Chapter 38
Chapter 38 somebodyVayakhel 38 (Chapter 38) (Vayakhel) (Zohar)
Vayakhel 38 (Chapter 38) (Vayakhel) (Zohar) somebody(שמות מ) וַיַּעַשׂ אֶת צִיץ נֶזֶר הַקֹּדֶשׁ. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח קְרָא בְּרוּת, (רות ב׳:ט׳) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אֲמַאי אִצְטְרִיךְ הָכָא לְמִכְתַּב. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי כַּמָּה קְרָאִין אִינּוּן בְּאוֹרַיְיתָא דְּאִתְחֲזִיאוּ דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְמִכְתַּב, וְחָמֵינָן דְּכֻלְּהוּ רָזִין עִלָּאִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי קְרָא מַאן דְּחָמֵי וְלָא אִסְתָּכַּל בֵּיהּ, כְּמָה דְּלָא טָעִים תַּבְשִׁילָא דָּמֵי. R. Judah began a discourse on the verse: “Let thine eyes be on the field that they do reap, and go thou after them;… and when thou art athirst, go unto the vessels, and drink of that”, etc. (Ruth 2, 9). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem; for the point of it is not at all apparent.’ R. Isaac interposed, saying: ‘But are there not many more verses in Scripture which seem to be needless, and the purpose of which is not apparent, yet we know that they conceal within them deep esoterical doctrines.’ Then R. Judah, resuming his discourse, said: ‘As regards this verse, whoever just looks at it and does not study it deeply is like a man who looks at a dish without tasting it.
אֶלָּא רָזָא הָכָא, וּבְרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְּמַר, בְּגִין דְּחָמָא בֹּעַז דַּיָּינָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַנְוָותָנוּתָא דְּהַהִיא צַדֶּקֶת, דְּלָא מְסַלְּקָא עֵינָא לְמֵחמֵי בַּאֲתָר אַחֲרָא, אֶלָּא לְקַמָּהּ. וְחָמָאת כָּל מַה דְּחָמָאת, בְּעֵינָא טָבָא, וְתּוּקְפָּא דְּמִצְחָא לָא הֲוָה בָּה, שִׁבַּח עֵינָהָא. In truth, there is an inner meaning in it, and it has been composed under the inspiration of the Holy Spirit. It amounts to this. Boaz, the Judge of Israel, observed the modesty of that righteous woman in that she did not turn her eyes hither and thither, but only looked straight in front of her, and that she had a benignant eye, and that there was no trace of impudence in her. He thus spoke in praise of her eyes.’
בְּגִין דְּאִית עַיְינִין דִּבְגִינֵיהוֹן לָא שַׁלְטָא בִּרְכָתָא בְּהַהוּא אֲתָר, וְאִיהוּ עֵינָא טָבָא חָמָא בָּה, דְּכָל מַה דְּאִסְתַּכְּלַת הֲוָה בְּעֵינָא טָבָא. וְתוּ, דְּחָמָא, דְּהֲוָה אַצְלַח בִּידָהָא, כָּל מַה דַּהֲוַות לַקְטָא, אִתּוֹסַף בְּחַקְלָא. וּבֹעַז אִסְתָּכַּל דְּרוּחָא קַדִּישָׁא שַׁרְיָיא עָלָהּ, כְּדֵין פָּתַח וְאָמַר, עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְגוֹ'. אִי תֵּימָא בְּגִין אִינּוּן לַקְטִין כָל אִינּוּן אַחֲרָנִין, הֵיךְ אָמַר דְּתֵּהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, לָא אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב אֶלָּא וְלָקַטְתְּ אַחֲרֵיהֶן, מַאי וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, אֶלָּא בְּגִין עֵינָהָא קָאָמַר. עֵינָהָא דַּהֲווֹ גַּרְמִין (נ"א ברכאן סגיאין, ועל דא וכו'), בִּרְכָתָא לַקְטִין סַגִּיאִין וְעַל דָּא וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, בָּתַר עֵינַיִךְ. כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא לֵית לְהוּ רְשׁוּ לְמֵיהַךְ בָּתַר עֵינוֹי. וְאַנְתְּ לְבָתַר עֵינַיִךְ, דְּעֵינַיִךְ גַּרְמִין בִּרְכָאן סַגִּיאִין. For there are eyes that throw a blight on any spot on which they are cast. But he observed in her a kindly eye, and he also saw that everything prospered in her hands, that the more she gleaned the more the gleaning in the field increased; and so Boaz recognized that the Holy Spirit hovered over her. Hence he thus addressed her, saying: “Let thine eyes be on the field that they do reap, and go thou after them”, to wit, “after thine eyes”. For the phrase “after them” cannot be construed as alluding to the gleaners, as if so it should have been written “and glean thou” instead of “and go thou”. Boaz thus bade her “go after” her eyes, having observed that her eyes carried with them a blessing and were the cause of a manifold increase in the gleaning. “Other people”, he as much as said, “are not permitted to follow after their eyes, but thou mayest follow thine eyes, for they are the begetters of manifold blessings.”’
דָּבָר אַחֵר עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן. בֹּעַז חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, דִּזְמִינִין לְנָפְקָא מִינָּהּ מַלְכִין עִלָּאִין שַׁלִּיטִין דְּאִינּוּן עַיְינִין דְּכֹלָּא. כְּמָה דַּהֲוַות תָּמָר, דִּכְתִּיב בָּהּ, (בראשית ל״ח:י״ד) וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. אִתְיַישְּׁבַת בְּפִתְחָא דְּנָפְקִין מִינָּהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עִלָּאִין, דְּאִקְרוּן עַייְנִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר ט״ו:כ״ד) אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה. כְּמָה דְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא לָא אָזְלִין אֶלָּא בָּתַר עַיְינִין, וְעַיְינִין אִינּוּן מִנְהָגִין לְכָל גּוּפָא. אוּף הָכִי מַלְכִין וְסַנְהֶדְרִין, וְכָל אִינּוּן שַׁלִּיטִין, כֹּלָּא אַזְלִין אֲבַתְרַיְיהוּ (ס"א דאזלין שייפין בתר עיינין) וּבְגִין כַּךְ אָמַר לָהּ עֵינַיִךְ אִלֵּין מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין, דִּזְמִינִין לְמֵיפַק מִינָּהּ. The verse may also be explained as follows. Boaz saw, under the inspiration of the Holy Spirit, that great kings and rulers were destined to issue from her, they being called the “eyes” of the people, as in the passage: “And it shall be, if it be done in error through the eyes of the congregation” (Num. 15, 24), alluding to the Sanhedrin. For, as the members of the body must follow the eyes, which are the leaders of the body, so kings, members of the Sanhedrin, and other rulers, lead the way for the people to follow.
בַּשָּׂדֶה. מַאן שָׂדֶה. דָּא צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַ ם, דִּכְתִּיב, (מיכה ג׳:י״ב) צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. וּכְתִיב (בראשית כ״ז:כ״ז) כְּרִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', דָּא יְרוּשָׁלַ ם. וְעַל דָּא כְּתִיב עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה, דְּאִינּוּן עַיְינִין דִּילָהּ, דִּזְמִינִין לְמֵיפַק מִינָּהּ, לָא יְהוֹן שַׁלִּיטִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, דְּהָא מֵהַהוּא שָׂדֶה, הֲווֹ נַקְטִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא תּוֹרָה, וּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ב׳:ג׳) כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה. This is thus what Boaz indicated in his words: “Let thine eyes be in the field”. The term “field” is a reference to Zion and Jerusalem, as it is written: “Zion shall be plowed as a field” (Micah 3, 12), and also, “as the smell of a field which the Lord hath blessed” (Gen. 27, 27), in allusion to Jerusalem. Hence, “Let thine eyes be on the field”, that is, the rulers that were destined to come forth from her should have their centre only in Jerusalem. Boaz continued: “where they do reap”, inasmuch as from that “field” all the peoples of the world would reap law and illumination, as Scripture says: “For out of Zion shall go forth the Law” (Isa. 2, 3);
וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, בְּאִלֵּין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, דַּאֲנָא חֲמֵינָא בְּךָ. הֲלֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים וְגוֹ'. כְּמַשְׁמָעוֹ דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּאִתְּתָא דַּעְתָּא קַלָה. וְצָמִית, לִישָׁנָא דִּנְקִיוּת נָקַט, וְצָמִית, דְּאִי תִּיאוּבְתִּךְ לְאַדְבְּקָא בְּבַר נָשׁ לְקַיְּימָא זַרְעָא בְּעָלְמָא, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, אִלֵּין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּאִקְרוּן כְּלֵי יְיָ', דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:י״א) הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ'. דִּזְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְאַיְיתָאָה לוֹן כָּל עָלְמָא, דּוֹרוֹנָא לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְאִינּוּן כְּלֵי יְיָ', מָאנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְהֲנֵי בְּהוּ, אִלֵּין אִינּוּן מָאנִין תְּבִירִין, תְּבִירִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, בְּגִין לְקַיְּימָא אוֹרַיְיתָא. וְשִׁימוּשָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמַּשׁ בְּהוּ, לָא אִשְׁתָּמַּשׁ אֶלָּא מִגּוֹ הָנֵי כֵּלִים. וְכַד תִּתְדְּבַק בְּהוּ וְשָׁתִיתָ וְגוֹ'. “and go thou after them”, meaning “after the virtuous deeds that I observed in thee”. “Have I not charged the young men that they shall not touch thee”: this can be taken literally, women being easily swayed. “And when thou art athirst”: this is a euphemism, Boaz saying, in effect: “When thou conceivest a desire to attach thyself to a man in order to raise up seed”, “go unto the vessels”, to wit, to the righteous, who are called vessels, as it is written, “be ye clean, ye that bear the vessels of the Lord”(Isa. 52, 11); they are the vessels which mankind will in time to come bring as a present to King Messiah; they are the “vessels of the Lord”, in whom the Holy One, blessed be He, rejoices; and although broken vessels, bruised in this world for the sake of observing the Torah, yet the Holy One makes use only of them: “attach thyself to such vessels”, Boaz bade Ruth, “and drink”, etc.’