וּבְסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, בַּמִּנְחָה בְּשַׁבְּתָא, הָא אִתְעַר רָזָא דִּשְׂמָאלָא, (כ"ד ע"א) וּנְקוּדָה תַּתָּאָה, בְּהַהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, מְקַבְּלָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נַטְלָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וּמִדִּילֵיהּ קָרֵינָן. Similarly we read in the Book of R. Yeba the Venerable: “At Minha-time on Sabbath there is an awakening of the mysterious forces of the Left, and the lower ‘Sabbath-Point’ within that left side receives the mystery of the Torah. At that moment, therefore, it receives from the domination, as it were, of the left side,

כְּתִיב (שמות ט״ז:כ״ט) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מַהוּ מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מִמְּקוֹמוֹ מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לִמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה, דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו. אֲתָר יְדִיעָא אִיהוּ לְעֵילָּא, וְקָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם, דְּאִשְׁתְּמוֹדָע בֵּיהּ יְקָרָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַּר נָשׁ דְּהָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוֹק מִינֵּיהּ דְּאִי (יפוק מפומיה מילולא דחול) יִפּוֹק מִנֵיהּ, קָא מְחַלֵּל שַׁבְּתָא. בִּידוֹי, בַּעֲבִידְתָּא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵי אַלְפִין אַמִּין, כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִיהוּ. It is written: “Let no man go out of his place on the seventh day” (Ex. 16, 29). We have learned that the term “place” signifies the space wherein it is fitting for a man to walk; and esoterically it is the counterpart of the similar term in “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12); also in “for the place whereon thou standest ‘, etc. (Ex. 3, 5); it is a place well known on high, and we call it the place wherein is revealed the most high glory in heaven; and hence the warning to the man who is adorned with the holy heavenly crown not to “go out of his place on the seventh day”, that is, not to speak of workaday matters, as that would be a profanation of the Sabbath, nor to do work with his hands, nor to walk beyond the limit of two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יְקָרָא דִּקְדוּשָּׁה דָּא, דְּהָא מִנֵּיהּ לְבַר, אֲתָר דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים אִיהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. כְּבוֹד יְיָ' (בראשית כ"ה ע"א) דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כְּבוֹד דִּלְתַתָּא וְדָא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. “Let no man go out of his place”, to wit, the place of Holy Majesty, as beyond it is the place of strange gods. “Blessed be the glory of the Lord”, to wit, His glory in the high heavens; “from His place”, to wit, His glory in the lower world, the two together forming the Sabbath-crown. Hence, “let no one go out of his place”. Blessed be He for ever and to all eternity.

כְּתִיב (שמות ל״ג:כ״א) הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, מָקוֹם אִתִּי, וַדַּאי דָּא אִיהוּ מָקוֹם טָמִיר וְגָנִיז, דְּלָא אִתְיְידָע כְּלַל. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אִתִּי, אֲתָר דְּלָא אִתְגַּלְיָא, וְקַיְּימָא טְמִירָא, וְדָא אִיהוּ אֲתָר עִלָּאָה לְעֵילָּא לְעֵילָּא, הֵיכָלָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז. אֲבָל דָּא, אִיהוּ אֲתָר לְתַתָּא כִּדְקָאָמְרָן. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם דְּאִתְפְּרַשׁ לְעֵילָּא, וְאִתְפְּרַשׁ לְתַתָּא, וּבְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי. It is written: “Behold, there is a place by me” (Ex. 33, 21), a place, that is, concealed and hidden, eluding all inquiry, the place which is in the height of heights, the most high Temple, withdrawn from all cognition. But over against it is the lower place, referred to above. Thus there is “place” above and “place” below, and hence “let no man go out of his place on the seventh day”.

(במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדֹתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', (רט) הָא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. אֲבָל אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, דְּיָרְתָה תְּרֵין (הקדמה ה' ע"א) סִטְרִין לְכָל סְטָר, וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא תָּדִיר בִּתְרֵין סִטְרִין, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. וְסִימָנִךְ שְׁכִינָה לָא שַׁרְיָא לְבַר מִתְּחוּמָא דְּאִתְחָזֵי לָהּ. It is written: “And ye shall measure without the city for the east side two thousand cubits,” etc. (Num. 35, 5). This verse contains sublime mysteries, indicated already elsewhere. It speaks of a higher and a lower region, the two thousand cubits extending on all sides. So the Shekinah does not hover anywhere outside the boundaries assigned to her.

כַּד נָפַק שַׁבְּתָא, צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא, לְאַעְכָּבָא, דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ. (אצטריך לאתעכבא עליה) וּבְהַאי יוֹמָא, אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא, קָא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, בְּגִין כַּךְ בָּעֵי לְאִתְעַכְּבָא, לְאִתְחֲזָאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פַּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְרֵי, (תהילים ע״ח:ל״ח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ', דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא, כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדָּר לְאַתְרֵיהּ, מַה דְּלָא אִתְחָזֵי כַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְלָא אִשְׁתְּכַח. When the Sabbath begins to draw to a close Israel must draw it out as long as possible, for it is a great and exalted day, and the Shekinah, moreover, is our guest on that day, and so we must make every effort to detain the celestial guest as long as possible. Then, at the conclusion of the Sabbath, we commence prayers by reciting: “And He being merciful, forgiveth iniquity….” This verse is very appropriate for that night, because then Rigour resumes it sway, whereas it is not appropriate for reciting at the entrance of the Sabbath, since that Rigour is then completely withdrawn from the world.

בְּשַׁעֲתָא דְּפַתְחֵי יִשְׂרָאֵל וַיְהִי נוֹעַם, וּקְדוּשָׁתָא דְּסִדְרָא, כָּל אִינּוּן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם, פַּתְחִין וְאַמְרִי, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, דְּלָא זָכוּ לְמֵיטַר אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין דומ"ה קָדִים, וְכָרוֹזָא אִתְּעַר וְאָמַר, (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלהִים. וְכָל אִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין, טַרְדִין לוֹן בְּגֵיהִנָּם, וְלֵית מַאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן כָּל נַטְרֵי שַׁבְּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנְג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָּא, כִּדְקָאַמְרָן. Then, when the congregation recite the passage beginning, ” And let the pleasantness…”, succeeding Sanctification, all the sinners in Gehinnom exclaim: “Happy are ye, O Israel! Happy are ye righteous men who observe the commands of the Torah! Alas for the wicked who did not succeed in observing the precepts of the Torah.” Then appears Dumah,¹The chief of the under world. and proclaims: “Let the wicked return to the nether-world, even all the nations that forget God” (Ibid. 9, 18). The wicked are then driven back by all the bands of demons into Gehinnom without anyone having compassion on them. Happy are those who observe the Sabbath in this world, and so enjoy the celestial delight vouchsafed to them from above, as already mentioned.

הַאי מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא, תְּרֵי מִתְעָרֵי עָלֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. חַד, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַנְּגָא, וְלָא אִתְעַנָּג. וְחַד, הַהוּא מְמָנָא דְּקַיְּימָא עַל מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא, וְסַנְגַּרְיָ"הּ שְׁמֵיהּ. וְסַלְּקִין קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעָרֵי עָלֵיהּ. On the other hand, he who keeps the Sabbath as a day of fasting provokes against himself two accusers who indict him before the Holy King. One is the holy Sabbatical super-spirit who is deprived of his due share of Sabbath-day delight; and the other is the angel named Sangariah, who has charge over those who observe a fast. These two accuse the man before the Holy King.

וְהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלָּק גְּרִיעַ מֵהַהוּא אִתְהֲנוּתָא דִּלְתַתָּא. וְכַד הַאי רוּחָא לָא אִשְׁתְּלִים לְתַתָּא, רוּחָא אַחֲרָא דִּלְעֵילָּא לָא אִשְׁתְּלִים. כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּלִים לְתַתָּא וּלְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְחָזֵי הַהוּא בַּר נָשׁ לְאִתְלַטְּיָא, וּלְאִתְעָנְּשָׁא. אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים זִמְנָא אַחֲרָא, וְהַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמַנָא עַל עִנּוּיָּיא וְתַעֲנִיתָא, אִשְׁתְּלִים גּוֹ אִינּוּן מְמָנָן אַחֲרָנִין, בְּעִנּוּגָא דִּלְעֵילָּא, קוֹרְעִין לֵיהּ כָּל גְּזַר דִּינָא, דְּאִתְגְּזַר מֵאִינּוּן שִׁבְעִין שְׁנִין עִלָּאִין. For, since the lower spirit is deprived of its proper share of Sabbath delight, it is in a state of imperfection and therefore the corresponding spirit above is also in a state of imperfection, and the man thus deserves curses and punishments. If, however, he makes good on other occasions, so that the angel of fasts finds satisfaction in the celestial bliss which he enjoys in the company of other guardian angels, his punishment is remitted.

לְמַלְכָּא דְּחַדֵּי בְּהִלּוּלָא דִּילֵיהּ, וְכָל בְּנֵי נָשָׁא חַדָּאן עִמֵּיהּ, חָמָא חַד בַּר נָשׁ יָהִיב בְּקוֹלָר, פָּקִיד עֲלוֹי, וְשַׁרְייוּהוּ. בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן כּוֹלָּא בְּחֶדְוָה. Suppose a king in the midst of his marriage festivities, in which all his subjects are invited to participate, notices a man being led in chains to the place of punishment. Straightway he gives orders for the man to be released, so that all, without exception, may share in his rejoicings.

וּלְבָתַר, מִתְהַדְּרִין אִלֵּין מְמָנָן דְּעַנְשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִתְפָּרְעִין מִנֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, עַל דְּאִשְׁתְּכַח בְּגִינֵיהּ גְּרִיעוּתָא עֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תָּקַּנְתֵּיהּ. לֵיתִיב תַּעֲנִיתָא עַל תַּעֲנִיתָא. מַאי טַעֲמָא. דָּא בָּטִּיל עִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, יְבַטֵּל עִנּוּגָא דְּחוֹל. Afterwards, the officers return and lead the man to the place of punishment. Similarly, the celestial officers come in due course and exact punishment of the man who caused a diminution of joy both in heaven and on earth by fasting on Sabbath. What, then, is his remedy? That he observe another fast to atone for his Sabbath fast; as he did away with the joy of Sabbath, so let him do away with the pleasure of weekdays.

וְאִי אִיהוּ מְבַטֵּל עִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, וְקָא מִתְעַנֵּג בַּחוֹל, דָּמֵי כְּמַאן דְּחָשַׁב לְמִלָּה אַחֲרָא, יַתִּיר מִמַּה דְּחָשִׁיב לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּחָא עִלָּאָה, קַדִּישָׁא דְּקוּדְשִׁין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ, לָא עָנִיג, וּבָטִּיל לֵיהּ מִנֵּיהּ. רוּחָא אַחֲרָא דְּחוֹל, דְּשַׁרְיָא לְבָתַר עַל עָלְמָא, חָשִׁיב וְקָא מְעַנְגָא לֵיהּ. כְּדֵין מְהַדְּרִין וּמִתְפָּרְעִין מִנֵּיהּ, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. But if he banishes joy on Sabbath and indulges in it on weekdays, by fasting on the Sabbath and feasting on the following weekday, he will show that he thinks more of this world than of God, since he neglects the holy super-spirit of the Sabbath, and entertains the weekday spirit, which rests on the world afterwards.

בְּגִין כַּךְ, אִצְטְרִיךְ תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינָא, בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְּחוֹל, בְּזִמְנָא דְּשַׁרְיָא עַל עָלְמָא הַהוּא רוּחָא דְּחוֹל. וּבְהַאי אִית לֵיהּ אַסְוָותָא, כֵּיוָן דְּלָא חָשִׁיב לְרוּחָא דְּחוֹל. וְסִימָנִיךְ (ויקרא ה׳:כ״ג) וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל וְגוֹ'. גַּזְלָן, לָא חָשִׁיב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא חָשִׁיב לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין כַּךְ לֵית לֵיהּ עוֹנְשָׁא כַּגַּנָּב. גַּנָּב, דְּחָשִׁיב לִבְנִי נָשָׁא, יַתִּיר מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִית לֵיהּ עוֹנְשָׁא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּאִשְׁתְּלִים לְתַתָּא, לְהַהוּא עוֹנֶג עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. It is therefore incumbent on him to observe a fast on the first day of the week, the time when the ordinary weekday spirit resumes its sway, so that he may obtain healing by disregarding the everyday spirit. Happy is he who on earth rises to that sublime heavenly delight in the manner due.

יוֹמָא דָּא, מִתְעַטְּרָא בְּשִׁבְעִין עִטְרִין, וּשְׁמָא עִלָּאָה (פ"ח ע"ב) קַדִּישָׁא, אִשְׁתְּלִים בְכָל סִטְרִין, וְאִתְנְהִירוּ כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין, וְכֹלָּא בְּחֶדְוָה דְּבִרְכָּאן, וּבִקְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁה, וְתוֹסֶפֶת דִּקְדוּשָּׁה. For this day is adorned with seventy crowns, and the Divine Name is perfected in all sides, and all the grades are illumined, and all is pervaded with joy, with blessing, and with an overflowing measure of holiness.

קִדוּשָׁה דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דָּא אִיהִי קְדוּשָּׁה דְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. דְּהָא אִתְקַדָּשׁ מִתְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּתַפּוּחִין (ויחי רמ"ט ע"ב) קַדִּישִׁין. וּבָעֵינָן לְאַדְכְּרָא עַל הַאי קִדוּשָׁה, כְּלָלָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, וְנַיְיחָא בְּרָזָא דִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּאִתְכְּלִילָן בְּהוּ, רָזָא דְּסַהֲדוּתָא דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, דְּהַיְינוּ (בראשית ב׳:א׳-ב׳) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וְגוֹ'. וַיְכַל אֱלהִים, דְּאִית בְּסַהֲדוּתָא דָּא, תְּלָתִין (הקדמה ה' ע"ב) וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין. תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין, וּתְלַת דַּרְגִּין דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. The Sanctification (Kiddush), recited on the eve of the Sabbath, ushers in a holiness equal to that of the Sabbath of Creation, which was hallowed by the “thirty-two Paths of Wisdom” and “three holy apple-trees”.¹The three highest grades. Hence, in the Sanctification ceremony we have to recite the passage: “And the heaven and the earth were finished… which God in creating had made” (Gen. 2, 1-3), which contains an essential testimony to the work of creation. For this passage contains thirty-five words representing the “thirty-two Paths” and the three “holy apple-trees”, which are represented by the three occurrences of the word “seventh” in the passage.

תְּלַת דַּרְגִּין, דְּאִינּוּן: שְׁבִיעִי. שְׁבִיעִי. שְׁבִיעִי. וְאִית בֵּיהּ רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, וְרָזָא דְּכָל מְהֵימְנוּתָא. תְּלַת זִמְנִין אֱלֹהִים, חַד, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְחַד, פַּחַד יִצְחָק. וְחַד, עָלְמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין. בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִסְהַד סַהֲדוּתָא דָּא, בְּחֶדְוָה, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְאַסְהֲדָא קַמֵּי מָארֵיהּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְכָל מַאן דְּיַסְהִיד דָּא, וְיִשָׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא, מְכַפֵּר עַל כָּל חוֹבוֹי. This section also contains allusions to the upper world, the lower world, and the Divine Faith in all its compass. The word “Elohim” is mentioned three times, pointing to the lower world, the “Fear of Isaac” (Rigour), and the highest world, which is the Holy of Holies. Now, it behoves man to give testimony to this before his Master, gladly, joyfully, and with all his heart and mind. Thereby all our sins are atoned for.

בָּרוּךָ אַתָּה יָיְ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְכוּ', הַאי קִידּוּשָׁא אִיהוּ בְּחַד מַתְקְלָא, לָקֳבֵל סַהֲדוּתָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאִינּוּן תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ תֵּיבִין אַחֲרָנִין, כַּמָה דְּאִית בְּוַיְכֻלּוּ. כֹּלָּא סַלְּקִין לְשִׁבְעִין תֵּיבִין, (קל"ב ע"ב) לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ שַׁבָּת, דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּיְּכַוֵּון רְעוּתֵיהּ לְמִלִּין אִלֵּין, לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ. Next we recite the benediction, which runs: “Blessed art Thou, 0 Lord our God, King of the universe, who hast sanctified us by thy commandments and hast taken pleasure in us….” This part of the recital balances the other part, called the testimony to Divine Faith, and so it also contains thirty-five words. Together we thus have seventy words, which are so many crowns by which the Eve of the Sabbath is adorned. Happy is the man who in his recital meditates over all this to the glory of his Master.

קִידּוּשָׁא דְּיוֹמָא, הָא אוּקְמוּהָ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְלָא יַתִּיר. דְּהָא יוֹמָא קָאִים לְקַדְּשָׁא לֵיהּ, מַה דְּלֵית הָכִי בְּלֵילְיָא, דְּאֲנָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁא לֵיהּ, בְּהָנִי מִלִּין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְלָא אִתְקַדָּשׁ הַאי לֵילְיָא, אֶלָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא לְתַתָּא, כַּד שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה. וַאֲנָן בָּעֵינָן לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, לְכַוְּונָא דַּעְתָּא לְהַאי. The Sanctification (Kiddush) recital in the morning consists of the blessing over the cup of wine, to wit, “… who createst the fruit of the vine”, and no more. The reason of this is that then it is the day that sanctifies itself, whereas the Eve has to be sanctified by us with all the recital just mentioned. The Eve is only consecrated by the holy people on earth what time the supersoul descends on them; we thus have to sanctify it with special concentration of our thought on this.

וְיוֹמָא אִיהוּ קָא מְקַדְּשָׁא לֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וּמִתְקַדְשִׁין בִּקְדוּשָׁתֵיהּ, בְּהַאי יוֹמָא. זַכָּאִין יִשְׂרָאֵל, עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאַחֲסִינוּ יוֹמָא דָּא, אַחֲסָנַת יְרוּתָא לְעָלְמִין. Contrariwise, the day makes itself holy, and Israel, being hallowed through prayers and supplications, sanctify themselves still further through the holiness of the day. Happy are the holy people of Israel who have inherited this day as an everlasting heritage.

וּבְסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, בַּמִּנְחָה בְּשַׁבְּתָא, הָא אִתְעַר רָזָא דִּשְׂמָאלָא, (כ"ד ע"א) וּנְקוּדָה תַּתָּאָה, בְּהַהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, מְקַבְּלָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נַטְלָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וּמִדִּילֵיהּ קָרֵינָן. Similarly we read in the Book of R. Yeba the Venerable: “At Minha-time on Sabbath there is an awakening of the mysterious forces of the Left, and the lower ‘Sabbath-Point’ within that left side receives the mystery of the Torah. At that moment, therefore, it receives from the domination, as it were, of the left side,

דְּהָא אִיהִי קַיְּימָא בְּרָזָא דְּתֵשַׁע, (נ"א ספיראן) וְקָרֵינָן תֵּשַׁע, וְאִינּוּן שִׁית דְּחוֹל, וּתְלַת בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר שְׂמָאלָא בְּשַׁבְּתָא, וּלְאִתְכַּלְלָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, בִּתְלַת סִטְרִין, כְּגַוְונָא דִּתְלַת סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּפַרְשְׁתָּא דְּשַׁבְּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא, זַכָּאָה אִיהוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. the side which is esoterically represented by nine, and hence the nine persons who read the Law, to wit, six on weekdays and three on Sabbath at the moment when the left side bestirs itself.” Happy is the portion of whoever is privileged to do honour to the Sabbath; happy is he in the two worlds, in this world and in the future world.

כְּתִיב (שמות ט״ז:כ״ט) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מַהוּ מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מִמְּקוֹמוֹ מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לִמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה, דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו. אֲתָר יְדִיעָא אִיהוּ לְעֵילָּא, וְקָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם, דְּאִשְׁתְּמוֹדָע בֵּיהּ יְקָרָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַּר נָשׁ דְּהָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוֹק מִינֵּיהּ דְּאִי (יפוק מפומיה מילולא דחול) יִפּוֹק מִנֵיהּ, קָא מְחַלֵּל שַׁבְּתָא. בִּידוֹי, בַּעֲבִידְתָּא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵי אַלְפִין אַמִּין, כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִיהוּ. It is written: “Let no man go out of his place on the seventh day” (Ex. 16, 29). We have learned that the term “place” signifies the space wherein it is fitting for a man to walk; and esoterically it is the counterpart of the similar term in “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12); also in “for the place whereon thou standest ‘, etc. (Ex. 3, 5); it is a place well known on high, and we call it the place wherein is revealed the most high glory in heaven; and hence the warning to the man who is adorned with the holy heavenly crown not to “go out of his place on the seventh day”, that is, not to speak of workaday matters, as that would be a profanation of the Sabbath, nor to do work with his hands, nor to walk beyond the limit of two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יְקָרָא דִּקְדוּשָּׁה דָּא, דְּהָא מִנֵּיהּ לְבַר, אֲתָר דֶּאֱלהִים אֲחֵרִים אִיהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. כְּבוֹד יְיָ' (בראשית כ"ה ע"א) דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כְּבוֹד דִּלְתַתָּא וְדָא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. “Let no man go out of his place”, to wit, the place of Holy Majesty, as beyond it is the place of strange gods. “Blessed be the glory of the Lord”, to wit, His glory in the high heavens; “from His place”, to wit, His glory in the lower world, the two together forming the Sabbath-crown. Hence, “let no one go out of his place”. Blessed be He for ever and to all eternity.

כְּתִיב (שמות ל״ג:כ״א) הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, מָקוֹם אִתִּי, וַדַּאי דָּא אִיהוּ מָקוֹם טָמִיר וְגָנִיז, דְּלָא אִתְיְידָע כְּלַל. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אִתִּי, אֲתָר דְּלָא אִתְגַּלְיָא, וְקַיְּימָא טְמִירָא, וְדָא אִיהוּ אֲתָר עִלָּאָה לְעֵילָּא לְעֵילָּא, הֵיכָלָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז. אֲבָל דָּא, אִיהוּ אֲתָר לְתַתָּא כִּדְקָאָמְרָן. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם דְּאִתְפְּרַשׁ לְעֵילָּא, וְאִתְפְּרַשׁ לְתַתָּא, וּבְּגִין כָּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי. It is written: “Behold, there is a place by me” (Ex. 33, 21), a place, that is, concealed and hidden, eluding all inquiry, the place which is in the height of heights, the most high Temple, withdrawn from all cognition. But over against it is the lower place, referred to above. Thus there is “place” above and “place” below, and hence “let no man go out of his place on the seventh day”.

(במדבר ל״ה:ה׳) וּמַדֹתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', (רט) הָא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. אֲבָל אַלְפַּיִם בָּאַמָּה, דְּיָרְתָה תְּרֵין (הקדמה ה' ע"א) סִטְרִין לְכָל סְטָר, וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא תָּדִיר בִּתְרֵין סִטְרִין, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. וְסִימָנִךְ שְׁכִינָה לָא שַׁרְיָא לְבַר מִתְּחוּמָא דְּאִתְחָזֵי לָהּ. It is written: “And ye shall measure without the city for the east side two thousand cubits,” etc. (Num. 35, 5). This verse contains sublime mysteries, indicated already elsewhere. It speaks of a higher and a lower region, the two thousand cubits extending on all sides. So the Shekinah does not hover anywhere outside the boundaries assigned to her.

כַּד נָפַק שַׁבְּתָא, צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא, לְאַעְכָּבָא, דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ. (אצטריך לאתעכבא עליה) וּבְהַאי יוֹמָא, אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא, קָא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, בְּגִין כַּךְ בָּעֵי לְאִתְעַכְּבָא, לְאִתְחֲזָאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פַּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְרֵי, (תהילים ע״ח:ל״ח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ', דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא, כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדָּר לְאַתְרֵיהּ, מַה דְּלָא אִתְחָזֵי כַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְלָא אִשְׁתְּכַח. When the Sabbath begins to draw to a close Israel must draw it out as long as possible, for it is a great and exalted day, and the Shekinah, moreover, is our guest on that day, and so we must make every effort to detain the celestial guest as long as possible. Then, at the conclusion of the Sabbath, we commence prayers by reciting: “And He being merciful, forgiveth iniquity….” This verse is very appropriate for that night, because then Rigour resumes it sway, whereas it is not appropriate for reciting at the entrance of the Sabbath, since that Rigour is then completely withdrawn from the world.

בְּשַׁעֲתָא דְּפַתְחֵי יִשְׂרָאֵל וַיְהִי נוֹעַם, וּקְדוּשָׁתָא דְּסִדְרָא, כָּל אִינּוּן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם, פַּתְחִין וְאַמְרִי, זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָּא, דְּלָא זָכוּ לְמֵיטַר אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין דומ"ה קָדִים, וְכָרוֹזָא אִתְּעַר וְאָמַר, (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלהִים. וְכָל אִלֵּין חֲבִילֵי טְהִירִין, טַרְדִין לוֹן בְּגֵיהִנָּם, וְלֵית מַאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִינּוּן כָּל נַטְרֵי שַׁבְּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנְג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָּא, כִּדְקָאַמְרָן. Then, when the congregation recite the passage beginning, ” And let the pleasantness…”, succeeding Sanctification, all the sinners in Gehinnom exclaim: “Happy are ye, O Israel! Happy are ye righteous men who observe the commands of the Torah! Alas for the wicked who did not succeed in observing the precepts of the Torah.” Then appears Dumah,¹The chief of the under world. and proclaims: “Let the wicked return to the nether-world, even all the nations that forget God” (Ibid. 9, 18). The wicked are then driven back by all the bands of demons into Gehinnom without anyone having compassion on them. Happy are those who observe the Sabbath in this world, and so enjoy the celestial delight vouchsafed to them from above, as already mentioned.

הַאי מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא, תְּרֵי מִתְעָרֵי עָלֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. חַד, הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַנְּגָא, וְלָא אִתְעַנָּג. וְחַד, הַהוּא מְמָנָא דְּקַיְּימָא עַל מַאן דְּשָׁרֵי בְּתַעֲנִיתָא, וְסַנְגַּרְיָ"הּ שְׁמֵיהּ. וְסַלְּקִין קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעָרֵי עָלֵיהּ. On the other hand, he who keeps the Sabbath as a day of fasting provokes against himself two accusers who indict him before the Holy King. One is the holy Sabbatical super-spirit who is deprived of his due share of Sabbath-day delight; and the other is the angel named Sangariah, who has charge over those who observe a fast. These two accuse the man before the Holy King.