Chapter 12
Chapter 12 somebodyVayakhel 12:165-173 (Chapter 12) (Vayakhel) (Zohar)
Vayakhel 12:165-173 (Chapter 12) (Vayakhel) (Zohar) somebodyלֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, הָכָא אִית רָזָא דְּרָזִין, לְאִינּוּן דְּיַדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה, רָזָא דְּשַׁבָּת הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל רָזָא דָּא, אִתְמְסָר לְחַכִּימֵי עֶלְיוֹנִין, דְּהָא שַׁבָּת רָזָא עִלָּאָה הוּא. “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the Sabbath day.” Herein is involved the mystery of the Sabbath, the supreme mystery that is only revealed to those versed in the Supreme Wisdom.
תָּא חֲזֵי (ס"א ביומא שתיתאה בשעתא דמטי) בְּשַׁעֲתָא דְּיוֹמָא שְׁתִּיתָאָה מָטָא זִמְנָא דְּעֶרֶב, כְּדֵין, כֹּכָבָא חַד מִסִּטְרָא דְּצָפוֹן נָהִיר, וְעִמֵּיהּ שִׁבְעִין כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְהַהוּא כֹּכָבָא בָּטַשׁ בְּאִינּוּן כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְאִתְכָּלְילוּ כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא כֹּכָבָא, וְאִתְעָבִיד חַד כְּלָלָא דְּשִׁבְעִין. וְהַהוּא כֹּכָבָא אִתְפָּשַׁט, וְאִתְעָבִיד כְּמָדוּרָא חֲדָא, לְהִיטָא בְּכָל סִטְרִין. כְּדֵין אִתְפָּשַׁט הַהוּא מָדוּרָא סַחֲרָנַיְיהוּ דְּאֶלֶף טוּרִין, וְקַיְּימָא כְּחַד חוּטָא דְּסָחֲרָא. On the sixth day, when the time of evening arrives, a brilliant star appears in the north accompanied by seventy other stars. That star smites the others, absorbing them all into itself, so that one takes the place of seventy. The same star then becomes enlarged, and is made into a fiery mass, blazing on all sides. The flaming mass then extends itself round a thousand thousand mountains, becoming in the process a mere thread.
וְהַאי מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ גַּוְונִין אַחֲרָנִין דִּלְגוֹ מִנֵּיהּ. גּוָֹון קַדְמָאָה יְרוֹקָא. כֵּיוָן דְּקַיְּימָא הַאי גַּוְונָא, סַלְּקָא הַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא, וְדָלִיג לְעֵילָּא עַל הַהוּא גּוָֹון יְרוֹקָא, וְעָאל לְגוֹ מִנֵּיהּ, וְשַׁדֵּי לְהַהוּא גּוָֹון יְרוֹקָא לְבַר, וְקַיְּימָא יְרוֹקָא לְבַר, וְהַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא דְּכֹכָבָא כְּלִילָא לְגוֹ. After this the fiery mass draws out from within itself a variety of colours. The first is a green colour. When that colour appears, the fiery mass raises itself and plunges into the midst of the green colour, occupying the inner part of it.
לְבָתַר, אַמְשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ גּוָֹון אַחֲרָא תִּנְיָינָא חִוָּורָא, וְהַהוּא חִוָּורָא עָאל לְגוֹ, כֵּיוָן דְּקַיְּימָא הַאי גּוָֹון, סַלְּקָא הַהוּא מָדוּרָא דְּאֶשָּׁא דְּהַהוּא כֹּכָבָא, וְשַׁדֵּי לְהַהוּא חִוָּורָא לְבַר, וְעָאל אִיהוּ לְגוֹ. וְכֵן כָּל אִינּוּן גַּוְונִין, עַד דְּשַׁדֵי לוֹן לְבַר, וְעָיִיל אִיהוּ לְגוֹ, וְקָרִיב לְגַבֵּי הַהִיא נְקוּדָה טְמִירָא, לְמֵיטָל נְהוֹרָא. Then the fiery mass of the star attracts within itself the white colour. Then it ascends on high and plunges again in the midst of that colour, occupying its interior. The same is repeated with the whole gamut of colours, all of which it thrusts outside, concentrating itself more and, more in the middle until it approaches that hidden point to derive light therefrom.
פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנִּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. יְחֶזְקֵאל חָמָא לְהַאי חֵיזוּ, בְּתִקּוּנָא דְּלָא קַיְּימָא, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּשַׁלִּיט הַהוּא כֹּכָבָא כִּדְקָאָמְרָן, אֲבָל הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה, אוּקְמוּהָ, דְּהֲוָה אָתֵי לְמִכְבַּשׁ כָּל עָלְמָא, לְקַמֵּיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַר חַיָּיבָא. אֲבָל רוּחַ סְעָרָה דָּא, אִיהוּ הַהוּא כֹּכָבָא דְּקָאָמְרָן, דְּבָלַע שִׁבְעִין כֹּכָבִין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רוּחַ סְעָרָה דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ, (מלכים א י״ט:י״א) מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, וְדָא דְּקַיְּימָא תָּדִיר קֳדָם כֹּלָּא, לְמֵיטַר הַהוּא דִּלְגוֹ, כִּקְלִיפָה לְמוֹחָא. At this point R. Isaac quoted the verse: “And I looked, and, behold, a stormy wind came out of the north, a great cloud, with a fire flashing up, so that a brightness was round about it; and out of the midst thereof as the form of electrum (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). ‘Ezekiel’, he said, ‘saw this vision with a completeness which is only possible when the above-mentioned star is in the ascendant. The “stormy wind” has been explained as being a reference to the storm that came to subdue the whole world before the wicked Nebuchadnezzar. But in reality the “stormy wind” is identical with the star that swallowed up the other seventy stars; and it is the same “stormy wind” that Elijah saw “rending the mountains and breaking in pieces the rocks” (1 Kings 19, 11); it is, moreover, the force that continually protects the inward part as the membrane protects the brain.
וַאֲמַאי אִקְרֵי סְעָרָה. דְּסָעִיר כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא. בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, דְּהָא מִן הַהוּא סִטְרָא קָא אַתְיָא, וְסִימָנִךְ, (ירמיהו א׳:י״ד) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, דְּהָא כַּמָה סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְאַחֲדָן בְּהַהוּא רוּחַ סְעָרָה, וּבְּגִין כָּךְ נָפְקָא מִן הַצָּפוֹן. It is called “stormy wind” because it shakes the upper world and the lower worlds; it “came out of the north”, from the side of which it is said, “Out of the north the evil shall break forth” (Jer. 1, 16), for many other sinister forces were united within that “stormy wind”; hence its origin was the north.
עָנָן, בְּגִין דְּאִיהִי סוּסְפִיתָא דְּדַהֲבָא. וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן אִתְאַחֲדָא דָּא. וְהַאי אִיהִי נְקוּדָה (קפ"ד ע"ב) אֶמְצָעִיתָא, דְּקַיְּימָא בְּחוּרְבָּא. וּבְגִין דְּיָדַע לִמְפָתֵּי, שַׁלִּיט בְּגוֹ נְקוּדָה דִּישׁוּבָא, וְכָל מִלִּין דִּישׁוּבָא. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, כַּד שָׁרָאן יִשְׂרָאֵל בְּגַוָּהּ, אִיהוּ (ד"א לא) שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, וּלְבָתַר (קמ"א ע"א) דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל (ד"א לא) שַׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. “A great cloud”: so called because it represents the dross of the gold that concentrates itself in the north and forms the central point of destruction ;1v, p. 184b. and being skilled in the arts of seduction it obtains power within the inhabited region, save in the Land of Israel, where, during the time Israel dwelt therein, it had no power; but after Israel sinned it obtained power, even in the Holy Land, as Scripture says: “He hath drawn back his right hand from before the enemy” (Lam. 2, 3).
עָנָן גָּדוֹל דָּא, אִיהוּ עֲנָנָא דְּחַשׁוֹכָא, דְּאַחֲשִׁיךְ כָּל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין עֲנָנָא לַעֲנָנָא. הַהוּא עֲנָנָא דִּכְתִּיב (במדבר י׳:ל״ד) וַעֲנַן יְיָ' עֲלֵיהֶם יוֹמָם. (במדבר י״ד:י״ד) וַעֲנָנְךָ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. (ויקרא ק"ג ע"א, ג' ע"ב) הַאי אִיהוּ עֲנָנָא דְּנָהִיר וְזָהִיר, וְכָל נְהוֹרִין אִתְחָזוּן גּוֹ הַהוּא עֲנָנָא. אֲבָל עֲנָנָא דָּא, עֲנָנָא חָשׁוּךְ, דְּלָא נָהִיר כְּלָל, אֲבָל מָנַע כָּל נְהוֹרִין, דְּלָא יַכְלִין לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּיהּ. “A great cloud” indicates the cloud of darkness that darkened the whole world. Observe the difference between this cloud and the other cloud. Of the other cloud it is written: “And the cloud of the Lord was over them by day” (Num. 10, 34), also, “and thy cloud standeth over them” (Ibid. 14, 14), indicating the bright and luminous cloud wherein there are visible all varieties of light. But this cloud is the cloud of utter darkness that prevents any light whatever from penetrating through it.
גָּדוֹל, אֲמַאי אִקְרֵי גָּדוֹל, וְהָא זְעֵיר אִיהוּ. אֶלָּא גָּדוֹל אִיהוּ, כֵּיוָן דְּשַׁלִּיט. דָּבָר אַחֵר גָּדוֹל, הַהוּא חֲשׁוֹכָא גָּדוֹל, כֵּיוָן דְּכַסֵּי כָּל נְהוֹרִין וְלָא אִתְחָזוּן קַמֵּיהּ, וְאִיהוּ גָּדוֹל (נ"א שליט) עַל כָּל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא. Really it is insignificant, but it is called a “great cloud” when it obtains sway. Alternatively, it is called “great”, on account of its darkness, which is so intense that it hides and makes invisible all the sources of light, thus overshadowing the whole world.
וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהָא אֶשָּׁא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא אַעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, אַף עַל גַּב דְּכָל הַאי קַיְּימָא בֵּיהּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵית סִטְרָא דָּא, אֶלָּא סִטְרָא (ס"ט ע"א) דִּמְסָאֳבוּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְדַחְיָיא לֵיהּ לְבַר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה דִּמְהֵימְנוּתָא אִית לֵיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁא דִּמְהֵימְנוּתָא. “With a fire flashing up” indicates the fire of rigorous judgement that never departs from it. “And a brightness was round about it”: that is, although it is all that has been described, yet “a brightness was round about it”. From here we learn that, although it is the very region of defilement, yet it is surrounded by a certain brightness, and hence we may not thrust it completely out; it possesses an aspect of holiness, and hence should not be treated with contempt, but should be allowed a part in the side of holiness.
רַב הַמְנוּנָא סָבָא, הָכִי אָמַר, וְכִי נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְאִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, הַאי נֹגַהּ לוֹ, לְגוֹ אִיהוּ, וְלָא קַיְּימָא לְבַר. וּבְגִין דְּקַיְּימָא הַהוּא נֹגַהּ לוֹ מִגּוֹ, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. מִתּוֹכָה דְּמַאן. מִתּוֹכָה דְּהַהוּא נֹגַהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל: חָשׁ, מָל, הָא אוּקְמוּהָ, חֵיוָון דְּאֶשָּׁא (פ"א ע"ב) מְמַלְּלָא. Rab Hamnuna the elder took this phrase interrogatively, thus: “is there a brightness round about it?”, implying that it may be treated with contempt, since its brightness is concealed within it and is not visible from without. And because the brightness is within, the verse continues, “and out of the midst thereof’, to wit, of the midst of that brightness, “as the form of hashmal” (electrum). The term hashmal has been interpreted as being composed of hash and mal, meaning Hayoth (order of angels), of quivering fire.1The term hashmal is resolved into hayoth (beasts), esh (fire), mallei (mutter or quiver).
אֲבָל מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא שְׁמַעְנָא עָלָה רָזָא דְּרָזִין. כַּד עָרְלָה שָׁרֵי עַל קַיְּימָא קַדִּישָׁא לְסָאֲבָא מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין הַהוּא מַקְדְּשָׁא, אִתְעַכָּב מִלְּגַלָּאָה רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, מִגּוֹ עָרְלָה. וְכַד הַאי נֹגַהּ עָאל לְגוֹ, וְאַפְרִישׁ בֵּין עָרְלָה, וּבֵין מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין אִקְרֵי חַשְׁמַל חָשׁ וְאִתְגַּלְיָא. מָל, מַהוּ מָל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יהושע ה׳:ד׳) מָל יְהוֹשֻׁעַ. רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, אִתְעַכָּב מִלְּאִתְגַלָּאָה מִגּוֹ עָרְלָה. From the Sacred Lamp (R. Simeon), however, we have heard in exposition of this the following most recondite doctrine. As long as the foreskin rests upon the sign of the holy covenant, the holy principle is prevented from disclosing the mystery of the convenantal sign. But when the bright light enters therein and separates between foreskin and holiness, the result is hash-mal, to wit, there is a speedy uncovering of circumcision.1Hash=speedy, mal=circumcision.
וְאִית רָזָא אַחֲרָא, דְּהָא נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, אִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, וְכַד אִתְגַּלְיָא חַשְׁמַל אִתְעֲבָּר נְהוֹרֵיהּ. אֲבָל רָזָא קַדְמָאָה, אִיהוּ בְּרָזָא דִּקְרָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וְכֹלָּא שַׁפִּיר אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא.
בְּהַאי נֹגַהּ, מְפַתֵּי לְאִתְּתָא, לְנַטְלָא נְהוֹרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ה׳:ג׳) וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ, שַׁוֵּי הַהוּא נְהוֹרָא לָקֳבְלֵיהּ דִּבְרִית. וּבְגִינֵי כַּךְ מְפַתֵּי לֵיהּ, וְנַטְלָא נְהוֹרֵיהּ. וְדָא אִיהוּ פִּתּוּיָא דִּמְפַתֵּי לְאִתְּתָא, דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ג׳) נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְגוֹ'.
תָּא חֲזֵי, בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה כַּד מָטָא זִמְנָא דְּעֶרֶב, דָּלִיג לְגוֹ הַהוּא (נ"א מדורא) נְהוֹרָא דְּאֶשָּׁא, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא לְאַעֲלָא גּוֹ גַּוְונִין. כְּדֵין מְתְתַּקְּנִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּמְסַדְּרִין סְעוּדָתִין, וּמַתְקְנִין פָּתוֹרִין, כָּל חַד וְחַד פָּתוֹרֵיהּ. כְּדֵין חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק וּבָטַשׁ בְּהַהוּא מָדוּרָא, כֵּיוָן דְּבָטַשׁ בֵּיהּ, מִתְגַּלְגְּלָן הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְהַהוּא מָדּוּרָא וְעָאלִין בְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, וְאִתְטַמְּרָן וְיַתְבַת תַּמָן. To resume. On the sixth day, when the evening approaches, that blazing fire we have mentioned plunges into the midst of the colours. It is then that Israel here below prepare themselves for the Sabbath, arrange their meals, and lay their tables, each one according to his means. Then a tongue of fire emerges and strikes against that flame, so that both of them are hurled down into the cavern of the great abyss. There they remain imprisoned.
וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּבְגִין דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אַעְבָּר לְהַהוּא מָדּוּרָא, וְאָעִיל לֵיהּ לְנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, וְיָתִיב תַּמָּן עַד דְּנָפִיק שַׁבְּתָא. כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבְּתָא, אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא עַל אֶשָּׁא, וְנָפְקָא הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, בְּבִרְכְתָא דִּלְתַתָּא, וְשָׁלִיט עַל הַהוּא מָדּוּרָא כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וְאִתְכַּפְיָא הַהוּא מָדּוּרָא. That tongue of fire is of the side of the Right, and it is in virtue of that that it sweeps away the blaze of fire and confines it to the great abyss, where it abides until the Sabbath ends. At the conclusion of the Sabbath it behoves every Israelite to pronounce a benediction over fire, so that the tongue of fire, under the force of that benediction, re-emerges, retaining its command over the flame, and keeping it in subjection all that night.