Chapter 29
Chapter 29 somebodyVayakhel 29:401-402 (Chapter 29) (Vayakhel) (Zohar)
Vayakhel 29:401-402 (Chapter 29) (Vayakhel) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים לה) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּמֹשֶׁה אַנְפּוֹי כְּאַנְפֵּי שִׁמְשָׁא, וִיהוֹשֻׁעַ כְּאַנְפֵּי סִיהֲרָא. דְּלֵית נְהוֹרָא לְסִיהֲרָא, אֶלָּא נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא כַּד נָהַר לְסִיהֲרָא, וְסִיהֲרָא מִגּוֹ שִׁמְשָׁא אִתְמַלְּיָיא. וְכַד אִתְמַלְּיָיא, כְּדֵין קַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא. R. Simeon further discoursed, citing the verse: “And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him” (Deut. 34, 9). ‘In many places we have laid down’, he said, ‘that the face of Moses was as the face of the sun, whilst that of Joshua was like that of the moon. For the moon has no light of its own, but receives its light by reflection from the sun until it becomes full, when it may be said to reach its state of completeness.
אִשְׁתְּלִימוּתָא דְּסִיהֲרָא, מַאן אִיהוּ. רָזָא דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי דְּמוּת בְּרָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה יְיָ'. דְּהָא בִּשְׁמָא דָּא לָא קָאִים, בַּר בְּזִמְנָא דְּקַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא. דְּהָא כַּמָה שְׁמָהָן אִינּוּן דְּאַחֲסִינָא, וְאִתְקְרֵי בְּהוּ כַּךְ כְּפוּם שַׁעֲתָא דְּקַיְּימָא בֵּיהּ, (וכפום שעתא דקיימא ביה) הָכִי אִקְרֵי בְּהַהוּא שְׁמָא מַמָּשׁ. וְכַד קַיְּימָא בְּרָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא וְאִשְׁתְּלִימַת מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אִקְרֵי יְדוָֹ"ד אַשְׁלְמוּתָא דִּילָהּ, כְּאַשְׁלָמוּתָא דִּלְעֵילָּא. (ק ע"ב) דְּיָרְתָא בְּרָתָא לְאִמָּהּ. The completeness of the moon is when it is called “reflection” (d’muth), in relation to the supernal Sun called TETRAGRAMMATON, for it receives this name only when it is complete, for it has many names according to its various manifestations. So when it is complete on all sides it is called TETRAGRAMMATON, its completeness corresponding to the higher completeness. The Daughter, as it were, is the heiress of the Mother.
וְהַיְינוּ (ד"א נהירו) בַּחֲמֵיסָר יוֹמִין, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ג:ל״ד) בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה. וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר (יום) לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, כַּד קַיְּימָא עָלְמָא דְּאָתֵי בְּרָזָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן, עַל הַאי חֹדֶשׁ, אִקְרֵי (קפ"ה ע"ב) בֶּעָשׂוֹר. וְכַד אִתְרְשִׁימַת סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא חֲדָא בֵּינַיְיהוּ, אִקְרֵי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דְּהָא ה' אִתְחַבְּרַת וְאִתְחַקְקַת בֵּינַיְיהוּ. This is the case on the fifteenth day of the month, and thus, “On the fifteenth day of this seventh month is the feast of Tabernacles” (Lev. 24, 34). It is also written, “Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of Atonement” (Ibid. 27), which has the same allusion. When the World-to-be is symbolized hy all the Ten Utterances, and centred in this month, it is first named “ten”, and afterwards when the moon is joined with them in completeness it is named “fifteen”, the He (=5) joining the Yod (= 10), both forming the Divine Name YH.
וְרָזָא דָּא י"ה וְכַד קַיְּימָא בִּשְׁמָא דָּא, כְּדֵין אִתְחַבָּר בְּה', וְאִיהִי אִתוֹסְפָא (ד"א לגביה תתאי למיזן לון ולמיהב לון טרפייהו ואתוספא) אִיהִי, בְּרָזָא דְּאָת ה' כְּמִלְּקַדְמִין. חֲדָא, לְאִתְחַקְּקָא וּלְאִתְחַבְּרָא בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. וַחֲדָא לְמֵיהַב מְזוֹנָא לְתַתָּא. וּכְדֵין קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא לְכָל סִטְרִין, עֵילָּא וְתַתָּא, בְּרָזָא דִּשְׁמָא דָּא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא רָזָא חֲדָא, וּשְׁלִימוּ חַד. In the completed name TETRAGRAMMATON there is a second He added, the first He being associated with the supernal mystery, and the second symbolizing the Providence that provides the lower world with its sustenance. The moon is thus in its completeness, a completeness embracing the upper and the lower worlds, through the inner meaning of the Divine Name, all forming a unity of perfection.
יְהוֹשֻׁעַ דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא דְּסִיהֲרָא, בְּאִלֵּין אַתְוָון בִּן נוּ"ן, נוּ"ן וַדַּאי דְּהָא נוּן רָזָא דְּסִיהֲרָא אִיהִי. מָלֵא בְּרָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין אִיהוּ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה וַדַּאי. Joshua is the symbol of the fulness of the moon, he truly being the son of Nun, as the letter Nun is expressive of the recondite significance of the moon. And so “Joshua was full of the spirit of wisdom”, full in the completeness of the Divine Name.
בְּגִין דִּנְקוּדָה עִלָּאָה דְּאִיהִי י', אִתְפָּשַׁט וְאַפִּיק רוּחַ, וְהַהוּא רוּחַ עָבִיד הֵיכָלָא. וְהַהוּא רוּחַ אִתְפָּשַׁט, וְאִתְעָבִיד שִׁית סִטְרִין. הַהוּא רוּחַ אִתְפָּשַׁט, בְּרָזָא דְּכָל אִלֵּין. וְאַמְלֵי וְעָבִיד הֵיכָלָא לְתַתָּא, וְאִתְמְלֵּי כֹּלָּא, וְאִתְעָבִיד רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּאַשְׁלְמוּתָא חֲדָא. For the Supreme Point, identical with the letter Yod, expanded and produced a Spirit, which Spirit produced a Temple. That Spirit then expanded further, and so became six directions. Having expanded through all these, it filled out and caused to come into being the Lower Temple. Thus the Divine Name became manifest in a unity of completeness.
וּבְגִין דָּא יְהוֹשֻׁעַ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, בְּגִין כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו, דְּאִיהוּ אָרִיק בִּרְכָאן עָלֵיהּ, וְאִתְמְלֵי בֵּירָא מִנֵּיהּ. וְאַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, כָּל חַד מִנַּיְיכוּ אִתְמְלֵי רוּחַ חָכְמָה, וְקַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא, בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא אִתְרְעֵי בְּכוּ, וְאַסְמִיךְ יְדוֹי עָלַיְיכוּ. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּעֵינַי חָמוּ דָּא, וְחָמוּ שְׁלִימוּ דְּרוּחַ חָכְמְתָא בְּכוּ. “Joshua”, then, “was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him”, that is, he poured out blessings upon him, and the well, so to speak became filled through him. And you,’ concluded R. Simeon, ‘you exalted saints, each one of you is filled with the spirit of wisdom and has attained the full phase of the mystic wisdom, inasmuch as the Holy One, blessed be He, found delight in you and had laid His hands upon you. Happy is my portion in that my eyes have seen this, to wit, the fulness of the spirit of wisdom that is in you.’