פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.

מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.

וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp¹Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,²Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.³“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.

בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.

וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.

שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.

בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.

וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.

וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.

יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot¹Binah.

וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.

וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?

אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,¹Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.¹v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?

אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.

וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.

וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.

אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.

כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.

שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;

תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.

וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,

מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.

מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?

וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.

אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.

שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.

תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.

כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.

דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”

מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?

וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.

וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,

וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).

כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,

וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.

וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.

וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.

וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.

מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.

מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.

דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.

וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp¹Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,²Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.³“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.

בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.

וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.

שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.

בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.

וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.

וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot¹Binah.

וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.

וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?

אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,¹Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.¹v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?

אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.

וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.

וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.

אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.

כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.

שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;

תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.

וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,

מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.

מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?

וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.

אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.

שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.

תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.

כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.

דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”

מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?

וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.

וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,

וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).

כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,

וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.

וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.

וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.

וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.

מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.

מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.

דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.

וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp¹Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,²Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.³“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.

בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.

וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.

שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.

בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.

וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.

וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.

יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot¹Binah.

וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.

וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?

אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,¹Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.

אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.

וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.

וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.

אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.

כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.

שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;

תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.

וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,

מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.

מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?

וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.

אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.

שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.

תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.

כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.

דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”

מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?

וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.

וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,

וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).

כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,

וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.

וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.

וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.

וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.

מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.

מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.

דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.

וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp¹Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,²Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.³“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.

בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.

וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.

שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.

בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.

וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.

וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.

יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot¹Binah.

וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.

וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?

אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,¹Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.¹v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?

אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.

וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.

וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.

אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.

כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.

שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;

תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.

וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.

מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?

וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.

אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.

שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.

תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.

כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.

דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”

מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?

וְהַאי מָשָׁל אִתְפָּשַׁט לִתְלַת אֶלֶף מְשָׁלִים, וְכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל, בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, תְּלַת אֶלֶף אִינּוּן, בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּכֻלְּהוּ בְּהַאי מָשָׁל בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. וְכָאן, כָּמָה טַיָיעִין אִינּוּן בְּטוֹעַנִין דִּטְמִירוּ, בְּהוּ דַּיָּירֵי תְּרִיסִין, דְּלֵית לְהוֹן חוּשְׁבָּנָא לִטְמִירִין דְּחָכְמְתָא. This allegory branches off into three thousand other allegories which are yet all comprised in this one, in which, as we see, Joseph was included in Jacob. The three thousand other veiled implications concern Abraham, Isaac, and Jacob, who are, however, all indicated in this allegory of the mystery of wisdom which is revealed only to the faithful. Here, too, how many pretended merchants are there, or serving men, who are really great men of learning?

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.

וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,

וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).

כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,

וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.

וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.

וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.

וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.

מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שִׁירָתָא דָּא אִתְּעַר לָהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּלִימוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בִּשְׁלְמוּתָא חֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא פְּלִיגָּן בְּהַאי, (נ"א מתי אתמר) אֲבָל שִׁירָתָא דָּא לָא אִתְּמַר, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד סִיהֲרָא אִתְמַלְיָא בִּשְׁלִימוּ, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנִי כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא הֲוָה חֶדְוָה קָמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּהַהוּא יוֹמָא. R. Jose thereupon began to speak on the words: The song of songs, which is Solomon’s (S.S. 1, 1). Said he: ‘This song King Solomon poured forth when the Temple was erected and all the worlds, above and below, had reached their perfect consummation. And although concerning the exact time of its singing there is some difference of opinion among the members of the Fellowship, we may be certain that it was not sung until that time of absolute completion, when the Moon-the Shekinah-came to her fulness and was revealed in the full perfection of her radiance, and when the Temple had been erected in the likeness of the Temple that is above. The Holy One, blessed be He, then experienced such joy as He had not known since the creation of the world.

מִשְׁכָּן דְּעָבַד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, לְנַחְתָּא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, בְּהַהוּא יוֹמָא מִשְׁכָּן אַחֲרָא אִתּוּקַם עִמֵּיהּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הַמִּשְׁכָּן: מִשְׁכָּן אַחֲרָא (קנ"ט ע"א) דְּאִתְקַם עִמֵּיהּ, וְדָא מִשְׁכָּן דְּנַעַר מְטַטְרוֹ"ן, וְלָא יַתִּיר. בַּיִת רִאשׁוֹן כַּד אִתְבְּנֵי, בַּיִת רִאשׁוֹן אַחֲרָא אִתְבְּנֵי עִמֵּיהּ, וְאִתְקָיַּים בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְאַנְהִיר (ד"א בעלמא ואנהיר) לְכָל עָלְמִין, וְאִתְבָּסַם עָלְמָא, וְאִתְפָּתְחוּ כָּל מַשְׁקוֹפֵי עִלָּאִין לְאַנְהָרָא, וְלָא הֲוָה חֶדְוָה בְּכָל עָלְמִין כְּהַהוּא יוֹמָא, כְּדֵין פָּתְחוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאָמְרוּ שִׁירָתָא, וְהַיְינוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁירָתָא דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין דִּמְנַגְנָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. When Moses set up the Tabernacle in the wilderness, another such was raised in the heavenly spheres, as we leam from the words: “And it came to pass… that the Tabernacle was reared up”, the reference being to the other Tabernacle, to that which was above, namely the Tabernacle of the “Young Man”, Metatron, and nothing greater. But when the first Temple was completed another Temple was erected at the same time, which was the centre for all the worlds, shedding radiance upon all things and giving light to all the spheres. Then the world was firmly established, and all the supernal casements were opened to pour forth light, and all the worlds experienced such joy as had never been known to them before, and celestial and terrestrial beings alike broke forth in song. And the song which they sang is the “Song of Songs”, or, as we might render, “Song of the Singers”, of those musicians who chant to the Holy One, blessed be He.

דָּוִד מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, שִׁיר מֵאִינּוּן מְנַגְּנִין. מָה בֵּין הַאי לְהַאי, דְּהָא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כֹּלָּא חַד, אֲבָל בְּיוֹמֵי דְּדָוִד מַלְכָּא, לָא הֲווֹ כָּל אִינּוּן מְנַגְּנִין מְתַּתְקְנָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, לְנַגְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּבֵי מַקְדְּשָׁא לָא אִתְבְּנֵי, וּבְּגִין כָּךְ לָא אִתְתָּקָנוּ לְעֵילָּא בְּדוּכְתַּיְיהוּ. דְּהָא כְּמָה דְּאִית תִּקּוּנִי דְּמִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, אוּף הָכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. King David sang “A song of degrees”: King Solomon sang “the Song of Songs”. Now what is the difference between the two? Do we not interpret both titles to signify one and the same thing? Verily, this is so, for both things are certainly one, but in the days of David all the singers of the spheres were not yet set in their rightful places to chant the praises of their King, because the Temple was not as yet in existence. For, as on earth, the levitic singers are divided into groups, so is it likewise above, and the upper correspond to the lower.

וּבְיוֹמָא דְּאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּהוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְשַׁרְגָּא דְּלָא נַהֲרָא שָׁרִיאַת לְאַנְהָרָא. וְשִׁירָתָא דָּא אִתְתַּקְנַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְתוּשְׁבְּחָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא, מִכָּל תּוּשְׁבְּחָן קַדְמָאֵי. יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא (בעלמא) בְּאַרְעָא, הַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. But not before the Temple was erected did they assume these their due places, and the lamp¹Malkuth. which before gave no light began then to shed radiance abroad, and then this song was sung to the glory of the Supernal King,²Tifereth. the “King to whom peace belongs”. This song is superior to all the hymns of praise which had ever been sung before. The day on which this hymn was revealed on earth was perfect in all things, and therefore the song is holy of holies.³“R. Akiba says: ‘AII the Writings are holy, but the Song of Songs is holy of holies”. T. B. Yadaim, III, 5.

בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ. בְּיוֹמָא דְיִתְקָם בֵּי מַקְדְּשָׁא (ד"א דיתבני בי מקדשא') יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁין מֵאַתְוָון רַבְרְבָן. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אַתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא. (ד"א ל"ג כביכול) שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן, דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. It is written in the Book of Adam that on the day when the Temple would be erected the Patriarchs would awaken song both above and below. Not that they would sing themselves, but they would rouse to song those mighty singers who preside over all worlds.

וְתָנִינָן, בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, בְּחֵידוּ, עַל דּוּכְתֵּיהּ. כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שָׁאֲרִי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא. מַאן גָּרִים שִׁירָתָא דָּא, וּמַאן אָמַר לָהּ. הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא. On that day, it is said, Jacob the “perfect” one arose and entered the Garden of Eden and caused it also to sing, and all the spices of the Garden likewise. He, therefore, it is who gave utterance to the song, since but for him the Garden would not have sung.

שִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא, דְּאִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. שִׁירָתָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרֵי לְגַבָּהּ. שִׁירָתָא דְּאִיהִי כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִיהוּ שַׁבָּת עִלָּאָה. שִׁירָתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִתְעַטַּר בְּגִינֵיהּ. וְעַל דָּא אִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כֹּלָּא. (ודא) בְּגִין דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּימִינָא, כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, כְּדֵין כָּל חֵידוּ וְכָל רְחִימוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה כָּל מִלּוֹי. This song comprises the whole Torah: it is a song in which those that are above and those that are below participate; a song formed in the likeness of the world above, which is the supernal Sabbath, a song through which the supernal Holy Name is crowned. Therefore it is holy of holies. Why so? Because all its words are instinct with love and joy. This is because the “cup of blessing” was then given with the Right Hand; and when this is so all is joy and love; therefore all the words of the Song of Songs are perfected with love and with joy.

בְּזִמְנָא דְּהַאי יְמִינָא אִתְהַדָּר לַאֲחוֹרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, כְּדֵין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא. כֵּיוָן דְּאִתְיְהִיב בִּשְׂמָאלָא, שָׁרִיאוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי לְמִפְתַּח עָלֵיהּ קִינָה. וּמַאי קָאַמְרֵי. אֵיכָה, אֵי כָּה, אֵי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, דַּאֲתָר עִלָּאָה דַּהֲוֵית יָתְבָא בְּגַוֵּיהּ אִתְמָנַּע וְאִתְגְרַע מִנָּהּ בְּגִינֵי כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כָּל מִלּוֹי רְחִימוּ וְחֶדְוָה. אֵיכָה, דְּחָסִיר יְמִינָא, וְאִשְׁתְּכַח שְׂמָאלָא, כָּל מִלּוֹי אִינּוּן קַנְטוּרִין וְקִינִין. When the Right Hand was drawn back (at the destruction of the Temple (Lam. 2, 3)), the “cup of blessing” was placed in the Left Hand, and therefore those that were above and those that were below broke out in lamentation, saying: “Where is the ‘cup of blessing’ of the supernal place which was wont to abide therein? It has been withdrawn and withheld from thee”. Hence the Song of Songs, which emanated from the Right Side, is full of love and joy in all its words, but the Book of Lamentation, which marks the withdrawal of the Right Hand and the emergence of the Left, is full of complaint and lamentation.

וְאִי תֵּימָא, הָא כָּל חִידוּ, וְכָל חֶדְוָה, וְכָל שִׁיר, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִיהוּ, וְעַל דָּא לֵוָאֵי מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מְנַגְנֵי שִׁירָתָא. אֶלָּא, כָּל חִידוּ דְּאִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּזִמְנָא דִּימִינָא אִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ. וּבְזִמְנָא דִּימִינָא אִתְּעַר וְאִתְדַּבָּק בַּהֲדֵיהּ, כְּדֵין הַהוּא חֶדְוָה מִימִינָא, אִיהוּ דְּקָא אוֹטִיב לְרִתְּחָא, וְכַד רִתְחָא אִשְׁתְּכַּךְ, וְחִדוּ אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, כְּדֵין חֶדְוָה שְׁלֵימָתָא אָתֵי מֵהַאי סִטְרָא. It may be asked, does not all joy and singing emanate from the Left Side, since the Levites who were the singers were from that side? The answer is that all joy which issues from the Left Side is due to the union of the Left with the Right. When the Right Hand combines with the Left, then the joy which belongs to the Right mitigates the turbulence of the Left, and is infused into the Left.

וְכַד יְמִינָא לָא אִשְׁתְּכַח, רִתְחָא דִּשְׂמָאלָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ, וְלָא אוֹטִיב, וְלָא חַדֵּי. כְּדֵין אֵיכָה, אֵי כָּה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ, דְּקָא יָתְבָא בִּשְׂמָאלָא, וְרִתְּחָא נָּפִישׁ, וְלָא שָׁכִיךְ. וַדַּאי קַנְטוּרִין וְקִינִין מִתְעָרִין. But when the Right Hand is not active, the wrathfulness of the Left increases, and there is no joy. Then the cry rises “Ey kah”: “what will become of the ‘Cup of Blessing’?” It is retained in the Left Hand and the anger is hot and does not cool. No wonder, then, that there is lamentation and mourning.

אֲבָל שִׁיר הַשִּׁירִים, וַדַּאי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דְּאִתְיְהִיב בִּימִינָא, וְאִתְמְסָר בְּגַוֵּיהּ, וְעַל דָּא כָּל רְחִימוּ וְכָל חִידוּ אִשְׁתְּכַח. וּבְגִין כַּךְ כָּל מִלּוֹי בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה, וְלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁאַר כָּל שִׁירִין דְּעָלְמָא הָכִי. וּבְגִין דָּא מִסִּטְרָא דַּאֲבָהָן אִתְּעַר שִׁירָתָא דָּא. But the Song of Songs represents the “Cup of Blessing” when tendered by the Right Hand, and therefore all love and joy is found therein, as in no other song in the world. Therefore was this song aroused from the side of the Patriarchs.

יוֹמָא דְּאִתְגְלֵי שִׁירָתָא דָּא, הַהוּא יוֹמָא נַחְתַּת שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:י״א) וְלָא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ' אֶת בֵּית יְיָ'. בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, אִתְגְּלִיאַת תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא, וְאָמְרָה שְׁלמֹה בְּרוּחַ קֻדְשָׁא. On the day when this song was revealed the Shekinah descended to earth, as it is written, “And the priests could not stand to minister because of the cloud.” Why? Because “the glory of the Lord had filled the house of the Lord” (I Kings 8, 11), On that day this hymn was revealed, and Solomon sang in the power of the Holy Spirit this song wherein is to be found the summary of the whole T orah, of the whole work of Creation, of the mystery of the Patriarchs, of the story of the Egyptian exile, and the Exodus therefrom, and of the Song of the Sea.

תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דָּא, אִיהִי כְּלָלָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא. כְּלָלָא דְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּלָלָא דְּרָזָא דַּאֲבָהָן, כְּלָלָא דְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם. וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיַמָּא. כְּלָלָא דְּיוֹ"ד אֲמִירָן. וְקִיּוּמָא דְּהַר סִינַי. וְכַד אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא, וְאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. כְּלָלָא דְּעִטוּרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בִּרְחִימוּ וּבְחֶדְוָה. כְּלָלָא דְּגָלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עֲמַמְיָא, וּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן. כְּלָלָא דִּתְחִיַית הַמֵּתִים, עַד יוֹמָא דְּאִיהִי שַׁבָּת לַיְיָ'. מַאי דְּהֲוָה, וּמַאי דַּהֲוֵי, וּמַאי דְּזַמִּין לְמֶהֱוֵי, לְבָתַר בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, כַּד יְהֵא שַׁבָּת לַיְיָ', כֹּלָּא אִיהוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. It is the quintessence of the Decalogue, of the Sinaitic covenant, of the significance of Israel’s wanderings through the desert, until their arrival in the Promised Land and the building of the Temple. It contains the crowning of the Holy Name with love and joy, the prophecy of Israel’s exile among the nations, of their redemption, of the resurrection of the dead, and of all else until that Day which is “Sabbath to the Lord”. All that was, is, and shall be, is contained in it; and, indeed, even that which will take place on the “Seventh Day”, which will be the “Lord’s Sabbath”, is indicated in this song.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק פְּסוּקָא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְאָמַר לֵיהּ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֲגִירַת שָׂק, וְסַלְּקָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה קַמֵּיהּ, עָבְדוּ לִי בָּנֶיךָ מָחוֹךְ בְּבֵי מִשְׁתַּיָּא. וַדַּאי אוֹרַיְיתָא סַלְקַת וְקָאַמְרָת הָכִי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא, וּלְסַלְּקָא עִטָּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. Therefore we are taught that he who recites a verse from the Song of Songs as a mere drinking song causes the Torah to dress in sackcloth and to complain before the Holy One, blessed be He: “Thy children have turned me into an amusement for a drinking bout.” Yea, assuredly the Torah says this. Therefore it behoves the faithful to be wary, and to guard every word of the Song of Songs like a crown upon their heads.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהִי בֵּין הַכְּתוּבִים, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּאִיהוּ שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, קָא מִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ, כָּל תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא, לָא סַלְּקָא רְעוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתוּשְׁבַּחְתָּא דָּא. It may be asked, why, then, is the Song of Songs placed among the Hagiographa (which are not so sacred as the other two parts of Scripture)? The answer is, because it is the Hymn of Praise sung by the Community of Israel at the time when she is crowned above. Therefore no other hymn is so pleasing to the Holy One as this.

הָכִי אוֹלִיפְנָא, שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין. אֲשֶׁר, הָא תְּלָת. וְרָזָא דָּא, דְּאִתְיְהִיב כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וְאִתְנְטִיל בֵּין יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכֹלָּא אִתְּעַר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וּבְהַאי אִסְתַּלָּק רְעוּתָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. רְתִיכָא קַדִּישָׁא הָכָא אִשְׁתְּכַח. דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, דָּוִד מַלְכָּא אִתְחֲבָּר עִמְּהוֹן, אִינּוּן אַרְבַּע רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וּבְגִין כַּךְ, אַרְבַּע תֵּיבִין בְּהַאי קְרָא קַדְמָאָה, רָזָא דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. We have been taught that the three words, Shir hashirim asher (Song of Songs which) connote the placing of the “cup of blessing” between the Right Hand and the Left, and its raising towards “the King to whom peace belongs”, grace being thus carried higher and higher to the mystery of the En-sof (Infinite). Again, the four words of the title correspond to the mystery of the perfect Holy Chariot (formed by the three patriarchs and David).

תּוּ רָזָא דָּא, שִׁיר: דָּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רָזָא לְסַלְּקָא בְּשִׁיר. הַשִּׁירִים: אִלֵּין אֲבָהָן, רָזָא דִּמְמָנָן רַבְרְבָן, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא כַּדְקָא יֵאוֹת. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: רָזָא מַאן דְּרָכִיב עַל רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא דָּא. Again, “song” stands for King David, the mover of song; “songs” for the Fathers, the high chiefs; “Solomon’, for Him Who rides in this perfect Chariot¹Binah.

וּבְהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ דְּרָזָא, מִן (ויצא קנ"ג ע"ב) הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, רָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. וְכֹלָּא אִיהוּ רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לְמַאן דִּיְדִיעַ, וּלְמַאן דְּלָא אִתְיְדַע, וְלֵית מַאן דְּקָאִים לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִתְּמַר הַאי קְרָא בְּד' תֵּיבִין, רָזָא דִּרְתִיכָא שְׁלֵימָתָא מִכָּל סִטְרִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, רָזָא לְחַכִּימִין אִתְמְסָר. This verse thus contains the inner meaning of the phrase, “from eternity to eternity”, the mystery of the whole Faith. The whole is a perfect Chariot for That which is cognizable and That which is unknowable and which no one can apprehend. Therefore this verse was given in four words, containing the mystery of the complete Chariot as from four sides.

וְתוּ אִית בֵּיהּ רָזָא פְּנִימָאָה, דְּתָנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי עַנְבִין בְּחֶלְמֵיהּ, אִי חִיוָּרִין אִינּוּן טָבִין. אוּכָמִין, בִּזְמַנָן טָבִין, דְּלָא בִּזְמַנָן צְרִיכִין רַחֲמֵי. מַאי שְׁנָא חִיוָּרֵי, וּמַאי שְׁנָא אוּכָמֵי, וּמַאי שְׁנָא בִּזְמַנָן, וּמַאי שְׁנָא דְּלָא בִּזְמַנָן. וְתוּ, תָּנֵינָן אָכְלָן לְאִינוּן אוּכָמֵי, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, אֲמַאי. Again, within this mystery there is another. We have been taught that if one sees grapes in a dream, if they be white, it is a good omen, but if they are black in colour, then, if the dream occur at a time when grapes are in season, they are of good significance, but if not, prayer is needed to avert the omen. Why this difference between white and black, between in season and out of season? Again, it has been said, that one who dreams that he has eaten black grapes can be certain that he will enter the world to come. Why?

אֶלָּא תָּנֵינָן, אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, עֲנָבִין הֲווֹ, דִּכְתִּיב, (דברים לכ) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ. וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, בְּגִין דְּאִית עֲנָבִין אוּכָמִין, וְאִית עֲנָבִין חִוָּורִין. חִוָּורִין טָבִין, דְּהָא מִסְּטָר דְּחַיֵּי אִינּוּן. אוּכָמִין צְרִיכִין רַחֲמֵי, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אִינּוּן. בִּזְמַנָן טָבִין, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְזִמְנָא דְּחִוָּורֵי שַׁלְטָן, כֹּלָּא אִתְבְּסָם, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ לְתִקּוּנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁפִּיר, וְכֹלָּא תִּקּוּנָא חֲדָא, אוּכָמָא וְחִוָּורָא. וּבִזְמְנָא דְּחִוָּורֵי לָא שַׁלְטָאן, וְאוּכָמֵי אִתְחָזוּן, לְמִינְדַּע דְּהָא בְּדִינָא דְּמוֹתָא סָלִיק, וְאִצְטְרִיךְ רַחֲמֵי, דְּהָא אִילָנָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא חָמָא. The clue is to be found in the tradition that the forbidden fruit which was eaten by Adam and Eve was the grape, the fruit of the vine,¹Cf. Bereshith Rabbah, xv, 8. for it is written: “their grapes are grapes of gall” (Deut. 32, 32)—namely, the black grapes. Thus of the two kinds of grapes, black and white, when seen in a dream, the white signify something good because they emanate from, and are the product of, the side of life, but the black emanate from the side of death, and therefore one who in a dream sees or eats of such grapes requires special intercession. Again, why do black grapes portend good if dreamt of when in season? As we have already pointed out, when the dream is dreamed at the time when white grapes are in season naught but good is portended. Why so? Because at that time the whole world is made fair and joyous when they predominate, and both white and black fit into the scheme of things; but when the white grapes are not in season, and so have no special power, then the dream-appearance of the black grapes is a sign that the judgement of death hangs over the dreamer, and he needs to plead for mercy because he has beheld the fruit (lit. the tree) which caused Adam’s sin, and in consequence of that sin death to himself and to the whole world.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִי לָאו דְּמַר הָכָא, לָא אֵימָא. תָּנֵינָן דְּעָלְמָא דָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְעָלְמָא דִּלְעֵילָּא כָּל מַה דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִיהוּ לְעֵילָּא, אִי נָחָשׁ גָּרִים מוֹתָא לְאָדָם לְתַתָּא, לְעֵילָּא אֲמַאי. אִי תֵּימָא, (עוד) לְאִתְּתָא, (ס"א לתתא) דִּבְגִין נָחָשׁ אִגְרַע נְהוֹרָא, דְּהָא סִיהֲרָא גָּרַע נְהוֹרָא לְזִמְנִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי מִיתַת. דְּכוּרָא אֲמַאי. דְּאִי נִימָא דְּסִיהֲרָא בְּעֶטְיוֹ דְּהַאי נָחָשׁ מִיתַת, בִּגְרִיעוּ דִּנְהוֹרָא. הָא תָּנֵינָן, דְּלָא בְּגִין נָחָשׁ הֲוָה. אֶלָּא דְּאָמְרָה סִיהֲרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ', הָא לָא הֲוָה בְּגִין נָחָשׁ. וְאִי תֵּימָא דְּבַעְלָהּ הָכִי הוּא, חַס וְשָׁלוֹם דִּגְרִיעוּ הֲוִי לְעֵילָּא. Here a problem arises which I would not mention were not the Master here. We have been taught that this world is formed on the pattern of the world above, and that whatever takes place in this earthly realm occurs also in the realm above. But when the serpent caused death to Adam in this world, what could have corresponded to that in the upper spheres? One might say that the serpent causes the light of the Moon-the female aspect of the Deity-to be diminished for a time, and this is a kind of death. But why did the male also die? Besides, even as to the “Moon” or feminine aspect, we have been taught that the diminishing of her light was not due to the Serpent but to another cause, because she complained against the sun.¹v. Zohar, Gen., p. 20a; Midrash Rabbah, ad loc.. Shall we say that her spouse shares the same fate? Can we imagine a defect in the highest?

אֶלָּא כָּל דָּא סִתְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנָחָשׁ בְּכֹלָּא אַתְקִין גְּרִיעוּ. תָּא חֲזֵי וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, כָּל מָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, וְכַמָּה דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא, מְשַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּמִדַרְגָּא עַד דַּרְגָּא רָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינּוּן זִינָא חֲדָא, עָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא דְּחָד גּוּפָא, עַד דְּסַלְּקִין בְּרָזָא דְּאָדָם. This is one of the mysteries of the Torah; but the Serpent did indeed cause a defect in all the worlds. Mark this. We have been taught that everything that the Holy One created, both above and below, He created in the mystery of male and female, and there is an infinity of grades in the supernal spheres, each differing from the other; and those grades which are of the same kind God framed and united in one “Body”, in the mystery of the primordial Man.

וְתָנִינָן, בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בֵּיהּ גֵּיהִנָם, אִתְעָבִיד חַד גּוּפָא בְּרָזָא דְּאָדָם, וְאִינּוּן שַׁיְיפִין מְמָנָן דְּמִתְקָרְבִין לְאֶשָּׁא, וּמֵתִין וּמְהַדְּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא בְּגִין דְּאִינּוּן אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי הַאי חִוְיָא, וְאִיהוּ אָדָם קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא גּוֹ מַשְׁכְּנָא בְּהַאי חִוְיָא, וְעַל דָּא מִית, וְחִוְיָא גָּרִים לֵיהּ מוֹתָא דְּאִיהוּ קָרִיב לֵיהּ. We have also been taught that on the second day of Creation, when the Gehenna was created, one body was formed in the mystery of Man, and those limbs that came near to the fire of Gehenna and were consumed returned to their original state, and this was because those limbs came near to that Serpent. This is the primordial Man who was enticed to the tent of the Serpent, and in this sense died, the Serpent causing him death because he came too near to him.

וּבְכָל אֲתָר אָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא אִיהוּ, אֲבָל (תצא רמ"ז ע"ב) אָדָם דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דָּא יָהִיב מְזוֹנָא וְחַיִּין לְכֹלָּא. וְעִם כָּל דָּא בְּכֹלָּא מָנַע נְהוֹרָא הַאי חִוְיָא תַּקִּיפָא. כַּד מַסְאִיב מִשְׁכְּנָא נוּקְבָּא דְּהַהוּא אָדָם כִּדְקָאָמַר מִיתַת, וּדְכוּרָא מִית, וְסַלְּקִין כְּמִלְּקַדְּמִין. וְעַל דָּא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Everywhere man is male and female, but the Holy Supernal Man rules over all and gives food and life to all. And withal this mighty Serpent withheld light from all. When it defiles the tabernacle the Female of that Man dies, and the Male dies and they return to their elemental state, and in this way lower and upper correspond.

אֲכַל אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, מוּבְטַח לֵיהּ דְּהוּא בֶּן עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּשֵׁיצֵי, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא אֲתָר, (נ"א ואעבר) וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ, וְאַדָק לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ז) אָכְלָא וּמַדְּקָא. כֵּיוָן דְּאַעְבַּר הַהִיא קְלִיפָה תַּקִּיפָא, הָא אִתְקְרַב לְגַבֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית מַאן דְּמָחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּחָמֵי בְּחֶלְמֵיהּ דְּאִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין אָכִל וּמְהַדֵק מוּבְטַח לֵיהּ וְכוּ'. “If he ate of the black grapes he can feel confident that he will enter the world to come”, because he has (symbolically) prevailed over and destroyed that place, and since he has removed the stubborn “shell”, he has drawn near to the world to come, and none will gainsay him.

כְּגַוְונָא דָּא, לָא הֲוֵי שִׁיר בְּבֵיתָא דְּדָוִד, עַד דְּאִתְעַבָּרוּ אִינּוּן עֲנָבִין אוּכָמִין, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְּמַר שִׁיר הַשִּׁירִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וַאֲפִילּוּ בְּאֲתָר דָּא אִקְרֵי עֲנָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ט׳:י׳) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן עֲנָבִים חִוָּורִין. In the same way there could be no song in the house of David until the “black grapes” had been subdued and removed, and then Solomon sang the “Song of Songs”, as already mentioned.

שִׁירָתָא דָּא אִיהִי מְעַלְּיָא עַל כָּל שְׁאַר שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי. כָּל שִׁירִין דְּקַדְמָאֵי אָמְרוּ, לָא סְלִיקוּ אֶלָּא גּוֹ שִׁירִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל כְּתִיב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרֵי. דְּאִינּוּן מַעֲלוֹת וְדַרְגִּין. אַמְרֵי לְמַאן. לְדָוִד. לְבַקְשָׁא טַרְפָּא וּמְזוֹנָא מִנֵּיהּ. This canticle is superior to all that preceded it; for those which were sung by Solomon’s predecessors ascended only to join with the company of the songs chanted by the angels, as, for instance, the “Song of degrees to David”, which means “the song which the celestial grades sing to David”, to solicit nourishment from him;

תּוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ו:א׳) עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. לְדָוִד, בְּגִין דָּוִד מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ (ויחי רנ"א ע"א) מְשַׁבַּח תָּדִיר לְמַלְכָּא עִלָּאָה. or again, as we might translate, “a song of degrees for the sake of David”, the great king who always praises the Great King.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, אָמַר שִׁיר דְּאִיהוּ עִלָּאָה לְעֵילָּא. דְּרַבְרְבֵי עָלְמָא עִלָּאִין, קָאַמְרֵי לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ. כֻּלְּהוּ דְּאַמְרֵי שִׁירָתָא, לָא סְלִיקוּ בְּהַהִיא שִׁירָתָא לוֹמַר, אֶלָּא הַהוּא שִׁירָתָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָאַמְרֵי. בַּר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּסָלִיק בְּהַהִיא שִׁירָתָא לְמַּה דְּרַבְרְבִין עִלָּאִין עַמּוּדֵי עָלְמָא קָאַמְרֵי. כָּל בְּנֵי עָלְמָא בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּרְתִיכִין עִלָּאִין. But when Solomon came, he sang a song which is high above even that of David, a song which is the very same as that sung by the great ones of the realms above, the pillars of the universe, in honour of the Supernal King who is the lord of all peace and harmony. Other men send up praises by means of lower Chariots, but King Solomon by means of higher Chariots.

וְאִי תֵּימָא, מֹשֶׁה דְּסָלִיק בְּדַרְגָּא דִּנְבוּאָה וּבַחֲבִיבוּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הַהִיא שִׁירָתָא דְּקָאָמַר בִּרְתִיכִין תַּתָּאִין הֲוָה, וְלָא סָלִיק יַתִּיר. תָּא חֲזִי, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר מֹשֶׁה, סָלִיק לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא. אֲבָל לָא אָמַר שִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹא מַלְכָּא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק בְּשִׁירָתָא כִּשְׁלֹמֹה. It may be asked, What of Moses, who ascended further than all other men in the grade of prophecy and love of the Holy One, blessed be He? Did his song also reach no further than the lower Chariots? The song which Moses uttered did indeed ascend on high, but the truth is, that although it was not on a level with the Canticle of King Solomon, whom no man equalled in poetry,

מֹשֶׁה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתֵּיהּ לְעֵילָּא, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילֵיהּ הֲוָה, לְמֵיהַב תּוּשְׁבְּחָן וְהוֹדָאָן לְמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּשֵׁזִיב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָאן בְּמִצְרַיִם, וְעַל יַמָּא. אֲבָל דָּוִד מַלְכָּא, וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, אָמְרוּ שִׁירָתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. דָּוִד אִשְׁתָּדַּל לְאַתְקְנָא עוּלֶמְתָּן, וּלְקַשְׁטָא לוֹן בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאִתְחֲזָאָה מַטְרוֹנִיתָא וְעוּלֶמְתָהָא בִּשְׁפִירוּ, וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל בְּאִינּוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּגַבֵייהוּ, עַד דְּאַתְקִין וְקָשִׁיט כֻּלְּהוּ עוּלֶמְתָּן וּמַטְרוֹנִיתָא. Moses’ song was praise and thanksgiving to the Supernal King who redeemed Israel and wrought many signs and wonders for them, both in Egypt and at the Red Sea; but King David and Solomon his son sang with quite different purposes. David endeavoured to prepare the virgins (the celestial grades) and to adorn them for the Matrona’s presence so that She and her maidens might be manifested in beauty and grace.

כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלמֹה, אַשְׁכַּח לְמַטְרוֹנִיתָא מִתְקַשְּׁטָא, וְעוּלֶמְתָּהָא בִּשְׁפִירוּ, אִשְׁתָּדַּל לְמֵיעָל לָהּ לְגַבֵּי חָתָן, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאָעִיל מִלִּין דִּרְחִימוּ בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהוֵי תַּרְוַויְיהוּ בִּשְׁלִימוּ חֲדָא בְּחָבִיבוּ שְׁלִים. וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה סָלִיק בְּתוּשְׁבַּחְתָּא עִלָּאָה, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. When Solomon came he found that Matrona and the virgins thus adorned, so he in his turn aspired to lead the Bride to the Bridegroom. He brought the Bridegroom to the place where beneath the marriage canopy the Bride awaited Him, and drew them together with words of love, that they might be united as One, in one perfection, in perfect love. Therefore Solomon produced a more sublime song than all other men. Moses, by building the Tabernacle, brought about the union of the Matrona with the world here below, Solomon brought about the perfect union of the Matrona with the Bridegroom above: he first led Him to the Canopy, and then brought them both down to this world and prepared a habitation for them in the Sanctuary which he built.

מֹשֶׁה, זִוֵּוג לְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַאי עָלְמָא לְתַתָּא, לְמֶהוֵי בְּהַאי עָלְמָא בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּתַתָּאֵי. שְׁלמֹה, זִוֵּוג לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא בְּזִוּוּגָא שְׁלֵימָא לְעֵילָּא, וְאָעִיל הֶחָתָן לַחוּפָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאל לְתַרְוַויְּיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְזַמִּין לוֹן בְּחֶדְוָה בְּבֵי מַקְדְּשָׁא דְּאִיהוּ בָּנָה. It might be asked, How could Moses bring down the Shekinah alone? Would not this cause separation above?

וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ עָיִיִל מֹשֶׁה לְמַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אִתְחָזֵי פִּרוּדָא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוֵּוג לָהּ בְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהוּ הֲוַות כַּלַּת מֹשֶׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כֵּיוָן דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, נַחְתַּת בְּהַאי עָלְמָא. בְּזִוּוּגָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְתַּקָּנַת בְּהַאי עָלְמָא, מָה דְּלָא הֲוָות מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְעוֹלָם לָא הֲוָות בְּפֵרוּדָא. The answer is that the Holy One first caused the Shekinah to be united with Moses, and She became, as it were, Moses’ bride, as has already been pointed out. As soon as She was united with Moses, She descended to this world and united Herself with it, and She became firmly established in this world, as never before.

אֲבָל לָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, דְּיֵעִיל רְחִימוּ וְחָבִיבוּ, וּמִלִּין דְּזִוּוּגָא לְעֵילָּא, בַּר שְׁלמֹה מַלְכָּא, דְּאִיהוּ אַתְקִין זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר זַמִין לוֹן כַּחֲדָא בְּבֵיתָא דְּאַתְקִין לוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, דְּאִינּוּן אַתְקִינוּ זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. מִיּוֹמָא דְּאָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, זִילִי וְאַזְעִירִי גַּרְמִיךְ, לָא אִזְדַּוְּוגַת בְּזִוּוּגָא שְׁלִים בְּשִׁמְשָׁא, בַּר כַּד אָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא. But no man since Adam was first created has ever brought about love and union above except King Solomon, who, as we have said, first prepared that union and then invited the Bridegroom and the Bride to the House which he prepared for them. Blessed are David and Solomon his son who have furthered the Supernal Union. Since the day when the Holy One said to the Moon, Go and make Thyself small, She was never again joined! in perfect union with the Sun until Solomon came.

שִׁיר הַשִּׁירִים, הָא הָכָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין, לְאִתְדַּבְּקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. שִׁיר, חַד. הַשִּׁירִים, תְּרֵין, הָא תְּלַת. אֲשֶׁר, הָא אַרְבְּעָה. לִשְׁלֹמֹה, הָא חַמְשָׁה. בְּחַמִשָׁאָה אִיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דְּחַמְשִׁין, רָזָא דְּיוֹבְלָא אִיהוּ. SHIR HASHIRIM ASHER LISHLOMOH. Here are five grades which shall unite in the world to come: shir (song) is one; hashirim (songs) are two, which together make three; asher (which) is four; lishlomoh (Solomon’s) is five. “Solomon” is in the fifth; for the fiftieth day is the mystery of the Jubilee.

תָּא חֲזֵי, זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא לָא יָכִיל שְׁלֹמֹה לְאַתְקְנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח זִוּוּגָא לְתַתָּא, מִקַּדְמַת דְּנָא. וּמַאן אִיהוּ. זִוּוּגָא דְּמֹשֶׁה. דְּאִי לָא הֲוֵי זִוּוּגָא דְּנָא, לָא אִתְתָּקַּן זִוּוּגָא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְחַכִּימֵי לִבָּא. Mark now. Solomon would not have been able to bring about the union above had not union of the Shekinah with the world below been already completed in Her union with Moses; one could not have been without the other. All this is a supreme mystery, which yet is revealed to those of a wise heart.

כְּתִיב (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַדַּאי עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּאִיהוּ הֲוָה אָמַר, הֲווֹ בֵּיהּ תְּלַת אֶלֶף מְשָׁלֵי, כְּגוֹן סִפְרָא דְּקֹהֶלֶת, דְּאִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, דְּלֵית בֵּיהּ קְרָא דְּלָאו אִיהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וּבְאֹרַח מָשָׁל, אֲפִילּוּ קְרָא זְעִירָא דְּבֵיהּ. It is written concerning Solomon, that he “spake three thousand proverbs and his song was a thousand and five” (I Kings 5, 12). This has been interpreted by the Companions to mean that every word that he uttered has three thousand allegorical meanings, as, for instance, his book Ecclesiastes (Koheleth), which has a profound esoteric meaning and is written in the fashion of an allegory. Verily, there is no word in this book which does not contain profound wisdom and allegorical significance, even unto the very least and smallest verse.

דְּכַד הֲוָה מָטֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא קַדְמָאָה לְהַאי קְרָא, (קהלת י״א:ט׳) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ הֲוָה בָּכִי. וְאָמַר וַדַּאי הַאי קְרָא יֵאוֹת הוּא, וְאִיהוּ בְּאֹרַח מָשָׁל, וּמַאן יָכִיל לְמֶעְבַּד דְּרָשָׁא בְּמָשָׁל דָּא. וְאִי אִיהוּ דְּרָשָׁא לֵית בֵּיהּ דְּרָשָׁא, אֶלָּא כְּמָה דַּחֲמֵינָן בְּעַיְינִין. וְאִי חָכְמְתָא אִיהוּ, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לָהּ. R. Hamnuna the Ancient, for instance, when he came to the verse, “Rejoice, O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thine heart… but know thou that for all these things God will bring thee into judgement” (Eccl. 11, 9), used to weep, saying: “Verily, this verse is fittingly taken as an allegory, and who can enlarge on it? If it is to be taken literally, it expresses no more than a fact which we see with our eyes; but if, on the other hand, the passage contains esoteric wisdom, who can apprehend it?”

מִיָּד הֲוָה תָּב וְאָמַר, כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שֶׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', הַאי קְרָא דְּקֹהֶלֶת, אִיהוּ מָשָׁל לְחָכְמְתָא דִּקְרָא דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא מָשָׁל לְדָא. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וְהוּא נַעַר. וִיטִיבְךָ לִבְּךָ, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. יוֹסֵף אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, וְרָזִין דְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מַאן יָכִיל לְמִנְדַּע לוֹן. Then he corrected himself and said: ‘It is written, “These are the generations of Jacob: Joseph being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren; and the young man was with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father’s wives; and Joseph brought unto his father their evil report” (Gen. 37, 2). The verse which we have just quoted from Ecclesiastes is an allegory on the esoteric meaning of this verse from the Pentateuch. “Rejoice, O young man,” corresponds to “and the young man”; “and let thy heart cheer thee” to “was feeding the flock”; “in the days of thy youth” to “with the sons of Bilhah”, etc.; “but know thou that for all these things” to “and Joseph brought unto his father their evil report”; “God will bring thee into judgement” corresponds to “These are the generations of Jacob: Joseph….” Joseph was here included in Jacob. Who can fully grasp the secrets of the Torah?

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, וְכֹלָּא חַד, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ דִּשְׁלֹמֹה, בֵּין מַאן דְּאָמַר וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל, כֹּלָּא אִיהוּ חַד, וְכֹלָּא אִיהוּ קָאָמַר, וַיְהִי שִׁירוֹ, דָּא שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכִי חֲמִשָּׁה וָאֶלֶף אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים. וַדַּאי הָכִי הוּא, חֲמִשָּׁה אִינּוּן תַּרְעִין וּפַתְחִין דְּמִתְפַּתְּחֵי בְּמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. וְאִינּוּן חֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. חַמְשִׁין שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. So, too, there is no end to the hidden meanings of wisdom. Hence it says: “And his song was a thousand and five”: that is, as we have interpreted, “the song of every proverb”. However, whether the “his” refers to Solomon or to the proverb, it is all the same, since the one was the author of the other. The “song” refers to the “Song of Songs”. But does this song actually consist of a thousand and five? Assuredly! The “five” refers to the five gates and doors which open toward the “King whose is the peace”. They are the five hundred years of the Tree of Life, the fifty years of the Jubilee.

וָאָלֶף, דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, חָתָן דְּנָפִיק מִסִּטְרֵיהּ, וְאִיהוּ יָרִית כָּל אִינּוּן חֲמִשָּׁה, לְמֵיתֵי לְגַבֵּי כַּלָּה. יוֹמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלֶף שְׁנִין אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן. יוֹסֵף זַכָּאָה. דְּאִקְרֵי צַדִּיק, עַל שְׁמָא דְּסִיהֲרָא. כְּמַה דְּאַתְנִי בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כַּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. The “thousand” refers to the Tree of Life as such, to the Bridegroom who goes out from its side and takes possession of the five gates, in order to draw nigh unto the Bride and claim Her. The Day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, and this number symbolizes also the River which goes out of Eden. Joseph was called “Righteous” after the Moon, the Shekinah, according to a special agreement between her and the Holy One. Therefore, the Song of Songs is holy of holies,

וְלֵית לְךָ קְרָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, דְּלָא אִית בֵּיהּ רָזָא דְּחֲמִשָּׁה וָאֶלֶף וַדַּאי. שִׁיר הַשִּׁירִים וַדַּאי הָכִי הוּא. חֲמֵשׁ דַּרְגִּין אִינּוּן בְּהַאי קְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא, הָאֶלֶף אֲמַאי לָא אִדְכַּר הָכָא. וַדַּאי הַהוּא אֶלֶף טְמִירָא הֲוָה, וּטְמִירָא אִיהוּ עַד דְּאִתְחֲבָּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּדַּל שְׁלמֹה, לְמֵיתֵי הַהוּא אֶלֶף לְגַבֵּי כַּלָּה, בִּטְמִירוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. and there is no verse in this Canticle which does not contain the mystery of the “thousand and five”. There are five grades contained in the title, as we have said. But why is the “thousand” not indicated? The truth is that this is hidden and will remain hidden until the Wife (the Shekinah) unites Herself with her Husband. Therefore Solomon endeavoured to bring that “Thousand” to the Bride in secret, by the aid of the mysterious ring whereon is engraved the seal of the supernal wisdom (cf. Targum on Eccl. 1, 7).

כֵּיוָן דְּעָבַד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַתָּא, גָּנִיז וְטָמִיר, וְעָאל רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְתַמָּן, לְמֶעְבַּד גְּנִיזוּ דְּשִׁמּוּשָׁא שְׁלִים, עֵילָּא וְתַתָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. קֹדֶשׁ (קכ"א ע"א) הַקָּדָשִׁים אִיהוּ לְעֵילָּא, רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיוֹבְלָא. כְּגַוְונָא דָּא יָרְתִין חָתָן וְכַלָּה, יָרוּתָא דְּאַבָּא וְאִמָא. As soon as he had completed the making of the Holy of Holies below, the mystery of the Holy of Holies above ascended and was hidden, so that the concealment of the Union might be complete above and below, according to the Divine purpose. “The Holy of Holies” above is the mystery of the Supernal Wisdom and Jubilee. Corresponding to this, the Bridegroom and the Bride inherit the inheritance of Father and Mother,

וְאִתְהַדְּרוּ אַחֲסָנַת יְרוּתָא בְּגַוְונָא אַחֲרָא. יְרוּתָא דְּאַבָּא, יָרְתָא בְּרַתָּא, בִּסְלִיקוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דָּא, וְאִתְקְרֵי אוּף הָכִי קֹדֶשׁ, חָכְמָה. יָרוּתָא דְּאִמָא, יָרִית בְּרָא, וְאִקְרֵי קֳדָשִׁים, בְּגִין דְּנָטִיל כָּל אִינּוּן קֳדָשִׁים עִלָּאִין, וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּבָתַר יָהִיב לוֹן, וְאָעִיל לוֹן לְגַבֵּי כַּלָּה. but in a reversed manner. The inheritance of the Father passes to the Daughter in the ascension of the Holy Name, wherefore She is also called “Holy” and “Wisdom”. The possession of the Mother is inherited by the Son, and is called “the Holies”, because He takes all those supernal holy attributes and gathers them up unto Himself, and then takes them to the Bride.

וְעַל דָּא אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים. שִׁיר, לְגַבֵּי קֹדֶשׁ. הַשִּׁירִים, לְגַבֵּי קֳדָשִׁים, לְמֶהוֵי כֹּלָּא קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, בְּרָזָא חֲדָא כְּמָה דְּאִתְחָזֵי. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָא אִתְּמַר לְמַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. Therefore it says: “Song of Songs”: “Song” corresponding to the “Holy” and “Songs” to the “Holies”, in order that both these aspects may be fused into one whole in manner due. “Which is Solomon’s”: as has been already pointed out, this refers to the King “whose is the peace”.

וְאִי תֵּימָא שְׁבָחָא דָּא דִּילֵיהּ הוּא. לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא שְׁבָחָא בַּאֲתָר עִלָּאָה אִיהוּ סַלְּקָא. אֲבָל הָכָא הוּא רָזָא. כַּד מְתַּתְקְנָן דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, תְּחוֹת מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּדֵין הַהוּא מַלְכָּא אִסְתַּלִיק לְעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָא מִכָּל קִדוּשִׁין, וּמִכָּל בִּרְכָּאן, דְּנַגְדִּן לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵי וְאָרִיק לְתַתָּא, וְדָא אִיהוּ תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, כַּד אִתְמְלֵי קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן, וְאָרִיק לְתַתָּא. Yet think not that this praise is His, for it ascends to a still more supernal realm. The mystery is as follows. When the Masculine and the Feminine are united as one under the Highest King, then that Supernal King ascends and is filled with all the sanctifications and benedictions, and pours them down below, this being His great pleasure, to be filled with such sanctifications and benedictions and to pour them down below.

וְעַל דָּא אִיהוּ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְתָּקַּן וְאִתְמַלְיָא הַהוּא מַבּוּעָא עִלָּאָה. דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ מִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, וּמֵחֵיזוּ דְּהַהוּא תִּקּוּנָא, מִתְתַּקְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה, וְעוּלֶמְתָּהָא. וְלָא אִצְטְרִיךְ עָלְמָא תַּתָּאָה לְאִתְתַּקְנָא, אֶלָּא מֵחֵיזוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה. סִיהֲרָא, לֵית לָהּ חֵיזוּ מִגַרְמָהָא כְּלַל, בַּר כַּד אִתְתָּקַּן בְּשִׁמְשָׁא וְאַנְהִיר, וּמֵחֵיזוּ דְּשִׁמְשָׁא וְתִקּוּנָא דִּילֵיהּ אִתְתַּקְנַת סִיהֲרָא וְאִתְנְהִירַת. Therefore the significance of all our prayers and praises is that by means of them the upper Fountain may be filled; for when it is so filled and attains completeness, then the universe below, and all that appertains thereto, is filled also and receives completeness from the completion which has been consummated in the upper sphere. The world below cannot, indeed, be in a state of harmony except it receive that peace and perfection from above, even as the moon has no light in herself, but shines with the reflected radiance of the sun.

מַה דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דְּיִתְנְהִר וְיִתְתָּקַן הַהוּא אֲתָר דְּנָפְקָא מִנֵּיהּ נְהוֹרָא, דְּכֵיוָן דְּהַהוּא אֲתָר מִתְתָּקְנָא, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, אִתְתָּקַּן כָּל מַאן דִּלְתַתָּא. וּבְגִין כַּךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה, לָא אִשְׁתָּדַּל אֶלָּא בְּגִין מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, דְּיִתְתָּקַּן. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְתָּקַּן, מֵחֵיזוּ דִּילֵיהּ, כֹּלָּא יִתְתָּקַּן. וְאִי אִיהוּ לָא אִתְתָּקַּן, לֵית לָהּ תִּקּוּנָא לְסִיהֲרָא לְעָלְמִין, וּבְגִין כַּךְ אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. דְּיִתְתָּקַּן וְיִתְמַלֵי כַּדְקָא יֵאוֹת בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. All our prayers and intercessions have this purpose, namely, that the region from whence light issues may be invigorated; for then from its reflection all below is supplied. This is the whole significance of Solomon’s Canticle, that “the King to whom peace belongs” may be invigorated, for when that is so, all is invigorated from His reflected glory, but otherwise there is no remedy for the moon.