פָּתַח הַהוּא טַיְיעָא וְאָמַר (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ' עֵת רָצוֹן אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנִנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, תָּנֵינָן, אֵימָתַי אִקְרֵי עֵת רָצוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּצִבּוּר קָא מְצַלָאן. שַׁפִּיר אִיהוּ, וְהָכִי אִיהוּ וַדַּאי. דְּהָא כְּדֵין צִבּוּרָא מְסַדְּרֵי וּמְתַקְּנִי תִּקּוּנָא דְּהַאי עֵת, וּכְדֵין אִיהוּ עֵת רָצוֹן, וְאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא, דִּכְתִּיב אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ דְּהָא כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא. וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ', הָא הָכָא רָזָא דְּיִחוּדָא. The three then walked on, and the merchant said: ‘It is written, But as for me, my prayer is unto thee, O Lord, in an acceptable time (time of good will): O God, in the abundance of thy mercy hear me, in the truth of thy salvation (Ps. 69, 16), and we are taught that the time when the congregation is occupied with prayer is called the time of good will. This is certainly the case, for the congregation in this way prepare the supports for this time, so that it becomes a time of “good will”, propitious for the offering of petitions.

וַאֲנִי: דָּא דָּוִד מַלְכָּא, (אמור צ"ה ע"ב) אֲתָר דְּאִקְרֵי גְּאוּלָה. תְפִלָּתִי: דָּא תְּפִלָּה. וְהָכָא אִיהוּ סְמִיכָא לִגְּאוּלָה, דְּאִיהוּ חַד. כַּד אִיהוּ סָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, כְּדֵין אִיהוּ עֵת (ר"ה) רָצוֹן. עֵת רָצוֹן: אוּף הָכִי, כְּלָלָא אִיהוּ כַּחֲדָא, עֵת חַד, רָצוֹן חַד, אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, וַהֲווּ חַד. וְדָוִד מַלְכָּא בָּעָא לְיַחֲדָא בְּהַאי קְרָא, יִחוּדָא חֲדָא. “As for me, my prayer is unto thee, O Lord.” These words contain the mystery of Unity: “as for me” indicates King David, the realm called “Redemption” (the name of the Benediction which follows the Shem’a), and “my prayer” refers to the “Prayer” (the ‘Amidah), thus “joining the Redemption to the Prayer” without interruption,! because they are both unified in the “time of good will”.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִתְמָנֵי הַאי קְרָא, בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת. יֵאוֹת אִיהוּ לְמֶהֱוֵי בְּשַׁבָּת בְּהַהוּא צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְלָא בִּצְלוֹתָא דְּחוֹל, דְּוַדַּאי לָאו צְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת כְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּחוֹל בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה, (פ"ח ע"ב) תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְלָאו אִיהוּ עֵת רָצוֹן. אֲבָל בְּשַׁבָּת, דְּכָל רוּגְזָא אִתְעָדֵי, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל כַּחֲדָא, וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִתְּעַר, אִתְבַּסְמוּתָא אִיהוּ, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ קְרָא דְּיִחוּדָא, לְיַחֲדָא כָּל דַּרְגִּין, דְּכַד הֲוֵי יִחוּדָא, דִּינָא אִתְחֲבָּר וְאִתְכְּלִיל בְּרַחֲמֵי, וְאִתְבָּסַּם כֹּלָּא, וּכְדֵין עֵת רָצוֹן כְּתִיב. עֵת רָצוֹן, כָּלִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְדִינָא אִתְבְּסָם בְּהַהוּא זִמְנָא, וַהֲוֵי חֶדְוָה בְּכֹלָּא. This prayer is recited during the Sabbath afternoon prayer, and not on weekdays, because the afternoon prayer on weekdays is the time when severe judgement is in the ascendant, and is not a time of “good will”; but on Sabbath “anger” is absent, and all the attributes are harmoniously united, and judgement, though it is roused, is mitigated by mercy. Hence it is necessary to recite this verse of unification in order to harmonize all the grades.

מֹשֶׁה אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת, בְּשַׁעֲתָא דְּעֵת רָצוֹן אִשְׁתְּכַח. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא רַעֲוָא הֲוָה לְעֵילָּא, וְצַעֲרָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא נִנְעָלוּ תַּרְעִין בְּשַׁבָּת, מִשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה וּלְעֵילָּא. מַאן תַּרְעִין נִנְעָלוּ. תַּרְעִין דְּבֵי מִדְרָשָׁא, בְּגִין לְאַדְכְּרָא לְמֹשֶׁה רַעְיָא מְהֵימָנָא, דְּאוֹרַיְיתָא אִתְבַּטְלָא בְּגִינֵיהּ. It was at the time of Sabbath afternoon prayer that Moses passed away from this world. That was a time of good will above and of sorrow below, and for this reason the gates were closed from the time of the Sabbath afternoon prayer until the end of the Sabbath. Which gates? The gates of the houses of study, and they were closed in order to show that with the passing away of Moses, the Faithful Shepherd, the study of the Torah, for the time being, ceased.

בְּהַהוּא זִמְנָא, בֵּי מִדְרָשָׁא דְּמֹשֶׁה אִתְבְּטִיל, כָּל שֶׁכֵּן אַחֲרָנִין. מַאן חָמֵי תַּרְעִין דְּבֵי מִדְרָשָׁא דְּמֹשֶׁה דְּנִנְעָלוּ, דְּלָא נִנְעָלוּ אַחֲרָנִין כֻּלְּהוּ. אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה עֲצִיבָא עָלֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, מַאן לָא עָצִיב. בְּגִין כָּךְ כָּל תַּרְעֵי דְּבֵי מִדְרָשֵׁי נִנְעָלוּ, וְאִצְטְרִיכוּ כֹּלָּא לְצַדְקָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח שְׁבָחָא, וְהַיְינוּ (תהילים ל״ו:ז׳) צִדְקָתְךָ כְּהַרְרִי אֵל. At that time the house of study of Moses was closed, needless, then, to say all others. If they were closed, would one expect that others should be open? If Moses’ own Torah lamented over his death, who would not lament? For this reason are the gates of all the Houses of Study closed at this hour in perpetual memory of that sad occasion¹v. Tosefoth to Menahoth, 30a. and it is necessary for worshippers to repeat the “justification of the (Divine) judgement” contained in the verse, “Thy righteousness is like the mighty mountains: thy judgements are a great deep” (Ps. 36, 7).

תְּלָתָא אִינּוּן דְּאִסְתָּלָקוּ מֵעָלְמָא בְּהַאי זִמְנָא, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּמֹשֶׁה. חַד, מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא עִלָּאָה. וְחַד, יוֹסֵף צַדִּיקָא. וְחַד, דָּוִד מַלְכָּא. בְּגִינֵי כַּךְ, תְּלַת צִדּוּקֵי דִּינִי הָכָא, חַד אִיהוּ דְּיוֹסֵף זַכָּאָה, קָדִים לְכָל הָנִי, וְדָא אִיהוּ צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה וְגוֹ', דָּא יוֹסֵף, דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי כְּהַרְרֵי אֵל, כְּכֻלְּהוּ טוּרִין עִלָּאִין. וְחַד מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ע״א:י״ט) וְצִדְקָתְךָ אֱלהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְּדוֹלוֹת, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל לְכָל סִטְרִין, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. וְחַד אִיהוּ דָּוִד מַלְכָּא, וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ט:קמ״ב) צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת, לְעוֹלָם: דָּא דָּוִד מַלְכָּא. There were three who passed away from this world at the time of Sabbath afternoon prayer-Moses, the supreme, faithful prophet; Joseph the righteous; and King David. Therefore three “justifications of the judgement” are recited at this time :¹i.e. the Sabbath afternoon service, v. Prayer Book. the first refers to Joseph the righteous, and is contained in the words, “Thy righteousness is like a mighty mountain, thy judgements are a great deep” for Joseph singly was comparable to the high mountains and to the mighty deep (cf. Gen. 49, 25, 26). Then comes Moses, the faithful prophet, to whom refer the word: “Thy righteousness, O God, reaches the heights, who hast done great things” (Ps. 71, 16), because he grasped both sides, the right and the left. Then comes King David, to whom refer the words, “Thy righteousness is an everlasting righteousness and thy law is the truth” (Ibid. 119, 142), for “everlasting” refers to David (cf. 2 Sam. 95, 16).