כְּתִיב (שמות לה) אֱלהֵי מַסֵּכָה לא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. (מאי עביד) מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בְּפֶסַח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כְּמַאן דְּפָלַח לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִיהוּ. It is written:¹The section from here to p. 187b seems to be out of place, and to belong properly to the portion Ki Tisa. “Thou shalt not make to thee molten gods”, and immediately after, “the feast of unleavened bread shalt thou keep” (Ex. 34, 17-18). What connection is there between the two precepts? We have been taught concerning this matter as follows: If one eats leaven during the Passover, it is as though he worshipped idols.

תָּא חֲזֵי, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם נָפְקוּ מֵרְשׁוּ דִּלְהוֹן, מֵרְשׁוּ אַחֲרָא, מֵהַהוּא רְשׁוּ דְּאִקְרֵי חָמֵץ, נַהֲמָא בִּישָׁא. וְעַל דָּא אִקְרֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָכִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּיֵצֶר הָרָע, פּוּלְחָנָא נוֹכְרָאָה, דְּאִקְרֵי אוּף הָכִי שְׂאוֹר. וְדָא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָכִי אִיהוּ יֵצֶר הָרָע בְּבַר נָשׁ, כְּחָמִיר בְּעִיסָה, עָאל בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ זְעֵיר זְעֵיר, וּלְבָתַר אַסְגֵּי בֵּיהּ, עַד דְּכָל גּוּפָא אִתְעֲרַב בַּהֲדֵיהּ. וְדָא אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״א:י׳) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר. אֵל זָר וַדַּאי. For when Israel went out from Egypt they emerged from the dominion of the Egyptians, from that dominion which is called “leaven”; for the “evil inclination” operates in man and grows in him like leaven in the dough: it enters into him, and, little by little, extends its influence until his whole self is permeated by it. This is idolatry, concerning which it is written, “Let there be no strange god in thee” (Ps. 81, 10)