is recited because of the fear of Gehenna. But on Sabbath, when there is no fear of the punishment of Gehenna nor of any judgement, one may not recite these verses lest he thus awaken the evil spirits, causing them to appear and become active.

וְפַחַד דְּקִטְרוּגָא דְּנִשְׁמָתִין, כַּד בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, לְאִתְחֲזָּאָה קָמֵי מָארֵיהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. פַּחַד דְּכַמָּה מַזִּיקִין וְקִטְרוּגִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּלֵילְיָא, וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְנַזְּקָא, לְמַאן דְּנָפִיק מִתְּרַע בֵּיתֵיהּ לְבַר, וּבְּגִין כָּךְ אֲנָן מַקְדִּימִים, וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ. To counteract the fear of the accuser and slanderer of souls we conclude the Hashkibenu prayer (“Cause us, O Lord, to lie down in peace”) with the words: “Blessed art Thou, O Lord, who guardest Thy people Israel for ever. Amen”. To counteract the fear of the many devils and accusers which are present in the night and have power to injure anyone who leaves his house at that time, we say: “Guard our going out and our coming in unto life and unto peace.”

וְעַל כָּל דָּא, מִגּוֹ דְּחִילוּ דְּכָל דָּא, אֲנָן מַפְקִידִינָן גּוּפִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, לְמַלְכוּתָא עִלָּאָה, דִּי שׁוּלְטָנוּ דְּכֹלָּא בִּידָהָא. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּעַרְבִית, בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא. הַשְׁתָּא דְּקָרְבְּנִין וּמַדְבְּחָן לָא אִשְׁתְּכָחוּ, אֲנָן עַבְדֵּינָן כָּל תִּקּוּנִין דְּאֲנָן עַבְדִין עַל רָזָא דְּנָא. From the fear of all these things we deliver in trust our bodies, souls and spirits to Heaven above, to the Supernal Kingdom which has dominion over all of them. Therefore we recite every night the evening prayers, performing all this to counteract the mysterious influences of the evil spirits now that there are no sacrifices to keep them at bay.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא, אִתְגְּנִיז מִקָּמֵי נְהוֹרָא דִּימָמָא, כְּדֵין בֹּקֶר שַׁלְטָא, וְאִתְעֲבָּר שׁוּלְטָנוּ דְּעֶרֶב, (וכדין) הַאי בֹּקֶר, אִיהוּ בֹּקֶר דְּאוֹר קַדְמָאָה, הַאי בֹּקֶר, אַשְׁלִים טִיבוּ לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. מִנֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. הַאי אַשְׁקֵי לְגִנְתָּא. הַאי אִיהוּ נְטִירוּ דְּכָל עָלְמָא. When morning comes, the light of the lamp which rules the midnight hours hides before the light of the day. The morning has now full sway and dominion and the reign of the night is past. This is the morning of primaeval light, the morning which sheds beneficence throughout all the worlds. From it all celestial and terrestrial beings imbibe nourishment. It waters the Garden with supernal dews. It guards the whole Universe.

הָכָא רָזָא לְיַדְעֵי מִדִּין, (נ"ז ע"א) מַאן דְּבָעֵי לְמֵיפַק לְאָרְחָא, יְקוּם בְּנָגְהָא, וְיִשְׁגַּח בְּאִסְתַּכְּלוּתָא לְפוּם שַׁעֲתָא, לִסְטַר (קי"ב ע"ב) מִזְרָח, וְיֶחֱמֵי כְּחֵיזוּ דְּאַתְוָון דְּבַטְשֵׁי בִּרְקִיעָא, דָּא סָלִיק וְדָא נָחִית. וְאִלֵּין אִינּוּן נְצִיצוּ דְּאַתְוָון, דְּאִתְבְּרוּן בְּהוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. Here is a mystery which is entrusted to “those who know the measures” of things spiritual. He who has to set out on a journey in the morning should rise at break of day and at a certain specially ordained moment turn and look towards the east. He will then behold a kind of letters which break through the surface of the sky, some ascending and some descending. These are flashed forth from those letters with which the heavens and the earth were created.

אִי אִיהוּ יָדַע בְּרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון, וְיִדְכַּר לוֹן כַּדְקָא חֲזִי, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא. יֶחמֵי גּוֹ נְהִירוּ דְּנָגְהָא דִּרְקִיעָא שִׁית יוֹדִי"ן, תְּלַת לִסְטַר יְמִינָא, וּתְלַת לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּתְלַת וָוִין, דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְנַצְצֵי בִּרְקִיעָא. וְאִינּוּן אַתְוָון דְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּכְדֵין יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ, וְיִפּוּק לְאָרְחָא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא אַקְדִּימַת עִמֵּיהּ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. If the watcher is cognizant of the mystery of the letters which form the mystic Holy Name of forty-two letters, and if he should in this hour be mindful of them with devout intent, with a loving heart, then will he behold in the luminous heaven six Yods, three upon the right side and three upon the left; also three Vaus, which ascend and descend and sparkle in the firmament. These are the number of the initial letters of the words of the priestly blessing. He should then say his morning prayers and set forth upon his journey, because, verily, the Shekinah Herself goes before him; happy is his lot!

כַּד אָתֵי הַאי בֹּקֶר, עַמּוּדָא חַד נָעִיץ בִּסְטַר דָּרוֹם, לְגוֹ מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא, דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא. בַּר מֵהַהוּא עַמּוּדָא, דְּאִיהוּ (קפ"ד ע"ב) נָעִיץ בְּאֶמְצָעוּ דְּגִנְתָּא. וְעַמּוּדָא דָּא, אִיהוּ נָהִיר (ויחי רי"ט ע"א) בִּנְהִירוּ דִּתְלַת גַּוְונִין, מְרֻקָּמָא דְּאַרְגְּוָונָא. בְּהַהוּא עַמּוּדָא, קַיְּימָא עַנְפָא חֲדָא, בְּהַהוּא עַנְפָא, אִתְעֲתָּדוּ תְּלַת צִפֳּרִין, מִתְעַרִין צִפְצֻפָא לְשַׁבְּחָא. When morning arrives, a mysterious pillar appears in the South, in that portion of the firmament beneath which the Garden of Eden is stretched: this is a different pillar from the one which is in the midst of the Garden. The pillar set in the South flashes with the brightness of three colours, purple-woven. On that pillar there is a branch, on which three birds sit, chirping hymns of praise.

פָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.

כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.

וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.

אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.

שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).

אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.

כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?

אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.

אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”

וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.

וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.

דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;

מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,

(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).

בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?

אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.

בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.

וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,

א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….¹The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

פָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.

כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.

וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.

וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.

אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.

שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).

אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.

כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?

אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.

אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”

וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.

וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.

דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;

מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,

(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).

בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?

אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.

בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.

וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,

א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….¹The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

פָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.

כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.

וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.

וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.

אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.

שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).

אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.

כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?

אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.

אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”

וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.

וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.

דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;

מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,

(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).

בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?

אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.

בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.

וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,

א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….¹The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

פָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.

כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.

וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.

וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.

אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.

שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).

אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.

כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?

אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”

וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.

וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.

דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;

מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,

(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).

בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?

אֶלָּא, מִגּוֹ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם הָכִי אִצְטְרִיךְ לוֹמַר לָהּ בְּשֵׁירוּתָא דְּתִקּוּנָהָא, וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא. וְאִיהִי לָא אִתְתַּקְנָת מִכֻּלְּהוּ, כְּמַה דְּאִתְתַּקְנָת מִתּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. The reason is that just because of its importance above all other hymns and because the Community of Israel cannot be perfected except by means of the written Torah, it must be recited in close proximity to the prayer said when seated.

בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.

וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,

א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….¹The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

פָּתַח חַד וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ב׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. פָּתַח תִּנְיָינָא וְאָמַר, יְהִי שֵׁם יְיָ' מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. פָּתַח תְּלִיתָאָה וְאָמַר, מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהוּלָּל שֵׁם יְיָ'. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָדִים וְקָרֵי אִתְעֲתָדוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִינּוּן דִּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, אִתְתָּקָּנוּ בִּשְׁבָחָא דִּימָמָא. כְּדֵין אִתְפַּרְשׁוּן יְמָמָא מִן לֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּקָם בְּצַפְרָא, מִגּוֹ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָעֵי בְּלֵילְיָא. בְּהַהוּא זִמְנָא צְלוֹתָא דְּצַפְרָא. One begins: “Hallelukah! Praise, O ye servants of the Lord, praise the Name of the Lord!” The second then takes up the chant thus: “Blessed be the Name of the Lord from this time forth and for evermore.” Then the third sings: “From the rising of the sun until the going down of the same the Lord’s Name is to be praised” (Ps. 113, 1-3). Then a herald proclaims: “Prepare yourselves, O ye supernal saints, who sing praises to your Lord! Prepare yourselves for the praisegiving of the day, when day separates itself from night! Happy is the lot of him who rises in the morning from the praise of the Torah which has engrossed him in the night watches.” Then it is time for morning prayer.

כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ, עַל גָּלוּת דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַתְבֵי גּוֹ בְּנֵי שֵׂעִיר, וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שׁוֹמֵר, מַה מִּלַּיְלָה, מַה תְּהֵא עָלַן מִן גָּלוּתָא דָּא, דְּדַמֵּי לַחֲשׁוֹכָא דְּלֵילְיָא. מַה כְּתִיב, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָתָא בֹקֶר, כְּבָר נְהִירְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְאַסִּיקְנָא לְכוּ וְקָרִיבִת יַתְכוֹן לְפוּלְחָנִי, וְאוֹרַיְיתָא יָהֲבִית לְכוֹן, בְּגִין דְּתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. שְׁבַקְתּוּן אוֹרַיְיתִי, וְגַם לָיְלָה, אָעִילְנָא לְכוּ בְּגָלוּתָא (ס"א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כְּמִלְּקַדְּמִין. אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ, וְתַמָּן תִּשְׁכְּחוּן בְּמַה תַּלְיָא גָּלוּתָא דִּלְכוֹן, וּגְאוּלָה דִּלְכוֹן, וְכַד תִּבְעָיוּן בָּהּ, הִיא תֵּימָא וְתַכְרִיז קָמַיְיכוּ. שׁוּבוּ אֵתָיוּ. שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא, וּמִיַּד אֵתָיוּ וְאִקְרִיבוּ לְגַבָּאי. (נ"א וברזא דהאי קרא) It is written: “The burden of Dumah. He calleth to me out of Seir, Watchman, what of the night? Watchman, what of the night? The watchman said, The morning cometh, and also the night: If ye will inquire, inquire ye: return, come” (Is. 21, 11). This verse has been explained in references to Israel’s exile in Seir (i.e. Edom=Rome). Israel says to the Holy One: “Watchman, what of the night?” meaning, “What will become of us in this exile, which is like the darkness of night?” Says the watchman, namely, the Holy One: “The morning hath come once (in the Egyptian exile) when I made My light to shine unto you, when I liberated you, when I ordained you for My service, when I gave you the Torah in order that you might achieve eternal life, but ye have forsaken My Torah”, and therefore came also the “night” of this present exile. If ye will inquire from “the book of the Lord” (Ibid. 34, 16) and read therein, ye will find there the reason and cause of your exile and the means of redemption. If you so inquire there, the Book will call upon you, “Return with a perfect repentance and come near to Me”.

וּבְהַאי קְרָא כְּתִיב, מַשָּׂא דּוּמָה. וְרָזָא דָּא, בְּשִׁית דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה (בחמשה ארחין) אִתְּמַר לִנְבִיאֵי. בְּמַחֲזֶ"ה. בַּחֲזוֹ"ן. בְּחִזָּיוֹ"ן. בְּחָזוּ"ת. בְּדָבָ"ר. בְּמַש"א. וְכֻלְּהוּ חֲמִשָּׁא כֻּלְּהוּ כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלָא, הַהוּא נְהִירוּ דִּנְהוֹרָא. וּמִנְּהוֹן, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא מִגּוֹ עֲשָׁשִׁיתָא. אֲבָל מַשָּׂא, הֲוֵי, כַּד מָטֵי הַהוּא נְהוֹרָא בְּטוֹרַח סַגִּי וְאִיטְרַח מִלּוֹי עֲלוֹי, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״א:י״א) לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. וּבְּגִין כָּךְ, מַשָּׂא. A more esoteric explanation is as follows. First, in regard to the word “burden”, it should be noted that there were six grades in the divine revelation to the prophets: “appearance” (mahzeh), “vision” (hazon), “revelation” (hezyon), “aspect” (hazuth), “word”, and “burden”. The first five aspects are all like unto the vision of one who beholds a reflection of light from behind a wall, and some of them are as the vision of one who sees the light of the sun through a lantern. But “burden” signifies that the light came with great difficulty, and was barely revealed.

וְהָכָא מַשָּׂא דּוּמָה, טוֹרַח סַגִּיאָה, דְּלָא יָכִיל לְאִתְגַּלְיָיא וְאִיהוּ נְבוּאָה בִּלְחִישׁוּ, וְקַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ. אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר הָכָא לָא אִתְגַּלְיָא מַאן אָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי נְבִיאָה מְהֵימָנָא. אֲבָל נְבוּאָה דָּא וַדַּאי קַיְּימָא בִּלְחִישׁוּ, גּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, וּמִגּוֹ רָזָא סְתִימָאָה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָמַר, דִּלֵּיהּ הֲוָה קָרָא קָלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָמַר אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ב׳) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. וְלָא כְּתִיב וְזָרַח לְשֵׂעִיר, בְּגִין דְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא הָכִי אִיהוּ, דַּרְגִּין מִגּוֹ דַּרְגִּין, אִלֵּין פְּנִימָאִין מֵאִלֵּין, קְלִיפָה גּוֹ קְלִיפָה, וּמוֹחָא גּוֹ מוֹחָא. Here it was even a “burden of silence” (dumah), for which no words could be found. “He calleth to me from Seir.” It does not say who calleth whom-whether the Holy One calls to the prophet, or the prophet to the Holy One. But there can be no doubt that the prophecy hints at the secret of faith, and that the faithful prophet is recording how the voice of the mystic object of faith called to him, to wit: “He calleth to me out of Seir”. Similarly it says elsewhere: “And he rose up out of Seir to them” (Deut. 33, 2), not to Seir, the reason being that the mystic object of Faith is contained in grades within grades, each more recondite than the other; shell within shell, brain within brain.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, הָא דַּרְגָּא חַד. עָנָן גָּדוֹל, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, הָא דַּרְגָּא תְּלִיתָאָה. וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, הָא דַּרְגָּא רְבִיעָאָה. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וּלְבָתַר וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת הָא דַּרְגִּין גּוֹ מִּדַּרְגִּין (נ"א דרגין). We have referred to this fact in regard to the vision of Ezekiel: “A whirlwind came out of the North, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber, out of the midst of the fire. Also out of the midst thereof the likeness of four living creatures” (Ezek. 1, 3-5). Grades within grades, as we have said.

אוּף הָכָא, כַּד אִתְגַּלְּיָיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגִּין אִלֵּין. מִסִּינַי בָּא, דַּרְגָּא דְּהֲוָה טְמִירָא יַתִּיר, וּלְבָתַר אִצְטְרִיךְ לְאִתְגַּלְיָא. וְאָמַר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא יַתִּיר, קְלִיפָא דְּשַׁרְיָא עַל גַּב מוֹחָא. וּלְבָתַר הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, הָא דַּרְגָּא אַחֲרָא. וּלְבָתַר וְאָתָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, דָּא שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְגַּלְיָיא מִכָּל אִלֵּין דַּרְגִּין, מֵהַהוּא אֲתָר דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, שָׁרֵי לְאִתְגַּלָּאָה מִנֵּיהּ. מֵאָן אֲתָר אִיהוּ. מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אִיהוּ, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לְעֵילָּא, (לעילא) אוּף הָכָא אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, מֵהַהוּא דַּרְגָּא דְּקָאָמַרָן, דְּאִתְדָּבַּק לְעֵילָּא. In the same manner the Holy One, blessed be He, revealed Himself to Israel: “He came from Sinai”-this was the most hidden grade of revelation; “He rose up from Seir unto them”-this was a second, a more open revelation, the shell nearest to the brain; “He shined forth from Mount Paran”-this was still another aspect of revelation. Then it says, “He came with ten thousands of holy beings” (cf. Deut. Ibid.). This is the highest praise, that, although He revealed Himself in all these grades, yet the commencement of the revelation was from the place which is the root of all, to wit, “the thousands of holy beings”-the last supernal grade. So here, “Seir” is the grade cleaving to the highest.

שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. שׁוֹמֵר דָּא מְטַטְרוֹ"ן, (שומר ישראל) וּכְתִיב, (משלי כ״ז:י״ח) וְשוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד, וְדָא רָזָא דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּחוּלָקָא דָּא, שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא. וּבְחוּלָקָא דָּא, לָא שָׁלְטָא כְּלָל. לֵיל, אִצְטְרִיךְ לִנְטוּרָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:מ״ב) לֵיל (ל"ז ע"ב) שִׁמּוּרִים הוּא, וְעַל דָּא חָסֵר ה', וְדָא אִיהוּ כַּד עָאל לֵילְיָא, עַד דְּאִתְפְּלַג. מִפָּלְגוּ לֵילְיָא וּלְהָלְאָה, שָׁלְטָא לַיְלָה בְּה' דִּכְתִּיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה. (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ, שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. The “watchman” mentioned here is Metatron, the ruler of the night. It is written: “Watchman, what of the night (laylah)? Watchman, what of the night (lail)?” What is the difference between laylah and lail? They are one and the same, only in one part of the night the “other side” reigns and in the other it has no such sway; “lail” requires guarding, therefore it lacks the letter he at the end, it is the early part of the night before midnight, “the night (lail) of watchings” (EX. XII); from midnight on it is laylah (cf. Ps. 139, 16).

אָמַר שׁוֹמֵר. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם, מַה בֵּין וַיֹּאמֶר לְאָמַר. וַיֹּאמֶר לְעֵילָּא, וְאָמַר לְתַתָּא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר. מַאן (קס"ד ע"א) אָמַר, אָמַר שׁוֹמֵר, דָּא מְטַטְרוֹן. אָתָא בֹּקֶר, דָּא צְלוֹתָא דְּשַׁחֲרִית דְּאִיהוּ שֻלְטָנוּ דִּימָמָא, הַהוּא דְּשָׁלִיט עַל לֵילְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ אָתֵי בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְפְּרַשׁ דְּכַר מִנּוּקְבָא, הָא כְּתִיב וְגַם לַיְלָה, תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא, וְלָא (ז' ע"א) מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין. וְקָלָא דָּא קָרֵי בְּמִלִּין אִלֵּין, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה תַּרְוַויְיהוּ זְמִינִין לְגַבַּיְיכוּ. “The watchman” here is Metatron, who said: “The morning cometh”-the morning prayer which rules the night. One must not suppose that it comes by itself, the male being so separated from the female, for it says, “And also the night”: not so, for they are perpetually together and are never separated. And the voice proclaimed this: “The morning cometh and also the night.”

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ. אִם תִּבְעוּן בָּעוּתְכוֹן בִּצְלּוֹ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּעָיוּ, צַלּוּ וּבְעוּ בָּעוּתְכוֹן, וְתוּבוּ לְגַבֵּי מָארֵיכוֹן. אֵתָיוּ, כְּמַאן דְּזַמִּין לְקַבְּלָא לִבְנוֹי, וּלְרַחֲמָא עָלַיְיהוּ. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, קָרָא וְאָמַר אֵתָיוּ. זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּמָארֵיהוֹן בָּעֵי עֲלוֹן, וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ. “Both are prepared for you. From now on if ye would pray your prayers, in supplication before the Holy King-do so. Return to your Lord, and come!” Even as a father is prepared to receive his prodigal children and to have mercy on them, the Holy One, morning and night, calls unto His children, saying: “Come!” Happy is the holy people whose Lord seeks them and beckons them to come unto Him.

כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּעָאן לְאִתְחַבְּרָא, וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא. וְכָל מַאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. תָּא חֲזִי, הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, (ואוריך בבי כנישתא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִיהוּ קַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח׳:י״ז) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. דָּא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עַשְׂרָה, מִיַּד כּוֹעֵס. וְאַתְּ אָמַרְתְּ הַהוּא חַד דְּאַקְדִּים, אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Because of that honouring and favour the holy people must unite and come to the Synagogue; and he who comes first unites himself with the Shekinah in one bond. Indeed, blessed is he who is found first in the Synagogue, for he stands in the grade of “Righteous” along with the very Shekinah Herself. This is the inner meaning of the words, “Those who seek me early will find me” (Prov. 8, 17). He indeed reaches a high degree. But, it may be objected, we have been taught that when the Holy One, blessed be He, enters a Synagogue and finds there less than the ten requisite male persons, He is angry; how, then, canst thou say that the one who comes first is united with the Shekinah and is in the grade of “Righteous”?

אֶלָּא, (נש"א קנ"ו ע"א) לְמַלְכָּא דְּשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן, בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ אִינּוּן בְּנֵי מָתָא, אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתָר. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אָתָא מַלְכָּא, אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ, פְּלָן בְּנִי מָתָא אָן אִינּוּן. אָמַר לֵיהּ, מָארִי, אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ, וְהָא אִינּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְּמַלְכָּא. כְּדֵין, טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא, וְיָתִיב תַּמָּן בַהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד רְחִימָא דְּמַלְכָּא. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אָתוּ כָּל עַמָּא, וְאִתְפָּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן, וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִינּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין, וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא, לְאִתְחֲזָאָה בְּגִינַיְיהוּ דְּהָא כֻּלְּהוּ אַתְיָין. מִיָּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. The following parable will explain. A King issued an order to the citizens of his capital, to meet him one and all at a certain place and at a certain time. While the rest were still making ready, one hastened to present himself at the appointed place. Then the King came and found him waiting. He asked him where the rest of the citizens were. The man answered: “My Lord King, I, as thou seest, have arrived first, but my fellow-townsmen are upon the road and will soon be here as well, according to Your Majesty’s command”. This pleased the King, and he entered into conversation with the man and became quite friendly with him. In the meantime the others arrived and the King received them graciously and sent them away in peace.

אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּחָד אַקְדִּים, וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ, כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. דְּהָא דָּא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן. מִיַד אִתְחַבָּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיַתְבֵי בְּזִוּוּגָא חַד, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִּים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי, לְמֶהֱוֵי גַּבָּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְּדַרְגָּא דְּצַדִּיק. Now had no man been swift and prompt to obey the command of his lord, and to inform him of the near approach of his neighbours, would not the King have been much wroth? Similarly, when the Shekinah comes and finds in the Synagogue one person who has arrived there before anyone else, it is to Her even as though all were indeed present, for the Holy Shekinah joins company with him and together they wait for the others to come, that the prayers may be started. She becomes closely acquainted with him, and promotes him to the grade of “Righteous”. But if no one had come in time, she would have said, “Why, when I came, was there no man?” (Isa. 50, 2); and note that it does not say “there were no ten men,” but “no man”, meaning, “There was no one man waiting to unite himself with Me and become My companion and friend, to be a ‘man of God’ in the grade of Righteous.”

וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ, וְשָׁאִיל עֲלוֹי, אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי, כְּמָה (בלק קצ"ו ע"א) דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהַאי דִּכְתִּיב, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר, דְּהָא דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, דַּרְגָּא גּוֹ דַּרְגָּא, הַהוּא שׁוֹמֵר, קוֹרֵא בְּחֵילָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ, דָּא מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַקְדִּים לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְסַלְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּקַאמְרָן. Moreover, if one day the favoured man is missing, She is greatly concerned, and makes inquiries about him, as it is written: “Who is among you that feareth the Lord, that obeyeth the voice of his servant…?” (Isa. 50, 10). As we have pointed out, “His servant” is Metatron, who calls from “Seir” to men to repent and pray. Therefore, as we have said, he who comes early to the Synagogue merits the grade “Righteous”.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, בָּעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּסִדּוּרָא אִיהוּ לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין, וּלְאִתְעֲרָא חֶדְוָה. דְּהָא בְּגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעָרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When morning comes and the congregation is assembled in the Synagogue, service must begin with hymns and psalms of David. We have already made clear that the purpose of the liturgy is to stir up Mercy and Lovingkindness both in the higher and lower range, to bring into being redemptive acts, and to awaken joy; and this was the essential significance of the Levitic service, namely to awaken love and joy above by means of song and praise.

וּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּמִלִּין דְּחוֹל, וַוי לֵיהּ, דְּאַחָזֵי פִּרוּדָא, וַוי לֵית דְּגָרַע מְהֵימְנוּתָא. וַוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל. דְּאַחָזֵי דְּהָא לֵית (ליה) אֱלָהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן, (ולית ליה חולקיה ביה) וְלָא דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא (ס"א בתקיפא) עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. Woe unto him who engages in conversation of a secular nature in the Synagogue, for he causes separation, he weakens the Faith. Woe unto him, for he has no part in the God of Israel, since by his lack of awe before the Divine Presence he as much as denies the reality thereof, contemning the influence of the power which comes from above.

דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, סִדּוּרָא דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, כְּדֵין מִתְכַּנְּשֵׁי תְּלַת מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. מַשִׁרְיָיתָא חֲדָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין (עילאין) דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלֵילְיָא. וְאַחֲרָנִין (ס"א ואלין) אִינּוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. For when Israel is occupied with the singing of psalms and hymns of praise and with prayer, three groups of supernal angels also assemble. One consists of holy beings who praise Him in the day-time-for there are also those who praise Him at night-in company with the Israelites;

מַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, אִינּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְּיִשְׂרָאֵל, מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשׁוּלְטָנָא דִּלְהוֹן, כָּל אִינּוּן דְּמִתְעָרִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, (ס"א היכלין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל (ס"א דמיושב). מַשִׁרְיָיתָא תְּלִיתָאָה אִינּוּן (ר"ס ע"ב) עוּלֶמְתָן עִלָּאִין. דְּקָא מִתְתָּקְּנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא, וּמְתַקְּנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא, וְאִלֵּין אִינּוּן מַשְׁרְיָין עִלָאִין עַל כֻּלְּהוּ. the second group consists of those holy angels who are always present in the midst of Israel at every Sanctus, and who have sway over all those celestial beings who are roused by Israel’s sanctifications here below; the third celestial host is composed of those “virgins” whose office is to be maids of honour to the Shekinah, and to prepare Her to meet the King. These are the most supreme groups of angels,

(ר"ס ע"ב) וְכֻלְּהוּ מִתְתַּקְּנֵי, בְּסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִתַתְּקְנֵי לְתַתָּא, בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְּקָא מְצָלוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִלֵּין תְּלַת מַשְׁרְיָין מִזְדַּמְּנָן, כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא, וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁרְיָיתָא חֲדָא, דִּי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא, אִזְדַּמְּנָן עָלַיְיהוּ, וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא, בְּאִינּוּן שְׁבָחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. who join the worshippers in their singing of the Psalms of King David. When the Israelites have ended their singing of the Psalms of David, they sing the song of Moses (“The Song of the Sea”).

בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) Why do the Psalms of David come before the Song of the Sea? Does not the “written Torah” (the Pentateuch) take precedence of the Oral Law, and even of the Prophets and the Writings, of which latter the Psalms form a part?

בָּהּ שַׁעֲתָא כַּד שִׁירָתָא דְּיַמָּא אִתְּמַר, מִתְעַטְּרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא כִּתְרָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעְטְּרָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְהַהוּא (ח' ע"ב) כִּתְרָא גְּלִיפָא מְחֻקָּקָא בִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא יוֹמָא דְּאַעְבָּרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, וְאַטְבַּע לְכָל מַשְׁרְיָין דְּפַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּהַאי שִׁירָתָא. וְכָל מַאן דְּזָכֵי לָהּ בְּהַאי עָלְמָא, (ס' ע"א) זָכֵי לְמֵחֱמֵי לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּתִקּוּנֵי הַהוּא כִּתְרָא, וּבַחֲגִירוּ דְּזַיְינֵיהּ, וְזַכֵּי לְשַׁבְּחָא הַאי שִׁירָתָא תַּמָּן, וְהָא אוּקִימְנָא מִלֵּי. At the hour when the Song of the Sea is recited the Community of Israel is crowned with the crown wherewith the Holy One, in the time that is to be, will crown the King Messiah. That crown is engraved with Holy Names, those same Names which glittered as crowns of fire upon the head of the Holy One Himself on the day when Israel crossed the Sea and Pharaoh and his hosts were drowned therein. Therefore that song must be recited with special devoutness, and he who is able to recite this hymn in the present world will be found worthy to behold King Messiah in the hour of His crowning and to sing then this song of redemption. All this is beyond dispute.

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח נָטִל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא כִּתְרָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְאִתְתַּקְנָא לְמֵיתֵי קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה. וְאִצְטְרִיךְ לְאַכְלָלָא לָהּ, בְּתְלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי עִלָּאֵי, דְּמִנְּהוֹן אִתְבָּרְכַת. וְאִינּוּן תְּלֵיסַר בּוּסְמִין עִלָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ד׳:י״ד) נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ', וְהָכָא אִינּוּן, שִׁיר, וּשְׁבָחָה, הַלֵּל, וְזִמְרָה, עוֹז, וּמֶמְשָׁלָה, נְצַח, גְּדוּלָה, וּגְּבוּרָה, תְּהִלָּה, וְתִפְאֶרֶת, קְדוּשָׁה. הָא תְּרֵיסָר. וּלְבָתַר לְחַבְּרָא לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וְלוֹמַר וּמַלְכוּת, וַהֲווּ תְּלֵיסָר. בְּגִין דְּאִיהִי מִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ. When the Yishtabah hymn is reached, the Holy One takes this crown and sets it before Him, and the Community of Israel prepares herself to meet her King. She must be attended by the thirteen attributes of the Divine Mercy wherewith she is blessed. These are the thirteen aspects of praise, enumerated during the course of that hymn: song, praise; hymn and psalm; strength and dominion; victory, power and greatness; adoration and glory; holiness-these together make twelve, and unto these is added Malkuth- sovereignty- which is the thirteenth, and whose office is to unite all the rest in one bond, for it (Sovereignty) receives blessings from the others.

וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּלִילַת בֵּינַיְיהוּ, לְשַׁוָּואָה לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי, וְלָא לִישְׁתָּעֵי כְּלָל, דְּלָא לִפְסוֹק בֵּינַיְיהוּ. וְאִי פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא נָפִיק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְקָארֵי בְּחֵילָא וְאָמַר, פְּלַנְיָא דִּי פָּסִיק גְּאוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׁתְּצֵי וְיִתְפְּסַּק, דְּלָא יֶחמֵי גָּאוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י׳) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה', בְּגִין דְּאִלֵּין תְּלֵיסָר אִינּוּן גֵּאוּת יְיָ'. Because of these things the worshipper must concentrate his whole mind upon these thirteen attributes, and be careful not to disturb their sacred unity by conversing between the lines of the hymn. Anyone who should so disturb that unity by secular talk causes a flame to emerge from under the wings of the Cherubim, which cries out with a mighty voice: “Here is a man who has cut short the praise of the Holy One’s majesty! Let him be himself cut short, so that he should not behold the glorious majesty of the Holy King!” as it is written: “And seeth not the majesty of the Lord” (Isa. 26, 10). For those thirteen attributes are the majesty of the Lord.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֵל הַהוֹדָאוֹת כו', דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּכָל הָנֵי שְׁבָחָן אִינּוּן לְגַבָּהּ דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּד מִשְׁתַּבְּחָא בְּמַשִּׁרְיָיתָא דִּלְתַתָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. וְהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ, וְאַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא דְּהָנֵי אִינּוּן תִּיקּוּנִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה. (אל אדון). From then on He is “the God to whom thanksgivings are due” (a part of the above hymn). He is the supernal King to whom perfect peace belongs; for all these praises come from the Community of Israel here below, a “song of songs” directed towards “Solomon” (Shelomoh), namely to the King to whom peace (shalom) belongs. ‘Then follows the Yozer benediction: “Blessed art Thou… who formest light, and createst all things”,

א"ל בָּרוּ"ךְ: תִּקּוּנֵי דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון זְעִירִין, בְּגִין דְּאִית (בראשית ג' ע"ב) אַתְוָון רַבְרְבָן, וְאַתְוָון זְעִירִין. אַתְוָון זְעִירִין, מֵעָלְמָא תַּתָּאָה. אַתְוָון רַבְרְבָן, מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי. the initial letters of the words of one verse of which contain the twenty-two letters of the Alphabet, the small letters, that is-for there are large letters and small, of which-the small ones represent the Divine activity in the lower world, and the large ones the world to come….¹The last 20 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

כְּתִיב (מלכים ב ד׳:ט׳-י׳) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים קָדוֹשׁ הוּא עוֹבֵר וְגוֹ', וּכְתִיב נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְגוֹ', בְּהַאי קְרָא אִית לָן סְמָךְ בְּעָלְמָא לְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא. הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, דָּא אִיהוּ רְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְשַׁוָּאָה בְּגַוִּיהּ בִּצְלוֹתָא. כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, דָּא אִיהוּ עָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ יָתִיב עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, וְכָל קִדּוּשָׁאן נָפְקִין מִנֵּיהּ, וְאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לְכֻלְּהוּ עָלְמִין. עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד, מֵהַהוּא קְדוּשָׁה דְּאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לְכָל עָלְמִין לְעֵילָּא, אִיהוּ מְקַדֵּשׁ לָן בְּהַאי עָלְמָא. דְּהָא לֵית קְדוּשָׁה לְעֵילָּא, אֶלָּא אִי אִית קְדוּשָּׁא לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ¹The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in our translation. ‘It is written: “And she (the Shunammite) said unto her husband, Behold now, I know that this is an holy man of God which passeth by us continually. Let us make a little chamber on the wall, and let us set before him a bed, and a table, and a stool, and a candlestick” (2 Kings 4, 9, 10). Here we have an allusion to the order of prayer. “Behold now, I know” refers to the concentration of mind during prayer; “that he is an holy man of God” refers to the supernal world which sitteth upon its Throne of Glory and from whence emanate all sanctifications and which sanctifies all worlds; “passeth by us continually” with the sanctification wherewith the worlds above are nourished, he also sanctifies us here below, for there can be no completion of the sanctification above without sanctification below, as it is written: “I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32).

וְהוֹאִיל וְכַךְ הוּא, נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, דָּא אִיהוּ סִדּוּרָא דְּתִקּוּנָא (ויחי רכ"ח ע"ב) דִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי עֲלִיַּת קִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. קְטַנָּה: בְּגִין דְּאִיהִי זְעֵירָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ט׳:י״ד) עִיר קְטַנָּה. וְנָשִׂים לוֹ שָׁם בְּתִקּוּנָא דָּא דְּאֲנָן מְתַקְּנִין, וּבְסִדּוּרָא דִּילָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבָּחָן וּבִצְלוֹתָא, (ובתקונא דא) אֲנָן מְתַקְּנִין לְגַבֵּיהּ, לְנַיְיחָא דִּילֵיהּ. מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה. אַרְבַּע אִלֵּין, כֻּלְּהוּ בִּשְׁכִינְתָּא אִינּוּן. וְאִיהִי (כלא) בְּכָל תִּקּוּנִין אִלֵּין מִתְתַּקְּנָן, לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה בְּסִדּוּרָא דְּאֲנָן מְסַדְּרִין. Therefore, “let us make a little chamber”: let us have an ordered service as a stay for the Shekinah, who is called “wall”, as in the verse, “And Hezekiah turned his face to the wall” (Isa. 38, 2). This stay created by our prayers and praises consists of a bed, a table, a stool, and a candlestick.

בְּסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דְּעַרְבִית, וּבְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, הָא מִטָּה. בְּסִדּוּרָא דְּאִינּוּן קָרְבָּנִין וְעִלָּוָון, דְּאֲנָן מְסַדְּרִין בְּצַפְרָא וְאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, הָא שֻׁלְחָן. וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב, וּבְתִקּוּנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, בְּהַהוּא יִחוּדָא דְּאֲנָן מְתַקְּנִין הָא כִּסֵּא. בְּהַהוּא סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּמְעוּמָד, וּבְאִינּוּן קְדוּשָׁאן, וְתוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה, וּבִרְכָּאן, דְּאֲנָן מְסַדְּרִין (לה) הָא מְנוֹרָה. By our evening prayers we provide Her with a bed; by our hymns of praise and by reciting the section of the sacrifice in the morning we provide Her with a table. By the morning prayers, which are said sitting, and with the proclamation of the Divine Unity (the Shema), we provide Her with a stool; and by means of those prayers which must be said standing (‘Amidah) and of the Kaddish and Kedushah prayers and benedictions we provide Her with a candlestick.

זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּדָא שַׁוֵּי בִּרְעוּתֵיהּ, לְאַשְׁלָמָא לְגַבֵּי מָארֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, וּלְאַתְקְנָא הַאי עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, לְגַבֵּי מָארֵיהּ בְּהָנֵי תִּקּוּנִין. כְּדֵין וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהֵא אוּשְׁפִּיזֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. זַכָּאָה אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּגִין דְּאִלֵּין אַרְבַּע, אִינּוּן תִּקּוּנֵי דִּשְׁכִינְתָּא, לְאִתְתַּקְנָא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. בְּאַרְבַּע תִּקּוּנִין אִלֵּין, אִתְתַּקְנָת בִּשְׁפִירָהָא, בְּחֶדְוָוהָא, בְּחֶזְוָוהָא, עַל יְדֵי דְּעַמָּא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא. Blessed is the man who thus endeavours daily to give hospitality to the Holy One. Blessed is he in this world and blessed shall he be in the world to come. For these four groups of prayers equip the Shekinah with beauty, joy and lustre, to greet Her Spouse with delight and ecstasy day by day, through the worship of the holy people.

מִטָּה אִתְיְהִיבַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְאִתְתַּקְּנָא, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְּעַרְבִית. שֻׁלְחָן אַתְקִין דָּוִד מַלְכָּא, בְּאִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּאִיהוּ אַתְקִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נְגֶד צוֹרְרָי. כִּסֵּא אַתְקִין אַבְרָהָם, בְּאִתְקַשְּׁרוּתָא דִּילֵיהּ, דְּעָבִיד טִיבוּ וּשְׁלִימוּ דְּנִשְׁמָתִין לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, וְלֵית תִּקּוּנָא דְּכִסֵּא, אֶלָּא בְּחֶסֶד דְּאַבְרָהָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ט״ז:ה׳) וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא. The “bed” was given to Jacob to prepare, therefore he ordered the evening prayer; the “table” was prepared by King David in the Psalms which he wrote (“Thou preparest a table before me” (Ps. 23, 5)); the “stool” was prepared by Abraham, through his close union with the Lord, wherewith he benefited the souls of all the sons of men.

(ד"א כאן חסר) בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְיַחֲדֵי יִשְׂרָאֵל, יִחוּדָא דְרָזָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בִּרְעוּתָא שְׁלִים, כְּדֵין נַפְקֵי מִגּוֹ סְתִימוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, חַד נְהִירוּ, וְהַהוּא נְהִירוּ בָּטַשׁ גּוֹ בּוּצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא, וְאִתְפְּלַג לְע' נְהוֹרִין, וְאִינּוּן ע' נְהוֹרִין, בְּע' עַנְפִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. At the time when Israel is proclaiming the unity-the mystery contained in the Shema-with a perfect intention, a light comes forth from the hidden supernal world, which divides into seventy lights, and those seventy lights into the seventy luminous branches of the Tree of Life.

כְּדֵין, הַהוּא אִילָנָא סָלִיק רֵיחִין וּבוּסְמִין, וְכָל אִילָנִי דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין רֵיחִין, וּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, דְּהָא כְּדֵין אִתְתַּקְּנַת מַטְרוֹנִיתָא, לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בַּהֲדֵי בַּעְלָהּ, כָל אִינּוּן שַׁיְיפִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וּבִרְעוּתָא חֲדָא, לְמֶהֱוֵי חַד בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. וּכְדֵין בַּעְלָהּ אִתְתָּקַּן לְגַבָּהָא לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בְּיִחוּדָא חַד, לְאִתְיַיחֲדָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. Then the Tree and all the other trees of the Garden of Eden emit sweet odours and praise their Lord, for at that time the Matrona prepares Herself to enter under the shade of the canopy, there to unite herself with her Spouse; and all the supernal potencies unite in one longing and one will to be united in perfect union, without any separation soever. Then the Spouse makes ready likewise to enter the Canopy in order to unite Himself with the Matrona.

וְעַל דָּא אֲנָן מִתְּעַרֵי לֵיהּ, וְאַמְרִינָן (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתְקִין גַּרְמָךְ, הָא בַּעְלִיךְ יֵיתֵי לְגַבִּיךְ בְּתִקּוּנוֹי, זַמִּין לָקֳבְלָךְ. יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, בְּיִחוּדָא חֲדָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, בְּלֹא פִּרוּדָא, דְּכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד, וְעַיְילִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא. Therefore we proclaim loudly: “Hear, O Israel; prepare thyself, for thy Husband has come to receive thee.” And also we say: “The Lord our God, the Lord is one”, which signifies that the two are united as one, in a perfect and glorious union, without any flaw of separation to mar it.

כֵּיוָן דְּאַמְרֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֶחָד בְּאִתְעָרוּתָא דְּשִׁית סִטְרִין, כְּדֵין כָּל אִינּוּן שִׁית סִטְרִין, אִתְעָבִידוּ חַד וְעָאלִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא, וְרָזָא דָּא ו' חַד פְּשִׁיטוּ בִּלְחוֹדוֹי, בְּלֹא דְּבֵקוּתָא אַחֲרָא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי פָּשִׁיט מִכֹּלָּא, וְאִיהוּ חַד. As soon as the Israelites say, “The Lord is One”, to arouse the six aspects, these six unite each with each and ascend in one ardour of love and desire. The symbol of this is the letter Vau (because its numerical value is six) when it stands alone without being joined to any other letter.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, מַטְרוֹנִיתָא מִתְתַּקְּנָא וּמִתְקַשְּׁטָא, וְעַיְילִין לָהּ שַׁמָּשָׁהָא בִּלְחִישׁוּ סַגִּי, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְאַמְרֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דָּא אִיהוּ בִּלְחִישׁוּ, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. זַכָּאָה עַמָּא דְּיַדְעֵי דָּא, וּמְסַדְּרֵי סִדּוּרָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא. Then the Matrona makes herself ready with joy, and adorns herself with delight, and Her attendants accompany Her, and in hushed silence She encounters her Spouse; and Her handmaids proclaim, “Blessed be the Name of the Glory of His Kingdom for ever and ever.” These words are said in a whisper, for so she must be introduced to her Spouse. Blessed is the people which perceives these things, ordering its prayers in accordance with this mystery of the Faith!

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְחַבְּרוּ בַּעְלָהּ וּמַטְרוֹנִיתָא כַּחֲדָא, כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, אִתְעָרוּ חֵילִין וּמַשְׁרְיָין דְּגַלֵּי רְחִימוּתָא לְגַבֵּי מָארִיכוֹן. At the time when the Spouse is united with the Matrona a herald comes forth from the south, crying: “Awaken, O ye supernal hosts, and unfurl the banners of love in honour of your Lord!”

כְּדֵין אִתְּעַר חַד מְמָנָא עִלָּאָה, (קכ"ז ע"א) בּוּאֵ"ל שְׁמֵיהּ, רַב מַשְׁרְיָין, וּבִידֵיהּ אַרְבַּע מַפְתְּחָן, דְּנָטִיל מְד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת י', וּמַפְתְּחָא אַחֲרָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ה'. וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ו'. (מפתחא אחרא אתרשים באת ה') וְאָנַח לְהוּ תְּחוֹת אִילָנָא דְּחַיֵּי. אִינּוּן תְּלַת מַפְתְּחָן, דְּאִתְרְשִׁימוּ בִּתְלַת אַתְוָון אִלֵּין, אִתְעָבִידוּ חַד. כֵּיוָן דְּאִתְעָבֵידוּ חַד, הַהוּא מַפְתְּחָא אַחֲרָא, סָלִיק וְקָאִים וְאִתְחֲבָּר בְּהַהוּא אַחֲרָא כְּלָלָא דִּתְלַת, וְכָל אִינּוּן מַשְׁרְיָין וְחַיָּילִין עַיְילִין לְאִינוּן תְּרֵין מַפְתְּחָן גּוֹ גִּנְתָּא וְכֻלְּהוּ מְיַחֲדֵי כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא. Then one of the leaders of the celestial array-he whose name is Boel (God is in him)- stands forth, and in his hands are four keys which he obtained one from each of the four corners of the earth. One key has upon it the sign of the letter Yod engraved; the second the letter He‘; and the third the letter Van; and these three keys he lays beneath the boughs of the Tree of Life. Then these three become one. Then the fourth and last key, which bears upon it the second letter He’, joins the three which have become one. And all the angelic hosts enter by means of those keys into the Garden of Eden, where with one voice they proclaim the Divine unity at the selfsame moment as it is proclaimed here below.

יְהוָֹ"ה: דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת י', רֵישָׁא עִלָּאָה דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אֱלֹהֵינוּ: דָּא אִיהוּ רָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ה' עִלָּאָה, אָת תִּנְיָינָא דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. יְדוָֹ"ד: דָּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא, בְּרָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ו', דְּאִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון אִתְמְשָׁכוּ לְמֶהֱוֵי בַּאֲתָר דָּא, וְאִיהוּ אֶחָד. כָּל הָנֵי תְּלָתָא אִינּוּן חַד, בְּיִחוּדָא חַד. Then the Shekinah, the Bride, is conducted to the Palace of the King, Her Bridegroom, for now He stands complete in all His supernal goodness and can supply Her with all that She needs.

כֵּיוָן דְּכָל דָּא אִתְעָבִיד חַד בְּיִחוּדָא חַד, וְאִשְׁתְּאַר כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאָת ו' שְׁלִים, מֵרֵישָׁא דְּמַבּוּעָא, וּמֵהֵיכָלָא פְּנִימָאָה, וְיָרִית לְאַבָּא וְאִימָּא, כְּדֵין עַיְילִין לְמַטְרוֹנִיתָא בַּהֲדֵיהּ, דְּהָא הַשְׁתָּא אִיהוּ שְׁלִים בְּכָל טִיבוּ עִלָּאָה, וְיָכִיל לְאַתְזְנָא לָהּ, וּלְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא כַּדְקָא יֵאוֹת. וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ חַד. כְּדֵין עַיְילִין לָהּ לְגַבֵּיהּ, בִּלְחִישׁוּ. אֲמַאי בִּלְחִישׁוּ. בְּגִין דְּלָא יִתְעָרַב זָר בְּהַהִיא חֶדְוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ד:י׳) וּבְשִׂמְחָתוֹ לא יִתְעָרַב זָר. Thus her attendants bring Her in unto Him in silence. Why in silence? In order that no “stranger” (evil potencies) should participate in her joy.

כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְיָחַד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין. אוּף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין. בְּגִין לְמֶהוֵי אֶחָד לְעֵילָּא, וְאֶחָד לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. הָא שִׁית תֵּיבִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין. אֶחָד לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין, (הדא הוא דכתיב) בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא שִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין בְּשִׁית תֵּיבִין. יְיָ' אֶחָד לְעֵילָּא, וּשְׁמוֹ אֶחָד לְתַתָּא. As He united Himself above according to six aspects, so also She unites Herself below according to six other aspects, so that the oneness may be completed, both above and below, as it is written: “The Lord will be One, and his Name One” (Zech. 14, 9): Six words above-Shema Israel TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON ehad, corresponding to the six aspects, and six words below-baruk shem kebod malkuto le’olam waed (Blessed be the Name, etc.)-corresponding to the six other aspects. The Lord is one above; and His Name is One below. We say this reponse silently, although it is a triumphant expression of the Oneness, because of the “evil eye”, which still has power under the present dispensation; but in the future (Messianic Age) when the “evil eye” will have ceased to exist and will have no dominion whatsoever over this world, then we shall proclaim the Divine Unity and its full accomplishment openly and in a loud voice.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֶחָד לְעֵילָּא, וּלְתַתָּא לָא כְּתִיב אֶחָד. וָעֶד הוּא אֶחָד, בְּחִלּוּפֵי אַתְוָון. אַתְוָון דִּדְכוּרָא לָא מִתְחַלְּפֵי, אַתְוָון דְּנוּקְבָּא מִתְחַלְּפֵי, דְּהָא שְׁבָחָא דִּדְכוּרָא עַל נוּקְבָּא. וּבְגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט עַיִן הָרָע, אֲנָן מְחַלְּפֵי אַתְוָון, דְּלָא אַמְרֵינָן אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְעֲבָר עַיִן הָרָע מֵעָלְמָא, וְלָא תִּשְׁלוֹט, (בהדה) כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, לָאו אִיהִי אֶחָד, אֶלָּא דַּאֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּאַתְוָון אָחֲרָנִין, וְאַמְרִי וָעֶד. At present, as the “other side” still cleaves to the Shekinah, She is not entirely One, and therefore, although even in this present time we proclaim the unity, we do so silently, symbolizing it by the letters of the word wa’ed (ever), which are equivalent by certain permutations to those of the word ehad (one).

אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ הַהוּא סִטְרָא מִינָהּ, וְיִתְעֲבָר מֵעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד וַדַּאי, דְּלָא יְהֵא בַּהֲדָהּ שׁוּתָּפוּ וּדְבִיקוּ אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, בְּאִתְגַּלְיָא בְּהֶדְיָא, וְלָא בִּלְחִישׁוּ, וְלָא בְּרָזָא. But in the time that is to be, when that other side shall be removed from the Shekinah and pass away from the world, then shall that unity be proclaimed openly.

כֵּיוָן דְּעָאלָת לַחוּפָּה, וְאִיהִי בַּהֲדֵי מַלְכָּא. עִלָּאָה, כְּדֵין אֲנָן מִתְעָרֵי חֶדְוָה דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ'. בְּלָא דְּחִילוּ כְּלָל, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יִתְקָרַב תַּמָּן, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ. When She enters the canopy and is united with the Supernal King, then we awaken the joy of the Right and of the Left, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. -that is, without any fear or foreboding, because the “other side” comes not near and has no power here. But whilst Her servants are bringing Her to the King they must keep a great and solemn silence.

וְהָכִי אָמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹי, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵירַע פִּסוּל (בזרעאי) בְּעַרְסִי, כְּדֵין אִינּוּן אָמְרוּ, כְּמָה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, כַּךְ וְכוּ' לֵית לָן דְּבִיקוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּלָל, דְּהָא פְּרִישָׁא הֲוָה מֵעַרְסָךְ, וַאֲנָן בְּיִחוּדָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְלֵית לָן דְּבִיקוּ כְּלָל בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא בִּפְרִישׁוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא (נ"א הוינן ברעו) הֲוָה רְעוּתָא וּמַחֲשַׁבְתָּא דִּילָן. Of this Jacob is symbolic. Before his death, when he was about to speak of the “end of days” (and the Shekinah left him) he said to his sons: “Perchance some stain is attached to me or to my seed?” But they replied: “Nay, there is no such stain, nor is any fault found. Thine own heart is possessed only by the One, and as for us-we have no contact with the ‘other side’ or any of its evil minions; on the contrary we, like thyself, are united with the King alone, since all our will and intent has been to separate from the ‘other side’.”

כֵּיוָן דְּיָדַע דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְדָּבַּק תַּמָּן כְּלָל כְּדֵין עָאלַת אִתְּתָא, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא דְּשִׁית סִטְרִין. פָּתַח וְאָמַר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד דְּהָא אִיהִי בְּרָזָא דְּאֶחָד, בְּעוּלֵימְתָהָא, בְּלָא עִרְבּוּבָא כְּלָל וְלָא שׁוּתָּפוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא. Then Jacob said: “Blessed be the Name of the glory of His Kingdom for ever and ever.” In that hour Jacob and his sons became for a space, as it were, living portraits here on earth of the Shekinah Herself.

וְתָא חֲזִי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, יַעֲקֹב וּבְנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה לְתַתָּא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. יַעֲקֹב הֲוָה בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא חַד. בְּנוֹי הֲווֹ בְּדִיּוּקְנָא דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא תַּתָּאָה. וְאִיהוּ בָּעָא לְגַלָּאָה לוֹן הַהוּא קֵץ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִית קֵץ וְאִית קֵץ, אִית (קכ"א ע"א) קֵץ הַיָּמִין, וְאִית קֵץ הַיָּמִים. קֵץ הַיָּמִין: דָּא מַלְכוּת קַדִּישָׁא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא רָזָא דְּמַלְכוּ דִּשְׁמַיָּא. קֵץ הַיָּמִים: דָּא רָזָא דְּמַלְכוּ חַיָּיבָא רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְהָא אוּקִימְנָא. Jacob symbolized the six sides of the supernal world as a single whole, and his sons were shaped to the likeness of the six aspects as manifested in the lower world. Now he desired to reveal to them a certain “end”, for, as we have pointed out elsewhere,¹Zohar, Genesis, 62b. there is one “end of days” (kez ha-yamin), which refers to the Holy Kingdom, the mystery of Faith, the mystery of the King of Heaven; and another “end of days” (kez ha- yamim), which is the mystery of the Guilty King, the “other King”, ruler of the powers of darkness, and that end is called “the end of all flesh”.

כֵּיוָן דְּחָמָא דְּאִסְתַּלָּקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ וְכוּ'. אִינּוּן אָמְרוּ כְּמָּה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, דְּאַנְתְּ בְּרָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ אֶחָד. אוּף אֲנָן, דְּאֲנָן בְּרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, אִיהוּ אֶחָד. וְעַל דָּא אַדְכְּרוּ תְּרֵי לְבָבוֹת, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דְּיַעֲקֹב, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ לִבָּא דִּבְנוֹי, כְּדֵין אָעִיל לָהּ בִּלְחִישׁוּ. Now when Jacob perceived that the Shekinah was withdrawing from him, he questioned his sons, as we have pointed out. And as Jacob and his sons proclaimed the union of the world above and the world below, so also must we.

וְכְמָה דְּאִינּוּן אִתְיַיחֲדוּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה בְּאֶחָד. אוּף הָכִי אֲנָן צְרִיכִין לְיַחֲדָא עָלְמָא עִלָּאָה בְּאֶחָד, וּלְיַחֲדָא עָלְמָא תַּתָּאָה בְּרָזָא דְּאֶחָד. דָּא בְּשִׁית סִטְרִין, וְדָא בְּשִׁית סִטְרִין. וּבְגִין כַּךְ, שִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין. וְשִׁית תֵּיבִין הָכָא, בְּרָזָא דְּשִׁית סִטְרִין, (זכריה יד) יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. זַכָּאָה עַדְבֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִשְׁוֵי רְעוּתֵיהּ לְהַאי, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Blessed is he who concentrates his mind and will, with true humility and longing, upon this mystery. Blessed is he in this world and blessed shall he be in the world to come!’

רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר הָכִי, דָּא אִתְעָרוּתָא דְּיִחוּדָא שַׁפִּיר אִיהוּ, דְרָזָא דִּבְרִירָא דְּמִלְתָּא הָא אוֹקִימְנָא. וּמִלִּין אִלֵּין זְמִינִין לְאִתְעַתְּדָא קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין, בְּלֹא כִּסּוּפָא כְּלַל. Said R. Hamnuna the Ancient: ‘This stirring up of the unity has indeed been rightly and justly expounded, and that which we have just now heard is indeed very true; and in the future time these word’s which we have now uttered will stand before the Ancient of Days and in no wise be abashed.’

(ד"א כאן חסר) בְּשַׁעֲתָא דְּקָא מְיַחֲדֵי יִשְׂרָאֵל, יִחוּדָא דְרָזָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בִּרְעוּתָא שְׁלִים, כְּדֵין נַפְקֵי מִגּוֹ סְתִימוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, חַד נְהִירוּ, וְהַהוּא נְהִירוּ בָּטַשׁ גּוֹ בּוּצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא, וְאִתְפְּלַג לְע' נְהוֹרִין, וְאִינּוּן ע' נְהוֹרִין, בְּע' עַנְפִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. At the time when Israel is proclaiming the unity-the mystery contained in the Shema-with a perfect intention, a light comes forth from the hidden supernal world, which divides into seventy lights, and those seventy lights into the seventy luminous branches of the Tree of Life.

כְּדֵין, הַהוּא אִילָנָא סָלִיק רֵיחִין וּבוּסְמִין, וְכָל אִילָנִי דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין רֵיחִין, וּמְשַׁבְּחָן לְמָארֵיהוֹן, דְּהָא כְּדֵין אִתְתַּקְּנַת מַטְרוֹנִיתָא, לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בַּהֲדֵי בַּעְלָהּ, כָל אִינּוּן שַׁיְיפִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וּבִרְעוּתָא חֲדָא, לְמֶהֱוֵי חַד בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. וּכְדֵין בַּעְלָהּ אִתְתָּקַּן לְגַבָּהָא לְאַעֲלָא לַחוּפָּה בְּיִחוּדָא חַד, לְאִתְיַיחֲדָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. Then the Tree and all the other trees of the Garden of Eden emit sweet odours and praise their Lord, for at that time the Matrona prepares Herself to enter under the shade of the canopy, there to unite herself with her Spouse; and all the supernal potencies unite in one longing and one will to be united in perfect union, without any separation soever. Then the Spouse makes ready likewise to enter the Canopy in order to unite Himself with the Matrona.

וְעַל דָּא אֲנָן מִתְּעַרֵי לֵיהּ, וְאַמְרִינָן (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתְקִין גַּרְמָךְ, הָא בַּעְלִיךְ יֵיתֵי לְגַבִּיךְ בְּתִקּוּנוֹי, זַמִּין לָקֳבְלָךְ. יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, בְּיִחוּדָא חֲדָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, בְּלֹא פִּרוּדָא, דְּכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד, וְעַיְילִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא. Therefore we proclaim loudly: “Hear, O Israel; prepare thyself, for thy Husband has come to receive thee.” And also we say: “The Lord our God, the Lord is one”, which signifies that the two are united as one, in a perfect and glorious union, without any flaw of separation to mar it.

כֵּיוָן דְּאַמְרֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֶחָד בְּאִתְעָרוּתָא דְּשִׁית סִטְרִין, כְּדֵין כָּל אִינּוּן שִׁית סִטְרִין, אִתְעָבִידוּ חַד וְעָאלִין בְּחַד תִּיאוּבְתָּא, וְרָזָא דָּא ו' חַד פְּשִׁיטוּ בִּלְחוֹדוֹי, בְּלֹא דְּבֵקוּתָא אַחֲרָא לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי פָּשִׁיט מִכֹּלָּא, וְאִיהוּ חַד. As soon as the Israelites say, “The Lord is One”, to arouse the six aspects, these six unite each with each and ascend in one ardour of love and desire. The symbol of this is the letter Vau (because its numerical value is six) when it stands alone without being joined to any other letter.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, מַטְרוֹנִיתָא מִתְתַּקְּנָא וּמִתְקַשְּׁטָא, וְעַיְילִין לָהּ שַׁמָּשָׁהָא בִּלְחִישׁוּ סַגִּי, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְאַמְרֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דָּא אִיהוּ בִּלְחִישׁוּ, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַעֲלָא לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. זַכָּאָה עַמָּא דְּיַדְעֵי דָּא, וּמְסַדְּרֵי סִדּוּרָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא. Then the Matrona makes herself ready with joy, and adorns herself with delight, and Her attendants accompany Her, and in hushed silence She encounters her Spouse; and Her handmaids proclaim, “Blessed be the Name of the Glory of His Kingdom for ever and ever.” These words are said in a whisper, for so she must be introduced to her Spouse. Blessed is the people which perceives these things, ordering its prayers in accordance with this mystery of the Faith!

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְחַבְּרוּ בַּעְלָהּ וּמַטְרוֹנִיתָא כַּחֲדָא, כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, אִתְעָרוּ חֵילִין וּמַשְׁרְיָין דְּגַלֵּי רְחִימוּתָא לְגַבֵּי מָארִיכוֹן. At the time when the Spouse is united with the Matrona a herald comes forth from the south, crying: “Awaken, O ye supernal hosts, and unfurl the banners of love in honour of your Lord!”

כְּדֵין אִתְּעַר חַד מְמָנָא עִלָּאָה, (קכ"ז ע"א) בּוּאֵ"ל שְׁמֵיהּ, רַב מַשְׁרְיָין, וּבִידֵיהּ אַרְבַּע מַפְתְּחָן, דְּנָטִיל מְד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת י', וּמַפְתְּחָא אַחֲרָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ה'. וְחַד מַפְתְּחָא אִתְרְשִׁים בְּאָת ו'. (מפתחא אחרא אתרשים באת ה') וְאָנַח לְהוּ תְּחוֹת אִילָנָא דְּחַיֵּי. אִינּוּן תְּלַת מַפְתְּחָן, דְּאִתְרְשִׁימוּ בִּתְלַת אַתְוָון אִלֵּין, אִתְעָבִידוּ חַד. כֵּיוָן דְּאִתְעָבֵידוּ חַד, הַהוּא מַפְתְּחָא אַחֲרָא, סָלִיק וְקָאִים וְאִתְחֲבָּר בְּהַהוּא אַחֲרָא כְּלָלָא דִּתְלַת, וְכָל אִינּוּן מַשְׁרְיָין וְחַיָּילִין עַיְילִין לְאִינוּן תְּרֵין מַפְתְּחָן גּוֹ גִּנְתָּא וְכֻלְּהוּ מְיַחֲדֵי כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא. Then one of the leaders of the celestial array-he whose name is Boel (God is in him)- stands forth, and in his hands are four keys which he obtained one from each of the four corners of the earth. One key has upon it the sign of the letter Yod engraved; the second the letter He‘; and the third the letter Van; and these three keys he lays beneath the boughs of the Tree of Life. Then these three become one. Then the fourth and last key, which bears upon it the second letter He’, joins the three which have become one. And all the angelic hosts enter by means of those keys into the Garden of Eden, where with one voice they proclaim the Divine unity at the selfsame moment as it is proclaimed here below.

יְהוָֹ"ה: דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת י', רֵישָׁא עִלָּאָה דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אֱלֹהֵינוּ: דָּא אִיהוּ רָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ה' עִלָּאָה, אָת תִּנְיָינָא דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. יְדוָֹ"ד: דָּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשַׁךְ לְתַתָּא, בְּרָזָא דִּרְשִׁימוּ דְּאָת ו', דְּאִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון אִתְמְשָׁכוּ לְמֶהֱוֵי בַּאֲתָר דָּא, וְאִיהוּ אֶחָד. כָּל הָנֵי תְּלָתָא אִינּוּן חַד, בְּיִחוּדָא חַד. Then the Shekinah, the Bride, is conducted to the Palace of the King, Her Bridegroom, for now He stands complete in all His supernal goodness and can supply Her with all that She needs.

כֵּיוָן דְּכָל דָּא אִתְעָבִיד חַד בְּיִחוּדָא חַד, וְאִשְׁתְּאַר כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאָת ו' שְׁלִים, מֵרֵישָׁא דְּמַבּוּעָא, וּמֵהֵיכָלָא פְּנִימָאָה, וְיָרִית לְאַבָּא וְאִימָּא, כְּדֵין עַיְילִין לְמַטְרוֹנִיתָא בַּהֲדֵיהּ, דְּהָא הַשְׁתָּא אִיהוּ שְׁלִים בְּכָל טִיבוּ עִלָּאָה, וְיָכִיל לְאַתְזְנָא לָהּ, וּלְמֵיהַב לָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא כַּדְקָא יֵאוֹת. וְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ חַד. כְּדֵין עַיְילִין לָהּ לְגַבֵּיהּ, בִּלְחִישׁוּ. אֲמַאי בִּלְחִישׁוּ. בְּגִין דְּלָא יִתְעָרַב זָר בְּהַהִיא חֶדְוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ד:י׳) וּבְשִׂמְחָתוֹ לא יִתְעָרַב זָר. Thus her attendants bring Her in unto Him in silence. Why in silence? In order that no “stranger” (evil potencies) should participate in her joy.

כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְיָחַד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין. אוּף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין. בְּגִין לְמֶהוֵי אֶחָד לְעֵילָּא, וְאֶחָד לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד לְעֵילָּא בְּשִׁית סִטְרִין, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. הָא שִׁית תֵּיבִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין. אֶחָד לְתַתָּא בְּשִׁית סִטְרִין, (הדא הוא דכתיב) בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הָא שִׁית סִטְרִין אָחֲרָנִין בְּשִׁית תֵּיבִין. יְיָ' אֶחָד לְעֵילָּא, וּשְׁמוֹ אֶחָד לְתַתָּא. As He united Himself above according to six aspects, so also She unites Herself below according to six other aspects, so that the oneness may be completed, both above and below, as it is written: “The Lord will be One, and his Name One” (Zech. 14, 9): Six words above-Shema Israel TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON ehad, corresponding to the six aspects, and six words below-baruk shem kebod malkuto le’olam waed (Blessed be the Name, etc.)-corresponding to the six other aspects. The Lord is one above; and His Name is One below. We say this reponse silently, although it is a triumphant expression of the Oneness, because of the “evil eye”, which still has power under the present dispensation; but in the future (Messianic Age) when the “evil eye” will have ceased to exist and will have no dominion whatsoever over this world, then we shall proclaim the Divine Unity and its full accomplishment openly and in a loud voice.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֶחָד לְעֵילָּא, וּלְתַתָּא לָא כְּתִיב אֶחָד. וָעֶד הוּא אֶחָד, בְּחִלּוּפֵי אַתְוָון. אַתְוָון דִּדְכוּרָא לָא מִתְחַלְּפֵי, אַתְוָון דְּנוּקְבָּא מִתְחַלְּפֵי, דְּהָא שְׁבָחָא דִּדְכוּרָא עַל נוּקְבָּא. וּבְגִין דְּלָא תִּשְׁלוֹט עַיִן הָרָע, אֲנָן מְחַלְּפֵי אַתְוָון, דְּלָא אַמְרֵינָן אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְעֲבָר עַיִן הָרָע מֵעָלְמָא, וְלָא תִּשְׁלוֹט, (בהדה) כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד בְּאִתְגַּלְיָיא. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְדָּבַּק בַּהֲדָהּ, לָאו אִיהִי אֶחָד, אֶלָּא דַּאֲנָן מְיַחֲדִין לָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּאַתְוָון אָחֲרָנִין, וְאַמְרִי וָעֶד. At present, as the “other side” still cleaves to the Shekinah, She is not entirely One, and therefore, although even in this present time we proclaim the unity, we do so silently, symbolizing it by the letters of the word wa’ed (ever), which are equivalent by certain permutations to those of the word ehad (one).

אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּיִתְפְּרַשׁ הַהוּא סִטְרָא מִינָהּ, וְיִתְעֲבָר מֵעָלְמָא, כְּדֵין יִתְקְרֵי אֶחָד וַדַּאי, דְּלָא יְהֵא בַּהֲדָהּ שׁוּתָּפוּ וּדְבִיקוּ אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, בְּאִתְגַּלְיָא בְּהֶדְיָא, וְלָא בִּלְחִישׁוּ, וְלָא בְּרָזָא. But in the time that is to be, when that other side shall be removed from the Shekinah and pass away from the world, then shall that unity be proclaimed openly.

כֵּיוָן דְּעָאלָת לַחוּפָּה, וְאִיהִי בַּהֲדֵי מַלְכָּא. עִלָּאָה, כְּדֵין אֲנָן מִתְעָרֵי חֶדְוָה דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ'. בְּלָא דְּחִילוּ כְּלָל, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יִתְקָרַב תַּמָּן, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ. When She enters the canopy and is united with the Supernal King, then we awaken the joy of the Right and of the Left, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. -that is, without any fear or foreboding, because the “other side” comes not near and has no power here. But whilst Her servants are bringing Her to the King they must keep a great and solemn silence.

וְהָכִי אָמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹי, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵירַע פִּסוּל (בזרעאי) בְּעַרְסִי, כְּדֵין אִינּוּן אָמְרוּ, כְּמָה דְּלֵית בְּלִבָּךְ אֶלָּא אֶחָד, כַּךְ וְכוּ' לֵית לָן דְּבִיקוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּלָל, דְּהָא פְּרִישָׁא הֲוָה מֵעַרְסָךְ, וַאֲנָן בְּיִחוּדָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְלֵית לָן דְּבִיקוּ כְּלָל בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא בִּפְרִישׁוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא (נ"א הוינן ברעו) הֲוָה רְעוּתָא וּמַחֲשַׁבְתָּא דִּילָן. Of this Jacob is symbolic. Before his death, when he was about to speak of the “end of days” (and the Shekinah left him) he said to his sons: “Perchance some stain is attached to me or to my seed?” But they replied: “Nay, there is no such stain, nor is any fault found. Thine own heart is possessed only by the One, and as for us-we have no contact with the ‘other side’ or any of its evil minions; on the contrary we, like thyself, are united with the King alone, since all our will and intent has been to separate from the ‘other side’.”

כֵּיוָן דְּיָדַע דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְדָּבַּק תַּמָּן כְּלָל כְּדֵין עָאלַת אִתְּתָא, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ בִּלְחִישׁוּ, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא דְּשִׁית סִטְרִין. פָּתַח וְאָמַר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד דְּהָא אִיהִי בְּרָזָא דְּאֶחָד, בְּעוּלֵימְתָהָא, בְּלָא עִרְבּוּבָא כְּלָל וְלָא שׁוּתָּפוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא. Then Jacob said: “Blessed be the Name of the glory of His Kingdom for ever and ever.” In that hour Jacob and his sons became for a space, as it were, living portraits here on earth of the Shekinah Herself.

פָּתַח וְאָמַר (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הָכָא אִיהוּ יִחוּדָא בִּכְלָלָא חֲדָא. עֵילָּא וְתַתָּא. וְיִקְחוּ תְּרוּמָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, עֵילָּא וְתַתָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, בְּלא פִּרוּדָא כְּלָל. He then began to expound this passage as follows. ‘ “They shall take Me a heave offering.” Here we have displayed an inclusive union of the above with the below, for it does not say “They shall take a heave offering”, but “They shall take Me a heave offering”, which denotes a fusion of the upper with the lower spheres.¹i.e. Tifereth with Malkuth.

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. הַאי קְרָא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר, כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, (ס"א יקח את תרומתי) מַאי מֵאֵת כָּל אִישׁ. אֶלָּא רָזָא הָכָא לְאִינוּן מָרֵי מִדִין. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִישָׁא, וְכָל רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי עָלְמָא דָּא, וּבְכִסּוּפָא בַּטְלָּה דִּילֵיהּ. אֶלָּא יַדְעֵי וּמִשְׁתַּדְּלֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתְהוֹן וּלְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא רְעוּתָא (דלהון) דְּמָארֵיהוֹן לְגַבַּיְיהוּ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. “On the part of everyone whose heart is willing ye should take my heave offering.” The words “on the part of seem at first sight to be superfluous, but in reality they contain a deep lesson for the masters of the esoteric lore. Blessed are the righteous who have learnt how to centre all their thoughts and desires on the Heavenly King, and whose aspirations are directed, not towards the vain and foolish toys of this world and its lusts, but to attaching themselves wholeheartedly to the world above in order to draw down the favour of the Lord Himself from heaven to earth.

וּמַאן אֲתָר נַטְלֵי הַהוּא רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. נַטְלִין מֵאֲתָר חַד עִלָּאָה קַדִישָׁא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל רְעוּתִין קַדִּישִׁין. וּמַאן אִיהוּ. כָּל אִישׁ. דָּא (מ"ב ע"ב) צַדִּיק, דְּאִתְקְרֵי כֹּל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ה׳:ח׳) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא. (תהילים קי״ט:קכ״ח) עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי. אִישׁ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ו׳:ט׳) אִישׁ צַדִיק. דָּא אִיהוּ צַדִיק, (ס"א כל איש) מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, דִּרְעוּתֵיהּ תָּדִיר לְגַבֵּי מַטְרוֹנִיתָא, כְּבַעְלָהּ דְּרָחִים לְאִתְתֵיהּ תָּדִיר. יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ אִיהוּ רָחִים לָהּ. וְלִבּוֹ דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא דִּילֵיהּ, יִדְּבֶנּוּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. What is the place whence they receive this favour? It is a holy supernal region, whence emanate all holy wills and desires. This is known as “every man”, who is identical with the “Righteous”, the Lord of the House, whose love is always directed towards the Matrona, like a husband who loves his wife always. “Whose heart is willing”: that is, His heart goes out to Her, and Her heart to Him.

(שמות כ״ה:ג׳) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי מֵאִתָּם. מֵאֵת תְּרֵין שְׁמָהָן (נ"א דרגין) אִלֵּין. In that case, it might be asked, why does it say, “which ye should take from them” instead of “from Me”? Because the “from them” refers to these two Divine names or grades.

תּוּ רַב יֵיבָא סָבָא אָמַר, מֵאִתָּם: מֵאָת ם', דְּאִיהוּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה. אֲתָר מָדוֹרֵיהּ דְּהַאי צַדִּיק, דְּאִיהוּ אִתְעַטָּר מֵאָת ס', וּמִתַּמָּן נָטִיל (קכ"ז ע"א) חַיִּין, לְאַתְזְנָא לְעָלְמִין כֻּלְּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חֲדָא, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְיְהִיבַת, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. Rabbi Yeba the Ancient suggested that meitam (from them) signifies meet M, from the sphere designated by the letter M; the mysterious sphere, the abode of the Righteous One, from whence He draws life to distribute to all the worlds. It is all one mystery, which has been entrusted to the wise. Happy is their lot!

דְּאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן נַטְלִין לָהּ, (הכא) לָא יַכְלִין לְנַטְּלָא לָהּ, אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּבַעְלָהּ, וּבִרְעוּ דִּילֵיהּ, וּלְמֶעְבַּד פּוּלְחָנָא דִּרְחִימוּ לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין בִּרְחִימוּ דִּילֵיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְכָל דָּא, בְּאִינּוּן פּוּלְחָנֵי דִּצְלוֹתָא, וְתִקּוּנָא וְסִדּוּרָא דְּיִשְׂרָאֵל מְסַדְרִין בְּכָל יוֹמָא. דָּבָר אַחֵר מֵאִתָּם, מִכְּלָלָא דְּשִׁית סִטְרִין עִלָּאִין וְכֹלָּא חַד. However, although they “take” Her (the Shekinah), they may do so only when her Spouse specially grants permission, and only in accordance with His will, in order that He may be worshipped in love. This is realized daily in the corporate liturgical services of Israel. Or “from them”, again, can refer to the six supernal grades; or to the Seasons and Sabbaths. It amounts all to the same thing.

(ד"א) מֵאִתָּם, מֵאִינּוּן זִמְנֵי וְשַׁבָתֵּי, וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. זָהָב, בְּרָזָא דְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְּזָהָב, יוֹמָא דְּדִינָא, וְשָׁלְטָא הַהוּא סִטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ז:כ״ב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה. וָכֶסֶף, דָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּמִתְלַבְּנָן חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל כְּתַלְגָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וּכְתִיב (ויקרא ט״ז:ל׳) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. GOLD AND SILVER, AND BRASS, AND BLUE AND PURPLE, AND SCARLET, AND FINE LINEN, AND GOATS’ HAIR, AND RAMS’ SKINS DYED RED, AND SEALSKINS, AND ACACIA WOOD. Gold symbolizes New Year’s Day, the day of “gold”, because it is a day of judgement, and the side of judgement, symbolized by gold, dominates it; as it is written, “gold cometh from the north” (Job 37, 22), and “evil will be opened from the north” (Jer. 6, 2). Silver symbolizes the Day of Atonement, when the sins of Israel are made “white as snow” (Isa. 1, 16), for “on that day shall he make an atonement for you, to cleanse you, that ye may be clean from all your sins before the Lord” (Lev. 16, 30).

וּנְחֹשֶׁת. יוֹמֵי דְּקָרְבְּנִין דְּחָג, דְּאִינּוּן רְתִיכֵי דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינּוּן אִקְרוּן רָזָא דְּהָרֵי נְחֹשֶׁת, וּבְגִין כַּךְ מִתְמַעֲטִין בְּכָל יוֹמָא וְאַזְלִין. וּתְכֵלֶת, דָּא פֶּסַח, שׁוּלְטָנוּ דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, רָזָא דְּגַוְונָא תִּכְלָא, וּבְגִין דְּהִיא תִּכְלָא, לָא שַׁלְטָא עַד דְּשֵׁצִיאַת וְקַטִּילַת כָּל בּוּכְרֵי דְּמִצְרָאֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות י״ב:כ״ג) וְעָבַר יְיָ' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם. בְּגִין כָּךְ, כָּל (קל"ט ע"א) גַּוְונִין טָבִין בְּחֶלְמָא, בַּר מִן תִּכְלָא. Brass is symbolic of the days of the Sacrifices of the Feast of Tabernacles, which alluded to the powers and principalities of the heathen nations, who are designated “mountains of brass”. “Blue” (techeleth) corresponds to Passover, which established the dominance of the true object of Faith, symbolized by the colour blue, which could predominate only after the punishment of the firstborn of Egypt was accomplished. So all colours seen in dreams are of good omen, except blue.

וְאַרְגָמָן, דָּא שְׁבוּעוֹת, רָזָא דְּאַרְגְוָונָא, דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּאִתְיְהִיבַת בֵּיהּ, כְּלִילָא מִתְּרֵין סִטְרִין, מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וְדָא אִיהוּ אַרְגָמָן. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, דָּא אִיהוּ ט"ו בְּאָב, דִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הֲווֹ נַפְקֵי בְּמָאנֵי מִלַּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ד׳:ה׳) הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע. “Red-purple” (argaman) is connected with Pentecost, symbolizing the giving of the written Law, consisting of two sides, of the Right and of the Left, as it is written: “From his right hand went a fiery law unto them” (Deut. 33, 2). “Scarlet” (tola’ath shani) is connected with the fifteenth day of Ab, a day on which the daughters of Israel used to walk forth in silken dresses.

עַד הָכָא, שִׁית סִטְרִין, מִכָּאן וּלְהָלְאָה רָזָא דְּי' יְמֵי תְּשׁוּבָה. וְשֵׁ"שׁ, וְעִזִּים, וְעוֹרוֹת אֵילִם מְאָדָּמִים. וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. וַעֲצֵי שִׁטִּים. וְשֶׁמֶן לַמָּאֹר. וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּלִקְטוֹרֶת הַסַּמִּים. וְאַבְנֵי שׁוֹהַם. וְאַבְנִי מִלּוּאִים. עַד הָכָא תִּשְׁעָה, לָקֳבֵל תִּשְׁעָה יוֹמִין וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַשְׁלִים לַעֲשָׂרָה. So far six symbolic elements have been enumerated; the rest symbolize the Ten Days of Repentance:¹From New Year to the Day of Atonement. fine linen, goats’ hair, rams, skins dyed red, seal (tahash) skins, acacia wood, oil for the light, spices for the anointing oil and for the incense, beryls and set jewels. These are nine, corresponding to nine days of Repentance, and the Day of Atonement completes it and makes ten days.

וּמִכָּל אִלֵּין, אֲנָן נַטְלִין תְּרוּמַת יְיָ', בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, בְּגִין לְאַשְׁרָאָה עֲלָן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲנָן נַטְלִין תְּרוּמַת יְיָ', וְאִיהוּ רָזָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי יוֹם הַכִּפּוּרִים (אמור ק"ב) דְּיָרְתָא בְּרַתָּא לְאִימָּא. בַּסֻּכּוֹת אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי סוּכָּה סוֹכֶכֶת וְאַגִינַת עֲלָן, וּכְתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וְדָא אִיהִי תְּרוּמַת יְיָ'. From all of these we take “the heave offering of the Lord”¹Malkuth. on each of these special seasons, in order that it may rest upon us: on Passover by means of the paschal lamb, on Tabernacles by means of the tabernacle, and so forth.

בַּפֶסַח אוּף הָכִי אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי פֶּסַח. וְהָא אוֹקִימְנָא, רָזָא דְּגָוֶון דִּנְהוֹרָא תִּכְלָא. בְּשָׁבוּעוֹת אֲנָן נַטְלִין לָהּ, וְאִיהִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּכְתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, וַאֲנָן נַטְלִין מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. ט"ו בְּאָב, אִיהוּ קַיְּימָא בְּחֶדְוָה, עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. כָּל שְׁאָר יוֹמִין, אִינּוּן לְתִקּוּנָא דִּילָהּ. וְעַל דָּא אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם כְּתִיב. The six Days are but a preparation for her. As they are united above in “One”, so she is unified below in the mystery of “one”, to correspond to them above.

כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן מִתְיַיחֲדִין לְעֵילָּא בְּאֶחָד, אוּף הָכִי אִיהִי, אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְּאֶחָד, לְמֶהוֵי עִמְּהוֹן לְעֵילָּא חַד לָקֳבֵל חַד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד לְעֵילָּא, לָא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ, עַד דְּאִיהִי אִתְעֲבִידַת בְּרָזָא דְּאֶחָד כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא (קל"ד ע"א) אוֹקִימְנָא רָזָא דַּיְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. The Holy One, blessed be He, who is One above, does not take His seat upon the Throne of Glory, until She has entered within the mystery of the One in accordance with His very essence of Oneness, to be the One in One. This, as we have said, is the significance of the words: “The Lord is One, and His Name is One.”

כַּד עַיֵיל שַׁבְּתָא, אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ, וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא, וְאִתְעַטְּרַת בְּכַמָּה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכָל שׁוּלְטָנִי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין, (נ"א ואתעברו מינה) וְלֵית שׁוּלְטָנוּ אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. And when the Sabbath arrives the Shekinah is in perfect union with Him and is separated from the “other side”, and all the potencies of severe judgement are severed from Her, She being in closest union with the Holy Light and crowned with many crowns by the Holy King, and all the principalities of severity and all the lords of judgement flee from Her, and no other domination reigns in any of the worlds,

וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִן בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין. כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה, בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. אֶת יְיָ' דַּיְיקָא, בְּגִין לְמִפְתַּח לְגַבָּהּ בִּבְרָכָה. and her countenance is illumined by the supernal light, and she is crowned here below by the Holy People, all of whom are invested with new souls. Then is the time for the commencement of prayer, when the worshippers bless Her with joy and gladness, saying, “Bless ye the Lord, the Blessed One!” (the beginning proper of the Sabbath Eve prayer).

וְאָסִיר לְעַמָּא קַדִישָׁא לְמִפְתַּח לְגַבָּהּ בִּפְסוּקָא דְּדִינָא, כְּגוֹן וְהוּא רַחוּם וְגוֹ', בְּגִין דְּהָא אִתְפַּרְשַׁת מֵרָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְכָל מָארֵי דְּדִינִין אִתְפָּרְשׁוּ וְאִתְעַבְּרוּ מִינָהּ. וּמַאן דְּאִתְּעַר הַאי לְתַתָּא, גָּרִים לְאַתְעֲרָא הָכִי לְעֵילָּא. וְכֻרְסְיָיא קַדִישָׁא לָא יָכְלָא לְאִתְעַטְּרָא בַּעֲטָרָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּכָל זִמְנָא דְּמִתְעָרֵי לְתַתָּא אִינּוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דַּהֲווֹ מִתְעַבְּרִן וַהֲווּ אַזְלֵי כֻּלְּהוּ לְאִתְטַמְּרָא גּוֹ נוּקְבָּא דְּעַפְרָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כֻּלְּהוּ תַּיְיבִין לְאַשְׁרָאָה בְּדוּכְתַיְיהוּ וְאִתְרָחֲקַת (ואתדחקת) בְּהוּ אֲתָר קַדִישָׁא דְּבָעָאת נַיְיחָא. For the holy people cannot be allowed at this moment to begin with a verse that suggests judgement, as on weekdays, when “Bless ye” is preceded by “And He being merciful, forgiveth iniquity and destroyeth not”, because the Shekinah is then entirely severed from the mystery of the “other side” and all the lords of judgement have separated themselves and passed away from Her, and he who rouses judgement in the lower spheres causes vibrations of doom and severity also in the celestial regions, and while this disturbing element is in evidence the Holy Throne cannot crown itself with the crown of holiness. Then the lords of judgement who have severed themselves for the time being from the rest of creation, hiding themselves away from all eyes in a deep and secret recess at the bottom of the sea, are roused to return to the celestial habitations, and they come back with violence and fury, so that the Holy Sphere, which requires above all rest and peace for the entrance of the Sabbath, is hard pressed by these potencies of judgement.

וְלָא תֵּימָא דְּדָא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא לֵית אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא לְאַתְעֲרָא, עַד דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעָרֵי לְתַתָּא, כְּמָה דְּאוּקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ד׳) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. לְיוֹם חַג לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְיוֹם חַגֵּנוּ. וְעַל דָּא אָסִיר לְעַמָּא קַדִישָׁא, דְּקָא מִתְעַטְּרִן בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין דְּנִשְׁמָתִין, בְּגִין לְאַתְעֲרָא נַיְיחָא, דְּאִינּוּן יִתְעָרוּן דִּינָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ וּרְחִימוּ סַגִי, דְּיִתְעָרוּן בִּרְכָּאן עֵילָּא וְתַתָּא כַּחֲדָא. So it is evident that we should not imagine that She (the Shekinah) is independent of our “rousings”, for there is no vibration above of any sort but is caused by those which take place in the midst of Israel below, as we have already pointed out in connection with the expression “in the time appointed, on our solemn feast day”; it is not merely a feast day, but our feast day; that is to say, we effect a movement in the higher spheres by our prayers. Therefore the holy people, who are crowned with holy crowns of souls in order to awaken rest and peace above, may not order judgement there, but, on the contrary, must all consciously and with exceeding great love awaken blessings both above and below.

בָּרְכוּ אֶת יְיָ'. אֶת דַּיְיקָא. כִּדְקָאמְרָן, דָּא (בראשית ה' ע"ב) שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, דָּא אַפִּיקוּ דְּבִרְכָאן מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, וַאֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ כָּל שַׁקְיוּ, לְאַשְׁקָאָה לְכֹלָּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקוֹרָא בְּרָזָא דְּאָת קַיְּימָא, קָרֵינָן לֵיהּ הַמְבוֹרָךְ, אִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ תַּמָּן, הָא וַדַּאי בֵּירָא אִתְמַלְּיָא, דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. The congregation respond: “Blessed is the Lord who is blessed for ever and ever.” The expression “who is blessed” indicates the streaming of blessings from the source of life to the place whence issue nourishment and bounty for all creatures. And why do we call this source “blessed”? Because it sustains and waters ‘olam va’ed (lit. for ever and ever), which is the Sabbath eve.

וְעַל דָּא לָא אַמְרֵינָן, בָּרוּךְ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, אֶלָּא בָּרוּךְ יְיָ', דְּאִלְמָלֵא לָא מָטֵי הָתָם נְבִיעוּ מִמְּקוֹרָא עִלָּאָה, לָא אִתְמַלְּיָא בֵּירָא כְּלָל, וְעַל דָּא הַמְבוֹרָךְ, אֲמַאי אִיהוּ הַמְבוֹרָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁלִים וְאַשְׁקֵי לְעוֹלָם וָעֶד. עוֹלָם וָעֶד דָּא אִיהוּ שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, וַאֲנָן תַּקְעִין בִּרְכָּאן בְּאֲתָר דְּאִקְרֵי מְבוֹרָךְ. וְכֵיוָן דְּמָטָאן הָתָם, כֻּלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְדָא אִיהוּ בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. עַד הָכָא, מָטוּן בִּרְכָּאן מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְכֻלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, לְאִתְבָרְכָא וּלְאִתְשָׁקָאָה, וּלְמֶהוֵי שְׁלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, מַלְיָא מִכָל סִטְרִין. In this way blessings are transmitted to this ‘olam va’ed from the highest world, so that it attains its full perfection.

בָּרוּךָ: דָּא (קס"ב ע"א, עקב רע"א ע"א) מְקוֹרָא עִלָּאָה, דְּכָל בִּרְכָּן נָפְקִין מִנֵּיהּ. וְכַד סִיהֲרָא אִשְׁתְּלִים, קָרֵינָן לָהּ הָכִי לְגַבֵי תַּתָּאֵי, אֲבָל בָּרוּךְ מְקוֹרָא עִלָּאָה כִּדְקַאמְרָן. יְיָ': דָּא אֶמְצָעִי דְּכָל סִטְרִין עִלָּאִין. הַמְבוֹרָךְ: דָּא שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, מַבּוּעָא דְּבֵירָא, לְאַשְׁלָמָא וּלְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. לְעוֹלָם וָעֶד: דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא. וּמִשְׁחָא וּרְבוּ דְּבָרוּךְ יְיָ' וְהַמְבוֹרָךְ, כֹּלָּא אִיהוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מבורך כמה דאת אמר (בראשית מט) בן פורת) Thus in this benediction, “blessed” represents the ultimate source whence all blessings emanate ;¹Hohmah. “the Lord” is the centre²tifereth. of all the supernal sides; “who is blessed” represents the peace of the house, the fountain of the cistern,³Yesod. providing completion and nourishment for all, while “for ever and ever” refers to the world below,⁴Malkuth. which needs these blessings: the “good oil” of “blessed”, “the Lord”, and “the Blessed One” is all for this ‘olam va’ed.

וְעַל דָּא, בְּרָכָה דָּא, אִצְטְרִיכוּ כָּל עַמָּא לְבָרְכָא, וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, בִּרְעוּ דְּלִבָא, וּבְחֶדְוָה בָּעוּ לְמִשְׁרֵי בְּשֵׁרוּתָא בִּבְרָכָה דָּא, לְאִתְבָּרְכָא הַאי שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ליליא) מֵעַמָּא קַדִישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּהַאי בְּרָכָה. Therefore the whole congregation has to recite this every day; but on Sabbath eve it must be recited with special devotion and gladness, in order that the Sabbath may be fitly blessed by the holy people.

בְּהַאי לֵילְיָא שִׁמּוּשָׁא דְּחַכִּימִין, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא חַד. וּבְכָל אֲתָר דְּתִשְׁכַּח לְחַכִּימִין בְּהַאי מִלָּה, בְּסִטְרָא דָּא, וּלְזִמְנִין בְּסִטְרָא דָּא, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. וְהָנֵי מִילֵּי הָא אוֹקִימְנָא, אֲבָל בְּזִמְנָא דָּא, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּנִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין יְתֵירִין קַדִּישִׁין, כְּדֵין אִיהִי זִמְנָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, בְּגִין דְּלִיהֱוֵי נְגִידוּ לְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא, בִּנְגִידוּ דִּקְדוּשָׁה, בְּנַיְיחָא עִלָּאָה, וְיִפְקוּן בְּנַיְיהוּ קַדִישִׁין כַּדְקָא חֲזִי. This, to the pious, is the night of conjugal unions, when they are thus crowned with new souls and new additional holy spirits, for, being in a state of supernal holy tranquillity, they may then beget holy children.

רָזָא דָּא לְחַכִּימִין אִתְיְיהִיבַת. בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, בְּלֵילְיָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, בְּיוֹמֵי (ויקרא מ"ט ע"ב) דְּחוֹל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָּא דְּשָׁרָאן תַּמָּן, וּבְשַׁבָּת, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה. Here now is a mystery entrusted to the wise. At midnight on this night the Holy One is pleased to enter the Garden which is above. On weekdays at this time He enters the Garden of Eden which is below, in order to have joyous communion with the righteous who have their abode there; but on Sabbath He enters the Garden above.

בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל נִשְׁמָתִין דְּצַדִיקַיָּא כֻּלְּהוּ, בְּגִנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדָּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, כָּל אִינּוּן מַשְׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמָנָן גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין לְהָנֵי נִשְׁמָתִין, דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, לְעַאֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עַל גִּנְתָּא, וּמִתַּמָּן אִזְדַּמְנוּ רְתִיכִין קַדִישִׁין, דְּסַחֲרָאן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְסַלְּקִין לוֹן לְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. For on weekdays all the souls of the righteous abide in the Garden which is on the earth; but on Sabbath eve, all those hosts of holy angels who are appointed over the Lower Paradise bring up from that region the souls which dwell there into the firmament which is close to this Garden, where many holy chariots of fire await their coming, that they may escort these souls to the Paradise above, and bring them before the Throne of Glory.

כֵּיוָן דְּאִלֵּין רוּחִין סַלְּקִין, כְּדֵין רוּחִין (צ"ח ע"ב, שלח קע"ג ע"א) אָחֲרָנִין קַדִּישִׁין, נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. Whilst these souls are thus ascending, other souls are descending in a similar manner to become crowns to the holy people below. So their activity proceeds, some ascending and some descending.

וְאִי תֵּימָא, הָא גִּנְתָּא דִּבְאַרְעָא, בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא יָתְבָא בְּרֵיקָנַיָּיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אַזְלִין, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין. נִשְׁמָתִין אַזְלִין מִגּוֹ גִּנְתָּא, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִּנְתָּא. כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, וְעַד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִּנְתָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין נָפְקִין, אִלֵּין עָאלִין וְגִנְתָּא לָא (רנ"ג ע"א) אִשְׁתְּאַר בְּרֵיקַנְיָּא. בְּרָזָא דְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. Do not, however, imagine that on this account the Paradise on earth remains empty and untenanted upon the Sabbath. Far from it! For, as we have said, while some souls go, others come, to wit, those souls who are being cleansed and purified during the six days of the week, but who are not yet sufficiently perfected to be able to abide in Paradise permanently, but on the Sabbath are permitted to enjoy its delights for a space, so that the place is never empty. This is symbolized by the removal and replacing of the “shew bread” (v. Leviticus 24, 5-9).

וְאִי תֵּימָא, כַּד אָהַדְרוּ בְּיוֹמֵי דְּחוֹל. בְּמָה (נ"א כמה) אִתְמַשְּׁכָן דּוּכְתֵּי לְאָרְכָּא וּפוּתְיָא וְרוּמָא, בְּגִנְתָּא, וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּאֶרֶץ הַצְּבִי, דְּהֲוָה אִתְמְשַּׁךְ לְכָל סִטְרִין וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דִּצְבִי, דְּכָל מַה דְּאִתְרַבֵּי, מַשְׁכֵּיהּ אִתְרַבֵּי לְכָל סְטָר, וְלָא אִתְיְידָע. וְאִית כְּמָה נִשְׁמָתִין, דְּכֵיוָן דְּסַלְּקִין, תּוּ לָא נַחְתִּין. Again, do not imagine that when the souls return to their earthly Paradise at the end of the Sabbath they find it so overflowing with other souls that no place remains for them; for their abode becomes by some mysterious process much larger, being extended both in length, width and height, so that their presence makes no difference. There are also some souls which, having ascended to the highest sphere, never come down again.

נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, גִּלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, אִלֵּין אַזְלִין, וְאִלֵּין אַתְיָין, אִלֵּין סַלְּקִין וְאִלֵּין נַחְתִּין. מַאן חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין קַדִּישִׁין, דִּי מְשַׁטְּטֵי לְכָאן וּלְכָאן. כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין לְאַעְטְּרָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, לְאַעְטְּרָא לְכַמָּה צַדִּיקַיָּיא, גִּנְתָּא דְּעֵדֶן לְתַתָּא, עַד שַׁעֲתָא דְּכָרוֹזָא קָאִים, וְקָארֵי מְקוּדָשׁ מְקוּדָשׁ. כְּדֵין נַיְיחָא שְׁכִיחַ, וּשְׁכִיכוּ לְכֹלָּא. וְחַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְכֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְאִית לוֹן נַיְיחָא. וְנִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן, אִלֵּין לְעֵילָּא וְאִלֵּין לְתַתָּא. זַכָּאָה עַמָּא, דְּחוּלָקָא דָּא לְהוֹן. And in addition there are also those who ascend and descend continually to crown the holy people. In fact, on the Sabbath eve there is a veritable commotion of souls coming and going, ascending and descending. As for the innumerable holy Chariots which perpetually speed hither and thither, eye can scarce behold them for their radiant and glittering aspect! All the souls are full of joy and eagerness to become crowns for the holy people on earth, for the righteous in the lower Paradise. At last comes the moment when a voice proclaims throughout all the spheres: “Sanctified! Sanctified!” Then there is peace everywhere, perfect peace, even to the wicked in Gehenna, and all the souls crown themselves, some above, and some below.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, דְּחַכִּימִין מִתְעֲרִין לְשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ, כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמָתִין אַחֲרָנִין דִּלְהוֹן, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּנָחִית בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, נָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא, וְאִתְסַחְיָא נִשְׁמְתָא אַחֲרָא בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְתַמָּן חָמֵי מַה דְּחָמֵי. On Sabbath, at midnight, when the wise consummate their conjugal unions, at the time when they are sleeping peacefully in their beds, and their souls are eager to ascend and behold the glory of the King, the supernal spirits with which they crowned themselves at the sanctification of the Sabbath take those souls and bring them up unto the heights. These souls are there bathed in the spices of Paradise, and behold all that is within their capacity to behold.

וְכַד נַחְתָּא לְאַשְׁרָאָה בְּדוּכְתָּהָא בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, הַהִיא נִשְׁמְתָא תָּבַאת לְדוּכְתָּהָא. וּבָעֵי לְאִינוּן חַכִּימִין לוֹמַר, חַד פְּסוּקָא דְּאִתְעָרוּתָא, דְּהַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּעָטְרָא דְּשַׁבַּתָּא, כְּגוֹן, (ישעיהו ס״א:א׳) רוּחַ יְיָ' אֱלהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח יְיָ', אוֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים וְגוֹ'. (יחזקאל א׳:כ״א) בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ וְגוֹ', אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא רוּחָא, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְהוֹן בְּחֶדְוָה דְּשִׁמּוּשָׁא, וִיְהֵא נְגִידוּ דְּהַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּשַׁבַּתָּא, בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּמִצְוָה. Then, when it is time to descend again, the supernal spirits accompany them until they reach safely their human habitations. It is incumbent upon the wise to recite certain verses calculated to arouse that supernal holy spirit of the Sabbath coronation, as, for instance: “The spirit of the Lord God is upon me; for the Lord hath anointed me to preach good tidings to the meek; he hath sent me to bind up the broken-hearted, to proclaim liberty to the captives, etc.” (Isa. 61, 1); or, “Whithersoever the spirit was to go, they went, thither was their spirit to go; and the wheels were lifted up over against them: for the spirit of the living creature was in the wheels” (Ezek. 1, 20), in order that the act of procreation may be effected in a spirit of Sabbath holiness, through the influence of the supernal Sabbatic spirit.’

רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה (כ"ד ע"א) סָלִיק מִנָּהֲרָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, הֲוָה יָתִיב רִגְעָא חֲדָא, וְזָקִיף עֵינוֹי, וַהֲוָה חַדֵּי, וַהֲוָה אָמַר, דְּהֲוָה יָתִיב, לְמֵחֱמֵי חֶדְוָה דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. וּבְכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. When R. Hamnuna the Ancient used to come out fromthe river on a Friday afternoon, he was wont to rest a little on the bank, and raising his eyes in gladness, he would say that he sat there in order to behold the joyous sight of the heavenly angels ascending and descending. At each arrival of the Sabbath, he said, man is caught up into the world of souls. Happy is he who is aware of the mysteries of his Lord!

בָּרְכוּ אֶת יְיָ'. אֶת דַּיְיקָא. כִּדְקָאמְרָן, דָּא (בראשית ה' ע"ב) שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, דָּא אַפִּיקוּ דְּבִרְכָאן מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי, וַאֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ כָּל שַׁקְיוּ, לְאַשְׁקָאָה לְכֹלָּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקוֹרָא בְּרָזָא דְּאָת קַיְּימָא, קָרֵינָן לֵיהּ הַמְבוֹרָךְ, אִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ תַּמָּן, הָא וַדַּאי בֵּירָא אִתְמַלְּיָא, דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין. The congregation respond: “Blessed is the Lord who is blessed for ever and ever.” The expression “who is blessed” indicates the streaming of blessings from the source of life to the place whence issue nourishment and bounty for all creatures. And why do we call this source “blessed”? Because it sustains and waters ‘olam va’ed (lit. for ever and ever), which is the Sabbath eve.

וְעַל דָּא לָא אַמְרֵינָן, בָּרוּךְ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ, אֶלָּא בָּרוּךְ יְיָ', דְּאִלְמָלֵא לָא מָטֵי הָתָם נְבִיעוּ מִמְּקוֹרָא עִלָּאָה, לָא אִתְמַלְּיָא בֵּירָא כְּלָל, וְעַל דָּא הַמְבוֹרָךְ, אֲמַאי אִיהוּ הַמְבוֹרָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁלִים וְאַשְׁקֵי לְעוֹלָם וָעֶד. עוֹלָם וָעֶד דָּא אִיהוּ שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, וַאֲנָן תַּקְעִין בִּרְכָּאן בְּאֲתָר דְּאִקְרֵי מְבוֹרָךְ. וְכֵיוָן דְּמָטָאן הָתָם, כֻּלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְדָא אִיהוּ בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבוֹרָךְ. עַד הָכָא, מָטוּן בִּרְכָּאן מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְכֻלְּהוּ לְעוֹלָם וָעֶד, לְאִתְבָרְכָא וּלְאִתְשָׁקָאָה, וּלְמֶהוֵי שְׁלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, מַלְיָא מִכָל סִטְרִין. In this way blessings are transmitted to this ‘olam va’ed from the highest world, so that it attains its full perfection.

בָּרוּךָ: דָּא (קס"ב ע"א, עקב רע"א ע"א) מְקוֹרָא עִלָּאָה, דְּכָל בִּרְכָּן נָפְקִין מִנֵּיהּ. וְכַד סִיהֲרָא אִשְׁתְּלִים, קָרֵינָן לָהּ הָכִי לְגַבֵי תַּתָּאֵי, אֲבָל בָּרוּךְ מְקוֹרָא עִלָּאָה כִּדְקַאמְרָן. יְיָ': דָּא אֶמְצָעִי דְּכָל סִטְרִין עִלָּאִין. הַמְבוֹרָךְ: דָּא שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, מַבּוּעָא דְּבֵירָא, לְאַשְׁלָמָא וּלְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. לְעוֹלָם וָעֶד: דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא. וּמִשְׁחָא וּרְבוּ דְּבָרוּךְ יְיָ' וְהַמְבוֹרָךְ, כֹּלָּא אִיהוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מבורך כמה דאת אמר (בראשית מט) בן פורת) Thus in this benediction, “blessed” represents the ultimate source whence all blessings emanate ;¹Hohmah. “the Lord” is the centre²tifereth. of all the supernal sides; “who is blessed” represents the peace of the house, the fountain of the cistern,³Yesod. providing completion and nourishment for all, while “for ever and ever” refers to the world below,⁴Malkuth. which needs these blessings: the “good oil” of “blessed”, “the Lord”, and “the Blessed One” is all for this ‘olam va’ed.

וְעַל דָּא, בְּרָכָה דָּא, אִצְטְרִיכוּ כָּל עַמָּא לְבָרְכָא, וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, בִּרְעוּ דְּלִבָא, וּבְחֶדְוָה בָּעוּ לְמִשְׁרֵי בְּשֵׁרוּתָא בִּבְרָכָה דָּא, לְאִתְבָּרְכָא הַאי שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ליליא) מֵעַמָּא קַדִישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּהַאי בְּרָכָה. Therefore the whole congregation has to recite this every day; but on Sabbath eve it must be recited with special devotion and gladness, in order that the Sabbath may be fitly blessed by the holy people.

(ס"א ברכו) כַּד שָׁרָאן יִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא, קָלָא אָזְלָא בְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּמִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִישָׁא, דְּאַתּוּן מְבָרְכֵי וּמְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן וְיִתְקַדְּשׁוּן לְעֵילָּא, כַּמָּה מַשְׁרְיָין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלָא מְבָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה דָּא, עַד דְּמִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כִּדְקַאמְרָן. זַכָּאָה עַמָּא דְּזַכֵּי לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. When they begin to recite this benediction a voice is heard in all the heavens that are sanctified by the entrance of the Sabbath: “Blessed are ye, holy people, for that ye bless and sanctify on earth below, that thereby many supernal holy hosts may be blessed and sanctified above.” Blessed are they in this world and blessed are they in the world to come. The Israelites do not recite this benediction until they are crowned with the crowns of holy souls, as we have said before. Blessed is the people who is worthy of them in this world, so that it may merit them in the world to come.

בְּהַאי לֵילְיָא שִׁמּוּשָׁא דְּחַכִּימִין, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא חַד. וּבְכָל אֲתָר דְּתִשְׁכַּח לְחַכִּימִין בְּהַאי מִלָּה, בְּסִטְרָא דָּא, וּלְזִמְנִין בְּסִטְרָא דָּא, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. וְהָנֵי מִילֵּי הָא אוֹקִימְנָא, אֲבָל בְּזִמְנָא דָּא, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּנִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין יְתֵירִין קַדִּישִׁין, כְּדֵין אִיהִי זִמְנָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, בְּגִין דְּלִיהֱוֵי נְגִידוּ לְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא, בִּנְגִידוּ דִּקְדוּשָׁה, בְּנַיְיחָא עִלָּאָה, וְיִפְקוּן בְּנַיְיהוּ קַדִישִׁין כַּדְקָא חֲזִי. This, to the pious, is the night of conjugal unions, when they are thus crowned with new souls and new additional holy spirits, for, being in a state of supernal holy tranquillity, they may then beget holy children.

רָזָא דָּא לְחַכִּימִין אִתְיְיהִיבַת. בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, בְּלֵילְיָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, בְּיוֹמֵי (ויקרא מ"ט ע"ב) דְּחוֹל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָּא דְּשָׁרָאן תַּמָּן, וּבְשַׁבָּת, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, בְּרָזָא דִּמְקוֹרָא עִלָּאָה. Here now is a mystery entrusted to the wise. At midnight on this night the Holy One is pleased to enter the Garden which is above. On weekdays at this time He enters the Garden of Eden which is below, in order to have joyous communion with the righteous who have their abode there; but on Sabbath He enters the Garden above.

בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל נִשְׁמָתִין דְּצַדִיקַיָּא כֻּלְּהוּ, בְּגִנְתָּא דִּי בְּאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדָּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, כָּל אִינּוּן מַשְׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמָנָן גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין לְהָנֵי נִשְׁמָתִין, דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, לְעַאֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עַל גִּנְתָּא, וּמִתַּמָּן אִזְדַּמְנוּ רְתִיכִין קַדִישִׁין, דְּסַחֲרָאן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְסַלְּקִין לוֹן לְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, בְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא. For on weekdays all the souls of the righteous abide in the Garden which is on the earth; but on Sabbath eve, all those hosts of holy angels who are appointed over the Lower Paradise bring up from that region the souls which dwell there into the firmament which is close to this Garden, where many holy chariots of fire await their coming, that they may escort these souls to the Paradise above, and bring them before the Throne of Glory.

כֵּיוָן דְּאִלֵּין רוּחִין סַלְּקִין, כְּדֵין רוּחִין (צ"ח ע"ב, שלח קע"ג ע"א) אָחֲרָנִין קַדִּישִׁין, נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. Whilst these souls are thus ascending, other souls are descending in a similar manner to become crowns to the holy people below. So their activity proceeds, some ascending and some descending.

וְאִי תֵּימָא, הָא גִּנְתָּא דִּבְאַרְעָא, בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא יָתְבָא בְּרֵיקָנַיָּיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אַזְלִין, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין. נִשְׁמָתִין אַזְלִין מִגּוֹ גִּנְתָּא, וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִּנְתָּא. כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְּחוֹל, וְעַד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִּנְתָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין נָפְקִין, אִלֵּין עָאלִין וְגִנְתָּא לָא (רנ"ג ע"א) אִשְׁתְּאַר בְּרֵיקַנְיָּא. בְּרָזָא דְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. Do not, however, imagine that on this account the Paradise on earth remains empty and untenanted upon the Sabbath. Far from it! For, as we have said, while some souls go, others come, to wit, those souls who are being cleansed and purified during the six days of the week, but who are not yet sufficiently perfected to be able to abide in Paradise permanently, but on the Sabbath are permitted to enjoy its delights for a space, so that the place is never empty. This is symbolized by the removal and replacing of the “shew bread” (v. Leviticus 24, 5-9).

וְאִי תֵּימָא, כַּד אָהַדְרוּ בְּיוֹמֵי דְּחוֹל. בְּמָה (נ"א כמה) אִתְמַשְּׁכָן דּוּכְתֵּי לְאָרְכָּא וּפוּתְיָא וְרוּמָא, בְּגִנְתָּא, וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּאֶרֶץ הַצְּבִי, דְּהֲוָה אִתְמְשַּׁךְ לְכָל סִטְרִין וְלָא אִתְיְדַע. כְּגַוְונָא דִּצְבִי, דְּכָל מַה דְּאִתְרַבֵּי, מַשְׁכֵּיהּ אִתְרַבֵּי לְכָל סְטָר, וְלָא אִתְיְידָע. וְאִית כְּמָה נִשְׁמָתִין, דְּכֵיוָן דְּסַלְּקִין, תּוּ לָא נַחְתִּין. Again, do not imagine that when the souls return to their earthly Paradise at the end of the Sabbath they find it so overflowing with other souls that no place remains for them; for their abode becomes by some mysterious process much larger, being extended both in length, width and height, so that their presence makes no difference. There are also some souls which, having ascended to the highest sphere, never come down again.

נִשְׁמָתִין סַלְּקִין, וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. וּבְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, גִּלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, אִלֵּין אַזְלִין, וְאִלֵּין אַתְיָין, אִלֵּין סַלְּקִין וְאִלֵּין נַחְתִּין. מַאן חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין קַדִּישִׁין, דִּי מְשַׁטְּטֵי לְכָאן וּלְכָאן. כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, כֻּלְּהוּ בִּרְעוּ, בְּאִלֵּין נִשְׁמָתִין לְאַעְטְּרָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, לְאַעְטְּרָא לְכַמָּה צַדִּיקַיָּיא, גִּנְתָּא דְּעֵדֶן לְתַתָּא, עַד שַׁעֲתָא דְּכָרוֹזָא קָאִים, וְקָארֵי מְקוּדָשׁ מְקוּדָשׁ. כְּדֵין נַיְיחָא שְׁכִיחַ, וּשְׁכִיכוּ לְכֹלָּא. וְחַיָּיבֵי גֵּיהִנָּם כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְכֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְאִית לוֹן נַיְיחָא. וְנִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן, אִלֵּין לְעֵילָּא וְאִלֵּין לְתַתָּא. זַכָּאָה עַמָּא, דְּחוּלָקָא דָּא לְהוֹן. And in addition there are also those who ascend and descend continually to crown the holy people. In fact, on the Sabbath eve there is a veritable commotion of souls coming and going, ascending and descending. As for the innumerable holy Chariots which perpetually speed hither and thither, eye can scarce behold them for their radiant and glittering aspect! All the souls are full of joy and eagerness to become crowns for the holy people on earth, for the righteous in the lower Paradise. At last comes the moment when a voice proclaims throughout all the spheres: “Sanctified! Sanctified!” Then there is peace everywhere, perfect peace, even to the wicked in Gehenna, and all the souls crown themselves, some above, and some below.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, דְּחַכִּימִין מִתְעֲרִין לְשִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה, דְּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ, כַּד יוֹמָא אִתְקַדָּשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמָתִין אַחֲרָנִין דִּלְהוֹן, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּדֵין הַהוּא רוּחַ עִלָּאָה דְּנָחִית בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, נָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא, וְאִתְסַחְיָא נִשְׁמְתָא אַחֲרָא בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְתַמָּן חָמֵי מַה דְּחָמֵי. On Sabbath, at midnight, when the wise consummate their conjugal unions, at the time when they are sleeping peacefully in their beds, and their souls are eager to ascend and behold the glory of the King, the supernal spirits with which they crowned themselves at the sanctification of the Sabbath take those souls and bring them up unto the heights. These souls are there bathed in the spices of Paradise, and behold all that is within their capacity to behold.

רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה (כ"ד ע"א) סָלִיק מִנָּהֲרָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, הֲוָה יָתִיב רִגְעָא חֲדָא, וְזָקִיף עֵינוֹי, וַהֲוָה חַדֵּי, וַהֲוָה אָמַר, דְּהֲוָה יָתִיב, לְמֵחֱמֵי חֶדְוָה דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. אִלֵּין סַלְּקִין, וְאִלֵּין נַחְתִּין. וּבְכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. When R. Hamnuna the Ancient used to come out fromthe river on a Friday afternoon, he was wont to rest a little on the bank, and raising his eyes in gladness, he would say that he sat there in order to behold the joyous sight of the heavenly angels ascending and descending. At each arrival of the Sabbath, he said, man is caught up into the world of souls. Happy is he who is aware of the mysteries of his Lord!

כַּד נָהִיר יְמָמָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, סְלִיקוּ דְּחֶדְוָה סָלִיק (בראשית ח' ע"א) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּנַיְיחָא בְּחֶדְוָה. כְּדֵין (תהילים י״ט:ב׳) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאן שָׁמַיִם. אִלֵּין שָׁמַיִם, דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִתְחָזֵי בְּהוּ, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים בְּהוּ. And when the Sabbath day itself lightens, a spirit of tranquil joy ascends through all worlds. This is the significance of the Psalm (recited on Sabbath morning): ‘“The heavens tell the glory of God; and the firmament proclaims his handiwork. ” ‘What is meant by “Heaven”? That heaven in which the Supernal Name is made visible (shama-yim- heaven; shem-Name).

מְסַפְּרִים, מַאי מְסַפְּרִים, אִי תֵּימָא כְּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי סִפּוּר דְּבָרִים. לָאו הָכִי. אֶלָּא דְּנָהֲרִין וּנְצִיצִין בִּנְצִיצוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא, דְּכָלִיל בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה. What is the meaning of the word “tell” (mesaprim) P Assuredly not the mere telling of a tale. Far otherwise! It signifies that they are illumined from the flashing of the supernal Point and ascend in the Name which is contained in the light-stream of the supernal perfectness.

וּמַאן אִיהוּ סִפּוּר. דְּנַצְּצֵי בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, סַלְּקִין בִּשְׁמָא שְׁלִים, וְנַהֲרִין בִּנְהִירוּ שְׁלִים, וְנַצְצֵי בִּנְצִיצוּ שְׁלִים. אִינְהוּ מְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי בְּגַרְמַיְיהוּ, מִגּוֹ נְהִירוּ דִּנְצִיצוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה, וְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי לְכָל סְטָר וּסְטָר (נ"א לכל כבוד וכבוד) דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דְּהָא מִנַּיְיהוּ, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְהִירוּ, נָהִיר כָּל עִזְקָא וְעִזְקָא, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, בְּגִין דִּבְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָן שָׁמַיִם, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין. They flash and lighten of themselves through the lightening and flashing of the Supernal Book;¹Malkuth. they lighten and flash towards all the sides which are attached to them, and each sphere retains unto itself a little of this light, for from that sapphire-like radiance every ring in the chain derives its light and radiance. For upon this day (Sabbath) the heavens are crowned and ascend in the power of the Holy Name more than on any other day.

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, הַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר מִכָּל סִטְרִין גְּנִיזִין, דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו, וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, דְּמִתַּתְקְנָא בְּיוֹמָא דָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין. “His handiwork” is the supernal Dew which streams forth from all the hidden regions; it is “the work of His hands”, and His self-fulfilment wherein He completes and perfects Himself on this day more than upon any other.

מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאי מַגִּיד. מָשִׁיךְ וְנָגִיד לְתַתָּא, מֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, מַלְיָא מִכָּל סִטְרוֹי. הָרָקִיעַ, הַהוּא רָקִיעַ, דְּאִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. וְדָא אִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, וְדָא אִיהוּ דְּנָגִיד וּמָשִׁיךְ לְתַתָּא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ מִכָּל סִטְרִין. וְדָא רָקִיעַ אַנְגִּיד לֵיהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּרְחִימוּ וְתִיאוּבְתָּא, לְאַשְׁקָאָה שַׁקְיוּ דְּחֶדְוָה, לְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. This dew “streams down” (maggid in the Aramaic sense) from the Head of the King, with an abundance of blessing, the “firmament” here signifying the stream issuing from the Cistern, the “River which went out of Eden”, which flows earthwards, as the stream of the Supernal Dew which gleams and flashes from all sides. This “firmament” draws it downward upon a current of love and desire, in order that it may water the field of bliss and joy at the entrance of the Sabbath.

וְכַד נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא, כֹּלָּא (נגיד) מַלְיָא וּשְׁלִים בְּאָתְווֹי קַדִּישִׁין, בְּכָל אִינּוּן שְׁבִילִין קַדִּישִׁין. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִתְחַבָּר בֵּיהּ, אִתְעָבִיד בֵּיהּ אָרְחָא לְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לְתַתָּא. When that fair pearled Dew streameth down, the whole becomes full and complete in its holy letters acting through all their holy channels; since all is united to it, a path is opened to it to water and bless all below.

יוֹם לְיוֹם: יוֹמָא לְיוֹמָא, וְעִזְקָא לְעִזְקָא. הַשְׁתָּא מִשְׁתָּעֵי קְרָא בְּאֹרַח פְּרָט, הֵיךְ שָׁמַיִם מְסַפְּרִים וּמְתַקְּנִין בִּסְפִירוּ וּבִנְצִיצוּ עִלָּאָה לְהַאי כָּבוֹד, וְהֵיךְ נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא רְקִיעָא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה. וְאָמַר, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. יוֹמָא לְיוֹמָא, וְדַרְגָּא לְדַרְגָּא, יְחַוֶּה (ס"א אוחז) לְאִתְכַּלְּלָא דָּא בְּדָא, וּלְאִתְנָהֲרָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ דִּמְנַצְּצֵי וּמְנַהֲרֵי שָׁמַיִם, לְהַאי כָּבוֹד. יַבִּיעַ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מַבָּע אִתְעָבִיד וְגוֹ'. אוֹחוּ לְאַנְהֲרָא דָּא מִן דָּא, וּלְאִתְנַצְּצָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְצִיצוּ. “Day unto day”-one day to another, one ring or sphere unto its fellow. Here Scripture speaks in detail concerning the manner in which the heavens radiate sapphire brightness to that Glory, and how that “Firmament” of the supernal Dew causes the downward flow of the current. “Day unto day utters speech.” Day unto day, grade unto grade, in order that the one should complete itself in the other, and one be illumined by the other from the luminous and sparkling radiance of the Sapphire which is reflected by the heavens back to the central glory. The word yabia’ (uttereth) can be translated “hasteneth”: they hasten to catch the light and the flashing one from another.

אֹמֶ"ר: כְּלָלָא דְּאַתְוָון וּשְׁבִילִין דְּנָפְקִין מֵאַבָּא וְאִימָּא, וְהַהוּא רֵישָׁא דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּאִיהוּ בְּרָא בּוּכְרָא, אָלֶף: אַבָּא. וְכַד אִיהוּ סָלִיק וְנָחִית, אִתְחַבְּרַת מ' בַּהֲדֵי א', וְאִיהוּ אֵם. ר': רֵישָׁא (קע"ח ע"ב) בּוּכְרָא. כַּד מִתְחַבְּרָן אַתְוָון כֻּלְּהוּ, אֹמֶר. דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִימָּא וּבְרָא בּוּכְרָא, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. שַׁלְטָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, בְּגִין לְמֶהוֵי חַד. וּבְגִין כַּךְ אוֹחוּ דָּא בְּדָא, הַהוּא אֹמֶר שְׁלִיטוּ עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. The word OMeR (speech) indicates the letters and paths which proceed from the Father¹Hokmah. the Mother,²Binah. and the head which issues from them, who is the firstborn Son.³‘Tifereth. Aleph symbolizes the Father, and when it ascends and descends, the Mem unites itself with it, producing em, which signifies Mother; the resh is the Head (rosh =head), signifying Son. When these three unite the result is that they form “Word”, “Speech”. Thus the Father, the Mother, and the first born Son radiate one within the other in one union, which has its reign and duration upon the Sabbath. Thus all are united so as to become one, and therefore they hasten one to another that Omer, as a supernal reign, in order that all should be one.

וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת, רְתִיכִין דִּילָהּ (דא לדא) דְּאִינּוּן גּוּפָא דְּכֻרְסְיָיא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן לֵילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט״ז:ז׳) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. רְתִיכָא עִלָּאָה, אִתְקְרֵי יָמִים, יוֹם לְיוֹם. רְתִיכָא תַּתַּאָה, אִקְרֵי לֵילוֹת, לַיְלָה לְלַיְלָה. “And night unto night declareth knowledge.” These are those “chariots” which form the body of the Throne; they are called “nights”, as it is written: “My reins also instruct me in the nights” (Ps. 16, 7). The upper chariot is called “Days” or “day unto day’,, the lower “Nights”, or “night unto night”.

יְחַוֶּה. דָּעַת, יְחַוֶּה: יְחַיֶּה. יְחַיֶּה תּוֹלָדִין, דְּאִינּוּן (נ"א באינון) שָׁמַיִם. וְאִי תֵּימָא, יְחַוֶּה לָאו יְחַיֶּה. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ג׳:כ׳) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חַי. חַוָּה וְחַיָּה בְּמִלָּה חֲדָא סַלְּקִין. וְעַל דְּאִסְתָּלַּק (נ"א דא אסתלק) י', וְעָיִיל ו', דְּאִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא ו' אִיהוּ חַיִּין וַדַּאי, וְעַל דָּא חַוָּה וְחַיָּה, י' (ס"א זעירא נטילא) נָטְלָא חַיִּין מִן ו'. אוּף הָכָא, יְחַוֶּה, יְחַיֶּה. Ye-hawe (declares) may also mean “makes alive”, to wit, produces the progeny of the heavens, “brings unto life” generations.

דָּעַת: דָּא אִיהוּ רָזָא דְּשָׁמַיִם. מַה שָׁמַיִם שִׁית סִטְרִין, אוּף הָכָא שִׁית סִטְרִין, בְּאִינּוּן תּוֹלָדִין דְּקָא יְחַיֶּה כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא יוֹם לְיוֹם אִתְכְּלִיל בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אֹמֶ"ר. וְלַיְלָה לְלַיְלָה בְּרָזָא דִּדְכוּרָא, דְּקָא נָהִיר לָהּ דְּאִיהוּ שְׁמֵיהּ (נ"א שמים') דָּעַת. “Knowledge” designates the mystery of the heavens: as the heavens have six sides, so also the generations which they bring into life in their likeness. Thus “day unto day” is included in a supernal sphere called “Word” (omer), and “night unto night” in the mystery of the Male, who gives light to her and whose name is “Knowledge”.

וּבְגִין דְּהַאי אֹמֶר רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְלָא כִּשְׁאָר אֲמִירָן, אַהְדָּר קְרָא עָלֵיהּ וְאָמַר, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, כִּשְׁאָר אֲמִירָן דְּעָלְמָא. אֶלָּא הַאי אֹמֶר, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, דְּלֵית תַּמָּן אֲמִירָן וּדְבָרִים, וְלָא אִשְׁתְּמָעוּ, כִּשְׁאַר דַּרְגִּין דְּאִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִינּוּן קָלָא דְּמִשְׁתְּמַע, אֲבָל הָנֵי לָא (בראשית נ') אִשְׁתְּמָעוּ לְעָלְמִין, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם. And because this “Word” is not like other words, but is a supernal mystery, Scripture comes back to it and says: “There is no word (omer) nor speeches, their voices are not heard” (v. 3). This “word” is a supreme mystery of supernal grades, where there are no voices nor speech, and which cannot be understood like the other grades which constitute the mystery of the Faith, and which are voices that can be heard.

אֲבָל בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן טְמִירִין עִלָּאִין, דְּלָא אִתְיְידָעוּ לְעָלְמִין, נְגִידוּ וּמְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, אִתְמְשַׁךְ וְאִתְנְגִיד לְתַתָּא. וּבְגִין הַהוּא מְשִׁיכוּ, אִית לָן מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא, בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל בְּנִי עָלְמָא מִשְׁתָּעוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין, כְּאִילּוּ אִתְגַּלְּיָין, וְלָא הֲווֹ טְמִירִין וּגְנִיזִין, וְהַיְינוּ וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם, מֵרֵישָׁא דְּעָלְמָא, עַד סַיְיפֵי עָלְמָא מִשְׁתָּעָאן אִינּוּן חַכִּימֵי לִבָּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין גְּנִיזִין, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְידָעוּ. And yet “Their line is gone out through all the earth” (v. 4), although they are supernal mysteries which can never be perfectly comprehended, yet the current of their flow is downward. Because of this current, we have a true Faith in this world, and all mankind can discourse of the mystery of the Faith of the Holy One in connection with these grades, as if they were revealed to and not hidden from them. Therefore it says: “And their words to the end of the world” (Ibid.), which means that from the beginning to the end of the world the “wise of heart” discourse of those hidden grades although they cannot be comprehended.

אֲבָל בְּמָה אִשְׁתְּמוֹדְעָן, בְּגִין דְּלַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, בְּגִין שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ מַשְׁכְּנָא מֵאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִיהוּ נְהוֹרָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, וְהַהוּא מְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, וּבְגִינֵיהּ אִתְחָזֵי מְהֵימְנוּתָא בְּכָל עָלְמָא. And how far are they comprehended? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.), because the holy sun¹‘Tifereth. is as a tabernacle of all those supreme grades, and is as a light which has taken into itself all the hidden lights and the whole current of their extension, whereby Faith is manifested in the whole world.

מַאן דְּנָטִיל לְשִׁמְשָׁא, כְּמַאן דְּנָטִיל לְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין. בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא אִיהוּ אֹהֶל דְּאִתְכְּלִיל בְּהוֹן, וְנָטִיל כֹּלָּא, וְאִיהוּ נָהִיר לְכָל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין לְתַתָּא. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, בִּנְהִירוּ וּנְצִיצוּ דְּכָל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, דְּכֻלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים, יָהֲבֵי לֵיהּ רְעוּתַיְיהוּ וּנְהִירוּ דִּלְהוֹן, כְּמָה דִּלְחָתָן אִית רְעוּ וְתִיאוּבְתָּא דְּכַלָּה (נ"א דכלהו) לְמֵיהַב לָהּ נְבִזְבְּזָן וּמַתְּנָן. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. To grasp the Sun is equivalent to grasping all grades, because the sun is a “tent” including all and absorbing all; and he in turn lights up all the shining colours below. Hence “He is a bridegroom coming forth from his canopy (covering)” (v. 6), in the gleam and flash of those hidden lights which in strong yearning and desire give him tokens of their love, as to a bridegroom to whom all his friends give presents and gifts.

מַאן חֻפָּתוֹ. דָּא עֵדֶן. וְרָזָא דָּא, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. עֵדֶן, דָּא אִיהוּ חוּפָּא דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא. יָשִׂישׂ כַּגִבּוֹר. יָשִׂישׂ, מִסִּטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דִּינָא כְּלָל. כְּגִבּוֹר, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, וְאַף עַל גַּב דִּגְבוּרָה אִיהִי דִּינָא שְׁלִים, כְּגִבּוֹר כְּתִיב, וְלָא גִּבּוֹר, בְּגִין דְּאַמְתִּיק דִּינָא בְּחֶסֶד, וְנָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא שְׁלִים. וְכָל דָּא, לָרוּץ אֹרַח. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ לְאַשְׁקָאָה וּלְאַשְׁלְמָא נְהִירוּ דְּסִיהֲרָא בְּכָל סִטְרִין, (רט"ו ע"א) וּלְמִפְתַּח בָּהּ אֹרַח לְאַנְהָרָא לְתַתָּא. And what is “his covering”? Eden, the “covering” which covers up all things. “He rejoiceth” from the side of the primeval light in which judgement has no place at all. “As a strong man” (gibbor)-from the side of “strength” (geburah); and note that it does not say here “a strong man”, but “as a strong man”, which means that Judgement is tempered by Mercy. Thus the sun gathers all together in one, in perfect devotion and love. “To run on the way”, in order to nourish and complement the Moon on every side and make it possible for her to shed her light downwards.

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, מִסַּיְיפֵי אִלֵּין שָׁמַיִם עִלָּאִין דְּקָאָמַרָן, אִיהוּ אַפִּיק, בְּגִין דִּבְסִיּוּמָא דְּגוּפָא, אִיהוּ אַפִּיק, וּבְהַהוּא אֲתָר אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּין דְּכַר לְנוּקְבָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. קְצֵה הַשָּׁמַיִם דָּא (ר' ע"א) עָלְמָא עִלָּאָה. וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, דָּא (מלכא ד) שְׁלָמָא דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּהַאי נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, אוּף הָכִי הַאי, נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, וְאִיהוּ נָפִיק מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם. “His going forth is from the end of the heaven” (v. 7). He goes forth from the end of that supernal heaven, from the termination¹Yesod. of the Body, as it is written, “From one end of heaven to the other end of the heaven” (Deut. 4, 32); where the “one end” designates the upper world, and the “other end” its termination.

וּתְקוּפָתוֹ: דְּסָחֲרָא (ס"א דסיהרא) בְּכָל אִינּוּן סִטְרִין (נ"א ספירן) קַדִּישִׁין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְנָהֲרָא וּלְאִתְשָׁקָאָה וּלְנַצְּצָא מִנֵּיהּ. וְאֵין נִסְתָּר, לֵית מַאן דְּאִתְחַפְיָא מֵהַהוּא נְהִירוּ, דְּהָא לְכֻלְּהוּ אַנְהִיר בִּכְלָלָא חֲדָא, לְכָל חַד וְחַד כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. “And his circuit unto the ends of it” (Ibid.): he (the sun) runs through all those holy regions that are capable who bore the sacred ark.¹v. Zohar, Genesis, 123a. This corresponded to the mystery above: when the “living beings,’ (Hayoth) lay hold of the Throne in order to raise it to the highest heights, then we sing this Psalm. As to the question, why, then, is it called “new” when it is perpetually being repeated, the fact is that it is indeed a “new song” because it refers to the “new” moon at the time when she receives light from the sun. “His right hand and his holy arm hath wrought salvation for him”: this denotes the rousing of the right and the left hand to receive Her (the Moon, signifying the of being vivified and nourished by his rays. “And there is nothing hid from the heat thereof’ (Ibid.): nothing is hidden from that radiance, for it is directed towards all together, to each according to its capacity of reception.

וְכַד כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ וְאִתְנְהִירוּ מִגּוֹ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא מִתְעַטְּרָא בְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה, שְׁלֵימָא בְּנ' תַּרְעִין, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, דְּהָא כְּדֵין אִיהִי (שלימא) תְּמִימָה, מִכָּל סִטְרִין, בְּרָזָא דַּחֲמֵשׁ דַּרְגִּין, כְּגַוְונָא דְּאִימָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן חֲמֵשׁ רָזָא דְּחַמְשִׁין. When all are thus completed and vivified by the Sun, then the Moon is crowned in the likeness of the supernal perfect Mother in fifty gates. This is expressed in the following verse: “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul”; as she is perfect from all sides in the mystery of five grades, in the likeness of the supernal Mother, to whom belongs the mystery of the fifty.

וּבְגִינֵי כַּךְ, אִיהִי אַתְיָא בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ תֵּיבִין, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא לְרָזָא דְּחַמְשִׁין. תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, הָא חֲמֵשׁ. עֵדוּת יְיָ' נְאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, הָא חֲמֵשׁ. פִּקּוּדֵי יְיָ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, הָא חֲמֵשׁ. מִצְוַת יְיָ' בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם, הָא חֲמֵשׁ. יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, הָא חֲמֵשׁ. מִשְׁפְּטֵי יְיָ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו, הָא חֲמֵשׁ. וְכֻלְּהוּ אַתְיָין בַּחֲמֵשׁ חֲמֵשׁ, לְאִתְכַּלְּלָא כְּגַוְונָא דְּאִימָּא עִלָּאָה. Therefore the Torah is introduced here in six parallel sentences of five words (in Hebrew) each, in order to complete the mystery of fifty. “The Torah of the Lord is perfect, quickening the soul” is five. “The testimony of the Lord is sure, making wise the simple” is five. “The statutes of the Lord are right, rejoicing the heart” is five. “The commandment of the Lord is clear, enlightening the eyes” is five. “The fear of the Lord is pure, enduring for ever” is five. “The judgements of the Lord are true, righteous altogether” is five. All these sentences present themselves in five words each, after the semblance of the supernal Mother;

וְעַל דָּא, יְהוָֹ"ה יְהוָֹ"ה שִׁית זִמְנִין, לָקֳבֵל שִׁית סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, (נ"א דשמיא עלאין) וְעַל דָּא, סִיהֲרָא אִתְמַלְּיָא וְאִשְׁתְּלִים בְּסִדּוּרָא עִלָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, וְדָא אִיהוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, דְּכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּרָזָא דְּשַׁבַּתָּא עֵילָּא וְתַתָּא. six times, as the Tetragrammaton is mentioned in these verses six times, corresponding with the six supernal grades which form the mystery of the supernal heaven. So the Moon is completed in the realm of transcendence into that which it should be, and all this on the Sabbath day, upon which all is perfected in the mystery of the Sabbath above and below.

וְעַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, אִתּוֹסָף נְהִירוּ בְּכֹלָּא, כִּדְקַאמְרָן. שָׁמַיִם נַטְלֵי מִמְּקוֹרָא דְּחַיֵּי בְּקַדְמִיתָא, וְאִינּוּן מְנַהֲרֵי וּמְתַקְּנֵי לִכְבוֹד עִלָּאָה, מֵרָזָא (בראשית ל"ה ע"ב) דְּסֵפֶר עִלָּאָה, אַבָּא דְּכֹלָּא. וּמֵרָזָא דְּסֵפֶר, אִימָּא עִלָּאָה. וְאִיהוּ, מֵרָזָא דְּסִפּוּר. וּבְגִין כַּךְ, מְסַפְּרִים, כִּדְקַאמְרָן. בְּרָזָא דִּתְלַת שְׁמָהָן אִלֵּין, דְּשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין. On this day, therefore, radiance is increased everywhere. The heavens receive it from the source of life; and they then impart light and completeness to the supernal Glory from the mystery of the supernal Numberer (Sopher), the Father of all; then from the mystery of the Numbered (Sippur)-the Supernal Mother; finally from the mystery of the Number (sepher).¹v. Sefer Yezirah. Therefore it says: “The heavens declare” (mesaprim), namely, as we have pointed out, in the mystery of these three Names which, on the Sabbath, reign supreme more than on other days.

וּבְגִינֵי כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, קָאָמַר דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, עַל נְהִירוּ וּנְצִיצוּ וְשׁוּלְטָנוּ (נ"א ושלימו) דְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא עַל כָּל שְׁאַר יוֹמִין (ס"א ותקונא דיליה דאתתקנת ביומא דא מכל שאר יומין) בְּגִין רָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר בִּנְהִירוּ, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁלִימוּ עֵילָּא וְתַתָּא. וּכְדֵין תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, שַׁבָּת דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, (ס"א רזא דשמור כבוד לילה דהא היא תורת ה' תמימה תורה שבעל פה משה קבל תורה מסיני והא אתערו על תורה שבעל פה דאילו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משרז את הלויים וגו' לקוח את ספר התורה. ודא לליואי אתחזי להאי דאחיד בשמשא ומלכא דאתייא מיניה משה נהיר לישראל מ' שנין שמשא ביומוי ותורת ה' דא מעלי שבתא) בְּרָזָא חֲדָא כִּדְקַאמְרָן. Therefore David uttered this Psalm of praise, through the Holy Spirit, in regard to the light and the effulgence of the Sabbath and its pre-eminence over the other days of the week because of the mystery of the Supernal Name which in it lightens up and radiates and sparkles in the spheres of holiness, and is completed above and below.

כַּד נָהִיר יְמָמָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, סְלִיקוּ דְּחֶדְוָה סָלִיק (בראשית ח' ע"א) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּנַיְיחָא בְּחֶדְוָה. כְּדֵין (תהילים י״ט:ב׳) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאן שָׁמַיִם. אִלֵּין שָׁמַיִם, דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִתְחָזֵי בְּהוּ, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים בְּהוּ. And when the Sabbath day itself lightens, a spirit of tranquil joy ascends through all worlds. This is the significance of the Psalm (recited on Sabbath morning): ‘“The heavens tell the glory of God; and the firmament proclaims his handiwork. ” ‘What is meant by “Heaven”? That heaven in which the Supernal Name is made visible (shama-yim- heaven; shem-Name).

מְסַפְּרִים, מַאי מְסַפְּרִים, אִי תֵּימָא כְּמַאן דְּמִשְׁתָּעֵי סִפּוּר דְּבָרִים. לָאו הָכִי. אֶלָּא דְּנָהֲרִין וּנְצִיצִין בִּנְצִיצוּ דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא, דְּכָלִיל בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה. What is the meaning of the word “tell” (mesaprim) P Assuredly not the mere telling of a tale. Far otherwise! It signifies that they are illumined from the flashing of the supernal Point and ascend in the Name which is contained in the light-stream of the supernal perfectness.

וּמַאן אִיהוּ סִפּוּר. דְּנַצְּצֵי בִּנְהִירוּ דִּשְׁלִימוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, סַלְּקִין בִּשְׁמָא שְׁלִים, וְנַהֲרִין בִּנְהִירוּ שְׁלִים, וְנַצְצֵי בִּנְצִיצוּ שְׁלִים. אִינְהוּ מְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי בְּגַרְמַיְיהוּ, מִגּוֹ נְהִירוּ דִּנְצִיצוּ דְּסֵפֶר עִלָּאָה, וְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי לְכָל סְטָר וּסְטָר (נ"א לכל כבוד וכבוד) דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דְּהָא מִנַּיְיהוּ, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְהִירוּ, נָהִיר כָּל עִזְקָא וְעִזְקָא, וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, בְּגִין דִּבְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָן שָׁמַיִם, וְסַלְּקִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין. They flash and lighten of themselves through the lightening and flashing of the Supernal Book;¹Malkuth. they lighten and flash towards all the sides which are attached to them, and each sphere retains unto itself a little of this light, for from that sapphire-like radiance every ring in the chain derives its light and radiance. For upon this day (Sabbath) the heavens are crowned and ascend in the power of the Holy Name more than on any other day.

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, הַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר מִכָּל סִטְרִין גְּנִיזִין, דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו, וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ, דְּמִתַּתְקְנָא בְּיוֹמָא דָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין. “His handiwork” is the supernal Dew which streams forth from all the hidden regions; it is “the work of His hands”, and His self-fulfilment wherein He completes and perfects Himself on this day more than upon any other.

מַגִּיד הָרָקִיעַ. מַאי מַגִּיד. מָשִׁיךְ וְנָגִיד לְתַתָּא, מֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, מַלְיָא מִכָּל סִטְרוֹי. הָרָקִיעַ, הַהוּא רָקִיעַ, דְּאִיהוּ מַבּוּעָא דְּבֵירָא. וְדָא אִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, וְדָא אִיהוּ דְּנָגִיד וּמָשִׁיךְ לְתַתָּא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה, דְּנָהִיר וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ מִכָּל סִטְרִין. וְדָא רָקִיעַ אַנְגִּיד לֵיהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּרְחִימוּ וְתִיאוּבְתָּא, לְאַשְׁקָאָה שַׁקְיוּ דְּחֶדְוָה, לְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. This dew “streams down” (maggid in the Aramaic sense) from the Head of the King, with an abundance of blessing, the “firmament” here signifying the stream issuing from the Cistern, the “River which went out of Eden”, which flows earthwards, as the stream of the Supernal Dew which gleams and flashes from all sides. This “firmament” draws it downward upon a current of love and desire, in order that it may water the field of bliss and joy at the entrance of the Sabbath.

וְכַד נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא, כֹּלָּא (נגיד) מַלְיָא וּשְׁלִים בְּאָתְווֹי קַדִּישִׁין, בְּכָל אִינּוּן שְׁבִילִין קַדִּישִׁין. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִתְחַבָּר בֵּיהּ, אִתְעָבִיד בֵּיהּ אָרְחָא לְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לְתַתָּא. When that fair pearled Dew streameth down, the whole becomes full and complete in its holy letters acting through all their holy channels; since all is united to it, a path is opened to it to water and bless all below.

יוֹם לְיוֹם: יוֹמָא לְיוֹמָא, וְעִזְקָא לְעִזְקָא. הַשְׁתָּא מִשְׁתָּעֵי קְרָא בְּאֹרַח פְּרָט, הֵיךְ שָׁמַיִם מְסַפְּרִים וּמְתַקְּנִין בִּסְפִירוּ וּבִנְצִיצוּ עִלָּאָה לְהַאי כָּבוֹד, וְהֵיךְ נָגִיד וּמָשִׁיךְ הַהוּא רְקִיעָא, נְגִידוּ דְּטַלָּא עִלָּאָה. וְאָמַר, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. יוֹמָא לְיוֹמָא, וְדַרְגָּא לְדַרְגָּא, יְחַוֶּה (ס"א אוחז) לְאִתְכַּלְּלָא דָּא בְּדָא, וּלְאִתְנָהֲרָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ דִּמְנַצְּצֵי וּמְנַהֲרֵי שָׁמַיִם, לְהַאי כָּבוֹד. יַבִּיעַ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מַבָּע אִתְעָבִיד וְגוֹ'. אוֹחוּ לְאַנְהֲרָא דָּא מִן דָּא, וּלְאִתְנַצְּצָא דָּא מִן דָּא, מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְצִיצוּ. “Day unto day”-one day to another, one ring or sphere unto its fellow. Here Scripture speaks in detail concerning the manner in which the heavens radiate sapphire brightness to that Glory, and how that “Firmament” of the supernal Dew causes the downward flow of the current. “Day unto day utters speech.” Day unto day, grade unto grade, in order that the one should complete itself in the other, and one be illumined by the other from the luminous and sparkling radiance of the Sapphire which is reflected by the heavens back to the central glory. The word yabia’ (uttereth) can be translated “hasteneth”: they hasten to catch the light and the flashing one from another.

אֹמֶ"ר: כְּלָלָא דְּאַתְוָון וּשְׁבִילִין דְּנָפְקִין מֵאַבָּא וְאִימָּא, וְהַהוּא רֵישָׁא דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּאִיהוּ בְּרָא בּוּכְרָא, אָלֶף: אַבָּא. וְכַד אִיהוּ סָלִיק וְנָחִית, אִתְחַבְּרַת מ' בַּהֲדֵי א', וְאִיהוּ אֵם. ר': רֵישָׁא (קע"ח ע"ב) בּוּכְרָא. כַּד מִתְחַבְּרָן אַתְוָון כֻּלְּהוּ, אֹמֶר. דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִימָּא וּבְרָא בּוּכְרָא, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא. שַׁלְטָא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, בְּגִין לְמֶהוֵי חַד. וּבְגִין כַּךְ אוֹחוּ דָּא בְּדָא, הַהוּא אֹמֶר שְׁלִיטוּ עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. The word OMeR (speech) indicates the letters and paths which proceed from the Father¹Hokmah. the Mother,²Binah. and the head which issues from them, who is the firstborn Son.³‘Tifereth. Aleph symbolizes the Father, and when it ascends and descends, the Mem unites itself with it, producing em, which signifies Mother; the resh is the Head (rosh =head), signifying Son. When these three unite the result is that they form “Word”, “Speech”. Thus the Father, the Mother, and the first born Son radiate one within the other in one union, which has its reign and duration upon the Sabbath. Thus all are united so as to become one, and therefore they hasten one to another that Omer, as a supernal reign, in order that all should be one.

וְכַד כָּל הַאי אִתְנְגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לְהַאי רָקִיעַ, כְּדֵין אִיהוּ אַשְׁקֵי וְאַנְהִיר לְתַתָּא, לְהַאי כְּבוֹד אֵל, לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין בְּדִיּוּקְנָא דְּאִינּוּן שָׁמַיִם, דְּנָהֲרִין לְהַהוּא כְּבוֹד אֵל. (ודא הוא דכתיב) But when all has been conveyed down to that “firmament”, then it diffuses light upon the “Glory of God” below that it may produce beings in the likeness of the heavens which give light to that Glory.

וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת, רְתִיכִין דִּילָהּ (דא לדא) דְּאִינּוּן גּוּפָא דְּכֻרְסְיָיא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן לֵילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט״ז:ז׳) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. רְתִיכָא עִלָּאָה, אִתְקְרֵי יָמִים, יוֹם לְיוֹם. רְתִיכָא תַּתַּאָה, אִקְרֵי לֵילוֹת, לַיְלָה לְלַיְלָה. “And night unto night declareth knowledge.” These are those “chariots” which form the body of the Throne; they are called “nights”, as it is written: “My reins also instruct me in the nights” (Ps. 16, 7). The upper chariot is called “Days” or “day unto day’,, the lower “Nights”, or “night unto night”.

יְחַוֶּה. דָּעַת, יְחַוֶּה: יְחַיֶּה. יְחַיֶּה תּוֹלָדִין, דְּאִינּוּן (נ"א באינון) שָׁמַיִם. וְאִי תֵּימָא, יְחַוֶּה לָאו יְחַיֶּה. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ג׳:כ׳) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חַי. חַוָּה וְחַיָּה בְּמִלָּה חֲדָא סַלְּקִין. וְעַל דְּאִסְתָּלַּק (נ"א דא אסתלק) י', וְעָיִיל ו', דְּאִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא ו' אִיהוּ חַיִּין וַדַּאי, וְעַל דָּא חַוָּה וְחַיָּה, י' (ס"א זעירא נטילא) נָטְלָא חַיִּין מִן ו'. אוּף הָכָא, יְחַוֶּה, יְחַיֶּה. Ye-hawe (declares) may also mean “makes alive”, to wit, produces the progeny of the heavens, “brings unto life” generations.

דָּעַת: דָּא אִיהוּ רָזָא דְּשָׁמַיִם. מַה שָׁמַיִם שִׁית סִטְרִין, אוּף הָכָא שִׁית סִטְרִין, בְּאִינּוּן תּוֹלָדִין דְּקָא יְחַיֶּה כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא יוֹם לְיוֹם אִתְכְּלִיל בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אֹמֶ"ר. וְלַיְלָה לְלַיְלָה בְּרָזָא דִּדְכוּרָא, דְּקָא נָהִיר לָהּ דְּאִיהוּ שְׁמֵיהּ (נ"א שמים') דָּעַת. “Knowledge” designates the mystery of the heavens: as the heavens have six sides, so also the generations which they bring into life in their likeness. Thus “day unto day” is included in a supernal sphere called “Word” (omer), and “night unto night” in the mystery of the Male, who gives light to her and whose name is “Knowledge”.

וּבְגִין דְּהַאי אֹמֶר רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְלָא כִּשְׁאָר אֲמִירָן, אַהְדָּר קְרָא עָלֵיהּ וְאָמַר, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, כִּשְׁאָר אֲמִירָן דְּעָלְמָא. אֶלָּא הַאי אֹמֶר, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, דְּלֵית תַּמָּן אֲמִירָן וּדְבָרִים, וְלָא אִשְׁתְּמָעוּ, כִּשְׁאַר דַּרְגִּין דְּאִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִינּוּן קָלָא דְּמִשְׁתְּמַע, אֲבָל הָנֵי לָא (בראשית נ') אִשְׁתְּמָעוּ לְעָלְמִין, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם. And because this “Word” is not like other words, but is a supernal mystery, Scripture comes back to it and says: “There is no word (omer) nor speeches, their voices are not heard” (v. 3). This “word” is a supreme mystery of supernal grades, where there are no voices nor speech, and which cannot be understood like the other grades which constitute the mystery of the Faith, and which are voices that can be heard.

אֲבָל בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן טְמִירִין עִלָּאִין, דְּלָא אִתְיְידָעוּ לְעָלְמִין, נְגִידוּ וּמְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, אִתְמְשַׁךְ וְאִתְנְגִיד לְתַתָּא. וּבְגִין הַהוּא מְשִׁיכוּ, אִית לָן מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא, בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל בְּנִי עָלְמָא מִשְׁתָּעוּ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין, כְּאִילּוּ אִתְגַּלְּיָין, וְלָא הֲווֹ טְמִירִין וּגְנִיזִין, וְהַיְינוּ וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם, מֵרֵישָׁא דְּעָלְמָא, עַד סַיְיפֵי עָלְמָא מִשְׁתָּעָאן אִינּוּן חַכִּימֵי לִבָּא, בְּאִינּוּן דַּרְגִּין גְּנִיזִין, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְידָעוּ. And yet “Their line is gone out through all the earth” (v. 4), although they are supernal mysteries which can never be perfectly comprehended, yet the current of their flow is downward. Because of this current, we have a true Faith in this world, and all mankind can discourse of the mystery of the Faith of the Holy One in connection with these grades, as if they were revealed to and not hidden from them. Therefore it says: “And their words to the end of the world” (Ibid.), which means that from the beginning to the end of the world the “wise of heart” discourse of those hidden grades although they cannot be comprehended.

אֲבָל בְּמָה אִשְׁתְּמוֹדְעָן, בְּגִין דְּלַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, בְּגִין שִׁמְשָׁא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ מַשְׁכְּנָא מֵאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִיהוּ נְהוֹרָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, וְהַהוּא מְשִׁיכוּ דִּלְהוֹן, וּבְגִינֵיהּ אִתְחָזֵי מְהֵימְנוּתָא בְּכָל עָלְמָא. And how far are they comprehended? “In them hath he set a tent for the sun” (Ibid.), because the holy sun¹‘Tifereth. is as a tabernacle of all those supreme grades, and is as a light which has taken into itself all the hidden lights and the whole current of their extension, whereby Faith is manifested in the whole world.

מַאן דְּנָטִיל לְשִׁמְשָׁא, כְּמַאן דְּנָטִיל לְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין. בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא אִיהוּ אֹהֶל דְּאִתְכְּלִיל בְּהוֹן, וְנָטִיל כֹּלָּא, וְאִיהוּ נָהִיר לְכָל אִינּוּן גְּוָונֵי נְהוֹרִין לְתַתָּא. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, בִּנְהִירוּ וּנְצִיצוּ דְּכָל נְהוֹרִין גְּנִיזִין, דְּכֻלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים, יָהֲבֵי לֵיהּ רְעוּתַיְיהוּ וּנְהִירוּ דִּלְהוֹן, כְּמָה דִּלְחָתָן אִית רְעוּ וְתִיאוּבְתָּא דְּכַלָּה (נ"א דכלהו) לְמֵיהַב לָהּ נְבִזְבְּזָן וּמַתְּנָן. וְעַל דָּא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. To grasp the Sun is equivalent to grasping all grades, because the sun is a “tent” including all and absorbing all; and he in turn lights up all the shining colours below. Hence “He is a bridegroom coming forth from his canopy (covering)” (v. 6), in the gleam and flash of those hidden lights which in strong yearning and desire give him tokens of their love, as to a bridegroom to whom all his friends give presents and gifts.

מַאן חֻפָּתוֹ. דָּא עֵדֶן. וְרָזָא דָּא, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. עֵדֶן, דָּא אִיהוּ חוּפָּא דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא. יָשִׂישׂ כַּגִבּוֹר. יָשִׂישׂ, מִסִּטְרָא דְּאוֹר קַדְמָאָה דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דִּינָא כְּלָל. כְּגִבּוֹר, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, וְאַף עַל גַּב דִּגְבוּרָה אִיהִי דִּינָא שְׁלִים, כְּגִבּוֹר כְּתִיב, וְלָא גִּבּוֹר, בְּגִין דְּאַמְתִּיק דִּינָא בְּחֶסֶד, וְנָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא שְׁלִים. וְכָל דָּא, לָרוּץ אֹרַח. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ לְאַשְׁקָאָה וּלְאַשְׁלְמָא נְהִירוּ דְּסִיהֲרָא בְּכָל סִטְרִין, (רט"ו ע"א) וּלְמִפְתַּח בָּהּ אֹרַח לְאַנְהָרָא לְתַתָּא. And what is “his covering”? Eden, the “covering” which covers up all things. “He rejoiceth” from the side of the primeval light in which judgement has no place at all. “As a strong man” (gibbor)-from the side of “strength” (geburah); and note that it does not say here “a strong man”, but “as a strong man”, which means that Judgement is tempered by Mercy. Thus the sun gathers all together in one, in perfect devotion and love. “To run on the way”, in order to nourish and complement the Moon on every side and make it possible for her to shed her light downwards.

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, מִסַּיְיפֵי אִלֵּין שָׁמַיִם עִלָּאִין דְּקָאָמַרָן, אִיהוּ אַפִּיק, בְּגִין דִּבְסִיּוּמָא דְּגוּפָא, אִיהוּ אַפִּיק, וּבְהַהוּא אֲתָר אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּין דְּכַר לְנוּקְבָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. קְצֵה הַשָּׁמַיִם דָּא (ר' ע"א) עָלְמָא עִלָּאָה. וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, דָּא (מלכא ד) שְׁלָמָא דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּהַאי נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, אוּף הָכִי הַאי, נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, וְאִיהוּ נָפִיק מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם. “His going forth is from the end of the heaven” (v. 7). He goes forth from the end of that supernal heaven, from the termination¹Yesod. of the Body, as it is written, “From one end of heaven to the other end of the heaven” (Deut. 4, 32); where the “one end” designates the upper world, and the “other end” its termination.

נִשְׁמַת כָּל חַי, הָא חַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ ר"ה בֵּיהּ מִלִּין דִּקְשׁוֹט. אֲבָל אִית לָן לְאַדְכְּרָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּפַרְחָא מֵהַהוּא חַי הָעוֹלָמִים. וּבְגִין דְּאִיהִי דִּילֵיהּ, דְּמִנֵיהּ נַפְקָן כָּל בִּרְכָּאן, וְשַׁרְיָין בֵּיהּ, וְהוּא אַשְׁקֵי וּמְבָרַךְ לְתַתָּא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ, אִית לָהּ רְשׁוּ לְבָרְכָא לְהַאי אֲתָר. The Sabbath service continues with the prayer: “The soul of all living shall bless thy name, O Lord our God.” The Companions have made some true observations on this prayer.¹Zohar, Exodus, p. 205b. But the real truth is that on Sabbath it is incumbent on us to mention that soul¹The “additional soul” given to the Israelite on Sabbath. which emanates from “the Life of Worlds” (Yesod). And since this soul belongs to Him from whom all blessings proceed and in whom they are present, who wills to water and to bless that which is below, she is given permission to bless this Place.

וְעַל דָּא פַּרְחִין נִשְׁמָתִין מֵהַהוּא חַי, בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן פַּרְחָאן, מַמָּשׁ מְבָרְכִין לְהַאי אֲתָר דְּאִקְרֵי שֵׁם מִתַּתָּא. וְהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקֵי מִנֵּיהּ מְבָרַךְ לֵיהּ לְעֵילָּא, וְהַאי שֵׁם מְקַבְּלָא בִּרְכָאן, מִתַּתָּא וּמֵעֵילָּא, וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין. Thus the souls which fly forth from this “Living One” on the entrance of Sabbath do actually bless that Place in order to communicate blessings to the world below which is called the “Lower Name” (Malkuth). At the same time, the region whence those souls emanate blesses the Name from above, and so it receives blessings from below and from above, and is completed in all aspects.

וְכָל שְׁבָחָא דָּא, וְכָל מִלִּין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין יְדִיעָן, בְּחוּשְׁבָּנָא לְתַשְׁלוּמָא דְּשַׁבָּת, וּלְאִשְׁתַּלְּמָא מִנַּיְיהוּ, כַּדְקָא חֲזִי. זַכָּאָה עַמָּא, דְּיַדְעֵי לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָרֵיהוֹן, כַּדְקָא יֵאוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא כְּמָה דְּאִתְתַּקְנַת. Thus this hymn of praise and all the words contained in it are numerical symbols of the perfection of the Sabbath, and the perfection attained through it, according to the Divine purpose. Blessed is that people that has learnt how to conduct a service of praise in well-pleasing fashion! From here on follow prayers proper (connected with the Shema and the Amidah).

פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּמַאי אִיהִי תְּרוּמָה. בְּרָזָא דְּזָהָב, דְּהָא מִתַּמָּן אִתְּזְנַת בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהִי גְּבוּרָה תַּתָּאָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. וְאַף עַל גַּב דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב, כָּל עִקָר לָא אִשְׁתְּאָרַת, אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּכֶסֶף, דְּאִיהוּ יְמִינָא. R. Eleazar then explained to them the symbolic significance of colours and metals in connection with the Tabernacle. ‘Gold is mentioned first because it is the emblem of the lower Power, or the Left Hand. Silver, which, on account of its whiteness, signifies Mercy, or the Right Hand, although it comes second here, is nevertheless the essential hue as regards the mystery of the Divine attributes in their manifestation to Israel,

וְרָזָא דָּא (הקדמה א' ע"א) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְקַבְּלָא לֵיהּ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְכָל עִקָּר לָא אִשְׁתְּאַר אֶלָּא בִּימִינָא. (ס"א ושמאלא אתעדי מינה ולא וכו') וּשְׂמָאלָא אִתְּעַר יְמִינָא, וְלָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְיְיהִיב בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְאֲחִיד תְּחוֹתֵיהּ, וִימִינָא אִתְאֲחִיד בֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. זָהָב וָכֶסֶף, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, וְהָא אִתְּמַר. as it is written, “Mine is the silver and mine is the gold” (Haggai 2, 8). It is also represented by the “cup of benediction” (the cup drunk after a meal) which, although it is taken up with both hands, is actually held only with the right hand. This is the esoteric meaning of the words “His left hand is under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).

וּנְחוֹשֶׁת, דָּא אִיהוּ גּוָֹון כְּגַוְונָא דְּזָהָב, בְּגִין דְּאִצְטְבְּעַ מִגָּוֶון זָהָב וּמִגָּוֶון דְּכֶסֶף. וְעַל דָּא מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת קָטָן. אֲמַאי אִיהוּ קָטָן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ח׳:ס״ד) כִּי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:י״ד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ קָטָן, כֹּלָּא אִתְאֲחִיד בְּגַוֵּיהּ. וְאִי תֵּימָא מִזְבֵּחַ אַחֲרָא, אִקְרֵי קָטָן. לָאו הָכִי. דְּלָאו קָטָן בַּר הַאי, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט״ז) אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. וְדָא אִיהוּ הַמָּאוֹר הַקָּטָן. הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, דָּא מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דְּאִיהוּ מִזְבַּח הַזָּהָב. Shining polished brass is a colour resembling gold, combining the colours of both gold and silver. Hence the “brazen altar was too small’ (I Kings 8, 64), because it symbolized the “smaller light which rules by night”, while the golden altar symbolized “the greater light to rule the day” (Gen. 1, 16).

תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:כ״ו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, (וכתיב ואש מתלקחת) וּכְתִיב וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. בְּגִין דְּעַבְדִין בֵּיהּ כְּרִיכִין לְצִיצִית, וְכַד נֹגַהּ לוֹ, אִתְהַדָּר לְגָוְון יָרוֹק, כְּגָוֶן כַּרְתִּי. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, אִשְׁתְּרֵי זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהָא אִשְׁתָּנִי גּוָֹון תִּכְלָא מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּבְגִין כַּךְ אָסִיר לְמֵידָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּשָׁלְטָא הַהוּא גּוָֹון תִּכְלָא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְמֶחטַף נַפְשָׁא בְּלֹא מִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט לָא שָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא. This colour symbolizes the Throne, concerning which it is written: “And above the firmament… was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone… and it had brightness round about” (Ezek. 1, 26-27). Because the fringes are made of a material of this colour, when the morning light begins to shine on them, they become greenish-blue like a leek, and from that moment the time of the recitation of the Shema begins.¹v. T. B. Berachoth. For this reason capital cases may not be tried at night because that colour, blue, reigns, which has the power to snatch away souls without Judgement, since Judgement does not rule at that time.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְאִתְּעַר יְמִינָא דִּלְעֵילָּא, נָפִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וּמָטֵי עַד הַאי תִּכְלָא, וְאִשְׁתָּנֵי מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּכְדֵין שָׁלְטָא עָלֵיהּ, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ כֻּרְסְיָיא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע. When morning comes and the Right Hand is roused, the brightness appears and reaches the dark blue, and then it becomes connected with another Throne. From this moment on it is time to recite the Shema.

וְאַרְגָּמָן, דָּא כְּנוּפְיָא דִּכָלִילָא כָּל גְּוָונִין כַּחֲדָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּתִיב שָׁנִי, וּכְתִיב שָׁנִים, דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:כ״א) כִּי כָל בֵּיתָה לָבוּשׁ שָׁנִים. אֶלָּא הַאי אִיהוּ גּוָֹון אִקְרֵי שָׁנִי, דְּנָטִיל כָּל גַּוְונִין בֵּיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד, שָׁנִי וְשָׁנִים. שָׁנִים: כַּד כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא. שָׁנִי: דְּנָפִיק מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, דְּשַׁלְּטָא עַל תְּכֵלֶת מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְדָא אִיהוּ אַפּוֹטְרוֹפֹּסָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דניאל י׳:כ״א) מִיכָאֵל שַׂרֵכֶם. תּוֹלַעַת: דְּחֵילֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, כַּתּוֹלַעַת, דִּמְתָּבַּר כֹּלָּא וְעֹקֵר כֹּלָּא. Argaman (reddish-purple) is a mixture of colours uniting as one. Tolaat shani (prop. worm of deep scarlet) symbolizes Israel: for as the worm’s power to destroy exists only in its mouth, so does Israel’s power lie in her mouth (i.e. prayer); and shani, being used in the plural (Prov. 31, 21), signifies that two (shne) colours are united to form one. It issues from the supernal Throne which rules over the dark blue from the right side, it is white and red, right and left. It represents Michael, the guardian of Israel (Dan. 10, 21).

תּוֹלַעַת שָׁנִי וָשֵׁשׁ, תְּרֵין גַּוְונִין כַּחֲדָא, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, חִיוָּר וְסוּמָק. וָשֵׁשׁ: בּוּצָא אִיהוּ. דְּשִׁית חוּטִין מִתְחַבְּרָן, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (דניאל י׳:ו׳) וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ. וּבְאִלֵּין תְּרֵין, כְּלִילָן תְּרֵין אָחֲרָנִין. “Fine linen”, of six threads, symbolizes “Tarshish” (Gabriel). With these, two other are united.

וְעִזִּים: גְּבוּרָאן תַּתָּאֵי דִּלְבַר, לְחַפְיָא עַל פְּנִימָאֵי. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְכֹלָּא, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּדַהֲבָא קָאַתְיָין. וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, מְשִׁיכוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, לְחַפְיָיא בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא. “goats’ hair and rams’ skins reddened”: “goats’ hair” denotes the lower outside power which protects (covers up) the inner power. All this is necessary and a place must be allowed for all, because they come from the sphere of gold (judgement); “rams’ skins reddened”, drawn from the two sides, left and right, to protect in another place.

וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, סִטְרָא חֲדָא אִית דְּרַבֵּי גּוֹ סִטְרָא אַחֲרָא בְּחוּרְבָּא, וְלָא בְּיִשּׁוּבָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא אִיהוּ סִטְרָא דַּכְיוּ, וְאִקְרֵי תַּחַשׁ. “And tahash (seal) skins”: there is a species of this animal which flourishes on the “other side”, in the wilderness and not in cultivated places, and this species is ritually “clean” and is the one here called tahash.

וַעֲצֵי שִׁטִּים, אִלֵּין אִינּוּן רָזִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן לוּחֵי מַשְׁכְּנָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן בְּרָזָא דִּלְהוֹן. כְּתִיב עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, וּכְתִיב (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. The “acacia wood” symbolizes the Seraphim, for the word “standing” is applied to both of them (Ex. 26, 15; Isa. 6, 2).

מִכָּאן וּלְהָלְאָה שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, מְשִׁיכוּ דִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא לְאַמְשָׁכָא עֲלַיְיהוּ. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנִי מִלּוּאִים, אִלֵּין אַבְנֵי קֻדְשָׁא, יְסוֹדֵי דְּמַקְדְּשָׁא, בִּרְתִיכִין קַדִּישִׁין אִלֵּין, אִזְדַּמְּנָן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, לְיַקֵּר וּלְשַׁבְּחָא, בִּלְבוּשׁ יְקָר, לְעַיְּינָא כַּהֲנָא בְּהוּ תַּמָּן, וּלְאַדְכְּרָא (ולברכא) תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, וְעַל דָּא תְּרֵיסַר אֲבָנִין כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then comes “oil for the candlestick”, symbolizing the Holy Spirit. “Precious stones and stones to be set for the ephod and for the breastplate.” These are holy stones, the foundation of the Sanctuary in holy chariots. They were set apart in the resplendent garments, for the High Priest to look upon and to remind him of the twelve Tribes. For that reason there were twelve stones, as has been pointed out.

תְּלֵיסַר זִינִין אִינּוּן, בַּר י"ב אַבְנִין יַקִּירִין אִלֵּין, וְכֻלְּהוּ סַלְּקִין לְכ"ה אַתְוָון, בְּרָזָא עִלָּאָה דְּיִחוּדָא. וְלָקֳבֵל אִלֵּין, גָּלִיף וְאַתְקִין מֹשֶׁה, כ"ה אַתְוָון בְּרָזָא דִּפְסוּקָא דְּיִחוּדָא, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדוָֹד אֱלֹהֵינוּ יְדוָֹד אֶחָד. וְאִינּוּן כ"ה אַתְוָון, גְּלִיפָן מְחַקְּקָן בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. There are thirteen things enumerated apart from the stones, which, taken altogether, make twenty- five in the supernal mystery of the union. Corresponding to these twenty-five, Moses chiselled twenty-five letters in writing the mystery of the Shema (the twenty-five Hebrew letters contained in the verse, “hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one”).

יַעֲקֹב בָּעָא לְאַתְקְנָא לְתַתָּא, בְּרָזָא דְּיִחוּדָא, וְאַתְקִין בְּכ"ד אַתְוָון, וְאִינּוּן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְלָא אַשְׁלִים לְכ"ה אַתְוָון, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְתָּקַּן מַשְׁכְּנָא, וְאִשְׁתְּלִים, מִלָּה קַדְמָאָה דְּהֲוָה נָפִיק מִנֵּיה, כַּד אִשְׁתְּלִים, לָא מַלִּיל אֶלָּא בְּכ"ה אַתְוָון, לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִשְׁתְּלִים דָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. הָא כ"ה אַתְוָון. Jacob wished to express the unity below and did so in the twenty-four letters of the response to the Shema: “Blessed be the Name of His glorious Kingdom for ever and ever.” He did not bring it up to twenty-five because the Tabernacle was not yet. But as soon as the Tabernacle was completed and the first Divine utterance was pronounced there, it contained twenty-five letters, to show that the Tabernacle was after the supernal pattern, as it is written, “And the Lord spake to him out of the tabernacle of the congregation” (Lev. 1, 1-twenty-five letters in Hebrew).

וְעַל דָּא כ"ה זִינִין לְאַשְׁלְמָא תִּקּוּנָא דְמִקְדָשָׁא (ס"א דמשכנא) וְכָל הָנֵי אַתְוָון, אוֹקִימְנָא בְּאִינּוּן אַתְוָון גְּלִיפָן, דְּאוֹלִיפְנָא מִמַּר. וּבְגִין דְּמַשְׁכְּנָא אִשְׁתְּלִים בְּרָזִין אִלֵּין, אִקְרֵי כ"ה, בְּיִחוּדָא דִּשְׁלִימוּ דְּמַשְׁכְּנָא, וְעַל דָּא (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה כְּתִיב, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דְּכָל מַשְׁכְּנָא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ. כ"ה, לָקֳבֵל כ"ב אַתְוָון, וְאוֹרַיְיתָא וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, דְּאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא. Thus the twenty- five things for the Tabernacle show forth the Sanctuary as a perfect and harmonious whole in accordance with the mystery of the twenty-five letters, as thou, our Master, hast taught us. This is the mystery of the whole Tabernacle and of everything appertaining to its construction. The number twenty-five corresponds with the twenty-two letters of the Alphabet, along with the Law, the Prophets and the Writings, which all form one whole sum and one mystery.

בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל קָא מְיַחְדֵי יִחוּדָא בְּהַאי קְרָא, בְּרָזָא דְּכ"ה אַתְוָון, דְּאִינּוּן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, דְּאִינּוּן כ"ד אַתְוָון, וִיכַוֵּון כָּל חַד בְּהוּ, כֻּלְּהוּ אַתְוָון מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חַד (ס"א כדין אתפתחו) מ"ט תַּרְעִין, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא. וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא עַד וְלָא יַתִּיר. וּכְדֵין אִתְפַּתָּחוּ תַּרְעִין, וְחָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא כֻּלָהּ, דְּאִיהִי אַתְיָא בְּמ"ט פָּנִים. When the Israelites proclaim the Unity, expressed in the mystery of the twenty-five letters of the Shema and in the twenty-four letters of the response, and each person in the congregations is doing this with devoutness, then all those letters unite as one and ascend as one unity. Then the forty-nine gates are opened which signify the mystery of the Jubilee. And when the gates are opened, the Holy One, blessed be He, regards each of such persons as though he had fulfilled the whole Torah-the Torah which can be viewed from forty-nine aspects.

(בכלא) וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּכ"ה וּבְכ"ד, וּלְסַלְּקָא לוֹן בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְמ"ט תַּרְעִין דְּקַאמְרָן. כֵּיוָן דְּאִתְכָּוַּון בְּהַאי, יִתְכַּוָּון בְּהַהוּא יִחוּדָא דְּאָמַר מַר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִתְכַּוָּון בְּהוּ, דְּוַדַּאי כְּלָלָא אִיהוּ דְּכָל אוֹרַיְיתָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם שְׁלֵימָא, דִּדְכַר וְנוּקְבָּא, וְרָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. So it is necessary to concentrate heart and mind on both the twenty-five and the twenty-four letters and to raise them with the whole force of intention to the forty-nine gates, as we have said. Through concentration on this, one will concentrate on the Unity, for our Master has taught us that the “Hear, O Israel” and the “Blessed be the Name” are the summary of the whole Torah. Happy the lot of him who thus concentrates, for verily these contain the Torah in its entirety, above and below. It is the mystery of the complete Man, Male and Female, and is the secret of the whole Faith.

מַחֲלוֹקֶת דְּשַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּקִימָה וּבִשְׁכִיבָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, דְּשַׁמַּאי סָבַר בָּעֶרֶב דְּקָא כְּלִילָא נוּקְבָּא בְּשֻׁלְטָנָהָא, אִצְטְרִיךְ לְגַבֵּי נוּקְבָּא דְּקָא יַטּוּ וְיִקְרְאוּ. וּבַבֹּקֶר, דְּקָא שָׁלְטָא דְּכוּרָא בְּשׁוּלְטָנוּתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אִצְטְרִיךְ לְמֵיקָם קָמֵיהּ דִּדְכוּרָא, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ בִּתְפִלָּה מְעוּמָד, וּבְכָל אֲתָר דִּדְכוּרָא אַתְיָא. In the debates in the schools of Shammai and of Hillel concerning the recitation of the Shema, the former held that the evening “Shema” should be recited in a reclining or resting position, and the morning “Shema” should be recited standing, their reason being that in the evening the Feminine aspect is included in the active energy and reign, while in the morning the Masculine aspect reigns exclusively in the supernal world, and it is therefore necessary to recite the Shema standing, as is done during the Prayer (Amidah) and at all times when the Masculine predominates.

וּבֵית הִלֵּל סָבַר, אִלְמָלֵא אִשְׁתְּכַח דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, הָכִי אִצְטְרִיךְ. אֲבָל כֵּיוָן דַּאֲנָן מְחַבְּרָן לוֹן כַּחֲדָא, בְּחִבּוּרָא בְּמ"ט פָּנִים, וּמ"ט תַּרְעִין, לָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַפְרְשָׁא דָּא לְחוֹד וְדָא לְחוֹד, אֶלָּא לְאַשְׁגְּחָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד, בְּלָא פִּרוּדָא. וּכְמָה דְּאִזְדָּמַּן לֵיהּ לְבַר נָשׁ, הָכִי יֵימָא, דְּהָא תַּרְוַויְיהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּמָה דְּנַיְחָא לוֹן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאִתְחֲזָאָה. The school of Hillel, on the other hand, made no such distinction. If the said aspects (Male and Female) were each entirely by itself, it might be necessary to do so, but as we, by our concentration and intention, unite them in our consciousness during the recitation and response, in the forty-nine aspects, and raise them towards the forty-nine gates, we need not emphasize their separateness, but should rather concentrate on the fact that they are both one without any separation whatever:

וְעַל דָּא דְּכוּרָא, בְּשִׁית סִטְרִין, בַּקְּרָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין. וְנוּקְבָּא בְּשִׁית סִטְרִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאִינּוּן שִׁית תֵּיבִין אַחֲרָנִין, וְסַלְּקִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּרָזָא דְּמ"ט תַּרְעִין, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל בְּכָל אֲתָר. the Masculine in six words-“Hear, O Israel, etc.”, and the Feminine in six-“Blessed be the Name”, etc. And the rule is always according to the school of Hillel.’

פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ה:ב׳) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּמַאי אִיהִי תְּרוּמָה. בְּרָזָא דְּזָהָב, דְּהָא מִתַּמָּן אִתְּזְנַת בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאִיהִי גְּבוּרָה תַּתָּאָה, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב. וְאַף עַל גַּב דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְּזָהָב, כָּל עִקָר לָא אִשְׁתְּאָרַת, אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּכֶסֶף, דְּאִיהוּ יְמִינָא. R. Eleazar then explained to them the symbolic significance of colours and metals in connection with the Tabernacle. ‘Gold is mentioned first because it is the emblem of the lower Power, or the Left Hand. Silver, which, on account of its whiteness, signifies Mercy, or the Right Hand, although it comes second here, is nevertheless the essential hue as regards the mystery of the Divine attributes in their manifestation to Israel,

וְרָזָא דָּא (הקדמה א' ע"א) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְקַבְּלָא לֵיהּ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְכָל עִקָּר לָא אִשְׁתְּאַר אֶלָּא בִּימִינָא. (ס"א ושמאלא אתעדי מינה ולא וכו') וּשְׂמָאלָא אִתְּעַר יְמִינָא, וְלָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְיְיהִיב בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְאֲחִיד תְּחוֹתֵיהּ, וִימִינָא אִתְאֲחִיד בֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. זָהָב וָכֶסֶף, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, וְהָא אִתְּמַר. as it is written, “Mine is the silver and mine is the gold” (Haggai 2, 8). It is also represented by the “cup of benediction” (the cup drunk after a meal) which, although it is taken up with both hands, is actually held only with the right hand. This is the esoteric meaning of the words “His left hand is under my head, and his right hand embraces me” (S.S. 2, 6).

וּנְחוֹשֶׁת, דָּא אִיהוּ גּוָֹון כְּגַוְונָא דְּזָהָב, בְּגִין דְּאִצְטְבְּעַ מִגָּוֶון זָהָב וּמִגָּוֶון דְּכֶסֶף. וְעַל דָּא מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת קָטָן. אֲמַאי אִיהוּ קָטָן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ח׳:ס״ד) כִּי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:י״ד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ קָטָן, כֹּלָּא אִתְאֲחִיד בְּגַוֵּיהּ. וְאִי תֵּימָא מִזְבֵּחַ אַחֲרָא, אִקְרֵי קָטָן. לָאו הָכִי. דְּלָאו קָטָן בַּר הַאי, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט״ז) אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. וְדָא אִיהוּ הַמָּאוֹר הַקָּטָן. הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, דָּא מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דְּאִיהוּ מִזְבַּח הַזָּהָב. Shining polished brass is a colour resembling gold, combining the colours of both gold and silver. Hence the “brazen altar was too small’ (I Kings 8, 64), because it symbolized the “smaller light which rules by night”, while the golden altar symbolized “the greater light to rule the day” (Gen. 1, 16).

וּתְכֵלֶת דָּא אִיהוּ תְּכֵלֶת דְּצִיצִית. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, רָזָא דִּתְפִלָּה דְּיַד. תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי נְפָשׁוֹת. בְּגִין דְּאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינִי מָמוֹנוֹת, וְאִית כֻּרְסְיָיא דְּדַיְינִין בֵּיהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְעַל דָּא, כָּל גַּוְונִין (קל"ה ע"א, קנ"ב ע"א, בראשית נ"א ע"ב) טָבִין לְחֶלְמָא, בַּר גּוָֹון תִּכְלָא, בְּגִין דְּיִנְדַּע דְּהָא נִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא בְּדִינָא. וְכַד נִשְׁמְתָא סָלְקָא בְּדִינָא, גּוּפָא אִתְּדָן לְאִשְׁתְּצָאָה וְאִצְטְרִיךְ הַהוּא חֶלְמָא, לְרַחֲמִין סַגִּיאִין. Hyacinth (purple-blue), which was used for the fringes, also denotes “judgement”, or the Throne from which the judgement concerning capital offences is proclaimed. Therefore all colours seen in dreams are of good omen, with the exception of purple-blue, which denotes that the soul of the dreamer is being judged and the body is in danger of extermination. Much ardent prayer for mercy is needful to avert this portent.

תְּכֵלֶת דָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:כ״ו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, (וכתיב ואש מתלקחת) וּכְתִיב וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. בְּגִין דְּעַבְדִין בֵּיהּ כְּרִיכִין לְצִיצִית, וְכַד נֹגַהּ לוֹ, אִתְהַדָּר לְגָוְון יָרוֹק, כְּגָוֶן כַּרְתִּי. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, אִשְׁתְּרֵי זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהָא אִשְׁתָּנִי גּוָֹון תִּכְלָא מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּבְגִין כַּךְ אָסִיר לְמֵידָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּשָׁלְטָא הַהוּא גּוָֹון תִּכְלָא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְמֶחטַף נַפְשָׁא בְּלֹא מִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט לָא שָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא. This colour symbolizes the Throne, concerning which it is written: “And above the firmament… was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone… and it had brightness round about” (Ezek. 1, 26-27). Because the fringes are made of a material of this colour, when the morning light begins to shine on them, they become greenish-blue like a leek, and from that moment the time of the recitation of the Shema begins.¹v. T. B. Berachoth. For this reason capital cases may not be tried at night because that colour, blue, reigns, which has the power to snatch away souls without Judgement, since Judgement does not rule at that time.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וְאִתְּעַר יְמִינָא דִּלְעֵילָּא, נָפִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וּמָטֵי עַד הַאי תִּכְלָא, וְאִשְׁתָּנֵי מִכְּמַה דְּהֲוָה, וּכְדֵין שָׁלְטָא עָלֵיהּ, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ כֻּרְסְיָיא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. מֵהַהִיא שַׁעֲתָא וְאֵילֵךְ, זִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע. When morning comes and the Right Hand is roused, the brightness appears and reaches the dark blue, and then it becomes connected with another Throne. From this moment on it is time to recite the Shema.

וְאַרְגָּמָן, דָּא כְּנוּפְיָא דִּכָלִילָא כָּל גְּוָונִין כַּחֲדָא. וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כְּתִיב שָׁנִי, וּכְתִיב שָׁנִים, דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:כ״א) כִּי כָל בֵּיתָה לָבוּשׁ שָׁנִים. אֶלָּא הַאי אִיהוּ גּוָֹון אִקְרֵי שָׁנִי, דְּנָטִיל כָּל גַּוְונִין בֵּיהּ, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד, שָׁנִי וְשָׁנִים. שָׁנִים: כַּד כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא. שָׁנִי: דְּנָפִיק מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, דְּשַׁלְּטָא עַל תְּכֵלֶת מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וְדָא אִיהוּ אַפּוֹטְרוֹפֹּסָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דניאל י׳:כ״א) מִיכָאֵל שַׂרֵכֶם. תּוֹלַעַת: דְּחֵילֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, כַּתּוֹלַעַת, דִּמְתָּבַּר כֹּלָּא וְעֹקֵר כֹּלָּא. Argaman (reddish-purple) is a mixture of colours uniting as one. Tolaat shani (prop. worm of deep scarlet) symbolizes Israel: for as the worm’s power to destroy exists only in its mouth, so does Israel’s power lie in her mouth (i.e. prayer); and shani, being used in the plural (Prov. 31, 21), signifies that two (shne) colours are united to form one. It issues from the supernal Throne which rules over the dark blue from the right side, it is white and red, right and left. It represents Michael, the guardian of Israel (Dan. 10, 21).

תּוֹלַעַת שָׁנִי וָשֵׁשׁ, תְּרֵין גַּוְונִין כַּחֲדָא, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, חִיוָּר וְסוּמָק. וָשֵׁשׁ: בּוּצָא אִיהוּ. דְּשִׁית חוּטִין מִתְחַבְּרָן, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (דניאל י׳:ו׳) וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ. וּבְאִלֵּין תְּרֵין, כְּלִילָן תְּרֵין אָחֲרָנִין. “Fine linen”, of six threads, symbolizes “Tarshish” (Gabriel). With these, two other are united.

וְעִזִּים: גְּבוּרָאן תַּתָּאֵי דִּלְבַר, לְחַפְיָא עַל פְּנִימָאֵי. וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְכֹלָּא, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּדַהֲבָא קָאַתְיָין. וְעוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים, מְשִׁיכוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, דִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, לְחַפְיָיא בְּדוּכְתָּא אַחֲרָא. “goats’ hair and rams’ skins reddened”: “goats’ hair” denotes the lower outside power which protects (covers up) the inner power. All this is necessary and a place must be allowed for all, because they come from the sphere of gold (judgement); “rams’ skins reddened”, drawn from the two sides, left and right, to protect in another place.

וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים, סִטְרָא חֲדָא אִית דְּרַבֵּי גּוֹ סִטְרָא אַחֲרָא בְּחוּרְבָּא, וְלָא בְּיִשּׁוּבָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא אִיהוּ סִטְרָא דַּכְיוּ, וְאִקְרֵי תַּחַשׁ. “And tahash (seal) skins”: there is a species of this animal which flourishes on the “other side”, in the wilderness and not in cultivated places, and this species is ritually “clean” and is the one here called tahash.

וַעֲצֵי שִׁטִּים, אִלֵּין אִינּוּן רָזִין קַדִּישִׁין, דְּאִינּוּן לוּחֵי מַשְׁכְּנָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן בְּרָזָא דִּלְהוֹן. כְּתִיב עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, וּכְתִיב (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. The “acacia wood” symbolizes the Seraphim, for the word “standing” is applied to both of them (Ex. 26, 15; Isa. 6, 2).

מִכָּאן וּלְהָלְאָה שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, מְשִׁיכוּ דִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא לְאַמְשָׁכָא עֲלַיְיהוּ. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנִי מִלּוּאִים, אִלֵּין אַבְנֵי קֻדְשָׁא, יְסוֹדֵי דְּמַקְדְּשָׁא, בִּרְתִיכִין קַדִּישִׁין אִלֵּין, אִזְדַּמְּנָן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, לְיַקֵּר וּלְשַׁבְּחָא, בִּלְבוּשׁ יְקָר, לְעַיְּינָא כַּהֲנָא בְּהוּ תַּמָּן, וּלְאַדְכְּרָא (ולברכא) תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, וְעַל דָּא תְּרֵיסַר אֲבָנִין כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then comes “oil for the candlestick”, symbolizing the Holy Spirit. “Precious stones and stones to be set for the ephod and for the breastplate.” These are holy stones, the foundation of the Sanctuary in holy chariots. They were set apart in the resplendent garments, for the High Priest to look upon and to remind him of the twelve Tribes. For that reason there were twelve stones, as has been pointed out.