פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (איוב ל״ה:י׳) וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל עוֹשָׂי, עוֹשִׂי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן עוֹשָׂי. אֶלָּא שְׁמָא דְּאֱלוֹהַּ שְׁמָא כָּלִיל אִיהוּ דְּאִתְחָזֵי הוּא וּבֵי דִּינֵיהּ. דָּא שְׁמָא שְׁלִים אִיהוּ, דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא: א"ל ו"ה וּבְגִינִי כַּךְ עוֹשָׂי. R. Simeon quoted here the verse: “But none saith, Where is God (Eloha) my maker who giveth songs in the night?” (Job 35, 10).

כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּקָא מְנָהֲרָן בִּרְקִיעָא, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָזוּן בִּרְקִיעָא, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן אַשְׁמוּרוֹת אַשְׁמוּרוֹת, בִּתְלַת פַּלְגֵּי דְּהַוְי לֵילְיָא. All those stars which shine in heaven do sing and praise the Holy One, blessed be He, all the time that they are visible in the sky. And the angels above sing the praises of their Lord in successive watches of the night.

בְּלֵילְיָא אִתְפַּלְגָּן כַּמָּה סִטְרִין. בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא וְאִתְחֲשָׁךְ, כֹּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְּזִינִין בִּישִׁין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן וְּמְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא. וְאִתְפַּרְשַׁת סִטְרָא אַחֲרָא, וְתָבְעֵי אָרְחֵי דְּבֵי מַלְכָּא, מִכָּל אִינּוּן סִטְרִין קַדִּישִׁין. By night various sides are active in different ways. At the beginning of the night, when darkness falls, all the evil spirits and powers scatter abroad and roam about the world, and the “other side” sets forth and inquires the way to the King from all the holy sides.

כֵּיוָן דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּעַר, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמֵי טַעֲמָא דְּמוֹתָא, (נ"א דשינה) חַד מִשִׁתִּין בְּמוֹתָא, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. כְּדֵין כֵּיוָן דִּמְסָאֳבוּ אִתְפָּרְשָׁא מִלְּעֵילָּא, וְשַׁלְטָא וְנַחְתָּא לְתַתָּא, כְּדֵין אִתְפָּרְשָׁן תְּלַת מַשִּׁרְיָין לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּתְלַת סִטְרִין (נ"א מטרין) דְּלֵילְיָא, כְּמָה דְּאִתְעֲרוּ בְּהַאי חַבְרַיָא. As soon as the “other side” is roused to this activity here below, all human beings experience a foretaste of death in the midst of their sleep. As soon as the impure power separates itself from the realm above and descends to begin its rule here below, three groups of angels are formed who praise the Holy One in three night watches, one following another, as the Companions have pointed out.

בְּעוֹד דְּאִינּוּן מְשַׁבְּחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא לְתַתָּא, בְּכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְעַד דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְעַבָּר מִתַּמָּן, לָא יַכְלִין אִינּוּן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן. But whilst these sing hymns of praise to the Holy One, the “other side”, as we have said, roams about here below, even into the uttermost parts of the earth. Until the “other side” has thus departed from the upper sphere, the angels of light cannot unite themselves with their Lord.

רָזָא לְחַכִּימִין, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹנִין, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ דָּחֲקֵי בְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. מַלְאָכִין עִלָּאִין כַּד בָּעָאן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, לָא יַכְלִין עַד דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. מָה עַבְדִּין, נַחְתִּין שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי, וַאֲפִילּוּ שֵׁינָתָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי נַחְתָּא, דְּקָא דַּחְיָּין לָהּ לְבַר, וְיָהֲבֵי לָהּ כָּל עָלְמָא דָּא בְּהַהִיא שֵׁינָתָא, כְּדֵין אִיהִי שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּמְקַבְּלִין מִסְאֲבוּ מִינָּהּ. בַּר בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא, דְּלָא (ק"מ ע"ב) שַׁלְטָא תַּמָּן. כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, עָאלִין לְקָמֵי מָארִיהוֹן, וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָאן קָמֵיהּ. This is a mystery comprehensible only to the wise. The angels above and the Israelites below both press upon the “other side” in order to oust it. The supernal angels, when they desire to be united with their Lord, cannot acomplish this until the “other side” has been expelled from the higher realms. What, then, do these celestial beings do? Sixty myriads of holy angels descend on to the earth and bring sleep to all the children thereof. Through this sleep they give this world to the “other side”- save only in the Land of Israel, where it has no sway. As soon, therefore, as it has left the angels they ascend before their Lord, and begin to sing praises.

כְּגַוְונָא דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא יַכְלִין לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּדַחְיָין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מִנַּיְיהוּ, וְיָהֲבֵי לָהּ חוּלָקָא בְּמָּה דְּאִתְעַסְקַת, וּלְבָתַר, אִינּוּן מִתְקָרְבֵי לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עֵילָּא וְתַתָּא. Similarly, Israel here below cannot unite themselves with their Lord until they have pushed the “other side” away from them, by giving it its due to keep it occupied. Then they, too, approach the Holy One, blessed be He, and thus the Accuser is finally found neither above nor below.

וְאִי תֵּימָא תִּינַח לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָּא מַאי קִטְרוּגָא תַּמָּן. אֶלָּא לְעֵילָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ רוּחַ מְסַאֲבָא, וְאִינּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, עַד דִּמְשַׁדְּרֵי רוּחָא מְסַאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, דְּהָא קוּדְשָׁא גּוֹ מְסַאֲבָא, לָא מִתְעָרֵב לְעָלְמִין. וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא מִתְעָרְבִין בְּאוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּעָלְמָא. וּתְרֵין סִטְרִין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כַּד בַּעְיָין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דַּחְיָּין לָהּ לְבַר. It might be asked, That there is an accusation below is easy to understand, but what accusation can there be above? The truth is that the holy spirits cannot approach their Lord until the spirit of impurity has been banished from their midst, for holiness cannot be mixed with impurity, any more than the Israelites can be mingled with the heathen nations. Thus both regions, the celestial and the terrestrial, must expel the powers of unholiness before their inhabitants can approach and praise with joy and delight their Holy King.

וְעַל דָּא, כַּד עָיִיִל לֵילְיָא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מִסְתַּדְּרָן שׁוּרִין שׁוּרִין לְקָרְבָא (נ"א לשבחא) לְגַבֵּי מָארִיהוֹן, דַּחְיָּין לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא לְבַר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאלִין בְּקוּדְשָׁא. (נ"א ועל דא, כד עייל ליליא כל רוחין בישין וזינין בישין ורוחי מסאבי אתדחיין לכר ושמשי מלכא עיילין לגו קדשא). Therefore, when night falls and the holy supernal angels marshal themselves to approach Him, they first thrust out and banish the evil power.

לְמַלְכָּא, דַּהֲווֹ לֵיהּ אֲבָנִין יַקִירִין בְּחַד תֵּיבוּתָא, מִתְגַּלְּפָא בְּקוּסְטְרוֹי. וְהַהוּא מַלְכָּא הֲוָה חַכִּים. בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב כָּל מַאן דְּבָעֵי, לְגַבֵּי הַהוּא תֵּיבוּתָא דַּאֲבָנִין יַקִירָן וּמַרְגְּלָן דְּתַמָּן, נָטַל בְּחָכְמָתֵיהּ, חַד חִוְיָא תַּקִּיפָא, וְכָּרִיךְ לֵיהּ סָחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא תֵּיבוּתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאוֹשָטָא יְדֵיהּ לְגַבֵּי תֵּיבוּתָא, הָא חִוְיָא דָּלִיג עָלֵיהּ, וְקָטִיל לֵיהּ. A king once had certain very precious stones which he kept locked away in a separate box in his palace. This king, in his wisdom, in order to keep prying eyes away from the casket, took a dangerous serpent and wound it round the box, thus effectually preventing anyone from stretching out his hand towards it.

חַד רְחִימָא הֲוָה לְמַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, כָּל זִמְנָא דְּאַתְּ בָּעֵי לְאָעֲלָא וּלְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּתֵיבוּתָא, תַּעֲבִיד כַּךְ וְכַךְ לְגַבֵּי הַהוּא חִוְיָא, וְתִפְתַּח תֵּיבוּתָא, וּתְשַׁמֵּשׁ בִּגְנִיזִין דִּילִי. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּרִיךְ חִוְיָא סָחֲרָנִיהּ דְּקֻדְשָׁא, אָתָאן מַלְאָכִין עִלָּאִין לְאָעָלָא גּוֹ קֻדְשָׁא, הָא חִוְיָא תַּמָּן, וְדַחֲלֵי לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. (ואי תימא זה אכולהו אשא, ואשא לא מקבלא מסאבא) But the king had a great friend, and to him he said: “Whenever thou desirest to examine my gems, draw nigh without fear, and do such and such a thing to the serpent and he will be rendered harmless; then thou wilt be able to open the box and enjoy the sight of its contents.” In like fashion the Holy One set about the inmost chamber of His Presence a serpent, the “other side”. Now when the holy seraphic beings draw nigh with intent to enter the sphere of holiness, they come upon that serpent and are afraid lest they be defiled thereby. It may be asked: Since all angels are formed of fire, and fire cannot receive impurity, why are they afraid?

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט, עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְבַר. מְשָׁרְתָיו אֵשׁ להֵט, אִלֵּין מַלְאָכִין דְּקַיְימִין לְגוֹ, אִיהוּ רוּחָא מִסְאֲבוּ, וְאִינּוּן רוּחַ. רוּחַ בְּרוּחַ לָא עָיִיִל דָּא בְּדָא. רוּחַ מִסְאֲבוּ בְּרוּחַ קֻדְשָׁא לָא אִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. וּבְּגִין כָּךְ אִינּוּן דְּאִקְרוּן רוּחַ, לָא יַכְלִין לְאַעֲלָא לְגוֹ, בְּגִין הַהוּא רוּחָא מִסְאֲבוּ. אִינּוּן דִּלְגוֹ, אִינּוּן אֵשׁ, וְהַהוּא אֵשׁ דָּחֵי לְהַהוּא מִסְאֲבוּ דְּלָא עָיֵיל לְגוֹ. וּבְּגִין כָּךְ כֹּלָּא דַּחְיָּין לֵיהּ לְבַר לְמִסְאֲבוּ, דְּלָא יִתְעָרַב בַּהֲדַיְיהוּ. וְעַל דָּא, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּתַר דְּדַחְיָין לֵיהּ לְמִסְאֲבוּ לְבַר. The answer is indicated by the verse: “He maketh his angels spirits, his ministers a flaming fire” (Ps. 104, 4). The first of these categories are those angels that stand outside while the second are those that stand within the innermost circle. Now those who encounter the serpent are “spirits”, and that serpent is a spirit also. The spirit of impurity does not mingle with the spirit of holiness, and therefore those angels that are called “spirits” cannot enter into the Holy Presence because of that spirit of impurity. Those angels, however, which are within are “fire”, and that supernal holy fire ejects the impurity so that it cannot enter into the innermost place. Thus all combine to push out the impure power and prevent it from mingling with them; and, as we have said, the celestials can only begin to praise the Holy One after they have banished the “other side” from the heavenly courts.

תְּלַת אַשְׁמוּרוֹת אִינּוּן בְּלֵילְיָא, לָקֳבְלֵיהוֹן תְּלַת מַשִּׁרְיָין, דְּקָא מִתְפַּלְּגֵי לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְעַל דָּא הַאי רִבּוֹן דְּכֻלְּהוּ, אִיהוּ נִר (נ"א כינור) דְּדָוִד דְּלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, אֶלָּא תָּדִיר אוֹדֵי וּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְמַלְכָּא עִלָּאָה, וְעַל דָּא (איוב ל״ה:י׳) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה. Now, as we have said, the three watches of the night correspond to the hosts of angels when they divide themselves into three groups in order to sing praises to the Holy One. Therefore the conductor of them all is the “harp of David”, for this never ceases to play, but constantly emits hymns of thanksgiving and praise before the Supernal King, and concerning this it is written: “Who giveth songs in the night”.

בְּלֵילְיָא הָא אַמָרְתְּ, דְּהָא בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כָּל אִינּוּן זִינִין וְרוּחִין בִּישִׁין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא, הֵיךְ אִיהוּ יָכִיל לְמֶהֱוֵי, דְּאִי הָכִי, הָא תָּנֵינָן, דְּמִסְטְרָא דְּצָפוֹן נַפְקֵי כָּל הָנֵי זִינִין בִּישִׁין, וְאִתְּאַמְרָת (ס"א ואתמר) דְּכַד אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דְּהָא כְּדֵין כָּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין, וְסִטְרִין בִּישִׁין, אִתְכְּנָשׁוּ מֵעָלְמָא, וְעָאלִין גּוֹ נוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, אִי הָכִי הָא בְּסִטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, אֲמַאי מְשַׁטְטֵי אִינּוּן זִינִין בִּישִׁין בְּרֵישׁ לֵילְיָא, דְּקָא שָׁלְטָא רוּחַ דָּרוֹם. But how, it may be asked, can this be? You said that at the beginning of the night all the evil powers and spirits arise and wander over the face of the earth, and we have been taught that these all emerge from the side of the North; and you have said further that when the north wind awakens at midnight, those evil spirits and powers gather together from all the diverse parts of the earth in which they have been roaming and enter into a cavern in the Ocean. But, if that is the case, how can these evil spirits roam about in the side of the South at the beginning of the night, for then the South wind reigns?

אֶלָּא וַדַּאי, אִלְמָלֵא הַהוּא סִטְרָא דְּדָרוֹם, דְּקָא מְעַכֵּב וְדַחְיָיא לְהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, הֲוָה מִטַשְׁטֵשׁ כּוּלֵי עָלְמָא, וְלָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל. אֲבָל כַּד אִתְּעַר הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, לָא אִתְּעַר אֶלָּא בִּסְטַר רוּחַ מַעֲרָב, דְּקָא שַׁלְטָא בְּרֵישׁ לֵילְיָא, וְעָלְמָא אִיהוּ כֹּלָּא כָּנִישׁ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּים אַסְוָותָא לְעָלְמָא, בְּגַוְונָא דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא. The answer, however, is that if it were not for the South, which keeps the evil power at bay and finally thrusts it away, that spirit of impurity would wipe out the whole world and none could withstand it. But when that “other side” is roused it is only in the West, which side rules at the beginning of the night, at which time the whole world is sunk in sleep. Therefore the Holy One prepared a healing medicine for the world in the way we have said. Blessed are the Israelites in this world and in the world to come, because the Holy One, blessed be He, has chosen them above all the other nations of the world.

עָאלוּ לְבֵיתָא רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא. כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, קָמוּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַשְׁתָּא וַדַּאי אִיהוּ עִידָּן רְעוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אִתְּעַרְנָא הַאי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, עָאל גּוֹ אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא זִמְנָא. R. Eleazar and R. Abba entered the house and rested awhile. At midnight they got up to study the Torah. Said R. Abba: ‘Verily, now is the time of the Holy One’s favour, since we have often remarked that at the moment of midnight the Holy One, blessed be He, goes in unto the righteous in the Garden of Eden to have joyous fellowship with them. Blessed is he who is occupied with the study of the Torah at this time.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָא דְּאִשְׁתַּעֲשָׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹ צַדִּיקַיָּא בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הֵיךְ אִשְׁתֲּעְשָׁע. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר בִּרְחִימוּ דִּשְׂמָאלָא, לְגַבֵּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא לֵית רְחִימוּ אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לֵיהּ לָהּ דּוֹרוֹנָא לְמִקְרַב לְגַבֵּי מַלְכָּא, אוֹ חֲשִׁיבוּ מֵעַלְיָא, אֶלָּא בְּאִינּוּן רוּחִין דְּצַדִּיקַיָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לוֹן מִתְעַטְּרָן, בְּכַמָּה עוֹבָדִין טָבִין, וּבְכַמָּה זַכְיָין דְּעָבְדוּ בְּהַהוּא יוֹמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבָּנִין וְעִלָּוָון, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרַח בְּהוּ רֵיחַ נִיחֹחַ, דְּקָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל. R. Eleazar asked: ‘What is the manner of this joyous fellowship?’ and continued, answering himself: ‘At midnight the Holy One is roused in the love of the Left Hand towards the Community of Israel; for the arousing of love proceeds only from the Left Hand. The Community of Israel, however, has no gift through which to approach the King, nor any excellent worth in herself; only when He beholds the spirits of the righteous, crowned with many good works and with many acts of righteousness accomplished during the preceding day, He is more pleased with them than with all the savour of the sacrifices which the Israelites offer.

כְּדֵין נְהִירוּ אִתְנְהִיר, וְכֹל אִילָנִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן אָמְרוּ שִׁירָתָא, וְצַדִּיקַיָּא מִתְעַטְּרָן תַּמָּן בְּאִינּוּן עִדּוּנִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כַּד אִתְּעַר בַּר נָשׁ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל חוּלָקֵיהּ עִמְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּגוֹ גִּנְתָּא, חַד שְׁמָא גְּלִיפָא דִּתְלָתִין וּתְרֵין אַתְוָון, (ס"א אתער) אִתְעַטָּר בְּהוּ תַּמָּן, וְאִיהוּ גּוֹ רָזִין דְּצַדִּיקַיָּא. Then a light breaks forth, and all the trees of the Garden of Eden begin to sing, and the righteous are crowned there with all the joys of the world to come. And when a man wakes at that time to study the Torah, he participates in the joy of the righteous in the Garden of Eden. A Divine Name engraved in thirty-two letters is then wrought into a garland for them, this being one of the mysteries of the righteous.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (איוב ל״ה:י׳) וְלא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל עוֹשָׂי, עוֹשִׂי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן עוֹשָׂי. אֶלָּא שְׁמָא דְּאֱלוֹהַּ שְׁמָא כָּלִיל אִיהוּ דְּאִתְחָזֵי הוּא וּבֵי דִּינֵיהּ. דָּא שְׁמָא שְׁלִים אִיהוּ, דְּכָלִיל דְּכַר וְנוּקְבָּא: א"ל ו"ה וּבְגִינִי כַּךְ עוֹשָׂי. R. Simeon quoted here the verse: “But none saith, Where is God (Eloha) my maker who giveth songs in the night?” (Job 35, 10).

נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה, בְּגִין דְּדָא אִיהוּ דְּקָא (ק"ע ע"א) מְשָׁבַּחַת תָּדִיר לְגַבֵּי מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּבוּצִינָא דְּלָא שָׁכִיךְ תָּדִיר, בְּגִין לְקַבְּלָא נְהוֹרָא חֶדְוָה עִלָּאָה, מִסְּגִיאוּת חֶדְוָה דִּילֵיהּ. וְעַל דָּא נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה. Said he: ‘The name “Eloha” here refers to Her who sings perpetual hymns of praise to the “King whose is the peace”, who is like a lamp that never ceases to receive the light of supreme joy from the fulness of His joy. Hence, “Who giveth songs in the night.”

כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא דְּקָא מְנָהֲרָן בִּרְקִיעָא, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָזוּן בִּרְקִיעָא, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כֻּלְּהוּ אוֹדָאן וּמְשַׁבְּחָן אַשְׁמוּרוֹת אַשְׁמוּרוֹת, בִּתְלַת פַּלְגֵּי דְּהַוְי לֵילְיָא. All those stars which shine in heaven do sing and praise the Holy One, blessed be He, all the time that they are visible in the sky. And the angels above sing the praises of their Lord in successive watches of the night.

בְּלֵילְיָא אִתְפַּלְגָּן כַּמָּה סִטְרִין. בְּרֵאשִׁיתָא דְּלֵילְיָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא וְאִתְחֲשָׁךְ, כֹּל אִינּוּן רוּחִין בִּישִׁין וְּזִינִין בִּישִׁין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן וְּמְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא. וְאִתְפַּרְשַׁת סִטְרָא אַחֲרָא, וְתָבְעֵי אָרְחֵי דְּבֵי מַלְכָּא, מִכָּל אִינּוּן סִטְרִין קַדִּישִׁין. By night various sides are active in different ways. At the beginning of the night, when darkness falls, all the evil spirits and powers scatter abroad and roam about the world, and the “other side” sets forth and inquires the way to the King from all the holy sides.

כֵּיוָן דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּעַר, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמֵי טַעֲמָא דְּמוֹתָא, (נ"א דשינה) חַד מִשִׁתִּין בְּמוֹתָא, וְשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. כְּדֵין כֵּיוָן דִּמְסָאֳבוּ אִתְפָּרְשָׁא מִלְּעֵילָּא, וְשַׁלְטָא וְנַחְתָּא לְתַתָּא, כְּדֵין אִתְפָּרְשָׁן תְּלַת מַשִּׁרְיָין לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּתְלַת סִטְרִין (נ"א מטרין) דְּלֵילְיָא, כְּמָה דְּאִתְעֲרוּ בְּהַאי חַבְרַיָא. As soon as the “other side” is roused to this activity here below, all human beings experience a foretaste of death in the midst of their sleep. As soon as the impure power separates itself from the realm above and descends to begin its rule here below, three groups of angels are formed who praise the Holy One in three night watches, one following another, as the Companions have pointed out.

בְּעוֹד דְּאִינּוּן מְשַׁבְּחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא אַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא לְתַתָּא, בְּכָל סִטְרֵי עָלְמָא, וְעַד דְּסִטְרָא אַחֲרָא לָא אִתְעַבָּר מִתַּמָּן, לָא יַכְלִין אִינּוּן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן. But whilst these sing hymns of praise to the Holy One, the “other side”, as we have said, roams about here below, even into the uttermost parts of the earth. Until the “other side” has thus departed from the upper sphere, the angels of light cannot unite themselves with their Lord.

רָזָא לְחַכִּימִין, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹנִין, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ דָּחֲקֵי בְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. מַלְאָכִין עִלָּאִין כַּד בָּעָאן לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, לָא יַכְלִין עַד דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. מָה עַבְדִּין, נַחְתִּין שִׁיתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי, וַאֲפִילּוּ שֵׁינָתָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי נַחְתָּא, דְּקָא דַּחְיָּין לָהּ לְבַר, וְיָהֲבֵי לָהּ כָּל עָלְמָא דָּא בְּהַהִיא שֵׁינָתָא, כְּדֵין אִיהִי שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּמְקַבְּלִין מִסְאֲבוּ מִינָּהּ. בַּר בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא, דְּלָא (ק"מ ע"ב) שַׁלְטָא תַּמָּן. כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, עָאלִין לְקָמֵי מָארִיהוֹן, וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָאן קָמֵיהּ. This is a mystery comprehensible only to the wise. The angels above and the Israelites below both press upon the “other side” in order to oust it. The supernal angels, when they desire to be united with their Lord, cannot acomplish this until the “other side” has been expelled from the higher realms. What, then, do these celestial beings do? Sixty myriads of holy angels descend on to the earth and bring sleep to all the children thereof. Through this sleep they give this world to the “other side”- save only in the Land of Israel, where it has no sway. As soon, therefore, as it has left the angels they ascend before their Lord, and begin to sing praises.

כְּגַוְונָא דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא יַכְלִין לְאִתְיַיחֲדָא בְּמָארֵיהוֹן, עַד דְּדַחְיָין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מִנַּיְיהוּ, וְיָהֲבֵי לָהּ חוּלָקָא בְּמָּה דְּאִתְעַסְקַת, וּלְבָתַר, אִינּוּן מִתְקָרְבֵי לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עֵילָּא וְתַתָּא. Similarly, Israel here below cannot unite themselves with their Lord until they have pushed the “other side” away from them, by giving it its due to keep it occupied. Then they, too, approach the Holy One, blessed be He, and thus the Accuser is finally found neither above nor below.

וְאִי תֵּימָא תִּינַח לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָּא מַאי קִטְרוּגָא תַּמָּן. אֶלָּא לְעֵילָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ רוּחַ מְסַאֲבָא, וְאִינּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, עַד דִּמְשַׁדְּרֵי רוּחָא מְסַאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, דְּהָא קוּדְשָׁא גּוֹ מְסַאֲבָא, לָא מִתְעָרֵב לְעָלְמִין. וְכֵן כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לָא מִתְעָרְבִין בְּאוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּעָלְמָא. וּתְרֵין סִטְרִין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כַּד בַּעְיָין לְקָרְבָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דַּחְיָּין לָהּ לְבַר. It might be asked, That there is an accusation below is easy to understand, but what accusation can there be above? The truth is that the holy spirits cannot approach their Lord until the spirit of impurity has been banished from their midst, for holiness cannot be mixed with impurity, any more than the Israelites can be mingled with the heathen nations. Thus both regions, the celestial and the terrestrial, must expel the powers of unholiness before their inhabitants can approach and praise with joy and delight their Holy King.

וְעַל דָּא, כַּד עָיִיִל לֵילְיָא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מִסְתַּדְּרָן שׁוּרִין שׁוּרִין לְקָרְבָא (נ"א לשבחא) לְגַבֵּי מָארִיהוֹן, דַּחְיָּין לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא לְבַר בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עָאלִין בְּקוּדְשָׁא. (נ"א ועל דא, כד עייל ליליא כל רוחין בישין וזינין בישין ורוחי מסאבי אתדחיין לכר ושמשי מלכא עיילין לגו קדשא). Therefore, when night falls and the holy supernal angels marshal themselves to approach Him, they first thrust out and banish the evil power.

לְמַלְכָּא, דַּהֲווֹ לֵיהּ אֲבָנִין יַקִירִין בְּחַד תֵּיבוּתָא, מִתְגַּלְּפָא בְּקוּסְטְרוֹי. וְהַהוּא מַלְכָּא הֲוָה חַכִּים. בְּגִין דְּלָא יִתְקָרֵב כָּל מַאן דְּבָעֵי, לְגַבֵּי הַהוּא תֵּיבוּתָא דַּאֲבָנִין יַקִירָן וּמַרְגְּלָן דְּתַמָּן, נָטַל בְּחָכְמָתֵיהּ, חַד חִוְיָא תַּקִּיפָא, וְכָּרִיךְ לֵיהּ סָחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא תֵּיבוּתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאוֹשָטָא יְדֵיהּ לְגַבֵּי תֵּיבוּתָא, הָא חִוְיָא דָּלִיג עָלֵיהּ, וְקָטִיל לֵיהּ. A king once had certain very precious stones which he kept locked away in a separate box in his palace. This king, in his wisdom, in order to keep prying eyes away from the casket, took a dangerous serpent and wound it round the box, thus effectually preventing anyone from stretching out his hand towards it.

חַד רְחִימָא הֲוָה לְמַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, כָּל זִמְנָא דְּאַתְּ בָּעֵי לְאָעֲלָא וּלְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּתֵיבוּתָא, תַּעֲבִיד כַּךְ וְכַךְ לְגַבֵּי הַהוּא חִוְיָא, וְתִפְתַּח תֵּיבוּתָא, וּתְשַׁמֵּשׁ בִּגְנִיזִין דִּילִי. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּרִיךְ חִוְיָא סָחֲרָנִיהּ דְּקֻדְשָׁא, אָתָאן מַלְאָכִין עִלָּאִין לְאָעָלָא גּוֹ קֻדְשָׁא, הָא חִוְיָא תַּמָּן, וְדַחֲלֵי לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. (ואי תימא זה אכולהו אשא, ואשא לא מקבלא מסאבא) But the king had a great friend, and to him he said: “Whenever thou desirest to examine my gems, draw nigh without fear, and do such and such a thing to the serpent and he will be rendered harmless; then thou wilt be able to open the box and enjoy the sight of its contents.” In like fashion the Holy One set about the inmost chamber of His Presence a serpent, the “other side”. Now when the holy seraphic beings draw nigh with intent to enter the sphere of holiness, they come upon that serpent and are afraid lest they be defiled thereby. It may be asked: Since all angels are formed of fire, and fire cannot receive impurity, why are they afraid?