אָמַר רִבִּי חִיָיא, תְּרֵי זִמְנֵי כְּתִיב שְׁבָטִים. אֶלָּא, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְתַתָּא. שִׁבְטֵי יָהּ, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְעֵילָּא. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, דָּא רָזָא (רכ"א ע"ב) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דָּא, דְּאִקְרֵי עֵדוּת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ב:י״ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין. וְעַל דָּא אִינּוּן קַיְימִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן שְׁמָהָן דִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, כֻּלְּהוּ גְּלִיפָאן בְּאִינּוּן אֲבָנִין, וְכַהֲנָא רַבָּא נָטִיל לוֹן. R. Hiya said: ‘The term “tribes” is repeated here twice: first in allusion to the tribes here on earth, and secondly the supernal Tribes. “A testimony to Israel” bears esoteric reference to the supreme Divine Name that is called “testimony”, of which Scripture says, “and my testimony that I shall teach them” (Ibid. 132, 12). Now, these supernal twelve holy tribes were symbolized by the twelve sacred stones. For the twelve tribes below were the counterpart of those on high, and their names were all engraven on those stones, so that they were carried by the High Priest.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה אָזִיל לְחָרָן, מַה כְּתִיב (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו. אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין, וְכֻלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד אַבְנָא, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. וְקָרֵי לְהוּ אֶבֶן, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר אֲבָנִין, אִתְכְּלִילוּ בְּאַבְנָא חַד קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּאִיהִי לְעֵילָּא מִנְּהוֹן, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. When Jacob was on his way to Haran, Scripture says of him, “and he took some of the stones of the place, and put them under his head” (Gen. 28, 11). These were the twelve sacred stones, which were made into one, as we read later, “and this stone” (Ibid. 22). All the twelve stones were absorbed in the one supreme sacred stone that is over them all, of which it is thus written, “and this stone which I have set up for a pillar, shall be God’s house” (Ibid).

וְעַל דָּא הָכָא, כַּהֲנָא רַבָּא שַׁוֵּי לוֹן עַל לִבֵּיהּ, לְדַכְרָא לְהוֹן תָּדִיר, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְיָ' תָּמִיד. וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְרֵיסָר, (מקץ קצ"ט ע"א) תְּרֵיסָר עִלָּאִין טְמִירִין לְעֵילָּא, דְאִתְגְּנִיזוּ בְּרָזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְנַפְקֵי מִקּוֹל חַד דָּקִיק וְהָא אוּקְמוּהָ. תְּרֵיסָר אַחֲרָנִין טְמִירִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן, וְנַפְקֵי גּוֹ קָלָא אַחֲרָא, דְּאִיהִי אֶבֶן דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. Hence the High Priest had to put them on his heart as a perpetual reminder of them, as Scripture says: “And Aaron shall bear the names of the children of Israel… upon his heart… for a memorial before the Lord continually” (Ex. 28, 29). In all this the number twelve is of recondite significance: there are twelve stones of a supernal order in the upper world, concealed in a profound and holy mystery. These form the essence of the Torah; proceeding from a small, still voice,¹Binah. as said elsewhere. There is an order of another twelve hidden in a lower world,¹The world of Creation. after the pattern of the former, but which proceed from a different voice, designated Stone, as hinted in the words “from thence, from the Shepherd, the Stone of Israel” (Ibid. 49, 24).

וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דִּקְרָא דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ט:ג׳) וְנֶאֱסָפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן. דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאִקְרֵי אֶבֶן בֹּחַן, אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. דִּמְגַּנְדְּרִין לָהּ, וְעָאלִין לָהּ בְּגָלוּתָא, וּכְתִיב וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקוֹמָהּ, וְעַל שְׁמָהּ אִקְרוּן כֻּלְּהוּ אֲבָנִין. This is also the inner significance of the verse: “And thither were all the flocks gathered, and they rolled the stone… and put the stone again… in its place” (Ibid. 19, 3). By the “stone” here is meant the Shekinah, called “tried stone”, “the stone of Israel”, which Israel roll along and take with them into exile, “and then put the stone again in its place”. And so, after the name of the Shekinah all Israel are termed “stones”.

וְכַמָּה אֲבָנִין לַאֲבָנִין. אִית אֲבָנִין וְאִית אֲבָנִין, אִית אֲבָנִין יְסוֹדֵי בֵּיתָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ה׳:ל״א) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַסִּיעוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנִי גָּזִית. וְאִית אֲבָנִין עִלָּאִין יַקִּירִין, וְאִינּוּן (אלין) תְּרֵיסָר. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִדְרִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִדְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא אִינּוּן אַרְבַּע דְּגָלִים, דַּהֲווֹ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִטְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא וְהָא אוּקְמוּהָ. There are, moreover, stones and stones. There are stones which form the foundation of a house, of which Scripture says, “And the king commanded, and they quarried great stones, costly stones, to lay the foundation of the house with hewn stone” (I Kings 5, 31); and there are precious supernal stones, to wit, those twelve stones. These are ranged in four orders, of three each, toward the four directions of the world. After the same pattern was the arrangement of the standards in the journey of the Israelites in the wilderness, where the twelve tribes were formed into groups of three each on each of the four cardinal points.

וְתָא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא רַבָּא הֲוָה שַׁוֵּי אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין, וְלָבִישׁ לוֹן בְּחוֹשְׁנָא וֶאֱפוֹדָא, כְּדֵין שַׁרְיָא עָלֵיהּ שְׁכִינְתָּא. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין, גְּלִיפִין בִּשְׁמָהָן דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא אִתְגְּלִיף עַל אַבְנָא חַד. מְשַׁקְּעָן הֲווֹ אַתְוָון עַל אֲבָנִין. וְכַד נְהִירִין אֲבָנִין, אַתְוָון הֲווֹ בַּלְטִין לְבַר, וְנָהֲרִין עַל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. Observe that when the High Priest was wearing the twelve stones fixed on the breastplate and the ephod, the Shekinah hovered over him. These twelve stones had engraved on them the names of the twelve tribes, each stone bearing the name of one of them. The letters were sunk, but when the stones shone they stood out and became luminous, spelling out what was required.

(ובאתוון דשבטין) וּבִשְׁבָטִין כֻּלְּהוּ, לָא הֲווֹ תְּרֵין (קנ"ב ע"א) אַתְוָון ח' ט', בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח חוֹבָה בְּכֻלְּהוּ. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי ח' דִּשְׁמָא גָּרִים יֵאוֹת. אֲבָל ט', דְּאִיהִי אָת טַב, וְתָנֵינָן מַאן דְּחָמֵי אָת ט' בְּחֶלְמֵיהּ, טַב לֵיהּ, בְּגִין דְּבֵיהּ פַּתְחָא אוֹרַיְיתָא כִּי טוֹב. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְהוֹאִיל וְהִיא אָת טָב, אֲמַאי לָא אִכְתּוּב בְּאִינּוּן שְׁבָטִין. Now, in all the names of the tribes the letters heth and teth were not to be found, for the reason that the tribes were without sin (H e T).’ Said R. Hezekiah: ‘This is reasonable as regards the heth, but not so in regard to the teth, since it is the initial of tob (good); and, further, we have learned that the letter teth seen in a dream is a good omen, since at the beginning of the Torah it is written, “And the Lord saw the light that it was good” (Gen. 1, 4). Why, then, is that letter absent from the names of the tribes?’

אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּסַמְיכִין תְּרֵין אַתְוָון אַהֲדָדֵי. וְתוּ, דְּהָא אָת ט' גָּנִיז וְטָמִיר. וְאִיהוּ נָהִיר נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ, דְּהָא אָת דָּא נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ הֲוֵי. וְלָאו נְהִירוּ אִשְׁתְּכַח בַּר מֵאָת דָּא, דִּכְתִּיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וְהוּא נְהִירוּ דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּגָנִיז וְטָמִיר. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״ד:י״ב) לא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים. וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וּבְגִין כַּךְ לָא אִתְגְּלָף בְּהוּ. וְתוּ, דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר נַפְקֵי מִגּוֹ אַכְסַדְרָא דָּא טְמִירָא, דְּאִיהִי בְּרָזָא דְּאָת ט', וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהוּ. R. Hiya said in reply: ‘It is because these two letters adjoin each other (in the alphabet), and, further, the teth is a letter hidden and withdrawn, as it is symbolic of the light that is above other lights, of the light of which it is written, “And the Lord saw the light that it was good”. Hence it is the light of all the tribes together, and it could not be engraven on any of them. And, in addition, all the twelve tribes sprang from a certain undisclosed Apartment which is symbolized by the letter teth, and so, symbolizing as it does the undisclosed, this letter could not be made to be seen among them.

תָּא חֲזֵי, כָּל הָנִי אֲבָנִין, קַיְימֵי בְּאוֹרַח אָת וְנִיסָא. וְכֻלְּהוּ כַּד הֲווֹ נָהֲרִין, כְּדֵין כַּהֲנָא רַבָּא הֲווֹ נְהִירִין אַנְפּוֹי, וְאַתְוָון נְהִרִין וּבַלְטִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְבַר. וְכַד הֲווֹ נָהֲרִין אַנְפּוֹי דְּכַהֲנָא כְּדֵין הֲווֹ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּלִיטוּ דְּאַתְוָון, דְּאִיהוּ לְטָב. וּבְדָא אִשְׁתְּמוֹדַע כַּהֲנָא, אִי זַכָּאָה הוּא אִי לָאו. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּאָת וְנִיסָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. Observe that all those stones possessed miraculous powers. Thus, when they became luminous, the face of the High Priest was likewise illumined, and at the same time the luminous letters stood out. The shining of the High Priest’s face was a sign for all that the luminous letters were of a favourable significance; thereby it was known whether the High Priest was righteous or not.’

רִבִּי אַבָּא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתּוּמִּים, וְתָנֵינָן, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלָּה דְּאִצְטְרִיכוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּ אֲנָן צְרִיכִין לְמִנְדַּע. (האי רזא) R. Abba was a frequent visitor to R. Simeon. He said to him once: ‘In regard to the Urim and Thummim which were to be put in the breastplate (Ex. 28, 30), we have learned that they were called Urim (=lights) because their words gave a clear and direct answer to the questions directed to them; and Thummim (tamim=perfect, complete) because their words were fulfilled to perfection.¹v T. B. Yoma, 73. Now, there seems to be something further to know in regard to this recondite subject.’

לָקֳבֵל דָּא, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. דָּא פָּנִים. וְדָא אָחוֹר. וְרָזָא דָּא קוֹל וְדִבּוּר. קוֹל אַנְהִיר לְדִּבּוּר, לְמַלְּלָא. דִּבּוּר אַשְׁלִים מִלָּה. וְתָדִיר דָּא בְּדָא סַלְקָן, וְלָא (הקדמה ז' ע"ב) אִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין, וּבְגִין כָּךְ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד, דָּא פָּנִים וְדָא אָחוֹר וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא בְּלָא פְּרִישׁוּ כְּלַל. So correspondingly Urim signifies the words illuminated, whereas Thummim points to the words in their fulfilment. The same mystical correlation is found between “voice” and “speech”: for voice illumines the speech to be uttered, whereas speech brings the word to completion, and the two are indissolubly fused one with each other. The breastplate and the ephod’, he concluded, ‘correspond thus respectively to the “face” and the “back”, the two being one and inseparable.’

אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, הָא תָּנֵינָן, דִּכְתִּיב, (משלי ט״ז:כ״ח) מַפְרִיד אַלּוּף, מַהוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:ו׳) וַיְהִי בִּבְרוֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ, וְאִלּוּ חֹשֶׁן לָא קָאָמַר. Said R. Abba: ‘If that is so, and if he who separates them is called “one who separateth between familiar friends” (Prov. 16, 28), how are we to explain the verse: “And it came to pass, when Abiathar, the son of Ahimelech, fled to David to Keilah, that he came down with an ephod in his hand” (I Sam. 23, 6), where the ephod is mentioned without the breastplate?’

אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, כָּל מַה דְּהוּא חָשִׁיב, אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִדְכַּר כָּל כַּךְ. כְּגַוְונָא דָּא נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בַּד, מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר, אִיהוּ אַדְכַּר, בְּגִין דְּיִתְכַּסֵּי מַה דְּאִיהוּ בִּגְנִיזוּ וּטְמִירוּ. וְעַל דָּא אַדְכַּר מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר. R. Simeon replied: ‘The explanation assuredly is that the nearer a thing comes to the realm of the hidden and undisclosed, the less is it made mention of. So, contrariwise, what is nearer the realm of things revealed is to that degree more often mentioned, whereby the undisclosed is all the more covered, as it were.

וּבְגִין כָּךְ, שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ רָזָא בִּטְמִירוּ וּגְנִיזוּ, וְלָא אַדְכַּר אֶלָּא בִּשְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא. דָּא אַדְכַּר, וְדָא אַגְנִיז. דָּא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְדָא בִּסְתִּירוּ, וְכָל מַה דְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אַדְכַּר לְעָלְמִין. שְׁמָא דְּגָנִיז אִיהוּ יְדוָֹ"ד, שְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אֲדֹנָ"י, וְעַל דָּא אִכְתּוּב בְּאַתְוָון טְמִירִין, וְאִקְרֵי בְּאַתְוָון אִלֵּין, וְאִתְכַּסֵּי דָּא בְּדָא, לְמֶהוֵי יְקָרָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז לְעָלְמִין. דְּכָל (צ"ט ע"א) אוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, אִתְגַּלְיָיא וּסְתִימָא. וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא בֵּין דְּעָלְמָא דֵּין, וּבֵין דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, כֻּלְּהוּ אִיהוּ טָמִיר וְגַלְיָא. On the same principle, the Divine Name Sublime, the essence of the hidden and unrevealed, is never uttered, a name denoting the revealed being substituted for it. Thus the Name signifying the unrevealed is TETRAGRAMMATON, but that signifying the revealed is ADNY (AD ON aY). The former is the way the Divine Name is written, the latter the way it is read. Thus it is throughout the Torah, which contains two sides: a disclosed and an undisclosed. And these two aspects are found in all things, both in this world and in the upper world.’

פָּתַח וְאָמַר, (יונה א׳:ח׳) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. דִּכְתִּיב הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי, בַּאֲשֶׁר, רָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. הָכָא שָׁאִילוּ רָזָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא, לְמִנְדַּע אִי מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאֲתֵי, דְּיַמָּא כֵּיוָן דְּחָמָא אֲרוֹנָא דִּילֵיהּ, מִיַּד אִתְבְּקַע, וַהֲוָה יַבֶּשְׁתָּא, דִּכְתִּיב (תהילים קי״ד:ג׳) הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, הַיָּם רָאָה, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. מִיַּד הַיַּרְדֵּן יִסּוֹב לְאָחוֹר. R. Simeon here adduced the verse: “Then said they unto him: Tell us, we pray thee, inasmuch as (ba’asher) thou art the cause that this evil is upon us, what is thine occupation?.. Then the men feared God exceedingly…” (Jonah 1, 8-16). ‘There is much’, he said, ‘to ponder over in this text. For, indeed, the men put to him their question with deep wisdom. Thus they wished tc find out whether Jonah was of the seed of Joseph, at the sight of whose coffin the sea straightway divided itself and became dry land. So Scripture says: “The sea saw and fled” (Ps. 114, 3); that is, it saw him of whom it is written, “and he fled and got him out” (Gen. 39, 12), and at once “the Jordan turned backward” (Ps. Ibid.).

וְעַל דָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ בַּאֲשֶׁר, דִּכְתִּיב בֵּיהּ בְּיוֹסֵף, (בראשית ל״ט:ט׳) בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. אִי מֵהַהוּא זַרְעָא קָא אָתִית, צַלֵּי דְּיִשְׁתּוֹק יַמָּא מִינָן. לְמִי, וְאִי מִזַּרְעָא דְּיַעֲקֹב קָא אָתִית, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ל״ב:י״ח) לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וְאִינּוּן הֲווֹ מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, דְּשָׁדַר בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ, וְאִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. צַלֵּי לְמָרָךְ, וִישַׁדֵר מַלְאֲכֵיהּ, וְנִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. The men thus used the expression “inasmuch as” (ba’asher), thereby pointing to Joseph, who used a similar expression when he said, “inasmuch as thou art his wife” (Gen. 39, 9); they thus said in effect, “If thou art of the seed of Joseph, pray that the sea may cease from its raging.” They further used the expression “to whom?” (I’mi), an allusion to Jacob, in connection with whom it is written, “to whom belongest thou?” (Ibid. 22, 17); they as much as said: “If thou art of the seed of Jacob who sent his message to Esau by holy angel messengers and in that way was saved from the calamity that threatened him, then pray to the Master that He may send His angel to save us from this calamity that threatens us,

וְאִי לָאו, מַה מְּלַאכְתְּךָ, בְּמָה אִשְׁתַּדְלוּתָךְ בְּכָל יוֹמָא. וּמֵאַיִן תָּבֹא, מַאן אִינּוּן אֲבָהֲתָךְ. מָה אַרְצֶךָ, אִי הִיא אַרְעָא דְּאִתְחַזְיָיא לְאִתְעַנְּשָׁא. וְאִי מִזֶּה עַם אָתָּה, אִי הוּא עֲמָלֵק, אוֹ חַד מִשִּׁבְעָה עַמְמִין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְעַנְּשָׁא. כֹּלָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. and if not”-they further asked-“What is thine occupation?” With what dost thou daily busy thyself? “and whence comest thou?” that is, Who were thy forefathers? “What is thy country?” Is it a country deserving punishment? Thus all the questions put by them had a good reason.

מַה אָתִיב לוֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, מֵהַהוּא זַרְעָא דְּאַבְרָהָם הָעִבְרִי, דְּאַקְדִּישׁ שְׁמָא דְּמָארֵיהּ בְּכָל יוֹמָא בְּעָלְמָא. וְאֶת יְיָ' אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא וְגוֹ', אִינּוּן לָא שָׁאִילוּ לֵיהּ אֶלָּא מִלָּה בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְאִיהוּ אָתִיב לוֹן כֹּלָּא בְּאִתְגַּלְיָא. “And he said unto them: I am a Hebrew, that is, from the seed of Abraham the Hebrew who sanctified the name of his master day by day; and I fear the Lord, the God of heaven”, etc. They put their questions, cloaking their real meaning, but he answered them without disguise.

מַה כְּתִיב וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה, כֵּיוָן דְּשַׁמְעוּ שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ יַדְעִין נִסִּין וּגְבוּרָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיַמָּא, וְכֵיוָן דְּאָמַר לוֹן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ קַמֵּיהּ דְּחִילוּ סַגִיא. תּוּ אָמַר לוֹן, דְּאִיהוּ עָרַק מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אָמְרוּ לֵיהּ, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, דְּאַנְתְּ עַרְקַת מִקַּמֵּיהּ, וְלָא עַבְדַת פִּקּוֹדוֹי. וּבְגִין כַּךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ דְּאַנְתְּ עָבַרְתָּ עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארָךְ. Scripture then continues: “Then were the men exceedingly afraid.” It was the Divine Name they heard that made them fear; for they all were aware of the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, wrought on the sea. He further told them that he fled from the presence of the Holy One, blessed be He, and they thus asked him: “What is this that thou hast done?” that is, Why hast thou transgressed thy Master’s command?

וְתָא חֲזֵי, כָּל אִלֵּין אִתְגַּיָּירוּ לְבָתַר, כַּד חָמוּ נִסִּין וּגְבוּרָן דְּעָבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיוֹנָה בְּיַמָּא. וְכֻלְּהוּ חָמוּ לֵיהּ כַּד נָפַל בְּיַמָּא, וְהַהוּא נוּנָא דְּסָלִיק וּבָלַע לֵיהּ קָמַּיְיהוּ. וְכַד אָתָא הַהוּא נוּנָא רַבָּא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, וּפָלַט לֵיהּ לְיַבֶּשְׁתָּא, אָתוּ לְגַבֵּיהּ וְאִתְגַיְּירוּ כֻּלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יונה ב׳:ט׳) מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזוֹבוּ. Note that all these men, after they saw the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, wrought for Jonah on the sea, became proselytes. For they all saw Jonah fall into the sea, and the fish come up and swallow him; and then, when the same great fish emerged on the surface in the presence of them all and vomited him on dry land, they came up to him and declared themselves proselytes. This is borne out by the words of Jonah, saying: “They that regard lying vanities will forsake their own mercy” (Jonah 2, 9).

וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ אִלֵּין הֲווֹ גֵּרֵי צֶדֶק, וְאִתְחַכָּמוּ בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ חַכִּימִין עִלָּאִין, בְּגִין דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבְכָל אִינּוּן דְּמִקְרְבֵי לְגַבֵּיהּ, וּמְקַדְּשִׁין שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא דְּכַד אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, שְׁמֵיהּ דְּאִתְכַּסְּיָא, אִסְתְּלִיק עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Observe, further, that they all became righteous proselytes and rose to be sages of the Law of the highest rank. For the Holy One, blessed be He, found delight in them, as in all those who come near to Him and sanctify His Name openly; for when His disclosed Name is sanctified, His undisclosed Name ascends His Throne of Glory. So Scripture says, “but I will be hallowed among the children of Israel” (Lev. 22, 32).’

(תא חזי מה כתיב) (שמות ל״ט:כ״א) וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעוֹתָיו אֶל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֲמַאי בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה בְּהַאי (רל"ה ע"ב) תְּכֵלָא אִתְקָשַׁר בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. AND THEY BOUND THE BREASTPLATE BY THE RINGS THEREOF UNTO THE RINGS OF THE EPHOD WITH A THREAD OF BLUE. Why blue? Because it is an all-uniting colour, and thus is symbolic of the supernal mystery.

מַה כְּתִיב, פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן, וְאוֹקִימְנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה כִּדְקָאָמְרָן. מַה כְּתִיב, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְיָ'. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ (בראשית נ' ע"ב) קָלָא דְּאִשְׁתְּמַע, וּבִרְכָּאן יִשְׁרוּן עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּכַהֲנָא, דְּאִיהוּ מְבָרֵךְ כֹּלָּא, וּפָלַח כֹּלָּא. פַּעֲמוֹן זָהָב, הָא אוֹקִימְנָא. רִמּוֹן, דְּאִתְמַלְּיָיא כְּרִמוֹנָא דָּא, דְּאִיהוּ אִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא, וְכֹלָּא אוֹקִימְנָא. “A golden bell and a pomegranate… and the sound thereof shall be heard when he goeth in unto the holy place before the Lord” (Ex. 28, 34-35); it was necessary for the sound to be heard so that blessings might rest on the world by reason of the blessing pronounced by the priest on all. The “pomegranate” is a symbol of plenty, on account of its multitude of seeds.

(שמות ל״ט:כ״ב) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד מַעֲשֵׂה אוֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת. הָא אִתְּמַר בְּרָזָא דְּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד, וְכֹלָּא חַד. כְּלִיל תְּכֵלֶת, דְּהָכִי אִתְחָזֵי כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּתִכְלָא אִיהוּ רָזָא דִּנְהוֹרָא דְּכוּרְסְיָיא תִּכְלָא. דְּאִיהוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּנְהִירוּ (בראשית נ"א ע"א) חִוָּורָא, כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְעַל דָּא תִּכְלָא לְאֵפוֹדָא אִיהוּ. AND HE MADE THE ROBE OF THE EPHOD OF WOVEN WORK, ALL OF BLUE. The significance of the blue colour consists in its being a reflection of the light of the Divine Throne, a light which is one with the white light.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָנֵי מָאנִי דִּלְבוּשִׁין דְּכַהֲנָא, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְמֶהוֵי לְבוּשִׁין דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אֲמַאי כְּתִיב בְּגַּבְרִיאֵל, (דניאל י״ב:ז׳) הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, דְּהָא לְבוּשִׁין לְכַהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וּמִיכָאֵל אִיהוּ כַּהֲנָא, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא. אֶלָּא מֵהָכָא, דִּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא תָּדִיר, וְאִתְלָבָּשׁ גַּבְרִיאֵל (רל"ג ע"א) בִּלְבוּשִׁין אִלֵּין. Said R. Simeon: ‘All the priestly robes were emblematic of the supernal mystery, having been made after th.e celestial pattern. It may here be asked: Seeing that Michael was the High Priest and belonged to the “right side”, why is Gabriel referred to as “the man clothed in linen” (Dan. 12, 7), seeing that such robes could only be worn by the High Priest? But the truth is that the “left” is always embraced within the “right”, and hence Gabriel (although of the left) was clothed in these robes.

תּוּ, דְּהָא גַּבְרִיאֵל אִיהוּ אִתְמַנָּא שְׁלִיחָא בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל שְׁלִיחָא דְּאִתְמַנָּא בְּהַאי עָלְמָא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּרָזָא דְּנִשְׁמְתָא, כַּד סַלְקַת לְעֵילָּא אִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין לְמֶהֱוֵי תַּמָּן. וְכֵן כַּד נַחְתַּת לְתַתָּא מִלְּעֵילָּא, כֹּלָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא אֲתָר דְּאַזְלַת תַּמָּן. כְּגַוְונָא דָּא כָּל אִינּוּן שְׁלִיחָן דְּאִתְמְנָן בִּשְׁלִיחוּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְהָא (רכ"ט ע"ב) אוֹקִימְנָא. Furthermore, Gabriel is the messenger for this world, hence he had to put on the garments of this world. The same has already been explained in regard to the soul which, whilst in the upper world, has to put on heavenly garments, but in descending below assumes lowly garments.

וְתָּא חֲזֵי, הַאי מְעִילָא דְּאֵפוֹדָא, לְחַפְיָא עָלֵיהּ, כַּד לָבִישׁ לֵיהּ. כְּתִיב (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. הַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. Observe that the “robe of the ephod” was to cover the ephod when he put it on. It is written: “Thou hast formed me behind and before, and laid thy hand upon me” (Ps. 139, 4).

אֲבָל תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְבְּרִיאוּ, וַהֲווּ תַּרְוַויְיהוּ דָּא עִם דָּא קִשׁוּרָא, נוּקְבָּא לַאֲחוֹרָא, וּדְכוּרָא לְקָמָא, עַד דְּנָסַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַתְקִין לָהּ, וְאָעִיל לָהּ לְקַמֵּיהּ דְּאָדָם, לְאִסְתַּכְּלָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וְכֵיוָן דְּאִסְתַּכְּלוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּדֵין אִתְסָגֵּי רְחִימוּתָא בְּעָלְמָא, וְאוֹלִידוּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא, מַה דְּלָא הֲוַות מִקַּדְמַת דְּנָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. Observe that at the creation of Adam the Holy One, blessed be He, made him male and female together, female behind and male before. Then He sawed them asunder and tricked out the woman and brought her to Adam; and when they were thus brought face to face, love was multiplied in the world and they brought forth offspring, a thing that was not yet before.

וּלְבָתַר דְּחָב אָדָם וְאִתְּתָא, וְאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה, וְאָטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, אוֹלִידַת חַוָּה לְקַיִן, וַהֲוָה דִּיּוּקְנֵיהּ, דִּיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא (קס"ז ע"א) וְתַתָּא, מֵרָזָא דְּזוּהֲמָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּמִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא אִיהוּ הֲוָה קַדְמָאָה, דְּעֲבַד מוֹתָא בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּסִטְרָא דִּילֵיהּ גָּרִים. חִוְיָא אוֹרְחֵיהּ הוּא לְמֶהֱוֵי כַּמִין לְקַטוּלָא, הַהוּא דְּאָתֵי מִנֵּיהּ אוֹרְחֵיהּ נָקִיט וְאָזִיל, וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ד׳:ח׳) וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (בראשית נ"א ע"ב). But when Adam and his wife sinned and the serpent had intercourse with Eve and injected into her his venom, she bore Cain, whose image was in part derived from on high and in part from the venom of the unclean and low side. Hence it was the Serpent who brought death into the world, in that it was his side that was the cause of it. It is the way of the serpent to lie in wait to slay, and thus the one that sprang from him followed the same course. So Scripture says: “And it came to pass when they were in the field, that Cain rose up against Abel his brother, and slew him” (Gen. 4, 8).

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרִין קַדְמָאִין, דְּכַד קָטַל לֵיהּ קַיִן לְהֶבֶל, הֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ נְשִׁיכִין, כְּחִוְיָא, עַד דְּאַפִּיק נִשְׁמָתֵיהּ, וְקָטַל לֵיהּ. We find it written in the Ancient Books that in the act of slaying Abel, Cain bit him repeatedly after the manner of the serpent, until he caused his soul to quit him. Abel was thus slain and his body resolved into its elements.

וְכָל מִלִּין אָהַדְרוּ לִיסוֹדָא קַדְמָאָה, וְאִי לָאו דְּהֲוָה קַיִן מֵהַהוּא סִטְרָא, לָא אִשְׁתְּכַח הָכִי לְגַבֵּי אָחוּהּ. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּחָזָא אָדָם דְּאִתְקְטִיל הֶבֶל, וְאִתְתְּרִיךְ קַיִן, אָמַר, מַה אֲנָא אוֹלִיד מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִתְפְּרַשׁ מְאִתְּתֵיהּ מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין, וְרוּחִין נוּקְבֵי מִסְאֲבֵי, הֲווֹ אַתְיָין וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ, וַהֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין, וְאִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, וְאוֹקִימְנָא. Had not Cain been in part the offspring of the unclean side he would not have behaved so toward his brother. Adam, therefore, having seen Abel slain and Cain banished, said to himself: “Why henceforth should I bear children?” He then separated himself from his wife for a hundred and thirty years, during which period unclean female spirits conceived from him and bore spirits and demons,¹v. T. B. Erubin, 18. so-called “plagues of the children of men” (2 Sam. 7, 14).

לְבָתַר קָנֵי וְאִתְלָבָּשׁ בְּקִנְאָה, וְאִתְחַבָּר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאוֹלִיד לְשֵׁת. דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. דָּא אִיהוּ בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּקַדְמִיתָא, בְּאִינּוּן בְּנִין קַדְמָאֵי, דַּהֲווֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. After that, Adam became jealous, rejoined his wife and begat Seth as we read, “and [he] begat a son in his own likeness, after his image; and called his name Seth” (Gen. 5, 3); emphatically “in his own likeness, after his image”, which did not happen before, that is, with the offspring born before that time.

בְּגִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבְּרוּתָא אַחֲרָא הֲוַות לְגַבֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ, עַד דְּאָתַת חַוָּה, וְאַתְקִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהּ דְּאָדָם, וְאִתְחַבָּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, דָּא אִיהִי אִתְּתָא, אֲבָל אַחֲרָא לָא אִקְרֵי הָכִי. וְהָא אוּקְמוּהָ. For previously intercourse with Adam was of another kind, but now the Holy One, blessed be He, brought Eve all beautified into the presence of Adam and they joined together face to face. Hence it is written, “this one shall be called woman” (Ibid. 2, 23), to wit, this one and not any other.

תָּא חֲזֵי, אֵפוֹד וְחֹשֶׁן, אָחוֹר וָקֶדֶם הֲווֹ, וְכַד כַּהֲנָא אִתְלְבַּשׁ בְּהוּ, הֲוָה דָּמֵי בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה. וְהָא אִתְּמַר, דִּכְדֵין אַנְפּוֹי נְהִירִין, וְאַתְוָון בַּלְטִין, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא מְנַהֲרָן, וּכְדֵין הֲוָה יָדַע מִלָּה. Observe that the ephod and breastplate were “behind and before”, and so the Priest, when clothed in them, resembled the supernal pattern. As has already been said, when his face was illumined and the letters stood out brightly, then a message was thereby conveyed to him.

וּבְגִין כַּךְ, תִּקּוּנָא דְּחוֹשְׁנָא, וְתִקּוּנָא דְּאֵפוֹדָא, כַּחֲדָא מִתְקַשְּׁרָן. וְאַף עַל גַּב דְּתִקּוּנָא דְּדָא לָאו אִיהוּ כְּתִקּוּנָא דְּדָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. קִשּׁוּרָא דְּדָא בְּדָא, לְאִתְאַחֲדָא חוֹשְׁנָא בְּאֵפוֹדָא, בְּאַרְבַּע עִזְקָן, דְּאִתְקְשָׁרוּ בְּהַאי אֲתָר, וּבְהַאי אֲתָר. וְאִינּוּן רָזָא דְּאִינּוּן רְתִיכִין, דְּמִתְקַשְּׁרָן בְּהַאי סִטְרָא דִּלְתַתָּא, לְאִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאוֹפַנִין וְחַיּוֹת. For this reason the breastplate and the ephod were tied together; and although they had distinct functions, they had the same symbolism and were therefore united by the four rings that held them together, back and front. They thus symbolize the Chariots which are united from below to those above, and the whole symbolizes the Ofanim and Hayoth (Wheels and Sacred Beasts).

כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דָּא אִתְעָבִיד מַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, עֲבַד כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְכָל עוֹבָדוֹי דְּעָבַד כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. הָכִי נָמֵי מַשְׁכְּנָא, כָּל עוֹבָדוֹי אִינּוּן כְּעוֹבָדָא וּכְגַוְונָא דְּעָלְמָא (עלאה). (ס"א ואוקמוה כגוונא דא אתעביד משכנא וכל עובדוי דעבד בהאי עלמא כגוונא דלעילא עבד. והכי נמי משכנא כל עובדוי אינון כגוונא דלעילא כגוונא דעלמא תתאה וכגוונא דעלמא עילאה) It has already been explained that the verse, “In the beginning God created the heaven and the earth”, means that the lower world was created after the pattern of the upper. Now, the Tabernacle below was likewise made after the pattern of the supernal Tabernacle in all its details.

וְרָזָא דָּא כָּל עוֹבָדִין דְּמַשְׁכְּנָא, כֻּלְּהוּ עוֹבָדִין וְתִקּוּנִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בְּעָלְמָא, בְּדִיוּרִין עִלָּאִין, וּבְדִיוּרִין תַּתָּאִין. כְּגַוְונָא דָּא, גַּן עֵדֶן לְתַתָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וּכְגַוְונָא תַּתָּאָה, כָּל צִיּוּרִין, וְכָל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ תַּמָּן. וְעַל דָּא, עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא, וַעֲבִידַת (ר"כ ע"א) שָׁמַיִם וְאֶרֶץ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא חֲדָא. For the Tabernacle in all its works embraced all the works and achievements of the upper world and the lower, whereby the Shekinah was made to abide in the world, both in the higher spheres and the lower. Similarly, the Lower Paradise is made after the pattern of the Upper Paradise, and the latter contains all the varieties of forms and images to be found in the former. Hence the work of the Tabernacle, and that of heaven and earth, come under one and the same mystery.

אָמַר רִבִּי חִיָיא, תְּרֵי זִמְנֵי כְּתִיב שְׁבָטִים. אֶלָּא, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְתַתָּא. שִׁבְטֵי יָהּ, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְעֵילָּא. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, דָּא רָזָא (רכ"א ע"ב) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דָּא, דְּאִקְרֵי עֵדוּת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ב:י״ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין. וְעַל דָּא אִינּוּן קַיְימִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן שְׁמָהָן דִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, כֻּלְּהוּ גְּלִיפָאן בְּאִינּוּן אֲבָנִין, וְכַהֲנָא רַבָּא נָטִיל לוֹן. R. Hiya said: ‘The term “tribes” is repeated here twice: first in allusion to the tribes here on earth, and secondly the supernal Tribes. “A testimony to Israel” bears esoteric reference to the supreme Divine Name that is called “testimony”, of which Scripture says, “and my testimony that I shall teach them” (Ibid. 132, 12). Now, these supernal twelve holy tribes were symbolized by the twelve sacred stones. For the twelve tribes below were the counterpart of those on high, and their names were all engraven on those stones, so that they were carried by the High Priest.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה אָזִיל לְחָרָן, מַה כְּתִיב (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו. אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין, וְכֻלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד אַבְנָא, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. וְקָרֵי לְהוּ אֶבֶן, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר אֲבָנִין, אִתְכְּלִילוּ בְּאַבְנָא חַד קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּאִיהִי לְעֵילָּא מִנְּהוֹן, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. When Jacob was on his way to Haran, Scripture says of him, “and he took some of the stones of the place, and put them under his head” (Gen. 28, 11). These were the twelve sacred stones, which were made into one, as we read later, “and this stone” (Ibid. 22). All the twelve stones were absorbed in the one supreme sacred stone that is over them all, of which it is thus written, “and this stone which I have set up for a pillar, shall be God’s house” (Ibid).

וְעַל דָּא הָכָא, כַּהֲנָא רַבָּא שַׁוֵּי לוֹן עַל לִבֵּיהּ, לְדַכְרָא לְהוֹן תָּדִיר, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְיָ' תָּמִיד. וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְרֵיסָר, (מקץ קצ"ט ע"א) תְּרֵיסָר עִלָּאִין טְמִירִין לְעֵילָּא, דְאִתְגְּנִיזוּ בְּרָזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְנַפְקֵי מִקּוֹל חַד דָּקִיק וְהָא אוּקְמוּהָ. תְּרֵיסָר אַחֲרָנִין טְמִירִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן, וְנַפְקֵי גּוֹ קָלָא אַחֲרָא, דְּאִיהִי אֶבֶן דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. Hence the High Priest had to put them on his heart as a perpetual reminder of them, as Scripture says: “And Aaron shall bear the names of the children of Israel… upon his heart… for a memorial before the Lord continually” (Ex. 28, 29). In all this the number twelve is of recondite significance: there are twelve stones of a supernal order in the upper world, concealed in a profound and holy mystery. These form the essence of the Torah; proceeding from a small, still voice,¹Binah. as said elsewhere. There is an order of another twelve hidden in a lower world,¹The world of Creation. after the pattern of the former, but which proceed from a different voice, designated Stone, as hinted in the words “from thence, from the Shepherd, the Stone of Israel” (Ibid. 49, 24).

וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דִּקְרָא דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ט:ג׳) וְנֶאֱסָפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן. דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאִקְרֵי אֶבֶן בֹּחַן, אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. דִּמְגַּנְדְּרִין לָהּ, וְעָאלִין לָהּ בְּגָלוּתָא, וּכְתִיב וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקוֹמָהּ, וְעַל שְׁמָהּ אִקְרוּן כֻּלְּהוּ אֲבָנִין. This is also the inner significance of the verse: “And thither were all the flocks gathered, and they rolled the stone… and put the stone again… in its place” (Ibid. 19, 3). By the “stone” here is meant the Shekinah, called “tried stone”, “the stone of Israel”, which Israel roll along and take with them into exile, “and then put the stone again in its place”. And so, after the name of the Shekinah all Israel are termed “stones”.

וְכַמָּה אֲבָנִין לַאֲבָנִין. אִית אֲבָנִין וְאִית אֲבָנִין, אִית אֲבָנִין יְסוֹדֵי בֵּיתָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ה׳:ל״א) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַסִּיעוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנִי גָּזִית. וְאִית אֲבָנִין עִלָּאִין יַקִּירִין, וְאִינּוּן (אלין) תְּרֵיסָר. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִדְרִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִדְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא אִינּוּן אַרְבַּע דְּגָלִים, דַּהֲווֹ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִטְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא וְהָא אוּקְמוּהָ. There are, moreover, stones and stones. There are stones which form the foundation of a house, of which Scripture says, “And the king commanded, and they quarried great stones, costly stones, to lay the foundation of the house with hewn stone” (I Kings 5, 31); and there are precious supernal stones, to wit, those twelve stones. These are ranged in four orders, of three each, toward the four directions of the world. After the same pattern was the arrangement of the standards in the journey of the Israelites in the wilderness, where the twelve tribes were formed into groups of three each on each of the four cardinal points.

וְתָא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא רַבָּא הֲוָה שַׁוֵּי אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין, וְלָבִישׁ לוֹן בְּחוֹשְׁנָא וֶאֱפוֹדָא, כְּדֵין שַׁרְיָא עָלֵיהּ שְׁכִינְתָּא. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין, גְּלִיפִין בִּשְׁמָהָן דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא אִתְגְּלִיף עַל אַבְנָא חַד. מְשַׁקְּעָן הֲווֹ אַתְוָון עַל אֲבָנִין. וְכַד נְהִירִין אֲבָנִין, אַתְוָון הֲווֹ בַּלְטִין לְבַר, וְנָהֲרִין עַל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. Observe that when the High Priest was wearing the twelve stones fixed on the breastplate and the ephod, the Shekinah hovered over him. These twelve stones had engraved on them the names of the twelve tribes, each stone bearing the name of one of them. The letters were sunk, but when the stones shone they stood out and became luminous, spelling out what was required.

(ובאתוון דשבטין) וּבִשְׁבָטִין כֻּלְּהוּ, לָא הֲווֹ תְּרֵין (קנ"ב ע"א) אַתְוָון ח' ט', בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח חוֹבָה בְּכֻלְּהוּ. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי ח' דִּשְׁמָא גָּרִים יֵאוֹת. אֲבָל ט', דְּאִיהִי אָת טַב, וְתָנֵינָן מַאן דְּחָמֵי אָת ט' בְּחֶלְמֵיהּ, טַב לֵיהּ, בְּגִין דְּבֵיהּ פַּתְחָא אוֹרַיְיתָא כִּי טוֹב. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְהוֹאִיל וְהִיא אָת טָב, אֲמַאי לָא אִכְתּוּב בְּאִינּוּן שְׁבָטִין. Now, in all the names of the tribes the letters heth and teth were not to be found, for the reason that the tribes were without sin (H e T).’ Said R. Hezekiah: ‘This is reasonable as regards the heth, but not so in regard to the teth, since it is the initial of tob (good); and, further, we have learned that the letter teth seen in a dream is a good omen, since at the beginning of the Torah it is written, “And the Lord saw the light that it was good” (Gen. 1, 4). Why, then, is that letter absent from the names of the tribes?’

אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּסַמְיכִין תְּרֵין אַתְוָון אַהֲדָדֵי. וְתוּ, דְּהָא אָת ט' גָּנִיז וְטָמִיר. וְאִיהוּ נָהִיר נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ, דְּהָא אָת דָּא נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ הֲוֵי. וְלָאו נְהִירוּ אִשְׁתְּכַח בַּר מֵאָת דָּא, דִּכְתִּיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וְהוּא נְהִירוּ דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּגָנִיז וְטָמִיר. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״ד:י״ב) לא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים. וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וּבְגִין כַּךְ לָא אִתְגְּלָף בְּהוּ. וְתוּ, דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר נַפְקֵי מִגּוֹ אַכְסַדְרָא דָּא טְמִירָא, דְּאִיהִי בְּרָזָא דְּאָת ט', וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהוּ. R. Hiya said in reply: ‘It is because these two letters adjoin each other (in the alphabet), and, further, the teth is a letter hidden and withdrawn, as it is symbolic of the light that is above other lights, of the light of which it is written, “And the Lord saw the light that it was good”. Hence it is the light of all the tribes together, and it could not be engraven on any of them. And, in addition, all the twelve tribes sprang from a certain undisclosed Apartment which is symbolized by the letter teth, and so, symbolizing as it does the undisclosed, this letter could not be made to be seen among them.

תָּא חֲזֵי, כָּל הָנִי אֲבָנִין, קַיְימֵי בְּאוֹרַח אָת וְנִיסָא. וְכֻלְּהוּ כַּד הֲווֹ נָהֲרִין, כְּדֵין כַּהֲנָא רַבָּא הֲווֹ נְהִירִין אַנְפּוֹי, וְאַתְוָון נְהִרִין וּבַלְטִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְבַר. וְכַד הֲווֹ נָהֲרִין אַנְפּוֹי דְּכַהֲנָא כְּדֵין הֲווֹ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּלִיטוּ דְּאַתְוָון, דְּאִיהוּ לְטָב. וּבְדָא אִשְׁתְּמוֹדַע כַּהֲנָא, אִי זַכָּאָה הוּא אִי לָאו. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּאָת וְנִיסָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. Observe that all those stones possessed miraculous powers. Thus, when they became luminous, the face of the High Priest was likewise illumined, and at the same time the luminous letters stood out. The shining of the High Priest’s face was a sign for all that the luminous letters were of a favourable significance; thereby it was known whether the High Priest was righteous or not.’

רִבִּי אַבָּא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתּוּמִּים, וְתָנֵינָן, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלָּה דְּאִצְטְרִיכוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּ אֲנָן צְרִיכִין לְמִנְדַּע. (האי רזא) R. Abba was a frequent visitor to R. Simeon. He said to him once: ‘In regard to the Urim and Thummim which were to be put in the breastplate (Ex. 28, 30), we have learned that they were called Urim (=lights) because their words gave a clear and direct answer to the questions directed to them; and Thummim (tamim=perfect, complete) because their words were fulfilled to perfection.¹v T. B. Yoma, 73. Now, there seems to be something further to know in regard to this recondite subject.’

אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי, וְהָכִי אִיהוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד לָקֳבֵל אוּרִים וְתוּמִים. וְדָא רָזָא, דִּתְפִלִּין, וְקִשְׁרָא דִּתְפִלִּין, לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין. פָּתַח וְאָמַר (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי, הָא תָּנֵינָן, דְּאַחְזֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין. וּפָנַי: אִלֵּין תְּפִלִּין מַמָּשׁ. וּפָנַי אִינּוּן תְּפִלִּין, דְּאִינּוּן רָזָא עִלָּאָה שְׁמָא קַדִּישָׁא. אֲחוֹרָי, אִיהוּ רָזָא דְּקִשְׁרָא דִּתְפִלִין. וְהָא יְדִיעָא לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא. בְּגִין דְּדָא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא. וְדָא אִיהִי אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נַהֲרָא. Said R. Simeon: ‘Assuredly so. Thus, the breastplate and the ephod correspond to the Urim and Thummim, and these again to the phylacteries (tefillin) and the knot of the phylacteries.’ R. Simeon here cited the verse: “And thou shalt see my back, but my face shall not be seen” (Ibid. 33, 23). ‘That means’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made Moses see the knot of the phylacterie,¹v. T. B. Menahoth, 35. but not the phylacteries themselves. “My face” points to the phylacteries that contain the sublime mystery of the Divine Name, whereas “my back” involves the mystery contained in the knot of the phylacteries. As is well known to the Companions, the former denotes the shining speculum, the latter the dull speculum.

לָקֳבֵל דָּא, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. דָּא פָּנִים. וְדָא אָחוֹר. וְרָזָא דָּא קוֹל וְדִבּוּר. קוֹל אַנְהִיר לְדִּבּוּר, לְמַלְּלָא. דִּבּוּר אַשְׁלִים מִלָּה. וְתָדִיר דָּא בְּדָא סַלְקָן, וְלָא (הקדמה ז' ע"ב) אִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין, וּבְגִין כָּךְ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד, דָּא פָּנִים וְדָא אָחוֹר וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא בְּלָא פְּרִישׁוּ כְּלַל. So correspondingly Urim signifies the words illuminated, whereas Thummim points to the words in their fulfilment. The same mystical correlation is found between “voice” and “speech”: for voice illumines the speech to be uttered, whereas speech brings the word to completion, and the two are indissolubly fused one with each other. The breastplate and the ephod’, he concluded, ‘correspond thus respectively to the “face” and the “back”, the two being one and inseparable.’

אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, הָא תָּנֵינָן, דִּכְתִּיב, (משלי ט״ז:כ״ח) מַפְרִיד אַלּוּף, מַהוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:ו׳) וַיְהִי בִּבְרוֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ, וְאִלּוּ חֹשֶׁן לָא קָאָמַר. Said R. Abba: ‘If that is so, and if he who separates them is called “one who separateth between familiar friends” (Prov. 16, 28), how are we to explain the verse: “And it came to pass, when Abiathar, the son of Ahimelech, fled to David to Keilah, that he came down with an ephod in his hand” (I Sam. 23, 6), where the ephod is mentioned without the breastplate?’

אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, כָּל מַה דְּהוּא חָשִׁיב, אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִדְכַּר כָּל כַּךְ. כְּגַוְונָא דָּא נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בַּד, מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר, אִיהוּ אַדְכַּר, בְּגִין דְּיִתְכַּסֵּי מַה דְּאִיהוּ בִּגְנִיזוּ וּטְמִירוּ. וְעַל דָּא אַדְכַּר מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר. R. Simeon replied: ‘The explanation assuredly is that the nearer a thing comes to the realm of the hidden and undisclosed, the less is it made mention of. So, contrariwise, what is nearer the realm of things revealed is to that degree more often mentioned, whereby the undisclosed is all the more covered, as it were.

וּבְגִין כָּךְ, שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ רָזָא בִּטְמִירוּ וּגְנִיזוּ, וְלָא אַדְכַּר אֶלָּא בִּשְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא. דָּא אַדְכַּר, וְדָא אַגְנִיז. דָּא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְדָא בִּסְתִּירוּ, וְכָל מַה דְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אַדְכַּר לְעָלְמִין. שְׁמָא דְּגָנִיז אִיהוּ יְדוָֹ"ד, שְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אֲדֹנָ"י, וְעַל דָּא אִכְתּוּב בְּאַתְוָון טְמִירִין, וְאִקְרֵי בְּאַתְוָון אִלֵּין, וְאִתְכַּסֵּי דָּא בְּדָא, לְמֶהוֵי יְקָרָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז לְעָלְמִין. דְּכָל (צ"ט ע"א) אוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, אִתְגַּלְיָיא וּסְתִימָא. וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא בֵּין דְּעָלְמָא דֵּין, וּבֵין דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, כֻּלְּהוּ אִיהוּ טָמִיר וְגַלְיָא. On the same principle, the Divine Name Sublime, the essence of the hidden and unrevealed, is never uttered, a name denoting the revealed being substituted for it. Thus the Name signifying the unrevealed is TETRAGRAMMATON, but that signifying the revealed is ADNY (AD ON aY). The former is the way the Divine Name is written, the latter the way it is read. Thus it is throughout the Torah, which contains two sides: a disclosed and an undisclosed. And these two aspects are found in all things, both in this world and in the upper world.’

פָּתַח וְאָמַר, (יונה א׳:ח׳) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. דִּכְתִּיב הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי, בַּאֲשֶׁר, רָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. הָכָא שָׁאִילוּ רָזָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא, לְמִנְדַּע אִי מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאֲתֵי, דְּיַמָּא כֵּיוָן דְּחָמָא אֲרוֹנָא דִּילֵיהּ, מִיַּד אִתְבְּקַע, וַהֲוָה יַבֶּשְׁתָּא, דִּכְתִּיב (תהילים קי״ד:ג׳) הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, הַיָּם רָאָה, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. מִיַּד הַיַּרְדֵּן יִסּוֹב לְאָחוֹר. R. Simeon here adduced the verse: “Then said they unto him: Tell us, we pray thee, inasmuch as (ba’asher) thou art the cause that this evil is upon us, what is thine occupation?.. Then the men feared God exceedingly…” (Jonah 1, 8-16). ‘There is much’, he said, ‘to ponder over in this text. For, indeed, the men put to him their question with deep wisdom. Thus they wished tc find out whether Jonah was of the seed of Joseph, at the sight of whose coffin the sea straightway divided itself and became dry land. So Scripture says: “The sea saw and fled” (Ps. 114, 3); that is, it saw him of whom it is written, “and he fled and got him out” (Gen. 39, 12), and at once “the Jordan turned backward” (Ps. Ibid.).

וְעַל דָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ בַּאֲשֶׁר, דִּכְתִּיב בֵּיהּ בְּיוֹסֵף, (בראשית ל״ט:ט׳) בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. אִי מֵהַהוּא זַרְעָא קָא אָתִית, צַלֵּי דְּיִשְׁתּוֹק יַמָּא מִינָן. לְמִי, וְאִי מִזַּרְעָא דְּיַעֲקֹב קָא אָתִית, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ל״ב:י״ח) לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וְאִינּוּן הֲווֹ מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, דְּשָׁדַר בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ, וְאִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. צַלֵּי לְמָרָךְ, וִישַׁדֵר מַלְאֲכֵיהּ, וְנִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. The men thus used the expression “inasmuch as” (ba’asher), thereby pointing to Joseph, who used a similar expression when he said, “inasmuch as thou art his wife” (Gen. 39, 9); they thus said in effect, “If thou art of the seed of Joseph, pray that the sea may cease from its raging.” They further used the expression “to whom?” (I’mi), an allusion to Jacob, in connection with whom it is written, “to whom belongest thou?” (Ibid. 22, 17); they as much as said: “If thou art of the seed of Jacob who sent his message to Esau by holy angel messengers and in that way was saved from the calamity that threatened him, then pray to the Master that He may send His angel to save us from this calamity that threatens us,

וְאִי לָאו, מַה מְּלַאכְתְּךָ, בְּמָה אִשְׁתַּדְלוּתָךְ בְּכָל יוֹמָא. וּמֵאַיִן תָּבֹא, מַאן אִינּוּן אֲבָהֲתָךְ. מָה אַרְצֶךָ, אִי הִיא אַרְעָא דְּאִתְחַזְיָיא לְאִתְעַנְּשָׁא. וְאִי מִזֶּה עַם אָתָּה, אִי הוּא עֲמָלֵק, אוֹ חַד מִשִּׁבְעָה עַמְמִין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְעַנְּשָׁא. כֹּלָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. and if not”-they further asked-“What is thine occupation?” With what dost thou daily busy thyself? “and whence comest thou?” that is, Who were thy forefathers? “What is thy country?” Is it a country deserving punishment? Thus all the questions put by them had a good reason.

מַה אָתִיב לוֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, מֵהַהוּא זַרְעָא דְּאַבְרָהָם הָעִבְרִי, דְּאַקְדִּישׁ שְׁמָא דְּמָארֵיהּ בְּכָל יוֹמָא בְּעָלְמָא. וְאֶת יְיָ' אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא וְגוֹ', אִינּוּן לָא שָׁאִילוּ לֵיהּ אֶלָּא מִלָּה בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְאִיהוּ אָתִיב לוֹן כֹּלָּא בְּאִתְגַּלְיָא. “And he said unto them: I am a Hebrew, that is, from the seed of Abraham the Hebrew who sanctified the name of his master day by day; and I fear the Lord, the God of heaven”, etc. They put their questions, cloaking their real meaning, but he answered them without disguise.

מַה כְּתִיב וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה, כֵּיוָן דְּשַׁמְעוּ שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ יַדְעִין נִסִּין וּגְבוּרָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיַמָּא, וְכֵיוָן דְּאָמַר לוֹן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ קַמֵּיהּ דְּחִילוּ סַגִיא. תּוּ אָמַר לוֹן, דְּאִיהוּ עָרַק מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אָמְרוּ לֵיהּ, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, דְּאַנְתְּ עַרְקַת מִקַּמֵּיהּ, וְלָא עַבְדַת פִּקּוֹדוֹי. וּבְגִין כַּךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ דְּאַנְתְּ עָבַרְתָּ עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארָךְ. Scripture then continues: “Then were the men exceedingly afraid.” It was the Divine Name they heard that made them fear; for they all were aware of the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, wrought on the sea. He further told them that he fled from the presence of the Holy One, blessed be He, and they thus asked him: “What is this that thou hast done?” that is, Why hast thou transgressed thy Master’s command?

וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ אִלֵּין הֲווֹ גֵּרֵי צֶדֶק, וְאִתְחַכָּמוּ בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ חַכִּימִין עִלָּאִין, בְּגִין דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבְכָל אִינּוּן דְּמִקְרְבֵי לְגַבֵּיהּ, וּמְקַדְּשִׁין שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא דְּכַד אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, שְׁמֵיהּ דְּאִתְכַּסְּיָא, אִסְתְּלִיק עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Observe, further, that they all became righteous proselytes and rose to be sages of the Law of the highest rank. For the Holy One, blessed be He, found delight in them, as in all those who come near to Him and sanctify His Name openly; for when His disclosed Name is sanctified, His undisclosed Name ascends His Throne of Glory. So Scripture says, “but I will be hallowed among the children of Israel” (Lev. 22, 32).’

(תא חזי מה כתיב) (שמות ל״ט:כ״א) וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעוֹתָיו אֶל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֲמַאי בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה בְּהַאי (רל"ה ע"ב) תְּכֵלָא אִתְקָשַׁר בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. AND THEY BOUND THE BREASTPLATE BY THE RINGS THEREOF UNTO THE RINGS OF THE EPHOD WITH A THREAD OF BLUE. Why blue? Because it is an all-uniting colour, and thus is symbolic of the supernal mystery.

מַה כְּתִיב, פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן, וְאוֹקִימְנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה כִּדְקָאָמְרָן. מַה כְּתִיב, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְיָ'. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ (בראשית נ' ע"ב) קָלָא דְּאִשְׁתְּמַע, וּבִרְכָּאן יִשְׁרוּן עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּכַהֲנָא, דְּאִיהוּ מְבָרֵךְ כֹּלָּא, וּפָלַח כֹּלָּא. פַּעֲמוֹן זָהָב, הָא אוֹקִימְנָא. רִמּוֹן, דְּאִתְמַלְּיָיא כְּרִמוֹנָא דָּא, דְּאִיהוּ אִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא, וְכֹלָּא אוֹקִימְנָא. “A golden bell and a pomegranate… and the sound thereof shall be heard when he goeth in unto the holy place before the Lord” (Ex. 28, 34-35); it was necessary for the sound to be heard so that blessings might rest on the world by reason of the blessing pronounced by the priest on all. The “pomegranate” is a symbol of plenty, on account of its multitude of seeds.

(שמות ל״ט:כ״ב) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד מַעֲשֵׂה אוֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת. הָא אִתְּמַר בְּרָזָא דְּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד, וְכֹלָּא חַד. כְּלִיל תְּכֵלֶת, דְּהָכִי אִתְחָזֵי כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּתִכְלָא אִיהוּ רָזָא דִּנְהוֹרָא דְּכוּרְסְיָיא תִּכְלָא. דְּאִיהוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּנְהִירוּ (בראשית נ"א ע"א) חִוָּורָא, כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְעַל דָּא תִּכְלָא לְאֵפוֹדָא אִיהוּ. AND HE MADE THE ROBE OF THE EPHOD OF WOVEN WORK, ALL OF BLUE. The significance of the blue colour consists in its being a reflection of the light of the Divine Throne, a light which is one with the white light.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָנֵי מָאנִי דִּלְבוּשִׁין דְּכַהֲנָא, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְמֶהוֵי לְבוּשִׁין דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אֲמַאי כְּתִיב בְּגַּבְרִיאֵל, (דניאל י״ב:ז׳) הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, דְּהָא לְבוּשִׁין לְכַהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וּמִיכָאֵל אִיהוּ כַּהֲנָא, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא. אֶלָּא מֵהָכָא, דִּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא תָּדִיר, וְאִתְלָבָּשׁ גַּבְרִיאֵל (רל"ג ע"א) בִּלְבוּשִׁין אִלֵּין. Said R. Simeon: ‘All the priestly robes were emblematic of the supernal mystery, having been made after th.e celestial pattern. It may here be asked: Seeing that Michael was the High Priest and belonged to the “right side”, why is Gabriel referred to as “the man clothed in linen” (Dan. 12, 7), seeing that such robes could only be worn by the High Priest? But the truth is that the “left” is always embraced within the “right”, and hence Gabriel (although of the left) was clothed in these robes.

תּוּ, דְּהָא גַּבְרִיאֵל אִיהוּ אִתְמַנָּא שְׁלִיחָא בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל שְׁלִיחָא דְּאִתְמַנָּא בְּהַאי עָלְמָא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּרָזָא דְּנִשְׁמְתָא, כַּד סַלְקַת לְעֵילָּא אִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין לְמֶהֱוֵי תַּמָּן. וְכֵן כַּד נַחְתַּת לְתַתָּא מִלְּעֵילָּא, כֹּלָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא אֲתָר דְּאַזְלַת תַּמָּן. כְּגַוְונָא דָּא כָּל אִינּוּן שְׁלִיחָן דְּאִתְמְנָן בִּשְׁלִיחוּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְהָא (רכ"ט ע"ב) אוֹקִימְנָא. Furthermore, Gabriel is the messenger for this world, hence he had to put on the garments of this world. The same has already been explained in regard to the soul which, whilst in the upper world, has to put on heavenly garments, but in descending below assumes lowly garments.

וְתָּא חֲזֵי, הַאי מְעִילָא דְּאֵפוֹדָא, לְחַפְיָא עָלֵיהּ, כַּד לָבִישׁ לֵיהּ. כְּתִיב (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. הַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. Observe that the “robe of the ephod” was to cover the ephod when he put it on. It is written: “Thou hast formed me behind and before, and laid thy hand upon me” (Ps. 139, 4).

אֲבָל תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְבְּרִיאוּ, וַהֲווּ תַּרְוַויְיהוּ דָּא עִם דָּא קִשׁוּרָא, נוּקְבָּא לַאֲחוֹרָא, וּדְכוּרָא לְקָמָא, עַד דְּנָסַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַתְקִין לָהּ, וְאָעִיל לָהּ לְקַמֵּיהּ דְּאָדָם, לְאִסְתַּכְּלָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וְכֵיוָן דְּאִסְתַּכְּלוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּדֵין אִתְסָגֵּי רְחִימוּתָא בְּעָלְמָא, וְאוֹלִידוּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא, מַה דְּלָא הֲוַות מִקַּדְמַת דְּנָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. Observe that at the creation of Adam the Holy One, blessed be He, made him male and female together, female behind and male before. Then He sawed them asunder and tricked out the woman and brought her to Adam; and when they were thus brought face to face, love was multiplied in the world and they brought forth offspring, a thing that was not yet before.

וּלְבָתַר דְּחָב אָדָם וְאִתְּתָא, וְאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה, וְאָטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, אוֹלִידַת חַוָּה לְקַיִן, וַהֲוָה דִּיּוּקְנֵיהּ, דִּיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא (קס"ז ע"א) וְתַתָּא, מֵרָזָא דְּזוּהֲמָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּמִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא אִיהוּ הֲוָה קַדְמָאָה, דְּעֲבַד מוֹתָא בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּסִטְרָא דִּילֵיהּ גָּרִים. חִוְיָא אוֹרְחֵיהּ הוּא לְמֶהֱוֵי כַּמִין לְקַטוּלָא, הַהוּא דְּאָתֵי מִנֵּיהּ אוֹרְחֵיהּ נָקִיט וְאָזִיל, וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ד׳:ח׳) וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (בראשית נ"א ע"ב). But when Adam and his wife sinned and the serpent had intercourse with Eve and injected into her his venom, she bore Cain, whose image was in part derived from on high and in part from the venom of the unclean and low side. Hence it was the Serpent who brought death into the world, in that it was his side that was the cause of it. It is the way of the serpent to lie in wait to slay, and thus the one that sprang from him followed the same course. So Scripture says: “And it came to pass when they were in the field, that Cain rose up against Abel his brother, and slew him” (Gen. 4, 8).

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרִין קַדְמָאִין, דְּכַד קָטַל לֵיהּ קַיִן לְהֶבֶל, הֲוָה נָשִׁיךְ לֵיהּ נְשִׁיכִין, כְּחִוְיָא, עַד דְּאַפִּיק נִשְׁמָתֵיהּ, וְקָטַל לֵיהּ. We find it written in the Ancient Books that in the act of slaying Abel, Cain bit him repeatedly after the manner of the serpent, until he caused his soul to quit him. Abel was thus slain and his body resolved into its elements.

וְכָל מִלִּין אָהַדְרוּ לִיסוֹדָא קַדְמָאָה, וְאִי לָאו דְּהֲוָה קַיִן מֵהַהוּא סִטְרָא, לָא אִשְׁתְּכַח הָכִי לְגַבֵּי אָחוּהּ. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּחָזָא אָדָם דְּאִתְקְטִיל הֶבֶל, וְאִתְתְּרִיךְ קַיִן, אָמַר, מַה אֲנָא אוֹלִיד מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִתְפְּרַשׁ מְאִתְּתֵיהּ מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין, וְרוּחִין נוּקְבֵי מִסְאֲבֵי, הֲווֹ אַתְיָין וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ, וַהֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין, וְאִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, וְאוֹקִימְנָא. Had not Cain been in part the offspring of the unclean side he would not have behaved so toward his brother. Adam, therefore, having seen Abel slain and Cain banished, said to himself: “Why henceforth should I bear children?” He then separated himself from his wife for a hundred and thirty years, during which period unclean female spirits conceived from him and bore spirits and demons,¹v. T. B. Erubin, 18. so-called “plagues of the children of men” (2 Sam. 7, 14).

לְבָתַר קָנֵי וְאִתְלָבָּשׁ בְּקִנְאָה, וְאִתְחַבָּר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאוֹלִיד לְשֵׁת. דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. דָּא אִיהוּ בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּקַדְמִיתָא, בְּאִינּוּן בְּנִין קַדְמָאֵי, דַּהֲווֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. After that, Adam became jealous, rejoined his wife and begat Seth as we read, “and [he] begat a son in his own likeness, after his image; and called his name Seth” (Gen. 5, 3); emphatically “in his own likeness, after his image”, which did not happen before, that is, with the offspring born before that time.

בְּגִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבְּרוּתָא אַחֲרָא הֲוַות לְגַבֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ, עַד דְּאָתַת חַוָּה, וְאַתְקִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהּ דְּאָדָם, וְאִתְחַבָּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, דָּא אִיהִי אִתְּתָא, אֲבָל אַחֲרָא לָא אִקְרֵי הָכִי. וְהָא אוּקְמוּהָ. For previously intercourse with Adam was of another kind, but now the Holy One, blessed be He, brought Eve all beautified into the presence of Adam and they joined together face to face. Hence it is written, “this one shall be called woman” (Ibid. 2, 23), to wit, this one and not any other.

תָּא חֲזֵי, אֵפוֹד וְחֹשֶׁן, אָחוֹר וָקֶדֶם הֲווֹ, וְכַד כַּהֲנָא אִתְלְבַּשׁ בְּהוּ, הֲוָה דָּמֵי בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה. וְהָא אִתְּמַר, דִּכְדֵין אַנְפּוֹי נְהִירִין, וְאַתְוָון בַּלְטִין, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא מְנַהֲרָן, וּכְדֵין הֲוָה יָדַע מִלָּה. Observe that the ephod and breastplate were “behind and before”, and so the Priest, when clothed in them, resembled the supernal pattern. As has already been said, when his face was illumined and the letters stood out brightly, then a message was thereby conveyed to him.

וּבְגִין כַּךְ, תִּקּוּנָא דְּחוֹשְׁנָא, וְתִקּוּנָא דְּאֵפוֹדָא, כַּחֲדָא מִתְקַשְּׁרָן. וְאַף עַל גַּב דְּתִקּוּנָא דְּדָא לָאו אִיהוּ כְּתִקּוּנָא דְּדָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. קִשּׁוּרָא דְּדָא בְּדָא, לְאִתְאַחֲדָא חוֹשְׁנָא בְּאֵפוֹדָא, בְּאַרְבַּע עִזְקָן, דְּאִתְקְשָׁרוּ בְּהַאי אֲתָר, וּבְהַאי אֲתָר. וְאִינּוּן רָזָא דְּאִינּוּן רְתִיכִין, דְּמִתְקַשְּׁרָן בְּהַאי סִטְרָא דִּלְתַתָּא, לְאִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאוֹפַנִין וְחַיּוֹת. For this reason the breastplate and the ephod were tied together; and although they had distinct functions, they had the same symbolism and were therefore united by the four rings that held them together, back and front. They thus symbolize the Chariots which are united from below to those above, and the whole symbolizes the Ofanim and Hayoth (Wheels and Sacred Beasts).

כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דָּא אִתְעָבִיד מַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, עֲבַד כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְכָל עוֹבָדוֹי דְּעָבַד כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. הָכִי נָמֵי מַשְׁכְּנָא, כָּל עוֹבָדוֹי אִינּוּן כְּעוֹבָדָא וּכְגַוְונָא דְּעָלְמָא (עלאה). (ס"א ואוקמוה כגוונא דא אתעביד משכנא וכל עובדוי דעבד בהאי עלמא כגוונא דלעילא עבד. והכי נמי משכנא כל עובדוי אינון כגוונא דלעילא כגוונא דעלמא תתאה וכגוונא דעלמא עילאה) It has already been explained that the verse, “In the beginning God created the heaven and the earth”, means that the lower world was created after the pattern of the upper. Now, the Tabernacle below was likewise made after the pattern of the supernal Tabernacle in all its details.

וְרָזָא דָּא כָּל עוֹבָדִין דְּמַשְׁכְּנָא, כֻּלְּהוּ עוֹבָדִין וְתִקּוּנִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בְּעָלְמָא, בְּדִיוּרִין עִלָּאִין, וּבְדִיוּרִין תַּתָּאִין. כְּגַוְונָא דָּא, גַּן עֵדֶן לְתַתָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וּכְגַוְונָא תַּתָּאָה, כָּל צִיּוּרִין, וְכָל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ תַּמָּן. וְעַל דָּא, עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא, וַעֲבִידַת (ר"כ ע"א) שָׁמַיִם וְאֶרֶץ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא חֲדָא. For the Tabernacle in all its works embraced all the works and achievements of the upper world and the lower, whereby the Shekinah was made to abide in the world, both in the higher spheres and the lower. Similarly, the Lower Paradise is made after the pattern of the Upper Paradise, and the latter contains all the varieties of forms and images to be found in the former. Hence the work of the Tabernacle, and that of heaven and earth, come under one and the same mystery.

אָמַר רִבִּי חִיָיא, תְּרֵי זִמְנֵי כְּתִיב שְׁבָטִים. אֶלָּא, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְתַתָּא. שִׁבְטֵי יָהּ, אִלֵּין שְׁבָטִין דִּלְעֵילָּא. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, דָּא רָזָא (רכ"א ע"ב) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דָּא, דְּאִקְרֵי עֵדוּת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ב:י״ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין. וְעַל דָּא אִינּוּן קַיְימִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן שְׁמָהָן דִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, כֻּלְּהוּ גְּלִיפָאן בְּאִינּוּן אֲבָנִין, וְכַהֲנָא רַבָּא נָטִיל לוֹן. R. Hiya said: ‘The term “tribes” is repeated here twice: first in allusion to the tribes here on earth, and secondly the supernal Tribes. “A testimony to Israel” bears esoteric reference to the supreme Divine Name that is called “testimony”, of which Scripture says, “and my testimony that I shall teach them” (Ibid. 132, 12). Now, these supernal twelve holy tribes were symbolized by the twelve sacred stones. For the twelve tribes below were the counterpart of those on high, and their names were all engraven on those stones, so that they were carried by the High Priest.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה אָזִיל לְחָרָן, מַה כְּתִיב (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו. אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין קַדִּישִׁין, וְכֻלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד אַבְנָא, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. וְקָרֵי לְהוּ אֶבֶן, מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר אֲבָנִין, אִתְכְּלִילוּ בְּאַבְנָא חַד קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּאִיהִי לְעֵילָּא מִנְּהוֹן, דִּכְתִּיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. When Jacob was on his way to Haran, Scripture says of him, “and he took some of the stones of the place, and put them under his head” (Gen. 28, 11). These were the twelve sacred stones, which were made into one, as we read later, “and this stone” (Ibid. 22). All the twelve stones were absorbed in the one supreme sacred stone that is over them all, of which it is thus written, “and this stone which I have set up for a pillar, shall be God’s house” (Ibid).

וְעַל דָּא הָכָא, כַּהֲנָא רַבָּא שַׁוֵּי לוֹן עַל לִבֵּיהּ, לְדַכְרָא לְהוֹן תָּדִיר, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְיָ' תָּמִיד. וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְרֵיסָר, (מקץ קצ"ט ע"א) תְּרֵיסָר עִלָּאִין טְמִירִין לְעֵילָּא, דְאִתְגְּנִיזוּ בְּרָזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְנַפְקֵי מִקּוֹל חַד דָּקִיק וְהָא אוּקְמוּהָ. תְּרֵיסָר אַחֲרָנִין טְמִירִין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן, וְנַפְקֵי גּוֹ קָלָא אַחֲרָא, דְּאִיהִי אֶבֶן דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. Hence the High Priest had to put them on his heart as a perpetual reminder of them, as Scripture says: “And Aaron shall bear the names of the children of Israel… upon his heart… for a memorial before the Lord continually” (Ex. 28, 29). In all this the number twelve is of recondite significance: there are twelve stones of a supernal order in the upper world, concealed in a profound and holy mystery. These form the essence of the Torah; proceeding from a small, still voice,¹Binah. as said elsewhere. There is an order of another twelve hidden in a lower world,¹The world of Creation. after the pattern of the former, but which proceed from a different voice, designated Stone, as hinted in the words “from thence, from the Shepherd, the Stone of Israel” (Ibid. 49, 24).

וְעַל דָּא אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דִּקְרָא דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ט:ג׳) וְנֶאֱסָפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן. דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאִקְרֵי אֶבֶן בֹּחַן, אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. דִּמְגַּנְדְּרִין לָהּ, וְעָאלִין לָהּ בְּגָלוּתָא, וּכְתִיב וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקוֹמָהּ, וְעַל שְׁמָהּ אִקְרוּן כֻּלְּהוּ אֲבָנִין. This is also the inner significance of the verse: “And thither were all the flocks gathered, and they rolled the stone… and put the stone again… in its place” (Ibid. 19, 3). By the “stone” here is meant the Shekinah, called “tried stone”, “the stone of Israel”, which Israel roll along and take with them into exile, “and then put the stone again in its place”. And so, after the name of the Shekinah all Israel are termed “stones”.

וְכַמָּה אֲבָנִין לַאֲבָנִין. אִית אֲבָנִין וְאִית אֲבָנִין, אִית אֲבָנִין יְסוֹדֵי בֵּיתָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א ה׳:ל״א) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַסִּיעוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנִי גָּזִית. וְאִית אֲבָנִין עִלָּאִין יַקִּירִין, וְאִינּוּן (אלין) תְּרֵיסָר. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִדְרִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִדְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא אִינּוּן אַרְבַּע דְּגָלִים, דַּהֲווֹ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, וְאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, תְּלָתָא תְּלָתָא לְכָל סִטְרָא, לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא וְהָא אוּקְמוּהָ. There are, moreover, stones and stones. There are stones which form the foundation of a house, of which Scripture says, “And the king commanded, and they quarried great stones, costly stones, to lay the foundation of the house with hewn stone” (I Kings 5, 31); and there are precious supernal stones, to wit, those twelve stones. These are ranged in four orders, of three each, toward the four directions of the world. After the same pattern was the arrangement of the standards in the journey of the Israelites in the wilderness, where the twelve tribes were formed into groups of three each on each of the four cardinal points.

וְתָא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא רַבָּא הֲוָה שַׁוֵּי אִלֵּין תְּרֵיסָר אֲבָנִין, וְלָבִישׁ לוֹן בְּחוֹשְׁנָא וֶאֱפוֹדָא, כְּדֵין שַׁרְיָא עָלֵיהּ שְׁכִינְתָּא. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר אֲבָנִין, גְּלִיפִין בִּשְׁמָהָן דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא אִתְגְּלִיף עַל אַבְנָא חַד. מְשַׁקְּעָן הֲווֹ אַתְוָון עַל אֲבָנִין. וְכַד נְהִירִין אֲבָנִין, אַתְוָון הֲווֹ בַּלְטִין לְבַר, וְנָהֲרִין עַל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. Observe that when the High Priest was wearing the twelve stones fixed on the breastplate and the ephod, the Shekinah hovered over him. These twelve stones had engraved on them the names of the twelve tribes, each stone bearing the name of one of them. The letters were sunk, but when the stones shone they stood out and became luminous, spelling out what was required.

(ובאתוון דשבטין) וּבִשְׁבָטִין כֻּלְּהוּ, לָא הֲווֹ תְּרֵין (קנ"ב ע"א) אַתְוָון ח' ט', בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח חוֹבָה בְּכֻלְּהוּ. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי ח' דִּשְׁמָא גָּרִים יֵאוֹת. אֲבָל ט', דְּאִיהִי אָת טַב, וְתָנֵינָן מַאן דְּחָמֵי אָת ט' בְּחֶלְמֵיהּ, טַב לֵיהּ, בְּגִין דְּבֵיהּ פַּתְחָא אוֹרַיְיתָא כִּי טוֹב. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְהוֹאִיל וְהִיא אָת טָב, אֲמַאי לָא אִכְתּוּב בְּאִינּוּן שְׁבָטִין. Now, in all the names of the tribes the letters heth and teth were not to be found, for the reason that the tribes were without sin (H e T).’ Said R. Hezekiah: ‘This is reasonable as regards the heth, but not so in regard to the teth, since it is the initial of tob (good); and, further, we have learned that the letter teth seen in a dream is a good omen, since at the beginning of the Torah it is written, “And the Lord saw the light that it was good” (Gen. 1, 4). Why, then, is that letter absent from the names of the tribes?’

אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּסַמְיכִין תְּרֵין אַתְוָון אַהֲדָדֵי. וְתוּ, דְּהָא אָת ט' גָּנִיז וְטָמִיר. וְאִיהוּ נָהִיר נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ, דְּהָא אָת דָּא נְהִירוּ דְּכֻלְּהוּ הֲוֵי. וְלָאו נְהִירוּ אִשְׁתְּכַח בַּר מֵאָת דָּא, דִּכְתִּיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וְהוּא נְהִירוּ דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּגָנִיז וְטָמִיר. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״ד:י״ב) לא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים. וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין. וּבְגִין כַּךְ לָא אִתְגְּלָף בְּהוּ. וְתוּ, דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר נַפְקֵי מִגּוֹ אַכְסַדְרָא דָּא טְמִירָא, דְּאִיהִי בְּרָזָא דְּאָת ט', וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהוּ. R. Hiya said in reply: ‘It is because these two letters adjoin each other (in the alphabet), and, further, the teth is a letter hidden and withdrawn, as it is symbolic of the light that is above other lights, of the light of which it is written, “And the Lord saw the light that it was good”. Hence it is the light of all the tribes together, and it could not be engraven on any of them. And, in addition, all the twelve tribes sprang from a certain undisclosed Apartment which is symbolized by the letter teth, and so, symbolizing as it does the undisclosed, this letter could not be made to be seen among them.

תָּא חֲזֵי, כָּל הָנִי אֲבָנִין, קַיְימֵי בְּאוֹרַח אָת וְנִיסָא. וְכֻלְּהוּ כַּד הֲווֹ נָהֲרִין, כְּדֵין כַּהֲנָא רַבָּא הֲווֹ נְהִירִין אַנְפּוֹי, וְאַתְוָון נְהִרִין וּבַלְטִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְבַר. וְכַד הֲווֹ נָהֲרִין אַנְפּוֹי דְּכַהֲנָא כְּדֵין הֲווֹ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּלִיטוּ דְּאַתְוָון, דְּאִיהוּ לְטָב. וּבְדָא אִשְׁתְּמוֹדַע כַּהֲנָא, אִי זַכָּאָה הוּא אִי לָאו. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּאָת וְנִיסָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. Observe that all those stones possessed miraculous powers. Thus, when they became luminous, the face of the High Priest was likewise illumined, and at the same time the luminous letters stood out. The shining of the High Priest’s face was a sign for all that the luminous letters were of a favourable significance; thereby it was known whether the High Priest was righteous or not.’

רִבִּי אַבָּא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:ל׳) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתּוּמִּים, וְתָנֵינָן, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלָּה דְּאִצְטְרִיכוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּ אֲנָן צְרִיכִין לְמִנְדַּע. (האי רזא) R. Abba was a frequent visitor to R. Simeon. He said to him once: ‘In regard to the Urim and Thummim which were to be put in the breastplate (Ex. 28, 30), we have learned that they were called Urim (=lights) because their words gave a clear and direct answer to the questions directed to them; and Thummim (tamim=perfect, complete) because their words were fulfilled to perfection.¹v T. B. Yoma, 73. Now, there seems to be something further to know in regard to this recondite subject.’

אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי, וְהָכִי אִיהוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד לָקֳבֵל אוּרִים וְתוּמִים. וְדָא רָזָא, דִּתְפִלִּין, וְקִשְׁרָא דִּתְפִלִּין, לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין. פָּתַח וְאָמַר (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי, הָא תָּנֵינָן, דְּאַחְזֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין. וּפָנַי: אִלֵּין תְּפִלִּין מַמָּשׁ. וּפָנַי אִינּוּן תְּפִלִּין, דְּאִינּוּן רָזָא עִלָּאָה שְׁמָא קַדִּישָׁא. אֲחוֹרָי, אִיהוּ רָזָא דְּקִשְׁרָא דִּתְפִלִין. וְהָא יְדִיעָא לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא. בְּגִין דְּדָא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא. וְדָא אִיהִי אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נַהֲרָא. Said R. Simeon: ‘Assuredly so. Thus, the breastplate and the ephod correspond to the Urim and Thummim, and these again to the phylacteries (tefillin) and the knot of the phylacteries.’ R. Simeon here cited the verse: “And thou shalt see my back, but my face shall not be seen” (Ibid. 33, 23). ‘That means’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made Moses see the knot of the phylacterie,¹v. T. B. Menahoth, 35. but not the phylacteries themselves. “My face” points to the phylacteries that contain the sublime mystery of the Divine Name, whereas “my back” involves the mystery contained in the knot of the phylacteries. As is well known to the Companions, the former denotes the shining speculum, the latter the dull speculum.

לָקֳבֵל דָּא, אוּרִים: דְּנָהֲרִין בְּמִלַּיְיהוּ. תּוּמִים: דְּאַשְׁלִימוּ בְּמִלַּיְיהוּ. דָּא פָּנִים. וְדָא אָחוֹר. וְרָזָא דָּא קוֹל וְדִבּוּר. קוֹל אַנְהִיר לְדִּבּוּר, לְמַלְּלָא. דִּבּוּר אַשְׁלִים מִלָּה. וְתָדִיר דָּא בְּדָא סַלְקָן, וְלָא (הקדמה ז' ע"ב) אִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא לְעָלְמִין, וּבְגִין כָּךְ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד, דָּא פָּנִים וְדָא אָחוֹר וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא בְּלָא פְּרִישׁוּ כְּלַל. So correspondingly Urim signifies the words illuminated, whereas Thummim points to the words in their fulfilment. The same mystical correlation is found between “voice” and “speech”: for voice illumines the speech to be uttered, whereas speech brings the word to completion, and the two are indissolubly fused one with each other. The breastplate and the ephod’, he concluded, ‘correspond thus respectively to the “face” and the “back”, the two being one and inseparable.’

אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, הָא תָּנֵינָן, דִּכְתִּיב, (משלי ט״ז:כ״ח) מַפְרִיד אַלּוּף, מַהוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:ו׳) וַיְהִי בִּבְרוֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ, וְאִלּוּ חֹשֶׁן לָא קָאָמַר. Said R. Abba: ‘If that is so, and if he who separates them is called “one who separateth between familiar friends” (Prov. 16, 28), how are we to explain the verse: “And it came to pass, when Abiathar, the son of Ahimelech, fled to David to Keilah, that he came down with an ephod in his hand” (I Sam. 23, 6), where the ephod is mentioned without the breastplate?’

אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, כָּל מַה דְּהוּא חָשִׁיב, אִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, וְלָא אִדְכַּר כָּל כַּךְ. כְּגַוְונָא דָּא נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בַּד, מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר, אִיהוּ אַדְכַּר, בְּגִין דְּיִתְכַּסֵּי מַה דְּאִיהוּ בִּגְנִיזוּ וּטְמִירוּ. וְעַל דָּא אַדְכַּר מַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר. R. Simeon replied: ‘The explanation assuredly is that the nearer a thing comes to the realm of the hidden and undisclosed, the less is it made mention of. So, contrariwise, what is nearer the realm of things revealed is to that degree more often mentioned, whereby the undisclosed is all the more covered, as it were.

וּבְגִין כָּךְ, שְׁמָא עִלָּאָה אִיהוּ רָזָא בִּטְמִירוּ וּגְנִיזוּ, וְלָא אַדְכַּר אֶלָּא בִּשְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא. דָּא אַדְכַּר, וְדָא אַגְנִיז. דָּא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְדָא בִּסְתִּירוּ, וְכָל מַה דְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אַדְכַּר לְעָלְמִין. שְׁמָא דְּגָנִיז אִיהוּ יְדוָֹ"ד, שְׁמָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ אֲדֹנָ"י, וְעַל דָּא אִכְתּוּב בְּאַתְוָון טְמִירִין, וְאִקְרֵי בְּאַתְוָון אִלֵּין, וְאִתְכַּסֵּי דָּא בְּדָא, לְמֶהוֵי יְקָרָא עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז לְעָלְמִין. דְּכָל (צ"ט ע"א) אוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי הוּא, אִתְגַּלְיָיא וּסְתִימָא. וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא בֵּין דְּעָלְמָא דֵּין, וּבֵין דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, כֻּלְּהוּ אִיהוּ טָמִיר וְגַלְיָא. On the same principle, the Divine Name Sublime, the essence of the hidden and unrevealed, is never uttered, a name denoting the revealed being substituted for it. Thus the Name signifying the unrevealed is TETRAGRAMMATON, but that signifying the revealed is ADNY (AD ON aY). The former is the way the Divine Name is written, the latter the way it is read. Thus it is throughout the Torah, which contains two sides: a disclosed and an undisclosed. And these two aspects are found in all things, both in this world and in the upper world.’

פָּתַח וְאָמַר, (יונה א׳:ח׳) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. דִּכְתִּיב הַגִּידָה נָא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי, בַּאֲשֶׁר, רָזָא דְּחָכְמְתָא שָׁאִילוּ. הָכָא שָׁאִילוּ רָזָא דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָיא, לְמִנְדַּע אִי מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאֲתֵי, דְּיַמָּא כֵּיוָן דְּחָמָא אֲרוֹנָא דִּילֵיהּ, מִיַּד אִתְבְּקַע, וַהֲוָה יַבֶּשְׁתָּא, דִּכְתִּיב (תהילים קי״ד:ג׳) הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, הַיָּם רָאָה, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. מִיַּד הַיַּרְדֵּן יִסּוֹב לְאָחוֹר. R. Simeon here adduced the verse: “Then said they unto him: Tell us, we pray thee, inasmuch as (ba’asher) thou art the cause that this evil is upon us, what is thine occupation?.. Then the men feared God exceedingly…” (Jonah 1, 8-16). ‘There is much’, he said, ‘to ponder over in this text. For, indeed, the men put to him their question with deep wisdom. Thus they wished tc find out whether Jonah was of the seed of Joseph, at the sight of whose coffin the sea straightway divided itself and became dry land. So Scripture says: “The sea saw and fled” (Ps. 114, 3); that is, it saw him of whom it is written, “and he fled and got him out” (Gen. 39, 12), and at once “the Jordan turned backward” (Ps. Ibid.).

וְעַל דָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ בַּאֲשֶׁר, דִּכְתִּיב בֵּיהּ בְּיוֹסֵף, (בראשית ל״ט:ט׳) בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. אִי מֵהַהוּא זַרְעָא קָא אָתִית, צַלֵּי דְּיִשְׁתּוֹק יַמָּא מִינָן. לְמִי, וְאִי מִזַּרְעָא דְּיַעֲקֹב קָא אָתִית, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ל״ב:י״ח) לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וְאִינּוּן הֲווֹ מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, דְּשָׁדַר בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ, וְאִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. צַלֵּי לְמָרָךְ, וִישַׁדֵר מַלְאֲכֵיהּ, וְנִשְׁתְּזִיב מֵהַהוּא עָאקוּ. The men thus used the expression “inasmuch as” (ba’asher), thereby pointing to Joseph, who used a similar expression when he said, “inasmuch as thou art his wife” (Gen. 39, 9); they thus said in effect, “If thou art of the seed of Joseph, pray that the sea may cease from its raging.” They further used the expression “to whom?” (I’mi), an allusion to Jacob, in connection with whom it is written, “to whom belongest thou?” (Ibid. 22, 17); they as much as said: “If thou art of the seed of Jacob who sent his message to Esau by holy angel messengers and in that way was saved from the calamity that threatened him, then pray to the Master that He may send His angel to save us from this calamity that threatens us,

וְאִי לָאו, מַה מְּלַאכְתְּךָ, בְּמָה אִשְׁתַּדְלוּתָךְ בְּכָל יוֹמָא. וּמֵאַיִן תָּבֹא, מַאן אִינּוּן אֲבָהֲתָךְ. מָה אַרְצֶךָ, אִי הִיא אַרְעָא דְּאִתְחַזְיָיא לְאִתְעַנְּשָׁא. וְאִי מִזֶּה עַם אָתָּה, אִי הוּא עֲמָלֵק, אוֹ חַד מִשִּׁבְעָה עַמְמִין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְעַנְּשָׁא. כֹּלָּא שָׁאִילוּ לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. and if not”-they further asked-“What is thine occupation?” With what dost thou daily busy thyself? “and whence comest thou?” that is, Who were thy forefathers? “What is thy country?” Is it a country deserving punishment? Thus all the questions put by them had a good reason.

מַה אָתִיב לוֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, מֵהַהוּא זַרְעָא דְּאַבְרָהָם הָעִבְרִי, דְּאַקְדִּישׁ שְׁמָא דְּמָארֵיהּ בְּכָל יוֹמָא בְּעָלְמָא. וְאֶת יְיָ' אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא וְגוֹ', אִינּוּן לָא שָׁאִילוּ לֵיהּ אֶלָּא מִלָּה בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא לְמִנְדַּע בֵּיהּ. וְאִיהוּ אָתִיב לוֹן כֹּלָּא בְּאִתְגַּלְיָא. “And he said unto them: I am a Hebrew, that is, from the seed of Abraham the Hebrew who sanctified the name of his master day by day; and I fear the Lord, the God of heaven”, etc. They put their questions, cloaking their real meaning, but he answered them without disguise.

מַה כְּתִיב וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה, כֵּיוָן דְּשַׁמְעוּ שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ יַדְעִין נִסִּין וּגְבוּרָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיַמָּא, וְכֵיוָן דְּאָמַר לוֹן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיַּד דָּחִילוּ קַמֵּיהּ דְּחִילוּ סַגִיא. תּוּ אָמַר לוֹן, דְּאִיהוּ עָרַק מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אָמְרוּ לֵיהּ, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, דְּאַנְתְּ עַרְקַת מִקַּמֵּיהּ, וְלָא עַבְדַת פִּקּוֹדוֹי. וּבְגִין כַּךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ דְּאַנְתְּ עָבַרְתָּ עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארָךְ. Scripture then continues: “Then were the men exceedingly afraid.” It was the Divine Name they heard that made them fear; for they all were aware of the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, wrought on the sea. He further told them that he fled from the presence of the Holy One, blessed be He, and they thus asked him: “What is this that thou hast done?” that is, Why hast thou transgressed thy Master’s command?

וְתָא חֲזֵי, כָּל אִלֵּין אִתְגַּיָּירוּ לְבָתַר, כַּד חָמוּ נִסִּין וּגְבוּרָן דְּעָבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיוֹנָה בְּיַמָּא. וְכֻלְּהוּ חָמוּ לֵיהּ כַּד נָפַל בְּיַמָּא, וְהַהוּא נוּנָא דְּסָלִיק וּבָלַע לֵיהּ קָמַּיְיהוּ. וְכַד אָתָא הַהוּא נוּנָא רַבָּא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, וּפָלַט לֵיהּ לְיַבֶּשְׁתָּא, אָתוּ לְגַבֵּיהּ וְאִתְגַיְּירוּ כֻּלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יונה ב׳:ט׳) מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזוֹבוּ. Note that all these men, after they saw the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, wrought for Jonah on the sea, became proselytes. For they all saw Jonah fall into the sea, and the fish come up and swallow him; and then, when the same great fish emerged on the surface in the presence of them all and vomited him on dry land, they came up to him and declared themselves proselytes. This is borne out by the words of Jonah, saying: “They that regard lying vanities will forsake their own mercy” (Jonah 2, 9).

וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ אִלֵּין הֲווֹ גֵּרֵי צֶדֶק, וְאִתְחַכָּמוּ בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ חַכִּימִין עִלָּאִין, בְּגִין דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבְכָל אִינּוּן דְּמִקְרְבֵי לְגַבֵּיהּ, וּמְקַדְּשִׁין שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא דְּכַד אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, שְׁמֵיהּ דְּאִתְכַּסְּיָא, אִסְתְּלִיק עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Observe, further, that they all became righteous proselytes and rose to be sages of the Law of the highest rank. For the Holy One, blessed be He, found delight in them, as in all those who come near to Him and sanctify His Name openly; for when His disclosed Name is sanctified, His undisclosed Name ascends His Throne of Glory. So Scripture says, “but I will be hallowed among the children of Israel” (Lev. 22, 32).’

(תא חזי מה כתיב) (שמות ל״ט:כ״א) וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעוֹתָיו אֶל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֲמַאי בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה בְּהַאי (רל"ה ע"ב) תְּכֵלָא אִתְקָשַׁר בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. AND THEY BOUND THE BREASTPLATE BY THE RINGS THEREOF UNTO THE RINGS OF THE EPHOD WITH A THREAD OF BLUE. Why blue? Because it is an all-uniting colour, and thus is symbolic of the supernal mystery.

מַה כְּתִיב, פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן, וְאוֹקִימְנָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה כִּדְקָאָמְרָן. מַה כְּתִיב, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְיָ'. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ (בראשית נ' ע"ב) קָלָא דְּאִשְׁתְּמַע, וּבִרְכָּאן יִשְׁרוּן עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּכַהֲנָא, דְּאִיהוּ מְבָרֵךְ כֹּלָּא, וּפָלַח כֹּלָּא. פַּעֲמוֹן זָהָב, הָא אוֹקִימְנָא. רִמּוֹן, דְּאִתְמַלְּיָיא כְּרִמוֹנָא דָּא, דְּאִיהוּ אִתְמַלְיָיא מִכֹּלָּא, וְכֹלָּא אוֹקִימְנָא. “A golden bell and a pomegranate… and the sound thereof shall be heard when he goeth in unto the holy place before the Lord” (Ex. 28, 34-35); it was necessary for the sound to be heard so that blessings might rest on the world by reason of the blessing pronounced by the priest on all. The “pomegranate” is a symbol of plenty, on account of its multitude of seeds.

(שמות ל״ט:כ״ב) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד מַעֲשֵׂה אוֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת. הָא אִתְּמַר בְּרָזָא דְּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד, וְכֹלָּא חַד. כְּלִיל תְּכֵלֶת, דְּהָכִי אִתְחָזֵי כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּתִכְלָא אִיהוּ רָזָא דִּנְהוֹרָא דְּכוּרְסְיָיא תִּכְלָא. דְּאִיהוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּנְהִירוּ (בראשית נ"א ע"א) חִוָּורָא, כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְעַל דָּא תִּכְלָא לְאֵפוֹדָא אִיהוּ. AND HE MADE THE ROBE OF THE EPHOD OF WOVEN WORK, ALL OF BLUE. The significance of the blue colour consists in its being a reflection of the light of the Divine Throne, a light which is one with the white light.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָנֵי מָאנִי דִּלְבוּשִׁין דְּכַהֲנָא, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, לְמֶהוֵי לְבוּשִׁין דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא, אֲמַאי כְּתִיב בְּגַּבְרִיאֵל, (דניאל י״ב:ז׳) הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, דְּהָא לְבוּשִׁין לְכַהֲנָא רַבָּא אִיהוּ, וּמִיכָאֵל אִיהוּ כַּהֲנָא, וְאָתֵי מִסִּטְרָא דִּימִינָא. אֶלָּא מֵהָכָא, דִּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא תָּדִיר, וְאִתְלָבָּשׁ גַּבְרִיאֵל (רל"ג ע"א) בִּלְבוּשִׁין אִלֵּין. Said R. Simeon: ‘All the priestly robes were emblematic of the supernal mystery, having been made after th.e celestial pattern. It may here be asked: Seeing that Michael was the High Priest and belonged to the “right side”, why is Gabriel referred to as “the man clothed in linen” (Dan. 12, 7), seeing that such robes could only be worn by the High Priest? But the truth is that the “left” is always embraced within the “right”, and hence Gabriel (although of the left) was clothed in these robes.

תּוּ, דְּהָא גַּבְרִיאֵל אִיהוּ אִתְמַנָּא שְׁלִיחָא בְּהַאי עָלְמָא, וְכָל שְׁלִיחָא דְּאִתְמַנָּא בְּהַאי עָלְמָא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּרָזָא דְּנִשְׁמְתָא, כַּד סַלְקַת לְעֵילָּא אִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין לְמֶהֱוֵי תַּמָּן. וְכֵן כַּד נַחְתַּת לְתַתָּא מִלְּעֵילָּא, כֹּלָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא אֲתָר דְּאַזְלַת תַּמָּן. כְּגַוְונָא דָּא כָּל אִינּוּן שְׁלִיחָן דְּאִתְמְנָן בִּשְׁלִיחוּתָא בְּהַאי עָלְמָא, וְהָא (רכ"ט ע"ב) אוֹקִימְנָא. Furthermore, Gabriel is the messenger for this world, hence he had to put on the garments of this world. The same has already been explained in regard to the soul which, whilst in the upper world, has to put on heavenly garments, but in descending below assumes lowly garments.

וְתָּא חֲזֵי, הַאי מְעִילָא דְּאֵפוֹדָא, לְחַפְיָא עָלֵיהּ, כַּד לָבִישׁ לֵיהּ. כְּתִיב (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. הַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. Observe that the “robe of the ephod” was to cover the ephod when he put it on. It is written: “Thou hast formed me behind and before, and laid thy hand upon me” (Ps. 139, 4).

אֲבָל תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְבְּרִיאוּ, וַהֲווּ תַּרְוַויְיהוּ דָּא עִם דָּא קִשׁוּרָא, נוּקְבָּא לַאֲחוֹרָא, וּדְכוּרָא לְקָמָא, עַד דְּנָסַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַתְקִין לָהּ, וְאָעִיל לָהּ לְקַמֵּיהּ דְּאָדָם, לְאִסְתַּכְּלָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וְכֵיוָן דְּאִסְתַּכְּלוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּדֵין אִתְסָגֵּי רְחִימוּתָא בְּעָלְמָא, וְאוֹלִידוּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא, מַה דְּלָא הֲוַות מִקַּדְמַת דְּנָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. Observe that at the creation of Adam the Holy One, blessed be He, made him male and female together, female behind and male before. Then He sawed them asunder and tricked out the woman and brought her to Adam; and when they were thus brought face to face, love was multiplied in the world and they brought forth offspring, a thing that was not yet before.

וּלְבָתַר דְּחָב אָדָם וְאִתְּתָא, וְאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה, וְאָטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, אוֹלִידַת חַוָּה לְקַיִן, וַהֲוָה דִּיּוּקְנֵיהּ, דִּיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא (קס"ז ע"א) וְתַתָּא, מֵרָזָא דְּזוּהֲמָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּמִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא אִיהוּ הֲוָה קַדְמָאָה, דְּעֲבַד מוֹתָא בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּסִטְרָא דִּילֵיהּ גָּרִים. חִוְיָא אוֹרְחֵיהּ הוּא לְמֶהֱוֵי כַּמִין לְקַטוּלָא, הַהוּא דְּאָתֵי מִנֵּיהּ אוֹרְחֵיהּ נָקִיט וְאָזִיל, וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ד׳:ח׳) וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (בראשית נ"א ע"ב). But when Adam and his wife sinned and the serpent had intercourse with Eve and injected into her his venom, she bore Cain, whose image was in part derived from on high and in part from the venom of the unclean and low side. Hence it was the Serpent who brought death into the world, in that it was his side that was the cause of it. It is the way of the serpent to lie in wait to slay, and thus the one that sprang from him followed the same course. So Scripture says: “And it came to pass when they were in the field, that Cain rose up against Abel his brother, and slew him” (Gen. 4, 8).

וְכָל מִלִּין אָהַדְרוּ לִיסוֹדָא קַדְמָאָה, וְאִי לָאו דְּהֲוָה קַיִן מֵהַהוּא סִטְרָא, לָא אִשְׁתְּכַח הָכִי לְגַבֵּי אָחוּהּ. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּחָזָא אָדָם דְּאִתְקְטִיל הֶבֶל, וְאִתְתְּרִיךְ קַיִן, אָמַר, מַה אֲנָא אוֹלִיד מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִתְפְּרַשׁ מְאִתְּתֵיהּ מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין, וְרוּחִין נוּקְבֵי מִסְאֲבֵי, הֲווֹ אַתְיָין וּמִתְחַמְּמָן מִנֵּיהּ, וַהֲוָה אוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין, וְאִקְרוּן נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, וְאוֹקִימְנָא. Had not Cain been in part the offspring of the unclean side he would not have behaved so toward his brother. Adam, therefore, having seen Abel slain and Cain banished, said to himself: “Why henceforth should I bear children?” He then separated himself from his wife for a hundred and thirty years, during which period unclean female spirits conceived from him and bore spirits and demons,¹v. T. B. Erubin, 18. so-called “plagues of the children of men” (2 Sam. 7, 14).

לְבָתַר קָנֵי וְאִתְלָבָּשׁ בְּקִנְאָה, וְאִתְחַבָּר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאוֹלִיד לְשֵׁת. דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. דָּא אִיהוּ בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּקַדְמִיתָא, בְּאִינּוּן בְּנִין קַדְמָאֵי, דַּהֲווֹ מִקַּדְמַת דְּנָא. After that, Adam became jealous, rejoined his wife and begat Seth as we read, “and [he] begat a son in his own likeness, after his image; and called his name Seth” (Gen. 5, 3); emphatically “in his own likeness, after his image”, which did not happen before, that is, with the offspring born before that time.

בְּגִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא, אִתְחַבְּרוּתָא אַחֲרָא הֲוַות לְגַבֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ, עַד דְּאָתַת חַוָּה, וְאַתְקִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהּ דְּאָדָם, וְאִתְחַבָּרוּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, דָּא אִיהִי אִתְּתָא, אֲבָל אַחֲרָא לָא אִקְרֵי הָכִי. וְהָא אוּקְמוּהָ. For previously intercourse with Adam was of another kind, but now the Holy One, blessed be He, brought Eve all beautified into the presence of Adam and they joined together face to face. Hence it is written, “this one shall be called woman” (Ibid. 2, 23), to wit, this one and not any other.

תָּא חֲזֵי, אֵפוֹד וְחֹשֶׁן, אָחוֹר וָקֶדֶם הֲווֹ, וְכַד כַּהֲנָא אִתְלְבַּשׁ בְּהוּ, הֲוָה דָּמֵי בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה. וְהָא אִתְּמַר, דִּכְדֵין אַנְפּוֹי נְהִירִין, וְאַתְוָון בַּלְטִין, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא מְנַהֲרָן, וּכְדֵין הֲוָה יָדַע מִלָּה. Observe that the ephod and breastplate were “behind and before”, and so the Priest, when clothed in them, resembled the supernal pattern. As has already been said, when his face was illumined and the letters stood out brightly, then a message was thereby conveyed to him.

וּבְגִין כַּךְ, תִּקּוּנָא דְּחוֹשְׁנָא, וְתִקּוּנָא דְּאֵפוֹדָא, כַּחֲדָא מִתְקַשְּׁרָן. וְאַף עַל גַּב דְּתִקּוּנָא דְּדָא לָאו אִיהוּ כְּתִקּוּנָא דְּדָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. קִשּׁוּרָא דְּדָא בְּדָא, לְאִתְאַחֲדָא חוֹשְׁנָא בְּאֵפוֹדָא, בְּאַרְבַּע עִזְקָן, דְּאִתְקְשָׁרוּ בְּהַאי אֲתָר, וּבְהַאי אֲתָר. וְאִינּוּן רָזָא דְּאִינּוּן רְתִיכִין, דְּמִתְקַשְּׁרָן בְּהַאי סִטְרָא דִּלְתַתָּא, לְאִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאוֹפַנִין וְחַיּוֹת. For this reason the breastplate and the ephod were tied together; and although they had distinct functions, they had the same symbolism and were therefore united by the four rings that held them together, back and front. They thus symbolize the Chariots which are united from below to those above, and the whole symbolizes the Ofanim and Hayoth (Wheels and Sacred Beasts).

כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא כֹּלָּא כְּגַוְונָא דָּא אִתְעָבִיד מַשְׁכְּנָא, כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא תַּתָּאָה, עֲבַד כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְכָל עוֹבָדוֹי דְּעָבַד כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. הָכִי נָמֵי מַשְׁכְּנָא, כָּל עוֹבָדוֹי אִינּוּן כְּעוֹבָדָא וּכְגַוְונָא דְּעָלְמָא (עלאה). (ס"א ואוקמוה כגוונא דא אתעביד משכנא וכל עובדוי דעבד בהאי עלמא כגוונא דלעילא עבד. והכי נמי משכנא כל עובדוי אינון כגוונא דלעילא כגוונא דעלמא תתאה וכגוונא דעלמא עילאה) It has already been explained that the verse, “In the beginning God created the heaven and the earth”, means that the lower world was created after the pattern of the upper. Now, the Tabernacle below was likewise made after the pattern of the supernal Tabernacle in all its details.

וְרָזָא דָּא כָּל עוֹבָדִין דְּמַשְׁכְּנָא, כֻּלְּהוּ עוֹבָדִין וְתִקּוּנִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בְּעָלְמָא, בְּדִיוּרִין עִלָּאִין, וּבְדִיוּרִין תַּתָּאִין. כְּגַוְונָא דָּא, גַּן עֵדֶן לְתַתָּא, אִיהוּ כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וּכְגַוְונָא תַּתָּאָה, כָּל צִיּוּרִין, וְכָל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ תַּמָּן. וְעַל דָּא, עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא, וַעֲבִידַת (ר"כ ע"א) שָׁמַיִם וְאֶרֶץ, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא חֲדָא. For the Tabernacle in all its works embraced all the works and achievements of the upper world and the lower, whereby the Shekinah was made to abide in the world, both in the higher spheres and the lower. Similarly, the Lower Paradise is made after the pattern of the Upper Paradise, and the latter contains all the varieties of forms and images to be found in the former. Hence the work of the Tabernacle, and that of heaven and earth, come under one and the same mystery.