בְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.

גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)¹Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”

כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.

וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.

מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!

גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,¹The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.

כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.

בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא, וּלְאַגְנְזָא לָהּ בֵּינָנָא, בְּגִין דְּנִתְקַדֵּשׁ גּוֹ קְדוּשָׁה בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. יַתִּיר מֵאִינּוּן קְדוּשָׁן דְּאַמְרֵי בַּהֲדָן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי. קְדוּשָׁה דְּאֲנָן מְקַדְּשֵׁי בִּשְׁבָחָא דְּאֲנָן מְשַׁבְּחָן לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּבְגִין שְׁבָחָא דָּא, שַׁבְקִין לָן לְמֵעַאל גּוֹ תַּרְעֵי עִלָּאֵי, וְעַל דָּא אֲנָן אַמְרִין קְדוּשָׁה דָּא בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְשַׁבְקִין לָן בִּרְחִימוּ, לְמֵיעַל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, מִגּוֹ דְּאֲנָן מְשַׁבְּחִין לוֹן בְּסִדוּרָא דִּלְהוֹן. (ס"אדילן) וּבְגִין כַּךְ, אֲנָן נַטְלִין קְדוּשָׁן יַתִּיר, וְעָאלִין תַּרְעִין עִלָּאִין. In this Kedushah we must be on guard and hide our knowledge in quietness among ourselves,¹By saying it in Aramaic. more than in those which we say in company with the angels.¹The Kedushah in the benediction, “Fashioner of light…” and the Kedushah in the Amidah. in one of these we praise those self-same angels, and for this they permit us to pass through the upper gates. Also we recite it in the holy language (Hebrew); for this reason, too, they permit us to pass through the heavenly gates; and by means of the next sanctification we enter into still higher gates.

וְאִי תֵּימָא רַמָּאוּתָא הִיא. לָאו הָכִי. אֶלָּא מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אִינּוּן קַדִּישִׁין יַתִּיר מִינָן, וְאִינּוּן נַטְלֵי קְדוּשָׁתָא יַתִּיר, וְאִלְמָלֵא דְּאֲנָן נַטְלִין וּמַשְׁכִין עֲלָן קְדוּשָׁאן אִלֵּין, לָא נֵיכוּל לְמֶהֱוֵי חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ, וִיקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יִשְׁתְּלִים עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. וְעַל דָּא אֲנָן מִשְׁתַּדְּלִין לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן חֲבֵרִים, וִיסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא בְּזִמְנָא חֲדָא. It might be said that we deceive the angels by thus praising them. But this deception is permissible, for the heavenly angels are holier than we, and are able to derive and imbibe greater stores of holiness, and were we not to have an extra sanctification we would be unable to associate with them in any fellowship or communion of praise, and the glory of the Holy One, blessed be He, would so be prevented from coming into completion throughout both the upper and lower spheres at one and the same time. Therefore we endeavour to make ourselves their associates, in order that the glory of the Holy One, blessed be He, may be exalted in all the spheres.

קְדוּשָׁה דִּי בְּסוֹפָא, אִיהִי תַּרְגּוּם, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְדָא אֲפִילּוּ (קל"ב ע"ב) יָחִיד יָכִיל לוֹמַר לָהּ, אִינּוּן מִלֵּי דְּתַרְגּוּם. אֲבָל מִלִּין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דִּקְדוּשָּׁה, לָאו אִינּוּן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, בְּגִין דְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שְׁכִינְתָּא מִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְכָל קְדוּשָׁה דִּשְׁכִינְתָּא אַתְיָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינּוּן לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי, וְלָא שְׁאָר עַמִּין דְּאִית לוֹן לִישָׁן אַחֲרָא. The Kedushah which comes at the end¹In the prayer,”And a redeemer shall come unto Zion.”. is in Aramaic, and this may be recited even by an individual-that is privately-but the Hebrew words of the Kedushah proper, which is in Hebrew, must only be recited in a congregation of ten persons or more, because the Shekinah unites Herself with the holy tongue, and all sanctifications with which the Shekinah is connected can be uttered only in the presence of at least ten persons, for it is written: “And I shall be sanctified in the midst of the children of Israel” (Lev. 22, 32). The term “children of Israel” further implies that such a sanctification must be in the holy tongue, which is Israel’s, the other nations speaking other languages.

וְאִי תֵּימָא, הָא קְדוּשָׁתָא דְּקַדִּישׁ, דְּאִיהוּ תַּרְגּוּם, אֲמַאי לָאו אִיהוּ בְּיָחִיד. תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, (ס"א ודא איהו שבחא דאסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא. ואסתלקו דא יתיר מכלא, מאי טעמא, בגין דאיהו גרים לאתרפיא סטרא אחרא ולאסתלקא) לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא, וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. It may be objected: “Why, then, must the Kaddish, which is in Aramaic, be recited only in the presence of ten persons?” The answer is, that the sanctification expressed in the Kaddish is unlike the sanctification of the thrice-repeated “Holy, Holy, Holy”, for this prayer, the Kaddish, ascends into all sides and all spheres both above and below, and to every side of Faith,¹i.e. the Sefiroth. and breaks down iron walls and weighty seals and all the shells¹The klifoth. and defences of evil, so that by its merits the glory of the Holy One, blessed be He, is more greatly exalted than through any other prayer, because it causes the power of the “other side” to wane and its empire to decline; and therefore it must be said in Aramaic, which is the language of the “other side”, and one should respond in a loud voice and with a firm spirit: “Amen, May His great Name be blessed”, in order that the power of the “other side” may be quelled and the Holy One be exalted in His glory above all things.

וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. And when the power of the “other side” is thus vanquished and broken by the power of holiness expressed in the Kaddish, then the Holy One is exalted in glory and remembers His children, and remembers His Name. So because of His exaltation this prayer must be recited in the presence of ten. Blessed for ever is the holy people to whom the Holy One gave the holy Torah in order that they might be made worthy, by her aid, of the world to come.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אַתּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכֵיוָן דְּשָׁרֵינָן מִלִּין דְּכִתְרָא דְּמַלְכוּתָא עִלָּאָה אֵימָּא אֲנָא בְּגִינַיְיכוּ (נ"א בגווייכו) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְכוֹן אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא. וְהַהוּא הֲבַל דְּפוּמַיְיכוּ, יִסְתָּלַּק לְעֵילָּא, כְּאִילּוּ אַתּוּן מִתְעֲרִין מִלִּין אִלֵּין. Then R. Simeon turned to the companions and said: ‘Ye are worthy of the world to come; therefore, because we have begun to discourse upon matters concerned with the Crown of the supernal Kingdom, I shall continue to speak on your behalf in regard to the same subject, and the Holy One will assuredly reward you in the sphere of that Kingdom. And the breath of your mouths will ascend into heaven, as if ye yourselves had stirred up these words.’

בְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת (סטרי) גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. In a certain Upper Chamber there are three colours which burn in one flame. The flame emanates from the South, which is the Right Side. The three mysterious colours which compose this flame proceed in three separate directions: one goes upward, one down, and one flickers, appearing and disappearing when the sun shines.

גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא (דקיימא). The colour which ascends is the first to appear. It is of a whiteness more dazzling than any known. It enters into the flame and is a little absorbed into it, though without losing its identity. It rests upon the top of that Chamber, and when the Israelites enter the synagogues and pray, as soon as they are arrived at the end of the Geulah (Redemption) prayer- namely, at the words, “Blessed art Thou, O Lord, who redeemest Israel” and go straight on to the Amidah prayer- the white and lucent colour descends upon the top of the Chamber and weaves a crown of the prayers of the people;

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, (ויחי רנ"ח ע"ב) דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא (קכ"ז ע"ב) אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. and a herald rises in the Heavenly courts and proclaims: “Blessed are ye, holy people, for that ye perform (make) good (tob)¹Here a synonym for the Sefirah, Yesod or Zaddik. before the face of the Holy One, blessed be He!” This is the inner significance of the words, “I have done what is good in thine eyes” (Isa. 38, 3): namely, that King Hezekiah connected by his devotions “Redemption” with “Prayer”. For when the praying people have reached the words “praises to the supreme God” (in the last hymn before the “Eighteen Benedictions”) and the white brightness rests, as we have said, upon the top of that Chamber, the Zaddik is aroused to join the appropriate Place in love and joy, and all the “limbs” are united as one in one desire, the higher with the lower, and all the celestial lights sparkle and glow with divine supernal fire, and all are united in this Righteous who is designated “Good”, as it is written, “Say ye to the righteous that he is good” (Isa. 3, 10). And He unites them all in the silence of perfect joy, and kisses of friendship; and everything is united in the Chamber.

כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע"ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא. And when the worshippers arrive at the prayer “Grant abundant peace” (at the end of the “Eighteen Benedictions”), the “River that goes out of Eden” does his service in this Assembly and all must take leave from the King, and no human being nor any other created thing may thereafter be found in that Presence, nor may any petitionary prayers be prayed then, but one must “fall upon the countenance” (say propitiatory prayers). Why? Because that time is the time of service, and every being that dwells upon the earth must stand abashed before his Lord, covering his face in great awe, and let his soul join the service of the souls which are contained in that Chamber. Then the colour which descends hovers over the lower part of the and another herald appears, like unto the first,

וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַסְהִידוּ סַהֲדוּתָא, מַאן אִיהוּ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן וְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא, הַהוּא דְעִטְרָא (ס"א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דְּמַלְכוּתָא עַל רֵישֵׁיהּ, הַהוּא דְּאִתְחָזֵי לְעָאָלָא הַשְׁתָּא קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, דְּהָא מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא שָׁאֲלֵי עָלֵיהּ. and he cries with a loud voice: “Ye upper and lower beings! Bring witness of him who, by reclaiming sinners becomes a ‘maker of souls’, that he deserves to be crowned and is worthy to enter now into the presence of the King and the Matrona, because the King and the Matrona enquire after him!”

כְּדֵין אִזְדָּמַן תְּרֵין סָהֲדִין, מֵאִינּוּן עֵינֵי יְיָ' דִּמְשַׁטְּטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְקַיְימִין בָּתַר פַּרְגּוֹדָא, וְסָהֲדָן סַהֲדוּתָא דָּא, וְאַמְרֵי, הָא אֲנָן סַהֲדִין עַל פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּהָא אֲבוֹי יִדְכַּר בְּגִינֵיהּ לְטָב. דָּא אִיהוּ עָבִיד נַפְשָׁן לְתַתָּא, נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא דַּהֲווֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא. כְּדֵין אִתְיָקָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה שְׁלֵימָתָא. Then two witnesses who are among the number of the “eyes of the Lord which run to and fro through the whole earth” (Zech. 4, 10), and who stand behind the curtain, emerge therefrom and testify, saying: “We testify indeed for that man.” Blessed is his lot, for on his account his father shall be blessed and remembered into good, because he has re-made souls in the earthly sphere-souls even of sinners who had been captured by the “other side”. Thus is the glory of the Holy One exalted in perfect joy.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדָּמַן (קמ"ב ע"ב) חַד מְמָנָא, דְּאִיהוּ גִּזְבָּרָא עַל דִּיּוּקְנִין דְּצַדִּיקַיָּא, בְּרָזָא דְּשִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון, דְּאִתְקְרֵי בְּרָזָא יְהוֹדִי"עָם, בְּכִתְרָא דְּשִׁמּוּשָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְרָמִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא מְמָנָא, וְאַיְיתֵי דִּיּוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבִיד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא וְקָאִים לֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. Then an angel appears who is the storekeeper of the celestial figures of the righteous, and this angel’s name is Jehudiam because of his office (“over the people of the Jews”) and he is crowned with a crown on which is engraven the Holy Name. The Holy One makes him a sign and he comes forward, bearing the image of the man who has reclaimed souls of sinners, and places it before the King and the Matrona.

וַאֲנָא אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא מַסְרִין לֵיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא. דְּהָא לֵית לָךְ כָּל צַדִּיקָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא חָקִיק דִּיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָּא, תְּחוֹת יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא. וּמַסְרִין בִּידֵיהּ ע' מַפְתְּחָן דְּכָל גִּנְזְיָא דְּמָארֵיהּ בְּהוּ. כְּדֵין מַלְכָּא בָּרִיךְ לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, בְּכָל בִּרְכָּאן דְּבָרִיךְ לְאַבְרָהָם, כַּד עָבֵד נַפְשָׁאן דְּחַיָּיבַיָּא. And I bring heaven and earth to witness that at that moment they deliver to him that figure; for there is no righteous person in the world whose image is not engraved in heaven under the authority of that angel. Seventy keys also are delivered into his hand-keys of all the treasures of the Lord. Then the King blesses that image with all the blessings wherewith He blessed Abraham when he reclaimed the souls of sinners.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָמִיז לְד' מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, וְנַטְלִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאַזְלִין עִמֵּיהּ, וְאִיהוּ עָאל לְע' עָלְמִין גְּנִיזִין, דְּלָא זָכֵי בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, בַּר אִינּוּן גְּנִיזִין לְאִינוּן דְּעַבְדֵי נַפְשֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָּא. וְאִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, כַּמָּה תּוֹעַלְתָּא וּזְכוּ (גרמי לצדיקיא) וְזַכָּאן בְּגִינַיְיהוּ כַּד זָכוּ לְהוֹן. הֲווֹ אָזְלוּ אֲבַתְרַיְיהוּ, וְרַדְפֵי לוֹן כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיִּין. Then the Holy One, blessed be He, gives a sign to four groups of supernal beings, who take that image and show it seventy hidden worlds of which none are worthy except those who have reclaimed the souls of sinners. If only the sons of men knew and perceived what rewards follow the endeavours of the righteous to save sinners, they would assuredly run after them with the same ardour with which they run after life itself.

מִסְכְּנָא זָכֵי לִבְנֵי נָשָׁא בְּכַמָּה טָבָאן, בְּכַמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין, וְלָאו אִיהוּ כְּמַאן דְּזַכֵּי בְּחַיָּיבַיָּא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר מִסְכְּנָא, אִיהוּ אַשְׁלִים חַיִּין לְנַפְשֵׁיהּ, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְקַיְּימָא, וְזָכֵי בְּגִינֵיהּ, לְכַמָּה טָבָאן לְהַהוּא עָלְמָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּתַר חַיָּיבַיָּא, אִיהוּ אַשְׁלִים יַתִּיר. עָבִיד לְסִטְרָא אַחֲרָא דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים דְּאִתְכַּפְיָא, וְלָא שָׁלְטָא, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִשֻּׁלְטָנוּתֵיהּ. עָבִיד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ. עָבִיד לְהַהוּא חַיָּיבָא, נַפְשָׁא אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. A poor man’s benefactor gains many good things, many supernal treasures, because he helps him to exist; but even he cannot be compared to him who endeavours to save the soul of a sinner. For the latter causes the breaking of the power of the “other side”, of the “other gods”; he is the cause of the Holy One’s exaltation on His Throne of Glory. He gives the sinner a new soul. Happy indeed is his lot!

גַּוְונָא אַחֲרָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטָאן יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְּסִידְרָא, כְּדֵין הַאי גַּוְונָא דְּגָנִיז, וְנָפִיק, בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ קְדוּשָׁתָא דְּקָא מְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יַתִּיר עַל מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן חֲבֵרִים בַּהֲדַיְיהוּ. וְהַאי גַּוְונָא נָהִיר וְאִתְחָזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָׁתָא דָּא, (נ"א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עַד דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן מַלְאָכִים עִלָּאִין, וְיָעְנִישׁוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלַיְיהוּ. The second colour, which is both hidden and revealed, appears in its full glory at the moment when the Israelites are arrived at the Kedushah (Sanctus) of the Order of Prayer,¹The Kedushah which occurs in the prayer, “And a redeemer shall come unto Zion.”. for this is the sanctification which the children of Israel pronounce over and above those uttered by the supernal angels whose associates they are. This colour shows itself all the time that Israel are pronouncing that sanctification in order to defend the Israelites from the angels, who otherwise would take note of them and call down punishment upon them from above.

כְּדֵין כָּרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אָצִיתוּ, מַאן אִיהוּ גַּס רוּחָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן אִיהוּ דְּכָל מִלּוֹי בְּגִין לְמִגְבַּהּ בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּתָנֵינָן, דְּבַר נָשׁ בָּעֵי לְמֶהֱוֵי שָׁפִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית גְּבָהוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. Then a herald appears and proclaims with a loud voice: “Ye who are above and ye who are below, remove all such as are haughty because of their learning!” For we are taught that man must be humble in this world in regard to his knowledge of the Torah; only in the future world is the pride of learning permitted.