כְּגַוְונָא דָּא, קָשִׁין זִוּוּגִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, מַה קְרִיעַת יַם סוּף קָטִיל לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, וּמְקַיֵים לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, אוּף הָכָא בְּזִוּוּגִין, כְּתִיב (תהילים ס״ח:ז׳) מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, וְתָנֵינָן בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַיִּית הַאי, וְיָהִיב אִתְּתֵיהּ לְהַאי, וּלְזִמְנִין לַחַיָּיבָא מִזְדַּמְנָא לֵיהּ אִתְּתָא מָעַלְיָא. אֲבָל רָזִין סְתִימִין אִינּוּן בְּכֹלָּא וְכֹלָּא הוּא בְּדִינָא, וּמַה דְּאִתְעֲרוּ חַבְרַיָּיא בְּהָא, וַדַּאי הָכִי הוּא. As at the dividing of the Red Sea those who stood on the one side of the sea were drowned, and the others were saved, so in marriages also there is weeping for some and singing for others; He allows one man to die and gives his wife to another man, and at times a bad man gets a good wife. These happenings are great mysteries, but it all conforms to justice, and all that the Companions have said on this subject is quite true;

וּמַה דְּאִתְעֲרוּ לִפְנֵי, וְלא (קנ"ג ע"ב) מִלְּפָנַי, לִפְנֵי הַהוּא דְּקָאִים לִפְנֵי, קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְשִׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא אָמְרוּ דְּקָשִׁין זִוּוּגִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא לִפְנֵי, וּלְהַאי קַשְׁיָין כָּל הָנֵי, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימֵי, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ עָבִיד, בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא עָבִיד. (ד"א ל"ג אבל אף על גב דאיהו עביד) as is also that which they have stated concerning the difference between “before” (liphne, lit. the face of) and “from before” (miliphne). These matrimonial decisions are arranged by him who stands before the Holy One and ministers before Him. Therefore the aforementioned dictum does not run, “hard are unions to the Holy One”, but “before (to the face of) the Holy One”; i.e. to him who is appointed over the arrangement of marriages and over the supply of food, since the power is not his, he is merely the administrator and under authority.¹the last 14 lines of the Hebrew text do not appear in the translation.

וּבְגִינֵי כַּךְ קָשִׁין זִוּוּגִין, קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לִפְנִי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא תָּלֵי מְזוֹנוֹתָיו לְעֵילָּא, בְּגִין דִּלְעֵילָּא לָא פָּסִיק לְעָלְמִין. אֲבָל הָכָא פָּסִיק, דְּהָא לָא תַּלְיֵין בֵּיהּ מְזוֹנוֹת. לְעֵילָּא אִינּוּן. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים כ״ג:א׳) יְיָ' רֹעִי לָא אֶחְסָר, לָא יִפְסְקוּן מְזוֹנוֹת מִנִּי לְעָלְמִין, בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן לָא פָּסִיק לְעָלְמִין, וּבְגִין דָּא קַדְמָא שְׁכִינְתָּא עַל דָּא. ¹the first 8 lines of the Hebrew text do not appear in the translationNow King David transmitted his prayer concerning nourishment to the realm above, since there the supply never ceases. Therefore he said: “The Lord is my shepherd, I shall not want”, which was as much as to say, “my supply of nourishment cannot fail, since it issues from that stream which comes out of Eden and which never ceases to flow”. Hence it is written, “a psalm of David”, because the Shekinah gave him the impetus to pray and to praise.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי אֲתָר מְקַבְּלָא מְזוֹנָא מִלְּעֵילָּא, כֻּלְּהוּ דִּמְקַדְּשֵׁי לְמָארֵיהוֹן, כֻּלְּהוּ מִתְעַדְּנִין, וּמִתְעָרִין, וְסַלְּקִין גַּדְפִין, כַּד אַתְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא מְזוֹנָא, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכְּלוּן בָּהּ. When that region receives nourishment from above, all those supernal beings who sanctify their Lord are thrilled and raise their wings when the Shekinah appears with that food, in order that they may not look upon Her.

וְאִינּוּן תְּלַת מַשִּׁרְיָין בִּסְלִיקוּ חַד, קָרָאן וְאַמְרֵי (ישעיה ו) קָדוֹשׁ. קָרָאן אִלֵּין לְּמַשִׁרְיָיתָא תִּנְיָינָא, וְסַלְּקִין גַּדְפִּין אִלֵּין קַדְמָאֵי, וְאִלֵּין תִּנְיָּינֵי, וְאָמְרִין אִלֵּין תִּנְיָּינִי קָדוֹשׁ. קָרָאן אִלֵּין לְּמַשִׁרְיָּיתָא תְּלִיתָאָה, וְסַלְּקִין גַּדְפִּין תְּלַת מַשִּׁרְיָין כַּחֲדָא, וְכֻלְּהוּ אַמְרֵי קָדוֹשׁ יְיָ' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְעַל דָּא כֻּלְּהוּ מְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא, אִלֵּין עָאלִין לְגוֹ אִלֵּין, וְאִלֵּין עָאלִין לְגוֹ אִלֵּין, מְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר מְשׁוּלָּבוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. There are three battalions of them. The first proclaim “Holy!” and then call to the second while they raise their wings; and the second proclaim “Holy” and call to the third while raising their wings; and at last they all raise their wings and cry together: “Holy is the Lord of hosts, the whole earth is full of his glory” (Isa. 6, 3). SO they are all joined to one another, and dovetail into one another, just as the boards of the Tabernacle were “bound to one another” (Ex. 26, 17).

קְרָשִׁים קַיְימֵי תָּדִיר בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְלָא מִתְכַּפְפֵי, כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן עוֹמְדִים, דְּלָא מִתְכַּפְפֵי דְּלֵית לוֹן קְפִיצֵי, וְקַיְימֵי תָּדִיר בְּלָא יְשִׁיבָה, וְעַל דָּא כְּתִיב בַּקְרָשִׁים עוֹמְדִים. The boards stood ever upright and did not bend, just as the angels, the “standing ones”, who, having no joints, never bend.

מָה כְּתִיב, שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, אוּף הָכִי, בִּתְרֵי גְּוָונֵי אִינּוּן כְּלִילָן כֹל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, הַהוּא דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וְחַבְרֵיהּ אוּף הָכִי בֵּיהּ, וְעַל דָּא מְשֻׁלָּבָן דָּא עִם דָּא. (דא נטיל דיליה ודחבריה, ודא נטיל דיליה ודחבריה). As the boards had two holders which united one board with the next, so is one angel joined to the other: each one takes his own and his neighbour’s wing, and so enfolded within each other they stand closely united.

כְּגַוְונָא דָּא כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (משלי ג׳:י״ד) כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, דָּא אוֹלִיף לְדָא, וְדָא אוֹלִיף לְדָא, אִתְעֲבָדוּ מְשֻׁלָּבָן דָּא עִם דָּא. דָּא נָטִיל דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וְדָא נָטִיל דִּילֵיהּ וּדְחַבְרֵיהּ, וּמְשֻׁלָּבָן דָּא בְּדָא. Of the Torah the same is true: the students both teach and learn from one another in perfect reciprocity.

כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נְאוֹת דֶּשֶׁא, אִלֵּין אִינּוּן מְקוֹרִין עִלָּאִין, דְּכָל מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אַתְיָא מִנַּיְיהוּ. נְאוֹת אִלֵּין אִקְרוּן (איכה ב׳:ב׳) נְאוֹת יַעֲקֹב. נְאוֹת דֶּשֶׁא, בְּגִין דְּאִית נְאוֹת לְבַר דְּאִקְרוּן (יואל ב׳:כ״ב) נְאוֹת מִדְבָּר, וְעַל דָּא בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא. וְאִי תֵּימָא הָא כְּתִיב תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, דְּהָא אִיהוּ לְתַתָּא. אֶלָּא דֶּשֶׁא מֵאִינּוּן נְאוֹת אַתְיָא דְּאִתְיְילִיד וְאַצְמַח מִנַּיְיהוּ, וְעַל דָּא בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי. We read next: “He maketh me to lie down in pastures of tender green; he leadeth me beside the waters of rest; he quickeneth my soul”. “Pastures of tender green” are those which lie round the supernal springs, from whence all nourishment emanates. These pastures are also called “the pastures of Jacob” (Lam. 2, 2), and are called “green pastures” in contrast to those pastures which lie outside—”the pastures of the desert” (Joel 2, 22). It might be said: Is it not written, “Let the earth bring forth tender (green) grass” (Gen. 1, 11), showing that “green” is applied also to what is below? The fact is that this “green” of earth emanates from those “pastures” above, germinating and flourishing through the life-giving energy supplied them from above.

עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי, אִלֵּין מַיִין דְּנַיְיחָא, דְּקָא נַגְדִּין מֵהַהוּא אֲתָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן, וְאִינּוּן מַיִין אִקְרוּן מֵי מְנוּחוֹת. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב דָּא הוּא נֶפֶשׁ דָּוִד, וְלָא בָּעָא דָּוִד לְאַתְקְנָא אֶלָּא לְהַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּאִלֵּין מֵי מְנוּחוֹת, זְמִינִין צַדִּיקַיָּא לְנַיְיחָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיה נח) וְנָחֲךָ יְיָ' תָּמִיד וְגוֹ'. “He leadeth me beside the waters of rest.” These “waters of rest” are those which come forth from that region which proceeds from Eden. “He quickeneth my soul”, namely David’s soul, which he desired to bring into contact with the sphere of his own grade whence it emanated. In these “waters of rest” the righteous will find rest in the world to come, as it is written: “And the Lord shall give thee rest constantly… and thou shalt be like a watered garden, and like a spring of water, whose waters fail not” (Isa. 58, 11).