פָּתַח וְאָמַר, (שמות לז) וַיַּעַשׂ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּגִין דִּתְרֵין מַדְבְּחִין הֲווֹ, מַדְבְּחָא דְּעִלָּוָון, וּמַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת בּוּסְמִין, דָּא לְבַר, וְדָא לְגוֹ. הַאי מַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה, אֲמַאי אִקְרֵי מִזְבֵּחַ, וְהָא לָא דַּבְחִין בֵּיהּ דִּבְחִין, וּמִזְבֵּחַ עַל דָּא אִקְרֵי. R. Simeon further discoursed on the verse: “And thou shalt make an altar (mizbeah) to burn incense upon” (Ex. 30, 1). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem, for we find that there were two altars, namely, the altar of burnt-offering and the altar of incense, the former the outer altar and the latter the inner one. Now, why was the altar of incense called mizbeah (lit. slaughtering-place), seeing that it had no connection with animal slaughter?

אֶלָּא בְּגִין דְּבָטִיל וְכָפִית לְכַמָּה סִטְרִין בִּישִׁין, וּבְגִין דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא כְּפִית לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה, וְלָא לְמֶהֱוֵי קַטֵּיגוֹרָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ. כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא הֲוָה חָמֵי (ס"א עמודא דעשנא) עֲשָׁנָא דִּקְטֹרֶת דְּסָלִיק, אִתְכַּפְיָיא וְעָרַק, וְלָא יָכִיל לְקָרְבָא כְּלַל לְמַשְׁכְּנָא. וּבְגִין דָּא אִתְדָּכֵי וְלָא אִתְעֲרָב בְּהַהוּא חֶדְוָה דִּלְעֵילָּא, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וּבְגִין דְּחֲבִיבָא כָּל כַּךְ, לָא קָאִים הַהוּא מִזְבֵּחַ, אֶלָּא (ד"א פנימאה) לְגוֹ. דְּהַאי אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּבִרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ, וְעַל דָּא סָתִים מֵעֵינָא. The explanation is that this altar was efficacious in defeating and subduing the numerous powers of the “other side”, so as to make them powerless and unable to act as accusers. Hence the name mizbeah (place of slaughter). The “evil side”, when it beheld the smoke of the incense ascending in a pillar, was subdued, and fled, and was quite unable to approach the Tabernacle. Now, because that joy was shared by no one beside the Holy One, blessed be He, by reason of this offering being so precious in His sight, that altar was placed in the innermost part of the Tabernacle, for it was the repository of blessings, and was therefore hidden from the eye of man.

מַה כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, (במדבר י״ז:י״ג) וַיַּעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, דְּכָפִית לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה כְּלַל, וְלָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. סִימָנָא דָּא אִתְמְסַר בִּידָנָא, דִּי בְּכָל אֲתָר דְּקָאָמְרֵי בְּכַוָונָה, וּרְעוּתָא דְּלִבָּא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דְּלָא שַׁלְטָא מוֹתָנָא בְּהַהוּא אֲתָר, וְלָא יִתְזַק, וְלָא יַכְלִין שְׁאַר עַמִּין לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתָר. In regard to this, it is written: “And he stood between the dead and the living; and the plague was stayed” (Num. 17, 13). For Aaron put the Angel of Death in chains so that he could not exercise dominion nor execute any judgement. It is a traditional teaching that wherever people recite with heartfelt devotion the portion relating to the incense there will be immunity from death and from injury; nor will any other nation have power over that place.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת. כֵּיוָן דִּכְתִּיב מִזְבֵּחַ, אֲמַאי אִקְרֵי מִקְטַר קְטֹרֶת. אֶלָּא בְּגִין דְּנַטְלֵי מֵהַאי אֲתָר לְאַקְטְרָא, כְּמָה דְּעֲבַד אַהֲרֹן. תּוּ, מִזְבֵּחַ אִצְטְרִיךְ לְאַקְטְרָא לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּהַהוּא קְטֹרֶת, וְעַל דָּא מִקְטַר קְטֹרֶת. תּוּ, מִקְטַר קְטֹרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ, לְאַקְטְרָא קְטֹרֶת, דְּהָא אָסִיר לְאַקְטְרָא בַּאֲתָר אַחֲרָא קְטֹרֶת, בַּר מִמַּחְתָּה. (נ"א ממחתה דיום הכפורים) The name, “altar to burn incense upon”, further tells us that the altar had to be consecrated by the burning of incense. It further teaches us, in accordance with the Chaldaic rendering, that it is forbidden to burn incense anywhere save on coals of fire taken with the censer from this altar.

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּדִינָא רָדִיף אֲבַתְרֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לְהַאי קְטֹרֶת, וּלְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, דְּהָא סִיּוּעָא אִיהוּ לְאִסְתַּלְּקָא דִּינִין מִנֵּיהּ, וּבְהַאי וַדַּאי מִסְתַּלְּקִין מִנֵּיהּ, אִי הוּא רָגִיל בְּהַאי, לְאַדְכְּרָא תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא, בְּצַפְרָא וּבְרַמְשָׁא, דִּכְתִּיב קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַבֹּקֶר וּכְתִיב בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. וְדָא אִיהוּ קִיוּמָא דְּעָלְמָא תָּדִיר, דִּכְתִּיב, (שמות ל׳:ח׳) קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנִי יְיָ' לְדוֹרוֹתֵיכֶם וַדַּאי הוּא קִיוּמָא דְּעָלְמָא לְתַתָּא, וְקִיּוּמָא דְּעָלְמָא לְעֵילָּא. Observe that whoever is pursued by Rigour needs the remedy of incense-burning to save him, as also repentance before his Master, this helping greatly to keep chastisement away from him. That will assuredly result if the man is accustomed to recite the incense-ordinance twice a day, in the morning and in the evening, corresponding to the precept, “And Aaron shall burn thereon incense of sweet spices; every morning… at dusk, he shall burn it” (Ex. 30, 7-8). And this service, moreover, perpetually upholds the world, as is indicated in the phrase, “a perpetual incense before the Lord throughout your generations” (Ibid. 8); truly it is a means of upholding both the lower world and the upper world.

בְּהַהוּא אֲתָר דְּלָא אִדְכַּר בְּכָל יוֹמָא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דִּינִין דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָין בֵּיהּ, וּמוֹתָנִין סַגִיאוּ בֵּיהּ, וְעַמִּין אַחֲרָנִין שַׁלְטִין עָלֵיהּ. בְּגִין דִּכְתִּיב, קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְיָ'. תָּמִיד אִיהוּ קַיְּימָא לִפְנֵי יְיָ', יַתִּיר מִכָּל פּוּלְחָנִין אַחֲרָנִין, חֲבִיבָא אִיהוּ עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דְּהוּא יַקִּיר וְחָבִיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִכָּל פּוּלְחָנִין וּרְעוּתִין (נ"א ועובדין) דְּעָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דִּצְלוֹתָא אִיהִי מְעַלְּיָיא מִכֹּלָּא, עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת הוּא יַקִּיר וְחָבִיב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Where the daily recital of the incense-burning does not take place, there heavenly judgements impend, many people die there, and other nations obtain dominion. Thus Scripture says, “a perpetual incense before the Lord” (Ibid.), indicating that it abides in the presence of the Lord, more than all other modes of worship, it being the most precious and beloved to the Holy One, blessed be He. Prayer, indeed, is the highest service of all, yet is incense-burning dear and acceptable to the Almighty.

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין צְלוֹתָא לְעוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת. צְלוֹתָא אַתְקִינוּ לָהּ בַּאֲתָר דְּקָרְבְּנִין, דַּהֲווֹ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל אִינּוּן קָרְבְּנִין דַּהֲווֹ עַבְדִּין יִשְׂרָאֵל, לָאו אִינּוּן חֲשִׁיבִין כִּקְטֹרֶת. וְתוּ מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא צְלוֹתָא אִיהוּ תִּקּוּנָא לְאַתְקְנָא מַה דְּאִצְטְרִיךְ, קְטֹרֶת עָבִיד יַתִּיר, מְתַקֵּין וְקָשִׁיר קִשְׁרִין, וְעָבִיד נְהִירוּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. וּמַאן אִיהוּ דְּאַעְבַּר זוּהֲמָא וְאִידְכֵּי מַשְׁכְּנָא, וְכֹלָּא אִתְנְהִיר וְאִתְתָּקַּן וְאִתְקָשַּׁר כַּחֲדָא. Observe the difference between prayer and incense-offering. Prayer has been instituted to take the place of the sacrifices that Israel used to offer, but none of the sacrifices had the same value as the incense. There is, further, this difference between the two. Prayer repairs damage which has been done, but incense does more-it strengthens, it binds together, it is the greatest light-bringer. It was incense that removed the evil taint (zuh’ma) and purified the Tabernacle, so that the whole was illumined, renewed, and knitted together into a combined whole.

וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְאַקְדְּמָא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת לִצְלוֹתָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא מֵעָלְמָא, דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא דְּכֹלָּא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא קָרְבָּנָא חֲבִיבָא דְּאִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Hence the incense-recital must always precede our daily prayer as a means of removing the evil taint from the world, inasmuch as it acts as a daily therapeutic like the offering itself, in which God delighted.