אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי. THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.

תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ'. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו'. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ"א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא. R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation¹Where also we find the expression ‘these are the generations, (Gen. 2, 4). that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).

תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.) Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.

מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו'. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית. This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,

תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד"א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא. NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.

וְרָזָא (נ"א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.

תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא). PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.

תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.

וְכֹלָּא חַד כְּדוּגְמָא חָדָא. בְּגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וַדַּאי. דְּהָא יְסוֹדָא דְעָלְמָא אִיהוּ דְּעָבִיד תּוֹלְדוֹת לְקָיְימָא בְּאַרְעָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר אַרְיָא בְּחֵילֵיהּ טִינָרָא נָקִיב וְתָבַר. כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְתָּא חֲזֵי, מִשִּׁיעוּרָא דְּתֵיבוּתָא אוּף נָמֵי הָכִי הוּא. The two cases are analogous in every way. Hence it says: “These are the generations”; assuredly “these”, as it was he who was the foundation of the world that brought forth generations to abide on the earth.’ R. Abba then approached and kissed him, saying: ‘The lion in his might has pierced through the rock and broken it asunder. Your exposition is certainly the right one, as can also be deduced from the measurements of the ark.’

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא) A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations," but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)...

תּוֹסֶפְתָּא לָמָּה נֹחַ נֹחַ תְּרֵי זִמְנִי. אֶלָּא כָּל צַּדִּיק וצַּדִּיק דִּי בְּעָלְמָא אִיתּ לֵיהּ תְּרֵין רוּחִין. רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵין ורוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְאָתֵּי. והָכִי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְהוּ צַּדִּיקֵי משֶׁה משֶׁה, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, שֵׁם שֵׁם. בַּר מִיִּצְּחָק דְּלָא כְּתִּיב בֵּיהּ כְּמָה דִכְתִּיב בְּהוּ. בְּגִין דְּיִצְּחָק בְּשַׁעֲתָּא דְּאִתְּקְרָב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא נָפְּקַתּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּהֲוַתּ בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וכֵיוָן דְּאִתְּמָר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, בָּרוּךָ מְחַיֵּה הַמֵּתִּים תָּבַתּ בֵּיהּ נִשְׁמָתֵּיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵּי. בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח דְּלָא יִחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שְׁמֵיהּ אֶלָּא עַל יִצְּחָק בְּגִין דְּאִתְּחַשַׁב כְּמֵתּ וְעַל דָּא רָמַז קְרָא ואָמַר (איוב ז) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וגו'. Tosefta Why is "Noah Noah" (Gen. 6:9) written twice? Each and every righteous person in the world has two spirits. One stays in this world, while the other is in the World to Come. And so we find that the Holy One, blessed be He, named all the righteous twice: "Moses, Moses" (Ex. 3:4), "Jacob, Jacob" (Gen. 46:2), "Abraham, Abraham" (Gen. 22:11), "Samuel, Samuel" (I Shmuel 3:10) with the exception of Isaac. He is not named twice because when he approached the altar to be sacrificed, the soul that was within him in this world left him. And because it is said of Abraham, "blessed are You who resurrect the dead", so only the soul of the World to Come was returned to him. And that is why you shall find that the name of the Holy One, blessed be He, was not unified (on any righteous person in his lifetime). It was unified only on Isaac, because he was already considered as dead. He was like those who pass away from this world. The verse therefore states: "Behold, He puts no trust in His holy ones" (Iyov 15:15) because He does not unify His name on the righteous during their lifetimes.

דָּבָר אַחֵר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתּ בְּגִין דְּהֲוָה צַּדִּיק שַׁבַּח לֵיהּ תְּרֵי זִמְנִי. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָּיו, אֲבָל בְּדָרִין אַחֲרָנִין אֵינוֹ נְחְשַׁב לִכְלוּם, כְּמוֹ דָרָא דְאַבְרָהָם ודָרָא דְמשֶׁה ודָרָא דְּדָוִד. דָּבָר אַחֵר חָמֵי מַאי עָבַד בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ חַיָּיבִים, קַל וָחוֹמֶר אִלּוּ הָיָה בְּדָרָא דְּכֻלְהוּ צַּדִּיקִים: (עד כאן תוספתא) A different explanation given is that because he was righteous, He praised him twice (Noah Noah) perfect in his generations," but if he had lived in any other generation, such as that of Abraham or Moses or King David, then he would not have been considered righteous at all. Still another explanation is that if this is what he was able to perform in a generation in which all were wicked, how much more he could have done in a generation in which all were righteous.(End of the Tosefta)...

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְאָתֵי. THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. R. Hiya opened with the text: And thy people are all righteous, they will inherit the land for ever; the branch of my planting, the work of my hands wherein I glory (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are the people of Israel, who occupy themselves with the Torah and are familiar with its paths, through following which they will merit the world to come.

תָּא חֲזֵי, כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיֵּים עֲלֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. For all Israelites have a portion in the world to come, for the reason that they observe the covenant on which the world is established, and of which it is said: “If my covenant be not (observed) day and night, it were as if I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Hence Israel, who have accepted the covenant and observe it, have a portion in the world to come.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מָאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקְיַּים עֲלֵיהּ. אִקְרֵי צַדִּיק. מְנָא לָן מִיּוֹסֵף. בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא, זָכָה דְאִקְרֵי צַדִּיק. וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. Furthermore, they are therefore called righteous. We learn this from Joseph, who, by reason of his having observed the covenant, is known as “Joseph the righteous”.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֵלֶּה בְּכָל אֲתַר פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים תָּנִינָן וְכוּ'. מַה כְּתִיב לְעֵילָא בְּפָרְשָׁתָא דִבְרֵאשִׁית (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגו'. הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק וְעֲיִּיל לְגִנְתָּא וְאַשְׁקֵי לֵיהּ מִשַּׁקְיוּ דִלְעֵילָא וְעָבִיד לֵיהּ נַיְיחָא וְעָבִיד אִיבִּין וְרַבֵּי זָרְעִין. וְהוּא כְּדֵין נַיְיחָא לְכֹלָא. וְדָא נַיְיחָא לֵיהּ לְגִנְתָּא. וְדָא עָבִיד נַיְיחָא בֵּיהּ (נ"א לגנתא. וגנתא נייחא ביה). כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג) כִּי בוֹ שָׁבַת. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְדָא רָזָא דְמִלָּה דָּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת וְלָא אָחֳרָא. R. Eleazar said: ‘The term “These are”, as we have learnt, always implies that something spoken of before in the text is now of no account. Now it is written above in the account of the Creation¹Where also we find the expression ‘these are the generations, (Gen. 2, 4). that “A river went out from Eden to water the garden and from thence it was parted, etc.” (Gen. 2, 10). That stream which flows perennially entered the Garden to water it from the supernal waters, and brought gladness to it, making it produce fruit and seed for the universal content; and so the stream gladdened the Garden, as it is written, “And he rested on the seventh day” (Ibid. 3).

תָּא חֲזֵי (כח ב כגוונא דא נח לתתא. קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא. ועל דא אקרי אישהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה. ולקיימא זרעא דכולא דכתיב לחיות זרע.) Thus the words “these are the generations” imply that this brought forth products and no other. So it was with Noah in the lower world. Noah was the sacred covenant below corresponding to that above, and hence is called “Man of the earth”. The inner meaning which we learn from this is that Noah had need of an ark with which to become united in order thereby to preserve the seed of all species, as it is written, “To preserve seed”.

מָאן תֵּיבָה. דָּא (דא) (לג ב) אֲרוֹן הַבְּרִית. וְנֹחַ וְתֵיבָה לְתַתָּא הָכִי הֲווּ כְּדוּגְמָא (דא) דִלְעֵילָא. נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ בְּרִית דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְגו'. וְעַד דְּאִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית לָא עָיִיל לְתֵיבוּתָא. דִּכְתִיב וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּיבָה. וּכְדֵין הֲוָה תֵּיבָה אֲרוֹן הַבְּרִית. This ark is the Ark of the Covenant, and Noah with the ark below corresponded to a similar union above. The word “covenant” is used in connection with Noah, as it is written, “And I will establish my covenant with thee”, and before the covenant was established with him he did not enter the ark, as it is written, “And I will establish my covenant with thee and thou shalt come into the ark.” Thus his ark represented the Ark of the Covenant,

תֵּיבָה וְנֹחַ כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וּבְגִין דְּהַאי בְּרִית לְעֵילָא הוּא עָבִיד תּוֹלְדוֹת. כְּגַוְונָא דָא נֹחַ (ד"א לתתא) אִיהוּ עָבִיד תּוֹלְדוֹת. בְּגִינֵי כָּךְ (כמא דאת אמר) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. and Noah and the ark together were a symbol of the supernal pattern. And since this covenant above brought forth products, so Noah below also bore generations. Hence it says, “These are the generations of Noah.”

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק. הָכִי הוּא וַדַּאי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב. וְאַרְעָא עַל דָּא אִתְקָיְימַת. דְּהָא אִיהוּ עַמּוּדָא דְּעָלְמָא קָיְימָא עֲלֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ דָּא צַדִּיק. וְנֹחַ אִקְרֵי צַדִּיק לְתַתָּא. NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Assuredly so, after the supernal pattern. It is written, “The Righteous one is the foundation of the world” (Prov. 10, 25), and the earth is established thereon, for this is the pillar that upholds the world. So Noah was called Zaddik (righteous) below.

וְרָזָא (נ"א דא) דְכֹלָא, אֶת הָאֱלהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, דַּיְיקָא, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וּלְמֶהֱוֵי הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא אִישׁ צַדִּיק יְסוֹדָא דְעָלְמָא. בְּרִית שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּעָלְמָא. אִישׁ הָאֲדָמָה וַדַּאי. וְעַל דָּא (בראשית ו׳:ח׳) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. All this is implied in the words NOAH WALKED WITH GOD, meaning that he never separated himself from Him, and acted so as to be a true copy of the supernal ideal, a “Zaddik the foundation of the world”, an embodiment of the world’s covenant of peace. And it is thus that NOAH FOUND FAVOUR IN THE EYES OF GOD.

תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. מַאי בְּדוֹרוֹתָיו, אִלֵין אִנּוּן דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ. הוּא אַשְׁלִים לְכֻלְהוּ. וְהוּא הֲוָה שְׁלִים מִכֻּלְהוּ. תָּמִים הָיָה דְּאִתְיְילִיד מָהוּל דִּכְתִיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהיֵה תָמִים. בְּדוֹרוֹתָיו וְלא בְּדָרִין דְּעָלְמָא דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקוּ (תולדות בעלמא). PERFECT HE WAS IN HIS GENERATIONS: this refers to his descendants; he perfected them all, and he was more virtuous than all of them. Again, the words “He was perfect” indicate that he was born circumcised (cf. of Abraham, “Walk before me and be perfect, i.e. circumcised” Gen. 17, 1). IN HIS GENERATIONS: and not in those of his contemporaries, for all future generations issued from him only.

תָּא חֲזֵי, נֹחַ אִתְחַזֵּי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּתֵיבָה בְּחִבּוּרָא חַד וּלְמֵיעַל בָּהּ, וְעַד לָא אִתְחַבְּרוּ כְּחֲדָא לָא הֲוָה עָלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:י״ט) וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ נָפְצָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא וְאִתְבַּדָּרוּ תּוֹלְדוֹת לְכָל סִטְרִין Consider this. From the day that the world was created, Noah was the first man fitted to be joined in union with the ark and to enter it, and until they were joined the world had not yet reached a stable condition. But once this had happened we read “From these all the earth was overspread” (Gen. 10, 32). These words are analogous to the expression “And from thence the river parted” (Ibid. 2, 10), of the Garden of Eden, which indicate that from this point there was a parting and diffusion of progeny into all quarters of the world.

כְּתִיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. אַמַּאי (הכא) בּוֹרְךָ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר בְּאֵרְךָ. דְּהָא בּוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא רֵיקַנְיָא דְּלָא נְבִיעַ. בְּאֵר מַיִין דְּנָבְעִין. אֶלָּא כֹּלָא אֲתַר חַד הוּא. אֶלָּא אֲתַר דְּמִסְכְּנֵי (נ"א דמסכנותא) אֲחִידָן בֵּיהּ אִקְרֵי בּוֹר. דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ אֶלָּא מַה דְּיַהֲבִין בְּגַוֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ דלי"ת. It is written: “Drink water out of thine own cistern, and running water out of thine own well” (Prov. 5, 15). Why speak first of a cistern (bor), which is naturally waterless, and then of a well (beer), which is a fountain bubbling with water? In truth, both are one: this first refers to a certain region which is beset by poverty, and is thus called “cistern”, as not possessing anything of its own save what is given to it: that region is called daleth (poverty, also the fourth letter of the alphabet).

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנִּה נִשְׁחָתָה. אַמַּאי נִשְׁחָתָה. בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נָשָׁא זָכָאן וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקְפַת, וְכָל חֵידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל אַרְעָא. וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה. וְכַד בְּנֵי נָשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְיהוּ וְלָא נָטְרֵי פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְחָטָאן קַמֵּי מָארִיהוֹן, וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָין לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא. דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַּחְיָיא וְלָא שָׁרְיָא עֲלָהּ וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת. בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָהּ דִּמְחַבְּלָא עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרִינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלהִים דִּמְקַיְימִין עָלְמָא. אֱלהִים דָּא שְׁכִינְתָּא. AND GOD SAW THE EARTH AND BEHOLD IT WAS CORRUPT. It was corrupt because “all flesh had corrupted its way”, in the sense we have explained. R. Hiya adduced the following text: And God saw their works that they turned from their evil way (Jonah 3, 10). ‘See now,’ he said, ‘when the sons of men are righteous and observe the commands of the Torah, the earth becomes invigorated, and a fullness of joy pervades it, because then the Shekinah rests upon the earth, and there is thus gladness above as well as below. But when mankind corrupt their way and do not observe the commands of the Torah, and sin before their Master, they, as it were, thrust the Shekinah out of the world, and the earth is thus left in a corrupt state. For the Shekinah being thrust out, another spirit comes and hovers over the world, bringing with it corruption. It is in this sense that we say that Israel “gives strength unto Elohim”, that is, to the Shekinah, and thereby makes the world more secure.

וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ חַיָּיבִין מַה כְּתִיב, (תהלים ו) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וְגו' מִשּׁוּם דְּרֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי. כָּפַף נַפְשִׁי בְּסִבַת חָמָס וְשִׂנְאַת חִנָּם. כָּרוּ לְפָנַי שׁוּחָה וְגו' כְּגַוְונָא דְדוֹר הַמַּבּוּל דִּבְגִין חָמָס דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן הֲוָה בֵּינֵיהוֹן שִׂנְאָה וּדְבָבוּ. Should, however, Israel-God forbid-prove sinful, then, in the words of the Scripture, “God withdraws himself above the heavens” (Ps. 57, 6). Why? Because “they have prepared a net for my footsteps, my soul is bent down”, through their violence and causeless hatreds, “they have digged a pit before me” (Ibid. 7). The same thing happened with the generation of the Flood, whose violent acts led to mutual hatred and contention among them.

יָכוֹל אַף בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל כֵּן. וְהָא תָּנִינָן אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָהּ רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. תָּא חֲזֵי, דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָהּ (פד ע"ב) מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. אֲבָל שַׁעֲתָא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָהּ לְחַבְּלָא בְּנִי נָשָׁא. מְנָלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב, (דברי הימים א כ״א:ט״ז) וַיַּרְא דָוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַ ם וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא. We might think that the same applies to the Land of Israel. Our teachers, however, have laid down that no other spirit rests upon the Land of Israel, nor has it any guardian angel save God alone. There was, however, one occasion when another spirit did rest upon it in order to destroy the people. That was in the time of David, when, as it is written, “David saw the angel of the Lord… having a drawn sword in his hand stretched out over Jerusalem” (I Chron. 21, 16), and thus destruction came upon the land.’

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ. וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי. וּכְתִיב (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. הֵן לְטַב וְהֵן לְבִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עֲלָהּ. לְטַב בְּגִין דְּלָא אִתְמַסְּרָא תְּחוֹת שְׁאָר מְמַנָּן, וְכָל דָּיְירֵי עָלְמָא יִכְסְפוּן מִן עוֹבָדַיְיהוּ. לְבִישׁ בְּגִין דְּלָא יֶחדוּן אִנּוּן לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ. R. Eleazar said: ‘Even then it was the Holy One, blessed be He, Himself, the term “angel” here having the same meaning, as in the passages “the angel who redeemed me” (Gen. 48, 16), and the angel of God removed (Ex. 14, 19). Be it for good or for ill, the Holy One, blessed be He, always has sway over it personally. For good, so that it should not be delivered into the hands of the “higher chieftains”, and so that all the inhabitants of the world should be ashamed of their wicked deeds; for ill, so that the nations should not have the gratification of ruling over it.

וְאִי תֵימָא (ד"א ל"ג לא) וְהָא כְּתִיב, (איכה א׳:י׳) כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָשָׁהּ וְחֲרִיבוּ בֵּיתָא וְאִי לָאו שָׁלְטִין אִנּוּן מְמַנָּן לָא אִתְחָרַב מַקְדְּשָׁא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ וּכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֶת אֲשֶׁר זָמַם. It is true, the Scripture says in one place, “For she hath seen that the heathen are entered into her sanctuary” (Lam. 1, 10), and have destroyed the House, from which it may be inferred that if those alien chiefs had not had sway, the Temple would not have been destroyed. This, however, must not be stressed; for the Scripture also says, “For thou hast done it” (Ibid. 1, 21), and “The Lord hath done what he hath devised” (Ibid. 2, 17).’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה. נִשְׁחָתָה וַדַּאי כְּמָה דְּאִתְּמָר. הָכִי נָמֵי (יונה ג׳:י׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. דְּהָא כְּדֵין אַרְעָא קָרָאת לְעֵילָא וְסָלְקָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה וּמְקַשְׁטָא אַנְפָּהָא. כְּנוּקְבָא דִּמְקַשְׁטָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. הָכִי נָמֵי אַרְעָא. דְּהָא גְּדִילַת בְּנִין זַכָּאִין לְמַלְכָּא. R. Hiya continued: ‘It is written here, in connection with Noah, “And God saw the earth and behold it was corrupt.” Contrast with this the verse “And God saw their deeds, and they had repented of their evil ways” (Jonah 3, 10). There the earth called to God, reaching out towards heaven, and beautifying her face, as it were, like a woman trying to please her husband; so the earth tried to please God by raising up for Him righteous children.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם לְאַלְקָאָה חַיָּיבֵי עָלְמָא וּכְתִיב, (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, לָקֳבֵל אַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא לְכָל חַד עֲשָׂרָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְבְּרֵי. וְעַל דָּא וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם. וְאִצְטְרִיךְ אַרְבָּעִים לְאַלְקָאָה וּלְאִתְמְחֵי עָלְמָא. FOR YET SEVEN DAYS, AND I WILL CAUSE IT TO RAIN UPON THE EARTH FORTY DAYS AND FORTY NIGHTS. R. Judah said: ‘What is the point of mentioning the exact period? The answer is that forty is the appropriate number for the punishment of sinners, in accordance with the ordinance, “Forty stripes he may give him, he shall not exceed” (Deut. 25, 3). Further, this number corresponds to the four quarters of the world, so that there were ten for each quarter. For since man was created from the four quarters of the world, and the decree went forth, “And I will blot out every living substance that I have made from the face of the earth”, forty were required for this purpose.’

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים וְגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יְהוּדָה תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלֵּי דְּשָׁמַעְנָא בְּהַאי. מְתָל לְבַר נָשׁ דְּאָעִיל לְנוּקְבָא דִמְעָרְיָא (ד"א איבא דמעהא) בְּזִמְנָא חָדָא. וְנָפְקֵי תְּרֵין אוֹ תְּלָתָא בְּנִין. (כל) חַד מִתְפָּרְשָׁא מֵאָחֳרָא בְּאָרְחוֹי בְּעוֹבָדוֹי. דָּא זַכָּאָה וְדָא חַיָּיבָא וְדָא בֵּינוֹנִי. אוּף הָכָא נָמֵי תְּלַת קִטְרֵי דְרוּחָא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְאִתְכְּלִילָן בִּתְלַת עָלְמִין. AND NOAH BEGAT THREE SONS.¹This paragraph is out of place. It should properly follow ‘begat three sons” on p. 196. Said R. Hiya to R. Judah: ‘Let me tell you what I have heard regarding this text. A man once entered the recesses of a cavern, and there issued two or three children together, who differed from one another in their character and conduct: one was virtuous, a second vicious, and a third average. Similarly we find three strands of spirit which flit about and are taken up into three different worlds.

תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתָא נָפְקַאת וְאָעִיל בֵּין טוּרֵי פִּרוּדָא וְאִתְחַבַּר רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא. נָחִית לְתַתָּא אִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּרוּחַ וְכֻלְהוּ (אזלי ד"א נחתין) וּמִתְחַבְּרִין דָּא עִם דָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ כְּלִילָן דָּא עִם דָּא. נִשְׁמְתָא שַׁרְיָא בְּאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. (והאי) וְהִיא מְדוֹרָא טְמִירָא דְּלָא אִתְיְידַע אַתְרָהָא. The neshamah (spiritual soul) emerges and enters between the gorges of the mountains, where it is joined by the ruah (intellectual spirit). It descends then below where the nefesh (vital spirit) joins the ruah, and all three form a unity.’ R. Judah said: ‘The nefesh and the ruah are intertwined together, whereas the neshamah resides in a man’s character-an abode which cannot be discovered or located.

אֲתָא בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ בְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא וְדָכָאן לֵיהּ וּמְקַדְּשִׁין לֵיהּ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. לָא זָכָה וְלָא אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, תְּרֵין דַּרְגִּין פְּתִיחִין דְּאִנּוּן נֶפֶ"שׁ וְרוּ"חַ בֵּיהּ. נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא לֵית בֵּיהּ (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה). וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִי יִסְתָּאַב מְסָאֲבִין לֵיהּ. וְסִיּוּעָא דִלְעֵילָא אַעֲדִיוּ מִינֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל חַד לְפוּם אָרְחֵיהּ. Should a man strive towards purity of life, he is aided thereto by a holy neshamah, whereby he is purified and sanctified and attains the title of “saint”. But should he not strive for righteousness and purity of life, he is animated only by the two grades, nefesh and ruah, and is devoid of a holy neshamah. What is more, he who commences to defile himself is led further into defilement, and heavenly help is withdrawn from him. Thus each is led along the path which he chooses.’

אִנּוּן מִתְּדַּבְּקָן בֵין (ס"א ביה) בְּאִנּוּן תְּרֵי, חַד אוּמָנָא דְּאוּמָנָא לָא שַׁרְיָא (ס"א שווין) בְּגַוַּויְיהוּ. לָא עָאלִין בֵּין סִפְּרֵי קַדִּישִׁין. כָּל אִנּוּן דְּאוּמָנָא דָּא לָא שַׁרְיָא בְּגַוַויְיהוּ לָא אִכְתְּבוּ בְּסִפְּרֵי דָכְרָנַיָיא אִתְּמְחוּן מִסִפְּרָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵפֶּר חַיִּים וְעִם צַּדִּיקִים אַל יִכָּתֵּבוּ. They cling to these two (Chochman and Binah). While the one, the best of craftsmen, (on who all Mochin depend) does not reside among them, they do not enter among the holy books. Because all those who do not have residing among them are not written in the 'Books of Memories.' Therefore, they are erased from the 'Book of Life' and have no share in it. As it is written: "Let them be blotted out of the book of the living, and not be written with the righteous" (Tehilim 69:28).

ווי לוֹן כַּד יִפְּקוּן מֵהַאי עָלְמָא ווי לוֹן (לחייהון). מַאן יִתְּבַּע לוֹן כַּד יִתְּמַסְרוּן בִּידָא דְדוּמָה ויתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא דְּדָלִיק וְלָא יִפְּקוּן מִנֵּיהּ בַּר בְּרֵישׁ יַרְחֵי ושַׁבַּתֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּתּ בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹתּ לְפָּנַי אָמַר יְיָ. לְבָתַּר כָּרוֹזָא דְּבִסְטַר צָּפּוֹן אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ ואָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו'. כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִתְּכַּנְשׁוּ עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין. אֶשָׁא מְלַהֲטָא בְּגֵי בֶּן הִנֹּם. Woe to those when they leave this world. Who shall ask about them and plead for them when they are turned over to hands of (the Angel) Dumah, and are in the burning fire, which they can leave only on the first day of the month and on the days of Shabbat? As it is written: "And it shall come to pass, that every new moon and every Shabbat, shall all flesh come to bow down to the ground before Me, says Hashem" (Yeshayah 66:23). When (they) are over, an announcer from the north says, "The wicked shall be turned back to Sheol" (Tehilim 9:18), many angels of destruction then gather and attack them. From four sides, fire is burning in the valley of Ben Hinnom. (They do so to punish the wicked who spoiled the four aspects of Chochmah, Binah, Tiferet and Malchut).

תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא מִתְּפַּקְדָן (ס"א מתוקדן). וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתִּיבוּ בְּקוֹל רָם אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּמְלֵי רַחֲמִין וְחַיִיס עַל כֹּלָּא. ורָמִיז לְמַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל תַּרְעֵי דְּגֵיהִנֹּם סמריאל שְׁמֵיהּ וּתְּלַתּ מַפְּתְּחָן בִּידֵיהּ וּפְּתַּח תְּלַתּ תַּרְעִין דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא וְחָמָאן נְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא. אֲתָּא תְּנָנָא דְנוּרָא וסָתִּים אוֹרְחִין. They are visited three times a day. Not only that, but when Yisrael say aloud, 'Amen, may the great name of Hashem be praised,' during the Kadish, the Holy One, blessed be He, is filled with compassion and mercy and forgives all. Then He signals to the angel appointed over the gates of Gehenom, whose name is Samariel סמריאל and who has three keys with which he opens the three gates to the side of the desert. And then they see the light of this world, and a fiery smoke comes and conceals the ways (of light).

כְּדֵין תְּלַתּ מְמַנָּן דִּתְּחוֹתּ יְדַיְיהוּ תְּלַתּ מַגְרוֹפִּין מְנַשְׁבָן בִּידַיְיהוּ ואֲתִּיבוּ תְּנָנָא לְאַתְּרַיְיהוּ ורַוְוחִין לוֹן שַׁעֲתָּא וּפַּלְגוּתּ שַׁעֲתָּא. וּלְבָתַּר תַּיְיבִין לְאֶשַׁיְיהוּ. וְכֵן תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא וּבְכָל זִמְנִין דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ וכוּ' אִנּוּן רַוְוחִין לוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מְנַהֲרָא בְּהַהוּא עָלְמָא לְכָל סִטְרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) ואוֹרַח צַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךָ ואוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (עד כאן לשון התוספתא): Then the three in charge, who have trowels in their hands, use them to fan the smoke and blow it back to its place. Then, they are at ease for an hour and a half, after which they return to the fire. They are also at ease three times a day, as well as each and every time Yisrael answer 'Amen, may the great name of Hashem be praised.' Happy are the righteous whose paths and ways illuminate and shine to all directions in the World to Come. As it is written: "But the path of just men is like the gleam of sunlight that shines ever more brightly until the height of noonday" (Mishlei 4:18). End of Tosefta

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים וְגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יְהוּדָה תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלֵּי דְּשָׁמַעְנָא בְּהַאי. מְתָל לְבַר נָשׁ דְּאָעִיל לְנוּקְבָא דִמְעָרְיָא (ד"א איבא דמעהא) בְּזִמְנָא חָדָא. וְנָפְקֵי תְּרֵין אוֹ תְּלָתָא בְּנִין. (כל) חַד מִתְפָּרְשָׁא מֵאָחֳרָא בְּאָרְחוֹי בְּעוֹבָדוֹי. דָּא זַכָּאָה וְדָא חַיָּיבָא וְדָא בֵּינוֹנִי. אוּף הָכָא נָמֵי תְּלַת קִטְרֵי דְרוּחָא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְאִתְכְּלִילָן בִּתְלַת עָלְמִין. AND NOAH BEGAT THREE SONS.¹This paragraph is out of place. It should properly follow ‘begat three sons” on p. 196. Said R. Hiya to R. Judah: ‘Let me tell you what I have heard regarding this text. A man once entered the recesses of a cavern, and there issued two or three children together, who differed from one another in their character and conduct: one was virtuous, a second vicious, and a third average. Similarly we find three strands of spirit which flit about and are taken up into three different worlds.

תָּא חֲזֵי, נִשְׁמָתָא נָפְקַאת וְאָעִיל בֵּין טוּרֵי פִּרוּדָא וְאִתְחַבַּר רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא. נָחִית לְתַתָּא אִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּרוּחַ וְכֻלְהוּ (אזלי ד"א נחתין) וּמִתְחַבְּרִין דָּא עִם דָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ כְּלִילָן דָּא עִם דָּא. נִשְׁמְתָא שַׁרְיָא בְּאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. (והאי) וְהִיא מְדוֹרָא טְמִירָא דְּלָא אִתְיְידַע אַתְרָהָא. The neshamah (spiritual soul) emerges and enters between the gorges of the mountains, where it is joined by the ruah (intellectual spirit). It descends then below where the nefesh (vital spirit) joins the ruah, and all three form a unity.’ R. Judah said: ‘The nefesh and the ruah are intertwined together, whereas the neshamah resides in a man’s character-an abode which cannot be discovered or located.

אֲתָא בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ בְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא וְדָכָאן לֵיהּ וּמְקַדְּשִׁין לֵיהּ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. לָא זָכָה וְלָא אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, תְּרֵין דַּרְגִּין פְּתִיחִין דְּאִנּוּן נֶפֶ"שׁ וְרוּ"חַ בֵּיהּ. נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא לֵית בֵּיהּ (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה). וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִי יִסְתָּאַב מְסָאֲבִין לֵיהּ. וְסִיּוּעָא דִלְעֵילָא אַעֲדִיוּ מִינֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל חַד לְפוּם אָרְחֵיהּ. Should a man strive towards purity of life, he is aided thereto by a holy neshamah, whereby he is purified and sanctified and attains the title of “saint”. But should he not strive for righteousness and purity of life, he is animated only by the two grades, nefesh and ruah, and is devoid of a holy neshamah. What is more, he who commences to defile himself is led further into defilement, and heavenly help is withdrawn from him. Thus each is led along the path which he chooses.’

תוֹסֶפְתָּא קְטוּרֵי רָמָאי, דְּקַסְטוֹרֵי דְהוּסְטְרָא (ס"א דההוא סטרא) אֲנַן פְּתִּיחָן עַיְינִין פְּתִּיחָן אוּדְנִין. קָל מִן קָלַיָא נָחִיתּ מֵעֵילָא לְתַּתָּא. מְתַּבַּר טּוּרִין וטִנָּרִין. מָאן אִנּוּן דְּחָמָאן וְלָא חָמָאן. אֲטִימִין אוּדְנִין. סְתִּימִין עַיְינִין. לָא חָמָאן ולָא שָׁמְעִין לָא יָדְעִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, חַד דִּכְלִילָא בִּתְּרֵין בְּגַוויְיהוּ. דָּחְיָין לֵיהּ לְבַר. Tosefta: We are the high ties of the greatest of fortresses. (Ties corresponds to Nefesh, Ruach and Neshamah). Therefore, the eyes and the ears are open (Chochmah and Binah). A voice from the voices descends from above and smashes mountains and rocks. Those who see, yet do not see, and who have become hard of hearing and have difficulty seeing; who do not see, do not hear, and do not know how to understand the one located and included between the two, they are pushed out.

ווי לוֹן כַּד יִפְּקוּן מֵהַאי עָלְמָא ווי לוֹן (לחייהון). מַאן יִתְּבַּע לוֹן כַּד יִתְּמַסְרוּן בִּידָא דְדוּמָה ויתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא דְּדָלִיק וְלָא יִפְּקוּן מִנֵּיהּ בַּר בְּרֵישׁ יַרְחֵי ושַׁבַּתֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּתּ בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹתּ לְפָּנַי אָמַר יְיָ. לְבָתַּר כָּרוֹזָא דְּבִסְטַר צָּפּוֹן אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ ואָמַר (תהילים ט׳:י״ח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וְגו'. כַּמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין אִתְּכַּנְשׁוּ עֲלַיְיהוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין. אֶשָׁא מְלַהֲטָא בְּגֵי בֶּן הִנֹּם. Woe to those when they leave this world. Who shall ask about them and plead for them when they are turned over to hands of (the Angel) Dumah, and are in the burning fire, which they can leave only on the first day of the month and on the days of Shabbat? As it is written: "And it shall come to pass, that every new moon and every Shabbat, shall all flesh come to bow down to the ground before Me, says Hashem" (Yeshayah 66:23). When (they) are over, an announcer from the north says, "The wicked shall be turned back to Sheol" (Tehilim 9:18), many angels of destruction then gather and attack them. From four sides, fire is burning in the valley of Ben Hinnom. (They do so to punish the wicked who spoiled the four aspects of Chochmah, Binah, Tiferet and Malchut).

תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא מִתְּפַּקְדָן (ס"א מתוקדן). וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתִּיבוּ בְּקוֹל רָם אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּמְלֵי רַחֲמִין וְחַיִיס עַל כֹּלָּא. ורָמִיז לְמַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל תַּרְעֵי דְּגֵיהִנֹּם סמריאל שְׁמֵיהּ וּתְּלַתּ מַפְּתְּחָן בִּידֵיהּ וּפְּתַּח תְּלַתּ תַּרְעִין דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא וְחָמָאן נְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא. אֲתָּא תְּנָנָא דְנוּרָא וסָתִּים אוֹרְחִין. They are visited three times a day. Not only that, but when Yisrael say aloud, 'Amen, may the great name of Hashem be praised,' during the Kadish, the Holy One, blessed be He, is filled with compassion and mercy and forgives all. Then He signals to the angel appointed over the gates of Gehenom, whose name is Samariel סמריאל and who has three keys with which he opens the three gates to the side of the desert. And then they see the light of this world, and a fiery smoke comes and conceals the ways (of light).

כְּדֵין תְּלַתּ מְמַנָּן דִּתְּחוֹתּ יְדַיְיהוּ תְּלַתּ מַגְרוֹפִּין מְנַשְׁבָן בִּידַיְיהוּ ואֲתִּיבוּ תְּנָנָא לְאַתְּרַיְיהוּ ורַוְוחִין לוֹן שַׁעֲתָּא וּפַּלְגוּתּ שַׁעֲתָּא. וּלְבָתַּר תַּיְיבִין לְאֶשַׁיְיהוּ. וְכֵן תְּלַתּ זִמְנִין בְּיוֹמָא וּבְכָל זִמְנִין דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךָ וכוּ' אִנּוּן רַוְוחִין לוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מְנַהֲרָא בְּהַהוּא עָלְמָא לְכָל סִטְרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ד׳:י״ח) ואוֹרַח צַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךָ ואוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (עד כאן לשון התוספתא): Then the three in charge, who have trowels in their hands, use them to fan the smoke and blow it back to its place. Then, they are at ease for an hour and a half, after which they return to the fire. They are also at ease three times a day, as well as each and every time Yisrael answer 'Amen, may the great name of Hashem be praised.' Happy are the righteous whose paths and ways illuminate and shine to all directions in the World to Come. As it is written: "But the path of just men is like the gleam of sunlight that shines ever more brightly until the height of noonday" (Mishlei 4:18). End of Tosefta

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. (אהדרנא למלה קדמאה קץ כל בשר בא לפני. בא לפני ודאי בגין דאנון גרמו). רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מָה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. אָמַר (לעיל נד א) דָּוִד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תְּרֵין קִצִּין אִנּוּן, חַד לְיָמִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִנּוּן תְּרֵין אוֹרְחִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא לְהַהוּא עָלְמָא. קֵץ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין, וְקֵץ לִשְׂמָאלָא דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (אבן אופל וצלמות. מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר. אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא) מַאי וּלְכָל תַּכְלִית, בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא לְשֵׁיצָאָה אֶבֶן אוֹפֶל וְצַלְמָוֶת. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ. דָּא מַלְאַךְ הַמָוֶת, דָּא נָחָשׁ, קֵץ כָּל בָּשָׂר, קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דְהָא מִסִטְרָא דְהִתּוּכָא דְדַהֲבָא קָאָתֵי. וּלְכָל תַּכְלִית בְּזִמְנָא דְדִינָא שָׁרְיָא עַל עָלְמָא הוּא חוֹקֵר לְמֶהוֵי קַטֵיגוֹרְיָא לְעָלְמָא לְאַחְשָׁכָא אַפֵּיהוֹן דִּבְּרַיְיתָא וְכוּ'. AND GOD SAID TO NOAH, THE END OF ALL FLESH IS COME BEFORE ME. R. Judah illustrated this passage from the verse: Lord, make me know mine end, and the measure of my days what it is; let me know how short lived I am (Ps. 39, 5). He said: ‘David said before the Holy One, blessed be He, “There are two ‘ends’, one on the right and one on the left, these being the two paths by which men proceed towards the other world.” The end on the right is referred to in the words “at the end of the right” (Daniel 12, 13); and the end on the left in the words “He setteth an end to darkness, and the ending of all things does he search out” (Job 28, 3). “End” here is the angel of destruction, who is also the serpent, and who is called “End of all flesh”. When the doom of destruction is hanging over the world, this “searches out” and explores every avenue through which it can bring accusations against the world so as to reduce men to despair. The term “end of the right”, as already said, is based on the phrase”at the end of the right” in the book of Daniel.

אוּף הָכָא דָּוִד אָמַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי. מָה אִיהוּ חוּלַק עַדְבִי. וְלָא נָח דַּעְתֵּיהּ עַד דְּאִתְבַּשַּׂר דְּיֶהוֵי לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:א׳) שֵׁב לִימִינִי. תָּא חֲזֵי, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. מָאן אִיהוּ. דָּא קֵץ דְּאַחְשַׁךְ אַפַּיְיהוּ דִּבְרִיָּיתָא דְּאִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר Similarly, David said to the Holy One, blessed be He, “make me to know my end”, that is, he wished to know to which end he was allotted, and his mind was not at rest till the good tidings reached him, “Sit at my right hand” (Ps. 110, 1). So to Noah also the Holy One, blessed be He, said, “The end of all flesh is come before me.” The term “end”, as we have seen, alludes to the angel of death, who reduces men to despair, and who is indeed the end of all flesh.

בָּא לְפָנַי. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא חַיָּיבֵי עָלְמָא מַקְדִּימִין לֵיהּ וּמָשְׁכָן לֵיהּ עֲלַיְיהוּ לְאַחְשָׁכָא לוֹן. דְּכֵיוָן דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא נָטִיל נִשְׁמָתָא. וְלָא נָטִיל עַד דְּיָהֲבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא. וְעַל דָּא בָּא לְפָנַי לְמֵיטַל רְשׁוּ לְאַחְשָׁכָא אַפַּיְיהוּ דִּבְנֵי עָלְמָא. וּבְגִינֵי כָךְ וְהִנְּנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. וְעַל דָּא עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גוֹפֶר בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלָךְ. “Is come before me”: from this we learn that though the wicked go half-way to meet him and draw him to themselves, yet only after he receives authorisation does he take a man’s soul: he cannot take it before. Hence we read “is come before me”, to wit, to obtain permission to darken the faces of mankind, and so “I will destroy them with the earth”. Hence the command given to Noah, MAKE THEE AN ARK OF GOPHER WOOD, to save thyself therein and so that he should not have power over thee.

תָּא חֲזֵי, תָּנִינָן בְּזִמְנָא דְמוֹתָא אִית בְּמָתָא אוֹ בְּעָלְמָא (נ"א דאתייהיב רשו למלאך המות לחבלא). לָא יִתְחֲזֵי בַּר נָשׁ בְּשׁוּקָא. בְּגִין דְּאִית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא כֹּלָּא. בְּגִינֵי כָךְ אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לָךְ לְאִסְתַּמְרָא וְלָא תֶחזֵי גַרְמָךְ קַמֵּי דִמְחַבְּלָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלָךְ. There was also another reason. We have a dictum that when death rages in a town or in the world at large, no man should show himself in the street, because the destroying angel is then authorised to kill indiscriminately. Hence the Holy One, blessed be He, said to Noah, “It behoves thee to take heed to thyself and not show thyself before the destroyer, so that he may have no power over thee.”

וְאִי תֵימָא מָאן יָהִיב הָכָא מְחַבְּלָא. דְּהָא מַיִין הֲווּ וְאִתְגַּבָּרוּ. תָּא חֲזֵי, לֵית לָךְ דִּינָא בְּעָלְמָא אוֹ כַּד אִתְמַחֵי אוֹ כַּד אִתְמָסַר עַלְמָא בְּדִינָא, דְּלָא אִשְׁתְּכַח הַהוּא מְחַבְּלָא דְּאָזִיל בְּגוֹ אִנּוּן דִּינִין דְּאִתְעֲבִידוּ בְּעָלְמָא. אוּף הָכִי הָכָא טוֹפָנָא הֲוָה, וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגוֹ טוֹפָנָא. וְאִיהוּ אִקְרֵי הָכִי דְּאִתְכְּלִיל בִּשְׁמָא דָא. וְעַל דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנֹחַ לְטַמְרָא גַרְמֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא. You may perhaps say that there was not here any destroying angel, but only the onrush of the overwhelming waters. This is not so; no doom is ever executed on the world, whether of annihilation or any other chastisement, but the destroying angel is in the midst of the visitation. So here there was indeed a flood, but this was only an embodiment of the destroyer who assumed its name. Hence the command given to Noah to hide himself and not to show himself abroad.

וְאִי תֵימָא הַאי תֵּיבוּתָא אִתְחֲזֵי בְּגוֹ הַאי עָלְמָא וּמְחַבְּלָא אָזִיל בְּגַוֵּויהּ. כָּל זִמְנָא דְּלָא יִתְחֲזֵי אַפֵּי דְּבַּר נָשׁ קַמֵּי מְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. מְנָלָן מִמִּצְרַיִם דִּכְתִיב, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אִשְׁתְּכַּח וְיָכִיל הוּא לְחַבְּלָא. וְלֹא אִצְטְרִיךְ לְאִתְחַזָּאָה קַמֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ הֲוָה גָנִיז נֹחַ וְכָל אִנּוּן דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבוּתָא. וּמְחַבְּלָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ: But, you may object further, the ark was exposed to full view in the midst of the world through which the destroyer was roaming. The answer is that this made no difference, since, as long as the face of a man is not seen by the destroyer, he has no power over him. We learn this from the precept given at the time of the Exodus, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22), the reason being that the destroyer was then abroad with power to destroy anyone who showed himself. For the same reason Noah withdrew himself and all under his charge into the ark, so that the destroyer had no power over him.’

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אִעָרַע בְּהַנֵּי טוּרֵי דְּקַרְדוּ, חָמוּ רְשִׁימִין בְּקִיעִין בְּאָרְחָא דְּהֲווּ מִן יוֹמֵי דְטוֹפָנָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יוֹסֵי הַנֵּי בְּקִיעִין דְּהֲווּ מִיּוֹמוֹי דְּטוֹפָנָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן לְדָרֵי דָרִין בְּגִין דְּלָא יִתְמַחֵי חוֹבֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָא קַמֵּיהּ. R. Hiya and R. Jose in the course of their travels came to the mountains of Kurdistan, and observed there some deep ravines which had been left from the Flood. Said R. Hiya: ‘These ravines are vestiges of the days of the Flood, and the Holy One, blessed be He, has left them throughout the generations so that the sins of the wicked should not be blotted out from before Him.

דְּכָךָ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְזַכָּאִין דְּעָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בָּעֵי דְּיִדְכְּרוּן לְהוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְלָא יִתְנְשֵׁי דּוּכְרָנֵיהוֹן לְדָרֵי דָרִין לְטַב. כְּגַוְונָא דָא לְרַשִּׁיעַיָיא דְּלָא עָבְדִין רְעוּתֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חוֹבַיְיהוּ וּלְאַדְכָּרָא עָנְשַׁיְיהוּ וְדָכְרָנֵיהוֹן לְבִישׁ לְדָרֵי דָרִין. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי וְגו'. For just as God causes the memory of those who do His will to endure on high and here below from generation to generation, so He ordains that the evil memory of the sins of the wicked who have not obeyed Him shall not pass away but remain for all generations, as it is written, “The stain of thine iniquity remains before me” (Jer. 2, 22).’

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיהו י׳:ל׳) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. אֲבָל הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמָר. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, בְּרַתֵּיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ הָכִי אוּקְמוּהָ בַּת גַּלִּים כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ב) גַּל נָעוּל. גַּלִּים אִנּוּן נְהוֹרִין דְּמִתְכַּנְשֵׁי וְאָזְלֵי וְעָאלִין לְגַוָּוהּ וּמַלְיָין לָהּ כְּדִכְתִיב, (שיר השירים ד׳:י״ג) שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. R. Jose discoursed on the text: Cry thou with a shrill voice, oh daughter of Gallim! Hearken, oh Laish! Oh thou poor Anathoth! (Is. 10, 30). He said: ‘Our companions have already interpreted this verse in their own way, but in truth it refers to the Community of Israel, called “the daughter of springs” (Gallim), on the analogy of the expression, “A spring (gal) shut up” (S. S. 4, 12). The term “spring” has special reference to those streams that converge and flow into the Garden, as it is written, “Thy shoots are a garden (pardes) of pomegranates” (Ibid. 13).

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד יוּדָאי דְּהֲוָה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ וְאִתְחֲזֵי. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לוֹן שְׁלִיחָא דְמִצְוָה אֲנָא. דְּהָא אֲנַן דָּיְירֵי בִּכְפַר דְּרָאמִין, וּמָטֵי זִמְנָא דְחַג, וְאֲנַן צְרִיכִין לוּלָב וְזִינִין דְּעִמֵּיהּ, וְאֲנָא אָזִיל לְקָטְעָא לוֹן לְמִצְוָה. אֲזְלוּ כְּחֲדָא. As they were going along they saw a man coming towards them. Said R. Jose: ‘This man is a Jew.’ When he came up to them they asked him who he was. He said: ‘I am on a religious errand from the village of Ramin, where I live. As it is near the Feast of Tabernacles, we require a palm branch with its accessories. I am therefore on my way to pluck them.’ They all then walked on together.

אָמַר לְהוּ הַהוּא יוּדָאי הַנִּי אַרְבַּע מִינִין דְּלוּלָב דְּבְּכֻלְהוֹ אָתָאן לְרַצוּיֵי עָלְמָא (נ"א על מיא) שְׁמַעְתּוּן אַמַּאי אֲנַן צְרִיכִין לוֹן בַּחַג. אָמַר לֵיהּ כְּבָר אִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. אֲבָל אִי מִלָּה חַדְתָּא אִיהוּ תְּחוֹת יְדָךְ אֵימָא לָהּ. The Judean said to them: ‘In regard to these four plants which we take in order to propitiate the Almighty, have you heard why we require them precisely on the Feast of Tabernacles?’ Said R. Jose to him: ‘Our colleagues have already discussed this question. But if you have any explanation of your own, tell us.’

אָמַר לוֹן וַדַּאי הַהוּא אֲתַר דְּאֲנַן דָּיְירֵי בֵּיהּ הוּא זְעֵיר וְכֻלְהוּ עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִית עֲלָן צוּרְבָא מֵרַבָּנָן רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי מֵחוֹזָאָה שְׁמֵיהּ. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אָמַר לָן מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאָמַר דְּהָא בְּחַג זִמְנָא הוּא לְשַׁלְטָאָה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס"א דכל אנון רברבין) אִנּוּן שְׁאָר עַמִּין. אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן עַל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמִתְבָּרְכָאן מִסִּטְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְקָרִינָן לוֹן מַיִם הַזֵּידוֹנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים. He replied: ‘The place where we live is indeed only a little hamlet, but all its inhabitants diligently study the Torah under the guidance of a learned teacher, R. Isaac the son of Jose by name, of Mehozah, who every day gives us some fresh explanation of points in the Torah. Regarding this festival, he explained that this is the fitting period for Israel to obtain dominion over the chiefs who have charge of the nations of the Gentiles, and who are called by them “the proud waters” (Ps. 124, 6).

תּוּ אָמַר לוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא. מַאי אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה. דָּא בֵּי דִינָא דִּלְתַתָּא (נ"א דא ראש השנה ממש) דְּאִתְעַר לְמֵידַן עַלְמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל עָלְמָא בְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא. He further told us that on the New Year there is in the world “a first stirring”. What is meant by “a first stirring”? This is the lower-world tribunal which bestirs itself to bring the world to judgement, as God then sits in judgement over the world.

וְשָׁלְטָא הַאי בֵּי דִינָא לְמֵידַן עָלְמָא, עַד יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּנָהֲרִין אַנְפָּהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא דַּלְטוֹרָא בְּעָלְמָא. דְּאִיהוּ אִתְעַסַּק בַּמֶה דְאַתְיָין לֵיהּ הַהוּא שָׂעִיר דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֳבָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין דְּאִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר לָא קָרִיב לְמַקְדְּשָׁא. This tribunal continues in session until the Day of Atonement, when the face of the moon is bright, and the slanderous serpent leaves the world alone, being occupied with the he-goat which has been offered to him-an appropriate offering, as the goat is from the “impure region”. Being occupied with that goat, he does not come near the sanctuary.

וְשָׂעִיר דָּא כְּהַהוּא שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ וְאַנְהִירוּ אַנְפָּהָא דְרֹאשׁ הַשָׁנָה (נ"א כך בראש השנה) (נ"א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ מַשְׁכְּחִין רַחֲמֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבַר חוֹבַיְיהוּ. וְרָזָא חָדָא אָמַר לוֹן וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַּר לְחֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין חַכִּימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאן אִיהוּ. אָמַר לוֹן עַד לָא בָּדִיקְנָא בְּכוּ. This goat performs the same function as the goat offered up on the New Moon, with which also the serpent occupies himself, allowing the moon to grow bright. In consequence, all Israel find favour in the eyes of the Almighty, and their guilt is removed. He further discoursed to us on another mystery which it is not permitted to disclose save to those of excelling wisdom, saintliness, and piety.’ ‘What is it?’ asked R. Jose. ‘I cannot say unless I first test you,’ replied the Jew.

אֲזְלוּ. לְבָתַר אָמַר לוֹן. כַּד סִיהֲרָא אִתְקְרִיבַת בְּשִׁמְשָׁא. אַתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִטְרָא דְצָפוֹן וְאָחִיד בָּהּ בִּרְחִימוּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְדָרוֹם אִתְעַר מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְסִיהֲרָא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְּמִזְרָח. וּכְדֵין יָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וּנְטִילַת בִּרְכָאן בַּחֲשַׁאי, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָא סִיהֲרָא וְאִתְמַלְיָיא. וְהָכָא אִתְקְרִיבַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ. They then proceeded on their way, and after a time he said: ‘When the moon approaches the sun, the Holy One, blessed be He, stirs up the northern side, and it grasps the moon lovingly and draws her towards itself. Then the South awakens from the other side, and the moon rises and joins the East. She thus draws sustenance from two sides, and noiselessly receives blessings; and thus it is that the moon is blessed and attains her fullness.

כְּמָה דְאִית רָזָא דִּיוּקְנָא שַׁיְיפֵי (נ"א בתיקוני דשייפי) דְאָדָם וְתִיקּוּנוֹי. הָכִי נָמֵי אִית (נ"א איהו) רָזָא דְּדִיוּקְנָא דְּשַׁיְיפֵי נוּקְבָא וְתִקּוּנִי דְנוּקְבָא. וְכֹלָּא פָּרִישׁ בְּגַוָון. הָכִי נָמֵי אִית לְעֵילָא (ד"א מאן) אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לָקֳבֵל בִּרְחִימוּ הָכִי נֲמֵי אִית לְתַתָּא רָזָא וְתִקּוּנָא דְּאָדָם תַּתָּאָה אָחֳרָא תְּחוֹת סִיהֲרָא (ד"א ותקונא דנוקבא). Now as there is a symbolical attribution of members to the (supernal) Adam, so there is to the (supernal) Female, and so, too, there is the symbolism of another Adam under the moon, and also of a Female.

כְּמָה דִדְרוֹעָא שְׂמָאלָא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לְעֵילָא אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לְקֳבְלָהּ בִּרְחִימוּ. הָכִי נָמֵי אִית לְתַתָּא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). הַאי נָחָשׁ אִיהוּ דְרוֹעָא שְׂמָאלָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא. וְאָחִיד בֵּיהּ מַאן דְּרָכִיב בֵּיהּ וְקָרָבָא לְגַבֵּי דְסִיהֲרָא וּמָשִׁיךְ לָהּ בֵּינַיְיהוּ נ"א בִּדְבִיקוּ דְּקוּטְפָא וְאִסְתָּאֳבַת. As the Left Arm above grasps the Female and lovingly draws her to him, so below the serpent, which is the left arm of the unclean spirit, and joined with it he that rides on it, draw near to the moon and draw her tightly to them, so that she becomes defiled.

וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקָרְבִין שָׂעִיר. וְהַהוּא נָחָשׁ אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא שָׂעִיר. וְסִיהֲרָא אִתְדְּכִיאַת וְסַלְקָאת לְעֵילָא וְאִתְקְּשָׁרַת לְעֵילָא לְאִתְבָּרְכָא. וּנְהִירִין אַנְפָּהָא מַה דְּאִתְחַשְׁכַת לְתַתָּא. Israel, therefore, here below offer up a goat, to which the serpent is drawn away. The moon then purges herself, ascends on high, and unites herself to the higher sphere to receive blessing, and her lower face, which was darkened, becomes bright.

כְּדֵין הָכָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כֵּיוָן דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא אִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר. סִיהֲרָא אִתְפָּרְשַׁת מִנֵּיהּ וְאִתְעַסְּקַת (בישראל) לְאוֹלָפָא עֲלַיְיהוּ סָנֵיגוֹרְיָא וְסוֹכֶכֶת עֲלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן מִלְּעֵילָא וּמָחִיל לוֹן. So here on the Day of Atonement, since the evil serpent is occupied with the he-goat, the moon breaks loose from him, and earnestly pleads the cause of Israel, and watches over them like a mother over her children, so that the Holy One, blessed be He, blesses them from above and forgives their sins.

לְבָתַר יִשְׂרָאֵל כַּד מָטוּ לַחַג מִתְעָרֵי סִטְרָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בֵּיהּ סִיהֲרָא וְיִתְנְהִירוּ אַנְפָּהָא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין פַּלְגַת (יהב) חוּלָקָא דְּבִרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן דִּלְתַתָּא דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן. וְלָא יֵיתוּן לְיָנְקָא וּלְקָרָבָא בְּסִטְרָא דְּחוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. Afterwards, when Israel celebrate the Feast of Tabernacles, the “right side” is awakened on high, so that the moon may attach herself to it and her face may become completely bright. She then shares out blessings to all those presiding chiefs of the lower world, so that they may be fully occupied with their own portions, and not attempt to draw sustenance from the side from which Israel obtained their portion.

כְּגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד שְׁאָר עַמִין אִתְבָּרְכוּן. כֻּלְהוֹן אִנּוּן מִתְעַסְּקִין בְּאַחְסָנַת חוּלַקְהוֹן. וְלָא הֲווּ אַתְיָין לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְחָמְדָא חוּלַק אַחְסַנְתֵּיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מָשְׁכִין בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן וְלָא יִתְעָרְבוּן בַּהֲדַיְיהוּ. The same thing happens here below. When all the other nations receive their blessings, they are fully occupied with their own portions, and so do not come and meddle with Israel or covet the portion of their heritage. Israel for this reason cause blessings to flow to all those presiding chiefs, in order that they may be absorbed with their own portions and not meddle with that of Israel.

וְכַד סִיהֲרָא אִתְמְלֵי בִּרְכָאן לְעֵילָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂרָאֵל אָתְיָין וְיָנְקִין מִינָּהּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַאי עֲצֶרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ כְּנִישׁוּ. כָּל מַה דִּכְנִישׁוּ מֵאִנּוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין. לָא יָנְקִין מִנֵּיהּ עַמִּין אָחֳרָנִין בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר עַמִּין. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר מְמַנָּן. And when the moon obtains her due fill of blessings, Israel come and draw sustenance from her all by themselves; and of this it is written, “on the eighth day there shall be to you a solemn gathering” (atsereth, Num. 29, 35). This “gathering” indicates the gathering of all the blessings from above, from which no other nation draws sustenance save Israel; hence “there shall be to you a gathering”, to you, and not to the other nations and presiding chiefs.

וְעַל דָּא אִנּוּן מְרַצִּין עַל הַמַּיִם לְמֵיהַב לוֹן חוּלַק בִּרְכָאן דְּיִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ. וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל כַּד יָנְקִין בִּרְכָאן עִלָּאִין. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. דְּלָא אִתְעָרַב אוֹחֲרָא בַּהֲדָן. And for this reason Israel entreats Heaven to grant a plenitude of rain, so as to accord the nations their share of blessings, that they may be fully occupied therewith, and not meddle in the festivity of Israel, who imbibe the superior blessings. Concerning this day it is written, “My beloved is mine and I am his” (S. S. 2, 16), and there is no third one with us.

לְמַלְכָּא דְּזַמַּן רְחִימוֹי בִּסְעוּדָתָא עִלָּאָה דְּעֲבִיד לֵיהּ לְיוֹמָא רְשִׁימָא. הָא רְחִימוֹי דְמַלְכָּא יְדַע דְּמַלְכָּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. אָמַר מַלְכָּא הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֶחֱדֵי עִם רְחִימָאי. וְדָחִילְנָא דְּכַד אֲנָא בִּסְעוּדָתָא עִם רְחִימָאי יַעֲלוּן כָּל אִנּוּן קַסְטוֹרֵי מְמַנָּן וִיתִיבוּן עִמָּנָא לִפְתוֹרָא לְמִסְעַד סְעוּדָתָא דְחֶדְוָה עִם רְחִימָאי. מָה עֲבַד אַקְדִים הַהוּא רְחִימוֹי קוּסְטוּרִין דִּירוֹקֵי וּבִשְׂרָא דְתוֹרֵי וְאַקְרִיב קַמַּיְיהוּ דְּאִנּוּן קַסְטוּרֵי מְמַנָּן לְמֵיכַל. לְבָתַר יָתִיב מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי לְהַהִיא סְעוּדָתָא עִלָּאָה מִכָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא. וּבְעוֹד דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי עִם מַלְכָּא שָׁאִיל לֵיהּ כָּל צָרְכּוֹי וְיָהִיב לֵיהּ. וְאַחֲדֵי מַלְכָּא עִם רְחִימוֹי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא אִתְעָרְבִין אָחֳרָנִין בֵּינַיְיהוּ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. The following parable will make this clearer. A king once invited his favourite to a special feast on an appointed day, thus making known to him that he stood high in the favour of the king. The king, however, was apprehensive lest in the midst of the feast all the governors of his provinces might put in an appearance, sit down to table, and partake of the repast intended for his beloved friend. What did he do? He first treated his governors and ministers to a repast of meat and vegetables. Afterwards he sat down with his favourite to that special banquet where all the finest delicacies of the world were spread before them; and whilst alone with the king the favourite laid before him all his petitions and requests, which the king granted. Thus the king enjoyed the company of his friend alone and undisturbed. So it is with Israel in their relation to the Holy One, blessed be He, and hence it is written, “the eighth day shall be to you a gathering”.’

אָמְרוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין אוֹרְחָא קַמָּן. זַכָּאִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָתֵי נְשָׁקוּהוּ. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. כַּד מָטוּ בֵּי חֲקַל יָתִיבוּ. אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה וְגו'. (נדפס בפקודי רכז ב) וּמַאי שְׁנָא בְּטוֹפָנָא דִּכְתִיב אֱלהִים אֱלהִים בְּכָל אֲתַר. (אמאי) וְלָא כְּתִיב וַיְיָ (בכלא). Said R. Hiya and R. Jose: ‘The Holy One, blessed be He, has led our footsteps in the right path. Happy those who occupy themselves with the Torah.’ With these words they came up to him and embraced him. R. Jose applied to him the verse, “And all thy children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of thy children” (Is. 54, 13). When they came to a certain field, the stranger discoursed thus. ‘In the account of the destruction of Sodom and Gomorrah it is written, “And the Lord (Tetragrammaton) caused to rain, etc.” (Gen. 19, 24), whereas throughout the narrative of the Flood the term Elohim (God) isused exclusively. What is the reason for this difference?

אֶלָּא תָּנִינָן בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְיָ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. אֱלֹהִים סְתָם דִּינָא בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא בִּסְדוֹם אִתְעֲבִיד דִּינָא וְלָא לְשֵׁיצָאָה עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְעָרֵב אִיהוּ בַּהֲדֵי דִינָא. אֲבָל בְּטוֹפָנָא כָּל עָלְמָא שָׁצֵי וְכָל אִנּוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ (נ"א בלחודוי) בְּעָלְמָא. We have been taught that the term V-Tetragrammaton (and the Lord), wherever written indicates the Deity presiding over his Court of Justice, whereas the term Elohim (God) is used when the Deity judges alone. Now the destruction of Sodom was limited to one locality, and did not involve the whole world, hence it was decreed in open court, as indicated by the term V-Tetragrammaton (and the Lord); whereas the Flood overwhelmed the whole world, and therefore had to be decreed by the Deity alone, in concealment, as it were; hence the term Elohim.

וְאִי תֵימָא (ד"א דהא) נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ (ד"א אשתזיבו). (נ"א הא) סָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה דְּלָא אִתְחֲזֵי. וְעַל דָּא כָּל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא שָׁצֵי לֵיהּ. וְעַל דָּא וַיְיָ בְּאִתְגַלְיָא וְלָא שָׁצֵי כֹלָּא. אֱלהִים בָּעֵי סְתִימוּ וּבָעֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְּהָא כֹּלָּא שָׁצֵי. וְעַל דָּא אֱלהִים בִּלְחוֹדוֹי הֲוֵי. (As for Noah and his companions, they were only saved through being carefully concealed from sight.) In this light we explain the verse “The Lord sat at the Flood” (Ps. 29, 10),

וְרָזָא דָּא (תהילים כ״ט:י׳) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב. מַהוּ יָשָׁב. אִלְמָלֵא קְרָא כְּתִיב לָא יָכְלִינָן לְמֵימַר. יָשָׁב בִּלְחוֹדוֹי דְּלָא אַתְיָא עִם דִּינָא. כְּתִיב הָכָא יָשָׁב, וּכְתִיב הָתָם (ויקרא י״ג:מ״ו) בָּדָד יֵשֵׁב בִּלְחוֹדוֹי. that is, He sat as it were all by Himself, on the analogy of the expression “He shall sit alone” (Lev. 13, 46).

וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה סָתִים מַעֲיָנָא. לְבָתַר כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא וְשָׁצֵי עָלְמָא וְנָח רוּגְזֵיהּ מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגו'. דְּהָא כַּד שָׁצֵי עָלְמָא לָא אִדְכַּר דְּסָתִים מַעֲיָנָא הֲוָה. Now it is because Noah was completely hidden from sight that, after the world had suffered its doom and the wrath of the Deity had been appeased, we read AND GOD (ELOHIM) REMEMBERED NOAH, for Noah having been so long out of sight had to be specially brought to mind.

וְרָזָא (ודא) אוֹלִיפְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתִים וְגַלְיָא. גַּלְיָא הוּא בֵּי דִינָא דִלְתַתָּא. סָתִים הוּא אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן. וּבְגִין כָּךְ כָּל מִלּוֹי דְּבַר נָשׁ דְּאִנּוּן בִּסְתִימוּ בִּרְכָאן שַׁרְיָין עֲלוֹי. וְכָל דְּאִנּוּן בְּאִתְגַּלְּיָא הַהוּא אֲתַר דְּבֵי דִינָא שָׁרְיָאן עֲלוֹי בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר בְּאִתְגְּלֵי וְהַהוּא דְאִקְרֵי רַע עַיִן שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְכֹלָּא הוּא בְּרָזָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. From this passage we derive the mystical doctrine that the Holy One, blessed be He, is sometimes discoverable and sometimes undiscoverable. He is discoverable when presiding over the lower Court. He remains undiscoverable in the spot whence all blessings flow. Hence those possessions of a man which are hidden from sight are receptive of the heavenly blessing; whereas things which are exposed to view attract the notice of the accuser, and are subject to the influence of him who is named “Evil of eye”. There is a deep mystery which connects all this with the supernal pattern.’

בָּכָה רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר זַכָּאָה דָרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ דְּהָא זְכוּתָא דִילֵיהּ אַזְמִין לָן בְּטוּרֵי מִלִּין עִלָּאִין כְּאִלֵּין (עד כאן). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ לְאוֹדָעָא לָן מִלִּין אִלֵּין קָא אָתֵי וְשַׁדְרֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּן. כַּד אָתוּ וְסִדְּרוּ מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר. R. Jose, with tears in his eyes, said: ‘Happy is the generation in which R. Simeon flourishes, for it is through his merit that we have been privileged to hear so sublime a discourse as this.’ R. Jose said further, ‘God must have sent that man on this road to impart to us these ideas.’ When they came to R. Simeon and repeated to him all they had heard, he said, ‘Of a truth he spoke well.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד יוּדָאי דְּהֲוָה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ וְאִתְחֲזֵי. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לוֹן שְׁלִיחָא דְמִצְוָה אֲנָא. דְּהָא אֲנַן דָּיְירֵי בִּכְפַר דְּרָאמִין, וּמָטֵי זִמְנָא דְחַג, וְאֲנַן צְרִיכִין לוּלָב וְזִינִין דְּעִמֵּיהּ, וְאֲנָא אָזִיל לְקָטְעָא לוֹן לְמִצְוָה. אֲזְלוּ כְּחֲדָא. As they were going along they saw a man coming towards them. Said R. Jose: ‘This man is a Jew.’ When he came up to them they asked him who he was. He said: ‘I am on a religious errand from the village of Ramin, where I live. As it is near the Feast of Tabernacles, we require a palm branch with its accessories. I am therefore on my way to pluck them.’ They all then walked on together.

אָמַר לְהוּ הַהוּא יוּדָאי הַנִּי אַרְבַּע מִינִין דְּלוּלָב דְּבְּכֻלְהוֹ אָתָאן לְרַצוּיֵי עָלְמָא (נ"א על מיא) שְׁמַעְתּוּן אַמַּאי אֲנַן צְרִיכִין לוֹן בַּחַג. אָמַר לֵיהּ כְּבָר אִתְעָרוּ בְּהוּ חַבְרַיָיא. אֲבָל אִי מִלָּה חַדְתָּא אִיהוּ תְּחוֹת יְדָךְ אֵימָא לָהּ. The Judean said to them: ‘In regard to these four plants which we take in order to propitiate the Almighty, have you heard why we require them precisely on the Feast of Tabernacles?’ Said R. Jose to him: ‘Our colleagues have already discussed this question. But if you have any explanation of your own, tell us.’

אָמַר לוֹן וַדַּאי הַהוּא אֲתַר דְּאֲנַן דָּיְירֵי בֵּיהּ הוּא זְעֵיר וְכֻלְהוּ עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִית עֲלָן צוּרְבָא מֵרַבָּנָן רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי מֵחוֹזָאָה שְׁמֵיהּ. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אָמַר לָן מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא. וְאָמַר דְּהָא בְּחַג זִמְנָא הוּא לְשַׁלְטָאָה. (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אנון דאקרון הממ העם ולשלטאה עלייהו) (אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך יי שלא נתננו טרף לשניהם. וכי אית שנים למים, אלא) (ס"א דכל אנון רברבין) אִנּוּן שְׁאָר עַמִּין. אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן עַל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמִתְבָּרְכָאן מִסִּטְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְקָרִינָן לוֹן מַיִם הַזֵּידוֹנִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים. He replied: ‘The place where we live is indeed only a little hamlet, but all its inhabitants diligently study the Torah under the guidance of a learned teacher, R. Isaac the son of Jose by name, of Mehozah, who every day gives us some fresh explanation of points in the Torah. Regarding this festival, he explained that this is the fitting period for Israel to obtain dominion over the chiefs who have charge of the nations of the Gentiles, and who are called by them “the proud waters” (Ps. 124, 6).

וּבְגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ אָתֵינָא בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאִנּוּן אַרְבַּע מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב לְרַצּוּיֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עלייהו) וּלְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּלְאַתְעָרָא עֲלָן מַיִין קַדִּישִׁין לְנַסְכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. In order to obtain dominion over them, we come with a symbolic representation of the Divine name by means of the four plants, which we also take for the purpose of placating the Almighty so as to procure for ourselves a plenitude of sacred waters with which to pour a libation on the altar.

תּוּ אָמַר לוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא. מַאי אִתְעֲרוּתָא קַדְמָאָה. דָּא בֵּי דִינָא דִּלְתַתָּא (נ"א דא ראש השנה ממש) דְּאִתְעַר לְמֵידַן עַלְמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל עָלְמָא בְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא. He further told us that on the New Year there is in the world “a first stirring”. What is meant by “a first stirring”? This is the lower-world tribunal which bestirs itself to bring the world to judgement, as God then sits in judgement over the world.

וְשָׁלְטָא הַאי בֵּי דִינָא לְמֵידַן עָלְמָא, עַד יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּנָהֲרִין אַנְפָּהָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא דַּלְטוֹרָא בְּעָלְמָא. דְּאִיהוּ אִתְעַסַּק בַּמֶה דְאַתְיָין לֵיהּ הַהוּא שָׂעִיר דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֳבָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין דְּאִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר לָא קָרִיב לְמַקְדְּשָׁא. This tribunal continues in session until the Day of Atonement, when the face of the moon is bright, and the slanderous serpent leaves the world alone, being occupied with the he-goat which has been offered to him-an appropriate offering, as the goat is from the “impure region”. Being occupied with that goat, he does not come near the sanctuary.

וְשָׂעִיר דָּא כְּהַהוּא שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ וְאַנְהִירוּ אַנְפָּהָא דְרֹאשׁ הַשָׁנָה (נ"א כך בראש השנה) (נ"א אנהירו) (אנפוי דמקדשא). וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ מַשְׁכְּחִין רַחֲמֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבַר חוֹבַיְיהוּ. וְרָזָא חָדָא אָמַר לוֹן וְלָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַּר לְחֲסִידֵי קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין חַכִּימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאן אִיהוּ. אָמַר לוֹן עַד לָא בָּדִיקְנָא בְּכוּ. This goat performs the same function as the goat offered up on the New Moon, with which also the serpent occupies himself, allowing the moon to grow bright. In consequence, all Israel find favour in the eyes of the Almighty, and their guilt is removed. He further discoursed to us on another mystery which it is not permitted to disclose save to those of excelling wisdom, saintliness, and piety.’ ‘What is it?’ asked R. Jose. ‘I cannot say unless I first test you,’ replied the Jew.

אֲזְלוּ. לְבָתַר אָמַר לוֹן. כַּד סִיהֲרָא אִתְקְרִיבַת בְּשִׁמְשָׁא. אַתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִטְרָא דְצָפוֹן וְאָחִיד בָּהּ בִּרְחִימוּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְדָרוֹם אִתְעַר מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְסִיהֲרָא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְּמִזְרָח. וּכְדֵין יָנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין וּנְטִילַת בִּרְכָאן בַּחֲשַׁאי, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָא סִיהֲרָא וְאִתְמַלְיָיא. וְהָכָא אִתְקְרִיבַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ. They then proceeded on their way, and after a time he said: ‘When the moon approaches the sun, the Holy One, blessed be He, stirs up the northern side, and it grasps the moon lovingly and draws her towards itself. Then the South awakens from the other side, and the moon rises and joins the East. She thus draws sustenance from two sides, and noiselessly receives blessings; and thus it is that the moon is blessed and attains her fullness.

כְּמָה דְאִית רָזָא דִּיוּקְנָא שַׁיְיפֵי (נ"א בתיקוני דשייפי) דְאָדָם וְתִיקּוּנוֹי. הָכִי נָמֵי אִית (נ"א איהו) רָזָא דְּדִיוּקְנָא דְּשַׁיְיפֵי נוּקְבָא וְתִקּוּנִי דְנוּקְבָא. וְכֹלָּא פָּרִישׁ בְּגַוָון. הָכִי נָמֵי אִית לְעֵילָא (ד"א מאן) אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לָקֳבֵל בִּרְחִימוּ הָכִי נֲמֵי אִית לְתַתָּא רָזָא וְתִקּוּנָא דְּאָדָם תַּתָּאָה אָחֳרָא תְּחוֹת סִיהֲרָא (ד"א ותקונא דנוקבא). Now as there is a symbolical attribution of members to the (supernal) Adam, so there is to the (supernal) Female, and so, too, there is the symbolism of another Adam under the moon, and also of a Female.

כְּמָה דִדְרוֹעָא שְׂמָאלָא (תשא קצד ב, פקודי רלג ב) לְעֵילָא אָחִיד בָּהּ וְאִתְעַר לְקֳבְלָהּ בִּרְחִימוּ. הָכִי נָמֵי אִית לְתַתָּא. (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא). הַאי נָחָשׁ אִיהוּ דְרוֹעָא שְׂמָאלָא דְרוּחַ מְסָאֳבָא. וְאָחִיד בֵּיהּ מַאן דְּרָכִיב בֵּיהּ וְקָרָבָא לְגַבֵּי דְסִיהֲרָא וּמָשִׁיךְ לָהּ בֵּינַיְיהוּ נ"א בִּדְבִיקוּ דְּקוּטְפָא וְאִסְתָּאֳבַת. As the Left Arm above grasps the Female and lovingly draws her to him, so below the serpent, which is the left arm of the unclean spirit, and joined with it he that rides on it, draw near to the moon and draw her tightly to them, so that she becomes defiled.

וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקָרְבִין שָׂעִיר. וְהַהוּא נָחָשׁ אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא שָׂעִיר. וְסִיהֲרָא אִתְדְּכִיאַת וְסַלְקָאת לְעֵילָא וְאִתְקְּשָׁרַת לְעֵילָא לְאִתְבָּרְכָא. וּנְהִירִין אַנְפָּהָא מַה דְּאִתְחַשְׁכַת לְתַתָּא. Israel, therefore, here below offer up a goat, to which the serpent is drawn away. The moon then purges herself, ascends on high, and unites herself to the higher sphere to receive blessing, and her lower face, which was darkened, becomes bright.

כְּדֵין הָכָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כֵּיוָן דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא אִתְעַסַּק בְּהַהוּא שָׂעִיר. סִיהֲרָא אִתְפָּרְשַׁת מִנֵּיהּ וְאִתְעַסְּקַת (בישראל) לְאוֹלָפָא עֲלַיְיהוּ סָנֵיגוֹרְיָא וְסוֹכֶכֶת עֲלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לוֹן מִלְּעֵילָא וּמָחִיל לוֹן. So here on the Day of Atonement, since the evil serpent is occupied with the he-goat, the moon breaks loose from him, and earnestly pleads the cause of Israel, and watches over them like a mother over her children, so that the Holy One, blessed be He, blesses them from above and forgives their sins.

לְבָתַר יִשְׂרָאֵל כַּד מָטוּ לַחַג מִתְעָרֵי סִטְרָא דְּיָמִינָא לְעֵילָא. בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בֵּיהּ סִיהֲרָא וְיִתְנְהִירוּ אַנְפָּהָא כְּדְקָא חָזֵי. וּכְדֵין פַּלְגַת (יהב) חוּלָקָא דְּבִרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן דִּלְתַתָּא דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן. וְלָא יֵיתוּן לְיָנְקָא וּלְקָרָבָא בְּסִטְרָא דְּחוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. Afterwards, when Israel celebrate the Feast of Tabernacles, the “right side” is awakened on high, so that the moon may attach herself to it and her face may become completely bright. She then shares out blessings to all those presiding chiefs of the lower world, so that they may be fully occupied with their own portions, and not attempt to draw sustenance from the side from which Israel obtained their portion.

כְּגַוְונָא דָא לְתַתָּא כַּד שְׁאָר עַמִין אִתְבָּרְכוּן. כֻּלְהוֹן אִנּוּן מִתְעַסְּקִין בְּאַחְסָנַת חוּלַקְהוֹן. וְלָא הֲווּ אַתְיָין לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּלְחָמְדָא חוּלַק אַחְסַנְתֵּיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מָשְׁכִין בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן מְמַנָּן בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּן בְּחוּלַקְהוֹן וְלָא יִתְעָרְבוּן בַּהֲדַיְיהוּ. The same thing happens here below. When all the other nations receive their blessings, they are fully occupied with their own portions, and so do not come and meddle with Israel or covet the portion of their heritage. Israel for this reason cause blessings to flow to all those presiding chiefs, in order that they may be absorbed with their own portions and not meddle with that of Israel.

וְכַד סִיהֲרָא אִתְמְלֵי בִּרְכָאן לְעֵילָא כְּדְקָא יְאוּת. יִשְׂרָאֵל אָתְיָין וְיָנְקִין מִינָּהּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַאי עֲצֶרֶת, כְּתַרְגּוּמוֹ כְּנִישׁוּ. כָּל מַה דִּכְנִישׁוּ מֵאִנּוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין. לָא יָנְקִין מִנֵּיהּ עַמִּין אָחֳרָנִין בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר עַמִּין. לָכֶם וְלָא לִשְׁאָר מְמַנָּן. And when the moon obtains her due fill of blessings, Israel come and draw sustenance from her all by themselves; and of this it is written, “on the eighth day there shall be to you a solemn gathering” (atsereth, Num. 29, 35). This “gathering” indicates the gathering of all the blessings from above, from which no other nation draws sustenance save Israel; hence “there shall be to you a gathering”, to you, and not to the other nations and presiding chiefs.

וְעַל דָּא אִנּוּן מְרַצִּין עַל הַמַּיִם לְמֵיהַב לוֹן חוּלַק בִּרְכָאן דְּיִתְעַסְּקוּן בֵּיהּ. וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל כַּד יָנְקִין בִּרְכָאן עִלָּאִין. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. דְּלָא אִתְעָרַב אוֹחֲרָא בַּהֲדָן. And for this reason Israel entreats Heaven to grant a plenitude of rain, so as to accord the nations their share of blessings, that they may be fully occupied therewith, and not meddle in the festivity of Israel, who imbibe the superior blessings. Concerning this day it is written, “My beloved is mine and I am his” (S. S. 2, 16), and there is no third one with us.

(נדפס בפקודי רסח ב)רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּי. אָמַר לֵיהּ הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר אִתְהַנֵּי מֵאִנּוּן קָרְבָּנִין דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא אוֹ לָא. אָמַר לֵיהּ כֹּלָּא הֲווּ מִסְתַּפְּקֵי כְּחֲדָא לְעֵילָא וְתַתָּא. R. Eleazar, studying one day with his father, R. Simeon, asked him, ‘Did the “End of all flesh” derive nourishment from the sacrifices which Israel used to offer on the altar?’ His father replied: ‘All alike derived sustenance from them, both above and below.

וְתָא חֲזֵי כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן אִקְרוּן אָדָם בְּחִבּוּרָא דְּאִנּוּן רְעוּתִין קַדִּישִׁין דְּסָלְקִין מִגַּוַויְיהוּ. הַהוּא כִּשְׂבָּא אוֹ אִמְרָא אוֹ הַהִיא בְּהֵמָה דְּקָרְבִין אִצְטְרִיךְ עַד לָא יִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא לְפָרָשָׁא עֲלָהּ כָּל חַטָּאִין וְכָל רְעוּתִין בִּישִׁין לְאִתְוַדָּאָה עֲלָהּ. וּכְדֵין הַהִיא אִתְקְרֵי בְּהֵמָה בְּכֹלָּא בְּגוֹ אִנּוּן חַטָּאִין וּבִישִׁין וְהִרְהוּרִין. Consider this. The priests, the Levites, and the Israelites are called Adam (Man), through the unison of the holy liturgies which proceed from them. Whenever a sheep or a lamb, or any animal, was brought as an offering, it was required of those who brought it, before it was offered on the altar, to recite over it all sins and evil intentions and thoughts, and to make confession of them, and it is thus that the creature is designated a b’hemah (animal) throughout, in that it carries these sins and evil thoughts.

כְּגַוְונָא דְּקָרְבָּנָא דַּעֲזָאזֵל דִּכְתִיב (ויקרא ט״ז:כ״א) וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. הָכִי נָמֵי הָכָא. וְכַד סָלְקָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא מְטוּלָא עַל חַד תְּרֵין. וּבְגִין כָּךְ דָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. וְדָא סַלְקָא לְאַתְרֵיהּ. דָּא בְּרָזָא דְאָדָם וְדָא בְּרָזָא דִבְהֵמָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ל״ו:ז׳) אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ. As in the case of the Azazel (scapegoat) offering it is written, “And he shall confess over him all the iniquities of the children of Israel, etc.” (Lev. 16, 21), So it is here: the one offering brought on the altar bears a twofold burden. Consequently each part goes to its fitting place, the one qua “man” and the other qua “beast”, as we read, “Man and beast thou dost save, O Lord” (Ps. 36, 7).

(נדפס בפקודי רכא א, רסח ב) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲרֵימַת יְדָאי בִּצְלוֹתִין לְעֵילָא, דְּכַד רְעוּתָא עִלָּאָה לְעֵילָא לְעֵילָא קָיְימָא עַל הַהוּא רְעוּתָא דְּלָא אִתְיְדָע וְלֹא אִתְפַּס כְּלַל לְעָלְמִין רֵישָׁא דְּסָתִים יַתִּיר לְעֵילָא. וְהַהוּא רֵישָׁא אַפִּיק מַאי דְאַפִּיק וְלָא יְדִיעַ וְנָהִיר מַאי דְנָהִיר כֹּלָּא בִּסְתִימוּ. R. Simeon said: ‘When praying, I raise my hand on high, that when my mind is concentrated on the highest, there is higher still that which can never be known or grasped, the starting-point that is absolutely concealed, that produced what it produced while remaining unknowable, and irradiated what it irradiated while remaining undisclosed.

רְעוֹ דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְנְהָרָא מִנֵּיהּ. חַד פְּרִיסוּ אִתְפְּרִיס. וּמִגּוֹ הַהוּא פְּרִיסָא בִּרְדִיפוּ דְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה מָטֵי וְלָא מָטֵי עַד הַהוּא פְּרִיסָא נָהִיר מַה דְּנָהִיר. וּכְדֵין (ס"א ההוא) אִיהוּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה נָהִיר בִּנְהִירוּ (בסתימו) סָתִים דְּלָא יְדִיעַ וְהַהוּא מַחֲשָׁבָה לָא יָדַע. It is the desire of the upward-striving thought to pursue after this and to be illumined by it. In the process a certain fragment is detached, and from that fragment, through the pursuit of the upward-striving thought, which reaches and yet does not reach it, there is a certain illumination. The upward-striving thought is thus illumined by a light undisclosed and unknowable even to that thought.

כְּדֵין בָּטַשׁ הַאי נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בִּנְהִירוּ דְּפַרְסָא דְּקָיְימָא דְּנָהִיר מִמַּה דְּלָא יְדִיעַ וְלָא אִתְיְידַע וְלָא אִתְגַּלְיָיא. וּכְדֵין (נ"א האי) דָּא נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בָּטַשׁ בִּנְהִירוּ דִּפְרִיסָא וְנָהֲרִין כְּחֲדָא וְאִתְעֲבִידוּ תֵּשַׁע הֵיכָלִין. That unknowable light of Thought impinges on the light of the detached fragment which radiates from the unknowable and undisclosed, so that they are fused into one light, from which are formed nine Palaces (Hekaloth).

וְהֵיכָלִין לָאו אִנּוּן נְהוֹרִין וְלָאו אִנּוּן רוּחִין וְלָאו אִנּוּן נִשְׁמָתִין. וְלָא אִית (איהו) מָאן דְּקָיְימָא בְּהוּ. רְעוּתָא דְּכָל תֵּשַׁע נְהוֹרִין דְּקָיְימֵי כֻּלְהוּ בְּמַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ חַד מִנַּיְיהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא כֻּלְהוּ לְמִרְדַּף בַּתְרַיְיהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּקָיְימֵי בְּמַחֲשָׁבָה וְלָא מִתְדַּבְּקָן וְלָא אִתְיְידָעוּ. וְאִלֵּין לָא קָיְימֵי לָא בִּרְעוּתָא וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (נ"א עלאין). תָּפְסִין בָּהּ וְלָא תָפְסִין. בְּאִלֵּין קָיְימֵי כָּל רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא וְכָל אִנּוּן נְהוֹרִין מֵרָזָא דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלתתא ד"א ולתתא) כֻּלְהוּ אִקְרוּן אֵין סוֹף. עַד הָכָא מָטוּ נְהוֹרִין וְלָא מָטוּן וְלָא אִתְיְידָעוּ. לָאו הָכָא רְעוּתָא וְלָא מַחֲשָׁבָה. These Palaces are neither lights nor spirits nor souls, neither is there anyone who can grasp them. The longing of the nine illuminations which are all centred in the Thought-the latter being indeed counted as one of them-is to pursue these Palaces at the time when they are stationed in the thought, though they are not (even then) grasped or known, nor are they attained by the highest effort of the mind or the thought. All the mysteries of faith are contained in those Palaces, and all those lights which proceed from the mystic supreme Thought are called EN SOF (Limitless). Up to this point the lights reach and yet do not reach: this is beyond the attainment of mind and thought.

(כדין ד"א כד) נָהִיר מַחֲשָׁבָה וְלָא אִתְיְידַע (ידיע) מִמַּאן דְּנָהִיר. כְּדֵין אִתְלַבֵּשׁ וְאַסְתִּים גּוֹ בִּינָה וְנָהִיר לְמַאן דְנָהִיר וְאָעִיל דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְכְּלִילוּ כֻּלְהוּ כְּחֲדָא. When Thought illumines, though from what source is not known, it is clothed and enveloped in Binah (understanding), and then further lights appear and one is embraced with the other until all are intertwined.

וּבְרָזָא דְּקָרְבָּנָא כַּד סָלִיק כֹּלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא וְנָהִיר דָּא בְּדָא. כְּדֵין קָיְימֵי כֻּלְהוּ בִּסְלִיקוּ וּמַחֲשָׁבָה אִתְעַטַּר בְּאֵין סוֹף. הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְנְהִיר מִנֵּיהּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה (דלא אתיידע בה כלל) אִקְרֵי אֵין סוֹף. וּמִנֵּיהּ אִשְׁתְּכַח וְקָיְימָא וְנָהִיר לְמַאן דְּנָהִיר וְעַל דָּא כֹּלָּא קָאִים. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. The symbolism of the sacrifices consists, then, in this. When the whole ascends one part is knit with the other and its elements shine through one another, so that all ascend and the thought is embraced in the limitless. The light from which the upward-striving thought is illumined is called En-Sof, and from it all radiation proceeds and on it is based the whole of existence. Happy the portion of the righteous in this world and in the world to come.

תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְּקִשּׁוּרָא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּחֵדוּ, אוּף הָכִי נָמֵי לְתַתָּא בְּחֶדְוְותָא. וּרְעוּתָא לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִימָּא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יְאוּת. In regard, then, to the “end of all flesh”, just as there is unison above with joy (at the time of the sacrifice), so also below there is joy and appeasement. There is thus satisfaction both above and below, and the Mother of Israel watches lovingly over her children.

תָּא חֲזֵי, בְּכָל רֵישֵׁי יַרְחָא וְיַרְחָא כַּד סִיהֲרָא מִתְחַדְּשָׁא יָהֲבִין לֵיהּ לְהַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר חוּלְקָא חָדָא יַתִּיר עַל קָרְבָּנִין לְאִתְעַסְקָא בֵּיהּ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וִיהֵא סִטְרָא דְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּן בְּמַלְכֵיהוֹן, וְדָא אִיהוּ שָׂעִיר. בְּגִין דְּאִיהוּ בְּחוּלָקָא דְּעֵשָׂו דִּכְתִיב בֵּיהּ שָׂעִיר (בראשית כ״ז:י״א) הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר. וְעַל דָּא אִיהוּ אִשְׁתַּמַּשׁ בְּחוּלָקֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּחוּלָקֵיהוֹן. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָתוֹ. Consider this. At every New Moon the “End of all flesh” is given a portion over and above that of the daily offering, so as to divert his attention from Israel, who are thus left entirely to themselves and in full freedom to commune with their King. This extra portion comes from the he-goat (sa’ir), being the portion of Esau, who is also called sa’ir, as it is written, “Behold Esau my brother is a hairy (sa’ir) man” (Gen. 27, 11). Esau thus has his portion and Israel their portion. Hence it is written, “For the Lord hath chosen Jacob unto himself, and Israel for his own treasure” (Ps. 135, 4).

תָּא חֲזֵי, הַאי קֵץ כָּל בָּשָׂר, כָּל רְעוּתֵיהּ לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּבִשְׂרָא תָּדִיר וּבְגִין כָּךְ תִּקּוּנָא דְבִשְׂרָא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְכַד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא וְלָא עַל נִשְׁמְתָא. נִשְׁמְתָא סָלְקָא לְאַתְרָא וּבִשְׂרָא אִתְיְהִיב לְאֲתַר דָּא. כְּגַוְונָא דָא בְּקָרְבָּנָא דִּרְעוּתָא סָלְקָא לְאֲתַר חָד, וּבִשְׂרָא לְאֲתַר חָד. Consider this point. The whole desire of this “End of all flesh” is for flesh only, and the tendency of flesh is ever towards him; it is for this reason that he is called “End of all flesh”. Such power, however, as he does obtain is only over the body and not over the soul. The soul ascends to her place, and the body is given over to its place, in the same way as in an offering the devotion of him who offers ascends to one place, and the flesh to another.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״א) אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל. אָמַרְתִּי לא אֶרְאֶה יָהּ, כַּמָּה אֲטִימִין אִנּוּן בְּנִי נָשָׁא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלּוֹי דְעָלְמָא וְאִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ רוּחָא דְחָכְמְתָא. R. Simeon discoursed on the text: I said, I shall not see the Lord, even the Lord in the land of the living; I shall behold man no more with the inhabitants of the world (Is. 38, 11). ‘How obtuse,’ he said, ‘are the sons of men who do not know nor pay heed to the words of the Torah, but think only of worldly matters, so that the spirit of wisdom is forgotten of them.

דְּכַד בַּר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵהַאי עָלְמָא וְיָהִיב חוּשְׁבְּנָא לְמָארֵיהּ מִכָּל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ קָאִים רוּחָא וְגוּפָא כְּחֲדָא וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי, עַד דְּאָזִיל לְהַהוּא עָלְמָא וּפָגַע לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן יָתִיב לְתַרְעָא דְגִנְתָּא דְעֵדֶן לְמֶחמֵי כָּל אִנּוּן דְּנָטְרוּ פִּקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן וְחָדֵי בְּהוּ. For when a man departs from this world, and goes to give an account to his Master of all his actions in this world while body and soul were still joined together, he sees many strange things on his way, and at length meets Adam, the first man, sitting at the gate of the Garden of Eden, ready to welcome with joy all those who have observed the commands of their Master.

וְכַמָּה צַדִּיקַיָּא סָחֳרָנֵיהּ דְּאָדָם. אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵאָרְחָא דְּגֵיהִנֹּם וְסָטוּ לְגַבֵּי אָרְחָא דְּגַן עֵדֶן. וְאִלֵּין אִקְרוּן יוֹשְׁבֵי חָדֶל. וְלָא כְּתִיב יוֹשְׁבֵי חָלֶד. בְּגִין דְּלָא הֲווּ כְּמוֹ חוּלְדָה דְּגָרְרָא וּמַנְחָא וְלָא יָדְעָא לְמַאן שַׁבְקָא. אֶלָּא יוֹשְׁבֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:כ״ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם וְגו' (אלא יושבי חדל) דְּאִתְמְנַע לוֹן מֵאָרְחָא דְּגִיהִנֹּם. וְאַתְקִיפוּ בְּהוּ לְאַעָלָא לְהוּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. Round him are many righteous men, those who in this life have kept clear of the path to Gehinnom and followed the path to the Garden of Eden. It is these who are here called “inhabitants of the world’. The word used for “world” here is not the usual holed, but hadel. The reason is that holed is akin to huldah (mole), a creature whose characteristic it is laboriously to heap up provision and leave it to it knows not whom. The term hodel, on the other hand, is derived from a root signifying “avoidance”, and thus is a description of the righteous who avoid and keep far from the ways of Gehinnom and cling to those leading to the Garden of Eden.

דָּבָר אַחֵר יוֹשְׁבֵי חָדֶל אִנּוּן מָרֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דִּמְנָעוּ גַּרְמַיְיהוּ מֵאִנּוּן חוֹבִין דְּחַיָּיבַיָא. וּבְגִין דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן תָּב בִּתְיוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהּ. יָתִיב (נ"א עם) עַל אִנּוּן דְּאִתְמְנָעוּ מֵחוֹבֵיהוֹן וְאִנּוּן בְּנֵי חָדֶל. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ה׳) אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ יָתִיב לְתַרְעָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן וְחָדֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּא דְּאַתְיָין בְּהַהוּא אוֹרְחָא דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. According to another interpretation, the expression “inhabitants of hodel” designates penitents who have resolutely kept clear of their former sins, and since Adam was the first penitent, he was given charge of all penitents, those who are called “sons of hodel” (avoidance), and he therefore sits at the gate of the Garden of Eden, welcoming with joy and gladness the righteous who take the path to the Garden of Eden.

רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲווּ עָסְקֵי בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל׳) וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס. מַאי וַיְרַפֵּא. תָּא חֲזֵי, בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, יִשְׂרָאֵל כֻּלְהוּ שָׁבְקוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְשָׁבְקוּ בְּרִית קַיָּימָא דִלְהוֹן. כַּד אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְחָמָא דְקָא שָׁבְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַאי בְּרִית קַיָּימָא וְאַעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ הַאי בְּרִית. R. Judah studied regularly with R. Simeon. On one occasion they discussed the verse: And he repaired (lit. healed) the altar of the Lord that was thrown down (I Kings 18, 30). ‘What’, they asked, ‘is meant by the term vayrappe (and he healed)?’ ‘The answer is this. In the days of Elijah, all Israel forsook the Holy One, blessed be He, and neglected the holy covenant. When Elijah became aware that the children of Israel had entirely neglected the covenant,

כֵּיוָן דְּחָמָא אֵלִיָּהוּ כָךְ אֲתָא לְאַתְקָנָא מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּקָרִיב מִלָּה לְדוּכְתֵּיהּ אִתְּסֵי כֹּלָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. דָּא בְּרִית קַיָּימָא (ד"א ל"ג דאתא לאתקנא מזבח יי ההרוס ברית קיימא) דְּהֲוָה שָׁבִיק מֵעָלְמָא. וּכְתִיב, (מלכים א י״ח:ל״א) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. דָּא הוּא תִּקּוּנָא דְּמִזְבַּח יְיָ. he set himself to rectify the evil and to restore the covenant to its former vogue. Hence the expression, “And he healed the altar of the Lord that was thrown down”, to wit, the established covenant that was utterly neglected. It is further written: “And Elijah took twelve stones according to the number of the tribes of the sons of Jacob” (this being the appropriate means of repairing the altar of the Lord),

אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. מַאי טַעְמָא אִדְכַּר הָכָא יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא וְלְאֲתָבָא בְּרִית קַיָּימָא לְאַתְרֵיהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנִי יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ. “unto whom the word of the Lord came saying, Israel shall be thy name” (Ibid. 31), implying that Israel was to be the name by which he could ascend on high and restore the covenant in its place. It is for this reason that Elijah said expressly, “for the children of Israel have forsaken thy covenant” (Ibid. 19, 10), and, as a consequence, “thrown down thine altars” (Ibid.).

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל נָטְרוּ קְיָימָא קַדִּישָׁא כְּדֵין עָבְדֵי קִיּוּמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְכַד שָׁבְקֵי לְהַאי בְּרִית כְּדֵין לָא אִשְׁתְּכַח קִיּוּם לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וּבְגִין כָּךְ וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס. וְכִי רְפוּאָה אִיהוּ. הָכִי הוּא וַדַּאי דְּהָא מְקַיֵּים לְהַהוּא אֲתַר דִּמְהֵימְנוּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ. Take note that as long as Israel observe the holy covenant, they thereby effect the stabilisation of the world above and below, as it is written: “If my covenant be not (observed) day and night, the ordinances of heaven and earth were as if I had not appointed them.” (Jer. 33, 25). The repairing, then, of the shattered altar was truly a healing, as it had for its purpose the reintegration of the spot to which faith attaches itself.

תָּא חֲזֵי, אוּף הָכִי פִּנְחָס בְּשַׁעֲתָא דְקַנֵּי לְעוֹבָדָא דְזִמְרִי אַתְקִין לְהַאי בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (במדבר כ״ה:י״ב) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דִּבְגִין פִּנְחָס הֲוָה. וּמַה קְטָטָא הֲוָה לֵיהּ לְפִנְחָס בְּהַאי בְּרִית. אֶלָּא הָכָא אִתְקְשַׁר מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ. הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי. וּמָה אֶתֵּן לוֹ שָׁלוֹם (לאתחברא כל חד בדוכתיה) לְאִתְחַבְּרָא בְּרִית בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי (שלום). וּמַה (נ"א איהו) שָׁלוֹם דְּאִיהוּ אַתְרֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. מַה דְּאִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ בְּחוֹבַיְיהוּ. בְּגִינֵיהּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ. וְעַל דָּא הוֹאִיל וְהוּא אַתְקִין מִלָּה בְּדוּכְתֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וְגו'. Similarly with Phineas at the time when he was filled with zeal to punish the crime of Zimri: he also re-established the covenant in its place, and hence God said to him, “Behold, I give unto him my covenant of peace” (Num. 25, 12). This does not mean that the covenant was on account of Phineas, or that he was in conflict with the covenant, but that now it was firmly attached to its place. This is shown by the combination of the words “covenant,’ and “peace”, as if to say, “Behold I give to him the peaceful confirmation of the covenant in its place”, from which it had been torn by the transgressors. Hence, too, “and it shall be unto him and to his seed after him the covenant of an everlasting priesthood, because he was jealous for his God”.’ (Ibid. 13).

וְאִית דְּאָמְרֵי דְּלָא אִשְׁתְּלִים קִסְטַיְיהוּ אֶלָּא בְּחוֹבָא דְּחָמָס דְּהֲווּ מְקַפְּחִין דָּא לְדָא דְּהֲווּ בִּישִׁין לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִנּוּן מְמַנָּן מִלְּעֵילָא דְּאִתְפָּקְדָן עַל קָלֵי דְאִנּוּן דְּמָסְרֵי דִינָא עַל חַבְרֵיהוֹן עַל מַה דְּעָבְדֵי לוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: According to another view, it was the sin of violence which finally completed the measure of their guilt, as they used to overreach one another and were thus wicked both towards Heaven and towards their fellow men. For many are the guardians on high charged to lend ear to those who cry out for justice against their oppressors. Hence the words FOR THE EARTH IS FILLED WITH VIOLENCE THROUGH THEM are immediately followed by the words AND BEHOLD I WILL DESTROY THEM WITH THE EARTH.

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ אִנּוּן חַיָּבִין מֵעָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (עציב) (נ"א אסתכל) אִשְׁתַּדַל עַל עָלְמָא וְלָא חָמָא מַאן (דקאים) דְּאָגִין עוֹלָה. וְאִי תֵימָא הָא נֹחַ, דְּהֲוָה לֵיהּ לְאַגָּנָא עַל (דריה) גַרְמֵיהּ וּלְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. בַּדּוֹר הַזֶּה דַּיְיקָא. R. Judah further said: ‘When the sinners were destroyed in the time of Noah, God was very anxious for the preservation of the world, but could see no one who might save it from His wrath; for the whole efforts of Noah were required to save himself and to repeople the world. So it is written: FOR THEE HAVE I SEEN RIGHTEOUS BEFORE ME IN THIS GENERATION, i.e. he was righteous only by comparison with his contemporaries.’

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. (נ"א זרוע תפארתו) דָּא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יָמִינָא מִמּשֶׁה. תִּפְאֶרֶת דְּמשֶׁה. וּבְגִין כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם. דְּהָא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם בּוֹקֵעַ מַיִם אִיהוּ. וְכָל דָּא לָמָה לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. R. Isaac expounded here the verse: He who caused his glorious arm to go at the right hand of Moses, that divided the water before him to make himself an everlasting name (Is. 63, 12). ‘In these words’, he said, ‘is a reference to the merit of Abraham, which was the “right hand” and the “glory” of Moses and divided the water before him, in order that he might “make himself an everlasting name”.’

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְאֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ל״ב:י׳) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְגו'. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו'. מִיָּד אָמַר משֶׁה וְכִי אֶשְׁבּוֹק דִּינְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִינִי. הַשְׁתָּא יֵימְרוּן כָּל אִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּאֲנָא קַטְלִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְּעֲבַד נֹחַ. Observe the difference between Moses and other men. When God said to Moses, “now therefore let me alone… and I will make of thee a great nation, etc.” (Ex. 32, 10), Moses said immediately, “Shall I abandon Israel for my own advantage? The world will say that I killed Israel and did to them as Noah did to his generation.’

דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּישֵׁזִיב לֵיהּ בְּתֵיבוּתָא (כמה דאתמר) דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגו'. וּכְתִיב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגו' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ דְּיִשְׁתְּזִיב הוּא וּבְנוֹי לָא בָּעָא רַחֲמִין עַל עָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ד:ט׳) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לי אשׁר נשׁבָּעַתִּי מעָבוֹר מֵי נֹחַ. For when God bade Noah save himself and his household in the ark from the universal destruction at the time of the Flood, he did not intercede on behalf of his generation, but let them perish. It is for this reason that the waters of the Flood are named after him, as it is written, “for this is as the waters of Noah unto me” (Is. 54, 9).

אָמַר משֶׁה הַשְׁתָּא יֵימְרוּן בְּנִי עָלְמָא דְּאֲנָא קְטִילַת לוֹן בְּגִין דְּאָמַר לִי וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל. הַשְׁתָּא טַב לִי דְּאֵימוּת וְלָא יִשְׁתֵּצוּן יִשְׂרָאֵל. מִיָּד וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו. בָּעָא רַחֲמִין עֲלַיְיהוּ וְאִתְעַר רַחֲמֵי עַל עָלְמָא. Moses thus said: “Everyone will think that I killed them because the Lord promised to make me a great nation. It is therefore better that I should die and that Israel should not be destroyed.” Immediately, therefore, he besought mercy for his people, and mercy was indeed vouchsafed to them.’

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שֵׁירוּתָא דְּבָעָא רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ מַאי קָאֲמַר. לָמָּה יְיָ יֶחרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. וְכִי מִלָּה דָא אֵיךְ אָמַר לֵיהּ משֶׁה לָמָּה. וְהָא עֲבָדוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכֶה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה וְגו'. וּמשֶׁה אָמַר לָמָּה. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא מַאן דִּמְרַצֶּה לְאָחֳרָא לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד הַהוּא חוֹבָא (דאיהו) רַב, אֶלָּא יַזְעִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ. וּלְבָתַר יַסְגֵּי לֵיהּ קַמֵּיהּ אָחֳרָא (ד"א ל"ג חייבא) דִּכְתִיב אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה. R. Isaac said further: ‘How come Moses to begin his intercession with the words, “Why, O Lord, doth thy wrath wax hot against thy people?” (Ex. 32, 11) How could Moses ask such a question, knowing as he did that they had worshipped a strange god, as we read “they have made them a molten calf and have worshipped it, etc.” (Ibid. 8)? In truth we are taught here that when endeavouring to appease a man who is angry with his neighbour for an offence committed against him, one should not magnify the offence, but, on the contrary, should seek to minimise it: whereas subsequently, when speaking to the offending person himself, one should emphasise the enormity of the offence, as Moses did when he said to Israel, “Ye have sinned a great sin” (Ibid. 30).

וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמוֹתָא דִּכְתִיב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חֲטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לוֹן דִּכְתִיב וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וְגו'. וְנֹחַ לָא עֲבַד כֵּן אֶלָּא בָּעָא לְאִשְׁתְּזָבָא וְשָׁבִיק כָּל עָלְמָא. Moses went so far in his intercession as to offer his own life, as it is written, “and if not, blot me, I pray thee, out of thy book which thou hast written” (Ibid. 32), with the result that the Holy One, blessed be He, forgave them, as it is written, “and the Lord repented of the evil” (Ibid. 14). But Noah did not do so, but was intent on saving himself only, leaving the world to its fate.

וּבְכָל זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא, רוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר וַוי דְּלָא אִשְׁתְּכַח כְּמשֶׁה דִּכְתִיב (ישעיהו ס״ג:י״א) וַיִּזְכּוֹר (ימי עולם משה עמו) (וגו) אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם וְגו'. דִּכְתִיב (שמות י״ד:ט״ו) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. דְּהָא אִיהוּ בִּצְלוֹתָא סָלִיק לוֹן מִן יַמָּא. וּבְגִין דְּשַׁוֵּי גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּיַמָּא. אִיקְרֵי (על שמיה) הַמַּעֲלֵם מִיָּם. דְּאִיהוּ אַסִּיק לוֹן מִן יַמָּא. Thus, whenever the world is called to strict account, the Holy One, blessed be He, says, “Alas that there is no one to be found like Moses, as it is written, ‘and his people remember… the days of Moses; where is he that brought us up out of the sea, etc.?’ ” (Is. 63, 11). Moses is called “he that brought them up out of the sea” because their deliverance at that time was due to his prayer, as we read, “and the Lord said to Moses, Wherefore criest thou unto me?” (Ex. 14, 15).

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. כַּמָּה אִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא סְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יָדְעִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. הֵיךְ בָּעוּן בְּנִי נָשָׁא לְאִסְתַּתְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ וְאָמְרֵי מִי רוֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:ט״ו) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. לְאָן יִתְטַמְרוּן מִקַּמֵּיהּ. AND NOAH WENT IN AND HIS SONS AND HIS WIFE AND HIS SONS’ WIVES WITH HIM. R. Hiya quoted in this connection the verse: Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord (Jer. 23, 24). ‘How blind and obtuse are the sons of men who regard not and know not the honour of their Master, of whom it is written, “Do not I fill heaven and earth?” (Ibid.). And yet men imagine that they can hide their sins, saying, “Who seeth us? And who knoweth us?” (Is. 29, 15).

לְמַלְכָּא דְּבָנָה פַּלְטְרִין וְעֲבַד תְּחוֹת אַרְעָא טְמִירִין פְּצִירִין. לְיוֹמִין מָרָדוּ בְּנֵי פַּלְטְרִין בְּמַלְכָּא אַסְחַר (אצער) עֲלַיְיהוּ מַלְכָּא בְּגַיְיסוֹי. מָה עֲבָדוּ עָאלוּ וּטְמִירוּ גַּרְמַיְיהוּ תְּחוֹת נוּקְבֵי פְּסִירִין. אָמַר מַלְכָּא אֲנָא עַבְדִית לוֹן וּמִקַּמָּאי אַתּוּן בָּעָאן לְאִתְטַמָּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אֲנָא הוּא דַּעֲבָדִית נוּקְבֵי פְּסִירִין וְעֲבָדִית חֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא וְאַתּוּן אֵיךְ יָכְלִין לְאִתְטַמָּרָא קַמָּאי. Where, indeed, can they hide themselves? There was once a king who built a palace and constructed underneath it secret subterranean chambers. One day the courtiers rose in revolt against the king, who thereupon laid siege to the palace with his army. The rebels sought safety by hiding in the subterranean passages and chambers. Said the king: “It is I who constructed these secret places, and do you think to escape from me by hiding there?” So God says to the wicked, “Can anyone hide himself in secret places that I shall not see him?” As much as to say, “I have created all chasms and caverns, I have made darkness and light; how, then, can you think to hide yourselves from Me?”

וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. וַוי לוֹן לְחַיָיבַיָא דְּאִנּוּן חָטָאן וּמַרְגִּיזִין לְמָארֵיהוֹן בְּכָל יוֹמָא. וּבְחוֹבַיְיהוּ דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא מֵאַרְעָא. וְגָרְמִין דְּתִסְתַּלֵּק מֵעָלְמָא. וּשְׁכִינְתָּא אִקְרֵי אֱלֹהִים. וְעֲלָהּ כְּתִיב רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלהִים. AND THEY BORE UP THE ARK, AND IT WAS LIFTED UP ABOVE THE EARTH. R. Abba connected this text with the verse: Be thou raised above the heavens, O Elohim, thy glory be above all the earth (Ps. 57, 6). ‘Woe,’ he said, ‘to the sinners who daily provoke their Master, and through their sins repel the Shekinah and cause it to disappear from the world, wherefore the Scripture says: “Be thou raised above the heavens, O Elohim” (the Shekinah being called Elohim).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה דְּדַחְיָין לָהּ לְבַר. וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ, דְּלָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא וְאִסְתַּלְקַת מִנָּהּ. וְכַד אִסְתַּלְקַת מֵעָלְמָא, הָא לֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְדִינָא שָׁלְטָא (בדינא) כְּדֵין עֲלוֹי. וְכַד יִתְמָחוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא וְיִסְתַּלְּקוּן מִנֵּיהּ (דעלמא), שְׁכִינְתָּא אֲהַדְרַת מְדוֹרָהּ בְּעָלְמָא. So here, the words, “and they bore up the ark” indicate that they thrust her forth, and the words, “it was lifted up above the earth”, that she found no more rest in the world, and so departed altogether from it. And in the absence of the Shekinah there is no one to take thought for the world, with the result that divine justice is exercised upon it with rigour. But when the wicked are blotted out and removed from the world, the Shekinah again takes up her abode therein.’

וְהָא אִתְּמָר. בְּכָל חוֹבִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא דַּחְיָין לָהּ לַשְּׁכִינְתָּא. חַד מִנַּיְיהוּ מַאן דִּמְחַבֵּל אָרְחֵיהּ עַל אַרְעָא כִּדְאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ לָא חָמֵי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא וְלָא עָאל בְּפַלְטֵרִין. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאִלֵּין וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ אִתְמָחוּן מִן כֹּלָּא. All sins of mankind repel the Shekinah, particularly the sin of him who corrupts his way upon the earth. Therefore such a one will not see the face of the Shekinah, and will not gain entrance to the celestial Palace.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחְיָיאָה מֵתַיָיא, כָּל אִנּוּן מֵתִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן לְבַר בִּשְׁאָר אַרְעִין נוּכְרָאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִבְרָא לוֹן גּוּפַיְיהוּ (נ"א יוקים לון בגופייהו) כְּדְקָא חָזֵי. דְּהָא גַּרְמָא חַד דְּאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ תְּחוֹת אַרְעָא הַהוּא גַרְמָא יִתְעֲבִיד כְּחֲמִירָא בְּעִיסָה וְעֲלֵיהּ יִבְנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל גּוּפָא. For when the day comes on which the Holy One, blessed be He, will raise the dead to life, He will physically re-create all those dead who have been buried in strange lands. For if but one bone of them is left in the earth, this will be like the lump of leaven which causes the dough to rise, and on it the Holy One, blessed be He, will build up the whole body.

וְלָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתִין אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:י״ב) הִנֵּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. דְּיִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת אַרְעָא. וּלְבָתַר מַה כְּתִיב וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְגו'. דְּהָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתִין כָּל (אנון) בְּנֵי עָלְמָא. בַּר אִלֵּין (דרא דטופנא) דְּאִסְתָּאֲבוּ וּסְאִיבוּ אַרְעָא. בְּאִלֵּין כְּתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. מִן הָאָרֶץ דַּיְיקָא. וְאַף עַל גַּב דְּאַקְשׁוּ וְאַפְלִיגוּ קַדְמָאֵי עַל דָּא. וַיִּמָּחוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ט:כ״ט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִים. But God will not restore their souls¹The neshamah (v. pp. 203, 278). to them save in the land of Israel, as it is written, “Behold I will open your graves, and cause you to come up out of your graves, O my people, and I will bring you into the land of Israel” (to which they will roll through subterranean passages), and then “I will put my spirit in you and you shall live” (Ezek. 37, 12, 14). We see thus that only in the land of Israel will souls be provided for the resurrected. But those will be excluded who defile themselves and defile the earth, and of them it is written, “and they were blotted out of the earth”. The word “earth” we take to mean here “the land of the living” (although some of the ancient sages question this), and the whole expression is analogous to the verse, “let them be blotted out of the book of the living” (Ps. 69, 29).’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי לֵית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי דִּכְתִיב וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. אֲבָל יְקוּמוּן בְּדִין. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם. וּפְלוּגְתָּא בְּהָא אֲבָל כֹּלָּא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא: R. Simeon said to him: ‘Undoubtedly they will have no portion in the world to come, since the expression “and they were blotted out of the earth” is the exact opposite of the expression “they shall inherit the land for ever” (Is. 60, 21); but they will be called up for judgement, as it is with reference to them that the Scripture says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to reproaches and everlasting abhorrence” (Dan. 12, 2).’

וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (משלי כ״ב:ג׳) עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. הַאי קְרָא אִתְּמָר עַל נֹחַ דְּעָאל לְתֵיבוּתָא וְאִסְתַּתַּר בָּהּ. וְעָאל לְגוֹ תֵיבוּתָא בְּזִמְנָא דְמַיָּיא דָּחֲקוּ לֵיהּ. וְהָא אִתְּמָר דְּעַד לָא עָאל לְתֵיבוּתָא חָמָא לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּאָזִיל בֵּינַיְיהוּ וְאַסְחַר לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ, עָאל לַתֵּבָה וְאִסְתַּתַּר בְּגַוָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. רָאָה רָעָה דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְנִסְתָּר מִקַּמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. AND GOD REMEMBERED NOAH AND EVERY LIVING THING AND ALL THE CATTLE THAT WERE WITH HIM IN THE ARK. R. Hiya quoted in this connection the verse: A prudent man seeth evil and hideth himself (Prov. 22, 3) ‘This verse,’ he said, ‘refers to Noah, who went into the ark and hid himself there, not, however, before the waters forced him in. It has already been said that before he entered the ark he caught sight of the angel of death going among the people and encircling them. As soon as he espied him, he went into the ark and hid himself there. Thus, “the prudent man saw evil and hid himself”, i.e. Noah saw the angel of death and hid himself from him, going into the ark, as the Scripture says, “because of the waters of the flood”.’

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר. (ויסתר לא כתיב), אַהֲדַר עַל מַה דְּאִתְּמָר בְּזִמְנָא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ חַכִּים יִסָּתֵר וְלָא יָקוּם לְבַר וְלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּי מְחַבְּלָא. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, יְחַבֵּל כָּל אִנּוּן דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַמֵּיהּ וְיַעַבְרוּן קַמֵּיהּ בְּאִתְגַלְיָיא. וְסוֹפָא דִקְרָא וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ עָבְרִין קַמֵּיהּ וְאִתְחַזְיָין קַמֵּיהּ וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָבְרוּ, עָבְרוּ פִּקּוּדָא (דא) (נ"א דמאריהון) וְנֶעֱנָשׁוּ. דָּבָר אַחֵר עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר דָּא נֹחַ. וּפְתָאִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ אִלֵּין בְּנֵי דָרֵיהּ. R. Jose said that the reference of the verse is to what has been said above, viz. that when death is raging in the world the prudent man goes into hiding and does not venture abroad, so as not to be seen by the destroying angel, who, once he has obtained leave, will destroy whomsoever he meets at large, and whoever passes before him in the open, as the latter part of the verse expresses it, “but the thoughtless pass on and are punished”. According to another interpretation, the word abroo (pass on) means here “transgress”, i.e. they transgress the precept of self-preservation and are therefore punished. According to yet another interpretation, while the first half of the verse refers to Noah, the second half refers to his contemporaries.

כֵּיוָן דְּאִתְעֲבַר דִּינָא וְאִשְׁתַּכִּיךְ רוּגְזָא, תָּב כֹּלָּא לְאַתְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָכָא וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. דְּבֵיהּ שַׁרְיָא זָכוֹר. דְּנֹחַ אִישׁ צַדִּיק כְּתִיב בֵּיהּ. Hence we read “and God remembered Noah”, remembrance being centred in him since he was entitled “righteous”.’

כְּתִיב, (תהילים פ״ט:י׳) אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. בְּשַׁעֲתָא דְּיַמָּא קָפִיץ בְּגַלְגּוּלֵי וּתְהוֹמֵי סָלְקֵי וְנָחֲתֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר חַד חוּטָא מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא וּמָשִׁיךְ גַּלְגְּלוֹי וְשָׁכִיךְ זַעְפֵּיהּ וְלֵית מַאן דְּיָדַע לֵיהּ. It is written:¹Here, apparently, there should be a text-heading: AND GOD MADE AWIND PASS OVER EARTH, AND THE WATERS WERE ASSUAGED. Thou rulest the proud swelling of the sea, when the waves thereof arise, thou stillest them (Ps. 89, 10). When the stormy waves of the sea mount on high, and beneath them yawn the chasms of the deep, the Holy One, blessed be He, sends down a thread from the “right side” which in some mysterious way restrains the mounting waves and calms the rage of the sea.

יוֹנָה נָחַת לְיַמָּא וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ הַהוּא נוּנָא וּבָלַע לֵיהּ. הֵיךְ לָא נָפְקַת נִשְׁמְתֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא פָּרְחָא מִיָּד. אֶלָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט בְּהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא. How is it that when Jonah was cast into the sea, and had been swallowed by a fish, his soul did not at once leave his body? The reason is that the Holy One, blessed be He, has dominion over the swelling of the sea,

וְהַהוּא גֵּאוּתָא דְיַמָּא הוּא חַד חוּטָא דִּשְׂמָאלָא דְּסָלִיק לֵיהּ לְיַמָּא לְעֵילָא וּבֵיהּ אִסְתַּלַּק. וְאִי לָאו הַהוּא חוּטָא דְּמָטֵי לֵיהּ מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא לָא סָלְקָא לְעָלְמִין. דְכַד (דכיון) דְּהַהוּא חוּטָא נָחִית לְיַמָּא וְיַמָּא אִתְאַחִיד בָּהּ כְּדֵין אִתְעָרִין גַּלְגְּלוֹי וְשַׁאֲגָן לְמִטְרַף טַרְפָּא. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לֵיהּ (לון) לְאֲחוֹרָא וְתָבִין לְאַתְרַיְיהוּ. which is a certain thread from the “left” that causes the sea to heave, and rises with it. And if not for the thread of the “right side” it would never be removed, for as soon as this thread descends into the sea, and is fairly grasped by it, then the waves of the sea are stirred up, and begin to roar for prey, until the Holy One, blessed be He, thrusts them back to their own place,

הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. תְּשַׁבְּחֵם לְאִנּוּן גַּלֵּי יַמָּא. תְּשַׁבְּחֵם תְּתַבַּר לוֹן לְאֲתָבָא לְאַתְרַיְיהוּ. דָּבָר אַחֵר תְּשַׁבְּחֵם מַמָּשׁ שְׁבָחָא הוּא לוֹן בְּגִין דְּסָלְקִין בְּתִיאוּבְתָּא לְמֶחמֵי. מִכָּאן כָּל מָאן דְּכָסִיף לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמִנְדַע אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל (נ"א ולא יהבין ליה רשותא) שְׁבָחָא אִיהוּ דִילֵיהּ וְכֹלָּא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ. as it says,”when the waves thereof arise, thou stillest them”. (According to another interpretation, the term teshabhem (thou stillest them), is related to the word shabah (praise), and signifies here, “thou praisest them”, because they mount to the top in their eagerness to see the outer world. The lesson to be learnt from this is that he who manifests an eagerness to examine things and to acquire new knowledge, although he lacks talent, merits praise and receives praise from all around him.)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נֹחַ כַּד הֲוָה בַּתֵּיבָה דָּחִיל הֲוָה דְּלָא יִדְכַּר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין. וְכֵיוָן דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא וְאִתְעֲבָרוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. R. Judah said: ‘While Noah was in the Ark, he was apprehensive lest God should never more remember him. He was, however, wrong, for after judgement had been executed, and the wicked had perished from the world, the Scripture tells us that GOD REMEMBERED NOAH.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַרתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְאֵינִישׁ דְּיִדְכַּר שְׁמֵיהּ לְעֵילָא (קמיה דקודשא בריך הוא בעלמא). דְּהָא אִי אַדְכַּר שְׁמֵיהּ יִדְכְּרוּן חוֹבוֹי (כלהו) וְיֵיתוּן לְאַשְׁגָּחָא בֵּיהּ. Said R. Eleazar: When the world is being called to account, it is not advisable that a man should have his name mentioned on high, for the mention of his name will be a reminder of his sins, and will cause him to be brought under scrutiny.

מְנָלָן מִשּׁוּנַמִּית, דְּהַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין עָלְמָא. וּכְדֵין אָמַר לֵיהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד׳:י״ג) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְדֵין אִקְרֵי מֶלֶךְ. מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בָּעֵינָא דְּיִדְכְּרוּן לִי וְיִשְׁגְּחוּן בִּי אֶלָּא בְּתוֹךְ עַמִי. מַאן דְּעֲיִּיל רֵישֵׁיהּ בֵּין עַמָּא (כלא) לָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ לְמֵידַן לֵיהּ לְבִישׁ. בְּגִינֵי כָךְ אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי. This we learn from the words of the Shunammitess. It was on New Year’s day, when God sits in judgement on the world, that Elisha asked her, “Wouldst thou be spoken for to the king?” (II Kings 4, 13), i.e. to the Holy One, blessed be He, for on that day He is, in a special sense, King, Holy King, King of Judgement. She answered, “I dwell among my own people” (Ibid.), as much as to say, “I do not wish to be remembered and to have attention drawn to me, save among my own people.” He who keeps himself in the midst of his own people does not draw attention upon himself, and so escapes criticism.

תָּא חֲזֵי, נֹחַ בְּשַׁעֲתָא דְרוּגְזָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא לָא אִדְכַּר. כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְעֲבָר מַה כְּתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ הַשְׁתָּא אִדְכַּר שְׁמֵיהּ. דָּבָר אַחֵר וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. In the same way, as long as the heavenly wrath was raging in the world, Noah was not remembered; but as soon as judgement had been executed, then, as we read, “God remembered Noah”.’

רַבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוּד. פָּגַע בֵּיהּ רַבִּי יֵיסָא. אָמַר לֵיהּ תְּוַוהְנָא עֲלָךְ דְּאַתְּ בִּלְחוֹדָךְ. דְּהָא תָּנִינָן דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבְיָא חַד אָזִיל בַּהֲדָאי וְאִיהוּ אָתֵי אֲבַתְרָאי. אָמַר לֵיהּ וְעַל דָּא תְּוַוהְנָא אֵיךְ אָזִיל בַּהֲדָךְ מַאן דְּלָא תִשְׁתָּעֵי בֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא תָּנִינָן כָּל מַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא וְלָאו עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכַּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי. R. Hizkiah was going from Cappadocia to Lud, when R. Yesa met him. Said the latter to him, ‘I am surprised at your walking all alone, seeing that we have been taught that no man should proceed on a journey unaccompanied.’ R. Hizkiah replied, ‘There is a youth accompanying me, and he is following on.’ Said R. Yesa, ‘I am still more surprised to find that you have for a companion one with whom you could not discuss points of the Torah, since we have been taught that he who makes a journey unaccompanied by discussions on; the Torah exposes himself to danger.’ R. Hizkiah replied, ‘It is certainly so.’

אַדְהָכִי מָטָא הַהוּא רַבְיָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי מֵאָן אֲתַר אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ מִקַּרְתָּא דְלוּד וְשָׁמַעְנָא דְּהַאי בַּר נָשׁ חַכִּים אָזִיל תַּמָּן וְזַמִּינָא גַרְמָאי לְפוּלְחָנִיהּ וּלְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ. Meanwhile the youth came up with them. Said R. Yesa to him, ‘My son, where do you come from?’ The lad answered, ‘From the town of Lud, and when I heard that this learned man was proceeding thither, I offered him my service and company.’ ‘My son,’ said R. Yesa, ‘do you know any Torah-exposition?’

אָמַר לֵיהּ בְּרִי יְדַעְתְּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ יְדַעְנָא דְּהָא אַבָּא הֲוָה אוֹלִיף לִי בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת וְאַרְכִינָא אוּדְנָאי לְמַאי דְּהֲוָה אָמַר עִם אָחִי דְּאִיהוּ קְשִׁישָׁא מִנָּאי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי אֵימָא לִי. I do,’ was the reply, ‘as my father used to teach me the section of the sacrifices, and I also used to listen attentively to the expositions he gave to my elder brother.’ At the invitation of R. Yesa, he then commenced to discourse as follows.

וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. וּכְתִיב אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ. אִשֶּׁה הָכִי שְׁמַעְנָא תְּנָנָא וְאֶשָׁא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא. דְּהָא לֵית תְּנָנָא בְּלָא אֶשָׁא כְּמָה דִכְתִיב (שמות י״ט:י״ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ. AND THE LORD SMELLED THE SAVOUR OF APPEASEMENT. It is also written “a fire offering, a savour of appeasement” (Lev. 1, 13). With reference to the term “fire offering” we have heard the following. Fire and smoke are joined together, there being no smoke without fire, as it is written: “Now Mount Sinai was altogether on smoke, because the Lord descended upon it in fire” (Ex. 19, 18).

תָּא חֲזֵי (נשא קלז, קלח) אֵשׁ נָפִיק מִלְּגָיו וְאִיהוּ דַּק. וְאָחִיד בְּמִלָּה אָחֳרָא לְבַר דְּלָאו אִיהוּ דַּק הָכִי וְאִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא וּכְדֵין תְּנָנָא סָלְקָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִתְאֲחִיד אֶשָׁא בְּמִלָּה דְּרָגִישׁ. וְסִימָנָיךְ חוּטְמָא דְּנָפִיק בֵּיהּ תְּנָנָא מִגּוֹ אֶשָׁא. It is in this way. Fire, being very tenuous, issues from an inmost part, and then takes hold of some substance outside which is less tenuous, and by the junction of the two smoke is engendered: the reason being that fire has taken hold of something catching. An example is the warm breath that issues from the nostrils.

וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ל״ג:י׳) יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ. בְּגִין דְּאַהֲדַר אֶשָׁא לְאַתְרֵיהּ. וְחוֹטְמָא (אתרגיש) אִתְכְּנִישׁ בְּהַהוּא רֵיחָא לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּאִתְאַחִיד כֹּלָּא וְתָב לְאַתְרֵיהּ. וְאִתְקְרִיב כֹּלָּא לְגוֹ מַחְשָׁבָה וְאִתְעֲבִיד רְעוּתָא חָדָא. וּכְדֵין רֵיחַ נִיחֹחַ. דְּנָח רוּגְזָא וְאִתְעֲבִיד נַיְיחָא. Hence it is written, “They shall put incense in thy nose” (Deut. 33, 10), i.e. they shall act so as to cause the fire to recede to its place, since through the smell of the incense the nose contracts inwardly, till the whole odour is drawn in and brought near to the thought, producing a pleasing sensation. Hence there results “a savour of appeasement”, when the anger is appeased and calm is restored,

דְּהָא תְּנָנָא אִתְכְּנִישׁ וְעֲיִּיל וְקָמִיט בְּאֶשָׁא וְאֶשָׁא אָחִיד בִּתְנָנָא וְעַיְילֵי תַּרְוַויְיהוּ לְגוֹ לְגוֹ עַד דְּנָח רוּגְזָא. וְכַד אִתְאֲחִיד (אחיד) כֹּלָא דָּא בְדָא וְנָח רוּגְזָא, כְּדֵין הוּא נַיְיחָא, וּקְשִׁירוּ חַד וְאִתְקְרֵי נַיְיחָא. נַיְיחָא דְרוּחָא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא. נְהִירוּ דְּבוֹצִינִין נְהִירוּ דְּאַנְפִּין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. כְּמַאן דְּאָרַח וְכָנִישׁ כֹּלָּא לְגוֹ אַתְרֵיהּ. since the smoke has been gathered in and condensed in the fire, and the fire has seized the smoke and both have been drawn further and further back until the anger is assuaged and a reunion is formed, called “appeasement”: an appeasement of the spirit, a universal rejoicing, a radiance of lamps, a brightening of faces, and thus, AND THE LORD SMELT THE SAVOUR OF APPEASEMENT as one who smells and draws in the savour to the innermost spot.’

אַתָא רַבִּי יֵיסָא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר וּמַה כָּל הָדֵין טָבָא אִית תְּחוֹת יְדָךְ וְלָא יְדַעְנָא בֵּיהּ. אָמַר אַהֲדַרְנָא מִן אוֹרְחָא, וְנִתְחַבֵּר בַּהֲדָךְ. אֲזְלוּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָרְחָא דָא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא נְהַךְ דְּהָא מִתַקְנָא קַמָּן. אָחִיד בִּידָא דְּהַהוּא יְנוּקָא וְאֲזְלוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא לָן קְרָא חַד מֵאִנוּן דְּאָמַר לָךְ אֲבוּךְ. R. Yesa then approached the lad and kissed him, saying, ‘To think that all these precious goods were in thy possession and I was unaware of it.’ He further said, ‘I will go out of my way to remain in thy company.’ Whilst they proceeded R. Hizkiah said, ‘On this road we are accompanied by the Shekinah. Let us, then, go forward confidently, since no harm can befall us on the way.’ He then took hold of the lad’s hand and they went along. They then said to him, ‘Repeat to us one of those Scriptural expositions you have heard from your father.’

פָּתַח הַהוּא יְנוּקָא וְאָמַר (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דָּא הוּא תְּאוֹבְתָּא עִלָּאָה דְּיִפּוּק (דנפקא) רְעוּתָא מִפּוּמָא לְנַשְׁקָא וְלָא נָפִיק מֵחוֹטְמָא כַּד אֶשָׁא נָפְקָא, דְּהָא כַּד אִתְחַבֵּר פּוּמָא לְנַשְׁקָא נָפִיק אֶשָׁא בִּרְעוּתָא בִּנְהִירוּ דְאַנְפִּין בְּחֶדְוָה דְּכֹלָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְנַיְיחָא. The lad then began a discourse on the text: Let him kiss me with the kisses of his mouth (S. S. 1, 2). ‘This,’ he said, ‘is a more burning desire, in which affection issues from the mouth with a fire unlike that which issues from the nostrils. For when mouth is joined with mouth to kiss, fire issues from the strength of affection, accompanied by radiance of the countenance, by rejoicing on both sides and by gladsome union.

וּבְגִין כָּךְ כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. מֵהַהוּא יַיִן (יין) דְּמֶחדֵי וְנָהִיר אַנְפִּין וְחָיְיכִין עַיְינִין וְעָבִיד רְעוּתָא. וְלָאו מִיַּיִן דִּמְשַׁכֵּר (דשכיר) וְעָבִיד רוּגְזָא וְאַחְשִׁיךְ אַנְפִּין וְלָהֲטָאן עַיְינִין יַיִן דְּרוּגְזָא. “For thy love is better than wine” (Ibid.), to wit, than that wine which exhilarates and brightens the countenance, which makes the eyes sparkle and induces good feeling; not the wine that intoxicates, induces rage, beclouds the countenance, and inflames the eyes, the wine of rage.

וְכֹלָּא כְּמָה דִלְתַתָּא אִתְעַר רְחִימוּתָא דִּלְעֵילָא. תְּרֵין שְׁרַגִּין כַּד אִתְדָעַךְ נְהוֹרָא דִּלְעֵילָא בִּתְנָנָא דְסָלִיק מֵהַהוּא דִלְתַתָּא אִתְדְּלִיק הַהוּא דִלְעֵילָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָה הָכִי הוּא וַדַּאי דְּעָלְמָא עִלָּאָה תַּלְיָא בְּתַתָּאָה וְתַתָּאָה בְּעִלָּאָה, וּמֵזִמְנָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ לְעֵילָא וְתַתָּא. לְאַחֲזָאָה דְּדָא בְּדָא תַּלְיָא. And as here below, so is love awakened on high. For there are two lamps, and when the light of the one on high is extinguished, by the smoke that rises from the one below it is relit.’ Said R. Hizkiah: ‘Assuredly it is so, the lower and the upper world are interdependent; and since the destruction of the Temple there are no blessings, either on high or below, which proves their interdependence.’

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּרְכָאן לָא אִשְׁתַּכָּחוּ וּלְוָוטִין אִשְׁתַּכָּחוּ, דְּהָא יְנִיקוּ דְּכֹלָּא בְּהַהוּא סִטְרָא נָפְקֵי (ד"א וברכאן לא נפקי), מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָין בְּאַרְעָא וְלָא פָּלְחֵי פּוּלְחָנָא דְאִצְטְרִיךְ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בִּרְכָאן, וּבְגִין כָּךְ לָא מִשְׁתַּכְּחֵי לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעָלְמָא לָא יָתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Jose said: ‘Not only are there no blessings, but there are everywhere curses, as the supply of sustenance is now drawn from the “sinister side”. Why so? Because Israel do not dwell now in the land, and thus do not perform the holy service which is required for lighting the (celestial) lamps and so obtaining blessings. Hence they are to be found neither on high nor here below, and the world is out of gear.’

וְאֲמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. מַאי הוּא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא הָכִי שְׁמַעְנָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר כָּל זִמְנָא דְּאֶשָׁא דִּלְעֵילָא אוֹסִיף לְתָקְפָא, תְּנָנָא דְּאִיהוּ דִינָא דִלְתַתָּא אַתְקִיף רוּגְזָא וְשָׁצֵי כֹּלָּא. בְּגִין דְּכַד נָפִיק אֶשָׁא לֵית לֵיהּ פֶּסֶק (קמיה) עַד דְּיִשְׁתְּלִים דִּינָא. וְכַד דִּינָא דִּלְתַתָּא לָא אוֹסִיף לְאִתְתַּקְפָא בְּדִינָא דִלְעֵילָא עָבִיד דִּינָא וּפָסִיק וְלָא יִשְׁתַּלַּם דִּינָא לְשֵׁיצָאָה. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֹא אוֹסִיף לְמֵיהַב תּוֹסֶפֶת לְאִתְתַּקְפָא דִינָא דִלְתַתָּא. I WILL NOT AGAIN CURSE THE GROUND ANY MORE FOR MAN’S SAKE. R. Hizkiah asked, ‘What does this verse mean?’ R. Yesa replied: ‘I have heard from R. Simeon the following. So long as the supernal fire is gathering force, the smoke, which is the execution of judgement here below, rages more and more fiercely and is more and more destructive; for once the fire starts, there is no keeping it back until the judgement has been fully executed. But when punishment below is not intensified by punishment from above, it burns itself out without bringing the world to ruin. Hence it is written, lo osif (I will not add) as much as to say, “I will not lend any additional force and volume to the punishment below”.’

אָמַר הַהוּא יְנוּקָא שְׁמַעְנָא בְּגִין דִּכְתִיב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּחוֹבָא דְאָדָם. אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא דְּאִיהוּ מְחַבְּלָא דְעָלְמָא וְשָׁצֵי בְּנֵי עָלְמָא. מֵהַהוּא יוֹמָא דְּקָרִיב נֹחַ קָרְבָּנָא, וְאָרַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאַרְעָא לְנַפְקָא מִתְּחוֹת הַהוּא נָחָשׁ וְנָפְקָא מִמְסָאָבָא. וְעַל דָּא מַקְרִיבִין יִשְׂרָאֵל קָרְבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאַנְהָרָא אַפֵּי אַרְעָא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה יָאוֹת הוּא (והיא) וְהַאי הֲוָה תָּלֵי עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי. אָמַר רַבִּי יִיִסָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְעִיר לָהּ לְסִיהֲרָא וְשָׁלְטָא הַהוּא נָחָשׁ, אֲבָל בְּגִין חוֹבָא דְּאָדָם אִתְלַטְיָיא בְּגִין לְמֵילַט עָלְמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא (דאתייהבת אורייתא) נַפְקַת אַרְעָא מֵהַהִיא קְלָלָה וְקָיְימָא סִיהֲרָא בְּהַהִיא גְרִיעוּתָא, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְקוּרְבָּנָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל יָתְבִין עַל אַרְעֲהוֹן. Said the young lad, ‘I have heard that the expression “for man’s sake” alludes to the utterance, “cursed is the ground for thy sake” (Gen. 3, 17). For at the time when the earth was cursed for the sin of Adam, full dominion over her was granted to that evil serpent, the destroyer and exterminator of the world and its inhabitants. From the day, however, that Noah offered up sacrifices, and the Holy One, blessed be He, smelt their sweet savour, the earth was liberated from the dominion of the serpent and threw off his defilement. It is for this same reason that Israel bring offerings, so as to keep bright the countenance of the earth.’ Said R. Hizkiah, ‘This is correct, but nevertheless this liberation remained in suspense until Israel stood at Mount Sinai.’ R. Yesa said: ‘The Holy One, blessed be He, had already diminished the moon and allowed the serpent to obtain sway, but on account of the sin of Adam she was actually cursed in order that the whole world might be cursed. But on that day the earth was freed of that curse, whilst the moon remained in her diminished state, save during the time when offerings are brought and Israel dwell in their own land.’

אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְהַהוּא יְנוּקָא מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אַבָּא. אָמַר לֵיהּ אַבָּא תְּהֵא בְּכֹלָּא בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִין. קָרָא עֲלֵיהּ (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. R. Yesa asked the child, ‘What is your name?’ He replied, ‘Abba’. He said to him, ‘Abba (=father, chief) you shall be in everything, in wisdom and in years.’ He further applied to him the verse. “Thy father and thy mother will be glad, and she that bore thee will rejoice” (Prov. 23, 25).

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא רוּחַ מְסָאֳבָא מִן עָלְמָא כְּמָה (ד"א ל"ג דאתמר) דִכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֶּר. R. Hizkiah said: ‘The Holy One, blessed be He, will one day sweep away the unclean spirit, as it is written, “And the unclean spirit I will cause to pass out of the land” (Zech. 13, 2), and further, “He will swallow up death for ever, and the Lord God will wipe away tears from all faces, and the reproach of his people will he take away from off all the earth, for the Lord hath spoken it” (Is. 25, 8).

וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא וְלְאֲפָקָא לָהּ מֵחֲשׁוֹכָא בְּגִין הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. מַאי אוֹר, הַהוּא אוֹר דְּגָנִיז לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית: The Holy One, blessed be He, will also one day restore the moon to its full light, and dissipate the darkness brought on her by the evil serpent, as it is written, “And the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days” (Ibid. 30, 26), the reference here being to the primordial light which the Holy One, blessed be He, stored away during the period of the creation.’

וַיְבָרֶךָ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י׳:כ״ב) בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר וְלא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ. בִּרְכַּת יְיָ דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי אִתְפַּקְדָא עַל בִּרְכָאן דְּעָלְמָא, וּמִנָּהּ נָפְקֵי בִּרְכָאן לְכֹלָּא. AND GOD (Elohim) BLESSED NOAH AND HIS SONS, AND SAID UNTO THEM: BE FRUITFUL AND MULTIPLY, ETC. R. Abba began his discourse with the text: The blessing of the Lord, it maketh rich, and no pain shall be added thereto (Prov. 10, 22). ‘“The blessing of the Lord” is bound up with the Shekinah, as she is in charge of the blessings of the world, and from her flow blessings for all.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יְהֵא לְכוֹן דְּיּוֹקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲווּ דִּיוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית ט׳:ו׳) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב, (בראשית ה׳:א׳) בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִשְׁתַּנּוּ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵהַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְהַפָּכוּ אִנוּן לְמִדְחַל מִקַּמֵּי חֵיוָון בְּרָא. AND THE FEAR OF YOU AND THE DREAD OF YOU SHALL BE UPON EVERY BEAST OF THE EARTH: as much as to say, “Henceforward you will assume the facial impress of man”; for up to that time their facial impress was not that of human beings. For at first: “in the image of God created he him” (Gen. 1, 27), also “in the likeness of God made he him” (Ibid. 5, 1); but when they sinned, their facial impress was changed from the supernal prototype, and through this transformation they became afraid of the beasts of the field.

בְּקַדְמִיתָא כָּל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָקְפָן עַיְינִין וְחָמָאן דִּיוּקְנָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְזָעָאן וְדָחֲלִין מִקַּמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָטוּ אִתְהַפַּךְ דְּיוּקְנַיְיהוּ מֵעֵינַיְיהוּ לִדְיוּקְנָא אָחֳרָא. וְאִתְהַפַּךְ דִּבְנֵי נָשָׁא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּי שְׁאָר בְּרִיָּין. Whereas formerly all the creatures of the world, when looking up towards man, encountered the supernal sacred impress and thus were filled with fear and trembling, now after they sinned their appearances were transformed, and it was men who feared and dreaded the rest of the animal world.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִנוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא חָטָאן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וְלָא עָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. זִיו דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּנֵּי מֵחֵיזוּ דִּדְיוּקְנָא עִלָּאָה. וְכָל בְּרִיָּין דְּעָלְמָא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דִּבְנִי נָשָׁא עָבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, אִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא דִלְהוֹן וְכֻלְהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מִקַּמֵּי בְּרִיָין אָחֳרָנִין, בְּגִין דְּאִתְחַלַּף דִּיוּקְנָא עִלָּאָה וְאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ, וּכְדֵין שָׁלְטֵי בְּהוּ חֵיוַת בְּרָא, דְּהָא לָא חָמוּ בְּהוּ הַהוּא דִּיוּקְנָא עִלָאָה כִּדְקָחָזֵי. Thus it is that all who are mindful of their Master, who keep themselves from sin and do not transgress the precepts of the Torah, retain their visage unaltered from the supernal prototype, and hence all the creatures of the world fear them and tremble before them. But when men transgress the precepts of the Torah, their visages change, and they fear the other creatures and tremble before them; the beasts of the field obtain dominion over men because they do not see any more in them the true supernal image.

וְעַל כָּךְ הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָלְמָא אִתְחַדַּשׁ כְּמִלְּקַדְּמִין, בָּרִיךְ לוֹן בְּרָכָה דָא וְשַׁלִּיט לוֹן עַל כֹּלָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. וְאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. מִקַּדְמַת דְּנָא. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא מְסַר כֹּלָּא בִּידֵהוֹן דִּכְתִיב וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגו'. Hence, now that the world was reinstated in its former position, He bestowed on them His blessing and granted them dominion over all the creatures, as we read: AND UPON ALL THE FISHES OF THE SEA: INTO YOUR HAND ARE THEY DELIVERED; that is, all, even to the fishes of the sea.’ R. Hiya said: ‘It is written “into your hand were they delivered” (nithanu), i.e. originally, for when the Holy One, blessed be He, created the world, He delivered all in man’s hand, as it is written, “and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, etc.” (Gen. 1, 28).’

וַיְבָרֶךָ אֱלהִים אֶת נֹחַ. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים לכ) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל קְרָא דָא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא אִתְּמָר. דְּהָא תָּנִינָן בַּעֲשָׂרָה זִינֵי שְׁבָחָא שַׁבַּח דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְחַד מִנַּיְיהוּ מַשְׂכִּיל. וְהוּא דַּרְגָּא חַד מֵאִנוּן עֲשָׂרָה. וְדָוִד אַתְקִין גַּרְמֵיהּ עַד לָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי הַאי דַּרְגָּא. In reference to the words “And God blessed Noah”, R. Hizkiah discoursed on the text: Of David, Maskil. Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered (Ps. 32, 1). He said: ‘This verse contains deep mysteries of wisdom. For we have been taught that David, in offering praise to the Holy One, blessed be He, made use of ten varieties of praise, one of which was Maskil, which is one of the ten grades (of illumination), and the word here implies that David qualified himself to attain that grade.

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִיל חוֹבֵי וְזַכְוָון דִּבְנֵי נָשָׁא דְּהַהוּא (ד"א כד ההוא) תִיקְלָא דְּבִסְטַר חוֹבִין מִסְתַּלְּקִין וְאִנוּן אוֹחֳרָנִין זַכְיָין דְּאִנוּן בְּתִיקְלָא אָחֳרָא מַכְרִיעִין לְתַתָּא דָּא הוּא נְשׂוּי פֶּשַׁע. The verse proceeds: “Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered.” The words nesui pesha mean literally “whose transgression is uplifted”. That is to say, when the Holy One, blessed be He, weighs the sins and the merits of men in the balance, happy then is he whose sins rise and mount in the one scale whilst his merits sink down the other.

כְּסוּי חֲטָאָה בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא דִּיהֵא מְחַפְיָא דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי מְחַבְּלָא, כְּמָה דְּהֲוָה לְנֹחַ דְּכַסֵּי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵהַהוּא חֲטָאָה דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ אָדָם עַל עָלְמָא. דְּכֵיוָן דְּחֲטָאָה דָא אַנְגִיד אָדָם עַל עַלְמָא, שְׁאָר בְּרִיָּין שָׁלְטָאן וּבַר נָשׁ דָּחִיל מִנַּיְיהוּ וְעָלְמָא לָא אַתְקִין בְּתִקּוּנִיהּ. וּבְגִין כָּךְ כַּד נָפַק נֹחַ מִתֵּיבוּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרְכֵיהּ. דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וְגו': “Whose sin is covered”: i.e. when the world is being chastised, that man will be concealed so that the destroyer will have no power over him, in the same way that Noah was concealed by the Holy One, blessed be He, so that he escaped the consequences that Adam’s sin drew upon the world. For that sin transferred dominion from man to the other creatures, making him fear them, and thus reversing the true order of things. Therefore when Noah went forth from the ark, the Holy One, blessed be He, blessed him, as it is written, “And God blessed Noah and his sons, etc.”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וְגו'. זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגו'. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. נָתַתִּי מִקַּדְמַת דְּנָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. מַה כְּתִיב לְעֵילָא וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּן. אִלֵּין אַרְבַּע חֵיוָון רַבְרְבָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּהַהוּא רָקִיעַ מִתְתַּקְּנָא עֲלַיְיהוּ. וְכֻלְהוּ גַדְפַיְיהוּ (ד"א ל"ג פרישן) מִתְחַבְּרָאן דָּא בְּדָא לְחַפְיָיא גוּפַיְיהוּ. AND GOD SAID TO NOAH… THIS IS THE TOKEN OF THE COVENANT WHICH I MAKE BETWEEN ME AND YOU… I HAVE SET MY RAINBOW IN THE CLOUD. The past tense “I have set” shows that the bow had already been there. In connection with this passage R. Simeon discoursed on the verse: And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone (Ezek. 1, 26). ‘Before this verse,’ he said, ‘we find the words, “And when they went I heard the noise of their wings like the noise of great waters, like the voice of the Almighty” (Ibid. 24). These are the four sacred and mighty beings called Hayyoth (animals), by whom the firmament is upheld, and whose wings are usually joined together to cover their bodies.

וּבְשַׁעֲתָא דְּאִנוּן פָּרְשֵׂי גַדְפַיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע קוֹל גַּדְפִין דְּכֻלְהוּ דְּאָמְרֵי שִׁירָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּקוֹל שַׁדַּי. דְּלָא אִשְׁתְּכִיךְ לְעָלְמִין. כְּמָה דִכְתִיב, (תהילים ל׳:י״ג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלא יִדּוֹם. וּמַאי אָמְרֵי, (תהילים צ״ח:ב׳) הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹים גִּלָּה צִדְקָתוֹ. When, however, they spread out their wings, a volume of sound swells forth, and they break out into songs of praise, “as the voice of the Almighty”, which never becomes silent, as it is written, “so that my glory may sing praise to thee, and not be silent” (Ps. 30, 13). The tenour of their praises is, “The Lord hath made known his salvation, his righteousness hath he revealed in the sight of the nations” (Ps. 98, 2).

קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנְה, כְּקוֹל מַשִּׁרְיָיתָא קַדִּישָׁא כַּד מִתְחַבְּרָן כָּל חֵילִין עִלָּאִין לְעֵילָא. וּמַאי אָמְרֵי קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. אֲהַדְּרוּ לְדָרוֹם אָמְרוּ קָדוֹשׁ, אֲהַדְּרוּ לְצָפוֹן אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמִזְרָח אָמְרוּ קָדוֹשׁ. אֲהַדְּרוּ לְמַעֲרָב אָמְרוּ בָּרוּךְ. It says further: “A noise of tumult like the noise of a host” (Ezek. 1, 24), i.e. like the sound of the holy camps when all the supernal armies assemble on high. What is it they declaim? “Holy, holy, holy, is the Lord of Hosts, the whole earth is full of his glory” (Is. 6, 3). They turn to the south and say “holy”, they turn to the north and say “holy”, they turn to the east and say “holy”, they turn to the west and say “blessed”.

וְהַאי רָקִיעַ קָאִים עַל רֵישֵׁיהוֹן. וּבְכָל אֲתַר דְּאִיהִי אָזְלָא, אַסְחָרוּ אַפִּין לְהַהִיא סִטְרָא דְּאִתְכְּלִילוּ אַנְפִּין בֵּיהּ. אִסְחָרוּ אַנְפִּין לְאַרְבַּע זָוְיָין, וְכֻלְהוּ מִסְתַּחֲרִין לְתַתָּא. And that firmament rests upon their heads, and in whatever direction it turns, their faces turn also. They turn their faces to the four cardinal points, and all revolve in a circle.

בְּרִבּוּעָא דִילֵיהּ אִתְגְּלִיפַת בְּאַרְבַּע אַנְפִּין, אַנְפֵּי אַרְיֵה. אַנְפֵּי נִשְׁרָא. אַנְפֵּי שׁוֹר. אַנְפֵּי אָדָם. גָּלִיף בְּכֻלְהוּ אָדָם. אַנְפֵּי אַרְיֵ"ה אָדָם. אַנְפֵּי נֶשֶׁ"ר אָדָם. אַנְפֵּי שׁוֹ"ר (ד"א אדם). כֻּלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. The firmament is imprinted, at the four corners of a square, with four figures, of a lion, an eagle, an ox, and a man; and the face of a man is traced in all of them, so that the face of Lion is of Man, the face of Eagle is of Man, and the face of Ox is of Man, all being comprehended in him. Hence it is written: “As for the likeness of their faces, they had the face of a man” (Ezek. 1, 10).

וְהַאי רָקִיעַ דְּאִתְרַבַּע כֻּלְהוּ גְּוָונִין כְּלִילָן בֵּיהּ, אַרְבַּע גְּוָונִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ גְּלִיפִין בְּאַרְבַּע אַרְבַּע. בְּאַרְבַּע גְּלִיפִין רְשִׁימִין טְהִירִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כַּד מִתְפָּרְשָׁאן גְּוָונִין דְּאִנוּן אַרְבַּע סָלְקִין תְּרֵיסַר. גַּוָון יָרֹק. גַּוָון סוּמָק. גַּוָּון חִוַּור. גַּוָון סַפִּיר דְאִתְכְּלִילוּ מִכָּל גְּוָונִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶּעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנּוֹגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֶה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ. חֵיזוּ דִּגְוָונִין דְּכֹלָּא. וּבְגִין כָּךְ אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. Eurther, the firmament with its enclosed square contains the gamut of all the colours. Outstanding are four colours, each engraved with four translucent signs, both higher and lower. These when decomposed become twelve. They are green, red, white, and sapphire, which is made up of all these colours. Hence it is written, “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ibid. 1, 28): containing, that is to say, all shades of all colours. The same is referred to in the text I HAVE SET MY BOW IN THE CLOUD.

מַאי קַשְׁתִּי, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּיוֹסֵף דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. בְּגִין דְּיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וּבְגִין כָּךְ קַשְׁתּוֹ דָּא בְּרִית דְּקֶשֶׁת דְּאִתְכְּלִיל בְּצַדִּיק, דִּבְרִית דָּא בְּדָא אִתְאַחִיד. וּבְגִין דְּנֹחַ הֲוָה צַדִיק, קָיְימָא דִילֵיהּ קֶשֶׁת. The bow here has a parallel in the text, “But his bow abode firm” (Gen. 49, 24), i.e. the covenant of Joseph, because he was a righteous man, had for its symbol the bow, since the bow is linked with the covenant, and the covenant and the righteous are integral in one another. And because Noah was righteous, the sign of his covenant was the bow.

וַיָּפוֹזוּ. מַאי וַיָּפוֹזוּ, אַנְהִירוּ בַּחֲמִידוּ דְכֹלָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ט:י״א) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים. אִתְנְהִירוּ בִּנְהִירוּ עִלָּאָה כַּד נָּטַר בְּרִית. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי יוֹסֵף הַצַּדִּיק. עַל דָּא אִקְרֵי הַקֶּשֶׁת בְּרִית, כָּלִיל דָּא בְּדָא. (The word vayophozu, mentioned in connection with Joseph, is akin to the term paz (fine gold) in the passage, “More to be desired are they than gold, yea, than much fine gold” (Ps. 19, 11), and it means that his arms shone with the lustre of the most desirable substance, they shone with the light supernal, since he had observed the covenant; hence he is named “Joseph the righteous”.) And the rainbow is therefore called “covenant” because they embrace one another.

זָהֲרָא יְקָרָא עִלָּאָה חֵיזוּ דְּכָל חֵיזוּ חָזוּ כְּחֵיזוּ טְמִירִין (נ"א טמירא) גְּוָונִין טְמִירִין. גְּוָונִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין. וְלֵית רְשׁוּ לְאִסְתַּכָּלָא בְּעֵינָא בַּקֶּשֶׁת כַּד אִתְחֲזֵי בְּעָלְמָא דְּלָא יִתְחֲזֵי קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא. וְכֵן גְּוָונִין דְּקֶשֶׁת הוּא חֵיזוּ סוֹסְטִיפָא קְטִירָא כְּחֵיזוּ יְקָרָא עִלָּאָה דְּלָא לְאִסְתַּכָּלָא. Like the firmament it is a supernal resplendent glory, a sight of all sights, resembling the hidden one (the Shekinah), containing colours undisclosed and unrevealable. Hence it is not permitted to gaze at the rainbow when it appears in the heavens, as that would be disrespectful to the Shekinah, the hues of the rainbow here below being a replica of the vision of the supernal splendour, which is not for man’s gaze.

וְכֵיוָן דְּאַרְעָא חָמַאת לְהַאי קֶשֶׁת קְיָימָא קַדִּישָׁא, אִתְקָיְימַת בְּקִיּוּמָא. וְעַל דָּא וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּין אֱלהִים וְגו'. הַאי דְּאֲמָרָן דְּאִלֵּין תְּלַת גְּוָונִין וְחַד דְּאִתְכְּלִיל בֵּינַיְיהוּ כֻּלְהוּ רָזָא חָדָא. וּבְגוֹ עֲנָנָא סָלְקָא לְאִתְחֲזָאָה. Hence when the earth saw the rainbow as a holy covenant, it was once more firmly established, and therefore God said, AND IT SHALL BE FOR A TOKEN OF A COVENANT BETWEEN GOD, ETC. The three primary colours and the one compounded of them, which we mentioned before, are all one symbol, and they all show themselves in the cloud.

(יחזקאל א׳:כ״ו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר. הַאי הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּאִיהִי נְקוּדָה חָדָא דְּכָל עָלְמָא. וְקָיְימָא עֲלָהּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּמַאי הִיא, כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּאִיהִי מְמַנָּא עַל אִלֵּין אַרְבַּע דְּמוּת כִּסֵּא בְּאַרְבַּע סָמְכִין, וְדָא הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezek. 1, 26). This alludes to the “foundation stone” (eben shethiah), which is the central point of the universe and on which stands the Holy of Holies. “The likeness of a throne”, i.e. the supernal holy throne, possessing four supports, and which is symbolic of the Oral Law.

רַבִּי יְהוּדָה קָם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּפַלְגוּ לֵילְיָא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּמָתָא מַחְסֵיָא. וְהֲוָה תַּמָּן בְּבֵיתָא חַד יוּדָאי דְּאֲתָא בִּתְרֵי קְסִירָא דְקַטְפִירָא. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים. דָּא הִיא אֶבֶן שְׁתִיָּה דְּמִתַּמָּן אִשְׁתִּיל עָלְמָא וְעֲלָה אִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. R. Judah one night, whilst staying at an inn in Matha-Mehasia, rose at midnight to study the Torah. At the time there happened to be there a certain Judean traveller who had with him two sacks of clothes. R. Judah began to expound the verse, “And this stone which I have set up for a pillar shall be God’s house” (Gen. 28, 22). ‘That stone’, he said, ‘was the foundation stone out of which the world evolved, and on which the Temple was built.’

זָקַף רֵישֵׁיהּ הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר לָהּ הַאי מִלָּה אֵיךְ אֶפְשָׁר, וְהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִינָהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵי לָהּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:כ״ב) וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו. וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְהַאי אַבְנָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַ ם. The Judean raised his head and said, ‘How is this possible? This foundation stone was created before the world, to be the point from which the world evolved, and yet you say that it is referred to in the verse, “and this stone which I have set up for a pillar”, which indicates that Jacob put it there, this being the same stone of which it is said, “and he took the stone that he had put under his head” (Ibid. I8). A further difficulty is that Jacob was in Bethel, whereas the foundation stone is in Jerusalem.’

רַבִּי יְהוּדָה לָא אַסְחַר רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ, פָּתַח וְאָמַר (עמוס ד׳:י״ב) הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלקֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב, (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין כַּוָּונָה. וּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא בָּעָאן לְאִתְתַּקָּנָא בְּגוּפָא וּרְעוּתָא כְּחֲדָא. קָם הַהוּא יוּדָאי וְאִתְלַבַּשׁ, וְיָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן צַדִּיקַיָא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָא וְלֵילֵי. R. Judah, without turning his head, recited the verse, “Prepare to meet thy God, O Israel” (Amos 4, 12), and also “Be attentive and hearken, O Israel” (Deut. 27, 9). ‘We learn from here, he said, ‘that the study of the Torah must be approached with proper preparation, not only of the mind but also of the body.’ The Judean then arose and put on his garments, and seating himself beside R. Judah, said, ‘Happy are ye righteous who give yourselves up to the study of the Torah day and night.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה הַשְׁתָּא דְּכַוְונַת גַּרְמָךְ, אֵימָא מִילָךְ דְּנִתְחַבֵּר כְּחֲדָא. דְּהָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בָּעְיָין תִּקּוּנָא דְגוּפָא וְתִקּוּנָא דְלִבָּא. וְאִי לָאו בְּעַרְסָאי שְׁכִיבְנָא וּבְלִבָּאי אָמַרְנָא מִלִּין. אֶלָּא הָא תָּנִינָן דְּאָפִילּוּ חַד דְּיָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא שְׁכִינְתָּא אִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ, וּמַה שְּׁכִינְתָּא הָכָא וְאֲנָא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּבַעֲיָין צַחוּתָא. Said R. Judah to him, ‘Now that you have properly attired yourself, say what you have to say, so that we may join together, as the study of the Torah requires a seemly garb as well as an attentive mind. Otherwise I could just as well lie in my bed and meditate. But we have been taught that even a single person who sits and studies the Torah has for his companion the Shekinah; and how could the Shekinah be here whilst I am in bed?’

וְתוּ דְּכָל בַּר נָשׁ (אחרי מות סז א) דְּקָם לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִפַּלְגוּ לֵילְיָא כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן (בפלגו דליליא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. וְהוּא וְכָל צַדִּיקַיָיא דִּבְגִנְתָּא כֻּלְהוּ צַיְיתִין (ליה וצייתין) לְאִלֵּין מִלִּין דְּנָפְקֵי מִפּוּמֵיהּ. וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא מִתְעַדְּנִין לְמִשְׁמַע מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא בְּשַׁעֲתָא דָּא וְאֲנָא אֱהֵא שָׁכִיב בְּעַרְסָאי. אָמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא אֵימָא מִילָךְ. Furthermore, the words of the Torah must be clearly articulated. Moreover, when a man gets up to study at midnight, at the time when the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden, He and all the righteous in the Garden are listening to the words that issue from his mouth. Since that is so, that the Holy One, blessed be He, and all the righteous feel delight in listening to the words of the Torah at this time, should I remain lying in bed?’ He then said to him, ‘Now say what you have to say.’

אָמַר לֵיהּ שְׁאֵילְנָא עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ בִּפְסוּקָא דָא (רזא דאבן שתיה דאמרת) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים דְּדָא אֶבֶן שְׁתִיָה. (השתא דציית למלי) הֵיךְ אֶפְשָׁר, דְּהָא אֶבֶן שְׁתִיָּה עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲוַת וּמִנָּהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי, דְּמַשְׁמַע דְּיַעֲקֹב שַׁוֵּי לָהּ הַשְׁתָּא. וּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו. The Judean then said, ‘Regarding your remark that Jacob’s stone was the foundation stone, I have asked you, first, how can that be, seeing that the foundation stone preceded the creation of the world, and was the one from which the world evolved, whereas Jacob’s stone was put by him in its place, as it is written, “and the stone which I have put”, also, “And he took the stone that he had put under his head.”’

וְתוּ דְּיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל הֲוָה וְאַבְנָא דָא הֲוַת בִּיְרוּשָׁלַם. אָמַר לֵיהּ כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִכְפַּל תְּחוֹתוֹי וְהַהוּא אֶבֶן תְּחוֹתֵיהּ הֲוַת. אָמַר לֵיהּ אֲשֶׁר שָׂם כְּתִיב. וּכְתִיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה. אָמַר לֵיהּ אִי יָדַעְתְּ מִלָּה אֵימָא לָהּ. And secondly, how can the two be identified, seeing that Jacob was in Bethel and that the stone was in Jerusalem?’ R. Judah answered, ‘The whole land of Israel was folded up beneath him, so that that stone was underneath him.’ The Judean repeated his question, quoting again the expressions ‘that he put’-‘the stone which I had put’. Said R. Judah to him, ‘If you know a better answer, say it.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ. דָּוִד מַלְכָּא חֲבִיבוּתָא וּדְבֵקוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי אֶבֶן הֲוָה. וְעֲלָהּ אָמַר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. וְכַד בָּעָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּחִיזוּ יְקָרָא דְמָרֵיהּ, נְטַל לְהַאי אֶבֶן בִּידֵיהּ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר עָיִיל. The Judean then discoursed as follows. ‘It is written, As for me, I shall behold thy face in righteousness; I shall be satisfied when I awake with thy likeness (Ps. 17, 15). King David felt great affection and attachment for this stone: it was of it that he said, “The stone which the builders rejected is become the corner stone” (Ibid. 118, 22). And whenever he desired to gaze at the reflection of the glory of his Master, he first took that stone in his hand and then he entered,

בְּגִין דְּכָל מַאן דְּבָעֵי לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּי מָרֵיהּ, לָא אָעִיל אֶלָּא בְּהַאי אֶבֶן. דִּכְתִיב, (ויקרא יג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחזֶה פָנֶיךָ. וְכָל אִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ דְּדָוִד לְאִתְחֲזָאָה בְּהַאי אֶבֶן כְּדְקָא יְאוּת לְגַבֵּי דִּלְעֵילָא. as whoever wishes to appear before his Master can only do so through that stone, as it is written, “Herewith shall Aaron come into the holy place” (Lev. 16, 3). It was David’s boast that “As for me, I shall behold thy face in righteousness”, and he exerted himself in every way to appear before Him on high in proper guise by means of that stone.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אַתְקִין צְלוֹתָא דְצַפְרָא וְאוֹדַע טִיבוּ דְמָארֵיהּ בְּעָלְמָא. וְאַתְקִין הַהִיא שַׁעֲתָא בְּתִקּוּנָהָא כְּדְקָא יָאוֹת דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה וְאוֹדַע בְּעָלְמָא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין דְּיָכוֹל לְשֵׁזָבָא וּלְמֵידַן עָלְמָא. Now, Abraham instituted morning prayer and taught the world the character of his Master, and made that hour a propitious one for prayer. Isaac instituted afternoon prayer (minhah) and taught the world that there is a supreme Judge who can either pardon or condemn the world.

וַיִּהְיוּ בְּנִי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּהְיוּ בְּנֵי נֹחַ. אַמַּאי אָמַר הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. וְכִי בְּנִין אָחֳרָנִין הֲווּ לֵיהּ דְּלָא נָפְקֵי מִן תֵּיבוּתָא. AND THE SONS OF NOAH THAT WENT FORTH FROM THE ARK WERE SHEM, AND HAM, AND JAPHETH. R. Eleazar asked why the Scripture inserts the words “who went forth from the ark”. Did, then, Noah have other sons who did not go forth from the ark?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִין. דְּהָא לְבָתַר אוֹלִידוּ בְּנוֹי בְּנִין. דִּכְתִיב וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת שֵׁם וְגו'. וְאִנוּן לָא נָפְקֵי מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּיבָה שֵׁם חָם וָיָפֶת. R. Abba said: “Yes: the children whom his sons bore afterwards; and the Scripture points out that these did not go forth from the ark.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אִילּוּ הֲוֵינָא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא כַּד יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְחֲנוֹךְ בְּעָלְמָא וְסִפְרָא דְאָדָם, אַתְקִיפְנָא דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּינֵי אֱנָשָׁא, בְּגִין דְּלָא חַיְישׁוּ כָּל חֲכָמָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וְטָעָן בְּמִלִּין אָחֳרָנִין לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהַשְׁתָּא הָא חַכִּימֵי עָלְמָא יָדְעִין מִלִּין וְסָתְמִין לוֹן וּמִתְתַּקְפֵי בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן. R. Simeon said: ‘Had I been alive when the Holy One, blessed be He, gave mankind the book of Enoch and the book of Adam, I would have endeavoured to prevent their dissemination, because not all wise men read them with proper attention, and thus extract from them perverted ideas, such as lead men astray from the Most High to the worship of strange powers. Now, however, the wise who understand these things keep them secret, and thereby fortify themselves in the service of their Master.’

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר מִגַּן עֵדֶן (אתרכבת) אִתְתַּרְכַת וּנְצִיב לָהּ הָכָא. וְחַד אָמַר בְּאַרְעָא הֲוַת וְעָקַר לָהּ וְשָׁתַל לָהּ, וּבְהַהוּא יוֹמָא עַבְדַת אִיבִּין וְנִיצַת לַבְלְבִין וְעֲנָבִים וְהֲוָה סָחִיט לָהּ וְשָׁתֵי מִן חַמְרָא וְרָוֵי. AND NOAH THE HUSBANDMAN BEGAN AND PLANTED A VINEYARD. R. Judah and R. Jose differed as to the origin of this vine. One said that it came from the Garden of Eden and Noah now planted it here. The other said that it had been on the earth before the Flood and Noah had plucked it and now replanted it. On the same day it blossomed, ripened, and brought forth grapes. Noah then pressed out from them wine, drank of it and became drunken.

הוּא הָיָה גִּבּוֹר צַיִּד לִפְנִי יְיָ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרוֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְיָ. תָּא חֲזֵי, הוּא הֲוָה גְּבַר תַּקִּיף. לְבוּשׁוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲוָה לָבִישׁ וְהֲוָה יָדַע לְמֵיצַד צֵידָה דִּבְרִיָּיתָא בְּהוּ. HE WAS A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD; WHEREFORE IT IS SAID: LIKE NIMROD A MIGHTY HUNTER BEFORE THE LORD. Truly he was a man of might, because he was clad in the garments of Adam, and was able by means of them to lay snares for mankind and beguile them.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נִמְרוֹד הֲוָה מְפַתֵּי לִבְרִיָּיתָא לְמֵיהַךְ בָּתַר פּוּלְחַן דְּעַבוֹדָה זָרָה וְהֲוָה שַׁלִּיט בְּאִנוּן לְבוּשִׁין וְנָצַח בְּנֵי עָלְמָא וְהֲוָה אָמַר דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא בְּעָלְמָא וּפָלְחִין לֵיהּ בְּנִי נָשָׁא. וְאַמַּאי אִקְרֵי שְׁמֵיהּ נִמְרוֹד דְּמָרַד בְּמַלְכָּא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא דְּמָרַד בְּעִלָּאֵי וּמָרַד בְּתַתָּאֵי. R. Eleazar said: ‘Nimrod used to entice people into idolatrous worship by means of those garments, which enabled him to conquer the world and proclaim himself its ruler, so that mankind offered him worship. He was called “Nimrod”, for the reason that he rebelled (marad=rebel) against the most high King above, against the higher angels and against the lower angels.’

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּכֻלְהוּ כְּחֲדָא, בְּיִיחוּדָא דְּכֻלְהוֹן יַעַבְדוּן וְיִצְלְחוּן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. יִתְבַּדְּרוּן דַּרְגִּין כָּל חַד לְסִטְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יִתְבַּדְּרוּן כָּל הַנֵּי דִלְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם. AND THE LORD SAID: BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE, AND THEY HAVE ALL ONE LANGUAGE, i.e. being united they may indeed succeed in their undertaking. Let, therefore, all the grades be dispersed, each in its own direction, and in this way mankind below will also be dispersed. Hence it it written: AND THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE.

וְאִי תֵימָא לִישַׁנְהוֹן אַמַּאי אִתְבַּלְבֵּל (אתבדר ובלבל לון קודשא בריך הוא). אֶלָּא בְּגִין דְּכֻלְהוֹן מְמַלְּלִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לִישְׁנָא קָא עָבִיד לוֹן סִיּוּעָא. בְּגִין דִּבְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא תַּלְיָין מִלִּין אִלֵּין לְאַדְבְּקָא כַּוָּנָה דְלִבָּא. וּבְדָא עָבְדֵי סִיּוּעָא לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאַקָמָא. Why was their language confounded? Because they all spoke the holy tongue, and this was of help to them. For in the utterance of prayer, it is Hebrew words which fully express the purpose of the heart, and thus help to the attainment of the desired goal;

וְעַל דָּא אִתְבַּלְבָּל לִישַׁנְהוֹן דְּלָא יָכִילוּ לְאִתְתַּקָּפָא רְעוּתְהוֹן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֵּיוָן דְּאִתְחַלַּף לִישַׁנְהוֹן לָא אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא (כט א בס"ת) בְּגִין דְּחֵילָא דִּלְעֵילָא לָא יָדְעֵי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בַּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכַד אִתְבַּלְבָּל לִישְׁנָא דִלְהוֹן אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהוֹן וְאִתְבַּר תּוּקְפָא דִלְהוֹן. hence their tongue was confounded in order that they might not be able to express their desires in the holy tongue. Since the angels on high do not understand any language save the sacred language, therefore as soon as the language of the rebels was confounded they lost the source of their power.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא מִלָּה (דא) דְּאָמְרֵי תַּתָּאֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כֻּלְהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא יָדְעֵי בֵּיהּ וְאִתְתַּקְפֵי בֵּיהּ. וְלִישַׁן אָחֳרָא לָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִלֵּין כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבָּל לִישָׁנָא דִלְהוֹן, מִיָּד וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר. דְּהָא אִתְבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד מִדֵּי בִּרְעוּתָא דִלְהוֹן. For whatever men utter below in the holy tongue all the hosts of heaven understand and take heed of, but any other language they do not understand. Hence as soon as the language of the builders was confounded THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY, since their strength was broken and they were unable to achieve their purpose.

(דניאל ב׳:כ׳) לֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ (די אלהא) (דקודשא בריך הוא) מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרָתָא דִי לֵהּהִיא. דְּהָא בְּגִין (דא) דְּאַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזֵי דְּחָכְמְתָא לְעָלְמָא, אִתְקַּלְקָלוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא וּבָעוּ לְאִתְגָּרָא בֵּיהּ. We read, “Blessed be the name of God from everlasting even unto everlasting; for wisdom and might are his” (Dan. 2, 20). Truly His: for whenever the Holy One, blessed be He, allowed the deep mysteries of wisdom to be brought down into the world, mankind were corrupted by them and attempted to declare war on God.

יָהַב חָכְמְתָא לְנֹחַ וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִּן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל כְּמָה דְּאִתְּמָר. יָהַב חָכְמְתָא לְאַבְרָהָם וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּאַרְגִּיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן יִצְחָק נָפַק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. יַעֲקֹב נְסַב תְּרֵין אֲחָתָן. He gave wisdom to Noah, who, indeed, worshipped by means of it the Holy One, blessed be He, but afterwards “he drank of the wine and was drunken and uncovered”, as already explained. He gave wisdom to Abraham, who by means of it served the Holy One, blessed be He, but then he gave birth to Ishmael, who provoked the Holy One, blessed be He. The same with Isaac, from whom Esau was born. As for Jacob, he married two sisters.

יָהַב חָכְמְתָא לְמשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלָא הֲוָה כְּמשֶׁה שַׁמָּשׁ מְהֵימָן בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין וְלָא סָטָא לִבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא קָאִים בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת. He gave wisdom to Moses, of whom it is written: “He is trusted in all my house” (Num. 12, 7). There was none like Moses, a faithful servant, who was cognisant of all the grades, but whose heart was not seduced by any one of them from firm faith in the highest.

יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי א׳:א׳) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה (משלי ל׳:א׳) הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. אָמַר שְׁלֹמֹה אִתִּי אֵל וְחָכְמְתָא דִילֵיהּ הוּא. וְאוּכָל וְאֵיכוּל לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. לְבָתַר (מלכים א יח) וַיָּקֶם יְיָ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה וְגו'. He gave profound wisdom to Solomon, who called himself I’ithiel, I’ithiel v’ukhal (Prov. 30, 1), as much as to say: “God is with me, and since wisdom is His, v’ukhal, I am able to do my own will.” But afterwards “the Lord raised up an adversary for Solomon” (I Kings 11, 14).

תָּא חֲזֵי, בְּגִין זְעִירוּ דְּחָכְמְתָא דְּאַשְׁכָּחוּ אִלֵּין מֵהַהוּא חָכְמָה דְּקַדְמָאֵי, אִתְגָּרוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָנוּ מִגְדָּל וְעֲבָדוּ כָּל מַה דְּעֲבָדוּ. עַד דְּאִתְבַּדָּרוּ מֵאַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ חָכְמָה לְמֶעְבַּד מִידֵּי. Thus we see that in virtue of the fragments which those people retained from that wisdom of the ancients, they provoked the Holy One, blessed be He, built a tower, and did various kinds of mischief, until they were scattered over the face of the earth, and there was no wisdom left with them for any purpose at all.

אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר חָכְמְתָא בְּעָלְמָא וְיִפְלְחוּן לֵיהּ בָּהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי. לָאו כְּקַדְמָאֵי דְּחֲבִילוּ בֵּיהּ עָלְמָא. אֶלָּא וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. But in the future the Holy One, blessed be He, will cause wisdom to be disseminated in the world, and the peoples will worship Him, as it is written: “And I will set my spirit within you ” (Ezek. 36, 27), but-in contrast with the generations of old, who used it for the ruin of the world-“I will cause you”, the verse continues, “to walk in my statutes and ye shall keep mine ordinances, and do them” (Ibid.)

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא נִפְתַּח בְּאוֹרַיְיתָא וְנֵימָא מִלָּה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים כ״ג:ט״ו) כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנְךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחְנְיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ, מְהַלֵּךְ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג׳:ח׳) מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וְדָא הוּא אִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִתְהַלֵּךְ נוּקְבָא מְהַלֵּךְ דְּכַר. As R. Jose and R. Hiya were once walking together, R. Jose said: ‘Let us begin some discourse on the Torah, and evolve some new idea.’ R. Jose thereupon began with the verse: For the Lord thy God walketh in the midst of thy camp, to deliver thee, and to give up thine enemies before thee; therefore shall thy camp be holy, that he see no unseemly thing in thee, and turn away from thee (Deut. 23, 15). He said: ‘The term for “walketh” is here mithhalekh, as in the passage, “walking (mithhalekh) in the garden towards the cool of the day” (Gen. 3, 8) (in connection with Adam’s eating of the forbidden tree). Mithhalekh is the term for the female, and corresponding to it for the male is the term mehalech.

וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל כַּד הֲווּ אָזְלֵי בְּמַדְבְּרָא דִּכְתִיב (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגו'. הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאָרְחָא. דִּכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. וְדָא הוּא דְּאָזִיל קַמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ זָכֵי. וְלָמָּה. לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אוֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ. לְאִשְׁתְּזָבָא בַּר נָשׁ בְּאָרְחָא וְלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ אָחֳרָא. This is the same power that went in front of Israel whilst they were going through the wilderness, as it is written: “And the Lord went before them by day” (Ex. 13, 21). It is this same power that goes in front of a man when he is on a journey, as it is written: “Righteousness shall go before him, and shall make his footsteps a way” (Ps. 85, 14). It walks in front of a man when he is virtuous in order “to deliver thee and to give up thine enemies before thee”, to wit, to rescue a man when journeying from the power of “the other one”.

וּבְגִין כָּךְ לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי וּלְדַכָּאָה לְגַרְמֵיהּ. מַאי דַּכְיוּ דָּא. דִּכְתִיב, (דברים כ״ג:ט״ו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. מַאי קָדוֹשׁ, קְדוֹשִׁים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ אִלֵּין שַׁיְיפֵי גוּפָא דְּגוּפָא אִתְחַבַּר וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ וְהָיָה מַחֲנְיךָ קָדוֹשׁ. וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר. Hence it is incumbent on a man to guard himself against sin and to purify himself. How purify himself? In the manner indicated in the words, “therefore shall thy camp be holy”. The word qadosh (holy) here is singular, which shows that by the word “camp” we may understand the members of which the body is composed; these are “thy camp” which is to be “holy”.

מַאי עֶרְוַת דָּבָר. דָּא מִלְּתָא (ערייתא) דְעֶרְיָין. דְּדָא הוּא מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאִיס בָּהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת, אַמַּאי דָּבָר. אֶלָּא הַנִּי חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּגָעֲלֵי וּמְסָאֲבֵי גַרְמַיְיהוּ בְּמִלָּה דִּלְהוֹן דְּנָפְקֵי מִפּוּמַיְיהוּ וְהָא אִיהוּ עֶרְוַת דָּבָר. By the term “unseemly thing” is indicated indecency, which is a thing most hateful to the Holy One, blessed be He. Further, the term dabar (thing, lit. word) alludes to the obscene word by which sinners besmirch and befoul themselves.

וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל קַמָּךְ. וְאִי אַתְּ עָבִיד כְּדֵין, מִיָּד וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, דְּלָא יֵזִיל בַּהֲדָךְ וְיֵיתוּב מֵאַחֲרֶיךָ. וְאֲנַן הָא אַזְלִינָן קַמֵּיהּ בְּאָרְחָא נִתְעַסֵּק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִתְעַטְּרָא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ וּשְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדִיאַת מִינֵּיהּ. Why all this? Because “He walketh before thee”. If thou be remiss in regard to this, He will immediately “turn away from thee”. Now, since we are walking along before Him in the road, let us occupy ourselves with words of the Torah. For when the Torah forms a crown over a man’s head, the Shekinah does not depart from him.’

פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר וַיֹּאמֶר ה' הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְגו' תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מַאי מִקֶּדֶם. מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַיִּמְצְאוּ. וַיִּרְאוּ מִבָּעֵי לֵיהּ מַאי וַיִּמְצְאוּ. אֶלָּא מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ תַּמָּן מֵרָזֵי דְחָכְמְתָא מִקַּדְמָאֵי דְּאִתְנְעַר תַּמָּן מִן בְּנֵי טוֹפָנָא, וּבָהּ אִשְׁתַּדְלוּ לְמֶעְבַּד בְּהַהִיא עֲבִידְתָּא דְּעֲבָדוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֲווּ אָמְרֵי בְּפוּמָא וְעַבְדֵי עֲבִידְתָּא. R. Hiya then discoursed as follows: ‘It is written: “And the Lord said: Behold they are one people, and they have all one language’” After this we read: “And it came to pass as they journeyed miqedem.” The term miqedem signifies “away from the Ancient One (qadmon) of the world”. “That they found.” We should have expected “saw”; but the word “found” is used to indicate that they found remnants of the secret wisdom that had been left there by the generation of the Flood, and with that they made their attempt to provoke the Holy One, blessed be He. As they said, so they did.

חָמֵי מַה כְּתִיב הֶן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּאִנּוּן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. וְלֵית מַאן דְּיִמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. אֲבָל מַאי אַעֲבִיד, אֲבַלְבֵּל לוֹן דַּרְגִּין דִלְעֵילָא, וְלִישַׁן דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּכְדֵין אִתְמְנַע עוֹבָדָא דִלְהוֹן. Note what is written, “Behold, they are one people and they have all one language.” Being of one mind, of one will, and speaking one language, “nothing will be withholden from them which they purpose to do”. But, said God, I know what to do; I will confound for them the grades on high and their language below, and thus their work will stop.

וּמַה בְּגִין דְּהֲווּ בִּרְעוּתָא וְלִבָּא חַד וּמְמַלְּלֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּתִיב לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְדִינָא דִלְעֵילָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּהוּ. אֲנַן אוֹ חַבְרַיָיא דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאֲנַן בְּלִבָּא חַד וּרְעוּתָא חַד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Now, seeing that, because they were all of one mind and one will and spoke the holy tongue, it is written of them “nothing will be withholden from them which they purpose to do”, and the supernal judgement was powerless against them, how much more must this apply to us or any other of the companions who are occupied in the study of the Torah!’

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִכָּאן לְאִנּוּן מָארֵי דְמַחְלוֹקֶת לֵית לוֹן קִיּוּמָא. דְּהָא כָּל זִמְנָא (דאלין) דִּבְנֵי עָלְמָא אִלֵּין עִם אִלֵּין בִּרְעוּתָא חָדָא וְלִבָּא חָד, אַף עַל גַּב דְּמָרְדֵּי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא שָׁלְטָא בְּהוּ דִינָא דִּלְעֵילָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּלְּגוּ מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם וְגו'. R. Jose said: ‘From here we learn that quarrelsome folk soon come to grief. For we see here that as long as the peoples of the world lived in harmony, being of one mind and one will, although they rebelled against the Holy One, blessed be He, the supernal judgement could not touch them; but as soon as they were divided, “the Lord scattered them abroad”.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא בְּמִלָּה דְפוּמָא תַּלְיָיא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבֵּל מִיָּד וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם. אֲבָל בְּזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (צפניה ג׳:ט׳) כִּי אָז אֶהֱפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם יְיָ וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: Of the world to come, however, it is written: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve him with one consent” (Zeph. 3, 9); also: “And the Lord shall be King over all the earth; in that day shall the Lord be one, and his name one” (Zech. 14, 9). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen!’

וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. בְּגִין דְּכֻלְהוּ כְּחֲדָא, בְּיִיחוּדָא דְּכֻלְהוֹן יַעַבְדוּן וְיִצְלְחוּן בְּעוֹבָדַיְיהוּ. יִתְבַּדְּרוּן דַּרְגִּין כָּל חַד לְסִטְרֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יִתְבַּדְּרוּן כָּל הַנֵּי דִלְתַתָּא. מַה כְּתִיב וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם. AND THE LORD SAID: BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE, AND THEY HAVE ALL ONE LANGUAGE, i.e. being united they may indeed succeed in their undertaking. Let, therefore, all the grades be dispersed, each in its own direction, and in this way mankind below will also be dispersed. Hence it it written: AND THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE.

וְאִי תֵימָא לִישַׁנְהוֹן אַמַּאי אִתְבַּלְבֵּל (אתבדר ובלבל לון קודשא בריך הוא). אֶלָּא בְּגִין דְּכֻלְהוֹן מְמַלְּלִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. הַהוּא לִישְׁנָא קָא עָבִיד לוֹן סִיּוּעָא. בְּגִין דִּבְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא תַּלְיָין מִלִּין אִלֵּין לְאַדְבְּקָא כַּוָּנָה דְלִבָּא. וּבְדָא עָבְדֵי סִיּוּעָא לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאַקָמָא. Why was their language confounded? Because they all spoke the holy tongue, and this was of help to them. For in the utterance of prayer, it is Hebrew words which fully express the purpose of the heart, and thus help to the attainment of the desired goal;

וְעַל דָּא אִתְבַּלְבָּל לִישַׁנְהוֹן דְּלָא יָכִילוּ לְאִתְתַּקָּפָא רְעוּתְהוֹן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֵּיוָן דְּאִתְחַלַּף לִישַׁנְהוֹן לָא אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא (כט א בס"ת) בְּגִין דְּחֵילָא דִּלְעֵילָא לָא יָדְעֵי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בַּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכַד אִתְבַּלְבָּל לִישְׁנָא דִלְהוֹן אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהוֹן וְאִתְבַּר תּוּקְפָא דִלְהוֹן. hence their tongue was confounded in order that they might not be able to express their desires in the holy tongue. Since the angels on high do not understand any language save the sacred language, therefore as soon as the language of the rebels was confounded they lost the source of their power.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא מִלָּה (דא) דְּאָמְרֵי תַּתָּאֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כֻּלְהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא יָדְעֵי בֵּיהּ וְאִתְתַּקְפֵי בֵּיהּ. וְלִישַׁן אָחֳרָא לָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵי בֵּיהּ. וְעַל דָּא אִלֵּין כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבָּל לִישָׁנָא דִלְהוֹן, מִיָּד וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר. דְּהָא אִתְבַּר חֵילַיְיהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמֶעְבַּד מִדֵּי בִּרְעוּתָא דִלְהוֹן. For whatever men utter below in the holy tongue all the hosts of heaven understand and take heed of, but any other language they do not understand. Hence as soon as the language of the builders was confounded THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY, since their strength was broken and they were unable to achieve their purpose.

(דניאל ב׳:כ׳) לֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ (די אלהא) (דקודשא בריך הוא) מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרָתָא דִי לֵהּהִיא. דְּהָא בְּגִין (דא) דְּאַנְחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזֵי דְּחָכְמְתָא לְעָלְמָא, אִתְקַּלְקָלוּ בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא וּבָעוּ לְאִתְגָּרָא בֵּיהּ. We read, “Blessed be the name of God from everlasting even unto everlasting; for wisdom and might are his” (Dan. 2, 20). Truly His: for whenever the Holy One, blessed be He, allowed the deep mysteries of wisdom to be brought down into the world, mankind were corrupted by them and attempted to declare war on God.

יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבְהַהִיא חָכְמָה דְּאִתְגְּלֵי לֵיהּ יָדַע דַּרְגִּין, וְאִתְדְּבַק בְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּאִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ מַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא. וּלְבָתַר תָּב קַמֵּי מָארֵיהּ, וְאִתְגַּלְּיָין לֵיהּ מִנַּיְיהוּ וְלָא כְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר בְּהַהוּא סִפְרָא דִילֵיהּ יָדַע חָכְמָאן. וּלְבָתַר אָתוּ בְּנֵי נָשָׁא וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ. He gave supernal wisdom to Adam, but Adam utilised the wisdom disclosed to him to familiarise himself with the lower grades also, until in the end he attached himself to the yetzer-hara (evil tempter), and the fountains of wisdom were closed to him. After he repented before his Master, parts of that wisdom were again revealed to him, in that same book, but through that same knowledge people came later on to provoke God.

יָהַב חָכְמְתָא לְנֹחַ וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִּן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל כְּמָה דְּאִתְּמָר. יָהַב חָכְמְתָא לְאַבְרָהָם וּפְלַח בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר נָפַק מִנֵּיהּ יִשְׁמָעֵאל דְּאַרְגִּיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן יִצְחָק נָפַק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. יַעֲקֹב נְסַב תְּרֵין אֲחָתָן. He gave wisdom to Noah, who, indeed, worshipped by means of it the Holy One, blessed be He, but afterwards “he drank of the wine and was drunken and uncovered”, as already explained. He gave wisdom to Abraham, who by means of it served the Holy One, blessed be He, but then he gave birth to Ishmael, who provoked the Holy One, blessed be He. The same with Isaac, from whom Esau was born. As for Jacob, he married two sisters.

יָהַב חָכְמְתָא לְמשֶׁה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא. וְלָא הֲוָה כְּמשֶׁה שַׁמָּשׁ מְהֵימָן בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין וְלָא סָטָא לִבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא קָאִים בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת. He gave wisdom to Moses, of whom it is written: “He is trusted in all my house” (Num. 12, 7). There was none like Moses, a faithful servant, who was cognisant of all the grades, but whose heart was not seduced by any one of them from firm faith in the highest.

יָהַב חָכְמְתָא עִלָּאָה לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב בֵּיהּ (משלי א׳:א׳) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה (משלי ל׳:א׳) הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. אָמַר שְׁלֹמֹה אִתִּי אֵל וְחָכְמְתָא דִילֵיהּ הוּא. וְאוּכָל וְאֵיכוּל לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. לְבָתַר (מלכים א יח) וַיָּקֶם יְיָ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה וְגו'. He gave profound wisdom to Solomon, who called himself I’ithiel, I’ithiel v’ukhal (Prov. 30, 1), as much as to say: “God is with me, and since wisdom is His, v’ukhal, I am able to do my own will.” But afterwards “the Lord raised up an adversary for Solomon” (I Kings 11, 14).