Chapter 45
Chapter 45 somebodyTerumah 45:491-498 (Chapter 45) (Terumah) (Zohar)
Terumah 45:491-498 (Chapter 45) (Terumah) (Zohar) somebody(שמות כ״ה:כ״ג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ'. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ', כַּמָה זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין, וּבְגִינֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא, לְכָל עָלְמָא. וְאִלְמָלֵא יִשְׂרָאֵל, לָא יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעָלְמָא, וְהַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּנַטְלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. AND THOU SHALT MAKE A TABLE OF ACACIA WOOD. R. Isaac began: ‘It is written: “When thou hast eaten and art full, then thou shalt bless the Lord thy God” (Deut. 8, 10). How blessed are the Israelites, whom the Holy One has befriended above all nations and drawn near to Himself! It is for their sake that He nourished all nations; for, had it not been for them He would not have supplied the world with food. And now, when Israel is in exile, the Gentiles receive a double portion.
בְּזִמְנָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאֲתָר עִלָּאָה, וְאִינּוּן יָהֲבֵי חוֹלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְעַמִּין כֻּלְּהוּ לָא אִתְּזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית. וְהַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִתְהַפַּךְ בְּגַוְונָא אַחֲרָא. When Israel dwelt in the Holy Land, the Holy One sent down food to them from a supernal region, the surplus of which was given to the heathen nations, but now it is just the reverse.
מְתַל לְמַלְכָּא, דְּאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵּיתֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִינּוּן עַבְדֵי רְעוּתֵיהּ, אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא, וְיָהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלָק גַּרְמִין לְמִגְרַר. בְּשַׁעֲתָא דִּבְנִי בֵּיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמַלְכָּא, מַלְכָּא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי, וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. He deals with them like a king with his servants. So long as the servants are obedient and loyal they are permitted to sit and eat with the king, and the remnants are thrown to the dogs; but when they are disobedient, and forget their loyal service, the king gives the food to the dogs and leaves them only the bones.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, הָא עַל פָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא אִינּוּן אַכְלֵי, וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתָּקַּן לְהוֹן. וְאִינּוּן, מֵהַהוּא חֶדְוָה דִּלְהוֹן, יָהֲבֵי גַּרְמֵי דְּאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבָדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, אַזְלֵי בְּגָלוּתָא, וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי, וְאִסְתַּלָּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד׳:י״ג) כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוּלֵיהוֹן אַכְלֵי. וַוי לִבְרָא דְּמַלְכָּא, דְּיָתִיב וּמְצַפֶּה לְפָתוֹרָא דְּעַבְדָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מִגּוֹ פָּתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. The same is true of Israel: while they did the will of their Lord they ate from the King’s table which He Himself had prepared for them, and they, out of the fullness of their joy, gave to the nations their surplus; but when Israel ceased to live according to the commands of their Lord they went into captivity and had to be content with that which the Gentiles left over. So it says: “Even thus shall the children of Israel eat their defiled bread among the Gentiles, whither I will drive them” (Ezek. 4, 16). Woe to the king’s son, who is forced to wait at the servants’ table to be fed upon the remnants!
דָּוִד מַלְכָּא אָמַר, (תהילים כ״ג:ה׳) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נְגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, דָּא סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. נֶגֶד צוֹרְרָי, אִינּוּן כַּלְבֵּי דְּיַתְבֵי קָמֵי פָּתוֹרָא, מְצַפָּאן לְחוּלָק גַּרְמִין, וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְּעִנוּגָא דִּסְעוּדָתָא בְּפָתוֹרָא. King David said: “Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 6). “Thou preparest a table”: this is the meal of the king; “in the presence of mine enemies”: this refers to the “dogs” who lie under the table waiting for the scraps while he sits with the king enjoying the meal:
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, דָּא רֵישָׁא דִּסְעוּדָתָא, דְּכָל מִשְׁחָא, וְשַׁמְנוּנָא, וְתִקוּן סְעוּדָתָא, אִתְיְיהִיב בְּקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְּמַלְכָּא. מַה דְּאִשְׁתְּאַר, לְבָתַר אִתְיְיהִיב לְכַלְבֵּי, וּלְאִינּוּן פַּלְחֵי פָּתוֹרָא. כּוֹסִי רְוָיָה, מַלְיָא כַּסָּא קָמֵי רְחִימָא דְּמַלְכָּא תָּדִיר, דְּלָא יִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָּא, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר, עִם שְׁאַר עַמִּין. “Thou anointest my head with oil”: this refers to the main part (the “head”) of the meal, for all the rich oil and fat, and all the best portions of the food, are reserved for the king’s friend, while that which is left is given to the scullions and the dogs. “My cup runneth over”: the cup of the king’s friend is ever filled up, even before he asks. The position of the children of Israel in regard to that of the Gentiles has ever been thus.’
רַבִּי חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִטְבֶרְיָה, וַהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וְרַבִּי יֵיסָא זְעִירָא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְרַבִּי חִיָּיא, תֵּימָה מָה דִּכְתִּיב, (מלכים א ב׳:ז׳) וְלִבְנַי בַרְזִיּלַי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וְגוֹ'. אִי הָכִי כָּל טִיבוּ וּקְשׁוֹט, לְמֵיכַל עַל פָּתוֹרֵיהּ וְלָא יַתִּיר, מִדְּקָאָמַר הָכָא וְהָיוּ בְּאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנְךָ. וְתוּ, לָאו יְקָרָא דְּמַלְכָּא אִיהוּ, לְמֵיכַל בַּר נָשׁ אָחֳרָא עַל פָּתוֹרֵיהּ דְּמַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹי, וְכֻלְּהוּ רַבְרְבָנוֹהִי סַחֲרָנֵיהּ, לְתַתָּא מִנֵּיהּ. R. Hiya once went to Tiberias to see R. Simeon, andR. Jacob, the son of Idi, and R. Jesse the younger accompanied him. On the way R. Jesse said to R. Hiya: ‘I find very surprising the words of the Scripture, “But show kindness to the sons of Barzillai the Gileadite, and let them be of those that eat of thy table” (I Kings 2, 7). Was this all the kindness that Solomon was to show him? Also it hardly accords with the dignity of a king that another person should eat with him at the same table. The king should sit alone at his table, and his ministers by themselves at another table, somewhat lower.’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא לָא שְׁמַעְנָא בְּהַאי מִידִי, וְלָא אֵימָא. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וְאַתְּ שָׁמַעְתָּ בְּהַאי מִידִי. אֲמַר לֵיהּ, אַתּוּן דְּיַנְקִין בְּכָל יוֹמָא מִדֻּבְשָׁא דְּמִשְׁחָא עִלָּאָה, לָא שְׁמַעְתּוּן, כָּל שֶׁכֵּן אֲנָא. אָמַר לֵיהּ לְרַבִּי יֵיסָא, וְאַתְּ שָׁמַעְתָּ מִידִי בְּהַאי. אֲמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דַּאֲנָא רַבְיָא וּמִיּוֹמִין זְעִירִין אֲתֵינָא לְגַבַּיְיכוּ, וְלָא זָכֵינָא מִקַּדְמַת דְּנָא, אֲנָא שְׁמַעְנָא. R. Hiya replied: ‘I have not heard any explanation of the matter, and therefore shall not say anything.’ Then R. Abba asked R. Jacob: ‘Hast thou heard aught concerning it?’ He answered: ‘If you who sip daily the richness of the most excellent oil (R. Simeon) have not heard anything, how can you expect me to know?’ Then he asked R. Jesse: ‘And hast thou heard anything?’ He replied: ‘Although I am but young, and have but lately been admitted to your company, and had no great teachers before, yet I have heard an explanation.’
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּסִיוּם הַלֵּלָא רַבָּא, סִיֵּים הָכִי בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא תְּלַת שַׁלִּיטִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא יַקִּירָא דִּילֵיהּ, וְאִלֵּין אִינּוּן: מוֹחָא, וְלִבָּא, וְכַבְדָּא. וְאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּהַאי עָלְמָא. לְעֵילָּא, מוֹחָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא נָטִיל וְיָהִיב לְכַבְדָּא, וּלְבָתַר כַּבְדָא יָהִיב חוּלָק לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין דִּלְתַתָּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. לְתַתָּא, כַּבְדָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְקָרַב כֹּלָּא לְלִבָּא, וְנָטִיל לִבָּא שְׁפִירוּ דְּמֵיכְלָא. כֵּיוָן דְּנָטִיל, וְאִתְתָּקַף מֵהַהוּא תֻּקְפָּא וּרְעוּ דְּקָא נָטִיל, יָהִיב וְאִתְּעַר לְגַבֵּי מוֹחָא. וּלְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא, וּפָלִיג מְזוֹנָא לְכָל מְקוֹרִין דְּגוּפָא. (ביומא דבר נש אתער בתעניתא, אתער לעילא כגוונא ההוא ממש, וביומא דשבעא, לאו הכי) He then began by quoting the verse: “Who giveth good to all flesh: for his mercy endureth for ever” (Ps. 136, 25). ‘Why’, said he, ‘did David choose to end this great hymn of praise with this verse? Now there are three great channels above by which the Holy One, blessed be He, manifests Himself, which are His precious mystery: the brain,1Hokmah. the heart,1Tifereth. and the liver.1Malkuth. These organs act above in the opposite manner from those below. Above it is the head which first receives nourishment, which it sends on to the heart, which eventually passes it on to the liver, which again gives sustenance to the lower members in due proportion. Here below it is the liver which comes first, which transfers the nourishment to the heart, in such a manner that it is that organ which receives the finest portions; then, when the heart is strengthened, it passes the nourishment on to the brain; while to the other parts of the body the liver apportions the amounts necessary.
בְּיוֹמָא דְּתַעֲנִיתָא, בַּר נָשׁ מְקָרַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא לְגַבֵּי כַּבְדָא עִלָּאָה, וּמַאי אִיהוּ מְקָרַב. חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ וּרְעוּתֵיהּ. הַהוּא כַּבְדָא נָטִיל כֹּלָּא בִּרְעוּתָא. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, נָטִיל וּמְקָרַב כֹּלָּא לְקָמֵי לִבָּא, דְּאִיהוּ רַב וְשָׁלִיט עָלֵיהּ. כֵּיוָן דְּלִבָּא נָטִיל וְאִתְתָּקַף בְּרַעֲוָא, מְקָרֵב כֹּלָּא לְגַבֵּי מוֹחָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עִלָּאָה עַל כָּל גּוּפָא, לְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא וּמְפַלֵג חוּלָקִין לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא. בְּזִמְנָא אָחֲרָא, כַּד (ד"א כלא) מוֹחָא נָטִיל בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא יָהִיב לְכַבְדָּא, וְכַבְדָּא יָהִיב לְכֻלְּהוּ מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא, וּלְבָתַר כַּד בָּעֵי לְפַלְּגָא מְזוֹנָא לְהַאי עָלְמָא, בְּרֵישָׁא יָהִיב לְלִבָּא, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דִּי בְּאַרְעָא. וּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִתְּעַר בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. On a fastday, man sacrifices his food and drink to the supernal “Liver”, and what is it that he thus sacrifices? His fatness, nourishing food, his blood, heart and soul; that “Liver” accepts it gladly, and in turn offers it to the “Heart” that reigns over it; in turn the “Heart” offers it to the “Brain”, which rules over the whole body; then the “Liver” apportions to all the lower parts their share. At another time it is the Brain which receives first and gives to the Heart, which, again, gives to the Liver and the Liver to all the lower members; and when it distributes nourishment to this world it gives first to the heart, which on earth is the king; for the king must naturally be fed first.
זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דַּהֲוֵי בְּחוּשְׁבָּנָא דְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּהַהוּא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא. Blessed is he who is found worthy to eat at the King’s table, for thus does he come first in the enjoyment of the bounty from above!
(ובגיני כך) וְדָא אִיהוּ טִיבוּ וּקְשׁוֹט, דַּעֲבַד דָּוִד לִבְנֵי בַרְזִיּלַי, דִּכְתִּיב וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. וְאִי תֵּימָא דִּבְשֻׁלְחָנָא דְּמַלְכָּא, אָכִיל בַּר נָשׁ אָחֳרָא בַּר מִנֵּיהּ. לָא. אֶלָּא מַלְכָּא אָכִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר כָּל עַמָּא. וְאִינּוּן דְּאַכְלֵי עִם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ אָכִיל אִינּוּן דְּחָבִיבִין עָלֵיהּ מִכֻּלְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְמְנוּן מִשֻׁלְחָנָא דְּמַלְכָּא. This, then, was the significance of that kindness which David showed to the sons of Barzillai. Not that anyone sits actually at the table of the king. But those who eat along with the king, and at the same time, are in his favour and are reckoned as sitting at the same table with him.’
וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (שמואל ב ט׳:י״ג) עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל. בְּגִין דְּכָל מְזוֹנָא דִּילֵיהּ, לָא עָבִיד חוּשְׁבָּנָא אָחֳרָא, אֶלָּא עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ, דְּמִתַּמָּן הֲוָה אָתֵי מְזוֹנָא וּמֵיכְלָא דִּילֵיהּ. וְדָא אִיהוּ עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל. אָתָא רַבִּי חִיָּיא, וּנְשָׁקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבְיָא אַנְתְּ, וְחָכְמְתָא עִלָּאָה שַׁרְיָא בְּלִבָּךְ. אַדְּהָכִי, חָמוּ לֵיהּ לְרַבִּי חִזְקִיָּה דְּהֲוָה אָתֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא, וַדַּאי בְּחַבְרוּתָא דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְחַבָּר עָלָנָא, דְּהָא מִלִּין חַדְתִּין דְּאוֹרַיְיתָא יִתְחַדְתּוּן הָכָא. Then R. Hiya came forward, kissed him on the brow, and said: ‘Young thou art, but profound wisdom dwells already in thine heart.’ In the meantime they discovered that R. Hezekiah had arrived. R. Hiya turned to him and said: ‘Of a surety, the Holy One, blessed be He, will join this our company, for new thoughts upon the Torah will find utterance among us.’
יָתְבוּ לְמֵיכַל. אָמְרוּ, כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי סְעוּדָתָא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא, סְעוּדַת עֲרַאי אִיהִי, וְעִם כָּל דָּא סְעוּדָה אִקְרֵי. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהַאי אִקְרֵי סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְהֲנֵי מִינָּהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ', דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא יִסְחֲרוּן לְהַאי אֲתָר. They then sat down to eat, and agreed that each should give some exposition of the Torah during the meal. Said R. Jesse: ‘This which we eat is but a light repast, and yet it is called a “meal”, a meal in which the Holy One participates, and concerning which it is written: “This is the table that is before the Lord” (Ezek. 41, 22); for the words of the Torah will gather about this place.’