וְתָא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בְּכוּ קַיָּימָא מִלָּה דָּא, וְדָא הוּא (שמות ל״ה:ה׳) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. וְאִי תֵּימָא דְּקַשְׁיָא מִלָּה עָלַיְיכוּ. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ. Observe too that every day a proclamation goes forth, saying, “O ye peoples, this thing depends on your own effort”. And this is the sense of the words, “Take ye from among you an offering unto the Lord”, not as a burden, but “whosoever is of a willing heart let him bring her (yevieha)”.¹i.e. the Shekinah.

מַהוּ יְבִיאֶהָ. אֶלָּא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא לִצְלוֹתָא. דְּבַר נָשׁ דְּדָחִיל לְמָארֵיהּ וּמְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּצְלוֹתָא, אַתְקִין תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוּקִימְנָא. בְּקַדְמִיתָא בְּשִׁירִין (קצ"ז ע"א) וְתוּשְׁבְּחָן, דְּקָאַמְרִין מַלְאֲכִין עִלָּאִין לְעֵילָּא. וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָא אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, אִיהִי קְשִׁיטַת גַּרְמָהָא, וְאִתַתַּקָּנַת בְּתִקּוּנָהָא. כְּאִתְּתָא דְּאִתְקַשְׁטַת לְבַעְלָהּ. From this we leam that prayer offered with concentrated devotion by a man that fears his Master produces great effects on high, as already said elsewhere. First come the songs and hymns chanted by the angels on high, and the series of hymns recited by Israel here below. With these the Shekinah decks and adorns herself like a woman who prepares to meet her spouse.

וּבְסִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא, בְּהַהוּא תִּקּוּנָא דִּצְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב, אַתְקִינוּ עוּלֶמְתָּהָא וְכָל אִינּוּן דִּילָהּ. וּמִתְקַשְּׁטָן כָּל אִינּוּן בַּהֲדָהּ, לְבָתַר דְּאִתְתָּקַּן כֹּלָּא וְאִתְסְדָּרוּ, כַּד מָטוּ לֶאֱמֶת וְיַצִּיב, כְּדֵין כֹּלָּא מְתְתַּקְנָא, אִיהִי וְעוּלֶמְתָּהָא, עַד דְּמָטוּ לְגָּאַל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמֵיקָם כֹּלָּא עַל קִיוּמַיְיהוּ. Then follows the recital of prayer. By virtue of the prayer they recite while sitting they adorn her bridesmaids and all her retinue. By the time “True and firm”¹Benediction following the recital of Sh’ma and preceding the ‘Amidah. is reached, the bride with all her attendant damsels is fully arrayed. When the worshippers reach “who hast redeemed Israel”,¹Conclusion of above-mentioned benediction. the whole assembly has to stand up.

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ מָטֵי לֶאֱמֶת וְיַצִּיב, וְכֹלָּא אִתְתָּקַּן. עוּלֶמְתָּהָא נַטְלֵי לָהּ, וְאִיהִי נְטִילַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כֵּיוָן דְּמָטוּ לְגָּאַל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה נָטִיל בְּדַרְגּוֹי, וְנָפִיק לְקַבְּלָא לָהּ. For at the moment “true and firm” is reached the bride’s attendants accompany her towards the Most High King, but when it comes to “who hast redeemed Israel”, the Holy and Most High King appears in His grades and comes out to receive her;

וַאֲנָן, מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה בָּעִינָן לְקַיְּימָא עַל קִיוּמָנָא, בְּאֵימָתָא בִּרְעָדָה. דְּהָא כְּדֵין אוֹשִׁיט יְמִינֵיהּ לְגַבָּהּ, וּלְבָתַר שְׂמָאלֵיהּ, דְּשַׁוֵּי לָהּ תְּחוֹת רֵישֵׁהּ, וּלְבָתַר אִתְחַבְּקוּ תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא בִּנְשִׁיקוּ. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּלַת קַדְמַיְתָא, וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ, וּלְכַוְונָא בְּכָל הָנֵי תִּקּוּנִין וְסִדוּרִין דִּצְלוֹתָא. פּוּמֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ כַּחֲדָא. and we must then stand on our feet in awe and trembling before the Most High King, as it is the moment when he stretches forth His right hand towards Her, and then puts His left hand under her head, then there is a mutual embracing and kisses. This comes to pass during the first three benedictions. It behoves, then, a man to concentrate his thoughts and to focus his mind on these great effects and on the ordering of the prayer. His mouth, his heart, his thoughts, must all work in unison.

הַשְׁתָּא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה וּמַטְרוֹנִיתָא אִינּוּן בְּחִבּוּרָא בְּחֶדְוָה בְּאִינּוּן נְשִׁיקִין. מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, יִשְׁאַל. דְּהָא כְּדֵין שַׁעֲתָא דִּרְעוּתָא אִיהוּ. כֵּיוָן דְּשָׁאִיל בַּר נָשׁ שְׁאֶלְתּוֹי מִקַּמֵּי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, כְּדֵין יַתְקִין גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לִתְלָתָא אַחֲרָנִין, לְאַתְעֲרָא חֶדְוָה דִּטְמִירוּ, דְּהָא מֵאִלֵּין תְּלַת אִתְבָּרְכָא בִּדְבֵקוּתָא אַחֲרָא. וְיַתְקִין בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְמֵיפַק מִקַּמַּיְיהוּ, וּלְאַנָּחָא לוֹן בְּחֶדְוָה גְּנִיזָא דְּאִלֵּין תְּלָת. וְעִם כָּל דָּא, דִּיהֵא רְעוּתֵיהּ, דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דְּחֶדְוָה טְמִירָא. The Most High King and the Matrona being then in close and joyful embrace, whosoever has a petition to offer let him do so now, as it is an opportune moment. After having made his request of the King and the Matrona, he must then concentrate his thought and mind upon the last three benedictions so as to excite the inner delight, since by these benedictions the Shekinah is blessed with another embrace, in which he takes his departure. Withal, it should be his intention that the denizens of this world also should be blessed.

וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפּוֹי, וּלְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין רוּחִין. כְּדֵין אִיהִי שַׁעֲתָא לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ בְּגוֹ אִינּוּן נַפְשִׁין דְּאִיהִי נַקְטָא, דְּהָא כְּדֵין צְרוֹרָא דְּחַיֵּי אִיהוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. The worshipper has next to fall on his face in token of surrender of his soul, among all the souls and spirits which the Shekinah at that moment collects in the “bundle of life”.

מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא בְּרָזִין דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְיְיהִיב לִי רְשׁוּ לְגַלָּאָה, בַּר לְכוּ חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין. דְּאִי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין בִּרְעוּ דִּדְבֵיקוּתָא חֲדָא, אִיהוּ יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא, וְיָהִיב נַפְשֵׁיהּ בִּדְבֵקוּתָא, בְּהַהוּא רְעוּתָא, לְאַכְלְלָא לָהּ בְּהַהוּא דְּבֵקוּתָא. אִי אִתְקַבִּלַת בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בְּהַהוּא רְעוּתָא, דְּאִינּוּן נַפְשִׁין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּאִיהִי נַקְטָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִתְצְרִיר בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. This I have heard among the mysteries expounded to me by the Sacred Lamp, who has not permitted me to reveal it save to you, O exalted saints. For whosoever surrenders his soul so at that moment will be bound in the bundle of life in this world and in the world to come.

וְתוּ דְּבַעְיָא לְאִתְכַּלְּלָא מִכָּל סִטְרִין, מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא, מִלְעֵילָּא (קפ"ט ע"א) וּמִתַּתָּא, וּלְאִתְעַטְּרָא בְּנִשְׁמָתִין בְּכָל סִטְרִין. אִתְעַטְּרַת בְּנִשְׁמָתִין מִלְעֵילָּא, וְאִתְעַטְּרַת בְּנִשְׁמָתִין מִתַּתָּא. וְאִי בַּר נָשׁ יְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְכָל דָּא, וְיִמְסֹר נַפְשֵׁיהּ מִתַּתָּא בִּדְבֵקוּתָא בִּרְעוּתָא כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָארֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שָׁלוֹם דִּלְעֵילָּא. הַהוּא דְּבָרִיךְ לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא וְאַכְלִיל לָהּ וְאַעְטַר לָהּ בְּכָל עִטְרִין. Moreover, it is important that the King and the Matrona should be united both above and below, and be crowned with a crown wrought of the souls above and the souls below;

אוּף הָכִי, הַאי בַּר נָשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שופטים ו׳:כ״ד) וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ' שָׁלוֹם. וְכָל יוֹמוֹי הָכִי קָרָאן לֵיהּ לְעֵילָּא, שָׁלוֹם. בְּגִין דְּאַכְלִיל וְאַעְטַר לְמַטְרוֹנִיתָא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא שָׁלוֹם לְעֵילָּא. and whosoever concentrates his mind and heart on all this and surrenders his soul in complete devotion, the Holy One, blessed be He, names him “peace” below after the pattern of the peace above, as we read, “and the Lord called him peace” (Judges 6, 24).

וְכַד אִסְתַּלָּק הַהוּא בַּר נָשׁ מֵהַאי עָלְמָא, נִשְׁמָתֵיהּ סַלְּקָא וּבַקְעָא בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לָהּ וְאָמַר (ישעיהו נ״ז:ב׳) יָבֹא שָׁלוֹם. וּשְׁכִינְתָּא אָמְרָה, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹ'. וְיִפְתְּחוּן לָהּ תְּלֵיסָר טוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְלָא יְהֵא מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְעַל דָּא, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּישַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ' לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. And when that man’s soul quits this world it ascends and cleaves its way through all the heavens, and nothing can stop it, the Holy One, blessed be He, proclaiming: “He entereth into peace” (Isa. 57, 2), and the Shekinah adding, “may they rest in their beds”, etc. (Ibid.); and they open up for it thirteen mountains of pure perfume, without let or hindrance. Hence, happy is the man who concentrates his thought on this. This, then, is the sense of “whosoever is of a willing heart, let him bring it, the Lord’s offering”, to wit, toward the Most High King.’

וְכַד אִסְתַּלָּק הַהוּא בַּר נָשׁ מֵהַאי עָלְמָא, נִשְׁמָתֵיהּ סַלְּקָא וּבַקְעָא בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לָהּ וְאָמַר (ישעיהו נ״ז:ב׳) יָבֹא שָׁלוֹם. וּשְׁכִינְתָּא אָמְרָה, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹ'. וְיִפְתְּחוּן לָהּ תְּלֵיסָר טוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְלָא יְהֵא מַאן דְּיִמְחֵי בִּידָהּ. וְעַל דָּא, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּישַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ' לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. And when that man’s soul quits this world it ascends and cleaves its way through all the heavens, and nothing can stop it, the Holy One, blessed be He, proclaiming: “He entereth into peace” (Isa. 57, 2), and the Shekinah adding, “may they rest in their beds”, etc. (Ibid.); and they open up for it thirteen mountains of pure perfume, without let or hindrance. Hence, happy is the man who concentrates his thought on this. This, then, is the sense of “whosoever is of a willing heart, let him bring it, the Lord’s offering”, to wit, toward the Most High King.’

אָרִים רִבִּי אַבָּא קָלֵיהּ, וְאָמַר, וַוי רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַנְתְּ בַּחַיִּין, וַאֲנָא בָּכֵינָא עֲלָךְ. לָא עֲלָךְ בָּכֵינָא, אֶלָּא בָּכֵינָא עַל חַבְרַיָּיא, וּבָכֵינָא עַל עָלְמָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּבוּצִינָא דִּשְׁרָגָּא, דְּאַדְלִיק לְעֵילָּא וְאַדְלִיק לְתַתָּא. וּבִנְהוֹרָא דְּאַדְלִיק לְתַתָּא, נְהִירִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא, (נ"א נהיר לעילא) וַוי לְעָלְמָא, כַּד יִסְתָּלַק נְהוֹרָא דִּלְתַתָּא בִּנְהוֹרָא דִּלְעֵילָּא. מַאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא לְעָלְמָא. קָם רִבִּי אַבָּא וְנָשִׁיק לְרִבִּי חִיָּיא. אֲמַר לֵיהּ מִלִּין אִלֵּין הֲווֹ תְּחוֹת יְדָךְ, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַרְנִי עַד הָכָא, לְאִתְחַבְּרָא עִמְּכוֹן זַכָּאָה חוּלָקִי. R. Abba then lifted up his voice and said: ‘Woe! O Rabbi Simeon! thou art living and we weep concerning thee; but we weep not for thee, we weep for the Companions and for the world. R. Simeon is like a bright lamp which throws light above and below. Alas for the world, for the time when the lower illumination will pass away and be absorbed in the upper illumination! Who will then diffuse through the world the light of the Torah?’ R. Abba then rose and kissed R. Hiya, saying: ‘You were in possession of these thoughts, hence the Holy One, blessed be He, sent me hither to become one of your company. Happy is my portion!’

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא אֲבַתְרִיהּ וְאָמַר, (שמות ל״ה:י׳) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַּעֲשׂוּ וְגוֹ', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, (דברים א׳:י״ג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אַשְׁגַּח בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אַשְׁכַּח נְבוֹנִים, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים, וְאִלּוּ נְבוֹנִים לָא כְּתִיב. וְאִי תֵּימָא דְּנָבוֹן אִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה מֵחָכָם, הָכִי אִיהוּ וַדַּאי. R. Jose then followed with a discourse on the text: And let every wise-hearted man among you come and make, etc. ‘This passage’, he said, ‘has already been expounded. When God said to Moses, “Get you wise men and men of discernment” (Deut. 1, 13), the latter searched the whole of Israel but did not find men of discernment; it is thus written, “So I took the heads of your tribes, wise men, and full of knowledge” (Ibid. 1, 15), without mentioning men of discernment. Assuredly the man of discernment (naban) is of a higher degree than the wise man (hakham).

מַה בֵּין הַאי לְהַאי. חָכָם, הָא אוּקְמוּהָ, דְּאֲפִילּוּ תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים לְרַבֵּיהּ אִקְרֵי חָכָם. חָכָם, דְּיָדַע לְגַרְמֵיהּ כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. נָבוֹן כַּמָה דַּרְגִּין אִית בֵּיהּ, דְּאִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא, וְיָדַע בְּדִילֵיהּ וּבְאַחֲרָנִין. וְסִימָנִךְ, (משלי י״ב:י׳) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ. (שמואל ב כ״ג:ג׳) צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים. וְהָכָא חֲכַם לֵב דַּיְיקָא. בַּלֵּב חָכָם, וְלָא בְּאַתְרָא אַחֲרָא, בְּגִין דְּקַיְּימָא בַּלֵּב, וְנָבוֹן לְעֵילָּא וְתַתָּא, אִסְתָּכַּל בְּדִילֵיהּ וּבְאַחֲרָנִין. Even a pupil who gives new ideas to his teacher is called “wise”. A wise man, then, it is true, knows for himself as much as is required, but the man of discernment apprehends the whole, knowing both his own point of view and that of others. The term “wisehearted” is used here because the seat of wisdom is the heart. As for the man of discernment, he apprehends the lower world and the upper world, his own being and the being of others.’