Vayakhel

Vayakhel somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Chapter 01

Chapter 01 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Vayakhel 1 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 1 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

(שמות ל״ה:א׳) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (שמואל א ט״ו:ו׳) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב בַּעֲמָלֵק, (שמואל א ט״ו:ו׳) פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכֻלְּהוּ קְרָבִין דְּעָבְדוּ שְׁאָר עַמְמִין לְגַבַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, מַאי טַעְמָא לָא אַקְשֵׁי קַמֵּיהּ, כְּהַאי קְרָבָא דְּעָבַד עֲמָלֵק לְגַבַּיְיהוּ. אֶלָּא וַדַּאי, קְרָבָא דְּעֲמָלֵק הֲוָה בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְתָּקַּף חִוְיָא בִּישָׁא לְעֵילָּא, ואִתְתָּקַּף לְתַתָּא. AND MOSES ASSEMBLED ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, ETC. R. Hiya opened here a discourse on the text: “And Saul said unto the Kenites: Go depart”, etc. (I Sam. 15, 6). ‘Observe’, he said, ‘that in regard to Amalek it is written: “I remember that which Amalek did to Israel”, etc. (Ibid. 15, 2). What is the reason that none of the wars waged by other nations against Israel was so displeasing to the Almighty as was the war waged against them by Amalek? The reason, assuredly, is that the battle with Amalek was waged on both fronts, both on high and below; for at that time the evil serpent gathered all its forces both above and below.

מָה חִוְיָא בִּישָׁא כַּמִין עַל פָּרָשַׁת אָרְחִין, אוּף הָכָא נָמֵי עֲמָלֵק, חִוְיָא בִּישָׁא הֲוָה לְגַבַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּכַמִין לוֹן עַל פָּרָשַׁת אָרְחִין, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ו:ב׳) אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. כַּמִין הֲוָה לְעֵילָּא, לְסָאֳבָא מַקְדְּשָׁא. וְכָמִין הֲוָה לְתַתָּא, לְסָאֲבָא לְיִשְׂרָאֵל. מְנָלָן, דִּכְתִּיב (דברים כ״ה:י״ח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. כְּתִיב הָכָא אֲשֶׁר קָּרְךָ, וּכְתִיב הָתָם (דברים כ״ג:י״א) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לָא טָהוֹר מִקְרֵה לָיְלָה. It is the way of a serpent to lie in wait on the cross-roads. So Amalek, the evil serpent of Israel, was lying in wait for them on the cross-roads, as it is written: “how he set himself against him in the way” (Ibid.). He was lying in ambush on high in order to defile the Sanctuary, and below in order to defile Israel. This we deduce from the expression, “how he met thee by the way” (Deut. 25, 18), where the term qar’kha is meant to suggest the kindred term in the passage, “If there be among you any man that is not clean by reason of that which chanceth him (miqre) by night” (Ibid. 23, 11).

ועַל דָּא בְּבִלְעָם כְּתִיב, (במדבר כ״ג:ד׳) וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם. וַיִּקָּר לִישָׁנָא דִּמְסָאֲבָא נָקַט. וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֱלהִים. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לֵיהּ הַהוּא אֲתָר דִּמְסָאֲבָא, לְאִסְתַּאֲבָא בֵּיהּ, בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִיהוּ אִתְדַּבָּק לְאִסְתַּאֲבָא בֵּיהּ. מָה עֲבַד בִּלְעָם. אִיהוּ חָשִׁיב בְּאִינּוּן קָרְבָּנִין לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, מִיַּד זַמִין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אֲתָר. אֲמַר לֵיהּ הָא מִסְאֲבוּ לְגַבָּךְ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לָךְ, וְעַל דָּא וַיִּקָּר אֱלהִים אֶל בִּלְעָם. 3. And regarding this, it is written about Balaam (Numbers 23:4): 'And God happened upon Balaam.' And it happened for a different reason, through the agency of an angel named Dimsaaba, who was appointed for this task. And if you say, 'But it is written "Elohim" (God)," know that the Holy One, blessed be He, summoned him to that place of Dimsaaba, to converse with him, in that specific degree where he would attach himself to Dimsaaba. What did Balaam do? He, being considered among the entities offering sacrifices to ascend on high, immediately made himself available to the Holy One, blessed be He, at that location. Balaam said to Him, 'Here, I have prepared for You an offering, just as You appeared to me.' And because of this, 'And God happened upon Balaam.

כְּגַוְונָא דָּא אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. אַזְמִין לְגַבָּךְ הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא לְעֵילָּא, לְסָאֲבָא לְךָ בְּכָל סִטְרִין. וְאִלְמָלֵא דְּאִתְתָּקַּף מֹשֶׁה לְעֵילָּא, וִיהוֹשֻׁעַ לְתַתָּא, לָא יָכִילוּ יִשְׂרָאֵל לֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, נָטִיר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא דְּבָבוּ, לְדָרֵי דָּרִין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּחָשִׁיב לְאַעְקְרָא אָת קַיָּימָא מֵאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ פָּקַדְתִּי, בִּפְקִידָּה, דְּהָא תַּמָּן (ויצא קנ"ט ע"ב) אִתְרְמִיז רָזָא דְּאָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. By using the term qar’kha, the text as much as says: “He has arrayed against thee that evil serpent from above that he may defile thee on all sides”; and were it not that Moses from above, and Joshua from below, put forth all their strength, Israel would not have prevailed against him. It is for this reason that the Holy One, blessed be He, cherished His enmity against him throughout all generations, inasmuch as he planned to uproot the sign of the covenant from its place.¹i.e. to lead Israel into ways of unchastity.

תָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי. מַאן קֵנִי. דָּא יִתְרוֹ. וְכִי מַאן יָהִיב בְּנֵי יִתְרוֹ הָכָא, לְמֶהוֵי דִּיּוּרֵיהוֹן בַּעֲמָלֵק, וְהָא בִּירִיחוֹ הֲווֹ שַׁרְיָין. אֶלָּא הָא כְּתִיב, (שופטים א׳:ט״ז) וּבְנֵי קֵנִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבָּר יְהוּדָה וְגוֹ'. וְכַד עָלוּ מִתַּמָּן, שָׁרוּ בִּתְחוּמָא דַּעֲמָלֵק, עַד הַהוּא זִמְנָא דְּאָתָא שָׁאוּל מַלְכָּא, דִּכְתִּיב וַיָּסַר קֵנִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. Our verse continues: “And Saul said to the Kenite.” The Kenite, as we know, was Jethro. Now, how came the descendants of Jethro to have their abode alongside of Amalek? Was not Jericho their home? But the explanation is found in the verse: “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law, went up out of the city of palm-trees (i.e. Jericho) with the children of Judah into the wilderness of Judah” (Judges 1, 16); that is to say, when they left Jericho, they moved on as far as the border of Amalek, where they settled and remained until the time of King Saul, when, as we read, “the Kenites departed from among the Amalekites” (I Sam. 15, 6).

בְּגִין דְּהָא בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבַיָּא אִשְׁתְּכָחוּ, (נ"א אתענשו) אִינּוּן חֲסִידֵי וְזַכָּאֵי דְּמִשְׁתַּכְחִין בֵּינַיְיהוּ, מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהוֹן, וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּגַוְונָא דָּא, אִלְמָלֵא הַהוּא עִרְבּוּבְיָא דְּאִתְחַבָּרוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְעֲנָשׁוּ יִשְׂרָאֵל, עַל עוֹבָדָא דְּעֶגְלָא. They had to depart because, when the time comes to punish the guilty, the pious and just who are among them are first made responsible for their sins. This has already been made clear elsewhere. Similarly, if it had not been for the riff-raff that became associated with Israel, the Israelites would not have incurred punishment for the sin of the golden calf.

וְתָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב (קצ"ז, רכ"ד ע"א) בְּקַדְמִיתָא, (שמות כ״ה:ב׳) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, בְּגִין דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא מִכָּל סִטְרִין, בְּמוֹחָא וּקְלִיפָה. וּבְגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בְּגַּוַּויְיהוּ, אִתְּמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא לוֹן בֵּינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מוֹחָא. וְכֻלְּהוּ אִתְפְּקָדוּ. For, observe that first it is written here, “of every man whose heart makes him willing ye shall take my offering” (Ex. 25, 2); to wit, of the whole body of the people, including the mixed multitude, as the Holy One, blessed be He, desired to have in the work of the Tabernacle the co-operation of all sections of the people, both the “brain” category and the “shell” category: all were charged with the performance of the work.

לְבָתַר סָטָא זִינָא לְזִינֵיהּ, וְאָתוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב וְעָבָדוּ יַת עֶגְלָא, וְסָטוּ אֲבַתְרַיְיהוּ אִינּוּן דְּמִיתוּ, וְגָרְמוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מוֹתָא וְקָטוֹלָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא לָא יְהֵא, אֶלָּא (קצ"ז ע"א) מִסִּטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. מִיַּד וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. מֵאִתְּכֶם וַדַּאי, וְלָא כְּקַדְמִיתָא דִּכְתִּיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ', מֵאָן אֲתָר כָּנִישׁ לוֹן. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ, אִצְטְרִיךְ מֹשֶׁה לְאַכְנָשָׁא לוֹן, וּלְיַחֲדָא לוֹן מִבֵּינַיְיהוּ. Subsequently, however, the sections separated, each betaking itself to its own affinity, and so the mixed multitude made the golden calf and led astray numbers who afterwards died, and thus brought upon Israel death and slaughter. The Holy One, blessed be He, then said: “Henceforward the work of the Tabernacle shall be performed from the side of Israel only.” Straightway “Moses assembled all the congregation of the children of Israel… Take ye from among you an offering unto the Lord” (Ibid. 35, 1-5). “From among you” emphatically, but not “from every man whose heart maketh him willing”, as in the previous injunction. Furthermore, as no place of assembly is mentioned, the words, “And Moses assembled”, etc., signify that, as the mixed multitude were mingled among the Israelites, Moses found it necessary to assemble the latter on one side so as to segregate them from the former.’

(שמות ל״ה:א׳) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (דברים ל״א:י״ב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף. מָה לְּהַלָּן כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, אוּף הָכָא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, וּמַאן אִינּוּן. שִׁתִּין רִבּוֹא. AND MOSES AS SEMBLED. R. Abba cited in connection with this the verse: “Assemble the people, the men and the women and the little ones” (Deut. 31, 12). ‘Just as there’, he said, ‘the gathering comprised the whole of Israel, so here also Moses assembled the whole of Israel; to wit, the six hundred thousand men.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח קְרָא בְּיִשְׂרָאֵל, כַּד נָחִית מֹשֶׁה מִן טוּרָא דְּסִינַי, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ב:י״ז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי יְהוֹשֻׁעַ שָׁמַע, וּמֹשֶׁה לָא שָׁמַע. אֶלָּא וַדַּאי, עַד הַשְׁתָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא הֲוָה יָדַע, וּמֹשֶׁה הֲוָה יָדַע. אִי הָכִי מַהוּ בְּרֵעֹה. אֶלָּא בְּרֵעֹה בְּהֵ' כְּתִיב, דְּהַהוּא קַלָּא בְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. וִיהוֹשֻׁעַ דְּהֲוָה אַנְפּוֹי דְּסִיהֲרָא, אִסְתָּכַּל בְּהַהוּא קָלָא, דְּהֲוָה דְּסִטְרָא דְּרָעָה, מִיַּד וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנְה. R. Eleazar expounded our text in relation to Israel at the time when Moses descended from Mount Sinai, regarding which it is written: “And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: There is a noise of war in the camp” (Ex. 32, 17). Is it possible that Joshua heard it and Moses did not hear it? The truth is that Moses knew already what had befallen, whilst Joshua only now became aware of it; and the word bere’oh (when they shouted) can read bera’ah, i.e. “in evil”, as that tumult proceeded from the “other side” (synonymous with evil). For Joshua, who (as compared with Moses) was emblematic of the moon, apprehended the sound that proceeded from the evil side, and straightway “he said unto Moses: There is a noise of war in the camp”.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְבָּרוּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנָא דַּהֲווֹ בְּקַדְמִיתָא. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּאִינּוּן אִתְיָיקָרוּ עַל יְדוֹי וְנָפְלוּ וְאִתְבָּרוּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּפָרְחוּ אַתְוָון מִגּוֹ לוּחֵי אֲבָנִין. (פ"א ע"א, ויקרא ע"ו) At that moment the two first tables of stone became too heavy for Moses’ hands, as already stated elsewhere, and dropped from them and broke. The reason was that the letters of the tables of stone flew away.

תָּא חֲזֵי, בְּד' תְּקוּפִין דְּשַׁתָּא, קָלָא אִתְּעַר, בְּד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, בְּהַהוּא קָלָּא אִתְּעָרוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְּעַר בֵּיהּ. וְהַהוּא אִתְּעָרוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא עָאל בֵּין קַלָּא לְקָלָא, וְאִתְחֲשָׁךְ נְהוֹרָא בְּקָלָא דִּלְתַתָּא. בְּגִין דְּלָא מָטָא נְהוֹרָא דְּקָלָא דִּלְעֵילָּא, לְקָלָא דִּלְתַתָּא, כְּדֵין אַקְדִּים הַהוּא אִתְּעָרוּתָא, וְעָאל בֵּין דָּא לְדָא נָחָשׁ דִּמְפַתֵּי לְאִתְּתָא, וְנָטִיל נְהוֹרָא. וְהַהוּא קָלָא, הוּא קוֹל מִלְחָמָה, קוֹל רָעָה. וְדָא אִיהוּ בְּרֵעֹה. Mark this. At the turn of the four seasons of the year a sound arises in the four quarters of the world through which the sinister side is stirred up, interposing between one sound and another, and at the same time obscuring the light that streams from on high. It is because the voice from above does not meet that from below that the left side is aroused and is able to insinuate itself between the two. That interposing sound is the sound or noise of war, the noise of the evil forces; and this is the meaning of the word bera’ah (in evil) (¹v. supra.

וְעַל דָּא שָׁמַע יְהוֹשֻׁעַ וְלָא מֹשֶׁה, בְּגִין דְּנָטַל הַהוּא רָעָה נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא דְּהֲוָה אָחִיד בָּהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמֹשֶׁה דְּהֲוָה אָחִיד בְּשִׁמְשָׁא, לָא שָׁמַע. וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ אִתְחֲשָׁךְ נְהוֹרָא דִּילְהוֹן, בְּגִין הַהוּא רָעָה דְּאִתְדַּבְּקָת בְּהוּ. כֵּיוָן דְּמָחַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חוֹבֵיהוֹן, כְּדֵין וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ', דְּהָא הַהוּא עֵרֶב רַב אִתְעַבָּר מִנַּיְיהוּ. It was for that reason that only Joshua heard that noise but not Moses, for it proceeded from that evil power that impaired the light of the moon. Hence Joshua, who was the replica of the moon, perceived that noise, whereas Moses, who was the replica of the sun, did not perceive it. The light of all Israel was altogether darkened by reason of the evil power that took hold of them. But straightway the Holy One, blessed be He, forgave them their sins.’ AND MOSES ASSEMBLED ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, AND SAID UNTO THEM: THESE ARE THE WORDS, ETC. He took this step because the mixed multitude were now removed from them.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 1:1-2 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 1:1-2 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 1:11 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 1:11 (Chapter 01) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 02

Chapter 02 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 2:20-25 (Chapter 02) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 2:20-25 (Chapter 02) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי הָווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד, וְקָא מִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַד לָא אִתְפְּלִיג לֵילְיָא. אַדְּהָכִי קָרָא גַּבְרָא, בְּרִיכוּ בִּרְכָתָא, (אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאלבגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בהך הוא) בָּכָה רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד הַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִזְדַּעְזָע, תְּלָת מְאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וּבָטַשׁ בְּהוּ, וּבָכָה עַל חָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאוֹרִיד תְּרֵין (י"ט ע"ב) דִּמְעִין לְגוֹ יַמָּא רַבָּא, וְאַדְכַּר לִבְנוֹהִי מִגּוֹ בִּכְיָה. R. Eleazar and R. Jose were sitting one night studying the Torah. When midnight arrived, the cock crew and so they pronounced the benediction¹Blessed art Thou, O our God, King of the universe, who gavest the cock understanding to discern between day and night. R. Eleazar wept, and said: ‘Observe this. The Holy One, blessed be He, has just smitten three hundred and ninety firmaments, and made them to shake and to tremble; He has wept on account of the destruction of the Temple, dropping two tears into the great ocean, as He bethought Himself of His children with weeping.

בְּגִין דְּלִתְלַת סִטְרִין אִתְפְּלַג לֵילְיָא, בִּתְרֵיסַר שַׁעְתֵּי דַּהֲווֹ רְשִׁימִין בֵּיהּ, וְאִי אִתּוֹסְפָן שַׁעְתֵּי בְּלֵילְיָא, אִינּוּן שַׁעְתֵּי דְּמִתּוֹסְפָאן, דִּימָמָא אִינּוּן, וְלָא אִתְחַשִׁיבוּ מִלֵילְיָא, בַּר תְּרֵיסַר דְּאִינּוּן דִּילֵהּ. וְאִינּוּן תְּרֵיסַר, אִתְפְּלָגוּ לִתְלַת סִטְרִין, (זהר רות כ"ו ע"א) וּתְלַת מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין, אִתְפְּלָגוּ (ס"א אתמנון) בְּאִינּוּן תְּלַת סִטְרִין. For the night is divided into three courses which extend over a definite space of twelve hours, any additional hours being counted as belonging to the day and not to the night, which has just its own twelve hours. These three nightcourses are divided between three companies of angels.

מַשִּׁרְיָיא קַדְמָאָה, אִתְמַנָּא בְּד' שַׁעְתֵּי קָמַיְיתָא, דְּשֵׁירוּתָא דְּלֵילְיָא, לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן, וּמָה קָאַמְרֵי. (תהילים כ״ד:ג׳) לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ וְגוֹ', כִּי הוּא עַל יַמִים יְסָדָהּ וְגוֹ', מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ' וְגוֹ', נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְגוֹ'. מַאי טַעְמָא דָּא. בְּגִין דְּכַד לֵילְיָא פָּרִישׂ גַּדְפּוֹי עַל עָלְמָא, כְּדֵין, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְנַפְקֵי נִשְׁמָתַיְיהוּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִינּוּן מַלְאָכִין קַיְימִין וְקָא אַמְרֵי, מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ'. הַר יְיָ', דָּא הַר הַבַּיִת. מְקוֹם קָדְשׁוֹ, דָּא עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, הָכִי נָמֵי לְתַתָּא. To the first company is assigned the period of the first four hours for the singing of the night hymn in praise of their Master. That hymn consists of the psalm, “The earth is the Lord’s, and the fulness thereof… For he hath founded it upon the seas… who shall ascend into the mountain of the Lord?… He that hath clean hands, and a pure heart…” (Ps. 24, 1-6). Why that hymn? Because when the night spreads its wings over the world all human beings have a foretaste of death, so that their souls quit the bodies and soar upwards to heaven. Hence those angels are stationed there, and proclaim: “Who shall ascend into the mountain of the Lord?”; to wit, the Temple Mount; “and who shall stand in His holy place?”, to wit, the court of the Israelites.¹i.e. the Temple area, where non-priests of the male sex could enter. For the Temple below has been constructed after the pattern of the Temple on high.

בְּגִין דִּבְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, כַּמָּה מְמָנָן, וּכְמָּה סַרְכִין קַיְימִין תַּמָּן. וְכַד נִשְׁמָתִין נָפְקִין, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִי לָא זַכְיָין אִינּוּן דַּחְיָין לוֹן לְבַר, וְאַזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וְנַטְלִין לוֹן כַּמָה חֲבִילֵי טְהִירִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן, וּלְזִמְנִין מִלִּין דִּקְשׁוֹט, מִמַּה דְּאָתֵי לִזְמַן (רנ"ב ע"ב) קָרִיב, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. Now, in each heaven there are various chieftains and commanders; and when the souls leave the body and attempt to enter heaven those that are unworthy are thrust aside by those angels, so that they roam to and fro in the world, being carried about by disembodied spirits who communicate to them lying statements, often mingled with a grain of truth, regarding events of the near future, as already explained elsewhere.

וְאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, אָזְלִין וְשָׁאטָן לְעֵילָּא, וּפַתְחִין לוֹן פִּתְחִין, וְסַלְּקִין לוֹן לְגוֹ הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי הַר יְיָ', כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּהַר הַבַּיִת לְתַתָּא. וּמִתַּמָּן עָאלִין לְגוֹ הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מְקוֹם קָדְשׁוֹ. דְּתַמָּן אִתְחַזְיָין כָּל נִשְׁמָתִין לְקָמֵי מָארֵיהוֹן. כְּגַוְונָא דָּא הַהוּא אֲתָר, דְּאִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתָר דְּאִקְרֵי עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין קַיְימִין תַּמָּן, כְּדֵין חֶדְוָה דְּמָארִיהוֹן, לְאִתְתָּקְנָא בְּהוּ אֲתָר, דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ (רנ"ח ע"ב) הַקָּדָשִׁים. וְתַמָּן רְשִׁימִין כָּל עוֹבָדֵיהוֹן וְזַכְוָון דִּלְהוֹן. But the righteous mount into heaven, where doors are opened for them through which they may enter the place called ” the mount of the Lord”, which is after the pattern of the Temple Mount below. From thence they penetrate within the place called “His holy place”, where all the souls appear before their Master. After the same pattern, the place where Israel had to appear before the Holy One, blessed be He,¹v. Ex. 34, 23. was called the Court of the Israelites. At the moment when the souls stand in that place there is joy before their Master, because by them the place called Holy of Holies becomes re-established: it is the place where are recorded all their deeds and their merits.

מַשִּׁרְיָיא תִּנְיָינָא, אִתְמַנָּא בְּאַרְבַּע שַׁעְתֵּי אַחֲרָנִין, וְלָא אַמְרֵי שִׁירָתָא, בַּר תְּרֵי שַׁעְתֵּי, עַד דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. The second camp have assigned to them the second four hours of the night, but their chanting only continues until midnight, when the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden.

וְאִלֵּין אִינּוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן, וְאִינּוּן דְּבָכוּ עַל חָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְשֵׁירוּתָא דְּאַרְבַּע שַׁעְתֵּי אֶמְצָעֲיָּן, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים קל״ז:א׳) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן דְּבָכוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב גַּם בָּכִינוּ. וּמְנָלָן דְּבָכוּ תַּמָּן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה. מַהוּ חוּצָה. דָּא בָּבֶל, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אוֹזְפוּהָ לִשְׁכִינָה עַד בָּבֶל. וְתַמָּן בָּכוּ עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא פַּתְחֵי בְּהַאי, וּמְסַיְּימֵי זְכוֹר יְיָ' לִבְנִי אֱדוֹם וְגוֹ'. That company consists of the mourners for Zion, the same that wept for the destruction of the Temple. The litany of the middle four hours begins with: “By the rivers of Babylon, there we sat down, yea, we wept”, etc. (Ps. 137, 1-9), the angels that chant it having themselves actually wept at the time by the rivers of Babylon together with Israel, as is clear from the words, “yea, we wept”. We leam this also from the statement of the Scripture: “Behold, the angels cry without” (Isa. 33, 7), the word “without” indicating Babylon; for that company of angels accompanied the Shekinah as far as Babylon, and there they wept together with Israel. Hence they commence their chanting with “By the rivers of Babylon” and conclude with “Remember, O Lord, against the children of Edom”, etc. (Ps. 137, 7-9).

כְּדֵין אִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדַרְגּוֹי, וּבָטַשׁ בִּרְקִיעִין כִּדְאַמָרָן, וְאִזְדַּעֲזָעוּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי עָלְמִין, וְגָעֵי וּבָכֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ה:ל׳) יְיָ' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאוֹג יִשְׁאַג עַל נָוִהוּ, וְאַדְכַּר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְאָחִית תְּרֵין דִּמְעִין לְגוֹ יַמָּא רַבָּא. וּכְדֵין אִתְּעַר שַׁלְהוֹבִיתָא חַד דְּבִסְטַר צָפוֹן, וּבָטַשׁ רוּחָא חַד דְּבִסְטַר צָפוֹן בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבִיתָא, וְאַזְלָא וְשָׁאֲטָא בְּעָלְמָא, וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְשַׁלְהוֹבִיתָא אַזְלָא וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי דְּתַרְנְגוֹלָא, וְקָארֵי, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. The Holy One, blessed be He, then bestirs Himself and strikes the heavens, as already said, so that twelve thousand worlds quake, and He melts in tears, as it were. So Scripture says: “The Lord doth roar from on high, and utter his voice from his holy habitation; he dot mightily roar because of his fold” (Jer. 25, 30). He remembers then Israel and drops two tears into the great ocean. At that moment a flame bursts forth in the North, and, impelled by a northerly wind, roams to and fro about the world. It is the moment of midnight, and the flame strikes against the wings of the cock. The cock then crows, and the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית לֵיהּ נַיְיחָא עַד דְּעָאל לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּנִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא. וְסִימָן (אסתר ז׳:ד׳) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי הוּא זֶה וְגוֹ', וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְגוֹ'. for He finds no comfort until He goes there to have joyous communion with the souls of the righteous. This is the allegorical meaning of the verses: “for we are sold, I and my people…. Then spoke the King… Who is he…? And the King arose in his wrath from the banquet of wine and went into the palace garden”, etc. (Esther 7, 4- 7).

בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּדֵין כָּל אִינּוּן אִילָנִין דְּגִּנְתָּא, וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים כ״ד:ז׳) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ'. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְגוֹ'. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ'. וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא אָהַדְרוּ לְגוּפַיְיהוּ, כְּדֵין אַתְקִיפוּ בְּהוּ כָּל אִינּוּן מַלְאָכִין, וְאַמְרֵי (תהילים קל״ד:א׳) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ' כָּל עַבְדֵּי יְיָ'. וְאוֹלִיפְנָא דְּדָא מַשִּׁרְיָיא תְּלִיתָאָה קָא אַמְרֵי דָּא, בְּאַרְבַּע שַׁעְתֵּי בַּתְרַיְיתָא. At the moment when the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden, all the trees of the garden, and all the souls of the righteous, break forth and chant: “Lift up your heads, O ye gates… Who is the King of glory?… Lift up your heads, O ye gates…” (Ps. 24, 7-10). And when the souls of the righteous return to their bodies, all those angels lay hold of them and chant: “Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord” (Ibid. 134, 1). We have learned that this hymn is chanted by the third company of angels, who are occupied in song and praise during the last four hours of the night

וְקָאֲמְרֵי שִׁירָתָא, עַד דְּסָלִיק נְהוֹרָא דְּצַפְרָא, דִּכְדֵין מְשַׁבְּחִין לְמָרֵיהוֹן כָּל אִינּוּן כֹּכָבַיָא וּמַזָּלֵי, וְכָל אִינּוּן מַלְאָכִין עִלָּאִין, דִּי שֻׁלְטָנֵיהוֹן בִּימָמָא, כֻּלְּהוּ מְשַׁבְּחָן לְמָארִיהוֹן, וְאַמְרֵי שִׁירָתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. until daybreak, when all the stars and constellations, and all the superior angels who rule over the day, break forth in song and praise to their Master, this being alluded to in the words of the Scripture: “When the morning stars sang together, and all the sons of God shouted for joy” (Job 38, 7).

בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָפִיק, בִּימָמָא, יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי שִׁירָתָא לְתַתָּא, וְשִׁמְשָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים ע״ב:ה׳) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָטִיל שִׁמְשָׁא בְּגַלְגְלוֹי, פָּתַח קַל נְעִימוּתָא, וְאָמַר שִׁירָתָא. וּמַאי שִׁירָתָא קָאַמְרֵי. (תהילים ק״ה:א׳) הוֹדוּ לַיְיָ' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ'. (תהילים ק״ה:א׳) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ וְגוֹ'. וְיִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, עִם שִׁמְשָׁא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא לְהַאי קְרָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא דִּבְנֵי עָלְמָא אֲטִימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין לָא יַכְלִין לְמֵיקָם מִקָּל נְעִימוּתָא דְּגַלְגָלָא דְּשִׁמְשָׁא, כַּד נָטִיל (ונפיק) וּמְשַׁבַּח קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Then when the sun appears in full daylight, Israel takes up the song below in unison with the sun above, as Scripture says: “They reverence thee at the appearance of the sun” (Ps. 72, 5). For the sun, on commencing his course, breaks forth into sweet melody, chanting: “O give thanks unto the Lord, call upon his name… Sing unto him, sing praises unto him…” (Ibid. 105, 1-45).’ Said R. Eleazar: ‘Were mankind not so obtuse and insensitive, they would be thrilled to ecstasy by the exquisite melodiousness of the orb of the sun when he journeys forth singing praises to the Holy One, blessed be He.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 03

Chapter 03 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 3 (Chapter 03) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 3 (Chapter 03) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

אַדְּהָכִי דְּאִתְעַסְּקוּ בְּאוֹרַיְיתָא, נָהַר יְמָמָא. קָמוּ וְאָתוּ לְקָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, אַנְתְּ וְחַבְרַיָּיא אַסְתִּימוּ גַּרְמַיְיכוּ אִלֵּין תְּלַת יוֹמִין, דְּלָא תִּפְקוּן לְבַר בְּגִין דְּמַלְאָךְ הַמָּוֶת אִשְׁתְּכַח בְּמָתָא, וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ לְחַבְּלָא, וְכֵיוָן דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְחַבְּלָא, יָכִיל לְחַבְּלָא, לְכָל מַאן דְּאִתְחָזֵי קַמֵיהּ. Whilst they were thus occupied in the study of the Torah the day broke. They then arose and came into the presence of R. Simeon. As soon as he saw them he said: ‘Eleazar, my son! You, together with the Companions, must hide yourselves during the next three days, and not go out of doors, as the Angel of Death is now in the town with permission to do harm, and once such permission is given him he can lay hands on anyone that he sees.

וְתוּ דְּבַר נָשׁ דְּאִתְחָזֵי קַמֵּיהּ, סָלִיק וְאַסְטֵי עָלֵיהּ, וְאַדְכַּר חוֹבוֹי, וּבָעֵי דִּינָא מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִתְעָדֵי מִתַּמָּן, עַד דְּאִתְּדָּן הַהוּא בַּר נָשׁ, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ וְקָטִיל לֵיהּ. For if he catches sight of any man he ascends on high, brings an indictment against him, makes a record of his sins, and demands judgement from the Holy One, blessed be He, and he does not budge from thence until he obtains sentence against that man, after which, having received due permission, he proceeds to take his life.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאֱלהִים, רוּבָּא דְּעָלְמָא, לָא מִיתוּ, עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, בַּר דְּלָא יַדְעֵי לְאִסְתַּמְּרָא גַּרְמַיְיהוּ, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּמִיתָא אַפְקֵי לֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ לְבֵי קִבְרֵי, מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִשְׁתְּכַח בֵּינֵי נְשֵׁי, אֲמַאי בֵּינֵי נְשֵׁי. דְּהָכִי (רכ"ז ע"א) הוּא אוֹרְחוֹי, מִיּוֹמָא דְּפַתֵּי לְחַוָּה, וּבְגִינָהּ גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְעַל דָּא (כד) קָטִיל בַּר נָשׁ, וְגוּבְרֵי אִשְׁתְּכָחוּ עִם מִיתָא, עָאל בֵּינֵי נְשֵׁי בְּאָרְחָא. R. Simeon further said: ‘I swear to you that the majority of people do not die before their time, but only those who know not how to take heed to themselves. For at the time when a dead body is taken from the house to the place of burial the Angel of Death haunts the abodes of the women. Why of the women? Because that has been his habit since the time that he seduced Eve, through whom he brought death upon the world. Hence, when he takes a man’s life, and the males are accompanying the dead body, he mingles himself on the way among the women, and he has then the power to take the life of the sons of men.

וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִקְטַל בְּנֵי נָשָׁא, וְאִסְתָּכַּל בְּאַנְפַּיְיהוּ בְּאָרְחָא דְּאִתְחֲזִיאוּ קַמֵּיהּ, מִשַׁעֲתָא דְּמָפְקֵי לֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ לְבֵי קִבְרֵי, עַד דְּאָהַדְרוּ לְבֵיתַיְּיהוּ וּבְגִינֵיהוֹן גָּרִים מוֹתָא לְכַמָּה גּוּבְרִין בְּעָלְמָא, עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי י״ג:כ״ג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלא מִשְׁפָּט. בְּגִין דְּסָלִיק וְאַסְטִין, וְאַדְכַּר חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְדַן עַל אִינּוּן חוֹבִין וְאִסְתַּלָּק עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ. He looks on the way at the faces of those who come within his sight, from the time they carry the dead body out from his house to the place of burial until they return to their homes. It is on their account that he brings about the untimely death of many people. Regarding this it is written: “But there is that is swept away without justice” (Prov. 13, 23). For he, the Angel of Death, ascends and brings accusations and recounts man’s sins before the Holy One, blessed be He, so that the man is brought to judgement for those sins, and is removed from the world before his time.

מַאי תַּקָנְתֵּיה. בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלֵי מֵיתָא לְבֵי קִבְרֵי, יֶהְדַּר בַּר נָשׁ אַנְפּוֹי וְיִּשְׁבּוֹק לְנָשֵׁי בָּתַר כַּתְפּוֹי. וְאִי אִינּוּן מְקַדְּמֵי, יְהַךְ לַאֲחוֹרָא, בְּגִין דְּלָא יִתְחָזֵי עִמְּהוֹן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וּלְבָתַר דִּמְהֲדְרֵי מִבֵּי קִבְרֵי, לָא יֶהְדַּר בְּהַהוּא אָרְחָא דְּנָשֵׁי קַיְימָן, וְלָא יִסְתָּכַּל בְּהוּ כְּלַל, אֶלָּא יִסְטֵי בְּאָרְחָא אַחֲרָא. וּבְגִין דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלִן דָּא רוּבָּא דְּעָלְמָא, אִתְדָּנוּ בְּדִינָא, וְאִסְתַּלָּקוּ עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. What is the remedy against this? When the dead body is carried to the place of burial, a man should turn his face in another direction, andleave the women behind him. Should the latter pass in front he should turn round so as not to face them. Similarly, when they return from the place of burial he should not return by the way where the women are standing, and he should not look at them at all, but should turn a different way. It is because the sons of men do not know of this, and do not observe this, that the majority of people are brought up for judgement and are taken away before their time.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, טָב לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יוֹזִיף לְמִיתָא. אֲמַר לֵיהּ לָא. דְּהָא בַּר נָשׁ דְּאִסְתָּמַר כְּהַאי גַּוְונָא, אִתְחָזֵי לְאַרְכָּא דְּיוֹמִין, וְכָל שֶׁכֵּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Eleazar: ‘If that is so, it were better for a man not at all to follow the dead to their resting place.’ Said his father to him: ‘Not so. For whoever takes heed unto himself in the manner just described is worthy of length of days, and still more of the world to come.

תָּא חֲזֵי, לָאו לְמַגָּנָא אַתְקִינוּ קַדְמָאֵי שׁוֹפָר, לְאַמְשָׁכָא מִיתָא מִן בֵּיתָא לְבֵי קִבְרֵי. אִי תֵּימָא דְּעַל מֵיתָא וִיּקָרָא דִּילֵיהּ לְחוּד אִיהוּ. לָא. אֶלָּא, בְּגִין לְאַגָּנָא עַל חַיָּיא, דְּלָא יִשְׁלוֹט עָלַיְיהוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת, לְאַסְטָאָה לְעֵילָּא וְיִסְתַּמְרוּן מִנֵּיהּ. Observe that it was not without cause that the ancients ordained the blowing of the trumpet at the time when the dead body is taken from the house to the place of burial. This was not instituted merely for the honour of the dead. Rather is its purpose to protect the living against the Angel of Death, so that he should not be able to indict them on high, and as a warning to us to guard themselves against him.

פָּתַח וְאָמַר, (במדבר י׳:ט׳) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצָּר הַצּוֹרֵר אֶתְכֶם וְגוֹ', וְדָּיִּיקְנָא עַל הַצָּר, דָּא מַלְאָךְ הַמָּוְת. הַצּוֹרֵר אֶתְכֶם תָּדִיר, וְקָטִיל לִבְנֵי נָשָׁא, (ואעיק לון לחיי) וּבָעֵי לְקָטְלָא אַחֲרָנִין. מַאי תַּקָנְתֵּיהּ. וַהֲרֵעוֹתֶם. אִם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא לְעֵילָּא, הַאי מַלְאָךְ הַמָּוֶת נָחִית לְתַתָּא, בְּגִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְסַלְּקָא לְעֵילָּא לְאַסְטָאָה לוֹן. וְיִשְׂרָאֵל דְּיַדְעֵי דְּהָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת נָחִית לְתַתָּא וְסָלִיק לְעֵילָּא, בְּגִין לְמֶהוֵי קַטֵיגוֹרָא עָלַיְיהוּ. מְקַדְּמֵי בַּשּׁוֹפָר לְיַבְּבָא עָלֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לוֹן וּלְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ. R. Simeon then discoursed on the verse: “And when ye go to war in your land against the adversary that oppresseth you, then ye shall sound an alarm with the trumpets”, etc. (Num. 10, 9). ‘It has been explained’, he said, ‘that “the adversary” refers to the Angel of Death “that oppresseth” continually and takes the lives of the sons of men, and is eager to slay others. What is the remedy against him? “Then ye shall sound an alarm with the trumpets.” For if on New Year’s Day, the Day of Judgement in the Heavenly Court, when the Angel of Death descends here below so as to pry into men’s deeds and ascends again in order to indict them-if at that time Israel, being aware that the Angel of Death is descending to earth and again ascending with the object of accusing them, anticipate him by blowing the trumpet so as to confuse him and so protect themselves against him,

וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׁעֲתָא דְּעָבִיד דִּינָא וְקָטִיל בְּנֵי נָשָׁא, וְאִשְׁתְּכַח לְתַתָּא. וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְלֵי לְבֵי קִבְרֵי, וְאָהַדְרוּ מִבֵּי קִבְרֵי, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּנָשֵׁי נַטְלֵי רַגְלַיְיהוּ עִם מִיתָא, אִיהוּ נָחִית וְאִשְׁתְּכַח קָמַיְיהוּ, דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת, יוֹרְדוֹת לְמַאן. לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מָוֶת. וְעַל דָּא חַוָּה גַּרְמַת מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, רַחֲמָנָא לִשֵׁזְבִינָן. how much more so is this needful when the Angel of Death here below is executing judgement and taking the lives of men; and how much more still when people proceed to and return from the place of burial! For when the women walk in the funeral procession, the Angel of Death descends and places himself among them. So Scripture says: “Her feet go down to death” (Prov. 5, 5), to wit, to the region called by the name of “death”. It is thus that Eve brought death into the world. May the Merciful One save us!

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (משלי ל׳:כ׳) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת וְגוֹ'. וְהָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת, דָּא הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, וְהָכִי הוּא, וְהָכִי אִקְרֵי. אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ, אוֹקִידַת עָלְמָא בְּשַׁלְהוֹבוֹי, וְקַטְלַת בְּנֵי נָשָׁא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, דְּהָא דִּינָא בָּעָא עָלַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכָחוּ בְּחוֹבִין, וּבְדִינָא קְשׁוֹט מִיתוּ. Observe the verse, saying: “So is the way of an adulterous woman; she eateth and wipeth her mouth, and saith, I have done no wickedness” (Ibid. 30, 20). That verse has already been explained, but we may also interpret as follows: “The way of an adulterous woman” alludes to the Angel of Death, who is, indeed, called both by one name and the other; “she eateth and wipeth her mouth”, to wit, he consumes the world by the conflagration which he kindles, taking men’s lives before their time, “and saith, I have done no wickedness”, since he invoked judgement against them, and they were found guilty, and thus died in accordance with justice.

בְּשַׁעֲתָא דְּעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא, וּמִיתוּ כָּל אִינּוּן אוּכְלוֹסִין, הֲוָה מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִשְׁתְּכַח בֵּינֵי נְשֵׁי, בְּגוֹ מַשִׁרְיָּיתָא דְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּאִסְתָּכַּל מֹשֶׁה, דְּהָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִשְׁתְּכַח בֵּינִי נְשֵׁי, וּמַשִׁרְיָּיתָא דְּיִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, מִיַּד כָּנִישׁ לְכָל גּוּבְרִין לְחוֹדַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אִלֵּין גּוּבְרִין, דְּכָנִישׁ לוֹן וְאַפְרִישׁ לוֹן לְחוֹדַיְיהוּ. At the time when Israel made the calf and all those hosts died, the Angel of Death mingled himself among the women who were in the camp of Israel. As soon as Moses became aware of his presence among them he assembled all the male persons separately, and this is why Scripture says, “And Moses assembled all the congregation of the children of Israel”, namely, the menfolk, whom he collected and set on one side.

וּמַלְאַךָ הַמָּוֶת לָא הֲוָה מִתְפְּרַשׁ מִגּוֹ נָשִׁין, עַד דְּאִתּוֹקָם מַשְׁכְּנָא, דִּכְתִּיב וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וַאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּנָשִׁין הָווֹ מַיְיתִין נְדָבָה לְמַשְׁכְּנָא, לָא הֲוָה מִתְעֲדֵי מִבֵּינַיְיהוּ, עַד דְּחָמָא מֹשֶׁה, וְיָהַב לְגוּבְרִין עֵיטָא, דְּלָא יִיִתוּן בְּחִבּוּרָא חֲדָא עִמְּהוֹן, וְלָא יִתְחֲזוּן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, אֶלָּא לְבָתַר כִּתְפַּיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (נ"א ויבואו האנשים על הנשים לא כתיב, אלא ויבואו על) וַיָּבִיאוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיָּבֹאוּ בְּאָרְחָא חֲדָא לָא הָווֹ אַזְלִין, אֶלָּא לְבָתַר כַּתְפַּיְיהוּ. בְּגִין דְּמַלְאָךְ הַמָּוֶת לָא אִתְפְּרַשׁ מִבֵּינַיְיהוּ עַד דְּאִתּוֹקָם מַשְׁכְּנָא. But the Angel of Death did not leave the women until the Tabernacle was erected, and even when the women were bringing their offerings to the Tabernacle he did not leave them until Moses, observing it, advised the menfolk not to come in company with them, and not to look at them face to face, but only over their shoulders. Scripture thus says: “And they came, namely, the men” (Ex. 35, 22), the expression “and they came”, instead of “and they brought” indicating that they did not come alongside of the women, but kept them behind, as the Angel of Death did not depart from them until the Tabernacle was erected.

תָּא חֲזֵי, לָא אִשְׁתְּכַח בֵּינֵי נְשֵׁי, פָּחוּת מִשֶּׁבַע נָשִׁים, וְלָא פָּחוּת מֵעֶשֶׂר. וּבְאָרְחָא בְּאִתְגַּלְּיָא, בְּשֶׁבַע אִשְׁתְּכַח, וּבָעֵי דִּינָא. בְּעֶשֶׂר, אַסְטֵי לְקָטְלָא. וּבְגִין דְּאִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ בְּאָרְחָא בְּאִתְגַּלְּיָא, כְּתִיב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים. וְאִסְתְּמָרוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא, וְאִשְׁתָּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. Note that the Angel of Death is not found among women if their number is less than seven, or less than ten. That is to say, if seven women are together he is found among them and invokes judgement against men; but if there are no less than ten, he even demands the penalty of death. And it is his presence among the women that is hinted at in the words, “And they came, namely, the men with the women” (Ibid.).’ All that day, then, the Companions put themselves on their guard and absorbed themselves in the study of the Torah.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית ז׳:א׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל נֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא, אֲבָל תָּא חֲזֵי, וְכִי לָא יָכִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַטְרָא לֵיהּ לְנֹחַ, בְּאֲתָר חַד בְּעָלְמָא. דִּיְהֵא מַבּוּל בְּכָל עָלְמָא, וְלָא יְהֵא בְּהַהוּא אֲתָר, כְּמָה דִּכְתִּיב בְּגִּדְעוֹן, (שופטים ו׳:מ׳) וַיְהִי חוֹרֶב אֶל הַגִזָּה לְבַדָּהּ. אוֹ לְנַטְרָא לֵיהּ בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בָּהּ, (יחזקאל כ״ב:כ״ד) לָא גֻּשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם, דְּלָא נַחְתּוּ עָלָהּ מִי טוֹפָנָא. R. Simeon called attention to the verse: “And the Lord said unto Noah: Come thou and all thy house into the ark” (Gen. 7, 1). ‘This verse’, he said, ‘has already been explained. But observe this. Could not the Holy One, blessed be He, have preserved Noah in some other way, as by putting him in some spot where the flood could not reach, in the same way as we read, in connection with Gideon, that “it was dry upon the fleece only” (Judges 6, 40); or even have preserved him in the Land of Israel, of which it is written, “nor was it rained upon in the day of indignation” (Ezek. 22, 24)?

אֶלָּא, כֵּיוָן דִּמְחַבְּלָא נָחַת לְעָלְמָא, מַאן דְּלָא סָגִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח קָמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָיא, אִתְחַיָּיב בְּנַפְשֵׁיהּ, דְּאִיהוּ קָטִיל גַּרְמֵיהּ. מְנָא לָן. מִלוֹט, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:י״ז) הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ. מַאי טַעֲמָא אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ. בְּגִין דִּמְחַבְּלָא אָזִיל בָּתַר כַּתְפּוֹי, וְאִי אָהֲדָר רֵישֵׁיהּ, וְאִסְתָּכַּל בֵּיהּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, יָכִיל לְנַזְקָא לֵיהּ. But the truth is that, as soon as the Destroying Angel comes down into this world, whoever does not shut himself in, but exposes himself to his view, forfeits his life, and thus destroys himself. We learn this from Lot, in connection with whom it is written: “Escape for thy life, look not behind thee” (Gen. 19, 17). Why the warning “look not behind thee”? Because the Destroying Angel was stalking behind him, and had he turned his head and looked straight in the face of the angel, the latter would have been able to injure him.

וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ז) וַיִסְגוֹר יְיָ' בַּעֲדוֹ. דְּלָא יִתְחָזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא, וְלֹא יִשְׁלוֹט עָלֵיהּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. וְעַד דְּהַווּ טְמִירִין, מִיתוּ תְּלֵיסָר גּוּבְרִין בְּמָתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּלָא אִסְתָּכַּל בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. Hence it is written of Noah, “and the Lord shut him in” (Ibid. 7, 16), in order that Noah should not show himself before the Destroying Angel, and should so not fall into his power.’ Now whilst the Companions were in concealment there died in the town thirteen men. R. Simeon said: ‘Blessed be the Merciful One for that the Angel of Death did not look in your countenances!’

(שמות ל״ה:א׳) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ'. (קצ"ה ע"א) אָהֲדָר לוֹן כְּמִלְּקַדְּמִין, עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְעוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא לָא אִתְעָבִיד אֶלָּא מִיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְלָא מֵאִינּוּן עֵרֶב רַב, בְּגִין דְּאִינּוּן עֵרֶב רַב אַמְשִׁיכוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְנַחְתָּא לְעָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִסְתָּכַּל מֹשֶׁה בֵּיהּ, אַשְׁדֵּי לְאִינּוּן עֵרֶב רַב, לְבַר, וְכָנִישׁ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ'. AND MOSES ASSEMBLED ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, ETC. He repeated all over again the instructions concerning the making of the Tabernacle. R. Hiya said: ‘It is all as has already been explained. The actual making of the Tabernacle was carried out by Israel alone, without the mixed multitude. For that mixed multitude drew down the Angel of Death into the world. As soon, therefore, as Moses observed him he threw out the mixed multitude and assembled the Israelites by themselves. This is the significance of the words, “And Moses assembled, etc.” ‘

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 3:39-42 (Chapter 03) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 3:39-42 (Chapter 03) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 04

Chapter 04 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 4:48-53 (Chapter 04) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 4:48-53 (Chapter 04) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדַע. הַאי קְרָא הָא אוֹקִימְנָא, וְכַמָּה סַמְכִין אִית בֵּיהּ. וְכֹלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר, דְּאִיהוּ כֹּלָּא. (ע"ט ע"א) וְאִתְּמַר, מָה שְׁמוֹ וּמַה שֵׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מָה שְׁמוֹ יְדוָֹ"ד. וּמַה שֵׁם בְּנוֹ, יִשְׂרָאֵל דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וְהָא אוֹקִימְנָא. מִי עָלָה שָׁמַיִם. הָא אוּקְמוּהָ, דָּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:א׳) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵהּ אֶל יְיָ'. R. Simeon here expounded the verse: “Who hath ascended into heaven, and descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in his garments? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name, if thou knowest?” (Prov. 30, 4). ‘This verse’, he said, ‘has already been explained. “Who hath ascended up into heaven?”: this alludes to Moses, of whom it is written, “And unto Moses he said, Come up unto the Lord” (Ex. 24, 1).

דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (מלכים ב ב׳:י״א) וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳּעָרָה הַשָּׁמָיִם. וְכִי הֵיךְ יָכִיל אֵלִיָּהוּ לְסַלְּקָא לַשָּׁמַיִם. וְהָא כֻּלְּהוּ שָׁמַיִם, לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל, אֲפִילּוּ גַּרְעִינָא כְּחַרְדַּל מִגּוּפָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאַתְּ אַמָרְתּ וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳּעָרָה הַשָּׁמָיִם. According to another interpretation, “Who ascended up into heaven” alludes to Elijah, of whom it is written, “and Elijah went up by a whirlwind into heaven” (2 Kings 2, 11). It may be asked, How could Elijah have ascended into heaven, seeing that the heavens cannot endure even so much as a mustard seed of the matter of this world? How, then, can Scripture say, “and he ascended up by a whirlwind into heaven”?

אֶלָּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (שמות י״ט:י״א) וַיֵּרֶד יְיָ' עַל הַר סִינַי. וּכְתִיב (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר. וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהֲוָה בְּטוּרָא דְּסִינַי, וּכְתִּיב (שמות כ״ד:י״ז) וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ' כָּאֵשׁ אוֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, אֵיךְ יָכִיל מֹשֶׁה לְסַלְּקָא לְגַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר. דְּעָאל גּוֹ עֲנָנָא, כְּמַאן דְּאִתְלָבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא. הָכִי נָמֵי אִתְלָבָּשׁ בַּעֲנָנָא, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ. וּבְעֲנָנָא אִתְקְרִיב לְגַבֵּי אֶשָּׁא, וְיָכִיל לְמִקְרָב. אוּף הָכִי אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִּיב וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳּעָרָה הַשָּׁמַיִם, דְּעָאל בְּהַהִיא סְעָרָה, וְאִתְלָבַּשׁ בֵּיהּ בְּהַהִיא סְעָרָה, וְסָלִיק לְעֵילָּא. But it was with Elijah as with Moses. In connection with Moses it is first written: “And the Lord came down upon Mount Sinai” (Ex. 19, 20), and further on it is written, “And Moses entered into the midst of the cloud, and went up into the mount” (Ibid. 24, 18). Now, inasmuch as the Holy One, blessed be He, was on Mount Sinai, regarding which it is written, “And the appearance of the glory of the Lord was like devouring fire on the top of the mount” (Ibid. 24, 17), how could Moses have entered into His presence? The answer is found in the words, “and Moses entered into the midst of the cloud and went up into the mount”. This shows that Moses enveloped himself in the cloud as in a garment, and, having thus wrapped himself round, he was able to draw near to the “fire of the glory of the Lord”. In a similar way, Elijah, of whom it is written, “And Elijah went up by a whirlwind into heaven”, entered into that whirlwind and enveloped himself in it as in a garment, and in this way ascended on high.

וְרָזָא אַשְׁכַּחְנָא, בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר בְּאִינּוּן תּוֹלְדוֹת דְּעָלְמָא, רוּחָא חֲדָא יְהֵא דְּיֵּחוֹת לְעָלְמָא בְּאַרְעָא, וְיִתְלַבָּשׁ בְּגוּפָא, וְאֵלִיָּהוּ שְׁמֵיהּ. וּבְהַהוּא גּוּפָא יִסְתָּלַק, וְאִשְׁתְּלִיל מִגוּפֵיהּ, וְיִשְׁתְּאַר בַּסֳּעָרָה. וְגוּפָא דִּנְהוֹרָא אַחֲרָא יִזְדָּמַן לֵיהּ, לְמֶהוֵי גּוֹ מַלְאֲכֵי. וְכַד יֵחוּת, יִתְלַבָּשׁ בְּהַהוּא גּוּפָא, דְּיִשְׁתְּאַר בְּהַהוּא עָלְמָא, וּבְהַהוּא גּוּפָא יִתְחָזֵי לְתַתָּא, וּבְגוּפָא אַחֲרָא יִתְחָזֵי לְעֵילָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא, דְּמִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד. לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּסָלִיק לִשְׁמַיָּא רוּחָא דִּילֵיהּ, וְנָחִית לְבָתַר לְתַתָּא, בַּר אֵלִיָּהוּ, דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָּא וְנָחִית לְתַתָּא. The following recondite passage is found in the Book of Adam the First Man, in describing the generations of mankind: “A certain spirit will one day come down to earth and will clothe itself in an earthly body and will bear the name of Elijah. Whilst in that body he will soar aloft and, divesting himself of that body, enter within a whirlwind, where another and luminous body will have been prepared for him, so that he will be as an angel among angels’ But whenever he will come down to earth he will invest himself again in the material body, which will remain in the lower world; and it is in this body that he will make himself visible on earth, whilst it is in the other body that he will appear on high.” This is thus the recondite meaning of the words, “Who hath ascended up into heaven, and descended”. There was no other man whose spirit ascended to heaven and then descended to earth except Elijah.

דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא אֵלִיָּהוּ. וַיֵּרַד, דָּא יוֹנָה, דְּנָחַת לֵיהּ נוּנָא גּוֹ תְּהוֹמֵי, לְעִמְקֵי יַמָּא. יוֹנָה מֵחֵילָא דְּאֵלִיָּהוּ קָא אָתָא, אֵלִיָּהוּ סָלִיק, יוֹנָה נָחִית, דָּא שָׁאִיל נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת, וְדָא שָׁאִיל נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת, וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי בֶּן אֲמִתַּי. וּכְתִיב, (מלכים א י״ז:כ״ד) וּדְבַר יְיָ' בְּפִיךָ אֱמֶת. According to another interpretation, “who hath ascended up into heaven” is an allusion to Elijah, whereas “and descended” alludes to Jonah, whom the fish caused to sink into the nethermost depths of the sea. Jonah was only made possible by Elijah. Elijah ascended and Jonah descended, and the one as well as the other “requested for himself that he might die”.

מִי צָרַר מָיִם, דָּא אֵלִיָּהוּ, דְּצָּרִיר צְרוֹרָא דְּמַיָּא בְּעָלְמָא, וְלָא נַחְתּוּ טַלָּא וּמִטְרָא דִּשְׁמַיָּא. בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ, דְּהֲוָה (נ"א מחי אדרתיה) מַיְיתֵי אַדַּרְתֵּיהּ לְמֶעְבָּד נִסִּין. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא אֵלִיָּהוּ, דְּאַהֲדָר רוּחָא דְּבַר נָשׁ לְגוֹ מֵעוֹי. (אסף כמה דאת אמר (מלכים ב ה׳:י״א) ואסף המצורע). Further, “who hath bound the waters” alludes to Elijah, who bound up in a bundle, as it were, all the waters of the world so that neither dew nor rain came down from heaven; “in his garment” alludes further to Elijah, who smote with his mantle to perform his miracles. “Who hath gathered the wind (ruah=spirit) in his fists?” is again an allusion to Elijah, who restored the spirit of a man to his body;

מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. דָּא אֵלִיָּהוּ, דִּלְבָתַר דְּצָרַר מַיִם, וְאוֹמֵי עַל (ס"א מטרא') שְׁמַיָא לְבָתַר אָהֲדַּר בִּצְלוֹתֵיהּ, וְאוֹקִים כָּל עָלְמָא, וְנָחִית מִטְרָא, וְאִתְיְהִיב מְזוֹנָא לְכֹלָּא. מַה שְּׁמוֹ, דָּא אֵלִיָּהוּ. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, דָּא אֵלִיָּהוּ. מַה שְּׁמוֹ, כַּד סָלִיק לְעֵילָּא, אֵלִיָּהוּ. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כַּד נָחִית לְתַתָּא, וְאִתְעָבִיד שְׁלִיחָא לְמֶעְבַּד נִסִּין, אֵלִיָּהוּ שְׁמֵיהּ. “Who hath established all the ends of the earth?” still alludes to Elijah, who, after he had restrained the waters and adjured the heavens not to let rain fall, afterwards, by means of his prayer, restored life to the world by bringing back the rain, which produced an abundance of food for all. “What is his name?” refers to Elijah; “and what is his son’s name?” refers again to Elijah. “His name” refers to Elijah when he ascended on high, and “his son’s name” refers to Elijah when he comes down to earth and becomes a messenger to perform miracles; he bears, then, the same name of Elijah.

דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְרָזָא דְּמִלָּה, מִ"י, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהָכָא אִיהוּ רָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, (כ"ג ע"ב) אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּאִינּוּן יְסוֹדֵי קַדְמָאֵי דְּכֹלָּא, וְכֻלְּהוּ תַּלְיָין בְּהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְּאִתְּמַר. According to another exposition: “Who hath ascended up into heaven?” refers to the Holy One, blessed be He, the allusion being contained in the word Mi (Who?), as explained elsewhere. Here in this passage is contained the mystery of the Divine Chariot, consisting of the four directions of the world which are the four primordial elements, all of which depend on that supernal region called Mi (Who?), as already said.

תָּא חֲזֵי, כַּד קַיְּימָא שַׁעֲתָא דִּרְעוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְיַחֲדָא רְתִיכָא עִלָּאָה (ס"א ברתיכא תתאה') לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. כְּדֵין קָלָא נָפִיק, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְכָנִישׁ כָּל אִלֵּין קַדִּישִׁין דִּלְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן רַבְרְבָן קַדִּישִׁין, וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ זְמִינִין כַּחֲדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, דָּא רָזָא דְּשָׁמַיִם. אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵיסַר מַשִׁרְיָין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. Observe this. When the hour arrives at which it pleases the Holy One, blessed be He, to unify the Supernal Chariot,¹Al. “to combine the Supernal Chariot with the Lower Chariot”. a voice issues from that divine supernal region called Heaven to assemble all the saints beneath and all the holy chiefs and supernal legions, so that they should all be in readiness together. Thus Scripture says, “And Moses assembled”, “Moses” being an allusion to Heaven; while the words “all the congregation of the children of Israel” allude to the twelve supernal holy legions.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. וּמַאי קָאָמַר זֶה הַדָּבָר וְגוֹ', קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, אִתְתָּקָנוּ כֻּלְּכוּן, לְסַלְּקָא עָלַיְיכוּ, וּלְמֵיטַל עָלַיְיכוּ, יְקָרָא דְּכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא, לְסַלְּקָא לְעֵילָּא. The next words, “and said unto them… This is the thing… Take ye from among you an offering unto the Lord”, means, “prepare yourselves, all of you, to take and to bear upon you the glory of the Divine Throne so as to raise it aloft to the divine heights;

אַפְרִישׁוּ מִנַּיְיכוּ אִינּוּן יַקִּירִין, אִינּוּן רַבְרְבִין עִלָּאִין, לְסַלְּקָא לְהַהִיא תְּרוּמָה, רָזָא דְּכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲבָהָן, (נ"א בבעלה) דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא לָא אִתְחֲזֵי לְמֵיתֵי לְבַעְלָהּ, אֶלָּא בְּאִינּוּן בְּתוּלְתָּן עוּלֶמְתָּהָא, דְּיֵיתוּן עִמָּהּ, וּמְדַּבְּרָן לָהּ, עַד דְּמָטַת לְבַעְלָהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (תהילים מ״ה:ט״ו) בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רְעוּתֵיהּ וְגוֹ', וְכָל כַּךְ לָמָּה, לְמֵיתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְּבַעְלָהּ. appoint from among you those supernal glorified chiefs who shall take up that offering containing the mystery of the Divine Throne, in order to bring about a union with the “patriarchs”,¹Al. “with her spouse”. for the Matrona (i.e. the Shekinah) may not come to her Spouse except those youthful bridesmaids follow in her train until she is brought to Him, as it says, “The virgins her companions in her train being brought unto thee” (Ps. 45, 15), to wit, that she may join her Spouse.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 05

Chapter 05 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 5 (Chapter 05) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 5 (Chapter 05) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

(שמות ל״ה:ה׳) כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע מַשִׁרְיָין עִלָּאִין, דְּבִכְלָלָא דִּלְהוֹן כְּלִילָן, כָּל אִינּוּן שְׁאַר מַשִׁרְיָין, וְאִלֵּין אִינּוּן דְּנַפְקָן בַּאֲבָהָן עִלָּאִין, דְּאִקְרוּן נְדִּיבִים. כְּמָה (ויקרא י"ט ע"ב, כ"ד ע"א, ק"נ ע"ב) דְּאוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (במדבר כ״א:י״ח) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, אִלֵּין אֲבָהָן. The next words, “Whosoever is of a noble heart”, are an allusion to the four superior legions that contain within themselves all the other legions; it is these who issue forth with the exalted patriarchs called “nobles”, as in the passage, “which the nobles of the people delved” (Num. 21, 18), indicating the patriarchs.

יְבִיאֶהָ, יְבִיאוּהָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְבִיאֶהָ, לְיַחֲדָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְכֵן יָבִיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְבִיאֶהָ, לְסַלְּקָא לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ בִּיקָרָא, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. אֵת תְּרוּמַת יְיָ', אֶת לְאַסְגָּאָה, כָּל אִינּוּן מַשִׁרְיָין עִלָּאִין אַחֲרָנִין, לְאִתְחַבְּרָא כֹּלָּא כַּחֲדָא, וְאִינּוּן תְּרֵיסַר בִּכְלָלָא חֲדָא. זָהָב. וָכֶסֶף. וּנְחוֹשֶׁת. תְּכֵלֶת. וְאַרְגָּמָן. וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵלִים מְאָדָּמִים. וְעֹרֹת תְּחָשִׁים. וַעֲצֵי שִׁטִּים. וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר. וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵיסַר מַשִׁרְיָין עִלָּאִין, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא בִּכְלָלָא דְּאַרְבַּע דְּאִקְרוּן חַיוֹת הַקֹּדֶשׁ כְּמָה דְּאִתְּמַר. The verse continues, “let him bring it”. The singular, “him”, where we should expect “them”, indicates the merging of them all into a unity. In the next words, “the Lord’s offering”, the accusative particle eth indicates the inclusion of all the other supernal legions which were to be integrated into one unity; their number is twelve, symbolized by “gold, and silver, and brass; and blue, and purple, and scarlet, and fine linen, and goat’s hair; and rams’ skins dyed red, and sealskins, and acacia-wood; and oil for the light, and spices for the anointing oil, and for the sweet incense”. These are the twelve supernal legions, which are all comprised under the four sacred Hayoth mentioned before.

וְכֻלְּהוּ אִלֵּין סַלְּקִין לְכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא, לְאָעֲלָא לָהּ לְעֵילָּא, לְאִתְחַבְּרָא בְּבַעְלָהּ, בְּגִין לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עִמָּהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא עִלָּאָה עַל כּוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָא אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. וּכְדֵין, אִיהוּ חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא. All these ascend towards the Divine Throne, so as to take her up on high that she may join her Spouse, and that He should be with Her in surpassing glory. The Most High King then seats Himself on the Divine Throne in perfect unison with His Spouse, and joy is thus diffused through the universe.

תָּא חֲזֵי, הָכָא שָׁארֵי לְמִמְנֵי זָהָב בְּקַדְמִיתָא, וְכֶסֶף לְבָתַר, בְּגִין דְּהַאי חֶשְׁבֹּנָא מִתַּתָּא. אֲבָל כַּד אָתֵי לְמִמְנֵי מֵחוּשְׁבָּנָא דִּרְתִיכָא דִּלְעֵילָּא, שָׁארֵי לְמִמְנִי מִימִינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִן שְׂמָאלָא. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. כֶּסֶף בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר הַזָּהָב. וּבִרְתִיכָא דִּלְתַתָּא, שָׁארוּ מִשְּׂמָאלָא וּלְבָתַר מִימִינָא, דִּכְתִּיב זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. זָהָב בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר כֶּסֶף. (Observe that Scripture here mentions gold before silver, the reason being that this is the scale of values here below; but when it enumerates according to the scale of values in the Heavenly Chariot, Scripture commences from the right and proceeds to the left. So we find it written: “Mine is the silver, and Mine the gold” (Haggai 2, 8), first silver and then gold, but here below the left comes first and then the right, as it is written, “gold, and silver, and brass”.)

וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין אִקְרוּן נְדִיב לֵב. כֹּל: לְאַכְלְלָא כָּל שְׁאַר רְתִיכִין. לֵב. מַאי לֵב. הַיְינוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (משלי ט״ו:ט״ו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד. וְדָא אִיהוּ לִבָּא דְּכֹלָּא, וְדָא כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא אִקְרוּן לֵב. כֹּל נְדִיב לֵב, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאַרְבַּע מַשִׁרְיָין אִלֵּין, כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ אִקְרוּן בְּרָזָא חֲדָא, נְדִיב לֵב. תְּרוּמַת יְיָ', דָּא כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא. וּבְגִין דְּאָרִימוּ לָהּ לְעֵילָּא, וְסַלְּקִין לָהּ לְעֵילָּא, אִקְרֵי תְּרוּמַת יְיָ'. Now the phrase, “every noble-hearted”, as already said, comprises those four legions who together are named noble-hearted; “the Lord’s heave-offering” indicates the Divine Throne, so called because they raise it and cause it to ascend on high.¹i.e. from the world of beriah to the world of aziluth.

וְעַל דָּא, כַּד חָמָא יְחֶזְקֵאל רָזָא דְּחַיּוֹת, דַּהֲווֹ סַלְּקִין, לָא חָמָא מַהוּ דְּסַלְּקִין, בְּגִין דְּאִיהִי סַלְּקָא לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה בִּגְנִיזוּ בִּטְמִירָא בִּיקָרָא עִלָּאָה. And it is for this reason that Ezekiel, in his vision of the ascending Hayoth, failed to see what it was that they were taking up with them, since it was the Matrona rising to join the Most High King in hidden and supreme glory.

(שמות ל״ה:י׳) וְכָל חָכָם לֵב בָכֶם, אִלֵּין אִינּוּן שִׁתִּין מְקוֹרִין, דְּאַשְׁקְיָיא עָלְמָא, וּמִנְּהוֹן אִתְשָׁקֵי. יָבֹאוּ, אֲמַאי יָבֹאוּ. אֶלָּא דְּיֵיתוּן לְמִנְקַט מֵעִם גְּנָזָא דְּחַיִּין. יָבֹאוּ, וּלְבָתַר וַיַּעֲשׂוּ מָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד לוֹן לְאַהֲנָאָה עָלְמָא. “And let every wise-hearted among you come and make all that the Lord hath commanded.” This is an allusion to the sixty well-springs that feed the world and so are enjoined to come and bring with them from the treasury of life, by executing the commands of the Holy One, so as to benefit the world.’

(שמות ל״ה:ה׳) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (ישעיהו נ״ח:ז׳) הֲלֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נָשׁ, כַּד מִסְכְּנָא אִעְרַע לְגַבֵּיהּ. דְּהַהוּא מִסְכְּנָא דּוֹרוֹנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוֵי, דְּשָׁדַר לֵיהּ. מַאן דִּמְקַבֵּל לֵיהּ לְהַהוּא דּוֹרוֹנָא בְּסֵבֶר אַנְפִּין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. TAKE YE FROM AMONG YOU AN OFFERING UNTO THE LORD. R. Judah discoursed on the verse: “Is it not to deal thy bread to the hungry…?” (Isa. 58, 7). ‘Happy’, he said, ‘is the lot of him who happens to meet with a poor man, as the poor man is a present that God has sent him. Whoever receives that present with a cheerful countenance, happy is his portion.

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּחָיִיס לְמִסְכְּנָא, וְאָתִיב לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק עָלֵיהּ, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לְנַפְשֵׁיהּ. וְעַל דָּא אַבְרָהָם דְּהֲוָה חָיִיס לְכָל בְּנִי עָלְמָא, סָלִיק עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:ה׳) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. See now. Whoever takes compassion on a poor man and quickens his soul, the Holy One counts it to him as though he had created his soul. Hence, because Abraham took compassion on all men, God counted it to him as though he had created them, as it is written, “and the souls that they had made (‘asu) in Horan” (Gen. 12, 5).

וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא הֲלא פָרוֹס, מַאי פָרוֹס, לְמִפְרַס לֵיהּ מַפָּה בְּנָהֲמָא וּמְזוֹנָא לְמֵיכַל. דָּבָר אַחֵר הֲלא פָרוֹס, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ה׳:כ״ח) פְּרֵיס פְּרִיסַת וְגוֹ'. דְּבָעֵי לְמִפְרַס פְּרִיסִין דְּנַהֲמָא קָמֵיהּ, בְּגִין דְּלָא לִכְסִיף. וְיַפְרוֹס קָמֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא. לַחְמֶךָ, לֶחֶם לָא כְּתִיב, אֶלָּא לַחְמֶךָ. הַהוּא דִּילָךְ מִמָּמוֹנֶךָ, וְלָא דִּגְזִילוּ, וְלָא דַּעֲשָׁק, וְלָא דִּגְנֵבָה. דְּאִי הָכִי, לָאו זְכוּתָא הוּא, אֶלָּא וַוי לֵיהּ, דְּאָתֵי לְאַדְכְּרָא חוֹבוֹי. כְּגַוְונָא דָּא קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לְאָרָמָא מִמָּה דִּלְכוֹן, וְלָא מֵעֹשֶׁק, וְלָא מִגֶּזֶל, וְלָא מִגְּנֵבָה, וְהָא אוּקְמוּהָ. The term ” paros” (breaking) has also the significance of “spreading”, it being incumbent on the host to spread for the poor man a table-cloth for the bread and other food offered. Again, the term “paros”, in its significance of “breaking”, teaches that it is the proper thing to cut the bread for the poor man into slices, so that he should not feel ashamed, and that there should be no stinting: “thy bread”, says Scripture, thy emphatically, thine own property, but not that gotten by robbery or violence or theft; for, in that case, so far from its being a source of merit, it will be a reminder, woe to him! of his sins. Similarly, in our text it says: “Take ye from among you an offering”, from among you emphatically, but not from what has been gotten by violence, robbery or theft.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא, עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, פָּגַע בְּהוּ רִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא בַּהֲדָן. כַּד מָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ט״ז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וָאֶבְחַר בְּדָוִד וְגוֹ' לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, דִּכְתִּיב לא בָחַרְתִּי בְּעִיר, וָאֶבְחַר בְּדָוִד, מַאי הַאי עִם הַאי. וָאֶבְחַר בִּיְרוּשָׁלַ ם מִבָּעֵי לֵיהּ. R. Hiya and R. Isaac and R. Jose were walking together on the road when R. Abba met them. Said R. Hiya: ‘Assuredly the Shekinah is with us.’ R. Abba, when he came up with them, expounded the verse: “Since the day that I brought forth my people Israel out of Egypt, I chose no city out of all the tribes of Israel to build a house, that my name might be there; but I chose David to be over my people Israel” (I Kings 8, 16). ‘This verse’, he said, ‘does not seem to be logically constructed. It begins, “I chose no city”, and ends, “but I chose David”, instead of, as we should expect, “but I chose Jerusalem”. What connection have the two with each other?

אֶלָּא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית רְעוּתָא קָמֵּיהּ לְמִבְנִי קַרְתָּא, אִסְתָּכָּל בְּקַדְמִיתָא, בְּהַהוּא רֵישָׁא דְּנָהִיג עַמָּא דְּקַרְתָּא, וּלְבָתַר בְּנִי קַרְתָּא, וְאַיְיתֵי לְעַמָּא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב לֹא בָחַרְתִּי בְּעִיר, עַד דְּאִסְתַּכַּלְנָא בְּדָוִד, לְמֶהוֵי רַעְיָא עַל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּמָתָא וְכָל בְּנִי מָתָא, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרַעֲיָּא דְּנָהִיג לְעַמָּא, אִי רַעְיָא אִיהוּ טָבָא, טָב לֵיהּ, טָב לְמָתָא, טָב לְעַמָּא. וְאִי רַעְיָא אִיהוּ בִּישָׁא, וַוי לֵיהּ, וַוי לְמָתָא וַוי לְעַמָּא. וְהַשְׁתָּא אִסְתָּכָּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא, וְסָלִיק בִּרְעוּתֵיהּ לְמִבְנֵי לֵיהּ, וְאוֹקִים בְּרֵישָׁא לְדָוִד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֶבְחַר בְּדָוִד עַבְדִי. (ס"א ואוקים ברישא דדרא לרבי שמעון וחבריה למיקם קמיה) But the truth is, that when it is the pleasure of the Holy One, blessed be He, to build a city, He first considers who shall be the leader of its people, and not until then does He build the city and bring the people into it. The verse then says, in effect, “I chose no city until I had observed David to be fitting shepherd of Israel.” For a city with all its inhabitants depends for its existence on the care of the people’s shepherd and leader. If the latter be a good shepherd, it is well with him, well with the city, and well with the people; but if he be an evil shepherd, woe to him, woe to the city, and woe to the people! ‘Thus, the Holy One, blessed be He, when He looked at the world and decided to build the city, first raised up David, as it says, “but I chose David”, etc.’

מִלְּתָא חַדְתָּא שְׁמַעְנָא. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ו:ה׳) אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְּרוֹ שִׂבְרוֹ עַל יְיָ' אֱלהָיו. וְכִי אֵל יַעֲקֹב, וְלָא אֵל אַבְרָהָם, וְלָא אֵל יִצְחָק, אֶלָּא אֵל יַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא אִתְרְחִיץ בַּאֲבוֹהִי, וְלָא בְּאִמֵיהּ, כַּד עָרַק קַמֵּי אֲחוּי, וְאָזַל יְחִידָאי, בְּלָא מָמוֹנָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל״ב:י״א) כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְאִיהוּ אִתְרְחִיץ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שם כח) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי וְגוֹ'. וְכֹלָּא שָׁאִיל מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב לֵיהּ. This is a new thought, what we have just heard’, said his Companions. R. Abba then further discoursed as follows. ‘It is written, “Happy is he whose help is the God of Jacob, whose hope (sibro) is in the Lord his God” (Ps. 146, 5). Why “the God of Jacob”, and not “the God of Abraham”, or “the God of Isaac”? The reason is that Jacob placed his trust neither in his father nor in his mother when he fled from his brother and went on his way alone, penniless, as Scripture says, “for with my staff I passed over this Jordan” (Gen. 32, 11), but he put his trust in the Almighty, as it is written, “If God will be with me, and will keep me” (Ibid. 28, 20); and he made all his requests only to the Holy One, blessed be He, who granted them to him.

שִׂבְרוֹ עַל יְיָ' אֱלֹהָיו. שִׂבְרוֹ, וְלָא אָמַר תִּקְוָתוֹ, וְלָא בִּטְחוֹנוֹ, אֶלָּא שִׂבְרוֹ. אַל תִּקְרֵי שִׂבְרוֹ, אֶלָּא שִׁבְרוֹ. דְּנִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּיא, לְתַּבְרָא גַּרְמַיְיהוּ, וּלְאִתְבְּרָא תְּבִירוּ עַל תְּבִירוּ, וְכֹלָּא עַל יְיָ' אֱלהָיו. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים מה) כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם. כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאנוּ חֶרְפָּה. Further, the term “sibro” (whose hope) can also be read (by a change in the diacritical point) shibro (being bruised), pointing to the righteous who are content to be broken and bruised and to submit to tribulation upon tribulation, and all for the sake of “the Lord his God. So Scripture says: “Nay, but for thy sake are we killed all the day” (Ps. 44, 23); and further, “Because for thy sake¹The text of the Zohar wrongly quotes “we” instead of “I”. we have borne reproach” (Ibid. 69, 8).

כְּגַוְונָא דְּיַעֲקֹב, דִּכְתִּיב וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, דְּהָא תְּבִירוּ דְּגָלוּתָא, חָמָא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּמִצְרָיִם, וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְנוֹי דְּיַעֲקֹב סַבְלוּ תְּבִירוּ דְּגָלוּתָא, וְלָא אִשְׁתָּנּוּ מִגּוֹ רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאַבָהֲתְהוֹן וּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּגָלוּתָא רְגִילָא בְּפוּמַיְיהוּ. This was exemplified in Jacob, of whom it is written: “Now Jacob saw that there was crushing¹Sheber=corn; also=crushing, breaking, misfortune. in Egypt” (Gen. 42, 1), indicating that Jacob foresaw the calamity of the exile that he would undergo in Egypt, but he placed his confidence in the Holy One, blessed be He. Similarly, the children of Jacob endured the calamity of exile, and yet did not deviate from the essence of the faith of their ancestors, the name of the Holy One, blessed be He, always having been, in the midst of the exile, on their lips.

וְעַל דָּא כְּתִיב בְּמֹשֶׁה, (שמות ג) וְאָמְרוּ לִי' מַה' שְּׁמוֹ' מַה'. בְּגִין דַּהֲווֹ יַדְעֵי לֵיהּ, וְלָא אַנְשׁוּ לֵיהּ לְעָלְמִין, וְסַבְלוּ תְּבִירוּ דְּגָלוּתָא עַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כַּךְ זָכֵי לְפוּרְקָנִין וּלְנִסִין וּלְאַתְוָּון סַגִּיאִין. Hence the words of Moses: “and they shall say unto me: What (mah) is his name” (Ex. 3, 13), signifying that the Israelites knew the Holy One, blessed be He, at no time having forgotten Him, but having suffered the pangs of exile for His sake. For the sake of this they merited redemption and great miracles and signs.

וְאַתּוּן קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, דְּסָבְלִּין תְּבִירוּ דְּגוּפָא מֵאֲתָר לְאֲתָר עַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּזַכָּאִין אַתּוּן לְמֶעְבַּד לְכוּ נִסִּין וּפוּרְקָנִין, וְתִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי. אָזְלוּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. Now, you exalted saints who endure bodily affliction in wandering from place to place for the sake of the Holy One, blessed be He, how much more are you worthy that miracles and acts of redemption should be performed for you, and that you should win the life of the world to come!’ They then proceeded on their journey together, and R. Abba then opened a discourse on the text: “Take ye from among you an offering unto the Lord, whosoever is of a willing heart let him bring it”, etc.

פָּתַח וְאָמַר (שמות ל״ה:ה׳) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שַׁוֵּי רְעוּתֵיהּ, לְגַבֵּי פּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, הַהוּא רְעוּתָא סָלִיק בְּקַדְמִיתָא עַל לִבָּא, דְּאִיהוּ קִיוּמָא וִיסוֹדָא דְּכָל גּוּפָא. לְבָתַר סָלִיק הַהוּא רְעוּתָא טָבָא, עַל כָּל שַׁיְיפֵי גּוּפָא. וּרְעוּתָא דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וּרְעוּתָא דְּלִבָּא, מִתְחַבְּרָאן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן מַשְׁכִין עָלַיְיהוּ זִיהֲרָא דִּשְׁכִינְתָּא לְדַיְּירָא עִמְּהוֹן, וְהַהוּא בַּר נָשׁ אִיהוּ חוּלָקָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֱוֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה. מֵאִתְּכֶם הֲוָה אַמְשְׁכוּתָא, לְקַבְּלָא עָלַיְיכוּ הַהִיא תְּרוּמָה, לְמֶהֱוֵי חוּלָקָא לַיְיָ'. Observe’, he said, ‘that when a man wills to serve his Master, his desire is first generated in the heart, which is the basis and the active principle of the whole body. From thence the desire is diffused through all the members of the body, so that the desire of the rest of the members of the body, and the desire of the heart, unite into one whole and draw upon themselves the resplendence of the Shekinah to reside with them. Such a man becomes himself, as it were, a portion of the Holy One, blessed be He. Scripture thus says: “Take you from among you”, or, in other words, “take you of your very selves, and become yourselves an offering and a portion for the Lord.”

וְאִי תֵּימָא דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַּר נָשׁ קַיָּימָא מִלָּה. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ'. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ וַדַּאי, מַאן דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ, יַמְשִׁיךְ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא לְגַבֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְבִיאֶהָ, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי בְּאִסְתַּלְּקוּתָא לְעֵילָּא, יְבִיאֶהָ מֵאֲתָר עִלָּאָה, לְאַמְשָׁכָא לְדַיְּירָא עִמֵּיהּ. And so that no one should say that this is not within man’s power, observe the sentence saying, “whosoever is of a willing heart, let him bring it, the Lord’s offering”. Assuredly so, whosoever is of a willing heart may draw unto himself the Shekinah, may bring her (yebieha) from on high, may draw her from the supernal region to reside with him.

וְכַד תֵּיתֵי לְאַשְׁרָאָה עִמֵּיהּ, כַּמָה בִּרְכָּאן וְכַמָּה עֻתְרָא תֵּיתֵי עִמֵּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. לָא יֶחְסַר לֵיהּ כָּל עֻתְרָא דְּעָלְמָא. דָּא לִשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל אַתּוּן קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, מַאן דְּשָׁרֵי לְאָרָמָא, הוּא יָרִים. and when she comes to reside with him, how many blessings, and how much riches, does she bring with her! So Scripture says, “gold, and silver, and brass”, so that nothing is lacking for him of all the riches of the world. This’, R. Abba concluded, ‘is for the rest of mankind, but you exalted saints, “take from among you an offering unto the Lord”.¹i.e. the Shekinah is already among you, and you must raise Her on high. Said R. Hiya: ‘He who has begun to take an offering, let him continue in the work.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 5:67 (Chapter 05) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 5:67 (Chapter 05) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 06

Chapter 06 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 6 (Chapter 06) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 6 (Chapter 06) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, (יונה ב) וַיֹּאמֶר יְיָ' לַדָּג וְגוֹ', וְכִי בְּאָן אֲתָר אָמַר לֵיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה בָּרָא נוּנֵי יַמָּא. כְּדֵין פָּקִיד וְאָמַר, דִּיְּהֵא זַמִין חַד נוּנָא לְמִבְלַע לְיוֹנָה, וִיֵּהֵא בְּמֵעוֹי תְּלָתָא יוֹמִין וּתְלַת לֵילָוָון, וּלְבָתַר דְּיִּרְמֵי לֵיהּ לְבַר. R. Abba then discoursed on the text: “And the Lord (had) said unto the fish, and it vomited out Jonah upon the dry land” (Jonah 2, 11). ‘Where and when did God speak to the fish?’ he asked. ‘It was’, he replied, ‘at the time of Creation, when the Holy One, blessed be He, created the world; to wit, on the fifth day, when He created the fishes of the sea. Then He ordained and appointed a certain fish to swallow up Jonah and retain him in its body three days and three nights and then eject him.

וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא כָּל מַה דְּעַבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּכֹלָּא אַתְנֵי עִמֵּיהּ. בְּיוֹמָא קַדְמָאָה בָּרָא שְׁמַיָא, אַתְנֵי עִמְּהוֹן דִּיְסַלִיק לְאֵלִיָּהוּ הַשָּׁמַיְמָה בְּגוֹ סְעָרָה, וְכֵן הֲוָה, דִּכְתִּיב, (מלכים ב ב׳:י״א) וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳּעָרָה הַשָּׁמָיִם. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּרָא נְהוֹרָא, וְאַתְנִי עִמֵּיהּ דְּיַחְשִׁיךְ לְשִׁמְּשָׁא בְּמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין, דִּכְתִּיב, (שמות י׳:כ״ב) וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים. And not only in this case, but with all that He created did God make certain stipulations. Thus, on the first day, when He created the heavens, He stipulated with them that they should take up Elijah into heaven by a whirlwind, and so it was, as it is written, “and Elijah went up¹And it does not say, “and God took up”, by a special act. by a whirlwind into heaven” (2 Kings 2, 11). On the same day He created the light and stipulated with it that the sun should become darkened in Egypt three days, as it is written, “and there was a thick darkness in all the land of Egypt three days” (Ex. 10, 22).

בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא בָּרָא רְקִיעָא, דִּיהֵא מַפְרִישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא, כְּדִכְתִיב (בראשית א׳:ו׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וַיְהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וְאַתְנִי עִמְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּמַיָּא יְהוֹן מַפְרִישִׁין לְיִשְׂרָאֵל בֵּין טוּמְאָה לְטָהֳרָה, לְאִתְדַכְּאָה בְּהוּ, וְכַךְ הֲוָה. On the second day He created the firmament to divide the waters from the waters, and in doing so He stipulated that they should separate between defilement and purity on behalf of Israel and be to them a means of cleansing, and so it was.

בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה אַפִּיק אַרְעָא מִגּוֹ מַיָּא, וְאַכְנִּישׁ לְמַיָּא, וַעֲבַד מֵהַהוּא כְּנִישׁוּ דְּאִתְכְּנָשׁוּ לְאֲתָר חַד, יַמָּא. וְאַתְנֵי בְּיַמָּא לְמֶעְבַּר לְיִשְׂרָאֵל בְּגַוֵּיהּ בְּיַבֶּשְׁתָּא, וּלְמִטְבַּע לְמִצְרָאֵי, וְכַךְ הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:כ״ז) וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. אַל תִּקְרֵי לְאֵיתָנוֹ, אֶלָּא לִתְנָאוֹ, לְמַּה דְּאַתְנִי עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. תּוּ אַתְנֵי בְּאַרְעָא, דְּתִפְתַּח יַת פּוּמָהָא בְּמַחְלְקוֹתָא דְּקֹרַח, וְתִבְלַע לְקֹרַח וּלְכָל כְּנִישָׁתֵיהּ, וְכַךְ הֲוָה, דִּכְתִּיב, (במדבר ט״ז:ל״ב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִיהָ וְתִבְלַע אוֹתָם וְאֶת קֹרַח. On the third day He made the dry land emerge from the waters and caused the waters to be gathered together into one place, forming from them the sea, and He stipulated with it that it should allow the Israelites to pass through it on dry land and then overwhelm the Egyptians. And so it happened, as it is written, “and the sea returned to its strength when the morning appeared” (Ex. 14, 27), where the term I’ethano (to its strength), by a transposition of letters, can be read litnao (to its stipulation). In addition, God stipulated with the earth that it should open its mouth on the occasion of the rebellion of Korah and swallow him up with all his company. And so it happened.

בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה, בָּרָא שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דִּכְתִּיב יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְאַתְנֵי עִם שִׁמְשָׁא, לְמֶהוֵי קָאִים בְּפַלְגּוּ שְׁמַיָּא בְּיוֹמֵי דִּיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִּיב, (יהושע י יב) וַיַּעֲמוֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם. אַתְנִי בְּכֹכָבַיָּא לְמֶעְבַּד קְרָבָא בְּסִיסְרָא, דִּכְתִּיב, (שופטים ה׳:כ׳) הַכֹּכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחַמוּ עִם סִיסְרָא. On the fourth day he created the sun and the moon, and He stipulated with the sun that he should stand still in the midst of heaven in the days of Joshua; He also stipulated with the stars that they should wage war against Sisera.

בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה בָּרָא נוּנֵי יַמָּא, וְעוֹפֵי דִּשְׁמַיָּא, אַתְנִי בְּעוֹפֵי לְמֵיזָן עוֹרְבִים לְאֵלִיָּהוּ, בְּזִמְנָא דְּעָצַר לִשְׁמַיָּא, דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:ד׳) וְאֶת הָעוֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכְּלְךָ שָׁם. צִוִּיתִי דַּיְיקָא. וְאַתְנֵי בְּנוּנֵי יַמָּא לְאִזְדַּמְּנָא נוּנָא חַד, לְמִבְלַע לֵיהּ לְיוֹנָה, וּלְאַשְׁדָּאָה לֵיהּ לְבַר. On the fifth day He created the fishes of the sea and the birds of heaven. With the birds he stipulated that they should feed Elijah when he restrained the heaven from rain, as it is written: “and I have commanded the ravens to feed thee there” (I Kings 17, 4); and He stipulated with the fishes of the sea to appoint one fish that should swallow up Jonah and then eject him.

בְּיוֹמָא שְׁתִּיתָאָה בָּרָא לְאָדָם, וְאַתְנֵי עִמֵּיהּ, דְּתִפּוֹק מִנֵּיהּ אִתְּתָא, דְּתֵיזוּן לְאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:ט׳) הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. הִנֵּה צִוִּיתִי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. וְכֵן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִתְחַדֵּשׁ בְּעָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד הַהוּא עוֹבָדָא מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. אוּף הָכָא, וַיֹּאמֶר יְיָ' לַדָּג. וַיֹּאמֶר, מִשִּׁית יוֹמִין דִּבְרִאשִׁית קָאָמַר לֵיהּ. On the sixth day He created Adam and stipulated with him that a woman should descend from him who should sustain Elijah, as it is written, “Behold I have commanded a widow there to sustain thee” (Ibid. 17, 9). Similarly, in regard to every unique phenomenon that has happened in the world, the Holy One, blessed be He, had predestined it from the time when the world was created. And so here the meaning of “And the Lord said to the fish” is that He had commanded it at the creation of the world.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 07

Chapter 07 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 7:88-98 (Chapter 07) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 7:88-98 (Chapter 07) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

הָכָא אִית לָן סֶמֶךְ בְּעָלְמָא, עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא בְּהַאי עָלְמָא. יוֹנָה דְּנָחַת לַסְּפִינָה, דָּא אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, דְּנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ. אֲמַאי אִתְקְרֵי יוֹנָה. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּתָּפַת בְּגוּפָא, כְּדֵין אִיהִי יוֹנָה בְּהַאי עָלְמָא. כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ויקרא כ״ה:י״ז) וְלָא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וּכְדֵין בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, כַּסְּפִינָה בְּגוֹ יַמָּא רַבָּא, דַּחֲשִׁיבַת לְאִתָּבְּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יונה א׳:ד׳) וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. In the story of Jonah we have a representation of the whole of a man’s career in this world. Jonah descending into the ship is symbolic of man’s soul that descends into this world to enter into his body. Why is she called Jonah (lit. aggrieved)? Because as soon as she becomes partner with the body in this world she finds herself full of vexation. Man, then, is in this world as in a ship that is traversing the great ocean and is like to be broken, as it says, “so that the ship was like to be broken” (Jonah 1, 4).

וּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא חָטֵי, וְחָשִׁיב דְּעָרַק מִקַּמֵּי מָארֵיהּ. וְלָא אַשְׁגַּח בְּהַהוּא עָלְמָא. וּכְדֵין אַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה תַּקִּיפָא. דָּא אִיהִי גְּזֵירַת דִּינָא, דְּקַיְּימָא תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבָעָאת דִּינָא דְּבַר נָשׁ מִקַּמֵּיה, וְדָא אִיהוּ דְּקָא מָטֵי לַסְּפִינָה, וְאַדְכַּר חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ לְאִתָּפְסָא לֵיהּ. Furthermore, man in this world commits sins, imagining that he can flee from the presence of his Master, who takes no notice of this world. The Almighty then rouses a furious tempest; to wit, man’s doom, which constantly stands before the Holy One, blessed be He, and demands his punishment. It is this which assails the ship and calls to mind man’s sins that it may seize him;

כֵּיוָן דְּאִתְפַּס בַּר נָשׁ עַל יְדָא דְּהַהִיא סְעָרָה בְּבֵי מַרְעֵיהּ, מַה כְּתִיב וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. אַף עַל גַּב דְּבַר נָשׁ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, נִשְׁמְתָא לָא אִתְּעָרַת לְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, לְמִפְרַק חוֹבוֹי. מָה כְּתִיב, וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל. מַאן רַב הַחוֹבֵל. דָּא יֵצֶר טוֹב, דְּאִיהוּ מַנְהִיג כֹּלָּא. וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלהֶיךָ וְגוֹ'. לָאו שַׁעֲתָא הוּא לְמִדְּמָךְ, דְּהָא סַלְּקִין לָךְ לְדִינָא, עַל כָּל מָה דְּעַבְדַּת בְּהַאי עָלְמָא, תּוּב מֵחוֹבָךְ. and the man is thus caught by the tempest and is struck down by illness, just as Jonah “went down into the innermost part of the ship; and he lay, and was fast alseep”. Although the man is thus prostrated, his soul does not exert itself to return to his Master in order to make good his omissions. So “the shipmaster came to him”, to wit, the good prompter, who is the general steersman, “and said unto him: What meanest thou that thou sleepest? Arise, call upon thy God”, etc.; it is not a time to sleep, as they are about to take thee up to be tried for all that thou hast done in this world. Repent of thy sins.

אִסְתָּכָּל בְּמִלִּין אִלֵּין, וְתוּב לְמָארָךְ. מָה מְלַאכְתֶּךָ דְּאַתְּ עַסְקַת בָּהּ בְּהַאי עָלְמָא, וְאוֹדֵי עָלָהּ קָמֵי מָארָךְ. וּמֵאַיִן תָּבֹא, אִסְתָּכַּל מֵאַיִן בְּאָת, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וְלָא תִּתְגָּאֵי קַמֵּיהּ. מָה אַרְצֶךָ, אִסְתָּכַּל דְּהָא מֵאַרְעָא אִתְבְּרִיאַת, וּלְאַרְעָא תִּיתוּב. וְאִי מִזֶּה עַם אָתָּה, אִסְתָּכַּל אִי אִית לָךְ זְכוּ דַּאֲבָהָן, דְּיָגִין עָלָךְ. Reflect on these things and return to thy Master. “What is thine occupation”, wherein thou wast occupied in this world; and make confession concerning it before the Master; “and whence comest thou”; to wit, from a fetid drop, and so be not thou arrogant before him. “What is thy country”-reflect that from earth thou wast created and to earth thou wilt return; “and of what people art thou”; that is, reflect whether thou canst rely on merits of thy forbears to protect thee.

כֵּיוָן דְּסַלְּקִין לֵיהּ לְדִינָא, בְּבֵי דִּינָא דִּלְעֵילָּא, הַהִיא סְעָרָה, דְּאִיהִי גְּזֵרַת דִּינָא, דְּסָעִיר עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, תַּבְעַת מִן מַלְכָּא לְמֵידָן אִינּוּן תְּפִיסִין דְּמַלְכָּא, וְכֻלְּהוּ אַתְיָין חַד חַד קָמֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְקְרִיבוּ בֵּי דִּינָא. אִית מִנְּהוֹן דְּפַתְחֵי בִּזְכוּת, וְאִית מִנְּהוֹן דְּפַתְחֵי בְּחוֹבָה. וּגְזֵרַת דִּינָא תַּבְעַת דִּינָא. When they bring him to judgement before the Heavenly Tribunal, that tempest, that is none other than the judgement doom which raged against him, demands from the King the punishment of all the King’s prisoners, and then all the King’s counsellors appear before Him one by one, and the Tribunal is set up. Some plead in defence of the accused, others against him.

וְאִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא זָכֵי בְּדִינָא, מַה כְּתִיב. וַיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ. מִשְׁתַּדְּלִין אִינּוּן דְּאוֹרוּ זְכוּתֵיהּ לְאָתָבָא לֵיהּ לְהַאי עָלְמָא, וְלָא יָכֹלוּ. מַאי טַעֲמָא. כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, גְּזֵרָה דְּדִינָא, אָזִיל וְסָעִיר בְּחוֹבוֹי דְּבַּר נָשׁ, וְאִתְגַּבָּר עָלַיְיהוּ. Should the man be found guilty, as in the case of Jonah, then “the men rowed hard to bring it to the land, but they could not”; so those who plead on his behalf find points in his favour and strive to restore him to this world, but they cannot; “for the sea grew more and more tempestuous against them”, the prosecution storms and rages against him, and, convicting him of his sins, prevails against his defenders.

כְּדֵין נַחְתִּין עָלֵיהּ תְּלַת שְׁלִיחָן מְמָנָן, חַד, דִּכְתִיב כָּל זַכְוָון, וְכָל חוֹבִין, דְּעָבַד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְחַד דְּעָבִיד חוּשְׁבָּן יוֹמוֹי. וְחַד דְּהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ, כַּד הֲוָה בִּמְעֵי אִמֵּיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא דִּגְזֵרַת דִּינָא לָא שָׁכִיךְ, עַד הַהוּא זִמְנָא דִּכְתִּיב, וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה. וַיִּשְׂאוּ: כַּד נַטְלֵי לֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ, לְבֵי קִבְרֵי. Then three appointed messengers descend upon the man; one of them makes a record of all the good deeds and the misdeeds that he has performed in this world; one casts up the reckoning of his days; and the third is the one who has accompanied the man from the time when he was in his mother’s womb. As already said, the doom summons is not appeased until “they took up Jonah”, until they take him from the house to the place of burial.

כְּדֵין מַכְרִזִיִ עֲלוֹי. אִי אִיהוּ זַכָּאָה, מַכְרִזֵי עָלֵיהּ וְאַמְרֵי, הָבוּ יְקָר לְדִיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא, (ישעיהו נ״ז:ב׳) יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ' יַאַסְפֶךָ. וְאִי חַיָּיבָא אִיהִי, מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ וְאָמְרוּ, וַוי לֵיהּ לִפְלָנְיָא. טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי. כְּדֵין מַה כְּתִיב, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמוֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. כַּד עָאלִין לֵיהּ לְבֵי קִבְרֵי דְּאִיהוּ אֲתָר דְּדִינָא. כְּדֵין גְּזֵרַת דִּינָא דְּהֲוָה סָעִיר, שָׁכִיךְ מִזַּעְפֵּיהּ. וְנוּנָא דְּבָלַע לֵיהּ, דָּא אִיהוּ קִבְרָא. Then proclamation is made concerning him. If he was a righteous man, it runs, Render honour to the King’s image! “He entereth into peace, they rest in their beds, each one that walketh in his uprightness” (Isa. 57, 2). But when a wicked man dies, the proclamation runs: Woe to that man, it would have been better for him had he never been bom! Regarding such a man it is written, “and they cast him forth into the sea, and the sea ceased from its raging”, that is, only after they have placed him in the grave, which is the place of judgement, does the judgement summons cease from its raging. For the fish that swallowed him is, in fact, the grave;

מַה כְּתִיב, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג. מְעוֹי דְּדָּג, דָּא אִיהוּ בֶּטֶן שְׁאוֹל. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:א׳) מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי. וְאִיהוּ בִּמְעֵי דְּנוּנָא הֲוָה, וְקָארֵי לֵיהּ בֶּטֶן שְׁאוֹל, שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, אִלֵּין תְּלַת יוֹמִין, דְּבַר נָשׁ בְּקִבְרָא, וְאִתְבְּקָעוּ מֵעוֹי. and so the fish that swallowed him is, in fact, the grave; and so “Jonah was in the belly of the fish”, which is identified with “the belly of the underworld” (Sheol), as is proved by the passage, “Out of the belly of the underworld (sheol) cried I”. “Three days and three nights”: these are the three days that a man lies in his grave before his belly splits open.

לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמִין, הַהוּא טִנּוּפָא אִתְהַפַּךְ עַל אַנְפּוֹי, וְאוֹמֵר לוֹ טוֹל מַה דִּיְהָבַת בִּי. אַכְלַת וְשָׁתִית כָּל יוֹמָא, וְלָא יָהַבְתְּ לְמִסְכְּנֵי, וְכָל יוֹמָךְ הֲווֹ כְּחַגִּין וּכְמוֹעֲדִין, וּמִסְכְּנֵי הֲווֹ כַּפְנִין, דְּלָא אַכְלוּ בַּהֲדָךְ, טוֹל מַה דִּיְּהָבַת בִּי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם וְגוֹ', וְהָא אוֹקִימְנָא. After three days it ejects the putrid matter on his face, saying: “Take back what thou gavest me; thou didst eat and drink all day and never didst thou give anything to the poor; all thy days were like feasts and holidays, whilst the poor remained hungry without partaking of any of thy food. Take back what thou gavest me.” In regard to this it is written: “and I will spread dung upon your faces”, etc. (Malachi 2, 3).

לְבָתַר דָּא, מִתְּלָתָא יוֹמִין וּלְהָלְאָה, כְּדֵין אִתְדָּן בַּר נָשׁ מְעֵינוֹי, מִיְּדוֹי, וּמֵרַגְּלוֹי, וְאוּקְמוּהָ עַד תְּלָתִין יוֹמִין. כָּל אִינּוּן תְּלָתִין יוֹמִין, אִתְדָּנוּ נַפְשָׁא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ אִשְׁתְּכַח נִשְׁמְתָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, דְּלָא סַלְקַת לְאַתְרָהּ. כְּאִתְּתָא דְּיַתְבַת לְבַר, כָּל יוֹמֵי מְסַאֲבוּתָא. לְבָתַר, נִשְׁמְתָא סַלְּקָא, וְגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא. עַד הַהוּא זִמְנָא דְּיִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיתַיָּיא. Again, after the lapse of three days, the man receives chastisement in each organ-in his eyes, his hands, and his feet. This continues for thirty days, during which time the soul and the body are chastised together. The soul therefore remains all that time on earth below, not ascending to her place, like a woman remaining apart all the days of her impurity. After that the soul ascends whilst the body is being decomposed in the earth, where it will lie until the time when the Holy One, blessed be He, will awaken the dead.

וּזְמִינָא קָלָא חֲדָא לְאַתְּעָרָא בְּבֵי קִבְרִי, וְיֵימָא, (ישעיהו כ״ו:י״ט) הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. אֵימָתַי יְהֵא דָּא. בְּזִמְנָא דְּיִתְעַבָּר מַלְאָךְ הַמָּוֶת מֵעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּבִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, לְבָתַר, וּמָחָה יְיָ' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ. כְּדֵין כְּתִיב, וַיֹּאמֶר יְיָ' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה. A voice will then resound through the graves, proclaiming: “Awake and sing, ye that dwell in the dust, for thy dew is as the dew of light, and the earth shall cast forth the dead (rephaim)” (Isa. 26, 19). That will come to pass when the Angel of Death will depart from the world, as it is written: “He will destroy death for ever, and the Lord God will wipe away tears from off all faces; and the reproach of his people will he take away from off all the earth” (Ibid. 25, 8). It is of that occasion that it is written: “And the Lord spoke unto the fish, and it vomited out Jonah upon the dry land”;

כֵּיוָן דְּאִתְּעַר הַהוּא קָלָא בֵּינֵי קִבְרֵי, כְּדֵין כָּל קִבְרַיָּיא יָקִיאוּ לְאִינּוּן מֵתַיָּיא דִּבְהוֹן לְבַר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. מַאי תַּפִּיל. דְּיָּקִיא לוֹן לְבַר. רְפָאִים, מַהוּ רְפָאִים. דְּקַבִּילוּ. אַסְוָותָא כְּמִלְּקַדְמִין, וְאַתְסִיאוּ גַּרְמִין בְּגַרְמִין. וְאִלֵּין אִקְרוּן רְפָאִים. for as soon as that voice will resound among the graves they will all cast out the dead bodies that they contain. The term rephaim (the dead) being akin to the root, rapha (healing), indicates that the dead will be restored to their former physical condition.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (בשאר עובדי כוכבים ומזלות) (ישעיהו כ״ו:י״ד) רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ. אֶלָּא וַדַּאי כָּל עָלְמָא יִתְּסוּן גַּרְמִין בְּבֵי קִבְרֵי, אֲבָל מִנְהוֹן יְקוּמוּן, וּמִנְהוֹן לָא יְקוּמוּן. וְעַל דָּא כְּתִיב רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. וּבְהַאי נוּנָא, אַשְׁכַּחְנָא מִלִּין לְאַסְוָותָא, דְּכָל עָלְמָא. But, you may say, is it not written elsewhere, “the rephaim will not rise” (Ibid. 27, 14)? The truth is that all the dead will be restored to their former state whilst in the graves, but some of them will rise and others will not. Happy is the portion of Israel, of whom it is written, “My dead bodies shall arise” (Ibid. 27, 19). Thus in the narrative of that fish we find words of healing for the whole world.

הַאי נוּנָא כֵּיוָן דְּבָלַע לְיוֹנָה מִית. וּבֵיהּ הֲוָה יוֹנָה תְּלָתָא יוֹמִין, לְבָתַר אִתְקָיָּים כְּמִלְּקַדְמִין, וְאָקֵי לְיוֹנָה לְבַר, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. כְּתִיב הָכָא הַדָּגָה, וּכְתִיב הָתָם (שמות ז׳:כ״א) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר מֵתָה, וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּגַוְונָא דָּא, זְמִינַת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לְאַתְעֲרָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. As soon as it swallowed Jonah it died, but after three days was restored to life and vomited him forth. In a similar way the Land of Israel will in the future first be stirred to new life, and afterwards “the earth will cast forth the dead”.

וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּשִׁבְעָה דִּינִין יַחְלְפוּן עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. חַד, הַהוּא דִּינָא עִלָּאָה, כַּד נָפִיק רוּחָא מִן גּוּפָא. ב', כַּד עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אַזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרִזֵי עֲלוֹי. ג', כַּד עָיִיִל לְקִבְרָא. ד', דִּינָא דְּקִבְרָא. ה', דִּינָא דְּתוֹלַעֲתָּא. ו', דִּינָא דְּגֵיהִנָּם. ז', דִּינָא דְּרוּחָא דְּאַזְלָא וְשָׁאטַת בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכָּחַת אֲתָר נַיְיחָא, עַד דְּיִשְׁתְּלִים עוֹבָדוֹי. בְּגִין דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר בְּעוֹבָדוֹי, וְיֵתוּב קָמֵי מָרֵיהּ. It has been affirmed that in quitting this world a man has to endure seven ordeals. The first is the judgement of heaven when the spirit leaves the body. The second is when his actions and utterances march in front of him and make proclamation concerning him. The third is when he is placed in the grave. The fourth is the ordeal of the grave itself. The fifth consists in his being consumed by the worms. The sixth is the suffering endured in Gehenna. The seventh ordeal is that his spirit is condemned to roam to and fro in the world, and is not able to find a resting place until his appointed tasks have been completed. Hence it behoves man continually to review his actions and to repent before his Master.

וְכַד אִסְתָּכָּל דָּוִד מַלְכָּא בְּדִינִין אִלֵּין דְּבַר נָשׁ, אַקְדִּים וְאָמַר (תהילים ק״ד:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ', עַד לָא תִּפּוּק מִן עָלְמָא, בְּעוֹד דְּאַנְתְּ אִשְׁתְּכָחַת עִם גּוּפָא. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אִינּוּן שַׁיְיפֵי גּוּפָא, דְּמִשְׁתַּתְּפֵי כַּחֲדָא בְּרוּחָא. הַשְּׁתָּא דְּתִשְׁתַּכְּחוּן עִמָּהּ, אַקְדִּימוּ לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא דְּלָא תֵּיכְלּוּן לְבָרְכָא, וּלְאָתָבָא בְּתִיּוּבְתָא, וְעַל דָּא אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ' הַלְלוּיָהּ. אָתוּ אִינּוּן חַבְרַיָּיא וְנַשְׁקוּ רֵישֵׁיהּ. When David reflected on these ordeals which a man has to endure he made haste to exclaim: “Bless the Lord, O my soul, and all my inward parts, bless his holy name” (Ps. 103, 1), as much as to say: “Bless the Lord, O my soul, before thou quittest the world, whilst thou still inhabitest the body; and all my inward parts, all the members of the body that are in union with the spirit, whilst this union still lasts, hasten to bless His holy name, before the time will come when you will not be able to bless or to repent.” David therefore repeats again: “Bless the Lord, O my soul, Hallelukah” (Ibid. 103, 22)., R. Abba ceased, and the Companions approached him and kissed him on his head.

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ל״ה:ה׳) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. תָּא חֲזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, לָא בָּרָא לֵיהּ, אֶלָּא בְּגִין דְּיִיִתוּן יִשְׂרָאֵל, וִיקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא. בְּאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְעַל אוֹרַיְיתָא קַיְּימָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. אוֹרַיְיתָא אִיהִי אַרְכָּא דְּחַיֵּי בְּהַאי עָלְמָא, וְאַרְכָּא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Hiya then began a discourse on the text: Take ye from among you an offering (t’rumah) unto the Lord. ‘When God’, he said, ‘created the world, He did so for no other purpose than that Israel should one day come and receive the Torah. It was by means of the Torah that the world was created, and it is on the Torah that the world is established. So Scripture says: “Werc it not for my covenant that endureth day and night, the ordinances of heaven and earth I would not have appointed” (Jer. 34, 25). The Torah is length of life in this world and in the world to come.

וְכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדָל בְּאוֹרַיְיתָא, כְּאִלוּ אִשְׁתָּדַּל בְּהֵיכָלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהֵיכְלָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹרַיְיתָא אִיהִי. וְכַד בַּר נָשׁ עָסִיק בְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים תַּמָּן, וְאָצִית לְקָלֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מלאכי ג) וַיַּקְשֵׁב יְיָ' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וְאִשְׁתְּזִיב בַּר נָשׁ מִתְּלַת דִּינִין: מִדִּינָא דְּהַאי עָלְמָא. וּמִדִּינָא דְּמַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עָלֶיהָ. וּמִדִּינָא דְּגֵיהִנָּם. And he who labours in the Torah labours in the Palace of the Holy One, blessed be He, inasmuch as the supernal Temple of the Holy One is the Torah itself. And whenever a man labours in the Torah, there the Holy One, blessed be He, stands and listens to his voice, as it is written: “And the Lord hearkened, and heard, and a book of remembrance was written before him, for them that feared the Lord, and that thought upon his name” (Malachi 3, 16); and that man escapes three ordeals-the ordeal of this world, the ordeal of the Angel of Death, who has no power over him, and the ordeal of Gehenna.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 7:98-99 (Chapter 07) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 7:98-99 (Chapter 07) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 10

Chapter 10 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 10:107-117 (Chapter 10) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 10:107-117 (Chapter 10) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

107

וְתָא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בְּכוּ קַיָּימָא מִלָּה דָּא, וְדָא הוּא (שמות ל״ה:ה׳) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. וְאִי תֵּימָא דְּקַשְׁיָא מִלָּה עָלַיְיכוּ. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ. Observe too that every day a proclamation goes forth, saying, “O ye peoples, this thing depends on your own effort”. And this is the sense of the words, “Take ye from among you an offering unto the Lord”, not as a burden, but “whosoever is of a willing heart let him bring her (yevieha)”.¹i.e. the Shekinah.

108

מַהוּ יְבִיאֶהָ. אֶלָּא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא לִצְלוֹתָא. דְּבַר נָשׁ דְּדָחִיל לְמָארֵיהּ וּמְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּצְלוֹתָא, אַתְקִין תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקִימְנָא. בְּקַדְמִיתָא בְּשִׁירִין (קצ"ז ע"א) וְתוּשְׁבְּחָן, דְּקָאַמְרִין מַלְאֲכִין עִלָּאִין לְעֵילָּא. וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָא אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, אִיהִי קְשִׁיטַת גַּרְמָהָא, וְאִתַתַּקָּנַת בְּתִקּוּנָהָא. כְּאִתְּתָא דְּאִתְקַשְׁטַת לְבַעְלָהּ. From this we leam that prayer offered with concentrated devotion by a man that fears his Master produces great effects on high, as already said elsewhere. First come the songs and hymns chanted by the angels on high, and the series of hymns recited by Israel here below. With these the Shekinah decks and adorns herself like a woman who prepares to meet her spouse.

109

וּבְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, בְּהַהוּא תִּקּוּנָא דִּצְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב, אַתְקִינוּ עוּלֶמְתָּהָא וְכָל אִינּוּן דִּילָהּ. וּמִתְקַשְּׁטָן כָּל אִינּוּן בַּהֲדָהּ, לְבָתַר דְּאִתְתָּקַּן כֹּלָּא וְאִתְסְדָּרוּ, כַּד מָטוּ לֶאֱמֶת וְיַצִּיב, כְּדֵין כֹּלָּא מְתְתַּקְנָא, אִיהִי וְעוּלֶמְתָּהָא, עַד דְּמָטוּ לְגָּאַל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמֵיקָם כֹּלָּא עַל קִיוּמַיְיהוּ. Then follows the recital of prayer. By virtue of the prayer they recite while sitting they adorn her bridesmaids and all her retinue. By the time “True and firm”¹Benediction following the recital of Sh’ma and preceding the ‘Amidah. is reached, the bride with all her attendant damsels is fully arrayed. When the worshippers reach “who hast redeemed Israel”,¹Conclusion of above-mentioned benediction. the whole assembly has to stand up.

110

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ מָטֵי לֶאֱמֶת וְיַצִּיב, וְכֹלָּא אִתְתָּקַּן. עוּלֶמְתָּהָא נַטְלֵי לָהּ, וְאִיהִי נְטִילַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כֵּיוָן דְּמָטוּ לְגָּאַל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה נָטִיל בְּדַרְגּוֹי, וְנָפִיק לְקַבְּלָא לָהּ. For at the moment “true and firm” is reached the bride’s attendants accompany her towards the Most High King, but when it comes to “who hast redeemed Israel”, the Holy and Most High King appears in His grades and comes out to receive her;

111

וַאֲנָן, מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה בָּעִינָן לְקַיְּימָא עַל קִיוּמָנָא, בְּאֵימָתָא בִּרְעָדָה. דְּהָא כְּדֵין אוֹשִׁיט יְמִינֵיהּ לְגַבָּהּ, וּלְבָתַר שְׂמָאלֵיהּ, דְּשַׁוֵּי לָהּ תְּחוֹת רֵישֵׁהּ, וּלְבָתַר אִתְחַבְּקוּ תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא בִּנְשִׁיקוּ. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּלַת קַדְמַיְתָא, וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ, וּלְכַוְונָא בְּכָל הָנֵי תִּקּוּנִין וְסִדוּרִין דִּצְלוֹתָא. פּוּמֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ כַּחֲדָא. and we must then stand on our feet in awe and trembling before the Most High King, as it is the moment when he stretches forth His right hand towards Her, and then puts His left hand under her head, then there is a mutual embracing and kisses. This comes to pass during the first three benedictions. It behoves, then, a man to concentrate his thoughts and to focus his mind on these great effects and on the ordering of the prayer. His mouth, his heart, his thoughts, must all work in unison.

112

הַשְׁתָּא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה וּמַטְרוֹנִיתָא אִינּוּן בְּחִבּוּרָא בְּחֶדְוָה בְּאִינּוּן נְשִׁיקִין. מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, יִשְׁאַל. דְּהָא כְּדֵין שַׁעֲתָא דִּרְעוּתָא אִיהוּ. כֵּיוָן דְּשָׁאִיל בַּר נָשׁ שְׁאֶלְתּוֹי מִקַּמֵּי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, כְּדֵין יַתְקִין גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לִתְלָתָא אַחֲרָנִין, לְאַתְעֲרָא חֶדְוָה דִּטְמִירוּ, דְּהָא מֵאִלֵּין תְּלַת אִתְבָּרְכָא בִּדְבֵקוּתָא אַחֲרָא. וְיַתְקִין בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְמֵיפַק מִקַּמַּיְיהוּ, וּלְאַנָּחָא לוֹן בְּחֶדְוָה גְּנִיזָא דְּאִלֵּין תְּלָת. וְעִם כָּל דָּא, דִּיהֵא רְעוּתֵיהּ, דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דְּחֶדְוָה טְמִירָא. The Most High King and the Matrona being then in close and joyful embrace, whosoever has a petition to offer let him do so now, as it is an opportune moment. After having made his request of the King and the Matrona, he must then concentrate his thought and mind upon the last three benedictions so as to excite the inner delight, since by these benedictions the Shekinah is blessed with another embrace, in which he takes his departure. Withal, it should be his intention that the denizens of this world also should be blessed.

113

וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפּוֹי, וּלְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין רוּחִין. כְּדֵין אִיהִי שַׁעֲתָא לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ בְּגוֹ אִינּוּן נַפְשִׁין דְּאִיהִי נַקְטָא, דְּהָא כְּדֵין צְרוֹרָא דְּחַיֵּי אִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. The worshipper has next to fall on his face in token of surrender of his soul, among all the souls and spirits which the Shekinah at that moment collects in the “bundle of life”.

114

מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא בְּרָזִין דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְיְיהִיב לִי רְשׁוּ לְגַלָּאָה, בַּר לְכוּ חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין. דְּאִי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין בִּרְעוּ דִּדְבֵיקוּתָא חֲדָא, אִיהוּ יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא, וְיָהִיב נַפְשֵׁיהּ בִּדְבֵקוּתָא, בְּהַהוּא רְעוּתָא, לְאַכְלְלָא לָהּ בְּהַהוּא דְּבֵקוּתָא. אִי אִתְקַבִּלַת בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בְּהַהוּא רְעוּתָא, דְּאִינּוּן נַפְשִׁין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּאִיהִי נַקְטָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִתְצְרִיר בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. This I have heard among the mysteries expounded to me by the Sacred Lamp, who has not permitted me to reveal it save to you, O exalted saints. For whosoever surrenders his soul so at that moment will be bound in the bundle of life in this world and in the world to come.

115

וְתוּ דְּבַעְיָא לְאִתְכַּלְּלָא מִכָּל סִטְרִין, מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, מִלְעֵילָּא (קפ"ט ע"א) וּמִתַּתָּא, וּלְאִתְעַטְּרָא בְּנִשְׁמָתִין בְּכָל סִטְרִין. אִתְעַטְּרַת בְּנִשְׁמָתִין מִלְעֵילָּא, וְאִתְעַטְּרַת בְּנִשְׁמָתִין מִתַּתָּא. וְאִי בַּר נָשׁ יְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְכָל דָּא, וְיִמְסֹר נַפְשֵׁיהּ מִתַּתָּא בִּדְבֵקוּתָא בִּרְעוּתָא כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָארֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שָׁלוֹם דִּלְעֵילָּא. הַהוּא דְּבָרִיךְ לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא וְאַכְלִיל לָהּ וְאַעְטַר לָהּ בְּכָל עִטְרִין. Moreover, it is important that the King and the Matrona should be united both above and below, and be crowned with a crown wrought of the souls above and the souls below;

116

אוּף הָכִי, הַאי בַּר נָשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שופטים ו׳:כ״ד) וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ' שָׁלוֹם. וְכָל יוֹמוֹי הָכִי קָרָאן לֵיהּ לְעֵילָּא, שָׁלוֹם. בְּגִין דְּאַכְלִיל וְאַעְטַר לְמַטְרוֹנִיתָא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שָׁלוֹם לְעֵילָּא. and whosoever concentrates his mind and heart on all this and surrenders his soul in complete devotion, the Holy One, blessed be He, names him “peace” below after the pattern of the peace above, as we read, “and the Lord called him peace” (Judges 6, 24).

117

וְכַד אִסְתַּלָּק הַהוּא בַּר נָשׁ מֵהַאי עָלְמָא, נִשְׁמָתֵיהּ סַלְּקָא וּבַקְעָא בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לָהּ וְאָמַר (ישעיהו נ״ז:ב׳) יָבֹא שָׁלוֹם. וּשְׁכִינְתָּא אָמְרָה, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹ'. וְיִפְתְּחוּן לָהּ תְּלֵיסָר טוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְלָא יְהֵא מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְעַל דָּא, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּישַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ' לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. And when that man’s soul quits this world it ascends and cleaves its way through all the heavens, and nothing can stop it, the Holy One, blessed be He, proclaiming: “He entereth into peace” (Isa. 57, 2), and the Shekinah adding, “may they rest in their beds”, etc. (Ibid.); and they open up for it thirteen mountains of pure perfume, without let or hindrance. Hence, happy is the man who concentrates his thought on this. This, then, is the sense of “whosoever is of a willing heart, let him bring it, the Lord’s offering”, to wit, toward the Most High King.’

118

אָרִים רִבִּי אַבָּא קָלֵיהּ, וְאָמַר, וַוי רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַנְתְּ בַּחַיִּין, וַאֲנָא בָּכֵינָא עֲלָךְ. לָא עֲלָךְ בָּכֵינָא, אֶלָּא בָּכֵינָא עַל חַבְרַיָּיא, וּבָכֵינָא עַל עָלְמָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּבוּצִינָא דִּשְׁרָגָּא, דְּאַדְלִיק לְעֵילָּא וְאַדְלִיק לְתַתָּא. וּבִנְהוֹרָא דְּאַדְלִיק לְתַתָּא, נְהִירִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא, (נ"א נהיר לעילא) וַוי לְעָלְמָא, כַּד יִסְתָּלַק נְהוֹרָא דִּלְתַתָּא בִּנְהוֹרָא דִּלְעֵילָּא. מַאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא לְעָלְמָא. קָם רִבִּי אַבָּא וְנָשִׁיק לְרִבִּי חִיָּיא. אֲמַר לֵיהּ מִלִּין אִלֵּין הֲווֹ תְּחוֹת יְדָךְ, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַרְנִי עַד הָכָא, לְאִתְחַבְּרָא עִמְּכוֹן זַכָּאָה חוּלָקִי. R. Abba then lifted up his voice and said: ‘Woe! O Rabbi Simeon! thou art living and we weep concerning thee; but we weep not for thee, we weep for the Companions and for the world. R. Simeon is like a bright lamp which throws light above and below. Alas for the world, for the time when the lower illumination will pass away and be absorbed in the upper illumination! Who will then diffuse through the world the light of the Torah?’ R. Abba then rose and kissed R. Hiya, saying: ‘You were in possession of these thoughts, hence the Holy One, blessed be He, sent me hither to become one of your company. Happy is my portion!’

119

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא אֲבַתְרִיהּ וְאָמַר, (שמות ל״ה:י׳) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַּעֲשׂוּ וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, (דברים א׳:י״ג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אַשְׁגַּח בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אַשְׁכַּח נְבוֹנִים, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים, וְאִלּוּ נְבוֹנִים לָא כְּתִיב. וְאִי תֵּימָא דְּנָבוֹן אִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה מֵחָכָם, הָכִי אִיהוּ וַדַּאי. R. Jose then followed with a discourse on the text: And let every wise-hearted man among you come and make, etc. ‘This passage’, he said, ‘has already been expounded. When God said to Moses, “Get you wise men and men of discernment” (Deut. 1, 13), the latter searched the whole of Israel but did not find men of discernment; it is thus written, “So I took the heads of your tribes, wise men, and full of knowledge” (Ibid. 1, 15), without mentioning men of discernment. Assuredly the man of discernment (naban) is of a higher degree than the wise man (hakham).

120

מַה בֵּין הַאי לְהַאי. חָכָם, הָא אוּקְמוּהָ, דְּאֲפִילּוּ תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים לְרַבֵּיהּ אִקְרֵי חָכָם. חָכָם, דְּיָדַע לְגַרְמֵיהּ כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. נָבוֹן כַּמָה דַּרְגִּין אִית בֵּיהּ, דְּאִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא, וְיָדַע בְּדִילֵיהּ וּבְאַחֲרָנִין. וְסִימָנִךְ, (משלי י״ב:י׳) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ. (שמואל ב כ״ג:ג׳) צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים. וְהָכָא חֲכַם לֵב דַּיְיקָא. בַּלֵּב חָכָם, וְלָא בְּאַתְרָא אַחֲרָא, בְּגִין דְּקַיְּימָא בַּלֵּב, וְנָבוֹן לְעֵילָּא וְתַתָּא, אִסְתָּכַּל בְּדִילֵיהּ וּבְאַחֲרָנִין. Even a pupil who gives new ideas to his teacher is called “wise”. A wise man, then, it is true, knows for himself as much as is required, but the man of discernment apprehends the whole, knowing both his own point of view and that of others. The term “wisehearted” is used here because the seat of wisdom is the heart. As for the man of discernment, he apprehends the lower world and the upper world, his own being and the being of others.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 10:117-120 (Chapter 10) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 10:117-120 (Chapter 10) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

107

108

109

110

111

112

113

114

115

116

117

118

119

120

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 11

Chapter 11 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 11 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 11 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

121

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה וְגוֹ', הָכָא בִּצְלוֹתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְצַלָּאָה קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהִי פּוּלְחָנָא חֲדָא רַבָּא וְיַקִּירָא, מֵאִינּוּן פּוּלְחָנִין דְּמָארֵיהּ. תָּא חֲזֵי, אִית פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא, דְּאִיהוּ פּוּלְחָנָא דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, וְאִיהוּ פּוּלְחָנָא. וְאִית פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ פּוּלְחָנָא פְּנִימָאָה יַתִּיר, דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֹלָּא, קַיְּימָא בְּהַהוּא פּוּלְחָנָא פְּנִימָאָה, דְּאִיהוּ עִקָּרָא דְּכֹלָּא. R. Jose further discoursed on the verse: “And He said unto me: Thou art my servant, Israel, in whom I will be glorified” (Isa. 49, 3). ‘Observe’, he said, ‘that there is an outer and bodily worship of the Holy One, blessed be He, and an inner and spiritual worship which is the true and genuine worship.

122

בְּגוּפָא אִית (בראשית ט"ז ע"א) תְּרֵיסָר שַׁיְיפִין, דְּקַיְימִין בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִינּוּן שַׁיְיפִין דְּגוּפָא, וּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּעוֹבָדָא קַיְּימָא בְּהוּ. בְּגִין דְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּתְרֵין סִטְרִין, שַׁיְיפִין דְּגוּפָא לְבַר, וְאִית תְּרֵיסָר שַׁיְיפִין אַחֲרָנִין, פְּנִימָאִין לְגוֹ מִן גּוּפָא. וְאִינּוּן תִּקּוּנִין פְּנִימָאִין לְגוֹ מִן גּוּפָא, לְאִתְתַּקְנָא בְּהוּ תִּקּוּנָא דְּרוּחָא, דְּאִיהוּ פּוּלְחָנָא יַקִּירָא פְּנִימָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא גּוֹ רָזִין פְּנִימָאִין דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִינּוּן רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְאִתְיְדִיעוּ בֵּינֵי חַבְרַיָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. The body possesses twelve members that participate in rendering worship. These are the outer members of the body, but there are also twelve inner members whose act of worship is of benefit to the spirit. For this is the inner and precious worship of the Holy One, blessed be He, as expounded among the mysteries taught by R. Simeon, and as belonging to the mysteries of supernal wisdom known to the Companions, happy is their portion!

123

צְלוֹתָא דְּבַר נָשׁ, אִיהוּ פּוּלְחָנָא דְּרוּחָא, וְאִיהוּ קַיְּימָא בְּרָזִין עִלָּאִין, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין, דְּהָא צְלוֹתָא דְּבַר נָשׁ בַּקְעָת אֲוִירִין, בַּקְעָת רְקִיעִין, פַּתְחָת פִּתְחִין, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא. Prayer is spiritual worship. Deep mysteries are attached to it, for men wot not that a man’s prayer cleaves the ethereal spaces, cleaves the firmament, opens doors and ascends on high.

124

בְּשַׁעֲתָא דְּנָהִיר נְהוֹרָא, וְאִתְפְּרָשׁ נְהוֹרָא מִן חֲשׁוֹכָא, כְּדֵין כָּרוֹזָא אָזְלָא בְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, אִתְתָּקָנוּ מָארֵי דְּפִתְחִין, מָארֵיהוֹן דְּהֵיכָלִין, כָּל חַד וְחַד עַל מַטְרֵיהּ. בְּגִין דְּאִינּוּן דְּשֻׁלְטָנִיהוֹן בִּימָמָא, לָאו אִינּוּן דְּשֻׁלְטָנֵיהוֹן בְּלֵילְיָא. וְכַד עָאל לֵילְיָא, אִתְעַבְרוּ שׁוּלְטָנִין דִּימָמָא, וְאִתְמְנוּן שֻׁלְטָנִין אַחֲרָנִין, דְּשָׁלִיטִין בְּלֵילְיָא, וְאִתְחַלְּפָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. At the moment of daybreak, when light emerges from darkness, a proclamation resounds through all the firmaments, saying: Make yourselves ready, ye sentinels at the doors, chiefs of the Palace-each one to his post! For the day-attendants are not the same as the night-attendants, the two groups replacing each other with the succession of day and night.

125

וְרָזָא דָּא, (בראשית א׳:ט״ז) אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְגוֹ'. וּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וּמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, שׁוּלְטָנִין אִינּוּן דִּי מְמָנָן בִּימָמָא, וְשׁוּלְטָנִין אִינּוּן דִּי מְמָנָן בְּלֵילְיָא. וְאִלֵּין אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם. וְאִלֵּין אִקְרוּן מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. This is alluded to in the passage, “the greater light for to rule the day”, etc. (Gen. 1, 16), “the rule of the day” and “the rule of the night” signifying the day-attendants and the night-attendants.

126

כַּד עָאל לֵילְיָא, כָּרוֹזָא נָפְקָא, אִתְתָּקָנוּ שׁוּלְטָנִין דְּלֵילְיָא, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. וְכַד נָהִיר יְמָמָא, כָּרוֹזָא נָפְקָא, אִתְתָּקָנוּ שׁוּלְטָנִין דִּימָמָא, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. (כדין מתעברי שלטנין דליליא ואתפקדון שלטנין דיממא) וְכַד כָּרוֹזָא אַכְרִיז, כְּדֵין כֻּלְּהוּ כָּל חַד וְחַד, אִתְפְּקַּד עַל הַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. כְּדֵין שְׁכִינְתָּא קַדְמָא, וְנַחְתָּא, וְיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן, פַּתְחִין בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. When night arrives proclamation is made, saying: Make yourselves ready, O ye rulers of the night-each one to his place! Similarly, when day breaks a proclamation goes forth: Make yourselves ready, ye rulers of the day-each one to his place! Each one thus, following the proclamation, is assigned his suitable place. The Shekinah then descends whilst Israel enter the Synagogue to offer praise to their Master in song and hymn.

127

דְּבָעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, (ויקרא ק"כ ע"ב) כֵּיוָן דְּאַתְקִין גַּרְמֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּעוֹבָדָא, בְּתִקּוּנֵי דְּמִצְוָה וּקְדוּשָׁה, לְיַחֲדָא לִבֵּיהּ בְּתִקּוּנָא דְּפוּלְחָנָא פְּנִימָאָה דְּמָארֵיהּ, וּלְשַׁוָּאָה לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בְּהַהוּא פּוּלְחָנָא דְּאִינּוּן מִלִּין, (ד"א דקאמר) דְּהָא מִלָּה סַלְּקָא. It behoves, then, every man, after equipping himself with emblems of holiness,¹Fringes and phylacteries. to attune his heart and his inner being for that act of worship and to say his prayers with devotion. For the words that he utters ascend on high, for the scrutiny of angelic supervisors.

128

וְאִינּוּן מְמָנָן דְּקַיְימִין בַּאֲוִירָא, אִתְמְנּוּן לְד' סִטְרֵי עָלְמָא. לִסְטַר מִזְרָח אִתְמַנָּא מְמָנָא חַד, דְּקַיְּימָא בַּאֲוִירָא לְהַהוּא סִטְרָא, גְּזַרְדִּיָ"א שְׁמֵיהּ, וְעִמֵּיהּ סַרְכִין מְמָנָן אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן מְחַכָּאן לְהַהִיא מִלָּה דִּצְלוֹתָא, וְסַלְּקָא בַּאֲוִירָא בְּהַהוּא סִטְרָא, וְנָטִיל לָהּ הַאי מְמָנָא. These abide in ethereal space on the four sides of the world. On the eastern side there is the chief supervisor, whose name is Gezardiya, and who is attended by a number of other chieftains, all awaiting the word of prayer that is about to ascend to the ethereal realm on that side. The moment it does so the supervisor takes it up.

129

אִי הִיא מִלָּה כַּדְקָא יֵאוֹת, הוּא, וְכָל אִינּוּן סַרְכִין נַשְׁקִין לְהַהִיא מִלָּה, וְסַלְּקִין עִמָּהּ עַד הַהוּא אֲוִירָא דִּרְקִיעָא לְעֵילָּא, דְּתַמָּן מְמָנָן סַרְכִין אַחֲרָנִין. בְּשַׁעֲתָא דְּנַשְּׁקֵי לְהַהִיא מִלָּה, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִיתּוּ לְאַעְטְרָא לְמָארֵיכוֹן בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין זַכָּאָה אִיהוּ פּוּמָא, דְּמִלָּה דְּעַטְרָא דָּא נָפְקָא מִנֵּיהּ. If it be fitly uttered, he, together with all the other chieftains, kisses that utterance and carries it aloft into the supernal firmament, where other chieftains are awaiting it. When kissing the utterance of prayer they say: “Happy are ye, O Israel, who know how to crown your Master with holy crowns. Happy is the mouth from which issued this utterance, this crown.”

130

כְּדֵין פַּרְחִין אַתְוָון דְּקַיְימִין בַּאֲוִירָא, דְּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא דִּתְרֵיסָר אַתְוָון, דְּהַהוּא שְׁמָא שַׁלִּיט בַּאֲוִירָא, וְהַאי אִיהוּ (בראשית ט"ז ע"א) שְׁמָא, דְּהֲוָה טָאס בֵּיהּ אֵלִיָּה"וּ, עַד דְּאִסְתַּלָּק לִשְׁמַיָּא. וְהַיְינוּ דְּקָאמַר עוֹבַדְיָה לְאֵלִיָּהוּ, (מלכים א יח) וְרוּחַ יְיָ' יִשָּׂאֲךָ. בְּגִין דְּבִשְׁמָא דָּא, הֲוָה אֵלִיָּהוּ טָאס בֵּיהּ בַּאֲוִירָא, וְהַאי אִיהוּ שְׁמָא דְּשַׁלִּיט בַּאֲוִירָא. Then the letters of the Divine Name that abide in the ethereal space soar upwards. That Divine Name is formed of twelve letters, and is the one by which Elijah flew to the ethereal regions until he reached heaven. This is indicated in the words that Obadiah spoke to Elijah, saying, “… that the spirit of the Lord (TETRAGRAMMATON) will carry thee….” For it was that Name by which Elijah flew upwards, and it is that Name that rules the ethereal space.

131

וְאִינּוּן אַתְוָון פַּרְחִין וְסַלְּקִין בְּהַהִיא מִלָּה, וְהַהוּא מְמָנָא דְּמַפְתְּחָן דְּאַוִּירָא בִּידֵיהּ, וְכָל אִינּוּן מְמָנָן אַחֲרָנִין, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין בֵּיהּ עַד רְקִיעָא, וְאִתְמְסָר בִּידָא דִּמְמָנָא אַחֲרָא, לְסַלְּקָא לְעֵילָּא. The letters, then, of the Name fly upwards with the prayer-utterance, in company with the chief who holds the keys of the ether, and all the other chiefs, until heaven is reached, where the prayer is taken in charge by another chief to carry it still higher.

132

לִסְטַר דָּרוֹם, אִית מְמָנָא אַחֲרָא דְּשַׁלְטָא בַּאֲוִירָא לְהַהוּא סְטָר, וְכַמָּה מְמָנָן אַחֲרָנִין וְסַרְכִין עִמֵּיהּ. פְּסַגְנִיָ"ה שְׁמֵיהּ, וּבֵיהּ מִתְאַחֲדָן (נ"א וליה אתמסראן) מַפְתְּחָן דְּאַוִּירָא לְהַהוּא סְטָר. וְכָל אִינּוּן מָארֵי דְּעָקוּ, דְּצַלָּאן צְלוֹתָא לְמָארֵיהוֹן מִגּוֹ עַקְתָּא, מִגּוֹ תְּבִירוּ דְּלִבָּא, אִי הַהִיא מִלָּה כְּדְקָא יֵאוֹת, סָלְקָא לַאֲוִירָא בְּהַהוּא סִטְרָא, וְנָטִיל לָהּ הַאי מְמָנָא, וְנָשִׁיק לָהּ (ס"א בגין דסלקא בההוא סטרא) כַּד נָשִּׁיק לָהּ, פָּתַח וְאָמַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָחוֹס לְקָבְלָךְ (נ"א ועלך') וּבְגִינָךְ יִתְמְלֵי רַחֲמִין. On the southern side there is another chieftain ruling over the ethereal space of that region and having under him a number of supervisors and officers. His name is Pesagniyah, and he is in charge of the keys of the ethereal space in that quarter. Now the prayer of persons in deep sorrow and anguish, if uttered with due devotion, ascends into that region and is taken up by the chief, who kisses it and pronounces over it the words, “The Holy One, blessed be He, be merciful towards thee and be filled with compassion on thy behalf.”

133

סַלְּקִין עִמָּהּ כָּל אִינּוּן מְמָנָן קַדִּישִׁין, וְכָל אִינּוּן סַרְכִין דְּהַהוּא סִטְרָא. וּפַרְחִין אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּמִתְעַטְּרִין וְשַׁלְטִין בְּהַהוּא סִטְרָא דַּאֲוִירָא, וְסַלְּקִין בְּהַהוּא סִטְרָא דַּאֲוִירָא, עַד רְקִיעָא, עַד הַהוּא מְמָנָא דִּרְקִיעָא דְּשַׁלִּיט בְּהַהוּא סִטְרָא. Then all the chieftains and officers administering that region accompany it upwards, along with the letters of the Divine Name-to wit, the Name of four letters that rule that region-until it reaches the heaven over that region. There it is taken in charge by the chief of that region.

134

לִסְטַר צָפוֹן, אִית מְמָנָא אַחֲרָא, וְעִמֵּיהּ כַּמָה סַרְכִין מְמָנָן דְּשַׁלְטִין בַּאֲוִירָא, וְהַהוּא מְמָנָא פְּתַחְיָ"ה שְׁמֵיהּ, וְהַאי אִתְמַנָּא בַּאֲוִירָא לְהַהוּא סִטְרָא, וְכָל אִינּוּן דִּמְצַלָּאן צְלוֹתִין עַל בַּעֲלֵי דְּבָבוּ דְּעָקִין לוֹן, וְכַד מִלָּה דְּהַהִיא צְלוֹתָא סַלְּקָא לַאֲוִירָא בְּהַהוּא סִטְרָא, אִי זַכָּאָה הוּא, נָטִיל לָהּ הַאי מְמָנָא, וְנָשִׁיק לָהּ. The name of the one in charge of the northerly region, who also has under his command a number of chieftains and officers, is Petahyah. He is appointed over that side to which prayers offered for deliverance from enemies ascend. If such a prayer be found worthy, the chief takes it up and kisses it.

135

כְּדֵין אִתְּעַר רוּחָא חֲדָא דְּנָפְקָא מִגּוֹ תְּהוֹמָא בְּסִטְרָא דְּצָפוֹן, וְהַהוּא רוּחָא קָארֵי בְּכָל אִינּוּן אֲוִירִין, וְנַטְלֵי כֻּלְּהוּ הַהִיא מִלָּה, וְסַלְּקִין לָהּ עַד רְקִיעָא וְנַשְּׁקִין לָהּ. פָּתְחֵי וְאַמְרֵי, מָרָךְ יִרְמֵי שַׂנְאָךְ לְקָמָךְ. Then a spirit emerges out of the abyss in the North who makes proclamation through all the ethereal spaces, so that they all take up that prayer and carry it into heaven, all the while kissing it and exclaiming, “May thy Master cast thy enemy down before thee.”

136

וְאָזְלָא וְסַלְּקָא וּבַקְעָא רְקִיעִין (ס"א אוירין) עַד דְּסַלְּקִין עִמָּהּ לְגַבֵּי רְקִיעָא קַדְמָאָה סַלְּקָא צְלוֹתָא, וּמָטָאת לְגַבֵּי חַד מְמָנָא, דְּאִתְמָנָא לִסְטַר מַעֲרָב, וְתַמָּן קַיָּימִין תִּשְׁעָה פִּתְחִין, וּבְהוּ קַיְימִין כַּמָה סַרְכִין, וְכַמָּה מְמָנָן, וְעָלַיְיהוּ מְמָנָא חַד דִּי שְׁמֵיהּ זְבוּלִי"אֵל. It then ascends and cleaves the heavens.¹Al. and ethereal spaces. When it reaches the first heaven it is met by the chief of the West, whose name is Zebuliel, and who presides over numerous chieftains and officers that stand sentry over nine doors.

137

וְדָא אִיהוּ דְּבָעֵי לְשַׁמְּשָׁא בְּהַאי רְקִיעָא בִּימָמָא, וְלָא אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, עַד דְּסָלִיק נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא, וּכְדֵין אַפִּיק כָּל אִינּוּן חֵילִין, וְכָל אִינּוּן מְמָנָן. וְכַד נָהִיר יְמָמָא, עָאלִין כֻּלְּהוּ בְּפִתְחָא חֲדָא, דְּאִינּוּן ט' פִּתְחִין, דְּאִיהוּ פִּתְחָא עִלָּאָה עַל כֻּלְּהוּ. וְכַד צְלוֹתָא סַלְּקָא, עָאלַת בְּהַהוּא פִּתְחָא, וְכֻלְּהוּ סַרְכִין, וְכֻלְּהוּ מְמָנָן, נָפְקִין מֵהַהוּא פִּתְחָא. וַעֲלֵיהוֹן זְבוּלִיאֵ"ל, הַהוּא רַב מְמָנָא, וְנַפְקֵי כֻּלְּהוּ וְנַשְּׁקֵי לָהּ, וּמָטָאן עִמָּהּ עַד רְקִיעָא תִּנְיָינָא. The same Zebuliel would fain minister in that heaven in the daytime, but he is not permitted until moonlight appears, when he comes out with all those legions and chieftains. But when day breaks they all retire through one, the most prominent of the nine doors. Now any ascending prayer enters through that door, and then all officers and chieftains, under the guidance of Zebuliel their chief, emerge through that door. They embrace it, and accompany it to the second heaven.

138

(ס"א ברקיעא תניינא סלקא צלותא עד ההוא רקיע ואתפתחו) וְכַד סַלְּקָא צְלוֹתָא עַד הַהוּא רְקִיעָא, אִתְפְּתָחוּ תְּרֵיסָר תַּרְעִין דְּהַהוּא רְקִיעָא. וּבְהַהוּא תַּרְעָא דִּתְרֵיסָר, קָאִים מְמָנָא חַד, דִּשְׁמֵיהּ עָנָ"אֵל, וְהַאי מְמָנָא עַל כַּמָה חַיָּילִין, עַל כַּמָה מַשִּׁרְיָין, וְכַד צְלוֹתָא סַלְּקָא, קָאִים הַאי מְמָנָא וְכָרִיז עַל כָּל אִינּוּן פִּתְחִין וְאָמַר, (ישעיהו כ״ו:ב׳) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְגוֹ', וְכֻלְּהוּ תַּרְעִין פְּתִיחִין, וְעָאלַת צְלוֹתָא בְּכָל אִינּוּן פִּתְחִין. That heaven is fitted with twelve gates, at the twelfth of which there stands a chief, named ‘Anael, who is in command of numerous hosts and legions. And when the prayer arrives there that chief loudly orders all those doors to be opened, exclaiming, “Open ye the gates”, etc. (Isa. 26, 2). All the gates then open, and the prayer enters through all the doors.

139

כְּדֵין, אַתְעַר חַד מְמָנָא סָבָא דְּיוֹמִין, דְּקָאִים לִסְטַר דָּרוֹם, דִּשְׁמֵיהּ עַזְרִיאֵ"ל סָבָא, וּלְזִמְנִין אִתְקְרֵי מַחֲנִיאֵ"ל, בְּגִין דְּאִתְמַנָא עַל שִׁתִּין רִבּוֹא מַשִׁרְיָין, וְכֻלְּהוּ מָארֵי דְּגַדְפִין, מָארֵי דְּמַשִׁרְיָין, מַלְיָין עַיְינִין. וּלְגַבַּיְיהוּ קַיְּימִין אִינּוּן מַשִׁרְיָין מָארֵיהוֹן דְּאוּדְנִין. וְאִקְרוּן אוּדְנִין, בְּגִין דְּאִינּוּן צַיְיתִין, כָּל אִינּוּן דִּמְצַלָאן צְלוֹתְהוֹן בִּלְחִישׁוּ, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, דְּלָא אִשְׁתְּמַע הַהוּא צְלוֹתָא לְאַחֲרָא. הַאי צְלוֹתָא סַלְּקָא, וְצַיְיתִין לָהּ כָּל אִינּוּן דְּאִקְרוּן מָארֵי דְּאוּדְנִין. Then arises a chief, ancient of days, who is placed at the northern side, and whose name is ‘Azriel the Ancient, though sometimes he is called Mahniel (lit. mighty camp). This other name is given him because he commands sixty myriads of legions. All these legions are winged, part of them are full of eyes, and by their side are others full of ears. These are called “ears” because they listen to all those who pray in a whisper, from the heart, so that the prayer should not be overheard by anyone else. Only such a prayer is accepted by these “all-eared” legions,

140

וְאִי הַהִיא צְלוֹתָא אִשְׁתְּמַע לְאוּדְנִין דְּבַר נָשׁ, לֵית מַאן דְצַיִית לָהּ לְעֵילָּא, וְלָא צַיְיתִין לָהּ אַחֲרָנִין, בַּר מַאן דְּשָׁמַע בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְּלָא יִשְׁמְעוּן לְהַהִיא צְלוֹתָא בְּנֵי נָשָׁא. וְתוּ, דְּמִלָּה דִּצְלוֹתָא אִתְאַחֲדָא בְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּמִלָּה דְּעָלְמָא עִלָּאָה, (בראשית ג' ע"ב) לָא אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁמַע. whereas a prayer that is heard by the ears of man is not listened to on high, and so remains unheard by anyone save by him who overheard it at first. Hence it behoves man to be careful not to let others hear his prayer. Furthermore, prayer becomes absorbed in the upper world, and the speech of the upper world should remain inaudible.

141

כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּקָרֵי בְּסִפְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, חַד קָרֵי, וְחַד לִשְׁתּוֹק, וְאִי תְּרֵי קָרָאן בְּאוֹרַיְיתָא, גַּרְעֵי מְהֵימְנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין דְּחַד קָלָא וְדִיבּוּר כֹּלָּא חַד כְּדֵין תְּרֵין קָלִין וּתְרֵין דִּבּוּרִין, אִיהוּ גְּרִיעוּתָא דִּמְהֵימְנוּתָא. אֶלָּא דִּיְּהֵא קָלָא וְדִבּוּר חַד כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין דִּיְּהֵא הַהוּא קָלָא וְהַהוּא דִּבּוּר חַד. Similarly, in the reading of the Book of the Law, while one reads, the other standing by him should be silent. For, if two read together faith is diminished, because voice and utterance are only one. For only a single voice and a single recital must be heard; so that if there are two voices and two utterances there is a diminution of Divine Faith.

142

וְהַהוּא מְמָנָא, שְׁמֵיהּ עַזְרִי"אֵל סָבָא. כַּד הַהִיא צְלוֹתָא סַלְּקָא בִּלְחִישׁוּ, כָּל אִינּוּן שִׁתִּין רִבּוֹא מַשִׁרְיָין, וְכָל אִינּוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, וְכָל אִינּוּן מָארֵי דְּאוּדְנִין, כֻּלְּהוּ נַפְקֵי וְנַשְּׁקֵי לְהַהִיא מִלָּה דִּצְלוֹתָא דְּסַלְּקָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים לה) עֵינֵי יְיָ' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם. עֵינֵי יְיָ' אֶל צַדִּיקִים, אִלֵּין מָארֵי דְּעַיְינִין דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּאִית (נ"א דלית) מָארֵי דְּעַיְינִין לְעֵילָּא. וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּאוּדְנִין. When the silent prayer soars aloft, all those sixty myriads of legions, all those “all-eye” and “all-ear” hosts, come forward and kiss it. So Scripture says: “The eyes of the Lord are toward the righteous, and his ears are open unto their cry” (Ps. 34, 16), indicating the “all-eye” and the “all-ear” legions.

143

רְקִיעָא תְּלִיתָאָה, הַהִיא צְלוֹתָא סַלְּקָא וּמָטֵי לְהַהוּא רְקִיעָא, וְתַמָּן הַהוּא מְמָנָא דְּאִקְרֵי גְּדַרְיָ"ה, וְעִמֵּיהּ כַּמָה סַרְכִין וְכַמָּה מְמָנָן. וְאִיהוּ מְשַׁמֵשׁ ג' זִמְנִין בְּיוֹמָא, לָקֳבֵל חַד שַׁרְבִיטָא דְּזִיהֲרָא דְּנָפִיק, סָלִיק וְנָחִית וְלָא קַיְּימָא בַּאֲתָר חַד, וְהַאי אִיהוּ שַׁרְבִיטָא דְּנָטִיל ג' זִמְנִין וְאִתְגְּנִיז. וְכַד צְלוֹתָא סַלְּקָא, נָחִית הַהוּא שַׁרְבִיטָא, וְסָגִיד קַמֵּי הַהוּא צְלוֹתָא, וְאִקְרֵי הַאי רְקִיעָא, רְקִיעָא דְּשַׁרְבִיטָא. From thence the prayer mounts to the third heaven, the chief of which is Gedariah, who has under him numerous officers and chiefs. He ministers three times a day in the presence of a ray of light that is constantly shooting up and down in that heaven without ever being still.

144

וְכַד סַלְּקָא הַהִיא צְלוֹתָא, הַהוּא מְמָנָא בָּתַר דְּסָגִיד, בָּטַשׁ, בְּהַהוּא שַׁרְבִיטָא בְּטִינָרָא, תַּקִּיפָא דְּזָהִיר, דְּאִיהוּ קָאִים בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַהוּא רְקִיעָא, וְנַפְקוּ מִגּוֹ הַהוּא טִינָרָא, תְּלַת מְאָה וְשִׁבְעִין וְחָמֵשׁ חַיָּילִין דְּאִינּוּן גְּנִיזִין תַּמָּן מִן יוֹמָא דְּאוֹרַיְיתָא נַחְתַּת לְאַרְעָא, בְּגִין דְּאִתְתָּקָפוּ לְחַבְּרָא (ס"א לסרבא) דְּלָא תֵּחוֹת לְאַרְעָא, וְאָנְזִיף בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָאלוּ גּוֹ הַהוּא טִינָרָא. וְלָא נָפְקִין בַּר הַהוּא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא סַלְּקָא, פָּתְחֵי וְאַמְרֵי (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ'. דָּא הִיא צְלוֹתָא, דְּסַלְּקָא עַל כָּל אִינּוּן רְקִיעִין. כְּדֵין סַגְדִּין לְגַבָּהּ. And when the prayer mounts up there that ray descends and bows down before it. Then the chief of that heaven, after bowing down to the prayer, strikes with the ray of light against a mighty rock that is placed in the centre of that heaven, and there emerge from it three hundred and seventy-five legions that have been confined within it since the day the Torah came down to earth. They were so confined because they endeavoured to prevent the Torah descending on earth, and God rebuked and shut them up in the interior of that rock, whence they do not emerge save at the time when prayer ascends. They then break forth into song, chanting: “O Lord, our Lord, how glorious is thy name… above the heavens” (Ps. 8, 2). They then bow to the prayer, after which it is crowned with supernal crowns and mounts up into the fourth heaven.

145

מִכָּאן וּלְהָלְאָה, צְלוֹתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וְסַלְּקָא לְגוֹ רְקִיעָא רְבִיעָאָה, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא נָפִיק בְּדַרְגּוֹי, וְשַׁמְשִׁי"אֵל רַב מְמָנָא נָפִיק, וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ מַשִׁרְיָין סַלְּקִין עִמֵּיהּ, לְגוֹ הַהוּא רְקִיעָא, וְאִקְרוּן יְמוֹת הַחַמָּה, וְכֻלְּהוּ מְעַטְּרָן לְהַהִיא צְלוֹתָא, בְּעִטְרִין דְּבוּסְמִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן. Then comes forth the sun and Shamshiel (=mighty sun or sun of God) the chief enters that heaven accompanied by three hundred and sixty-five legions called days of the solar year, and they all crown that prayer with crowns of sweet perfume of the Garden of Eden.

146

וְתַמָּן אִתְעַכָּבַת צְלוֹתָא, עַד דְּכֻלְּהוּ מַשִׁרְיָין סַלְּקִין עִמָּהּ לְגוֹ הַהוּא רְקִיעָא חֲמִישָׁאָה, וְתַמָּן אִיהוּ מְמָנָא חַד גַּדְרִי"אֵל שְׁמֵיהּ, וְהוּא מָארֵי קְרָבִין דִּשְׁאַר עַמִּין. וְכַד צְלוֹתָא סַלְּקָא, כְּדֵין אִזְדַּעְזָע הוּא, וְכָל מַשִׁרְיָין דִּילֵיהּ, וְאִתְבַּר חֵילַיְיהוּ, וְנַפְקֵי וְסַגְדֵּי, וּמְעַטְּרִין לְהַהִיא צְלוֹתָא. There it tarries until all those legions accompany it into the fifth heaven, the chief of which is Gadriel. This angel is in charge of the wars waged among the nations, but as soon as the prayer arives there a trembling seizes him with all his hosts so that their strength is enfeebled; and they come forward and bow down to the prayer,

147

וְסַלְּקִין עִמָּהּ עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּי רְקִיעָא שְׁתִּיתָאָה, וּכְדֵין נָפְקִין כַּמָה חַיָּילִין, וְכַמָּה מַשִׁרְיָין, וּמְקַבְּלִין לְהַהוּא צְלוֹתָא, וְסַלְּקִין בַּהֲדָהּ, עַד דְּמָטוּ לְשִׁבְעִין תַּרְעִין, דְּתַמָּן קָאִים חַד מְמָנָא, דִּי שְׁמֵיהּ עַנְפִי"אֵל, רַב מְמָנָא. וְאִיהוּ מְעַטֵּר לְהַהִיא צְלוֹתָא, בְּשִׁבְעִין עִטְרִין. and crown it and accompany it into the sixth heaven. There numerous hosts and legions come out to receive it and ascend with it until they reach a series of seventy gates in charge of a chief whose name is ‘Anpiel. He crowns the prayer with seventy crowns.

148

וְכֵיוָן דְּמִתְעַטְּרָא צְלוֹתָא בְּכָל הָנֵי עִטְרִין, כְּדֵין מִתְחַבְּרָן כָּל אִינּוּן חַיָּילִין דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, וְסַלְּקִין לְהַהִיא צְלוֹתָא דְּמִתְעַטְּרָא בְּכָל עִטְרִין, לְגַבֵּי רְקִיעָא שְׁבִיעָאָה. וּכְדֵין עָאלַת צְלוֹתָא, וְסַנְדַּלְפֹ"ן רַב יַקִּירָא עִלָּאָה דְּכָל מַפְתְּחָן דְּמָארֵיהּ בִּידֵיהּ, אָעִיל לְהַהוּא צְלוֹתָא, לְגוֹ שִׁבְעָה הֵיכָלִין. Then all the hosts and legions of all these heavens join together and take up that prayer, crowned with all these crowns, into the seventh heaven. Finally Sandalphon, the supreme chief, the keeper of all his Master’s keys, introduces the prayer into the seven Palaces.

149

תָּא חֲזֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁבְעָא מְדוֹרִין אִינוּן וכו', (אמרו המגיהים כבר נדפסו בפרשת בראשית דף מ"א ע"ש) שִׁבְעָה הֵיכָלִין אִלֵּין, אִינּוּן הֵיכָלִין דְּמַלְכָּא, וְהַאי צְלוֹתָא כַּד מִתְעַטְּרָא בְּכָל הָנִי עִטְרִין, כַּד עָאלַת, מְחַבָּר לוֹן כַּחֲדָא, לְאִתְעַטְרָא לְעֵילָּא לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד כְּדְקָא יֵאוֹת. וּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתְעַטְּרָא בְּכָל עִטְרִין, עֵילָּא וְתַתָּא, לְמֶהוֵי חַד, וּכְדֵין (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ (בראשית כ"ו ע"א) צַדִּיק כְּתִיב. to wit, the Palaces of the King. When the prayer enters there, decorated with all those crowns, it combines them all into one heavenly crown, each prayer according to its rank. And the name of the Holy One, blessed be He, is crowned on all sides, above and below, so that the whole forms a unity. Of this Scripture says: “Blessings are upon the head of the righteous” (Prov. 10, 6).

150

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּיָדַע לְסַדְּרָא צְלוֹתֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּהַאי צְלוֹתָא דְּמִתְעַטְּרָא בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ מְחַכֶּה עַד דְּיִסְתַּיְּימוּן כָּל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין כֹּלָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יֵאוֹת, עֵילָּא וְתַתָּא. עַד הָכָא מִלִּין דִּצְלוֹתָא, לְמִנְדַּע רָזִין עִלָּאִין, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאִינּוּן קַיְּימִין בְּמִלָּה, כְּמָה דְּקַיְימִין בְּעוֹבָדָא. Happy is the portion of the man who knows the proper way in which to order his prayer. The Holy One, blessed be He, being glorified in such a prayer, awaits the completion of all the prayers of Israel, so that the whole is fitly harmonized, both the above and the below. ‘So far we have spoken of prayer. But there are in addition certain precepts that are bound up, not with action, but with the words of prayer.

151

וְאִינּוּן שִׁית פִּקוּדִין, וְקַיְימִין אוּף הָכָא בִּצְלוֹתָא. חַד, (דברים כ״ח:נ״ח) לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. תִּנְיָינָא, לְאַהֲבָה אוֹתוֹ. תְּלִיתָאָה, לְבָרְכוֹ. רְבִיעָאָה, לְיַחֲדוֹ. חֲמִישָׁאָה, לְבָרֵךְ כַּהֲנָא יַת עַמָּא. שְׁתִיתָאָה, לִמְסוֹר נִשְׁמָתֵיהּ לֵיהּ. וְאִלֵּין שִׁית פִּקוּדִין דְּקַיְימִין בִּצְלוֹתָא דְּמִלָּה, בַּר אִינּוּן פִּקוּדִין (רי"ו ע"א) דְּקַיְימִין בְּעוֹבָדָא, כְּגַוְונָא דְּצִיצִית וּתְפִלִין. These are in number six. The first is “to fear the glorious and awful Name” (Deut. 28, 58); the second is “to love Him” (Ibid. 10, 12); the third is to bless Him; the fourth is to proclaim His unity; the fifth enjoins the priests to bless the people; the sixth bids man to surrender his soul to Him. These six precepts are bound up with the words of prayer, just as there are other precepts that are connected with the action of prayer, such as those of the fringes and phylacteries.

152

לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, פִּקּוּדָא דָּא קַיְּימָא בְּאִלֵּין תּוּשְׁבְּחָן דְּקָאָמַר דָּוִד מַלְכָּא, וּבְאִינּוּן קָרְבָּנִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַמָּן בָּעֵי בַּר נָשׁ לְדַחֲלָא מִקַּמֵּי מָארֵיהּ, בְּגִין דְּאִינּוּן שִׁירִין קַיְּימִין בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי יִרְאָה. וְכָל אִינּוּן הַלְלוּיָהּ, דְּאִינּוּן רָזָא דְּיִרְאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ בְּאִינּוּן שִׁירִין בְּיִרְאָה, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא כָּל אִינּוּן רָזִין דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וְכָל אִינּוּן רָזִין דְּהַלְלוּיָהּ. Now the injunction “to fear the Name” is accomplished by means of the hymns and songs that King David chanted, and of the sacrifices ordained by the Torah. For it behoves man to be filled thereby with fear of his Master, for those hymns belong to a region called “Fear” (yir’ah),¹Malkuth. and all the Hallelukahs are emblematic of the fear of the Holy One,¹Because the word Hallelukah has the same numerical value as Elohim, signifying the attribute of Justice. blessed be He; it thus behoves man to attune his mind to a spirit of awe in the recital of those hymns.

153

כֵּיוָן דְּמָטֵי בַּר נָשׁ לְיִשְׁתַּבַּח, יְשַׁוֵּי רְעוּתֵיהּ לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגוֹן יוֹצֵר אוֹר, יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת. לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, כַּד מָטֵי לְאַהֲבַת עוֹלָם, (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, דְּדָא אִיהוּ רָזָא דִּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. לְיַחֲדָא לֵיהּ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, דְּהָכָא קַיְּימָא רָזָא דְּיִחוּדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְיַחֲדָא שְׁמֵיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כַּדְקָא חֲזֵי. וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה אַדְכָּרוּתָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְאַדְכְּרָא יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:ט״ו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. In arriving at “Praised be” it behoves a man to concentrate his thoughts on the Holy One, blessed be He, in that benediction which reads: “Blessed art Thou… who formest light… Blessed art Thou, O Lord creator of the universe.” The precept, “to love Him”, is realized in the benediction commencing with “With abundant love”, which is followed by the reading of “And thou shalt love the Lord thy God…”, containing the mystery of the love of the Holy One, blessed be He. And we proclaim His unity when we recite “Hear, O Israel: the Lord our God, the Lord is One”, as that declaration contains the secret of God’s oneness. After the reading of these sections comes the passage wherein we mention our exodus from Egypt, in fulfilment of the injunction, “But thou shalt remember that thou wast a bondman in Egypt” (Deut. 24, 18).

154

לְבָרְכָא כַּהֲנָא יַת עַמָּא, בְּגִין לְאַכְלְלָא יִשְׂרָאֵל כַּחֲדָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלִין בִּרְכָאן לְעֵילָּא, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נַטְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּרְכָאן, וְשַׁעֲתָא דִּרְעוּתָא הוּא, לִמְסוֹר נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ, וּלְמֵיהַב לֵיהּ נִשְׁמְתָא בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, כַּד נַפְלִין עַל אַנְפִּין, וְאָמְרִין (תהילים כ״ה:א׳) אֵלֶיךָ יְיָ' נַפְשִׁי אֶשָּׂא, דִּיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְגַבֵּיהּ, לְמִמְסַר לֵיהּ נַפְשָׁא בִּרְעוּתָא שְׁלִים. וְאִלֵּין אִינּוּן שִׁית פִּקוּדִין דְּקַיְימִין בִּצְלוֹתָא, דְּסַלְּקִין לְגַבֵּי שִׁית מֵאָה פִּקוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא. There follows the pronouncement of the blessing of the people by the priests in order to embrace all Israel at the moment when they receive blessings. For at that moment the Community of Israel receives blessings, and it is a propitious moment to surrender our souls to Him in the full willingness of our heart when we fall on our faces and recite the Psalm: “Unto Thee, O Lord, do I lift up my soul…” (Ps. 25, 1), which should be the expression of our full and complete self-surrender to Him. These are the six precepts that are bound up with our daily prayer, and that comprise in a way the six hundred precepts of the Torah.

155

וְאִי תֵּימָא תְּלֵיסָר אַחֲרָנִין יַתִּיר. אִינּוּן קַיְּימִין לְאַמְשָׁכָא תְּלֵיסָר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, דְּכֹלָּא כְּלִילָן בְּהוּ. (ס"א בהני) שִׁית פִּקוּדִין אִלֵּין, דִּצְלוֹתָא מִתְעַטְּרָא בְּהוּ. If you ask, What of the thirteen left over,¹There being, according to the Rabbinic reckoning, six hundred and thirteen precepts. these are a category apart designed to draw upon us the thirteen attributes of mercy that comprise all the precepts. These are the six precepts by which prayer is embroidered.

156

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דִּישַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא, וּלְאַשְׁלְמָא לוֹן בְּכָל יוֹמָא. וּבְאִלֵּין תַּלְיָין אַחֲרָנִין סַגִּיאִין. אֲבָל כַּד מָטֵי בַּר נָשׁ לְאַתְרִין אִלֵּין, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְכַוְּונָא לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ, לְאַשְׁלְמָא הַהוּא פִּקּוּדָא דְּקַיְּימָא בְּהַהוּא מִלָּה. וּכְדֵין אַכְרִיזוּ עָלֵיהּ וְאַמְרֵי, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. Happy is the portion of whoever concentrates his heart and will on them and realizes them every day. With these precepts many others are interwoven, but at each particular passage it behoves man to concentrate his heart and will on the particular precept contained in that passage. Such a man is praised aloud in the words contained in the passage: “And He said unto me: Thou art My servant, Israel, in whom I will be glorified” (Isa. 49, 3).’ R. Jose ceased, and R. Abba went up to him and kissed him;

157

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (שמות ל״ה:א׳) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. אֲמַאי כָּנִישׁ לוֹן. בְּגִין לְמִמְסַר לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְּקַדְּמִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא עַד לָא עָבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא, מָסַר לוֹן אֶת הַשַּׁבָּת. וְדָא אִיהוּ דְּלָא נַטְרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב. כֵּיוָן דְּשַׁמְעוּ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ וַאֲנָן מִלָּה דָּא אִתְמָנַּע מִינָן, מִיַּד (שמות ל״ב:א׳) וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וְגוֹ', וְאִתְמְשָׁכוּ סַגִּיאִין אֲבַתְרַיְיהוּ. לְבָתַר דְּמִיתוּ אִינּוּן דְּמִיתוּ, כָּנִישׁ מֹשֶׁה לִבְנִי יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְּקַדְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וְגוֹ'. and R. Isaac next began a discourse on the text: And Moses assembled all the congregation of the children of Israel, etc. ‘The object’, he said, ‘of this assembling was to give them anew the law of the Sabbath. For the previous promulgation of the Sabbath before the Israelites made the golden calf was not observed by the mixed multitude. When they heard the words, “between Me and the children of Israel” (Ex. 31, 17), they said in protest: Are we then to be excluded from this? Straightway, “the people gathered themselves together unto Aaron”, etc. (Ibid. 32, 1), and many were they that followed them. Then, after the guilty ones were put to death, Moses assembled the children of Israel separately and gave them the Sabbath anew, saying: “Six days shall work be done…”

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 11:126-137 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 11:126-137 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

121

122

123

124

125

126

127

128

129

130

131

132

133

134

135

136

137

138

139

140

141

142

143

144

145

146

147

148

149

150

151

152

153

154

155

156

157

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 11:146-156 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 11:146-156 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

121

122

123

124

125

126

127

128

129

130

131

132

133

134

135

136

137

138

139

140

141

142

143

144

145

146

147

148

149

150

151

152

153

154

155

156

157

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 11:156-157 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 11:156-157 (Chapter 11) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

121

122

123

124

125

126

127

128

129

130

131

132

133

134

135

136

137

138

139

140

141

142

143

144

145

146

147

148

149

150

151

152

153

154

155

156

157

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 12

Chapter 12 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 12:165-173 (Chapter 12) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 12:165-173 (Chapter 12) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

158

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, הָכָא אִית רָזָא דְּרָזִין, לְאִינּוּן דְּיַדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה, רָזָא דְּשַׁבָּת הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל רָזָא דָּא, אִתְמְסָר לְחַכִּימֵי עֶלְיוֹנִין, דְּהָא שַׁבָּת רָזָא עִלָּאָה הוּא. “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the Sabbath day.” Herein is involved the mystery of the Sabbath, the supreme mystery that is only revealed to those versed in the Supreme Wisdom.

159

תָּא חֲזֵי (ס"א ביומא שתיתאה בשעתא דמטי) בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹמָא שְׁתִּיתָאָה מָטָא זִמְנָא דְּעֶרֶב, כְּדֵין, כֹּכָבָא חַד מִסִּטְרָא דְּצָפוֹן נָהִיר, וְעִמֵּיהּ שִׁבְעִין כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְהַהוּא כֹּכָבָא בָּטַשׁ בְּאִינּוּן כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְאִתְכָּלְילוּ כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא כֹּכָבָא, וְאִתְעָבִיד חַד כְּלָלָא דְּשִׁבְעִין. וְהַהוּא כֹּכָבָא אִתְפָּשַׁט, וְאִתְעָבִיד כְּמָדוּרָא חֲדָא, לְהִיטָא בְּכָל סִטְרִין. כְּדֵין אִתְפָּשַׁט הַהוּא מָדוּרָא סַחֲרָנַיְיהוּ דְּאֶלֶף טוּרִין, וְקַיְּימָא כְּחַד חוּטָא דְּסָחֲרָא. On the sixth day, when the time of evening arrives, a brilliant star appears in the north accompanied by seventy other stars. That star smites the others, absorbing them all into itself, so that one takes the place of seventy. The same star then becomes enlarged, and is made into a fiery mass, blazing on all sides. The flaming mass then extends itself round a thousand thousand mountains, becoming in the process a mere thread.

160

וְהַאי מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ גַּוְונִין אַחֲרָנִין דִּלְגוֹ מִנֵּיהּ. גּוָֹון קַדְמָאָה יְרוֹקָא. כֵּיוָן דְּקַיְּימָא הַאי גַּוְונָא, סַלְּקָא הַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא, וְדָלִיג לְעֵילָּא עַל הַהוּא גּוָֹון יְרוֹקָא, וְעָאל לְגוֹ מִנֵּיהּ, וְשַׁדֵּי לְהַהוּא גּוָֹון יְרוֹקָא לְבַר, וְקַיְּימָא יְרוֹקָא לְבַר, וְהַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא דְּכֹכָבָא כְּלִילָא לְגוֹ. After this the fiery mass draws out from within itself a variety of colours. The first is a green colour. When that colour appears, the fiery mass raises itself and plunges into the midst of the green colour, occupying the inner part of it.

161

לְבָתַר, אַמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ גּוָֹון אַחֲרָא תִּנְיָינָא חִוָּורָא, וְהַהוּא חִוָּורָא עָאל לְגוֹ, כֵּיוָן דְּקַיְּימָא הַאי גּוָֹון, סַלְּקָא הַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא דְּהַהוּא כֹּכָבָא, וְשַׁדֵּי לְהַהוּא חִוָּורָא לְבַר, וְעָאל אִיהוּ לְגוֹ. וְכֵן כָּל אִינּוּן גַּוְונִין, עַד דְּשַׁדֵי לוֹן לְבַר, וְעָיִיל אִיהוּ לְגוֹ, וְקָרִיב לְגַבֵּי הַהִיא נְקוּדָה טְמִירָא, לְמֵיטָל נְהוֹרָא. Then the fiery mass of the star attracts within itself the white colour. Then it ascends on high and plunges again in the midst of that colour, occupying its interior. The same is repeated with the whole gamut of colours, all of which it thrusts outside, concentrating itself more and, more in the middle until it approaches that hidden point to derive light therefrom.

162

פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנִּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. יְחֶזְקֵאל חָמָא לְהַאי חֵיזוּ, בְּתִקּוּנָא דְּלָא קַיְּימָא, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּשַׁלִּיט הַהוּא כֹּכָבָא כִּדְקָאָמְרָן, אֲבָל הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה, אוּקְמוּהָ, דְּהֲוָה אָתֵי לְמִכְבַּשׁ כָּל עָלְמָא, לְקַמֵּיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַר חַיָּיבָא. אֲבָל רוּחַ סְעָרָה דָּא, אִיהוּ הַהוּא כֹּכָבָא דְּקָאָמְרָן, דְּבָלַע שִׁבְעִין כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רוּחַ סְעָרָה דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ, (מלכים א י״ט:י״א) מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, וְדָא דְּקַיְּימָא תָּדִיר קֳדָם כֹּלָּא, לְמֵיטַר הַהוּא דִּלְגוֹ, כִּקְלִיפָה לְמוֹחָא. At this point R. Isaac quoted the verse: “And I looked, and, behold, a stormy wind came out of the north, a great cloud, with a fire flashing up, so that a brightness was round about it; and out of the midst thereof as the form of electrum (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). ‘Ezekiel’, he said, ‘saw this vision with a completeness which is only possible when the above-mentioned star is in the ascendant. The “stormy wind” has been explained as being a reference to the storm that came to subdue the whole world before the wicked Nebuchadnezzar. But in reality the “stormy wind” is identical with the star that swallowed up the other seventy stars; and it is the same “stormy wind” that Elijah saw “rending the mountains and breaking in pieces the rocks” (1 Kings 19, 11); it is, moreover, the force that continually protects the inward part as the membrane protects the brain.

163

וַאֲמַאי אִקְרֵי סְעָרָה. דְּסָעִיר כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא. בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, דְּהָא מִן הַהוּא סִטְרָא קָא אַתְיָא, וְסִימָנִךְ, (ירמיהו א׳:י״ד) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, דְּהָא כַּמָה סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְאַחֲדָן בְּהַהוּא רוּחַ סְעָרָה, וּבְּגִין כָּךְ נָפְקָא מִן הַצָּפוֹן. It is called “stormy wind” because it shakes the upper world and the lower worlds; it “came out of the north”, from the side of which it is said, “Out of the north the evil shall break forth” (Jer. 1, 16), for many other sinister forces were united within that “stormy wind”; hence its origin was the north.

164

עָנָן, בְּגִין דְּאִיהִי סוּסְפִיתָא דְּדַהֲבָא. וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן אִתְאַחֲדָא דָּא. וְהַאי אִיהִי נְקוּדָה (קפ"ד ע"ב) אֶמְצָעִיתָא, דְּקַיְּימָא בְּחוּרְבָּא. וּבְגִין דְּיָדַע לִמְפָתֵּי, שַׁלִּיט בְּגוֹ נְקוּדָה דִּישׁוּבָא, וְכָל מִלִּין דִּישׁוּבָא. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, כַּד שָׁרָאן יִשְׂרָאֵל בְּגַוָּהּ, אִיהוּ (ד"א לא) שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּלְבָתַר (קמ"א ע"א) דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל (ד"א לא) שַׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. “A great cloud”: so called because it represents the dross of the gold that concentrates itself in the north and forms the central point of destruction ;¹v, p. 184b. and being skilled in the arts of seduction it obtains power within the inhabited region, save in the Land of Israel, where, during the time Israel dwelt therein, it had no power; but after Israel sinned it obtained power, even in the Holy Land, as Scripture says: “He hath drawn back his right hand from before the enemy” (Lam. 2, 3).

165

עָנָן גָּדוֹל דָּא, אִיהוּ עֲנָנָא דְּחַשׁוֹכָא, דְּאַחֲשִׁיךְ כָּל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין עֲנָנָא לַעֲנָנָא. הַהוּא עֲנָנָא דִּכְתִּיב (במדבר י׳:ל״ד) וַעֲנַן יְיָ' עֲלֵיהֶם יוֹמָם. (במדבר י״ד:י״ד) וַעֲנָנְךָ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. (ויקרא ק"ג ע"א, ג' ע"ב) הַאי אִיהוּ עֲנָנָא דְּנָהִיר וְזָהִיר, וְכָל נְהוֹרִין אִתְחָזוּן גּוֹ הַהוּא עֲנָנָא. אֲבָל עֲנָנָא דָּא, עֲנָנָא חָשׁוּךְ, דְּלָא נָהִיר כְּלָל, אֲבָל מָנַע כָּל נְהוֹרִין, דְּלָא יַכְלִין לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּיהּ. “A great cloud” indicates the cloud of darkness that darkened the whole world. Observe the difference between this cloud and the other cloud. Of the other cloud it is written: “And the cloud of the Lord was over them by day” (Num. 10, 34), also, “and thy cloud standeth over them” (Ibid. 14, 14), indicating the bright and luminous cloud wherein there are visible all varieties of light. But this cloud is the cloud of utter darkness that prevents any light whatever from penetrating through it.

166

גָּדוֹל, אֲמַאי אִקְרֵי גָּדוֹל, וְהָא זְעֵיר אִיהוּ. אֶלָּא גָּדוֹל אִיהוּ, כֵּיוָן דְּשַׁלִּיט. דָּבָר אַחֵר גָּדוֹל, הַהוּא חֲשׁוֹכָא גָּדוֹל, כֵּיוָן דְּכַסֵּי כָּל נְהוֹרִין וְלָא אִתְחָזוּן קַמֵּיהּ, וְאִיהוּ גָּדוֹל (נ"א שליט) עַל כָּל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא. Really it is insignificant, but it is called a “great cloud” when it obtains sway. Alternatively, it is called “great”, on account of its darkness, which is so intense that it hides and makes invisible all the sources of light, thus overshadowing the whole world.

167

וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהָא אֶשָּׁא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא אַעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, אַף עַל גַּב דְּכָל הַאי קַיְּימָא בֵּיהּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵית סִטְרָא דָּא, אֶלָּא סִטְרָא (ס"ט ע"א) דִּמְסָאֳבוּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְדַחְיָיא לֵיהּ לְבַר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה דִּמְהֵימְנוּתָא אִית לֵיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁא דִּמְהֵימְנוּתָא. “With a fire flashing up” indicates the fire of rigorous judgement that never departs from it. “And a brightness was round about it”: that is, although it is all that has been described, yet “a brightness was round about it”. From here we learn that, although it is the very region of defilement, yet it is surrounded by a certain brightness, and hence we may not thrust it completely out; it possesses an aspect of holiness, and hence should not be treated with contempt, but should be allowed a part in the side of holiness.

168

רַב הַמְנוּנָא סָבָא, הָכִי אָמַר, וְכִי נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְאִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, הַאי נֹגַהּ לוֹ, לְגוֹ אִיהוּ, וְלָא קַיְּימָא לְבַר. וּבְגִין דְּקַיְּימָא הַהוּא נֹגַהּ לוֹ מִגּוֹ, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. מִתּוֹכָה דְּמַאן. מִתּוֹכָה דְּהַהוּא נֹגַהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל: חָשׁ, מָל, הָא אוּקְמוּהָ, חֵיוָון דְּאֶשָּׁא (פ"א ע"ב) מְמַלְּלָא. Rab Hamnuna the elder took this phrase interrogatively, thus: “is there a brightness round about it?”, implying that it may be treated with contempt, since its brightness is concealed within it and is not visible from without. And because the brightness is within, the verse continues, “and out of the midst thereof’, to wit, of the midst of that brightness, “as the form of hashmal” (electrum). The term hashmal has been interpreted as being composed of hash and mal, meaning Hayoth (order of angels), of quivering fire.¹The term hashmal is resolved into hayoth (beasts), esh (fire), mallei (mutter or quiver).

169

אֲבָל מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא שְׁמַעְנָא עָלָה רָזָא דְּרָזִין. כַּד עָרְלָה שָׁרֵי עַל קַיְּימָא קַדִּישָׁא לְסָאֲבָא מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין הַהוּא מַקְדְּשָׁא, אִתְעַכָּב מִלְּגַלָּאָה רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, מִגּוֹ עָרְלָה. וְכַד הַאי נֹגַהּ עָאל לְגוֹ, וְאַפְרִישׁ בֵּין עָרְלָה, וּבֵין מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין אִקְרֵי חַשְׁמַל חָשׁ וְאִתְגַּלְיָא. מָל, מַהוּ מָל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יהושע ה׳:ד׳) מָל יְהוֹשֻׁעַ. רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, אִתְעַכָּב מִלְּאִתְגַלָּאָה מִגּוֹ עָרְלָה. From the Sacred Lamp (R. Simeon), however, we have heard in exposition of this the following most recondite doctrine. As long as the foreskin rests upon the sign of the holy covenant, the holy principle is prevented from disclosing the mystery of the convenantal sign. But when the bright light enters therein and separates between foreskin and holiness, the result is hash-mal, to wit, there is a speedy uncovering of circumcision.¹Hash=speedy, mal=circumcision.

170

וְאִית רָזָא אַחֲרָא, דְּהָא נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, אִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, וְכַד אִתְגַּלְיָא חַשְׁמַל אִתְעֲבָּר נְהוֹרֵיהּ. אֲבָל רָזָא קַדְמָאָה, אִיהוּ בְּרָזָא דִּקְרָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וְכֹלָּא שַׁפִּיר אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא.

171

בְּהַאי נֹגַהּ, מְפַתֵּי לְאִתְּתָא, לְנַטְלָא נְהוֹרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ה׳:ג׳) וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ, שַׁוֵּי הַהוּא נְהוֹרָא לָקֳבְלֵיהּ דִּבְרִית. וּבְגִינֵי כַּךְ מְפַתֵּי לֵיהּ, וְנַטְלָא נְהוֹרֵיהּ. וְדָא אִיהוּ פִּתּוּיָא דִּמְפַתֵּי לְאִתְּתָא, דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ג׳) נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְגוֹ'.

172

תָּא חֲזֵי, בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה כַּד מָטָא זִמְנָא דְּעֶרֶב, דָּלִיג לְגוֹ הַהוּא (נ"א מדורא) נְהוֹרָא דְּאֶשָּׁא, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא לְאַעֲלָא גּוֹ גַּוְונִין. כְּדֵין מְתְתַּקְּנִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּמְסַדְּרִין סְעוּדָתִין, וּמַתְקְנִין פָּתוֹרִין, כָּל חַד וְחַד פָּתוֹרֵיהּ. כְּדֵין חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק וּבָטַשׁ בְּהַהוּא מָדוּרָא, כֵּיוָן דְּבָטַשׁ בֵּיהּ, מִתְגַּלְגְּלָן הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְהַהוּא מָדּוּרָא וְעָאלִין בְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, וְאִתְטַמְּרָן וְיַתְבַת תַּמָן. To resume. On the sixth day, when the evening approaches, that blazing fire we have mentioned plunges into the midst of the colours. It is then that Israel here below prepare themselves for the Sabbath, arrange their meals, and lay their tables, each one according to his means. Then a tongue of fire emerges and strikes against that flame, so that both of them are hurled down into the cavern of the great abyss. There they remain imprisoned.

173

וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּבְגִין דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אַעְבָּר לְהַהוּא מָדּוּרָא, וְאָעִיל לֵיהּ לְנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, וְיָתִיב תַּמָּן עַד דְּנָפִיק שַׁבְּתָא. כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבְּתָא, אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא עַל אֶשָּׁא, וְנָפְקָא הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, בְּבִרְכְתָא דִּלְתַתָּא, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא מָדּוּרָא כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וְאִתְכַּפְיָא הַהוּא מָדּוּרָא. That tongue of fire is of the side of the Right, and it is in virtue of that that it sweeps away the blaze of fire and confines it to the great abyss, where it abides until the Sabbath ends. At the conclusion of the Sabbath it behoves every Israelite to pronounce a benediction over fire, so that the tongue of fire, under the force of that benediction, re-emerges, retaining its command over the flame, and keeping it in subjection all that night.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 13

Chapter 13 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 13:175-182 (Chapter 13) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 13:175-182 (Chapter 13) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

174

תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבְּתָא, וְאִתְטָמַּר הַהוּא מָדּוּרָא, כָּל אֶשִּׁין דְּאֶשָּׁא קַשְׁיָא אִתְטְמָרוּ וְאִתְכַּפְיָין, וַאֲפִילּוּ אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם, וְחַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם, אִית לוֹן נַיְיחָא. וְכֹלָּא תַּתָּא וְעֵילָּא אִית לְהוּ נַיְיחָא. כַּד נָפַק שַׁבְּתָא, וּמְבָרְכִין יִשְׂרָאֵל עַל נוּרָא, כְּדֵין נָפְקִין כָּל אֶשִּׁין דְּמִתְטַמְּרָן, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. וּבְגִין דְּלָא לְאִתְּעָרָא אֶשָּׁא אַחֲרָא, כְּתִיב (שמות ל״ה:ג׳) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָא אוּקְמוּהָ, אֶשָּׁא דְּמַדְבְּחָא אֲמַאי. Observe that the moment the Sabbath begins and that blaze of fire is imprisoned, all fires of the harmful kind are similarly hidden away and supressed, including even the fire of Gehinnom, so that the sinners obtain a respite. Indeed, there is then a period of rest for all, both in the upper worlds and in the lower worlds. At the conclusion of the Sabbath, when Israel say the blessing over the light, all the fires that were hidden away re-emerge and return each to its place. Now it is in order to prevent any other fire being awakened that the injunction is given: “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the Sabbath day”. But it may be asked, What about the fire on the altar?

175

אֶלָּא כַּד עָאל שַׁבְּתָא, כָּרוֹזָא קָרֵי בְּכוּלְּהוּ רְקִיעִין, אִתְתְּקָנוּ רְתִיכִין, אִתְתְּקָנוּ מַשִׁרְיָין, לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. כְּדֵין נָפִיק חַד רוּחָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם, וְהַהוּא רוּחָא אִתְפְּרַשׁ עַל כָּל אִינּוּן חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דְּלִסְטַר יְמִינָא, וְאִתְלַבְּשָׁן בֵּיהּ, וְהַהוּא רוּחָא אִקְרֵי לְבוּשָׁא דִּיקָר דְּשַׁבְּתָא. כְּדֵין פָּתוֹרֵי דְּהַאי עָלְמָא, מִתְתַּקְּנָן בְּחַד הֵיכָלָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּסִדּוּרָא דְּפָתוֹרֵיהּ אִתְחָזֵי תַּמָּן כְּדְקָא יָאוּת, וְקַיְּימָא כֹּלָּא מִתְתַּקְּנָא, בְּלָא כִּסּוּפָא, אִינִשׁ כְּפוּם חֵילֵיהּ. The following is the explanation. Immediately on the entrance of the Sabbath, proclamation is made in all the heavens, saying: Make ready, O ye Chariot teams and legions, to meet your Master! Following this there comes forth out of the south a spirit that spreads itself over all those Chariot teams and legions of the side of the Right, who are wrapt with it as with a garment. That spirit is thus called ” the solemn robe of the Sabbath”. Then the tables of this world are prepared in a certain Palace. Happy is the portion of the man whose table here below appears there properly laid, everything prepared in the best manner, according to his means, so that he has no cause to feel ashamed.

176

כַּד עָאל שַׁבְּתָא, אִצְטְרִיכוּ אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַסְחָאָה גַּרְמַיְיהוּ (קל"ו ע"ב) מִשִּׁמוּשָׁא דְּחוֹל, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּבְחוֹל, רוּחָא אַחֲרָא אַזְלָא וְשַׁטְיָא וְשָׁרָא עַל עַמָּא. וְכַד בָּעֵי בַּר נָשׁ לְנָפְקָא מִן הַהוּא רוּחָא, וּלְאַעֲלָא בְּרוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בָּעֵי לְאַסְחָאָה גַּרְמֵיהּ, לְמִשְׁרֵי עָלֵיהּ הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. When the Sabbath comes in it is incumbent on the holy people to wash away from themselves the marks of their weekday labour. For what reason? Because during the weekdays a different spirit roams about and hovers over the people, and it is in order to divest himself of that spirit and invest himself with another spirit, a spirit sublime and holy, that he must wash away the stains of the workaday world.

177

תָּא חֲזֵי רָזָא עִלָּאָה דְּמִלָּה, כָּל אִינּוּן שִׁית יוֹמִין, (קימא מלה דכלא) אִתְאַחֲדָן בְּרָזָא דְּחָד נְקוּדָה קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ יוֹמִין אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין, דְּקַיְימִין לְבַר בְּסִטְרָא אַחֲרָא. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ (הקדמה ה' ע"ב) מֵעִגּוּלָא קַדִּישָׁא, וְאִתְאַחֲדָן בִּנְקוּדָה קַדִּישָׁא. The inner meaning of this action is as follows. All the six days are concentrated within one sacred point, where they form a unity. There is another sextet of days that stand without and belong to the “other side”. Now, for holy Israel, for all those who lead a holy life during all the week, all the six days become as one with those six days that are within and that are concentrated into that central point wherein they are kept and guarded.

178

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, וְכָל אִינּוּן דְּמִתְעַסְּקִין בִּקְדוּשָּׁה, כָּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, אִתְאַחֲדָן כָּל אִינּוּן שִׁית יוֹמִין, בְּאִינּוּן שִׁית יוֹמִין דִּלְגוֹ דְּאִתְאַחֲדָן בְּהַהִיא נְקוּדָה, אִתְאַחֲדָן בְּהַאי, בְּגִין לְנַטְרָא לוֹן. וְכָל אִינּוּן שִׁית יוֹמִין (ד"א ואינון שית יומין דלגו) דְּשַׁבְּתָא, הַהִיא נְקוּדָה טְמִירָא אִיהִי. כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבְּתָא, כְּדֵין סַלְּקָא הַהִיא נְקוּדָה, וְאִתְעַטְּרָא וְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ טְמִירִין בְּגַוָּהּ. That point, again, is hidden during the six days, but at the entrance of the Sabbath it rises on high, where it is decorated and becomes unified with the whole cycle of days, all of whom become absorbed by it.

179

תָּא חֲזֵי, אִית יָמִים וְאִית יָמִים. יְמֵי חוֹל, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִלֵּין קַיְּימִין לְבַר לְעַמִּין. יְמֵי הַשַּׁבָּת, דְּאִינּוּן יְמֵי הַשָׁבוּעַ, קַיְּימִין לְיִשְׂרָאֵל. וְכַד סַלְּקָא הַאי נְקוּדָה, כֹּלָּא אִתְגְּנִיז, וְאִיהִי סַלְּקָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי סַלְּקָא, אִקְרֵי שַׁבָּת. Observe this. There are days and days. There are common weekdays, as said already: these exist on the fringe, and for other nations, but there are the Sabbath¹i.e. Sabbath as signifying, in an extensive sense, week, but, according to the Zohar, of a sanctified nature, partaking of the sanctity of the Sabbath. days, to wit, the weekdays as they exist for Israel. Now, when that point ascends, everything else is hidden away, it alone holding sway, and it assumes the name of Sabbath (SH a BB a TH).

180

מַהוּ שַׁבָּת. אִי תֵּימָא בְּגִין שְׁבִיתָה, דִּכְתִּיב כִּי בוֹ שָׁבַת, יָאוּת הוּא. אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, כֵּיוָן דְּסַלְּקָא הַאי נְקוּדָה, וּנְהוֹרָא נָהִיר, כְּדֵין מִתְעַטְּרָא אִיהִי בַּאֲבָהָן, כֵּיוָן דְּמִתְעַטְּרָא אִיהִי בַּאֲבָהָן, כְּדֵין אִתְחַבְּרַת וְאִתְאַחֲדַת בְּהוּ, לְמֶהוֵי חַד, וְאִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. שַׁבָּת: ש' בַּת. ש' הָא אוּקְמוּהָ, רָזָא דִּתְלַת אֲבָהָן, דְּמִתְאַחֲדָן בְּבַת יְחִידָה, וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, וְאִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְכֹלָּא אִיהוּ חַד. וְדָא אִיהוּ ש' בַּת, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. That name, apart from its simple meaning of “rest”, has an esoteric significance associating that point with the Patriarchs. For the term SH a BB a TH is resolvable into the letter shin, betokening three,¹To wit, by the three bars in its shape. and the term B a TH, signifying daughter, the whole indicating that the Sabbath-point, when it rises in its resplendence as an only and beloved daughter, joined to the three Patriarchs, who together with her form a complete unity. We have thus SH in (symbolic of the three Patriarchs), and B a TH (symbolic of the beloved daughter, the Sabbath-point), together forming a unity expressed in SH ab B a TH.

181

וְאִי תֵּימָא, שַׁבָּת הַגָּדוֹל, וְאִיהוּ לְעֵילָּא, אֲמַאי אִקְרֵי שַׁבָּת. אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. וְרָזָא דְּמִלָּה, בְּכָל אֲתָר נְקוּדָה דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכָל עֵינָא, אִקְרֵי בַּת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ז:ח׳) שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן, בְּגִין דְּאִיהִי (נקודה) עִקָּרָא דְּכָל עֵינָא, אִקְרֵי בַּת. (There is also a higher Sabbath similarly made up of the Future World (Binah) and the Central Point, which is also called bath.)

182

עָלְמָא דְּאָתֵי, אִיהוּ (ק"פ ע"א) הֵיכָלָא לְהַהִיא נְקוּדָה עִלָּאָה, וְכַד אִיהִי קַיְּימָא, וְנַטְלָא בְּגַדְפָּהָא לַאֲבָהָן, לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָּא אִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. וְכַד אֲבָהָן מִתְעַטְּרָן לְעֵילָּא, בְּגוֹ נְקוּדָה עִלָּאָה, אִקְרֵי שַׁבָּת. נְקוּדָה תַּתָּאָה (ע' ע"ב) כַּד מִתְעַטְּרָא בַּאֲבָהָן אִקְרֵי שַׁבָּת. When that lower Sabbath-point ascends, comes into view and bedecks itself, a spirit of rejoicing is suffused through the upper and the lower worlds.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 14

Chapter 14 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 14 (Chapter 14) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 14 (Chapter 14) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

183

הַאי נְקוּדָה תַּתָּאָה כַּד סַלְּקָא וְאִתְחַזִית, וְאִתְקַשִּׁיטַת. (ס"א האי נקודה תתאה כד סלקא לאתעטרא באבהן) כְּדֵין כָּל חֶדְוָה אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְהַאי לֵילְיָא, הַאי נְקוּדָה אִתְפָּשַׁט נְהוֹרָאָה, וּפָרִישׂ גַּדְפּוֹי עַל עָלְמָא, וְכָל שִׁלְטוֹנִין אַחֲרָנִין מִתְעַבְּרָן, וּנְטִירוּ אִשְׁתְּכַח עַל עָלְמָא. In addition, during that night that point radiates its light and spreads forth its wings over the world, so that all other powers disappear and the world abides in a state of security.

184

וּכְדֵין אִתּוֹסָף רוּחַ נִשְׁמְתָא בְּיִשְׂרָאֵל, עַל כָּל חַד וְחַד, וּבְהַהִיא נִשְׁמְתָא יְתֵירָא, נַשְׁיָין כָּל עִצְבָּא וְחֵימָתָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח בַּר חֶדְוָה, לְעֵילָּא וְתַתָּא. הַהוּא רוּחָא דְּנָחִית וְאִתּוֹסַף בִּבְנֵי עָלְמָא, כַּד נָחִית, אִתְסָחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְנָחִית וְשָׁרָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אִינּוּן, כַּד הַאי רוּחָא אִתְעָר. As for the Israelites, each one of them becomes the habitation of an additional soul, under the influence of which all sadness and gloom and irritation are forgotten, there being only joy and gladness diffused through both the upper and the lower worlds. In its descent, the additional soul bathes itself in the sweet perfumes of the Garden of Eden, after which it descends and rests upon the holy people. Happy are they when that spirit is stirred within them.

185

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּהַהוּא רוּחָא נָחִית נַחְתִּין עִמָּהּ לְגוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, שִׁתִּין רְתִיכִין, מִתְעַטְּרִין לְשִׁית סִטְרִין. וְכַד מָטֵי לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּדֵין כָּל אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ (מתערי לההוא מתעטרי (נ"א בההוא)) רוּחָא. כְּרוּזֵי קָרֵי וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל, עַמָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דְּמָארִיכוֹן אִתְּעַר לְגַּבַּיְיכוּ. At the time of the spirit’s descent there accompany it into the Garden of Eden sixty Chariot teams in all their glory, facing towards the six directions. When it arrives in the Garden of Eden all the spirits and souls abiding therein bestir themselves to meet that Sabbath spirit, and a proclamation goes forth, saying: Happy are ye, O holy people of Israel, on whom your Master has bestowed an additional spirit.

186

רָזָא דְּרָזִין לְיַדְעֵי חָכְמְתָא, זַכָּאִין אִינּוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעָר. הַאי רוּחָא אִיהוּ אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּהַאי נְקוּדָה, וְנָפְקָא מִינָּהּ, וְאִתְפַּשְּׁטָא בְּעָלְמָא, וְהַהוּא הֲוֵי רָזָא דְּשַׁבָּת, דְּשָׁרָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ שְׁמִירָה, (שמות ל״א:ט״ז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָא אוּקְמוּהָ, שַׁבָּת לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא רוּחָא דְּשָׁרֵי עַל כֹּלָּא, וְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא לֵיהּ, הוֹאִיל וְקַיְּימָא עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו נ״ו:ו׳) כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ. Here is a most recondite doctrine only known to the initiated of the mystical Wisdom. This spirit is indeed the extension of the Sabbath-point, from which it grows out and diffuses itself into the world. This constitutes the true inwardness of the Sabbath here below; and this is specially alluded to in the injunction: “Wherefore the children of Israel shall guard the Sabbath” (Ex. 31, 16), where the particle eth is meant to include the additional spirit that requires special attention in order that it may remain with a man. The same is indicated in the clause, “that guards the Sabbath from profaning it” (Isa. 56, 2).

187

בְּהַאי רָזָא אִית רָזָא אַחֲרָא. הַאי רוּחָא, אִתְהֲנִי בְּהַאי יוֹמָא, מֵהֲנָאוֹתָן דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵעִנּוּגָא דִּלְהוֹן, וּבְגִין דָּא, בָּעֵי לְמֵיהַב לֵיהּ עִנּוּגָא, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא, תְּלָת זִמְנִין, בִּתְלַת סְעוּדָתִין, דִּתְלַת דַּרְגֵּי מְהֵימְנוּתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְהַאי נָטִיל חֶדְוָה וְעִנּוּגָא, בְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי דְּיִשְׂרָאֵל. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאַהֲנֵי לֵיהּ, וּמְעַנֵג לֵיהּ, בְּהַאי יוֹמָא. Within the mystery of the special spirit there is this further mystery, to wit, that it shares in all the enjoyments and delights that Israel partakes of on that day; hence it behoves us to afford it pleasure by partaking of food and drink three times, the three meals corresponding to the three grades of Divine Faith, as explained elsewhere. Happy is the portion of whoever affords it pleasure and delight on that day.

188

הַאי רוּחָא, אִתְהֲנֵי כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, מֵרוּחָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כֵּיוָן דְּנָחִית, וְאִתְסָחֵי בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּלֵילְיָא, אִתְעַנָּג (ר"ח ע"א, צ"ח ע"ב) מֵעִנּוּגָא דְּגוּפָא, בִּסְעוּדָתֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאִתְעַטָּר (נ"א ואתענג) הַאי רוּחָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְרַוֵי בְּכָל סִטְרִין, בְּעִטְרָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. During the six days of the week that spirit experiences a heavenly bliss radiated from the Ancient of Ancients. But on the Sabbath, after it descends and bathes itself in the Garden of Eden, it shares in the bodily pleasure derived from the meal of Faith, and is thus filled with the delights both of the superior world and the lower world.

189

וְהוֹאִיל וְקַיְּימָא עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְרָא לֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת, דָּא הוּא הַהִיא נְקוּדָה תַּתָּאָה. אֶת הַשַּׁבָּת, דָּא הוּא הַאי רוּחָא, אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּהַהִיא נְקוּדָה. הַהוּא אִתְפַּשְּׁטוּתָא, כַּד אִתּוֹסָף קִדּוּשָׁן וּבִרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, עַל הַהִיא נְקוּדָה, אִתְנְהִיר כֹּלָּא, וְאִתְעָבִיד רוּחָא נְהִירָא בְּכָל סִטְרִין, אִתְפְּלַג לְעֵילָּא וְנָהִיר. וְאִתְפְּלַג לְתַתָּא וְנָהִיר. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּינִי וּבֵין בְּנִי יִשְׂרָאֵל חוּלָק אַחֲסָנָא אִית לָן כַּחֲדָא. Insomuch, then, as it abides with man, it is necessary for him to guard it, conformably to the Scriptural injunction: “Wherefore the children of Israel shall guard the Sabbath” (Ex. 31, 16), the term “Sabbath” alluding to the terrestrial Sabbath-point, and the particle eth to the special spirit which is the expansion of the same Point. When that expansion brings an affluence of holiness and beatitudes from on high on to that point, there is an effulgence of light all around, and the spirit is illumined on all sides, the heavenly and the earthly. This is alluded to in the words, “It is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 31, 17), as much as to say: “It is a portion and a heritage shared between us jointly.”

190

חוּלָקָא דִּלְעֵילָּא, אִתְעֲטָּר בְּהַאי יוֹמָא, מֵעִנּוּגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְאִתְהֲנֵי מִזִּיוָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. חוּלָקָא תַּתָּאָה, אִתְעֲטָּר בְּהַאי יוֹמָא, מֵעִנּוּגָא דִּלְתַּתָּא, דְּאִתְהֲנֵי בְּהָנֵי סְעוּדָתֵי. וְעַל דָּא, בָּעֵי לְעַנְּגָא לֵיהּ, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, וּבְחֶדְוָה דְּכֹלָּא. The heavenly part of it consists of transcendental holy bliss and sublime delight in the resplendency of the Ancient of Ancients; whilst in the terrestrial part there is the physical enjoyment of the repasts. It behoves, therefore, a man to cheer that day with sumptuous food and drink, with noble raiment, and with whatever conduces to joyfulness.

191

וְכַד מִתְעַטְּרָא הַאי חוּלָקָא לְתַתָּא, וְאִתְנְטִיר כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, סַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא חוּלָקָא אַחֲרָא. וְהַאי נְקוּדָה נָטִיל כֹּלָּא מֵעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְכְּלִילָא מִכָּל סִטְרִין. וּבְגִין דְּמִתְעַטְּרָא בְּשַׁבָּת, מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, כָּל שְׁאָר יוֹמִין יָהִיב חֵילָא לְכֹלָּא, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ שׁוּלְטָנוּ מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. וּבְרָזִין דְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אִשְׁתְּכַח רָזָא דָּא, וְאוּקְמוּהָ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. And when the terrestrial portion is duly decorated and is properly tended it ascends on high and becomes merged into one with the heavenly portion; so that the “Point” becomes an amalgam of the upper and the lower worlds, and a unification of all the elements. In the mystical book of King Solomon the following recondite doctrine, as expounded by the Holy Lamp, is found.

192

כְּתִיב וַיִּנָּפַשׁ, וְאוּקְמוּהָ וַוי נֶפֶשׁ דְּאַבְדַת וְשַׁפִּיר אִיהוּ. אֲבָל אִי הָכִי וַוי גּוּפָא אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר, דְּמִנֵּיהּ אַבְדַת נֶפֶשׁ. אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, בְּבַר נָשׁ אִית נֶפֶשׁ, דְּנַטְלָא וּמָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ לְהַאי רוּחָא מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְהַהוּא רוּחָא שַׁרְיָא בְּגַוָּוה דְּהַהִיא נֶפֶשׁ, וְדַיְירָא בָּהּ כָּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא. וּכְדֵין, הַהוּא נֶפֶשׁ, יְתֵירָה בְּרִבּוּיָא וְתוֹעַלְתָּא יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה. The term vayinefash (and He rested) (Ibid.) may be resolved into vai (woe), nefesh (soul), that is, woe to the soul forlorn! Now we may well argue that it should rather be woe to the body that loses the special spirit with the departure of the Sabbath. But the truth is that man possesses a certain nefesh (psyche) that attracts to itself the special spirit on the eve of Sabbath, so that that spirit takes up its abode and resides within it the whole of the Sabbath. It thus becomes a superior nefesh, with greater power and resources than it possessed before.

193

וְעַל דָּא תָּנִינָן, כָּל נַפְשָׁאן דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרָן בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, וְעִטְרָא דִּלְהוֹן, דְּשַׁרְיָא הַאי רוּחָא בְּגַּוַּויְיהוּ. כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבְּתָא, וְהַהוּא רוּחָא סַלְּקָא לְעֵילָּא, כְּדֵין וַוי לְנֶפֶשׁ, דְּאַבְדַת מַה דְּאַבְדַת. אַבְדַת הַהוּא עִטְרָא עִלָּאָה, וְהַהוּא חֵילָא קַדִּישָׁא דְּהֲוָה בָּה, וְדָא הוּא וַיִּנָּפַשׁ, וַוי נֶפֶשׁ, דְּאַבְדַת מַה דְּאַבְדַת. It is in reference to this that we have learned that the nefesh of every Israelite is decorated on the Sabbath day, that decoration consisting of the special spirit within them. But at the conclusion of the Sabbath that spirit departs, and then woe to the nefesh that is thus bereft. It has lost the heavenly crown and the holy energy it thereby possessed.

194

עוֹנָתָן דְּחַכִּימִין, דְּיַדְעֵי רָזִין עִלָּאִין, מִלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא לְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, וְאוֹקְמוּהָ. אֲבָל מִלָּה דָּא שָׁאִילְנָא לְבוּצִינָא קַדִּישָׁא, דְּהָא חָזֵינָן דְּהַאי כִּתְרָא תַּתָּאָה, נַקְטָא מַה דְּנַקְטָא בִּימָמָא, וּבְלֵילְיָא יָהִיב מְזוֹנָא לְכָל חֵילֵיהּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. נַקְטָא בִּימָמָא, וְיָהֲבָא בְּלֵילְיָא. וְהַשְׁתָּא אָמַר מַר דְּזִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח בְּהַאי לֵילְיָא. Those initiated in the higher wisdom perform their marital duties on each Sabbath night. Concerning this, we put a question to the Holy Lamp, pointing out to him that it seems to contradict the known fact that the lower Crown receives what it receives¹i.e. the souls from on high. in the daytime, and in the night it distributes sustenance to all its host, as Scripture says: “She rises also while it is yet night, and giveth food to her household, and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15). If this be so, how can we say the proper time for intercourse is on that night in particular?

195

אָמַר, וַדַּאי זִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא דָּא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַאי לֵילְיָא, אַפְרִישַׁת נִשְׁמָתִין לְכָל אִינּוּן חַכִּימִין, דְּיַדְעִין רָזִין דְּחָכְמְתָא. וְחִבּוּרָא, וְזִוּוּגָא, לָא אִשְׁתְּכַח בְּיוֹמָא אַחֲרָא בְּכָל חֶדְוָה, בְּלָא עִרְבּוּבְיָא (ס"א אלא בגין דא) אַחֲרָא, כְּגוֹן דָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּפְלִיגַת, פְלִיגַת לוֹן בְּחַכִּימִין, בְּצַדִּיקִים, בַּחֲסִידֵי כְּדְקָא יֵאוֹת. (ס"א ותו בכל) וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, זִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח וַדַּאי. אֵימָתַי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא. וְהָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל לָא בְּכָל סִטְרִין כְּהַאי זִוּוּגָא. He replied: Assuredly, that is the proper time for marital intercourse, insomuch as that night distributes souls for those initiated in the mystical Wisdom, and no other time is appropriate for this junction to be performed with all joy without any extraneous admixture, save that night when the souls are distributed to the wise, the righteous, and the pious. Each night, indeed, may be proper for it, and that at midnight, as explained elsewhere, but it behoves the initiated to limit themselves to that night. The reason is that one spirit hovers over the world during the other days of the week, but on Sabbath night another spirit, a sacred and sublime spirit, descends for the holy people.

196

וּבְגִין דָּא, חַכִּימִין דְּיַדְעִין רָזִין, בַּעְיָין לְסַדְּרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן, בְּהַאי לֵילְיָא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁרָא עַל עָלְמָא, וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּנַחְתָּא לִבְנִי קַדִּישִׁין, וְהַהוּא רוּחָא נָשִׁיב מֵעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, וְנַחְתָּא לְגוֹ נְקוּדָה תַּתָּאָה, לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכֹלָּא, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. That spirit flows from the Ancient of Ancients and descends into the lower “Sabbath-point”, bringing therein rest for all, whence it expands into all directions on high and below, as it says: “between Me and the children of Israel”.

197

וְכַד אִינּוּן חַכִּימִין, יַתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא, רוּחָא עִלָּאָה, בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְיהוּ, דְּהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ לְתַתָּא, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, וְיָרְתִין קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, בְּהַאי רוּחָא, נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כְּדְקָא יֵאוֹת. Hence, for those men of wisdom the proper time for that function is when that holy and exalted spirit is diffused around them, since that same spirit draws after it in its descent here below all the holy souls, so that by its means the exalted saints transmit to their offspring those holy souls.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 14:195 (Chapter 14) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 14:195 (Chapter 14) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

183

184

185

186

187

188

189

190

191

192

193

194

195

196

197

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 15

Chapter 15 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 15:206 (Chapter 15) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 15:206 (Chapter 15) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

198

כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא, כָּל רוּחִין בִּישִׁין, וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין, אִסְתָּלָקוּ מֵעָלְמָא וְלָא בָּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא, וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסָת גַּדְפָהָא עָלַיְיהוּ, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכֹּלָּא. Furthermore, as soon as that spirit hovers over the world, all the malignant spirits and the evil accusers of men vanish from the world. And so there is then no need to pray for protection, as Israel is then under the guardianship of that spirit, with the wings of the tabernacle of peace spread over them, so that they may be perfectly secure.

199

וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן, דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי, לָא בְּלֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבְּתָא, וְלָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא. וְהָא אַמָרָן, דִּבְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא נְטִירִין בְּנֵי נָשָׁא מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא, וְלָא בָּעִינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא. There is, it is true, a traditional teaching which says that a man should not go out alone either on the night of the fourth day of the week or on the night of the Sabbath, and that at these times one has to be on one’s guard; and this seems to contradict what has just been said, that on Sabbath night men are shielded from all evil accusers and need not therefore offer up a special prayer.

200

תָּא חֲזֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי, לֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבְּתָא, בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְיהוּ, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹת, מְאֵרַת כְּתִיב חָסֵר, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִין דְּהִיא חֲסֵרָה, כַּמָה חֲבִילֵי טְהִירִין אִתְכְּלִילָן בְּהַאי מְאֹרֹת. לְוָוטִין וּמְאֹרֹת אִינּוּן בִּגְרִיעוּתָא דְּסִיהֲרָא, וְכֻלְּהוּ שַׁלִּיטִין בְּהַהוּא לֵילְיָא. Still, all this is assuredly correct. The fourth night of the week we have to be on our guard against them, for the reason that at the creation of the lights the moon was cursed, its light diminished, and occasion was thus given to bands of malignant roving spirits to exercise power that night;

201

בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כֵּיוָן דְּכֻלְּהוּ מִתְבָּדְרָן לְאַעֲלָא בְּנוּקְבָּא דְּעַפְרָא, דְּלָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ יְחִידָאי, לְאִסְתַּמְּרָא. וְתוּ, אַף עַל גַּב דְּלָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה, אִתְחַזְיָין לְזִמְנִין, וּבַר נָשׁ יְחִידָאי בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא. on Sabbath night, again, whilst these spirits scatter themselves in order to retire into the cavern of the abyss where they are powerless to harm, a solitary man must be on his guard against them, since, although they are deprived of power, now and then they show themselves, and so a solitary wayfarer has to be on his guard.

202

מִלָּה דָּא הָכִי תָּנֵינָן, וְאִי הָכִי גְּרִיעוּתָא דִּנְטוּרָא אִיהוּ. אֲבָל בְּשַׁבְּתָא נְטִירוּ אִשְׁתְּכַח לְעַמָּא קַדִּישָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָאל שַׁבְּתָא, מְעַטֵּר לְכָל חַד וְחַד מִיִשְׂרָאֵל, וּבָעֵי דְּיִנְטְרוּן לֵיהּ לְהַאי עִטְרָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְעַטָּרוּ בֵּיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּיִשּׁוּבָא, לְזִמְנִין לְבַר נָשׁ יְחִידָאי אִתְחָזוּן, וְאִתְּרַע מַזָּלֵיהּ. וְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא, וּלְנַטְרָא לֵיהּ. If that be so, it was said, does it not betoken an inadequate degree of security? Not so, it was answered. On the Sabbath there is protection for the holy people, and the Holy One, on the entrance of the Sabbath, decorates every member of Israel with a crown-a holy crown, which every wearer must cherish and guard. Now, although the malignant spirits do not then frequent inhabited places, they often appear to a man that walks alone, and then his “lucky star” (mazzal) deserts him. It is therefore incumbent upon a man to decorate himself with the holy crown and to guard it.

203

סוֹף סוֹף, נְטִירוּ אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא לֵילְיָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, הוֹאִיל וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסָא עַל עַמָּא, דְּהָא תָּנֵינָן, בְּכָל אֲתָר דְּסֻכַּת שָׁלוֹם אִשְׁתְּכַח, סִטְרָא אַחֲרָא לָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן. וְעַל דָּא נְטוּרָא אִיהוּ וּנְטוּרָא שְׁכִיחַ. Howbeit, on that night the holy people are fully protected, since the tabernacle of peace overspreads them, and tradition tells us that the tabernacle of peace and the “other side” cannot coexist together.

204

יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, חֶדְוָה אִיהוּ לְכֹלָּא, וְכֹלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא. וּנְהוֹרָא (נ"א ונקודה) תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שִׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְּעַר. The Sabbath day is thus a day of universal joy and security, both in the upper and the lower worlds; and the lower light, radiating into the upper world, through the resplendency of the Sabbath crowns, is there intensified seventy-fold, so that the Ancient of Ancients bestirs Himself.

205

כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה, מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, בְּהַהוּא רוּחָא דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ לְתַתָּא, מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וְסַלְּקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָּא, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. פַּתְחֵי עִלָּאֵי וְאַמְרֵי, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא, דְּמָארֵיכוֹן אִתְעֲטָּר עָלַיְיכוּ, וְכָל חֵילִין קַדִּישִׁין, מִתְעַטְּרִין בְּגִינֵיכוֹן. Then at break of day the holy people proceed to Synagogue in a joyous spirit robed in their best, crowned with the celestial holy crown and endowed with the additional celestial spirit, and there they offer up praises in songs and hymns, which mount up on high, so that the upper and the lower worlds are filled with joy and are all decorated together. Then the celestial beings hold forth and say: “Happy are ye, O holy people on earth, through whom your Master is crowned, as well as all the sacred hosts.”

206

הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ, וְקַיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא חֲדָא, בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. This day is the day of the soul and not of the body, exhibiting the sway of the “bundle of souls”, when the upper and the lower beings are mated together in virtue of the additional celestial spirit by which man is crowned.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 17

Chapter 17 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 17 (Chapter 17) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 17 (Chapter 17) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

217

רָזָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּיוֹמָא דָּא, הָא אוּקְמוּהָ תָּנֵינָן כְּתִיב, (נחמיה ח׳:ח׳) וְיִקְרְאוּ בְּסֵפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלהִים מְפוֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַמִּקְרָא וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא, דְּאִינּוּן פִּסּוּקֵי טַעֲמֵי, וּמַסּוֹרֶת, וְכָל אִינּוּן דִּיוּקִין, (נ"א תקונין) וְרָזִין עִלָּאִין, כֹּלָּא אִתְמְסָר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אִי בְכָל הָנֵי דִּיוּקִין אִתְמְסָר אוֹרַיְיתָא לְמֹשֶׁה, סֵפֶר תּוֹרָה דְּאִיהוּ בְכָל אִינּוּן קְדוּשָׁאן, אֲמַאי אִיהוּ חָסֵר מִכָּל הָנֵי תִּקּוּנִין וְרָזִין דְּאִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּאוֹרַיְיתָא. Now, the inwardness of the interrelationship between the Book of the Law (Sepher Torah) and that day has been expounded elsewhere. In this regard we have been taught as follows. It is written: “And they read in the book, in the Law of God, distinctly; and they gave the sense, and caused them to understand the reading” (Nehemiah 8, 8). The inner implication of this verse is that the verse-divisions, the tonal accents, the Massoretic readings, and all the minutiae of the text with their profound mysteries, were all delivered to Moses on Sinai. It may be asked, If that is so, why are all these signs and notes, with all the mysteries they contain, absent from our most holy Scroll of Law?

218

אֶלָּא רָזָא דָּא, כַּד כּוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא מִתְעַטְּרָא, וְאִתְכְּלִילַת בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, כָּל אִינּוּן דִּיוּקְנִין, וְכָל אִינּוּן טַעֲמִין וּמַסּוֹרוֹת, כֻּלְּהוּ עָאלִין בִּגְנִיזוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ בְּגוֹ כּוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן דִּיוּקְנִין, דְּאָעִיל אוֹרַיְיתָא דְּבִכְתָב, בְּאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה, וּבְהוּ אִתְעַבְּרַת, כְּאִתְּתָא דְּאִתְעַבְּרָת מִן דְּכוּרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אַתְוָון עִלָּאִין לְחוֹדַיְיהוּ בִּקְדוּשָׁיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. וּלְאִתְחֲזָאָה בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא אִתְבָּרְכַת וְאִתְעַטְּרַת כּוּרְסְיָּיא מֵרָזָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְתַמָּן אָעִיל כָּל אִינּוּן דִּיוּקְנִין, וְאִיהִי אִתְקַדְשַׁת מִנֵּיהּ, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה בְּאַתְוָון לְחוֹדַיְיהוּ כַּדְקָא יֵאוֹת. The explanation is as follows. When the Divine Throne was decorated and completed with the crown formed from the Written Law, all the points and tonal accents and Massoretic signs were hidden in the interior of the Divine Throne; then all these signs were the means by which the Written Law fertilized the Oral Law, as a female is fertilized from the male. But the celestial letters remained in their original sanctity unaccompanied by any signs, and hence they have to appear in this guise in the Synagogue, seeing that the Divine Throne was decorated and sanctified by the Written Law in its bare letters.

219

וּכְדֵין, כֹּלָּא אִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן בְּהַאי יוֹמָא. בְּהַאי יוֹמָא בָּעֵי לְסַלְּקָא שִׁבְעָה גּוּבְרִין, לָקֳבֵל שִׁבְעָה קָלִין, דְּאִינּוּן רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא. וּבִזְמָנִין וּבְמוֹעֲדִין חָמֵשׁ, גּוֹ רָזָא דָּא. בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי שִׁית. גּוֹ רָזָא עִלָּאָה דָּא. The celestial holiness is thus diffused through the whole, especially on the day of Sabbath. On that day seven persons are called up to take part in the public reading of the Law, corresponding to the seven voices¹vide Ps. XXIX, which, according to the Midrash, refers to the giving of the Law. amidst which the Torah was given; on the other festivals five persons read the Law, and on the Day of Atonement the number is six.

220

וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. חָמֵשׁ, דְּאִינּוּן חָמֵשׁ דַּרְגִּין לְתַתָּא, מִדַּרְגָּא דְּאוֹר קַדְמָאָה לְתַתָּא, וְאִינּוּן רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא. שִׁית, דְּאִינּוּן שִׁית סִטְרִין וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. שֶׁבַע אִינּוּן שֶׁבַע קַלִין. וְכֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא, אִלֵּין וְאִלֵּין. All these regulations have a similar recondite significance. The number five corresponds to the five (divine) grades that come after the primordial Light, which are a symbol of the Law; six signifies the so-called “six directions”, and seven corresponds to the seven voices: thus all have the same symbolism.

221

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִתּוֹסָף חַד עַל תְּלָתָא, בְּגִין שִׁמְשָׁא, דְּנָהִיר בְּהַהוּא זִמְנָא, לְסִיהֲרָא, וְאִתּוֹסַף נְהוֹרָא עַל סִיהֲרָא, וְהַיְינוּ רָזָא (בראשית י"ז ע"א) דְּמוּסָף. בְּסֵפֶר תּוֹרָה, בָּעֵי לִשְׁתְּמַע חַד קָלָא וְדִבּוּר. On the day of New Moon a fourth is added to the three who are called up on an ordinary day, to symbolize the Sun that gives light at that time to the moon; and this is the inner significance of the additional sacrifice and the additional prayer (musaph) offered on that day. In the reading of the Law only one voice should be heard at a time.

222

סִדּוּרָא לְסַדְּרָא עַמָּא קַדִּישָׁא בְּיוֹמָא דָּא, וּבִשְׁאַר יוֹמִין דְּסֵפֶר תּוֹרָה בָּעֵי לְסַדְּרָא וּלְתַקְּנָא תִּקּוּנָא, בְּחַד כֻּרְסְיָּיא דְּאִקְרֵי תֵּיבָה, וְהַהוּא כֻּרְסְיָּיא דְּלִהֱוֵי בְּשִׁית (י"ד ע"ב, מ"ג ע"א, שלח קס"ד ע"ב) דַּרְגִּין, לְסַלְּקָא בְּהוּ וְלָא יַתִּיר, דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב ט׳:י״ח) וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. וְדַרְגָּא חַד לְעֵילָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה, וּלְאַחֲזָאָה לֵיהּ לְכֹלָּא. Both on the Sabbath and on other days when the Law is publicly read the holy people must have a Throne prepared in the form of a reading-desk with an ascent of six steps and no more, conformably to the passage saying, “and there were six steps to the throne” (2 Chron. 11, 18), and having one step above on which to place the Book of the Law, that it may be seen by the whole congregation.

223

כַּד סָלִיק סֵפֶר תּוֹרָה לְתַמָּן, כְּדֵין בָּעָאן כָּל עַמָּא לְסַדְּרָא גַּרְמַיְיהוּ לְתַתָּא, בְּאֵימָתָא בִּדְחִילוּ בְּרֶתֶת בְּזִיעַ, וּלְכַוְונָא לִבַּיְיהוּ, כְּמָּה דְּהַשְׁתָּא קַיָּימִין עַל טוּרָא דְּסִינַי לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, וְיֵהוֹן צַיְיתִין וְיִרְכוּן אוּדְנַיְיהוּ. וְלֵית רְשׁוּ לְעַמָּא לְמִפְתַּח פּוּמֵיהוֹן, אֲפִילּוּ בְּמִילֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִלָּה אַחֲרָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בְּאֵימָתָא, כְּמַאן דְּלֵית לֵיהּ פּוּמָא וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (נחמיה ח׳:ה׳) וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. (נחמיה ח׳:ג׳) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. As soon as the Book of the Law is placed thereon the whole congregation below should assume an attitude of awe and fear, of trembling and quaking, as though they were at that moment standing beneath Mount Sinai to receive the Torah, and should give ear and listen attentively; for it is not permitted then to open one’s mouth, even for discussing the Torah, still less other subjects. All must be in awe and fear, as though they were speechless. So Scripture says: “And when he opened it, all the people stood up” (Neh. 8, 5); also, “And the ears of all the people were attentive unto the Book of the Law” (Ibid. 8, 3).

224

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד מַפְקִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּרָא, לְמִקְרֵא בֵּיהּ, מִתְפַּתְּחָן תַּרְעֵי שְׁמַיָיא דְּרַחֲמִין, וּמְעוֹרְרִין אֶת הָאַהֲבָה לְעֵילָּא, וְאִבְעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵימַר הָכִי. R. Simeon said: When the Book of the Law is taken out to be read before the congregation, the mercy-gates of heaven are opened and the attribute of Love is stirred up, and each one should then recite the following prayer:

225

בְּרִיךָ שְׁמֵיהּ דְּמָארֵי עָלְמָא, בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ, יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם, וּפוּרְקַן יְמִינָךְ, אַחְזֵי לְעַמְּךָ בְּבֵית מִקְדָּשְׁךָ, וּלְאַמְטוֹיֵי לָנָא מִטּוֹב נְהוֹרָךְ, וּלְקַבְּלָא צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ, דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּים בְּטִיבוּ, וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא, לְמִרְחַם עָלַי, וּלְמִנְטַר יָתִי, וְיַת כָּל דִּילִי, וְדִי לְעַמָּךָ יִשְׂרָאֵל. אַתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא, וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, אַתְּ הוּא דְּשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא, וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הוּא. אֲנָא עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּסָגִידְנָא קַמֵּיהּ, וּמִקַּמֵּי דִּיקָר אוֹרַיְיתֵיהּ, בְכָל עִידָּן וְעִידָּן. לָא עַל אֱינַשׁ רָחִיצְנָא, וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא, אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא, דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתֵיהּ קְשׁוֹט, וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט, וּמַסְגֵּי לְמֶעְבַּד טַבְוָון וּקְשׁוֹט. בֵּיהּ אֲנָא רָחִיץ, וְלִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵימַר תּוּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ, דְּתִפְתַּח לִבָּאי בְּאוֹרַיְיתָךְ וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּעַבְדִין רְעוּתָךְ. וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאי, וְלִבָּא דְּכָל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְטָב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם אָמֵן. Blessed be the name of the Master of the universe, blessed be Thy crown and Thy place; may Thy favour accompany Thy people Israel for evermore, and manifest Thou to Thy people the redemption of Thy right hand in Thy Sanctuary so as to make us enjoy Thy goodly light and to accept our prayer in mercy. May it be Thy will to prolong our life in goodness, and may I, Thy servant, be counted among the righteous so that Thou have mercy upon me and guard me and all mine and all that are of Thy people Israel. Thou art He that nourisheth and sustaineth all, Thou art ruler over all, Thou art ruler over all kings, and the kingdom is Thine. I am the servant of the Holy One, blessed be He, and bow down before Him and before His glorious Torah at all times. Not in man do I put my trust, nor do I rely upon angels, but on the God of heaven, who is the God of truth and whose Torah is truth and whose prophets are true prophets: in Him do I put my trust and to His holy and glorious name do I sing praises. May it be Thy will to open my heart to Thy Law, and grant me male children, such as will do Thy will, and mayest Thou fulfil the desires of my heart and that of Thy people Israel, for whatever is good, for life, and for peace. Amen.

226

וְאָסִיר לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, בַּר חַד בִּלְחוֹדוֹי, וְכֹלָּא צַיְיתִין וְשַׁתְקִין, בְּגִין דְּיִשְׁמְעוּן מִלִּין מִפּוּמֵיהּ, כְּאִילּוּ קַבִּילוּ לָהּ הַהִיא שַׁעֲתָא מִטּוּרָא דְּסִינַי. וּמַאן דְּקָרֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לֶהוֵי חַד קָאִים עָלֵיהּ, וְשָׁתִיק. דְּלָא יִשְׁתַּמָע בַּר דִּבּוּר חַד בִּלְחוֹדוֹי, לָא תְּרֵין דִּבּוּרִין, לְשׁוֹן קֹדֶשׁ חַד, וְחַד הוּא, וְלָא תְּרֵין דִּבּוּרִין, וְאִי תְּרֵין מִשְׁתַּכְּחִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה, גְּרִיעוּתָא דְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא אִיהוּ וּגְרִיעוּתָא דִּיְקָרָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּבָעֵי חַד קָלָא. מְתַרְגֵם חַד. וְרָזָא דָּא קְלִיפָה וּמוֹחָא. (רזא דעלמא דא ורזא דעלמא דאתי). It is forbidden for more than one at a time to read in the Book of the Law; the rest should listen attentively and in silence to the words coming from his mouth as though they were receiving them at that moment from Mount Sinai. Another person should stand next to the reader, but in silence, so that there should be heard one sole utterance, and not two. As the holy tongue stands alone, so its message must be delivered by one only; and for two to read simultaneously in the Book of the Law would be a lessening of Divine Faith and a lessening of the glory of the Torah. (Similarly, in reciting the translation,¹It was formerly the custom that after each verse of the original the Aramaic translation (Targum) should be recited. only one voice should be heard. The translation and the reading are related as the shell and the brain.¹Al. as this world and the next world.)

227

כֹּלָּא שַׁתְקִין, וְחַד קָארֵי, דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר אִיהוּ לְעֵילָּא, וְכָל עַמָּא לְתַתָּא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:י״ז) וַיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וּכְתִיב (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. All should be silent, one only reading, just as at Sinai, as we are told, “God spoke all these words, saying” (Ex. 20, 1), He being above and all the people beneath, as we read, “and they stood at the nether part of the mount” (Ibid. 19, 17). We also read, “And Moses went up unto God” (Ibid. 19, 3).

228

וְהַהוּא דְּקָארֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאִינּוּן מִלִּין, וְכִי אִיהוּ שְׁלִיחָא דְּמָארֵיהּ, בְּסִדוּרָא דְּהָנִי מִלִּין, לְמִשְׁמַע לְכָל עַמָּא, דְּהָא אִיהוּ קָאִים כְּדוּגְמָא עִלָּאָה. בְּגִין כַּךְ, מַאן דְּסָלִיק לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יְסַדֵר אִינּוּן מִלִּין בְּקַדְמִיתָא בְּבֵיתֵיהּ, וְאִי לָאו, לָא יִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מְנָלָן מֵהַהוּא דִּבּוּר, עַד לָא יָשְׁמַע אוֹרַיְיתָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא מַה כְּתִיב, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָה וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, וּלְבָתַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ' הִיא חָכְמָה וְגוֹ'. It behoves the reader to concentrate all his mind on the words he reads, and to realize that he is the messenger of his Master, charged with the duty of communicating these words to the whole congregation, he being in the place of heaven to them. Hence, whoever would go up to read in the Torah should previously rehearse his reading at home, or else not read at all. This we learn from the giving of the Law on Mount Sinai, of which we read, first, “Then did he see it and declare it; he prepared it, yea, and searched it out” (Job. 28, 27), and then, “And unto man he said: Behold, the fear of the Lord, that is Wisdom” (Ibid. 28, 28).

229

אָסִיר לֵיהּ לְמַאן דְּקָארֵי בְּאוֹרַיְיתָא לְמִפְסַק פַּרְשְׁתָּא, אוֹ אֲפִילּוּ מִלָּה חֲדָא, אֶלָּא בַּאֲתָר דְּפָסַק מֹשֶׁה פַּרְשְׁתָּא לְעַמָּא קַדִּישָׁא, יַפְסִיק. וְלָא יַפְסִיק מִלִּין דְּפַרְשְׁתָּא דְּשַׁבְּתָא דָּא, בְּפַרְשְׁתָּא דְּשַׁבְּתָא אַחֲרָא. It is forbidden to the reader to break off anywhere save where Moses indicated a pause. Neither may he in reading the portion of one week add part of the portion of another week.

230

רָזָא דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיפְסִיקוּ פַּרְשִׁיָין, כָּל חַד וְחַד אִתְעַטְּרָא וְקַיְּימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּיוָן דְּאַשְׁלִימוּ לְמִפְסַק הָנִי פַּרְשִׁיָין דְּכָל שַׁתָּא, אִתְעַטָּרוּ קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרֵי אֲנָא מִשַּׁבָּת פְּלוֹנִי, (ס"א מצבורא פלוני) וַאֲנָא מִשַּׁבָּת פְּלוֹנִי. (מצבורא פלוני) The inner reason of this is as follows. Each weekly lesson is at its conclusion adorned with a crown, and presents itself before God. At the conclusion of their yearly cycle they all present themselves, thus crowned, before the Holy One, blessed be He, each one announcing: I belong to the Sabbath so-and-so, and to congregation so-and-so.

231

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, קְרָא לְיוּפִיאֵ"ל רַב מְמָנָא, וּלְחַמְשִׁין וּתְלַת רְתִיכִין קַדִּישִׁין דִּתְחוֹת יְדֵיהּ, דְּאִתְמָנוּן בְּשִׁמוּשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רְתִיכָא וּרְתִיכָא מָנִי לֵיהּ, לְהַאי רְתִיכָא עַל פַּרְשְׁתָּא פְּלַנְיָא, דִּבְשַׁבָּת פְּלוֹנִי. וּרְתִיכָא פְּלוֹנִי, עַל פַּרְשְׁתָּא פְּלַנְיָא, דְּשַׁבָּת פְּלוֹנִי. וְכָל חַד וְחַד, מְשַׁמְּשָׁא לְאוֹרַיְיתָא, דְּהַהוּא שַׁבָּת דִּילֵיהּ. וְאָסִיר לָן לְעָרְבָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְלָא לְאַעֲלָא רְתִיכָא בִּרְתִּיכָא דְּחַבְרֵיהּ, אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וַאֲפִילּוּ בְּחַד תֵּיבָה, אוֹ אֲפִילּוּ בְּאָת חַד, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד, כְּמָּה דְּפָסִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְמָּה דְּמָנֵי לוֹן בְּאִינּוּן פַּרְשְׁיָין, כָּל חַד וְחַד עַל מַטְרֵיהּ. At that moment the angel Youfiel, the great chief, is called for, who presents himself accompanied by the fifty-three¹The traditional division of the Pentateuch is into fifty-four sections. Some say that the sections Nizabim and Vayelekh are, by the Zohar, counted as one; others, that V’zoth Habbrakhah is here excluded, as not belonging to any Sabbath. legions under his charge. These legions superintend the reading of the Law, each one having to preside over the reading on a particular Sabbath assigned to it. It is thus forbidden us to disarrange the Lessons and thereby cause the overlapping of one legion with another, even by so much as a hairbreadth, by so much as a single word or even a single letter; but each must be kept within its own limits as fixed by the Holy One, blessed be He.

232

וְעַל דָּא, כַּד מִתְעַטְּרָא פַּרְשְׁתָּא דָּא, סַלְקָן אִינּוּן מִלִּין דְּהַהִיא פַּרְשְׁתָּא, דְּאִשְׁתְּלִים בְּצִבּוּרָא, וְנָטִיל לוֹן הַהוּא רְתִיכָא, דִּמְמָנָא בְּהַהִיא פַּרְשְׁתָּא, וְסָלִיק לוֹן קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִלֵּין מִלִּין מַמָּשׁ, קַיְימִין קַמֵּיהּ וְאָמְרִין, אֲנָא פַּרְשְׁתָּא פְּלַנְיָא, דְּאַשְׁלִימוּ לִי צִבּוּרָא פְּלוֹנִי, הָכִי וְהָכִי. All the legions thus present themselves, each one standing guard over the weekly Lesson under its charge. Each portion thus decorated with a crown, after its reading has been completed by the congregation, is taken up by its superintending legion and brought before the presence of the Holy One, blessed be He, in all its several words. These words declare: “We are such-and-such a section, completed by such-and-such a congregation in such-and-such manner.”

233

אִי אִשְׁתְּלִים כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ, סַלְּקִין אִינּוּן מִלִּין, וּמִתְעַטְּרָן עַל כּוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, וְהַהוּא רְתִיכָא מְשַׁמְּשָׁא קַמֵּיהּ, כָּל רְתִיכָא וּרְתִיכָא, פַּרְשְׁתָּא דְּכָל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרָן בְּגוֹ כּוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא, וּבְהוּ אִיהִי סַלְּקָא לְאִתְיַחֲדָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְאִתְעָבִיד כֹּלָּא כְּלָלָא חֲדָא. בְּגִין כַּךְ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאַשְׁלִים פַּרְשְׁתָּא דְּכָל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא, כַּדְקָא יָאוּת, כְּמָה דְּאַפְסִיקוּ לְעֵילָּא. If the reading of them has been completed in the proper manner, the words ascend and themselves are woven into a crown to adorn the Divine Throne, with its superintending legion standing guard over it. The same is repeated with each separate Sabbath lesson in turn until they are all joined and become interwoven into one single crown. Hence, happy is the portion of whoever completes the reading of the weekly portion of each and every Sabbath in the proper manner, and in accordance with the divisions fixed on high.

234

תְּרֵי זִמְנֵי, קָרֵינָן בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּשַׁבְּתָא, בַּמִּנְחָה, בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא, לְעִידַן עֶרֶב. צְרִיכִין לְאַכְלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְּרִין (פ"ד ע"א) סִטְרִין אִתְיְיהִיבַת, דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא. בְּגִין כָּךְ סֵפֶר תּוֹרָה בַּמִּנְחָה דַּי בַּעֲשָׂרָה פְּסוּקִין, אוֹ יַתִּיר, אֲבָל לָא שְׁלִימוּ דְּפַרְשְׁתָּא, דְּהָא שְׁלִימוּ דְּפַרְשְׁתָּא לָא הֱוֵי, אֶלָּא בִּימִינָא, וִימִינָא תַּלְיָיא עַד שַׁעֲתָא דְּמִנְחָה, וְהָא אוּקְמוּהָ. On Sabbath we have to read in the Book of the Law twice: once in the morning and a second time at dusk. For the late afternoon is the time when judgement hangs over the world, hence it is necessary for us to intertwine the Left with the Right,¹i.e. Rigour with Clemency. seeing that the Torah proceeded from the two sides, as it is written: “At his right hand was a fiery law unto them” (Deut. 33, 2), implying both the right and the left. Hence the reading of the Law at dusk should comprise ten verses or more, but not the entire portion, as the complete portion is of the right, and the right prevails only until the time of afternoon service.

235

בַּשֵּׁנִי בְּשַׁבְּתָא, וּבַחֲמִישִׁי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּקָא נַחְתִּין דַּרְגִּין לְתַתָּא, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי תֵּימָא, הָא נְבִיאִין מִתְפָּרְשָׁן לְתַתָּא. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל הָנֵי דִּלְתַתָּא, כֻּלְּהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל חַד וְחַד כָּלִיל לְכָל חַד וְחַד. We have also to read the Law on the second and the fifth days of the week, as on these days the higher grades descend below, those grades that represent the main principles of the Torah.

236

וְרָזָא דְּמִלָּה, אִלֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין, אִינּוּן אִקְרוּן פַּרְשְׁתָּא חֲדָא, וּלְבָתַר נָפְקִין מִנַּיְיהוּ תְּשַׁע דַּרְגִּין, דְּאִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא, וּבְגִין כַּךְ תִּשְׁעָה גּוּבְרִין, תְּלַת בְּשַׁבְּתָא בַּמִּנְחָה, וּתְלַת בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא, וּתְלַת בְּיוֹמָא חֲמִשָׁאָה, הָא תִּשְׁעָה. The esoteric significance of the matter is this. These superior grades represent one portion of the Torah, but from them there emanate nine grades,¹The grades of Nezah, Hod, and Yesod, each with its three sections. which form a unity, and hence have their counterpart in the nine persons called to read the Law: to wit, three on Sabbath at Minha, and three each on the second and thc fifth days of the week.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 17:227-236 (Chapter 17) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 17:227-236 (Chapter 17) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

217

218

219

220

221

222

223

224

225

226

227

228

229

230

231

232

233

234

235

236

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 18

Chapter 18 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 18 (Chapter 18) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 18 (Chapter 18) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

237

וּבְסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, בַּמִּנְחָה בְּשַׁבְּתָא, הָא אִתְעַר רָזָא דִּשְׂמָאלָא, (כ"ד ע"א) וּנְקוּדָה תַּתָּאָה, בְּהַהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, מְקַבְּלָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נַטְלָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וּמִדִּילֵיהּ קָרֵינָן. Similarly we read in the Book of R. Yeba the Venerable: “At Minha-time on Sabbath there is an awakening of the mysterious forces of the Left, and the lower ‘Sabbath-Point’ within that left side receives the mystery of the Torah. At that moment, therefore, it receives from the domination, as it were, of the left side,

238

דְּהָא אִיהִי קַיְּימָא בְּרָזָא דְּתֵשַׁע, (נ"א ספיראן) וְקָרֵינָן תֵּשַׁע, וְאִינּוּן שִׁית דְּחוֹל, וּתְלַת בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר שְׂמָאלָא בְּשַׁבְּתָא, וּלְאִתְכַּלְלָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, בִּתְלַת סִטְרִין, כְּגַוְונָא דִּתְלַת סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּפַרְשְׁתָּא דְּשַׁבְּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא, זַכָּאָה אִיהוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. the side which is esoterically represented by nine, and hence the nine persons who read the Law, to wit, six on weekdays and three on Sabbath at the moment when the left side bestirs itself.” Happy is the portion of whoever is privileged to do honour to the Sabbath; happy is he in the two worlds, in this world and in the future world.

239

כְּתִיב (שמות ט״ז:כ״ט) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מַהוּ מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מִמְּקוֹמוֹ מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לִמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה, דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו. אֲתָר יְדִיעָא אִיהוּ לְעֵילָּא, וְקָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם, דְּאִשְׁתְּמוֹדָע בֵּיהּ יְקָרָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַּר נָשׁ דְּהָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוֹק מִינֵּיהּ דְּאִי (יפוק מפומיה מילולא דחול) יִפּוֹק מִנֵיהּ, קָא מְחַלֵּל שַׁבְּתָא. בִּידוֹי, בַּעֲבִידְתָּא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵי אַלְפִין אַמִּין, כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִיהוּ. It is written: “Let no man go out of his place on the seventh day” (Ex. 16, 29). We have learned that the term “place” signifies the space wherein it is fitting for a man to walk; and esoterically it is the counterpart of the similar term in “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12); also in “for the place whereon thou standest ‘, etc. (Ex. 3, 5); it is a place well known on high, and we call it the place wherein is revealed the most high glory in heaven; and hence the warning to the man who is adorned with the holy heavenly crown not to “go out of his place on the seventh day”, that is, not to speak of workaday matters, as that would be a profanation of the Sabbath, nor to do work with his hands, nor to walk beyond the limit of two thousand cubits.

240

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יְקָרָא דִּקְדוּשָּׁה דָּא, דְּהָא מִנֵּיהּ לְבַר, אֲתָר דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים אִיהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. כְּבוֹד יְיָ' (בראשית כ"ה ע"א) דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כְּבוֹד דִּלְתַתָּא וְדָא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. “Let no man go out of his place”, to wit, the place of Holy Majesty, as beyond it is the place of strange gods. “Blessed be the glory of the Lord”, to wit, His glory in the high heavens; “from His place”, to wit, His glory in the lower world, the two together forming the Sabbath-crown. Hence, “let no one go out of his place”. Blessed be He for ever and to all eternity.

241

כְּתִיב (שמות ל״ג:כ״א) הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, מָקוֹם אִתִּי, וַדַּאי דָּא אִיהוּ מָקוֹם טָמִיר וְגָנִיז, דְּלָא אִתְיְידָע כְּלַל. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אִתִּי, אֲתָר דְּלָא אִתְגַּלְיָא, וְקַיְּימָא טְמִירָא, וְדָא אִיהוּ אֲתָר עִלָּאָה לְעֵילָּא לְעֵילָּא, הֵיכָלָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז. אֲבָל דָּא, אִיהוּ אֲתָר לְתַתָּא כִּדְקָאָמְרָן. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם דְּאִתְפְּרַשׁ לְעֵילָּא, וְאִתְפְּרַשׁ לְתַתָּא, וּבְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי. It is written: “Behold, there is a place by me” (Ex. 33, 21), a place, that is, concealed and hidden, eluding all inquiry, the place which is in the height of heights, the most high Temple, withdrawn from all cognition. But over against it is the lower place, referred to above. Thus there is “place” above and “place” below, and hence “let no man go out of his place on the seventh day”.

242

(במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדֹתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', (רט) הָא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. אֲבָל אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, דְּיָרְתָה תְּרֵין (הקדמה ה' ע"א) סִטְרִין לְכָל סְטָר, וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא תָּדִיר בִּתְרֵין סִטְרִין, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. וְסִימָנִךְ שְׁכִינָה לָא שַׁרְיָא לְבַר מִתְּחוּמָא דְּאִתְחָזֵי לָהּ. It is written: “And ye shall measure without the city for the east side two thousand cubits,” etc. (Num. 35, 5). This verse contains sublime mysteries, indicated already elsewhere. It speaks of a higher and a lower region, the two thousand cubits extending on all sides. So the Shekinah does not hover anywhere outside the boundaries assigned to her.

243

כַּד נָפַק שַׁבְּתָא, צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא, לְאַעְכָּבָא, דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ. (אצטריך לאתעכבא עליה) וּבְהַאי יוֹמָא, אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא, קָא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, בְּגִין כַּךְ בָּעֵי לְאִתְעַכְּבָא, לְאִתְחֲזָאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פַּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְרֵי, (תהילים ע״ח:ל״ח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ', דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא, כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדָּר לְאַתְרֵיהּ, מַה דְּלָא אִתְחָזֵי כַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְלָא אִשְׁתְּכַח. When the Sabbath begins to draw to a close Israel must draw it out as long as possible, for it is a great and exalted day, and the Shekinah, moreover, is our guest on that day, and so we must make every effort to detain the celestial guest as long as possible. Then, at the conclusion of the Sabbath, we commence prayers by reciting: “And He being merciful, forgiveth iniquity….” This verse is very appropriate for that night, because then Rigour resumes it sway, whereas it is not appropriate for reciting at the entrance of the Sabbath, since that Rigour is then completely withdrawn from the world.

244

בְּשַׁעֲתָא דְּפַתְחֵי יִשְׂרָאֵל וַיְהִי נוֹעַם, וּקְדוּשָׁתָא דְּסִדְרָא, כָּל אִינּוּן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם, פַּתְחִין וְאַמְרִי, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, דְּלָא זָכוּ לְמֵיטַר אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין דומ"ה קָדִים, וְכָרוֹזָא אִתְּעַר וְאָמַר, (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלהִים. וְכָל אִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין, טַרְדִין לוֹן בְּגֵיהִנָּם, וְלֵית מַאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן כָּל נַטְרֵי שַׁבְּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנְג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָּא, כִּדְקָאַמְרָן. Then, when the congregation recite the passage beginning, ” And let the pleasantness…”, succeeding Sanctification, all the sinners in Gehinnom exclaim: “Happy are ye, O Israel! Happy are ye righteous men who observe the commands of the Torah! Alas for the wicked who did not succeed in observing the precepts of the Torah.” Then appears Dumah,¹The chief of the under world. and proclaims: “Let the wicked return to the nether-world, even all the nations that forget God” (Ibid. 9, 18). The wicked are then driven back by all the bands of demons into Gehinnom without anyone having compassion on them. Happy are those who observe the Sabbath in this world, and so enjoy the celestial delight vouchsafed to them from above, as already mentioned.

245

הַאי מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא, תְּרֵי מִתְעָרֵי עָלֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. חַד, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַנְּגָא, וְלָא אִתְעַנָּג. וְחַד, הַהוּא מְמָנָא דְּקַיְּימָא עַל מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא, וְסַנְגַּרְיָ"הּ שְׁמֵיהּ. וְסַלְּקִין קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעָרֵי עָלֵיהּ. On the other hand, he who keeps the Sabbath as a day of fasting provokes against himself two accusers who indict him before the Holy King. One is the holy Sabbatical super-spirit who is deprived of his due share of Sabbath-day delight; and the other is the angel named Sangariah, who has charge over those who observe a fast. These two accuse the man before the Holy King.

246

וְהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלָּק גְּרִיעַ מֵהַהוּא אִתְהֲנוּתָא דִּלְתַתָּא. וְכַד הַאי רוּחָא לָא אִשְׁתְּלִים לְתַתָּא, רוּחָא אַחֲרָא דִּלְעֵילָּא לָא אִשְׁתְּלִים. כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּלִים לְתַתָּא וּלְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְחָזֵי הַהוּא בַּר נָשׁ לְאִתְלַטְּיָא, וּלְאִתְעָנְּשָׁא. אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים זִמְנָא אַחֲרָא, וְהַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמַנָא עַל עִנּוּיָּיא וְתַעֲנִיתָא, אִשְׁתְּלִים גּוֹ אִינּוּן מְמָנָן אַחֲרָנִין, בְּעִנּוּגָא דִּלְעֵילָּא, קוֹרְעִין לֵיהּ כָּל גְּזַר דִּינָא, דְּאִתְגְּזַר מֵאִינּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין עִלָּאִין. For, since the lower spirit is deprived of its proper share of Sabbath delight, it is in a state of imperfection and therefore the corresponding spirit above is also in a state of imperfection, and the man thus deserves curses and punishments. If, however, he makes good on other occasions, so that the angel of fasts finds satisfaction in the celestial bliss which he enjoys in the company of other guardian angels, his punishment is remitted.

247

לְמַלְכָּא דְּחַדֵּי בְּהִלּוּלָא דִּילֵיהּ, וְכָל בְּנֵי נָשָׁא חַדָּאן עִמֵּיהּ, חָמָא חַד בַּר נָשׁ יָהִיב בְּקוֹלָר, פָּקִיד עֲלוֹי, וְשַׁרְייוּהוּ. בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן כּוֹלָּא בְּחֶדְוָה. Suppose a king in the midst of his marriage festivities, in which all his subjects are invited to participate, notices a man being led in chains to the place of punishment. Straightway he gives orders for the man to be released, so that all, without exception, may share in his rejoicings.

248

וּלְבָתַר, מִתְהַדְּרִין אִלֵּין מְמָנָן דְּעַנְשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְפָּרְעִין מִנֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, עַל דְּאִשְׁתְּכַח בְּגִינֵיהּ גְּרִיעוּתָא עֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תָּקַּנְתֵּיהּ. לֵיתִיב תַּעֲנִיתָא עַל תַּעֲנִיתָא. מַאי טַעֲמָא. דָּא בָּטִּיל עִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, יְבַטֵּל עִנּוּגָא דְּחוֹל. Afterwards, the officers return and lead the man to the place of punishment. Similarly, the celestial officers come in due course and exact punishment of the man who caused a diminution of joy both in heaven and on earth by fasting on Sabbath. What, then, is his remedy? That he observe another fast to atone for his Sabbath fast; as he did away with the joy of Sabbath, so let him do away with the pleasure of weekdays.

249

וְאִי אִיהוּ מְבַטֵּל עִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, וְקָא מִתְעַנֵּג בַּחוֹל, דָּמֵי כְּמַאן דְּחָשַׁב לְמִלָּה אַחֲרָא, יַתִּיר מִמַּה דְּחָשִׁיב לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּחָא עִלָּאָה, קַדִּישָׁא דְּקוּדְשִׁין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ, לָא עָנִיג, וּבָטִּיל לֵיהּ מִנֵּיהּ. רוּחָא אַחֲרָא דְּחוֹל, דְּשַׁרְיָא לְבָתַר עַל עָלְמָא, חָשִׁיב וְקָא מְעַנְגָא לֵיהּ. כְּדֵין מְהַדְּרִין וּמִתְפָּרְעִין מִנֵּיהּ, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. But if he banishes joy on Sabbath and indulges in it on weekdays, by fasting on the Sabbath and feasting on the following weekday, he will show that he thinks more of this world than of God, since he neglects the holy super-spirit of the Sabbath, and entertains the weekday spirit, which rests on the world afterwards.

250

בְּגִין כַּךְ, אִצְטְרִיךְ תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינָא, בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְּחוֹל, בְּזִמְנָא דְּשַׁרְיָא עַל עָלְמָא הַהוּא רוּחָא דְּחוֹל. וּבְהַאי אִית לֵיהּ אַסְוָותָא, כֵּיוָן דְּלָא חָשִׁיב לְרוּחָא דְּחוֹל. וְסִימָנִיךְ (ויקרא ה׳:כ״ג) וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל וְגוֹ'. גַּזְלָן, לָא חָשִׁיב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא חָשִׁיב לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין כַּךְ לֵית לֵיהּ עוֹנְשָׁא כַּגַּנָּב. גַּנָּב, דְּחָשִׁיב לִבְנִי נָשָׁא, יַתִּיר מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִית לֵיהּ עוֹנְשָׁא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִשְׁתְּלִים לְתַתָּא, לְהַהוּא עוֹנֶג עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. It is therefore incumbent on him to observe a fast on the first day of the week, the time when the ordinary weekday spirit resumes its sway, so that he may obtain healing by disregarding the everyday spirit. Happy is he who on earth rises to that sublime heavenly delight in the manner due.

251

יוֹמָא דָּא, מִתְעַטְּרָא בְּשִׁבְעִין עִטְרִין, וּשְׁמָא עִלָּאָה (פ"ח ע"ב) קַדִּישָׁא, אִשְׁתְּלִים בְכָל סִטְרִין, וְאִתְנְהִירוּ כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין, וְכֹלָּא בְּחֶדְוָה דְּבִרְכָּאן, וּבִקְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁה, וְתוֹסֶפֶת דִּקְדוּשָּׁה. For this day is adorned with seventy crowns, and the Divine Name is perfected in all sides, and all the grades are illumined, and all is pervaded with joy, with blessing, and with an overflowing measure of holiness.

252

קִדוּשָׁה דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דָּא אִיהִי קְדוּשָּׁה דְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. דְּהָא אִתְקַדָּשׁ מִתְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּתַפּוּחִין (ויחי רמ"ט ע"ב) קַדִּישִׁין. וּבָעֵינָן לְאַדְכְּרָא עַל הַאי קִדוּשָׁה, כְּלָלָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, וְנַיְיחָא בְּרָזָא דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּאִתְכְּלִילָן בְּהוּ, רָזָא דְּסַהֲדוּתָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּהַיְינוּ (בראשית ב׳:א׳-ב׳) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וְגוֹ'. וַיְכַל אֱלהִים, דְּאִית בְּסַהֲדוּתָא דָּא, תְּלָתִין (הקדמה ה' ע"ב) וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין. תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. The Sanctification (Kiddush), recited on the eve of the Sabbath, ushers in a holiness equal to that of the Sabbath of Creation, which was hallowed by the “thirty-two Paths of Wisdom” and “three holy apple-trees”.¹The three highest grades. Hence, in the Sanctification ceremony we have to recite the passage: “And the heaven and the earth were finished… which God in creating had made” (Gen. 2, 1-3), which contains an essential testimony to the work of creation. For this passage contains thirty-five words representing the “thirty-two Paths” and the three “holy apple-trees”, which are represented by the three occurrences of the word “seventh” in the passage.

253

תְּלַת דַּרְגִּין, דְּאִינּוּן: שְׁבִיעִי. שְׁבִיעִי. שְׁבִיעִי. וְאִית בֵּיהּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, וְרָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. תְּלַת זִמְנִין אֱלֹהִים, חַד, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְחַד, פַּחַד יִצְחָק. וְחַד, עָלְמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין. בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִסְהַד סַהֲדוּתָא דָּא, בְּחֶדְוָה, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְאַסְהֲדָא קַמֵּי מָארֵיהּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְכָל מַאן דְּיַסְהִיד דָּא, וְיִשָׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא, מְכַפֵּר עַל כָּל חוֹבוֹי. This section also contains allusions to the upper world, the lower world, and the Divine Faith in all its compass. The word “Elohim” is mentioned three times, pointing to the lower world, the “Fear of Isaac” (Rigour), and the highest world, which is the Holy of Holies. Now, it behoves man to give testimony to this before his Master, gladly, joyfully, and with all his heart and mind. Thereby all our sins are atoned for.

254

בָּרוּךָ אַתָּה יָיְ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְכוּ', הַאי קִידּוּשָׁא אִיהוּ בְּחַד מַתְקְלָא, לָקֳבֵל סַהֲדוּתָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאִינּוּן תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין אַחֲרָנִין, כַּמָה דְּאִית בְּוַיְכֻלּוּ. כֹּלָּא סַלְּקִין לְשִׁבְעִין תֵּיבִין, (קל"ב ע"ב) לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ שַׁבָּת, דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּיְּכַוֵּון רְעוּתֵיהּ לְמִלִּין אִלֵּין, לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ. Next we recite the benediction, which runs: “Blessed art Thou, 0 Lord our God, King of the universe, who hast sanctified us by thy commandments and hast taken pleasure in us….” This part of the recital balances the other part, called the testimony to Divine Faith, and so it also contains thirty-five words. Together we thus have seventy words, which are so many crowns by which the Eve of the Sabbath is adorned. Happy is the man who in his recital meditates over all this to the glory of his Master.

255

קִידּוּשָׁא דְּיוֹמָא, הָא אוּקְמוּהָ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְלָא יַתִּיר. דְּהָא יוֹמָא קָאִים לְקַדְּשָׁא לֵיהּ, מַה דְּלֵית הָכִי בְּלֵילְיָא, דְּאֲנָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁא לֵיהּ, בְּהָנִי מִלִּין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְלָא אִתְקַדָּשׁ הַאי לֵילְיָא, אֶלָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא לְתַתָּא, כַּד שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה. וַאֲנָן בָּעֵינָן לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְכַוְּונָא דַּעְתָּא לְהַאי. The Sanctification (Kiddush) recital in the morning consists of the blessing over the cup of wine, to wit, “… who createst the fruit of the vine”, and no more. The reason of this is that then it is the day that sanctifies itself, whereas the Eve has to be sanctified by us with all the recital just mentioned. The Eve is only consecrated by the holy people on earth what time the supersoul descends on them; we thus have to sanctify it with special concentration of our thought on this.

256

וְיוֹמָא אִיהוּ קָא מְקַדְּשָׁא לֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וּמִתְקַדְשִׁין בִּקְדוּשָׁתֵיהּ, בְּהַאי יוֹמָא. זַכָּאִין יִשְׂרָאֵל, עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאַחֲסִינוּ יוֹמָא דָּא, אַחֲסָנַת יְרוּתָא לְעָלְמִין. Contrariwise, the day makes itself holy, and Israel, being hallowed through prayers and supplications, sanctify themselves still further through the holiness of the day. Happy are the holy people of Israel who have inherited this day as an everlasting heritage.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 18:246-256 (Chapter 18) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 18:246-256 (Chapter 18) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

237

238

239

240

241

242

243

244

245

246

247

248

249

250

251

252

253

254

255

256

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 19

Chapter 19 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 19:257-267 (Chapter 19) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 19:257-267 (Chapter 19) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

257

לְבָתַר דְּנָפִיק שַׁבְּתָא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַפְרָשָׁא, בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. אֲמַאי. דְּהָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לִמְמָנָן דִּלְתַתָּא לְשַׁלְּטָאָה עַל עָלְמָא, וּבְכָל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, לְאַחֲזָאָה יִחוּדָא, בְּאֲתָר קַדִּישָׁא, בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, וּלְאַפְרְשָׁא לְתַתָּא מִיִחוּדָא עִלָּאָה, וּלְבָרְכָא עַל נְהוֹרָא דְּאֶשָּׁא. At the conclusion of the Sabbath we have to make “separation” between holy and profane, for the reason that at the moment the inferior spirits resume their sway over the world and all its doings; and so we have to demonstrate the existence of the Holy One in His holy place wrapt in holiness absolute, and to distinguish between the lower elements and most exalted Unity. To do this, we recite a blessing over the light of fire.

258

בְּגִין דְּכָל אֶשִּׁין אַחֲרָנִין, אִתְטְמָרוּ וְאִתְגְּנִיזוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בַּר אֶשָּׁא חַד דִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִתְגַּלְיָא וְאִתְכְּלִילָא בִּקְדוּשָׁא דְּשַׁבְּתָא. וְכַד הַאי אֶשָּׁא אִתְגַּלְיָיא, כָּל אֶשִּׁין אַחֲרָנִין אִתְטְמָרוּ, וְאִתְגְּנִיזוּ קַמֵּיהּ. וְהַאי אֶשָּׁא, אִיהִי דַּעֲקֵידָה דְּיִצְחָק, דְּאִתְלָהֲטָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי לְבָרְכָא עַל נְהוֹרָא דְּאֶשָּׁא. וְהַאי אֶשָּׁא, לָא בָּעֵי אֶשָּׁא דְּחוֹל, אֶלָּא אֶשָּׁא דְּשַׁבָּת, וְהַאי אֶשָּׁא, אִיהוּ אֶשָּׁא דְּנָפִיק מֵהַהוּא אֶשָּׂא דִּלְעֵילָּא. For, although all other fires are put out and hidden on the Sabbath, one fire still shows itself on this day, being included in the holiness of Sabbath; when this comes forth, all the other fires hide themselves. It is the fire of the altar upon which Isaac was to have been offered as a sacrifice. We have to say the blessing over the fire that burnt on the Sabbath, which is the fire that emanated from the celestial fire,

259

וְדָא אִיהוּ אֶשָּׁא דְּסָבִיל אֶשָּׁא. וְכֵיוָן דְּהַאי אֶשָּׁא דְּנָפִיק מֵאֶשָּׁא דִּלְעֵילָּא אִתְבָּרְכָא בִּבְרָכָה דִּנְהוֹרָא, כְּדֵין כָּל שְׁאַר אֶשִּׁין אַחֲרָנִין נָפְקִין, וְאִתְמַנָּן בְּדוּכְתַּיְיהוּ, וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּתָא לְאַנְהָרָא. the fire that carries fire; and when this is blessed, all other fires come forth and are assigned to their places.

260

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרְכִין עַל אֶשָּׁא, אִזְדַּמְּנָן אַרְבַּע רְתִיכִין, אַרְבַּע מַשִׁרְיָין לְתַתָּא, לְאַנְהָרָא מֵהַהוּא אֶשָּׁא מְבָרְכָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵינָן לְאַכְפְּיָא ד' אֶצְבְּעָאן דִּידָא דִּימִינָא, וּלְאַנְהֲרָא לוֹן מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּמִתְבָּרְכָא. When we say the blessing over that fire, four legions of angels, called “lights of the fire”, come down to be illuminated by this blessed fire. Therefore do we bend the four fingers of our right hand to catch the light of the lamp that is blessed,

261

וְאִינּוּן אֶצְבְּעָאן, רֶמֶז לְאִינּוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, דִּנְהִירֵי וְשַׁלְטֵי מֵהַהוּא נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּמִתְבָּרְכָא. וּבְגִין דְּאִינּוּן דַּרְגִּין לְתַתָּא, כַּד אַחְזֵי בַּר נָשׁ אֶצְבְּעָאן קַמֵּי הַהוּא נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא, בָּעֵי לְאַכְפְּיָיא לוֹן קַמֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא נְהוֹרָא שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וְאִינּוּן נָהֲרִין מִנֵּיהּ. symbolic of the four legions, called “lights of the fire”, who themselves are illumined by, and derive power from, a certain supernal Lamp. Those legions, moreover, are of the lower grades, and we bend thus our fingers before the light to show its supremacy.

262

בִּשְׁאַר בִּרְכָאן בָּעֵינָן לְזַקְפָא לוֹן לְאֶצְבְּעָאן, בְּגִין לְאַחֲזָאָה קְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, דְּשַׁלְטִין עַל כֹּלָּא, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְעֲטָּר בְּהוּ וְאִתְקַדָּשׁ בְּהוּ, וְאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין כַּחֲדָא, וְנָהֲרִין מִגּוֹ בּוּצִינָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא, וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵינָן לְזַקְפָא לוֹן לְעֵילָּא. וְהָכָא בָּעֵינָן לְאַכְפְּיָיא אֶצְבְּעָאן קָמֵי שַׁרְגָּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא, דְּנָהֲרִין מִגּוֹ בּוּצִינָא דִּלְעֵילָּא, וּמֵהָכָא שַׁלְטִין וְנָהֲרִין מִנָּהּ, וְאִינּוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. Contrariwise, in the recital of other blessings we have to raise our fingers, to show the supremacy of the supernal holy grades which rule over all, the Divine Name being by them crowned and sanctified, and which are illumined by the Supreme Lamp. But here we incline our fingers downwards against the light as a symbol of the lower grades which are illumined by the light of blessing, and so are called “Lights of the Fire”.

263

בְכָל יוֹמָא אֲנָן מְבָרְכֵינָן מְאוֹרֵי אוֹר, דְּאִינּוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין, דְּקַיְימָן בְּהַהוּא אוֹר קַדְמָאָה, וְאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין, וְנָהֲרִין כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, מִגּוֹ בּוּצִינָא עִלָּאָה. וְהָנִי אִקְרוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וּבְגִינֵי רָזָא דָּא, מְבָרְכִין בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. On all other days we praise the Almighty for having made the luminaries of “light” (or), in allusion to the supreme radiations of the primordial light which shed blessings and light over all grades together; whereas here we only mention the “lights of the fire” (esh).

264

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי בּוֹרֵא, וְלָא אָמְרוּ מֵאִיר מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. הוֹאִיל וְקָא נַהֲרִין מֵהַהוּא אֵשׁ, מֵהַהוּא בּוּצִינָא מְבָרְכָא. אֶלָּא כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבְּתָא, כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן דְּנָהֲרִין וְשַׁלְטִין, כֻּלְּהוּ עָאלִין וְאִתְכְּלִילוּ בְּהַאי שַׁרְגָּא, וְאִתְטָמָרוּ וְאִתְגְּנִיזוּ, וְאִתְנְּטָרוּ בֵּיהּ, וְלָא יִתְחֲזוּן בֵּיהּ, אֶלָּא הַהוּא נְקוּדָה בִּלְחוֹדָהָא, וְכֻלְּהוּ אִתְטְמָרוּ בְּגַוָּוה, כָּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא. Now, inasmuch as these “lights of the fire” emanate from the fire over which the benediction was recited, why, one may ask, not say “lightest” instead of “createst”? The explanation is that at the entrance of the Sabbath all the lower grades and luminaries and potencies are absorbed by the Supreme Lamp and become invisible save for the one single point; and they remain in it the whole of the Sabbath day.

265

כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבְּתָא, אַפִּיק לוֹן לְכָל חַד וְחַד, כְּאִילּוּ הַהִיא שַׁעֲתָא אִתְבְּרִיאוּ, וְנַפְקוּ כֻּלְּהוּ וְאִתְבְּרִיאוּ כְּמִלְקַדְּמִין, וְאִתְמְנִיאוּ עַל דּוּכְתַּיְיהוּ לְשַׁלְּטָאָה כְּדֵין אִתְבָּרְכָא הַאי שַׁרְגָּא, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ, לְאַנְהָרָא. כֵּיוָן דְּנָהֲרִין, כְּדֵין אִתְמְנּוּן כָּל חַד וְחַד עַל דּוּכְתֵּיהּ. Then, at the conclusion of the Sabbath the Almighty makes them appear one by one, as if created anew, in the same manner as at the first creation, and assigns each one to its place of domination.

266

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, דְּאִקְרוּן מְאוֹרֵי אוֹר, שַׁלְטִין בִּימָמָא, וְנָהֲרִין מִגּוֹ בּוּצִינָא עִלָּאָה. בְּשַׁעֲתָא דְּרָמַשׁ לֵילְיָא, הַהוּא בּוּצִינָא עִלָּאָה כָּנִישׁ לוֹן, וְאָעִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּנָהִיר יְמָמָא. כֵּיוָן דִּמְבָרְכִין יִשְׂרָאֵל עַל נְהוֹרָא בִּימָמָא, כְּדֵין אַפִּיק לוֹן בִּשְׁלִימוּ דִּנְהוֹרָא. וְעַל דָּא מְבָרְכִין יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, וְלָא אַמְרֵי בּוֹרֵא, (ס"א אלא יוצר) (קנ"א ע"א) וְהָכָא בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בְּגִין דְּאִינּוּן דַּרְגִּין לְתַתָּא. In the same manner, the supernal grades, called “luminaries of light”, rule over the day and receive their light from the Supreme Lamp. When night falls, the Supreme Lamp gathers them up and absorbs them within itself until daybreak. As soon as Israel recites the blessing over the light of day the Supreme Lamp sends them forth fully radiant. We then thus bless the Lord “who formest (yozer) the luminaries”, but not “createst” (bore). It is only at the conclusion of the Sabbath that we say “who createst the lights of the fire” in allusion to the lower grades.

267

וְכֹלָּא אִיהוּ רָזָא דְּאֶצְבְּעָאן, בְּהוּ רָמִיז דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדַרְגִּין תַּתָּאִין. (קצ"ב ע"ב, תיקון י"ח, ס"ז ע"א) דַּרְגִּין עִלָּאִין אִשְׁתְּמוֹדְעַאן, בִּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָאן לְעֵילָּא. וּבִזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָאן, אִתְבָּרְכָן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדַרְגִּין תַּתָּאִין כַּחֲדָא. וּבִמְאִיכוּ דְּאֶצְבְּעָאן, אִתְבָּרְכָן לְאַנְהָרָא דַּרְגִּין תַּתָּאִין לְחוֹדַיְיהוּ. But both the upper and the lower grades are symbolized by our fingers. The finger-nails are of great importance in this symbolism. They are on the back of the fingers, and thus symbolize the Hinder Countenance, which needs to be illumined from that Lamp: it is called “the back”.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 20

Chapter 20 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 20:268-275 (Chapter 20) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 20:268-275 (Chapter 20) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

268

וְרָזָא דָּא, טוּפְרֵי דַּאֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן. וְאֶצְבְּעָאן לְחוֹדַיְיהוּ לְגוֹ. טוּפְרֵי דַּאֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן, אִינּוּן אַנְפִּין אַחֲרָנִין, דְּאִצְטְרִיכוּ לְאַנְהָרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא, וְאִינּוּן אַנְפִּין דְּאִקְרוּן אֲחוֹרַיִים. אֶצְבְּעָאן לְגוֹ בְּלָא טוּפְרִין, אִלֵּין אִינּוּן אַנְפִּין פְּנִימָאִן אִתְכַּסְיָין. וְרָזָא דָּא, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. אִלֵּין אֲחוֹרֵי, (בראשית ר"א ע"א) אֶצְבְּעָאן, לַאֲחוֹרָא בְּטוּפְרֵיהוֹן. וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ, אִלֵּין אֶצְבְּעָאן לְגוֹ, בְּלָא טוּפְרִין, דְּאִינּוּן אַנְפִּין פְּנִימָאִין. Whereas the inner and nail-less side of the fingers symbolizes the Inner Countenance which is hidden. This symbolical action is based on the verse, “and thou shalt see my back; but my face shall not be seen” (Ex. 33, 23). “My back” is represented by the outer and nail-part of the fingers which, when we say the blessing over the light, must be placed so as to catch that light; “but My face shall not be seen”, and hence the inner side of the fingers symbolizing the Inner Countenance, need not face the light to be illumined by it, as their illumination emanates from no other source but the Supernal Lamp in the height of heights, which is utterly concealed and undisclosed.

269

וְכַד מְבָרְכֵינָן עַל שְׁרָגָא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה אֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן בְּטוּפְרִין, לְאִתְנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא, וּפְנִימָאֵי דְּאֶצְבְּעָאן, לָא אִצְטְרִיכוּ לְאַכְפַּיָּא (נ"א לאחזאה) לוֹן לְאִתְנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא, דְּהָא אִינּוּן לָא נַהֲרִין, אֶלָּא מִגּוֹ שְׁרָגָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא, דְּאִיהִי טְמִירָא וּגְנִיזָא דְּלָא אִתְגַּלְיָיא כְּלַל. וְאִינּוּן לָא נַהֲרִין מִגּוֹ שְׁרָגָא דְּאִתְגַּלְיָא כְּלַל, בְּגִין כַּךְ בָּעֵי לְאַחֲזָאָה אֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן בְּטוּפְרִין. וּפְנִימָאֵי דְּאֶצְבְּעָאן, לָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּי הַאי שְׁרָגָא. טְמִירִין אִינּוּן, וּבִטְמִירוּ אִתְנָהֲרִין. פְּנִימָאִין אִינּוּן, וּמִפְּנִימָאָה אִתְנָהֲרָן. עִלָּאִין אִינּוּן, וּמְעִלָּאָה אִתְנָהֲרָן. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. The outer and nail parts of the fingers must therefore be shown to the light, but the inner parts not. They are hidden and illumined from the hidden; innermost and illumined from the innermost; exalted and illumined from the highest. Happy is Israel in this world and in the world to come.

270

וּבָעֵי לְאָרְחָא בְּבוּסְמִין, כַּד נָפִיק שַׁבְּתָא, עַל דְּאִסְתַּלָּק הַהוּא רוּחָא, וְנַפְשָׁא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּאָרַת בְּעַרְטוּלָא, (ס"א אשתנית בקרטופא) בְּגִין הַהוּא סְלִיקוּ, דְּאִסְתַּלָּק רוּחָא מִנֵּיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. It behoves us at the conclusion of the Sabbath to inhale the sweet odour of aromatic spices in order to fortify ourselves against the departure of the super-spirit, as by this departure a man’s own soul is left forlorn and naked, as it were.

271

כְּתִיב (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, רֵיחָא אִיהוּ קִיוּמָא דְּנַפְשָׁא, בְּגִין דְּאִיהוּ מִלָּה דְּאָעִיל לְנַפְשָׁא, וְלָא לְגוּפָא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, הָא אוּקְמוּהָ, אִינּוּן לְבוּשֵׁי דְּאָדָם קַדְמָאָה הֲווֹ, דְּיָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַלְבָּשָׁא לוֹן. In this regard it is written, “and he smelled the smell of his raiment” (Gen. 27, 27). This passage has already been expounded in a way. But observe further that the sweet smell provides sustenance for the soul, it being a substance which enters the soul but is too tenuous for absorption by the body. Now, the raiment here mentioned has been expounded as alluding to the garments of Adam the first man, those in which the Holy One arrayed him when He placed him in the Garden of Eden.

272

בְּגִין דְּהָא כַּד חָב אָדָם, אִתְעָדֵי מִנִּיהּ הַהוּא לְבוּשָׁא יַקִּירָא, דְּאִתְלָבַּשׁ בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, כַּד אָעִיל לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. וּלְבָתַר דְּחַב, אַלְבִּישׁ לֵיהּ בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא, לְבוּשָׁא קַדְמָאָה, דְּאִתְלָבַּשׁ בֵּיהּ אָדָם בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, אִיהוּ הֲוָה (מאינון מלבושין) מֵאִינּוּן רְתִיכִין, דְּאִקְרוּן אֲחוֹרַיִים, וְאִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִקְרוּן לְבוּשֵׁי טוּפְרָא. When Adam sinned, however, he was stripped of these precious garments and was clothed in others instead. The original garments with which Adam was arrayed in the Garden of Eden were of the same kind as those in which the legions, called “hind-parts” (ahorayim), are arrayed, and bear the name of “nail-raiment”.

273

וְכַד הֲוָה בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין, כֻּלְּהוּ סָחֲרִין לֵיהּ לְאָדָם, וְאִתְנְטִיר מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוָה יָכִיל מִלָּה בִּישָׁא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּחַב, וְאִתְעַדוּ מִנֵּיהּ אִינּוּן לְבוּשִׁין, (ס"א ואתלבש בלבושין דחול ממלין כו') דָּחִיל מִמִּלִּין בִּישִׁין, וְרוּחִין בִּישִׁין, וְאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ אִינּוּן מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין, וְלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בֵּיהּ, אֶלָּא אִינּוּן רָאשֵׁי טוּפְרֵי דְּאֶצְבְּעָאן, דְּסַחֲרִין לוֹן לְטוּפְרִין סָחְרָנוּ דְּזוּהֲמָא אַחֲרָא. And so long as Adam remained in the Garden of Eden all those legions encompassed and guarded him so that no evil could come near him. But after he sinned he was stripped of those garments and clothed in profane garments, made out of vicious stuff and evil spirits, and the holy legions departed from him; and there was only left on him of the original covering the fingernails. These, however, have also an outer edge of impurity.

274

וּבְגִין כַּךְ, לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְרַבָּאָה אִינּוּן טוּפְרִין דְּזוּהֲמָא, דְּהָא כְּמָה דְּאַסְגִּיאוּ, הָכִי נָמֵי אַסְגֵּי עֲלֵיהּ קִסְטוּרָא, וְיִדְאַג בְכָל יוֹמָא, וּבָעֵי לְסַפְּרָא לוֹן, וְלָא יִרְמֵי לוֹן, דְּלָא יַעְבִיד קְלָנָא בְּהַהוּא אֲתָר, דְּיָכִיל הַהוּא בַּר נָשׁ לְאַתְּזְקָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא עִלָּאָה. דְּהָא לְכֻלְּהוּ אֲחוֹרַיִים, סַחֲרָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ בַּאֲתָר דְּעָלְמָא. For this reason we should not allow those nails with their impurity to grow; for as they keep growing so do the man’s accusers multiply, and so does he himself sink every day into deeper melancholy. It behoves us, then, to cut them off, nor must we throw the cuttings away in a place where people pass, lest harm come to them. Now, all this is on the celestial pattern; for there also the “hinder” region is surrounded by the “other side”.

275

לְבָתַר עֲבַד לֵיהּ לְאָדָם, לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין, מִטַּרְפֵּי אִילָנִין דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲווֹ אִינּוּן לְבוּשִׁין, מֵאִינּוּן אֲחוֹרַיִים דְּגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, וְהַשְׁתָּא מִגִּנְתָּא דְּאַרְעָא, וְנַפְקֵי מִגִּנְתָּא. וְאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחִין וּבוּסְמִין דְּגִּנְתָּא, דְּנַפְשָׁא מִתְיַישְּׁבָא בְּהוּ, וְחַדֵּי בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ, דְּהָא אִתְיַישְׁבָא נַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ דְּיִצְחָק בְּהַהוּא רֵיחָא. Later on, the Holy One made for Adam other garments out of the leaves of the terrestrial Garden of Eden. Now, those original garments, which were an emanation of the celestial Garden of Eden, emitted the sweet fragrances and aromas of the kind which calm and soothe the soul and make it happy. Isaac thus “smelled the smell of his raiment, and blessed him”, as that fragrance calmed and soothed his soul and spirit.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 22

Chapter 22 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 22:278-282 (Chapter 22) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 22:278-282 (Chapter 22) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

278

הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה דְּנָחִית עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ בְּחֵדוּ, וְחַדֵּי לְנַפְשֵׁיהּ, כְּדֵין קַיְימָא נַפְשָׁא דְּבַר נָשׁ, כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַמִּין לְאִתְהֲנָאָה מִנֵּיהּ, כְּמָה דְּבַר נָשׁ, אַהֲנִי לְהַאי רוּחָא בְּעָלְמָא דָּא. הָכִי הַהוּא רוּחָא אַהֲנִי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְגוֹ'. וּכְתִיב וְהִשְׁבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. כְּמָה דְּבַר נָשׁ, רַוֵי לְהַהוּא עִנּוּגָא, וְאַהֲנֵי לֵיהּ, הָכִי נָמֵי אִיהוּ רַוֵי לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. כְּדֵין כַּד בַּר נָשׁ זָכֵי, וְאַשְׁלִים שְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּשַׁבְּתָא כִּדְקָאָמְרָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָארֵי עָלֵיהּ וְאָמַר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. Thus this soul is raised to the state in which it will be in the future world, for in the same measure as a man feasts and delights that spirit in this world will that spirit cause delight to the man in the future world. So Scripture says. “Then shalt thou delight thyself in the Lord”, etc. (Isa. 58, 14), also, “and the Lord will… satisfy thy soul with brightness” (Ibid. 16). Whoever thus fully honours the Sabbath in the manner described, the Holy One, blessed be He, says to him: “Thou art my servant, Israel, in whom I will be glorified” (Ibid. 49, 3).’

279

קָם רִבִּי אַבָּא, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא, וְנַשְׁקוּ רֵישֵׁיהּ. בָּכוּ וְאָמְרוּ, זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּאָרְחָא דָּא זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָקֳבְלָן. אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִי זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרְחָא דָּא, בְּגִין לְאִתְחַבְּרָא עִמְּכוֹן. זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקִי, דְּזָכֵינָא לְאָרְחָא דָּא. R. Isaac now ceased, and R. Abba and the other Companions rose up and kissed him on his head. They all wept and said: ‘Happy is our portion in that the Holy One, blessed be He, has led our feet on this path.’ Said R. Abba: ‘The Lord led me on this way so that I might join your company. Happy is my portion in having been thus privileged.’

280

אָמַר לְהוּ, אֵימָּא לְכוּ מַה דַּחֲמֵינָא, יוֹמָא דָּא נָפַקְנָא לְאָרְחָא, וַחֲמֵינָא נְהוֹרָא חֲדָא, וְאִתְפְּלַג לִתְלַת נְהוֹרִין, וְאָזְלוּ קָמָאי, וְאִתְטָמָרוּ. וַאֲמֵינָא וַדַּאי שְׁכִינְתָּא חֲמֵינָא, זַכָּאָה חוּלָקִי. וְהַשְׁתָּא אִינּוּן תְּלַת נְהוֹרִין דַּחֲמֵינָא, אַתּוּן אִינּוּן, וַדַּאי אַתּוּן נְהוֹרִין, וּבוּצִינִין עִלָּאִין, לְאַנְהָרָא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Abba further said to them: ‘Let me relate to you what I saw. When I set out on my journey to-day I saw a light ahead of me which split into three separate lights. They all went in front of me and then disappeared. I said to myself: Assuredly, what I saw was the Shekinah. Happy is my portion. Now I know that those lights I saw were yourselves. Verily, you are the supernal lights and lamps to lighten this world and the world to come.’

281

אָמַר רִבִּי אַבָּא עַד הָכִי לָא יְדַעְנָא, דְּכָל אִלֵּין מַרְגְּלָן סְתִימִין הֲווֹ תְּחוֹת יָדַיְיכוּ, כֵּיוָן דַּחֲמֵינָא, דְּהָא בִּרְעוּתָא דְּפִקּוּדָא דְּמָארֵיכוֹן אִתְאֲמָרוּ מִלִּין אִלֵּין, יְדַעְנָא, דְּכֻלְּהוּ מִלִּין סַלְּקִין יוֹמָא דָּא, לְגוֹ כּוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, וְנָטִיל לוֹן הַהוּא מָארֵי דְּאַנְפִּין, וְעָבִיד מִינַּיְיהוּ עִטְרִין לְמָארֵיהּ. וְיוֹמָא דָּא מִתְעַטְּרִין (נ"א שבעין) שִׁתִּין רְתִיכִין קַדִּישִׁין, לִיקָרָא דְּכֻרְסְיָיא, בְּאִלֵּין מִלִּין דְּאִתְאַמָּרוּ הָכָא, יוֹמָא דָּא. R. Abba continued, saying: ‘Until now I did not know that all these hidden pearls were in your possession. And now that I see that all these words of yours have been uttered by the will and command of your Master, I know that they are all ascending this day to the Divine Throne, and that the Chief of the angels¹Metatron. is taking them up and weaving them into crowns for his Master, and this very day sixty holy legions are adorned with crowns, made of the words uttered here this day, to the glory of the Divine Throne,’

282

אַדְּהָכִי זָקַף עֵינוֹי, וְחָמָא דְּאַעְרַב שִׁמְשָׁא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, נְהַךְ לְגַבֵּי הַאי כְּפַר, דְּאִיהוּ קָרִיב לְגַבָּן בְּמַדְבְּרָא. אָזְלוּ וּבֵיתוֹ תַּמָּן. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, קָם רִבִּי אַבָּא וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, אָמַר רִבִּי אַבָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִימָא מִלִּין לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ צַדִּיקַיָּא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהַשְׁתָּא אִיהוּ זִמְנָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, צַיְיתִין לְקָלֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּי בְּאַרְעָא. At this point he raised his eyes and noticed that the sun had gone down. ‘Let us proceed to that village yonder,’ he said, ‘as it is the nearest to us in this desert.’ So they went there and stayed there overnight. At midnight R. Abba, with the other Companions, arose in order to study the Torah. Said R. Abba: ‘Now let us weave discourses which will be made into crowns for the righteous in Paradise, as now is the hour when the Holy One, blessed be He, and all the righteous in Paradise, listen to the voices of the righteous on earth.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 23

Chapter 23 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 23:288-291 (Chapter 23) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 23:288-291 (Chapter 23) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

283

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, כְּתִיב (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר הַשָּׁמַיִם לַיְיָ', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנִי אָדָם. מַאי הַשָּׁמָיִם שָׁמַיִם. אֶלָּא הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, בְּגִין דְּאִית שָׁמַיִם, וְאִית שָׁמַיִם. שָׁמַיִם לְתַתָּא, וְאֶרֶץ לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ. שָׁמַיִם לְעֵילָּא, וְאֶרֶץ לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ. וְכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כֻּלְּהוּ כְּגַוְונָא דָּא, אִלֵּין בְּאִלֵּין. R. Abba then began to discourse on the verse: “The heavens are the heavens of the Lord, but the earth hath he given to the children of men” (Ps. 115, 16). ‘This verse’, he said, ‘contains a difficulty. For would it not have sufficed to say “the heavens are of the Lord”? Why, then, repeat the word “heavens”, and say “the heavens are the heavens”, etc.? But we account for it in this way. There are heavens and heavens; to wit, lower heavens with an earth beneath them, and upper heavens also having an earth beneath them. They constitute upper grades and lower grades, the two being counterparts of each other.

284

שָׁמַיִם לְתַתָּא, אִינּוּן עֶשֶׂר יְרִיעוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לוֹן, וּמַשִׁרְיָין דִּי בְּגַוַּויְיהוּ, לְאַנְהָגָא אַרְעָא תַּתָּאָה. תְּשִׁיעָאָה אַנְהִיג לְתַתָּאֵי, דְּסַחֲרָן כְּקוּפְטְרָא דְּקוּלְטָא. עֲשִׁירָאָה, אִיהוּ עִקָּרָא. The lower heavens are identical with the ten curtains, to which allusion is made in the words: “Who stretchest out the heavens like a curtain” (Ps. 104, 2). The Holy One made them, with the legions that people them, to regulate the affairs of the lower earth. The ninth heaven propels all the lower heavens, which are harnessed to it, as it were, by a chain of links. (The tenth, however, is the chief of them all.)

285

וּבְכֻלְּהוּ מַשִׁירְיָין מְמָנָן עַד שְׁבִיעָאָה. מִשְּׁבִיעָאָה וּלְהָלְאָה, אִית נְהוֹרָא דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא, מִגּוֹ כּוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, וְנָהִיר לַעֲשִׂירָאָה. וַעֲשִׂירָאָה, מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּנַקְטָא, יָהִיב לִתְשִׁיעָאָה, וְאִיהוּ לִתְמִינָאָה וּלְתַתָּא. In each heaven are controlling angels, as far as the seventh; the rest are all illumined by the light that radiates from the Divine Throne, reaching the tenth heaven, whence it is extended towards the ninth and further to the eighth, whence it reaches those below.

286

הַאי תְּמִינָאָה, כַּד אִתְפַּקְדוּן חֵילֵי דְּכוֹכָבַיָּא, וְאַפִּיק לוֹן, הַהוּא נְהִירוּ, קַיְּימָא וְיָהִיב חֵילֵיהּ לְכָל חַד וְחַד, לְאִתְמַנָאָה בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים, דָּא אִיהוּ זֹהֲרָא דִּלְעֵילָּא, דְּאִקְרֵי רוֹב אוֹנִים. It is the light of the eighth which gives to each of the stars, when they are brought out to their places, its requisite light and force. In regard to this it is written: “He that bringeth out their host by number… by the greatness of might” (Isa. 40, 26), the term “greatness of might” referring to the supernal resplendency.

287

וּבְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, אִית מְמָנָא, וְאִתְפְּקַד עַל עָלְמָא, וְעַל אַרְעָא, לְאַנְהָגָא כֹּלָּא. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַנְהִיג לָהּ רְקִיעָא, וְלָא חֵילָא אַחֲרָא, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִי תֵּימָא הֵיךְ שַׁרְיָא לְמַגָּנָא רְקִיעָא עַל אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא מִטְרָא וְטָלָא מֵרְקִיעָא נָחִית עָלָה, כִּשְׁאַר כָּל אַרְעָא אַחֲרָא. Furthermore, there is in each heaven a chieftain who is in charge of a part of the world and a part of the earth, except the Land of Israel, which is not under the rule of any heaven or any other power but that of the Holy One, blessed be He, alone. But, it may be said, how can the sky over the Land of Israel be without effect, seeing that the Land of Israel receives rain and dew from heaven like any other land?

288

אֶלָּא, בְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא אִית מְמָנָן שַׁלְטִין עַל עָלְמָא, וְהַהוּא מְמָנָא דְּשַׁלְטָא עַל הַהוּא רְקִיעָא, יָהִיב מֵחֵילָא דְּאִית לֵיהּ לְהַהוּא רְקִיעָא בְּגִין לְמֵיחָב לְתַתָּא, וְהַהוּא רְקִיעָא נָקִיט מֵהַהוּא מְמָנָא, וְיָהִיב לְתַתָּא לְאַרְעָא. וְהַהוּא מְמָנָא לָא נָקִיט, אֶלָּא מִתַּמְצִית דִּלְעֵילָּא. אֲבָל אַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא שַׁלִּיט עַל הַהוּא רְקִיעָא דְּעָלֵיהּ מְמָנָא אַחֲרָא, וְלָא חֵילָא אַחֲרָא, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְאִיהוּ פָּקִיד לְאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּהַהוּא רְקִיעָא. The explanation is as follows. In the case of other lands, the ruler in each heaven transmits of his power to the earth below through the medium of the heaven under his charge-of that power which he himself has received from the residue left of the supernal source. But the heaven which is over the Holy Land is not ruled by any chieftain or any other power, but is in the sole charge of the Holy One, blessed be He, who Himself directs the affairs of that land from that heaven.

289

בְּכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, אִית פִּתְחִין יְדִיעָן, וְשׁוּלְטָנוּ דְּכָל מְמָנָן, מִפִּתְחָא לְפִתְחָא רְשִׁימָא, וּמֵהַהוּא פִּתְחָא וּלְהַלָּן, לָא שַׁלְטָא אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא, וְלָא עָאל דָּא, (אפילו) בִּתְחוּמָא דְּפִתְחָא דְּחַבְרֵיהּ, בַּר כַּד אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְשַׁלְּטָאָה חַד עַל חַבְרֵיהּ. כְּדֵין, שַׁלְטִין מַלְכִין דִּי בְּאַרְעָא, חַד עַל חַבְרֵיהּ. Each heaven is provided with a certain number of portals, and the charge of each chieftain extends from one portal to the next, and he may not encroach on the sphere of his fellow-chieftain by even so much as a hairbreadth, except he receive authorization to exercise dominion over his neighbour; when this happens one king on earth obtains power over another.

290

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, אִית פִּתְחָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי גְּבִילוֹ"ן, וּתְחוֹת הַאי פִּתְחָא, אִית שִׁבְעִין פִּתְחִין אַחֲרָנִין לְתַתָּא, וְשִׁבְעִין מְמָנִין נַטְרִין, מֵרָחִיק תְּרֵי אַלְפִין אַמִּין, דְּלָא קְרָבִין לְגַבֵּיהּ. וּמֵהַהוּא פִּתְחָא אָרְחָא סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, עַד דִּי מָטָא לְגוֹ כּוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, וּמֵהַהוּא פִּתְחָא לְכָל סִטְרִין דִּרְקִיעָא, עַד תַּרְעָא דְּפִתְחָא דְּאִקְרֵי מַגְדוֹ"ן, (ס"א מנדו"ן) דְּתַּמָּן אִיהוּ סִיּוּמָא דִּרְקִיעָא דִּתְחוּמָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. There is, besides, in the centre of the whole of the heavens, a door called G’bilon; underneath that door are seventy other doors, with seventy chieftains keeping guard, at a distance from it of two thousand cubits, so that no one should come near it. From that door, again, there is a path mounting higher and ever higher until it reaches the Divine Throne. The same door gives access to all quarters of heaven as far as the gate called Magdon,¹ai. Mandon. where is the end of the heaven that extends over the Land of Israel.

291

וְכָל אִינּוּן ע' פִּתְחִין, דִּרְשִׁימִין גּוֹ הַהוּא פִּתְחָא דְּאִקְרֵי גְּבִילוֹ"ן, כֻּלְּהוּ רְשִׁימִין בְּכוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ קָרִינָן לוֹן שַׁעֲרֵי צֶדֶק, דְּלָא שַׁלִּיט אַחֲרָא עָלַיְיהוּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא רְקִיעָא, מִפִּתְחָא לְפִתְחָא, בִּפְקִידוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. (קמ"א ע"א) וּמִתַמְצִיתָא דְּהַהוּא פְּקִידָא, נַטְלִין אִינּוּן שִׁבְעִין מְמָנָן, וְיָהֲבִין לְכֻלְּהוּ מְמָנָן אַחֲרָנִין. All the seventy doors that are inscribed on the door called G’bilan, are called “gates of righteousness”, being under the direct control of the Divine Throne, and no other power; and it is through those gates that the Holy One provides the Land of Israel with all that it needs; and it is from the residue of that provision that the Chieftains take and transmit to all the lower chieftains.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 24

Chapter 24 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 24 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 24 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

292

בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, רְקִיעָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, כַּד עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְקִיעָא אַיְיתֵי אֵשׁ וּמַיִם, מִגּוֹ כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, וְשִׁתֵּף לוֹן כַּחֲדָא, וְעֲבַד מִנְּהוֹן רְקִיעָא לְתַתָּא, וְאִתְפָּשָׁטוּ עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְיָתְבוּ. מַה עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. נָטַל מִשָּׁמַיִם עִלָּאִין קַדִּישִׁין, אֵשׁ וּמַיִם אַחֲרָנִין דְּמִשְׁתַּכְּחִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, וּמֵאִינּוּן אֵשׁ וּמַיִם, דְּאִתְנְטָלוּ מִשָּׁמַיִם עִלָּאִין, עֲבַד מִנַּיְיהוּ מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא, וּמָתַח לֵיהּ עַל הַאי גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, וּמִתְחַבֵּר גּוֹ רְקִיעָא אַחֲרָא. In connection with the firmament that is above the lower Paradise there are sublime mysteries. When the Holy One was about to make the firmament, He took fire and water out of His Throne of Glory, fused them into one, and out of them made the lower firmament, which expanded until it reached the area of the Lower Paradise, where it halted. The Holy One, blessed be He, then took from the holy and supernal heaven fire and water of another kind, such as both are and are not, are both disclosed and undisclosed, and of them He made a further expanse of heaven which He spread over the lower Paradise where it joins the other firmament.

293

אַרְבַּע גַּוְונִין, בְּהַהוּא מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא דְּעַל גִּנְתָּא, חִיוָּר וְסוּמָק יָרוֹק וְאוּכָם. לְגַבֵּי הָנֵי גַּוְונִין, אִית אַרְבַּע פִּתְחִין, לְתַתָּא מֵהַהוּא מְתִיחוּ דִּרְקִיעָא. וְאִינּוּן פְּתִחִין לְאַרְבַּע סִטְרִין דִּרְקִיעָא דְּעַל גַּבֵּי גִּנְתָּא. מֵאִינּוּן אֵשׁ וּמַיִם, דְּאִתְעָבִיד מִנְּהוֹן הַהוּא רְקִיעָא. מִתְפַּתְּחִין בְּאַרְבַּע פִּתְחִין, אַרְבַּע נְהוֹרִין. That expanse of heaven, above the lower Paradise, displays four colours: white, red, green, and black, and correspondingly contains four doors in its four sides. These four openings form a passage for four light-radiations.

294

לִסְטַר יְמִינָא בְּהַהוּא פִּתְחָא, מִגּוֹ מְתִיחוּ דִּסְטָר (נ"א מיא) יְמִינָא, נַהֲרִין תְּרֵין נְהוֹרִין, בְּאִינּוּן תְּרֵין פִּתְחִין, בְּפִתְחָא דִּימִינָא, וּבְפִתְחָא דְּאִיהוּ (נ"א לגו נפקא נהורא ואיהו אנפין) לָקֳבֵל אַנְפִּין. On the right side two lights shine forth through two doors, one through the door of the right and one through the opposite.

295

גּוֹ נְהוֹרָא דְּנָהִיר לִסְטַר יְמִינָא, אִתְרְשִׁים אָת חַד, נָהִיר וּבָלִיט, (נ"א ולהיט) וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ, מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא, וְאִיהוּ אָת מ', וְקַיְּימָא בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּפִתְחָא. אָת דָּא, סַלְּקָא וְנַחְתָּא, וְלָא קָאִים בַּאֲתָר חַד. הַהוּא נְהוֹרָא, נָטִיל לְהַהוּא אָת וְאַפִּיק לָהּ, בְּגִין כָּךְ לָא קַיְּימָא בַּאֲתָר חַד. Within the light-radiation on the right a certain letter stands out with scintillating effulgence, to wit, the letter Mim. That letter moves up and down continually without ever resting at one point.

296

גּוֹ נְהוֹרָא דְּנָהִיר בְּסִטְרָא דְּאִיהוּ לָקֳבֵל אַנְפִּין, אִתְרְשִׁים אָת חַד, דְּנָהִיר וּבָלִיט וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ גּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא, וְאִיהִי אָת ר', וּלְזִמְנִין אִתְחָזֵי ב' (נ"א ד') וְקַיְּימָא בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּפִתְחָא. וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, לְזִמְנִין אִתְגַּלְיָא, וּלְזִמְנִין לָא אִתְגַּלְיָא, וְלָא קַיְּימָא בַּאֲתָר חַד. אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון קַיְימִין, וְכַד נִשְׁמְתָא דְּצַדִּיקַיָּא עָאלַת בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון נָפְקִין מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא, וְקַיְימִין עַל הַהִיא נִשְׁמְתָא, וְסַלְקֵי וְנַחְתֵּי. Within the opposite light-radiation there similarly stands out with a scintillating effulgence the letter Resh, which on occasions, however, assumes the shape of the letter Beth. This similarly moves for ever up and down, at times being revealed and at other times hidden. When the soul of a righteous man enters the Lower Paradise, these two letters emerge out of the midst of that radiation, and appear above that soul, where they continue to rise and fall.

297

כְּדֵין, מֵאִינּוּן תְּרֵין פִּתְחִין, מְקַדְּמֵי וְנַחְתֵּי מֵעֵילָּא, תְּרֵין רְתִיכִין. רְתִיכָא חֲדָא עִלָּאָה, דְּאִיהִי רְתִיכָא דְּמִיכָאֵל, רַב סְגָנִין. רְתִיכָא תִּנְיָינָא, דְּאִיהִי רְתִיכָא מֵהַהוּא רַב מְמָנָא, דְּאִקְרֵי בּוֹאֵ"ל. וְדָא אִיהוּ שָׁמָשָׁא יַקִּירָא דְּאִקְרֵי רְפָאֵ"ל. וְאִינּוּן נַחְתִּין וְקַיְימִין עַל נִשְׁמְתָא, (מ"ז ע"א) אַמְרִין לָהּ שָׁלוֹם בּוֹאֶךְ. (ישעיהו נ״ז:ב׳) יָבֹא שָׁלוֹם יָבֹא שָׁלוֹם. כְּדֵין אִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון, סַלְּקִין וְקַיְימִין בְּאַתְרַיְיהוּ, וְאִתְגְּנִיזוּ גּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא, דְּאִינּוּן פִּתְחִין. Then out of the same two doors there emerge from on high two legions, one under the charge of Michael the great prince, and the second under the great chieftain called Bael, who is the noble minister called Raphael. These legions descend and pause above the soul, which they greet with the words: “Peace be thy coming, he entereth into peace, he entereth into peace!” The two letters then return to their place and become absorbed within the radiation that passes through those two doors.

298

תְּרֵין פִּתְחִין אַחֲרָנִין, תְּרֵין נְהוֹרִין אַחֲרָנִין קָא מְלַהֲטִין, מִנְהִירוּ דְּאֶשָּׁא, בְּאִינּוּן פִּתְחִין חַד לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְחַד לַאֲחוֹרָא. תְּרֵין אַתְוָון אַחֲרָנִין, מְלַהֲטִין בְּאִינּוּן נְהוֹרִין, וּנְצִיצִין בְּגַּוַּויְיהוּ, אָת חַד ג', וְאָת חַד נ', וְכַד אַתְוָון קַדְמָאֵי מִתְהַדְּרָן לְאַתְרַיְיהוּ, אִלֵּין תְּרֵין אַחֲרָנִין נִצוֹצִין, סַלְּקִין וְנַחְתִּין, נָפְקִין מֵאִינּוּן נְהוֹרִין, וְקַיְימִין עַל נִשְׁמְתָא. Similarly, through the other two doors, that on the left and on the west, there pass two light-radiations, out of which there project two other flaming and scintillating letters, to wit, a Gimel and a Nun; and when the two previous letters return to their own place these two flaming letters emerge from the midst of their surrounding illumination and appear above that soul.

299

כְּדֵין נַחְתִּין תְּרֵין רְתִיכִין, מֵאִינּוּן תְּרֵין פִּתְחִין. רְתִיכָא חֲדָא אִיהוּ רְתִיכָא דְּגַבְרִיאֵל, רַב מְמָנָא וְיַקִּירָא. רְתִיכָא תִּנְיָינָא, אִיהִי רְתִיכָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא דְּנוּרִיאֵ"ל רַב מְמָנָא, וְנַחְתִּין מֵאִינּוּן פִּתְחִין, וְקַיְימִין עַל נִשְׁמְתָא, וְאַתְוָון מִתְהַדְּרָן לְאַתְרַיְיהוּ. Then, again, emerging out of the other two portals, there come forth two other legions, one under the charge of the great chief Gabriel, and the other under that of the great chief Nuriel. These fix themselves above the soul whilst the letters return to their place. After that these two legions enter into a certain hidden Palace in the Garden, called Ahaloth (lit. aloes).

300

כְּדֵין, אִלֵּין תְּרֵין רְתִיכִין, עָאלִין לְגוֹ הֵיכָלָא חֲדָא טְמִירָא דְּגִּנְתָּא, דְּאִקְרֵי אֲהָלוֹ"ת, וְתַמָּן (קל"ב ע"א) תְּרִיסָר זִינֵי בּוּסְמִין גְּנִיזִין, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ד׳:י״ד) נִרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ'. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר זִינֵי דְּבוּסְמִין דִּלְתַתָּא. Therein is the hidden store of the twelve varieties of sweet spices which Scripture enumerates, “Spikenard and saffron, calamus and cinnamon…” (S.S. 4, 14), these being the twelve varieties of spices of the Lower Paradise.

301

וְתַמָּן כָּל אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּנִשְׁמָתִין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ, כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזֵי. בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, אִתְרְשִׁימוּ כָּל אִינּוּן עוֹבָדִין טָבִין, דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא. וְכֻלְּהוּ רְשִׁימִין בֵּיהּ, וּמַכְרִיזֵי הַאי אִיהוּ לְבוּשָׁא דִּפְלַנְיָא, וְנַטְלִין לְהַהוּא לְבוּשָׁא וְאִתְלַבְּשַׁת בֵּיהּ הַהִיא נִשְׁמְתָא דְּצַדִּיקַיָּא (ויחי רכ"ד ע"ב) דִּבְגִנְתָּא, כְּגַוְונָא דְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא. Therein is also the repository of all the garments wherewith men’s souls are invested, each according to its desert. On each garment all the good works that a man did in this world are inscribed, and in each case proclamation is made, saying: “This garment belongs to such a one”; after which the soul of the righteous in Paradise is clothed therewith, so as to become a replica of the man’s personality whilst in this world.

302

וְהָנֵי מִילֵי, מִתְּלָתִין יוֹמִין וְאֵילָךְ, דְּהָא כָּל תְּלָתִין יוֹמִין, לֵית לָךְ נִשְׁמְתָא דְּלָא תְּקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד לָא תֵּיעוּל לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן. כֵּיוָן דְּקַבִּילַת עוֹנְשָׁא, עָאלַת לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְלַבְּנַת, אִתְלַבְּשַׁת כֵּיוָן דְּאִתְלַבְּשַׁת בְּהַאי לְבוּשָׁא, יַהֲבִין לָהּ אֲתָר כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לָהּ. כְּדֵין, כָּל אִינּוּן אַתְוָון, נַחְתִּין, וְסַלְּקִין אִינּוּן רְתִיכִין. This takes place not less than thirty days after the man’s death, inasmuch as for the first thirty days there is no soul but must undergo correction before entering Paradise, as already stated elsewhere. After purification it receives its garment, in virtue of which it is then assigned to its appropriate place. All the letters and legions then disappear.

303

הַהוּא רְקִיעָא אָהֲדַּר תְּרֵין זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא, בְּהַהוּא נְטִילוּ דְּהַאי רְקִיעָ אַחֲרָא, דְּמִתְדָּבַק בֵּיהּ. וְהַאי רְקִיעָא לָא נָפִיק לְבַר מִגִּנְתָּא. רְקִיעָא דָּא, מְרֻקְּמָא בְּכָל זִינֵי גַּוְונִין. Now, the firmament over the Lower Paradise revolves twice a day under the impetus of the other firmament that is attached to it. That firmament, moreover, is inwrought with all the letters of the alphabet in various colours.

304

תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין מְחַקְּקָן, בְּהַהוּא רְקִיעָא, כָּל אָת וְאָת, נָטִיף מִמָנָא (ס"א מטלא), מִטַּלָּא דִּלְעֵילָּא עַל גִּנְתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא דְּאַתְוָון אִתְסַחְיָין אִינּוּן נִשְׁמָתִין, וּמְתַסְּיָין, בָּתַר דְּטָבְלוּ בִּנְהַר דִּינוּר לְאִתְדְכָּאָה. וְטַלָא לָא נָחִית, אֶלָּא מִגּוֹ אַתְוָון דִּרְשִׁימִין וּמְחַקְּקָן בְּהַהוּא רְקִיעָא, בְּגִין דְּאִינּוּן אַתְוָון כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. וְהַהוּא רְקִיעָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מֵאֵשׁ וּמַיִם דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעָבִיד. each letter distilling of the heavenly dew over the Garden. It is in that dew that the souls bathe and recuperate after their previous immersion in the Nehar dinur (river of fire) for purification. That dew descends from no other source but from the midst of the letters that are graven in that firmament, these letters containing in miniature the whole of the Torah, and that firmament forming the esoteric aspect of the Torah, since it is made out of the fire and water of the Torah itself.

305

וְעַל דָּא אִינּוּן נַגְדִּין טַלָּא, עַל כָּל אִינּוּן דְּאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ בְּהַאי עָלְמָא. וְאִלֵּין מִלִּין רְשִׁימִין בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְסַלְּקִין עַד הַהוּא רְקִיעָא וְנַטְלִין מֵאִינּוּן אַתְוָון הַהוּא טַלָּא, לְאַתְּזָנָא הַהִיא נִשְׁמְתָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ב׳) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. Hence they drop their dew upon all those who in this world give themselves up to the study of the Torah for its own sake. The very words of their studies are inscribed in Paradise, whence they mount up to that firmament where they receive from those letters that dew on which the soul of the good man is nurtured. So Scripture says: “My doctrine shall drop as the rain, my speech shall distil as the dew” (Deut. 32, 2).

306

בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַאי רְקִיעָא, קַיְּימָא פִּתְחָא חֲדָא, לָקֳבֵל פִּתְחָא דְּהֵיכְלָא דִּלְעֵילָּא, דִּבְהַהוּא פִּתְחָא, פַּרְחִין נִשְׁמָתִין מִגִּנְתָּא דִּלְתַתָּא לְעֵילָּא, בְּחַד עַמּוּדָא דְּנָעִיץ (ויחי רי"ט ע"א) בְּגִנְתָּא, עַד הַהוּא פִּתְחָא. In the centre of that firmament there is an opening directly facing the opening of the supernal Palace on high and forming the gateway through which the souls soar up from the Lower Paradise unto the Higher Paradise by way of a pillar that is fixed in the Lower Paradise reaching up to the door on high.

307

גּוֹ הַהוּא רְקִיעָא (נ"א עמודא) בְּהַהוּא פִּתְחָא דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא דִּרְקִיעָא דִּבְגִנְתָּא, עָאלִין בְּגַוָהּ תְּלַת גַּוְונִין דִּנְהוֹרָא כְּלִילָן כַּחֲדָא, וְנָהֲרָן לִגְוָונִין דְּהַהוּא עַמּוּדָא. וּכְדֵין רְקִיעָא (נ"א עמודא) דָּא, נָצִיץ וְאִתְלְהִיט בְּכַמָּה גַּוְונִין (נ"א נהורין) דְּמִתְלָהֲטָן. בְּכָל שַׁעֲתָא, נַהֲרִין צַדִּיקַיָּא, מֵהַהוּא זִיוָא עִלָּאָה. אֲבָל בְּכָל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא, וּבְכָל רֵישׁ יַרְחָא, אִתְגַּלְיָיא שְׁכִינְתָּא, יַתִּיר מִשְּׁאָר זְמַנִי בְּהַאי רְקִיעָא, וְאַתְיָין כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָּא, וְסַגְדִּין לְגַבֵּיהּ. There is, moreover, a column of light, formed of a combination of three lights of so many different colours, radiating upwards from the opening in the centre of that firmament, and thus illuminating that pillar with a many-hued light. Thus that firmament scintillates and flashes with a number of dazzling colours. The righteous are illumined by the reflection of that supernal resplendency, and on each New Moon the glory of the Shekinah as revealed in that firmament transcends that of other times. All the righteous then approach and prostrate themselves before it.

308

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּזָכֵי לְהָנֵי לְבוּשֵׁי דְּקָאָמַרָן, דְּמִתְלַבְּשָׁן בְּהוּ צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן (לתתא). אִלֵּין מֵעוֹבָדִין טָבִין, דְּעָבִיד בַּר נָשׁ, בְּהַאי עָלְמָא, בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וּבְהוֹן קַיְּימָא נִשְׁמְתָא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן לְתַתָּא, וְאִתְלַבְּשַׁת בְּהָנֵי לְבוּשִׁין יַקִּירִין. Happy is the portion of whoever is found worthy of those garments wherein the righteous are clad in the Garden of Eden. Those garments are made out of the good deeds performed by a man in this world in obedience to the commands of the Torah. In the Lower Paradise man’s soul is thus sustained by these deeds and is clad in garments of glory made out of them.

309

כַּד (רכ"ט ע"ב) סַלְּקָא נִשְׁמְתָא בְּהַהוּא פִּתְחָא דִּרְקִיעָא לְעֵילָּא, אִזְדַּמְּנָן לָהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין יַקִּירִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן מֵרְעוּתָא וְכַוָּנָה דְּלִבָּא בְּאוֹרַיְיתָא וּבִצְלוֹתָא, דְּכַד סַלְּקָא הַהוּא רְעוּתָא לְעֵילָּא, מִתְעַטָּר בָּהּ מַאן דְּמִתְעַטְּרָא, וְאִשְׁתְּאַר חוּלָקָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וְאִתְעָבֵד מִנֵּיהּ לְבוּשִׁין דִּנְהוֹרָא, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ נִשְׁמְתָא. לְסַלְּקָא לְעֵילָּא. וְאַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ, דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין בְּעוֹבָדִין תַּלְיָין. אִלֵּין לָא תַּלְיָין אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְּרוּחָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, לְקַיְּימָא גּוֹ מַלְאֲכִין רוּחִין קַדִּישִׁין וְדָא אִיהוּ בְּרִירוּ דְּמִלָּה. וּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, אוֹלִיף הָכִי מֵאֵלִיָּהוּ, לְבוּשִׁין דִּלְתַתָּא בְּגִנְתָּא דְּאַרְעָא בְּעוֹבָדִין. לְבוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, (ס"א ברוחא ברעותא וכוונא דלבא) בִּרְעוּתָא וְכַוָּונָא דְּרוּחָא בְּלִבָּא. But when the soul mounts up on high through that portal of the firmament, other precious garments are provided for it of a more exalted order, made out of the zeal and devotion which characterized his study of the Torah and his prayer; for when that zeal mounts up on high a crown is made out of it for him to be crowned with, but some of it remains as the man’s portion, out of which garments of light are made for the soul to be clad in when it has ascended on high. The former garments, as we have said, depend on his actions, but these depend on his devotion of spirit, so as to qualify their owner to join the company of holy angels and spirits. This is the correct exposition of the matter as the Holy Lamp learned it from Elijah. The garments of the Lower Paradise are made of man’s actions; those of the celestia; Paradise of the devotion and earnestness of his spirit.

310

(בראשית ב׳:י׳) (ויקרא י"א ע"א) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ', הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּהַאי גִּנְתָּא דִּלְתַתָּא, נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וַדַּאי. וְאִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע, הַאי נָהָר דְּנָפִיק בְּגִנְתָּא דִּלְתַתָּא, בְּאָן אֲתָר עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דִּילֵיהּ. בְּאָן אֲתָר, בְּעֵדֶן. עֵדֶן דָּא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ עֵינָא דְּסֻכְלְתָנוּ. וְרָזָא דְּמִלָּה אִלְמָלֵי אֲתָר דָּא אִתְמְסַר לְתַתָּא לְאִתְגַלָאָה, אֲתָר דְּעֵדֶן עִלָּאָה קַדִּישָׁא, אִתְמְסַר אוּף הָכִי לְמִנְדַּע. אֶלָּא (נ"א אבל) בְּגִין טְמִירוּ דִּיְקָרָא דְּעֵדֶן עִלָּאָה קַדִּישָׁא, אִתְטָמַר וְאִתְגְּנִיז עֵדֶן תַּתָּאָה, דְּהַהוּא נָהָר נָגִיד וְנָפִיק מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא לָא אִתְמְסַר לְאִתְגַּלָּאָה, אֲפִילּוּ לְאִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן. It is written: “And a river went out of Eden to water the garden”, etc. (Gen. 2, 10). It is of importance to know the source and origin of the river that went out of Eden into the Lower Garden. Eden itself is most recondite, and no eye is permitted to discern it. The inner reason is that had the Lower Eden been allowed to be disclosed, the position of the Higher Eden also would have become discoverable. In order, therefore, that the Higher Eden should remain enveloped in holy mystery, the Lower Eden, from which a river went out, had also to be entirely hidden, and so it is undisclosed, even to the souls in the Garden of Eden itself.

311

כְּמָה דְּהַאי נָהָר אִתְפְּרַשׁ וְנָפִיק מִגּוֹ עֵדֶן, לְאַשְׁקָאָה לְגִנְתָּא דִּלְעֵילָּא, הָכִי נָמֵי מִגּוֹ הַהוּא פִּתְחָא דְּאֶמְצָעִיתָא נָפִיק חַד נְהוֹרָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְד' סִטְרִין, בְּד' פִּתְחִין דְּקָאָמַרָן. אֲתָר דְּקַיְימִין אִינּוּן אַתְוָון רְשִׁימָן. וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּאִתְפְּרַשׁ לְאַרְבַּע נְהוֹרִין, בְּד' אַתְוָון דְּנִיצוֹצִין, (נ"א ונפקין) נָפִיק מֵעֵדֶן, אֲתָר דְּזָהֲרָא נְקוּדָה לְעֵילָּא. Now, as that river flows out of Eden to water the Garden, so from the portal in the centre of the Garden emerges a stream of light that divides into four sections, radiating in four directions, passing the four portals previously mentioned, and illuminating the inscribed letters. That fourfold beam issues from Eden, at the Lower Point that shines opposite the Celestial Point.

312

וְהַהוּא נְקוּדָה אִתְנְהִיר, וְאִתְעָבִיד עֵדֶן לְאַנְהָרָא. וְלָא אִית מַאן דְּשַׁלִּיט לְמֵחמֵי וּלְמִנְדַּע לְהַאי נְקוּדָה, בַּר הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְפָּשַּׁט מִנֵּיהּ, דְּסַגְדִּין לְקַמֵּיהּ אִינּוּן צַדִּיקַיָּא דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַאי נְקוּדָה תַּתָּאָה, אִיהִי גִּנְתָּא לְגַבֵּי עֵדֶן עִלָּאָה, אֲתָר דְּלָא אִתְיְיהִיב לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא. That point is illumined, and is itself transmuted into Eden, the fount of the light. That Point itself is not given to any to see or know, but only the light radiating from it, before which the righteous in the Garden of Eden prostrate themselves, as already said. That Lower Point is in its turn Garden in relation to the Celestial Eden, a spot not given to any to know or to perceive.

313

עַל כָּל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. שְׁמָא דָּא אִתְפְּרַשׁ, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, דָּא נְקוּדָה תַּתָּאָה קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ יָדַע הַאי עֵדֶן דִּלְתַתָּא, דְּטָמִיר בְּגִנְתָּא, וְלֵית אַחֲרָא מַאן דְּיָדַע לֵיהּ. (בראשית כ"ו ע"א) אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, דָּא עֵדֶן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִיהוּ יָדַע לִנְקוּדָה תַּתָּאָה, בְּחַד צַדִּיק דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, נָהָר דְּרַוֵּי לֵיהּ, וְלֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ בַּר אִיהוּ, דִּכְתִּיב אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, דְּאִיהוּ אָחִיד לְעֵילָּא לְעֵילָּא עַד אֵין סוֹף. Concerning all this it is written: “No eye hath seen beside thee, O God” (Isa. 64, 3), which is an allusion to the holy Lower Point that alone has knowledge of the Lower Eden which is hidden in the Garden, there being none other that has knowledge of it. Again, “beside thee, O Elohim,” alludes to the Higher Eden, which is identical with the mystery of the world to come, with the principle that knows the Lower Point, none other knowing it save Elohim, the One who ascends ever higher into the Boundless (En-soph).

314

וְהַאי נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן לְתַתָּא, רָזָא אִיהוּ לְחַכִּימִין, בְּרָזָא דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׁבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. וּמִלָּה דָּא אִתְפְּרַשׁ לְעֵילָּא וְתַתָּא. נִשְׁמְתָא דְּנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא דְּחַשׁוֹכָא, אִיהִי תָּאִיבַת לְמֵחמֵי בִּנְהִירוּ דְּעָלְמָא עִלָּאָה, כְּהַאי בַּר נָשׁ דְּתָאִיב לְמִשְׁתֵּי בִּתְאִיבוּ לְמַיָּא, הָכִי כָּל חַד וְחַד, אִיהוּ צַחְצָחוֹת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ישעיהו ה׳:י״ג) צִחֵה צָמָא. צָמָא, מֵאִינּוּן צָחוֹת דִּנְהוֹרִין דְּגִּנְתָּא וּרְקִיעָא וְהֵיכָלִין דְּגִּנְתָּא. The river that goes forth out of the Lower Eden is a mystery only known to the initiated, and is alluded to in the words: “and he will satisfy thy soul in dry places (zahzahoth, al. with brightness)” (Isa. 58, 11). The soul that quits this dark world pants for the light of the upper world. Just as the thirsty man pants for water, so does the soul thirst for the brilliancy of the light of the Garden and the firmament.

315

וְהַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, יַתְבִין עַל הַהוּא נָהָר, וְאִלְמָלֵא הַהוּא לְבוּשָׁא, לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל. וּכְדֵין מִתְיַישְּׁבָן, וְרַוָּון בְּאִינּוּן צָחוֹת, וְיַכְלֵי לְמִסְבַּל. וְהַהוּא נָהָר אִיהוּ תִּקּוּנָא דְּנִשְׁמָתִין, לְאִתְיַישְּׁבָא, וּלְאִתְּזְנָא וּלְאִתְהֲנָאָה, מֵאִינּוּן צָחוֹת וְנִשְׁמָתִין אִתְהַקְּנָן (נ"א אתתקנן) עַל הַהוּא נָהָר, וּמִתְיַישְּׁבָן בֵּיהּ. The souls sit there by that river that flows out of Eden; they find rest there whilst clad in the ethereal garments. Without those garments they would not be able to endure the dazzling light around them; but protected by this covering they are in comfort and drink their fill of that radiance without being overwhelmed by it. It is the river which renders the souls fit and able to feast on and to enjoy that radiance.

316

הַהוּא נָהָר עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא, אַפִּיק נִשְׁמָתִין, וּפַרְחִין מִנֵּיהּ, לְגוֹ גִּנְתָּא, דְּהַאי נָהָר דִּלְתַתָּא בְּגִנְתָּא דְּאַרְעָא, אַתְקִין נִשְׁמָתִין, לְאִתְתַּקְּנָא לְאִתְיַישְּׁבָא, בְּאִינּוּן צָחוֹת. כְּגַוְונָא דָּא בְּהַאי עָלְמָא לְבַר, בְּרֵיחָא דְּמַיָיא מִתְיַישְּׁבָא נַפְשָׁא לְאִתְנַהֲרָא, דְּהָא מֵעִיקָּרָא כְּגַוְונָא דָּא נָפְקָא. וּבְגִין דְּמִתַּתְקְנִין נִשְׁמָתִין עַל הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן, יַכְלִין לְאִתְיַישְּׁבָא בְּאִינּוּן צָחוֹת עִלָּאִין, וּלְסַלְּקָא לְעֵילָּא. בְּהַהוּא פִּתְחָא דְּאֶמְצָעִיתָא דִּרְקִיעָא (ויחי רי"ט ע"א) וְחַד עַמּוּדָא דְּקָאִים בְּאֶמְצָעוּת גִּנְתָּא דְּקָאָמַרָן. The celestial river brings forth the souls who fly off into the Garden; the lower river in the terrestrial Garden, on the other hand, builds up the souls and makes them fit and able to enjoy those radiances, and so to mount up to the celestial Paradise through the central opening of the firmament and by the pillar that stands in the centre of the Lower Paradise.

317

בְּהַהוּא עַמּוּדָא סַלְּקִין לְעֵילָּא, בְּגּוֹ הַהוּא פִּתְחָא דִּרְקִיעָא, וּבֵיהּ סַחֲרָנֵיהּ, אִית בֵּיהּ (ישעיהו ד׳:ה׳) עָנָן וְעָשָׁן וְנֹגַהּ. וְאַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ לְהַאי קְרָא, אֲבָל עָנָן וְעָשָׁן אִלֵּין מִלְּבַר, וְנֹגַהּ מִלְּגָו. וְדָא אִיהוּ לְחַפְיָיא עַל אִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא, דְּלָא יִתְחֲזוּן מִקַּמֵּי אִינּוּן דְּיַתְבִין לְתַתָּא. That pillar is enveloped in cloud and smoke and bright flashes, the cloud and smoke encircling it from the outside in order to screen those mounting up into the Upper Paradise that they should not be seen by those remaining below.

318

וְהָא הָכָא רָזָא דְּרָזִין, כַּד (נ"א בעי קודשא בריך הוא לאתתקנא האי נקודה וכו') הַאי נְקוּדָה בָּעָא לְאִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנוֹי, וּלְאִתְקַשְּׁטָא, בְּשַׁבָּתֵי וּבִזְמַנִּי וּבְחַגֵּי, מְשַׁדֵּר אַרְבַּע אַנְפִּין דְּנֶשֶׁר, וְקַיְימִין עַל הֵיכָלָא דְּאִקְרֵי דְּרוֹר, וְהַיְינוּ מָר דְּרוֹר. וּבְגִין דָּא בְּשַׁתָּא דְּיוֹבְלָא, בָּעֵינָן לְאַכְרְזָא דְּרוֹר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י׳) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר. וְאִינּוּן אַרְבַּע אַנְפִּין יַהֲבִין קָלָא, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁמַע לֵיהּ, בַּר אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִתְחָזוּן לְסַלְּקָא, וְאִינּוּן מִתְכַּנְּשִׁין תַּמָּן, וְנַטְלֵי לוֹן אִלֵּין ד' אַנְפִּין, וְאַעֲלִין לוֹן לְגוֹ, בְּהַהוּא עַמּוּדָא דְּקַיְּימָא בְּאֶמְצָעִיתָא. Herein is involved a most recondite doctrine. When the Holy One, blessed be He, desired to adorn the “Supreme Point” with Sabbaths and festivals and ceremonial days, He sent the Eagle with the four faces who fixed himself on the Temple called “Freedom” (d’ror). So in the Jubilee year we have to proclaim freedom, as we read, “and ye shall proclaim freedom (d’ror)” (Lev. 25, 10). These four faces emit a sound inaudible to any save those souls that are worthy to ascend into the upper Paradise. These foregather there and are taken up by the four-faced eagle and made to mount by way of the central pillar.

319

וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא סַלְּקָא הַהוּא עַמּוּדָא, דְעֲנָנָא וְאֶשָּׁא וּתְנָנָא, וְנֹגַהּ מִלְּגָו. וְאִלֵּין תְּרֵין אִקְרוּן, (ישעיהו ד׳:ה׳) מְכוֹן הַר צִיּוֹן וּמִקְרָאֶיהָ. מְכוֹן הַר צִיּוֹן, דָּא אִיהוּ תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, כַּד נְקוּדָה תַּתָּאָה מִתְקַשְּׁטָא, וְאִינּוּן מִקְרָאֶיהָ דְּהַהִיא נְקוּדָה לְאִתְקַשְּׁטָא. At that moment the other pillar goes up, the pillar of cloud and fire and smoke, with shining light in the interior (v. Isa. 4, 5).

320

כֵּיוָן דְּסַלְּקִין אִלֵּין נִשְׁמָתִין עַד הַהוּא פִּתְחָא דִּרְקִיעָא, כְּדֵין, הַהוּא רְקִיעָא סָחֲרָא סַחֲרָנֵי דְּגִנְתָּא, תְּלַת זִמְנִין. וּמִקָל נְעִימוּ דְּסָחֲרָא הַהוּא רְקִיעָא, נָפְקִין כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין וְשַׁמְעִין הַהוּא נְעִימוּ דְּהַהוּא רְקִיעָא, וְחָמָאן הַהוּא עַמּוּדָא, דְּסַלְּקָא אֶשָּׁא וַעֲנָנָא וּתְנָנָא וְנֹגַהּ דְּלָהִיט, וְסַגְדִּין כֻּלְּהוּ. כְּדֵין נִשְׁמָתִין סַלְּקִין בְּהַהוּא פִּתְחָא, עַד דְּסַלְּקִין לְגוֹ עִגּוּלָא, דְּסַחֲרָא בְּהַהִיא (נ"א לההוא) נְקוּדָה. כְּדֵין חָמָאן מַה דְּחָמָאן. וּמִגּוֹ נְהִירוּ וְחֶדְוָותָא מֵהַהוּא דְּחָמָאן, סַלְּקִין וְנַחְתִּין קַרְבִין וְרָחֲקִין. As soon as the souls arrive at the gate of the firmament the latter revolves three times round the Garden of Eden, producing thereby such sweet music that all the souls come forth and listen and behold the rising of the pillar of fire and cloud and smoke and shining brightness, before which they all prostrate themselves. After this the souls ascend through that portal until they enter within the Supreme Point, where they see wonderful sights, and in their ecstasy flit up and down, approaching each other and again retreating.

321

וְאִיהִי תָּאִיבָא לְגַבַּיְיהוּ, וּמִתְקַשְּׁטָא בִּנְהִירוּ. כְּדֵין אַלְבִּישׁ קִנְאָה (מנהורא) חַד צַדִּיק עִלָּאָה, וְאִסְתָּכַּל בִּנְהוֹרָא וּשְׁפִירוּ דְּהַאי נְקוּדָה, וּבְתִקוּנָהָא, וְאָחִיד בָּהּ, וְסָלִיק לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְנָהִיר נְהוֹרָא בִּנְהוֹרָא, וַהֲווּ חַד. כָּל חֵילָא דִּשְׁמַיָּיא פַּתְחֵי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וְאַמְרֵי, זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָּיא, נַטְרֵי אוֹרַיְיתָא, זַכָּאִין אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא חֶדְוָותָא דְּמָארֵיכוֹן הֲוִי בְּכוּ, דְּהָא עָטָרָא דְּמָארֵיכוֹן, מִתְעַטֵּר בְּכוֹן. The Supreme Point, on its side, yearns for them and adorns itself with radiance. Then one Righteous on high puts on garments of jealousy, as it were, surveys the effulgence and the gracefulness of the Supreme Point and its adornment, seizes it, raises it to Himself, so that radiance joins radiance and both become one. At that moment all the hosts of heaven break forth in chorus, saying: “Happy are ye, O righteous, who observe the Torah; happy are they who are assiduous in the study of the Torah, inasmuch as the joy of your Master is in you and the crown of your Master is fashioned by you.”

322

כְּדֵין כֵּיוָן דְּנַהֲרִין נְהוֹרָא בִּנְהוֹרָא, תְּרֵין נְהוֹרִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְנַהֲרִין. לְבָתַר אִינּוּן גַּוְונִין נַחְתִּין, וְאִסְתַּכְּלָן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, וּמְתַקְּנִי לוֹן לְעַטְרָא לְעֵילָּא. וְעַל דָּא אִתְּמַר, עַיִן לא רָאָתָה אֱלקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. Now, after effulgence and effulgence have joined into one, a radiation of manifold hues descends to have converse with the souls of the righteous, and weaves them into a crown for the Divine Throne. Concerning this, then, Scripture says: “No eye beside thee hath seen what Elohim doth for those who wait for him” (Isa. 64, 3).’

323

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, כְּתִיב (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמָעְלָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל אִית רָקִיעַ וְאִית רָקִיעַ, רָקִיעַ דִּלְתַתָּא אִיהוּ קַיְּימָא עַל גַּבֵּי ד' חֵיוָון. וּמִתַּמָּן אִתְפָּשַׁט וְשָׁארִי דִּיּוּקְנָא דְּחָד נוּקְבָּא, דְּאֲחוֹרֵי דְּכוּרָא, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי. וּכְתִיב (בראשית ב׳:כ״א) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. R. Simeon said: ‘It is written, “And over the heads of the living creatures there was the likeness of a firmament, like the colour of the terrible ice, stretched forth over their heads above” (Ezek. 1, 22). This verse has already been expounded in a way. But there is a firmament and a firmament. There is a lower firmament that rests upon the four lower Holy Beasts, whence it extends and begins to take on the form of a female figure behind a male figure: this is esoterically implied in the passage, saying, “and thou shalt see my back, but my face shall not be seen” (Ex. 613, 23), also in “Thou hast formed me aft and fore” (Ps. 139, 5), and again in the words, “and he took one of his ribs” (Gen. 2, 21).

324

רָקִיעַ דִּלְעֵילָּא אִיהוּ קַיְּימָא עַל גַּבֵּי חֵיוָון עִלָּאִין, וּמִתַּמָּן אִתְפָּשַׁט וְשָׁארִי דִּיּוּקְנָא דְּחָד דְּכוּרָא, דְּאִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. וְהָנִי תְּרֵין רְקִיעִין, חַד אִקְרֵי קְצֵה הַשָּׁמַיִם. וְחַד אִקְרֵי מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם. דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. רָאשֵׁי הַחַיָּה דִּלְתַתָּא אִינּוּן אַרְבַּע חֵיוָון, דְּאִינּוּן רְשִׁימִין (נ"א נהורין) עִלָּאִין, עַל אִינּוּן אַרְבַּע אַתְוָון רְשִׁימִין, דִּי בְּגוֹ אִינּוּן אַרְבַּע פִּתְחִין, דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן. and there is an upper firmament resting on the four upper Holy Beasts, whence it extends and takes on the figure of a male, very recondite. Of these two firmaments one is named “end of heaven”, and the other, “from the end of heaven” (Deut. 4, 32). “The heads of the living creatures” refers to the four lower Holy Beasts who are inscribed above the four letters that are graven on the inner side of the four portals of the Garden of Eden.

325

וְאַף עַל גַּב דְּאַמָרָן עֵדֶן דִּלְתַתָּא בְּאַרְעָא, הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר דְּהַאי נְקוּדָה דְּקָאָמַרָן, כְּמָה דְּאִית לָהּ חוּלָקָא לְעֵילָּא, הָכִי נָמֵי אִית לָהּ חוּלָקָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא. וְהַאי גִּנְתָּא לְתַתָּא, אִיהוּ חוּלָקָא דְּהַהִיא נְקוּדָה לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּרוּחֵי דְּצַדִּיקַיָּיא בְּאַרְעָא, וְאִתְהֲנֵי בְּכָל סִטְרִין לְעֵילָּא (ויצא קנ"ז ע"ב) וְתַתָּא. לְעֵילָּא בְּצַדִּיק. לְתַתָּא בְּהַהוּא אִיבָּא דְּצַדִּיק, וְלָא אִשְׁתְּכַח שַׁעְשׁוּעָא עֵילָּא וְתַתָּא אֶלָּא בְּצַדִּיק. וְהַאי גִּנְתָּא אִיהוּ, מֵהַהִיא נְקוּדָה דְּאִקְרֵי עֵדֶן (נקודה דנטלא מאימא עילאה טמירא איהי גן עדן דארעא). Now, although we said that the Lower Eden is on earth, and it is indeed so, nevertheless the subject is a most recondite one, the fact being that the Supreme Point mentioned above has its part in the lower world as well as in the upper world, the Lower Garden being the portion of that Point through which it communes joyfully with the souls of the righteous on earth, and thus is filled both with celestial and terrestrial delight, communing above with the Righteous One and below with the product of the Righteous One (the souls of the righteous). The Garden is an emanation of the Point called Eden.

326

אִינּוּן רָאשֵׁי הַחַיָּה, אִלֵּין אַרְבַּע רֵישֵׁי אַנְפִּין. חַד אַרְיֵה, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין. וְחַד שׁוֹר, דִּכְתִּיב וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. וְחַד נֶשֶׁר, דִּכְתִּיב וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. אָדָם כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דִּכְתִּיב וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנִי אָדָם. וְאִלֵּין אַרְבַּע רֵישֵׁי נַהֲרִין דְמָטוּלֵיהוֹן (ס"א חיוון דנטלין) לְכוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, וּמִגּוֹ מָטוּלָא דִּילְהוֹן זָעִין. וּמֵהַהוּא זִיעָא דְּמָטוּלָא דִּילְהוֹן, אִתְעָבִיד הַהוּא נָהָר דִּי נוּר. דִּכְתִּיב, (דניאל ז׳:י׳) נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְשׁוּנִהּ. “The heads of the living creatures”, every one having four faces, that of a lion, an ox, an eagle, and that of a man, the latter embracing them all - as it says: “And the likeness of their faces was that of a man” (Ezek. 1, 10) - are identical with the four “heads of the rivers” (Gen. 2, 10); and it is they who support the Divine Throne; and out of the weight of that burden they ooze perspiration; and out of that perspiration there was formed the River of Fire (nehar dinur), of which it is written “a fiery stream issued and came forth from before him; thousand thousands ministered unto him” (Dan. 7, 10).

327

וְנִשְׁמָתִין כַּד סַלְּקִין, אִתְסַחְיָין בְּהַהוּא נָהָר דִּי נוּר, וְסַלְּקִין לְקוּרְבְּנָא וְלָא אִתּוֹקְדָן, אֶלָּא אִתְסַחְיָין. תָּא חֲזֵי מִסַּלָּמַנְדְּרָא, דְּעַבְדִין מִנָּהּ לְבוּשָׁא. וּמִגּוֹ דְּאִיהִי מִנּוּרָא, לָא אִתְסַחְיָיא הַהוּא לְבוּשָׁא, אֶלָּא בְּנוּרָא, אֶשָּׁא אָכִיל זוּהֲמָא דְּבֵיהּ, וְאִתְסַחֵי הַהוּא לְבוּשָׁא. הָכִי נָמֵי נִשְׁמְתָא דִּי נוּר דְּאִתְנְטִילַת מִגּוֹ כּוּרְסְיָּיא קַדִּישָׁא. דִּכְתִיב בָּהּ (דניאל ז׳:ט׳) כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. בְּזִמְנָא דְּבַעְיָיא לְאִתְסַחְיָיא מֵהַהוּא זוּהֲמָא דְּבָהּ, אִתְעַבְּרַת בְּנוּרָא וְאִתְסַחְיָיא. וְנוּרָא אַכְלָא כָּל הַהוּא זוּהֲמָא דִּי בְּנִשְׁמְתָא. וְנִשְׁמְתָא אִתְסַחְיָיא וְאִתְלַבְּנַת. The souls of men before ascending into Paradise are immersed in that “river of fire”, where they are purged without being consumed. It is with the soul as with a garment made of the skin of a salamander.¹A reptile believed to be engendered in fire, so that its skin was fireproof. Such a garment, by reason of its having its origin in fire, can only be cleansed in fire, fire alone having the power to purge it of its impurities. For the soul indeed originated in fire, being an emanation from the Divine Throne, of which it is written, “his throne was fiery flames” (Ibid. 7, 9). So, in order to be purged of its impurities it has to pass through fire. Thus fire alone has the virtue of consuming every pollution in the soul, and making it emerge pure and white.

328

וְאִי תֵּימָא אִי הָכִי עוֹנְשָׁא לֵית לָהּ לְנִשְׁמְתָא בְּהַאי. תָּא חֲזֵי, וַוי לְנִשְׁמְתָא דְּסַבְלָת אֶשָּׁא נוּכְרָאָה, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי אִתְלַבְּנָא. אֲבָל כַּד זוּהֲמָא אִיהוּ סַגִּי עָלָהּ, וַוי לְנִשְׁמְתָא דְּסַבְלַת הַהוּא עוֹנְשָׁא, בְּגִין דְּהַהוּא זוּהֲמָא בִּתְרִי זִמְנֵי אִתְלַבְּנַת בְּנוּרָא. Yet let it not be thought from this that the soul undergoes no penance. For, indeed, woe to the soul that has to endure a strange fire, although it thereby be purged and made white; and still more, woe to the soul which is greatly defiled, for that soul will have to pass twice through the fire in order to come out pure and white.

329

זִמְנָא קַדְמָאָה כֵּיוָן דְּקַבִּילַת עוֹנְשָׁא בְּגוּפָא, אַזְלָא נִשְׁמְתָא, וְנַטְלֵי לָהּ, וְאַעֲלִין לָהּ בְּגוֹ אֲתָר חַד דְּאִקְרֵי בֶּן הִנֹּם, וַאֲמַאי אִקְרֵי בֶּן הִנֹּם. אֶלָּא אֲתָר חַד אִיהוּ בְּגֵיהִנָּם, דְּתַמָּן אִתְצְרִיפוּ נִשְׁמָתִין, בְּצִרוּפָא, לְאִתְלַבְּנָא עַד לָא עָאלִין בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. (ואי זכאין אינון נשמתין כד אעלין לון בההוא אתר) תְּרֵין מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן זְמִינִין בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְקַיְימִין לְתַרְעָא, וְצַוְוחִין לְגַבֵּי אִינּוּן מְמָנָן דִּבְהַהוּא אֲתָר דְּגֵיהִנָּם, בְּגִין לְקַבְּלָא הַהִיא נִשְׁמְתָא. At first the soul is taken to a spot called Ben-hinnom, so called because it is in the interior of Gehinnom, where souls are cleansed and purified before they enter the Lower Paradise. Two angel messengers stand at the gate of Paradise and call aloud to the chieftains who have charge of that spot in Gehinnom, summoning them to receive that soul,

330

וְהַהִיא נִשְׁמְתָא עַד לָא אִתְלַבְּנַת בְּנוּרָא, אִינּוּן שְׁלִיחָן צַוְוחִין לְגַבַּיְיהוּ, וְאַמְרֵי הִנֹּם. וּבְזִמְנָא דְּהִיא אִתְלַבְּנַת, אִינּוּן מְמָנָן נָפְקִין עִמָּהּ מֵהַהוּא אֲתָר, וּזְמִינִי לָהּ לְגַבֵּי פִּתְחָא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּתַמָּן אִינּוּן שְׁלִיחָן וְאַמְרֵי לוֹן הִנֹּם. הָא אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּהָא אִתְלַבְּנוּ, כְּדֵין אַעְלִין לְהַהִיא נִשְׁמְתָא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. and during the whole process of purification they continue to utter aloud repeatedly the word “Hinnom”. When the process is completed, the chieftains take the soul out of Gehinnom and lead it to the gate of Paradise, and say to the angel messengers standing there: “Hinnom (lit. here they are), behold, here is the soul that has come out pure and white.” The soul is then brought into Paradise.

331

וְכַמָּה אִיהִי תְּבִירָא מִגּוֹ הַהוּא תְּבִירוּ דְּאִתְלַבְּנוּתָא דְּגֵיהִנָּם. (ס"א דהוא) דְּהַהִיא תְּבִירוּ דְּאֶשָּׁא תַּתָּאָה. וְאַף עַל גַּב דְּנָחִית מִלְעֵילָּא, (אבל) כֵּיוָן דְּמָטָא לְאַרְעָא לְתַתָּא, אִיהוּ אֶשָּׁא דְּלָא דָּקִיק, וְנִשְׁמְתָא אִתְעַנְשָׁא בֵּיהּ, וְאִתְבָּרַת. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר מֵאִינּוּן אַרְבַּע פִּתְחִין דְּנָהֲרִין בִּרְקִיעָא דְּעַל גִּנְתָּא, וּמָטָא לְהַהִיא נִשְׁמְתָא וְאִתְּסִיאַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. Oh, how broken is that soul after her ordeal in the infernal fire! For, although it has descended from on high, yet when it reaches the earth below it is less rarefied, and it causes the soul intense suffering and leaves it enfeebled and broken. God then causes the rays of the sun to penetrate through the four openings of the firmament above Paradise and to shed its rays on that soul and heal it. Of this Scripture says: “But unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings” (Malachi 3, 29).

332

זִמְנָא תִּנְיָינָא, לְבָתַר דְּיָתְבָא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּיָתְבָא וְעַד כְּעַן לָא אִתְפָּרְשַׁת מֵאִינּוּן מִלִּין דְּחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא מִכֹּל וָכֹל. וְכַד סַלְּקִין לָהּ לְעֵילָּא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְפָּרְשָׁא, מִכָּל חֵיזוּ וּמִכָּל מִלִּין דִּלְתַתָּא. וְאַעְבְּרוּ לָהּ בְּהַהוּא נְהַר דִּי נוּר, כְּדֵין נִשְׁמְתָא אִתְלַבְּנַת בֵּיהּ מִכֹּל וָכֹל. וְנַפְקַת וְאִתְחֲזִיאַת קַמֵּי מָארֵי דְּעָלְמָא בְּרֵיכָא (ד"א ברירא) מִכָּל סִטְרִין. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכְּלַת בְּהַהוּא נְהוֹרָא אַתְּסִיאַת וְאִשְׁתְּלִימַת מִכֹּלָּא. וּכְדֵין קַיְימִין אִינּוּן נִשְׁמָתִין בִּלְבוּשִׁין, מִתְעַטְּרִין קַמֵּי מָארֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. A second ordeal has to be undergone by the soul on its passage from Lower Paradise to Upper Paradise; for whilst in Lower Paradise it is not yet entirely purged of the materialities of this world, so as to be fit to ascend on high. They thus pass it through that “river of fire” from which it emerges completely purified and so comes before the presence of the Sovereign of the universe beatified¹Al. purified. in every aspect. Also the rays of the celestial light afford it healing. This is its final stage. At that stage the souls stand garbed in their raiment and adorned in their crowns before their Master. Happy is the portion of the righteous in this world and in the world to come.

333

וְאִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְתַתָּא, שָׁטָאן בְּכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי, וְסַלְּקִין עַד הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ ם. דְּתַמָּן כַּמָה מְמָנָן וּרְתִיכִין דְּנַטְרֵי אִינּוּן חוֹמוֹת. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. וְסַלְּקִין עַד הַהוּא אֲתָר, וְלָא עָאלִין לְגוֹ, עַד דְּאִתְלַבְּנַן. וְתַמָּן סַגְדִּין, וְחַדָּאן מֵהַהוּא נְהִירוּ, וְתַיְיבִין לְגוֹ גִּנְתָּא. The souls in Lower Paradise, on every New Moon and Sabbath day, go about and ascend to the spot called “Walls of Jerusalem”, where there are a great many chieftains and legions mounting guard, as written: “I have set watchmen upon thy walls, O Jerusalem” (Isa. 62, 6). They mount up as far as that spot, but do not enter it until their purging is complete. There they prostrate themselves, drink in ecstatically of the celestial radiance, and then return into Paradise.

334

נָפְקִין מִתַּמָּן וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא, וְחָמָאן בְּאִינּוּן גּוּפִין דְּחַיָּיבַיָּא, בְּהַהוּא עוֹנְשָׁא דִּילְהוֹן, (קנ"א ע"א) דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָּצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַאי לְכָל בָּשָׂר. לְאִינּוּן שְׁאָר גּוּפִין דִּבְסָחֲרָנַיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּלְבָתַר מְשַׁטְּטֵי וּמִסְתַּכְּלָן בְּאִינּוּן מָארֵיהוֹן דִּכְאֵבִין, וּבְנֵי מַרְעִין, וְאִינּוּן דְּסַבְלִּין עַל יִחוּדָא דְּמָארֵיהוֹן, וְתָבִין וְאָמְרִין לֵיהּ לִמְשִׁיחָא. They also at times go forth, roaming about the world and viewing the bodies of the sinners undergoing their punishment. So Scripture says: “And they shall go forth, and look upon the carcases of the men that have rebelled against me; for their worm shall not die, neither shall their fire be quenched; and they shall be an abhorring unto all flesh” (Ibid. 66, 24). They continue to roam about, casting their glance on those who are victims of pain and disease, who suffer for their belief in the unity of their Master. They then return and make all this known to the Messiah.

335

בְּשַׁעֲתָא דְּאַמְרִין לֵיהּ לִמְשִׁיחָא צַעֲרָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלְוּתְהוֹן, וְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דִּי בְּהוֹן, דְּלָא מִסְתַּכְּלֵי לְמִנְדַּע לְמָארֵיהוֹן, אָרִים קָלָא וּבָכֵי, עַל אִינּוּן חַיָּיבִין דִּבְהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ג:ה׳) וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדוּכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ תַּיְיבִין אִינּוּן נִשְׁמָתִין וְקַיְימִין בְּאַתְרַיְיהוּ. When the Messiah hears of the great suffering of Israel in their dispersion, and of the wicked amongst them who seek not to know their Master, he weeps aloud on account of those wicked ones amongst them, as it is written: “But he was wounded because of our transgression, he was crushed because of our iniquities” (Ibid. 53, 5). The souls then return to their place.

336

בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן אִית הֵיכָלָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי הֵיכָלָא דִּבְנִי מַרְעִין. כְּדֵין מָשִׁיחַ עָאל בְּהַהוּא הֵיכָלָא, וְקָרֵי לְכָל מַרְעִין וְכָל כְּאֵבִין, כָּל יִסּוּרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיֵיתוּן עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אַתְיָין עָלֵיהּ. וְאִלְמָלֵא דְּאִיהוּ אָקִיל מֵעָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְנָטִיל עָלֵיהּ, לָא הֲוֵי בַּר נָשׁ דְּיָכִיל לְמִסְבַּל יִסּוּרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, עַל עוֹנְשֵׁי דְּאוֹרַיְיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו נ״ג:ד׳) אָכֵן חֳלָיֵינוּ הוּא נָשָׁא וְגוֹ'. כְּגַוְונָא דָּא רִבִּי אֶלְעָזָר בְּאַרְעָא. The Messiah, on his part, enters a certain Hall in the Garden of Eden, called the Hall of the Afflicted. There he calls for all the diseases and pains and sufferings of Israel, bidding them settle on himself, which they do. And were it not that he thus eases the burden from Israel, taking it on himself, no one could endure the sufferings meted out to Israel in expiation on account of their neglect of the Torah. So Scripture says; “Surely our diseases he did bear”, etc. (Ibid. 53, 4). A similar function was performed by R. Eleazar here on earth.

337

בְּגִין דְּלֵית חוּשְׁבָּנָא, לְאִינּוּן יִסּוּרִין דְּקַיְימִין עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּכָל יוֹמָא, עַל עוֹנְשֵׁי דְּאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ נַחְתוּ לְעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא. וְכַד הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן פּוּלְחָנִין וְקָרְבְּנִין דַּהֲווֹ עַבְדֵי, הֲווֹ מְסַלְּקִין כָּל אִינּוּן מַרְעִין וְיִסוּרִין מֵעָלְמָא. הַשְׁתָּא מָשִׁיחַ מְסָלַק לוֹן מִבְּנֵי עָלְמָא, עַד דְּנָפִיק בַּר נָשׁ מֵהַאי עָלְמָא, וּמְקַבֵּל עוֹנְשֵׁיהּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. כַּד אִינּוּן חוֹבִין יַתִּיר דְּעַיְילִין לוֹן לְגוֹ בְּגוֹ גֵּהִינָּם, בְּאִינּוּן מָדוֹרִין תַּתָּאִין אַחֲרָנִין, וּמְקַבְּלִין עוֹנְשָׁא סַגִּי מִסְּגִיאוּת זוּהֲמָא דִּי בְּנִשְׁמְתָא, כְּדֵין אַדְלִיקוּ נוּרָא יַתִּיר, לְמֵיכַל הַהוּא זוּהֲמָא. (ווי לההיא נשמתא דסבלת ההוא עונשא. ועל דא אינון מלאכי חבלה דבגיהנם מטרדין לון בחוטרין דאשא לנערא ההוא זוהמא. ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונש). For, indeed, beyond number are the chastisements awaiting every man daily for the neglect of the Torah, all of which descended into the world at the time when the Torah was given. As long as Israel were in the Holy Land, by means of the Temple service and sacrifices they averted all evil diseases and afflictions from the world. Now it is the Messiah who is the means of averting them from mankind until the time when a man quits this world and receives his punishment, as already said. When a man’s sins are so numerous that he has to pass through the nethermost compartments of Gehinnom in order to receive heavier punishment corresponding to the contamination of his soul, a more intense fire is kindled in order to consume that contamination. The destroying angels make use for this purpose of fiery rods, so as to expel that contamination. Woe to the soul that is subjected to such punishment!

338

זַכָּאִין אִינּוּן דְּנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. הַהִיא נְקוּדָה קַדִּישָׁא, דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא לְעֵילָּא וּלְתַתָּא בְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, כְּמָה (רי"א ע"ב) דְּאִתְּמַר. כַּד הַהִיא נְקוּדָה בָּעָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא לְתַתָּא בְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, כְּאִמָּא דְּחַדָּאת עַל בְּנָהָא, וְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּהוֹן, הָכִי נָמֵי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא אִיהִי נַחְתָּא וְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּהוּ. Happy are those who guard the precepts of the Torah! ‘As already said, the Supreme Holy Point desires to hold converse with the spirits of the righteous, both on high and here below. It is at midnight that it descends below to converse with the spirits of the righteous and to fondle them as a mother fondles her children.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 24:308 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 24:308 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

292

293

294

295

296

297

298

299

300

301

302

303

304

305

306

307

308

309

310

311

312

313

314

315

316

317

318

319

320

321

322

323

324

325

326

327

328

329

330

331

332

333

334

335

336

337

338

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 24:316 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 24:316 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

292

293

294

295

296

297

298

299

300

301

302

303

304

305

306

307

308

309

310

311

312

313

314

315

316

317

318

319

320

321

322

323

324

325

326

327

328

329

330

331

332

333

334

335

336

337

338

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 24:325 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 24:325 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

292

293

294

295

296

297

298

299

300

301

302

303

304

305

306

307

308

309

310

311

312

313

314

315

316

317

318

319

320

321

322

323

324

325

326

327

328

329

330

331

332

333

334

335

336

337

338

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 24:332 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 24:332 (Chapter 24) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

292

293

294

295

296

297

298

299

300

301

302

303

304

305

306

307

308

309

310

311

312

313

314

315

316

317

318

319

320

321

322

323

324

325

326

327

328

329

330

331

332

333

334

335

336

337

338

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 25

Chapter 25 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 25 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 25 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

339

רָקִיעַ דְּקַאמְרָן דְּקַיְּימָא עַל גִּנְתָּא, אִיהִי קַיְּימָא עַל ד' רֵישֵׁי חֵיוָון, וְאִינּוּן ד' אַתְוָון (רי"א ע"א) דְּקָאָמְרָן, אִינּוּן רָזָא דְּד' חֵיוָן. וְהַאי רְקִיעָא קַיְּימָא לְתַתָּא (ס"א עלייהו), כְּמָה דְּאִתְּמַר. רָקִיעַ דְּהַהִיא נְקוּדָה, קַיְּימָא לְעֵילָּא, עַל אִינּוּן ד' חֵיוָון עִלָּאִין דְּקָאָמְרָן, וְהַהוּא רְקִיעָא (כגוונא דא מן דא) אִיהוּ אִתְרְקָם בִּגְוָונִין קַדִּישִׁין. The firmament overspreading the Garden of Eden is supported by the heads of the four Holy Beasts, who are symbolized by the four letters referred to above. There is, besides, a lower firmament on the pattern of the upper firmament. This firmament is embroidered with all divine colours,

340

בְּהַאי רָקִיעַ אִסְתַּכְּלָן אַרְבַּע חֵיוָון, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין לְתַתָּא. כַּד הַאי רָקִיעַ אַנְהִיר בִּגְוָונוֹי וְנָצִיץ, כְּדֵין יַדְעִין כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין וּמַשִׁירְיָין, דְּהָא טַרְפָּא דִּילְהוֹן אִזְדָּמַן. רְקִיעָא דָּא מְרֻקְּמָא בְּכָל גַּוְונִין קַדִּישִׁין, בֵּיהּ קַיְימִין אַרְבַּע פִּתְחִין רְשִׁימִין, בְּאַרְבַּע אַתְוָון מְנַצְצָן. and it possesses four portals marked respectively by four scintillating letters.

341

פִּתְחָא חֲדָא רְשִׁימָא לִסְטַר מִזְרָח, וּבֵיהּ קַיְּימָא בְּהַהוּא פִּתְחָא אָת חַד, וְהַהוּא אָת אִיהוּ א', וְדָא נָצִיץ וְסָלִיק וְנָחִית בְּהַאי פִּתְחָא. פִּתְחָא דָּא נָהִיר וְנָצִיץ מִנְצִיצוּ עִלָּאָה. וְהַאי אָת נָצִיץ וּבָלִיט (ס"א ולהיט) בְּגַוֵיהּ, וְאִיהִי נַחְתָּא וְסַלְּקָא, וְאִתְרְשִׁים בְּהַהוּא פִּתְחָא. One portal is to the east, having stamped on it the letter aleph, which scintillates and constantly moves up and down.

342

פִּתְחָא תִּנְיָינָא, רְשִׁימָא לִסְטָר צָפוֹן, וּבֵיהּ קַיְּימָא אָת חַד, וְאִיהִי אָת ד'. וְדָא קַיְּימָא וְנָצְצָא, סַלְּקָא וְנַחְתָּא, וְלָהֲטָא בְּהַהוּא פִּתְחָא. לְזִמְנִין נָצִיץ בִּנְצִיצוּ, וּלְזִמְנִין אִתְטָמַר הַהוּא נְהוֹרָא, וְלָא נָהִיר. וְעַל דָּא, אָת דָּא לָא קַיְּימָא בְּקִיוּמָא תָּדִיר, וְאָת דָּא אִתְרְשִׁים בְּהַהוּא פִּתְחָא. The second portal is on the north side with the letter daleth stamped on it, which likewise scintillates, and without pause moves up and down. Its scintillation, however, is inconstant, as sometimes it flashes brightly and sometimes its light completely disappears.

343

פִּתְחָא תְּלִיתָאָה, אִיהוּ פִּתְחָא דְּקַיְּימָא לִסְטַר מַעֲרָב, וּבֵיהּ קַיְּימָא אָת חַד, דְּאִתְרְשִׁים וְאִתְנְהִיר בְּהַהוּא פִּתְחָא. וְדָא אִיהוּ אָת נ', וְהַאי אָת נָצִיץ בִּנְצִיצוּ בְּהַהוּא פִּתְחָא. The third portal is on the west with the letter nun stamped on it, likewise scintillating.

344

פִּתְחָא רְבִיעָאָה, דָּא אִיהוּ פִּתְחָא דְּקַיְּימָא לִסְטַר דָּרוֹם, וּבֵיהּ קַיְּימָא רְשִׁימוּ דְּחָד נְקוּדָה תַּתָּאָה זְעִירָא, דְּאִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, וְדָא אִיהִי אָת י', וְאִלֵּין אַרְבַּע אַתְוָון לְאַרְבַּע סִטְרִין, (נ"א נציצין) נָצְצִין בְּהַהוּא רָקִיעַ, בְּאִינּוּן פִּתְחִין. Finally, there is the fourth portal on the south, having stamped on it a point, the Lower Point, a tiny point, visible and yet not visible, to wit, the letter yod.

345

בְּהַאי רָקִיעַ רְשִׁימִין אַתְוָון אַחֲרָנִין, (ד"א לד' סטרין) בְּכִתְרִין עַל רֵישַׁיְיהוּ. וְאִינּוּן עֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון, מִתְעַטְּרָן בְּכִתְרִין. רְקִיעָא דָּא נָטִיל וְסָחֲרָא עַל גַּבֵּי חֵיוָון, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון, רָזָא דְּחוּשְׁבָּן דְּיִחוּדָא, בְּרָזָא דְּצֵרוּפָא חֲדָא וְאִינּוּן: א"ט ב"ח ג"ז ד"ו. The other letters of the alphabet are also stamped on that firmament, numbering altogether twenty-two, all adorned with crowns. The firmament revolves on the Living Beings, carrying with it letters arranged in a certain grouping which symbolizes the Divine Unity, viz. Aleph Teth, Beth Heth, Gimel Zain, Daleth Vau.

346

אִלֵּין אַתְוָון סָחֲרָן בְּהַהוּא רָקִיעַ, בְּרָזָא דְּאַתְוָון אַחֲרָנִין, (דרתיכי) עִלָּאִין קַדִּישִׁין סְתִימִין. וְאִינּוּן אַתְוָון אַחֲרָנִין (ס"א עלאין) סְתִימִין, סָחֲרִין לְהַהוּא רָקִיעַ, וּכְדֵין אִתְחַזְיָין אִלֵּין אַתְוָון בְּגִלְגּוּלָא, (ס"א דהאי רקיעא) דְּאִינּוּן א"ט ב"ח, וּרְשִׁימִין בְּהַאי רְקִיעָא. These letters themselves symbolize other higher letters. When that firmament is illumined there become revealed four mystical groupings of letters, each composing the Divine Name, and together spelling out the thirty-two Paths of Wisdom.

347

בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְנְהִיר הַאי רְקִיעָא, אִתְנָהֲרָן בֵּיהּ אַרְבַּע רָזִין דִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, וְאִינּוּן צִרוּפָא בְּצֵרוּפִין דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין. כְּדֵין נָחִית טַלָּא מֵהַאי רְקִיעָא, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְּזָנוּ כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין וּמַשִׁירְיָין קַדִּישִׁין, וְנַטְלֵי כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה. At that moment a dew descends from that firmament, distilled through the letters of the mystery of the Divine Name, which forms the food of all the celestial holy legions and hosts, who gather it up joyfully.

348

בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָיא, אִלֵּין אַתְוָון אִתְטְמָרוּ, וְאִתְגְּנִיזוּ ד' גּוֹ ד', וְאִינּוּן ט"ח ז"ו. בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין אִתְגְּנִיזוּ וְאִתְטָמָרוּ, כְּדֵין קָלָא דִּסְטָר צָפוֹן אִתְּעַר, וְיַדְעֵי דְּדִינָא שַׁרְיָיא עַל עָלְמָא. וּבְהַאי רְקִיעָא אִתְרְשִׁים גַּוְונָא חֲדָא, דְּכָלִיל כָּל גַּוְונִין. When chastisement impends over the world, the first of each pair of these letters is absorbed, as it were, in the second, thus leaving only Teth, Heth, Zain, Vau (THZV). Then a voice from the north is stirred up so that all know that Rigour prevails over the world; at that moment, also, that firmament assumes a colour that comprehends all colours.

349

כַּד נָטִיל הַאי רְקִיעָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, אִינּוּן אַרְבַּע רֵישִׁין דְּקָאָמְרָן, בְּאַרְבַּע (אנפין) אַתְוָון, נַטְלִין כֻּלְּהוּ בְּמַטְלָנִין, וְסַלְקֵי בִּסְלִיקוּ לְעֵילָּא. וְכַד אִינּוּן נַטְלִין וְסַלְּקִין לְעֵילָּא, אִסְתַּלְּקַת מַאן דְּאִסְתַּלְּקַת. וְאַתְוָון אִתְהַדְרוּ וְאִתְחַזְיָין בִּשְׁלִימוּ, בְּרָזָא קַדְמָאָה, א"ט ב"ח ג"ז ד"ו, וְאִתְרְקָם הַהוּא רְקִיעָא, כְּדֵין אִתְנְהִיר בִּנְהִירוּ. When there is a movement in the eastern side of the firmament it embraces the aforesaid four four-faced Holy Beasts with the aforesaid letters, who all rise upward. The hidden letters then reappear, restoring the mystical letter-grouping of Aleph-Teth, Beth-Heth, Gimel-Zain, Daleth-Vau; the firmament is irradiated, a resounding voice proceeds from the letters, reaching the highest heavens,

350

וְכַד הַאי רְקִיעָא אִתְנְהִיר כְּמִלְּקַדְמִין, בְּאִלֵּין אַתְוָון, כּוּלְּהוּ אִתְהֲדָרוּ וְשָׁאֲגֵי לְמִטְרַף טַרְפָּא וּמְזוֹנָא. כֵּיוָן דְּאִינּוּן שָׁאֲגֵי וְסַלְּקִין קָלָא, הַהוּא קָלָא אִשְׁתְּמַע לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּכְדֵין נַטְלָּא בִּרְכָאן וְקִדּוּשָׁן, מַאן דְּנַטְלָא. and celestial food and blessings and beatitudes are diffused again in plenty for those who come to partake of it.

351

סָחֲרָן אַתְוָון וּמִתְגַּלְגְּלָן, וְסָחֲרָן הַהוּא רְקִיעָא, וְקַיְימָן אִינּוּן אַתְוָון לִסְטַר דָּרוֹם. כֵּיוָן דְּקַיְימִין אִינּוּן אַתְוָון לִסְטַר דָּרוֹם, סַלְּקִין וְנַצְצָן בִּנְצִיצוּ וְלָהֲטִין. כְּדֵין בְּאֶמְצָעִיתָא דְּהַהוּא רְקִיעָא, רְשִׁימוּ חַד אִתְרְשִׁים, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ אָת חַד, וְאִיהוּ י'. כֵּיוָן דְּאָת דָּא אִתְרְשִׁים וְאִתְחַזְיָיא, כְּדֵין לָהֲטִין אֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת אַתְוָון אַחֲרָנִין, וְאִינּוּן הו"ה. The letters then in their turn make the tour of the firmament until they reach the southern side; then they ascend, scintillating with a fiery gleam. Then in the centre of that firmament there is traced out a certain letter, to wit, Yod, followed by another three flaming letters, viz. He’, Vau, He’.

352

אִלֵּין אַתְוָון מְנַצְצָן בְּאֶמְצִעוּ דְּהַאי רְקִיעָא, סַלְּקִין וְנַחְתִּין, מְלַהֲטִין בִּתְלֵיסַר (נ"א בתריסר) לַהֲטִין. כְּדֵין לְבָתַר דְּאִלֵּין תְּלֵיסַר זִמְנִין מְלַהֲטָן, נַחְתָּא מַאן דְּנַחְתָּא, וְאִתְכְּלִילַת בְּאִינּוּן אַתְוָון, וְאִתְעַטְּרַת בְּהוּ, וְלָא אִתְיְידָעַת. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ חַיָּילִין, וְכֻלְּהוּ מַשִׁירְיָין, בְּחֵידוּ. וְסַלְּקִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. These letters swing up and down, sending out thirteen flames of fire. Then there descends a something which becomes absorbed in these letters, is adorned by them as with a crown, but remains undisclosed. Great joy is then among all the hosts and legions, hymns and praises ascend on high, the firmament begins a second time to rotate and revolve,

353

רְקִיעָא דָּא נַטְלָא תִּנְיָינוּת, וְסָחֲרָא וּמִתְגַּלְגְּלָא, וְאִינּוּן אַתְוָון קַדְמָאֵי דְּקָאָמְרָן, דְּאִינּוּן א"ט ב"ח, כֻּלְּהוּ אִתְכְּלִילוּ בְּאִינּוּן אַתְוָון עִלָּאִין, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקָאָמְרָן, וְסָחֲרָן הַהוּא רְקִיעָא, וְקַיְימִין אִינּוּן אַתְוָון דַּהֲווֹ בְּאֶמְצָעִיתָא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כֻּלְּהוּ אִתְרְשִׁימוּ לִסְטַר צָפוֹן, וְאִתְרְשִׁימוּ וְלָא אִתְרְשִׁימוּ. לֵית מַאן דְּיִסְתָּכַּל בְּהַהוּא סִטְרָא, כֻּלְּהוּ אִתְחַפְיָין, וְאַמְרֵי בְּקַל נְעִימוּ בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אִתְחַפְיָּין מִסִּטְרָא דְּצָפוֹן (ס"א דאנפין) וְאָמְרִין דָּא אִתְחַפְיָּין מִכָּל סִטְרִין וְאַמְרִין דָּא. and the aforementioned letters- ‘t, bh, gz, dv -become absorbed in the supernal letters that contain the mystery of the Divine Name just mentioned, and these letters that were in the centre of the firmament, containing the mystery of the Divine Name are now traced out in the north side. They are traced out most faintly, and there is no one who can observe steadily that side. The celestial hosts then break forth in melodious song, reciting: “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12). And they repeat the same from all sides.

354

רְקִיעָא דָּא סָחֲרָא כְּמִלְּקַדְמִין, וְאִתְגַּלְגְּלָא מִסִּטְרָא לְסִטְרָא. כְּדֵין קָל נְעִימוּ דְּמַשִׁירְיָין סַגִּיאִין בְּסִטְרָא דָּא, וְקָל נְעִימוּ דְּמַשִׁירְיָין סַגִּיאִין בְּסִטְרָא דָּא, וְכֵן לְד' סִטְרִין. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא הַהוּא רְקִיעָא אִתְנְהִיר בִּנְהִירוּ אַחֲרָא, יַתִּיר מִכְּמָּה דְּהֲוָה, וְקַיְּימָא בִּנְהִירוּ בְּגָוֶון אַחֲרָא, כְּלִילָא בְּכָל גַּוְונִין. As the firmament revolves, the volume of melodious sound, with the same refrain, goes up from all the numerous legions, at each of the four sides of the firmament. The firmament then becomes illumined with an exceedingly bright light, brighter than before, displaying, in a different mode, a colour composed of the whole range of colours;

355

וְאִלֵּין אַתְוָון דְּקָאָמְרָן, סַלְּקִין לְעֵילָּא בְּהַהוּא רְקִיעָא, וּמְקַבְּלִין לְאָת חַד דְּאִיהִי עִלָּאָה, דְּקָא מִתְחַבְּרָא בִּשְׁמָא דָּא, דְּאִלֵּין אַתְוָון. בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּאִלֵּין אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, הַאי אִיהוּ שְׁמָא דְּאִתְכְּלִיל לְתַתָּא, בְּגִין דְּרָזָא דָּא אִתְכְּלִיל לְעֵילָּא, וְאִתְכְּלִיל לְתַתָּא, וְכַד אִתְכְּלִיל לְתַתָּא, אִלֵּין אַתְוָון סַלְּקִין לְקַבְּלָהּ לְאָת חַד (ד"א יו"ד) דְּהָא מֵהַהוּא אָת אִתְּזָנוּ אִלֵּין אַתְוָון לְתַתָּא, וְהַהוּא אָת אִיהוּ ו'. וְנָחִית וְאִתְחֲבְּרוּ אִלֵּין אַתְוָון. בְּהַהוּא אָת, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ בְּעִטּוּרָא חֲדָא, וְאִתְעָבִיד שְׁמָא שְׁלִים. and the aforementioned Divine Name of four letters becomes augmented by an additional letter from on high, to wit, the letter vau, resulting in V- TETRAGRAMMATON (lit. and TETRAGRAMMATON), expressive of both the male and female principles.

356

לְתַתָּא, שְׁמָא שְׁלִים וְלָא שְׁלִים. שְׁמָא שְׁלִים בַּחֲמֵשׁ אַתְוָון (ד"א ולא שלים דתשע אתוון, שמא שלים בחמש אתוון) אִיהוּ, (רכ"ו ע"ב) וַיְדוָֹ"ד. רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא בִּרְמִיזוּ. שְׁמָא שְׁלִים בִּתְשַׁע אַתְוָון, אִינּוּן יְדוָֹ"ד אֱלהִים. דָּא אִיהוּ שְׁמָא שְׁלִים מִכֹּלָּא. שְׁמָא אַחֲרָא אִיהוּ בִּרְמִיזוּ, וְאִיהוּ בְּחָמֵשׁ כִּדְקָאָמְרָן. אֲבָל דָּא אִיהוּ שְׁלִים (בראשית מ"ה ע"ב) בְּכֹלָּא. Yet the Divine Name is not perfect except when it is composed of the nine letters, to wit, TETRAGRAMMATON ELHYM (Elohim). When these letters are thus joined,

357

כֵּיוָן דְּמִתְחַבְּרָן אִלֵּין אַתְוָון, הַהוּא רְקִיעָא אַנְהִיר בִּתְלָּתִין וּתְרֵין נְהוֹרִין, כְּדֵין כֹּלָּא אִיהוּ בְּחֶדְוָוה, כֹּלָּא קָאִים בְּרָזָא חֲדָא עֵילָּא וְתַתָּא. כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן מַשִׁירְיָין, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזָא דִּשְׁלִימוּ. וְכָל דַּרְגִּין מְתַקְּנָן עַל אַתְרַיְיהוּ, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יֵאוֹת. that firmament shines with thirty-two lights, and all is joy, all is joined in one recondite union, both the upper and the lower world.

358

בְּהַאי רְקִיעָא קָאִים לִסְטַר צָפוֹן, חַד שַׁלְהוֹבָא נָהִיר, דְּלָא שָׁכִיךְ תָּדִיר, וְאִיהוּ רָשִׁים בְּאַתְוָון אַחֲרָנִין, לִיָמִין, וְאִינּוּן עֶשֶׂר שְׁמָהָן, וְסַלְּקִין לְשִׁבְעִין שְׁמָהָן, וְכֻלְּהוּ רְשִׁימִין בְּהַאי רְקִיעָא, וְנַהֲרִין כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. In that same firmament, again, there is on the north side a flaming light that is never extinguished, to the right of which there are impressions of other letters, forming ten Sacred Names, in which are implicit seventy Names.

359

מְהַאי רְקִיעָא, נַטְלִין כָּל אִינּוּן רְקִיעִין דִּלְתַתָּא, דְּלִסְטַר קְדוּשָּׁה, עַד דְּמָטוּ לְאִינּוּן רְקִיעִין אַחֲרָנִין דְּלִסְטַר אַחֲרָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְרִיעוֹת עִזִּים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. By that firmament are borne along all the lower firmaments within the region of holiness as far as the boundary of the “other” firmaments belonging to the “other side”. These latter are called “curtains of goats’ hair”, allusion to which is made in the verse, “And he made curtains of goats’ hair for a tent over the tabernacle.”

360

בְּגִין דְּאִית יְרִיעוֹת וְאִית יְרִיעוֹת, יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן, אִינּוּן יְרִיעוֹת דְּאִקְרוּן רְקִיעֵי חֵיוָון דְּמַשְׁכְּנָא קַדִּישָׁא. יְרִיעוֹת עִזִּים. אִינּוּן רְקִיעִין (ד"א יריעות) אַחֲרָנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא. אִלֵּין רְקִיעִין בְּרָזָא דִּרְתִּיכִין דְּרוּחִין קַדִּישִׁין. וְאִלֵּין רְקִיעִין דִּלְבַר, דְּקַיְימִין בְּמִלִּין דְּעָלְמָא, וְאִינּוּן סִטְרִין דְּתִיּוּבְתִּין, וְעוֹבָדִין דְּגוּפָא. וְאִלֵּין חַפְיָין עַל אִינּוּן רְקִיעִין דִּלְגוֹ, כִּקְלִיפָה עַל מוֹחָא. רְקִיעִין דִּלְגוֹ אִינּוּן הַהוּא קְלִישׁוּ, דְּקַיְּימָא עַל מוֹחָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן שָׁמַיִם לַיְיָ'. לִשְׁמָא חֲדָא דָּא דִּלְתַתָּא. For there are curtains and curtains. The “curtains of the tabernacle” are the counterpart of the firmaments spread over the Holy Beasts in the Holy Tabernacle; whereas the “curtains of goats hair” represent altogether different firmaments, those of the “other side”. The former contain the mystery of the legions of the holy spirits; the latter represent the substance of mundane matter, of bodily appetites and actions, and hence form the outer covering of the inner firmaments similar to the shell that surrounds the brain. The latter are called “heavens of the Lord”.

361

רְקִיעִין אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, וְאִינּוּן רְקִיעִין פְּנִימָאִין, דְּאִקְרוּן רְקִיעֵי הַחַיּוֹת, דְּאִינּוּן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּרָזָא דְּחֵיוָון רַבְרְבָן עִלָּאִין, וְאִלֵּין אִינּוּן רָזִין דְּאַתְוָון (ס"א רזין עלאין) עִלָּאִין, בְּרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון, מְחַקְּקָן רְשִׁימִין, דְּנַפְקֵי מִגּוֹ רְקִיעָא עִלָּאָה תְּמִינָאָה. דְּאִיהוּ רָקִיעַ דְּעַל גַּבֵּי חֵיוָון עִלָּאִין, וְהַאי אִיהוּ דְּלֵית לֵיהּ חֵיזוּ. הַאי אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, לֵית בֵּיהּ גּוָֹון. Opposite to these lower heavens are the supernal heavens, heavens within heavens, called the “heavens of the Holy Beasts”, in allusion to the supernal mighty Holy Beasts. They contain the mystery of the Torah, and on the highest heaven of all, namely, the eighth,¹Binah. there are engraved the twenty-two letters of the alphabet. That heaven is supported by the supernal Holy Beasts, and itself is of an essence entirely undisclosed, beyond any attribute of colour,

362

כָּל גַּוְונִין מִנֵּיהּ נַפְקֵי. בֵּיהּ לֵית גּוָֹון, לָא אִתְחָזֵי, וְלָא אִתְגַלְיָיא, הַאי אִיהוּ דְּאַפִּיק כָּל נְהוֹרִין. בֵּיהּ לָא אִתְחָזֵי, לָא נְהִירוּ, וְלָא חָשׁוּךְ, וְלָא גּוָֹון כְּלַל, בַּר נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּחָמָאן מִגּוֹ רְקִיעָא תַּתָּאָה, כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, נְהִירוּ דְּאַפִּיק וְנָהִיר הַאי רְקִיעָא עִלָּאָה, וְהַהוּא נְהִירוּ דְּלָא פָּסַק, לֵית מַאן דְּיֵדַע לֵיהּ, לֵית מַאן דְּקָאִים בֵּיהּ. whilst being itself the source and origin of all colours and all light. There is neither light nor darkness in it, but the souls of the righteous, as from behind a wall, discern the light which it sends forth and which illumines the supreme heaven, a light never ceasing, a light not to be known or grasped.

363

מִתְּחוֹת דָּא, כָּל אִינּוּן רְקִיעִין אִתְכְּלִילוּ בִּשְׁמָא דָּא אִקְרֵי שָׁמַיִם וְאִלֵּין (ד"א שמא קדישא) (תקון קט"ו ע"ב) אִקְרוּן הַשָּׁמַיִם אִינּוּן דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִקְרֵי בְּהוֹן, אִינּוּן דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְעֲטָּר בְּהוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ', לְהַהוּא גְּנִיזוּ דִּרְקִיעָא עִלָּאָה, דְּקָאִים עָלַיְיהוּ. There are lower heavens and upper heavens, both referred to in the passage, saying, “The heavens, heavens of the Lord” (Ps. 115, 16), but this is the supremest heaven, raised over them all. Up to this point some hint is given by the holy names by which the Holy One, blessed be He, is called, but beyond this point the discernment even of the wisest cannot pierce, and it is altogether outside the range of our faculties, excepting for one gleam of light, too minute to be dwelt on.

364

עַד הָכָא רֶמֶז לִשְׁמָא קַדִּישָׁא, (נ"א רזא דשמים קדישין) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי בִּשְׁמָהָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית חַכִּים בְּסָכְלְתָנוּ, דְּיָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא כְּלָל. בַּר נְהִירוּ חַד זְעֵיר בְּלָא קִיוּמָא, (נ"א קיומא דכלא) לְאִתְיַישְּׁבָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּעָאל וְנָפַק, וְיָדַע לְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּמָארִיהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. Happy is the portion of whoever can penetrate into the mysteries of his Master and become absorbed into Him, as it were.

365

בְּרָזִין אִלֵּין יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ, לְמִנְדַּע שְׁלִימוּ דְּחָכְמָה בְּרָזָא עִלָּאָה, כַּד פָּלַח לְמָארֵיהּ בִּצְלוֹתָא, בִּרְעוּתָא, בְּכִוּוּן לִבָּא, אַדְבַּק רְעוּתֵיהּ כְּנוּרָא בְּגַחַלְתָּא, לְיַיחֵדָא אִינּוּן רְקִיעִין תַּתָּאִין דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, לְאַעְטְרָא לוֹן בִּשְׁמָא חֲדָא תַּתָּאָה. וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לְיַיחֲדָא אִינּוּן רְקִיעִין עִלָּאִין פְּנִימָאִין, לְמֶהוֵי כֻּלְּהוּ חַד, בְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה (רל"ט ע"א) דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ. Especially does a man achieve this when he offers up his prayer to his Master in intense devotion, his will then becoming as the flame inseparable from the coal, and his mind concentrated on the unity of the lower firmaments, to unify them by means of a lower name, then on the unity of the higher firmaments, and finally on the absorption of them all into that most high firmament.

366

וּבְעוֹד דְּפוּמֵיהּ וְשִׂפְוָותֵיהּ מְרַחְשָׁן, לִבֵּיהּ יְכַוֵּון, וּרְעוּתֵיהּ יִסְתָּלַק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, לְיַיחֲדָא כֹּלָּא בְּרָזָא דְּרָזִין, דְּתַמָּן תְּקִיעוּ דְּכָל רְעוּתִין וּמַחֲשָׁבִין בְּרָזָא דְּקַיְּימָא בְּאֵין סוֹף, וּלְכַוְּונָא בְּהַאי בְּכָל צְלוֹתָא וּצְלוֹתָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא לְאַעְטְרָא כָּל יוֹמוֹי, בְּרָזָא דְּיוֹמִין עִלָּאִין בְּפוּלְחָנִיהּ. Whilst a man’s mouth and lips are moving, his heart and will must soar to the height of heights, so as to acknowledge the unity of the whole in virtue of the mystery of mysteries in which all ideas, all wills and all thoughts find their goal, to wit, the mystery of the En-sof (Infinite, Illimitable). We should repeat the same endeavour at each prayer, so as to adorn each day with the crown of the mystery of its corresponding supernal day, by means of our prayer.

367

בְּלֵילְיָא יְשַׁוֵּי רְעוּתֵיהּ, דְּהָא אִתְפְּטַר מֵעָלְמָא דָּא, וְנִשְׁמָתֵיהּ נַפְקַת מִנֵּיהּ, וְיִהֲדָּר לָהּ לְמָארֵי דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, (ס"א ההיא נקודה קיימא, לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא). At night a man should represent to himself that he is about to quit this world, and that his soul will leave him and return to the Master of all. For every night the Supreme Point absorbs in itself the souls of the righteous.

368

רָזָא דְּרָזִין לְמִנְדַּע לְאִינּוּן חַכִּימֵי לִבָּא. רְקִיעָא דָּא תַּתָּאָה, בְּרָזָא דְּהַהִיא נְקוּדָה קַיְּימָא, כְּמָה דְּאַמָרָן. הַהוּא רְקִיעָא אִיהוּ כָּלִיל מֵעֵילָּא (ויצא קנ"ג ע"ב) וּמִתַּתָּא, וִיסוֹדָא דִּילֵיהּ לְתַתָּא כְּהַאי שְׁרָגָא דְּסַלְּקָא נְהוֹרָא אוּכָמָא, (בראשית נ"א ע"א) לְאִתְאַחֲדָא בִּנְהוֹרָא חִוָּורָא, וִיסוֹדָא דִּילָהּ אִיהוּ לְתַתָּא, בְּהַהִיא פְּתִילָה בְּמִשְׁחָא. אוּף הָכִי לְתַתָּא, הַהִיא נְקוּדָה. בִּימָמָא אִתְכְּלִילַת מִלְּעֵילָּא, וּבְלֵילְיָא אִתְכְּלִילַת מִתַּתָּא, בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא. Here is a recondite truth for the initiate. The lower firmament, as mentioned above, is sustained by that Point. That firmament, moreover, is a fusion of the upper and the lower worlds, having its basis in the lower world, much as the dark flame of a lamp merges into the white flame above while having its basis below in a wick sunk in oil. So in the daytime that Point is essentially above, but in the night it is essentially below, becoming absorbed in the souls of the righteous, since at night all things return to their original root and source.

369

וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא, אָהַדְרוּ כֻּלְּהוּ, לְעִקָרָא וִיסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא, דְּנַפְקוּ מִנֵּיהּ. וְכַמָּה לֵילָוָון זְמִינִין לְנַטְלָא כָּל חַד וְחַד מַה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ט״ז:ז׳) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. נַפְשָׁא אַזְלַת וְשָׁטָאת, וְתָבַת לְהַהוּא עִקָרָא דְּאִתְחָזֵי לָהּ. גּוּפָא קָאִים שָׁכִיךְ כְּאַבְנָא, וְאַהְדָר לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי עֲלוֹי, וּבְגִין כַּךְ תָּב גּוּפָא לְסִטְרֵיהּ, וְנַפְשָׁא לְסִטְרָהּ. So the soul mounts up, returning to its source, whilst the body lies still as a stone, thus reverting to its own source of origin.

370

גּוּפָא שָׁרֵי עֲלוֹי רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְגִין כַּךְ אִסְתָּאֲבוּ יְדוֹי, וּבָעֵי לְאַסְחָאָה לוֹן. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּהָא בְּלֵילְיָא כֹּלָּא תָּב לְאַתְרֵיהּ, וְנִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא סַלְּקִין וְאִתְהַדְּרָן לְאַתְרַיְיהוּ, וְאִתְעַטְּרַת (בהו) מַה דְּאִתְעַטְּרַת, וְאִתְכְּלִילַת מִכָל סִטְרִין, כְּדֵין סַלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעַטָּר מִכֹּלָּא. Whilst in that state the body is beset by the influences of the “other side”, with the result that its hands become defiled and remain so until they are washed in the morning, as explained elsewhere. The souls of the righteous, in ascending in the night into their own celestial spheres, are woven into a crown, as it were, with which the Holy One, blessed be He, adorns Himself.

371

בְּלֵילְיָא שַׁלְטָאָן מְמָנָן דְּאִתְפְּקָדוּ עַל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, לְסַלְּקָא לוֹן לְעֵילָּא, וּלְקָרְבָא לוֹן קָרְבָּן נַיְיחָא, לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן. הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְפְּקַד עַל כָּל אִינּוּן מַשִׁירְיָין, (רנ"ג ע"א קנ"ד ע"א) סוֹרִיָ"א שְׁמֵיהּ רַב מְמָנָא. כֵּיוָן דְּנִשְׁמְתָא סַלְּקָא בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, כְּדֵין מְקָרְבִין לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְאָרַח בָּהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ'. כְּמָה דְּזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְמֶעְבַּד בְּעָלְמָא, וְעַל יְדֵיהּ אַעְבָּרוּ כֻּלְּהוּ בְּפִקְדוֹנָא עַל יְדֵיהּ, לְאִתְקָרְבָא לְהָלְאָה. There are night attendants who have charge of those souls, take them up on high and offer them up as an acceptable sacrifice to their Master. The supreme chieftain of those legions bears the name of Suriya, and each soul, as it passes through all the firmaments, is first brought before him, and he inhales its scent, as it says: “And he will inhale the scent of the fear of the Lord” (Isa. 11, 3). He takes them under his charge, and passes them on higher, until they arrive at the place of sacrifice.

372

וְכֻלְּהוּ נִשְׁמָתִין כַּד אִתְקְרִיבוּ לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְקְרִיבוּ, וְאִתְחָזוּן תַּמָּן, דָּא אִיהוּ רָזָא, כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין אִתְכְּלִילוּ בְּהַהִיא נְקוּדָה, וְנַטְלָא לוֹן זִמְנָא חֲדָא, כְּמַאן דְּבָלַע בְּלִיעוּ דְּמִלָּה, וְאִתְעַבְּרָא כְּאִתְּתָא דְּמִתְעַבְּרָא. רָזָא דָּא לְמָארֵי מְדִין. כַּד הַאי נְקוּדָה אִתְעַבְּרַת, כְּאִתְּתָא דְּמִתְעַבְּרָא, אִתְהֲנֵי מֵהַהִיא הֲנָאוּתָא, דְּאִתְכְּלִילַת נִשְׁמְתָא מְהַאי עָלְמָא, בְּאִינּוּן עוֹבָדִין, וּבְהַהִיא אוֹרַיְיתָא דְּאִשְׁתַּדָּלַת בָּהּ בִּימָמָא. וְנַטְלָא הַהוּא רְעוּ דְּהַאי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִתְהֲנֵי בְּחֶדְוָה, וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין. There all the souls are absorbed in the Supreme Point; as a woman conceives a child, so does the Supreme Point conceive them, experiencing a rapturous pleasure in absorbing in itself the souls with all their good deeds and Torah studies performed during the past day.

373

לְבָתַר אַפִּיקַת לוֹן לְבַר, וְאוֹלִידַת לוֹן כְּמִלְּקַדְּמִין, וְנִשְׁמְתָא אִיהִי חַדְתָּא הַשְׁתָּא כְּמִלְּקַדְמִין, וְרָזָא דָּא (איכה ג׳:כ״ג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. חֲדָשִׁים וַדַּאי כְּמָה דְּאִתְּמַר. מַה טַעַם אִינּוּן חֲדָשִׁים. בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. רַבָּה וַדַּאי, (בראשית י"ט ע"ב) דְּיַכְלָא לְאַכְלְלָא לוֹן, וּלְאַעֲלָא לוֹן לְגַוָּוהּ, וְאַפִּיקַת לוֹן וְאִינּוּן חַדְתִּין. וְעַל דָּא נַקְטָא אַחֲרָנִין מִלְּעֵילָּא בִּימָמָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. The souls then re-emerge, that is to say, they are born anew, each soul being fresh and new as at its former birth. This is the inner meaning of the words, “They are new every morning; great is thy faithfulness” (Lam. 3, 23). That is to say, “they (the souls) are new every morning”, because “great is thy faithfulness” to absorb them and then let them out as newly-born. Happy are the righteous in this world and in the world to come.’

374

אַדְּהָכִי נָהָר יְמָמָא, אָמַר רִבִּי אַבָּא, נְקוּם וּנְהַךְ, וְנוֹדֶה לְרִבּוֹן עָלְמָא. קָמוּ וְאָזְלוּ, וְצַלוּ, וּלְבָתַר אָהַדְרוּ חַבְרַיָּיא לְגַבֵּיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ, מַאן דְּשָׁרֵי, לְסַיֵּים שְׁבָחָא. זַכָּאָה חוּלָקָנָא בְּאוֹרְחָא דָּא, דְּכָל הַאי זָכִינָא לְאַעְטְרָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא. By now day had broken, and R. Abba said: ‘Let us rise and offer up praise to the Master of the World.’ Then, after having recited their prayers, the Companions returned to him and said: ‘Let him who began the discourse conclude it. Happy is our portion that we have been privileged to adorn the Holy One, blessed be He, with the crown of the recondite teachings of Wisdom.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 25:353-363 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 25:353-363 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

339

340

341

342

343

344

345

346

347

348

349

350

351

352

353

354

355

356

357

358

359

360

361

362

363

364

365

366

367

368

369

370

371

372

373

374

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 25:373-374 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 25:373-374 (Chapter 25) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

339

340

341

342

343

344

345

346

347

348

349

350

351

352

353

354

355

356

357

358

359

360

361

362

363

364

365

366

367

368

369

370

371

372

373

374

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 26

Chapter 26 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 26 (Chapter 26) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 26 (Chapter 26) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

375

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, (שמות ל״ז:א׳) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ'. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּכָל רָזִין דְּמַשְׁכְּנָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בְּאִדָּרָא קַדִּישָׁא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, דְּהָא רָזָא דָּא מִתְעַטְּרָא בְּכַמָּה רָזִין, לְמֵילַף חָכְמְתָא. אָרוֹן דָּא אִיהוּ רָזָא לְמֵיעַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב. וְאִתְגְּנִיז בֵּיהּ בְּשִׁית לוּחִין (ס"א ואתגניזן ביה שית לוחין ואינון שית מסחרין) מְסַחֲרִין, וְדָא אִקְרֵי אָרוֹן. כַּד סָחֲרָן אִינּוּן שִׁית לְמֶהוֵי כַּחֲדָא, כְּדֵין אִיהוּ גּוּפָא חַד לְאַעֲלָא בֵּיהּ רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּשִׁית סִטְרִין וַאָרוֹן. R. Abba then began the following discourse: AND BEZALEL MADE THE ARK OF ACACIA WOOD, ETC. ‘The Holy Assembly’, he said, ‘have, indeed, already expounded the esoteric aspect of the Tabernacle. Yet there is still much here to ponder on, as its inner meaning is adorned with many mysteries of the teaching of Wisdom. The ark is one vessel with six sides, and it contains and conceals in its interior the Written Law that reaches out into the six directions of the creation.

376

לוּחִין אִינּוּן חָמֵשׁ, וְעָאלִין בֵּיהּ חָמֵשׁ סְפָרִים, וְאִינּוּן חָמֵשׁ אִינּוּן שִׁית, בְּחַד דַּרְגָּא דְּאָעִיל בָּהּ בִּגְנִיזוּ, דְּאִקְרֵי רָזָא דְּכֹלָּא, וְהַאי אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית. כַּד עָאל דָּא, גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ לוּחִין, כְּדֵין קַיְּימָא אֲרוֹנָא וְאוֹרַיְיתָא, בְּרָזָא דִּתְשַׁע דַּרְגִּין, (רי"ג ע"א) דְּאִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן, יְהוָֹ"ה אֱלהִי"ם. וּלְבָתַר קַיְּימָא לוּחָא חֲדָא, רָזָא עִילָאָה דְחַפְיָא עַל כֹלָּא וְהַהוּא הֲוֵי רָזָא דְּהַהוּא רְקִיעָא דְסַחָרָא וְחַפֵי עַל כֹּלָּא וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי בִּגְנִיזוּ. Again, the ark consists of five boards and an ark-cover, to symbolize the five books of the Pentateuch with the one grade that pervades them all, called the mystery of the covenant. Together, the six-sided ark and the Torah represent the inwardness of the nine grades that are summed up in the two Divine Names-TETRAGRAMMATON, ELOHYM-whilst the ark-cover represents the most high heaven that surrounds all, covers up all, so that the whole remains undisclosed.

377

הָכָא אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא, וּלְמִנְדַּע רָזִין דַּאֲרוֹנָא, אִית אָרוֹן וְאִית אָרוֹן, דָּא לָקֳבֵל דָּא. פָּתַח וְאָמַר, (שמואל ב כ״ד:כ״ג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְכִי אֲרַוְנָה מֶלֶךְ הֲוָה וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא אוּקְמוּהָ, אֶלָּא דָּוִד, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (שמואל ב ה׳:ח׳) כָּל מַכֵּה יְבוּסִי וְיִּגַּע בַּצִּנּוֹר וְגוֹ' וְאִיהוּ נָטַל וְתָּפִיס לִיְרוּשָׁלַ ם, וּמִדִּידֵיהּ הֲוָה, אֲמַאי קָנָה בְּכַסְפָּא. וְאִי תֵּימָא אַף עַל גַּב דַּהֲוַות יְרוּשָׁלַם דִּידֵיהּ דְּדָוִד, הַהוּא אֲתָר אַחֲסַנְתֵּיהּ דַּאֲרַוְנָה הֲוָה, כְּמָה דְּהֲוָה בְּנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, דְּאַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט אַחְאָב, וַהֲוָה מַלְכָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִתְבַּע לְנָבוֹת הַהוּא כֶּרֶם, אוּף הָכִי דָּוִד. Now we have to investigate the recondite significance of the ark. For there is ark and ark, one the opposite of the other. In connection with one,’ continued R. Abba, ‘it is written: “All this did Araunah the king give to the king”, etc. (2 Sam. 24, 23). Now, even if we allow that Araunah was a king, yet seeing that David conquered Jerusalem and made it his own, as it says, “David took the stronghold of Zion”, etc. (Ibid. 5, 7-8), why did he need to buy the spot from Araunah with money? A simple explanation would be that although David was the ruler of Jerusalem, that spot was the heritage of Araunah, and so it could only be taken from him by his consent; in the same way as Ahab, although king and ruler in Israel, in order to acquire the vineyard of Naboth the Jesreelite, had first to obtain the latter’s consent.

378

אֶלָּא וַדַּאי אֲרַוְנָה מַלְכָּא הֲוָה, וְהַהוּא אֲתָר בִּרְשׁוּתֵיהּ הֲוָה, וַהֲוָה שַׁלִּיט עֲלוֹי, וְכַד מָטָא זִמְנָא לְנָפְקָא מִתְּחוֹת יְדֵיהּ, לָא נָפִיק אֶלָּא בִּסְגִיאוּת דָּמָא וְקָטוֹלָא בְּיִשְׂרָאֵל. לְבָתַר קָאִים הַהוּא מַלְאָכָא מְחַבְּלָא עַל הַהוּא אֲתָר, וְתַמָּן כַּד הֲוָה קָטִיל, וְקָאִים בְּהַהוּא אֲתָר, לָא הֲוָה יָכִיל, וְתָשַׁשׁ חֵילֵיהּ. But a deeper explanation is that Araunah indeed was king and ruler of that spot, and when the time came for it to pass out of his possession, this could only be effected at the cost of much blood and slaughter to Israel. Subsequently, when the Destroying Angel in the execution of his work of slaughter reached that spot he could not prevail there, and his strength was exhausted.

379

וְהַהוּא אֲתָר, אֲתָר דְּאִתְעֲקַד בֵּיהּ יִצְחָק הֲוָה, דְּתַמָּן בָּנָה אַבְרָהָם מַדְבְּחָא, וְעָקַד לֵיהּ לְיִצְחָק בְּרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אֲתָר, אִתְמְלֵי רַחֲמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א כא) רָאָה יְיָ' וַיִּנָּחֵם וְגוֹ'. מַהוּ רָאָה יְיָ'. חָמָא עֲקֵידַת יִצְחָק בְּהַהוּא אֲתָר, וְתָב וְרִיחַם עֲלַיְיהוּ מִיַּד. It was, indeed, the spot where Isaac was bound on the altar that Abraham built; and so, when the Holy One looked at that place He was filled with compassion, as we read, “and as he was about to destroy, the Lord beheld, and he repented him of the evil” (I Chron. 21, 15), meaning that He beheld there the binding of Isaac, and so had compassion on them, and straightway said to the Destroying Angel:

380

וַיֹּאמֶר לַמַּלְאַךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה וְגוֹ'. מַהוּ רַב. הָא אוּקְמוּהָ, טוֹל הָרַב. אֶלָּא הָכִי הוּא, כְּתִיב הָכָא רַב, וּכְתִיב הָתָם, (דברים א׳:ו׳) רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. אוּף הָכִי נָמֵי רַב, רַב לָךְ לְמֶהֱוֵי הַאי אֲתָר תְּחוֹת יְדָךְ, שְׁנִין סַגִּיאִין הֲוָה תְּחוֹת יְדָךְ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה רַב, אָהֲדַר אַתְרָא לְמָארֵיהּ. וְעִם כָּל דָּא (בדמא) בְּמוֹתָא וּמָמוֹנָא נָפַק מִתְּחוֹת יְדֵיהּ. “It is enough”, etc. (Ibid.); the words, “it is enough”, have the same import as the similar words in the passage, “Ye have dwelt long enough in this mountain” (Deut. 1, 6), as much as to say: “This place has been long enough in thy possession; thou hast had it for many years, now return it to its rightful master.” And for all that it could only be taken from him at a great sacrifice of life and money.

381

אֲמַאי אִקְרֵי אֲרַוְנָה. אֶלָּא כְּתִיב אֲרַוְנָה וּכְתִיב אָרְנָן. בְּעוֹד דְּהַהוּא אֲתָר הֲוָה תְּחוֹת יְדֵיהּ, אִקְרֵי אֲרַוְנָה אֲרוֹן דְּסִטְרָא אַחֲרָא. וְעַל דְּאִתּוֹסָפוּ בֵּיהּ אַתְוָון יַתִּיר, הָכִי אִצְטְרִיךְ (קס"ד ע"ב) לְאִתּוֹסְפָא לְהַהוּא רַע עַיִן, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְהַהוּא תּוֹסֶפֶת אִיהוּ גְּרִיעוּתָא לְגַבֵּיהּ. What is the significance of the name “Araunah”? The same name is also written “Oman” (I Chron. 21, 15). So long as that place was in his possession he was called Araunah, a word of five letters, for in the case of such a niggard who represents the “other side”, the addition of a letter implies a degradation, whereas for the side of holiness the diminution of the letters implies an added holiness.

382

בִּסְטַר קְדוּשָּׁה גַּרְעִין לֵיהּ אַתְוָון, וְאִתּוֹסָף קְדוּשָׁתֵיהּ. וְדָא רָזָא דִּכְתִּיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר. גָּרַע מֵ"ם דְּלָא כְּתִיב שְׁנַיִם, אֶלָּא שְׁנֵי. וּלְסִטְרָא (קס"ד ע"ב) אַחֲרָא יַהֲבִין לֵיהּ תּוֹסֶפֶת אַתְוָון, דִּכְתִּיב וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עֲשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעוֹת, תּוֹסֶפֶת אַתְוָון וְאִיהוּ גְּרִיעוּתָא. וּבְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, שְׁנִי עָשָׂר וְלָא יַתִּיר. וְהָכָא עֲשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה. וְכֹלָּא אִיהוּ גְּרִיעוּ לְגַבֵּיהּ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְהַהוּא רַע עַיִן, לְאַשְׁלְמָא עֵינֵיהּ וְאִיהוּ בִּגְרִיעוּ. (כגוונא דא ארונה, תוספת אתוון ולא כתיב ארון)

383

תָּא חֲזֵי, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִקְרֵי אֲרוֹן הַבְּרִית. וְהַהוּא אֲרוֹן הַבְּרִית, אִתְחָזֵי לְגוּפָא לְמֵיעַל בֵּיהּ דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם. וְעַל רָזָא דָּא, אִינּוּן חֲסִידֵי קַדִּישִׁין, כַּד הָווֹ מִפְטְרֵי מֵהַאי עָלְמָא, הָווֹ אַעְלִין לוֹן בְּאָרוֹן. דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא מִתְתָּקַּן בְּגוּפָא, וְלָאו אִיהִי בִּכְלָלָא דְּגוּפָא דְּאָדָם. וּבְגִין דָּא לָא אִתְבְּרוּן גּוּפַיָּיא לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן (הקדמה ו' ע"ב) בִּכְלָלָא דְּגוּפָא דְּאָדָם. Observe now that the holy side is called the ark (aron) of the covenant, and such an ark is appropriate for the placing therein of the bodily remains of a man. For this reason, when the holy and pious depart this world their bodies are placed in an ark, since the “other side” has not been provided with a body and has nothing in common with the body of Man.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 28

Chapter 28 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 28:391-395 (Chapter 28) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 28:391-395 (Chapter 28) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

391

כַּד מָטוּ לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסַדְּרוּ מִלִּין אִלֵּין קַמֵּיהּ, כָּל מַה דְּאִתְּמַר בְּהַהוּא אוֹרְחָא. פָּתַח וְאָמַר, (משלי ד׳:י״ח) וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. הַאי קְרָא אִתְּמַר. אֲבָל הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאוֹרַח צַדִּיקִים, הַהוּא אוֹרְחָא דְּצַדִּיקַיָּיא אָזְלוּ בֵּיהּ, אִיהוּ אֹרַח קְשׁוֹט. אוֹרְחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ. אוֹרְחָא דְּאִיהוּ אָזִיל קָמַיְיהוּ, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, אַתְיָין לְמִשְׁמַע מִלִּין דְּאִינּוּן מְמַלְּלָן וְאָמְרֵי בְּפוּמַיְיהוּ. כְּאוֹר נֹגַהּ: דְּנָהִיר וְאָזִיל, וְלָא אִתְחֲשָׁךְ (ס"א כלל), כְּאוֹרַח דְּאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, דְּאוֹרַח דִּילְהוֹן אִתְחֲשָׁךְ תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה וְגוֹ'. When they came to R. Simeon and repeated to him all the expositions they had heard during that walk he quoted the verse: “But the path of the righteous is as the light of dawn, that shineth more and more unto the perfect day” (Prov. 4, 18). ‘This verse’, he said, ‘has been already expounded in a way, but there is still a deeper truth underlying it. “The path of the righteous” is the path of truth, the path the Holy One, blessed be He, delights in, the path along which the righteous proceed, with the Almighty, as it were, leading the way whilst all the heavenly legions come down to listen to their expositions and teachings; “as the light of dawn”, that is, as a light that continues without ever fading, unlike the path of the wicked, of which it says: “The way of the wicked is as darkness” etc. (Ibid. 19).

392

דָּבָר אַחֵר וְאוֹרַח צַדִּיקִים. מַה בֵּין אוֹרַח לְדֶרֶךְ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל (קל"ז ע"א ויקרא פ"ח ע"א) אוֹרַח הוּא, דְּהַשְׁתָּא אִתְפְּתַח וְאִתְגַּלְיָיא, וְאִתְעָבִיד בְּהַהוּא אֲתָר אוֹרַח, דְּלָא כְּתִישׁוּ בֵּיהּ רַגְלִין מִקַּדְמַת דְּנָא. דֶּרֶךְ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה סג) כְּדוֹרֵךְ בְּגַת, דְּכַתְשִׁין בֵּיהּ רַגְלִין כָּל מַאן דְּבָעֵי. The following is an alternate comment. What is the difference between “path” (orah) and “way” (derekh)? A “path” is newly opened and still little trodden, whereas a “way” is a well-worn track, already traversed by many feet.

393

וְעַל דָּא לְצַדִּיקַיָּיא קָארֵי אֹרַח, דְּאִינּוּן הֲווֹ קַדְמָאֵי לְמִפְתַּח הַהוּא אֲתָר. וְלָא עַל אֲתָר אִיהוּ אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאַחֲרָנִין בְּנֵי עָלְמָא אָזְלֵי בְּהַהוּא אֲתָר, הַשְׁתָּא דְּאַזְלִין בֵּיהּ צַדִּיקַיָּיא, אִיהוּ אֲתָר חַדְתָּא, דְּהַשְׁתָּא חַדְתָּא אִיהוּ הַהוּא אֲתָר כְּמָה דְּלָא אָזִיל בֵּיהּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא לְעָלְמִין. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא עַבְדִּין חַדְתָּא לְכָל הַהוּא אֲתָר, בְּכַמָּה מִלִּין עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוֹן. Hence that whereon the righteous walk is called “path”, since they are the pioneers who open up a new path for themselves; and even though others have preceded them, yet when they walk on it it becomes a new path, as though never trodden on by any before. For they metamorphose it in virtue of the many sublime and holy teachings with which they delight the Holy One.

394

וְתוּ, דִּשְׁכִינְתָּא אַזְלָא בְּהַהוּא אֲתָר, מַה דְּלָא הֲוַות מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבְּגִין כָּךְ אֹרַח צַדִּיקִים אִקְרֵי, בְּגִין דְּאִתְאָרַח בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. דֶּרֶךְ: אִיהוּ פָּתוּחַ לְכֹלָּא, וְכַתְשִׁין בֵּיהּ כָּל מַאן דְּבָעֵי, אֲפִילּוּ אִינּוּן חַיָּיבִין. דֶּרְךְ, רָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, בְּגִין דְּדָרִיךְ בֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וְשָׁלִיט לְסַאֲבָא מַשְׁכְּנָא. וְעַל דָּא, צַדִּיקַיָּיא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, קַיְימֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי אוֹרַח. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דֶּרֶךְ פָּתוּחַ לְכֹלָּא, לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא. Moreover, the Shekinah now goes in that path, which she did not before. But “way”, on the other hand, is a common road, open to all and trodden on, even by the wicked. This is hinted in the words, “Who maketh a way (derekh) in the sea” (Ibid. 43, 16), the word “way” being used because it is accessible to the “other side”, the unwanted influence that exerts its power to defile the Tabernacle, and so the righteous are left to themselves, to rule over the region called “path” (orah), as already said. “Way” is thus open for all, for this “side” and its opposite,

395

וְאַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אוֹרַח קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִזְדָּמַן לְגַבַּיְיכוּ, וְאָרַחְתּוּן בֵּיהּ וּמִלִּין מְעַלְּיָין עִלָּאִין (נ"א אלין) אִתְסָדָּרוּ קָמֵי עַתִּיק יוֹמִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן. and you, O exalted saints,’ concluded R. Simeon, ‘you have entertained the heavenly Visitor (oreah), and sublime expositions have been uttered and displayed by you in the presence of the Ancient of Days. Happy is your portion!’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 29

Chapter 29 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 29:401-402 (Chapter 29) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 29:401-402 (Chapter 29) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

396

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים לה) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּמֹשֶׁה אַנְפּוֹי כְּאַנְפֵּי שִׁמְשָׁא, וִיהוֹשֻׁעַ כְּאַנְפֵּי סִיהֲרָא. דְּלֵית נְהוֹרָא לְסִיהֲרָא, אֶלָּא נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא כַּד נָהַר לְסִיהֲרָא, וְסִיהֲרָא מִגּוֹ שִׁמְשָׁא אִתְמַלְּיָיא. וְכַד אִתְמַלְּיָיא, כְּדֵין קַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא. R. Simeon further discoursed, citing the verse: “And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him” (Deut. 34, 9). ‘In many places we have laid down’, he said, ‘that the face of Moses was as the face of the sun, whilst that of Joshua was like that of the moon. For the moon has no light of its own, but receives its light by reflection from the sun until it becomes full, when it may be said to reach its state of completeness.

397

אִשְׁתְּלִימוּתָא דְּסִיהֲרָא, מַאן אִיהוּ. רָזָא דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי דְּמוּת בְּרָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה יְיָ'. דְּהָא בִּשְׁמָא דָּא לָא קָאִים, בַּר בְּזִמְנָא דְּקַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא. דְּהָא כַּמָה שְׁמָהָן אִינּוּן דְּאַחֲסִינָא, וְאִתְקְרֵי בְּהוּ כַּךְ כְּפוּם שַׁעֲתָא דְּקַיְּימָא בֵּיהּ, (וכפום שעתא דקיימא ביה) הָכִי אִקְרֵי בְּהַהוּא שְׁמָא מַמָּשׁ. וְכַד קַיְּימָא בְּרָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא וְאִשְׁתְּלִימַת מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אִקְרֵי יְדוָֹ"ד אַשְׁלְמוּתָא דִּילָהּ, כְּאַשְׁלָמוּתָא דִּלְעֵילָּא. (ק ע"ב) דְּיָרְתָא בְּרָתָא לְאִמָּהּ. The completeness of the moon is when it is called “reflection” (d’muth), in relation to the supernal Sun called TETRAGRAMMATON, for it receives this name only when it is complete, for it has many names according to its various manifestations. So when it is complete on all sides it is called TETRAGRAMMATON, its completeness corresponding to the higher completeness. The Daughter, as it were, is the heiress of the Mother.

398

וְהַיְינוּ (ד"א נהירו) בַּחֲמֵיסָר יוֹמִין, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ג:ל״ד) בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה. וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר (יום) לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, כַּד קַיְּימָא עָלְמָא דְּאָתֵי בְּרָזָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן, עַל הַאי חֹדֶשׁ, אִקְרֵי (קפ"ה ע"ב) בֶּעָשׂוֹר. וְכַד אִתְרְשִׁימַת סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא חֲדָא בֵּינַיְיהוּ, אִקְרֵי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דְּהָא ה' אִתְחַבְּרַת וְאִתְחַקְקַת בֵּינַיְיהוּ. This is the case on the fifteenth day of the month, and thus, “On the fifteenth day of this seventh month is the feast of Tabernacles” (Lev. 24, 34). It is also written, “Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of Atonement” (Ibid. 27), which has the same allusion. When the World-to-be is symbolized hy all the Ten Utterances, and centred in this month, it is first named “ten”, and afterwards when the moon is joined with them in completeness it is named “fifteen”, the He (=5) joining the Yod (= 10), both forming the Divine Name YH.

399

וְרָזָא דָּא י"ה וְכַד קַיְּימָא בִּשְׁמָא דָּא, כְּדֵין אִתְחַבָּר בְּה', וְאִיהִי אִתוֹסְפָא (ד"א לגביה תתאי למיזן לון ולמיהב לון טרפייהו ואתוספא) אִיהִי, בְּרָזָא דְּאָת ה' כְּמִלְּקַדְמִין. חֲדָא, לְאִתְחַקְּקָא וּלְאִתְחַבְּרָא בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. וַחֲדָא לְמֵיהַב מְזוֹנָא לְתַתָּא. וּכְדֵין קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא לְכָל סִטְרִין, עֵילָּא וְתַתָּא, בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָּא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא רָזָא חֲדָא, וּשְׁלִימוּ חַד. In the completed name TETRAGRAMMATON there is a second He added, the first He being associated with the supernal mystery, and the second symbolizing the Providence that provides the lower world with its sustenance. The moon is thus in its completeness, a completeness embracing the upper and the lower worlds, through the inner meaning of the Divine Name, all forming a unity of perfection.

400

יְהוֹשֻׁעַ דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא דְּסִיהֲרָא, בְּאִלֵּין אַתְוָון בִּן נוּ"ן, נוּ"ן וַדַּאי דְּהָא נוּן רָזָא דְּסִיהֲרָא אִיהִי. מָלֵא בְּרָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין אִיהוּ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה וַדַּאי. Joshua is the symbol of the fulness of the moon, he truly being the son of Nun, as the letter Nun is expressive of the recondite significance of the moon. And so “Joshua was full of the spirit of wisdom”, full in the completeness of the Divine Name.

401

בְּגִין דִּנְקוּדָה עִלָּאָה דְּאִיהִי י', אִתְפָּשַׁט וְאַפִּיק רוּחַ, וְהַהוּא רוּחַ עָבִיד הֵיכָלָא. וְהַהוּא רוּחַ אִתְפָּשַׁט, וְאִתְעָבִיד שִׁית סִטְרִין. הַהוּא רוּחַ אִתְפָּשַׁט, בְּרָזָא דְּכָל אִלֵּין. וְאַמְלֵי וְעָבִיד הֵיכָלָא לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵּי כֹּלָּא, וְאִתְעָבִיד רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּאַשְׁלְמוּתָא חֲדָא. For the Supreme Point, identical with the letter Yod, expanded and produced a Spirit, which Spirit produced a Temple. That Spirit then expanded further, and so became six directions. Having expanded through all these, it filled out and caused to come into being the Lower Temple. Thus the Divine Name became manifest in a unity of completeness.

402

וּבְגִין דָּא יְהוֹשֻׁעַ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, בְּגִין כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו, דְּאִיהוּ אָרִיק בִּרְכָאן עָלֵיהּ, וְאִתְמְלֵי בֵּירָא מִנֵּיהּ. וְאַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, כָּל חַד מִנַּיְיכוּ אִתְמְלֵי רוּחַ חָכְמָה, וְקַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא, בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא אִתְרְעֵי בְּכוּ, וְאַסְמִיךְ יְדוֹי עָלַיְיכוּ. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּעֵינַי חָמוּ דָּא, וְחָמוּ שְׁלִימוּ דְּרוּחַ חָכְמְתָא בְּכוּ. “Joshua”, then, “was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him”, that is, he poured out blessings upon him, and the well, so to speak became filled through him. And you,’ concluded R. Simeon, ‘you exalted saints, each one of you is filled with the spirit of wisdom and has attained the full phase of the mystic wisdom, inasmuch as the Holy One, blessed be He, found delight in you and had laid His hands upon you. Happy is my portion in that my eyes have seen this, to wit, the fulness of the spirit of wisdom that is in you.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 31

Chapter 31 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 31:411 (Chapter 31) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 31:411 (Chapter 31) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

409

צְלוֹתָא דְּבַר נָשׁ, כְּמָה דְּאָמַרְתּוּן אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן, דְּהָא בִּצְלוֹתָא מִתַתְּקָּן גּוּפֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְעָבִיד שְׁלִים. צְלוֹתָא אִיהִי תִּקּוּנִין מְתַקְּנָן דְּמִתְתַּקְּנָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן אַרְבַּע. תִּקּוּנָא קַדְמָאָה, תִּקּוּנָא דְּגַרְמֵיהּ, לְאִשְׁתַּלְּמָא. תִּקּוּנָא תִּנְיָינָא, תִּקּוּנָא דְּהַאי עָלְמָא. תִּקּוּנָא תְּלִיתָאָה, תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא לְעֵילָּא, בְּכָל אִינּוּן חֵילֵי שְׁמַיָא. תִּקּוּנָא רְבִיעָאָה, תִּקּוּנָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּרָזָא דִּרְתִּיכִין קַדִּישִׁין, וּבְרָזָא דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ, עֵילָּא וְתַתָּא בְּתִקּוּנָא (דרזין דשמא קדישא) כְּדְקָא יָאוּת. Prayer works a fourfold process of upbuilding which is in essence one. First, it builds up him who prays; secondly, it builds up this world; there comes, third, the upbuilding of the upper world with all the heavenly hosts; the fourth process of upbuilding is wrought on the Divine Name, so that all the upper and lower regions are embraced in one edifying process, in the manner appropriate.

410

תִּקּוּנָא קַדְמָאָה תִּקּוּנָא דְּגַרְמֵיהּ, בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְאַתְקְנָא גַּרְמֵיהּ, בְּמִּצְוָה וּקְדוּשָּׁה, וּלְאִתְּתַקְנָא בְּקָרְבְּנִין וְעִלָּוָון לְאִתְדַכָּאָה. תִּקּוּנָא תִּנְיָינָא, בְּתִקּוּנָא דְּקִיּוּמָא דְּהַאי עָלְמָא, בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, לְבָרְכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, בְּאִינּוּן הַלְלוּיָהּ, (תהילים קמ״ח:ג׳-ד׳) הַלְלוּהוּ כָּל כֹּכְבֵי אוֹר הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' לְקַיְּימָא קִיוּמָא דְּהַאי עָלְמָא. וְעַל דָּא בְּבָרוּך שֶׁאָמַר, בָּרוּךְ, בָּרוּךְ עַל כֹּלָּא. First, as to man himself, it is incumbent on everyone to edify himself by means of meritorious action and holiness and sacrifices and burnt offerings. The upbuilding of this world is then effected when we recite the works of creation, praising the Almighty for each separate work through our reading of the Hallelukah Psalms, such as “Praise him, all ye stars of light, praise him, ye heavens of heavens”, etc. (Ps. 148, 3-4). This is for the sustaining of this world.

411

תִּקּוּנָא תְּלִיתָאָה, דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא לְעָלְמָא לְעֵילָּא, בְּכָל אִינּוּן חַיָּילֵי חַיָּילִין וּמַשִׁרְיָין. יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְגוֹ', וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ. תִּקּוּנָא רְבִיעָאָה, תִּקּוּנָא דִּצְלוֹתָא, בְּתִקּוּנָא דְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא אָמַרְתּוּן, זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן. וְהָכָא רָזָא דְּתִקוּנָא דִּשְׁמָא שְׁלִים. זַכָּאָה חוּלָקִי עִמְּכוֹן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. The third process is wrought on the upper world with all its hosts upon hosts and legions upon legions. We thus recite: “Creator of ministering spirits… And the Ophanim and the holy Hayoth….” Finally comes the fourth process, wrought, as it were, on the Divine Name, which, by means of our prayer, becomes perfected. Happy is your portion’, concluded R. Simeon, ‘in this world and in the world to come. This is truly the effect of those precepts which you carry out by means of prayer.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 33

Chapter 33 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 33:421-428 (Chapter 33) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 33:421-428 (Chapter 33) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

420

וְרָזָא (ק"ס ע"ב) דִּשְׁמַע, שֵׁם דְּסָלִיק לְע' שְׁמָהָן, וְדָא כְּלָלָא חֲדָא. יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל סָבָא, בְּגִין דְּאִית (מ"ג ע"א) זוּטָא, דִּכְתִּיב (הושע י״א:א׳) נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. וְדָא אִיהוּ יִשְׂרָאֵל סָבָא, רָזָא חֲדָא בִּכְלָלָא חֲדָא. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הָכָא אִתְכְּלִילַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. The term SH e M a’ (hear) is esoterically analysed into SH e M (name) and the letter ‘Ain (= 70), that is, one Name comprising seventy names whilst remaining a unity. “Israel” here signifies “Ancient Israel”, in contrast to “Little Israel”, of whom it is written: “When Israel was a child, then I loved him” (Hos. 11, 1). “Ancient Israel” symbolizes the union of the Shekinah with her Spouse, and in pronouncing that name we have to concentrate our mind on the principle of unity, on the union of the two habitations;

421

וּלְבָתַר דְּאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא בִּכְלָלָא חֲדָא, כְּדֵין אִצְטְרִיכוּ לְיַיחֲדָא שַׁיְיפִין, וּלְחַבְרָא תְּרֵין מַשְׁכְּנִין כַּחֲדָא, בְּכֻלְּהוּ שַׁיְיפִין, בִּרְעוּ דְּלִבָּא, לְאִסְתַּלְּקָא בִּדְבֵקוּתָא דְּאֵין סוֹף, לְאִתְדַּבְּקָא כֹּלָּא תַּמָּן, לְמֶהֱוֵי רְעוּתָא חֲדָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. we have to put all our being, all the members of our body, our complete devotion, into that thought so as to rise and attach ourselves to the En-sof (Infinite), and thus achieve the oneness of the upper and the lower worlds.

422

וְרָזָא דָּא יִהְיֶה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (זכריה יד) יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד, בְּרָזָא דְּיִהְיֶה. י', לְיַחֲדָא וּלְאִתְדַּבְּקָא בה', דְּאִיהוּ הֵיכָלָא פְּנִימָאָה, לְאֲתָר (נ"א אתר) גְּנִיזוּ דְּהַאי נְקוּדָה עִלָּאָה, דְּאִיהִי י'. וְדָא אִיהוּ רָזָא יְדוָֹ"ד אֱלהֵינוּ. אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון (נ"א שמהן) דְּאִינּוּן יָ"ה. The words, “the Lord our God” are to reunite all the Members to the place from which they issued, which is the innermost Sanctuary.

423

וּלְאַכְלְלָא כָּל שַׁיְיפִין בְּהַהוּא אֲתָר דְּנַפְקוּ מִנֵּיהּ, דְּאִיהוּ הֵיכָלָא פְּנִימָאָה, לְאַתְבָא מִלִּין לְאַתְרֵיהוֹן, לְעִקָרָא וִיסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא דִּילְהוֹן, עַד הַהוּא אֲתָר דְּשָׁרְשָׁא דִּבְרִית. The same thought is continued in the words, “the Lord is one”, in the recital of which we have to make our thoughts range throughout all the grades up to the Infinite (En-sof) in love and fear.

424

וּלְבָתַר אִינּוּן תְּרֵין אַתְוָון אַחֲרָנִין (דאיהו י"ה) לְיַחֲדָא וּלְאִתְדַּבְּקָא י' בְּה'. י' אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא. וְהַאי ה' אִיהוּ הֵיכָלָא, אֲתָר גְּנִיזוּ דְהַאי רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ י'. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ ו' תִּנְיָינָא. אֲבָל י', רָזָא דִּילֵיהּ לְיַחֲדָא לוֹן כַּחֲדָא.

425

אֶחָד, לְיַחֲדָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּלְסַלְּקָא רְעוּתָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא (מתתא לעילא) בְּקִשּׁוּרָא חַד. לְסַלְּקָא רְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְעֵילָּא לְעֵילָּא עַד אֵין סוֹף וְלָא יִשְׁתְּבַק רְעוּתָא מִכָּל אִינּוּן דַּרְגִּין וְשַׁיְיפִין, אֶלָּא בְּכֻלְּהוּ יִסְתְּלַק רְעוּתֵיהּ לְאַדְבְּקָא לוֹן, וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא קִשּׁוּרָא חֲדָא בְּאֵין סוֹף. This is the method of avowing the unity of God practised by Rab Hamnuna the Venerable, who learnt it from his father, who had it from his master, and so on, till it came from the mouth of Elijah. And it is the correct and proper method.

426

וְדָא הוּא יִחוּדָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּאוֹלִיף מֵאָבוֹי, וַאֲבוֹי מֵרַבֵּיהּ, עַד פּוּמָא דְּאֵלִיָּהוּ, וְשַׁפִּיר אִיהוּ, וְיִחוּדָא בְּתִקּוּנָא. וְאַף עַל גַּב דְּאֲנָן אוֹקִימְנָא לְהַאי בְּכַמָּה רָזִין, כֻּלְּהוּ רָזִין סַלְּקִין לְחַד. אֲבָל רָזָא דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵיהּ, וְשַׁפִּיר אִיהוּ, וְיִחוּדָא בְּתִקּוּנָא. וְהָא אֲנָן בְּיִחוּדָא דְּרָזָא אַחֲרָא אִתְּעַרְנָא מִלִּין, וְאִיהוּ שַׁפִּיר, וְיִחוּדָא כַּדְקָא חֲזֵי וְהָכִי הוּא. אֲבָל יִחוּדָא דָּא, יִחוּדָא בְּתִקּוּנָא, וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא. The same Rab Hamnuna further said, that to concentrate the whole idea of unification in the term “one” (ehad) is a still better way; and it is for this reason that we dwell long over the enunciation of the word “one” (ehad), during which we effect the fusion into one of the upper and the lower worlds.

427

וְתוּ הֲוָה אָמַר, מַאן דִּרְעוּתֵיהּ לְאַכְלְלָא כָּל רָזִין דְּיִחוּדָא בְּמִלָּה דְּאֶחָד שַׁפִּיר טְפֵי. וּלְהָכִי אֲנָן מַאֲרִיכִין בְּאֶחָד, לְסַלְּקָא רְעוּתֵיהּ מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתַּתָּא לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. אֲבָל בְּרָזָא דָּא יִהְיֶ"ה, סִימָנָא (בעלמא) אִיהוּ לְהַאי. As we have learnt, “one” alludes to above, below, and the four quarters of the universe, these being the supernal Chariot, so that all are embraced in a single unity reaching out to the En-sof (Infinite).

428

וְהָא דְּתָנֵינָן אֶחָד (למהוי ד') רָזָא עֵילָּא וְתַתָּא, וְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, הָכִי אִיהוּ. לְיַחֲדָא עֵילָּא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר (ס"א ולארבע) וְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, אִלֵּין אִינּוּן רָזָא רְתִיכָא עִלָּאָה, לְאִתְכַּלְּלָא כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּקִשְׁרָא חֲדָא, בְּיִחוּדָא חֲדָא עַד אֵין סוֹף, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. After the recital of “Hear, O Israel…”, we have to recite the section containing mention of the Exodus from Egypt (Num. 15, 37-41), for the reason that the Shekinah was in the Egyptian exile, and as long as She is in exile there is no union between the upper and the lower worlds.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 34

Chapter 34 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 34:433-436 (Chapter 34) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 34:433-436 (Chapter 34) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

429

רָזָא לְאַדְכְּרָא יְצִיאַת מִצְרַיִם לְבָתַר. בְּגִין דַּהֲוַות שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא, וּבְזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, לָאו אִיהוּ חִבּוּרָא, לְאִתְחַבְּרָא דָּא בְּדָא עָלְמָא תַּתָּאָה בְּעָלְמָא עִלָּאָה, וּלְאַחֲזָאָה חֵירוּ דְּהַהִיא גְּאוּלָה, דַּהֲוַות בְּכַמָּה אָתִין, בְּכַמָּה נִסִּין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִצְטְרִיךְ הַהוּא פּוּרְקָנָא לְאִתְדַכְּרָא, וּלְאִתְחֲזָאָה דְּאַף עַל גַּב דַּהֲוַות בְּגָלוּתָא, הַשְׁתָּא חֵירוּ אִית לָהּ, מִיּוֹמָא דְּאִינּוּן קִשְׁרִין בְּמִצְרַיִם אִשְׁתְּרִיאוּ, אִינּוּן אָתִין וְנִסִּין אִתְעָבִידוּ. But the redemption from Egypt, attended by all those signs and wonders, set Her free; and that redemption has to be mentioned by us to show that though She was in chains She is now free, so as to join her heavenly Spouse.

430

וְאִצְטְרִיךָ לְאַחֲזָאָה חֵירוּ דִּילָהּ, בְּגִין דְּאִתְחַבְּרָא בְּבַעְלָהּ וּבְגִין לְאַסְמְכָא גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד בְּלָא פִּרוּדָא, וְלָא לְאַחֲזָאָה תִּרוּכִין, וְסִימָנִיךְ (ויקרא כ״א:ז׳) וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקְחוּ. It is hence incumbent on us to let the recital of the Redemption be followed closely by our petitionary prayers, as a sign of perfect unity (between the divine aspects) without a rift and without any separation whatever. The mnemonic for this is: “neither shall they take a woman put away from her husband” (Lev. 21, 7).

431

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּגָלוּתָא אִיהִי, וְהָא אִתְתַּרְכַת, לָאו הָכִי, אֶלָּא וַדַּאי בְּגָלוּתָא אִיהִי, לְדַיְּירָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ, אֲבָל לָא אִתְתַּרְכַת. וְהָא שְׁכִינְתָּא לָא אִתְחָזֵי בְּבַיִת רִאשׁוֹן וּבְבֵית שֵׁנִי. עַד דְּלָא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל סַלְּקָא לְעֵילָּא, וּלְבָתַר אִיהִי שָׁוִיאַת מָדוֹרָה עִמְּהוֹן. אֲבָל תִּרוּכִין לָא הֲוַות לְעָלְמִין. But, you may say, is She not at present in exile, and so put away? This is not so. She is indeed in exile, but only for the sake of Israel, so as to dwell with them and to shield them, but She is not put away. Now the Shekinah appeared neither during the first Temple nor during the second Temple. In the second Temple, before Israel were driven into exile, She ascended on high, and only after the exile did She make Her abode with them. But She was never put away.

432

וּבְגִין דָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה פּוּרְקָנָא, דְּאִית בָּה אַרְבַּע גְאוּלוֹת. וְרָזָא הָכָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקָא שְׁכִינְתָּא מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, תַּבְעַת מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִפְרוֹק לָהּ הַשְׁתָּא ד' זִמְנִין, דְּאִינּוּן ד' גְאוּלוֹת, לָקֳבֵל אַרְבַּע גָּלֻיוֹת. בְּגִין דְּתְהֵא בַּת חוֹרִין, וְלָא תְּהֵא מִתְתַּרְכָא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא קַיְּימָא וְאִתְפָּרְקַת אַרְבַּע גְאוּלוֹת, בְּהַהִיא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְהַשְׁתָּא דְּאִצְטְרִיכַת בְּתִקּוּנָהָא לְאִתְחַבְּרָא בְּבַעְלָהּ, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה הַהִיא גְּאוּלַת מִצְרַיִם, דְּאִית בָּה אַרְבַּע גְאוּלוֹת. Hence the importance of the first redemption, the one from Egypt which comprehended all the four redemptions. The esoteric exposition of the matter is as follows. When the Shekinah left the exile of Egypt, She besought the Holy One, blessed be He, that She might there and then be redeemed with a fourfold redemption, corresponding to the four exiles, so that She might remain free and not be put away any more. This request was granted and the exodus thus embraced for the Shekinah all the four redemptions. At the moment, therefore, of Her union with Her heavenly Spouse there is need for the display, so to speak, of the redemption from Egypt, comprehending as it does the four redemptions.

433

וְעַל דָּא אִית לְאַדְכְּרָא בְּהַהִיא גְּאוּלָה, ד' זִמְנִין אֱמֶת. אֱמֶת. אֱמֶת. אֱמֶת. עַד עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ. דְּדָא הוּא עֶזְרָה וְסֶמֶךְ לְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה אַרְבַּע זִמְנִין אַחֲרָנִין, אֱמֶת, אֱמֶת, אֱמֶת, אֱמֶת. לְמֶהֱוֵי אַרְבַּע גְאוּלוֹת אִלֵּין בְּקִיּוּמָא תַּקִּיף, בְּחוֹתָמָא תַּקִּיף דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא. ד' גְאוּלוֹת כְּפוּלִין בְּקִיּוּמָא. Hence, we have, in the recital of that redemption, to repeat four times the term “true” before we reach the portion beginning with “Thou hast been the help of our fathers…”, a prayer which is a firm support for all Israel. Then, in the course of the recital, “Thou hast been…”, the term “true” recurs again four times, whereby we fortify, confirm and corroborate, as it were, the same four redemptions with the seal and signet of the King.

434

וְכֻלְּהוּ בְּהַהִיא יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִילּוּ לָא אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן ד' גְאוּלוֹת בְּהַהִיא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כָּל זִמְנָא דְּלִהוֵי גָּלוּתָא, לָא אִתְחַבְּרַת בְּתִקּוּנָהָא לְאִתְיַיחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא אִית לְאַדְכְּרָא גְּאוּלָה דְּמִצְרַיִם תָּדִיר, בְכָל קִדּוּשִׁין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּיא. Were not the four redemptions comprehended within the Exodus during the whole of the exile She would not obtain Her adornments so as to manifest the unity of the Divine Name. We have thus to make mention of the redemption from Egypt in every recital of Sanctification offered to the Holy One, blessed be He, for ever and to all eternity.

435

רָזָא דִּקְדוּשָּׁה (דשמיה) הָא אוֹקִימְנָא, דְּהָא בִּקְדוּשָּׁה מִתְקַדְּשֵׁי כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְכָל דַּרְגִּין, וְכָל רְתִיכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כֻּלְּהוּ מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָׁתָא דָּא. וּבִקְדוּשָּׁה דָּא, אוֹקִימְנָא רָזִין עִלָּאִין, לְאִינּוּן מָארֵי רָזִין דְּמִסְתַּכְּלִין בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. The inward significance of the Sanctification recitals is, as already stated, that thereby both the upper and the lower worlds, all grades, all the upper and lower legions, become sanctified. Herein are involved sublime mysteries through which the initiated discern the holiness of their Master. Happy is their portion!

436

רָזָא לְמִמְסַר נַפְשָׁא לְמָארֵיהּ, שַׁפִּיר אִיהוּ, דְּקָא (ר' ע"ב) אֲמַרְתּוּן חַבְרַיָּיא, זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן, וְזַכָּאִין עֵינַי דְּחָמוּ כַּךְ, דְּזָכֵינָא בְּחַיֵּי, דְּמִתְעָרִין מִלִּין קַדִּישִׁין אִלֵּין בְּהַאי עָלְמָא, (ס"א בגין דכלהו) וְכֻלְּהוּ כְּתִיבֵי לְעֵילָּא קַמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. Happy is your portion,” concluded R. Simeon, “and happy my eyes that they have witnessed the awakening of these holy words in this world, inasmuch as they are all inscribed in the world on high before the Holy King.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 36

Chapter 36 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 36:443-445 (Chapter 36) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 36:443-445 (Chapter 36) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

441

כְּתִיב (יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, הַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ, בְּהַהוּא רָקִיעַ לְתַתָּא, כְּמָה דְּאָמַרְתּוּן חַבְרַיָּיא, זַכָּאָה חוּלָקִי, וְזַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן. (בההוא רקיע לתתא) דְּהָא בִּרְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, לֵית מַאן דְּאִסְתָּכַּל בֵּיהּ. וּמִלְּעֵילָּא מִנֵּיהּ קַיְּימָא הַהוּא אֶבֶן סַפִּיר, דְּהָא אִתְּעַרְנָא בֵּיהּ בְּרָזָא דְּהַהוּא מַרְגָּלִית טָבָא יַקִּירָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. It is written: “And above the firmament that was over their heads was as the appearance of a sapphire stone, the likeness of a throne” (Ezek. 1, 26). This firmament’, said R. Simeon, ‘is the lower firmament, as you, Companions, have explained. Happy is my portion and happy is your portion, since as regards the supernal firmament there is no one who can ever discern it. Above that lower firmament, then, there is that “sapphire stone”, that precious jewel by which it is adorned.

442

דְּמוּת כִּסֵּא, וְלָא כְּתִיב דְּמוּת הַכִּסֵּא. בְּגִין דְּאִית כִּסֵּא, וְאִית כִּסֵּא. הַכִּסֵּא: עִלָּאָה טְמִירָא גְּנִיזָא דְּלָא אִתְגַּלְיָיא, וְלֵית מַאן דְּקַיְּימָא בֵּיהּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּסֵּא סְתָמָא, דָּא כִּסֵּא דִּלְתַתָּא. It says, “the likeness of a throne”, and not “the throne”. For there is throne and throne. The term “the throne” would signify the Supernal Throne, which is undisclosed and beyond all knowledge and comprehension. Hence it says here “a throne”, to wit, a lower throne.

443

דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם, כֵּיוָן דְּאָמַר דְּמוּת, אֲמַאי כְּמַרְאֵה, דְּהָא סַגִּי לֵיהּ דְּמוּת אָדָם. אֶלָּא דְּמוּת אָדָם, דָּא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה, בְּהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה, דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם. אֲבָל הָא דְּאִתּוֹסָף כְּמַרְאֵה, לְאַכְלְלָא אִינּוּן דִּיוּקְנִין דְּמִלִּין דְּחָכְמְתָא, וְאִינּוּן רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּסַלְקָן וּמִתְעַטְּרָן לְעֵילָּא, וּלְבָתַר קַיְימִין בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא דְּצַדִּיקַיָּיא דִּמְעַטְּרִין לוֹן, וּבְכֻלְּהוּ אִשְׁתֲּעְשָׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעִטְרוֹי. The verse cited continues: “and upon the likness of the throne was a likeness as the appearance of a man” (Ibid.). Why say both “likeness” and “appearance” when “likeness” would be enough? The explanation is that the term “likeness” alludes to the higher glory, the image of Man; whereas the word “appearance” embraces the likenesses generated in his words of Torah exposition and mystic doctrines, which ascend and are crowned on high, and afterwards assume the image of man, of those righteous ones who crown them, for the delight of the Holy One, blessed be He.

444

וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתֲּעְשָׁע הַשְׁתָּא, בְּאִינּוּן מִלִּין דְּקָא אַמְרִיתּוּ, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא אוֹרְחָא. וְהָא קְיַּימְתּוּן קַמֵּי מָארֵיכוֹן בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ קַדִּישִׁין, דְּהָא אֲנָא בְּשַׁעֲתָא דַּחֲמֵינָא לְכוּ, וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, חֲמֵינָא בְּכוּ דְּאַתּוּן רְשִׁימִין בְּרָזָא דְּאָדָם, וְיָדַעְנָא דְּהָא דִּיּוּקְנָא דִּילְכוֹן אִתְעַתְּדָא לְעֵילָּא. וְהָכִי אִזְדַמְּנָן צַדִּיקַיָּיא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, וּלְאַחֲזָאָה פַּרְצוּפָא קַדִּישָׁא לְקָמֵי כָּל עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״א:ט׳) כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ'. And you, Companions, behold, the Holy One disports Himself now with those words you uttered, and you are standing now before your Master as represented by your holy images. For when I saw you and looked well at your inward forms, I saw that you were stamped with the mystical impress of Adam, and so I knew that your image is stationed on high. In this way the righteous are destined in the future to be distinguished in the eyes of all men, and to make their holy countenance manifest before all the world’ It is thus written: “all that see them shall acknowledge them, that they are the seed that the Lord hath blessed” (Isa. 51, 9).’

445

אַדְּהָכִי חָמָא לְרִבִּי יוֹסֵי, דְּהֲוָה מְהַרְהֵר בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, יוֹסֵי קוּם אַשְׁלִים דִּיּוּקְנָךְ, דְּאָת חַד חָסֵר בָּךְ. קָם רִבִּי יוֹסֵי וְחַדֵּי בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וְקָם קַמֵּיהּ, אִסְתָּכַּל בֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲמַר לֵיהּ, רִבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא אַנְתְּ שְׁלִים קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין, וְדִיּוּקְנָךְ שְׁלִים. At this point R. Simeon noticed R. Jose meditating worldly matters. Said he to him: ‘Jose, arise and make complete your image, inasmuch as you are short of one letter.’ R. Jose then rose up and joyously absorbed himself in expositions of the Torah. R. Simeon then looked at him again, and said: ‘R. Jose, now you are whole before the Ancient of Days, and your image is complete.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 38

Chapter 38 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 38 (Chapter 38) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 38 (Chapter 38) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:41 am

450

(שמות מ) וַיַּעַשׂ אֶת צִיץ נֶזֶר הַקֹּדֶשׁ. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח קְרָא בְּרוּת, (רות ב׳:ט׳) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אֲמַאי אִצְטְרִיךְ הָכָא לְמִכְתַּב. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי כַּמָּה קְרָאִין אִינּוּן בְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְחֲזִיאוּ דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְמִכְתַּב, וְחָמֵינָן דְּכֻלְּהוּ רָזִין עִלָּאִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי קְרָא מַאן דְּחָמֵי וְלָא אִסְתָּכַּל בֵּיהּ, כְּמָה דְּלָא טָעִים תַּבְשִׁילָא דָּמֵי. R. Judah began a discourse on the verse: “Let thine eyes be on the field that they do reap, and go thou after them;… and when thou art athirst, go unto the vessels, and drink of that”, etc. (Ruth 2, 9). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem; for the point of it is not at all apparent.’ R. Isaac interposed, saying: ‘But are there not many more verses in Scripture which seem to be needless, and the purpose of which is not apparent, yet we know that they conceal within them deep esoterical doctrines.’ Then R. Judah, resuming his discourse, said: ‘As regards this verse, whoever just looks at it and does not study it deeply is like a man who looks at a dish without tasting it.

451

אֶלָּא רָזָא הָכָא, וּבְרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְּמַר, בְּגִין דְּחָמָא בֹּעַז דַּיָּינָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַנְוָותָנוּתָא דְּהַהִיא צַדֶּקֶת, דְּלָא מְסַלְּקָא עֵינָא לְמֵחמֵי בַּאֲתָר אַחֲרָא, אֶלָּא לְקַמָּהּ. וְחָמָאת כָּל מַה דְּחָמָאת, בְּעֵינָא טָבָא, וְתּוּקְפָּא דְּמִצְחָא לָא הֲוָה בָּה, שִׁבַּח עֵינָהָא. In truth, there is an inner meaning in it, and it has been composed under the inspiration of the Holy Spirit. It amounts to this. Boaz, the Judge of Israel, observed the modesty of that righteous woman in that she did not turn her eyes hither and thither, but only looked straight in front of her, and that she had a benignant eye, and that there was no trace of impudence in her. He thus spoke in praise of her eyes.’

452

בְּגִין דְּאִית עַיְינִין דִּבְגִינֵיהוֹן לָא שַׁלְטָא בִּרְכָתָא בְּהַהוּא אֲתָר, וְאִיהוּ עֵינָא טָבָא חָמָא בָּה, דְּכָל מַה דְּאִסְתַּכְּלַת הֲוָה בְּעֵינָא טָבָא. וְתוּ, דְּחָמָא, דְּהֲוָה אַצְלַח בִּידָהָא, כָּל מַה דַּהֲוַות לַקְטָא, אִתּוֹסַף בְּחַקְלָא. וּבֹעַז אִסְתָּכַּל דְּרוּחָא קַדִּישָׁא שַׁרְיָיא עָלָהּ, כְּדֵין פָּתַח וְאָמַר, עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְגוֹ'. אִי תֵּימָא בְּגִין אִינּוּן לַקְטִין כָל אִינּוּן אַחֲרָנִין, הֵיךְ אָמַר דְּתֵּהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, לָא אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב אֶלָּא וְלָקַטְתְּ אַחֲרֵיהֶן, מַאי וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, אֶלָּא בְּגִין עֵינָהָא קָאָמַר. עֵינָהָא דַּהֲווֹ גַּרְמִין (נ"א ברכאן סגיאין, ועל דא וכו'), בִּרְכָתָא לַקְטִין סַגִּיאִין וְעַל דָּא וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, בָּתַר עֵינַיִךְ. כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא לֵית לְהוּ רְשׁוּ לְמֵיהַךְ בָּתַר עֵינוֹי. וְאַנְתְּ לְבָתַר עֵינַיִךְ, דְּעֵינַיִךְ גַּרְמִין בִּרְכָאן סַגִּיאִין. For there are eyes that throw a blight on any spot on which they are cast. But he observed in her a kindly eye, and he also saw that everything prospered in her hands, that the more she gleaned the more the gleaning in the field increased; and so Boaz recognized that the Holy Spirit hovered over her. Hence he thus addressed her, saying: “Let thine eyes be on the field that they do reap, and go thou after them”, to wit, “after thine eyes”. For the phrase “after them” cannot be construed as alluding to the gleaners, as if so it should have been written “and glean thou” instead of “and go thou”. Boaz thus bade her “go after” her eyes, having observed that her eyes carried with them a blessing and were the cause of a manifold increase in the gleaning. “Other people”, he as much as said, “are not permitted to follow after their eyes, but thou mayest follow thine eyes, for they are the begetters of manifold blessings.”’

453

דָּבָר אַחֵר עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן. בֹּעַז חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, דִּזְמִינִין לְנָפְקָא מִינָּהּ מַלְכִין עִלָּאִין שַׁלִּיטִין דְּאִינּוּן עַיְינִין דְּכֹלָּא. כְּמָה דַּהֲוַות תָּמָר, דִּכְתִּיב בָּהּ, (בראשית ל״ח:י״ד) וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. אִתְיַישְּׁבַת בְּפִתְחָא דְּנָפְקִין מִינָּהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עִלָּאִין, דְּאִקְרוּן עַייְנִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר ט״ו:כ״ד) אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה. כְּמָה דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא לָא אָזְלִין אֶלָּא בָּתַר עַיְינִין, וְעַיְינִין אִינּוּן מִנְהָגִין לְכָל גּוּפָא. אוּף הָכִי מַלְכִין וְסַנְהֶדְרִין, וְכָל אִינּוּן שַׁלִּיטִין, כֹּלָּא אַזְלִין אֲבַתְרַיְיהוּ (ס"א דאזלין שייפין בתר עיינין) וּבְגִין כַּךְ אָמַר לָהּ עֵינַיִךְ אִלֵּין מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין, דִּזְמִינִין לְמֵיפַק מִינָּהּ. The verse may also be explained as follows. Boaz saw, under the inspiration of the Holy Spirit, that great kings and rulers were destined to issue from her, they being called the “eyes” of the people, as in the passage: “And it shall be, if it be done in error through the eyes of the congregation” (Num. 15, 24), alluding to the Sanhedrin. For, as the members of the body must follow the eyes, which are the leaders of the body, so kings, members of the Sanhedrin, and other rulers, lead the way for the people to follow.

454

בַּשָּׂדֶה. מַאן שָׂדֶה. דָּא צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַ ם, דִּכְתִּיב, (מיכה ג׳:י״ב) צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. וּכְתִיב (בראשית כ״ז:כ״ז) כְּרִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', דָּא יְרוּשָׁלַ ם. וְעַל דָּא כְּתִיב עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה, דְּאִינּוּן עַיְינִין דִּילָהּ, דִּזְמִינִין לְמֵיפַק מִינָּהּ, לָא יְהוֹן שַׁלִּיטִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, דְּהָא מֵהַהוּא שָׂדֶה, הֲווֹ נַקְטִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא תּוֹרָה, וּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ב׳:ג׳) כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה. This is thus what Boaz indicated in his words: “Let thine eyes be in the field”. The term “field” is a reference to Zion and Jerusalem, as it is written: “Zion shall be plowed as a field” (Micah 3, 12), and also, “as the smell of a field which the Lord hath blessed” (Gen. 27, 27), in allusion to Jerusalem. Hence, “Let thine eyes be on the field”, that is, the rulers that were destined to come forth from her should have their centre only in Jerusalem. Boaz continued: “where they do reap”, inasmuch as from that “field” all the peoples of the world would reap law and illumination, as Scripture says: “For out of Zion shall go forth the Law” (Isa. 2, 3);

455

וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, בְּאִלֵּין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, דַּאֲנָא חֲמֵינָא בְּךָ. הֲלֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים וְגוֹ'. כְּמַשְׁמָעוֹ דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּאִתְּתָא דַּעְתָּא קַלָה. וְצָמִית, לִישָׁנָא דִּנְקִיוּת נָקַט, וְצָמִית, דְּאִי תִּיאוּבְתִּךְ לְאַדְבְּקָא בְּבַר נָשׁ לְקַיְּימָא זַרְעָא בְּעָלְמָא, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, אִלֵּין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּאִקְרוּן כְּלֵי יְיָ', דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:י״א) הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ'. דִּזְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְאַיְיתָאָה לוֹן כָּל עָלְמָא, דּוֹרוֹנָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְאִינּוּן כְּלֵי יְיָ', מָאנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְהֲנֵי בְּהוּ, אִלֵּין אִינּוּן מָאנִין תְּבִירִין, תְּבִירִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, בְּגִין לְקַיְּימָא אוֹרַיְיתָא. וְשִׁימוּשָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמַּשׁ בְּהוּ, לָא אִשְׁתָּמַּשׁ אֶלָּא מִגּוֹ הָנֵי כֵּלִים. וְכַד תִּתְדְּבַק בְּהוּ וְשָׁתִיתָ וְגוֹ'. “and go thou after them”, meaning “after the virtuous deeds that I observed in thee”. “Have I not charged the young men that they shall not touch thee”: this can be taken literally, women being easily swayed. “And when thou art athirst”: this is a euphemism, Boaz saying, in effect: “When thou conceivest a desire to attach thyself to a man in order to raise up seed”, “go unto the vessels”, to wit, to the righteous, who are called vessels, as it is written, “be ye clean, ye that bear the vessels of the Lord”(Isa. 52, 11); they are the vessels which mankind will in time to come bring as a present to King Messiah; they are the “vessels of the Lord”, in whom the Holy One, blessed be He, rejoices; and although broken vessels, bruised in this world for the sake of observing the Torah, yet the Holy One makes use only of them: “attach thyself to such vessels”, Boaz bade Ruth, “and drink”, etc.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 39

Chapter 39 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 39:462-465 (Chapter 39) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 39:462-465 (Chapter 39) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

456

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (רות ג׳:ז׳) וַיֹאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ. מַהוּ וַיִּיטַב לִבּוֹ. דְּבָרִיךְ עַל מְזוֹנֵיהּ, וְאוּקְמוּהָ. וְדָא הוּא רָזָא, דְּמַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנֵיהּ, דָּא אוֹטִיב לְלִבֵּיהּ, וּמַאן אוֹטִיב (נ"א איהו) כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים כז ח) לְךָ אָמַר לִבִּי. וּכְתִיב (תהילים ע״ג:כ״ו) צוּר לְבָבִי וְגוֹ'. R. Jose began a discourse on the verse: “And when Boaz had eaten and drunk, and his heart was merry”, etc. (Ruth 3, 7). ‘His heart was merry,’ he said, ‘by reason of his having pronounced a benediction over his food; and there is, further, a deeper significance here, to wit, that whoever says a blessing after his meal satisfies his “heart”, that which is by him alluded to in the words: “In thy behalf my heart hath said” (Ps. 27, 8), also in, “but God is the rock of my heart” (Ibid. 73, 26).

457

וּבְגִין דְּבִרְכַּת מְזוֹנָא חֲבִיבָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַאן דְּבָרִיךְ עַל שַׂבְעָא, אוֹטִיב וְחַדֵּי לַאֲתָר אַחֲרָא, וְסִימָנִךְ סְעוּדָתֵי דְּשַׁבָּת, דְּאֲתָר אַחֲרָא אִתְהֲנִי מֵהַהִיא בְּרָכָה (ר"ד ע"ב) דְּשַׂבְעָא וְחִידוּ. וְהָכָא אִתְהֲנֵי מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּשַׂבְעָא דְּהַהוּא צַדִּיק בֹּעַז וְדָא וַיִּיטַב לִבּוֹ. For, since the blessing offered up for one’s food is precious before the Holy One, blessed be He, whoever pronounces such a blessing after he is satisfied does good and brings joy to “another region”. So here “another region” derived enjoyment from the blessing after the meal that the righteous Boaz pronounced, and thus we read, “and his heart was merry”.

458

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּמְזוֹנָא אִיהוּ קָשֶׁה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אֲתָר, וְכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אָכִיל וְשָׁתֵי, וְקָא מְבָרֵךְ. הַהִיא בִּרְכָתָא סַלְּקָא, וְאִתְהֲנֵי מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשַׂבְעָא דְּסַלְקִין, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִתְהֲנֵי מִמְּזוֹנָא מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא. Why pronounce a blessing? It is because the sustenance of man is troublesome, so to speak, for the Almighty, but when the words of the benediction pronounced by a man after eating and drinking ascend on high, that place derives an enjoyment from those words, and so benefit is drawn from the food, both below and above.

459

וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא. רָזָא בְּחוֹל לָא אִתְהֲנֵי הַהוּא אֲתָר, אֶלָּא מֵאִינּוּן מִלִּין דְּסַלְקִין מִגּוֹ שַׂבְעָא, וְכֻלְּהוּ מִלִּין מִתְעַטְּרָן וְרַוָּון וְשַׂבְעִין בְּחֵידוּ, וְהַהוּא אֲתָר אִתְהֲנִי מִנַּיְיהוּ. בְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא אָחֳרָא, בִּמְזוֹנָא מַמָּשׁ, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת, וּבְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח כְּלִילָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא. וְרָזָא דָּא (דברי הימים א כט יד) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. וַדַּאי בַּהֲנָאוּתֵיהּ דָּא, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. This is a recondite teaching known to the Companions. Furthermore, on weekdays “that region” enjoys only the words of the after-meal benediction that ascend on high. On Sabbath days, however, there is an enjoying on high of the very food enjoyed on earth by man in virtue of this being part of the holy joy of the Sabbath. There is thus here a merging of the heavenly and the earthly. This recondite teaching is indicated in the passage, “for all things come of thee, and of thine own have we given thee” (I Chron. 29, 14), alluding to the enjoyment in heaven of the holy joy in the Sabbath repasts partaken of below.

460

מַאן דִּמְבָרֵךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִגּוֹ שַׂבְעָא, בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבֵּיהּ, וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּחֶדְוָה, וְלָא יִשְׁתְּכַּח עָצִיב, אֶלָּא דִּיבָרֵךְ בְּחֶדְוָה בְּרָזָא דָּא, וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ דְּהָא אִיהוּ יָהִיב הַשְׁתָּא לְאַחֲרָא בְּחֶדְוָה, בְּעֵינָא טָבָא, וּכְמָּה דְּאִיהוּ מְבָרֵךְ בְּחֶדְוָה וּבָעֵינָא טָבָא. הָכִי יָהֲבִין לֵיהּ בְּחֶדְוָה וּבָעֵינָא טָבָא. וּבְּגִין כָּךְ לָא יִשְׁתְּכַּח עָצִיב כְּלָל, אֶלָּא בְּחֶדְוָה, וּבְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וִישַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְמֵיהַב בְּרָכָה דָּא, בְּרָזָא דְּאִצְטְרִיךְ. Whoever pronounces the after-meal benediction must do so devotedly, and in a joyful mood unmingled with any tinge of sadness, inasmuch as in giving thanks he is giving of his own to someone else; and thus, as he gives thanks joyfully and unstintedly, so will sustenance be given to him joyfully and unstintedly.

461

רָזָא הָכָא, אַרְבַּע רְתִיכִין שַׁלִּיטִין, בְּד' סִטְרִין וּמַשִׁירְיָין, אִתְזָנוּ מֵהַהִיא בִּרְכָתָא דְּשַׂבְעָא, וּבְאִינּוּן מִלִּין דְּבָרוּךְ אַתָּה, אִתְהֲנִי וְאִתְרַבֵּי וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ. וּמַאן דִּמְבָרֵךְ אִצְטְרִיךְ רְעוּתָא בְּחֶדְוָה, וּבְעֵינָא טָבָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ. By the benedictions, each commencing with “Blessed art Thou”, are sustained the four legions that rule over the four corners of the world. Hence we ought to recite them with heartiness. So Scripture says: “He that hath a bountiful eye shall be blessed, for he giveth of his bread to the poor” (Prov. 22, 9), where the term yeborakh (shall be blessed) can be read yebarekh (shall-or does-bless);

462

וְהָכָא שָׁפִיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִּיב כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. אֶלָּא טוֹב עַיִן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, הוּא יְבָרֵךְ וַדַּאי, בְּעֵינָא טָבָא בְּחֶדְוָה. וְלָאו אִיהוּ לְמִגְנָא לְבָרְכָא בְּחֶדְוָה, דְּהָא מֵהַהִיא בִּרְכָתָא, וּמֵהַהוּא חֵידוּ נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל, אֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְזָנָא מִכָּל סִטְרִין. אֲתָר דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. אֲתָר דְּאִתְהֲנִי מִכָּל סִטְרִין וְאִתְכְּלִיל מִכָּל סִטְרִין. מִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְחַכִּימִין דְּיַדְעִין רָזִין עִלָּאִין וְאוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. and the verse thus amounts to saying that we should pronounce the after-meal blessing in a bountiful spirit, for through that blessing and our joyousness in uttering it we provide, as it were, sustenance for the poor, to wit, for that region¹Malkuth. that possesses naught of itself, but draws its sustenance from all sides and is made up from all sides. Now, these teachings have only been transmitted to the initiated who are conversant with the sublime mystical doctrines and with the paths of the Torah.

463

תָּא חֲזֵי, בֹּעַז טַב עֵינָא הֲוָה תּוּקְפָּא דְּמִצְחָא לָא הֲוָה בֵּיהּ לְעָלְמָא. מַה כְּתִיב, (רות ג׳:ז׳) וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה, רָזָא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ז׳:ג׳) בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דִּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, כַּד סָלִיק מֵהַאי עָלְמָא, אֲתָר אִתְתַּקְנָא לֵיהּ, גּוֹ רָזִין עִלָּאִין בְּהֵיכָלִין קַדִּישִׁין. זַכָּאָה אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי דְּמָארֵיהּ, וְיָדַע רָזָא דִּילְהוֹן, דְּלֵית לָךְ פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא תַּלְיָין בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וּנְהוֹרִין וְזִיוִין עִלָּאִין, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא זַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Observe now that Boaz was bountiful of heart and free from all presumptuousness. It is thus written of him: “he went to lie down at the end of the heap of corn” (Ruth 3, 7). This is esoterically elucidated by the passage: “Thy belly is like a heap of wheat” (S.S. 7, 3), and so we learn from here that whoever pronounces the after-meal grace joyfully and with devotion, when he quits this world there is a place prepared for him in the sacred and mysterious mansions. Happy is the man who gives heed to the precepts of his Master and knows their recondite significance, since there is no precept in the Torah but contains manifold sublime recondite teachings and radiances and resplendencies; but the sons of men know not nor give they heed to the glory of their Master. Happy is the portion of the righteous who are assiduous in the study of the Torah; happy are they in this world and in the world to come.

464

תָּא חֲזֵי דְּהָא אָמְרוּ, דְּכָל אִינּוּן תַּקִיפֵי מִצְחָא, דְּלֵית לְהוּ כִּסּוּפָא, לֵית לְהוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל אִינּוּן תַּקִיפֵי מִצְחָא דַּהֲווֹ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, כַּד הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּהַהוּא צִיץ, הֲווֹ מִתַבְרָן לִבַּיְיהוּ, וּמִסְתַּכְּלָן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. בְּגִין דְּצִיץ עַל אָת הֲוָה קָאִים, וְכָל מַאן דְּמִסְתַּכֵּל בֵּיהּ, הֲוָה מַכְסִיף בְּעוֹבָדוֹי. וְעַל דָּא צִיץ מְכַפְּרָא עַל אִינּוּן תַּקִיפֵי אַנְפִּין, תַּקִיפֵי מִצְחָא. Our sages have said that the arrogant and shameless have no portion in this world nor in the world to come. All the arrogant of Israel, when they gazed on the Plate, became contrite of heart and looked inwardly into their own deeds. For the Plate possessed miraculous powers, and thus was the means of making all who looked on it feel ashamed of their misdeeds. In this way the Plate secured atonement for the arrogant and the insolent.

465

אַתְוָון דְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דַּהֲווֹ גְּלִיפִין עַל צִיצָא, הֲווֹ נָהֲרִין וּבַלְטִין וְנָצְצִין. כָּל מַאן דְּהֲוָה מִסְתָּכַּל בְּהַהוּא נְצִיצוּ דְּאַתְוָון, אַנְפּוֹי נַפְלִין מֵאֵימָתָא, וַהֲוָה אִתְבַּר לִבֵּיהּ, וּכְדֵין צִיצָא מְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. כְּגַוְונָא דָּא כֵּיוָן דְּאִיהוּ גָּרִים לְתַּבְרָא לִבֵּיהּ, וּלְאִתְכַּנְּעָא מִקַּמֵּי מָארֵיהּ. The letters of the Divine Name engraved on it stood out shining and flashing, and whoever looked at that flashing had to cast down his eyes in fear, and become contrite of heart, and thus the Plate effected their atonement.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 40

Chapter 40 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 40:470 (Chapter 40) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 40:470 (Chapter 40) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

466

כְּגַוְונָא דָּא קְטֹרֶת, כָּל מַאן דְּאָרַח בְּהַהוּא תְּנָנָא, כַּד סָלִיק הַהוּא עַמּוּדָא מֵהַהוּא מַעֲלֶה עָשָׁן, הֲוָה מְבָרֵר לִבֵּיהּ, בִּבְרִירוּ בִּנְהִירוּ בְּחֶדְוָה לְמִפְלַח לְמָארֵיהּ, וְאַעְבָּר מִנֵּיהּ זוּהֲמָא דְּיֵצֶר הָרָע, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא לִבָּא חֲדָא, לָקֳבֵל אֲבוּהָ דְּבִשְׁמַיָּא. בְּגִין דִּקְטֹרֶת, תְּבִירוּ דְּיֵצֶר הָרָע אִיהוּ וַדַּאי בְּכָל סִטְרִין. וּכְמָּה דְּצִיץ הֲוָה קָאִים עַל נִיסָא, אוּף קְטֹרֶת. דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא, לְמִתְבַּר לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בַּר קְטֹרֶת. Of a similar potency was the Incense. For whoever smelled the smoke of the pillar that ascended from the “smoke-raiser”¹One of the ingredients of the incense. became cleansed of heart and intent on worshipping his Master: the taint of the evil spirit disappeared from him, leaving him to serve with single heart his Father in heaven. The Incense thus possessed the potency of breaking completely the evil spirit in man. As the Plate possessed miraculous powers, so did the Incense, nothing in the world having power to crush the “other side” like the Incense.

467

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (במדבר י״ז:י״א) קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת. מַאי טַעְמָא. כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ', הֵחֵל הַנָּגֶף. דְּהָא לֵית תְּבִירוּ לְהַהוּא סִטְרָא בַּר קְטֹרֶת. דְּלֵית לָךְ מִלָּה חֲבִיבָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּקְטֹרֶת. וְקַיְּימָא לְבַטְּלָא חַרְשִׁין, וּמִלִּין בִּישִׁין מִבֵּיתָא. רֵיחָא וַעֲשָׁנָא דִּקְטֹרֶת דְּעַבְדֵי בְּנִי נָשָׁא, בְּהַהוּא עוֹבְדָּא אִיהוּ מְבַטֵּל, כָּל שֶׁכֵּן קְטֹרֶת. Thus we read: “Take thy fire-pan, and put fire therein from off the altar, and lay incense thereon… for there is wrath gone out from the Lord: the plague is begun” (Num. 17, 11). For there is nothing so beloved by the Holy One, blessed be He, as the Incense. It is able to banish sorcery and all evil influences from the house. Seeing that perfumes prepared by men possess the virtue to counteract, by their odour and fumes, the ill-effects of evil things, how much more so the Incense!

468

מִלָּה דָּא גְּזֵרָה קַיְּימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מַאן דְּאִסְתָּכַּל וְקָרֵי בְּכָל יוֹמָא עוֹבְדָּא (נ"א פרשתא) דִּקְטֹרֶת, יִשְׁתְּזִיב מִכָּל מִלִּין בִּישִׁין חַרְשִׁין דְּעָלְמָא. וּמִכָּל פְּגָעִין בִּישִׁין, וּמֵהִרְהוּרָא בִּישָׁא, וּמִדִּינָא בִּישָׁא, וּמִמוֹתָנָא, וְלָא יִתְזַק כָּל הַהוּא יוֹמָא, דְּלָא יָכִיל סִטְרָא אַחֲרָא לְשַׁלְטָא עָלֵיהּ, וְאִצְטְרִיךְ דִּיכַוֵּין בֵּיהּ. It is a firmly established ordinance of the Holy One, blessed be He, that whoever reflects on and recites daily the section of the Incense will be saved from all evil things and sorceries in the world, from all mishaps and evil imaginings, from evil decrees and from death; and no harm will befall him that day, as the “other side” has no power over him. But it must be read with devotion.’

469

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ יַדְעֵי כַּמָה עִלָּאָה אִיהוּ עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲווֹ נַטְלֵי כָּל מִלָּה וּמִלָּה מִנֵּיהּ, וַהֲווּ סַלְקֵי לֵהּ עֲטָרָה עַל רֵישַׁיְיהוּ, כְּכִתְרָא דְּדַהֲבָא. וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, וְאִי יְכַוֵין בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְיִסְתָּלַּק מוֹתָנָא מִנֵּיהּ, וּמֵעָלְמָא, וְיִשְׁתְּזִיב מִכָּל דִּינִין דְּהַאי עָלְמָא, מִסִּטְרִין בִּישִׁין, וּמִדִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וּמִדִּינָא דְּמַלְכוּ אַחֲרָא. R. Simeon remarked: ‘Were people to know how precious the offering of the Incense is to the Holy One, blessed be He, they would take every word of the passage where it is enjoined and make it into a crown for their heads, as it were, a crown of gold. And whoever studies it ought to reflect deeply on the way it was carried out; and through the reciting of it daily with devotion a man merits a portion in this world and in the world to come, and keeps away death from himself and from the world, and is saved from all punishments in this world, from the “evil sides”, from the punishment of Gehinnom, and from strange powers.

470

בְּהַהוּא קְטֹרֶת כַּד הֲוָה סָלִיק תְּנָנָא בְּעַמּוּדָא, כַּהֲנָא הֲוָה חָמֵי אַתְוָון דְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, פְּרִישָׂא (נ"א פרחין) בַּאֲוִירָא, וְסַלְקֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא עַמּוּדָא. לְבָתַר כַּמָה רְתִיכִין קַדִּישִׁין סָחֲרִין לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, עַד דְּסָלִיק בִּנְהִירוּ וְחֶדְוָה, וְחַדֵּי לְמַאן דְּחַדֵּי, וְקָשַׁר קִשְׁרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְדָא מְכַפֵּר עַל יֵצֶר הָרָע, וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִיהוּ סִטְרָא אַחֲרָא. וְהָא אוֹקְמוּהָ. When the pillar of smoke ascended from the burning Incense, the priest used to see the mystical letters of the Divine Name ascending on high in that pillar. Then numerous holy legions would surround the pillar on all sides until it rose in the midst of light and gladness to the region where it diffused joy and knitted together the upper world and the lower world in a complete unity, thereby achieving atonement for the evil spirit in man and for idolatry, which is of the “other side”.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 41

Chapter 41 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 41:479-484 (Chapter 41) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 41:479-484 (Chapter 41) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

471

פָּתַח וְאָמַר, (שמות לז) וַיַּעַשׂ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּגִין דִּתְרֵין מַדְבְּחִין הֲווֹ, מַדְבְּחָא דְּעִלָּוָון, וּמַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת בּוּסְמִין, דָּא לְבַר, וְדָא לְגוֹ. הַאי מַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה, אֲמַאי אִקְרֵי מִזְבֵּחַ, וְהָא לָא דַּבְחִין בֵּיהּ דִּבְחִין, וּמִזְבֵּחַ עַל דָּא אִקְרֵי. R. Simeon further discoursed on the verse: “And thou shalt make an altar (mizbeah) to burn incense upon” (Ex. 30, 1). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem, for we find that there were two altars, namely, the altar of burnt-offering and the altar of incense, the former the outer altar and the latter the inner one. Now, why was the altar of incense called mizbeah (lit. slaughtering-place), seeing that it had no connection with animal slaughter?

472

אֶלָּא בְּגִין דְּבָטִיל וְכָפִית לְכַמָּה סִטְרִין בִּישִׁין, וּבְגִין דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא כְּפִית לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה, וְלָא לְמֶהֱוֵי קַטֵּיגוֹרָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ. כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא הֲוָה חָמֵי (ס"א עמודא דעשנא) עֲשָׁנָא דִּקְטֹרֶת דְּסָלִיק, אִתְכַּפְיָיא וְעָרַק, וְלָא יָכִיל לְקָרְבָא כְּלַל לְמַשְׁכְּנָא. וּבְגִין דָּא אִתְדָּכֵי וְלָא אִתְעֲרָב בְּהַהוּא חֶדְוָה דִּלְעֵילָּא, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וּבְגִין דְּחֲבִיבָא כָּל כַּךְ, לָא קָאִים הַהוּא מִזְבֵּחַ, אֶלָּא (ד"א פנימאה) לְגוֹ. דְּהַאי אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּבִרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ, וְעַל דָּא סָתִים מֵעֵינָא. The explanation is that this altar was efficacious in defeating and subduing the numerous powers of the “other side”, so as to make them powerless and unable to act as accusers. Hence the name mizbeah (place of slaughter). The “evil side”, when it beheld the smoke of the incense ascending in a pillar, was subdued, and fled, and was quite unable to approach the Tabernacle. Now, because that joy was shared by no one beside the Holy One, blessed be He, by reason of this offering being so precious in His sight, that altar was placed in the innermost part of the Tabernacle, for it was the repository of blessings, and was therefore hidden from the eye of man.

473

מַה כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, (במדבר י״ז:י״ג) וַיַּעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, דְּכָפִית לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה כְּלַל, וְלָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. סִימָנָא דָּא אִתְמְסַר בִּידָנָא, דִּי בְּכָל אֲתָר דְּקָאָמְרֵי בְּכַוָונָה, וּרְעוּתָא דְּלִבָּא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דְּלָא שַׁלְטָא מוֹתָנָא בְּהַהוּא אֲתָר, וְלָא יִתְזַק, וְלָא יַכְלִין שְׁאַר עַמִּין לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתָר. In regard to this, it is written: “And he stood between the dead and the living; and the plague was stayed” (Num. 17, 13). For Aaron put the Angel of Death in chains so that he could not exercise dominion nor execute any judgement. It is a traditional teaching that wherever people recite with heartfelt devotion the portion relating to the incense there will be immunity from death and from injury; nor will any other nation have power over that place.

474

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת. כֵּיוָן דִּכְתִּיב מִזְבֵּחַ, אֲמַאי אִקְרֵי מִקְטַר קְטֹרֶת. אֶלָּא בְּגִין דְּנַטְלֵי מֵהַאי אֲתָר לְאַקְטְרָא, כְּמָה דְּעֲבַד אַהֲרֹן. תּוּ, מִזְבֵּחַ אִצְטְרִיךְ לְאַקְטְרָא לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּהַהוּא קְטֹרֶת, וְעַל דָּא מִקְטַר קְטֹרֶת. תּוּ, מִקְטַר קְטֹרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ, לְאַקְטְרָא קְטֹרֶת, דְּהָא אָסִיר לְאַקְטְרָא בַּאֲתָר אַחֲרָא קְטֹרֶת, בַּר מִמַּחְתָּה. (נ"א ממחתה דיום הכפורים) The name, “altar to burn incense upon”, further tells us that the altar had to be consecrated by the burning of incense. It further teaches us, in accordance with the Chaldaic rendering, that it is forbidden to burn incense anywhere save on coals of fire taken with the censer from this altar.

475

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּדִינָא רָדִיף אֲבַתְרֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לְהַאי קְטֹרֶת, וּלְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, דְּהָא סִיּוּעָא אִיהוּ לְאִסְתַּלְּקָא דִּינִין מִנֵּיהּ, וּבְהַאי וַדַּאי מִסְתַּלְּקִין מִנֵּיהּ, אִי הוּא רָגִיל בְּהַאי, לְאַדְכְּרָא תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא, בְּצַפְרָא וּבְרַמְשָׁא, דִּכְתִּיב קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַבֹּקֶר וּכְתִיב בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. וְדָא אִיהוּ קִיוּמָא דְּעָלְמָא תָּדִיר, דִּכְתִּיב, (שמות ל׳:ח׳) קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנִי יְיָ' לְדוֹרוֹתֵיכֶם וַדַּאי הוּא קִיוּמָא דְּעָלְמָא לְתַתָּא, וְקִיּוּמָא דְּעָלְמָא לְעֵילָּא. Observe that whoever is pursued by Rigour needs the remedy of incense-burning to save him, as also repentance before his Master, this helping greatly to keep chastisement away from him. That will assuredly result if the man is accustomed to recite the incense-ordinance twice a day, in the morning and in the evening, corresponding to the precept, “And Aaron shall burn thereon incense of sweet spices; every morning… at dusk, he shall burn it” (Ex. 30, 7-8). And this service, moreover, perpetually upholds the world, as is indicated in the phrase, “a perpetual incense before the Lord throughout your generations” (Ibid. 8); truly it is a means of upholding both the lower world and the upper world.

476

בְּהַהוּא אֲתָר דְּלָא אִדְכַּר בְּכָל יוֹמָא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דִּינִין דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָין בֵּיהּ, וּמוֹתָנִין סַגִיאוּ בֵּיהּ, וְעַמִּין אַחֲרָנִין שַׁלְטִין עָלֵיהּ. בְּגִין דִּכְתִּיב, קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְיָ'. תָּמִיד אִיהוּ קַיְּימָא לִפְנֵי יְיָ', יַתִּיר מִכָּל פּוּלְחָנִין אַחֲרָנִין, חֲבִיבָא אִיהוּ עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דְּהוּא יַקִּיר וְחָבִיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִכָּל פּוּלְחָנִין וּרְעוּתִין (נ"א ועובדין) דְּעָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דִּצְלוֹתָא אִיהִי מְעַלְּיָיא מִכֹּלָּא, עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת הוּא יַקִּיר וְחָבִיב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Where the daily recital of the incense-burning does not take place, there heavenly judgements impend, many people die there, and other nations obtain dominion. Thus Scripture says, “a perpetual incense before the Lord” (Ibid.), indicating that it abides in the presence of the Lord, more than all other modes of worship, it being the most precious and beloved to the Holy One, blessed be He. Prayer, indeed, is the highest service of all, yet is incense-burning dear and acceptable to the Almighty.

477

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין צְלוֹתָא לְעוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת. צְלוֹתָא אַתְקִינוּ לָהּ בַּאֲתָר דְּקָרְבְּנִין, דַּהֲווֹ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל אִינּוּן קָרְבְּנִין דַּהֲווֹ עַבְדִּין יִשְׂרָאֵל, לָאו אִינּוּן חֲשִׁיבִין כִּקְטֹרֶת. וְתוּ מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא צְלוֹתָא אִיהוּ תִּקּוּנָא לְאַתְקְנָא מַה דְּאִצְטְרִיךְ, קְטֹרֶת עָבִיד יַתִּיר, מְתַקֵּין וְקָשִׁיר קִשְׁרִין, וְעָבִיד נְהִירוּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. וּמַאן אִיהוּ דְּאַעְבַּר זוּהֲמָא וְאִידְכֵּי מַשְׁכְּנָא, וְכֹלָּא אִתְנְהִיר וְאִתְתָּקַּן וְאִתְקָשַּׁר כַּחֲדָא. Observe the difference between prayer and incense-offering. Prayer has been instituted to take the place of the sacrifices that Israel used to offer, but none of the sacrifices had the same value as the incense. There is, further, this difference between the two. Prayer repairs damage which has been done, but incense does more-it strengthens, it binds together, it is the greatest light-bringer. It was incense that removed the evil taint (zuh’ma) and purified the Tabernacle, so that the whole was illumined, renewed, and knitted together into a combined whole.

478

וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְאַקְדְּמָא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת לִצְלוֹתָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא מֵעָלְמָא, דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא דְּכֹלָּא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא קָרְבָּנָא חֲבִיבָא דְּאִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Hence the incense-recital must always precede our daily prayer as a means of removing the evil taint from the world, inasmuch as it acts as a daily therapeutic like the offering itself, in which God delighted.

479

מַה כְּתִיב בְּמֹשֶׁה (שמותל) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וְגוֹ' אַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ, אֲבָל מַאי שְׁנָא בְּעוֹבָדָא דָּא יַתִּיר מִכָּל מַה דְּאָמַר לֵיהּ. אֶלָּא קַח לְךָ, לַהֲנָאָתָךְ וּלְתוֹעַלְתָּךְ. בְּגִין דְּכַד אִתְּתָא אִתְדַכְּאַת, הֲנָאוּתָא דְּבַעְלָהּ אִיהוּ. וְרָזָא דָּא קַח לְךָ סַמִּים, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה. Now we find it written of Moses: “And the Lord said unto Moses: Take unto thee sweet spices, stacte”, etc. (Ibid. 30, 34). Why specifically in this place “unto thee”? It means “for thy sake”, that is, “for thy satisfaction and gain”. The purification of a woman redounds to the satisfaction of her husband. So, esoterically, we have thus to read that ordinance as saying: “Take unto thee sweet spice for the purpose of removing the evil taint, that the Shekinah and Her Spouse may be joined in sanctified union.” Happy thus the portion of Moses!

480

כְּגַוְונָא דָּא (ויקרא ט׳:ב׳) קַח לְךָ עֵגֶל בֵּן בָּקָר, דְּאִתְּמַר לְאַהֲרֹן. לְכַפָּרָא עַל חוֹבֵיהּ, עַל הַהוּא עֵגֶל דְּאִיהוּ גָּרִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּמֹשֶׁה, קַח לְךָ, לַהֲנָאָתָךְ, וּלְתוֹעַלְתָּךְ. (ס"א לכך אוקמוה בפסל לך, מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה אוף הכי לך להנאתך ולטובתך) Similarly do we read: “Take thee a bull calf for a sin offering” (Lev. 9, 2), an ordinance meant personally for Aaron to atone for the sin of the golden calf which he brought upon Israel. So here Moses was bidden “Take unto thee”, that is, “take for thy benefit and use” the incense (q’toreth),

481

קְטֹרֶת קָשִׁיר קְשִׁירוּ, נָהִיר נְהִירוּ וְאַעְבַּר זוּהֲמָא. וְד' אִתְחַבָּר בה' (ד"א ד' אתעביד ה'), ה' אִתְחַבָּר בְּו'. ו' סָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּה'. ה' אִתְנְהִיר בְּי'. וְכֹלָּא סָלִיק רְעוּתָא לְאֵין סוֹף. וַהֲוֵי כֹּלָּא קְשִׁירוּ חַד, וְאִתְעָבִיד חַד קְשִׁירוּ, בְּרָזָא חֲדָא דְּאִיהוּ קִשְׁרָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא. which is potent to bind together (qatar), to illumine and to remove the evil taint. The Daleth is linked to the He’, the He to the Vau, the Vau ascends and is adorned with the He, the He, is illumined by the Yod, and the whole ascends, reaching out to the En-sof (Infinite, Illimitable), so that there results one organic whole, interrelated under one principle, the most exalted of all.

482

מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִתְקַשְּׁרָא בְּהַאי קִשְׁרָא, אִתְעֲטָּר כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאֵין סוֹף. וְרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר, וְאִתְעַטָּר בְּכָל סִטְרִין, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה. וְאִתְנְהִירוּ בּוּצִינִין וּמְזוֹנִין וּבִרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בְּכָל עָלְמִין, וְכֹלָּא בְּרָזָא דִּקְטֹרֶת. וְאִי זוּהֲמָא לָא אִתְעַבָּר, כֹּלָּא לָא אִתְעָבִיד. דְּכֹלָּא בְּהַאי תַּלְיָיא. From thence and upward the whole is adorned as with a crown by the ineffableness of the En-sof; and the Divine Name in its mysteriousness is illumined and is adorned on all sides, and the worlds are all wrapt in joy, the lamps radiate their lights, and sustenance and blessing pour down on all the worlds. All this follows the hidden virtue of the incense, without which the evil taint would not be removed. All thus depends on it.

483

תָּא חֲזֵי, קְטֹרֶת אִיהוּ קַדְמָאָה תָּדִיר, קֳדָם לְכֹלָּא. וּבְּגִין כָּךְ עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא לִצְלוֹתָא, לְשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. בְּגִין דְּכָל דָּא לָא סַלְּקָא, וְלָא אִתְתָּקַּן, וְלָא אִתְקָשָּׁר, עַד דְּאִתְעֲבָר זוּהֲמָא, מַה כְּתִיב (ויקרא ט״ז:ט״ז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ וְגוֹ' בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְכַפְּרָא עַל קוּדְשָׁא, וּלְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא, וּלְאִתְדַכְּאָה קֻדְשָׁא. וּלְבָתַר שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָאן וּצְלוֹתִין, כֹּלָּא כִּדְקָאָמְרָן. Observe that the offering of the incense used to precede all other services, and hence its recital should be a prelude to our service of hymns and praises, as these latter do not ascend, nor is the required readjustment and unity achieved until the evil taint is removed. So Scripture says: “And he shall make atonement for the holy place… and because of their transgressions, even all their sins” (Lev. 16, 16), first “atonement for the holy place” and then for “their transgressions”. We, too, thus have first to remove the evil taint and purge the holy place, and then engage in song and hymn and prayer,’as already said.

484

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא אִינּוּן יַדְעִין לְתַקְּנָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, כִּדְבָעֵינָן לְתַקְּנָא תִּקּוּנָא מִתַּתָּא לְעֵילָּא עַד דְּאִתְקָשָּׁר כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חַד, בְּהַהוּא קִטוּרָא (ס"א קשורא) עִלָּאָה כַּד בָּעֵינָן לְתַקְּנָא (תקונין לתתא בעינן לתקנא) בְּתִקּוּנָא דְּאַתְוָון רְשִׁימִין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרֵי בְּהוֹן. Happy are Israel in this world and in the world to come, inasmuch as they know how to effect adjustment on high and below; to achieve adjustment from the lower world upwards until the whole is bound together in the most sublime union. The process of adjustment performed in the lower world is by means of the impressed letters of the Ineffable Name by which the Holy One, blessed be He, is named.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 42

Chapter 42 somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayakhel 42:491-492 (Chapter 42) (Vayakhel) (Zohar)

Vayakhel 42:491-492 (Chapter 42) (Vayakhel) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 12:54 am

485

רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, הָווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד, וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי. הָא כְּתִיב (בראשית ג׳:ט״ז) וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנִךְ וְהֵרוֹנִךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְגוֹ'. וְאוֹלִיפְנָא דְּדָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. תִּינָח לְתַתָּא, אֲבָל אִיהוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. R. Simeon and R. Eleazar his son were one night sitting together studying the Torah. Said R. Eleazar to his father, R. Simeon: ‘It is written: “Unto the woman he said: I will greatly multiply thy pain and thy travail, in pain thou shalt bring forth children; and thy desire shall be to thy husband”, etc. (Gen. 3, 16). We have learned that this passage contains a profound mystical teaching. One may comprehend this passage in its terrestrial significance, but what corresponds in the supernal world?’

486

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים מ״ב:ב׳) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חַיָּה חֲדָא אִית בְּעָלְמָא, וְאִיהִי שַׁלְטָא בְּשֻׁלְטָנָא עַל אֶלֶף מַפְתְּחָן בְּכָל יוֹמָא. וְאִיהִי נוּקְבָּא וְתִיאוּבְתָּא דִּילָהּ תָּדִיר עַל אֲפִיקֵי מַיִם לְמִשְׁתֵּי וּלְאִתְרַוָואָה מִצַחוּתָא, דִּכְתִּיב כְּאַיָּל תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מַיִם. R. Simeon cited the verse: “As the hart panteth after the water brooks”, etc. (Ps. 42, 2). ‘This verse has already been expounded,’ he said. ‘There is, however, a certain female animal that has under her daily charge a thousand keys, and that pants continually after the water brooks to drink and quench her thirst, of which it is thus written, “As the hart panteth after the water brooks.”

487

הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב כְּאַיָּל, וְלָא כְּתִיב כָּאַיֶּלֶת, וּלְבָתַר תַּעֲרוֹג, וְלָא כְּתִיב יַעֲרוֹג. אֲבָל רָזָא דָּא, דְּכַר וְנוּקְבָּא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן, וְחַד אִיהוּ, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא דָּא מִן דָּא, אֶלָּא תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא. וְהַאי נוּקְבָּא, תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מַיִם, וְאִיהִי מִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְקָשֵׁי עָלָהּ דְּהָא עַל דִּינָא קַיְּימָא. It is to be observed that this verse commences with a masculine subject, “hart” (‘ayyal), and continues with a feminine predicate, tha’erog (she panteth). The recondite explanation of this is that it is an allusion to the male-female as one undivided and inseparable; and so it is the female part of the same that “panteth for the water brooks” and then becomes impregnated from the male element, and is in labour, coming under the scrutiny of Rigour.

488

וְכַד אוֹלִידַת קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לָהּ חַד חִוְיָא עִלָּאָה רַבְרְבָא, וְאָתֵי וְנָשִׁיךְ לְגַבֵּי הַהוּא אֲתָר, וְאוֹלִידַת. וְרָזָא דָּא הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרוֹנֵךְ, בְּגִין דְּאִיהִי מִתְחַלְחְלָא בְּכָל יוֹמָא, וּבְעַצִּיבוּ עַל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. בְּעֶצֶב, דָּא רָזָא דְּחִוְיָיא, דְּעָצִיב אַנְפֵּיהוֹן דְּעָלְמָא. But at the moment when she is about to be delivered of offspring the Holy One, blessed be He, prepares for her a huge celestial serpent through whose bite she is safely delivered. And this is the hidden meaning of, “I will greatly multiply thy pain and thy travail”, for she is in daily convulsions and pain because of the deeds of mankind: “in pain thou shalt bring forth children”, a hidden allusion to the Serpent who casts a gloom over the faces of mankind;

489

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מַיִם. וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הָא אוֹקִימְנָא רָזָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיט עָלָהּ. וְכָל דָּא לָמָּה. בְּגִין דְּאָמְרָה סִיהֲרָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן. וּבְּגִין כָּךְ אַזְעִירַת נְהוֹרָאָה, וְאַזְעִירַת שׁוּלְטָנָהָא, וְלֵית לָהּ רְשׁוּ מִגַּרְמָהּ, בַּר כַּד יָהֲבִין לָהּ חֵילָא. “and thy desire shall be to thy husband”: this is in harmony with the expression, “she panteth for the water brooks”; “and he shall rule over thee”: this has been already expounded elsewhere. Why all this? It was on account of the Moon’s dissatisfaction with her state, in punishment for which, as tradition teaches us, her light was diminished, also her power was reduced so that she is beholden to what they grant her from outside.

490

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִצְטְרִיךְ חִוְיָא לְדָא. אֶלָּא דָּא פָּתַח אוֹרְחָא לְנַחְתָּא כָּל (ס"א בכל) אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא. דְּאִלְמָלֵא לָא פָּתַח אוֹרְחִין לְנַחְתָּא לְתַתָּא, לָא יִשְׁרֵי בְּגַוֵיהּ דְּבַר נָשׁ, מַה כְּתִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. מַאי לַפֶּתַח. לְהַהוּא פֶּתַח דְּאִתְעַתְּדָא לְאוֹלָדָא, לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין לְעָלְמָא, אִיהוּ קָאִים לְגַבֵּי הַהוּא פֶּתַח. It may be asked, Why is the Serpent necessary in this connection? It is because it is he who opens the passage for the descent of souls into the world. For if he did not open the way, no soul would come down to animate a man’s body in the world. So Scripture says, “sin coucheth at the door” (Gen. 3, 7), alluding to the celestial door through which pass the souls at birth to emerge into this world. He, the Serpent, waits at that door.

491

וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְנַחְתָּא בְּגוּפִין קַדִּישִׁין, לָא קָאִים אִיהוּ לְהַהוּא פֶּתַח, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ בְּהַהִיא נִשְׁמְתָא. וְאִי לָאו, הָא חִוְיָא נָשִׁיךְ, וְאִסְתְּאַב הַהוּא נָהָר (ס"א אתר), וְלָאו אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּאִתְדַּכְיָיא וְהָכָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. רָזָא דָּא, דָּא נָחָשׁ, דְּהָא עִמֵּיהּ אוֹלִידַת נִשְׁמָתִין, בְּגִין (שלח ק"ע ע"א) דְּדָא אִיהוּ עַל גּוּפָא, וְדָא עַל נִשְׁמְתָא, וְתַרְוַויְיהוּ דָּא בְּדָא. דָּא נָקִיט נִשְׁמְתָא, וְדָא נָקִיט גּוּפָא. It is true, when the souls about to emerge are such as are to enter sanctified bodies, he is not present, having no dominion over such souls. But otherwise, the Serpent bites, and that spot is defiled and the soul passing through is unpurified. Herein is concealed a sublime mystical teaching. “In pain thou shalt bring forth children” is a mystical allusion to that Serpent, as it is with him that She brings forth souls, since he is responsible for the body and she for the soul, and the two are combined.

492

וּזְמִינָא דָּא חִוְיָא, לְאוֹלָדָא כָּל אִינּוּן גּוּפִין, עַד לָא יֵיתֵי זִמְנָא דִּילֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:ז׳) בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה. זִמְנָא דְּחִוְיָא לְאוֹלָדָא בְּשֶׁבַע שְׁנִין, וְהָכָא בְּשִׁית, מַה דְּלָאו אִיהוּ זִמְנֵיהּ. וּבְהַהוּא זִמְנָא דְּאוֹלִיד לוֹן, מֵהַהוּא לֵידָה יָמוּת. דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח. וּכְתִיב (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. The Serpent is destined in the future to bring about the birth of the whole of the bodies before its own time comes, as Scripture says: “Before she travailed, she brought forth” (Isa. 66, 7). For, whereas the period of the serpent’s gestation is seven years, that will be at the end of six. And at that hour, when he will have brought about their birth, he himself will die. Of this, Scripture says: “He will swallow up death for ever” (Ibid. 25, 8), also “Thy dead shall live, my dead bodies shall arise” (Ibid. 26, 19).’

Zohar

Jewish Thought

Theology