Noach
Noach somebodyChapter 01
Chapter 01 somebodyNoach 1 (Chapter 01) (Noach) (Zohar)
Noach 1 (Chapter 01) (Noach) (Zohar) somebodyאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי. THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.
תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ'. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו'. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ"א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא. R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation1Where also we find the expression ‘these are the generations, (Gen. 2, 4). that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).
תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.) Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.
מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו'. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית. This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,
תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד"א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא. NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.
וְרָזָא (נ"א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.
תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא). PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.
תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.
וְכֹלָּא חַד כְּדוּגְמָא חָדָא. בְּגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וַדַּאי. דְּהָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא אִיהוּ דְּעָבִיד תּוֹלְדוֹת לְקָיְימָא בְּאַרְעָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר אַרְיָא בְּחֵילֵיהּ טִינָרָא נָקִיב וְתָבַר. כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְתָּא חֲזֵי, מִשִּׁיעוּרָא דְּתֵיבוּתָא אוּף נָמֵי הָכִי הוּא. The two cases are analogous in every way. Hence it says: “These are the generations”; assuredly “these”, as it was he who was the foundation of the world that brought forth generations to abide on the earth.’ R. Abba then approached and kissed him, saying: ‘The lion in his might has pierced through the rock and broken it asunder. Your exposition is certainly the right one, as can also be deduced from the measurements of the ark.’
תּוֹסֶפְתָּא לָמָּה נֹחַ נֹחַ תְּרֵי זִמְנִי. אֶלָּא כָּל צַּדִּיק וצַּדִּיק דִּי בְּעָלְמָא אִיתּ לֵיהּ תְּרֵין רוּחִין. רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵין ורוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְאָתֵּי. והָכִי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְהוּ צַּדִּיקֵי משֶׁה משֶׁה, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, שֵׁם שֵׁם. בַּר מִיִּצְּחָק דְּלָא כְּתִּיב בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִּיב בְּהוּ. בְּגִין דְּיִצְּחָק בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְּקְרָב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא נָפְּקַתּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּהֲוַתּ בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וכֵיוָן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, בָּרוּךָ מְחַיֵּה הַמֵּתִּים תָּבַתּ בֵּיהּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵּי. בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח דְּלָא יִחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שְׁמֵיהּ אֶלָּא עַל יִצְּחָק בְּגִין דְּאִתְּחַשַׁב כְּמֵתּ וְעַל דָּא רָמַז קְרָא ואָמַר (איוב ז) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וגו'. Tosefta Why is "Noah Noah" (Gen. 6:9) written twice? Each and every righteous person in the world has two spirits. One stays in this world, while the other is in the World to Come. And so we find that the Holy One, blessed be He, named all the righteous twice: "Moses, Moses" (Ex. 3:4), "Jacob, Jacob" (Gen. 46:2), "Abraham, Abraham" (Gen. 22:11), "Samuel, Samuel" (I Shmuel 3:10) with the exception of Isaac. He is not named twice because when he approached the altar to be sacrificed, the soul that was within him in this world left him. And because it is said of Abraham, "blessed are You who resurrect the dead", so only the soul of the World to Come was returned to him. And that is why you shall find that the name of the Holy One, blessed be He, was not unified (on any righteous person in his lifetime). It was unified only on Isaac, because he was already considered as dead. He was like those who pass away from this world. The verse therefore states: "Behold, He puts no trust in His holy ones" (Iyov 15:15) because He does not unify His name on the righteous during their lifetimes.
דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא) A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations," but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)...
Noach 1:1-12 (Chapter 01) (Noach) (Zohar)
Noach 1:1-12 (Chapter 01) (Noach) (Zohar) somebodyאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי. THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.
תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ'. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו'. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ"א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא. R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation1Where also we find the expression ‘these are the generations, (Gen. 2, 4). that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).
תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.) Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.
מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו'. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית. This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,
תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד"א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא. NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.
וְרָזָא (נ"א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.
תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא). PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.
תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.
וְכֹלָּא חַד כְּדוּגְמָא חָדָא. בְּגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וַדַּאי. דְּהָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא אִיהוּ דְּעָבִיד תּוֹלְדוֹת לְקָיְימָא בְּאַרְעָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר אַרְיָא בְּחֵילֵיהּ טִינָרָא נָקִיב וְתָבַר. כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְתָּא חֲזֵי, מִשִּׁיעוּרָא דְּתֵיבוּתָא אוּף נָמֵי הָכִי הוּא. The two cases are analogous in every way. Hence it says: “These are the generations”; assuredly “these”, as it was he who was the foundation of the world that brought forth generations to abide on the earth.’ R. Abba then approached and kissed him, saying: ‘The lion in his might has pierced through the rock and broken it asunder. Your exposition is certainly the right one, as can also be deduced from the measurements of the ark.’
תּוֹסֶפְתָּא לָמָּה נֹחַ נֹחַ תְּרֵי זִמְנִי. אֶלָּא כָּל צַּדִּיק וצַּדִּיק דִּי בְּעָלְמָא אִיתּ לֵיהּ תְּרֵין רוּחִין. רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵין ורוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְאָתֵּי. והָכִי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְהוּ צַּדִּיקֵי משֶׁה משֶׁה, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, שֵׁם שֵׁם. בַּר מִיִּצְּחָק דְּלָא כְּתִּיב בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִּיב בְּהוּ. בְּגִין דְּיִצְּחָק בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְּקְרָב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא נָפְּקַתּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּהֲוַתּ בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וכֵיוָן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, בָּרוּךָ מְחַיֵּה הַמֵּתִּים תָּבַתּ בֵּיהּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵּי. בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח דְּלָא יִחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שְׁמֵיהּ אֶלָּא עַל יִצְּחָק בְּגִין דְּאִתְּחַשַׁב כְּמֵתּ וְעַל דָּא רָמַז קְרָא ואָמַר (איוב ז) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וגו'. Tosefta Why is "Noah Noah" (Gen. 6:9) written twice? Each and every righteous person in the world has two spirits. One stays in this world, while the other is in the World to Come. And so we find that the Holy One, blessed be He, named all the righteous twice: "Moses, Moses" (Ex. 3:4), "Jacob, Jacob" (Gen. 46:2), "Abraham, Abraham" (Gen. 22:11), "Samuel, Samuel" (I Shmuel 3:10) with the exception of Isaac. He is not named twice because when he approached the altar to be sacrificed, the soul that was within him in this world left him. And because it is said of Abraham, "blessed are You who resurrect the dead", so only the soul of the World to Come was returned to him. And that is why you shall find that the name of the Holy One, blessed be He, was not unified (on any righteous person in his lifetime). It was unified only on Isaac, because he was already considered as dead. He was like those who pass away from this world. The verse therefore states: "Behold, He puts no trust in His holy ones" (Iyov 15:15) because He does not unify His name on the righteous during their lifetimes.
דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא) A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations," but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)...
Noach 1:12-14 (Chapter 01) (Noach) (Zohar)
Noach 1:12-14 (Chapter 01) (Noach) (Zohar) somebodyאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי. THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.
תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ'. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו'. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ"א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא. R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation1Where also we find the expression ‘these are the generations, (Gen. 2, 4). that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).
תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.) Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.
מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו'. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית. This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,
תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד"א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא. NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.
וְרָזָא (נ"א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.
תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא). PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.
תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.
וְכֹלָּא חַד כְּדוּגְמָא חָדָא. בְּגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וַדַּאי. דְּהָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא אִיהוּ דְּעָבִיד תּוֹלְדוֹת לְקָיְימָא בְּאַרְעָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר אַרְיָא בְּחֵילֵיהּ טִינָרָא נָקִיב וְתָבַר. כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְתָּא חֲזֵי, מִשִּׁיעוּרָא דְּתֵיבוּתָא אוּף נָמֵי הָכִי הוּא. The two cases are analogous in every way. Hence it says: “These are the generations”; assuredly “these”, as it was he who was the foundation of the world that brought forth generations to abide on the earth.’ R. Abba then approached and kissed him, saying: ‘The lion in his might has pierced through the rock and broken it asunder. Your exposition is certainly the right one, as can also be deduced from the measurements of the ark.’
תּוֹסֶפְתָּא לָמָּה נֹחַ נֹחַ תְּרֵי זִמְנִי. אֶלָּא כָּל צַּדִּיק וצַּדִּיק דִּי בְּעָלְמָא אִיתּ לֵיהּ תְּרֵין רוּחִין. רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵין ורוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְאָתֵּי. והָכִי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְהוּ צַּדִּיקֵי משֶׁה משֶׁה, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, שֵׁם שֵׁם. בַּר מִיִּצְּחָק דְּלָא כְּתִּיב בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִּיב בְּהוּ. בְּגִין דְּיִצְּחָק בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְּקְרָב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא נָפְּקַתּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּהֲוַתּ בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וכֵיוָן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, בָּרוּךָ מְחַיֵּה הַמֵּתִּים תָּבַתּ בֵּיהּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵּי. בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח דְּלָא יִחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שְׁמֵיהּ אֶלָּא עַל יִצְּחָק בְּגִין דְּאִתְּחַשַׁב כְּמֵתּ וְעַל דָּא רָמַז קְרָא ואָמַר (איוב ז) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וגו'. Tosefta Why is "Noah Noah" (Gen. 6:9) written twice? Each and every righteous person in the world has two spirits. One stays in this world, while the other is in the World to Come. And so we find that the Holy One, blessed be He, named all the righteous twice: "Moses, Moses" (Ex. 3:4), "Jacob, Jacob" (Gen. 46:2), "Abraham, Abraham" (Gen. 22:11), "Samuel, Samuel" (I Shmuel 3:10) with the exception of Isaac. He is not named twice because when he approached the altar to be sacrificed, the soul that was within him in this world left him. And because it is said of Abraham, "blessed are You who resurrect the dead", so only the soul of the World to Come was returned to him. And that is why you shall find that the name of the Holy One, blessed be He, was not unified (on any righteous person in his lifetime). It was unified only on Isaac, because he was already considered as dead. He was like those who pass away from this world. The verse therefore states: "Behold, He puts no trust in His holy ones" (Iyov 15:15) because He does not unify His name on the righteous during their lifetimes.
דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא) A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations," but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)...
Chapter 04
Chapter 04 somebodyNoach 4:23-27 (Chapter 04) (Noach) (Zohar)
Noach 4:23-27 (Chapter 04) (Noach) (Zohar) somebodyכְּתִיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. אַמַּאי (הכא) בּוֹרְךָ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר בְּאֵרְךָ. דְּהָא בּוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא רֵיקַנְיָא דְּלָא נְבִיעַ. בְּאֵר מַיִין דְּנָבְעִין. אֶלָּא כֹּלָא אֲתַר חַד הוּא. אֶלָּא אֲתַר דְּמִסְכְּנֵי (נ"א דמסכנותא) אֲחִידָן בֵּיהּ אִקְרֵי בּוֹר. דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ אֶלָּא מַה דְּיַהֲבִין בְּגַוֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ דלי"ת. It is written: “Drink water out of thine own cistern, and running water out of thine own well” (Prov. 5, 15). Why speak first of a cistern (bor), which is naturally waterless, and then of a well (beer), which is a fountain bubbling with water? In truth, both are one: this first refers to a certain region which is beset by poverty, and is thus called “cistern”, as not possessing anything of its own save what is given to it: that region is called daleth (poverty, also the fourth letter of the alphabet).
לְבָתַר אִתְעֲבִיד בְּאֵר דְּאִיהוּ נְבִיעַ וּמַלְיָא (ד"א דמליא) מִכָּל סִטְרִין. וּמָאן אִיהוּ ה"א. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא וּנְבִיעַ מִתַּתָּא. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא כְּמָה דְאֲמָרָן. וּנְבִיעַ מִתַּתָּא מִנִּשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. In time, however, it becomes a well, filled on all sides with bubbling water; it then typifies the letter he, being filled from on high and bubbling up from below. It is filled from above in the way already explained, while its bubbling from below is from the souls of the righteous.
דָּבָר אַחֵר שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ, דָּא דָּוִד מַלְכָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:ט״ו) מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם. אִית מָאן דְּיֵימַר, וְנוֹזְלִים דָּא יִצְחָק. מִתּוֹךְ דָּא מֹשֶׁה דְאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא אַהֲרֹן דְּאִתְקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וְדָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר עִמְהוֹן. וְנוֹזְלִים דָּא אַבְרָהָם. מִתּוֹךְ, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. הָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה מֵאֲבָהָן. וְדָוִד מַלְכָּא אִתְחַבַּר עִמְהוֹן. (According to another interpretation, “drink water out of thine own cistern” refers to King David, who said, “Oh that one would give me water to drink of the cistern of Bethlehem” (II Sam. 23, 15); and “running waters” refers to Abraham; “out of the midst” refers to Jacob, he representing the centre; “thine own well” signifies Isaac, who is called “well of living waters”. Thus in this verse is a reference to the sacred and honoured team of the three patriarchs with King David associated with them.)
תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד עֲיִּיל רוּחָא בָהּ וְאַשְׁדַּת מַיָּיא לְקִבְלָא מַיִּין עִלָּאִין דְּכוּרִין. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְעָרַת תִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּרוּחָא דְצַדִּיקַיָא דְּעָאלִין בְּגַוָּוהּ. וּכְדֵין נָבְעִין מַיָּיא מִגַּוָּוהּ לְקִבְלָא מַיִּין דִּדְכוּרָא. וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד תִּיאוּבְתָּא חָדָא (ס"א וצבורא חדא) וּצְרוֹרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא. וְדָא הוּא רַעֲוָא דְּכֹלָּא וְטִיּוּלָא דִּמְטַיֵּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. As the desire of the female towards the male only awakes when a certain spirit enters into her and the flow ascends to meet that of the male, so the congregation of Israel only conceives a longing for the Holy One, blessed be He, when it is permeated with the spirit of the righteous. It is then that its energy rises from below to meet the energy from above so as to form a perfect union. There flows from this a universal content, and it is then that the Holy One, blessed be He, walks familiarly among the souls of the righteous.
תָּא חֲזֵי, כָּל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן לָא נָפְקִין מִצַּדִּיק. אֶלָּא כַּד עֲיִּיל בְּהַאי תֵּיבָה בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְכֹלָּא גְּנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִינָהּ נָפְקִין. אוּף הָכָא נֹחַ אִישׁ צַדִּיק לָא אַפִּיק תּוֹלְדוֹת לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא עַד דְּעָאל לַתֵּיבָה וְאִתְכְּנַשׁ כֹּלָּא בָּהּ וְהֲווּ גְנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִנָּהּ נָפְקוּ לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא וּלְאִתְקָיְימָא בְּאַרְעָא. וְאִלְמָלֵא דְּנָפְקוּ מִגּוֹ תֵּיבָה לָא אִתְקַיְּימוּ בְּעָלְמָא. See now, all the offspring of the Garden of Eden did not issue from the Righteous one until he entered into that ark of which we have spoken and became one with it-that ark which contained all in embryo. Similarly Noah the righteous man did not beget offspring to populate the world until he entered the ark in which all (life) was gathered and safely stored and from which it afterwards emerged to multiply in the world and to have an abiding existence on earth. Had not these creatures been through the ark they would not have endured in the world.
וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְתַתָּא. דָּא כְּגַוְונָא דָּא. (מגו) וְהָכָא אִתְקְיַּים עָלְמָא וְלָא מִקַּדְמַת דְּנָא. דִּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. וּכְתִיב וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים (אמר רבי יהודה וגו' ככתוב בדף סב א): And all this was planned after the supernal pattern. As they emerged from the Ark there on high, so they emerged from the ark here below. And thus the world then obtained the character of permanency which it had not possessed before. Hence the expression “And running waters out of the midst of thy well”, which is echoed by the verse “And Noah begat three sons.”
Chapter 06
Chapter 06 somebodyNoach 6:35-38 (Chapter 06) (Noach) (Zohar)
Noach 6:35-38 (Chapter 06) (Noach) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, אִלּוּ אַפִּיק אָדָם תּוֹלְדוֹת מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן, לָא יִשְׁתֵּצוּן לְדָרֵי דָרִין. וְלָא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא דְסִיהֲרָא לְעָלְמִין. וְכֻלְהוּ הֲווּ קָיְימִין לְעָלְמִין. וְאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאִי לָא קָיְימֵי קָמַיְיהוּ בִּנְהוֹרָא וְזִיוָא וְחָכְמְתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּצֶלֶם אֱלהִים בָּרָא אוֹתוֹ. אֲבָל כֵּיוָן דְּגָרִים חֶטְאָה וְנָפַק אִיהוּ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְעֲבַד תּוֹלְדוֹת לְבַר. לָא אִתְקָיְימוּ בְּעָלְמָא וְלָא הֲוִי כְּדְקָא חָזֵי. For indeed, if Adam had brought offspring with him out of the Garden of Eden, these would never have been destroyed, the light of the moon would never have been darkened, and all would have lived for ever; and not even the angels would have equalled them in illumination and wisdom, as we read, “In the image of God he created him” (Gen. 1, 27). But since, through his sin, he left the Garden by himself and bore offspring outside it, these did not endure in the world, and this ideal was, therefore, not realised.’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה וְכֵי הֵיךְ יָכְלִין לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת תַּמָּן דְּהָא אִלְּמָלֵא לָא אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ יֵצֶר הָרָע וְחָטָא אִתְקְיַּים אִיהוּ בְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא יַעֲבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא אִלְּמָלֵא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעֶגְלָא וְאַמְשִׁיכוּ עֲלַיְיהוּ יֵצֶר הָרָע לָא עֲבָדוּ (במדבר קפט א) תּוֹלְדוֹת לְעָלְמִין וְלָא יֵיתוּן דָּרִין אָחֳרָנִין לְעָלְמָא. Said R. Hizkiah: ‘How could they have begotten children there, seeing that, had the evil inclination not enticed him to sin, Adam would have dwelt for ever in the world by himself and would not have begotten children? In the same way, if Israel had not sinned by making the golden calf, they would not have borne children and no new generations would have come into the world”
אָמַר לֵיהּ אִלְמָלֵא לֹא חָטָא אָדָם לָא עָבִיד תּוֹלְדוֹת כְּגַוְונָא דָא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע. אֲבָל עָבִיד תּוֹלְדוֹת מִסִּטְרָא דְּרוּחָא קַדִּישָׁא. דְּהַשְׁתָּא לָא עָבִיד תּוֹלְדוֹת אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע. וּבְגִין דְּכָל תּוֹלְדוֹת דִּבְנֵי נָשָׁא כֻּלְהוּ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, בְּגִין כָּךְ לֵית לוֹן קִיּוּם. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹן לְאִתְקָיְימָא, דְּסִטְרָא אָחֳרָא אִתְעָרַב בְּהוּ. (ז"ח ל"ג ואפשר לון בסטרא אחרא). R. Abba replied: ‘If Adam had not sinned, he would not have begotten children from the side of the evil inclination, but he would have borne offspring from the side of the holy spirit. But now, since all the children of men are born from the side of the evil inclination, they have no permanence and are but short-lived, because there is in them an element of the “other side”.
אֲבָל אִלְּמָלֵא לא חָטָא אָדָם וְלָא אִתְתָּרַךְ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן. הֲוָה עָבִיד תּוֹלְדוֹת מִסִּטְרָא דְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּקַדִּישִׁין כְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין קָיְימִין לְדָרֵי דָרִין כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּחָטָא וְאוֹלִיד בְּנִין לְבַר מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן, וְלָא זָכָה לְאַפָּקָא לוֹן מִגִּנְתָּא, לָא אִתְקָיְימוּ אֲפִלּוּ לְאִשְׁתְּרָשָׁא בְּעָלְמָא דָא. עַד דְּאָתָא נֹחַ דְּאִיהוּ צַדִּיק וְעָאל בַּתֵּבָה. וּמִן תֵּבָה נָפְקוּ כָּל דָּרִין דְּעָלְמָא. וּמִתַּמָּן אִתְבַּדְּרוּ לְכָל אַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. (שייך לקמן ריש סב): But if Adam had not sinned and had not been driven from the Garden of Eden, he would have begotten progeny from the side of the holy spirit-a progeny holy as the celestial angels, who would have endured to eternity, after the supernal pattern. Since, however, he sinned and begat children outside the Garden of Eden, these did not take root, even in this world, until Noah arose, who was a righteous man and entered the ark, so that from the ark there went forth all the future generations of mankind, who spread thence into the four quarters of the earth.’
Chapter 07
Chapter 07 somebodyNoach 7:45 (Chapter 07) (Noach) (Zohar)
Noach 7:45 (Chapter 07) (Noach) (Zohar) somebodyוַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנִּה נִשְׁחָתָה. אַמַּאי נִשְׁחָתָה. בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נָשָׁא זָכָאן וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקְפַת, וְכָל חֵידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל אַרְעָא. וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה. וְכַד בְּנֵי נָשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְיהוּ וְלָא נָטְרֵי פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְחָטָאן קַמֵּי מָארִיהוֹן, וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָין לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא. דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַּחְיָיא וְלָא שָׁרְיָא עֲלָהּ וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת. בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָהּ דִּמְחַבְּלָא עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרִינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלהִים דִּמְקַיְימִין עָלְמָא. אֱלהִים דָּא שְׁכִינְתָּא. AND GOD SAW THE EARTH AND BEHOLD IT WAS CORRUPT. It was corrupt because “all flesh had corrupted its way”, in the sense we have explained. R. Hiya adduced the following text: And God saw their works that they turned from their evil way (Jonah 3, 10). ‘See now,’ he said, ‘when the sons of men are righteous and observe the commands of the Torah, the earth becomes invigorated, and a fullness of joy pervades it, because then the Shekinah rests upon the earth, and there is thus gladness above as well as below. But when mankind corrupt their way and do not observe the commands of the Torah, and sin before their Master, they, as it were, thrust the Shekinah out of the world, and the earth is thus left in a corrupt state. For the Shekinah being thrust out, another spirit comes and hovers over the world, bringing with it corruption. It is in this sense that we say that Israel “gives strength unto Elohim”, that is, to the Shekinah, and thereby makes the world more secure.
וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ חַיָּיבִין מַה כְּתִיב, (תהלים ו) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וְגו' מִשּׁוּם דְּרֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי. כָּפַף נַפְשִׁי בְּסִבַת חָמָס וְשִׂנְאַת חִנָּם. כָּרוּ לְפָנַי שׁוּחָה וְגו' כְּגַוְונָא דְדוֹר הַמַּבּוּל דִּבְגִין חָמָס דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן הֲוָה בֵּינֵיהוֹן שִׂנְאָה וּדְבָבוּ. Should, however, Israel-God forbid-prove sinful, then, in the words of the Scripture, “God withdraws himself above the heavens” (Ps. 57, 6). Why? Because “they have prepared a net for my footsteps, my soul is bent down”, through their violence and causeless hatreds, “they have digged a pit before me” (Ibid. 7). The same thing happened with the generation of the Flood, whose violent acts led to mutual hatred and contention among them.
יָכוֹל אַף בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל כֵּן. וְהָא תָּנִינָן אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָהּ רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. תָּא חֲזֵי, דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָהּ (פד ע"ב) מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. אֲבָל שַׁעֲתָא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָהּ לְחַבְּלָא בְּנִי נָשָׁא. מְנָלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב, (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וַיַּרְא דָוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַ ם וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא. We might think that the same applies to the Land of Israel. Our teachers, however, have laid down that no other spirit rests upon the Land of Israel, nor has it any guardian angel save God alone. There was, however, one occasion when another spirit did rest upon it in order to destroy the people. That was in the time of David, when, as it is written, “David saw the angel of the Lord… having a drawn sword in his hand stretched out over Jerusalem” (I Chron. 21, 16), and thus destruction came upon the land.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ. וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי. וּכְתִיב (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. הֵן לְטַב וְהֵן לְבִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עֲלָהּ. לְטַב בְּגִין דְּלָא אִתְמַסְּרָא תְּחוֹת שְׁאָר מְמַנָּן, וְכָל דָּיְירֵי עָלְמָא יִכְסְפוּן מִן עוֹבָדַיְיהוּ. לְבִישׁ בְּגִין דְּלָא יֶחדוּן אִנּוּן לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ. R. Eleazar said: ‘Even then it was the Holy One, blessed be He, Himself, the term “angel” here having the same meaning, as in the passages “the angel who redeemed me” (Gen. 48, 16), and the angel of God removed (Ex. 14, 19). Be it for good or for ill, the Holy One, blessed be He, always has sway over it personally. For good, so that it should not be delivered into the hands of the “higher chieftains”, and so that all the inhabitants of the world should be ashamed of their wicked deeds; for ill, so that the nations should not have the gratification of ruling over it.
וְאִי תֵימָא (ד"א ל"ג לא) וְהָא כְּתִיב, (איכה א׳:י׳) כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָשָׁהּ וְחֲרִיבוּ בֵּיתָא וְאִי לָאו שָׁלְטִין אִנּוּן מְמַנָּן לָא אִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ וּכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֶת אֲשֶׁר זָמַם. It is true, the Scripture says in one place, “For she hath seen that the heathen are entered into her sanctuary” (Lam. 1, 10), and have destroyed the House, from which it may be inferred that if those alien chiefs had not had sway, the Temple would not have been destroyed. This, however, must not be stressed; for the Scripture also says, “For thou hast done it” (Ibid. 1, 21), and “The Lord hath done what he hath devised” (Ibid. 2, 17).’
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה. נִשְׁחָתָה וַדַּאי כְּמָה דְּאִתְּמָר. הָכִי נָמֵי (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. דְּהָא כְּדֵין אַרְעָא קָרָאת לְעֵילָא וְסָלְקָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה וּמְקַשְׁטָא אַנְפָּהָא. כְּנוּקְבָא דִּמְקַשְׁטָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. הָכִי נָמֵי אַרְעָא. דְּהָא גְּדִילַת בְּנִין זַכָּאִין לְמַלְכָּא. R. Hiya continued: ‘It is written here, in connection with Noah, “And God saw the earth and behold it was corrupt.” Contrast with this the verse “And God saw their deeds, and they had repented of their evil ways” (Jonah 3, 10). There the earth called to God, reaching out towards heaven, and beautifying her face, as it were, like a woman trying to please her husband; so the earth tried to please God by raising up for Him righteous children.
וְהָכָא דְּלָא תָבוּ דָרָא דְּטוֹפָנָא מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה וְגו' כְּאִתְּתָא דְּאִסְתָּאֲבַת וְאַסְתִּירַת אַנְפָּהָא מִבַּעֲלָהּ. וּבְזִמְנָא דְּאַסְגִיאוּ חוֹבֵי בְּנִי נָשָׁא בְּאִתְגַּלְּיָא, אַרְעָא שַׁוִּיתָא אַנְפָּהָא כְּנוּקְבָא דְּלֵית לָהּ כִּסּוּפָא מִכֹּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה כב) וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ. וְעַל דָּא וַיַּרְא כִּי נִשְׁחָתָה וַדַּאי. מַאי טַעֲמָא בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. But here, when the generation of the Flood did not repent of their sins, it is written, “And God saw the earth, and behold it was corrupt”, like a faithless wife who hides her face from before her husband. But when mankind committed sin upon sin openly and flagrantly, then the earth became brazen-faced like an abandoned female without any sense of shame, as it is said on another occasion, “And the earth was defiled under its inhabitants” (Is. 24, 5). Hence this is the connection here: “God saw that the earth was corrupted”, why? “Because all flesh had corrupted their way upon the earth”.’
Chapter 09
Chapter 09 somebodyNoach 9:56-60 (Chapter 09) (Noach) (Zohar)
Noach 9:56-60 (Chapter 09) (Noach) (Zohar) somebodyכִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם לְאַלְקָאָה חַיָּיבֵי עָלְמָא וּכְתִיב, (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, לָקֳבֵל אַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא לְכָל חַד עֲשָׂרָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְבְּרֵי. וְעַל דָּא וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם. וְאִצְטְרִיךְ אַרְבָּעִים לְאַלְקָאָה וּלְאִתְמְחֵי עָלְמָא. FOR YET SEVEN DAYS, AND I WILL CAUSE IT TO RAIN UPON THE EARTH FORTY DAYS AND FORTY NIGHTS. R. Judah said: ‘What is the point of mentioning the exact period? The answer is that forty is the appropriate number for the punishment of sinners, in accordance with the ordinance, “Forty stripes he may give him, he shall not exceed” (Deut. 25, 3). Further, this number corresponds to the four quarters of the world, so that there were ten for each quarter. For since man was created from the four quarters of the world, and the decree went forth, “And I will blot out every living substance that I have made from the face of the earth”, forty were required for this purpose.’
רַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ הַאי קְרָא (דקאמרי) דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלהִים. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן אַרְעָא בְּמָּה. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְּמָר. כְּגַוְונָא דָא (ויקרא י״ח:כ״ה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. אֶלָּא בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן וְאִי תֵימָא אַרְעָא בְּמָּה, אֶלָּא עִקְּרָא דְאַרְעָא בְּנֵי נָשָׁא אִנּוּן. וְאִנּוּן מְחַבְּלִין אַרְעָא וְהִיא אִתְחַבָּלַת. וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. R. Isaac studied regularly with R. Simeon. One day he asked him: ‘With reference to the passage “And the earth was corrupt”, if men sinned, why should the earth be called corrupt?’ R. Simeon replied: ‘We find a parallel in the passage, “And the land was defiled, therefore I did visit the iniquity thereof upon it” (Lev. 18, 25), where the same problem arises. The explanation is that mankind constitute the essence of the earth, so that they infect the earth with their own corruption. This is made clear by the language of the Scripture in the passage, “And God saw the earth, and behold it was corrupt, for all flesh had corrupted their way upon the earth.”
תָּא חֲזֵי, כָּל חֶטְאוֹי דְּבַר נָשׁ כֻּלְהוּ חַבָּלוּתָא דִילֵיהּ תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה. וְחֶטְאָה דְּאוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא וּמְחַבְּלָא אָרְחֵיהּ וְאַפִּיק זַרְעָא עַל אַרְעָא, מְחַבִּיל לֵיהּ וּמְחַבִּיל אַרְעָא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתַּם עֲוֹנִךְ לְפָנַי. וּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. בַּר בִּתְשׁוּבָה סַגֵּי. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיְמִיתֵהוּ יְיָ וְהָא אִתְּמָר. For indeed all the other sins of man, involving but his own corruption, admit of repentance. But the sin of onanism is one by which man corrupts both himself and the earth; and of such a one it is written, “The stain of thine iniquity remains before me” (Jer. 2, 22), also “For thou art not a God that hath pleasure in wickedness, evil shall not sojourn with thee” (Ps. 5, 5), and it is further written, “And Er, Judah’s firstborn, was wicked in the sight of the Lord, and the Lord slew him” (Gen. 38, 7), as explained elsewhere.’
אָמַר לֵיהּ אַמַּאי דָּאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא בְּמַיָא וְלָא בְּאֶשָׁא וְלָא בְּמִלָּה אָחֳרָא. אָמַר לֵיהּ רָזָא הוּא דְּהָא אִנּוּן חַבִּילוּ אָרְחַיְיהוּ בְּגִין דְּמַיִין עִלָאִין וּמַיִין תַּתָּאִין לָא אִתְחַבָּרוּ דְּכַר וְנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת. וּמַאן אִלֵּין מַיִּין עִלָּאִין בִּינָה. וּמַיִּין תַּתָּאִין מַלְכוּת. ה"א עִלָּאָה ה"א תַּתָּאָה. וְכַד אִנּוּן מְחַבְּלִין, אִסְתַּלַק י"ו דְהוּא דְכַר, וְאִשְׁתָּאַר ה"א בה"א (ומיין במיין. מאן אנון דחבילו ארחייהו, כגוונא דא מיין דכורין ונוקבי. ועל דא אתדנו במיא במה דאנון חבו. R. Judah further asked, “Why did the Holy One, blessed be He, punish the world with water, and not with fire or any other element?’ R. Simeon replied: ‘There is a mystical reason, based on the fact that they “corrupted their ways”. As their sin consisted in not allowing the upper and lower waters to meet in conjunction, as they ought,
ומיין הוו רתיחן ופשטו משכא מנייהו כמה דחבילו ארחייהו במיין רתיחן. דינא לקבל דינא. הדא הוא דכתיב) נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְינוֹת תְּהוֹם רַבָּה, הָא מַיִין תַּתָּאִין. וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ דָּא מַיִין עִלָּאִין. מַיִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. so were they punished with water. Further, the waters of the Deluge were burning hot, and caused their skins to peel off, this being a meet punishment for the sin they committed in wasting the warm fluid. It was all measure for measure. The words in the text, “All the fountains of the great deep were broken open” refer to the lower waters, and the words “And the windows of Heaven were opened” refer to the upper waters. Thus were the two waters combined as a fit punishment for their sins.’
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. וּמָטוּ לְגַבֵּי טוּרִין רַבְרְבָן וְאַשְׁכָּחוּ בֵּינֵי טוּרַיָא גַּרְמֵי בְּנֵי נָשָׁא דְּהֲווּ מֵאִנּוּן בְּנִי טוֹפָנָא. וּפָסְעוּ תְּלַת מְאָה פְּסִיעָן בְּגַרְמָא חָדָא. תְּוָוהוּ. אָמְרוּ הַיְינוּ דְּאָמְרוּ חַבְרָנָא דְּאִנּוּן לָא הֲווּ מִסְּתָּפֵי מִדִּינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דִכְתִיב, (איוב כ״א:י״ד-ט״ו) וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מָה עַבְדוּ. הֲווּ סְתִימִין בְּרַגְלַיְיהוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא. וּמַיִין נָפְקִין רְתִיחָן וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקַם בְּהוּ, עַד דְּהֲווּ נִשְׁמָטִין וּנְפָלוּ בְּאַרְעָא וּמַיְיתִין: R. Hiya and R. Judah, while once going on their travels, came to some huge mountains, in the ravines of which they found human bones left over from the generation of the Flood. They measured a bone and found to their amazement that it was three hundred paces long. They said: ‘This bears out what our colleagues have said, that the men of the time of the Flood did not fear the vengeance of the Holy One, blessed be He, as it is written, “They said unto God, Depart from us, for we desire not the knowledge of thy ways” (Job 21, 14), and that one of the things they did was to stop up with their feet the fountains of the deep, until the waters which bubbled up became too hot for them to endure, so that they finally succumbed and fell to the ground and died.’
Chapter 10
Chapter 10 somebodyNoach 10 (Chapter 10) (Noach) (Zohar)
Noach 10 (Chapter 10) (Noach) (Zohar) somebodyוַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים וְגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יְהוּדָה תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלֵּי דְּשָׁמַעְנָא בְּהַאי. מְתָל לְבַר נָשׁ דְּאָעִיל לְנוּקְבָא דִמְעָרְיָא (ד"א איבא דמעהא) בְּזִמְנָא חָדָא. וְנָפְקֵי תְּרֵין אוֹ תְּלָתָא בְּנִין. (כל) חַד מִתְפָּרְשָׁא מֵאָחֳרָא בְּאָרְחוֹי בְּעוֹבָדוֹי. דָּא זַכָּאָה וְדָא חַיָּיבָא וְדָא בֵּינוֹנִי. אוּף הָכָא נָמֵי תְּלַת קִטְרֵי דְרוּחָא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְאִתְכְּלִילָן בִּתְלַת עָלְמִין. AND NOAH BEGAT THREE SONS.1This paragraph is out of place. It should properly follow ‘begat three sons” on p. 196. Said R. Hiya to R. Judah: ‘Let me tell you what I have heard regarding this text. A man once entered the recesses of a cavern, and there issued two or three children together, who differed from one another in their character and conduct: one was virtuous, a second vicious, and a third average. Similarly we find three strands of spirit which flit about and are taken up into three different worlds.
תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתָא נָפְקַאת וְאָעִיל בֵּין טוּרֵי פִּרוּדָא וְאִתְחַבַּר רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא. נָחִית לְתַתָּא אִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּרוּחַ וְכֻלְהוּ (אזלי ד"א נחתין) וּמִתְחַבְּרִין דָּא עִם דָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ כְּלִילָן דָּא עִם דָּא. נִשְׁמְתָא שַׁרְיָא בְּאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. (והאי) וְהִיא מְדוֹרָא טְמִירָא דְּלָא אִתְיְידַע אַתְרָהָא. The neshamah (spiritual soul) emerges and enters between the gorges of the mountains, where it is joined by the ruah (intellectual spirit). It descends then below where the nefesh (vital spirit) joins the ruah, and all three form a unity.’ R. Judah said: ‘The nefesh and the ruah are intertwined together, whereas the neshamah resides in a man’s character-an abode which cannot be discovered or located.
אֲתָא בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ בְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא וְדָכָאן לֵיהּ וּמְקַדְּשִׁין לֵיהּ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. לָא זָכָה וְלָא אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, תְּרֵין דַּרְגִּין פְּתִיחִין דְּאִנּוּן נֶפֶ"שׁ וְרוּ"חַ בֵּיהּ. נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא לֵית בֵּיהּ (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה). וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִי יִסְתָּאַב מְסָאֲבִין לֵיהּ. וְסִיּוּעָא דִלְעֵילָא אַעֲדִיוּ מִינֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל חַד לְפוּם אָרְחֵיהּ. Should a man strive towards purity of life, he is aided thereto by a holy neshamah, whereby he is purified and sanctified and attains the title of “saint”. But should he not strive for righteousness and purity of life, he is animated only by the two grades, nefesh and ruah, and is devoid of a holy neshamah. What is more, he who commences to defile himself is led further into defilement, and heavenly help is withdrawn from him. Thus each is led along the path which he chooses.’
תוֹסֶפְתָּא קְטוּרֵי רָמָאי, דְּקַסְטוֹרֵי דְהוּסְטְרָא (ס"א דההוא סטרא) אֲנַן פְּתִּיחָן עַיְינִין פְּתִּיחָן אוּדְנִין. קָל מִן קָלַיָא נָחִיתּ מֵעֵילָא לְתַּתָּא. מְתַּבַּר טּוּרִין וטִנָּרִין. מָאן אִנּוּן דְּחָמָאן וְלָא חָמָאן. אֲטִימִין אוּדְנִין. סְתִּימִין עַיְינִין. לָא חָמָאן ולָא שָׁמְעִין לָא יָדְעִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, חַד דִּכְלִילָא בִּתְּרֵין בְּגַוויְיהוּ. דָּחְיָין לֵיהּ לְבַר. Tosefta: We are the high ties of the greatest of fortresses. (Ties corresponds to Nefesh, Ruach and Neshamah). Therefore, the eyes and the ears are open (Chochmah and Binah). A voice from the voices descends from above and smashes mountains and rocks. Those who see, yet do not see, and who have become hard of hearing and have difficulty seeing; who do not see, do not hear, and do not know how to understand the one located and included between the two, they are pushed out.
אִנּוּן מִתְּדַּבְּקָן בֵין (ס"א ביה) בְּאִנּוּן תְּרֵי, חַד אוּמָנָא דְּאוּמָנָא לָא שַׁרְיָא (ס"א שווין) בְּגַוַּויְיהוּ. לָא עָאלִין בֵּין סִפְּרֵי קַדִּישִׁין. כָּל אִנּוּן דְּאוּמָנָא דָּא לָא שַׁרְיָא בְּגַוַויְיהוּ לָא אִכְתְּבוּ בְּסִפְּרֵי דָכְרָנַיָיא אִתְּמְחוּן מִסִפְּרָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵפֶּר חַיִּים וְעִם צַּדִּיקִים אַל יִכָּתֵּבוּ. They cling to these two (Chochman and Binah). While the one, the best of craftsmen, (on who all Mochin depend) does not reside among them, they do not enter among the holy books. Because all those who do not have residing among them are not written in the 'Books of Memories.' Therefore, they are erased from the 'Book of Life' and have no share in it. As it is written: "Let them be blotted out of the book of the living, and not be written with the righteous" (Tehilim 69:28).
ווי לוֹן כַּד יִפְּקוּן מֵהַאי עָלְמָא ווי לוֹן (לחייהון). מַאן יִתְּבַּע לוֹן כַּד יִתְּמַסְרוּן בִּידָא דְדוּמָה ויתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא דְּדָלִיק וְלָא יִפְּקוּן מִנֵּיהּ בַּר בְּרֵישׁ יַרְחֵי ושַׁבַּתֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּתּ בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹתּ לְפָּנַי אָמַר יְיָ. לְבָתַּר כָּרוֹזָא דְּבִסְטַר צָּפּוֹן אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ ואָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו'. כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִתְּכַּנְשׁוּ עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין. אֶשָׁא מְלַהֲטָא בְּגֵי בֶּן הִנֹּם. Woe to those when they leave this world. Who shall ask about them and plead for them when they are turned over to hands of (the Angel) Dumah, and are in the burning fire, which they can leave only on the first day of the month and on the days of Shabbat? As it is written: "And it shall come to pass, that every new moon and every Shabbat, shall all flesh come to bow down to the ground before Me, says Hashem" (Yeshayah 66:23). When (they) are over, an announcer from the north says, "The wicked shall be turned back to Sheol" (Tehilim 9:18), many angels of destruction then gather and attack them. From four sides, fire is burning in the valley of Ben Hinnom. (They do so to punish the wicked who spoiled the four aspects of Chochmah, Binah, Tiferet and Malchut).
תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא מִתְּפַּקְדָן (ס"א מתוקדן). וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתִּיבוּ בְּקוֹל רָם אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּמְלֵי רַחֲמִין וְחַיִיס עַל כֹּלָּא. ורָמִיז לְמַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל תַּרְעֵי דְּגֵיהִנֹּם סמריאל שְׁמֵיהּ וּתְּלַתּ מַפְּתְּחָן בִּידֵיהּ וּפְּתַּח תְּלַתּ תַּרְעִין דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא וְחָמָאן נְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא. אֲתָּא תְּנָנָא דְנוּרָא וסָתִּים אוֹרְחִין. They are visited three times a day. Not only that, but when Yisrael say aloud, 'Amen, may the great name of Hashem be praised,' during the Kadish, the Holy One, blessed be He, is filled with compassion and mercy and forgives all. Then He signals to the angel appointed over the gates of Gehenom, whose name is Samariel סמריאל and who has three keys with which he opens the three gates to the side of the desert. And then they see the light of this world, and a fiery smoke comes and conceals the ways (of light).
כְּדֵין תְּלַתּ מְמַנָּן דִּתְּחוֹתּ יְדַיְיהוּ תְּלַתּ מַגְרוֹפִּין מְנַשְׁבָן בִּידַיְיהוּ ואֲתִּיבוּ תְּנָנָא לְאַתְּרַיְיהוּ ורַוְוחִין לוֹן שַׁעֲתָּא וּפַּלְגוּתּ שַׁעֲתָּא. וּלְבָתַּר תַּיְיבִין לְאֶשַׁיְיהוּ. וְכֵן תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא וּבְכָל זִמְנִין דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ וכוּ' אִנּוּן רַוְוחִין לוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מְנַהֲרָא בְּהַהוּא עָלְמָא לְכָל סִטְרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) ואוֹרַח צַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךָ ואוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (עד כאן לשון התוספתא): Then the three in charge, who have trowels in their hands, use them to fan the smoke and blow it back to its place. Then, they are at ease for an hour and a half, after which they return to the fire. They are also at ease three times a day, as well as each and every time Yisrael answer 'Amen, may the great name of Hashem be praised.' Happy are the righteous whose paths and ways illuminate and shine to all directions in the World to Come. As it is written: "But the path of just men is like the gleam of sunlight that shines ever more brightly until the height of noonday" (Mishlei 4:18). End of Tosefta
Noach 10:65 (Chapter 10) (Noach) (Zohar)
Noach 10:65 (Chapter 10) (Noach) (Zohar) somebodyוַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים וְגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יְהוּדָה תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלֵּי דְּשָׁמַעְנָא בְּהַאי. מְתָל לְבַר נָשׁ דְּאָעִיל לְנוּקְבָא דִמְעָרְיָא (ד"א איבא דמעהא) בְּזִמְנָא חָדָא. וְנָפְקֵי תְּרֵין אוֹ תְּלָתָא בְּנִין. (כל) חַד מִתְפָּרְשָׁא מֵאָחֳרָא בְּאָרְחוֹי בְּעוֹבָדוֹי. דָּא זַכָּאָה וְדָא חַיָּיבָא וְדָא בֵּינוֹנִי. אוּף הָכָא נָמֵי תְּלַת קִטְרֵי דְרוּחָא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְאִתְכְּלִילָן בִּתְלַת עָלְמִין. AND NOAH BEGAT THREE SONS.1This paragraph is out of place. It should properly follow ‘begat three sons” on p. 196. Said R. Hiya to R. Judah: ‘Let me tell you what I have heard regarding this text. A man once entered the recesses of a cavern, and there issued two or three children together, who differed from one another in their character and conduct: one was virtuous, a second vicious, and a third average. Similarly we find three strands of spirit which flit about and are taken up into three different worlds.
תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתָא נָפְקַאת וְאָעִיל בֵּין טוּרֵי פִּרוּדָא וְאִתְחַבַּר רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא. נָחִית לְתַתָּא אִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּרוּחַ וְכֻלְהוּ (אזלי ד"א נחתין) וּמִתְחַבְּרִין דָּא עִם דָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ כְּלִילָן דָּא עִם דָּא. נִשְׁמְתָא שַׁרְיָא בְּאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. (והאי) וְהִיא מְדוֹרָא טְמִירָא דְּלָא אִתְיְידַע אַתְרָהָא. The neshamah (spiritual soul) emerges and enters between the gorges of the mountains, where it is joined by the ruah (intellectual spirit). It descends then below where the nefesh (vital spirit) joins the ruah, and all three form a unity.’ R. Judah said: ‘The nefesh and the ruah are intertwined together, whereas the neshamah resides in a man’s character-an abode which cannot be discovered or located.
אֲתָא בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ בְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא וְדָכָאן לֵיהּ וּמְקַדְּשִׁין לֵיהּ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. לָא זָכָה וְלָא אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, תְּרֵין דַּרְגִּין פְּתִיחִין דְּאִנּוּן נֶפֶ"שׁ וְרוּ"חַ בֵּיהּ. נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא לֵית בֵּיהּ (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה). וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִי יִסְתָּאַב מְסָאֲבִין לֵיהּ. וְסִיּוּעָא דִלְעֵילָא אַעֲדִיוּ מִינֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל חַד לְפוּם אָרְחֵיהּ. Should a man strive towards purity of life, he is aided thereto by a holy neshamah, whereby he is purified and sanctified and attains the title of “saint”. But should he not strive for righteousness and purity of life, he is animated only by the two grades, nefesh and ruah, and is devoid of a holy neshamah. What is more, he who commences to defile himself is led further into defilement, and heavenly help is withdrawn from him. Thus each is led along the path which he chooses.’
תוֹסֶפְתָּא קְטוּרֵי רָמָאי, דְּקַסְטוֹרֵי דְהוּסְטְרָא (ס"א דההוא סטרא) אֲנַן פְּתִּיחָן עַיְינִין פְּתִּיחָן אוּדְנִין. קָל מִן קָלַיָא נָחִיתּ מֵעֵילָא לְתַּתָּא. מְתַּבַּר טּוּרִין וטִנָּרִין. מָאן אִנּוּן דְּחָמָאן וְלָא חָמָאן. אֲטִימִין אוּדְנִין. סְתִּימִין עַיְינִין. לָא חָמָאן ולָא שָׁמְעִין לָא יָדְעִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, חַד דִּכְלִילָא בִּתְּרֵין בְּגַוויְיהוּ. דָּחְיָין לֵיהּ לְבַר. Tosefta: We are the high ties of the greatest of fortresses. (Ties corresponds to Nefesh, Ruach and Neshamah). Therefore, the eyes and the ears are open (Chochmah and Binah). A voice from the voices descends from above and smashes mountains and rocks. Those who see, yet do not see, and who have become hard of hearing and have difficulty seeing; who do not see, do not hear, and do not know how to understand the one located and included between the two, they are pushed out.
אִנּוּן מִתְּדַּבְּקָן בֵין (ס"א ביה) בְּאִנּוּן תְּרֵי, חַד אוּמָנָא דְּאוּמָנָא לָא שַׁרְיָא (ס"א שווין) בְּגַוַּויְיהוּ. לָא עָאלִין בֵּין סִפְּרֵי קַדִּישִׁין. כָּל אִנּוּן דְּאוּמָנָא דָּא לָא שַׁרְיָא בְּגַוַויְיהוּ לָא אִכְתְּבוּ בְּסִפְּרֵי דָכְרָנַיָיא אִתְּמְחוּן מִסִפְּרָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵפֶּר חַיִּים וְעִם צַּדִּיקִים אַל יִכָּתֵּבוּ. They cling to these two (Chochman and Binah). While the one, the best of craftsmen, (on who all Mochin depend) does not reside among them, they do not enter among the holy books. Because all those who do not have residing among them are not written in the 'Books of Memories.' Therefore, they are erased from the 'Book of Life' and have no share in it. As it is written: "Let them be blotted out of the book of the living, and not be written with the righteous" (Tehilim 69:28).
ווי לוֹן כַּד יִפְּקוּן מֵהַאי עָלְמָא ווי לוֹן (לחייהון). מַאן יִתְּבַּע לוֹן כַּד יִתְּמַסְרוּן בִּידָא דְדוּמָה ויתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא דְּדָלִיק וְלָא יִפְּקוּן מִנֵּיהּ בַּר בְּרֵישׁ יַרְחֵי ושַׁבַּתֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּתּ בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹתּ לְפָּנַי אָמַר יְיָ. לְבָתַּר כָּרוֹזָא דְּבִסְטַר צָּפּוֹן אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ ואָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו'. כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִתְּכַּנְשׁוּ עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין. אֶשָׁא מְלַהֲטָא בְּגֵי בֶּן הִנֹּם. Woe to those when they leave this world. Who shall ask about them and plead for them when they are turned over to hands of (the Angel) Dumah, and are in the burning fire, which they can leave only on the first day of the month and on the days of Shabbat? As it is written: "And it shall come to pass, that every new moon and every Shabbat, shall all flesh come to bow down to the ground before Me, says Hashem" (Yeshayah 66:23). When (they) are over, an announcer from the north says, "The wicked shall be turned back to Sheol" (Tehilim 9:18), many angels of destruction then gather and attack them. From four sides, fire is burning in the valley of Ben Hinnom. (They do so to punish the wicked who spoiled the four aspects of Chochmah, Binah, Tiferet and Malchut).
תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא מִתְּפַּקְדָן (ס"א מתוקדן). וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתִּיבוּ בְּקוֹל רָם אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּמְלֵי רַחֲמִין וְחַיִיס עַל כֹּלָּא. ורָמִיז לְמַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל תַּרְעֵי דְּגֵיהִנֹּם סמריאל שְׁמֵיהּ וּתְּלַתּ מַפְּתְּחָן בִּידֵיהּ וּפְּתַּח תְּלַתּ תַּרְעִין דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא וְחָמָאן נְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא. אֲתָּא תְּנָנָא דְנוּרָא וסָתִּים אוֹרְחִין. They are visited three times a day. Not only that, but when Yisrael say aloud, 'Amen, may the great name of Hashem be praised,' during the Kadish, the Holy One, blessed be He, is filled with compassion and mercy and forgives all. Then He signals to the angel appointed over the gates of Gehenom, whose name is Samariel סמריאל and who has three keys with which he opens the three gates to the side of the desert. And then they see the light of this world, and a fiery smoke comes and conceals the ways (of light).
כְּדֵין תְּלַתּ מְמַנָּן דִּתְּחוֹתּ יְדַיְיהוּ תְּלַתּ מַגְרוֹפִּין מְנַשְׁבָן בִּידַיְיהוּ ואֲתִּיבוּ תְּנָנָא לְאַתְּרַיְיהוּ ורַוְוחִין לוֹן שַׁעֲתָּא וּפַּלְגוּתּ שַׁעֲתָּא. וּלְבָתַּר תַּיְיבִין לְאֶשַׁיְיהוּ. וְכֵן תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא וּבְכָל זִמְנִין דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ וכוּ' אִנּוּן רַוְוחִין לוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מְנַהֲרָא בְּהַהוּא עָלְמָא לְכָל סִטְרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) ואוֹרַח צַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךָ ואוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (עד כאן לשון התוספתא): Then the three in charge, who have trowels in their hands, use them to fan the smoke and blow it back to its place. Then, they are at ease for an hour and a half, after which they return to the fire. They are also at ease three times a day, as well as each and every time Yisrael answer 'Amen, may the great name of Hashem be praised.' Happy are the righteous whose paths and ways illuminate and shine to all directions in the World to Come. As it is written: "But the path of just men is like the gleam of sunlight that shines ever more brightly until the height of noonday" (Mishlei 4:18). End of Tosefta
Chapter 11
Chapter 11 somebodyNoach 11:69-74 (Chapter 11) (Noach) (Zohar)
Noach 11:69-74 (Chapter 11) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי אַבָּא אָמַר, בַּגֵּיהִנָּם אִית מְדוֹרִין עַל מְדוֹרִין תִּנְיָינִין תְּלִיתָאִין עַד שֶׁבַע. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. וְזַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דְּאִנּוּן מִסְתַּמְּרִין מֵחוֹבֵי חַיָּיבַיָא וְלָא אָזְלֵי בְּאָרְחַיְיהוּ וְלָא מִסְתָּאֲבֵי בְּהוּ. וְכָל מַאן דְּאִסְתָּאַב כַּד אָזִיל לְהַהוּא עָלְמָא, נָחִית לַגֵּיהִנֹּם. וְנָחִית עַד מְדוֹרָא תַּתָּאָה. רַבִּי אַבָּא אָמַר, בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מְדוֹרִים עַל מְדוֹרִים, שְׁנִיִּים שְׁלִישִׁיִּים, עַד שֶׁבַע. וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים. וְאַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נִשְׁמָרִים מֵחֲטָאֵי הָרְשָׁעִים וְלֹא הוֹלְכִים בְּדַרְכֵיהֶם וְלֹא נִטְמָאִים בָּהֶם. וְכָל מִי שֶׁנִּטְמָא, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְאוֹתוֹ עוֹלָם יוֹרֵד לַגֵּיהִנֹּם, וְיוֹרֵד עַד הַמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן.
וּתְרֵין מְדוֹרִין אִנּוּן דִּסְמִיכִין דָּא עִם דָּא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. מָאן דְּנָחִית לִשְׁאוֹל דַּיְינִין לֵיהּ תַּמָּן וּמְקַבֵּל עָנְשֵׁיהּ וּסְלִיקוּ לֵיהּ לִמְדוֹרָא אָחֳרָא עִלָּאָה. וְכֵן דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּאִנּוּן סָלְקִין לֵיהּ. אֲבָל מָאן דְּנָחִית לַאֲבַדּוֹן לָא סָלְקִין לֵיהּ לְעָלְמִין. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֲבַדּוֹן דְּהָא אָבִיד הוּא מִכֹּלָּא. וּשְׁנֵי מְדוֹרִים הֵם שֶׁסְּמוּכִים זֶה עִם זֶה - שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. מִי שֶׁיּוֹרֵד לַשְּׁאוֹל, דָּנִים אוֹתוֹ שָׁם וּמְקַבֵּל עָנְשׁוֹ, וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לְמָדוֹר עֶלְיוֹן אַחֵר. וְכֵן דַּרְגָּה אַחַר דַּרְגָּה, עַד שֶׁהֵם מַעֲלִים אוֹתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁיּוֹרֵד לָאֲבַדּוֹן, לֹא מַעֲלִים אוֹתוֹ לְעוֹלָמִים, וְלָכֵן נִקְרָא אֲבַדּוֹן, שֶׁהֲרֵי אָבוּד הוּא מֵהַכֹּל.
תָּא חֲזֵי נֹחַ זַכָּאָה, הֲוָה אַתְרֵי בִּבְנֵי דָרֵיהּ וְלָא הֲווּ שָׁמְעֵי לֵיהּ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַיְיתֵי עֲלַיְיהוּ דִינָא דְּגֵיהִנֹּם. מַאי דִינָא דְּגֵיהִנֹּם אֶשָׁא וְתַלְגָא. מַיָיא וְאֶשָׁא. דָּא צְנִינָא וְדָא רְתִיחָא. וְכֻלְהוּ בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָּנוּ וְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. בֹּא רְאֵה, נֹחַ הַצַּדִּיק הָיָה מַתְרֶה בִּבְנֵי דוֹרוֹ, וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים לוֹ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם דִּין הַגֵּיהִנֹּם. מַהוּ דִּין גֵּיהִנֹּם? אֵשׁ וְשֶׁלֶג, מַיִם וְאֵשׁ. זֶה צוֹנֵן וְזֶה רוֹתֵחַ. וְכֻלָּם נִדּוֹנוּ בְּדִין הַגֵּיהִנֹּם וְאָבְדוּ מֵהָעוֹלָם,
וּלְבָתַר אִתְקְיַּים עָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וְעָאל נֹחַ בַּתֵּבָה וְאָעִיל בָּהּ כָּל זִינָא וְזִינָא (ד"א מבריין) דְּעָלְמָא. וַדַּאי נֹחַ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי הֲוָה. וְנָפְקוּ מִן תֵּבָה כָּל זְיָינֵי עָלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְאַחַר כָּךְ הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם כָּרָאוּי לוֹ. וְנִכְנַס נֹחַ בַּתֵּבָה וְהִכְנִיס בָּהּ כָּל מִין וּמִין (מבריות) הָעוֹלָם. וַדַּאי נֹחַ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי הָיָה. וְיָצְאוּ מֵהַתֵּבָה כָּל מִינֵי הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה.
תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי אִתְחַבַּר בְּעֵץ פְּרִי כָּל אִנּוּן זַיְינִין דִּלְעֵילָא חֵיוָון רַבְרְבָן וּזְעֵירָן וְכַמָּה זַיְינִין וְכָל חַד לְזִינֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״ה) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ בַּתֵּבָה. וְכֻלְהוּ נָפְקוּ מִן תֵּיבוּתָא וְאִתְקְיַּים עָלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִינֵי כָךְ נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה אִקְרֵי. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק אִקְרֵי וְהָא אוּקְמוּהָ. בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁעֵץ זֶה עוֹשֶׂה הַפְּרִי, מִתְחַבֵּר בְּעֵץ פְּרִי כָּל אוֹתָם מִינִים שֶׁלְּמַעְלָה חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְכַמָּה מִינִים כָּל מִין לְמִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. כְּמוֹ זֶה נֹחַ בַּתֵּבָה. וְכֻלָּם יָצְאוּ מֵהַתֵּבָה, וְהִתְקַיֵּם הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְלָכֵן נֹחַ נִקְרָא אִישׁ הָאֲדָמָה. נֹחַ נִקְרָא אִישׁ צַדִּיק. וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהָ.
רַבִּי חִיָּיא אָמַר תְּלַת מְאָה שְׁנִין עַד לָא אָתֵי טוֹפָנָא הֲוָה נֹחַ אַתְרֵי בְּהוּ עַל עוֹבָדֵיהוֹן וְלָא הֲווּ שָׁמְעִין לֵיהּ. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים זִמְנָא דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרוֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְדוּ לָהֶם. וְהֲווּ אָזְלִין עַרְטִילָאִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. מַה כְּתִיב, (בראשית ו׳:ב׳) וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו'. וְדָא הֲוָה יְסוֹדָא וְעִקָּרָא לְמֵיגַד בְּחוֹבֵיהוֹן עַד דְּגָרִים לוֹן לְאִשְׁתֵּצָאָה מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְמַשְׁכָאן בָּתַר יֵצֶר הָרָע וּבְגִזְעוֹי וְשָׁרְשׁוֹי. וְדָחוּ מְהֵימְנוּתָא קַדִּישָׁא מִבֵּינַיְיהוּ. וְאִסְתָּאֲבוּ (נ"א ואיתאבידו) כְּמָה דְּאִתְּמָר. בְּגִין כָּךְ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, לַאֲלָפָא קָטֵיגוֹרְיָא עֲלַיְיהוּ: רַבִּי חִיָּיא אָמַר, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא בָא הַמַּבּוּל הָיָה נֹחַ מַתְרֶה בָהֶם עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים לוֹ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁלִים הַזְּמַן שֶׁחִכָּה לָהֶם וְאָבְדוּ מֵהָעוֹלָם בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וְהָיוּ הוֹלְכִים עֲרֻמִּים לְעֵין כֹּל. מַה כָּתוּב? (בראשית ו) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגוֹ'. וְזֶה הָיָה יְסוֹד וְעִקָּר לְהִמָּשֵׁךְ בְּחֶטְאָם עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם לְהִשָּׁמֵד מֵהָעוֹלָם, וְלָכֵן נִמְשְׁכוּ אַחַר יֵצֶר הָרָע וּבְגִזְעוֹ וּבְשָׁרְשׁוֹ וְדָחוּ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה מִבֵּינֵיהֶם, וְנִטְמְאוּ (נ"א: ונאבדו) כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. לָכֵן קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - לְלַמֵּד קָטֵגוֹרְיָה עֲלֵיהֶם.
Chapter 12
Chapter 12 somebodyNoach 12 (Chapter 12) (Noach) (Zohar)
Noach 12 (Chapter 12) (Noach) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. (אהדרנא למלה קדמאה קץ כל בשר בא לפני. בא לפני ודאי בגין דאנון גרמו). רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מָה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. אָמַר (לעיל נד א) דָּוִד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תְּרֵין קִצִּין אִנּוּן, חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִנּוּן תְּרֵין אוֹרְחִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא לְהַהוּא עָלְמָא. קֵץ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין, וְקֵץ לִשְׂמָאלָא דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (אבן אופל וצלמות. מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר. אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא) מַאי וּלְכָל תַּכְלִית, בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא לְשֵׁיצָאָה אֶבֶן אוֹפֶל וְצַלְמָוֶת. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ. דָּא מַלְאַךְ הַמָוֶת, דָּא נָחָשׁ, קֵץ כָּל בָּשָׂר, קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דְהָא מִסִטְרָא דְהִתּוּכָא דְדַהֲבָא קָאָתֵי. וּלְכָל תַּכְלִית בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא הוּא חוֹקֵר לְמֶהוֵי קַטֵיגוֹרְיָא לְעָלְמָא לְאַחְשָׁכָא אַפֵּיהוֹן דִּבְּרַיְיתָא וְכוּ'. AND GOD SAID TO NOAH, THE END OF ALL FLESH IS COME BEFORE ME. R. Judah illustrated this passage from the verse: Lord, make me know mine end, and the measure of my days what it is; let me know how short lived I am (Ps. 39, 5). He said: ‘David said before the Holy One, blessed be He, “There are two ‘ends’, one on the right and one on the left, these being the two paths by which men proceed towards the other world.” The end on the right is referred to in the words “at the end of the right” (Daniel 12, 13); and the end on the left in the words “He setteth an end to darkness, and the ending of all things does he search out” (Job 28, 3). “End” here is the angel of destruction, who is also the serpent, and who is called “End of all flesh”. When the doom of destruction is hanging over the world, this “searches out” and explores every avenue through which it can bring accusations against the world so as to reduce men to despair. The term “end of the right”, as already said, is based on the phrase”at the end of the right” in the book of Daniel.
קֵץ לְיָמִינָא כִּדְקָאֲמָרָן דִּכְתִיב לְקֵץ הַיָּמִין. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָנִיֵּאל וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ. אָמַר לֵיהּ מְנוּחָה בְּהַאי עָלְמָא אוֹ בְּהַהוּא עָלְמָא, אָמַר לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. (דניאל י״ב:י״ג) (ותעמוד לגורלך לקץ הימין. אמרז ליה לאן אתר דהא לא ידענא מה יהא עלי בההוא עלמא. אמר ליה ותנוח). אָמַר לֵיהּ בְּזִמְנָא דִיקוּמוּן מֵעַפְרָא אֵיקוּם בֵּינַיְיהוּ אוֹ לָאו. אָמַר לֵיהּ וְתַעֲמֹד. אָמַר לֵיהּ הָא יְדַעְנָא דִּי יְקוּמוּן כִּתּוֹת כִּתּוֹת, מִנְּהוֹן דְּזַכָּאֵי קְשׁוֹט וּמִנְּהוֹן דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא, וְלָא יְדַעְנָא עִם מָאן מִנְּהוֹן אֵיקוּם. אָמַר לֵיהּ לְגוֹרָלְךָ. אָמַר לֵיהּ הָא אֲמַרְתְּ וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ. אִית קֵץ לְיָמִינָא וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וְלָא יְדַעְנָא לְאָן קֵץ. לְקֵץ הַיָּמִין אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. אָמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. The Holy One, blessed be He, said to Daniel, “Thou shalt go towards the end, and wilt rest” (Dan. 12, 13). Daniel asked: “Rest in this world or in the next world?” “Rest in the next world”, was the answer (cf. “They will rest in their beds”, Is. 57, 2), “and thou shalt stand up to thy lot at the end of days”. Daniel asked, “Shall I be among the resurrected or not?” God answered, “And thou wilt stand up.” Daniel then said, “I know full well that the dead will rise up in various classes, some righteous and some wicked, but I do not know among whom I shall be found.” God answered, “To thy lot.” Daniel then said, “As there is a right end and a left end, I do not know whether I shall go to the right end (I’qets hayamin) or to the end of days (I’qets hayamim).” The answer was, “To the end of the right (I’qets hayamin).”
אוּף הָכָא דָּוִד אָמַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי. מָה אִיהוּ חוּלַק עַדְבִי. וְלָא נָח דַּעְתֵּיהּ עַד דְּאִתְבַּשַּׂר דְּיֶהוֵי לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:א׳) שֵׁב לִימִינִי. תָּא חֲזֵי, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. מָאן אִיהוּ. דָּא קֵץ דְּאַחְשַׁךְ אַפַּיְיהוּ דִּבְרִיָּיתָא דְּאִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר Similarly, David said to the Holy One, blessed be He, “make me to know my end”, that is, he wished to know to which end he was allotted, and his mind was not at rest till the good tidings reached him, “Sit at my right hand” (Ps. 110, 1). So to Noah also the Holy One, blessed be He, said, “The end of all flesh is come before me.” The term “end”, as we have seen, alludes to the angel of death, who reduces men to despair, and who is indeed the end of all flesh.
בָּא לְפָנַי. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא חַיָּיבֵי עָלְמָא מַקְדִּימִין לֵיהּ וּמָשְׁכָן לֵיהּ עֲלַיְיהוּ לְאַחְשָׁכָא לוֹן. דְּכֵיוָן דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא נָטִיל נִשְׁמָתָא. וְלָא נָטִיל עַד דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא. וְעַל דָּא בָּא לְפָנַי לְמֵיטַל רְשׁוּ לְאַחְשָׁכָא אַפַּיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָךְ וְהִנְּנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. וְעַל דָּא עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גוֹפֶר בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלָךְ. “Is come before me”: from this we learn that though the wicked go half-way to meet him and draw him to themselves, yet only after he receives authorisation does he take a man’s soul: he cannot take it before. Hence we read “is come before me”, to wit, to obtain permission to darken the faces of mankind, and so “I will destroy them with the earth”. Hence the command given to Noah, MAKE THEE AN ARK OF GOPHER WOOD, to save thyself therein and so that he should not have power over thee.
תָּא חֲזֵי, תָּנִינָן בְּזִמְנָא דְמוֹתָא אִית בְּמָתָא אוֹ בְּעָלְמָא (נ"א דאתייהיב רשו למלאך המות לחבלא). לָא יִתְחֲזֵי בַּר נָשׁ בְּשׁוּקָא. בְּגִין דְּאִית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא כֹּלָּא. בְּגִינֵי כָךְ אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לָךְ לְאִסְתַּמְרָא וְלָא תֶחזֵי גַרְמָךְ קַמֵּי דִמְחַבְּלָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלָךְ. There was also another reason. We have a dictum that when death rages in a town or in the world at large, no man should show himself in the street, because the destroying angel is then authorised to kill indiscriminately. Hence the Holy One, blessed be He, said to Noah, “It behoves thee to take heed to thyself and not show thyself before the destroyer, so that he may have no power over thee.”
וְאִי תֵימָא מָאן יָהִיב הָכָא מְחַבְּלָא. דְּהָא מַיִין הֲווּ וְאִתְגַּבָּרוּ. תָּא חֲזֵי, לֵית לָךְ דִּינָא בְּעָלְמָא אוֹ כַּד אִתְמַחֵי אוֹ כַּד אִתְמָסַר עַלְמָא בְּדִינָא, דְּלָא אִשְׁתְּכַח הַהוּא מְחַבְּלָא דְּאָזִיל בְּגוֹ אִנּוּן דִּינִין דְּאִתְעֲבִידוּ בְּעָלְמָא. אוּף הָכִי הָכָא טוֹפָנָא הֲוָה, וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגוֹ טוֹפָנָא. וְאִיהוּ אִקְרֵי הָכִי דְּאִתְכְּלִיל בִּשְׁמָא דָא. וְעַל דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנֹחַ לְטַמְרָא גַרְמֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא. You may perhaps say that there was not here any destroying angel, but only the onrush of the overwhelming waters. This is not so; no doom is ever executed on the world, whether of annihilation or any other chastisement, but the destroying angel is in the midst of the visitation. So here there was indeed a flood, but this was only an embodiment of the destroyer who assumed its name. Hence the command given to Noah to hide himself and not to show himself abroad.
וְאִי תֵימָא הַאי תֵּיבוּתָא אִתְחֲזֵי בְּגוֹ הַאי עָלְמָא וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגַוֵּויהּ. כָּל זִמְנָא דְּלָא יִתְחֲזֵי אַפֵּי דְּבַּר נָשׁ קַמֵּי מְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. מְנָלָן מִמִּצְרַיִם דִּכְתִיב, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אִשְׁתְּכַּח וְיָכִיל הוּא לְחַבְּלָא. וְלֹא אִצְטְרִיךְ לְאִתְחַזָּאָה קַמֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ הֲוָה גָנִיז נֹחַ וְכָל אִנּוּן דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבוּתָא. וּמְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ: But, you may object further, the ark was exposed to full view in the midst of the world through which the destroyer was roaming. The answer is that this made no difference, since, as long as the face of a man is not seen by the destroyer, he has no power over him. We learn this from the precept given at the time of the Exodus, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22), the reason being that the destroyer was then abroad with power to destroy anyone who showed himself. For the same reason Noah withdrew himself and all under his charge into the ark, so that the destroyer had no power over him.’
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אִעָרַע בְּהַנֵּי טוּרֵי דְּקַרְדוּ, חָמוּ רְשִׁימִין בְּקִיעִין בְּאָרְחָא דְּהֲווּ מִן יוֹמֵי דְטוֹפָנָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יוֹסֵי הַנֵּי בְּקִיעִין דְּהֲווּ מִיּוֹמוֹי דְּטוֹפָנָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן לְדָרֵי דָרִין בְּגִין דְּלָא יִתְמַחֵי חוֹבֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָא קַמֵּיהּ. R. Hiya and R. Jose in the course of their travels came to the mountains of Kurdistan, and observed there some deep ravines which had been left from the Flood. Said R. Hiya: ‘These ravines are vestiges of the days of the Flood, and the Holy One, blessed be He, has left them throughout the generations so that the sins of the wicked should not be blotted out from before Him.
דְּכָךָ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְזַכָּאִין דְּעָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בָּעֵי דְּיִדְכְּרוּן לְהוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְלָא יִתְנְשֵׁי דּוּכְרָנֵיהוֹן לְדָרֵי דָרִין לְטַב. כְּגַוְונָא דָא לְרַשִּׁיעַיָיא דְּלָא עָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חוֹבַיְיהוּ וּלְאַדְכָּרָא עָנְשַׁיְיהוּ וְדָכְרָנֵיהוֹן לְבִישׁ לְדָרֵי דָרִין. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי וְגו'. For just as God causes the memory of those who do His will to endure on high and here below from generation to generation, so He ordains that the evil memory of the sins of the wicked who have not obeyed Him shall not pass away but remain for all generations, as it is written, “The stain of thine iniquity remains before me” (Jer. 2, 22).’
Chapter 13
Chapter 13 somebodyNoach 13:85-93 (Chapter 13) (Noach) (Zohar)
Noach 13:85-93 (Chapter 13) (Noach) (Zohar) somebodyפָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיהו י׳:ל׳) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. אֲבָל הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמָר. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, בְּרַתֵּיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ הָכִי אוּקְמוּהָ בַּת גַּלִּים כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּל נָעוּל. גַּלִּים אִנּוּן נְהוֹרִין דְּמִתְכַּנְשֵׁי וְאָזְלֵי וְעָאלִין לְגַוָּוהּ וּמַלְיָין לָהּ כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ג) שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. R. Jose discoursed on the text: Cry thou with a shrill voice, oh daughter of Gallim! Hearken, oh Laish! Oh thou poor Anathoth! (Is. 10, 30). He said: ‘Our companions have already interpreted this verse in their own way, but in truth it refers to the Community of Israel, called “the daughter of springs” (Gallim), on the analogy of the expression, “A spring (gal) shut up” (S. S. 4, 12). The term “spring” has special reference to those streams that converge and flow into the Garden, as it is written, “Thy shoots are a garden (pardes) of pomegranates” (Ibid. 13).
הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (איוב ד׳:י״א) לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טֶרֶף. לַיִשׁ דְּכַר. לַיְשָׁה נוּקְבָא. אַמַּאי אִקְרֵי לַיִשׁ, אִי מִשּׁוּם (משלי ל׳:ל׳) דִּכְתִיב לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה, אוֹ מִשּׁוּם דִּכְתִיב לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף. אֶלָּא כֹּלָּא אִיהוּ לַיִשׁ גְּבוּרָה תַּתָּאָה וּדְאָתֵי מִגְּבוּרָה עִלָּאָה. לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִנּוּן נְחָלִין מִסְתַּלְקִין וְלָא עָאלִין לְגַוָּוהּ, כְּדֵין אִתְקְרֵי לַיְשָׁה דְּאֲבִידַת מִבְּלִי טֶרֶף. דִּכְתִיב לַיִשׁ אוֹבֵד מִבְּלִי טֶרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרְדוּ. The term laisha is akin to the term laish in “the lion (laish) perisheth for lack of prey” (Job 4, 11). Why is the Community of Israel called “lion “? It might be in allusion to “the lion which is mighty among beasts” (Prov. 30, 30), or again to “the lion perisheth for lack of prey”. But indeed, the two aspects are combined in it. At one time it is laish (he lion), filled with the lower-world energy emanating from the higher-world energy; and then again it is reduced to the state of “a lion perishing for lack of prey”, when the rivers dry up and do not come to replenish her, at which time she is rather called laisha (lioness).
וּמַה דְּאָמַר לַיְשָׁה הַיְינוּ עֲנִיָּה עֲנָתוֹת מִסְּכֵּנָא דְּמִסְכֵּנוּתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו א׳:א׳) מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וּכְתִיב, (מלכים א ב׳:כ״ו) עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. מַאי אִירְיָא. אֶלָּא כָּל זִמְנָא דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה קַיָּים, אִסְתַּלַּק אֶבְיָתָר בְּעוּתְרָא וּבְכֹלָּא. לְבָתַר אָמַר לֵיהּ שְׁלֹמֹה עֲנָתוֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. The name laisha is further explained by the words which immediately follow, aniah anathoth, which properly mean ‘poorest of the poor”. The word anathoth is found with a similar meaning in the passage “of the priests that were in Anathoth” (Jer. 1, 1). Another example of the word used in this sense is in the verse “Anathoth, get thee unto thine own fields” (I Kings 2, 26). The meaning of this verse is as follows. So long as King David was alive, Abiathar was wealthy and prosperous; but after David died, Solomon ordered him to get to his own fields, calling him “Anathoth”.
אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שְׁלֹמֹה הָכִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ בְּיוֹמָךְ הֲוָה אַבָּא בְּמִסְכֵּנוּ וְהַשְׁתָּא לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. הַשְׁתָּא אִית לוֹמַר אַמַּאי אִקְרֵי אֶבְיָתָר עֲנָתוֹת. אִי תֵימָא דְּהֲוָה מִן עֲנָתוֹת, הָא תָּנִינָן דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ב:כ׳) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר. וְהוּא מִנּוֹב הֲוָה, דְּהָא נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הֲוָה. וְאַף עַל פִּי דְּאָמְרוּ דְּהִיא נוֹב הִיא עֲנָתוֹת וְאַמַּאי לָהּ אִקְרֵי עֲנָתוֹת בְּגִין דְּנָחֲתַת לְמִסְכֵּנוּ וְאִתְאֲבִיד קַרְתָּא עַל יְדָא דְשָׁאוּל וְאִתְאֲבִידוּ כָּהֲנִי. אֶלָּא עֲנָתוֹת כְּפַר הֲוָה, וְלָאו הוּא נוֹב, וְעַל דָּא קָרֵי לֵיהּ אֶבְיָתָר עֲנָתוֹת, בְּגִין דְּאָמַר (מלכים א ב׳:כ״ו) וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי. וּמִקַּרְתָּא דְנוֹב הֲוָה, וְעַל מִסְכְּנוּ דְּדָוִד דְּהֲוָה בְּיוֹמוֹי אִקְרֵי לֵיהּ הָכִי. Why did he give him this name? It cannot be because this was the name of the town he came from, since it is written, “and one of the sons of Ahimelech the son of Ahitub, named Abiathar, escaped” (I Sam. 22, 20), which proves that he belonged to Nob, the city of the priests. Some, indeed, are of opinion that Anathoth and Nob are two names of the same place, the name “Anathoth” having been given to it on account of the poverty and destitution to which it had been reduced by Saul through the slaughter of all its priestly inhabitants. This, however, is incorrect, as Anathoth was distinct from Nob. The real reason why Solomon called Abiathar “Anathoth” is to be found in the words “and because thou wast afflicted (hithanitha) in all wherein my father was afflicted” (I Kings 2, 26); thus the name “Anathoth” alludes to the poverty and affliction which he underwent in the time of David.’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּמִסְכְּנוּתָא הֲוָה עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּעֲבַר אָדָם עַל פִּקּוּדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד דְּאָתָא נֹחַ וְקָרִיב קָרְבָּן וְאִתְיְישַׁב עָלְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָא אִתְיְישַׁב עָלְמָא וְלָא נַפְקָא אַרְעָא מִזּוּהֲמָא דְּנָחָשׁ עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְאִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי כְּדֵין אִתְיְישַׁב עָלְמָא. R. Hiya said: ‘The world was in a state of poverty and misery from the time Adam transgressed the command of the Almighty until Noah came and offered up a sacrifice, when its prosperity returned.’ R. Jose said: ‘The world was not properly settled, nor was the earth purged from the defilement of the serpent, until Israel stood before Mount Sinai, where they laid fast hold of the Tree of Life, and so established the world firmly.
וְאִלְמָלֵא דְהָדְרוּ יִשְׂרָאֵל וְחָאבוּ קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲווּ מֵתִין לְעָלְמִין. דְּהָא אִתְפַּסַּק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא דְנָחָשׁ. כֵּיוָן דְּחָבוּ כְּדֵין אִתְבָּרוּ אִנּוּן לוּחֵי קַדְמָאֵי, דְּהֲווּ בְּהוּ חֵירוּ דְּכֹלָּא. חֵירוּ דְּהַהוּא נָחָשׁ דְּאִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר. Had not Israel backslided and sinned before the Holy One, blessed be He, they would never have died, since the scum of the serpent had been purged out of them. But as soon as they sinned, the first tablets of the Law were broken-those tablets which spelt complete freedom, freedom from the serpent who is the “end of all flesh”.
וְכַד קָמוּ לֵיוָאֵי לְקַטְלָא קְטָלָא, כְּדֵין אִתְעַר חִוְיָא בִּישָׁא וְהֲוָה אָזִיל קַמַּיְיהוּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ, בְּגִין דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל מִזְדָּרְזִין כֻּלְהוּ בְּחֲגִירוּ מְזַיְינָן וְלָא יָכִיל הַהוּא נָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. וְכֵיוָן דְּאָמַר לְמשֶׁה (שמות ל״ג:ה׳) וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְהַאי נָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ. When the Levites rose up to slay the guilty, the evil serpent went in front of them, but he had no power over Israel, because they were girt with a certain armour which protected them against his attacks. When, however, God said to Moses, “Therefore now put off thy ornaments from thee” (Ex. 33, 5), this was the signal that they were placed in the power of the serpent
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב. וַיִּתְנַצְּלוּ וַיְנַצְּלוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּתְנַצְּלוּ עַל יְדָא דְּאַחֲרָא בְּגִין דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְנָחָשׁ לְשַׁלְטָאָה. אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב דְּקִבְּלוּ מִטּוּרָא דְחוֹרֵב כַּד אִתְיְיהִיב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל. (this is indicated by the form vayithnaselu, which shows that they were stripped by the hand of another). The ornaments referred to are those which they received at Mount Horeb at the time when the Torah was given to Israel.’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא נֹחַ דְּהֲוָה צַדִּיק אַמַּאי לָא הֲוָה בָּטִיל מוֹתָא מֵעָלְמָא. אֶלָּא בְּגִין דְּעַד לָא סָלְקַת זוּהֲמָא מֵעָלְמָא. וְעוֹד דְּאִנּוּן לָא הֲווּ מְהֵימְנִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֻלְהוּ אֲחִידָן בְּטַרְפֵּי אִילָנָא לְתַתָּא וּמִתְלַבְּשָׁאן בְּרוּחַ מְסָאֳבָא. R. Hiya said: ‘Why did not Noah, being a righteous man, cause death to vanish from the world? The reason is that the scum of the serpent had not yet been removed from the world, and further, that his generation did not believe in the Holy One, blessed be He, and all of them clung to the “lower leaves of the tree”, and were clothed with an unclean spirit.
וְתוּ לְבָתַר אוֹסְפוּ לְמֶחטֵי וּלְמֵהַךְ בָּתַר יֵצֶר הָרָע כַּד בְּקַדְמִיתָא: וְאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי אִילָנָא דְחַיֵּי אַכַּתֵּי לָא נָחִית לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא. וְתוּ דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ לֵיהּ בְּעָלְמָא לְבָתַר דִּכְתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלה וְהָא אִתְּמָר. Furthermore, they persisted in their sins, and followed their evil inclination as before, and the holy Torah, which is the Tree of Life, had not yet been brought down to the earth. Moreover, Noah himself drew death into the world, through his own sin, of which it is written, “And he drank of the wine and was drunken, and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21), as elsewhere explained.’
Chapter 14
Chapter 14 somebodyNoach 14 (Chapter 14) (Noach) (Zohar)
Noach 14 (Chapter 14) (Noach) (Zohar) somebodyעַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד יוּדָאי דְּהֲוָה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ וְאִתְחֲזֵי. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לוֹן שְׁלִיחָא דְמִצְוָה אֲנָא. דְּהָא אֲנַן דָּיְירֵי בִּכְפַר דְּרָאמִין, וּמָטֵי זִמְנָא דְחַג, וְאֲנַן צְרִיכִין לוּלָב וְזִינִין דְּעִמֵּיהּ, וְאֲנָא אָזִיל לְקָטְעָא לוֹן לְמִצְוָה. אֲזְלוּ כְּחֲדָא. As they were going along they saw a man coming towards them. Said R. Jose: ‘This man is a Jew.’ When he came up to them they asked him who he was. He said: ‘I am on a religious errand from the village of Ramin, where I live. As it is near the Feast of Tabernacles, we require a palm branch with its accessories. I am therefore on my way to pluck them.’ They all then walked on together.
אָמַר לְהוּ הַהוּא יוּדָאי הַנִּי אַרְבַּע מִינִין דְּלוּלָב דְּבְּכֻלְהוֹ אָתָאן לְרַצוּיֵי עָלְמָא (נ"א על מיא) שְׁמַעְתּוּן אַמַּאי אֲנַן צְרִיכִין לוֹן בַּחַג. אָמַר לֵיהּ כְּבָר אִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. אֲבָל אִי מִלָּה חַדְתָּא אִיהוּ תְּחוֹת יְדָךְ אֵימָא לָהּ. The Judean said to them: ‘In regard to these four plants which we take in order to propitiate the Almighty, have you heard why we require them precisely on the Feast of Tabernacles?’ Said R. Jose to him: ‘Our colleagues have already discussed this question. But if you have any explanation of your own, tell us.’
אָמַר לוֹן וַדַּאי הַהוּא אֲתַר דְּאֲנַן דָּיְירֵי בֵּיהּ הוּא זְעֵיר וְכֻלְהוּ עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִית עֲלָן צוּרְבָא מֵרַבָּנָן רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי מֵחוֹזָאָה שְׁמֵיהּ. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אָמַר לָן מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאָמַר דְּהָא בְּחַג זִמְנָא הוּא לְשַׁלְטָאָה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס"א דכל אנון רברבין) אִנּוּן שְׁאָר עַמִּין. אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן עַל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמִתְבָּרְכָאן מִסִּטְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְקָרִינָן לוֹן מַיִם הַזֵּידוֹנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים. He replied: ‘The place where we live is indeed only a little hamlet, but all its inhabitants diligently study the Torah under the guidance of a learned teacher, R. Isaac the son of Jose by name, of Mehozah, who every day gives us some fresh explanation of points in the Torah. Regarding this festival, he explained that this is the fitting period for Israel to obtain dominion over the chiefs who have charge of the nations of the Gentiles, and who are called by them “the proud waters” (Ps. 124, 6).
וּבְגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ אָתֵינָא בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאִנּוּן אַרְבַּע מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב לְרַצּוּיֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עלייהו) וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּלְאַתְעָרָא עֲלָן מַיִין קַדִּישִׁין לְנַסְכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. In order to obtain dominion over them, we come with a symbolic representation of the Divine name by means of the four plants, which we also take for the purpose of placating the Almighty so as to procure for ourselves a plenitude of sacred waters with which to pour a libation on the altar.
תּוּ אָמַר לוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא. מַאי אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה. דָּא בֵּי דִינָא דִּלְתַתָּא (נ"א דא ראש השנה ממש) דְּאִתְעַר לְמֵידַן עַלְמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל עָלְמָא בְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא. He further told us that on the New Year there is in the world “a first stirring”. What is meant by “a first stirring”? This is the lower-world tribunal which bestirs itself to bring the world to judgement, as God then sits in judgement over the world.
וְשָׁלְטָא הַאי בֵּי דִינָא לְמֵידַן עָלְמָא, עַד יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּנָהֲרִין אַנְפָּהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא דַּלְטוֹרָא בְּעָלְמָא. דְּאִיהוּ אִתְעַסַּק בַּמֶה דְאַתְיָין לֵיהּ הַהוּא שָׂעִיר דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֳבָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין דְּאִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר לָא קָרִיב לְמַקְדְּשָׁא. This tribunal continues in session until the Day of Atonement, when the face of the moon is bright, and the slanderous serpent leaves the world alone, being occupied with the he-goat which has been offered to him-an appropriate offering, as the goat is from the “impure region”. Being occupied with that goat, he does not come near the sanctuary.
וְשָׂעִיר דָּא כְּהַהוּא שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ וְאַנְהִירוּ אַנְפָּהָא דְרֹאשׁ הַשָׁנָה (נ"א כך בראש השנה) (נ"א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ מַשְׁכְּחִין רַחֲמֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבַר חוֹבַיְיהוּ. וְרָזָא חָדָא אָמַר לוֹן וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַּר לְחֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין חַכִּימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאן אִיהוּ. אָמַר לוֹן עַד לָא בָּדִיקְנָא בְּכוּ. This goat performs the same function as the goat offered up on the New Moon, with which also the serpent occupies himself, allowing the moon to grow bright. In consequence, all Israel find favour in the eyes of the Almighty, and their guilt is removed. He further discoursed to us on another mystery which it is not permitted to disclose save to those of excelling wisdom, saintliness, and piety.’ ‘What is it?’ asked R. Jose. ‘I cannot say unless I first test you,’ replied the Jew.
אֲזְלוּ. לְבָתַר אָמַר לוֹן. כַּד סִיהֲרָא אִתְקְרִיבַת בְּשִׁמְשָׁא. אַתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִטְרָא דְצָפוֹן וְאָחִיד בָּהּ בִּרְחִימוּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְדָרוֹם אִתְעַר מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְסִיהֲרָא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְּמִזְרָח. וּכְדֵין יָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וּנְטִילַת בִּרְכָאן בַּחֲשַׁאי, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָא סִיהֲרָא וְאִתְמַלְיָיא. וְהָכָא אִתְקְרִיבַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ. They then proceeded on their way, and after a time he said: ‘When the moon approaches the sun, the Holy One, blessed be He, stirs up the northern side, and it grasps the moon lovingly and draws her towards itself. Then the South awakens from the other side, and the moon rises and joins the East. She thus draws sustenance from two sides, and noiselessly receives blessings; and thus it is that the moon is blessed and attains her fullness.
כְּמָה דְאִית רָזָא דִּיוּקְנָא שַׁיְיפֵי (נ"א בתיקוני דשייפי) דְאָדָם וְתִיקּוּנוֹי. הָכִי נָמֵי אִית (נ"א איהו) רָזָא דְּדִיוּקְנָא דְּשַׁיְיפֵי נוּקְבָא וְתִקּוּנִי דְנוּקְבָא. וְכֹלָּא פָּרִישׁ בְּגַוָון. הָכִי נָמֵי אִית לְעֵילָא (ד"א מאן) אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לָקֳבֵל בִּרְחִימוּ הָכִי נֲמֵי אִית לְתַתָּא רָזָא וְתִקּוּנָא דְּאָדָם תַּתָּאָה אָחֳרָא תְּחוֹת סִיהֲרָא (ד"א ותקונא דנוקבא). Now as there is a symbolical attribution of members to the (supernal) Adam, so there is to the (supernal) Female, and so, too, there is the symbolism of another Adam under the moon, and also of a Female.
כְּמָה דִדְרוֹעָא שְׂמָאלָא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לְעֵילָא אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לְקֳבְלָהּ בִּרְחִימוּ. הָכִי נָמֵי אִית לְתַתָּא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). הַאי נָחָשׁ אִיהוּ דְרוֹעָא שְׂמָאלָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא. וְאָחִיד בֵּיהּ מַאן דְּרָכִיב בֵּיהּ וְקָרָבָא לְגַבֵּי דְסִיהֲרָא וּמָשִׁיךְ לָהּ בֵּינַיְיהוּ נ"א בִּדְבִיקוּ דְּקוּטְפָא וְאִסְתָּאֳבַת. As the Left Arm above grasps the Female and lovingly draws her to him, so below the serpent, which is the left arm of the unclean spirit, and joined with it he that rides on it, draw near to the moon and draw her tightly to them, so that she becomes defiled.
וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקָרְבִין שָׂעִיר. וְהַהוּא נָחָשׁ אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא שָׂעִיר. וְסִיהֲרָא אִתְדְּכִיאַת וְסַלְקָאת לְעֵילָא וְאִתְקְּשָׁרַת לְעֵילָא לְאִתְבָּרְכָא. וּנְהִירִין אַנְפָּהָא מַה דְּאִתְחַשְׁכַת לְתַתָּא. Israel, therefore, here below offer up a goat, to which the serpent is drawn away. The moon then purges herself, ascends on high, and unites herself to the higher sphere to receive blessing, and her lower face, which was darkened, becomes bright.
כְּדֵין הָכָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כֵּיוָן דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא אִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר. סִיהֲרָא אִתְפָּרְשַׁת מִנֵּיהּ וְאִתְעַסְּקַת (בישראל) לְאוֹלָפָא עֲלַיְיהוּ סָנֵיגוֹרְיָא וְסוֹכֶכֶת עֲלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן מִלְּעֵילָא וּמָחִיל לוֹן. So here on the Day of Atonement, since the evil serpent is occupied with the he-goat, the moon breaks loose from him, and earnestly pleads the cause of Israel, and watches over them like a mother over her children, so that the Holy One, blessed be He, blesses them from above and forgives their sins.
לְבָתַר יִשְׂרָאֵל כַּד מָטוּ לַחַג מִתְעָרֵי סִטְרָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בֵּיהּ סִיהֲרָא וְיִתְנְהִירוּ אַנְפָּהָא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין פַּלְגַת (יהב) חוּלָקָא דְּבִרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן דִּלְתַתָּא דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן. וְלָא יֵיתוּן לְיָנְקָא וּלְקָרָבָא בְּסִטְרָא דְּחוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. Afterwards, when Israel celebrate the Feast of Tabernacles, the “right side” is awakened on high, so that the moon may attach herself to it and her face may become completely bright. She then shares out blessings to all those presiding chiefs of the lower world, so that they may be fully occupied with their own portions, and not attempt to draw sustenance from the side from which Israel obtained their portion.
כְּגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד שְׁאָר עַמִין אִתְבָּרְכוּן. כֻּלְהוֹן אִנּוּן מִתְעַסְּקִין בְּאַחְסָנַת חוּלַקְהוֹן. וְלָא הֲווּ אַתְיָין לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְחָמְדָא חוּלַק אַחְסַנְתֵּיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מָשְׁכִין בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן וְלָא יִתְעָרְבוּן בַּהֲדַיְיהוּ. The same thing happens here below. When all the other nations receive their blessings, they are fully occupied with their own portions, and so do not come and meddle with Israel or covet the portion of their heritage. Israel for this reason cause blessings to flow to all those presiding chiefs, in order that they may be absorbed with their own portions and not meddle with that of Israel.
וְכַד סִיהֲרָא אִתְמְלֵי בִּרְכָאן לְעֵילָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂרָאֵל אָתְיָין וְיָנְקִין מִינָּהּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַאי עֲצֶרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ כְּנִישׁוּ. כָּל מַה דִּכְנִישׁוּ מֵאִנּוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין. לָא יָנְקִין מִנֵּיהּ עַמִּין אָחֳרָנִין בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר עַמִּין. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר מְמַנָּן. And when the moon obtains her due fill of blessings, Israel come and draw sustenance from her all by themselves; and of this it is written, “on the eighth day there shall be to you a solemn gathering” (atsereth, Num. 29, 35). This “gathering” indicates the gathering of all the blessings from above, from which no other nation draws sustenance save Israel; hence “there shall be to you a gathering”, to you, and not to the other nations and presiding chiefs.
וְעַל דָּא אִנּוּן מְרַצִּין עַל הַמַּיִם לְמֵיהַב לוֹן חוּלַק בִּרְכָאן דְּיִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ. וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל כַּד יָנְקִין בִּרְכָאן עִלָּאִין. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. דְּלָא אִתְעָרַב אוֹחֲרָא בַּהֲדָן. And for this reason Israel entreats Heaven to grant a plenitude of rain, so as to accord the nations their share of blessings, that they may be fully occupied therewith, and not meddle in the festivity of Israel, who imbibe the superior blessings. Concerning this day it is written, “My beloved is mine and I am his” (S. S. 2, 16), and there is no third one with us.
לְמַלְכָּא דְּזַמַּן רְחִימוֹי בִּסְעוּדָתָא עִלָּאָה דְּעֲבִיד לֵיהּ לְיוֹמָא רְשִׁימָא. הָא רְחִימוֹי דְמַלְכָּא יְדַע דְּמַלְכָּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. אָמַר מַלְכָּא הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֶחֱדֵי עִם רְחִימָאי. וְדָחִילְנָא דְּכַד אֲנָא בִּסְעוּדָתָא עִם רְחִימָאי יַעֲלוּן כָּל אִנּוּן קַסְטוֹרֵי מְמַנָּן וִיתִיבוּן עִמָּנָא לִפְתוֹרָא לְמִסְעַד סְעוּדָתָא דְחֶדְוָה עִם רְחִימָאי. מָה עֲבַד אַקְדִים הַהוּא רְחִימוֹי קוּסְטוּרִין דִּירוֹקֵי וּבִשְׂרָא דְתוֹרֵי וְאַקְרִיב קַמַּיְיהוּ דְּאִנּוּן קַסְטוּרֵי מְמַנָּן לְמֵיכַל. לְבָתַר יָתִיב מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי לְהַהִיא סְעוּדָתָא עִלָּאָה מִכָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא. וּבְעוֹד דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי עִם מַלְכָּא שָׁאִיל לֵיהּ כָּל צָרְכּוֹי וְיָהִיב לֵיהּ. וְאַחֲדֵי מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא אִתְעָרְבִין אָחֳרָנִין בֵּינַיְיהוּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. The following parable will make this clearer. A king once invited his favourite to a special feast on an appointed day, thus making known to him that he stood high in the favour of the king. The king, however, was apprehensive lest in the midst of the feast all the governors of his provinces might put in an appearance, sit down to table, and partake of the repast intended for his beloved friend. What did he do? He first treated his governors and ministers to a repast of meat and vegetables. Afterwards he sat down with his favourite to that special banquet where all the finest delicacies of the world were spread before them; and whilst alone with the king the favourite laid before him all his petitions and requests, which the king granted. Thus the king enjoyed the company of his friend alone and undisturbed. So it is with Israel in their relation to the Holy One, blessed be He, and hence it is written, “the eighth day shall be to you a gathering”.’
אָמְרוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין אוֹרְחָא קַמָּן. זַכָּאִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָתֵי נְשָׁקוּהוּ. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. כַּד מָטוּ בֵּי חֲקַל יָתִיבוּ. אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגו'. (נדפס בפקודי רכז ב) וּמַאי שְׁנָא בְּטוֹפָנָא דִּכְתִיב אֱלהִים אֱלהִים בְּכָל אֲתַר. (אמאי) וְלָא כְּתִיב וַיְיָ (בכלא). Said R. Hiya and R. Jose: ‘The Holy One, blessed be He, has led our footsteps in the right path. Happy those who occupy themselves with the Torah.’ With these words they came up to him and embraced him. R. Jose applied to him the verse, “And all thy children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of thy children” (Is. 54, 13). When they came to a certain field, the stranger discoursed thus. ‘In the account of the destruction of Sodom and Gomorrah it is written, “And the Lord (Tetragrammaton) caused to rain, etc.” (Gen. 19, 24), whereas throughout the narrative of the Flood the term Elohim (God) isused exclusively. What is the reason for this difference?
אֶלָּא תָּנִינָן בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְיָ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. אֱלֹהִים סְתָם דִּינָא בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא בִּסְדוֹם אִתְעֲבִיד דִּינָא וְלָא לְשֵׁיצָאָה עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְעָרֵב אִיהוּ בַּהֲדֵי דִינָא. אֲבָל בְּטוֹפָנָא כָּל עָלְמָא שָׁצֵי וְכָל אִנּוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ (נ"א בלחודוי) בְּעָלְמָא. We have been taught that the term V-Tetragrammaton (and the Lord), wherever written indicates the Deity presiding over his Court of Justice, whereas the term Elohim (God) is used when the Deity judges alone. Now the destruction of Sodom was limited to one locality, and did not involve the whole world, hence it was decreed in open court, as indicated by the term V-Tetragrammaton (and the Lord); whereas the Flood overwhelmed the whole world, and therefore had to be decreed by the Deity alone, in concealment, as it were; hence the term Elohim.
וְאִי תֵימָא (ד"א דהא) נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ (ד"א אשתזיבו). (נ"א הא) סָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה דְּלָא אִתְחֲזֵי. וְעַל דָּא כָּל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא שָׁצֵי לֵיהּ. וְעַל דָּא וַיְיָ בְּאִתְגַלְיָא וְלָא שָׁצֵי כֹלָּא. אֱלהִים בָּעֵי סְתִימוּ וּבָעֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְּהָא כֹּלָּא שָׁצֵי. וְעַל דָּא אֱלהִים בִּלְחוֹדוֹי הֲוֵי. (As for Noah and his companions, they were only saved through being carefully concealed from sight.) In this light we explain the verse “The Lord sat at the Flood” (Ps. 29, 10),
וְרָזָא דָּא (תהילים כ״ט:י׳) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב. מַהוּ יָשָׁב. אִלְמָלֵא קְרָא כְּתִיב לָא יָכְלִינָן לְמֵימַר. יָשָׁב בִּלְחוֹדוֹי דְּלָא אַתְיָא עִם דִּינָא. כְּתִיב הָכָא יָשָׁב, וּכְתִיב הָתָם (ויקרא י״ג:מ״ו) בָּדָד יֵשֵׁב בִּלְחוֹדוֹי. that is, He sat as it were all by Himself, on the analogy of the expression “He shall sit alone” (Lev. 13, 46).
וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה סָתִים מַעֲיָנָא. לְבָתַר כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא וְשָׁצֵי עָלְמָא וְנָח רוּגְזֵיהּ מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגו'. דְּהָא כַּד שָׁצֵי עָלְמָא לָא אִדְכַּר דְּסָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה. Now it is because Noah was completely hidden from sight that, after the world had suffered its doom and the wrath of the Deity had been appeased, we read AND GOD (ELOHIM) REMEMBERED NOAH, for Noah having been so long out of sight had to be specially brought to mind.
וְרָזָא (ודא) אוֹלִיפְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתִים וְגַלְיָא. גַּלְיָא הוּא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. סָתִים הוּא אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן. וּבְגִין כָּךְ כָּל מִלּוֹי דְּבַר נָשׁ דְּאִנּוּן בִּסְתִימוּ בִּרְכָאן שַׁרְיָין עֲלוֹי. וְכָל דְּאִנּוּן בְּאִתְגַּלְּיָא הַהוּא אֲתַר דְּבֵי דִינָא שָׁרְיָאן עֲלוֹי בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר בְּאִתְגְּלֵי וְהַהוּא דְאִקְרֵי רַע עַיִן שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְכֹלָּא הוּא בְּרָזָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. From this passage we derive the mystical doctrine that the Holy One, blessed be He, is sometimes discoverable and sometimes undiscoverable. He is discoverable when presiding over the lower Court. He remains undiscoverable in the spot whence all blessings flow. Hence those possessions of a man which are hidden from sight are receptive of the heavenly blessing; whereas things which are exposed to view attract the notice of the accuser, and are subject to the influence of him who is named “Evil of eye”. There is a deep mystery which connects all this with the supernal pattern.’
בָּכָה רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר זַכָּאָה דָרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ דְּהָא זְכוּתָא דִילֵיהּ אַזְמִין לָן בְּטוּרֵי מִלִּין עִלָּאִין כְּאִלֵּין (עד כאן). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ לְאוֹדָעָא לָן מִלִּין אִלֵּין קָא אָתֵי וְשַׁדְרֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּן. כַּד אָתוּ וְסִדְּרוּ מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר. R. Jose, with tears in his eyes, said: ‘Happy is the generation in which R. Simeon flourishes, for it is through his merit that we have been privileged to hear so sublime a discourse as this.’ R. Jose said further, ‘God must have sent that man on this road to impart to us these ideas.’ When they came to R. Simeon and repeated to him all they had heard, he said, ‘Of a truth he spoke well.’
Noach 14:110-117 (Chapter 14) (Noach) (Zohar)
Noach 14:110-117 (Chapter 14) (Noach) (Zohar) somebodyעַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד יוּדָאי דְּהֲוָה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ וְאִתְחֲזֵי. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לוֹן שְׁלִיחָא דְמִצְוָה אֲנָא. דְּהָא אֲנַן דָּיְירֵי בִּכְפַר דְּרָאמִין, וּמָטֵי זִמְנָא דְחַג, וְאֲנַן צְרִיכִין לוּלָב וְזִינִין דְּעִמֵּיהּ, וְאֲנָא אָזִיל לְקָטְעָא לוֹן לְמִצְוָה. אֲזְלוּ כְּחֲדָא. As they were going along they saw a man coming towards them. Said R. Jose: ‘This man is a Jew.’ When he came up to them they asked him who he was. He said: ‘I am on a religious errand from the village of Ramin, where I live. As it is near the Feast of Tabernacles, we require a palm branch with its accessories. I am therefore on my way to pluck them.’ They all then walked on together.
אָמַר לְהוּ הַהוּא יוּדָאי הַנִּי אַרְבַּע מִינִין דְּלוּלָב דְּבְּכֻלְהוֹ אָתָאן לְרַצוּיֵי עָלְמָא (נ"א על מיא) שְׁמַעְתּוּן אַמַּאי אֲנַן צְרִיכִין לוֹן בַּחַג. אָמַר לֵיהּ כְּבָר אִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. אֲבָל אִי מִלָּה חַדְתָּא אִיהוּ תְּחוֹת יְדָךְ אֵימָא לָהּ. The Judean said to them: ‘In regard to these four plants which we take in order to propitiate the Almighty, have you heard why we require them precisely on the Feast of Tabernacles?’ Said R. Jose to him: ‘Our colleagues have already discussed this question. But if you have any explanation of your own, tell us.’
אָמַר לוֹן וַדַּאי הַהוּא אֲתַר דְּאֲנַן דָּיְירֵי בֵּיהּ הוּא זְעֵיר וְכֻלְהוּ עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִית עֲלָן צוּרְבָא מֵרַבָּנָן רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי מֵחוֹזָאָה שְׁמֵיהּ. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אָמַר לָן מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאָמַר דְּהָא בְּחַג זִמְנָא הוּא לְשַׁלְטָאָה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס"א דכל אנון רברבין) אִנּוּן שְׁאָר עַמִּין. אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן עַל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמִתְבָּרְכָאן מִסִּטְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְקָרִינָן לוֹן מַיִם הַזֵּידוֹנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים. He replied: ‘The place where we live is indeed only a little hamlet, but all its inhabitants diligently study the Torah under the guidance of a learned teacher, R. Isaac the son of Jose by name, of Mehozah, who every day gives us some fresh explanation of points in the Torah. Regarding this festival, he explained that this is the fitting period for Israel to obtain dominion over the chiefs who have charge of the nations of the Gentiles, and who are called by them “the proud waters” (Ps. 124, 6).
וּבְגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ אָתֵינָא בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאִנּוּן אַרְבַּע מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב לְרַצּוּיֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עלייהו) וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּלְאַתְעָרָא עֲלָן מַיִין קַדִּישִׁין לְנַסְכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. In order to obtain dominion over them, we come with a symbolic representation of the Divine name by means of the four plants, which we also take for the purpose of placating the Almighty so as to procure for ourselves a plenitude of sacred waters with which to pour a libation on the altar.
תּוּ אָמַר לוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא. מַאי אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה. דָּא בֵּי דִינָא דִּלְתַתָּא (נ"א דא ראש השנה ממש) דְּאִתְעַר לְמֵידַן עַלְמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל עָלְמָא בְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא. He further told us that on the New Year there is in the world “a first stirring”. What is meant by “a first stirring”? This is the lower-world tribunal which bestirs itself to bring the world to judgement, as God then sits in judgement over the world.
וְשָׁלְטָא הַאי בֵּי דִינָא לְמֵידַן עָלְמָא, עַד יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּנָהֲרִין אַנְפָּהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא דַּלְטוֹרָא בְּעָלְמָא. דְּאִיהוּ אִתְעַסַּק בַּמֶה דְאַתְיָין לֵיהּ הַהוּא שָׂעִיר דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֳבָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין דְּאִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר לָא קָרִיב לְמַקְדְּשָׁא. This tribunal continues in session until the Day of Atonement, when the face of the moon is bright, and the slanderous serpent leaves the world alone, being occupied with the he-goat which has been offered to him-an appropriate offering, as the goat is from the “impure region”. Being occupied with that goat, he does not come near the sanctuary.
וְשָׂעִיר דָּא כְּהַהוּא שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ וְאַנְהִירוּ אַנְפָּהָא דְרֹאשׁ הַשָׁנָה (נ"א כך בראש השנה) (נ"א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ מַשְׁכְּחִין רַחֲמֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבַר חוֹבַיְיהוּ. וְרָזָא חָדָא אָמַר לוֹן וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַּר לְחֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין חַכִּימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאן אִיהוּ. אָמַר לוֹן עַד לָא בָּדִיקְנָא בְּכוּ. This goat performs the same function as the goat offered up on the New Moon, with which also the serpent occupies himself, allowing the moon to grow bright. In consequence, all Israel find favour in the eyes of the Almighty, and their guilt is removed. He further discoursed to us on another mystery which it is not permitted to disclose save to those of excelling wisdom, saintliness, and piety.’ ‘What is it?’ asked R. Jose. ‘I cannot say unless I first test you,’ replied the Jew.
אֲזְלוּ. לְבָתַר אָמַר לוֹן. כַּד סִיהֲרָא אִתְקְרִיבַת בְּשִׁמְשָׁא. אַתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִטְרָא דְצָפוֹן וְאָחִיד בָּהּ בִּרְחִימוּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְדָרוֹם אִתְעַר מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְסִיהֲרָא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְּמִזְרָח. וּכְדֵין יָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וּנְטִילַת בִּרְכָאן בַּחֲשַׁאי, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָא סִיהֲרָא וְאִתְמַלְיָיא. וְהָכָא אִתְקְרִיבַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ. They then proceeded on their way, and after a time he said: ‘When the moon approaches the sun, the Holy One, blessed be He, stirs up the northern side, and it grasps the moon lovingly and draws her towards itself. Then the South awakens from the other side, and the moon rises and joins the East. She thus draws sustenance from two sides, and noiselessly receives blessings; and thus it is that the moon is blessed and attains her fullness.
כְּמָה דְאִית רָזָא דִּיוּקְנָא שַׁיְיפֵי (נ"א בתיקוני דשייפי) דְאָדָם וְתִיקּוּנוֹי. הָכִי נָמֵי אִית (נ"א איהו) רָזָא דְּדִיוּקְנָא דְּשַׁיְיפֵי נוּקְבָא וְתִקּוּנִי דְנוּקְבָא. וְכֹלָּא פָּרִישׁ בְּגַוָון. הָכִי נָמֵי אִית לְעֵילָא (ד"א מאן) אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לָקֳבֵל בִּרְחִימוּ הָכִי נֲמֵי אִית לְתַתָּא רָזָא וְתִקּוּנָא דְּאָדָם תַּתָּאָה אָחֳרָא תְּחוֹת סִיהֲרָא (ד"א ותקונא דנוקבא). Now as there is a symbolical attribution of members to the (supernal) Adam, so there is to the (supernal) Female, and so, too, there is the symbolism of another Adam under the moon, and also of a Female.
כְּמָה דִדְרוֹעָא שְׂמָאלָא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לְעֵילָא אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לְקֳבְלָהּ בִּרְחִימוּ. הָכִי נָמֵי אִית לְתַתָּא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). הַאי נָחָשׁ אִיהוּ דְרוֹעָא שְׂמָאלָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא. וְאָחִיד בֵּיהּ מַאן דְּרָכִיב בֵּיהּ וְקָרָבָא לְגַבֵּי דְסִיהֲרָא וּמָשִׁיךְ לָהּ בֵּינַיְיהוּ נ"א בִּדְבִיקוּ דְּקוּטְפָא וְאִסְתָּאֳבַת. As the Left Arm above grasps the Female and lovingly draws her to him, so below the serpent, which is the left arm of the unclean spirit, and joined with it he that rides on it, draw near to the moon and draw her tightly to them, so that she becomes defiled.
וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקָרְבִין שָׂעִיר. וְהַהוּא נָחָשׁ אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא שָׂעִיר. וְסִיהֲרָא אִתְדְּכִיאַת וְסַלְקָאת לְעֵילָא וְאִתְקְּשָׁרַת לְעֵילָא לְאִתְבָּרְכָא. וּנְהִירִין אַנְפָּהָא מַה דְּאִתְחַשְׁכַת לְתַתָּא. Israel, therefore, here below offer up a goat, to which the serpent is drawn away. The moon then purges herself, ascends on high, and unites herself to the higher sphere to receive blessing, and her lower face, which was darkened, becomes bright.
כְּדֵין הָכָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כֵּיוָן דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא אִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר. סִיהֲרָא אִתְפָּרְשַׁת מִנֵּיהּ וְאִתְעַסְּקַת (בישראל) לְאוֹלָפָא עֲלַיְיהוּ סָנֵיגוֹרְיָא וְסוֹכֶכֶת עֲלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן מִלְּעֵילָא וּמָחִיל לוֹן. So here on the Day of Atonement, since the evil serpent is occupied with the he-goat, the moon breaks loose from him, and earnestly pleads the cause of Israel, and watches over them like a mother over her children, so that the Holy One, blessed be He, blesses them from above and forgives their sins.
לְבָתַר יִשְׂרָאֵל כַּד מָטוּ לַחַג מִתְעָרֵי סִטְרָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בֵּיהּ סִיהֲרָא וְיִתְנְהִירוּ אַנְפָּהָא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין פַּלְגַת (יהב) חוּלָקָא דְּבִרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן דִּלְתַתָּא דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן. וְלָא יֵיתוּן לְיָנְקָא וּלְקָרָבָא בְּסִטְרָא דְּחוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. Afterwards, when Israel celebrate the Feast of Tabernacles, the “right side” is awakened on high, so that the moon may attach herself to it and her face may become completely bright. She then shares out blessings to all those presiding chiefs of the lower world, so that they may be fully occupied with their own portions, and not attempt to draw sustenance from the side from which Israel obtained their portion.
כְּגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד שְׁאָר עַמִין אִתְבָּרְכוּן. כֻּלְהוֹן אִנּוּן מִתְעַסְּקִין בְּאַחְסָנַת חוּלַקְהוֹן. וְלָא הֲווּ אַתְיָין לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְחָמְדָא חוּלַק אַחְסַנְתֵּיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מָשְׁכִין בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן וְלָא יִתְעָרְבוּן בַּהֲדַיְיהוּ. The same thing happens here below. When all the other nations receive their blessings, they are fully occupied with their own portions, and so do not come and meddle with Israel or covet the portion of their heritage. Israel for this reason cause blessings to flow to all those presiding chiefs, in order that they may be absorbed with their own portions and not meddle with that of Israel.
וְכַד סִיהֲרָא אִתְמְלֵי בִּרְכָאן לְעֵילָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂרָאֵל אָתְיָין וְיָנְקִין מִינָּהּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַאי עֲצֶרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ כְּנִישׁוּ. כָּל מַה דִּכְנִישׁוּ מֵאִנּוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין. לָא יָנְקִין מִנֵּיהּ עַמִּין אָחֳרָנִין בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר עַמִּין. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר מְמַנָּן. And when the moon obtains her due fill of blessings, Israel come and draw sustenance from her all by themselves; and of this it is written, “on the eighth day there shall be to you a solemn gathering” (atsereth, Num. 29, 35). This “gathering” indicates the gathering of all the blessings from above, from which no other nation draws sustenance save Israel; hence “there shall be to you a gathering”, to you, and not to the other nations and presiding chiefs.
וְעַל דָּא אִנּוּן מְרַצִּין עַל הַמַּיִם לְמֵיהַב לוֹן חוּלַק בִּרְכָאן דְּיִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ. וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל כַּד יָנְקִין בִּרְכָאן עִלָּאִין. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. דְּלָא אִתְעָרַב אוֹחֲרָא בַּהֲדָן. And for this reason Israel entreats Heaven to grant a plenitude of rain, so as to accord the nations their share of blessings, that they may be fully occupied therewith, and not meddle in the festivity of Israel, who imbibe the superior blessings. Concerning this day it is written, “My beloved is mine and I am his” (S. S. 2, 16), and there is no third one with us.
לְמַלְכָּא דְּזַמַּן רְחִימוֹי בִּסְעוּדָתָא עִלָּאָה דְּעֲבִיד לֵיהּ לְיוֹמָא רְשִׁימָא. הָא רְחִימוֹי דְמַלְכָּא יְדַע דְּמַלְכָּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. אָמַר מַלְכָּא הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֶחֱדֵי עִם רְחִימָאי. וְדָחִילְנָא דְּכַד אֲנָא בִּסְעוּדָתָא עִם רְחִימָאי יַעֲלוּן כָּל אִנּוּן קַסְטוֹרֵי מְמַנָּן וִיתִיבוּן עִמָּנָא לִפְתוֹרָא לְמִסְעַד סְעוּדָתָא דְחֶדְוָה עִם רְחִימָאי. מָה עֲבַד אַקְדִים הַהוּא רְחִימוֹי קוּסְטוּרִין דִּירוֹקֵי וּבִשְׂרָא דְתוֹרֵי וְאַקְרִיב קַמַּיְיהוּ דְּאִנּוּן קַסְטוּרֵי מְמַנָּן לְמֵיכַל. לְבָתַר יָתִיב מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי לְהַהִיא סְעוּדָתָא עִלָּאָה מִכָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא. וּבְעוֹד דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי עִם מַלְכָּא שָׁאִיל לֵיהּ כָּל צָרְכּוֹי וְיָהִיב לֵיהּ. וְאַחֲדֵי מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא אִתְעָרְבִין אָחֳרָנִין בֵּינַיְיהוּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. The following parable will make this clearer. A king once invited his favourite to a special feast on an appointed day, thus making known to him that he stood high in the favour of the king. The king, however, was apprehensive lest in the midst of the feast all the governors of his provinces might put in an appearance, sit down to table, and partake of the repast intended for his beloved friend. What did he do? He first treated his governors and ministers to a repast of meat and vegetables. Afterwards he sat down with his favourite to that special banquet where all the finest delicacies of the world were spread before them; and whilst alone with the king the favourite laid before him all his petitions and requests, which the king granted. Thus the king enjoyed the company of his friend alone and undisturbed. So it is with Israel in their relation to the Holy One, blessed be He, and hence it is written, “the eighth day shall be to you a gathering”.’
אָמְרוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין אוֹרְחָא קַמָּן. זַכָּאִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָתֵי נְשָׁקוּהוּ. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. כַּד מָטוּ בֵּי חֲקַל יָתִיבוּ. אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגו'. (נדפס בפקודי רכז ב) וּמַאי שְׁנָא בְּטוֹפָנָא דִּכְתִיב אֱלהִים אֱלהִים בְּכָל אֲתַר. (אמאי) וְלָא כְּתִיב וַיְיָ (בכלא). Said R. Hiya and R. Jose: ‘The Holy One, blessed be He, has led our footsteps in the right path. Happy those who occupy themselves with the Torah.’ With these words they came up to him and embraced him. R. Jose applied to him the verse, “And all thy children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of thy children” (Is. 54, 13). When they came to a certain field, the stranger discoursed thus. ‘In the account of the destruction of Sodom and Gomorrah it is written, “And the Lord (Tetragrammaton) caused to rain, etc.” (Gen. 19, 24), whereas throughout the narrative of the Flood the term Elohim (God) isused exclusively. What is the reason for this difference?
אֶלָּא תָּנִינָן בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְיָ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. אֱלֹהִים סְתָם דִּינָא בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא בִּסְדוֹם אִתְעֲבִיד דִּינָא וְלָא לְשֵׁיצָאָה עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְעָרֵב אִיהוּ בַּהֲדֵי דִינָא. אֲבָל בְּטוֹפָנָא כָּל עָלְמָא שָׁצֵי וְכָל אִנּוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ (נ"א בלחודוי) בְּעָלְמָא. We have been taught that the term V-Tetragrammaton (and the Lord), wherever written indicates the Deity presiding over his Court of Justice, whereas the term Elohim (God) is used when the Deity judges alone. Now the destruction of Sodom was limited to one locality, and did not involve the whole world, hence it was decreed in open court, as indicated by the term V-Tetragrammaton (and the Lord); whereas the Flood overwhelmed the whole world, and therefore had to be decreed by the Deity alone, in concealment, as it were; hence the term Elohim.
וְאִי תֵימָא (ד"א דהא) נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ (ד"א אשתזיבו). (נ"א הא) סָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה דְּלָא אִתְחֲזֵי. וְעַל דָּא כָּל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא שָׁצֵי לֵיהּ. וְעַל דָּא וַיְיָ בְּאִתְגַלְיָא וְלָא שָׁצֵי כֹלָּא. אֱלהִים בָּעֵי סְתִימוּ וּבָעֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְּהָא כֹּלָּא שָׁצֵי. וְעַל דָּא אֱלהִים בִּלְחוֹדוֹי הֲוֵי. (As for Noah and his companions, they were only saved through being carefully concealed from sight.) In this light we explain the verse “The Lord sat at the Flood” (Ps. 29, 10),
וְרָזָא דָּא (תהילים כ״ט:י׳) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב. מַהוּ יָשָׁב. אִלְמָלֵא קְרָא כְּתִיב לָא יָכְלִינָן לְמֵימַר. יָשָׁב בִּלְחוֹדוֹי דְּלָא אַתְיָא עִם דִּינָא. כְּתִיב הָכָא יָשָׁב, וּכְתִיב הָתָם (ויקרא י״ג:מ״ו) בָּדָד יֵשֵׁב בִּלְחוֹדוֹי. that is, He sat as it were all by Himself, on the analogy of the expression “He shall sit alone” (Lev. 13, 46).
וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה סָתִים מַעֲיָנָא. לְבָתַר כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא וְשָׁצֵי עָלְמָא וְנָח רוּגְזֵיהּ מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגו'. דְּהָא כַּד שָׁצֵי עָלְמָא לָא אִדְכַּר דְּסָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה. Now it is because Noah was completely hidden from sight that, after the world had suffered its doom and the wrath of the Deity had been appeased, we read AND GOD (ELOHIM) REMEMBERED NOAH, for Noah having been so long out of sight had to be specially brought to mind.
וְרָזָא (ודא) אוֹלִיפְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתִים וְגַלְיָא. גַּלְיָא הוּא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. סָתִים הוּא אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן. וּבְגִין כָּךְ כָּל מִלּוֹי דְּבַר נָשׁ דְּאִנּוּן בִּסְתִימוּ בִּרְכָאן שַׁרְיָין עֲלוֹי. וְכָל דְּאִנּוּן בְּאִתְגַּלְּיָא הַהוּא אֲתַר דְּבֵי דִינָא שָׁרְיָאן עֲלוֹי בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר בְּאִתְגְּלֵי וְהַהוּא דְאִקְרֵי רַע עַיִן שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְכֹלָּא הוּא בְּרָזָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. From this passage we derive the mystical doctrine that the Holy One, blessed be He, is sometimes discoverable and sometimes undiscoverable. He is discoverable when presiding over the lower Court. He remains undiscoverable in the spot whence all blessings flow. Hence those possessions of a man which are hidden from sight are receptive of the heavenly blessing; whereas things which are exposed to view attract the notice of the accuser, and are subject to the influence of him who is named “Evil of eye”. There is a deep mystery which connects all this with the supernal pattern.’
בָּכָה רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר זַכָּאָה דָרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ דְּהָא זְכוּתָא דִילֵיהּ אַזְמִין לָן בְּטוּרֵי מִלִּין עִלָּאִין כְּאִלֵּין (עד כאן). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ לְאוֹדָעָא לָן מִלִּין אִלֵּין קָא אָתֵי וְשַׁדְרֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּן. כַּד אָתוּ וְסִדְּרוּ מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר. R. Jose, with tears in his eyes, said: ‘Happy is the generation in which R. Simeon flourishes, for it is through his merit that we have been privileged to hear so sublime a discourse as this.’ R. Jose said further, ‘God must have sent that man on this road to impart to us these ideas.’ When they came to R. Simeon and repeated to him all they had heard, he said, ‘Of a truth he spoke well.’
Chapter 15
Chapter 15 somebodyNoach 15 (Chapter 15) (Noach) (Zohar)
Noach 15 (Chapter 15) (Noach) (Zohar) somebody(נדפס בפקודי רסח ב)רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּי. אָמַר לֵיהּ הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר אִתְהַנֵּי מֵאִנּוּן קָרְבָּנִין דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא אוֹ לָא. אָמַר לֵיהּ כֹּלָּא הֲווּ מִסְתַּפְּקֵי כְּחֲדָא לְעֵילָא וְתַתָּא. R. Eleazar, studying one day with his father, R. Simeon, asked him, ‘Did the “End of all flesh” derive nourishment from the sacrifices which Israel used to offer on the altar?’ His father replied: ‘All alike derived sustenance from them, both above and below.
וְתָא חֲזֵי כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן אִקְרוּן אָדָם בְּחִבּוּרָא דְּאִנּוּן רְעוּתִין קַדִּישִׁין דְּסָלְקִין מִגַּוַויְיהוּ. הַהוּא כִּשְׂבָּא אוֹ אִמְרָא אוֹ הַהִיא בְּהֵמָה דְּקָרְבִין אִצְטְרִיךְ עַד לָא יִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא לְפָרָשָׁא עֲלָהּ כָּל חַטָּאִין וְכָל רְעוּתִין בִּישִׁין לְאִתְוַדָּאָה עֲלָהּ. וּכְדֵין הַהִיא אִתְקְרֵי בְּהֵמָה בְּכֹלָּא בְּגוֹ אִנּוּן חַטָּאִין וּבִישִׁין וְהִרְהוּרִין. Consider this. The priests, the Levites, and the Israelites are called Adam (Man), through the unison of the holy liturgies which proceed from them. Whenever a sheep or a lamb, or any animal, was brought as an offering, it was required of those who brought it, before it was offered on the altar, to recite over it all sins and evil intentions and thoughts, and to make confession of them, and it is thus that the creature is designated a b’hemah (animal) throughout, in that it carries these sins and evil thoughts.
כְּגַוְונָא דְּקָרְבָּנָא דַּעֲזָאזֵל דִּכְתִיב (ויקרא ט״ז:כ״א) וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. הָכִי נָמֵי הָכָא. וְכַד סָלְקָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא מְטוּלָא עַל חַד תְּרֵין. וּבְגִין כָּךְ דָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. וְדָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. דָּא בְּרָזָא דְאָדָם וְדָא בְּרָזָא דִבְהֵמָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ל״ו:ז׳) אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ. As in the case of the Azazel (scapegoat) offering it is written, “And he shall confess over him all the iniquities of the children of Israel, etc.” (Lev. 16, 21), So it is here: the one offering brought on the altar bears a twofold burden. Consequently each part goes to its fitting place, the one qua “man” and the other qua “beast”, as we read, “Man and beast thou dost save, O Lord” (Ps. 36, 7).
חֲבִיתִין וְכָל שְׁאָר מְנָחוֹת לְאַתְעָרָא רוּחָא קַדִּישָׁא בִּרְעוּתָא דְּכַהֲנֵי וְשִׁירָתָא דְּלֵיוָאֵי וּבִצְלוֹתָא דְיִשְׂרָאֵל. וּבְהַהוּא תְּנָנָא וְשַׁמְנָא וְקִמְחָא דְּסָלִיק מִתְרַוָּון וּמִסְתַּפְּקִין (ס"א ומתפנקין) (ס"א ומתפשטין) כָּל שְׁאָר מָארֵי דְדִינִין דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה בְּהַהוּא דִינָא דְאִתְמָסַר לוֹן. וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא. תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא אִתְעֲבִיד בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא לְאִסְתַּפְּקָא דָּא בְּדָא, וּלְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא מָאן דְּאִצְטְרִיךְ עַד אֵין סוֹף. Baked meal-offering or other meal-offerings are the means of invoking the Holy Spirit on the service of the priests, the song of the Levites, and the prayer of the Israelites; and from the smoke that rises up from the oil and the flour all the accusers replenish themselves, so that they are powerless to pursue the indictment which has been delivered into their hands. Thus we see that things have been so arranged in the mystery of faith that the adversary should have his share in the holy things, and that the requisite portion should ascend even to the Limitless.’
Chapter 16
Chapter 16 somebodyNoach 16:131-133 (Chapter 16) (Noach) (Zohar)
Noach 16:131-133 (Chapter 16) (Noach) (Zohar) somebody(נדפס בפקודי רכא א, רסח ב) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲרֵימַת יְדָאי בִּצְלוֹתִין לְעֵילָא, דְּכַד רְעוּתָא עִלָּאָה לְעֵילָא לְעֵילָא קָיְימָא עַל הַהוּא רְעוּתָא דְּלָא אִתְיְדָע וְלֹא אִתְפַּס כְּלַל לְעָלְמִין רֵישָׁא דְּסָתִים יַתִּיר לְעֵילָא. וְהַהוּא רֵישָׁא אַפִּיק מַאי דְאַפִּיק וְלָא יְדִיעַ וְנָהִיר מַאי דְנָהִיר כֹּלָּא בִּסְתִימוּ. R. Simeon said: ‘When praying, I raise my hand on high, that when my mind is concentrated on the highest, there is higher still that which can never be known or grasped, the starting-point that is absolutely concealed, that produced what it produced while remaining unknowable, and irradiated what it irradiated while remaining undisclosed.
רְעוֹ דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְנְהָרָא מִנֵּיהּ. חַד פְּרִיסוּ אִתְפְּרִיס. וּמִגּוֹ הַהוּא פְּרִיסָא בִּרְדִיפוּ דְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה מָטֵי וְלָא מָטֵי עַד הַהוּא פְּרִיסָא נָהִיר מַה דְּנָהִיר. וּכְדֵין (ס"א ההוא) אִיהוּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה נָהִיר בִּנְהִירוּ (בסתימו) סָתִים דְּלָא יְדִיעַ וְהַהוּא מַחֲשָׁבָה לָא יָדַע. It is the desire of the upward-striving thought to pursue after this and to be illumined by it. In the process a certain fragment is detached, and from that fragment, through the pursuit of the upward-striving thought, which reaches and yet does not reach it, there is a certain illumination. The upward-striving thought is thus illumined by a light undisclosed and unknowable even to that thought.
כְּדֵין בָּטַשׁ הַאי נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בִּנְהִירוּ דְּפַרְסָא דְּקָיְימָא דְּנָהִיר מִמַּה דְּלָא יְדִיעַ וְלָא אִתְיְידַע וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וּכְדֵין (נ"א האי) דָּא נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בָּטַשׁ בִּנְהִירוּ דִּפְרִיסָא וְנָהֲרִין כְּחֲדָא וְאִתְעֲבִידוּ תֵּשַׁע הֵיכָלִין. That unknowable light of Thought impinges on the light of the detached fragment which radiates from the unknowable and undisclosed, so that they are fused into one light, from which are formed nine Palaces (Hekaloth).
וְהֵיכָלִין לָאו אִנּוּן נְהוֹרִין וְלָאו אִנּוּן רוּחִין וְלָאו אִנּוּן נִשְׁמָתִין. וְלָא אִית (איהו) מָאן דְּקָיְימָא בְּהוּ. רְעוּתָא דְּכָל תֵּשַׁע נְהוֹרִין דְּקָיְימֵי כֻּלְהוּ בְּמַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ חַד מִנַּיְיהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא כֻּלְהוּ לְמִרְדַּף בַּתְרַיְיהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּקָיְימֵי בְּמַחֲשָׁבָה וְלָא מִתְדַּבְּקָן וְלָא אִתְיְידָעוּ. וְאִלֵּין לָא קָיְימֵי לָא בִּרְעוּתָא וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (נ"א עלאין). תָּפְסִין בָּהּ וְלָא תָפְסִין. בְּאִלֵּין קָיְימֵי כָּל רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא וְכָל אִנּוּן נְהוֹרִין מֵרָזָא דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלתתא ד"א ולתתא) כֻּלְהוּ אִקְרוּן אֵין סוֹף. עַד הָכָא מָטוּ נְהוֹרִין וְלָא מָטוּן וְלָא אִתְיְידָעוּ. לָאו הָכָא רְעוּתָא וְלָא מַחֲשָׁבָה. These Palaces are neither lights nor spirits nor souls, neither is there anyone who can grasp them. The longing of the nine illuminations which are all centred in the Thought-the latter being indeed counted as one of them-is to pursue these Palaces at the time when they are stationed in the thought, though they are not (even then) grasped or known, nor are they attained by the highest effort of the mind or the thought. All the mysteries of faith are contained in those Palaces, and all those lights which proceed from the mystic supreme Thought are called EN SOF (Limitless). Up to this point the lights reach and yet do not reach: this is beyond the attainment of mind and thought.
(כדין ד"א כד) נָהִיר מַחֲשָׁבָה וְלָא אִתְיְידַע (ידיע) מִמַּאן דְּנָהִיר. כְּדֵין אִתְלַבֵּשׁ וְאַסְתִּים גּוֹ בִּינָה וְנָהִיר לְמַאן דְנָהִיר וְאָעִיל דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְכְּלִילוּ כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. When Thought illumines, though from what source is not known, it is clothed and enveloped in Binah (understanding), and then further lights appear and one is embraced with the other until all are intertwined.
וּבְרָזָא דְּקָרְבָּנָא כַּד סָלִיק כֹּלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא וְנָהִיר דָּא בְּדָא. כְּדֵין קָיְימֵי כֻּלְהוּ בִּסְלִיקוּ וּמַחֲשָׁבָה אִתְעַטַּר בְּאֵין סוֹף. הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְנְהִיר מִנֵּיהּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלא אתיידע בה כלל) אִקְרֵי אֵין סוֹף. וּמִנֵּיהּ אִשְׁתְּכַח וְקָיְימָא וְנָהִיר לְמַאן דְּנָהִיר וְעַל דָּא כֹּלָּא קָאִים. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. The symbolism of the sacrifices consists, then, in this. When the whole ascends one part is knit with the other and its elements shine through one another, so that all ascend and the thought is embraced in the limitless. The light from which the upward-striving thought is illumined is called En-Sof, and from it all radiation proceeds and on it is based the whole of existence. Happy the portion of the righteous in this world and in the world to come.
תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְּקִשּׁוּרָא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּחֵדוּ, אוּף הָכִי נָמֵי לְתַתָּא בְּחֶדְוְותָא. וּרְעוּתָא לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִימָּא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יְאוּת. In regard, then, to the “end of all flesh”, just as there is unison above with joy (at the time of the sacrifice), so also below there is joy and appeasement. There is thus satisfaction both above and below, and the Mother of Israel watches lovingly over her children.
תָּא חֲזֵי, בְּכָל רֵישֵׁי יַרְחָא וְיַרְחָא כַּד סִיהֲרָא מִתְחַדְּשָׁא יָהֲבִין לֵיהּ לְהַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר חוּלְקָא חָדָא יַתִּיר עַל קָרְבָּנִין לְאִתְעַסְקָא בֵּיהּ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וִיהֵא סִטְרָא דְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּן בְּמַלְכֵיהוֹן, וְדָא אִיהוּ שָׂעִיר. בְּגִין דְּאִיהוּ בְּחוּלָקָא דְּעֵשָׂו דִּכְתִיב בֵּיהּ שָׂעִיר (בראשית כ״ז:י״א) הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר. וְעַל דָּא אִיהוּ אִשְׁתַּמַּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּחוּלָקֵיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָתוֹ. Consider this. At every New Moon the “End of all flesh” is given a portion over and above that of the daily offering, so as to divert his attention from Israel, who are thus left entirely to themselves and in full freedom to commune with their King. This extra portion comes from the he-goat (sa’ir), being the portion of Esau, who is also called sa’ir, as it is written, “Behold Esau my brother is a hairy (sa’ir) man” (Gen. 27, 11). Esau thus has his portion and Israel their portion. Hence it is written, “For the Lord hath chosen Jacob unto himself, and Israel for his own treasure” (Ps. 135, 4).
תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כָּל רְעוּתֵיהּ לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּבִשְׂרָא תָּדִיר וּבְגִין כָּךְ תִּקּוּנָא דְבִשְׂרָא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְכַד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא וְלָא עַל נִשְׁמְתָא. נִשְׁמְתָא סָלְקָא לְאַתְרָא וּבִשְׂרָא אִתְיְהִיב לְאֲתַר דָּא. כְּגַוְונָא דָא בְּקָרְבָּנָא דִּרְעוּתָא סָלְקָא לְאֲתַר חָד, וּבִשְׂרָא לְאֲתַר חָד. Consider this point. The whole desire of this “End of all flesh” is for flesh only, and the tendency of flesh is ever towards him; it is for this reason that he is called “End of all flesh”. Such power, however, as he does obtain is only over the body and not over the soul. The soul ascends to her place, and the body is given over to its place, in the same way as in an offering the devotion of him who offers ascends to one place, and the flesh to another.
וּבַּר נָשׁ דְּאִיהוּ זַכָּאָה אִיהוּ קָרְבָּנָא מַמָּשׁ לְכַפָּרָה. וְאָחֳרָא דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, לָאו אִיהוּ קָרְבָּנָא בְּגִין דְּבֵיהּ מוּמָא דִּכְתִיב, (ויקרא כב) כִּי לֹא לְרָצוֹן וְגו'. וְעַל דָּא צַדִּיקַיָא כַּפָּרָה אִנּוּן דְּעָלְמָא וְקָרְבָּנָא אִנּוּן בְּעָלְמָא (עד כאן): תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמֶר אֱלהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. לְמֵיטַל רְשׁוּ לְאַחְשָׁכָא אַפַּיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָךְ הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (ועל דא עשה לך תבת עצי גופר בגין לאשתזבא בה ולא יכיל לשלטאה עלך. רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא אמר חד) כְּתִיב וַיַעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָהוּ ה'. Hence the righteous man is, of a truth, himself an offering of atonement. But he who is not righteous is disqualified as an offering, for the reason that he suffers from a blemish, and is therefore like the defective animals of which it is written, “they shall not be accepted for you” (Lev. 22, 25). Hence it is that the righteous are an atonement and a sacrifice for the world.’1The first 4 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְגו'. וְכִי אַמַּאי אֲתָא חוּשְׁבְּנָא דָא לְמִמְנֵי. אֶלָּא אִילוּ לָא הֲוָה נֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לָא יֵיעוּל לְתֵיבוּתָא וְלָא יִתְחַבַּר בַּהֲדָהּ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּלִּים בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כְּדֵין אִתְחַבַּר בַּהֲדָהּ. AND NOAH WAS SIX HUNDRED YEARS OLD. Why is Noah’s age specified here? The reason is that if he had not reached this age, he would not yet have been qualified to enter the ark and become united with it.
וְעַל דָּא מִן יוֹמָא דְּאִשְׁתַּלִּים חוֹבַיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא אוֹרִיךְ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּאִשְׁתַּלִּים נֹחַ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְאִשְׁתַּלִּים דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת וְהֲוָה צַדִּיק שְׁלִים. וּכְדֵין עָאל לְתֵיבוּתָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כְּמָה דְאֲמָרָן. וּבְגִינֵי כָךְ לָא אִתְּמָר כְּבֶן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. (ד"א ל"ג לקביל שית סטרין דעלמא). תּוּ פָּתַח וְאָמַר וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם. מַאי טַעְמָא הִנְנִי כֵּיוָן דְּאָמַר וַאֲנִי. אֶלָּא אֲנִי אָנֹכִי (נ"א הנני) כֹּלָּא מִלָּה חָדָא הִיא. Hence, after the measure of the world’s sins had been completed, God respited them until Noah, having lived to the age of six hundred years, reached his full development and attained the condition of “a man righteous and perfect”. Then it was that he entered the ark, and reproduced the supernal pattern.
Chapter 18
Chapter 18 somebodyNoach 18:142-147 (Chapter 18) (Noach) (Zohar)
Noach 18:142-147 (Chapter 18) (Noach) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״א) אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל. אָמַרְתִּי לא אֶרְאֶה יָהּ, כַּמָּה אֲטִימִין אִנּוּן בְּנִי נָשָׁא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלּוֹי דְעָלְמָא וְאִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ רוּחָא דְחָכְמְתָא. R. Simeon discoursed on the text: I said, I shall not see the Lord, even the Lord in the land of the living; I shall behold man no more with the inhabitants of the world (Is. 38, 11). ‘How obtuse,’ he said, ‘are the sons of men who do not know nor pay heed to the words of the Torah, but think only of worldly matters, so that the spirit of wisdom is forgotten of them.
דְּכַד בַּר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵהַאי עָלְמָא וְיָהִיב חוּשְׁבְּנָא לְמָארֵיהּ מִכָּל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ קָאִים רוּחָא וְגוּפָא כְּחֲדָא וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי, עַד דְּאָזִיל לְהַהוּא עָלְמָא וּפָגַע לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן יָתִיב לְתַרְעָא דְגִנְתָּא דְעֵדֶן לְמֶחמֵי כָּל אִנּוּן דְּנָטְרוּ פִּקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן וְחָדֵי בְּהוּ. For when a man departs from this world, and goes to give an account to his Master of all his actions in this world while body and soul were still joined together, he sees many strange things on his way, and at length meets Adam, the first man, sitting at the gate of the Garden of Eden, ready to welcome with joy all those who have observed the commands of their Master.
וְכַמָּה צַדִּיקַיָּא סָחֳרָנֵיהּ דְּאָדָם. אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵאָרְחָא דְּגֵיהִנֹּם וְסָטוּ לְגַבֵּי אָרְחָא דְּגַן עֵדֶן. וְאִלֵּין אִקְרוּן יוֹשְׁבֵי חָדֶל. וְלָא כְּתִיב יוֹשְׁבֵי חָלֶד. בְּגִין דְּלָא הֲווּ כְּמוֹ חוּלְדָה דְּגָרְרָא וּמַנְחָא וְלָא יָדְעָא לְמַאן שַׁבְקָא. אֶלָּא יוֹשְׁבֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:כ״ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם וְגו' (אלא יושבי חדל) דְּאִתְמְנַע לוֹן מֵאָרְחָא דְּגִיהִנֹּם. וְאַתְקִיפוּ בְּהוּ לְאַעָלָא לְהוּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. Round him are many righteous men, those who in this life have kept clear of the path to Gehinnom and followed the path to the Garden of Eden. It is these who are here called “inhabitants of the world’. The word used for “world” here is not the usual holed, but hadel. The reason is that holed is akin to huldah (mole), a creature whose characteristic it is laboriously to heap up provision and leave it to it knows not whom. The term hodel, on the other hand, is derived from a root signifying “avoidance”, and thus is a description of the righteous who avoid and keep far from the ways of Gehinnom and cling to those leading to the Garden of Eden.
דָּבָר אַחֵר יוֹשְׁבֵי חָדֶל אִנּוּן מָרֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דִּמְנָעוּ גַּרְמַיְיהוּ מֵאִנּוּן חוֹבִין דְּחַיָּיבַיָא. וּבְגִין דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן תָּב בִּתְיוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהּ. יָתִיב (נ"א עם) עַל אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵחוֹבֵיהוֹן וְאִנּוּן בְּנֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ה׳) אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ יָתִיב לְתַרְעָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן וְחָדֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּא דְּאַתְיָין בְּהַהוּא אוֹרְחָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. According to another interpretation, the expression “inhabitants of hodel” designates penitents who have resolutely kept clear of their former sins, and since Adam was the first penitent, he was given charge of all penitents, those who are called “sons of hodel” (avoidance), and he therefore sits at the gate of the Garden of Eden, welcoming with joy and gladness the righteous who take the path to the Garden of Eden.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב אָמַרְתִּי לא אֶרְאֶה יָהּ. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי יָהּ. אֶלָּא סוֹפָא דִקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תָּא חֲזֵי, כַּד (תרומה קמא) סָלְקִין נִשְׁמָתִין לְאֲתַר צְרוֹרָא דְחַיֵּי. תַּמָּן מִתְהַנָּן בְּזָהֳרָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא דְּנָהִיר מֵאֲתַר עִלָאָה דְכֹלָּא. וְאִילוּ לָא מִתְלַבְּשָׁא נִשְׁמָתָא בְּזָהֲרָא דִלְבוּשָׁא אָחֳרָא לָא תִיכוֹל לְאִתְקָרָבָא לְמֶחמֵי הַהוּא נְהוֹרָא. It says further in the same passage: “I will not see God”. Naturally one cannot see God, but the expression is explained by the concluding words, “God in the land of the living”. When souls ascend to the place of the “bundle of life” (v. I Sam. 25, 29), they feast their eyes on the beams of the “refulgent mirror” which radiates from the most sublime region. And were the soul not clothed in the resplendency of another (i.e. nonfleshly) garment, it would not be able to approach that effulgence.
וְרָזָא דְמִלָּה כְּמָה דְּיַהֲבֵי לְנִשְׁמָתָא לְבוּשָׁא דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ לְמֵיקַם בְּהַאי עָלְמָא. הָכִי נָמֵי יַהֲבֵי לָהּ לְבוּשָׁא דְּזָהֲרָא עִלָּאָה לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּגוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא אֶרֶץ הַחַיִּים. The esoteric doctrine is that in the same way as the soul has to be clothed in a bodily garment in order to exist in this world, so is she given an ethereal supernal garment wherewith to exist in the other world, and to be enabled to gaze at the effulgence of life radiating from that “land of the living”.
תָּא חֲזֵי, משֶׁה לָא יָכִיל לְקָרְבָא לְאִסְתַּכְּלָא בַּמֶּה דְאִסְתַּכַּל אֶלָּא כַּד אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא אָחֳרָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר. וְתַרְגּוּם בִּמְצִיעוּת עֲנָנָא. וְאִתְלַבַּשׁ בָּהּ כְּמַאן דְּאִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא. וּבְגִין דָא (שמות כ׳:י״ח) וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלהִים וּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וְגו' וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְיָכִיל לְאִסְתַּכָּלָא בַּמֶּה דְאִסְתַּכַּל. Hence it is that Moses was not able to draw near to the place of God and to fix his gaze on what was to be seen there until he was first enveloped in another garment, as we read: “And Moses entered into the midst of the cloud, and went up into the mount” (Ex. 24, 18), that is, he enveloped himself in the cloud, as in a garment, and then he “drew near into the thick darkness where God was” (Ex. 20, 18), and “was in the mount forty days and forty nights” (Ibid. 24, 18), and was able to see what he did see.
כְּגַוְונָא דָא מִתְלַבְּשִׁין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּהַהוּא עָלְמָא בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא עָלְמָא דְּלָא יִתְנַהֵג אֶלָּא בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דָא וְקָיְימֵי לְאִסְתַּכָּלָא בִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר בְּהַהוּא אֶרֶץ הַחַיִּים. וְזֶהוּ יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. דְּהֲוָה סָבִיר דְּלָא יִזְכֵּי לְהַהוּא נְהוֹרָא וּלְהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא בְּגִין דְּנַהֲרָא דְּנָגִיד פָּסִיק לֵיהּ וְלָא אוֹלִיד. לא אַבִּיט אָדָם עוֹד דָּא אָדָם קַדְמָאָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. In similar fashion the souls of the righteous in the other world clothe themselves in garments belonging to that world, so that they can endure to gaze on the light which is diffused in that “land of the living”. This is what Hezekiah meant when he said “God, God in the land of the living” (Is. 38, 11). He was afraid that he would be found unworthy to gaze on that light because he had allowed the lifegiving stream to cease with him, through not begetting children. In his further words, “I shall behold Adam no more” (Ibid.), there is a reference to Adam the first man, as has already been explained.
וְכָל דָא לָמָּה. בְּגִין דְּאָמַר לֵיהּ נְבִיאָה כִּי מֵת אַתָּה בְּהַאי עָלְמָא וְלָא תִחְיֶה לְהַהוּא עָלְמָא. בְּגִין. דְּמָאן דְּלָא (הוה) אוֹלִיד בְּנִין בְּהַאי עָלְמָא, כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ מְתַרְכִין לֵיהּ מִכָל מַה דְּאֲמָרָן. וְלָא שַׁרְיָא לְמֶחמֵי בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָהִיר (כל שכן וכל שכן שאר עמא ושאר בני נשא). וּמַה חִזְקִיָּה דְּהֲוָה לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְאִיהוּ זַכָּאָה צַדִּיק וַחֲסִידָא כָּךְ. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּלֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְחָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ. He spoke in this strain because the prophet had told him, “for thou shalt die and not live” (Ibid. 1), “die”, that is, in this world, and “not live” in the other world. For he who does not beget children in this world is denied all the blissfulness we have mentioned, and he is not privileged to contemplate the glorious effulgence. If this was the case with Hezekiah, who came of pious ancestors, and was himself worthy, righteous and pious, how much more so must it be the case with one who has no such ancestral merit to support him, and has himself sinned before his Master?
הַאי לְבוּשָׁא דְּקָאֲמָרָן אִיהוּ (אנון) מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא חֲלוּקָא דְּרַבָּנָן דְּאִתְלְבִישׁוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּגָנִיז לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה טָבִין וְעִידוּנִין לְהַהוּא עָלְמָא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ: That garment of which we have spoken is the same which the companions call “the robe of the sages”, with which they are clothed in the other world. Happy the portion of the righteous, for whom the Holy One, blessed be He, has treasured up blessings and delights in the other world! Of them it is written, “Eye hath not seen besides thee, O God, what thou shalt do for him that waiteth for thee” (Is. 64, 3).’
Chapter 20
Chapter 20 somebodyNoach 20:153-156 (Chapter 20) (Noach) (Zohar)
Noach 20:153-156 (Chapter 20) (Noach) (Zohar) somebodyוַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהָכָא קִיּוּמָא דִּבְרִית לְעֵילָא כְּקִיוּמָא דִּבְרִית לְתַתָּא. מַשְׁמַע דִּכְתִיב אִתָּךְ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּכַד זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עָלְמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִלָּה סָתִים אִיהוּ. כַּד אִתְעֲרוּתָא דִדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא כַּד אִיהוּ מְקַנֵּי לָהּ. AND I WILL ESTABLISH MY COVENANT WITH THEE, R. Eleazar said: ‘From this we learn that there is an establishment of the covenant on high co-ordinate with the establishment of the covenant here below. This we deduce from the expression “with thee”.’ R. Eleazar further said: ‘We also learn from here that when there are righteous men in this world, the universe is more firmly established both above and below.’ R. Simeon said: ‘A recondite principle is here enshrined. As the desire of the male towards the female is intensified by jealousy, so is the desire of the Most High towards the Shekinah.
תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה כַּד צַדִּיקָא אִיהוּ בְּעָלְמָא מִיָּד שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדִיאַת מִנֵּיהּ וְתִיאוּבְתָּא דִּילָהּ בֵּיהּ. כְּדֵין תִּיאוּבְתָּא דִלְעֵילָא לְגַבָּהּ בִּרְחִימוּ כְּתִיאוּבְתָּא דִדְכוּרָא לְנוּקְבֵיהּ כַּד אִיהוּ מְקַנִּי לָהּ. וְעַל דָּא וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ. אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא בְּגִינָךְ. כְּגַוְונָא דָא (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. Thus, when there is a righteous man in the world, the Shekinah attaches herself to him and never leaves him. This creates, as it were, jealousy on high, which provokes love towards her in the same way as the male is incited to love the female through jealousy; this is implied in the expression “And I will establish my covenant with thee”, as much as to say: “Desire hath awakened through you.” The same idea is contained in the words “but my covenant will I establish with Isaac” (Gen. 17, 21).
וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ לְמֶהֱוֵי אָת בְּרִיתִי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, דְּאִלְמָלֵא לָאו אִיהוּ צַדִּיק (ברית) לָא יֵיעוּל לְתֵיבוּתָא דְּהָא לָא אִתְחַבַּר לַתֵּבָה בַּר צַדִּיק, וּבְגִינֵי כָךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה וְהָא אִתְּמָר. AND I WILL ESTABLISH MY COVENANT WITH THEE: in other words: “Thou shalt be the embodiment of my covenant in the world. and then: AND THOU SHALT COME INTO THE ARK. For had not Noah been righteous, he could not have entered the ark, as only the Righteous one (Zaddik) can become united with the ark, as has been explained.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּכָל זִמְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא יִתְאַחֲדוּן בִּבְרִית דָּא, וְלָא יִשְׁבְּקוּן לֵיהּ, לֵית עַם וְלִישָׁן בְּעָלְמָא דְּיֵיכוּל לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וְנֹחַ אַתְקִיף בִּבְרִית דָּא וְנָטַר לֵיהּ, בְּגִינֵי כָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַר לֵיהּ (וכל דיליה). וְכָל בְּנִי דָרֵיהּ לָא נָטְרוּ לֵיהּ, בְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר לוֹן מֵעָלְמָא. וְהָא אִתְּמָר בְּהַהוּא חוֹבָא מַמָּשׁ דְּאִנּוּן חָאבוּ בְּהַהוּא גַוְונָא אִתְמְחוּן מֵעָלְמָא. R. Eleazar said: ‘As long as men remain attached to that ark and do not loosen their hold of it, there is no nation or language in the world that can harm them. Noah too kept fast hold of the covenant and observed it, and therefore the Holy One, blessed be He, preserved him; but all his contemporaries who did not keep the covenant were destroyed.’ As has already been stated, the manner of their destruction corresponded exactly to the character of their crimes.
Chapter 21
Chapter 21 somebodyNoach 21 (Chapter 21) (Noach) (Zohar)
Noach 21 (Chapter 21) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי יְהוּדָה הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲווּ עָסְקֵי בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל׳) וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס. מַאי וַיְרַפֵּא. תָּא חֲזֵי, בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ שָׁבְקוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁבְקוּ בְּרִית קַיָּימָא דִלְהוֹן. כַּד אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְחָמָא דְקָא שָׁבְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַאי בְּרִית קַיָּימָא וְאַעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ הַאי בְּרִית. R. Judah studied regularly with R. Simeon. On one occasion they discussed the verse: And he repaired (lit. healed) the altar of the Lord that was thrown down (I Kings 18, 30). ‘What’, they asked, ‘is meant by the term vayrappe (and he healed)?’ ‘The answer is this. In the days of Elijah, all Israel forsook the Holy One, blessed be He, and neglected the holy covenant. When Elijah became aware that the children of Israel had entirely neglected the covenant,
כֵּיוָן דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ כָךְ אֲתָא לְאַתְקָנָא מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּקָרִיב מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ אִתְּסֵי כֹּלָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. דָּא בְּרִית קַיָּימָא (ד"א ל"ג דאתא לאתקנא מזבח יי ההרוס ברית קיימא) דְּהֲוָה שָׁבִיק מֵעָלְמָא. וּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל״א) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. דָּא הוּא תִּקּוּנָא דְּמִזְבַּח יְיָ. he set himself to rectify the evil and to restore the covenant to its former vogue. Hence the expression, “And he healed the altar of the Lord that was thrown down”, to wit, the established covenant that was utterly neglected. It is further written: “And Elijah took twelve stones according to the number of the tribes of the sons of Jacob” (this being the appropriate means of repairing the altar of the Lord),
אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. מַאי טַעְמָא אִדְכַּר הָכָא יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא וְלְאֲתָבָא בְּרִית קַיָּימָא לְאַתְרֵיהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנִי יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ. “unto whom the word of the Lord came saying, Israel shall be thy name” (Ibid. 31), implying that Israel was to be the name by which he could ascend on high and restore the covenant in its place. It is for this reason that Elijah said expressly, “for the children of Israel have forsaken thy covenant” (Ibid. 19, 10), and, as a consequence, “thrown down thine altars” (Ibid.).
תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל נָטְרוּ קְיָימָא קַדִּישָׁא כְּדֵין עָבְדֵי קִיּוּמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְכַד שָׁבְקֵי לְהַאי בְּרִית כְּדֵין לָא אִשְׁתְּכַח קִיּוּם לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וּבְגִין כָּךְ וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. וְכִי רְפוּאָה אִיהוּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא מְקַיֵּים לְהַהוּא אֲתַר דִּמְהֵימְנוּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ. Take note that as long as Israel observe the holy covenant, they thereby effect the stabilisation of the world above and below, as it is written: “If my covenant be not (observed) day and night, the ordinances of heaven and earth were as if I had not appointed them.” (Jer. 33, 25). The repairing, then, of the shattered altar was truly a healing, as it had for its purpose the reintegration of the spot to which faith attaches itself.
תָּא חֲזֵי, אוּף הָכִי פִּנְחָס בְּשַׁעֲתָא דְקַנֵּי לְעוֹבָדָא דְזִמְרִי אַתְקִין לְהַאי בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (במדבר כ״ה:י״ב) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דִּבְגִין פִּנְחָס הֲוָה. וּמַה קְטָטָא הֲוָה לֵיהּ לְפִנְחָס בְּהַאי בְּרִית. אֶלָּא הָכָא אִתְקְשַׁר מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ. הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי. וּמָה אֶתֵּן לוֹ שָׁלוֹם (לאתחברא כל חד בדוכתיה) לְאִתְחַבְּרָא בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי (שלום). וּמַה (נ"א איהו) שָׁלוֹם דְּאִיהוּ אַתְרֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. מַה דְּאִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ בְּחוֹבַיְיהוּ. בְּגִינֵיהּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ. וְעַל דָּא הוֹאִיל וְהוּא אַתְקִין מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וְגו'. Similarly with Phineas at the time when he was filled with zeal to punish the crime of Zimri: he also re-established the covenant in its place, and hence God said to him, “Behold, I give unto him my covenant of peace” (Num. 25, 12). This does not mean that the covenant was on account of Phineas, or that he was in conflict with the covenant, but that now it was firmly attached to its place. This is shown by the combination of the words “covenant,’ and “peace”, as if to say, “Behold I give to him the peaceful confirmation of the covenant in its place”, from which it had been torn by the transgressors. Hence, too, “and it shall be unto him and to his seed after him the covenant of an everlasting priesthood, because he was jealous for his God”.’ (Ibid. 13).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַנֵּי לָהּ כְּמוֹ חוֹבָא דִבְרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. וְתָּא חֲזֵי, לָא אִשְׁתְּלִים חוֹבָא דְדָרָא דְּטוֹפָנָא, אֶלָּא בְּגִין דְּחָבוּ בְּחַבִּילוּ (דארחייהו) עַל אַרְעָא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲווּ מְקַפְּחֵי דָא לְדָא כְּדִכְתִיב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (וחמס מכלא הוה ובגין כך) וּכְתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. מִכָּל מָקוֹם וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הִנְנִי מַשְׁחִיתָם בְּחוֹבָא דְּחַבָּלוּתָא. R. Simeon said: ‘There is no sin in the world which so much provokes the anger of the Almighty as the sin of neglecting the covenant, as we read, “a sword that shall execute the vengeance of the covenant” (Lev. 26, 25). The proof is that in the generation of the Flood the measure of sin was not filled up until mankind became (sexually) perverted and destroyed their seed. And although they defrauded each other, as it is written, “And the earth was filled with violence”,1lit. ‘fraud’, ‘overreaching’. and again “for the earth is filled with violence through them”, yet it was because “the earth was corrupt before God” that the doom was finally pronounced, “behold I will destroy (lit. corrupt) them”. Thus they suffered measure for measure: they were doomed to corruption for having corrupted and perverted their ways.
וְאִית דְּאָמְרֵי דְּלָא אִשְׁתְּלִים קִסְטַיְיהוּ אֶלָּא בְּחוֹבָא דְּחָמָס דְּהֲווּ מְקַפְּחִין דָּא לְדָא דְּהֲווּ בִּישִׁין לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִנּוּן מְמַנָּן מִלְּעֵילָא דְּאִתְפָּקְדָן עַל קָלֵי דְאִנּוּן דְּמָסְרֵי דִינָא עַל חַבְרֵיהוֹן עַל מַה דְּעָבְדֵי לוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: According to another view, it was the sin of violence which finally completed the measure of their guilt, as they used to overreach one another and were thus wicked both towards Heaven and towards their fellow men. For many are the guardians on high charged to lend ear to those who cry out for justice against their oppressors. Hence the words FOR THE EARTH IS FILLED WITH VIOLENCE THROUGH THEM are immediately followed by the words AND BEHOLD I WILL DESTROY THEM WITH THE EARTH.
Chapter 24
Chapter 24 somebodyNoach 24:175-178 (Chapter 24) (Noach) (Zohar)
Noach 24:175-178 (Chapter 24) (Noach) (Zohar) somebodyוְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ אִנּוּן חַיָּבִין מֵעָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עציב) (נ"א אסתכל) אִשְׁתַּדַל עַל עָלְמָא וְלָא חָמָא מַאן (דקאים) דְּאָגִין עוֹלָה. וְאִי תֵימָא הָא נֹחַ, דְּהֲוָה לֵיהּ לְאַגָּנָא עַל (דריה) גַרְמֵיהּ וּלְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. בַּדּוֹר הַזֶּה דַּיְיקָא. R. Judah further said: ‘When the sinners were destroyed in the time of Noah, God was very anxious for the preservation of the world, but could see no one who might save it from His wrath; for the whole efforts of Noah were required to save himself and to repeople the world. So it is written: FOR THEE HAVE I SEEN RIGHTEOUS BEFORE ME IN THIS GENERATION, i.e. he was righteous only by comparison with his contemporaries.’
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בַּדּוֹר הַזֶּה דָּא שְׁבָחָא דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּהַהוּא דָרָא חַיָּיבָא וְאִשְׁתְּכַח כּוּלֵי הַאי אִישׁ צַדִּיק תָּמִים (ודאי ולאו בדרא דיליה אלא) (ס"א ודא די ליה) וְאֲפִילּוּ בְּדָרָא דְמשֶׁה, אֲבָל לָא הֲוָה יָכִיל לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ח:כ״ט) אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וְלָא אִשְׁתַּכְּחוּ תַּמָּן, אוּף הָכָא לָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה. אֶלָא הוּא וּתְלַת בְּנוֹי וְנוּקְבַיְיהוּ וְלָא הֲווּ עֲשָׂרָה. R. Jose said: ‘The words “in this generation” are a tribute to Noah, as much as to say, surrounded as he was by that wicked generation, he yet remained as righteous and perfect a man as if he had lived in the generation of Moses. But he could not save the world, for the reason that there were not to be found ten righteous men in it (similarly we read of Sodom, “peradventure ten shall be found there”, Gen. 18, 32), but only Noah and his three sons with their womenfolk.’
רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הָא תָּנִינָן בְּשַׁעֲתָא דְעָלְמָא אִתְמַלְיָיא חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא וְדִינָא נָפַק, וַוי לְהַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִתְפַּס בְּחוֹבוֹי דְחַיָיבַיָא בְּקַדְמִיתָא. נֹחַ אֵיךְ אִשְׁתְּזִיב דְּלָא אִתְפַּס בְּחוֹבַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וְתוּ דְּהָא דִּינָא לָא יָכְלָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּגִין דְּהֲוָה טָמִיר וְגָנִיז בַּתֵּבָה וְאִתְכַּסְיָיא מֵעֵינָא. R. Eleazar asked R. Simeon, his father: ‘We have been taught that when the world becomes full of sin and is doomed to destruction, woe is then to the righteous man who is found in it, for he is first made answerable for its sins. How, then, was Noah able to escape the general doom?’ His father replied: ‘It has already been said that the Holy One, blessed be He, desired to people the world anew through him when he should issue from the ark. And further, the general doom could not reach him because he was securely stored away in the ark and concealed from sight,
וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (צפניה ב׳:ג׳) בַּקְשׁוּ צֶדֶק בַּקְשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף יְיָ. וְנֹחַ בִּקֵּשׁ צֶדֶק וְעָאל בְּגַוָּוהּ לְשַׁלְטָאָה וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ. thus fulfilling the verse, “Seek righteousness, seek humility, it may be ye shall be hid in the day of the Lord’s anger” (Zeph. 2, 3). Because Noah sought righteousness, he was permitted to enter the ark, and thus “was hid in the day of the Lord’s anger”, and was placed beyond the reach of the Adversary.’
הָכָא אִתְרְמִיז לְאִנּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין לְמִנְדַע בְּרָזָא דְּאַתְוָון קַדִּישִׁין עִלָּאִין הִפּוּכָא דְּאַתְוָון כ"ב לְאִתְמְחֵי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא. וְעַל דָּא וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ כְּתִיב. בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ. The word vayimahu (and they were blotted out) contains a hint to the “saints of the Most High”1v. Daniel 7, 18. of the secret power of the sacred letters of the alphabet, and their destructive potency when used in the reverse order.
Chapter 25
Chapter 25 somebodyNoach 25:186-193 (Chapter 25) (Noach) (Zohar)
Noach 25:186-193 (Chapter 25) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. (נ"א זרוע תפארתו) דָּא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יָמִינָא מִמּשֶׁה. תִּפְאֶרֶת דְּמשֶׁה. וּבְגִין כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם. דְּהָא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם בּוֹקֵעַ מַיִם אִיהוּ. וְכָל דָּא לָמָה לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. R. Isaac expounded here the verse: He who caused his glorious arm to go at the right hand of Moses, that divided the water before him to make himself an everlasting name (Is. 63, 12). ‘In these words’, he said, ‘is a reference to the merit of Abraham, which was the “right hand” and the “glory” of Moses and divided the water before him, in order that he might “make himself an everlasting name”.’
תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְאֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ל״ב:י׳) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְגו'. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו'. מִיָּד אָמַר משֶׁה וְכִי אֶשְׁבּוֹק דִּינְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִינִי. הַשְׁתָּא יֵימְרוּן כָּל אִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּאֲנָא קַטְלִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְּעֲבַד נֹחַ. Observe the difference between Moses and other men. When God said to Moses, “now therefore let me alone… and I will make of thee a great nation, etc.” (Ex. 32, 10), Moses said immediately, “Shall I abandon Israel for my own advantage? The world will say that I killed Israel and did to them as Noah did to his generation.’
דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּישֵׁזִיב לֵיהּ בְּתֵיבוּתָא (כמה דאתמר) דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגו'. וּכְתִיב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגו' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ דְּיִשְׁתְּזִיב הוּא וּבְנוֹי לָא בָּעָא רַחֲמִין עַל עָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ד:ט׳) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לי אשׁר נשׁבָּעַתִּי מעָבוֹר מֵי נֹחַ. For when God bade Noah save himself and his household in the ark from the universal destruction at the time of the Flood, he did not intercede on behalf of his generation, but let them perish. It is for this reason that the waters of the Flood are named after him, as it is written, “for this is as the waters of Noah unto me” (Is. 54, 9).
אָמַר משֶׁה הַשְׁתָּא יֵימְרוּן בְּנִי עָלְמָא דְּאֲנָא קְטִילַת לוֹן בְּגִין דְּאָמַר לִי וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל. הַשְׁתָּא טַב לִי דְּאֵימוּת וְלָא יִשְׁתֵּצוּן יִשְׂרָאֵל. מִיָּד וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו. בָּעָא רַחֲמִין עֲלַיְיהוּ וְאִתְעַר רַחֲמֵי עַל עָלְמָא. Moses thus said: “Everyone will think that I killed them because the Lord promised to make me a great nation. It is therefore better that I should die and that Israel should not be destroyed.” Immediately, therefore, he besought mercy for his people, and mercy was indeed vouchsafed to them.’
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שֵׁירוּתָא דְּבָעָא רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ מַאי קָאֲמַר. לָמָּה יְיָ יֶחרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. וְכִי מִלָּה דָא אֵיךְ אָמַר לֵיהּ משֶׁה לָמָּה. וְהָא עֲבָדוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכֶה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה וְגו'. וּמשֶׁה אָמַר לָמָּה. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא מַאן דִּמְרַצֶּה לְאָחֳרָא לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד הַהוּא חוֹבָא (דאיהו) רַב, אֶלָּא יַזְעִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ. וּלְבָתַר יַסְגֵּי לֵיהּ קַמֵּיהּ אָחֳרָא (ד"א ל"ג חייבא) דִּכְתִיב אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה. R. Isaac said further: ‘How come Moses to begin his intercession with the words, “Why, O Lord, doth thy wrath wax hot against thy people?” (Ex. 32, 11) How could Moses ask such a question, knowing as he did that they had worshipped a strange god, as we read “they have made them a molten calf and have worshipped it, etc.” (Ibid. 8)? In truth we are taught here that when endeavouring to appease a man who is angry with his neighbour for an offence committed against him, one should not magnify the offence, but, on the contrary, should seek to minimise it: whereas subsequently, when speaking to the offending person himself, one should emphasise the enormity of the offence, as Moses did when he said to Israel, “Ye have sinned a great sin” (Ibid. 30).
וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמוֹתָא דִּכְתִיב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חֲטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לוֹן דִּכְתִיב וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וְגו'. וְנֹחַ לָא עֲבַד כֵּן אֶלָּא בָּעָא לְאִשְׁתְּזָבָא וְשָׁבִיק כָּל עָלְמָא. Moses went so far in his intercession as to offer his own life, as it is written, “and if not, blot me, I pray thee, out of thy book which thou hast written” (Ibid. 32), with the result that the Holy One, blessed be He, forgave them, as it is written, “and the Lord repented of the evil” (Ibid. 14). But Noah did not do so, but was intent on saving himself only, leaving the world to its fate.
וּבְכָל זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא, רוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר וַוי דְּלָא אִשְׁתְּכַח כְּמשֶׁה דִּכְתִיב (ישעיהו ס״ג:י״א) וַיִּזְכּוֹר (ימי עולם משה עמו) (וגו) אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם וְגו'. דִּכְתִיב (שמות י״ד:ט״ו) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. דְּהָא אִיהוּ בִּצְלוֹתָא סָלִיק לוֹן מִן יַמָּא. וּבְגִין דְּשַׁוֵּי גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּיַמָּא. אִיקְרֵי (על שמיה) הַמַּעֲלֵם מִיָּם. דְּאִיהוּ אַסִּיק לוֹן מִן יַמָּא. Thus, whenever the world is called to strict account, the Holy One, blessed be He, says, “Alas that there is no one to be found like Moses, as it is written, ‘and his people remember… the days of Moses; where is he that brought us up out of the sea, etc.?’ ” (Is. 63, 11). Moses is called “he that brought them up out of the sea” because their deliverance at that time was due to his prayer, as we read, “and the Lord said to Moses, Wherefore criest thou unto me?” (Ex. 14, 15).
אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ דָּא אִיהוּ משֶׁה דְּאַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּד אִתְבָּקְעוּ מַיָא וְאֲזְלוּ בְּגוֹ תְּהוֹמֵי בְּיַבֶּשְׁתָּא דִּגְלִידוּ מַיָא (וכלא אתמר על משה). (נ"א ועל דא אקרי משה עמו) בְּגִין דְּאַמְסַר גַּרְמֵיהּ עַל יִשְׂרָאֵל. So, too, the words which follow, “where is he that put his holy spirit in the midst of them?” refer to Moses who planted the Shekinah in the midst of Israel. So, too, the words, “Who led them through the deeps”, when the waters were cleft, and they went through the deeps on dry land. The whole achievement is ascribed to Moses because he risked his life for Israel.’
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף עַל גַּב דְּזַכָּאָה הֲוָה נֹחַ לָאו אִיהוּ כְּדַאי (בגין) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהּ. תָּא חֲזֵי, משֶׁה לָא תָּלָה מִלָּה בִּזְכוּתֵיהּ אֶלָּא בִּזְכוּת אֲבָהָן קַדְמָאֵי. אֲבָל נֹחַ לָא הֲוָה לֵיהּ בְּמַאן דְּיִתְלֵי בִּזְכוּתָא כְּמשֶׁה. Said R. Judah: ‘Although Noah was a righteous man, he was not so pious that God should think fit to save the world for his sake. Observe that Moses pleaded not his own merit, but that of the ancient patriarchs. Noah, however, did not possess this resource.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ הֲוָה לֵיהּ לְמִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. וְקָרְבָּנָא דְּאַקְרִיב לְבָתַר, דְּיַקְרִיב לֵיהּ מִן קַדְמַת דְּנָא דִּלְמָא יִשָּׁכֵךְ רוּגְזָא מֵעָלְמָא. Nevertheless, after God had said to him “and I will establish my covenant with thee”, he should have entreated mercy for his fellow men, and should then have offered up the sacrifice which he brought later, in order to appease God’s anger against the world.’
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד דְּהָא חַיָּיבֵי עָלְמָא הֲווּ מַרְגִּיזִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ יַקְרִיב קָרְבָּנָא. אֶלָּא וַדַּאי נֹחַ דָּחִיל עַל גַּרְמֵיהּ הֲוָה, בְּגִין דְּלָא יֶעֱרַע בֵּיהּ מוֹתָא בְּגוֹ חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּהֲוָה חָמֵי עוֹבָדֵיהוֹן בִּישָׁא כָּל יוֹמָא, וְהֵיךְ מַרְגְזָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל יוֹמָא. Said R. Judah: ‘What could he do? He was in fear for his own life, lest he should perish along with the wicked, whose iniquities and provocations he had observed for so long.’
רַבִּי (אלעזר פתח) יִצְחָק אָמַר כָּל זִמְנָא דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא אַסְגִּיאוּ, זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ הוּא אִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (יחזקאל ט׳:ו׳) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וְתָנִינָן אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא מִמְּקוּדָשִׁי. וְנֹחַ הֵיךְ שֵׁזִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין כָּל אִנּוּן חַיָּיבַיָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא דְּהֲוָה צַדִּיק כְּדְקָא יְאוּת. R. Isaac said: ‘When the wicked spread, it is the righteous man in their midst who first suffers for their sins, as it is written, “and from my sanctuary ye should commence” (Ez. 9, 6), where the word mimiqdashi (my sanctuary) may be read-so tradition tells us-as mimqudashai (my saintly ones). How is it, then, that God saved Noah from the midst of the sinners? It was in order to people the world anew through him, as he was a righteous man, meet for this purpose;
וְתוּ דְּאִיהוּ אַתְרֵי בְּהוּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא קַבִּילוּ מִנֵּיהּ, וְקִיֵּים בְּנַפְשֵׁיהּ קְרָא דִּכְתִיב, (יחזקאל ג׳:י״ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְגו'. וּכְתִיב וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. מִכָּאן כָּל מַאן דְּאַזְהַר לְחַיָּיבָא אַף עַל גַּב דְּלָא קַבִּיל מִנֵּיהּ הוּא שֵׁזִיב לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְהַהוּא חַיָּיבָא אִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ. וְעַד כַּמָּה יַזְהַר לֵיהּ עַד דְּיִמְחֵי לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. and further, he daily warned the people, who, however, disregarded his warning, so that to him may be applied the words, “yet if thou warn the wicked… but thou hast delivered thy soul” (Ezek. 3, 19). From this we learn that he who warns the wicked, even if his warning is disregarded, saves himself and is not involved in the punishment which befalls them. If it is asked, how long should one go on warning, the answer is, till he is peremptorily forbidden. This is the point fixed by the colleagues.’
רַבִּי יוֹסֵי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן יוֹמָא חַד, אָמַר לֵיהּ מַאי חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה כָּל חֵיוַת בְּרָא וְעוֹף שְׁמַיָא עִמְּהוֹן דְּחַיָיבַיָא. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן בְּעִירֵי וְעוֹפֵי שְׁמַיָא וּשְׁאָר בְּרִיָין מַה חָטוּ. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. כֻּלְהוּ הֲווּ מְחַבְּלֵי אָרְחַיְיהוּ. שַׁבְקֵי זִינַיְהוּ וְדָבְקוּ בְּזִינָא אָחֳרָא. When R. Jose was studying regularly with R. Simeon, he one day said to him: ‘What was the motive of the Almighty in extirpating all the animals of the field and the birds of the air along with the wicked among men? If men sinned, what wrong had the animals and birds and other creatures committed? ‘R. Simeon answered: ‘The reason is given in the words, “For all flesh had corrupted their way upon the earth.” This indicates that the whole of the animal world had become corrupted and had confounded their species.
תָּא חֲזֵי, אִנּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ הָכִי לְכָל בִּרְיָין. וּבָעוֹן (לאשכחא) לְאַכְּחָשָׁא עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. וְאִנּוּן גָּרְמוּ לְכָל בִּרְיָין לְחַבְּלָא אָרְחַיְיהוּ כְּמָה דְאִנּוּן מְחַבְּלָן. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתּוּן בְּעִיתוּ (לאשכחא) לְאַכְּחָשָׁא עוֹבָדֵי יְדַי, אֲנָא אַשְׁלִים רְעוּתָא דִּלְכוֹן וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנִי הָאֲדָמָה. אַהֲדַר עָלְמָא לְמַיִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא מַיִין בְּמַיִין וְהָא אִתְּמָר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד בִּרְיָין אָחֳרָנִין בְּעָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת: Observe that it was the wicked among mankind who brought about the unnatural intercourse in the animal world, and who sought thereby to undo the work of creation: they made the rest of creation pervert their ways in imitation of themselves. Said God to them: “You seek to undo the work of my hands; your wish shall be fully granted, for every living thing that I have made will I blot out from the face of the earth. I will reduce the world to water, to its primitive state, and then I will form other creatures more worthy to endure.” ‘
Chapter 26
Chapter 26 somebodyNoach 26:196-203 (Chapter 26) (Noach) (Zohar)
Noach 26:196-203 (Chapter 26) (Noach) (Zohar) somebodyוַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. כַּמָּה אִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא סְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יָדְעִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. הֵיךְ בָּעוּן בְּנִי נָשָׁא לְאִסְתַּתְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ וְאָמְרֵי מִי רוֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:ט״ו) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. לְאָן יִתְטַמְרוּן מִקַּמֵּיהּ. AND NOAH WENT IN AND HIS SONS AND HIS WIFE AND HIS SONS’ WIVES WITH HIM. R. Hiya quoted in this connection the verse: Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord (Jer. 23, 24). ‘How blind and obtuse are the sons of men who regard not and know not the honour of their Master, of whom it is written, “Do not I fill heaven and earth?” (Ibid.). And yet men imagine that they can hide their sins, saying, “Who seeth us? And who knoweth us?” (Is. 29, 15).
לְמַלְכָּא דְּבָנָה פַּלְטְרִין וְעֲבַד תְּחוֹת אַרְעָא טְמִירִין פְּצִירִין. לְיוֹמִין מָרָדוּ בְּנֵי פַּלְטְרִין בְּמַלְכָּא אַסְחַר (אצער) עֲלַיְיהוּ מַלְכָּא בְּגַיְיסוֹי. מָה עֲבָדוּ עָאלוּ וּטְמִירוּ גַּרְמַיְיהוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי פְּסִירִין. אָמַר מַלְכָּא אֲנָא עַבְדִית לוֹן וּמִקַּמָּאי אַתּוּן בָּעָאן לְאִתְטַמָּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אֲנָא הוּא דַּעֲבָדִית נוּקְבֵי פְּסִירִין וְעֲבָדִית חֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא וְאַתּוּן אֵיךְ יָכְלִין לְאִתְטַמָּרָא קַמָּאי. Where, indeed, can they hide themselves? There was once a king who built a palace and constructed underneath it secret subterranean chambers. One day the courtiers rose in revolt against the king, who thereupon laid siege to the palace with his army. The rebels sought safety by hiding in the subterranean passages and chambers. Said the king: “It is I who constructed these secret places, and do you think to escape from me by hiding there?” So God says to the wicked, “Can anyone hide himself in secret places that I shall not see him?” As much as to say, “I have created all chasms and caverns, I have made darkness and light; how, then, can you think to hide yourselves from Me?”
תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ וְאַמְשִׁיךְ גַּרְמֵיהּ לְאִתְכַּסְיָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בֵּיהּ דִּינָא בְּאִתְגַּלְיָא. וְכַד בַּר נָשׁ אַדְכֵּי גַרְמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַסְתָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְחֲזֵי בְּיוֹם אַף יְיָ. דְּוַדַּאי אִבָּעֵי לֵיהּ לְאֵינַשׁ דְּלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא כַּד שַׁרְיָא עַל עַלְמָא דְּלָא יִסְתַּכֵּל בֵּיהּ. דְּהָא כָּל אִנּוּן דְּיִתְחַזּוּן קַמֵּיהּ אִית לֵיהּ רְשׁוּ לְחַבָּלָא. Observe this. When a man sins before his Master and uses all devices to conceal himself, the Holy One, blessed be He, chastises him openly. Should, however, the man purify himself of his sins, God will then shield him so that he shall not be visible in the day of the fierce wrath of the Lord. For assuredly a man should take care not to make himself visible to the destroying angel when he swoops down upon the world, and not to attract his notice, since he is authorised to destroy whosoever comes within his view.
וְהַיְינוּ דְקָאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל בַּר נָשׁ דְּעֵינֵיהּ בִּישָׁא, עֵינָא דִּמְחַבְּלָא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וְאִיהוּ מְחַבְּלָא דְעָלְמָא אִקְרֵי. וְלִבָּעֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ וְלָא לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ דְּלָא יִתְּזַק (קמיה). וְאָסִיר לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא. וּמִשּׁוּם הָכִי מֵאִישׁ רַע עַיִן בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִנִּיהּ. מִקַּמֵּי מַלְאַךְ הַמָּוֶת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. This accords with a remark of R. Simeon, that a man possessed of an evil eye carries with him the eye of the destroying angel; hence he is called “destroyer of the world”, and people should be on their guard against him and not come near him, so that they should not be injured by him; it is actually forbidden to come near him in the open. If, therefore, it is necessary to beware of a man with an evil eye, how much more should one beware of the angel of death?
(ועל דא) מַה כְּתִיב בְּבִלְעָם (במדבר כ״ד:ג׳) וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. דְּעֵינָא בִּישָׁא הֲוָה לֵיהּ וּבְכָל אֲתַר דְּהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ הֲוָה אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְחַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ הֲוָה בָּעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דִּישֵׁצֵי בְּכָל אֲתַר דְּעֵינֵיהּ הֲוָה מִסְתַּכֵּל. מַה כְּתִיב וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו דְּזָקִיף עֵינָא חַד וּמָאִיךְ עֵינָא חַד בְּגִין לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּעֵינָא בִּישָׁא. An example of a man with an evil eye was Balaam, of whom it is written, “thus saith the man whose eye is closed”1So the Rabbinical interpretation of the word sh’thum. (Num. 24, 3); this means that he was possessed of an evil eye, and on whatsoever he fixed his gaze he drew thereon the destroying spirit. Knowing this, he sought to fix his gaze on Israel, in order that he might destroy everything upon which his look should fall. Thus it is written, “And Balaam lifted up his eye” (Ibid. 2), indicating that he raised one eye and lowered the other, so that his evil eye should fall upon Israel.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. וְחָמָא דִּשְׁכִינְתָּא חַפְיָא עֲלַיְיהוּ וּרְבִיעָא עֲלַיְיהוּ מִתְתַּקְּנָא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין תְּחוֹתָהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ עֵינֵיהּ. אָמַר אֵיךְ אֵיכוֹל לְהוֹן דְּהָא רוּחַ קַדִּישָׁא עִלָּאָה רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ וְחָפַת לוֹן בְּגַדְפָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא. מִי יְקִימֶנּוּ. מִי יְקִימֶנּוּ מֵעֲלַיְיהוּ בְּגִין דְּיִתְגַלְיָין וְשָׁלְטָא עֵינָא עֲלַיְיהוּ. Israel, however, were immune; for it is written, “and he saw Israel dwelling tribe by tribe” (Ibid.), that is, he saw the Shekinah hovering over them and kept in position by the twelve tribes beneath, and his eye had no more power over them. “How,” he said, “can I prevail against them, seeing that the holy spirit from on high rests on them and shields them with her wings?” This is indicated in the words, “He couched, he lay down as a lion, who shall rouse him up?” (Ibid. 9); that is, who shall raise Him from over them so that they shall be exposed to the influence of the evil eye?
וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְחַפְיָא לְנֹחַ לְאִסְתַּתְּרָא מֵעֵינָא דְּלָא יָכִיל רוּחַ מְסָאֳבָא לְשַׁלְטָא עֲלֵיהּ בְּגִין דְּלָא יִתְחַבֵּל וְהָא אִתְּמָר. וַיָּבֹא נֹחַ כְּמָה דְּאִתְּמָר לְאִסְתַּתְּרָא מֵעֵינָא. מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (דהא) דְּמַיִין דָּחֲקוּ לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי חָמָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּהֲוָה אָתֵי (ד"א ל"ג לגביה) וּבְגִין כָּךְ עָאל לְתֵיבוּתָא וְאִסְתַּמַּר בָהּ תְּרִיסַר יַרְחֵי (שתא). In the same manner the Holy One, blessed be He, sought to shield Noah, and to hide him from the evil eye, so that the impure spirit should have no power over him, and do him no harm.’ AND NOAH WENT IN, as has already been said, to hide himself from all eyes, BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD, which were already pressing him hard. Said R. Jose: He saw the angel of death coming, and so he went into hiding for a twelvemonth.’
וְאַמַּאי תְּרֵיסַר יַרְחִין. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה. חַד אָמַר י"ב יַרְחִין דְּכָךְ אִיהוּ דִינָא דְּחַיָיבַיָא. וְחַד אָמַר לְאַשְׁלָמָא צַדִּיק (נ"א צריך) דַּרְגִּין תְּרֵיסַר וּשְׁאָר דַּרְגִּין דְּאִתְחַזֵּי לְאֲפָקָא מִן תֵּיבָה. Why for a twelvemonth? On this point R. Isaac and R. Judah differed. One said it was because a twelvemonth is the fixed term of punishment in Gehinnom for the guilty. The other said that it was in order that the righteous Noah might complete his twelve degrees and the other degrees which it was fitting that he should bring with him out of the ark.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שִׁתָּא יַרְחֵי אִנּוּן בְּמַיָא וְשִׁיתָּא יַרְחֵי בְּאֶשָׁא. וְהָא הָכָא מַיָיא הֲווּ אַמַּאי תְּרֵיסַר יַרְחֵי. אָמַר (ליה) רַבִּי יוֹסֵי בִּתְרֵי דִינִין דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָנוּ בְּמַיָא וְאֶשָׁא. בְּמַיָא דְּמַיִין דְּנָחֲתוּ עֲלַיְיהוּ מִלְּעֵילָא הֲווּ צְנִינִין כְּתַלְגָא. בְּאֶשָׁא דְּמַיִין דְּנַפְקֵי מִתַּתָּא הֲווּ רְתִיחָן כְּאֶשָׁא. וְעַל דָּא בְּדִינָא דְּגֵיהִנֹּם אִתְדָּנוּ בְּאֶשָׁא וּמַיָיא (ובגין כך תריסר ירחי הוו דאמר רבי אלעזר דינא דחייביא בגיהנם תריסר ירחי הוו והא אוקמוה. ועל דא כל אנון חייבי עלמא אתדנו בתרין דינין אלין במיא ואשא) עַד דְּאִשְׁתֵּצִיאוּ מֵעָלְמָא. וְנֹחַ הֲוָה מִסְתַּתֵּר בְּתֵיבוּתָא וְאִתְכַּסֵּי מֵעֵינָא וּמְחַבְּלָא לָא קָרִיב לְגַבֵּיהּ, וְתֵיבוּתָא אִיהִי הֲוָה שַׁטְיָא עַל אַנְפֵּי מַיָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּיבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. R. Judah asked: ‘Seeing that for six months the wicked (in Gehinnom) are punished by water and another six months by fire, why did the waters prevail for twelve months?’ R. Jose answered: ‘The punishments of Gehinnom, water and fire, were here let loose together. Rain descended upon them from above, and at the same time scalding waters, hot as fire, gushed up from below. Their punishment was thus the same as that in Gehinnom, which consists of fire and water, and it continued until they were utterly destroyed. Meanwhile Noah was hidden in the ark, concealed from sight, so that the destroyer could not come near him, while the ark floated on the face of the waters, as we read: AND THEY BORE UP THE ARK, AND IT WAS LIFTED ABOVE THE EARTH.
אַרְבָּעִים יוֹם לָקוּ. דִּכְתִיב וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וְגו'. וְכָל שְׁאָר זִמְנָא אִתְמְחוּן מֵעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וַוי לוֹן לְאִנּוּן חַיָיבַיָא דְּהָא לָא יְקוּמוּן לְאַחְיָיא בְּעָלְמָא לְמֵיקַם בְּדִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּמָּחוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט׳:ו׳) שְׁמָם מָחִית לְעוֹלָם וָעֶד. דְּאֲפִילּוּ לְמֵיקַם בְּדִינָא לָא יְקוּמוּן: For forty days they suffered punishment, as it is written, AND THE FLOOD WAS FORTY DAYS UPON THE EARTH, and for the rest of the time they were gradually being exterminated, as it is written, AND THEY WERE BLOTTED OUT FROM THE EARTH. Woe to those sinners, since they will not rise from the dead on the day of the last judgement. This is indicated by the expression “and they were blotted out”, which contains the same idea as the verse “Thou hast blotted out their name for ever and ever” (Ps. 9, 6).’
Chapter 27
Chapter 27 somebodyNoach 27 (Chapter 27) (Noach) (Zohar)
Noach 27 (Chapter 27) (Noach) (Zohar) somebodyוַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. וַוי לוֹן לְחַיָיבַיָא דְּאִנּוּן חָטָאן וּמַרְגִּיזִין לְמָארֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא. וּבְחוֹבַיְיהוּ דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא מֵאַרְעָא. וְגָרְמִין דְּתִסְתַּלֵּק מֵעָלְמָא. וּשְׁכִינְתָּא אִקְרֵי אֱלֹהִים. וְעֲלָהּ כְּתִיב רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים. AND THEY BORE UP THE ARK, AND IT WAS LIFTED UP ABOVE THE EARTH. R. Abba connected this text with the verse: Be thou raised above the heavens, O Elohim, thy glory be above all the earth (Ps. 57, 6). ‘Woe,’ he said, ‘to the sinners who daily provoke their Master, and through their sins repel the Shekinah and cause it to disappear from the world, wherefore the Scripture says: “Be thou raised above the heavens, O Elohim” (the Shekinah being called Elohim).
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ, דְּלָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא וְאִסְתַּלְקַת מִנָּהּ. וְכַד אִסְתַּלְקַת מֵעָלְמָא, הָא לֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְדִינָא שָׁלְטָא (בדינא) כְּדֵין עֲלוֹי. וְכַד יִתְמָחוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא וְיִסְתַּלְּקוּן מִנֵּיהּ (דעלמא), שְׁכִינְתָּא אֲהַדְרַת מְדוֹרָהּ בְּעָלְמָא. So here, the words, “and they bore up the ark” indicate that they thrust her forth, and the words, “it was lifted up above the earth”, that she found no more rest in the world, and so departed altogether from it. And in the absence of the Shekinah there is no one to take thought for the world, with the result that divine justice is exercised upon it with rigour. But when the wicked are blotted out and removed from the world, the Shekinah again takes up her abode therein.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא, אִי הָכִי הָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְמָחוּן חַיָּיבַיָא דְּהֲווּ בְּהַהוּא זִמְנָא אַמַּאי לָא אֲהַדְּרַת שְׁכִינְתָּא לְאַתְרָהּ כְּדִבְקַדְמִיתָא. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בָהּ שְׁאָר זַכָּאֵי עָלְמָא. אֶלָּא (אבל) בְּכָל אֲתַר דְּאֲזְלוּ נַחְתַת וְשַׁוִּיאַת מְדוֹרָהּ עִמְּהוֹן. וּמַה בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה אָחֳרָא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כָּל שֶׁכֵּן אִי אִשְׁתְּאָרוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. R. Jose put to R. Abba the question: ‘Why, after the sinners in the land of Israel were wiped out, did the Shekinah not return to her former habitation?’ R. Abba replied: ‘It is because the remnant of the righteous did not remain there, for wherever these went the Shekinah descended and made her habitation with them. We thus see that in a strange land she does not separate from them; how much more would she cling to them had they remained in the Holy Land!
וְהָא אִתְּמָר. בְּכָל חוֹבִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא. חַד מִנַּיְיהוּ מַאן דִּמְחַבֵּל אָרְחֵיהּ עַל אַרְעָא כִּדְאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ לָא חָמֵי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא וְלָא עָאל בְּפַלְטֵרִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאִלֵּין וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ אִתְמָחוּן מִן כֹּלָּא. All sins of mankind repel the Shekinah, particularly the sin of him who corrupts his way upon the earth. Therefore such a one will not see the face of the Shekinah, and will not gain entrance to the celestial Palace.
תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחְיָיאָה מֵתַיָיא, כָּל אִנּוּן מֵתִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן לְבַר בִּשְׁאָר אַרְעִין נוּכְרָאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִבְרָא לוֹן גּוּפַיְיהוּ (נ"א יוקים לון בגופייהו) כְּדְקָא חָזֵי. דְּהָא גַּרְמָא חַד דְּאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ תְּחוֹת אַרְעָא הַהוּא גַרְמָא יִתְעֲבִיד כְּחֲמִירָא בְּעִיסָה וְעֲלֵיהּ יִבְנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל גּוּפָא. For when the day comes on which the Holy One, blessed be He, will raise the dead to life, He will physically re-create all those dead who have been buried in strange lands. For if but one bone of them is left in the earth, this will be like the lump of leaven which causes the dough to rise, and on it the Holy One, blessed be He, will build up the whole body.
וְלָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתִין אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:י״ב) הִנֵּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. דְּיִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת אַרְעָא. וּלְבָתַר מַה כְּתִיב וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְגו'. דְּהָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתִין כָּל (אנון) בְּנֵי עָלְמָא. בַּר אִלֵּין (דרא דטופנא) דְּאִסְתָּאֲבוּ וּסְאִיבוּ אַרְעָא. בְּאִלֵּין כְּתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. מִן הָאָרֶץ דַּיְיקָא. וְאַף עַל גַּב דְּאַקְשׁוּ וְאַפְלִיגוּ קַדְמָאֵי עַל דָּא. וַיִּמָּחוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִים. But God will not restore their souls1The neshamah (v. pp. 203, 278). to them save in the land of Israel, as it is written, “Behold I will open your graves, and cause you to come up out of your graves, O my people, and I will bring you into the land of Israel” (to which they will roll through subterranean passages), and then “I will put my spirit in you and you shall live” (Ezek. 37, 12, 14). We see thus that only in the land of Israel will souls be provided for the resurrected. But those will be excluded who defile themselves and defile the earth, and of them it is written, “and they were blotted out of the earth”. The word “earth” we take to mean here “the land of the living” (although some of the ancient sages question this), and the whole expression is analogous to the verse, “let them be blotted out of the book of the living” (Ps. 69, 29).’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי לֵית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי דִּכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. אֲבָל יְקוּמוּן בְּדִין. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם. וּפְלוּגְתָּא בְּהָא אֲבָל כֹּלָּא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא: R. Simeon said to him: ‘Undoubtedly they will have no portion in the world to come, since the expression “and they were blotted out of the earth” is the exact opposite of the expression “they shall inherit the land for ever” (Is. 60, 21); but they will be called up for judgement, as it is with reference to them that the Scripture says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to reproaches and everlasting abhorrence” (Dan. 12, 2).’
Chapter 29
Chapter 29 somebodyNoach 29 (Chapter 29) (Noach) (Zohar)
Noach 29 (Chapter 29) (Noach) (Zohar) somebodyוַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (משלי כ״ב:ג׳) עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. הַאי קְרָא אִתְּמָר עַל נֹחַ דְּעָאל לְתֵיבוּתָא וְאִסְתַּתַּר בָּהּ. וְעָאל לְגוֹ תֵיבוּתָא בְּזִמְנָא דְמַיָּיא דָּחֲקוּ לֵיהּ. וְהָא אִתְּמָר דְּעַד לָא עָאל לְתֵיבוּתָא חָמָא לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּאָזִיל בֵּינַיְיהוּ וְאַסְחַר לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ, עָאל לַתֵּבָה וְאִסְתַּתַּר בְּגַוָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. רָאָה רָעָה דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְנִסְתָּר מִקַּמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. AND GOD REMEMBERED NOAH AND EVERY LIVING THING AND ALL THE CATTLE THAT WERE WITH HIM IN THE ARK. R. Hiya quoted in this connection the verse: A prudent man seeth evil and hideth himself (Prov. 22, 3) ‘This verse,’ he said, ‘refers to Noah, who went into the ark and hid himself there, not, however, before the waters forced him in. It has already been said that before he entered the ark he caught sight of the angel of death going among the people and encircling them. As soon as he espied him, he went into the ark and hid himself there. Thus, “the prudent man saw evil and hid himself”, i.e. Noah saw the angel of death and hid himself from him, going into the ark, as the Scripture says, “because of the waters of the flood”.’
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. (ויסתר לא כתיב), אַהֲדַר עַל מַה דְּאִתְּמָר בְּזִמְנָא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ חַכִּים יִסָּתֵר וְלָא יָקוּם לְבַר וְלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, יְחַבֵּל כָּל אִנּוּן דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַמֵּיהּ וְיַעַבְרוּן קַמֵּיהּ בְּאִתְגַלְיָיא. וְסוֹפָא דִקְרָא וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ עָבְרִין קַמֵּיהּ וְאִתְחַזְיָין קַמֵּיהּ וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָבְרוּ, עָבְרוּ פִּקּוּדָא (דא) (נ"א דמאריהון) וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר דָּא נֹחַ. וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ אִלֵּין בְּנֵי דָרֵיהּ. R. Jose said that the reference of the verse is to what has been said above, viz. that when death is raging in the world the prudent man goes into hiding and does not venture abroad, so as not to be seen by the destroying angel, who, once he has obtained leave, will destroy whomsoever he meets at large, and whoever passes before him in the open, as the latter part of the verse expresses it, “but the thoughtless pass on and are punished”. According to another interpretation, the word abroo (pass on) means here “transgress”, i.e. they transgress the precept of self-preservation and are therefore punished. According to yet another interpretation, while the first half of the verse refers to Noah, the second half refers to his contemporaries.
(ונענשו), כֵּיוָן דְּאִסְתַּתַּר וְאִשְׁתָּהֵי תַּמָּן כָּל הַהוּא זִמְנָא. לְבָתַר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן (ויזכור אלהים את נח) תָּא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא אִתְעֲבִיד לָא כְּתִיב בֵּיהּ זְכִירָה. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבִיד (ביה) דִּינָא וְאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא, כְּדֵין כְּתִיב בֵּיהּ זְכִירָה. דְּהָא כַּד דִּינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא אִתְחַבְּרוּתָא לָא אִשְׁתְּכַח. וּמְחַבְּלָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא. When he had remained a sufficient time under cover, the Scripture says that GOD REMEMBERED NOAH. Said R. Simeon: Observe that all the time that judgement was being executed there was no remembering, but only after the chastisement had been completed and the wicked had been exterminated do we find mention of remembering. For as long as judgement hangs over the worlds there is no communion of man with God, and the destroying angel is rampant.
כֵּיוָן דְּאִתְעֲבַר דִּינָא וְאִשְׁתַּכִּיךְ רוּגְזָא, תָּב כֹּלָּא לְאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָכָא וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. דְּבֵיהּ שַׁרְיָא זָכוֹר. דְּנֹחַ אִישׁ צַדִּיק כְּתִיב בֵּיהּ. Hence we read “and God remembered Noah”, remembrance being centred in him since he was entitled “righteous”.’
כְּתִיב, (תהילים פ״ט:י׳) אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. בְּשַׁעֲתָא דְּיַמָּא קָפִיץ בְּגַלְגּוּלֵי וּתְהוֹמֵי סָלְקֵי וְנָחֲתֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר חַד חוּטָא מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא וּמָשִׁיךְ גַּלְגְּלוֹי וְשָׁכִיךְ זַעְפֵּיהּ וְלֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ. It is written:1Here, apparently, there should be a text-heading: AND GOD MADE AWIND PASS OVER EARTH, AND THE WATERS WERE ASSUAGED. Thou rulest the proud swelling of the sea, when the waves thereof arise, thou stillest them (Ps. 89, 10). When the stormy waves of the sea mount on high, and beneath them yawn the chasms of the deep, the Holy One, blessed be He, sends down a thread from the “right side” which in some mysterious way restrains the mounting waves and calms the rage of the sea.
יוֹנָה נָחַת לְיַמָּא וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ הַהוּא נוּנָא וּבָלַע לֵיהּ. הֵיךְ לָא נָפְקַת נִשְׁמְתֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא פָּרְחָא מִיָּד. אֶלָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט בְּהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא. How is it that when Jonah was cast into the sea, and had been swallowed by a fish, his soul did not at once leave his body? The reason is that the Holy One, blessed be He, has dominion over the swelling of the sea,
וְהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא הוּא חַד חוּטָא דִּשְׂמָאלָא דְּסָלִיק לֵיהּ לְיַמָּא לְעֵילָא וּבֵיהּ אִסְתַּלַּק. וְאִי לָאו הַהוּא חוּטָא דְּמָטֵי לֵיהּ מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא לָא סָלְקָא לְעָלְמִין. דְכַד (דכיון) דְּהַהוּא חוּטָא נָחִית לְיַמָּא וְיַמָּא אִתְאַחִיד בָּהּ כְּדֵין אִתְעָרִין גַּלְגְּלוֹי וְשַׁאֲגָן לְמִטְרַף טַרְפָּא. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לֵיהּ (לון) לְאֲחוֹרָא וְתָבִין לְאַתְרַיְיהוּ. which is a certain thread from the “left” that causes the sea to heave, and rises with it. And if not for the thread of the “right side” it would never be removed, for as soon as this thread descends into the sea, and is fairly grasped by it, then the waves of the sea are stirred up, and begin to roar for prey, until the Holy One, blessed be He, thrusts them back to their own place,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. תְּשַׁבְּחֵם לְאִנּוּן גַּלֵּי יַמָּא. תְּשַׁבְּחֵם תְּתַבַּר לוֹן לְאֲתָבָא לְאַתְרַיְיהוּ. דָּבָר אַחֵר תְּשַׁבְּחֵם מַמָּשׁ שְׁבָחָא הוּא לוֹן בְּגִין דְּסָלְקִין בְּתִיאוּבְתָּא לְמֶחמֵי. מִכָּאן כָּל מָאן דְּכָסִיף לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל (נ"א ולא יהבין ליה רשותא) שְׁבָחָא אִיהוּ דִילֵיהּ וְכֹלָּא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ. as it says,”when the waves thereof arise, thou stillest them”. (According to another interpretation, the term teshabhem (thou stillest them), is related to the word shabah (praise), and signifies here, “thou praisest them”, because they mount to the top in their eagerness to see the outer world. The lesson to be learnt from this is that he who manifests an eagerness to examine things and to acquire new knowledge, although he lacks talent, merits praise and receives praise from all around him.)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֹחַ כַּד הֲוָה בַּתֵּיבָה דָּחִיל הֲוָה דְּלָא יִדְכַּר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין. וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא וְאִתְעֲבָרוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. R. Judah said: ‘While Noah was in the Ark, he was apprehensive lest God should never more remember him. He was, however, wrong, for after judgement had been executed, and the wicked had perished from the world, the Scripture tells us that GOD REMEMBERED NOAH.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַרתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְאֵינִישׁ דְּיִדְכַּר שְׁמֵיהּ לְעֵילָא (קמיה דקודשא בריך הוא בעלמא). דְּהָא אִי אַדְכַּר שְׁמֵיהּ יִדְכְּרוּן חוֹבוֹי (כלהו) וְיֵיתוּן לְאַשְׁגָּחָא בֵּיהּ. Said R. Eleazar: When the world is being called to account, it is not advisable that a man should have his name mentioned on high, for the mention of his name will be a reminder of his sins, and will cause him to be brought under scrutiny.
מְנָלָן מִשּׁוּנַמִּית, דְּהַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין עָלְמָא. וּכְדֵין אָמַר לֵיהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד׳:י״ג) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְדֵין אִקְרֵי מֶלֶךְ. מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בָּעֵינָא דְּיִדְכְּרוּן לִי וְיִשְׁגְּחוּן בִּי אֶלָּא בְּתוֹךְ עַמִי. מַאן דְּעֲיִּיל רֵישֵׁיהּ בֵּין עַמָּא (כלא) לָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ לְמֵידַן לֵיהּ לְבִישׁ. בְּגִינֵי כָךְ אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי. This we learn from the words of the Shunammitess. It was on New Year’s day, when God sits in judgement on the world, that Elisha asked her, “Wouldst thou be spoken for to the king?” (II Kings 4, 13), i.e. to the Holy One, blessed be He, for on that day He is, in a special sense, King, Holy King, King of Judgement. She answered, “I dwell among my own people” (Ibid.), as much as to say, “I do not wish to be remembered and to have attention drawn to me, save among my own people.” He who keeps himself in the midst of his own people does not draw attention upon himself, and so escapes criticism.
תָּא חֲזֵי, נֹחַ בְּשַׁעֲתָא דְרוּגְזָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא אִדְכַּר. כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְעֲבָר מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ הַשְׁתָּא אִדְכַּר שְׁמֵיהּ. דָּבָר אַחֵר וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. In the same way, as long as the heavenly wrath was raging in the world, Noah was not remembered; but as soon as judgement had been executed, then, as we read, “God remembered Noah”.’
Chapter 30
Chapter 30 somebodyNoach 30:228-232 (Chapter 30) (Noach) (Zohar)
Noach 30:228-232 (Chapter 30) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוּד. פָּגַע בֵּיהּ רַבִּי יֵיסָא. אָמַר לֵיהּ תְּוַוהְנָא עֲלָךְ דְּאַתְּ בִּלְחוֹדָךְ. דְּהָא תָּנִינָן דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבְיָא חַד אָזִיל בַּהֲדָאי וְאִיהוּ אָתֵי אֲבַתְרָאי. אָמַר לֵיהּ וְעַל דָּא תְּוַוהְנָא אֵיךְ אָזִיל בַּהֲדָךְ מַאן דְּלָא תִשְׁתָּעֵי בֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא תָּנִינָן כָּל מַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא וְלָאו עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכַּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי. R. Hizkiah was going from Cappadocia to Lud, when R. Yesa met him. Said the latter to him, ‘I am surprised at your walking all alone, seeing that we have been taught that no man should proceed on a journey unaccompanied.’ R. Hizkiah replied, ‘There is a youth accompanying me, and he is following on.’ Said R. Yesa, ‘I am still more surprised to find that you have for a companion one with whom you could not discuss points of the Torah, since we have been taught that he who makes a journey unaccompanied by discussions on; the Torah exposes himself to danger.’ R. Hizkiah replied, ‘It is certainly so.’
אַדְהָכִי מָטָא הַהוּא רַבְיָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי מֵאָן אֲתַר אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ מִקַּרְתָּא דְלוּד וְשָׁמַעְנָא דְּהַאי בַּר נָשׁ חַכִּים אָזִיל תַּמָּן וְזַמִּינָא גַרְמָאי לְפוּלְחָנִיהּ וּלְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ. Meanwhile the youth came up with them. Said R. Yesa to him, ‘My son, where do you come from?’ The lad answered, ‘From the town of Lud, and when I heard that this learned man was proceeding thither, I offered him my service and company.’ ‘My son,’ said R. Yesa, ‘do you know any Torah-exposition?’
אָמַר לֵיהּ בְּרִי יְדַעְתְּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ יְדַעְנָא דְּהָא אַבָּא הֲוָה אוֹלִיף לִי בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת וְאַרְכִינָא אוּדְנָאי לְמַאי דְּהֲוָה אָמַר עִם אָחִי דְּאִיהוּ קְשִׁישָׁא מִנָּאי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי אֵימָא לִי. I do,’ was the reply, ‘as my father used to teach me the section of the sacrifices, and I also used to listen attentively to the expositions he gave to my elder brother.’ At the invitation of R. Yesa, he then commenced to discourse as follows.
פָּתַח וְאָמַר וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ וַיִּקַּח מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עוֹלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, דָּא אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּאַקְרִיב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה. נֹחַ אַמַּאי קָרִיב עוֹלָה. דְּהָא עוֹלָה לָא סַלְקָא אֶלָּא בְּגִין הִרְהוּרָא דְלִבָּא (דרעותא) וְנֹחַ בְּמָּה חָב. אֶלָּא נֹחַ הִרְהֵר וְאָמַר הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזַר דִּינָא עַל עָלְמָא דְּיִתְחָרַב, דִּילְמָא בְּגִין דְּשֵׁזִיב לִי כָּל זְכוּתָא פָּקַע לִי וְלָא יִשְׁתָּאַר לִי זְכוּ בְּעָלְמָא. מִיָּד וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ. AND NOAH BUILDED AN ALTAR UNTO THE LORD; AND TOOK OF EVERY CLEAN BEAST, AND OF EVERY CLEAN FOWL, AND OFFERED BURNT OFFERINGS ON THE ALTAR. The altar that Noah made was the very same on which Adam, the first man, offered up sacrifice. Why did Noah bring burnt offerings, seeing that a burnt offering is brought only to counteract wrongful thoughts? Was, then, Noah guilty of such? In truth, Noah did harbour wrongful thoughts, since he said to himself, “Behold, the Holy One, blessed be He, has decreed the destruction of the world, and who knows but that through my being saved I have used up all the merit which I had accumulated?” He therefore hastened to build an altar unto the Lord.
הַהוּא מִזְבֵּחַ דְּאַקְרִיב בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה. אִי הָכִי אַמַּאי וַיִּבֶן. אֶלָּא בְּגִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ דְּלָא קָיְימָא בְּדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּבֶן. The altar was the very same on which Adam, the first man, offered up sacrifice, but as the wicked had wrenched it from its place, Noah had to rebuild it.
וַיַּעַל עוֹלוֹת עֹלַת כְּתִיב חָדָא (הוא). כְּתִיב, (ויקרא א׳:י״ג) עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ (לעולם עולה סלקא דכר. אי) עוֹלָה סַלְקָא דְּכַר וְלָא סַלְקָא נוּקְבָא דִּכְתִיב זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. אַמַּאי כְּתִיב אִשֶּׁה דְּהָא אֵשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן. AND OFFERED BURNT OFFERINGS. It is written olath (burnt offering) defectively, which would indicate only one. This is explained by reference to the verse, “it is a burnt offering, a fire offering for sweet savour to the Lord” (Lev. 1, 17). A burnt offering has to be male, not female, as it says: “he shall offer it a male, without blemish” (Lev. 1, 3). The word “fire offering” (isheh) seems to be superfluous, as we know there was fire on the altar.
אֶלָא אַף עַל גַּב דְּעוֹלָה אִתְקְרִיב דָּכָר. וּלְאַתְרֵיהּ אִתְקְרִיב. נוּקְבָא לָא בָּעְיָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, אֶלָּא בָּהּ אִתְקְרִיב בְּגִין לְחַבְּרָא דָּא בְּדָא. דְּסָלְקָא נוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לְאִתְחַבְּרָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִשֶּׁה לְשׁוּם אִישִׁים. We should therefore read ishah (lit. woman), and we learn from this that the female element must not be parted from the male, which is offered through it, so that the two are united.
נֹחַ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמִקְרַב עוֹלָה. דְּאִיהוּ בְּאֲתַר דִּדְכוּרָא. עֲבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחַבְּרָא וּלְאַעֲלָאָה בַּתֵּיבָה. וְעַל דָּא אַקְרִיב עוֹלָה. עוֹלָה הוּא אִשֶּׁה. אֵשׁ ה' דְּאִתְחַבַּר (בה) שְׂמָאלָא בְּנוּקְבָא. דְּהָא (כל) נוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא קָא אַתְיָא וּדְכוּרָא מִסִטְרָא דִימִינָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דָּא בְּדָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי נוּקְבָא אִשֶּׁה. אִשֶּׁה קְטִירוּ דִּרְחִימוּ דְּאָחִיד בָּהּ שְׂמָאלָא לְסַלְקָא לָהּ לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא כְּחֲדָא. וּבְגִין כָּךְ (ד"א כתיב) עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה. קְשִׁירוּ דִּדְכַר וְנוּקְבָא דָּא בְּדָא: It was right for Noah to bring a burnt offering, since God had set him in the place of a male in relation to the ark. “The burnt offering is isheh”, to wit, esh he (fire of he), indicating that the Left is joined with the Female (since the female is from the left and the male from the right) through the clinging of one to the other. Hence the female is called isheh, indicating the bond of love in which the Left is joined to her, so as to mount with her on high and be united with her there. Hence the words “a burnt offering, a fire offering”, indicate the bond of the male and female.
Chapter 31
Chapter 31 somebodyNoach 31 (Chapter 31) (Noach) (Zohar)
Noach 31 (Chapter 31) (Noach) (Zohar) somebodyוַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. וּכְתִיב אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ. אִשֶּׁה הָכִי שְׁמַעְנָא תְּנָנָא וְאֶשָׁא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא. דְּהָא לֵית תְּנָנָא בְּלָא אֶשָׁא כְּמָה דִכְתִיב (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ. AND THE LORD SMELLED THE SAVOUR OF APPEASEMENT. It is also written “a fire offering, a savour of appeasement” (Lev. 1, 13). With reference to the term “fire offering” we have heard the following. Fire and smoke are joined together, there being no smoke without fire, as it is written: “Now Mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18).
תָּא חֲזֵי (נשא קלז, קלח) אֵשׁ נָפִיק מִלְּגָיו וְאִיהוּ דַּק. וְאָחִיד בְּמִלָּה אָחֳרָא לְבַר דְּלָאו אִיהוּ דַּק הָכִי וְאִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא וּכְדֵין תְּנָנָא סָלְקָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִתְאֲחִיד אֶשָׁא בְּמִלָּה דְּרָגִישׁ. וְסִימָנָיךְ חוּטְמָא דְּנָפִיק בֵּיהּ תְּנָנָא מִגּוֹ אֶשָׁא. It is in this way. Fire, being very tenuous, issues from an inmost part, and then takes hold of some substance outside which is less tenuous, and by the junction of the two smoke is engendered: the reason being that fire has taken hold of something catching. An example is the warm breath that issues from the nostrils.
וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ל״ג:י׳) יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ. בְּגִין דְּאַהֲדַר אֶשָׁא לְאַתְרֵיהּ. וְחוֹטְמָא (אתרגיש) אִתְכְּנִישׁ בְּהַהוּא רֵיחָא לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּאִתְאַחִיד כֹּלָּא וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְאִתְקְרִיב כֹּלָּא לְגוֹ מַחְשָׁבָה וְאִתְעֲבִיד רְעוּתָא חָדָא. וּכְדֵין רֵיחַ נִיחֹחַ. דְּנָח רוּגְזָא וְאִתְעֲבִיד נַיְיחָא. Hence it is written, “They shall put incense in thy nose” (Deut. 33, 10), i.e. they shall act so as to cause the fire to recede to its place, since through the smell of the incense the nose contracts inwardly, till the whole odour is drawn in and brought near to the thought, producing a pleasing sensation. Hence there results “a savour of appeasement”, when the anger is appeased and calm is restored,
דְּהָא תְּנָנָא אִתְכְּנִישׁ וְעֲיִּיל וְקָמִיט בְּאֶשָׁא וְאֶשָׁא אָחִיד בִּתְנָנָא וְעַיְילֵי תַּרְוַויְיהוּ לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּנָח רוּגְזָא. וְכַד אִתְאֲחִיד (אחיד) כֹּלָא דָּא בְדָא וְנָח רוּגְזָא, כְּדֵין הוּא נַיְיחָא, וּקְשִׁירוּ חַד וְאִתְקְרֵי נַיְיחָא. נַיְיחָא דְרוּחָא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא. נְהִירוּ דְּבוֹצִינִין נְהִירוּ דְּאַנְפִּין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. כְּמַאן דְּאָרַח וְכָנִישׁ כֹּלָּא לְגוֹ אַתְרֵיהּ. since the smoke has been gathered in and condensed in the fire, and the fire has seized the smoke and both have been drawn further and further back until the anger is assuaged and a reunion is formed, called “appeasement”: an appeasement of the spirit, a universal rejoicing, a radiance of lamps, a brightening of faces, and thus, AND THE LORD SMELT THE SAVOUR OF APPEASEMENT as one who smells and draws in the savour to the innermost spot.’
אַתָא רַבִּי יֵיסָא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר וּמַה כָּל הָדֵין טָבָא אִית תְּחוֹת יְדָךְ וְלָא יְדַעְנָא בֵּיהּ. אָמַר אַהֲדַרְנָא מִן אוֹרְחָא, וְנִתְחַבֵּר בַּהֲדָךְ. אֲזְלוּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָרְחָא דָא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא נְהַךְ דְּהָא מִתַקְנָא קַמָּן. אָחִיד בִּידָא דְּהַהוּא יְנוּקָא וְאֲזְלוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא לָן קְרָא חַד מֵאִנוּן דְּאָמַר לָךְ אֲבוּךְ. R. Yesa then approached the lad and kissed him, saying, ‘To think that all these precious goods were in thy possession and I was unaware of it.’ He further said, ‘I will go out of my way to remain in thy company.’ Whilst they proceeded R. Hizkiah said, ‘On this road we are accompanied by the Shekinah. Let us, then, go forward confidently, since no harm can befall us on the way.’ He then took hold of the lad’s hand and they went along. They then said to him, ‘Repeat to us one of those Scriptural expositions you have heard from your father.’
פָּתַח הַהוּא יְנוּקָא וְאָמַר (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דָּא הוּא תְּאוֹבְתָּא עִלָּאָה דְּיִפּוּק (דנפקא) רְעוּתָא מִפּוּמָא לְנַשְׁקָא וְלָא נָפִיק מֵחוֹטְמָא כַּד אֶשָׁא נָפְקָא, דְּהָא כַּד אִתְחַבֵּר פּוּמָא לְנַשְׁקָא נָפִיק אֶשָׁא בִּרְעוּתָא בִּנְהִירוּ דְאַנְפִּין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְנַיְיחָא. The lad then began a discourse on the text: Let him kiss me with the kisses of his mouth (S. S. 1, 2). ‘This,’ he said, ‘is a more burning desire, in which affection issues from the mouth with a fire unlike that which issues from the nostrils. For when mouth is joined with mouth to kiss, fire issues from the strength of affection, accompanied by radiance of the countenance, by rejoicing on both sides and by gladsome union.
וּבְגִין כָּךְ כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. מֵהַהוּא יַיִן (יין) דְּמֶחדֵי וְנָהִיר אַנְפִּין וְחָיְיכִין עַיְינִין וְעָבִיד רְעוּתָא. וְלָאו מִיַּיִן דִּמְשַׁכֵּר (דשכיר) וְעָבִיד רוּגְזָא וְאַחְשִׁיךְ אַנְפִּין וְלָהֲטָאן עַיְינִין יַיִן דְּרוּגְזָא. “For thy love is better than wine” (Ibid.), to wit, than that wine which exhilarates and brightens the countenance, which makes the eyes sparkle and induces good feeling; not the wine that intoxicates, induces rage, beclouds the countenance, and inflames the eyes, the wine of rage.
וְעַל דָּא בְּגִין דְּחֲמַר דָּא טַב, נָהִיר אַנְפִּין וְחָדֵי עַיְינִין וְעָבִיד תִּיאוּבְתָּא דִרְחִימוּ, מַקְרִיבִין לֵיהּ כָּל יוֹמָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא שִׁעוּרָא דְּמַאן דְּשָׁתֵי לֵיהּ חָדֵי לֵיהּ וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא דִכְתִיב (במדבר כ״ח:ה׳) וְנִסְכּוֹ יַיִן רְבִיעִית הַהִין. וּבְגִין כָּךְ כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. מֵהַהוּא יַיִן דְּאִתְעַר רְחִימוּתָא וְתִיאוּבְתָּא. It is because this wine is exhilarating and cheering and induces love and affection that a libation of it is offered every day on the altar, of just such a quantity as would induce in him who drinks it a cheerful mood and a spirit of contentment, as it is written, “And the drink offering thereof shall be a fourth part of a hin” (Num. 28, 7). “For thy love is better than wine” alludes thus to the wine that induces love and desire.
וְכֹלָּא כְּמָה דִלְתַתָּא אִתְעַר רְחִימוּתָא דִּלְעֵילָא. תְּרֵין שְׁרַגִּין כַּד אִתְדָעַךְ נְהוֹרָא דִּלְעֵילָא בִּתְנָנָא דְסָלִיק מֵהַהוּא דִלְתַתָּא אִתְדְּלִיק הַהוּא דִלְעֵילָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָה הָכִי הוּא וַדַּאי דְּעָלְמָא עִלָּאָה תַּלְיָא בְּתַתָּאָה וְתַתָּאָה בְּעִלָּאָה, וּמֵזִמְנָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ לְעֵילָא וְתַתָּא. לְאַחֲזָאָה דְּדָא בְּדָא תַּלְיָא. And as here below, so is love awakened on high. For there are two lamps, and when the light of the one on high is extinguished, by the smoke that rises from the one below it is relit.’ Said R. Hizkiah: ‘Assuredly it is so, the lower and the upper world are interdependent; and since the destruction of the Temple there are no blessings, either on high or below, which proves their interdependence.’
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ וּלְוָוטִין אִשְׁתַּכָּחוּ, דְּהָא יְנִיקוּ דְּכֹלָּא בְּהַהוּא סִטְרָא נָפְקֵי (ד"א וברכאן לא נפקי), מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָין בְּאַרְעָא וְלָא פָּלְחֵי פּוּלְחָנָא דְאִצְטְרִיךְ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בִּרְכָאן, וּבְגִין כָּךְ לָא מִשְׁתַּכְּחֵי לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעָלְמָא לָא יָתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Jose said: ‘Not only are there no blessings, but there are everywhere curses, as the supply of sustenance is now drawn from the “sinister side”. Why so? Because Israel do not dwell now in the land, and thus do not perform the holy service which is required for lighting the (celestial) lamps and so obtaining blessings. Hence they are to be found neither on high nor here below, and the world is out of gear.’
וְאֲמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. מַאי הוּא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא הָכִי שְׁמַעְנָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר כָּל זִמְנָא דְּאֶשָׁא דִּלְעֵילָא אוֹסִיף לְתָקְפָא, תְּנָנָא דְּאִיהוּ דִינָא דִלְתַתָּא אַתְקִיף רוּגְזָא וְשָׁצֵי כֹּלָּא. בְּגִין דְּכַד נָפִיק אֶשָׁא לֵית לֵיהּ פֶּסֶק (קמיה) עַד דְּיִשְׁתְּלִים דִּינָא. וְכַד דִּינָא דִּלְתַתָּא לָא אוֹסִיף לְאִתְתַּקְפָא בְּדִינָא דִלְעֵילָא עָבִיד דִּינָא וּפָסִיק וְלָא יִשְׁתַּלַּם דִּינָא לְשֵׁיצָאָה. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֹא אוֹסִיף לְמֵיהַב תּוֹסֶפֶת לְאִתְתַּקְפָא דִינָא דִלְתַתָּא. I WILL NOT AGAIN CURSE THE GROUND ANY MORE FOR MAN’S SAKE. R. Hizkiah asked, ‘What does this verse mean?’ R. Yesa replied: ‘I have heard from R. Simeon the following. So long as the supernal fire is gathering force, the smoke, which is the execution of judgement here below, rages more and more fiercely and is more and more destructive; for once the fire starts, there is no keeping it back until the judgement has been fully executed. But when punishment below is not intensified by punishment from above, it burns itself out without bringing the world to ruin. Hence it is written, lo osif (I will not add) as much as to say, “I will not lend any additional force and volume to the punishment below”.’
אָמַר הַהוּא יְנוּקָא שְׁמַעְנָא בְּגִין דִּכְתִיב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּחוֹבָא דְאָדָם. אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּאִיהוּ מְחַבְּלָא דְעָלְמָא וְשָׁצֵי בְּנֵי עָלְמָא. מֵהַהוּא יוֹמָא דְּקָרִיב נֹחַ קָרְבָּנָא, וְאָרַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאַרְעָא לְנַפְקָא מִתְּחוֹת הַהוּא נָחָשׁ וְנָפְקָא מִמְסָאָבָא. וְעַל דָּא מַקְרִיבִין יִשְׂרָאֵל קָרְבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאַנְהָרָא אַפֵּי אַרְעָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה יָאוֹת הוּא (והיא) וְהַאי הֲוָה תָּלֵי עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי. אָמַר רַבִּי יִיִסָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְעִיר לָהּ לְסִיהֲרָא וְשָׁלְטָא הַהוּא נָחָשׁ, אֲבָל בְּגִין חוֹבָא דְּאָדָם אִתְלַטְיָיא בְּגִין לְמֵילַט עָלְמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא (דאתייהבת אורייתא) נַפְקַת אַרְעָא מֵהַהִיא קְלָלָה וְקָיְימָא סִיהֲרָא בְּהַהִיא גְרִיעוּתָא, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְקוּרְבָּנָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל יָתְבִין עַל אַרְעֲהוֹן. Said the young lad, ‘I have heard that the expression “for man’s sake” alludes to the utterance, “cursed is the ground for thy sake” (Gen. 3, 17). For at the time when the earth was cursed for the sin of Adam, full dominion over her was granted to that evil serpent, the destroyer and exterminator of the world and its inhabitants. From the day, however, that Noah offered up sacrifices, and the Holy One, blessed be He, smelt their sweet savour, the earth was liberated from the dominion of the serpent and threw off his defilement. It is for this same reason that Israel bring offerings, so as to keep bright the countenance of the earth.’ Said R. Hizkiah, ‘This is correct, but nevertheless this liberation remained in suspense until Israel stood at Mount Sinai.’ R. Yesa said: ‘The Holy One, blessed be He, had already diminished the moon and allowed the serpent to obtain sway, but on account of the sin of Adam she was actually cursed in order that the whole world might be cursed. But on that day the earth was freed of that curse, whilst the moon remained in her diminished state, save during the time when offerings are brought and Israel dwell in their own land.’
אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְהַהוּא יְנוּקָא מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אַבָּא. אָמַר לֵיהּ אַבָּא תְּהֵא בְּכֹלָּא בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִין. קָרָא עֲלֵיהּ (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. R. Yesa asked the child, ‘What is your name?’ He replied, ‘Abba’. He said to him, ‘Abba (=father, chief) you shall be in everything, in wisdom and in years.’ He further applied to him the verse. “Thy father and thy mother will be glad, and she that bore thee will rejoice” (Prov. 23, 25).
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא רוּחַ מְסָאֳבָא מִן עָלְמָא כְּמָה (ד"א ל"ג דאתמר) דִכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֶּר. R. Hizkiah said: ‘The Holy One, blessed be He, will one day sweep away the unclean spirit, as it is written, “And the unclean spirit I will cause to pass out of the land” (Zech. 13, 2), and further, “He will swallow up death for ever, and the Lord God will wipe away tears from all faces, and the reproach of his people will he take away from off all the earth, for the Lord hath spoken it” (Is. 25, 8).
וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא וְלְאֲפָקָא לָהּ מֵחֲשׁוֹכָא בְּגִין הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. מַאי אוֹר, הַהוּא אוֹר דְּגָנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית: The Holy One, blessed be He, will also one day restore the moon to its full light, and dissipate the darkness brought on her by the evil serpent, as it is written, “And the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days” (Ibid. 30, 26), the reference here being to the primordial light which the Holy One, blessed be He, stored away during the period of the creation.’
Chapter 32
Chapter 32 somebodyNoach 32:249-251 (Chapter 32) (Noach) (Zohar)
Noach 32:249-251 (Chapter 32) (Noach) (Zohar) somebodyוַיְבָרֶךָ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר וְלא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. בִּרְכַּת יְיָ דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי אִתְפַּקְדָא עַל בִּרְכָאן דְּעָלְמָא, וּמִנָּהּ נָפְקֵי בִּרְכָאן לְכֹלָּא. AND GOD (Elohim) BLESSED NOAH AND HIS SONS, AND SAID UNTO THEM: BE FRUITFUL AND MULTIPLY, ETC. R. Abba began his discourse with the text: The blessing of the Lord, it maketh rich, and no pain shall be added thereto (Prov. 10, 22). ‘“The blessing of the Lord” is bound up with the Shekinah, as she is in charge of the blessings of the world, and from her flow blessings for all.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּיבָה וְגו'. כְּמָה דְּאִתְּמָר דְּמָארֵיהּ דְּבֵיתָא יָהַב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֵיעָאל. לְבָתַר אִתְּתָא אָמְרָה לֵיהּ לְנַפְקָא. בְּקַדְמִיתָא עָאל בִּרְשׁוּתָא דְבַעֲלָהּ, לְסוֹף נָפַק בִּרְשׁוּ דְאִתְּתָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָארֵיהּ דְּבֵיתָא יָעִיל וְאִתְּתָא תָּפִיק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה. דְּרְשׁוּ הֲוָה בִידָהָא לְאֲפָקָא לֵיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא וְלָא לְאַעֲלָא לֵיהּ. Observe that at first (Gen. 7, 1) it was written, AND TETRAGRAMMATON SAID TO NOAH, COME THOU AND ALL THY HOUSE INTO THE ARK, which conforms with what was said before, that the master of the house gave him permission to enter; whereas afterwards it was the wife who speeded him out of the ark, as it is written, AND ELOHIM (=Shekinah) SPOKE UNTO NOAH, SAYING: GO FORTH FROM THE ARK. From here we learn that it is the master of the house that takes in the guest and it is the wife that speeds him forth, but that she may not herself bid him enter.
כֵּיוָן דְּנָפַק יָהַב מַתְּנָן לָהּ, בְּגִין דְּאִיהִי בְּבֵיתָא וּבֵיתָא בִּידָהָא. וְאִנוּן מַתְּנָן דְּיָהַב לָהּ בְּגִין לְאַסְגָּאָה לָהּ רְחִימוּתָא בְּבַעֲלָהּ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא אוֹרַח אַרְעָא לְאוּשְׁפִּיזָא. (למיהב בידא דבעלה כד נפק יהב מתנן לאתתיה ולא בידה ובגין כך כיון דיהב ליה מתנן) וְעַל דָּא לְבָתַר דְּיָהַב לָהּ מַתְּנָן לְאַסְגָּאָה לָהּ רְחִימוּתָא בְּבַעֲלָהּ (נ"א כיון דנפק יהב מתנן ונבזבזן בידא דבעלה למיהב לאתתיה ולמחדי בה ולאסגאה לה רחימותא בבעלה, הדא הוא דכתיב ויקח מכל וגו' ויעל עולות במזבח, אלין מתנן דיהב בידא דבעלה בגין לאסגאה לה רחימותא בעלמא, ומכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא דיהב מתנן בידא דבעלה לאתתיה ולא בידהא, ועל דא ויעל עולות במזבח, קורבנא לדכורא לאסגאה רחימותא בבעלה ברכא ליה) בָּרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וְגו'. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר. וַדַּאי כְּמָה דְאִתְּמָר. We learn further from here that it is proper for the guest on departing to leave presents for the mistress of the house, as she is always in the house and supervises it. It is fitting to give her those presents, not in her own hand directly, but through the agency of her husband, so as to enhance their mutual affection. This we deduce from the text: AND HE TOOK OF EVERY CLEAN BEAST AND HE OFFERED BURNT OFFERINGS ON THE ALTAR. These were the presents for her which he gave, as it were, into the hands of the husband in order to enhance his love for his consort. Noah then received a blessing, as it is written, “And God blessed Noah and his sons, and said unto them, Be fruitful and multiply, etc.” All this is illustrated by the text, “The blessing of the Lord, it maketh rich.”
וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. רָזָא דִּכְתִיב בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה. עִצָּבוֹן עֲצִיבוּ וְרוּגְזָא בְּלָא נְהִירוּ דְאַנְפִּין. כַּד אִתְחֲשַׁךְ סִיהֲרָא וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחֵי. בְּעִצָּבוֹן סִטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא דְּאִמְנַע בִּרְכָאן מֵעָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. וְדָא הוּא רָזָא דִכְתִיב, (בראשית ח׳:כ״א) לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה: As for the words “and no pain shall be added thereto”, these allude to the pain mentioned in the passage “in pain shalt thou eat of it” (Gen. 3, 17), that is, in pain and perturbation, with sad and gloomy looks, since the moon was darkened, and so blessings were no more. Again “in pain” refers to the side of the impure spirit who kept back blessings from the world. But now “No pain will be added thereto”; the word “add” (yosif) here shows the inner meaning of the words, “I will not again (osif, lit. add) curse the earth any more.”
Chapter 33
Chapter 33 somebodyNoach 33:259-260 (Chapter 33) (Noach) (Zohar)
Noach 33:259-260 (Chapter 33) (Noach) (Zohar) somebodyוּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יְהֵא לְכוֹן דְּיּוֹקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲווּ דִּיוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית ט׳:ו׳) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב, (בראשית ה׳:א׳) בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִשְׁתַּנּוּ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵהַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְהַפָּכוּ אִנוּן לְמִדְחַל מִקַּמֵּי חֵיוָון בְּרָא. AND THE FEAR OF YOU AND THE DREAD OF YOU SHALL BE UPON EVERY BEAST OF THE EARTH: as much as to say, “Henceforward you will assume the facial impress of man”; for up to that time their facial impress was not that of human beings. For at first: “in the image of God created he him” (Gen. 1, 27), also “in the likeness of God made he him” (Ibid. 5, 1); but when they sinned, their facial impress was changed from the supernal prototype, and through this transformation they became afraid of the beasts of the field.
בְּקַדְמִיתָא כָּל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָקְפָן עַיְינִין וְחָמָאן דִּיוּקְנָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְזָעָאן וְדָחֲלִין מִקַּמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִתְהַפַּךְ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵעֵינַיְיהוּ לִדְיוּקְנָא אָחֳרָא. וְאִתְהַפַּךְ דִּבְנֵי נָשָׁא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּי שְׁאָר בְּרִיָּין. Whereas formerly all the creatures of the world, when looking up towards man, encountered the supernal sacred impress and thus were filled with fear and trembling, now after they sinned their appearances were transformed, and it was men who feared and dreaded the rest of the animal world.
תָּא חֲזֵי, כָּל אִנוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא חָטָאן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וְלָא עָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. זִיו דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּנֵּי מֵחֵיזוּ דִּדְיוּקְנָא עִלָּאָה. וְכָל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דִּבְנִי נָשָׁא עָבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, אִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא דִלְהוֹן וְכֻלְהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מִקַּמֵּי בְּרִיָין אָחֳרָנִין, בְּגִין דְּאִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ, וּכְדֵין שָׁלְטֵי בְּהוּ חֵיוַת בְּרָא, דְּהָא לָא חָמוּ בְּהוּ הַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָאָה כִּדְקָחָזֵי. Thus it is that all who are mindful of their Master, who keep themselves from sin and do not transgress the precepts of the Torah, retain their visage unaltered from the supernal prototype, and hence all the creatures of the world fear them and tremble before them. But when men transgress the precepts of the Torah, their visages change, and they fear the other creatures and tremble before them; the beasts of the field obtain dominion over men because they do not see any more in them the true supernal image.
וְעַל כָּךְ הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָלְמָא אִתְחַדַּשׁ כְּמִלְּקַדְּמִין, בָּרִיךְ לוֹן בְּרָכָה דָא וְשַׁלִּיט לוֹן עַל כֹּלָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. וְאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. מִקַּדְמַת דְּנָא. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא מְסַר כֹּלָּא בִּידֵהוֹן דִּכְתִיב וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגו'. Hence, now that the world was reinstated in its former position, He bestowed on them His blessing and granted them dominion over all the creatures, as we read: AND UPON ALL THE FISHES OF THE SEA: INTO YOUR HAND ARE THEY DELIVERED; that is, all, even to the fishes of the sea.’ R. Hiya said: ‘It is written “into your hand were they delivered” (nithanu), i.e. originally, for when the Holy One, blessed be He, created the world, He delivered all in man’s hand, as it is written, “and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, etc.” (Gen. 1, 28).’
וַיְבָרֶךָ אֱלהִים אֶת נֹחַ. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים לכ) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל קְרָא דָא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא אִתְּמָר. דְּהָא תָּנִינָן בַּעֲשָׂרָה זִינֵי שְׁבָחָא שַׁבַּח דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחַד מִנַּיְיהוּ מַשְׂכִּיל. וְהוּא דַּרְגָּא חַד מֵאִנוּן עֲשָׂרָה. וְדָוִד אַתְקִין גַּרְמֵיהּ עַד לָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי הַאי דַּרְגָּא. In reference to the words “And God blessed Noah”, R. Hizkiah discoursed on the text: Of David, Maskil. Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered (Ps. 32, 1). He said: ‘This verse contains deep mysteries of wisdom. For we have been taught that David, in offering praise to the Holy One, blessed be He, made use of ten varieties of praise, one of which was Maskil, which is one of the ten grades (of illumination), and the word here implies that David qualified himself to attain that grade.
אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִיל חוֹבֵי וְזַכְוָון דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהַהוּא (ד"א כד ההוא) תִיקְלָא דְּבִסְטַר חוֹבִין מִסְתַּלְּקִין וְאִנוּן אוֹחֳרָנִין זַכְיָין דְּאִנוּן בְּתִיקְלָא אָחֳרָא מַכְרִיעִין לְתַתָּא דָּא הוּא נְשׂוּי פֶּשַׁע. The verse proceeds: “Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered.” The words nesui pesha mean literally “whose transgression is uplifted”. That is to say, when the Holy One, blessed be He, weighs the sins and the merits of men in the balance, happy then is he whose sins rise and mount in the one scale whilst his merits sink down the other.
כְּסוּי חֲטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא דִּיהֵא מְחַפְיָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי מְחַבְּלָא, כְּמָה דְּהֲוָה לְנֹחַ דְּכַסֵּי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַהוּא חֲטָאָה דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ אָדָם עַל עָלְמָא. דְּכֵיוָן דְּחֲטָאָה דָא אַנְגִיד אָדָם עַל עַלְמָא, שְׁאָר בְּרִיָּין שָׁלְטָאן וּבַר נָשׁ דָּחִיל מִנַּיְיהוּ וְעָלְמָא לָא אַתְקִין בְּתִקּוּנִיהּ. וּבְגִין כָּךְ כַּד נָפַק נֹחַ מִתֵּיבוּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרְכֵיהּ. דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וְגו': “Whose sin is covered”: i.e. when the world is being chastised, that man will be concealed so that the destroyer will have no power over him, in the same way that Noah was concealed by the Holy One, blessed be He, so that he escaped the consequences that Adam’s sin drew upon the world. For that sin transferred dominion from man to the other creatures, making him fear them, and thus reversing the true order of things. Therefore when Noah went forth from the ark, the Holy One, blessed be He, blessed him, as it is written, “And God blessed Noah and his sons, etc.”
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. בְּהַנֵּי בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ נוּקְבֵי, אֶלָּא אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, אֲבָל נוּקְבֵי לָא אָמַר קְרָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַתֶּם כְּלָלָא דִּדְכוּרֵי וְנוּקְבֵי כְּחֲדָא. וְתוּ אֶת נֹחַ לְאַסְגָּאָה נוּקְבֵיהּ. וְאֶת בָּנָיו לְאַסְגָּאָה נוּקְבֵי דִלְהוֹן. AND YOU, BE YE FRUITFUL AND MULTIPLY. The women do not seem to have been included in this blessing, as it was only addressed to Noah and his sons. R. Simeon, however, said that the term ve-athem (and you) includes both male and female. And further, the particle eth preceding “his sons” signifies the inclusion of their spouses.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ לְמֶעְבַּד תּוֹלְדוֹת מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׁרְצוּ בָאָרֶץ. וְהָכָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֶׁבַע פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא לוֹן וּלְכָל דְּאָתוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי וְאִתְיְיהַב לוֹן כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא כְּחֲדָא: It is because the women were included that God said: “Do you be fruitful and multiply”, to propagate your kind. On this occasion the Holy One, blessed be He, gave them seven precepts of the Torah-to them and to all their successors, until Israel stood at Mount Sinai, when they received all the precepts of the Torah in one code.’
Chapter 34
Chapter 34 somebodyNoach 34:272 (Chapter 34) (Noach) (Zohar)
Noach 34:272 (Chapter 34) (Noach) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וְגו'. זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגו'. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. נָתַתִּי מִקַּדְמַת דְּנָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. מַה כְּתִיב לְעֵילָא וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּן. אִלֵּין אַרְבַּע חֵיוָון רַבְרְבָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּהַהוּא רָקִיעַ מִתְתַּקְּנָא עֲלַיְיהוּ. וְכֻלְהוּ גַדְפַיְיהוּ (ד"א ל"ג פרישן) מִתְחַבְּרָאן דָּא בְּדָא לְחַפְיָיא גוּפַיְיהוּ. AND GOD SAID TO NOAH… THIS IS THE TOKEN OF THE COVENANT WHICH I MAKE BETWEEN ME AND YOU… I HAVE SET MY RAINBOW IN THE CLOUD. The past tense “I have set” shows that the bow had already been there. In connection with this passage R. Simeon discoursed on the verse: And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone (Ezek. 1, 26). ‘Before this verse,’ he said, ‘we find the words, “And when they went I heard the noise of their wings like the noise of great waters, like the voice of the Almighty” (Ibid. 24). These are the four sacred and mighty beings called Hayyoth (animals), by whom the firmament is upheld, and whose wings are usually joined together to cover their bodies.
וּבְשַׁעֲתָא דְּאִנוּן פָּרְשֵׂי גַדְפַיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע קוֹל גַּדְפִין דְּכֻלְהוּ דְּאָמְרֵי שִׁירָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּקוֹל שַׁדַּי. דְּלָא אִשְׁתְּכִיךְ לְעָלְמִין. כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים ל׳:י״ג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלא יִדּוֹם. וּמַאי אָמְרֵי, (תהילים צ״ח:ב׳) הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹים גִּלָּה צִדְקָתוֹ. When, however, they spread out their wings, a volume of sound swells forth, and they break out into songs of praise, “as the voice of the Almighty”, which never becomes silent, as it is written, “so that my glory may sing praise to thee, and not be silent” (Ps. 30, 13). The tenour of their praises is, “The Lord hath made known his salvation, his righteousness hath he revealed in the sight of the nations” (Ps. 98, 2).
קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנְה, כְּקוֹל מַשִּׁרְיָיתָא קַדִּישָׁא כַּד מִתְחַבְּרָן כָּל חֵילִין עִלָּאִין לְעֵילָא. וּמַאי אָמְרֵי קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. אֲהַדְּרוּ לְדָרוֹם אָמְרוּ קָדוֹשׁ, אֲהַדְּרוּ לְצָפוֹן אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמִזְרָח אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמַעֲרָב אָמְרוּ בָּרוּךְ. It says further: “A noise of tumult like the noise of a host” (Ezek. 1, 24), i.e. like the sound of the holy camps when all the supernal armies assemble on high. What is it they declaim? “Holy, holy, holy, is the Lord of Hosts, the whole earth is full of his glory” (Is. 6, 3). They turn to the south and say “holy”, they turn to the north and say “holy”, they turn to the east and say “holy”, they turn to the west and say “blessed”.
וְהַאי רָקִיעַ קָאִים עַל רֵישֵׁיהוֹן. וּבְכָל אֲתַר דְּאִיהִי אָזְלָא, אַסְחָרוּ אַפִּין לְהַהִיא סִטְרָא דְּאִתְכְּלִילוּ אַנְפִּין בֵּיהּ. אִסְחָרוּ אַנְפִּין לְאַרְבַּע זָוְיָין, וְכֻלְהוּ מִסְתַּחֲרִין לְתַתָּא. And that firmament rests upon their heads, and in whatever direction it turns, their faces turn also. They turn their faces to the four cardinal points, and all revolve in a circle.
בְּרִבּוּעָא דִילֵיהּ אִתְגְּלִיפַת בְּאַרְבַּע אַנְפִּין, אַנְפֵּי אַרְיֵה. אַנְפֵּי נִשְׁרָא. אַנְפֵּי שׁוֹר. אַנְפֵּי אָדָם. גָּלִיף בְּכֻלְהוּ אָדָם. אַנְפֵּי אַרְיֵ"ה אָדָם. אַנְפֵּי נֶשֶׁ"ר אָדָם. אַנְפֵּי שׁוֹ"ר (ד"א אדם). כֻּלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. The firmament is imprinted, at the four corners of a square, with four figures, of a lion, an eagle, an ox, and a man; and the face of a man is traced in all of them, so that the face of Lion is of Man, the face of Eagle is of Man, and the face of Ox is of Man, all being comprehended in him. Hence it is written: “As for the likeness of their faces, they had the face of a man” (Ezek. 1, 10).
וְהַאי רָקִיעַ דְּאִתְרַבַּע כֻּלְהוּ גְּוָונִין כְּלִילָן בֵּיהּ, אַרְבַּע גְּוָונִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ גְּלִיפִין בְּאַרְבַּע אַרְבַּע. בְּאַרְבַּע גְּלִיפִין רְשִׁימִין טְהִירִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כַּד מִתְפָּרְשָׁאן גְּוָונִין דְּאִנוּן אַרְבַּע סָלְקִין תְּרֵיסַר. גַּוָון יָרֹק. גַּוָון סוּמָק. גַּוָּון חִוַּור. גַּוָון סַפִּיר דְאִתְכְּלִילוּ מִכָּל גְּוָונִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶּעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנּוֹגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. חֵיזוּ דִּגְוָונִין דְּכֹלָּא. וּבְגִין כָּךְ אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. Eurther, the firmament with its enclosed square contains the gamut of all the colours. Outstanding are four colours, each engraved with four translucent signs, both higher and lower. These when decomposed become twelve. They are green, red, white, and sapphire, which is made up of all these colours. Hence it is written, “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ibid. 1, 28): containing, that is to say, all shades of all colours. The same is referred to in the text I HAVE SET MY BOW IN THE CLOUD.
מַאי קַשְׁתִּי, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּיוֹסֵף דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. בְּגִין דְּיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וּבְגִין כָּךְ קַשְׁתּוֹ דָּא בְּרִית דְּקֶשֶׁת דְּאִתְכְּלִיל בְּצַדִּיק, דִּבְרִית דָּא בְּדָא אִתְאַחִיד. וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה צַדִיק, קָיְימָא דִילֵיהּ קֶשֶׁת. The bow here has a parallel in the text, “But his bow abode firm” (Gen. 49, 24), i.e. the covenant of Joseph, because he was a righteous man, had for its symbol the bow, since the bow is linked with the covenant, and the covenant and the righteous are integral in one another. And because Noah was righteous, the sign of his covenant was the bow.
וַיָּפוֹזוּ. מַאי וַיָּפוֹזוּ, אַנְהִירוּ בַּחֲמִידוּ דְכֹלָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ט:י״א) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים. אִתְנְהִירוּ בִּנְהִירוּ עִלָּאָה כַּד נָּטַר בְּרִית. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי יוֹסֵף הַצַּדִּיק. עַל דָּא אִקְרֵי הַקֶּשֶׁת בְּרִית, כָּלִיל דָּא בְּדָא. (The word vayophozu, mentioned in connection with Joseph, is akin to the term paz (fine gold) in the passage, “More to be desired are they than gold, yea, than much fine gold” (Ps. 19, 11), and it means that his arms shone with the lustre of the most desirable substance, they shone with the light supernal, since he had observed the covenant; hence he is named “Joseph the righteous”.) And the rainbow is therefore called “covenant” because they embrace one another.
זָהֲרָא יְקָרָא עִלָּאָה חֵיזוּ דְּכָל חֵיזוּ חָזוּ כְּחֵיזוּ טְמִירִין (נ"א טמירא) גְּוָונִין טְמִירִין. גְּוָונִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין. וְלֵית רְשׁוּ לְאִסְתַּכָּלָא בְּעֵינָא בַּקֶּשֶׁת כַּד אִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא דְּלָא יִתְחֲזֵי קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא. וְכֵן גְּוָונִין דְּקֶשֶׁת הוּא חֵיזוּ סוֹסְטִיפָא קְטִירָא כְּחֵיזוּ יְקָרָא עִלָּאָה דְּלָא לְאִסְתַּכָּלָא. Like the firmament it is a supernal resplendent glory, a sight of all sights, resembling the hidden one (the Shekinah), containing colours undisclosed and unrevealable. Hence it is not permitted to gaze at the rainbow when it appears in the heavens, as that would be disrespectful to the Shekinah, the hues of the rainbow here below being a replica of the vision of the supernal splendour, which is not for man’s gaze.
וְכֵיוָן דְּאַרְעָא חָמַאת לְהַאי קֶשֶׁת קְיָימָא קַדִּישָׁא, אִתְקָיְימַת בְּקִיּוּמָא. וְעַל דָּא וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּין אֱלהִים וְגו'. הַאי דְּאֲמָרָן דְּאִלֵּין תְּלַת גְּוָונִין וְחַד דְּאִתְכְּלִיל בֵּינַיְיהוּ כֻּלְהוּ רָזָא חָדָא. וּבְגוֹ עֲנָנָא סָלְקָא לְאִתְחֲזָאָה. Hence when the earth saw the rainbow as a holy covenant, it was once more firmly established, and therefore God said, AND IT SHALL BE FOR A TOKEN OF A COVENANT BETWEEN GOD, ETC. The three primary colours and the one compounded of them, which we mentioned before, are all one symbol, and they all show themselves in the cloud.
(יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר. הַאי הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּאִיהִי נְקוּדָה חָדָא דְּכָל עָלְמָא. וְקָיְימָא עֲלָהּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּמַאי הִיא, כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּאִיהִי מְמַנָּא עַל אִלֵּין אַרְבַּע דְּמוּת כִּסֵּא בְּאַרְבַּע סָמְכִין, וְדָא הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezek. 1, 26). This alludes to the “foundation stone” (eben shethiah), which is the central point of the universe and on which stands the Holy of Holies. “The likeness of a throne”, i.e. the supernal holy throne, possessing four supports, and which is symbolic of the Oral Law.
וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם עָלָיו מִלְּמַעְלָה. דָּא הוּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. מִכָּאן דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יְשַׁוּוּן יָתָהּ עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. בְּגִין דְּהַאי כֻּרְסְיָיא לְדָא, כְּמַרְאֵה אָדָם דְּאִיהוּ דִּיוּקְנָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ יָתִיב עֲלָהּ. “And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man upon it above” (Ibid.); this symbolises the Written Law. From here we learn that copies of the Written Law should rest on copies of the Oral Law (and not vice versa), because the latter is the throne to the former. “As the appearance of a man” refers to the image of Jacob, who sits on it.’
Chapter 35
Chapter 35 somebodyNoach 35:283-292 (Chapter 35) (Noach) (Zohar)
Noach 35:283-292 (Chapter 35) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי יְהוּדָה קָם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּפַלְגוּ לֵילְיָא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּמָתָא מַחְסֵיָא. וְהֲוָה תַּמָּן בְּבֵיתָא חַד יוּדָאי דְּאֲתָא בִּתְרֵי קְסִירָא דְקַטְפִירָא. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים. דָּא הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּמִתַּמָּן אִשְׁתִּיל עָלְמָא וְעֲלָה אִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. R. Judah one night, whilst staying at an inn in Matha-Mehasia, rose at midnight to study the Torah. At the time there happened to be there a certain Judean traveller who had with him two sacks of clothes. R. Judah began to expound the verse, “And this stone which I have set up for a pillar shall be God’s house” (Gen. 28, 22). ‘That stone’, he said, ‘was the foundation stone out of which the world evolved, and on which the Temple was built.’
זָקַף רֵישֵׁיהּ הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר לָהּ הַאי מִלָּה אֵיךְ אֶפְשָׁר, וְהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִינָהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵי לָהּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:כ״ב) וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו. וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְהַאי אַבְנָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַ ם. The Judean raised his head and said, ‘How is this possible? This foundation stone was created before the world, to be the point from which the world evolved, and yet you say that it is referred to in the verse, “and this stone which I have set up for a pillar”, which indicates that Jacob put it there, this being the same stone of which it is said, “and he took the stone that he had put under his head” (Ibid. I8). A further difficulty is that Jacob was in Bethel, whereas the foundation stone is in Jerusalem.’
רַבִּי יְהוּדָה לָא אַסְחַר רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ, פָּתַח וְאָמַר (עמוס ד׳:י״ב) הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלקֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב, (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין כַּוָּונָה. וּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא בָּעָאן לְאִתְתַּקָּנָא בְּגוּפָא וּרְעוּתָא כְּחֲדָא. קָם הַהוּא יוּדָאי וְאִתְלַבַּשׁ, וְיָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָא וְלֵילֵי. R. Judah, without turning his head, recited the verse, “Prepare to meet thy God, O Israel” (Amos 4, 12), and also “Be attentive and hearken, O Israel” (Deut. 27, 9). ‘We learn from here, he said, ‘that the study of the Torah must be approached with proper preparation, not only of the mind but also of the body.’ The Judean then arose and put on his garments, and seating himself beside R. Judah, said, ‘Happy are ye righteous who give yourselves up to the study of the Torah day and night.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה הַשְׁתָּא דְּכַוְונַת גַּרְמָךְ, אֵימָא מִילָךְ דְּנִתְחַבֵּר כְּחֲדָא. דְּהָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין תִּקּוּנָא דְגוּפָא וְתִקּוּנָא דְלִבָּא. וְאִי לָאו בְּעַרְסָאי שְׁכִיבְנָא וּבְלִבָּאי אָמַרְנָא מִלִּין. אֶלָּא הָא תָּנִינָן דְּאָפִילּוּ חַד דְּיָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא שְׁכִינְתָּא אִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ, וּמַה שְּׁכִינְתָּא הָכָא וְאֲנָא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּבַעֲיָין צַחוּתָא. Said R. Judah to him, ‘Now that you have properly attired yourself, say what you have to say, so that we may join together, as the study of the Torah requires a seemly garb as well as an attentive mind. Otherwise I could just as well lie in my bed and meditate. But we have been taught that even a single person who sits and studies the Torah has for his companion the Shekinah; and how could the Shekinah be here whilst I am in bed?’
וְתוּ דְּכָל בַּר נָשׁ (אחרי מות סז א) דְּקָם לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִפַּלְגוּ לֵילְיָא כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן (בפלגו דליליא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. וְהוּא וְכָל צַדִּיקַיָיא דִּבְגִנְתָּא כֻּלְהוּ צַיְיתִין (ליה וצייתין) לְאִלֵּין מִלִּין דְּנָפְקֵי מִפּוּמֵיהּ. וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא מִתְעַדְּנִין לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בְּשַׁעֲתָא דָּא וְאֲנָא אֱהֵא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. אָמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא אֵימָא מִילָךְ. Furthermore, the words of the Torah must be clearly articulated. Moreover, when a man gets up to study at midnight, at the time when the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden, He and all the righteous in the Garden are listening to the words that issue from his mouth. Since that is so, that the Holy One, blessed be He, and all the righteous feel delight in listening to the words of the Torah at this time, should I remain lying in bed?’ He then said to him, ‘Now say what you have to say.’
אָמַר לֵיהּ שְׁאֵילְנָא עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ בִּפְסוּקָא דָא (רזא דאבן שתיה דאמרת) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים דְּדָא אֶבֶן שְׁתִיָה. (השתא דציית למלי) הֵיךְ אֶפְשָׁר, דְּהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִנָּהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי, דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵּי לָהּ הַשְׁתָּא. וּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו. The Judean then said, ‘Regarding your remark that Jacob’s stone was the foundation stone, I have asked you, first, how can that be, seeing that the foundation stone preceded the creation of the world, and was the one from which the world evolved, whereas Jacob’s stone was put by him in its place, as it is written, “and the stone which I have put”, also, “And he took the stone that he had put under his head.”’
וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְאַבְנָא דָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַם. אָמַר לֵיהּ כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִכְפַּל תְּחוֹתוֹי וְהַהוּא אֶבֶן תְּחוֹתֵיהּ הֲוַת. אָמַר לֵיהּ אֲשֶׁר שָׂם כְּתִיב. וּכְתִיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. אָמַר לֵיהּ אִי יָדַעְתְּ מִלָּה אֵימָא לָהּ. And secondly, how can the two be identified, seeing that Jacob was in Bethel and that the stone was in Jerusalem?’ R. Judah answered, ‘The whole land of Israel was folded up beneath him, so that that stone was underneath him.’ The Judean repeated his question, quoting again the expressions ‘that he put’-‘the stone which I had put’. Said R. Judah to him, ‘If you know a better answer, say it.’
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ. דָּוִד מַלְכָּא חֲבִיבוּתָא וּדְבֵקוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי אֶבֶן הֲוָה. וְעֲלָהּ אָמַר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְכַד בָּעָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּחִיזוּ יְקָרָא דְמָרֵיהּ, נְטַל לְהַאי אֶבֶן בִּידֵיהּ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר עָיִיל. The Judean then discoursed as follows. ‘It is written, As for me, I shall behold thy face in righteousness; I shall be satisfied when I awake with thy likeness (Ps. 17, 15). King David felt great affection and attachment for this stone: it was of it that he said, “The stone which the builders rejected is become the corner stone” (Ibid. 118, 22). And whenever he desired to gaze at the reflection of the glory of his Master, he first took that stone in his hand and then he entered,
בְּגִין דְּכָל מַאן דְּבָעֵי לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּי מָרֵיהּ, לָא אָעִיל אֶלָּא בְּהַאי אֶבֶן. דִּכְתִיב, (ויקרא יג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ. וְכָל אִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ דְּדָוִד לְאִתְחֲזָאָה בְּהַאי אֶבֶן כְּדְקָא יְאוּת לְגַבֵּי דִּלְעֵילָא. as whoever wishes to appear before his Master can only do so through that stone, as it is written, “Herewith shall Aaron come into the holy place” (Lev. 16, 3). It was David’s boast that “As for me, I shall behold thy face in righteousness”, and he exerted himself in every way to appear before Him on high in proper guise by means of that stone.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אַתְקִין צְלוֹתָא דְצַפְרָא וְאוֹדַע טִיבוּ דְמָארֵיהּ בְּעָלְמָא. וְאַתְקִין הַהִיא שַׁעֲתָא בְּתִקּוּנָהָא כְּדְקָא יָאוֹת דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה וְאוֹדַע בְּעָלְמָא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין דְּיָכוֹל לְשֵׁזָבָא וּלְמֵידַן עָלְמָא. Now, Abraham instituted morning prayer and taught the world the character of his Master, and made that hour a propitious one for prayer. Isaac instituted afternoon prayer (minhah) and taught the world that there is a supreme Judge who can either pardon or condemn the world.
יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית, וּבְגִין צְלוֹתָא דָא דְּאַתְקִין מַה דְּלָא אַתְקִין בַר נָשׁ מִקַּדְמַת דְּנָא כְּדְקָא יְאוּת. בְגִין כָּךְ שַׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא שַׁוִּי לָהּ אָחֳרָא כַּוָּותֵיהּ. Jacob instituted evening prayer. And it was in reference to this prayer, which he instituted for the first time as a proper method of propitiation, that he said in his own praise,1The last four lines of the Hebrew text do not appear in our translation. “And this stone which I had put for a pillar”, as up to that time no one had erected one like it.
וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ מַצֵּבָה. מַאי מַצֵּבָה דְּהֲוָה נְפִילָה וְאוֹקִים לָהּ. וַיִּצּוֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. דְּהָא בְּיַעֲקֹב תַּלְיָא מִילְתָא לְמֶעְבַּד יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. This is implied in the expression, “and he put it as a matsebah” (erection, upstanding), implying that he set up again something which had been prostrate. He also “poured oil on its head”, thus doing more than anyone else to restore it.’
אֲתָא רַבִּי יְהוּדָה וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ וְכָל הַאי יְדַעְתְּ (והיך) וְאַתְּ מִשְׁתַּדֵּל בִּסְחוֹרָתָא וּמַנַּח חַיֵּי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ דְּהֲוָה דְחִיקָא לִי שַׁעֲתָא, וְאִית לִי תְּרֵין בְּנִין וְקָיְימִין כָּל יוֹמָא בְּבֵי רַב וְאֲנָא אִשְׁתַּדַּלְנָא עַל מְזוֹנַיְיהוּ וּלְמֵיהַב לוֹן אֲגַר לְמוֹרַיְיהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא. R. Judah thereupon embraced the Judean, saying, ‘You have all this knowledge, and yet you occupy yourself with commerce and neglect that which gives life eternal!’ He answered, ‘Times are pressing, and I have two sons at school, and I have to work to provide their food and payment for their tuition, so that they may continue diligently to study the Torah.’
פָּתַח וְאָמַר, (מלכים א ב׳:י״ב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאֹד. מַאי שְׁבָחָא דָא. אֶלָּא דְּאַתְקִין אֶבֶן שְׁתִיָּה וְשַׁוֵּי עֲלָהּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּכְדֵין וַתִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאֹד. He then resumed his discourse, taking the text: “And Solomon sat upon the throne of David his father, and his kingdom was established firmly” (I Kings 2, 12). He said: ‘What great achievement, it may be asked, is here ascribed to Solomon? The truth is that he prepared the foundation stone and set over it the Holy of Holies, and for this his kingdom was established firmly.’
וּכְתִיב, (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּמַאן דְּלָא אִתְחֲזֵי בָּהּ לָא אָעִיל קַמֵּי מָארֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם. The stranger further said: ‘It is written: “And I will look upon it (the rainbow) that I may remember the everlasting covenant.” This means that God’s desire is constantly for the bow, and that he who is not visible therein will not enter into the presence of his Master.’
וּרְאִיתִיהָ. מַאי וּרְאִיתִיהָ, רָזָא הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת וְגו'. לְאִתְחַזָּאָה עֲלַיְיהוּ. וְאִיכָּא דְאָמְרֵי דָּא רְשִׁימוּ דְּאָת קַדִּישָׁא דִּי בְּבִשְׂרָא. The inner meaning of the words, “And I will look upon it”, is to be found in the words, “and set a mark upon the foreheads, etc.” (Ezek. 9, 4), so as to be clearly visible.’ (According to others, the mark was symbolic of the holy mark in the flesh.)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וַדַּאי כֹּלָּא הוּא. (ד"א הכי) אֲבָל הַאי קֶשֶׁת דְּאִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא בְּרָזָא עִלָאָה קָיְימָא. וְכַד יִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא זְמִינָא הַאי קֶשֶׁת לְאִתְקַשְׁטָא בְּגַוְונוֹי כְּכַלָּה דָא דְּמִתְקַשְּׁטָא לְבַעֲלָהּ. R. Judah said, ‘This is assuredly so, but the rainbow that appears in the sky has a profound mystic significance, and when Israel will go forth from exile that rainbow is destined to be decked out in all the finery of its colours, like a bride who adorns herself for her husband.’
אָמַר לֵיהּ הַהוּא יוּדָאי כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא כַּד הֲוָה מִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא (אמר לי) לָא תְצַפֵּי לְרַגְלֵי דִמְשִׁיחָא עַד דְּיִתְחֲזֵי הַאי קֶשֶׁת בְּעָלְמָא (ד"א ל"ג בעננא) מִתְקַשְׁטָא בְּגַוְונִי נְהִירִין וְיִתְנְהִיר לְעָלְמָא. וּכְדֵין צְפֵי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ. The Judean said to him, ‘This is what my father said to me when he was on the point of departing this world: “Do not expect the coming of the Messiah until the rainbow will appear decked out in resplendent colours which will illumine the world. Only then expect the Messiah.”’
מְנָלָן, דִּכְתִיב וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם. וְהַשְׁתָּא דְּאִתְחַזְּיָא בִּגְוָונִין חֲשׁוֹכִין מִתְחַזְּיָא לְדוּכְרָנָא (והיא לזכור) דְּלָא יִיִתֵי מַבּוּל. אֲבָל בְּהַהִיא זִמְנָא אִתְחַזְּיָיא בִּגְוָונִין נְהִירִין וּמִתְקַשְּׁטָא בְּתִקּוּנָא כְּכַלָּה דְּמִתְקַשְּׁטָא לְבַעֲלָהּ וּכְדֵין לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם וְיִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי בְּרִית דְּאִיהוּ בְּגָלוּתָא וְיָקִים לָהּ מֵעַפְרָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (הושע ג׳:ה׳) וּבִקְּשׁוּ אֶת יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם. וּכְתִיב, (ירמיהו ל׳:ט׳) וְעָבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם, אֲשֶׁר אָקִים מֵעָפָר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (עמוס ט׳:י״א) אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת. וְעַל דָּא וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם וּלְאַקְמָא לָהּ מֵעַפְרָא. We learn this from the words, “And I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant” (Gen. 9, 16). That is, at present the bow appears in dull colours, since it is only designed as a reminder that there shall be no return of the Flood; but at that time it will appear in its full panoply of colours as a bride does for her husband, and that will be “to remember the everlasting covenant”’ The Holy One, blessed be He, will remember the covenant which is in exile and He will raise her from the dust, as it is written, “and they will seek the Lord their God and David their king” (Hos. 3, 4); also, “But they shall serve the Lord their God, and David their king, whom I will raise unto them” (Jer. 30, 9), i.e. raise from the dust, in accordance with the text: “I will raise up the tabernacle of David that is fallen” (Amos 9, 11). The “everlasting covenant” will thus be remembered to be raised from the dust.
וְאָמַר הָכִי אַבָּא דִּבְגִין כָּךְ אִדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא פּוּרְקָנָא דְיִשְׂרָאֵל וּדְכוּרָנָא דִּילָהּ. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:ט׳) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְצוֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: My father also said that it is for that reason that in Scripture the redemption of Israel and the remembrance of the rainbow are mentioned together, as it is written: “For as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth, so have I sworn that I would not be wroth with thee, nor rebuke thee” (Is. 54, 9).’
Chapter 36
Chapter 36 somebodyNoach 36:297-301 (Chapter 36) (Noach) (Zohar)
Noach 36:297-301 (Chapter 36) (Noach) (Zohar) somebodyוַיִּהְיוּ בְּנִי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּהְיוּ בְּנֵי נֹחַ. אַמַּאי אָמַר הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. וְכִי בְּנִין אָחֳרָנִין הֲווּ לֵיהּ דְּלָא נָפְקֵי מִן תֵּיבוּתָא. AND THE SONS OF NOAH THAT WENT FORTH FROM THE ARK WERE SHEM, AND HAM, AND JAPHETH. R. Eleazar asked why the Scripture inserts the words “who went forth from the ark”. Did, then, Noah have other sons who did not go forth from the ark?
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִין. דְּהָא לְבָתַר אוֹלִידוּ בְּנוֹי בְּנִין. דִּכְתִיב וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת שֵׁם וְגו'. וְאִנוּן לָא נָפְקֵי מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּיבָה שֵׁם חָם וָיָפֶת. R. Abba said: “Yes: the children whom his sons bore afterwards; and the Scripture points out that these did not go forth from the ark.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִילּוּ הֲוֵינָא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא כַּד יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְחֲנוֹךְ בְּעָלְמָא וְסִפְרָא דְאָדָם, אַתְקִיפְנָא דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּינֵי אֱנָשָׁא, בְּגִין דְּלָא חַיְישׁוּ כָּל חֲכָמָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וְטָעָן בְּמִלִּין אָחֳרָנִין לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהַשְׁתָּא הָא חַכִּימֵי עָלְמָא יָדְעִין מִלִּין וְסָתְמִין לוֹן וּמִתְתַּקְפֵי בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן. R. Simeon said: ‘Had I been alive when the Holy One, blessed be He, gave mankind the book of Enoch and the book of Adam, I would have endeavoured to prevent their dissemination, because not all wise men read them with proper attention, and thus extract from them perverted ideas, such as lead men astray from the Most High to the worship of strange powers. Now, however, the wise who understand these things keep them secret, and thereby fortify themselves in the service of their Master.’
וְהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא בְּרָזָא דְרָזִין. (תוספתא) דְּכַד אִתְעַר חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון טְמִירָא סְתִימָא סַבְתָּא דְסַבְתִּין אַנְהִיר מִנֵּיהּ נְהִירוּ דַּקִּיק. חֶדְוָה דְּכָל חֶדְוָון נָהִיר לְיָמִינָא בִּמְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה. וְנָהִיר לִשְׂמָאלָא בְּחֶדְוָוה דְּחַמְרָא טַב, נָהִיר לְאֶמְצָעִיתָא בְּחֶדְוָוה (ד"א דארגוונא) דִּתְרֵין סִטְרִין. רוּחַ אִתְעַר וְרוּחַ סָלְקָא וְאִתְיְיהִיב בְּרוּחָא.
דָּבְקָן דָּא בְּדָא. תְּלַת עָאלִין בִּתְלַת. מִגּוֹ תְּלַת נָפְקָא חַד בְּרִית דְדָבְקָא בִּבְרִית. אִתְעֲבָרַת רוּחַ דְּסָלְקָא, מִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ. כַּד אִתְיְיהִיבַת בִּתְרֵין סִטְרִין אִתְדַּבְּקוּ רוּחָא בְּרוּחָא וּמִתְעַבְּרָן מִתְּלַת בְּנִין. וְנֹחַ וְתֵיבָה נָפְקוּ מִנַּיְיהוּ תְּלָתָא, כְּגַוְונָא דִּתְלָתָא (דלתתא) עִלָּאִין, וְאִלֵּין אִנוּן דְּנָפְקוּ מִגּוֹ תֵּיבוּתָא שֵׁם וְחָם וְיָפֶת. שֵׁם דְּבִסְטַר יָמִינָא, חָם דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא. יֶפֶת אַרְגְּוָונָא דְּכָלִיל לוֹן. Of the three sons of Noah that went forth from the ark, Shem, Ham, and Japheth, Shem is symbolic of the right side, Ham of the left side, whilst Japheth represents the “purple”, which is a mixture of the two.
וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. זוּהֲמָא דְדַהֲבָא תְּחוֹת קַסְטִיפִין. אִתְעֲרוּתָא דְּרוּחָא מְסָאֲבָא דְּנָחָשׁ קַדְמָאָה. וּבְגִין כָּךְ רְשִׁים וְאָמַר, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא. הַהוּא כְנָעַן דְּאִתְלַטְּיָא. הַהוּא כְנָעַן דְּאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בְּרִיָּין. AND HAM WAS THE FATHER OF CANAAN. Ham represents the refuse and dross of the gold, the stirring and rousing of the unclean spirit of the ancient serpent. It is for that reason that he is designated the “father of Canaan”, namely, of Canaan who brought curses on the world, of Canaan who was cursed, of Canaan who darkened the faces of mankind.
וּבְגִין כָּךְ (כלהו) לָא נָפִיק מִגּוֹ כְּלָלָא דְּכֻלְהוּ אֶלָּא דָא דִּכְתִיב וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. הַהוּא דְּאַחְשִׁיךְ עָלְמָא, וְלָא כְּתִיב בִּכְלָלָא דָא וְשֵׁם הוּא אֲבִי כָךְ אוֹ יֶפֶת הוּא אֲבִי כָךְ, אֶלָּא מִיָּד קָפַץ וְאָמַר וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. וַדַּאי. For this reason, too, Ham is given a special mention in the words, “Ham, the father of Canaan”, that is, the notorious world-darkener, whereas we are not told that Shem was the father of such-a-one, or that Japheth was the father of such-a-one. No sooner is Ham mentioned, than he is pointed to as the father of Canaan.
וְעַל דָּא כַּד אֲתָא אַבְרָהָם מַה כְּתִיב (בראשית י״ב:ו׳) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ. דְּעַד לָא הֲוָה קִיּוּמָא דְּאֲבָהָן וְלָא אָתוּ זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא, דְּיִפּוּק שְׁמָא דָא וְיֵיעוּל שְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. כַּד הֲווּ זַכָּאִין יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי אַרְעָא עַל שְׁמָא דָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כַּד לָא זָכוּ אִקְרֵי אַרְעָא עַל שְׁמָא אָחֳרָא, אֶרֶץ כְּנָעַן. Hence when Abraham came on the scene, it is written, “And Abraham passed through the land” (Gen. 12, 6), for this was before the establishment of the patriarchs and before the seed of Israel existed in the world, so that the land could not yet be designated by this honoured and holy name. Observe that when Israel were virtuous the land was called by their name, the Land of Israel; but when they were not worthy it was called by another name, to wit, the Land of Canaan.
וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. דְּאִיהוּ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא. וּבְנָחָשׁ מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה. הַיְינוּ דִכְתִיב עֶבֶד עֲבָדִים. וְעַל דָּא כְּתִיב שֵׁם חָם וְיָפֶת. תְּלַת אִלֵין בְּנֵי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּיבָה כִּדְקָאַמְרִינָן: Hence it is written: AND HE SAID, CURSED BE CANAAN, A SERVANT OF SERVANTS SHALL HE BE UNTO HIS BRETHREN, for the reason that he brought curses on the world, in the same way as the serpent, against whom was pronounced the doom, “Cursed art thou among all cattle” (Gen. 3, 14).
Chapter 38
Chapter 38 somebodyNoach 38:308-311 (Chapter 38) (Noach) (Zohar)
Noach 38:308-311 (Chapter 38) (Noach) (Zohar) somebodyוַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר מִגַּן עֵדֶן (אתרכבת) אִתְתַּרְכַת וּנְצִיב לָהּ הָכָא. וְחַד אָמַר בְּאַרְעָא הֲוַת וְעָקַר לָהּ וְשָׁתַל לָהּ, וּבְהַהוּא יוֹמָא עַבְדַת אִיבִּין וְנִיצַת לַבְלְבִין וְעֲנָבִים וְהֲוָה סָחִיט לָהּ וְשָׁתֵי מִן חַמְרָא וְרָוֵי. AND NOAH THE HUSBANDMAN BEGAN AND PLANTED A VINEYARD. R. Judah and R. Jose differed as to the origin of this vine. One said that it came from the Garden of Eden and Noah now planted it here. The other said that it had been on the earth before the Flood and Noah had plucked it and now replanted it. On the same day it blossomed, ripened, and brought forth grapes. Noah then pressed out from them wine, drank of it and became drunken.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ הָכָא בְּהַאי קְרָא. כַּד בָּעָא נֹחַ לְמִבְדַּק בְּהַהוּא חוֹבָא דְּבָדַק אָדָם הָרִאשׁוֹן. לָאו לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, אֶלָּא לְמִנְדַע וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא וְלָא יָכִיל. סָחַט עֲנָבִים לְמִבְדַּק בְּהַהוּא כֶּרֶם. כֵּיוָן דְּמָטָא לְהַאי, (ד"א כדין) וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל. וְלָא הֲוָה לֵיהּ חֵילָא לְמֵיקַם. וּבְגִין כָּךְ וַיִּתְגָּל גַּלֵּי פִּרְצָה דְעָלְמָא דְּהֲוָה סָתִים. בְּתוֹךְ אָהֳלֹה כְּתִיב בְּה"א. וְעַל דָּא כְּתִיב וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ. בְּתוֹךְ אָהֳלָהּ דְּהַהוּא כָּרֶם. R. Simeon said: ‘There is a mystical allusion in this verse. When Noah began to probe into the sin of Adam, not for purpose of practising it but in order to understand it, and so warn the world against it, he pressed grapes in order to make researches into that vineyard. But when he reached that point he was “drunken and uncovered”-he lost his (mental) balance and uncovered the breach of the world which hitherto had been closed up. WITHIN HIS TENT. It is written oholoh (lit. her tent), an allusion to the idea contained in the passage, “And come not nigh the door of her house” (Prov. 5, 8), “her tent” implying the tent of that vineyard.
כְּגַוְונָא דָא בְּנֵי אַהֲרֹן דְּתָנִינָן שְׁתוּיֵי יַיִן הֲווּ. וְכִי מַאן יָהִיב לוֹן חַמְרָא בְּהַהוּא אֲתַר לְמִשְׁתֵּי. אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִנוּן חֲצִיפִין הֲווּ דְּרָווֹ חַמְרָא. לָאו הָכִי, אֶלָּא וַדַּאי מֵהַהוּא חַמְרָא רָווֹ דִּכְתִיב, (ויקרא י׳:א׳) וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה. כְּתִיב הָכָא אֵשׁ זָרָה וּכְתִיב הָתָם (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וְכֹלָּא חַד מִלָּה. The same explanation applies to the case of the sons of Aaron, who, we have been taught, were drunk from wine (when they sinned). Who then, gave them wine at that place to drink? And is it conceivable that they would dare to get drunk at such a time? But in reality the wine which made them drunk was this same wine of Noah, as it is written, “and they offered strange fire before the Lord” (Lev. 10, 1), an analogous term to which is found in the passage, “That they may keep thee from the strange woman” (Prov. 7, 5): all these terms allude to one and the same thing.
וְכֵן כְּגַוְונָא דָא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל. וְעַל דָּא אִתְעַר חָם אֲבִי כְנָעַן כְּמָה דְּאִתְּמָר וְאִתְיְהִיב אֲתַר לִכְנַעַן לְשַׁלְטָאָה, וּמַאי דְּהֲוָה הָדֵין צַדִּיק בְּרָזָא דִּבְרִית סֵרְסוֹ. וְתַנְיָא דְּאַעֲבַר מִינֵיהּ הַהוּא קִיּוּמָא. The same sense, then, underlies the verse, “And he drank of the wine and was drunken, and he was uncovered within his tent.” This, as explained, was observed by Ham, the father of Canaan, and Canaan seized the opportunity to work his will by removing from that righteous man the mystical symbol of the covenant; for this, according to tradition, is what he did.
וּבְגִין כָּךְ אָמַר אָרוּר דְּהָא לְוָוטִין אִתְעָרוּ בְּקַדְמִיתָא עַל יְדֵיהּ בְּעָלְמָא. (ועל דא ויאמר ארור כנען דהא לווטין ייתון על עלמא כקדמיתא). עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. כֹּלָּא יִתְתַּקַּן לְזִמְנָא דְּאָתֵי וְהוּא לָא יִתְתַּקַּן. וְכֹלָּא יִפְקוּן לְחֵירוּ וְהוּא לָא יִפּוּק. וְרָזָא אִיהוּ לְאִנוּן דְּיָדְעֵי אָרְחוֹי וּשְׁבִילֵי דְאוֹרַיְיתָא. Therefore Noah said, CURSED BE CANAAN. since through him the curse returned to the world. A SLAVE OF SLAVES HE SHALL BE: these words correspond to those addressed to the serpent: “cursed art thou from all cattle, etc.” (Gen. 3, 14). Hence, while all others will be saved in the world to come, he will not be saved; all others will obtain their freedom, but not he. This is a mystery known to the adepts in the ways and paths of the Torah.
Chapter 40
Chapter 40 somebodyNoach 40:322 (Chapter 40) (Noach) (Zohar)
Noach 40:322 (Chapter 40) (Noach) (Zohar) somebodyהוּא הָיָה גִּבּוֹר צַיִּד לִפְנִי יְיָ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרוֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְיָ. תָּא חֲזֵי, הוּא הֲוָה גְּבַר תַּקִּיף. לְבוּשׁוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה לָבִישׁ וְהֲוָה יָדַע לְמֵיצַד צֵידָה דִּבְרִיָּיתָא בְּהוּ. HE WAS A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD; WHEREFORE IT IS SAID: LIKE NIMROD A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD. Truly he was a man of might, because he was clad in the garments of Adam, and was able by means of them to lay snares for mankind and beguile them.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נִמְרוֹד הֲוָה מְפַתֵּי לִבְרִיָּיתָא לְמֵיהַךְ בָּתַר פּוּלְחַן דְּעַבוֹדָה זָרָה וְהֲוָה שַׁלִּיט בְּאִנוּן לְבוּשִׁין וְנָצַח בְּנֵי עָלְמָא וְהֲוָה אָמַר דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא בְּעָלְמָא וּפָלְחִין לֵיהּ בְּנִי נָשָׁא. וְאַמַּאי אִקְרֵי שְׁמֵיהּ נִמְרוֹד דְּמָרַד בְּמַלְכָּא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא דְּמָרַד בְּעִלָּאֵי וּמָרַד בְּתַתָּאֵי. R. Eleazar said: ‘Nimrod used to entice people into idolatrous worship by means of those garments, which enabled him to conquer the world and proclaim himself its ruler, so that mankind offered him worship. He was called “Nimrod”, for the reason that he rebelled (marad=rebel) against the most high King above, against the higher angels and against the lower angels.’
בְּאִנוּן לְבוּשִׁין שַׁלִּיט עַל כָּל (ד"א שאר) בְּנִי עָלְמָא וּמָלַךְ בְּהוּ וּמָרַד בְּמָארֵיהּ וְאָמַר דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא דְעָלְמָא וְהֲוָה מְפַתֵּי לִבְרִיָּיתָא אֲבַתְרֵיהּ עַד דְּמָשַׁךְ בְּנֵי נָשָׁא לְמֵיפַק מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּמָארֵי עָלְמָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִילֵין לְבוּשִׁין יָדְעֵי בְּהוּ חַבְרַיָיא רָזָא עִלָּאָה: R. Simeon said: ‘Our colleagues are acquainted with a profound mystery concerning these garments.’
Chapter 42
Chapter 42 somebodyNoach 42 (Chapter 42) (Noach) (Zohar)
Noach 42 (Chapter 42) (Noach) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.
וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.
תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.
כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.
וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.
תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.
הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.
סִתְרֵי תּוֹרָה קוּמְטוּרָא דְּהֻרְמָנָא מְמַלְּלָן בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ וְלָא הֲווּ מְמַלְלִין בְּלִישָׁן אָחֳרָא. בְּגִין כָּךָ כְּתִּיב וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵּר מֵהֶם וְגו'. דְּאִלְמָלֵי מִשְׁתָּעָאן בְּלִישָׁן אָחֳרָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לָא הֲווּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, גָּרַע חֲשִׁיבוּ דְּאִנוּן חָשְׁבִין לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּעוֹבָדָא דְּשֵׁדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּרִגְעָא חָדָא לְחֵזוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא ולא יַתִּיר.
וּדְבָרִים אֲחָדִים. דְּהֲווּ יָדְעִין דַּרְגִּין עִלָּאִין כָּל חַד וְחַד על בּוּרְיֵיהּ ולא אִתְּחְלַף לְהוּ דַּרְגָּא וּבְגִין כָּךָ כְּתִּיב וּדְבָרִים אֲחָדִים. וּבְגִין כָּךָ אִתְּיָעֲטוּ בְּעִיטָא בִּישָׁא עִיטָא דְּחָכְמְתָּא דִּכְתִּיב הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל.
כּלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָּא הוּא, וּבָעוּ לְאִתַּקְפָּא בְּאַרְעָא סִטְרָא אָחֳרָא וּלְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעִין דְּהָא כָּל דִּינִין בִּישִׁין מִתַּמָּן נַחֲתִּין לְעָלְמִין. וּבָעְיָין לִדְחוּיֵי דַּרְגָּא דְּקֻדְּשָׁא.
עִי"ר וּמִגְדָּ"ל, דָּא חָכְמְתָּא עִלָּאָה. (ד"א דהא) הֲווּ יָדְעֵי דּשמָא קַדִּישָׁא לָא אִתְּתַּקַּף בְּאַרְעָא, אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. עִי"ר דִּכְתִּיב, (שמואל ב ה׳:ז׳) (מ"א ח) עִיר דָּוד הִיא צִּיּוֹן וְגו'. מִגְדָּ"ל דִּכְתִּיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַּוָּארֵךָ. וּבְחָכְמְתָּא עֲבָדוּ לְמֶהֱוֵי שָׁלְטָנָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּאַרְעָא דְּדַחְיָיא (ד"א לדחייא) ֹ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ מֵאַתְּרֵיהּ. וּלְמֶהֱוִי דִיוּרָא לְסִטְרָא אָחֳרָא בְּאַרְעָא.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כְּמָה דַּאֲחִידָא (ד"א דאחרא) אִיהוּ שֵׁם לְעֵילָא, נַתְּקִיף לָהּ בֵּיננא לְמֶהֱוֵי שֵׁם בְּאַרְעָא. פֶּן נָפּוֹץ. יְדִיעָה הֲווּ יָדְעִין דְּיִתְּבַּדְּרוּן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. וּבְגִין כָּךָ הֲווּ מִתְּיַחֲדִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דָא בְּחָכְמָה.
סִטְרָא אָחֳרָא אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא תּוּקְפָּא דְזוּהֲמָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּכְמָה דְאָדָם חָב (ביה) בְּהוּ וְאִתְּקָפּוּ בְּגִינֵיהּ על עָלְמָא. אוּף הָכִי אִנּוּן עָבְדִין דְּאִתְּתַּקַּף יַתִּיר. דִּכְתִּיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּאַיְיתֵּי וְאַשְׁלִיט סִטְרָא אָחֳרָא עַל עָלְמָא סִטְרָא בִישָׁא. כְּמָה דְסִטְרָא דִקְדוּשָׁה לָאו שָׁלְטָנֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. אוּף הָכִי חֲשִׁיבֵי אִנּוּן לְמִבְנֵי עִיר וּמִגְדָּל לְמִשְׁלַט הַאי סְטַר בִּישָׁא בְּעָלְמָא:
וִיִּרֶד יְיָ לִרְאוֹתּ. נָחַתּ הַאי שְׁמָא דְּקַדִּישָׁא לְמֶחֱזִי (על) עוֹבָדֵיהוֹן דְּבִנְיָינא דְּבָנוּ. וְאִנּוּן הֲווּ מְמַלְּלָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ לְגַבֵּי כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין קַדִּישִׁין וְהֲווּ מַצְּלִיחִין. כֵּיוָן דְּנַחֲתַּתּ קְדֻשָׁה אִתְּבַּלְבְּלוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין. עִלָּאִין נָחֲתּוּ וְתַּתָּאִין סְלִיקוּ. וְלָא הֲווּ קָיְימִין בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָה דְּהֲווּ. וּלְבָתַּר בִּלְבֵּל לִישַׁנְהוֹן בְּע' לִישָׁן וְאִתְּבַּדָּרוּ לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.
חַד מְמַנָּא הוּא בִּרְקִיעָא וּבֵיהּ קָיְימִין כָּל (ד"א ל"ג אנון) מַפְּתְּחָן דְּעוֹבָדֵי עָלְמָא. ואִיהוּ קָיְימָא זַמִּין בְּשַׁעֲתֵּי וְרִגְעֵי דְיוֹמָא. וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין בְּרָזָא דְחָכְמְתָּא גִּנְזָא דְּהַאי מְמַנָּא. וְהֲווּ פָּתְּחֵי וְסָגְרֵי וּמַצְּלְחֵי בְּעוֹבָדֵיהוֹן בְּמֵימְרָא דְפּוּמְהוֹן. כֵּיוָן (דאסתכלא) דְּאִתְּבַּלְבָּל מֵימְרָא דִלְהוֹן, כֹּלָּא אִתְּמְנָע מִנַּיְיהוּ.
וַאֲתַּר מְתֻּקָּן אַשְׁכָּחוּ בְּהַהוּא בִּקְעָה. סִטְרָא דְּסִטְרִין: וַיִּמְצְּאוּ בִּקְעָה. אֲתַּר מְתֻּקָּן לְהַאי (ד"א ל"ג ההוא) סִטְרָא בִּישָׁא דְּבָעוּ אִנּוּן לְאַתְּקָפָּא וְאִתְּמְנָעוּ. תּוּקְפָּא (דיליה) דְּהַהוּא סִטְרָא הֲוָה תַּלְיָא לְאִתְּפְּרָעָא בְּהַהִיא בִּקְעָה עַד דְּנָטְלָא תַּמָּן חֵילִין וּמַשִׁירְיָין כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן דְּבָנוּ קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְאִתְּיְהִיבוּ (כלא) כֻּלְהוּ בִּידָהָא. וְאִתְּקַטָלוּ תַּמָּן
אִנּוּן דּלא בָּעוּ לְמֵיפַּק בְּקֵ"ץ הַיָּמִי"ן. אִתְּבְּהִילוּ וְנָפְּלוּ בְּקֵץ הַיָּמִי"ם. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּחַלַּשׁ תֻּקְפָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי בִּקְעָה. ועל דָּא כְּתִּיב, (יחזקאל לו) וְהִיא מְלֵאָה עֲצָּמוֹתּ.
וְאִתְּתַּקְפַּתּ בְּהַהוּא צּוּלְמָא דְאָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאִתְּבַּר תּוּקְפָּא לְבָתַּר בְּאִנּוּן גַּרְמִין וּבְהַהוּא צּוּלְמָא. דְּאִנּוּן קַדְמָאֵי קָיְימוּ וקָמוּ עַל רַגְלֵיהוֹן. וְהַהוּא צּוּלְמָא אִתְּבָּר.
וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא דְּלֵיתּ אֱלוֹהַּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. ותּוּ דְּאִתְּקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ עַל יְדָא דְּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְכלָּא בְּחַד יוֹמָא. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ג) וְהִקְדִּישׁוּ אֶתּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וגו', (עד כאן סתרי תורה)
וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).
אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.
אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.
Noach 42:335-341 (Chapter 42) (Noach) (Zohar)
Noach 42:335-341 (Chapter 42) (Noach) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.
וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.
תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.
כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.
וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.
תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.
הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.
סִתְרֵי תּוֹרָה קוּמְטוּרָא דְּהֻרְמָנָא מְמַלְּלָן בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ וְלָא הֲווּ מְמַלְלִין בְּלִישָׁן אָחֳרָא. בְּגִין כָּךָ כְּתִּיב וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵּר מֵהֶם וְגו'. דְּאִלְמָלֵי מִשְׁתָּעָאן בְּלִישָׁן אָחֳרָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לָא הֲווּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, גָּרַע חֲשִׁיבוּ דְּאִנוּן חָשְׁבִין לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּעוֹבָדָא דְּשֵׁדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּרִגְעָא חָדָא לְחֵזוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא ולא יַתִּיר.
וּדְבָרִים אֲחָדִים. דְּהֲווּ יָדְעִין דַּרְגִּין עִלָּאִין כָּל חַד וְחַד על בּוּרְיֵיהּ ולא אִתְּחְלַף לְהוּ דַּרְגָּא וּבְגִין כָּךָ כְּתִּיב וּדְבָרִים אֲחָדִים. וּבְגִין כָּךָ אִתְּיָעֲטוּ בְּעִיטָא בִּישָׁא עִיטָא דְּחָכְמְתָּא דִּכְתִּיב הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל.
כּלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָּא הוּא, וּבָעוּ לְאִתַּקְפָּא בְּאַרְעָא סִטְרָא אָחֳרָא וּלְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעִין דְּהָא כָּל דִּינִין בִּישִׁין מִתַּמָּן נַחֲתִּין לְעָלְמִין. וּבָעְיָין לִדְחוּיֵי דַּרְגָּא דְּקֻדְּשָׁא.
עִי"ר וּמִגְדָּ"ל, דָּא חָכְמְתָּא עִלָּאָה. (ד"א דהא) הֲווּ יָדְעֵי דּשמָא קַדִּישָׁא לָא אִתְּתַּקַּף בְּאַרְעָא, אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. עִי"ר דִּכְתִּיב, (שמואל ב ה׳:ז׳) (מ"א ח) עִיר דָּוד הִיא צִּיּוֹן וְגו'. מִגְדָּ"ל דִּכְתִּיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַּוָּארֵךָ. וּבְחָכְמְתָּא עֲבָדוּ לְמֶהֱוֵי שָׁלְטָנָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּאַרְעָא דְּדַחְיָיא (ד"א לדחייא) ֹ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ מֵאַתְּרֵיהּ. וּלְמֶהֱוִי דִיוּרָא לְסִטְרָא אָחֳרָא בְּאַרְעָא.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כְּמָה דַּאֲחִידָא (ד"א דאחרא) אִיהוּ שֵׁם לְעֵילָא, נַתְּקִיף לָהּ בֵּיננא לְמֶהֱוֵי שֵׁם בְּאַרְעָא. פֶּן נָפּוֹץ. יְדִיעָה הֲווּ יָדְעִין דְּיִתְּבַּדְּרוּן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. וּבְגִין כָּךָ הֲווּ מִתְּיַחֲדִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דָא בְּחָכְמָה.
סִטְרָא אָחֳרָא אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא תּוּקְפָּא דְזוּהֲמָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּכְמָה דְאָדָם חָב (ביה) בְּהוּ וְאִתְּקָפּוּ בְּגִינֵיהּ על עָלְמָא. אוּף הָכִי אִנּוּן עָבְדִין דְּאִתְּתַּקַּף יַתִּיר. דִּכְתִּיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּאַיְיתֵּי וְאַשְׁלִיט סִטְרָא אָחֳרָא עַל עָלְמָא סִטְרָא בִישָׁא. כְּמָה דְסִטְרָא דִקְדוּשָׁה לָאו שָׁלְטָנֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. אוּף הָכִי חֲשִׁיבֵי אִנּוּן לְמִבְנֵי עִיר וּמִגְדָּל לְמִשְׁלַט הַאי סְטַר בִּישָׁא בְּעָלְמָא:
וִיִּרֶד יְיָ לִרְאוֹתּ. נָחַתּ הַאי שְׁמָא דְּקַדִּישָׁא לְמֶחֱזִי (על) עוֹבָדֵיהוֹן דְּבִנְיָינא דְּבָנוּ. וְאִנּוּן הֲווּ מְמַלְּלָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ לְגַבֵּי כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין קַדִּישִׁין וְהֲווּ מַצְּלִיחִין. כֵּיוָן דְּנַחֲתַּתּ קְדֻשָׁה אִתְּבַּלְבְּלוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין. עִלָּאִין נָחֲתּוּ וְתַּתָּאִין סְלִיקוּ. וְלָא הֲווּ קָיְימִין בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָה דְּהֲווּ. וּלְבָתַּר בִּלְבֵּל לִישַׁנְהוֹן בְּע' לִישָׁן וְאִתְּבַּדָּרוּ לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.
חַד מְמַנָּא הוּא בִּרְקִיעָא וּבֵיהּ קָיְימִין כָּל (ד"א ל"ג אנון) מַפְּתְּחָן דְּעוֹבָדֵי עָלְמָא. ואִיהוּ קָיְימָא זַמִּין בְּשַׁעֲתֵּי וְרִגְעֵי דְיוֹמָא. וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין בְּרָזָא דְחָכְמְתָּא גִּנְזָא דְּהַאי מְמַנָּא. וְהֲווּ פָּתְּחֵי וְסָגְרֵי וּמַצְּלְחֵי בְּעוֹבָדֵיהוֹן בְּמֵימְרָא דְפּוּמְהוֹן. כֵּיוָן (דאסתכלא) דְּאִתְּבַּלְבָּל מֵימְרָא דִלְהוֹן, כֹּלָּא אִתְּמְנָע מִנַּיְיהוּ.
וַאֲתַּר מְתֻּקָּן אַשְׁכָּחוּ בְּהַהוּא בִּקְעָה. סִטְרָא דְּסִטְרִין: וַיִּמְצְּאוּ בִּקְעָה. אֲתַּר מְתֻּקָּן לְהַאי (ד"א ל"ג ההוא) סִטְרָא בִּישָׁא דְּבָעוּ אִנּוּן לְאַתְּקָפָּא וְאִתְּמְנָעוּ. תּוּקְפָּא (דיליה) דְּהַהוּא סִטְרָא הֲוָה תַּלְיָא לְאִתְּפְּרָעָא בְּהַהִיא בִּקְעָה עַד דְּנָטְלָא תַּמָּן חֵילִין וּמַשִׁירְיָין כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן דְּבָנוּ קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְאִתְּיְהִיבוּ (כלא) כֻּלְהוּ בִּידָהָא. וְאִתְּקַטָלוּ תַּמָּן
אִנּוּן דּלא בָּעוּ לְמֵיפַּק בְּקֵ"ץ הַיָּמִי"ן. אִתְּבְּהִילוּ וְנָפְּלוּ בְּקֵץ הַיָּמִי"ם. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּחַלַּשׁ תֻּקְפָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי בִּקְעָה. ועל דָּא כְּתִּיב, (יחזקאל לו) וְהִיא מְלֵאָה עֲצָּמוֹתּ.
וְאִתְּתַּקְפַּתּ בְּהַהוּא צּוּלְמָא דְאָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאִתְּבַּר תּוּקְפָּא לְבָתַּר בְּאִנּוּן גַּרְמִין וּבְהַהוּא צּוּלְמָא. דְּאִנּוּן קַדְמָאֵי קָיְימוּ וקָמוּ עַל רַגְלֵיהוֹן. וְהַהוּא צּוּלְמָא אִתְּבָּר.
וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא דְּלֵיתּ אֱלוֹהַּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. ותּוּ דְּאִתְּקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ עַל יְדָא דְּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְכלָּא בְּחַד יוֹמָא. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ג) וְהִקְדִּישׁוּ אֶתּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וגו', (עד כאן סתרי תורה)
וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).
אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.
אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.
Noach 42:341-360 (Chapter 42) (Noach) (Zohar)
Noach 42:341-360 (Chapter 42) (Noach) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.
וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.
תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.
כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.
וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.
תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.
הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.
סִתְרֵי תּוֹרָה קוּמְטוּרָא דְּהֻרְמָנָא מְמַלְּלָן בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ וְלָא הֲווּ מְמַלְלִין בְּלִישָׁן אָחֳרָא. בְּגִין כָּךָ כְּתִּיב וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵּר מֵהֶם וְגו'. דְּאִלְמָלֵי מִשְׁתָּעָאן בְּלִישָׁן אָחֳרָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לָא הֲווּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, גָּרַע חֲשִׁיבוּ דְּאִנוּן חָשְׁבִין לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּעוֹבָדָא דְּשֵׁדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּרִגְעָא חָדָא לְחֵזוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא ולא יַתִּיר.
וּדְבָרִים אֲחָדִים. דְּהֲווּ יָדְעִין דַּרְגִּין עִלָּאִין כָּל חַד וְחַד על בּוּרְיֵיהּ ולא אִתְּחְלַף לְהוּ דַּרְגָּא וּבְגִין כָּךָ כְּתִּיב וּדְבָרִים אֲחָדִים. וּבְגִין כָּךָ אִתְּיָעֲטוּ בְּעִיטָא בִּישָׁא עִיטָא דְּחָכְמְתָּא דִּכְתִּיב הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל.
כּלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָּא הוּא, וּבָעוּ לְאִתַּקְפָּא בְּאַרְעָא סִטְרָא אָחֳרָא וּלְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעִין דְּהָא כָּל דִּינִין בִּישִׁין מִתַּמָּן נַחֲתִּין לְעָלְמִין. וּבָעְיָין לִדְחוּיֵי דַּרְגָּא דְּקֻדְּשָׁא.
עִי"ר וּמִגְדָּ"ל, דָּא חָכְמְתָּא עִלָּאָה. (ד"א דהא) הֲווּ יָדְעֵי דּשמָא קַדִּישָׁא לָא אִתְּתַּקַּף בְּאַרְעָא, אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. עִי"ר דִּכְתִּיב, (שמואל ב ה׳:ז׳) (מ"א ח) עִיר דָּוד הִיא צִּיּוֹן וְגו'. מִגְדָּ"ל דִּכְתִּיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַּוָּארֵךָ. וּבְחָכְמְתָּא עֲבָדוּ לְמֶהֱוֵי שָׁלְטָנָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּאַרְעָא דְּדַחְיָיא (ד"א לדחייא) ֹ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ מֵאַתְּרֵיהּ. וּלְמֶהֱוִי דִיוּרָא לְסִטְרָא אָחֳרָא בְּאַרְעָא.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כְּמָה דַּאֲחִידָא (ד"א דאחרא) אִיהוּ שֵׁם לְעֵילָא, נַתְּקִיף לָהּ בֵּיננא לְמֶהֱוֵי שֵׁם בְּאַרְעָא. פֶּן נָפּוֹץ. יְדִיעָה הֲווּ יָדְעִין דְּיִתְּבַּדְּרוּן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. וּבְגִין כָּךָ הֲווּ מִתְּיַחֲדִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דָא בְּחָכְמָה.
סִטְרָא אָחֳרָא אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא תּוּקְפָּא דְזוּהֲמָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּכְמָה דְאָדָם חָב (ביה) בְּהוּ וְאִתְּקָפּוּ בְּגִינֵיהּ על עָלְמָא. אוּף הָכִי אִנּוּן עָבְדִין דְּאִתְּתַּקַּף יַתִּיר. דִּכְתִּיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּאַיְיתֵּי וְאַשְׁלִיט סִטְרָא אָחֳרָא עַל עָלְמָא סִטְרָא בִישָׁא. כְּמָה דְסִטְרָא דִקְדוּשָׁה לָאו שָׁלְטָנֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. אוּף הָכִי חֲשִׁיבֵי אִנּוּן לְמִבְנֵי עִיר וּמִגְדָּל לְמִשְׁלַט הַאי סְטַר בִּישָׁא בְּעָלְמָא:
וִיִּרֶד יְיָ לִרְאוֹתּ. נָחַתּ הַאי שְׁמָא דְּקַדִּישָׁא לְמֶחֱזִי (על) עוֹבָדֵיהוֹן דְּבִנְיָינא דְּבָנוּ. וְאִנּוּן הֲווּ מְמַלְּלָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ לְגַבֵּי כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין קַדִּישִׁין וְהֲווּ מַצְּלִיחִין. כֵּיוָן דְּנַחֲתַּתּ קְדֻשָׁה אִתְּבַּלְבְּלוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין. עִלָּאִין נָחֲתּוּ וְתַּתָּאִין סְלִיקוּ. וְלָא הֲווּ קָיְימִין בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָה דְּהֲווּ. וּלְבָתַּר בִּלְבֵּל לִישַׁנְהוֹן בְּע' לִישָׁן וְאִתְּבַּדָּרוּ לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.
חַד מְמַנָּא הוּא בִּרְקִיעָא וּבֵיהּ קָיְימִין כָּל (ד"א ל"ג אנון) מַפְּתְּחָן דְּעוֹבָדֵי עָלְמָא. ואִיהוּ קָיְימָא זַמִּין בְּשַׁעֲתֵּי וְרִגְעֵי דְיוֹמָא. וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין בְּרָזָא דְחָכְמְתָּא גִּנְזָא דְּהַאי מְמַנָּא. וְהֲווּ פָּתְּחֵי וְסָגְרֵי וּמַצְּלְחֵי בְּעוֹבָדֵיהוֹן בְּמֵימְרָא דְפּוּמְהוֹן. כֵּיוָן (דאסתכלא) דְּאִתְּבַּלְבָּל מֵימְרָא דִלְהוֹן, כֹּלָּא אִתְּמְנָע מִנַּיְיהוּ.
וַאֲתַּר מְתֻּקָּן אַשְׁכָּחוּ בְּהַהוּא בִּקְעָה. סִטְרָא דְּסִטְרִין: וַיִּמְצְּאוּ בִּקְעָה. אֲתַּר מְתֻּקָּן לְהַאי (ד"א ל"ג ההוא) סִטְרָא בִּישָׁא דְּבָעוּ אִנּוּן לְאַתְּקָפָּא וְאִתְּמְנָעוּ. תּוּקְפָּא (דיליה) דְּהַהוּא סִטְרָא הֲוָה תַּלְיָא לְאִתְּפְּרָעָא בְּהַהִיא בִּקְעָה עַד דְּנָטְלָא תַּמָּן חֵילִין וּמַשִׁירְיָין כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן דְּבָנוּ קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְאִתְּיְהִיבוּ (כלא) כֻּלְהוּ בִּידָהָא. וְאִתְּקַטָלוּ תַּמָּן
אִנּוּן דּלא בָּעוּ לְמֵיפַּק בְּקֵ"ץ הַיָּמִי"ן. אִתְּבְּהִילוּ וְנָפְּלוּ בְּקֵץ הַיָּמִי"ם. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּחַלַּשׁ תֻּקְפָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי בִּקְעָה. ועל דָּא כְּתִּיב, (יחזקאל לו) וְהִיא מְלֵאָה עֲצָּמוֹתּ.
וְאִתְּתַּקְפַּתּ בְּהַהוּא צּוּלְמָא דְאָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאִתְּבַּר תּוּקְפָּא לְבָתַּר בְּאִנּוּן גַּרְמִין וּבְהַהוּא צּוּלְמָא. דְּאִנּוּן קַדְמָאֵי קָיְימוּ וקָמוּ עַל רַגְלֵיהוֹן. וְהַהוּא צּוּלְמָא אִתְּבָּר.
וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא דְּלֵיתּ אֱלוֹהַּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. ותּוּ דְּאִתְּקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ עַל יְדָא דְּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְכלָּא בְּחַד יוֹמָא. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ג) וְהִקְדִּישׁוּ אֶתּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וגו', (עד כאן סתרי תורה)
וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).
אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.
אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.
Noach 42:352 (Chapter 42) (Noach) (Zohar)
Noach 42:352 (Chapter 42) (Noach) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.
וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.
תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.
כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.
וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.
תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.
הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.
סִתְרֵי תּוֹרָה קוּמְטוּרָא דְּהֻרְמָנָא מְמַלְּלָן בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ וְלָא הֲווּ מְמַלְלִין בְּלִישָׁן אָחֳרָא. בְּגִין כָּךָ כְּתִּיב וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵּר מֵהֶם וְגו'. דְּאִלְמָלֵי מִשְׁתָּעָאן בְּלִישָׁן אָחֳרָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לָא הֲווּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ, גָּרַע חֲשִׁיבוּ דְּאִנוּן חָשְׁבִין לְמֶעְבַּד. בְּגִין דְּעוֹבָדָא דְּשֵׁדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּרִגְעָא חָדָא לְחֵזוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא ולא יַתִּיר.
וּדְבָרִים אֲחָדִים. דְּהֲווּ יָדְעִין דַּרְגִּין עִלָּאִין כָּל חַד וְחַד על בּוּרְיֵיהּ ולא אִתְּחְלַף לְהוּ דַּרְגָּא וּבְגִין כָּךָ כְּתִּיב וּדְבָרִים אֲחָדִים. וּבְגִין כָּךָ אִתְּיָעֲטוּ בְּעִיטָא בִּישָׁא עִיטָא דְּחָכְמְתָּא דִּכְתִּיב הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל.
כּלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָּא הוּא, וּבָעוּ לְאִתַּקְפָּא בְּאַרְעָא סִטְרָא אָחֳרָא וּלְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא דִּילֵיהּ. בְּגִין דְּהֲווּ יָדְעִין דְּהָא כָּל דִּינִין בִּישִׁין מִתַּמָּן נַחֲתִּין לְעָלְמִין. וּבָעְיָין לִדְחוּיֵי דַּרְגָּא דְּקֻדְּשָׁא.
עִי"ר וּמִגְדָּ"ל, דָּא חָכְמְתָּא עִלָּאָה. (ד"א דהא) הֲווּ יָדְעֵי דּשמָא קַדִּישָׁא לָא אִתְּתַּקַּף בְּאַרְעָא, אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. עִי"ר דִּכְתִּיב, (שמואל ב ה׳:ז׳) (מ"א ח) עִיר דָּוד הִיא צִּיּוֹן וְגו'. מִגְדָּ"ל דִּכְתִּיב (שיר השירים ד׳:ד׳) כְּמִגְדַּל דָּוִד צַּוָּארֵךָ. וּבְחָכְמְתָּא עֲבָדוּ לְמֶהֱוֵי שָׁלְטָנָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא בִּאַרְעָא דְּדַחְיָיא (ד"א לדחייא) ֹ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ מֵאַתְּרֵיהּ. וּלְמֶהֱוִי דִיוּרָא לְסִטְרָא אָחֳרָא בְּאַרְעָא.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כְּמָה דַּאֲחִידָא (ד"א דאחרא) אִיהוּ שֵׁם לְעֵילָא, נַתְּקִיף לָהּ בֵּיננא לְמֶהֱוֵי שֵׁם בְּאַרְעָא. פֶּן נָפּוֹץ. יְדִיעָה הֲווּ יָדְעִין דְּיִתְּבַּדְּרוּן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא. וּבְגִין כָּךָ הֲווּ מִתְּיַחֲדִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא דָא בְּחָכְמָה.
סִטְרָא אָחֳרָא אִיהוּ דְּכַר וְנוּקְבָא תּוּקְפָּא דְזוּהֲמָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּכְמָה דְאָדָם חָב (ביה) בְּהוּ וְאִתְּקָפּוּ בְּגִינֵיהּ על עָלְמָא. אוּף הָכִי אִנּוּן עָבְדִין דְּאִתְּתַּקַּף יַתִּיר. דִּכְתִּיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּאַיְיתֵּי וְאַשְׁלִיט סִטְרָא אָחֳרָא עַל עָלְמָא סִטְרָא בִישָׁא. כְּמָה דְסִטְרָא דִקְדוּשָׁה לָאו שָׁלְטָנֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא בְּעִיר וּמִגְדָּל. אוּף הָכִי חֲשִׁיבֵי אִנּוּן לְמִבְנֵי עִיר וּמִגְדָּל לְמִשְׁלַט הַאי סְטַר בִּישָׁא בְּעָלְמָא:
וִיִּרֶד יְיָ לִרְאוֹתּ. נָחַתּ הַאי שְׁמָא דְּקַדִּישָׁא לְמֶחֱזִי (על) עוֹבָדֵיהוֹן דְּבִנְיָינא דְּבָנוּ. וְאִנּוּן הֲווּ מְמַלְּלָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ לְגַבֵּי כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין קַדִּישִׁין וְהֲווּ מַצְּלִיחִין. כֵּיוָן דְּנַחֲתַּתּ קְדֻשָׁה אִתְּבַּלְבְּלוּ כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין. עִלָּאִין נָחֲתּוּ וְתַּתָּאִין סְלִיקוּ. וְלָא הֲווּ קָיְימִין בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָה דְּהֲווּ. וּלְבָתַּר בִּלְבֵּל לִישַׁנְהוֹן בְּע' לִישָׁן וְאִתְּבַּדָּרוּ לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.
חַד מְמַנָּא הוּא בִּרְקִיעָא וּבֵיהּ קָיְימִין כָּל (ד"א ל"ג אנון) מַפְּתְּחָן דְּעוֹבָדֵי עָלְמָא. ואִיהוּ קָיְימָא זַמִּין בְּשַׁעֲתֵּי וְרִגְעֵי דְיוֹמָא. וְאִנּוּן הֲווּ יָדְעִין בְּרָזָא דְחָכְמְתָּא גִּנְזָא דְּהַאי מְמַנָּא. וְהֲווּ פָּתְּחֵי וְסָגְרֵי וּמַצְּלְחֵי בְּעוֹבָדֵיהוֹן בְּמֵימְרָא דְפּוּמְהוֹן. כֵּיוָן (דאסתכלא) דְּאִתְּבַּלְבָּל מֵימְרָא דִלְהוֹן, כֹּלָּא אִתְּמְנָע מִנַּיְיהוּ.
וַאֲתַּר מְתֻּקָּן אַשְׁכָּחוּ בְּהַהוּא בִּקְעָה. סִטְרָא דְּסִטְרִין: וַיִּמְצְּאוּ בִּקְעָה. אֲתַּר מְתֻּקָּן לְהַאי (ד"א ל"ג ההוא) סִטְרָא בִּישָׁא דְּבָעוּ אִנּוּן לְאַתְּקָפָּא וְאִתְּמְנָעוּ. תּוּקְפָּא (דיליה) דְּהַהוּא סִטְרָא הֲוָה תַּלְיָא לְאִתְּפְּרָעָא בְּהַהִיא בִּקְעָה עַד דְּנָטְלָא תַּמָּן חֵילִין וּמַשִׁירְיָין כְּגַוְונָא דְּאִנּוּן דְּבָנוּ קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְאִתְּיְהִיבוּ (כלא) כֻּלְהוּ בִּידָהָא. וְאִתְּקַטָלוּ תַּמָּן
אִנּוּן דּלא בָּעוּ לְמֵיפַּק בְּקֵ"ץ הַיָּמִי"ן. אִתְּבְּהִילוּ וְנָפְּלוּ בְּקֵץ הַיָּמִי"ם. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּחַלַּשׁ תֻּקְפָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי בִּקְעָה. ועל דָּא כְּתִּיב, (יחזקאל לו) וְהִיא מְלֵאָה עֲצָּמוֹתּ.
וְאִתְּתַּקְפַּתּ בְּהַהוּא צּוּלְמָא דְאָקִים נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאִתְּבַּר תּוּקְפָּא לְבָתַּר בְּאִנּוּן גַּרְמִין וּבְהַהוּא צּוּלְמָא. דְּאִנּוּן קַדְמָאֵי קָיְימוּ וקָמוּ עַל רַגְלֵיהוֹן. וְהַהוּא צּוּלְמָא אִתְּבָּר.
וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא דְּלֵיתּ אֱלוֹהַּ בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. ותּוּ דְּאִתְּקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ עַל יְדָא דְּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְכלָּא בְּחַד יוֹמָא. וְעַל דָּא כְּתִּיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ג) וְהִקְדִּישׁוּ אֶתּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וגו', (עד כאן סתרי תורה)
וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).
אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.
אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.
Chapter 43
Chapter 43 somebodyNoach 43:361-367 (Chapter 43) (Noach) (Zohar)
Noach 43:361-367 (Chapter 43) (Noach) (Zohar) somebodyרַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ואמר) (יחזקאל מ״ו:א׳) כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהִים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. וְאִיהוּ רָזָא כְּמָה דְאִתְּמָר. יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. אַמַּאי (וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו'. אמאי יהיה סגור כל אנון יומין דששת ימי המעשה). R. Simeon began his discourse with the verse: Thus saith the Lord God: The gate of the inner court that looketh towards the east shall be shut the six working days; but on the Sabbath day it shall be opened, and in the day of the new moon it shall be opened (Ezek. 46, 1). He said: ‘If this verse is attentively considered, it is found to contain an allusion with which we are familiar. The reason why the gate is to be shut on the six working days is in order that the profane should not make use of the sacred;
אֶלָּא אִלֵין יְמֵי חוֹל. דְּתַרְעָא דָא יִהְיֶה סָגוּר דְּלָא לְאִשְׁתַּמָּשָׁא חוֹל בְּקוּדְשָׁא. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. דְּהָא כְּדֵין שִׁמּוּשָׁא (דקודשא בריך הוא) דְּקוּדְשָׁא בְּקוּדְשָׁא. וּכְדֵין אִתְנְהִיר סִיהֲרָא לְאִתְחַבְּרָא בְּשִׁמְשָׁא. “but on the Sabbath day it shall be opened and on the day of the new moon it shall be opened”, since in this case the sacred makes use of the sacred, and so the moon comes then to form a junction with the sun.
תָּא חֲזֵי, תַּרְעָא דָא לָא אִתְפַּתַּח בְּאִנּוּן שִׁתָּא יוֹמֵי דְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּאִנּוּן יוֹמֵי דְּחוֹל עָלְמָא תַּתָּאָה אִתְּזָן וְשָׁלְטִין כָּל אִנּוּן שִׁית יוֹמִין דְּחוֹל עַל עָלְמָא בַּר בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. The reason why that gate is not to be opened on the six working days is because from them this lower world draws sustenance, and they have control of the whole world with the exception of the Land of Israel:
וְאִנּוּן דְּשָׁלְטֵי לָא שָׁלְטֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּהַשַּׁעַר הַזֶּה אִיהוּ סָגוּר. אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ כֻּלְהוּ מִתְעַבְּרָן וְלָא שָׁלְטִין בְּגִין דְּהַשַּׁעַר הַזֶּה אִיהוּ פָּתוּחַ וְעָלְמָא אִיהוּ בְּחֶדְוָה וְאִתְּזָן מִתַּמָּן וְלָא אִתְיְיהִיב עָלְמָא לִרְשׁוּ אָחֳרָא. that land cannot be touched by them because the gate is shut. But on the Sabbath day and on the day of the new moon they are removed from control because the gate is open, and the world is in festivity and derives its sustenance from there, and is not under any other power.
וְאִי תֵימָא דְּכָל אִנּוּן שִׁית יוֹמִין אִנּוּן שָׁלְטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי, הַפּוֹנֶה קָדִים. עַד לָא יְקוּמוּן לְשַׁלְטָאָה אִיהוּ אִסְתַּכַּל תָּדִיר בְּעָלְמָא. אֲבָל לָא אִתְפַּתַּח לְאִתְזְנָא עָלְמָא מִקּוּדְשָׁא בַּר בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וּבְיוֹמָא דְחָדְשָׁא. וְכֻלְהוּ יוֹמִין כֻּלְהוּ אִתְדַּבְּקָן בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וְאִתְזְנוּ מִתַּמָּן. דְּהָא (ד"א ל"ג כדין) בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא כֻּלְהוּ תַּרְעִין פְּתִיחָן וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח לְכֹלָּא לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת. נָחַת מִקּוּדְשָׁא לְחוֹל (ורדיד פרישא) לְאַשְׁגָּחָא בַּמֶּה דְּבָּנוּ וְקָיְימוּ קִיּוּמָא לְאַתְעָרָא עַל עָלְמָא לְדָחֲלָא לוֹן. But think not that the six days have the sole dominion, even when they are in control, for we are told that that gate “looketh towards the east”, i.e. the Eternal; for the Eternal, even before they assumed control, had the world under His observation, only the gate is not to be opened, so that the world should not receive sustenance from the sacred source save on Sabbath and new moons. Indeed, all the days are attached to the Sabbath day, from which they draw their sustenance, and on which all the gates are opened, and rest is vouchsafed to all on high and below. Similarly here, THE LORD CAME DOWN TO SEE, i.e. He descended from the sacred to the profane, in order to survey what they had built and what steps they had taken to establish an idolatrous worship.’
רַבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ מָה חָמוּ אִלֵּין דְּעֲבָדוּ שְׁטוּתָא דָא לְמָרְדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֻלְהוּ בְּעֵיטָא חָדָא אִתְקָיְימוּ בְּדָא. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם אִתְנְטִילוּ מֵעֵילָא לְתַתָּא. אִתְנְטִילוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְנָחֲתוּ לְבָבָל. אָמְרוּ הָא הָכָא אֲתַר לְמִדְבַּק. R. Isaac was once studying with R. Simeon and put to him the question: ‘How could these people have been so foolish as to raise a rebellion against the Holy One, blessed be He, and what is more, with such unanimity?’ R. Simeon replied: ‘That has already been explained, and the answer is indicated in the words, “And it came to pass when they journeyed miqedem” (from the Eternal), which means that they proceeded downwards, from above to below, from the Land of Israel to Babel. They said that that was just the right place to which to attach themselves.’
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וְגו' וְיִתְדַּבַּק סִיּוּעָא דִלְתַתָּא בְּאֲתַר דָּא. בְּגִין דְּכַד דִּינָא אָתֵי לְאַשְׁרָאָה בְּעָלְמָא, הָא אֲתַר דָּא לְקֳבְלֵיהּ. וּמֵהָכָא אִתְהַנֵּי עָלְמָא וְיִתְּזָן. דְּהָא לְעֵילָא דְּחִיקוּ אִיהוּ לְאִתְזְנָא עָלְמָא מִנֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא אֲנַן נִסַּק לִרְקִיעָא וְנַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא דְּלָא יֵחוֹת (ביה) טוֹפָנָא בְּעָלְמָא כְּדִבְקַדְמִיתָא: There, too, the whole world could obtain nourishment in abundance, for from the higher realm sustenance could only be procured with difficulty. And furthermore, they said, we will ascend into heaven and make war against it so as to prevent it bringing a flood on the world as before.’
Chapter 44
Chapter 44 somebodyNoach 44 (Chapter 44) (Noach) (Zohar)
Noach 44 (Chapter 44) (Noach) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּכֻלְהוּ כְּחֲדָא, בְּיִיחוּדָא דְּכֻלְהוֹן יַעַבְדוּן וְיִצְלְחוּן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. יִתְבַּדְּרוּן דַּרְגִּין כָּל חַד לְסִטְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יִתְבַּדְּרוּן כָּל הַנֵּי דִלְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם. AND THE LORD SAID: BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE, AND THEY HAVE ALL ONE LANGUAGE, i.e. being united they may indeed succeed in their undertaking. Let, therefore, all the grades be dispersed, each in its own direction, and in this way mankind below will also be dispersed. Hence it it written: AND THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE.
וְאִי תֵימָא לִישַׁנְהוֹן אַמַּאי אִתְבַּלְבֵּל (אתבדר ובלבל לון קודשא בריך הוא). אֶלָּא בְּגִין דְּכֻלְהוֹן מְמַלְּלִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לִישְׁנָא קָא עָבִיד לוֹן סִיּוּעָא. בְּגִין דִּבְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא תַּלְיָין מִלִּין אִלֵּין לְאַדְבְּקָא כַּוָּנָה דְלִבָּא. וּבְדָא עָבְדֵי סִיּוּעָא לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאַקָמָא. Why was their language confounded? Because they all spoke the holy tongue, and this was of help to them. For in the utterance of prayer, it is Hebrew words which fully express the purpose of the heart, and thus help to the attainment of the desired goal;
וְעַל דָּא אִתְבַּלְבָּל לִישַׁנְהוֹן דְּלָא יָכִילוּ לְאִתְתַּקָּפָא רְעוּתְהוֹן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֵּיוָן דְּאִתְחַלַּף לִישַׁנְהוֹן לָא אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא (כט א בס"ת) בְּגִין דְּחֵילָא דִּלְעֵילָא לָא יָדְעֵי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בַּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכַד אִתְבַּלְבָּל לִישְׁנָא דִלְהוֹן אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהוֹן וְאִתְבַּר תּוּקְפָא דִלְהוֹן. hence their tongue was confounded in order that they might not be able to express their desires in the holy tongue. Since the angels on high do not understand any language save the sacred language, therefore as soon as the language of the rebels was confounded they lost the source of their power.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא מִלָּה (דא) דְּאָמְרֵי תַּתָּאֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כֻּלְהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא יָדְעֵי בֵּיהּ וְאִתְתַּקְפֵי בֵּיהּ. וְלִישַׁן אָחֳרָא לָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִלֵּין כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבָּל לִישָׁנָא דִלְהוֹן, מִיָּד וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר. דְּהָא אִתְבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד מִדֵּי בִּרְעוּתָא דִלְהוֹן. For whatever men utter below in the holy tongue all the hosts of heaven understand and take heed of, but any other language they do not understand. Hence as soon as the language of the builders was confounded THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY, since their strength was broken and they were unable to achieve their purpose.
(דניאל ב׳:כ׳) לֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ (די אלהא) (דקודשא בריך הוא) מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרָתָא דִי לֵהּהִיא. דְּהָא בְּגִין (דא) דְּאַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזֵי דְּחָכְמְתָא לְעָלְמָא, אִתְקַּלְקָלוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא וּבָעוּ לְאִתְגָּרָא בֵּיהּ. We read, “Blessed be the name of God from everlasting even unto everlasting; for wisdom and might are his” (Dan. 2, 20). Truly His: for whenever the Holy One, blessed be He, allowed the deep mysteries of wisdom to be brought down into the world, mankind were corrupted by them and attempted to declare war on God.
יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבְהַהִיא חָכְמָה דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ יָדַע דַּרְגִּין, וְאִתְדְּבַק בְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּאִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ מַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא. וּלְבָתַר תָּב קַמֵּי מָארֵיהּ, וְאִתְגַּלְּיָין לֵיהּ מִנַּיְיהוּ וְלָא כְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר בְּהַהוּא סִפְרָא דִילֵיהּ יָדַע חָכְמָאן. וּלְבָתַר אָתוּ בְּנֵי נָשָׁא וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ. He gave supernal wisdom to Adam, but Adam utilised the wisdom disclosed to him to familiarise himself with the lower grades also, until in the end he attached himself to the yetzer-hara (evil tempter), and the fountains of wisdom were closed to him. After he repented before his Master, parts of that wisdom were again revealed to him, in that same book, but through that same knowledge people came later on to provoke God.
יָהַב חָכְמְתָא לְנֹחַ וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִּן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל כְּמָה דְּאִתְּמָר. יָהַב חָכְמְתָא לְאַבְרָהָם וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּאַרְגִּיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן יִצְחָק נָפַק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. יַעֲקֹב נְסַב תְּרֵין אֲחָתָן. He gave wisdom to Noah, who, indeed, worshipped by means of it the Holy One, blessed be He, but afterwards “he drank of the wine and was drunken and uncovered”, as already explained. He gave wisdom to Abraham, who by means of it served the Holy One, blessed be He, but then he gave birth to Ishmael, who provoked the Holy One, blessed be He. The same with Isaac, from whom Esau was born. As for Jacob, he married two sisters.
יָהַב חָכְמְתָא לְמשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלָא הֲוָה כְּמשֶׁה שַׁמָּשׁ מְהֵימָן בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין וְלָא סָטָא לִבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא קָאִים בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת. He gave wisdom to Moses, of whom it is written: “He is trusted in all my house” (Num. 12, 7). There was none like Moses, a faithful servant, who was cognisant of all the grades, but whose heart was not seduced by any one of them from firm faith in the highest.
יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי א׳:א׳) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה (משלי ל׳:א׳) הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. אָמַר שְׁלֹמֹה אִתִּי אֵל וְחָכְמְתָא דִילֵיהּ הוּא. וְאוּכָל וְאֵיכוּל לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. לְבָתַר (מלכים א יח) וַיָּקֶם יְיָ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה וְגו'. He gave profound wisdom to Solomon, who called himself I’ithiel, I’ithiel v’ukhal (Prov. 30, 1), as much as to say: “God is with me, and since wisdom is His, v’ukhal, I am able to do my own will.” But afterwards “the Lord raised up an adversary for Solomon” (I Kings 11, 14).
תָּא חֲזֵי, בְּגִין זְעִירוּ דְּחָכְמְתָא דְּאַשְׁכָּחוּ אִלֵּין מֵהַהוּא חָכְמָה דְּקַדְמָאֵי, אִתְגָּרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָנוּ מִגְדָּל וְעֲבָדוּ כָּל מַה דְּעֲבָדוּ. עַד דְּאִתְבַּדָּרוּ מֵאַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ חָכְמָה לְמֶעְבַּד מִידֵּי. Thus we see that in virtue of the fragments which those people retained from that wisdom of the ancients, they provoked the Holy One, blessed be He, built a tower, and did various kinds of mischief, until they were scattered over the face of the earth, and there was no wisdom left with them for any purpose at all.
אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר חָכְמְתָא בְּעָלְמָא וְיִפְלְחוּן לֵיהּ בָּהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי. לָאו כְּקַדְמָאֵי דְּחֲבִילוּ בֵּיהּ עָלְמָא. אֶלָּא וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. But in the future the Holy One, blessed be He, will cause wisdom to be disseminated in the world, and the peoples will worship Him, as it is written: “And I will set my spirit within you ” (Ezek. 36, 27), but-in contrast with the generations of old, who used it for the ruin of the world-“I will cause you”, the verse continues, “to walk in my statutes and ye shall keep mine ordinances, and do them” (Ibid.)
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא נִפְתַּח בְּאוֹרַיְיתָא וְנֵימָא מִלָּה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים כ״ג:ט״ו) כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנְךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחְנְיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ, מְהַלֵּךְ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג׳:ח׳) מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וְדָא הוּא אִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִתְהַלֵּךְ נוּקְבָא מְהַלֵּךְ דְּכַר. As R. Jose and R. Hiya were once walking together, R. Jose said: ‘Let us begin some discourse on the Torah, and evolve some new idea.’ R. Jose thereupon began with the verse: For the Lord thy God walketh in the midst of thy camp, to deliver thee, and to give up thine enemies before thee; therefore shall thy camp be holy, that he see no unseemly thing in thee, and turn away from thee (Deut. 23, 15). He said: ‘The term for “walketh” is here mithhalekh, as in the passage, “walking (mithhalekh) in the garden towards the cool of the day” (Gen. 3, 8) (in connection with Adam’s eating of the forbidden tree). Mithhalekh is the term for the female, and corresponding to it for the male is the term mehalech.
וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כַּד הֲווּ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא דִּכְתִיב (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגו'. הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאָרְחָא. דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ זָכֵי. וְלָמָּה. לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אוֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ. לְאִשְׁתְּזָבָא בַּר נָשׁ בְּאָרְחָא וְלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ אָחֳרָא. This is the same power that went in front of Israel whilst they were going through the wilderness, as it is written: “And the Lord went before them by day” (Ex. 13, 21). It is this same power that goes in front of a man when he is on a journey, as it is written: “Righteousness shall go before him, and shall make his footsteps a way” (Ps. 85, 14). It walks in front of a man when he is virtuous in order “to deliver thee and to give up thine enemies before thee”, to wit, to rescue a man when journeying from the power of “the other one”.
וּבְגִין כָּךְ לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי וּלְדַכָּאָה לְגַרְמֵיהּ. מַאי דַּכְיוּ דָּא. דִּכְתִיב, (דברים כ״ג:ט״ו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. מַאי קָדוֹשׁ, קְדוֹשִׁים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ אִלֵּין שַׁיְיפֵי גוּפָא דְּגוּפָא אִתְחַבַּר וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ וְהָיָה מַחֲנְיךָ קָדוֹשׁ. וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר. Hence it is incumbent on a man to guard himself against sin and to purify himself. How purify himself? In the manner indicated in the words, “therefore shall thy camp be holy”. The word qadosh (holy) here is singular, which shows that by the word “camp” we may understand the members of which the body is composed; these are “thy camp” which is to be “holy”.
מַאי עֶרְוַת דָּבָר. דָּא מִלְּתָא (ערייתא) דְעֶרְיָין. דְּדָא הוּא מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאִיס בָּהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת, אַמַּאי דָּבָר. אֶלָּא הַנִּי חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּגָעֲלֵי וּמְסָאֲבֵי גַרְמַיְיהוּ בְּמִלָּה דִּלְהוֹן דְּנָפְקֵי מִפּוּמַיְיהוּ וְהָא אִיהוּ עֶרְוַת דָּבָר. By the term “unseemly thing” is indicated indecency, which is a thing most hateful to the Holy One, blessed be He. Further, the term dabar (thing, lit. word) alludes to the obscene word by which sinners besmirch and befoul themselves.
וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל קַמָּךְ. וְאִי אַתְּ עָבִיד כְּדֵין, מִיָּד וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, דְּלָא יֵזִיל בַּהֲדָךְ וְיֵיתוּב מֵאַחֲרֶיךָ. וְאֲנַן הָא אַזְלִינָן קַמֵּיהּ בְּאָרְחָא נִתְעַסֵּק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְעַטְּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ וּשְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדִיאַת מִינֵּיהּ. Why all this? Because “He walketh before thee”. If thou be remiss in regard to this, He will immediately “turn away from thee”. Now, since we are walking along before Him in the road, let us occupy ourselves with words of the Torah. For when the Torah forms a crown over a man’s head, the Shekinah does not depart from him.’
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר וַיֹּאמֶר ה' הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְגו' תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מַאי מִקֶּדֶם. מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַיִּמְצְאוּ. וַיִּרְאוּ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי וַיִּמְצְאוּ. אֶלָּא מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ תַּמָּן מֵרָזֵי דְחָכְמְתָא מִקַּדְמָאֵי דְּאִתְנְעַר תַּמָּן מִן בְּנֵי טוֹפָנָא, וּבָהּ אִשְׁתַּדְלוּ לְמֶעְבַּד בְּהַהִיא עֲבִידְתָּא דְּעֲבָדוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲווּ אָמְרֵי בְּפוּמָא וְעַבְדֵי עֲבִידְתָּא. R. Hiya then discoursed as follows: ‘It is written: “And the Lord said: Behold they are one people, and they have all one language’” After this we read: “And it came to pass as they journeyed miqedem.” The term miqedem signifies “away from the Ancient One (qadmon) of the world”. “That they found.” We should have expected “saw”; but the word “found” is used to indicate that they found remnants of the secret wisdom that had been left there by the generation of the Flood, and with that they made their attempt to provoke the Holy One, blessed be He. As they said, so they did.
חָמֵי מַה כְּתִיב הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּאִנּוּן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. וְלֵית מַאן דְּיִמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. אֲבָל מַאי אַעֲבִיד, אֲבַלְבֵּל לוֹן דַּרְגִּין דִלְעֵילָא, וְלִישַׁן דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּכְדֵין אִתְמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. Note what is written, “Behold, they are one people and they have all one language.” Being of one mind, of one will, and speaking one language, “nothing will be withholden from them which they purpose to do”. But, said God, I know what to do; I will confound for them the grades on high and their language below, and thus their work will stop.
וּמַה בְּגִין דְּהֲווּ בִּרְעוּתָא וְלִבָּא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּתִיב לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְדִינָא דִלְעֵילָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. אֲנַן אוֹ חַבְרַיָיא דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאֲנַן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Now, seeing that, because they were all of one mind and one will and spoke the holy tongue, it is written of them “nothing will be withholden from them which they purpose to do”, and the supernal judgement was powerless against them, how much more must this apply to us or any other of the companions who are occupied in the study of the Torah!’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִכָּאן לְאִנּוּן מָארֵי דְמַחְלוֹקֶת לֵית לוֹן קִיּוּמָא. דְּהָא כָּל זִמְנָא (דאלין) דִּבְנֵי עָלְמָא אִלֵּין עִם אִלֵּין בִּרְעוּתָא חָדָא וְלִבָּא חָד, אַף עַל גַּב דְּמָרְדֵּי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא שָׁלְטָא בְּהוּ דִינָא דִּלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּלְּגוּ מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם וְגו'. R. Jose said: ‘From here we learn that quarrelsome folk soon come to grief. For we see here that as long as the peoples of the world lived in harmony, being of one mind and one will, although they rebelled against the Holy One, blessed be He, the supernal judgement could not touch them; but as soon as they were divided, “the Lord scattered them abroad”.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא בְּמִלָּה דְפוּמָא תַּלְיָיא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבֵּל מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם. אֲבָל בְּזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהֱפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם יְיָ וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: Of the world to come, however, it is written: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve him with one consent” (Zeph. 3, 9); also: “And the Lord shall be King over all the earth; in that day shall the Lord be one, and his name one” (Zech. 14, 9). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen!’
Noach 44:384 (Chapter 44) (Noach) (Zohar)
Noach 44:384 (Chapter 44) (Noach) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּכֻלְהוּ כְּחֲדָא, בְּיִיחוּדָא דְּכֻלְהוֹן יַעַבְדוּן וְיִצְלְחוּן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. יִתְבַּדְּרוּן דַּרְגִּין כָּל חַד לְסִטְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יִתְבַּדְּרוּן כָּל הַנֵּי דִלְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם. AND THE LORD SAID: BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE, AND THEY HAVE ALL ONE LANGUAGE, i.e. being united they may indeed succeed in their undertaking. Let, therefore, all the grades be dispersed, each in its own direction, and in this way mankind below will also be dispersed. Hence it it written: AND THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE.
וְאִי תֵימָא לִישַׁנְהוֹן אַמַּאי אִתְבַּלְבֵּל (אתבדר ובלבל לון קודשא בריך הוא). אֶלָּא בְּגִין דְּכֻלְהוֹן מְמַלְּלִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לִישְׁנָא קָא עָבִיד לוֹן סִיּוּעָא. בְּגִין דִּבְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא תַּלְיָין מִלִּין אִלֵּין לְאַדְבְּקָא כַּוָּנָה דְלִבָּא. וּבְדָא עָבְדֵי סִיּוּעָא לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאַקָמָא. Why was their language confounded? Because they all spoke the holy tongue, and this was of help to them. For in the utterance of prayer, it is Hebrew words which fully express the purpose of the heart, and thus help to the attainment of the desired goal;
וְעַל דָּא אִתְבַּלְבָּל לִישַׁנְהוֹן דְּלָא יָכִילוּ לְאִתְתַּקָּפָא רְעוּתְהוֹן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֵּיוָן דְּאִתְחַלַּף לִישַׁנְהוֹן לָא אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא (כט א בס"ת) בְּגִין דְּחֵילָא דִּלְעֵילָא לָא יָדְעֵי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בַּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכַד אִתְבַּלְבָּל לִישְׁנָא דִלְהוֹן אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהוֹן וְאִתְבַּר תּוּקְפָא דִלְהוֹן. hence their tongue was confounded in order that they might not be able to express their desires in the holy tongue. Since the angels on high do not understand any language save the sacred language, therefore as soon as the language of the rebels was confounded they lost the source of their power.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא מִלָּה (דא) דְּאָמְרֵי תַּתָּאֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כֻּלְהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא יָדְעֵי בֵּיהּ וְאִתְתַּקְפֵי בֵּיהּ. וְלִישַׁן אָחֳרָא לָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִלֵּין כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבָּל לִישָׁנָא דִלְהוֹן, מִיָּד וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר. דְּהָא אִתְבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד מִדֵּי בִּרְעוּתָא דִלְהוֹן. For whatever men utter below in the holy tongue all the hosts of heaven understand and take heed of, but any other language they do not understand. Hence as soon as the language of the builders was confounded THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY, since their strength was broken and they were unable to achieve their purpose.
(דניאל ב׳:כ׳) לֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ (די אלהא) (דקודשא בריך הוא) מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרָתָא דִי לֵהּהִיא. דְּהָא בְּגִין (דא) דְּאַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזֵי דְּחָכְמְתָא לְעָלְמָא, אִתְקַּלְקָלוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא וּבָעוּ לְאִתְגָּרָא בֵּיהּ. We read, “Blessed be the name of God from everlasting even unto everlasting; for wisdom and might are his” (Dan. 2, 20). Truly His: for whenever the Holy One, blessed be He, allowed the deep mysteries of wisdom to be brought down into the world, mankind were corrupted by them and attempted to declare war on God.
יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבְהַהִיא חָכְמָה דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ יָדַע דַּרְגִּין, וְאִתְדְּבַק בְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּאִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ מַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא. וּלְבָתַר תָּב קַמֵּי מָארֵיהּ, וְאִתְגַּלְּיָין לֵיהּ מִנַּיְיהוּ וְלָא כְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר בְּהַהוּא סִפְרָא דִילֵיהּ יָדַע חָכְמָאן. וּלְבָתַר אָתוּ בְּנֵי נָשָׁא וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ. He gave supernal wisdom to Adam, but Adam utilised the wisdom disclosed to him to familiarise himself with the lower grades also, until in the end he attached himself to the yetzer-hara (evil tempter), and the fountains of wisdom were closed to him. After he repented before his Master, parts of that wisdom were again revealed to him, in that same book, but through that same knowledge people came later on to provoke God.
יָהַב חָכְמְתָא לְנֹחַ וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִּן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל כְּמָה דְּאִתְּמָר. יָהַב חָכְמְתָא לְאַבְרָהָם וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּאַרְגִּיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן יִצְחָק נָפַק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. יַעֲקֹב נְסַב תְּרֵין אֲחָתָן. He gave wisdom to Noah, who, indeed, worshipped by means of it the Holy One, blessed be He, but afterwards “he drank of the wine and was drunken and uncovered”, as already explained. He gave wisdom to Abraham, who by means of it served the Holy One, blessed be He, but then he gave birth to Ishmael, who provoked the Holy One, blessed be He. The same with Isaac, from whom Esau was born. As for Jacob, he married two sisters.
יָהַב חָכְמְתָא לְמשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלָא הֲוָה כְּמשֶׁה שַׁמָּשׁ מְהֵימָן בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין וְלָא סָטָא לִבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא קָאִים בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת. He gave wisdom to Moses, of whom it is written: “He is trusted in all my house” (Num. 12, 7). There was none like Moses, a faithful servant, who was cognisant of all the grades, but whose heart was not seduced by any one of them from firm faith in the highest.
יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי א׳:א׳) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה (משלי ל׳:א׳) הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. אָמַר שְׁלֹמֹה אִתִּי אֵל וְחָכְמְתָא דִילֵיהּ הוּא. וְאוּכָל וְאֵיכוּל לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. לְבָתַר (מלכים א יח) וַיָּקֶם יְיָ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה וְגו'. He gave profound wisdom to Solomon, who called himself I’ithiel, I’ithiel v’ukhal (Prov. 30, 1), as much as to say: “God is with me, and since wisdom is His, v’ukhal, I am able to do my own will.” But afterwards “the Lord raised up an adversary for Solomon” (I Kings 11, 14).
תָּא חֲזֵי, בְּגִין זְעִירוּ דְּחָכְמְתָא דְּאַשְׁכָּחוּ אִלֵּין מֵהַהוּא חָכְמָה דְּקַדְמָאֵי, אִתְגָּרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָנוּ מִגְדָּל וְעֲבָדוּ כָּל מַה דְּעֲבָדוּ. עַד דְּאִתְבַּדָּרוּ מֵאַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ חָכְמָה לְמֶעְבַּד מִידֵּי. Thus we see that in virtue of the fragments which those people retained from that wisdom of the ancients, they provoked the Holy One, blessed be He, built a tower, and did various kinds of mischief, until they were scattered over the face of the earth, and there was no wisdom left with them for any purpose at all.
אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר חָכְמְתָא בְּעָלְמָא וְיִפְלְחוּן לֵיהּ בָּהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי. לָאו כְּקַדְמָאֵי דְּחֲבִילוּ בֵּיהּ עָלְמָא. אֶלָּא וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. But in the future the Holy One, blessed be He, will cause wisdom to be disseminated in the world, and the peoples will worship Him, as it is written: “And I will set my spirit within you ” (Ezek. 36, 27), but-in contrast with the generations of old, who used it for the ruin of the world-“I will cause you”, the verse continues, “to walk in my statutes and ye shall keep mine ordinances, and do them” (Ibid.)
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא נִפְתַּח בְּאוֹרַיְיתָא וְנֵימָא מִלָּה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים כ״ג:ט״ו) כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנְךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחְנְיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ, מְהַלֵּךְ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג׳:ח׳) מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וְדָא הוּא אִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִתְהַלֵּךְ נוּקְבָא מְהַלֵּךְ דְּכַר. As R. Jose and R. Hiya were once walking together, R. Jose said: ‘Let us begin some discourse on the Torah, and evolve some new idea.’ R. Jose thereupon began with the verse: For the Lord thy God walketh in the midst of thy camp, to deliver thee, and to give up thine enemies before thee; therefore shall thy camp be holy, that he see no unseemly thing in thee, and turn away from thee (Deut. 23, 15). He said: ‘The term for “walketh” is here mithhalekh, as in the passage, “walking (mithhalekh) in the garden towards the cool of the day” (Gen. 3, 8) (in connection with Adam’s eating of the forbidden tree). Mithhalekh is the term for the female, and corresponding to it for the male is the term mehalech.
וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כַּד הֲווּ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא דִּכְתִיב (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגו'. הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאָרְחָא. דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ זָכֵי. וְלָמָּה. לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אוֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ. לְאִשְׁתְּזָבָא בַּר נָשׁ בְּאָרְחָא וְלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ אָחֳרָא. This is the same power that went in front of Israel whilst they were going through the wilderness, as it is written: “And the Lord went before them by day” (Ex. 13, 21). It is this same power that goes in front of a man when he is on a journey, as it is written: “Righteousness shall go before him, and shall make his footsteps a way” (Ps. 85, 14). It walks in front of a man when he is virtuous in order “to deliver thee and to give up thine enemies before thee”, to wit, to rescue a man when journeying from the power of “the other one”.
וּבְגִין כָּךְ לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי וּלְדַכָּאָה לְגַרְמֵיהּ. מַאי דַּכְיוּ דָּא. דִּכְתִיב, (דברים כ״ג:ט״ו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. מַאי קָדוֹשׁ, קְדוֹשִׁים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ אִלֵּין שַׁיְיפֵי גוּפָא דְּגוּפָא אִתְחַבַּר וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ וְהָיָה מַחֲנְיךָ קָדוֹשׁ. וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר. Hence it is incumbent on a man to guard himself against sin and to purify himself. How purify himself? In the manner indicated in the words, “therefore shall thy camp be holy”. The word qadosh (holy) here is singular, which shows that by the word “camp” we may understand the members of which the body is composed; these are “thy camp” which is to be “holy”.
מַאי עֶרְוַת דָּבָר. דָּא מִלְּתָא (ערייתא) דְעֶרְיָין. דְּדָא הוּא מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאִיס בָּהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת, אַמַּאי דָּבָר. אֶלָּא הַנִּי חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּגָעֲלֵי וּמְסָאֲבֵי גַרְמַיְיהוּ בְּמִלָּה דִּלְהוֹן דְּנָפְקֵי מִפּוּמַיְיהוּ וְהָא אִיהוּ עֶרְוַת דָּבָר. By the term “unseemly thing” is indicated indecency, which is a thing most hateful to the Holy One, blessed be He. Further, the term dabar (thing, lit. word) alludes to the obscene word by which sinners besmirch and befoul themselves.
וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל קַמָּךְ. וְאִי אַתְּ עָבִיד כְּדֵין, מִיָּד וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, דְּלָא יֵזִיל בַּהֲדָךְ וְיֵיתוּב מֵאַחֲרֶיךָ. וְאֲנַן הָא אַזְלִינָן קַמֵּיהּ בְּאָרְחָא נִתְעַסֵּק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְעַטְּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ וּשְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדִיאַת מִינֵּיהּ. Why all this? Because “He walketh before thee”. If thou be remiss in regard to this, He will immediately “turn away from thee”. Now, since we are walking along before Him in the road, let us occupy ourselves with words of the Torah. For when the Torah forms a crown over a man’s head, the Shekinah does not depart from him.’
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר וַיֹּאמֶר ה' הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְגו' תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מַאי מִקֶּדֶם. מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַיִּמְצְאוּ. וַיִּרְאוּ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי וַיִּמְצְאוּ. אֶלָּא מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ תַּמָּן מֵרָזֵי דְחָכְמְתָא מִקַּדְמָאֵי דְּאִתְנְעַר תַּמָּן מִן בְּנֵי טוֹפָנָא, וּבָהּ אִשְׁתַּדְלוּ לְמֶעְבַּד בְּהַהִיא עֲבִידְתָּא דְּעֲבָדוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲווּ אָמְרֵי בְּפוּמָא וְעַבְדֵי עֲבִידְתָּא. R. Hiya then discoursed as follows: ‘It is written: “And the Lord said: Behold they are one people, and they have all one language’” After this we read: “And it came to pass as they journeyed miqedem.” The term miqedem signifies “away from the Ancient One (qadmon) of the world”. “That they found.” We should have expected “saw”; but the word “found” is used to indicate that they found remnants of the secret wisdom that had been left there by the generation of the Flood, and with that they made their attempt to provoke the Holy One, blessed be He. As they said, so they did.
חָמֵי מַה כְּתִיב הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּאִנּוּן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. וְלֵית מַאן דְּיִמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. אֲבָל מַאי אַעֲבִיד, אֲבַלְבֵּל לוֹן דַּרְגִּין דִלְעֵילָא, וְלִישַׁן דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּכְדֵין אִתְמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. Note what is written, “Behold, they are one people and they have all one language.” Being of one mind, of one will, and speaking one language, “nothing will be withholden from them which they purpose to do”. But, said God, I know what to do; I will confound for them the grades on high and their language below, and thus their work will stop.
וּמַה בְּגִין דְּהֲווּ בִּרְעוּתָא וְלִבָּא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּתִיב לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְדִינָא דִלְעֵילָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. אֲנַן אוֹ חַבְרַיָיא דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאֲנַן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Now, seeing that, because they were all of one mind and one will and spoke the holy tongue, it is written of them “nothing will be withholden from them which they purpose to do”, and the supernal judgement was powerless against them, how much more must this apply to us or any other of the companions who are occupied in the study of the Torah!’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִכָּאן לְאִנּוּן מָארֵי דְמַחְלוֹקֶת לֵית לוֹן קִיּוּמָא. דְּהָא כָּל זִמְנָא (דאלין) דִּבְנֵי עָלְמָא אִלֵּין עִם אִלֵּין בִּרְעוּתָא חָדָא וְלִבָּא חָד, אַף עַל גַּב דְּמָרְדֵּי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא שָׁלְטָא בְּהוּ דִינָא דִּלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּלְּגוּ מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם וְגו'. R. Jose said: ‘From here we learn that quarrelsome folk soon come to grief. For we see here that as long as the peoples of the world lived in harmony, being of one mind and one will, although they rebelled against the Holy One, blessed be He, the supernal judgement could not touch them; but as soon as they were divided, “the Lord scattered them abroad”.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא בְּמִלָּה דְפוּמָא תַּלְיָיא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבֵּל מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם. אֲבָל בְּזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהֱפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם יְיָ וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: Of the world to come, however, it is written: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve him with one consent” (Zeph. 3, 9); also: “And the Lord shall be King over all the earth; in that day shall the Lord be one, and his name one” (Zech. 14, 9). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen!’