תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

תָּא חֲזֵי, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת וְגו' לְבָתַר מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם. מֵהַהוּא קַדְמָאָה דְעָלְמָא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. דְּהָא מִתַּמָּן מִתְפָּרְשָׁן לְכָל אִנוּן סִטְרִין, וְאִיהוּ רִישׁ מַלְכוּ לְאִתְבְּדָרָא. Hence it says: “And the whole earth was of one language”, and afterwards, “and it came to pass as they journeyed miquedem” (lit. from before), i.e. from that which is the starting-point of the world, “that they found a valley in the land of Shin’ar”, for from there they spread out in all directions, and that spot is the starting-point of differentiation.

וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וַדַּאי הָכִי הוּא דְּכֵיוָן דְּנָטְלֵי מִתַּמָּן הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכַד אִנוּן כְּנִישִׁין תַּמָּן לְיַנְקָאָה לָא הֲוִי פִּירוּדָא. וְכַד נָטְלִין הֲוֵי פִּירוּדָא, דִּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. It may be objected that differentiation started later, as we read, “a river went forth from Eden to water the garden, and from there it parted”. The truth is that when they move from the first spot there is separation, and when they gather together to draw sustenance there is no separation, and when they journey again there is separation. Hence it is written, “And it came to pass when they journeyed from the East that they found a valley”, as has been explained.’

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים דְּהָא כְּדֵין עָלְמָא בִּיסוֹדָא וְעִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא חָדָא וּמְהֵימְנוּתָא חָדָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מִקַּדְמָאָה עִקָּרָא דְּעָלְמָא מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה. מְצִיאָה אַשְׁכָּחוּ וְנָפְקוּ בָּהּ מִתְּחוֹת מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה (וימצאו). AND THE WHOLE EARTH WAS OF ONE LANGUAGE AND ONE SPEECH, i.e. the world was still a unity with one single faith in the Holy One, blessed be He. BUT AFTERWARDS THEY JOURNEYED AWAY miquedem (lit. from before), that is, from the One who is before all, from the foot of the world, who was the object of universal faith. AND THEY FOUND A PLAIN, that is, they made a discovery, by means of which they shook off their faith in the Most High.

תָּא חֲזֵי, נִמְרוֹד מַה כְּתִיב בֵּיהּ וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל. דְּהָא מִתַּמָּן נְטַל לְאִתְאַחֲדָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא. וְהָכָא וַיִּמְצְאוּ בִּקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִתַּמָּן נְטָלוּ בְּלִבַּיְיהוּ לְאֲפָקָא מֵרְשׁוּתָא עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא: So it is written of Nimrod: AND THE BEGINNING OF HIS KINGDOM WAS BABEL, this being the starting-point from which he commenced to attach himself to other powers. Similarly here, “they found a plain in the land of Shin’ar”, a place in which they conceived the idea of forsaking the Supernal Power for another power.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעיהו נ״ז:כ׳) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגו'. וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ. אִין, דְּכַד יַמָּא נַפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל (בלא הבלא) בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרַשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכַל, וְיִגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וְטִיט. דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ. AND THEY SAID: COME, LET US BUILD US A CITY, AND A TOWER, WITH ITS TOP IN HEAVEN, AND LET US MAKE US A NAME. R. Hiya began his discourse with the text: And the wicked are like the driven sea (Is. 57, 20). ‘When can the sea be said to be “driven”? When it becomes violently disturbed and sways this way and that and is driven from its bed; it is then like a drunken man, reeling and staggering and heaving up and down. “For it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt” (Ibid.), i.e. it throws up all the dirt and foul matter of the sea on to the shore.

כְּגַוְונָא דָא אִנוּן רְשָׁעִים דְּנַפְקָא מֵאָרְחָא דְּתָקְנָא וְאָזְלֵי כְּרָוִי חַמְרָא בְּלָא תִּקּוּנָא, דְּנָפְקֵי מֵאוֹרַח מֵישָׁר לְאוֹרַח עָקִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי הַשְׁקֵט לא יוּכָל. דְּהָא עֲקִימוּ דְּאָרְחַיְיהוּ גָּרִים לוֹן לְמֵהַךְ בְּלָא תִקּוּנָא וּבְלָא שְׁכִיכוּ. So it is with the wicked who leave the straight path and reel and stagger in the crooked roads they have taken, like a man drunk with wine.

וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּכָל רוּגְזָא דִידְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרִי מִלָּה מִפּוּמַיְיהוּ הַהוּא מִלָּה רֶפֶשׁ וְטִיט כֻּלְהוּ מַפְקֵי טִנּוּפָא וְגִיעוּלָא מִפּוּמַיְיהוּ לְבַר עַד דְּמִסְתָּאֲבֵי וּמְסָאֲבֵי לוֹן. And what is more, with every word which they utter in their rage there issues from their mouth filth and abomination so that they are utterly defiled.

תָּא חֲזֵי, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. לֵית הָבָה אֶלָּא הַזְמָנָה בְּעָלְמָא. נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. כֻּלְהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא אָתוּ לְסַרְבָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּשְׁטוּתָא אָתוּ (איהו) בְּטִפְּשׁוּ דְּלִבָּא. See now, they said: “Come let us build a city, and a tower, with its top in heaven.” Underlying these words there was a plan of rebellion against the Holy One, blessed be He. It was a foolish scheme, born out of the stupidity of their heart.’

אָמַר רַבִּי אַבָּא שְׁטוּתָא נְסִיבוּ בְּלִבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּחָכְמָה דִּרְשִׁיעוּ אָתוּ בְּגִין לְנָפְקָא מֵרְשׁוּ עִלָּאָה לִרְשׁוּ אָחֳרָא וּלְאַחְלָפָא יְקָרֵיהּ לִיקָרָא נוּכְרָאָה. וּבְכֹלָּא אִית רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. R. Abba said, ‘Foolish they certainly were, but at the same time they had a crafty design to rid themselves of the Supreme Power and to transfer His glory to another. Throughout, there is an allusion to the mysteries of religion.

הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל. תָּא חֲזֵי, כַּד מָטוּ לְהַאי בִּקְעָה דְּאִיהוּ רְשׁוּ נוּכְרָאָה וְאִתְגְּלִי לְהוּ אֲתַר דְּשָׁלְטְנוּתָא דָּא תְּקִיעַ בְּגוֹ נוּנֵי יַמָּא. אָמְרוּ הָא אֲתַר לְמֵיתַב וּלְאִתְתַּקְפָא לִבָּא לְאִתְהַנָּאָה בֵּיהּ תַּתָּאֵי. מִיָּד הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. נַתְקִין בְּאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. Thus, the words “Come, let us build a city and a tower” mean that when they reached that plain, which signifies the “strange power”, and there was revealed to them the place of its dominion, which extends particularly over “the fishes of the sea”, they said, “Here is a place where the beings of the lower world can abide in comfort.” At once they said: “Come, let us build a city, and a tower, and let us make us a name.” This place, they said, shall be to us a centre of worship, and no other; so “let us build a city and a tower”;

וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. אֲתַר דָּא (יהיב לון) יְהֵא לָן לְדַחֲלָא וְלָא אָחֳרָא, וְנִבְנֶה לְאֲתַר דָּא עִיר וּמִגְדָּל. לָמָּה לָן לְסָלְקָא לְעֵילָא דְּלָא נֵיכוֹל לְאִתְהַנָּאָה מִנָּהּ. הָא הָכָא אֲתַר מְתַקְנָא. וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם דַּחֲלָא לְמִפְלַח תַּמָּן. פֶּן נָפוּץ לְדַרְגִּין אָחֳרָנִין וְנִתְבַּדַּר לְסִטְרֵי עָלְמָא: Further they said: AND LET US MAKE A NAME, that is, an object of worship, LEST WE BE SCATTERED ABROAD, i.e. to other grades and different quarters of the world.

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל דָּא הוּא חַד מֵאִנּוּן עֶשֶׂר זִמְנִין דְּנָחֲתָא שְׁכִינְתָּא לְאַרְעָא. וְכִי מַה הוּא לִרְאוֹת וְלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. אֶלָּא לִרְאוֹת לְאַשְׁגָּחָא בְּדִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ה׳:כ״א) יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. AND THE LORD CAME DOWN TO SEE THE CITY AND THE TOWER. This is one of the ten occasions on which the Shekinah descended to earth. “To see” here means “to consider methods of punishment”, as in the verse, “May the Lord see and judge” (Gen. 16, 5).

אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. דְּהָא לָא כְּתִיב לִרְאוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם. אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. אַמַּאי. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא, בְּקַדְמִיתָא יַשְׁגַּח בְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא, וּלְבָתַר בְּדַרְגָּא דִלְתַתָּא. בְּקַדְמִיתָא בְּעִלָּאֵי וּלְבָתַר בְּתַתָּאֵי. וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה מָטָא לְעֵילָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִלְעֵילָא הֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל. It is not written, “to see the people״, but “to see the city and the tower״. Why so? Because when the Holy One, blessed be He, sets out to execute judgement, He first surveys the upper ranks and then the lower ranks, and since this action of mankind affected also the regions on high, the first consideration was directed to those on high- This is implied in the words, “to see the city and the tower which the sons of man (Adam) built”.

אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. מַאי בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בִּנְיָינָא וַדַּאי אָמְרוּ (גרמו) וּבָעוּ לְמִבְנִי לְעֵילָא. Mankind are here called “sons of Adam”, because it was Adam, the first man, who rebelled against his Master and brought death into the world.