רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיהו ז׳:י״א) שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ הַעֲמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. אִסְתַּכַּלְנָא בְּדָרִין קַדְמָאִין וְדָרִין בַּתְרָאִין, מַה בֵּין דָּרִין קַדְמָאִין לְדָרִין בַּתְרָאִין. דָּרִין קַדְמָאִין הֲווֹ יַדְעִין וּמִסְתַּכְּלִין בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיַדְעִין לְצָרְפָא אַתְוָון דְּאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וַאֲפִילּוּ חַיָּיבִין דִּבְהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, הֲווֹ יַדְעִין גּוֹ אַתְוָון חָכְמְתָא עִלָּאָה. וְיַדְעִין גּוֹ אַתְוָון עִלָּאִין, וְגוֹ אַתְוָון תַּתָּאִין, חָכְמְתָא לְאַנְהָגָא עוֹבָדִין בְּהַאי עָלְמָא. R. Eleazar began here with the verse, “Ask thee a sign¹The Hebrew word is oth, which in Talmudic Hebrew commonly means “letter”. of the Lord thy God, ask it either in the depth or in the height above” (Isa. 7, 11). He said: ‘We have compared the former with the latter generations, and found that the former were conversant with a higher wisdom by which they knew how to combine the letters that were given to Moses on Mount Sinai, and even the sinners of Israel knew a deep wisdom contained in the letters and the difference between higher and lower letters, and how to do things with them in this world.

בְּגִין דְּכָל אָת וְאָת דְּאִתְּמְסַר לֵיהּ לְמֹשֶׁה, הֲווֹ מִתְעַטְּרִין וְסַלְּקִין עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּחֵיוָון עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְכֻלְּהוּ חֵיוָון הֲווֹ מִתְעַטְּרֵי בְּהוּ, וּפַרְחִין גּוֹ אֲוִירָא, דְּנַחְתָּא מִגּוֹ אֲוִירָא עִלָּאָה, דָּקִיק דְּלָא יְדִיעַ. For every letter that was transmitted to Moses used to ascend as a crown upon the heads of the holy celestial Hayyoth, who with them flitted through the ether which is under the refined and unknowable supernal ether.

וסַלְּקִין וְנַחְתִּין אַתְוָון רַבְרְבִין וְאַתְוָון דְּקִיקִין. אַתְוָון רַבְרְבִין נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכֹלָּא, וְאַתְוָון דְּקִיקִין הֲווֹ נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא אָחֳרָא תַּתָּאָה, ואִלֵּין ואִלֵּין אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. There were large letters and small letters; the large letters came from the most high and hidden Temple (hekhal) and the smaller letters from another lower Temple; and both kinds were transmitted to Moses on Sinai,

וְחִבּוּרָא דְּאַתְוָון דְּאִינּוּן מִתְחַבְּרָאן בִּטְמִירוּ בְּכָל אָת וְאָת, כְּגוֹן א, אָת יְחִידָא, מִתְחַבְּרָאן עִמָּהּ בִּטְמִירוּ תְּרֵין אָחֳרָנִין לף. וְכֵן כֻּלְּהוּ אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וְכֻלְּהוּ טְמִירִין גּוֹ חַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אִינּוּן. along with their occult combinations.¹The rest of this passage up to 3b [“And he called…”] deals mainly with the occult powers of various letters. The whole is omitted from the editiones majores of Mantua, Cremona, and Lublin.²The last fifteen lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the previous translator’s note.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיהו ז׳:י״א) שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ הַעֲמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. אִסְתַּכַּלְנָא בְּדָרִין קַדְמָאִין וְדָרִין בַּתְרָאִין, מַה בֵּין דָּרִין קַדְמָאִין לְדָרִין בַּתְרָאִין. דָּרִין קַדְמָאִין הֲווֹ יַדְעִין וּמִסְתַּכְּלִין בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיַדְעִין לְצָרְפָא אַתְוָון דְּאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וַאֲפִילּוּ חַיָּיבִין דִּבְהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, הֲווֹ יַדְעִין גּוֹ אַתְוָון חָכְמְתָא עִלָּאָה. וְיַדְעִין גּוֹ אַתְוָון עִלָּאִין, וְגוֹ אַתְוָון תַּתָּאִין, חָכְמְתָא לְאַנְהָגָא עוֹבָדִין בְּהַאי עָלְמָא. R. Eleazar began here with the verse, “Ask thee a sign¹The Hebrew word is oth, which in Talmudic Hebrew commonly means “letter”. of the Lord thy God, ask it either in the depth or in the height above” (Isa. 7, 11). He said: ‘We have compared the former with the latter generations, and found that the former were conversant with a higher wisdom by which they knew how to combine the letters that were given to Moses on Mount Sinai, and even the sinners of Israel knew a deep wisdom contained in the letters and the difference between higher and lower letters, and how to do things with them in this world.

בְּגִין דְּכָל אָת וְאָת דְּאִתְּמְסַר לֵיהּ לְמֹשֶׁה, הֲווֹ מִתְעַטְּרִין וְסַלְּקִין עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּחֵיוָון עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְכֻלְּהוּ חֵיוָון הֲווֹ מִתְעַטְּרֵי בְּהוּ, וּפַרְחִין גּוֹ אֲוִירָא, דְּנַחְתָּא מִגּוֹ אֲוִירָא עִלָּאָה, דָּקִיק דְּלָא יְדִיעַ. For every letter that was transmitted to Moses used to ascend as a crown upon the heads of the holy celestial Hayyoth, who with them flitted through the ether which is under the refined and unknowable supernal ether.

וסַלְּקִין וְנַחְתִּין אַתְוָון רַבְרְבִין וְאַתְוָון דְּקִיקִין. אַתְוָון רַבְרְבִין נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכֹלָּא, וְאַתְוָון דְּקִיקִין הֲווֹ נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא אָחֳרָא תַּתָּאָה, ואִלֵּין ואִלֵּין אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. There were large letters and small letters; the large letters came from the most high and hidden Temple (hekhal) and the smaller letters from another lower Temple; and both kinds were transmitted to Moses on Sinai,

וְחִבּוּרָא דְּאַתְוָון דְּאִינּוּן מִתְחַבְּרָאן בִּטְמִירוּ בְּכָל אָת וְאָת, כְּגוֹן א, אָת יְחִידָא, מִתְחַבְּרָאן עִמָּהּ בִּטְמִירוּ תְּרֵין אָחֳרָנִין לף. וְכֵן כֻּלְּהוּ אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וְכֻלְּהוּ טְמִירִין גּוֹ חַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אִינּוּן. along with their occult combinations.¹The rest of this passage up to 3b [“And he called…”] deals mainly with the occult powers of various letters. The whole is omitted from the editiones majores of Mantua, Cremona, and Lublin.²The last fifteen lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the previous translator’s note.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיהו ז׳:י״א) שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ הַעֲמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. אִסְתַּכַּלְנָא בְּדָרִין קַדְמָאִין וְדָרִין בַּתְרָאִין, מַה בֵּין דָּרִין קַדְמָאִין לְדָרִין בַּתְרָאִין. דָּרִין קַדְמָאִין הֲווֹ יַדְעִין וּמִסְתַּכְּלִין בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְיַדְעִין לְצָרְפָא אַתְוָון דְּאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וַאֲפִילּוּ חַיָּיבִין דִּבְהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, הֲווֹ יַדְעִין גּוֹ אַתְוָון חָכְמְתָא עִלָּאָה. וְיַדְעִין גּוֹ אַתְוָון עִלָּאִין, וְגוֹ אַתְוָון תַּתָּאִין, חָכְמְתָא לְאַנְהָגָא עוֹבָדִין בְּהַאי עָלְמָא. R. Eleazar began here with the verse, “Ask thee a sign¹The Hebrew word is oth, which in Talmudic Hebrew commonly means “letter”. of the Lord thy God, ask it either in the depth or in the height above” (Isa. 7, 11). He said: ‘We have compared the former with the latter generations, and found that the former were conversant with a higher wisdom by which they knew how to combine the letters that were given to Moses on Mount Sinai, and even the sinners of Israel knew a deep wisdom contained in the letters and the difference between higher and lower letters, and how to do things with them in this world.

בְּגִין דְּכָל אָת וְאָת דְּאִתְּמְסַר לֵיהּ לְמֹשֶׁה, הֲווֹ מִתְעַטְּרִין וְסַלְּקִין עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּחֵיוָון עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְכֻלְּהוּ חֵיוָון הֲווֹ מִתְעַטְּרֵי בְּהוּ, וּפַרְחִין גּוֹ אֲוִירָא, דְּנַחְתָּא מִגּוֹ אֲוִירָא עִלָּאָה, דָּקִיק דְּלָא יְדִיעַ. For every letter that was transmitted to Moses used to ascend as a crown upon the heads of the holy celestial Hayyoth, who with them flitted through the ether which is under the refined and unknowable supernal ether.

וסַלְּקִין וְנַחְתִּין אַתְוָון רַבְרְבִין וְאַתְוָון דְּקִיקִין. אַתְוָון רַבְרְבִין נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכֹלָּא, וְאַתְוָון דְּקִיקִין הֲווֹ נַחְתִּין מִגּוֹ הֵיכָלָא אָחֳרָא תַּתָּאָה, ואִלֵּין ואִלֵּין אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. There were large letters and small letters; the large letters came from the most high and hidden Temple (hekhal) and the smaller letters from another lower Temple; and both kinds were transmitted to Moses on Sinai,

וְחִבּוּרָא דְּאַתְוָון דְּאִינּוּן מִתְחַבְּרָאן בִּטְמִירוּ בְּכָל אָת וְאָת, כְּגוֹן א, אָת יְחִידָא, מִתְחַבְּרָאן עִמָּהּ בִּטְמִירוּ תְּרֵין אָחֳרָנִין לף. וְכֵן כֻּלְּהוּ אִתְמְסָרוּ לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וְכֻלְּהוּ טְמִירִין גּוֹ חַבְרַיָּיא, זַכָּאִין אִינּוּן. along with their occult combinations.¹The rest of this passage up to 3b [“And he called…”] deals mainly with the occult powers of various letters. The whole is omitted from the editiones majores of Mantua, Cremona, and Lublin.²The last fifteen lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the previous translator’s note.

(ויקרא א׳:א׳) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ה׳:א׳) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי וְגוֹ', הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. כְּתִיב אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, לְבָתַר אִכְלוּ רֵעִים. מַאן דִּמְזַמֵּן לְאָחֳרָא, כַּד מְזוֹנָא מִתְתַּקָּן קָמֵיהּ. בָּתַר דְּאִיהוּ אָכַל, הֵיאַךְ יַזְמִין לְאָחֳרָא. ¹The first 24 lines of the Hebgrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on Page 2a.AND HE CALLED UNTO MOSES, AND THE LORD SPAKE UNTO HIM OUT OF THE TENT OF MEETING, SAYING. R. Hiya connected this with the verse, “I am come into my garden, my sister, my bride, I have eaten my honeycomb with my honey, I have drunk my wine with my milk, eat, O friends, etc.” ‘The first part of this verse’, he said, ‘does not seem to accord with the second. If a man invites another to eat, it is while the food is spread before him, not after he has eaten himself.

אֶלָּא זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְדַכְּאָה לְהוֹן, וְאִתְרְעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּמִדְּאִתְרְעֵי בְּהוֹן בָּעָא לְסַלְּקָא לְהוֹן מִכָּל מְקַטְרְגֵי עָלְמָא. תָּא חֲזִי, (ס"א בתר דאתעבד משכנא) בְּיוֹמָא דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְתְּקָם מַשְׁכְּנָא אָחֳרָא לְעֵילָּא עִמֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (שמות מ׳:י״ז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן סְתָם, וְהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. The explanation, however, is this. On the day when the Tabernacle was set up on earth, another Tabernacle was set up aloft, and that day was one of joy to the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא מַה כְּתִיב, (שמות מ׳:ל״ה) וְלא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. כַּד חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּךְ אָמַר, וּמַה עַל יְדֵי דְּמֹשֶׁה אִתְּקַם, וְאִיהוּ לְבַר, מִיַּד וַיִקְרָא אֶל מֹשֶׁה. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, חִנוּכָא דְּבֵיתָא בְּמַאי הֲוָה, בִּסְעוּדָתָא, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה וְגוֹ'. (ס"א והא אוקמוה האי קרא, אבל באתי) Moses, however, at that time, “was not able to enter the tent of meeting” (Ex. 40, 35), whereupon God said, “The Tabernacle has been raised by the hand of Moses, and shall he remain outside?” Straight-way, therefore, He called to Moses, saying, Moses, how does one dedicate a house? With a banquet, is it not? Therefore, “when any man of you offereth an oblation unto the Lord”, etc. The verse can also be explained in the same connection as follows.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ ושִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין כָּל מָארֵי דִּיבָבָא וִילָלָה, דְּאִתְבְּסָמוּ כֻּלְּהוּ וְאִתְבְּרָכוּ כַּחֲדָא. דְּהָא מִסְּעוּדָתָא דְּמַלְכָּא מִתְהַנְיָין כֹּלָּא. וְאֵימָתַי אַכְלֵי כֻּלְּהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכָּא (ס"א אתאחדי) אָתֵי חַדֵי. וְעַל דָּא מַלְכָּא אִתְחַדֵי, וְחַדֵּי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר כֻּלְּהוּ אַכְלָן וְחַדָּאן. R. Judah said that the words, “Eat, O friends, drink, yea drink abundantly, O beloved”, were addressed to all the lords of the loud battle-shout, who were then established and blessed because they all partook of the banquet of the King. For when the King came rejoicing he rejoiced the Matrona, and then they all ate and were glad.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן שִׁית דְּקַאמְרָן, וְאִלֵּין אִינּוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ, (שיר השירים א׳:ד׳) הבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹ'. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ, מֵהַהוּא יַיִן דְּרַוִּי לְכֹלָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא, דְּכֵיוָן דְּאִינּוּן שִׁית אִתְבָּרְכָאן, כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא מִתְבָּרְכָאן. R. Abba said that the terms “friends” and “beloved” refer to the Six mentioned, who were bidden to drink and drink abundantly from that wine which slakes the thirst of all. R. Eleazar said that these terms refer to all the lower orders, since when those Six are blessed all beneath are blessed.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּלָּא שַׁפִּיר, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָּא, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאן אִינּוּן לְעֵילָּא, וּמַאן אִינּוּן לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ יָאוּת שָׁאִילְתָּא, דָּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִינּוּן בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, אִלֵּין אִקְרוּן רֵעִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן, וְעֵדֶן וְהַהוּא נָהָר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ לְעָלְמִין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן לְתַתָּא, דְּאִקְרוּן דּוֹדִים, לְזִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוֹקִימְנָא. R. Simeon said: ‘All these explanations are good, but the real truth is that “friends” refers to those above and “beloved” to those below.’ ‘Who’, asked R. Eleazar, ‘are those above and those below?’ ‘This is a good question’, he replied. ‘Those in the higher realm who are fast friends and never separate are called “friends”, whereas those below who unite only at certain times are called “beloved ones”.

תָּא חֲזֵי בְּאִינּוּן עִלָּאֵי כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה בְּלָא שְׁתִיָּה. מַאי טַעְמָא. מַאן דְּאִית לֵיהּ גַּרְבֵּי דְּחַמְרָא, אֲכִילָה בַּעְיָא. וּבְגִין דְּתַמָן שַׁרְיָא חַמְרָא דְּמִנְטְרָא, כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה. וּבְאִינּוּן תַּתָּאֵי דְּבַעְיָין שַׁקְיוּ, כְּתִיב בְּהוּ שְׁתִיָּה, דְּהָא כָּל נְטִיעָן שַׁקְיוּ בַּעְיָין מִנַּחֲלָא דְּעָמִיקָא. וְעַל דָּא, בְּאִלֵּין אֲכִילָה, וּבְאִלֵּין שְׁתִיָּה. אִלֵּין רֵעִים וְאִלֵּין דּוֹדִים. Note that those in the higher realm are bidden only to eat and not to drink. For he who already has a cask of wine needs something to eat with it, and since in that realm is the precious “wine of creation”, they are invited to eat, whereas those below who require liquid are invited to drink, for all shoots require to be watered from the deep stream.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְחֲזֵי דְּהָא דּוֹדִים חֲבִיבוּתָא אִינּוּן, אֲמַאי אִינּוּן תַּתָּאֵי. אָמַר לֵיהּ, אִינּוּן דְּתָאֲבִין דָּא לְדָא, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר, אִקְרוּ דּוֹדִים. וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר, וְלָא מִתְכַּסְּיָין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא, אִקְרוּ רֵעִים. וְעַל דָּא, אִלֵּין דּוֹדִים, וְאִלֵּין רֵעִים, אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. וְדָא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּתִתְבָּרְכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין חֶדְוָותָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. Said R. Eleazar to him: ‘The term “beloved” is the more endearing of the two: why, then, is it applied to those below?’ He replied: ‘Those who yearn for one another, but are not always together, are called “beloved”, whereas those who are always together and never hidden or separated from one another are called “friends”. In the inseparableness of the one set and the yearning of the other lies the completeness of the whole, for the blessing of the Community of Israel and the joy of all worlds.’

רִבִּי חִזְקִיָּה אוֹקִים הַאי קְרָא בְּקָרְבְּנִין, בְּגִין דְּאִינּוּן סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, לְקַרְבָּא קַמֵּיהּ, וּמִתְהַנְיָין מִינֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, וּמִתְבַּסְּמָן כֻּלְּהוּ, וְאִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא בְּכֹלָּא. R. Hizkiah applied the verse to the sacrifices, because they are the banquet which is brought before the King, and the accusers also partake of it and are satisfied, and so joy is diffused everywhere.

רִבִּי אֲחָא אוֹקִים הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאלָת שְׁכִינְתָּא לְמַשְׁכְּנָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בִּרְכָאן וְחֶדְוָון בְּכֹלָּא, וְעָאלַת שְׁכִינְתָּא כְּכַלָּה לַחוּפָּה, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִימוּ אִשְׁתְּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וְאִתְאַחֲדוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ״ה:ח׳) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ ושָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וּכְדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אִתְבְּסָּמוּ. R. Aha applied the verse to the time when the Shekinah entered the Tabernacle, blessing and joy being then universally diffused, and Israel being perfected and joined to the Holy One, blessed be He, on earth, as it is written, “and they shall make me a sanctuary and I shall dwell among them” (Ex. 25, 8).¹The first 24 lines of the Hebgrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on Page 2a.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ ושִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין כָּל מָארֵי דִּיבָבָא וִילָלָה, דְּאִתְבְּסָמוּ כֻּלְּהוּ וְאִתְבְּרָכוּ כַּחֲדָא. דְּהָא מִסְּעוּדָתָא דְּמַלְכָּא מִתְהַנְיָין כֹּלָּא. וְאֵימָתַי אַכְלֵי כֻּלְּהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכָּא (ס"א אתאחדי) אָתֵי חַדֵי. וְעַל דָּא מַלְכָּא אִתְחַדֵי, וְחַדֵּי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר כֻּלְּהוּ אַכְלָן וְחַדָּאן. R. Judah said that the words, “Eat, O friends, drink, yea drink abundantly, O beloved”, were addressed to all the lords of the loud battle-shout, who were then established and blessed because they all partook of the banquet of the King. For when the King came rejoicing he rejoiced the Matrona, and then they all ate and were glad.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן שִׁית דְּקַאמְרָן, וְאִלֵּין אִינּוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ, (שיר השירים א׳:ד׳) הבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹ'. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ, מֵהַהוּא יַיִן דְּרַוִּי לְכֹלָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא, דְּכֵיוָן דְּאִינּוּן שִׁית אִתְבָּרְכָאן, כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא מִתְבָּרְכָאן. R. Abba said that the terms “friends” and “beloved” refer to the Six mentioned, who were bidden to drink and drink abundantly from that wine which slakes the thirst of all. R. Eleazar said that these terms refer to all the lower orders, since when those Six are blessed all beneath are blessed.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּלָּא שַׁפִּיר, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָּא, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאן אִינּוּן לְעֵילָּא, וּמַאן אִינּוּן לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ יָאוּת שָׁאִילְתָּא, דָּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִינּוּן בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, אִלֵּין אִקְרוּן רֵעִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן, וְעֵדֶן וְהַהוּא נָהָר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ לְעָלְמִין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן לְתַתָּא, דְּאִקְרוּן דּוֹדִים, לְזִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוֹקִימְנָא. R. Simeon said: ‘All these explanations are good, but the real truth is that “friends” refers to those above and “beloved” to those below.’ ‘Who’, asked R. Eleazar, ‘are those above and those below?’ ‘This is a good question’, he replied. ‘Those in the higher realm who are fast friends and never separate are called “friends”, whereas those below who unite only at certain times are called “beloved ones”.

תָּא חֲזֵי בְּאִינּוּן עִלָּאֵי כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה בְּלָא שְׁתִיָּה. מַאי טַעְמָא. מַאן דְּאִית לֵיהּ גַּרְבֵּי דְּחַמְרָא, אֲכִילָה בַּעְיָא. וּבְגִין דְּתַמָן שַׁרְיָא חַמְרָא דְּמִנְטְרָא, כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה. וּבְאִינּוּן תַּתָּאֵי דְּבַעְיָין שַׁקְיוּ, כְּתִיב בְּהוּ שְׁתִיָּה, דְּהָא כָּל נְטִיעָן שַׁקְיוּ בַּעְיָין מִנַּחֲלָא דְּעָמִיקָא. וְעַל דָּא, בְּאִלֵּין אֲכִילָה, וּבְאִלֵּין שְׁתִיָּה. אִלֵּין רֵעִים וְאִלֵּין דּוֹדִים. Note that those in the higher realm are bidden only to eat and not to drink. For he who already has a cask of wine needs something to eat with it, and since in that realm is the precious “wine of creation”, they are invited to eat, whereas those below who require liquid are invited to drink, for all shoots require to be watered from the deep stream.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְחֲזֵי דְּהָא דּוֹדִים חֲבִיבוּתָא אִינּוּן, אֲמַאי אִינּוּן תַּתָּאֵי. אָמַר לֵיהּ, אִינּוּן דְּתָאֲבִין דָּא לְדָא, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר, אִקְרוּ דּוֹדִים. וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר, וְלָא מִתְכַּסְּיָין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא, אִקְרוּ רֵעִים. וְעַל דָּא, אִלֵּין דּוֹדִים, וְאִלֵּין רֵעִים, אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. וְדָא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּתִתְבָּרְכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין חֶדְוָותָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. Said R. Eleazar to him: ‘The term “beloved” is the more endearing of the two: why, then, is it applied to those below?’ He replied: ‘Those who yearn for one another, but are not always together, are called “beloved”, whereas those who are always together and never hidden or separated from one another are called “friends”. In the inseparableness of the one set and the yearning of the other lies the completeness of the whole, for the blessing of the Community of Israel and the joy of all worlds.’

רִבִּי חִזְקִיָּה אוֹקִים הַאי קְרָא בְּקָרְבְּנִין, בְּגִין דְּאִינּוּן סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, לְקַרְבָּא קַמֵּיהּ, וּמִתְהַנְיָין מִינֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, וּמִתְבַּסְּמָן כֻּלְּהוּ, וְאִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא בְּכֹלָּא. R. Hizkiah applied the verse to the sacrifices, because they are the banquet which is brought before the King, and the accusers also partake of it and are satisfied, and so joy is diffused everywhere.

רִבִּי אֲחָא אוֹקִים הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאלָת שְׁכִינְתָּא לְמַשְׁכְּנָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בִּרְכָאן וְחֶדְוָון בְּכֹלָּא, וְעָאלַת שְׁכִינְתָּא כְּכַלָּה לַחוּפָּה, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִימוּ אִשְׁתְּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וְאִתְאַחֲדוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ״ה:ח׳) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ ושָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וּכְדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אִתְבְּסָּמוּ. R. Aha applied the verse to the time when the Shekinah entered the Tabernacle, blessing and joy being then universally diffused, and Israel being perfected and joined to the Holy One, blessed be He, on earth, as it is written, “and they shall make me a sanctuary and I shall dwell among them” (Ex. 25, 8).¹The first 24 lines of the Hebgrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on Page 2a.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ ושִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין כָּל מָארֵי דִּיבָבָא וִילָלָה, דְּאִתְבְּסָמוּ כֻּלְּהוּ וְאִתְבְּרָכוּ כַּחֲדָא. דְּהָא מִסְּעוּדָתָא דְּמַלְכָּא מִתְהַנְיָין כֹּלָּא. וְאֵימָתַי אַכְלֵי כֻּלְּהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכָּא (ס"א אתאחדי) אָתֵי חַדֵי. וְעַל דָּא מַלְכָּא אִתְחַדֵי, וְחַדֵּי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר כֻּלְּהוּ אַכְלָן וְחַדָּאן. R. Judah said that the words, “Eat, O friends, drink, yea drink abundantly, O beloved”, were addressed to all the lords of the loud battle-shout, who were then established and blessed because they all partook of the banquet of the King. For when the King came rejoicing he rejoiced the Matrona, and then they all ate and were glad.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן שִׁית דְּקַאמְרָן, וְאִלֵּין אִינּוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ, (שיר השירים א׳:ד׳) הבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹ'. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ, מֵהַהוּא יַיִן דְּרַוִּי לְכֹלָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא, דְּכֵיוָן דְּאִינּוּן שִׁית אִתְבָּרְכָאן, כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא מִתְבָּרְכָאן. R. Abba said that the terms “friends” and “beloved” refer to the Six mentioned, who were bidden to drink and drink abundantly from that wine which slakes the thirst of all. R. Eleazar said that these terms refer to all the lower orders, since when those Six are blessed all beneath are blessed.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּלָּא שַׁפִּיר, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָּא, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאן אִינּוּן לְעֵילָּא, וּמַאן אִינּוּן לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ יָאוּת שָׁאִילְתָּא, דָּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִינּוּן בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, אִלֵּין אִקְרוּן רֵעִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן, וְעֵדֶן וְהַהוּא נָהָר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ לְעָלְמִין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אִלֵּין אִינּוּן לְתַתָּא, דְּאִקְרוּן דּוֹדִים, לְזִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוֹקִימְנָא. R. Simeon said: ‘All these explanations are good, but the real truth is that “friends” refers to those above and “beloved” to those below.’ ‘Who’, asked R. Eleazar, ‘are those above and those below?’ ‘This is a good question’, he replied. ‘Those in the higher realm who are fast friends and never separate are called “friends”, whereas those below who unite only at certain times are called “beloved ones”.

תָּא חֲזֵי בְּאִינּוּן עִלָּאֵי כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה בְּלָא שְׁתִיָּה. מַאי טַעְמָא. מַאן דְּאִית לֵיהּ גַּרְבֵּי דְּחַמְרָא, אֲכִילָה בַּעְיָא. וּבְגִין דְּתַמָן שַׁרְיָא חַמְרָא דְּמִנְטְרָא, כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה. וּבְאִינּוּן תַּתָּאֵי דְּבַעְיָין שַׁקְיוּ, כְּתִיב בְּהוּ שְׁתִיָּה, דְּהָא כָּל נְטִיעָן שַׁקְיוּ בַּעְיָין מִנַּחֲלָא דְּעָמִיקָא. וְעַל דָּא, בְּאִלֵּין אֲכִילָה, וּבְאִלֵּין שְׁתִיָּה. אִלֵּין רֵעִים וְאִלֵּין דּוֹדִים. Note that those in the higher realm are bidden only to eat and not to drink. For he who already has a cask of wine needs something to eat with it, and since in that realm is the precious “wine of creation”, they are invited to eat, whereas those below who require liquid are invited to drink, for all shoots require to be watered from the deep stream.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְחֲזֵי דְּהָא דּוֹדִים חֲבִיבוּתָא אִינּוּן, אֲמַאי אִינּוּן תַּתָּאֵי. אָמַר לֵיהּ, אִינּוּן דְּתָאֲבִין דָּא לְדָא, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר, אִקְרוּ דּוֹדִים. וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר, וְלָא מִתְכַּסְּיָין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא, אִקְרוּ רֵעִים. וְעַל דָּא, אִלֵּין דּוֹדִים, וְאִלֵּין רֵעִים, אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. וְדָא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּתִתְבָּרְכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין חֶדְוָותָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. Said R. Eleazar to him: ‘The term “beloved” is the more endearing of the two: why, then, is it applied to those below?’ He replied: ‘Those who yearn for one another, but are not always together, are called “beloved”, whereas those who are always together and never hidden or separated from one another are called “friends”. In the inseparableness of the one set and the yearning of the other lies the completeness of the whole, for the blessing of the Community of Israel and the joy of all worlds.’

רִבִּי חִזְקִיָּה אוֹקִים הַאי קְרָא בְּקָרְבְּנִין, בְּגִין דְּאִינּוּן סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, לְקַרְבָּא קַמֵּיהּ, וּמִתְהַנְיָין מִינֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, וּמִתְבַּסְּמָן כֻּלְּהוּ, וְאִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא בְּכֹלָּא. R. Hizkiah applied the verse to the sacrifices, because they are the banquet which is brought before the King, and the accusers also partake of it and are satisfied, and so joy is diffused everywhere.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים מ״ח:א׳) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. הַאי שִׁיר תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְיָא הוּא, עַל כָּל שְׁאָר תּוּשְׁבָּחִין, דְּזָכוּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ בְּנֵי קֹרַח. שִׁיר מִזְמוֹר: תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל תּוּשְׁבַּחְתָּא. תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאִתְפְּלַג לִתְרֵין תּוּשְׁבְּחָן. R. Abba discoursed here on the Psalm commencing: “A song, a psalm of the sons of Korah” (Ps. XLVIII). ‘This psalm’, he said, ‘surpasses all the other hymns of praise, sung by the sons of Korah, being hymn upon hymn, a hymn with two facets, song and psalm.

וְזָכוּ בְּנֵי קֹרַח לְשַׁבְּחָא לָהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. וּשְׁבָחָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָא אַמְרֵי. וּמַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ח:ב׳) גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. אֵימָתַי אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל, בְּזִמְנָא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִשְׁתְּכָחַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות רל"א) בְּעִיר אֱלהֵינוּ, הוּא גָּדוֹל בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, עִם עִיר אֱלֹהֵינוּ. It was sung in praise of the Community of Israel. Wherein lies this praise? In the words, “Great is the Lord and highly to be praised, in the city of our God, in his holy mountain”. For when is the Holy One, blessed be He, called great? When the Community of Israel is with Him; He is great “in the city of our God”.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אֱלהֵינוּ מַאי בָּעֵי הָכָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא ודַּאי, הַאי עִיר דְּחָלָא אֱלהֵינוּ, (ס"א חילא) וְתוּשְׁבַּחְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי מַשְׁמַע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַלְכָּא בְּלָא מַטְרוֹנִיתָא, לָאו הוּא מַלְכָּא, וְלָאו הוּא גָּדוֹל, וְלָא מְהוּלָּל. וּבְגִין כַּךְ, כָּל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כָּל שְׁבָחָא אַעְדּוֹי מִנֵּיהּ, וְלָאו הוּא בִּכְלָלָא דְּאָדָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּלָאו אִיהוּ כְּדַאי לְאִתְבָּרְכָא. We learn from this that the King without the Matrona is no king, nor is He great nor highly praised. Hence, whoever being male is without his female is bereft of all his praises and is not included in the category of “man”, nor is he even worthy to be blessed.

כְּתִיב (איוב א׳:ג׳) וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם, תָּנֵינָן בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּבַת זוּגוֹ בִּדְחִילוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת כְּוותֵיהּ, וּמִסִּטְרָא דְּאִתְּתֵיהּ אִקְרֵי גָּדוֹל. אוּף הָכָא, גָּדוֹל יְיָ' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וּבְמַּה הוּא גָּדוֹל. הָדָר וְאָמַר, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. (So in the book of Rab Hamnuna the Elder we find it stated that Job was called “great” (Job 1, 3) only because of his wife, who was God-fearing like himself.)

גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל כִּדְקַאמְרָן. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן. יְפֵה נוֹף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא צַדִּיק, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, כְּדֵין הוּא חֶדְוותָא דְּכֹלָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא. The praise of their espousals is contained in the next words, “Beautiful in elevation”, the one referring to the Holy One, blesssed be He, and the other to the Zaddik, this union being “the joy of the whole earth”.

(ויקרא א׳:ג׳) אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (ישעיהו נ״ה:ח׳) כִּי לא מַחְשְׁבֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי. כִּי לא מַחְשְׁבֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, מַחְשְׁבֹתַי כְּתִיב חָסֵר בְּלא ו', תָּא חֲזֵי, מַחֲשָׁבָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הִיא עִלָּאָה וְרֵישָׁא דְּכֹלָּא, וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה אִתְפְּשָּׁטוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין, לְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּתִקּוּנוֹי כְּדְקָא יֵאוֹת. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה אִתְנְגִיד וְנָפִיק שַׁקְיוּ דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, קַיְימִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, מִשְׁתְּכַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. IF HIS OBLATION BE A BURNT OFFERLNG. R. Hiya cited here the verse: “For my thoughts are not your thoughts, said the Lord” (Isa. 55, 8). ‘The Thought of God’, he said, ‘is the fountain-head of all, and from that Thought spread forth ways and paths in which the Holy Name might be found and fittingly established. From that Thought, too, issued the stream of the Garden of Eden to water all. On that Thought depend all beings above and below, and from that Thought come the Written and the Oral Torahs.

וּבְגִין כָּךְ, רֵישָׁא דְּכֹלָּא כְּתִיב, אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ. מִן הַבָּקָר, וְלָא בָּקָר, וּמַאן אִיהוּ. פַּר בֶּן בָּקָר אִיהוּ, דְּאִיהוּ דְּכַר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, מִן הַבָּקָר סְתָם, וְחָזַר וּפֵירַשׁ זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, זָכָר ולָא נְקֵבָה, דְּהָא (ע"ט) דְּכַר אִשְׁתְּמוֹדַע לְעֵילָּא, וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְתַתָּא. וְכֵן מִן הַצֹּאן מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. Hence it says, first of all, “If his oblation be a burnt-offering”, for the “burnt-offering” (‘olah) has reference to “that which goeth up” (‘olah) on the heart, to wit the thought, and therefore the first offering mentioned is the burnt-offering.’

רִבִּי אֲחָא הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, והֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא דְּתָנֵינָן בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, בְּתוּלָה דְּאִתְבָּרְכָא מִן שֶׁבַע (ס"א מישראל), דְּאִקְרֵי בַּת שֶׁבַע, ואוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתַר. וּבְתוּלָה לְתַתָּא, יָרְתָא ז' בְּרָכוֹת בְּגִינָהּ. וְהָא כְּתִיב וְאַתָּה בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, ודַּאי עָלָהּ אִתְּמַר, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. ודָא קַשְׁיָא מִכֹּלָּא, דִּכְתִּיב (עמוס ה׳:ב׳) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וְהַאי דְּקָא אַמְרֵי כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא בְּמִלָּה דָּא שַׁפִּיר הוּא. אֲבָל אִי פַּרְשְׁתָּא אִתְּמַר בְּאֹרַח נְחָמָה הֲוִינָן אַמְרֵי הָכִי. אֲבָל בְּהַאי קִינָה אִתְּמַר, וְהָא קְרָא אוֹכַח הָכִי. R. Aha was once walking in company with R. Judah. As they were going along, R. Judah said: ‘We have learnt that the “Virgin of Israel” is blessed from seven sources; yet the Scripture says, in reference to her, “And do thou, O son of man, raise a lament over the virgin of Israel”,¹This verse is not found in our text. Apparently the Zohar meant it for a paraphrase of Ezek. 19, 1, “And do thou raise a lamentation over the princes of Israel”. and what is even worse, “The virgin of Israel is fallen, she shall no more rise” (Amos 5, 2). It is true that this last verse has been explained by all the Companions as a message of comfort.¹In T. B. Berachoth, the verse is explained thus: “She has fallen, but shall no more; rise, o virgin of Israel”. This, however, can hardly be accepted, as the prophet himself calls it a lamentation (v. I).’

אָמַר לֵיהּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְהָא הֲוָה קַשְׁיָא לִי הַהוּא מִלָּה יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאֲתֵינָן לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, בַּחֲשׁוֹכָן דְּאַנְפִּין. אָמַר לִי, מֵחֵיזוּ דְּאַנְפָּךְ, אִשְׁתְּמוֹדַע מַה דִּבְלִבָּךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ ודַּאי, דְּאַנְפִּי וְלִבִּי שָׁוִין. אָמַר לִי אֵימָּא לִי מִלָךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ, כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, מַאן דְּאִית לֵיהּ רוּגְזָא בִּדְבִיתְהוּ, וְנָפְקָא מִנֵּיהּ, לָא תֵּהָדַר לְעָלְמִין, אִי הָכִי וַוי לִבְנִין דְּאִתְתְּרָכוּ עִמָּהּ. אָמַר לִי, וְלָא סַגֵּי לָךְ מַה דְּאָמְרוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא. אֲמֵינָא, הָא שְׁמַעְנָא מִלַּיְיהוּ, דְּהַוִה מֵרַחֲמֵי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּלִבָּאי. Said R. Aha: ‘I, too, have been perplexed with the same difficulty. I once came before R. Simeon looking very troubled. He said to me: “Your face shows that there is something on your mind.” I said: “Truly my mind is as sad as my face.” He said to me: “Tell me what it is.” I said: “It is written, ‘The virgin of Israel is fallen, she shall no more rise’. If a man is angry with his wife and she leaves him, shall she never return? If so, alas for the children who have been sent away with her!” He said to me: “Are you not content with what the Companions have said?” I replied: “I have heard their explanation, that it is really a message of comfort, but it does not satisfy me.”

אָמַר, כָּל מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָּיא כֹּלָּא שַׁפִּיר וְיָאוּת, אֲבָל ווי לְדָרָא כַּד רַעְיָין לָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְעָנָא סָאטָן וְאַזְלִין, וְלָא יַדְעִין לְאָן אֲתַר אַזְלֵי, לָא לִימִינָא וְלָא לִשְׂמָאלָא. וַדַּאי הַאי קְרָא בַּעְיָא לְמִנְדַּע, וְכֻלְּהוּ גַּלְיָין לְאִינּוּן דְּחָמָאן בְּאָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא בְּאֹרַח קְשׁוֹט. He said: “What the Companions have said is quite right as far as it goes, but there is more to be said. Alas for the generation when the shepherds are gone and the sheep stray without knowing whither they are going! Truly this verse requires understanding, but it is all plain to those who can interpret the Torah fittingly.

תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ גַּלְוָותָא דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל, לְכֻלְּהוּ שַׁוִּי זִמְנָא וְקִצָא, וּבְכֻלְּהוּ הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל הֲוָה תָּבַת לְאַתְרָהָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּגָזַר עָלָהּ. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא בַּתְרָאָה לָאו הָכִי, דְּהָא הִיא לָא תִּיתוּב הָכִי כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, וְהַאי קְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, נָפְלָה וְלֹא אוֹסִיף לַהֲקִימָה לָא כְּתִיב. See now. In all the other exiles of Israel a term was set, at the end of which Israel returned to God and the Virgin of Israel came back to her place. But this last exile is not so, for she shall not return as on previous occasions, as is proved by this verse which says, ‘The virgin of Israel is fallen, she shall rise no more.’ Note that it is not written, ‘I shall not raise her any more’.

מְתַל לְמַלְכָּא דְּרָגַז עַל מַטְרוֹנִיתָא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ, לְזִמְנָא יְדִיעָא. כַּד הֲוָה מָטֵי הַהוּא זִמְנָא, מִיַּד מַטְרוֹנִיתָא הֲוָת עָאלַת וְתָבַת קָמֵי מַלְכָּא. וְכֵן זִמְנָא חַד, וּתְרֵין, וּתְלַת זִמְנִין. לְזִמְנָא בַּתְרַיְיתָא, אִתְרַחֲקַת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא רְחִיקָא. אָמַר מַלְכָּא, הַאי זִמְנָא לָאו הוּא כִּשְׁאָר זִמְנִין דְּהִיא תֵּיתֵי קָמַאי הָכִי, אֶלָּא אֲנָא אֵיזִיל עִם כָּל בְּנִי הֵיכָלִי ואַתְבַּע עָלָהּ. Imagine a king who was wroth with his queen and banished her from his palace for a certain time. When that time arrived she at once returned to the king. So it happened several times. Finally, however, she was banished from the king’s palace for a very long time. Said the king: ‘This time is not like the other times when she came back to me. This time I shall go with all my followers to find her.’

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, כְּתִיב (ויקרא כ״ב:י״ג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְגוֹ', זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, לָא בָּרָא לֵיהּ אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, בְּגִין דִּיְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, וְיִתְדָּכוּן בְּכֹלָּא, ויִשְׁתַּכְּחוּן זַכָּאִין קָמֵיהּ. “But if a priest’s daughter be a widow or divorced and have no child”, etc. (Lev. 22, 13). ‘Blessed’, he said, ‘is the portion of Israel above that of all other nations, because God created the world only for their sake, that they might receive the Law on Mount Sinai and become pure and righteous in His sight.

תָּא חֲזִי, כַּד אִשְׁתְּלִים הַאי עָלְמָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְהַהוּא אָדָם אִתְנְעִיץ בְּאַרְעָא, וְרוּמֵיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַשְׁלְמָא (ס"א לאשלפא) נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵעֵילָּא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְאֲחִיד ויִתְקְשָׁר דָּא בְּדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶר יְיָ' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וְגוֹ'. לְמֶהֱוֵי קָשִׁיר דָּא בְּדָא, וְיִשְׁתְּכַּח שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְיַשְׁלִים וִיתַקֵּן גַּרְמֵיהּ הָכֵי. Now, when this world was made after the supernal pattern and that first man was planted in the earth whose stature reached to the heaven, God desired to draw down a holy soul from heaven to earth in order that they might be joined and linked together. And therefore “God formed man dust from the ground”, etc. (Gen. 2, 7), that he might join one with the other and himself be perfect.

וּבְגִין כָּךְ בָּרָא לֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים. וְאֵימָתַי אִקְרֵי בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּגַוונָא דִּלְעֵילָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִזְדַּוִּוג בְּבַת זוּגֵיהּ בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא בִּרְעוּתָא, וְיַפִּיק מִנֵּיהּ וּמִנוּקְבֵיהּ בֵּן (ר"ס) וּבַת. וּכְדֵין הוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאַשְׁלִים הוּא לְתַתָּא, כְּגַוונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וּכְדֵין אִתְקְרֵי (ס"א אתקיים) שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה עָלֵיהּ. And therefore God created man male and female that he might be perfect. For when is man called complete after the supernal pattern? When he is joined with his mate in unity, in joy, and in affection, and there issue from their union a son and a daughter. Then is man complete below like the Holy Name above, and the Holy Name is attached to him.

וּבַר נָשׁ דְּלָא בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא שְׁמָא קַדִּישָׁא לְתַתָּא, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, דְּהָא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא כְּלַל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְכַד נָפִיק נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ, לָא אִתְאַחֲדָא בֵּיהּ כְּלַל, דְּהָא אַזְעָרַא דִּיּוּקְנָא דְּמָארֵיהּ עַד דְּאִתְקַשְּׁרָא (ס"א דאתהדרא) ואִתְתַּקְּנַת בְּכֹלָּא. But if a man is not willing to complete the Holy Name below, it were better for him that he had not been born, for he has no portion at all in the Holy Name, and when his soul leaves him it never joins him again, because he diminished the likeness of his Master, until it has been wholly rectified, as it is written: “But if a priest’s daughter be a widow or divorced”, etc.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא כ״ב:י״ג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְגוֹ'. וּבַת כֹּהֵן, דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְקְרֵי בְּרַתָּא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אוּקְמוּהָ דְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מִזִוּוּגָא דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא נַפְקַת. וּבְגִינֵי כַּךְ הֵיךְ גּוּפָא דִּלְתַתָּא מִדְּכָר וְנוּקְבָּא, אוּף הָכִי נִשְׁמְתָא לְעֵילָּא. כִּי תִּהְיֶה אַלְמָנָה מֵהַהוּא גּוּפָא דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ, וּמִית. וּגְרוּשָׁה, דְּאִתְתַּרְכַת מֵהַהוּא חוּלָקָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְכָל כַּךְ לָמָּה, בְּגִין דְּזְרַע אֵין לָהּ לְאִשְׁתַּכְּחָא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ, מַאן וְשָׁבָה. וְשָׁבָה סְתָם, לְאִתְתַּקְנָא כְּמִלְּקַדְּמִין. וּכְדֵין וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כִּנְעוּרֶיהָ: כְּקַדְמֵיתָא. מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל, לְאִתְעַנְּגָא בְּעִנּוּגָא דְּמַלְכָּא. “The priest’s daughter” is the holy soul, called “daughter of the king”, who issues from the union of the King and the Matrona, and is therefore the lower body consisting of male and female, there being a corresponding soul above. “If she shall be widowed” from that body to which she was united, “or divorced” from that portion of the Holy Name, because “she has no seed” to resemble therewith that which is above and to be linked to the Holy Name, then “she shall return” to be restored to her original state. Thereupon “she shall return to her father’s house”, that is, to the Holy One, blessed be He, “as in her youth”, as at first, and “she shall eat of her father’s bread”, to partake of the delights of the King.

וּבוּצִינָא קַדִּישָׁא הָכִי אָמַר, הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים וְגוֹ', כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ׳:י״ד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ. וּבְסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, וְאִישׁ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ: דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְכָל כַּךְ לָמָּה. חֶסֶד הוּא, חֶסֶד הוּא וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְעַל דָּא הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. גַּם, לְרַבּוֹת יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא. כִּדְאָמְרִינָן, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ס"א באחוותא באחדותא) בְּאַחֲדוּתָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא שַׁרְיָין בְּחֶדְוָותָא גַּם אִינּוּן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כָּךְ גַּם יָחַד כְּתִיב. וּבְסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, (ע"ז) גַּם יָחַד, לְרַבּוֹת צַדִּיק. בָּהּ, בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן זִוּוּגָא חַד, וְכֹלָּא מִלָּה חַד. Also we may take the word “brethren” to indicate the Holy One, blessed be He, and the Community of Israel. So in the exposition of the verse, “Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one”

וְתָנִינָן בְּפַרְשְׁתָּא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד, מַהוּ אֶחָד. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאָחִיד בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זִוּוּגָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא אִקְרֵי אֶחָד. בַּאֲתַר דְּנוּקְבָּא שַׁרְיָא, אֶחָד אִקְרֵי. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּדְכַר בְּלָא נוּקְבָּא פְּלַג גּוּפָא אִקְרֵי, וּפְלַּג לָאו הוּא חַד. וְכַד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא תְּרֵי פַּלְגֵּי גּוּפָא, אִתְעָבִידוּ חַד גּוּפָא, וּכְדֵין אִקְרֵי אֶחָד. we have learnt that “one” signifies the Community of Israel who clings to the Holy One, blessed be He, since, as Rabbi Simeon said, the union of male and female is called “one”, the Holy One, blessed be He, being called “one” only in the place where the Female also is, since the male without the female is called half the body, and half is not one. When, however, the two halves are united, they become one body and are called one.

והַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִקְרֵי אֶחָד. וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְזִוּוּגָא אִתְפְּרַשׁ, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִים, וְאֶחָד לָא אִקְרֵי. וְאֵימָתַי יִתְקְרֵי אֶחָד, בְּשַׁעֲתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא תִּשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, וְיִזְדַּוְּוגוּן כַּחֲדָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְהָיְתָה לַיְיָ' הַמְּלוּכָה. מַאן מְלוּכָה. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמַלְכוּ בָּהּ אִתְקְשַׁר, כְּדֵין (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְעַל דָּא, הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. At the present day the Holy One, blessed be He, is not called “one”. The inner reason is that the Community of Israel is in exile, and the Holy One, blessed be He, has ascended aloft and the union has been broken so that the Holy Name is not complete and is therefore not called “one “. When will it be called “one”? When the Matrona will be again with the King and they shall be united, when, in the words of the prophet, “the kingdom shall belong to TETRAGRAMMATON”, the kingdom referring to the Community of Israel, to whom kingship is attached. Then “in that day shall the Lord (TETRAGRAMMATON) be one and his name one” (Zech. 14, 9).

(תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ. מַאן שֶׁמֶן הַטּוֹב. דָּא מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא, דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, דְּאִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא נָהָר עִלָּאָה, דְּיָנְקָא לִבְנִין, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין, וְהַהוּא מְשַׁח נָגִיד בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, וּמֵרֵישֵׁיהּ לִיקִירוּ דְּדִיקְנָא קַדִּישָׁא, וּמִתַּמָּן נָגִיד לְכָל אִינּוּן לְבוּשֵׁי יְקָר דְּמַלְכָּא אִתְלָבַּשׁ בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁיּוֹרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו. עַל פִּי מִדּוֹתָיו מַמָּשׁ, וְאִלֵּין אִינּוּן כִּתְרִי מַלְכָּא דִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ. The verse continues: “It is like the precious oil upon the head that ran down upon the beard.” This is the oil of the anointing of holiness which streams forth from the Ancient Holy One and which is found in that supernal stream which gives to the children the wherewithal to kindle the lights. That oil trickles on to the head of the King and from the head to the holy and venerable beard, and from there it streams on to all the garments of splendour in which the King is arrayed, as it is written, “that came down upon the skirt of his garments”. These are the Crowns of the King in which is found the Holy Name:

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (כ"ו) וְאָמַר, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה וְגוֹ'. עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה, הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי בְּחֶדְוָותָא, בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח פּוּלְחָנִיהּ בִּשְׁלִימוּ. וְאִי תֵּימָא פּוּלְחָנָא דְּקָרְבְּנָא הָכִי הוּא. לָא אֶפְשָׁר, דְּהָא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּעָבַר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, עַל פִּקּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְתָב לְקַמֵּי דְּמָארֵיהּ, בְּמַאן אַנְפִּין יְקוּם קָמֵיהּ, הָא וַדַּאי בְּרוּחַ תְּבִירָא, בְּרוּחַ עָצִיב, אָן הוּא שִׂמְחָה, אָן הוּא רְנָנָה. R. Judah then followed with the text: “Serve ye the Lord with gladness” (Ps. 100, 1). ‘We have learnt’, he said, ‘that all service of God must be performed with gladness and zest, otherwise it is not perfect. Now how is this possible in the case of the offering, which is brought as a sign of man’s repentance for transgressing the precepts of the law? With what face can such a man stand before God? Surely only with a contrite spirit and sorrowful heart. Where, then, is the joy and shouting?

אֶלָּא תַּמָּן תָּנֵינָן, הַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָטֵי קַמֵּי מָארֵיהּ, וְעָבַר עַל פִּקּוֹדוֹי, וְאָתֵי לְקָרְבָא קָרְבְּנָא, וּלְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ, בְּרוּחַ תְּבִירָא, בְּרוּחַ עֲצִיבָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא, וְאִי בָּכֵי שַׁפִּיר מִכֹּלָּא. הָא שִׂמְחָה הָא רְנָנָה לָא אִשְׁתְּכַח. אֶלָּא בְּמַאי אִתְתְּקַּן. בְּהַנְהוּ כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי, דְּהָא אִינּוּן אַשְׁלִימוּ שִׂמְחָה וּרְנָנָה בְּגִינֵיהּ. שִׂמְחָה בְּכַהֲנָא אִתְקַיָּים, בְּגִין דְּהוּא רְחִיקָא מִן דִּינָא תָּדִיר, וְכַהֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תָּדִיר בְּאַנְפִּין נְהִירִין, חַדָּאן יַתִּיר מִכָּל עַמָּא. דְּהָא כִּתְרָא דִּילֵיהּ גָּרִים. רְנָנָה בְּלֵיוָאֵי, וְהָכִי הוּא, דְּהָא לֵּיוָאֵי מִשְׁתַּכְּחֵי עַל שִׁיר לְעָלְמִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. The truth is, however, that this was provided by the priests and Levites: rejoicing was carried out by the priest because he is far from chastisement and must ever show a more joyful countenance than the rest of the people. The singing, again, was carried out by the Levites, whose function it was.

(ויקרא א׳:ג׳) אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא מִן הַבָּקָר לְעוֹלָה, וּמִן הַצֹּאן לְעוֹלָה, וּמִן הָעוֹף לְעוֹלָה. אִי כֹּלָּא חַד, בְּגִין מַה שַׁנְיָא דָּא מִן דָּא, דְּהָא מִן כֹּלָּא אִתְעָבִיד חַד מִלָּה. אֶלָּא, מַאן דְּאַדְבַּק יְדֵיהּ לְדָא, מַקְרִיב מִן הַבָּקָר. וְאִי לָא יָכִיל, מִן הַצֹּאן. וְאִי לָא יָכִיל מִן הָעוֹף. דְּהָא כְּתִיב, (ויקרא י״ד:כ״א) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַטְרַח עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ יַתִּיר, בְּמִלָּה דְּלָא יָכִיל. IF HIS OBLATION BE A BURNT OFFERING FROM THE HERD. R. Jose asked: ‘Why should there be three kinds of burnt-offering-from the herd, from the flock, and from the fowl? Why is not one sufficient? The reason is that if a man can afford he brings an ox, and if he cannot afford an ox he brings a sheep, and if he cannot afford a sheep he brings a fowl; for God does not demand of a man more than he can perform.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּמָה דְּהֲוָה חַטָּאָה הָכִי הֲוָה מַקְרִיב. עֲתִירָא, דְּזִמְנִין דְּלִבֵּיהּ גַּס בֵּיהּ, הֲוָה מַקְרִיב תּוֹרָא. בְּגִין דְּלִבֵּיהּ חָשִׁיב יַתִּיר לְמֶחֱטֵי קָמֵיהּ מָארֵיהּ. בֵּינוֹנִי, מַקְרִיב מִן הַצֹּאן, בְּגִין דִּרְעוּתֵיהּ לָאו גַּס בֵּיהּ כָּל כַּךְ לְמֶחטֵי. מִסְכְּנָא דְּלִבֵּיהּ לָא גַּס בֵּיהּ, רְעוּתֵיהּ נָמוֹךְ מִכֹּלָּא, מַקְרִיב מֵהַהוּא קָלִיל מִכֹּלָּא. וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן קָרְבְּנֵיהוֹן לְכֻלְּהוּ, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינָא כָּל חַד וְחַד בְּמַתְקְלָא יְשָׁרָה. R. Eleazar said: ‘His offering was to correspond to his sin. A rich man puffed up with his wealth was to bring an ox, because his thoughts were likely to be the most sinful. A man of moderate means brought a sheep because he was not so prone to sin; while a poor man, who was the most timid of all, brought the smallest offering of all. And the offering of each was appraised by God at its true value.’

תָּא חֲזֵי דְּהַהוּא קָרְבְּנָא דְּמִסְכְּנָא, קָלִיל (נ"א קהב) מִכֹּלָּא, בְּגִין דְּלִבֵּיהּ תָּבִיר, וְאַף עַל גַּב דְּחָשִׁיב לְמֶחֱטֵי, אִתְעֲבָּר מִנֵּיהּ. דְּהָא דַּי לֵיהּ בְּצַעֲרֵיהּ, וּדְאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ. וְעַל דָּא כָּל קָרְבְּנָא וְקָרְבְּנָא, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, אִשְׁתְּמוֹדְעָן כֻּלְּהוּ לְגַבֵּי כַּהֲנָא. The offering of the poor man is a small one, because his heart is downcast, and therefore even if he harbours sinful thoughts he is forgiven because he is sufficiently punished by his own distress and that of his household.

עוֹבָדָא בְּהַהוּא עֲתִירָא, דְּקָרִיב קָמֵי כַּהֲנָא תְּרֵין יוֹנִין, כַּד חָמָא לֵיהּ כַּהֲנָא, אָמַר לֵיהּ, לָאו דִּידָךְ הוּא הַאי קָרְבְּנָא. אָתָא לְבֵיתֵיהּ וַהֲוָה עָצִיב. אָמְרוּ לֵיהּ אֲחוּי אֲמַאי אַתְּ עָצִיב. אָמַר לְהוּ, דְּלָא קָרִיב לִי כַּהֲנָא קָרְבְּנָא דִּילִי. אָמְרוּ לֵיהּ וּמַאי אִיהוּ. אָמַר לְהוּ תְּרֵין יוֹנִין. אָמְרוּ לֵיהּ, וְהָא מִן מִסְכְּנָא אִיהוּ, וְלָאו דִּידָךְ. דְּהָא כְּתִיב, וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְגוֹ'. אֶלָּא קָרִיב קָרְבְּנָךְ. אָמַר לְהוּ מַאי אִיהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ חַד תּוֹרָא. A rich man once brought an offering of two pigeons to the priest. On seeing them, the priest said: “This is not an offering for you.” He went home very sad. His people asked him why he was so sad, and he said: “Because the priest would not take my offering.” “What was it? ” they said. He told them it was two pigeons. They said: “That is an offering for a poor man, not for you. You must bring a proper one.” “What is that?” he asked. They replied: “An ox.”

אָמַר לְהוּ, וּמַה כָּל כַּךְ חֲמִירָא מַחֲשָׁבָה דְּחַטָּאָה. נָדַרְנָא, דְּלָא אַסְלַּק עַל לִבָּאי מַחֲשָׁבָה דְּחַטָּאָה. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה מָה עֲבַד. כָּל יוֹמָא אִשְׁתָּדַּל בִּסְחוֹרָתָא, וּבְלֵילְיָא הֲוָה נָאִים, כַּד אִתְעֲר, הֲוָה קָרֵי לַאֲחוֹי, וְאוֹלִיפוּ לֵיהּ מִילֵי דְּאוֹרַיְיתָא, והֲוָה לָעֵי עַד דְּסָלִיק יְמָמָא. וְאִשְׁתְּכַח דְּאוֹלִיף אוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה קָארֵי לֵיהּ יְהוּדָה אָחֳרָא. יוֹמָא חַד אִיעְרַע בֵּיהּ רִבִּי יֵיסָא סָבָא, והֲוָה פָּרִישׁ נִכְסוֹי, פַּלְגּוּ לְמִסְכְּנֵי וּפַלְגּוּ לִסְחוֹרָתָא עַל יַמָּא, בְּאִינּוּן גַּבְרִין פְּרִישֵׁי יַמִין. והֲוָה יָתִיב ולָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. “Is the mere thought of sin then so serious?” he said. “I vow that I will let no thought of sin enter my heart”. From that day he used to spend the day in business, then go to bed at night, and on waking he used to call his brethren, and they taught him the Torah and he used to study it till daybreak. So, because he studied, they called him “the transformed Judah”. One day R. Jesse the Elder found him dividing his money, half for the poor and half for merchandise to ship oversea, and after he had finished he sat down and studied the Torah.

פָּתַח וְאָמַר, (שמואל א ט״ו:ו׳) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי. מַאן הוּא קֵנִי. אִלֵּין בְּנֵי יִתְרוֹ חָמוּי דְּמֹשֶׁה, דְּעָבְדוּ קִנָּא בְּמַדְבְּרָא, כְּהַאי דְּרוֹר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים פ״ד:ד׳) וּדְרוֹר קֵן לָהּ. בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. דְּאוֹרַיְיתָא לָא בַּעְיָא תַּפְנוּקִין, וְלָא סְחוֹרְתָּא, אֶלָּא לְאַעֲמְלָא בָּהּ יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין כָּךְ נַטְלוּ לְמַדְבְּרָא, מֵעִנּוּגָא דִּירִיחוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שופטים א׳:ט״ז) וּבְנֵי קֵנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים וגוֹ'. He expounded the verse: “And Saul said to the Kenites, etc.” (2 Sam. 15, 6). ‘The Kenites’, he said, ‘were the descendants of Jethro, the father-in-law of Moses, and were so called because they made for themselves a nest (ken) in the wilderness, in order to study the Torah; for the study of the Torah does not require luxuries or merchandise, but only labour day and night. Hence they left the luxuries of Jericho and removed to the wilderness.

ולא עוֹד, אֶלָּא מַה כְּתִיב בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ, (שמות י״ח:י״ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חוֹתֵן מֹשֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים לֵאלהִים, דְּהוּא אַקְרִיב קָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָתָא לְאִתְגַּיְּירָא. מַאי קָא מַיְירֵי. דְּקָרְבְּנֵיהּ חָשִׁיב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ אַקְרִיב קָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּתִיב, (שמות יב) וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל לֶחֶם עִם חוֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנִי הָאֱלהִים. לִפְנֵי הָאֱלהִים דַּיְיקָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּכָל מַאן דְּאַקְרִיב קָרְבְּנָא בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ. Now, of Jethro it is written, “And Jethro, Moses’ father-in-law, took a burnt offering and sacrifices for God” (Ex. 18, 12). This shows that his offering was highly esteemed in the sight of God, and therefore “Aaron and all the elders came to eat with Moses’ father-in-law before God” (Ibid.); from which we leam that when one brings an offering with true devotion, God comes to meet him.

תָּא חֲזֵי, קָרְבְּנָא דְּמִסְכְּנָא חָשִׁיב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא הוּא קָרִיב תְּרֵי קָרְבְּנִין לְקָמֵיהּ. חַד חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ. וְחַד הַהוּא דְּקָרִיב. דְּהָא לֵית לֵיהּ לְמֵיכַל, וְהוּא אַיְיתֵי קָרְבְּנָא. קָרְבְּנָא דְּעָנִי קָלִיל מִכֹּלָּא תְּרֵין תּוֹרִין, אוֹ תְּרֵין בְּנֵי יוֹנָה, וְאִי לָאו, זְעֵיר קִמְחָא, וּמִתְכַּפֵּר בֵּיהּ וְהַהוּא שַׁעֲתָא מַכְרִיזִין וְאַמְרֵי, כִּי לֹא בָזָה וְלא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי. כָּל כַּךְ לָמָּה. בְּגִין דְּקָרְבְּנָא דְּעָנִי עָדִיף מִכֹּלָּא. דְּהָא הוּא גָּרִים לִי לְמֶהֱוֵי בְּעַדְבֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא גָּרִים לִי לְמֶהֱוֵי בְּחוּלָקָא דְּאוֹרַיְיתָא. בְּגִין כָּךְ פְּלִיגְנָא כָּל נְכָסַי (ס"א פליגנא נכסי, פלגא) לְמִסְכְּנֵי, דְּהָא אִינּוּן גָּרְמוּ לִי כּוּלֵי הַאי. Now the offering of a poor man is highly esteemed before God, because he brings two offerings: one the actual sacrifice, and the other his own flesh and blood, because, though he has nothing to eat himself, he yet brings an offering. A poor man can bring a little flour and make atonement;

כְּמָה דְּמִסְכְּנָא אַרְתַּח חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ, כַּךְ הַהוּא קִמְחָא מְרַתְּחִין לֵיהּ בִּמְשַׁח רְבוּת. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּאֲפִילּוּ כָּל בַּר נָשׁ מְקָרֵב הַאי מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת וּמִנְחַת מַרְחֶשֶׁת. בְּגִין, דִּכְמָּה דְּחַטָּאָה אַרְתַּח חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ בְּאֶשָּׁא דְּיֵצֶר הָרָע, וְכָל שַׁיְיפוֹי רַתְחֵי בְּאֶשָּׁא, כַּךְ קָרְבְּנָא דָּא, כְּהַאי גַּוְונָא מַמָּשׁ. וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא כְּגַוונָא דְּחַטָּאָה, וּלְקָרְבָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ, וְרוּחֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ, דְּהַאי חֲבִיבָא מִן כֹּלָּא קָמֵיהּ. for just as his own flesh and blood were burning (with hunger), so the flour is heated with the oil smeared on it. Here, too, we learn that any man may bring an offering on a baking-pan or a frying-pan because it is heated in the same way as he heated his flesh and blood with his evil passions and set all his limbs on fire. The essence of the offering is that it is analogous to the sin, and that a man should offer to God his desires and passions, for this is more acceptable than all.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּאִינּוּן מְקָרְבִין בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא הַאי קָרְבְּנָא לְקָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי אִיהוּ, גַּרְמַיְיהוּ וְנַפְשַׁיְיהוּ דִּמְקָרְבִין קָמֵיהּ. וַאֲנָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא הַאי קָרְבְּנָא (ממש), וְדָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִבַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. ועִם כָּל דָּא קָרְבְּנָא דְּכֹלָּא (ס"א ממש) עָדִיף, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עָלְמִין כֻּלְּהוּ. Blessed are the righteous that they bring this offering every day. Yet withal, the actual offering is better, because it brings blessings on all worlds.’

(ויקרא א׳:ג׳) אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא מִן הַבָּקָר לְעוֹלָה, וּמִן הַצֹּאן לְעוֹלָה, וּמִן הָעוֹף לְעוֹלָה. אִי כֹּלָּא חַד, בְּגִין מַה שַׁנְיָא דָּא מִן דָּא, דְּהָא מִן כֹּלָּא אִתְעָבִיד חַד מִלָּה. אֶלָּא, מַאן דְּאַדְבַּק יְדֵיהּ לְדָא, מַקְרִיב מִן הַבָּקָר. וְאִי לָא יָכִיל, מִן הַצֹּאן. וְאִי לָא יָכִיל מִן הָעוֹף. דְּהָא כְּתִיב, (ויקרא י״ד:כ״א) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַטְרַח עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ יַתִּיר, בְּמִלָּה דְּלָא יָכִיל. IF HIS OBLATION BE A BURNT OFFERING FROM THE HERD. R. Jose asked: ‘Why should there be three kinds of burnt-offering-from the herd, from the flock, and from the fowl? Why is not one sufficient? The reason is that if a man can afford he brings an ox, and if he cannot afford an ox he brings a sheep, and if he cannot afford a sheep he brings a fowl; for God does not demand of a man more than he can perform.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּמָה דְּהֲוָה חַטָּאָה הָכִי הֲוָה מַקְרִיב. עֲתִירָא, דְּזִמְנִין דְּלִבֵּיהּ גַּס בֵּיהּ, הֲוָה מַקְרִיב תּוֹרָא. בְּגִין דְּלִבֵּיהּ חָשִׁיב יַתִּיר לְמֶחֱטֵי קָמֵיהּ מָארֵיהּ. בֵּינוֹנִי, מַקְרִיב מִן הַצֹּאן, בְּגִין דִּרְעוּתֵיהּ לָאו גַּס בֵּיהּ כָּל כַּךְ לְמֶחטֵי. מִסְכְּנָא דְּלִבֵּיהּ לָא גַּס בֵּיהּ, רְעוּתֵיהּ נָמוֹךְ מִכֹּלָּא, מַקְרִיב מֵהַהוּא קָלִיל מִכֹּלָּא. וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן קָרְבְּנֵיהוֹן לְכֻלְּהוּ, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינָא כָּל חַד וְחַד בְּמַתְקְלָא יְשָׁרָה. R. Eleazar said: ‘His offering was to correspond to his sin. A rich man puffed up with his wealth was to bring an ox, because his thoughts were likely to be the most sinful. A man of moderate means brought a sheep because he was not so prone to sin; while a poor man, who was the most timid of all, brought the smallest offering of all. And the offering of each was appraised by God at its true value.’

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהִי, אָמַר לֵיהּ, הָא תָּנֵינָן דְּעַל תְּלַת חוֹבֵי עָלְמָא רָעָב בָּא לְעוֹלָם, וְכֻלְּהוּ חוֹבֵי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בְּעַתִירֵי, בְּגִין דְּלִבַּיְיהוּ גַּס בְּהוּ, וְלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּמִסְכְּנֵי, מַה דִּינָא הוּא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לְמִסְכְּנֵי, וְקָאִים לַעֲתִירֵי, דְּהָא מֵהַשְׁתָּא יוֹסִפוּן לְמֶחטֵי קָמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתָּ וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא וְאָמְרוּ, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְפָּרְעָא מִן רַשִּׁיעַיָּא וּלְאוֹבָדָא לְהוּ מִן עָלְמָא, כְּדֵין יָהִיב לְהוּ שָׁלוֹם, ואַשְׁלִים לְהוּ בְּכֹלָּא. R. Eleazar asked R. Simeon, his father, the following question: ‘We have learnt that famine comes to the world for three sins which are only found among the rich, because they are puffed up with their wealth, but not among the poor; how is it fair, then, that God should slay the poor (by famine) and not the rich, for now they will sin still more?’ He replied: ‘This is a good question, and the Companions have answered as follows. Of all the sons of man, none are so near to the Supreme King as those vessels which He uses, to wit, “a broken and contrite heart” (Ps. 51, 18), “he that is of a contrite and humble spirit” (Isa. 57, 15). Now, when there is a famine and the poor are punished and suffer, and they weep and cry before the King, and God draws them nearer than ever, as it is written, “For he hath not despised nor abhorred the affliction of the afflicted” (Ps. 22, 25), God then visits the sin for which famine has come on the world. Woe, then, to the sinners who have caused this, when the King bestirs himself to take note of the voice of the poor. Heaven protect us from them and their vengeance, for so it is written, “I will surely hear his cry” (Ex. 22, 23), “and my wrath shall wax hot, etc.” (Ibid.)‘

תָּא חֲזֵי דְּהַהוּא קָרְבְּנָא דְּמִסְכְּנָא, קָלִיל (נ"א קהב) מִכֹּלָּא, בְּגִין דְּלִבֵּיהּ תָּבִיר, וְאַף עַל גַּב דְּחָשִׁיב לְמֶחֱטֵי, אִתְעֲבָּר מִנֵּיהּ. דְּהָא דַּי לֵיהּ בְּצַעֲרֵיהּ, וּדְאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ. וְעַל דָּא כָּל קָרְבְּנָא וְקָרְבְּנָא, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, אִשְׁתְּמוֹדְעָן כֻּלְּהוּ לְגַבֵּי כַּהֲנָא. The offering of the poor man is a small one, because his heart is downcast, and therefore even if he harbours sinful thoughts he is forgiven because he is sufficiently punished by his own distress and that of his household.

עוֹבָדָא בְּהַהוּא עֲתִירָא, דְּקָרִיב קָמֵי כַּהֲנָא תְּרֵין יוֹנִין, כַּד חָמָא לֵיהּ כַּהֲנָא, אָמַר לֵיהּ, לָאו דִּידָךְ הוּא הַאי קָרְבְּנָא. אָתָא לְבֵיתֵיהּ וַהֲוָה עָצִיב. אָמְרוּ לֵיהּ אֲחוּי אֲמַאי אַתְּ עָצִיב. אָמַר לְהוּ, דְּלָא קָרִיב לִי כַּהֲנָא קָרְבְּנָא דִּילִי. אָמְרוּ לֵיהּ וּמַאי אִיהוּ. אָמַר לְהוּ תְּרֵין יוֹנִין. אָמְרוּ לֵיהּ, וְהָא מִן מִסְכְּנָא אִיהוּ, וְלָאו דִּידָךְ. דְּהָא כְּתִיב, וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְגוֹ'. אֶלָּא קָרִיב קָרְבְּנָךְ. אָמַר לְהוּ מַאי אִיהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ חַד תּוֹרָא. A rich man once brought an offering of two pigeons to the priest. On seeing them, the priest said: “This is not an offering for you.” He went home very sad. His people asked him why he was so sad, and he said: “Because the priest would not take my offering.” “What was it? ” they said. He told them it was two pigeons. They said: “That is an offering for a poor man, not for you. You must bring a proper one.” “What is that?” he asked. They replied: “An ox.”

אָמַר לְהוּ, וּמַה כָּל כַּךְ חֲמִירָא מַחֲשָׁבָה דְּחַטָּאָה. נָדַרְנָא, דְּלָא אַסְלַּק עַל לִבָּאי מַחֲשָׁבָה דְּחַטָּאָה. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה מָה עֲבַד. כָּל יוֹמָא אִשְׁתָּדַּל בִּסְחוֹרָתָא, וּבְלֵילְיָא הֲוָה נָאִים, כַּד אִתְעֲר, הֲוָה קָרֵי לַאֲחוֹי, וְאוֹלִיפוּ לֵיהּ מִילֵי דְּאוֹרַיְיתָא, והֲוָה לָעֵי עַד דְּסָלִיק יְמָמָא. וְאִשְׁתְּכַח דְּאוֹלִיף אוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה קָארֵי לֵיהּ יְהוּדָה אָחֳרָא. יוֹמָא חַד אִיעְרַע בֵּיהּ רִבִּי יֵיסָא סָבָא, והֲוָה פָּרִישׁ נִכְסוֹי, פַּלְגּוּ לְמִסְכְּנֵי וּפַלְגּוּ לִסְחוֹרָתָא עַל יַמָּא, בְּאִינּוּן גַּבְרִין פְּרִישֵׁי יַמִין. והֲוָה יָתִיב ולָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. “Is the mere thought of sin then so serious?” he said. “I vow that I will let no thought of sin enter my heart”. From that day he used to spend the day in business, then go to bed at night, and on waking he used to call his brethren, and they taught him the Torah and he used to study it till daybreak. So, because he studied, they called him “the transformed Judah”. One day R. Jesse the Elder found him dividing his money, half for the poor and half for merchandise to ship oversea, and after he had finished he sat down and studied the Torah.

פָּתַח וְאָמַר, (שמואל א ט״ו:ו׳) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי. מַאן הוּא קֵנִי. אִלֵּין בְּנֵי יִתְרוֹ חָמוּי דְּמֹשֶׁה, דְּעָבְדוּ קִנָּא בְּמַדְבְּרָא, כְּהַאי דְּרוֹר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים פ״ד:ד׳) וּדְרוֹר קֵן לָהּ. בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. דְּאוֹרַיְיתָא לָא בַּעְיָא תַּפְנוּקִין, וְלָא סְחוֹרְתָּא, אֶלָּא לְאַעֲמְלָא בָּהּ יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין כָּךְ נַטְלוּ לְמַדְבְּרָא, מֵעִנּוּגָא דִּירִיחוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שופטים א׳:ט״ז) וּבְנֵי קֵנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים וגוֹ'. He expounded the verse: “And Saul said to the Kenites, etc.” (2 Sam. 15, 6). ‘The Kenites’, he said, ‘were the descendants of Jethro, the father-in-law of Moses, and were so called because they made for themselves a nest (ken) in the wilderness, in order to study the Torah; for the study of the Torah does not require luxuries or merchandise, but only labour day and night. Hence they left the luxuries of Jericho and removed to the wilderness.

אִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (בראשית א׳:ו׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, בָּרָא ז' רְקִיעִים לְעֵילָּא, בָּרָא ז' אֲרָצוֹת לְתַתָּא, ז' יַמִּים, ז' נְהָרוֹת, ז' יוֹמִין, ז' שָׁבוּעוֹת, ז' שָׁנִים. ז' פְּעָמִים. ז' אַלְפֵי שְׁנִין דַּהֲוֵי עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא. IF HIS OBLATION BE A SACRIFICE OF PEACE OFFERINGS. R. Judah discoursed here on the verse: “And God said, Let there be a firmament in the midst of the waters” (Gen. 1, 6). ‘When God created the world’, he said, ‘He created seven firmaments above, and in each one stars and constellations and ministers to serve,

ז' שְׁחָקִים (ס"א רקיעין) לְעֵילָּא, וּבְכָל חַד וְחַד כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְשַׁמָּשִׁין דִּמְשַׁמְּשִׁין בְּכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא. וּבְכֻלְּהוּ מֵאִלֵּין, רְתִיכִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, לְקַבְּלָא עָלַיְיהוּ עוֹל מַלְכוּתָא דְּמָארִיהוֹן. וּבְכֻלְּהוּ רְקִיעִין אִית רְתִיכִין וְשַׁמָּשִׁין, מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, אִלֵּין עַל אִלֵּין, מִנְּהוֹן בְּו' גַּדְפִּין, וּמִנְּהוֹן בְּד' גַּדְפִּין. מִנְּהוֹן בְּד' פָּנִים. וּמִנְּהוֹן בִּתְרֵין פָּנִים, וּמִנְּהוֹן בְּחַד. מִנְּהוֹן אֶשָּׁא דְּלָהִיט. מִנְּהוֹן מַיָּא. מִנְּהוֹן רוּחָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ להֵט. and Chariots one above the other to take upon themselves the yoke of the kingship of their Master. Some have six wings, some four wings; some have four faces, some two faces, and some one face; some are of fire, some of water, and some of air.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (שיר השירים ד׳:ט״ז) עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. עוּרִי צָפוֹן, אִלֵּין עוֹלוֹת דְּנִשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן מַחְשָׁבוֹת בִּצְפוּנִי לִבָּא, וּבַאֲתַר דְּדִינָא. בְּגִין דְּמַחֲשָׁבָה אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח. רוּחַ צָפוֹן מְנַשְׁבָא בְּפַלוּגְתָא דְּלֵילְיָא, כַּד מִתְעָרֵי אַנְשֵׁי, וְכִנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, וּמַחֲשַׁבְתָּן דִּבְנֵי נָשָׁא מִתְעָרֵי. ¹The first 13 line of the Hebrew text on this Page are not translated as explained in the Translator’s note on Page 10b. IF HIS OBLATION BE A SACRIFICE OF PEACE OFFERINGS. R. Abba here quoted the verse: “Awake, O north wind, and come thou south, blow upon my garden that the spices thereof may flow out” (S.S. 4, 15).

וּבֹאִי תֵימָן, אִלֵּין שְׁלָמִים דְּנִשְׁחָטִין בַּדָרוֹם, בְּגִין דְּאִינּוּן שְׁלָמָא דְּכֹלָּא, שְׁלָמָא דְּעִלָאֵי וּדְתַתָּאֵי. וְאִלֵּין שְׁלִימוּ (י"ז ע"א) דְּסִטְרֵי עָלְמָא. שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא מִסִּטְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וּשְׁלָמִים: בְּגִין דְּאִינּוּן שְׁלָמָא דְּכֹלָּא. בְּעָלִים אָכְלִין מִנַּיְיהוּ, וּמִתְהַנְיָין מִנַּיְיהוּ. דְּהָא שְׁלָמָא הוּא לֵיהּ, וּלְכָל עָלְמָא, בְּדַרְגָּא חֲדָא. חֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת נֶאֱכָלִין לְכַהֲנֵי, בְּגִין דְּאִינּוּן זְמִינִין לְכַפָּרָא עָלַיְיהוּ, וּלְאַעְבְּרָא חוֹבַיְיהוּ. וּמִכָּל קָרְבָּנִי לָא חֲבִיבִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמוֹ שְׁלָמִים, בְּגִין דְּאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. ‘The north wind’, he said, ‘refers to the burnt offerings which were killed on the north side (zafon) of the altar, because these atone for the thoughts which are in the recesses (mazpune) of a man’s heart. The south wind refers to the peace offerings, which were killed on the south side of the altar, because they make peace between higher and lower, and between the various quarters of the world. Therefore the bringer also eats of them and has a share in them. Of all the offerings, none are so well beloved to God as the peace offerings, because they bring harmony to upper and lower.

ועֵילָּא מְכֻּלְּהוּ קְטֹרֶת, דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכֹּלָּא, וְלָא אַתְיָא לָא עַל חֵטְא, וְלָא עַל אָשָׁם, וְלָא עַל עָוֹן, אֶלָּא עַל שִׂמְחָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְעַל דָּא, קְטֹרֶת לָא מִתְקָרֵב אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּשֶמֶן מִתְקָרֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל׳:ז׳) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵטִיבוֹ אֶת הַנִּרוֹת יַקְטִירֶנָּה. וּכְתִיב, (שמות ל׳:ז׳-ח׳) וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. בְּגִין דְּאִשְׁתְּכָחוּ שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת כַּחֲדָא. תָּא חֲזֵי, שְׁלָמִים בְּכֹלָּא הוּא שְׁלָמָא. וּקְטָטָה וְקִטְרוּגָא לָא אִתְעֲר בְּעָלְמָא, אֲבָל קְטֹרֶת, קָשִׁיר קְשִׁירוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. Superior to all, however, is the incense, because it is brought not for sin or trespass, but for joy, as it is written, “Oil and incense rejoice the heart” (Prov. 27, 9), according to our explanation. For this reason the incense was brought at the same time that the lamp was lit (Ex. 30, 7). The peace offerings spread peace everywhere and allay strife and wrangling, but the incense fastens the bond of faith.¹The passage which follows in the text resumes the discussion of the relation of the names of the Deity to the various grades, and suggests an alternative arrangement. This again is followed by a passage comparing the Ten Commandments to the ten “Words” of the Creation by a highly forced interpretation.

(ויקרא ג׳:א׳) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּתִיב (במדבר ז׳:פ״ו) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה לְמַאי קָא אַתְיָא. אֶלָּא, עֲשָׂרָה לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וַעֲשָׂרָה לְמַתַּן תּוֹרָה. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַתַּן תּוֹרָה. בְּמַאי קָא מַיְירֵי. בְּגִין דְּעָלְמָא לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא בְּגִין אוֹרַיְיתָא, וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עָלְמָא מִתְקַיְּימָא. וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבַּטְלֵי מֵאוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, לְמָה זֶה בָּא? אֶלָּא עֲשָׂרָה לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה לְמַתַּן תּוֹרָה. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַתַּן תּוֹרָה. בַּמֶּה זֶה מְדַבֵּר? מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְבַּטְּלִים מֵהַתּוֹרָה, מַה כָּתוּב? (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.

(ויקרא ג׳:א׳) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּתִיב (במדבר ז׳:פ״ו) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה לְמַאי קָא אַתְיָא. אֶלָּא, עֲשָׂרָה לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וַעֲשָׂרָה לְמַתַּן תּוֹרָה. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַתַּן תּוֹרָה. בְּמַאי קָא מַיְירֵי. בְּגִין דְּעָלְמָא לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא בְּגִין אוֹרַיְיתָא, וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עָלְמָא מִתְקַיְּימָא. וְכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבַּטְלֵי מֵאוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, לְמָה זֶה בָּא? אֶלָּא עֲשָׂרָה לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה לְמַתַּן תּוֹרָה. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת בְּמַתַּן תּוֹרָה. בַּמֶּה זֶה מְדַבֵּר? מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְבַּטְּלִים מֵהַתּוֹרָה, מַה כָּתוּב? (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.

תָּא חֲזֵי, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, כְּדִתְנָן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. כְּתִיב (שמות כ) אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. דָּא מְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹר אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:א׳) יְיָ' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'. בֹּא רְאֵה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. כָּתוּב (שמות ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַזּוֹ נִקְרֵאת אוֹר, שֶׁכָּתוּב (תהלים כז) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'.

כְּתִיב (שמות כ׳:ג׳) לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרִאשִׁית, (בראשית א׳:ו׳) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן חוּלָקָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאַחְדִּין בְּהַהוּא אַתְרָא דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וְהַיְינוּ רָזָא, דְּזִמְנָא חֲדָא שָׁאַל רִבִּי יֵיסָא סָבָא לְרִבִּי אֶלְעָאי, אָמַר, הָא שְׁאָר עַמִּין יָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַבְרְבִין מְמָנָן שַׁלִּיטִין, יִשְׂרָאֵל בְּאָן אֲתַר יָהַב לוֹן. שָׁלַח לֵיהּ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, וְשַׁפִּיר שָׁלַח לֵיהּ. כָּתוּב (שמות כ) לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוֹחֲזִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם. וְהַיְנוּ הַסּוֹד, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעַאי, אָמַר, הֲרֵי אֶת שְׁאָר הָעַמִּים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדוֹלִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים, וְאֶת יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָתַן אוֹתָם? שָׁלַח לוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְיָפֶה שָׁלַח לוֹ.

בְּתוֹךָ הַמָּיִם, בֵּין מִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא. ויהִי מַבְדִּיל בֵּין (שמות קצ"ט) מַיִם לָמָּיִם, בֵּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִקְרֵי (ירמיהו ב׳:י״ג) בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ' דְּאִינוּן מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִין, מְכוּנָסִים, סְרוּחִים וּמְטוּנָפִים. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין מַבְדִילִין בֵּין מַיִם לָמָיִם. בְּתוֹךָ הַמָּיִם, בֵּין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם - בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּקְרֵאת (ירמיה ב) בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ', שֶׁהֵם מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִים, מְכֻנָּסִים, סְרוּחִים וּמְטֻנָּפִים, וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַבְדִּילִים בֵּין מַיִם לָמָיִם.

כְּתִיב (שמות כ׳:ז׳) לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, (בראשית א׳:ט׳) יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאוֹמֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לְשַׁקְרָא, כְּאִילּוּ פָּרִישׁ אִימָּא מֵאַתְרָה לְעֵילָּא. וְכִתְרִין קַדִּישִׁין לָא מִתְיַישְׁבֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (משלי ט״ז:כ״ח) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּכְתִיב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, לָא תְּשַׁוֵי פִּרוּדָא, בְּגִין אוֹמָאָה דְּשִׁקְרָא. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כַּדְקָא חֲזֵי בַּאֲתַר דִּקְשׁוֹט, וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁקְרָא. וּמַאי שִׁקְרָא. הוּא דְּאַזְלִין מַיָּא לַאֲתַר אָחֳרָא, דְּלָאו אִיהוּ דִּילֵיהּ. כָּתוּב (שמות כ) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשֶּׁקֶר, כְּאִלּוּ הִפְרִיד אֶת הָאֵם מִמְּקוֹמָהּ לְמַעְלָה, וְהַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, אַל תָּשִׂים פֵּרוּד בִּגְלַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כָּרָאוּי בִּמְקוֹם אֱמֶת, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר לַשֶּׁקֶר. וּמָה הַשֶּׁקֶר? הוּא שֶׁהוֹלְכִים הַמַּיִם לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם.

כְּתִיב (שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. אֵימָתַי אִתְרְבִיאַת אַרְעָא קַדִּישָׁא וְאִתְעַטְּרָת בְּעִטְרָהָא, הֲוִי אוֹמֵר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, דְּהָא כְּדֵין אִתְחַבְּרַת כַּלָּה (נ"א מטרוניתא) בְּמַלְכָּא, לְאַפָּקָא דְּשָׁאִין וּבִרְכָּאן לְעָלְמָא. כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. מָתַי מִתְגַּדֶּלֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְעַטֶּרֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ? הֱוֵי אוֹמֵר, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְחַבֶּרֶת הַכַּלָּה (הגבירה) עִם הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא דְשָׁאִים וּבְרָכוֹת לָעוֹלָם.

כְּתִיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרִאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אִלֵּין מְאוֹרוֹת, דָּא הוּא אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָבִיךָ, דָּא שִׁמְשָׁא. אִמֶּךָ, דָּא סִיהֲרָא. וְאֵין שִׁמְשָׁא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ד:י״ב) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ' אֱלֹהִים. וְלֵית סִיהֲרָא אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ׳) וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל דָּא כֹּלָּא חַד. כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַה זֶּה אוֹמֵר? אֶלָּא אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת, זֶהוּ אָבִיךְ וְאִמֶּךְ. אָבִיךְ זֶה הַשֶּׁמֶשׁ. אִמֶּךְ זוֹ הַלְּבָנָה. וְאֵין שֶׁמֶשׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים פד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. וְאֵין לְבָנָה אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס) וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד.

כְּתִיב לֹא תִּרְצַח, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַנְתְּ לָא תִּקְטוֹל בַּר נָשׁ, דְּאִקְרֵי הָכֵי, דִּכְתִּיב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְלָא תֶּהווֹ כַּדָּגִים הַלָּלוּ, דְּרַבְרְבֵי בַּלְעֵי לְזוּטְרֵי. כָּתוּב לֹא תִרְצַח, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַתָּה אַל תַּהֲרֹג אָדָם שֶׁנִּקְרָא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְאַל תִּהְיֶה כַדָּגִים הַלָּלוּ, שֶׁגְּדוֹלִים בּוֹלְעִים אֶת הַקְּטַנִּים.

כְּתִיב לא תִּנְאָף, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּלָא יְשַׁקֵּר בַּר נָשׁ בְּאִנְתּוּ אָחֳרָא דְּלָאו אִיהִי בַּת זוּגֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, דְּלָא תּוֹלִיד אִתְּתָא אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמַאן אִיהוּ מִינָּהּ, דָּא בֶּן זוּגָהּ. כָּתוּב לֹא תִנְאָף, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ, וְלָכֵן כָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שֶׁלֹּא תוֹלִיד אִשָּׁה אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמִיהוּ מִינָהּ? זֶה בֶּן זוּגָהּ.

כְּתִיב לא תִגְנוֹב, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וַיֹאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זֶרַע, מַאי דְּיָהֲבִית לְכוּ וְאַפְקִידָת לְכוּ יְהֵא לְכוּ, וְלָא תִּגְנוֹבוּ מַה דְּהוּא מֵאָחֳרָא. כָּתוּב לֹא תִגְנֹב, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע. מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם וְצִוִּיתִי לָכֶם, יִהְיֶה לָכֶם, וְאַל תִּגְנְבוּ מַה שֶּׁהוּא שֶׁל אַחֵר.

כְּתִיב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עַד שָׁקֶר, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מַאן דְּהוּא בְּדִיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא, לָא תַּסְהִיד בֵּיהּ שֶׁקֶר. וּמַאן דְּאַסְהִיד שֶׁקֶר בְּחַבְרֵיהּ, כְּאִילּוּ אַסְהִיד לְעֵילָּא. כָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מִי שֶׁהוּא בִּדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ, אַל תָּעִיד בּוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר בַּחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ הֵעִיד לְמַעְלָה.

כְּתִיב לֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, לא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. הָא בַּת זוּגָךְ לָקֳבְלָךְ, ועַל דָּא לא תַחְמוֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. כָּתוּב לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. הֲרֵי בַּת זוּגְךְ כְּנֶגְדְּךְ, וְלָכֵן לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ.

וְהַיְינוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (במדבר ז׳:פ״ו) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. אִתְּקָלוּ כַּחֲדָא בְּשִׁקּוּלָא חֲדָא. וּבְגִין כַּךְ קָאִים עָלְמָא, ואִשְׁתְּכַח בֵּיהּ שְׁלָמָא. וְעַל דָּא, וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, לְקַיְּימָא עָלְמָא בִּשְׁלָמָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דִּמְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְעַל מִצְוֹת לא תַּעֲשֶׂה, בְּגִין לְאַטְלָא שָׁלוֹם עַל כֹּלָּא. וְהַיְנוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. נִשְׁקְלוּ כְאֶחָד בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ עוֹמֵד הָעוֹלָם וְנִמְצָא בוֹ שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן, אִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, לְהַעֲמִיד הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּכַפֵּר עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְעַל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם עַל הַכֹּל.

(ויקרא ד׳:ב׳) נֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים וְגוֹ', כַּמָה אִית לְהוּ לִבְנִי נָשָׁא לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבֵיהוֹן, דְּלָא לְמֶחטֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן, דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָארֵי, אַתְּעֲרוּ בְּנִי עָלְמָא לִבַּיְיכוּ לְקָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אַתְּעֲרוּ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבַיְיכוּ. אַתְּעֲרוּ נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא דְּיָהַב בְּגַּוויְיכוּ מֵאֲתַר קַדִּישָׁא עִלָּאָה. IF A SOUL SIN, ETC. R. Jose said: ‘How greatly should men take heed not to sin before their Master, for every day a herald goes forth proclaiming, Turn your hearts, ye peoples, to the holy King, be on your guard against sin, arouse the holy soul which He has given you from the celestial holy place.

דְּתָנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק נִשְׁמְתָא לְנַחְתָּא בִּבְנֵי נָשָׁא, אַסְהִיד בָּהּ בְּכַמָּה יִעוּדִין, בְּכַמָּה קַסְטוֹרִין, בְּגִין לְנַטְרָא פִּקּוּדוֹי. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּאַעְבָּר לָהּ בְּאֶלֶף וּתְמַנְיָא עָלְמִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא, וּלְמֶחמֵי בְּהוּ יְקָרָא דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. (נפקא) וְקַיְּימָא קָמֵי מַלְכָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר, בְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשׁ יְקָר עִלָּאָה אִסְתְּכָּלַת בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא כָּל יוֹמָא, וְאַעְטַּר לָהּ בְּכַמָּה עִטְרִין. For so we have learnt, that when the Holy One, blessed be He, draws forth a soul to send it down to earth, He impresses upon it many warnings and threats to keep His commandments, and He also takes it through a thousandand-and-eight worlds to see the glory of those who have devoted themselves to the Torah, and who now stand before the King in a robe of splendour in the form which they possessed in this world, beholding the glory of the King and crowned with many diadems.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא אַהֲדַרְנָא לִקְּרָא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עֵיטָא לְהַאי נֶפֶשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבָהָא, וְתִיתוּב לְאִתְדַכְּאָה, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ יוֹמָא דְּהַאי עָלְמָא, וְיֵיתֵי הַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא, דְּיִתְבַּע לָהּ מַלְכָּא דִּינָא, לְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, דָּא הוּא רָזָא בֵּין חַבְרַיָּיא דְּקָא אַמְרֵי, דִּבְשַׁעֲתָא דְּמָטֵי זִמְנָא דְּבַּר נָשׁ לְנָפְקָא מִן עָלְמָא, צוּלְמָא דְּבַר נָשׁ אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד דְּלָא יִנְשׁוֹף יוֹמָא לְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, דְּאִתְעֲבָר צוּלְמָא, יְתוּב קָמֵי מָארֵיהּ. And what if she does sin? We leam the answer’, continued R. Jose, ‘from the verse which says, “Until the day be cool and the shadows flee away” (S.S. 2, 17). “Until the day be cool”: this is a warning to the soul to repent and purify itself before the day of this world shall cool off and be followed by that awful day on which God shall call her to account when she departs from this world. “And the shadows flee away”: this refers to the secret known to the Companions, that when a man’s time comes to leave this world, his shadow deserts him.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, תְּרֵין צוּלְמִין אִית לֵיהּ לְבַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּקִיּוּמֵיהּ, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, דִּכְתִּיב הַצְּלָלִים, תְּרֵי. וְכַד מִשְׁתַּכְּחֵי כַּחֲדָא, כְּדֵין הוּא בַּר נָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ. וְעַל דָּא, וְנָסוּ הַצְּלָלִים כְּתִיב. כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדוֹי, וּלְתַקְּנָא לוֹן קָמֵי מָארֵיהּ, וְיוֹדֵי עָלַיְיהוּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי רַחוּם וְחַנּוּן, וּמְקַבֵּל לְאִינּוּן דְּתָבִין קָמֵיהּ. R. Eleazar says that man has two shadows, one larger and one smaller, and when they are together, then he is truly himself. Therefore a man should review his actions and rectify them before his Master and confess his sins, because God is called merciful and gracious, and He receives those who return to Him.

וְדָא הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, דְּכֵיוָן דְּאִינּוּן צְלָלִים מִתְעַבְּרָן מִנֵּיהּ, וְאִיהוּ תָּפִיס בְּקוֹלָרָא, תְּשׁוּבָה הִיא אֲבָל לָא מְעַלְיָא כָּל כַּךְ כְּזִמְנָא דְּקָאִים אִיהוּ בְּקִיּוּמֵיהּ. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַכְרִיז וְאָמַר, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹ'. Hence he should repent before the shadows flee away, for if he only does so when he is already under arrest, this is indeed repentance, but not so acceptable.

ועַל דָּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְקְנָא עוֹבָדוֹי. דְּכַד מָטוּן יוֹמוֹי לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹהֵא עָלֵיהּ, וְאוֹמֵר, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהָא אוֹמֵינָא לָהּ בְּאוֹמָאָה דִּשְׁמִי דְּלָא לְשַׁקְּרָא בִּי, ואַסְהֲדִית בָּהּ כַּד נַחְתַּת לְעָלְמָא, וְהוּא עֵד וַדַּאי, מִכַּמָּה זִמְנִין דְּאַסְהֲדִית בָּהּ, לְנַטְרָא פִּקּוּדָי. בְּגִין כַּךְ הוֹאִיל וּבַּר נָשׁ הוּא עֵד, בְּשַׁעֲתָא דְּיֵתוּב קָמֵי מַלְכָּא, אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע. אוֹ רָאָה, אִינּוּן חוֹבִין דְּעָבַד וְאִסְתְּכַּל בְּהוּ. אוֹ יָדָע בְּבִירוּרָא דְּמִלָּה דְּעָבַר עָל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, אִם לא יַגִּיד, אִם לָא יוֹדֵי עָלַיְיהוּ קָמֵי מָארֵיהּ (מה כתיב) כַּד יִפּוּק מֵהַאי עָלְמָא, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְכַד יִשָּׂא עֲוֹנוֹ, הֵיאַךְ פַּתְחִין לֵיהּ פִּתְחָא, וְהֵיאַךְ יְקוּם קָמֵי מָארֵיהּ, וְעַל דָּא נֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא כְּתִיב. For when the day arrives for the soul to depart from the world, the Holy One, blessed be He, looks sadly at her and says: “If a soul sin although it hath heard the voice of adjuration”-for did I not adjure her by My Name not to be false to Me, and testify against her when she went down to earth? “And he is a witness” (Ibid.): truly so, for many times I testified against him to keep my commandments. Therefore since the man is a witness, when he returns to the King and either “sees” or “knows”-sees, that is, his sins and ponders on them, or knows for certain that he has committed some transgression-then, “if he do not utter it”, that is, if he do not confess his sins before his Master, when he leaves this world “he shall bear his iniquity”. And if that is so, how shall the doors be opened to him and how shall he stand before his Master? Therefore it is written, “When a soul sinneth, etc.”

(ויקרא ד׳:ב׳) נֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים מ״ד:י״ח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, כָּל אֵלּוּ בָּאוּ עָלֵינוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כָּל דִּינִין דִּלְעֵילָּא אָתוּ עֲלָנָא. וְלָא שְׁכַחֲנוּךָ, וְלָא אַנְשֵׁינָא מִילּוּלֵי אוֹרַיְיתָךְ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּאַנְשֵׁי מִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעֵי לְמִלְעֵי בָּהּ, כְּאִלּוּ אַנְשֵׁי לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. R. Abba cited the verse: “All this is come upon us, yet we have not forgotten thee, neither have our steps declined from thy way” (Ps. 44, 19). ‘The word “this” ‘, he said, ‘where we should have expected “these things”, alludes to the celestial judgements; all these, says the Psalmist, have come upon us, and yet we have not forgotten the words of the Torah. From this we learn that whoever forgets the words of the Torah and is not willing to study is like one who forgets God, for all the Torah is the name of the Holy One, blessed be He.

ולֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּהַאי אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא דְּרָשִׁים בֵּיהּ, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּמַלְכָּא, בְּגִין דִּשְׁמָא דְּמַלְכָּא אִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וּקְרָא אָחֳרָא אוֹדֵי בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ד:כ״א) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלהֵינוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ולא שְׁכַחֲנוּךָ (ודא היא אורייתא דאיהו שם אלהינו). וַנִּפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. מַאי שִׁקְרָא הָכָא. דְּפָרִישׂ כַּפָּיו לִרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אֲחִידַת בְּהַאי, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית, כְּאִלּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ, וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. And whoever deals falsely with the sign of the holy covenant which is imprinted on him is like one who deals falsely with the name of the King, for the very name of the King is stamped on him. Further, the Torah is bound up with this, and whoever keeps this covenant is like one who keeps the whole Torah, and whoever is false to it is like one who is false to the whole Torah.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, וְלָא בָּעָא לְשַׁקְּרָא בֵּיהּ, זָכָה לִיקָרָא בְּהַאי עָלְמָא, וְלִיקָרָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בְּגַוִיהּ, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. וְזָכָה לְבִרְכָתָא דְּהַאי עָלְמָא, וּלְבִרְכָתָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. So, too, with Isaac; and Joseph, too, because he guarded this covenant, was rewarded with the ox, which is the first of offerings, as it says: “The firstling of his ox, majesty is his” (Deut. 33, 17).

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (דברים ל״ג:י״ז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ'. יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטִיר לְהַאי בְּרִית, זָכָה בְּשׁוֹר, דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְקָרְבְּנָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי אִתְבְּרַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהִי שְׂמָאלָא, בִּימִינָא מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּיָגִין עַל חוֹבֵי דְּיָרָבְעָם. Said R. Judah to him: ‘Why was he blessed with that which is of the left and not of the right, as it is written, “The face of an ox was on the left” (Ezek. 1, 10)?’ He replied: ‘That he might avert the punishment of the sins of Jeroboam.’

אָמַר לֵיהּ, רָזָא אוֹלִיפְנָא בְּהַאי קְרָא, דְּכֵיוָן דְּיוֹסֵף נָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, דְּהַאי בְּרִית אָחִיד בִּתְרֵין דַּרְגִּין, וְאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין לְעֵילָּא, בִּשְׁמָהָן אִתְקְרוּן. וְאוֹלִיפְנָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה, דְּהַאי פָּרָה חַד דַּרְגָּא מֵאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲוִי, וְזִוּוּגָא דְּפָרָה שׁוֹר אִקְרֵי, וְדָא הוּא בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו הָדָר לוֹ ודַּאי. וְלָאו הַאי כְּשׁוֹר דְּעָלְמָא, אֶלָּא וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קַרְנָא עִלָּאָה הוּא עַל כָּל אָחֳרָנִין, וְעַל דָּא בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּיו אַפְסֵי אָרֶץ. Said R. Judah: ‘I have learnt a secret relating to this verse, that the word “ox” here alludes to a certain supernal grade, the partner of the one elsewhere called “cow”, and that Joseph, because he guarded the covenant, became attached to these two grades.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַשְׁמַע, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, אִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין אִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ. לְנַטְרָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, וּלְאַעְטְּרָא לֵיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא זָכָה בִּתְרֵין (לך לך צ"ג) מַלְכוּ. חַד הוּא. וְחַד בְּנוֹ. דְּכֵיוָן דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִתְדְּבַּק בְּנָּשִׁים נָכְרִיּוֹת, אִתְיְיהִיב מַלְכוּתָא לְיָרָבְעָם, ועַל דָּא בְּרִית חָבִיב מִכֹּלָּא. Said R. Abba: ‘This shows that whoever guards this sign attaches to himself these two grades to protect him and to crown him with heavenly glory.’

בְּגִין כַּךְ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי בַּר נָשׁ דְּאוֹלִיד בַּר, אִתְקְשַּׁר בִּשְׁכִינְתָּא, דְּהִיא פִּתְחָא דְּכָל פִּתְחִין (ס"א והאי רביא דאתגזר אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל כתרין) עִלָּאִין, פִּתְחָא דְּאִתְקְשָּׁר בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דאמר רבי שמעון) וְהַהוּא דָּמָא דְּנָפִיק מֵהַהוּא רַבְיָא, נָטִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְשַׁעֲתָא דְּדִינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דָּמָא, וְשֵׁזִיב עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (בראשית י״ז:י״ב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּכְתִיב (תהילים צ׳:י׳) וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה. וְכֹלָּא בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. R. Simeon said: ‘A man who begets a son becomes linked with the Shekinah, which is the gateway to all the heavenly doors, the door which is linked with the Holy Name.

תָּאנָא בְּהַהוּא דָּמָא, זָכֵי עָלְמָא לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶד, וְקַיְימִין כֻּלְּהוּ עָלְמִין, דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְגוֹ'. אִם לֹא בְרִיתִי תִּינַח. יוֹמָם וָלָיְלָה לָמָּה. Also, the blood which flows from the child is preserved before the Almighty, and when punishment impends over the world, God looks at that blood and delivers the world. We have learnt that through that blood the world is based on lovingkindness (hesed), and all worlds are established.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן תְּרֵין כִּתְרִין אִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן פִּתְחָא דְּכָל שְׁאָר כִּתְרִין, וְתָאנָא, חַד דִּינָא, וְחַד רַחֲמֵי, וּמִתְבַּסְּמָאן דָּא בְּדָא, דְּכַר וְנוּקְבָּא. (ס"א ותאנא חד דכר וחד נוקבא, חד דינא, וחד רחמי) בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא שַׁרְיָא חֶסֶד. (לך לך צ"ד) בְּסִטְרָא דְּנוּקְבָּא שַׁרְיָא דִּינָא. (ובגין כך) חַד חִוָּורָא וְחַד סוּמָקָא. וּבְגִין לְאִתְבַּסְּמָא דָּא בְּדָא, (בגין כך) מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְהַאי בְּרִית אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, בְּדִינָא וְחֶסֶד. בְּדִינָא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר שַׁרְיָא בֵּיהּ בְּחֶסֶד, וְאִתְבְּסָם בְּכֹלָּא. וְדָא הוּא בְּרִית דְּאִקְרֵי יוֹמָם וָלָיְלָה, דְּאָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ. So R. Simeon expounded the words: “If not for my covenant day and night, etc.” (Jer. 33, 25), saying: ‘There are two Crowns linked together, they being the gateway to all other Crowns; one is Justice and the other is Mercy, one male and one female, one white and one red. This covenant takes hold of both of them, lovingkindness and judgement, day and night. Hence it is called “day and night”, because it takes hold on both.

וּמַאן דְּזָכֵי לְנַטְרָא לְהַאי בְּרִית כְּדְקָא יֵאוֹת, וְלָא חָטֵי בֵּיהּ כָּל יוֹמוֹי, אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. וְזָכֵי לִתְרֵין עָלְמִין, עָלְמָא דָּא וְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא אִקְרֵי אַבְרָהָם שְׁלִים, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָּמִים, וְאֵימָתַי אִקְרֵי שְׁלִים. כַּד זָכָה בְּתַרְוַויְיהוּ, בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְתַרְוויְיהוּ אַחֲסִין אַבְרָהָם. וְלָא אִתְקַיְּימָא בֵּיהּ חֶסֶד בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, עַד דְּאִתְגְּזַר. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, אִתְקָיָּים בֵּיהּ, וזָכָה לְתַרְוויְּיהוּ, וְאִקְרֵי שְׁלִים. Thus he who is able to keep this covenant without fail and offends not against it all his days takes hold of day and night and is rewarded in two worlds, in this world and the world to come. Therefore Abraham was called “perfect” (Gen. 17, 1), but not before he had attained both, day and night, and this was only after he was circumcised.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָא תָּנֵינָן, גִּיּוֹרָא כַּד אִתְגְּזַר וְעָיִיל תְּחוֹת גַּדְפֵּי דִּשְׁכִינְתָּא, אִקְרֵי גֵּר צֶדֶק וְלָא יַתִּיר, גֵּר צֶדֶק ודַּאי, זָכֵי לְמֵיעַל בְּהַהוּא כִּתְרָא דְּצֶדֶק וְאַת אַמָרְת יוֹמָם וָלַיְלָה דְּזָכוּ לְתַרְוַויְּיהוּ. Said R. Eleazar to him: ‘We have learnt that when a proselyte is circumcised and enters under the wings of the Shekinah, he is called ger zedek (a proselyte of righteousness), but no more, which means that he is privileged to enter into the crown of righteousness, and you say that he attains to “day and night”?’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, לָא דָּמֵי מַאן דְּאָתֵי מִשָׁרְשָׁא קַדִּישָׁא, וּמִגִּזְעָא דִּקְשׁוֹט, לְמַאן דְּאָתֵי מִגִּזְעָא בִּישָׁא, וּמִשָׁרְשָׁא דְּגַעֲלֵי בִּישִׁין תַּקִּיפִין. בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת. בְּאוּמוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. He replied: ‘Eleazar, my son, you cannot compare one who comes from the holy root and the stock of truth to one who comes from an evil stock and from an abhorred root. Of Israel it is written, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21), whereas of the idolatrous nations it is written, “whose flesh is as the flesh of asses and whose issue is like the issue of horses” (Ezek. 23, 20).

וּבְגִין כַּךְ, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין זַרְעָא דִּקְשׁוֹט, גִּזְעָא דְּאִתְבְּסָמוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְפְּסַק מִנַּיְיהוּ כָּל זוּהֲמָא, כֻּלְּהוּ מִתְבַסְּמִין, וְכֻלְּהוּ עַיְילֵי בְּקַיָימָא קַדִּישָׁא דְּיוֹמָם וָלַיְלָה, לְמֶהֱוִי שְׁלֵמִים בְּכֹלָּא. אֲבָל בְּאוּמוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, קַשְׁיָא לְמֶעְבַּר מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא, וַאֲפִילּוּ עַד ג' דָּרִין. וּבְגִין כַּךְ גֵּר צֶדֶק. ודַּאי. Therefore Israel, who are holy, the seed of truth, the stock which has been established at Mount Sinai, where all their filth was removed from them, all enter into the covenant of day and night to be wholly perfected, but for the other nations it is hard to remove their pollution, even after three generations. Hence the expression, “proselyte of zedek¹i.e. they are attached only to this grade. (righteousness)”.

דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אוּמוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, עַד לָא אִתְגְּזָרוּ שַׁרְיָין בְּכִתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין, וְרוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּיָירוּ וְאִתְגְּזָרוּ, שַׁרְיָין בְּכִתְרָא קַדִּישָׁא (של שכינתא) דְּשַׁרְיָא עַל שְׁאָר כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְרוּחָא קַדִּישָׁא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, קַדִּישִׁין בְּנֵי קַדִּישִׁין, דְּגִזְעִין וְשָׁרָשִׁין, וְאִתְבְּסָמוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, וְעָאלוּ בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא קַדִּישָׁא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר שַׁרְיָא בְּכֹלָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. And so’, said Rab Hamnuna the Elder, ‘Gentiles before they are circumcised abide in the lower crowns, which are not holy, and an impure spirit rests on them. When they are converted and circumcised, they abide in a holy crown which is above the lower crowns, and a holy spirit rests upon them. But the Israelites who are holy sons of holy parents who have been established at Mount Sinai and have entered into the perfect faith, so soon as they are circumcised attain to all.’

(ויקרא ד׳:ב׳) נֶפֶשׁ כִּי תֶחטָא. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים מ״ד:י״ח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, כָּל אֵלּוּ בָּאוּ עָלֵינוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כָּל דִּינִין דִּלְעֵילָּא אָתוּ עֲלָנָא. וְלָא שְׁכַחֲנוּךָ, וְלָא אַנְשֵׁינָא מִילּוּלֵי אוֹרַיְיתָךְ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּאַנְשֵׁי מִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעֵי לְמִלְעֵי בָּהּ, כְּאִלּוּ אַנְשֵׁי לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. R. Abba cited the verse: “All this is come upon us, yet we have not forgotten thee, neither have our steps declined from thy way” (Ps. 44, 19). ‘The word “this” ‘, he said, ‘where we should have expected “these things”, alludes to the celestial judgements; all these, says the Psalmist, have come upon us, and yet we have not forgotten the words of the Torah. From this we learn that whoever forgets the words of the Torah and is not willing to study is like one who forgets God, for all the Torah is the name of the Holy One, blessed be He.

ולֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּהַאי אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא דְּרָשִׁים בֵּיהּ, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּמַלְכָּא, בְּגִין דִּשְׁמָא דְּמַלְכָּא אִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וּקְרָא אָחֳרָא אוֹדֵי בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ד:כ״א) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלהֵינוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ולא שְׁכַחֲנוּךָ (ודא היא אורייתא דאיהו שם אלהינו). וַנִּפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. מַאי שִׁקְרָא הָכָא. דְּפָרִישׂ כַּפָּיו לִרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אֲחִידַת בְּהַאי, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית, כְּאִלּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ, וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. And whoever deals falsely with the sign of the holy covenant which is imprinted on him is like one who deals falsely with the name of the King, for the very name of the King is stamped on him. Further, the Torah is bound up with this, and whoever keeps this covenant is like one who keeps the whole Torah, and whoever is false to it is like one who is false to the whole Torah.

תָּא חֲזִי, אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר, הָא לָא אִתְּמַר דְּאִיהוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא, כֵּיון דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ו:ה׳) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וַיִּשְׁמוֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר, אִתְרְשִׁים בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, סָלִיק לֵיהּ כְּאִילּוּ נָטַר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. יִצְחָק אוּף הָכִי כְּתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אִקְרֵי בְּרִית. So, until Abraham was circumcised it was not written of him that he kept the whole Torah, but after he was circumcised it says of him: “Because Abraham obeyed my voice and kept my charge, my commandments, my statutes and my laws” (Gen. 26, 5).

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, וְלָא בָּעָא לְשַׁקְּרָא בֵּיהּ, זָכָה לִיקָרָא בְּהַאי עָלְמָא, וְלִיקָרָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בְּגַוִיהּ, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. וְזָכָה לְבִרְכָתָא דְּהַאי עָלְמָא, וּלְבִרְכָתָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. So, too, with Isaac; and Joseph, too, because he guarded this covenant, was rewarded with the ox, which is the first of offerings, as it says: “The firstling of his ox, majesty is his” (Deut. 33, 17).

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (דברים ל״ג:י״ז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ'. יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטִיר לְהַאי בְּרִית, זָכָה בְּשׁוֹר, דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְקָרְבְּנָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי אִתְבְּרַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהִי שְׂמָאלָא, בִּימִינָא מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּיָגִין עַל חוֹבֵי דְּיָרָבְעָם. Said R. Judah to him: ‘Why was he blessed with that which is of the left and not of the right, as it is written, “The face of an ox was on the left” (Ezek. 1, 10)?’ He replied: ‘That he might avert the punishment of the sins of Jeroboam.’

אָמַר לֵיהּ, רָזָא אוֹלִיפְנָא בְּהַאי קְרָא, דְּכֵיוָן דְּיוֹסֵף נָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, דְּהַאי בְּרִית אָחִיד בִּתְרֵין דַּרְגִּין, וְאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין לְעֵילָּא, בִּשְׁמָהָן אִתְקְרוּן. וְאוֹלִיפְנָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה, דְּהַאי פָּרָה חַד דַּרְגָּא מֵאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲוִי, וְזִוּוּגָא דְּפָרָה שׁוֹר אִקְרֵי, וְדָא הוּא בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו הָדָר לוֹ ודַּאי. וְלָאו הַאי כְּשׁוֹר דְּעָלְמָא, אֶלָּא וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קַרְנָא עִלָּאָה הוּא עַל כָּל אָחֳרָנִין, וְעַל דָּא בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּיו אַפְסֵי אָרֶץ. Said R. Judah: ‘I have learnt a secret relating to this verse, that the word “ox” here alludes to a certain supernal grade, the partner of the one elsewhere called “cow”, and that Joseph, because he guarded the covenant, became attached to these two grades.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַשְׁמַע, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, אִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין אִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ. לְנַטְרָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, וּלְאַעְטְּרָא לֵיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא זָכָה בִּתְרֵין (לך לך צ"ג) מַלְכוּ. חַד הוּא. וְחַד בְּנוֹ. דְּכֵיוָן דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִתְדְּבַּק בְּנָּשִׁים נָכְרִיּוֹת, אִתְיְיהִיב מַלְכוּתָא לְיָרָבְעָם, ועַל דָּא בְּרִית חָבִיב מִכֹּלָּא. Said R. Abba: ‘This shows that whoever guards this sign attaches to himself these two grades to protect him and to crown him with heavenly glory.’

בְּגִין כַּךְ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי בַּר נָשׁ דְּאוֹלִיד בַּר, אִתְקְשַּׁר בִּשְׁכִינְתָּא, דְּהִיא פִּתְחָא דְּכָל פִּתְחִין (ס"א והאי רביא דאתגזר אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל כתרין) עִלָּאִין, פִּתְחָא דְּאִתְקְשָּׁר בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דאמר רבי שמעון) וְהַהוּא דָּמָא דְּנָפִיק מֵהַהוּא רַבְיָא, נָטִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְשַׁעֲתָא דְּדִינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דָּמָא, וְשֵׁזִיב עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (בראשית י״ז:י״ב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּכְתִיב (תהילים צ׳:י׳) וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה. וְכֹלָּא בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. R. Simeon said: ‘A man who begets a son becomes linked with the Shekinah, which is the gateway to all the heavenly doors, the door which is linked with the Holy Name.

תָּאנָא בְּהַהוּא דָּמָא, זָכֵי עָלְמָא לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶד, וְקַיְימִין כֻּלְּהוּ עָלְמִין, דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְגוֹ'. אִם לֹא בְרִיתִי תִּינַח. יוֹמָם וָלָיְלָה לָמָּה. Also, the blood which flows from the child is preserved before the Almighty, and when punishment impends over the world, God looks at that blood and delivers the world. We have learnt that through that blood the world is based on lovingkindness (hesed), and all worlds are established.’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן תְּרֵין כִּתְרִין אִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן פִּתְחָא דְּכָל שְׁאָר כִּתְרִין, וְתָאנָא, חַד דִּינָא, וְחַד רַחֲמֵי, וּמִתְבַּסְּמָאן דָּא בְּדָא, דְּכַר וְנוּקְבָּא. (ס"א ותאנא חד דכר וחד נוקבא, חד דינא, וחד רחמי) בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא שַׁרְיָא חֶסֶד. (לך לך צ"ד) בְּסִטְרָא דְּנוּקְבָּא שַׁרְיָא דִּינָא. (ובגין כך) חַד חִוָּורָא וְחַד סוּמָקָא. וּבְגִין לְאִתְבַּסְּמָא דָּא בְּדָא, (בגין כך) מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְהַאי בְּרִית אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, בְּדִינָא וְחֶסֶד. בְּדִינָא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר שַׁרְיָא בֵּיהּ בְּחֶסֶד, וְאִתְבְּסָם בְּכֹלָּא. וְדָא הוּא בְּרִית דְּאִקְרֵי יוֹמָם וָלָיְלָה, דְּאָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ. So R. Simeon expounded the words: “If not for my covenant day and night, etc.” (Jer. 33, 25), saying: ‘There are two Crowns linked together, they being the gateway to all other Crowns; one is Justice and the other is Mercy, one male and one female, one white and one red. This covenant takes hold of both of them, lovingkindness and judgement, day and night. Hence it is called “day and night”, because it takes hold on both.

וּמַאן דְּזָכֵי לְנַטְרָא לְהַאי בְּרִית כְּדְקָא יֵאוֹת, וְלָא חָטֵי בֵּיהּ כָּל יוֹמוֹי, אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. וְזָכֵי לִתְרֵין עָלְמִין, עָלְמָא דָּא וְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא אִקְרֵי אַבְרָהָם שְׁלִים, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָּמִים, וְאֵימָתַי אִקְרֵי שְׁלִים. כַּד זָכָה בְּתַרְוַויְיהוּ, בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְתַרְוויְיהוּ אַחֲסִין אַבְרָהָם. וְלָא אִתְקַיְּימָא בֵּיהּ חֶסֶד בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, עַד דְּאִתְגְּזַר. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, אִתְקָיָּים בֵּיהּ, וזָכָה לְתַרְוויְּיהוּ, וְאִקְרֵי שְׁלִים. Thus he who is able to keep this covenant without fail and offends not against it all his days takes hold of day and night and is rewarded in two worlds, in this world and the world to come. Therefore Abraham was called “perfect” (Gen. 17, 1), but not before he had attained both, day and night, and this was only after he was circumcised.’

(ויקרא ה׳:כ״ג) וְהָיָה כִּי יֶחטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה וְגוֹ'. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, (ישעיהו נ״ד:ט׳) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, כְּתִיב (בראשיתז) וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. וּכְתִיב (בראשית ט׳:י״א) וְלא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל. מֵי הַמַּבּוּל כְּתִיב, וְלָא מֵי נֹחַ, וְהָכָא כְּתִיב כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי. זֹאת לִי, הֵם לִי מִבָּעֵי לֵיהּ. R. Jose said: ‘It is written, “For this is as the waters of Noah unto me” (Isa. 54, 9). Why have we here the expression “waters of Noah” and not “waters of the flood”?

מְנָא לָן. מִמֹּשֶׁה. דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חָבוּ יִשְׂרָאֵל, (שמות ל״ב:ח׳) עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ וְגוֹ' תּוּ אָמַר לֵיהּ, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְגוֹ', בְּהַאי שַׁעֲתָא אָמַר מֹשֶׁה אִי בְּגִין יְקָרָא דִּידִי יִשְׁתֵּצוּן יִשְׂרָאֵל מֵעָלְמָא, טַב לִי מוֹתָא, וְלָא יֵימְרוּן דְּשָׁבִיקְנָא הַאי דְּכוּלֵי עָלְמָא, בְּגִין יְקָרָא דִּילִי. מִיַּד וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ' אֱלֹהָיו. וְאוֹשִׁיט גַּרְמֵיהּ לַמִּיתָה בְּכַמָּה אַתְרֵי בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב וְעַתָּה אִם תִשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ וְגוֹ'. וְתָאנָא, לָא זָז מֹשֶׁה מִתַּמָּן, עַד דְּמָחַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב ויּנָּחֶם יְיָ' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. וּכְתִיב (במדבר י״ד:כ׳) וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. The reason is that when mankind are sinful and there is a righteous man in the world, God speaks with him in order that he may pray for mankind and obtain forgiveness for them. God first promises to save him alone and destroy the rest. Now the proper thing for a righteous man to do at such a time is to forget himself and espouse the cause of the whole world in order to appease God’s wrath against them, as Moses did when Israel sinned.

כְּגוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּיוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב אַבָּבָא דְּתַרְעָא (נ"א דמערתא) דְלוּד, זָקַף עֵינוֹי, חָזָא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר, וְאַסְתִּים נְהוֹרָא ג' זִמְנִין, אַדְּהָכִי אִתְחֲשָׁךְ נְהוֹרָא, וְאִתְחַזֵּי בֵּיהּ בְּשִׁמְשָׁא אוּכָמָא וִירוֹקָא. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, תָּא אֲבַתְרָאי בְּרִי, וְנֶחמֵי דְּהָא וַדַּאי גְּזֵרָה אִתְגְּזַר לְעֵילָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאוֹדָעָא לִי, דְּוַדַּאי תְּלָתִין יוֹמִין תַּלְיָא הַהוּא מִלְּתָא דְּאִתְגְּזַר לְעֵילָּא. וְלָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד דְּאוֹדְעֵיהּ לְצַדִּיקַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ג׳:ז׳) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יְיָ' אֱלהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. One day he was sitting at the gate of Lydda when he lifted up his eyes and saw the light of the sun darkened three times, and black and yellow spots appearing in the sun. He said to his son, R. Eleazar: ‘Follow me, my son, and let us see what happens, for of a surety some punishment is decreed above, and God desires to let me know. For such a decree is kept in suspense thirty days, and God does not carry it out before making it known to the righteous, as it is written, “For the Lord will do nothing but he revealeth his secret to his servants the prophets” (Amos 3, 7).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי עָאלוּ בְּהַהוּא כֶּרֶם. חָמוּ חַד חִויָא דְּהֲוָה אָתֵי, וּפוּמֵיהּ פְּתִיחָא (נ"א והוה לחיש בלישניה), וּמְלַהֲטָא בְּאַרְעָא בְּעַפְרָא. אִשְׁתְּנִיק רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקַטְפָר יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּחִוְיָא, שָׁכִיךְ חִויָא, מָאִיךְ פּוּמֵיהּ. וְחָמָא לִישָׁנִיהּ מַרְחִישׁ. אָמַר לֵיהּ חִוְיָא חִויָא, זִיל וְאֵימָא לְהַהוּא חִוְיָא עִלָּאָה, דְּהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּעָלְמָא שְׁכִיחַ. עַיְילֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ לְחַד נוּקְבָּא דְּעַפְרָא. אָמַר גּוֹזֵר אֲנָא, כְּשֵׁם דְּתַתָּאָה אִתְחֲזָר לְנוּקְבָּא דְּעַפְרָא, כֵּן עִלָּאָה יִתְחַזֵר לְנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא. They came into a vineyard, where they saw a serpent advancing like a coil of fire along the ground. R. Simeon shook his garments and brought his hand down on the head of the serpent, which then came to a halt, though its tongue was still moving. He said to it: “Serpent, serpent, go and tell that supernal Serpent that R. Simeon is still alive.” It then put its head into a hole in the ground. He said: “I ordain that just as this serpent has returned to its hole in the ground, so the supernal one shall return to the hollow of the great abyss.”

רָחִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּצְלוֹתָא, עַד דַּהֲווֹ מְצַלֵּי שָׁמְעוּ חַד קָלָא, פּוּטְקְרָא דְּקִיטְפָא עוּלוּ לְאַתְרַיְיכוּ, קַטְפִירָא דְּבוּרְיָינֵי לָא שָׁרָאן בְּעָלְמָא, דְּהָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּטִיל לוֹן. זַכָּאָה אַנְתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּמָארָךְ בָּעֵי בִּיקָרָךְ עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. בְּמֹשֶׁה כְּתִיב (שמות לכ) וַיְחַל מֹשֶׁה וְגוֹ', דְּמַשְׁמַע דְּאָחִיד לֵיהּ פַּרְגּוֹדָא, וְאַנְתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן גּוֹזֵר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. הוּא גּוֹזֵר, וְאַנְתְּ מְבַטֵּל. R. Simeon then began to pray. As they were praying they heard a voice say: “Ye ministers of evil, return to your place; ye band of ruffians, abide not in the world, for R. Simeon ben Yochai annuls your power. Happy art thou, R. Simeon, that thy Master is solicitous for thy honour at all times, above that of all other men.”

אַדְהָכִי חָמָא דְּנָהִיר שִׁמְשָׁא, וְאִתְעֲבָר הַהוּא אוּכָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, ודַּאי הָא עָלְמָא אִתְבְּסָּם, עָאל לְבֵיתֵיהּ וְדָרַשׁ, (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת (בראשית כ"ג ע"א) אָהֵב יָשָׁר יֶחזוּ פָנִימוֹ. מַאי טַעְמָא כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת אָהֵב, מִשּׁוּם דְּיָשָׁר יֶחזוּ פָנֵימוֹ. מַאי פָנִימוֹ. פָּנִים עִלָּאִין דִּבְנֵי עָלְמָא, בָּעוּן לְמִבָּעֵי רַחֲמֵי מִנֵּיהּ, עַל כָּל מַה דְּאִצְטְרִיכָן. By this time he saw that the sun was shining again and the blackness had passed. He said: “Surely the world is safe again.” He then went into his house and expounded the verse: “For the Lord is righteous, he loveth righteousness, the upright shall behold his face” (Ps. 11, 8). ‘God’, he said, ‘loves to do righteous acts when the upright behold his face, that is, pray to him for their needs.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אִי הָכִי יָשָׁר יֶחזֶה פָנֵימוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יְשָׁרִים יֶחזוּ, מַאי יָשָׁר יֶחזוּ. אָמַר לֵיהּ רָזָא עִלָּאָה, דְּאִינּוּן (קל"ב) יְמֵי קֳדָם דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וִימֵי עוֹלָם, דִּזְעֵיר אַנְפִּין, דְּאִינּוּן אִקְרוּן פָנִימוֹ, (דאינון) חָמָאן בְּאֹרַח מֵישָׁר מַה דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵחמֵי. According to a more esoteric explanation, the verse means that the ‘days of antiquity’ (yeme kedem) of the Ancient Unrevealed Holy One and the ‘days of old’ (yeme olam) of the Small of Countenance, which are called ‘his face’, see with direct glance the most precious of sights.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, (ויקרא י״ח:ז׳) כְּתִיב עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְּגַלֵּה. וּכְתִיב, אִמְּךָ הִיא לא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. וְתָנֵינָן אִמְּךָ הִיא וַדַּאי. הָא אִם גִּלָּה עֶרְיָיתָהּ, לְמַאן בָּעֵי לְאָתָבָא לָהּ, ודַּאי לְתַקְּנָא. מַאי דְּגַלֵּי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמְּךְ לֹא תְגַלֵּה. וְכָתוּב אִמְּךְ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. וְשָׁנִינוּ, אִמְּךְ הִיא וַדַּאי. הֲרֵי אִם גִּלָּה עֶרְוָתָהּ, לָמָּה צָרִיךְ לְהָשִׁיב אוֹתָהּ? וַדַּאי לְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁגִּלָּה.

דְּתַנְיָא כַּד סַגְיָא יִצְרָא בִּישָׁא בְּבַּר נָשׁ, לָא סַגִּי אֶלָּא בְּאִינּוּן עֶרְיָין, וְכֻלְּהוּ חוֹבֵי אֲחִידָן בְּהַהוּא עֶרְיָא. וּכְתִיב לֹא תְגַלֶּה. כַּד אִתְתָּקַּן, אִתְתָּקַּן לָקֳבֵל הַהוּא דְּגַלֵּי, ודָא אִקְרֵי תְּשׁוּבָה. שֶׁשָּׁנִינוּ, כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר יֵצֶר הָרָע בָּאָדָם, אֵינוֹ מִתְגַּבֵּר אֶלָּא בְּאוֹתָן עֲרָיוֹת, וְכָל הַחֲטָאִים אֲחוּזִים בְּאוֹתָהּ עֶרְוָה. וְכָתוּב לֹא תְגַלֵּה. כְּשֶׁמִּתְתַּקֵּן, מְתַקֵּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ שֶׁגִּלָּה, וְזוֹ נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כָּל חוֹבֵי עָלְמָא אֲחִידָן (ס"א דא) בְּדָא, עַד דְּאִימָּא אִתְגַּלְיָא בְּגִינֵיהוֹן. וְכַד אִיהִי אִתְגַּלְיָא, כָּל אִינּוּן בְּנִין אִתְגַּלְּיָין (בגינה). וּכְתִיב (דברים כ״ב:ו׳) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְכַד אִתְתָּקַּן עָלְמָא לְתַתָּא, אִתְתָּקַּן כֹּלָּא, עַד דְּסַלְּקָא תִּקּוּנָא לְאִימָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְתַּקְנָא, וְאִתְכַּסְּיָא מִמָּה דְּאִתְגַּלְיָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, (תהילים ל״ב:א׳) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה, וּכְדֵין אִקְרֵי תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וַדַּאי. וּכְדֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים אִתְקְרֵי, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ל׳) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ' תִּטְהָרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל חֲטָאֵי הָעוֹלָם אֲחוּזִים (זה) בָּזֶה, עַד שֶׁהָאֵם מִתְגַּלָּה בִגְלָלָם. וּכְשֶׁהִיא מִתְגַּלָּה, כָּל אוֹתָם הַבָּנִים מִתְגַּלִּים (בשבילה). וְכָתוּב לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וּכְשֶׁמִּתְתַּקֵּן הָעוֹלָם לְמַטָּה, הַכֹּל מִתְתַּקֵּן, עַד שֶׁעוֹלֶה הַתִּקּוּן לָאֵם הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְתַּקֶּנֶת, וּמִתְכַסֵּית מִמַּה שֶּׁהִתְגַּלְּתָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה, וְאָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וַדַּאי. וְאָז נִקְרָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מִכֹּל חַטאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, עָאל רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח וְגוֹ'. צַדִּיק כַּתָּמָר, מַאי כַּתָּמָר. דְּהָא מִכָּל אִילָנֵי עָלְמָא לֵית דְּמִתְעַכֵּב לְאַפְרְחָא, כְּמוֹ תָּמָר. דְּסָלִיק לְשִׁבְעִין שְׁנִין. מַאי טַעְמָא כַּתָּמָר. אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּקְרָא אַסְהִיד, חַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ לָא בָּעוּ לְגַלָּאָה. ¹The first 34 lines of the Hebrew text are untranslated as explained in the Translator’s note on Page 15b.R. Abba was once sitting before R. Simeon, when R. Eleazar entered. R. Simeon thereupon quoted the verse: “The righteous shall flourish like the palm tree, etc.” (Ps. 92, 12). ‘The palm’, he said, ‘is the slowest of all trees to mature, taking seventy years. The reason why the righteous is compared here to the palm tree is one which the Companions are reluctant to reveal, although it is indicated by the Scripture.

אֲבָל צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, עַל גָּלוּתָא דְּבָבֶל אִתְּמַר, דְּהָא לָא תָּבַת שְׁכִינְתָּא לְאַתְרָהָא, אֶלָּא בְּסוֹף שִׁבְעִין שְׁנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו כ״ט:י׳) כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקוֹד אֶתְכֶם. וְדָא הוּא צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, דְּסָלִיק דְּכַר וְנוּקְבָּא לְשִׁבְעִין שְׁנִין. צַדִּיק: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״א:ז׳) כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת אָהֵב. וּכְתִיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִּיק. וּכְתִיב, (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. It has to do with the exile f Babylon, when the Shekinah did not return to its home till seventy years had passed. The “righteous” here is the Holy One, blessed be He, as in the verse, “For the Lord is righteous, he loveth righteousness” (Ps. 11, 8).

כְּאֶרְז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא, מַהוּ אֶרֶז. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב, בָּחוּר כָּאֲרָזִים. (ס"א דיתיב על כורסיא דיעקב שלימא) בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא, בַּלְּבָנוֹן וַדַּאי, וְדָא הוּא עֵדֶן דִּלְעֵילָּא, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ. וְהַאי אֶרֶז, בְּהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, יִשְׂגֶּא. He is also compared to a cedar, as in the verse, “Excellent as the cedars” (S.S. 15). “He shall grow in Lebanon”; this is the supernal Eden, of which it is written, “No eye hath seen, O God, save thine” (Isa. 64, 4). This Cedar shall grow in that exalted place;

ודָא בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה הוּא כְּהַאי אֶרֶז, דְּאִתְעַכָּב לְסַלְּקָאָה. וּמִשַּׁעְתָּא, דְּסָלִיק עַד דְּקָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ, הוּא יוֹמָא. וְשִׁירוּתָא דְּיוֹמָא אַחֲרִינָא, עַד דְּעָבִיד צֵל בִּנְהוֹרָא דִּימָמָא. וְאֶרֶז לָא סָלִיק, אֶלָּא בְּעִדּוּנָא דְּמַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר כ״ד:ו׳) כָּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. כַּךְ אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. דְּמִתַּמָּן נָפִיק מַבּוּעָא וְנַהֲרָא דְּמַיָּא, לְאַשְׁקָאָה. ואֶרֶז, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ה׳:ט״ו) בָּחוּר כָּאֲרָזִים. and this shall be in the last exile, when God shall be like that cedar which is long in coming up, but once it comes up grows in a day, and at the beginning of the next day already provides a shade against the sun.

וְאוֹקִימְנָא, נִשְׁמוֹת שֶׁל רְשָׁעִים הֵן הֵן הַמַּזִּיקִים בָּעוֹלָם. וְדִינָא דִּלְהוֹן אוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ מָארֵי דְּנִשְׁמָתְהוֹן מַתְנִיתִין, נִשְׂרֶפֶת וְנַעֲשֵׂית אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. וּבְמַאי אִתּוֹקְדוּן. בְּאֵשׁ דְּכוּרְסְיָא, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דניאל ז׳:ט׳) כּוֹרְסְיִיהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִיק. (ונהר דינור נגיד ונפיק) מֵד' חֵיוָון דְּאֶשָּׁא, דְּסָחֲרִין לְכוּרְסְיָא דְּדִין, דְּאִיהוּ אֲדֹנָי, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא. וּבֵאַרְנוּ, נְשָׁמוֹת שֶׁל רְשָׁעִים הֵן הֵן הַמַּזִּיקִים בָּעולָם. וְהַדִּין שֶׁלָּהֶם בֵּאֲרוּ עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁנִּשְׁמָתָם נִשְׂרֶפֶת וְנַעֲשֵׂית אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. וּבַמֶּה נִשְׂרָפִים? בְּאֵשׁ הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז) כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי-נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. (ונהר דינור שופע ויוצא) מֵאַרְבַּע חַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ שֶׁסּוֹבְבִים אֶת כִּסֵּא הַדִּין, שֶׁהוּא אֲדנָ"י, דִּין שֶׁל הַמַּלְכוּת דִּין.

וַאֲנָא הֲוִינָא אַתְּזְנָא מִנָךְ בְּכָל יוֹמָא, וּמִשְּׁתַקְיָא, וְאַשְׁקֵינָא לְכָל אִינּוּן תַּתָּאֵי, וְיִשְׂרָאֵל אִתְּזָנוּ בִּי, וְהַשְׁתָּא שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעוֹטְיָה, אֵיךְ אֶהֱוִי מִתְעַטְּפָא, בְּלָא בִּרְכָאן, כַּד יִצְטָרְכוּן אִינּוּן בִּרְכָאן, וְלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בִּידִי. עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ, הֵיאךְ אִיקוּם עָלַיְיהוּ, וְלָא אֶהְיֶה רַעְיָא לְהוּ, וְזָנָא לְהוּ. עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ, אִלֵּין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנֵי אֲבָהָן, דְּאִינּוּן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא. And now how shall I be as one that is veiled, as one that fainteth without blessings for lack of the blessings that I require and have not? How shall I be able to lead without feeding the flocks of thy companions, to wit, Israel, the children of the patriarchs, who are a holy chariot above?

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁבוֹק אַנְתְּ דִּידִי, דְּהָא דִּידִי מִלָּה טְמִירָא הוּא לְאִתְיְדַע. אֲבָל אִם לא תֵדְעִי לָךְ, לְגַרְמָךְ, הֲרֵי לָךְ עֵיטָא. הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי. צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, אִלֵּין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּאִינּוּן נִדָּשִׁין בֵּין עֲקֵבִין, וּבְגִינֵיהוֹן יָהִיב לָךְ חֵילָא לְקַיְּימָא. (ועם כל דא) וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים, אִלֵּין אִינּוּן תִּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינֵיהוֹן, וְיָהֲבִין חֵילָא לִכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא. מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים, אִלֵּין בָּתֵּי רַבָּן אֲתַר בֵּית מִדְרָשָׁא דְּאִשְׁתְּכַח אוֹרַיְיתָא בְּהוֹן תָּדִירָא. To which the Holy One, blessed be He, answers: Leave this to me, for the secret thereof is with me. But if thou knowest not, here is a counsel for thee. Go thy way by the footsteps of the flock, to wit, the righteous who are trodden underfoot, and for whose sake I will give thee strength to rise, and feed thou thy kids, to wit, the school children for whose sake the world is preserved, and who give strength to the Community of Israel in exile, beside the shepherds’ tents, the schools in which the Torah is ever to be found.

דָּבָר אַחֵר אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּצַדִּיקַיָּיא אִשְׁתְּכָחוּ בְּעָלְמָא, וְאִינּוּן תִּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִשְׁתַּכְּחֵי וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, יַכְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְקַיְּימָא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא. וְאִי לָאו, כִּבְיָכוֹל הִיא וְאִינּוּן לָא יַכְלֵי לְאִתְקַיְּימָא בְּעָלְמָא. וְאִי זַכָּאִין אִשְׁתְּכָחוּ, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְאִי לָא, אִינּוּן גַּדְיָין דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינֵיהוֹן, מִתָּפְסִין בְּקַדְמִיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לוֹן מֵעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ חוֹבָה. וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא רָחִיק מִנֵּיהּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ואִתְגַּלְיָיא בְּגָלוּתָא. Or the last words may be explained thus. When there are in the world righteous men and children learning the Torah, then the Community of Israel can exist with them in exile, but if not, God forbid, then neither She nor they can endure. And if there are any righteous, then they suffer first [for the sins of the age], and if not, then those kids for whose sake the world is preserved suffer first, and God takes them from the world although there is no sin in them. And not only this, but He also banishes from Himself the Community of Israel and She goes into exile.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא לְאַשְׁמַת הָעָם. אֲמַאי יֶחטָא. לְאַשְׁמַת הָעָם, בְּגִין חוֹבֵי עָלְמָא דְּגַרְמוּ הַאי, לְאַשְׁמַת הָעָם ודַּאי, וְלָא לְאַשְׁמָה דִּילֵיהּ. יֶחטָא: יִגְרַע טוּבֵיהּ, וְדָאִין דִּינֵיהּ בְּכֹלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א א׳:כ״א) וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלמֹה חַטָּאִים. דָּבָר אַחֵר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּדְקָאַמָרָן. יֶחטָא, יִגָרַע מִן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּמֵעָלְמָא, דְּלָא יָהִיב לְהוֹן סִפּוּק בִּרְכָאן. אֲמַאי. אִיהוּ לְאַשְׁמַת הָעָם ודַּאי, בְּגִין חוֹבָה דְּעַמָּא הִיא. Hence it is written, “If the anointed High Priest shall sin so as to bring guilt on the people”, or rather, “on account of the guilt of the people”, the word yeheta (sin), meaning here “withhold his kindness and exercise judgement.”

(ויקרא ד׳:ג׳) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא לְאַשְׁמַת הָעָם. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (שיר השירים א׳:ח׳) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וְגוֹ', אִם לא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ וְגוֹ', הָנֵי קְרָאֵי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בְּמֹשֶׁה, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, דְּאָמַר (במדבר כ״ז:י״ז) יִפְקוֹד יְיָ' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכֹל בָּשָׂר וְגוֹ', אֲשֶׁר יִצֵא לִפְנֵיהֶם וְגוֹ', ותָנֵינָן דְּעַל גָּלוּתָא אִתְּמַר. IF THE ANOINTED PRIEST SHALL SIN SO AS TO BRING GUILT ON THE PEOPLE. R. Abba cited here the verse: “Tell me, O thou whom my soul loveth… if thou know not, O fairest among women, go thy way forth, etc.’ (S.S. 1, 7-8). ‘The Companions’, he said, ‘have explained these verses in reference to Moses at the time when he departed from the world, as it says, “Let the Lord, the God of the spirits of all flesh, appoint a man over the congregation… who shall go out before them, etc.” (Num. 27, 16).

ותָּא חֲזִי, הָנֵי קְרָאֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַמָרָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ג׳) אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם. וּלְמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִתְּמַר, אַנְתְּ שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה. We may also, however, suppose them to be addressed by the Community of Israel to the Holy King.

בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, כָּל זִמְנָא דְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁלִימוּ, וְרֵעָי בִּרְעוּתָא לֵיהּ (ולאחרנין זן ליה) לְגַרְמֵיהּ, מֵהַהוּא יְנִיקוּ דַּחֲלָבָא (ס"א דמלכא) דְּאִימָא עִלָּאָה, וּמֵהַהוּא יְנִיקוּ דְּאִיהוּ יָנִיק, אַשְׁקֵי לְכָל שְׁאָר אָחֳרָנִין, וְיָנִיק לוֹן. וְאוֹלִיפְנָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל זִמְנָא דִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִשְׁתְּכָחַת בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁלִימוּ, בְּחֶדְוָה, בִּרְכָאן בֵּיהּ שַׁרְיָין, וְנָפְקִין מִנֵּיהּ לְכָל שְׁאָר אָחֳרָנִין. וְכָל זִמְנָא דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחַת בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל בִּרְכָאן אִתְמְנָעוּ מִנֵּיהּ וּמִכָּל שְׁאָר אָחֳרָנִין. In the Book of Rab Hamnuna the Elder it is written that so long as the Community of Israel is in the Holy One, blessed be He, the latter, so to speak, is complete and pleased with himself from sucking the milk of the supernal Mother, and from that draught He waters all the others and gives them suck. We have learnt also that R. Simeon said that as long as the Community of Israel is in the Holy One, blessed be He, the latter is complete and joyful, and blessings abide in Him and issue from Him to all the others, but when the Community of Israel is not in the Holy One, blessed be He, then, as it were, blessings are withheld from Him and from all the others.

ורָזָא דְּמִלְתָּא, בְּכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, בִּרְכָאן לָא שָׁרָאן עֲלוֹי, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּעֵי וּבָכֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו כ״ה:ל׳) שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוִהוּ. וּמַאי אוֹמֵר, אוֹי שֶׁהחֶרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְכוּ'. The secret of the matter is that wherever male and female are not found together, blessings do not rest. Hence the Holy One, blessed be He, laments and weeps, as it says, “The Lord shall mightily roar over his fold” (Jer. 25, 30).

(ויקרא ד׳:ג׳) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שמות ל״ב:י״ג) זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ לְמִכְתַּב, זְכוֹר לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מַאי לְיִצְחָק. אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, בְּכָל אֲתַר שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וּבִכְלָלָא דִּימִינָא הוּא. דְּהַאי יְמִינָא, אִתְתַּקְּנַת לְעָלְמִין, לְאַכְלְלָא בֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְעַל דָּא לָא פָּלִיג, בְּגִין לְאַכְלְלָא לֵיהּ בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם. וּבְגִין כָּךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק (דייקא) כְּלָלָא חַד. (אבל) וּלְיִשְׂרָאֵל, דְּהָא בְּתַרְוויְיהוּ אָחִיד לוֹן בְּגַדְפּוֹי (ס"א בכתפוי), וְהוּא שְׁלִים בְּכֹלָּא. R. Isaac cited the verse: “Remember Abraham, Isaac, and Israel thy servants” (Ex. 32, 13). ‘Why’, he asked, ‘is it not written, “and Isaac”? The reason is, as we have learnt, that everywhere the “left” is embraced in the “right”, and the right has been strengthened so that it can embrace the left, and therefore the word Isaac is not separated from Abraham. But the text goes on, “and Israel”, because Jacob clasped both of them and was perfect in all.

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ. אוֹמָאָה אוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, בַּאֲבָהָן דִּלְעֵילָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, בְּאִינּוּן דִּלְעֵילָּא בְּאִינּוּן דְּשָׁרָאן בָּךְ. וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם וְגוֹ'. אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר כַּךְ לַאֲבָהָן, זִמְנָא וּתְרֵין זִמְנִין. אֲשֶׁר אָמַרְתִּי: דְּצָבִיתִי בִּרְעוּ נַפְשִׁי, דְּהָא אֲמִירָה רְעוּתָא הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ח׳:י״ב) אֲדֹנָי אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל. וְעוֹד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָךְ. The verse proceeds: “To whom thou swarest by thy own self.” God swore to the patriarchs by the Fathers¹The highest grades. above, by those who abide “in thee”. “Which I said”; that is, “I willed”, as in the verse: “The Lord said that he would dwell in the thick darkness” (I Kings 8, 12).

וְנָחֲלוּ לְעוֹלָם, מַאי לְעוֹלָם. עוֹלָם דִּלְעֵילָּא, דַּאֲחִידָא בֵּיהּ הַהִיא אֶרֶץ, וְאִתְּזָנַת מֵהַהוּא עוֹלָם, וְאִי הַאי אֶרֶץ אִתְּרָכַת, בְּמַאי הוּא. לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא דַּהֲוִי. “And they shall inherit it for ever” (lit. for a world): this is the supernal world to which this earth is attached and from which it is nourished, and if this earth is put away, why is it? Because of the iniquity of the people.’

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא לְאַבָּא בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע צְלוֹתָא מִכָּל בַּר נָשׁ, אֶלָּא אִי קָאִים עָלֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין קוֹדֶם, לְדַכְּאָה לֵיהּ. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָמַר הָכִי, בִּצְלוֹתָא דְּהַאי בַּר נָשׁ דַּאֲנָא מַדְכֵּינָא, אִתְכְּפָר עָלְמָא. וְכָל שֶׁכֵּן בִּתְקִיעָה דְּשׁוֹפָר, דְּלָא מְקַבֵּל תְּקִיעָתָא דְּבַּר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ חַכִּים לְמִתְקַע בְּרָזָא דִּתְקִיעָה. Once as R. Eleazar and R. Abba were sitting together, the former said: ‘I observe that my father will not listen to any man reading the prayers on New Year and the Day of Atonement unless he has watched him three days previously to purify him; for R. Simeon used to say, “Through the prayer of the man whom I have purified the world receives atonement.” He was still more particular not to accept the shofar¹The ram’s horn blown on New Year. blowing of any man who was not well acquainted with the rules of the sh0far and their inner significance.

וּבְהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָא יִצְחָק, וְהוּא רֵישָׁא לַאֲבָהָן. בְּהַאי יוֹמָא כְּתִיב, (ישעיהו ל״ג:י״ד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים. בְּהַאי יוֹמָא יִצְחָק אִתְעֲקָד, וְעָקִיד כֹּלָּא, וְשָׂרָה מַלִּילַת (ס"א מיללת) וְקוֹל שׁוֹפְרָא תַּקִּיף לַחֲדָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּעָבַר בֵּינַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּגִין כָּךְ קָרֵינָן פַּרְשְׁתָּא דְּיִצְחָק בְּהַאי יוֹמָא, דִּבְהַאי יוֹמָא אִתְעֲקָד יִצְחָק לְתַתָּא, ואִתְקְשַׁר בְּהַהוּא דִּלְעֵילָּא. (נ"א באברהם) אֵימָתַי אִתְקְשַׁר. בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:ט׳) וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְגוֹ'. On this day (of New Year) Isaac is crowned, and becomes the head of the patriarchs.’ Said R. Abba: ‘We read the portion of Isaac (Gen. XXI, XXII) on this day, because on this day he was bound below and was also united to the One above.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּהַאי יוֹמָא אַעְטָּר יִצְחָק לְאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַאי נִסָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ט:כ״ב) וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי. (שמות י״ז:ט״ו) וַיִקְרָא שְׁמוֹ יְיָ' נִסִּי. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן. בְּגִין דְּאִשְׁתָּכְלִיל יְמִינָא וְאִשְׁתְּלִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. והָאֱלהִים דַּיְיקָא, ודָא הוּא (בראשית ל״א:מ״ב) וּפַחַד יִצְחָק. R. Eleazar said: ‘On this day Isaac crowned Abraham with glory, as it says, “And the Lord exalted (nissah, lit. proved) Abraham” (Gen. 22, 1), because the Right Hand was completed and perfected.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כְּתִיב (תהילים ע״ה:ח׳-ט׳) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלהִים שׁוֹפֵט, אִלְמָלֵא דְּאַעְבָר דִּינָא דְּיִצְחָק, בַּאֲתַר דְּיַעֲקֹב שָׁארֵי, (ס"א ואתסי) וְאִתְחָסֵי (ס"א ואתסחי) (ס"א ואתבסם) תַּמָּן, וַוי לְעָלְמָא דְּיֶעְרַע בְּגִינֵיהּ, וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:ט״ז) כִּי בָאֵשׁ יְיָ' נִשְׁפָּט. וְדָא הוּא אִתְבַּסְמוּתָא דְּעָלְמָא. R. Abba said: ‘Had not the judgement of Isaac been passed through the place where Jacob abides and annulled there, it would have gone ill with the world.

כַּךָ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לָא תִּדְחָלוּן, הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא, אֲבָל אִזְדְּרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבְמָּה. בְּשּׁוֹפָר. דְּאִי אִשְׁתְּכַח קוֹל שׁוֹפָר כְּדְקָא יֵאוֹת, וּמְכַוְּונֵי בֵּיהּ לְתַתָּא, הַהוּא קָלָא סָלִיק, וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן, וְקַיְימֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא, וּלְמִנְדַּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּונָא (ביה). So the Holy One, blessed be He, said to Israel: “My sons, fear not, for I stand at the door; only brace yourselves up on this day and give Me strength. And through what? Through the shofar. For if the sound of the shofar is properly produced and listened to with devotion, then it mounts aloft and the patriarchs crown themselves with it and stand in the tent of Jacob. Hence strict attention should be paid to the sound of the shofar.

ולֵית לָךָ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא, דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חַד. וְכָל אִינּוּן אוֹכְלוֹסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא, יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא, וּמַאי קָא אָמְרֵי. (יואל ב׳:י״א) וַיְיָ' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנִי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ, עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא, ואִתְעַתְּדוּ (ס"א ואתערו) כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל, וּמַאי אִיהוּ. הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּתַתָּא. Every sound of the shofar ascends to a different firmament, all the denizens of which give place to the sound, saying, “And the Lord uttereth his voice before his army” (Joel 2, 11). And that voice remains in the firmament until another voice comes and joins it, and then they both ascend together to another firmament.

וְכֵיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כָּל אִינּוּן קָלִין דִּלְתַתָּא, וְסַלְּקִין לְהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁארֵי בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָן (ס"א מתעתדן) כֻּלְּהוּ קָמֵי מַלְכָּא, וּכְדֵין כּוּרְסְוָון רְמִיוּ וְכוּרְסְיָיא אָחֳרָא דְּיַעֲקֹב קָאִים וְאִתְתָּקַּן. And when all the voices from below are collected and ascend to the highest firmament where the Holy King is, they stand before the Holy King and then the thrones are set and another throne, that of Jacob, is firmly established.

עַל דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, בְּאִינּוּן צְלוֹתֵי דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהֲוָה אָמַר, צְלוֹתָא וְקֹל שׁוֹפָרָא (דההוא קול) דְּאַפִּיק הַהוּא זַכָּאָה, דְּאִשְׁתְּכַח מִרוּחֵיהּ וּמִנַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שׁוֹפָרָא, דְּהַהוּא קוֹל סָלִיק לְעֵילָּא. וּבְהַהוּא יוֹמָא קַיְימִין וּמִשְׁתַּכְחֵי מְקַטְרְגִין לְעֵילָּא. וְכַד סָלִיק הַהוּא קָלָא דְּשׁוֹפָרָא, כֻּלְּהוּ אִתְדַּחְיָין קָמֵיהּ, וְלָא יַכְלִין לְקַיְּימָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּיַדְעִין לְכַוְּונָא רְעוּתָא לְקָמֵי מָארֵיהוֹן, וְיַדְעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא, בְּקָל שׁוֹפָרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. יוֹדְעֵי, וְלָא תּוֹקְעֵי. In the Book of Rab Hamnuna the Elder we find: Prayer and the sound of the shofar which are produced by a virtuous man with his heart and soul mount above, and the accusers above are thrust away before it and cannot face it. Happy are the righteous who know how to be truly devout before their Master and to establish the world on this day with the sound of the shofar; hence it is written, “Blessed is the people that know the joyful sound (of the shofar)” (Ps. 89, 15).

בְּהַאי יוֹמָא, בָּעֵי עַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בְּבַּר נָשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא, דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, דְּיִבְעֵי עָלַיְיהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא. וּלְזִמְנָא קָל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּכַוָונָה דְּלִבָּא, בְּחָכְמְתָא, בִּרְעוּתָא, בִּשְׁלִימוּ. בְּגִין דְּיִסְתָּלַק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא. וַוי לְאִינּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתְּכַח כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (עמא) אַתְיָין לְאַדְכְּרָא בְּגִינֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא, דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא, בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. On this day the congregation must look out for a man without blame who knows the ways of the King and how to honour Him, that he may pray for them and transmit the sound of the shofar to all worlds with concentration of thought, with wisdom, and with devotion, that through him chastisement may be removed from the world. Alas for those whose minister is not fitting, for through him their sins will be called to mind.

וכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא, דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְיהוּ עַל יְדֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא, דְּעָלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל דָּא, כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יִסְלַּק לְפוּלְחָנָא, בַּדְקִין אֲבַתְרֵיהּ, וְיַדְעִין אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי, וְאִי לָא, לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא, וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא. But if he is truly virtuous, then the people are justified through him, and punishment is removed from them through him.’ Said R. Eleazar: ‘For this reason the priest and Levite were examined as to their character, and if they were not found satisfactory they were not allowed to minister. And so, too, with the members of the Sanhedrin before they were allowed to judge.’

וְאִי אִשְׁתְּכַח כַּדְקָא יֵאוֹת, יָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא. וְאִי לָא, לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:ח׳) וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. מִפְּנִי מַה זָכָה (אהרן) לְאוּרִים וּלְתוּמִים, וּלְמִפְלַח פּוּלְחָנָא. הֱוֵי אוֹמֵר (דברים ל״ג:ט׳) אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לא רְאִיתִיו וְגוֹ'. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִּין, כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ'. לְשַׁכְּכָא רוּגְזָא, וּלְזַמְנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בְּגִין דְּיִתְבַּסְּמוּן כֹּלָּא, וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כְּדֵין (דברים ל״ג:י׳) בָּרֵךְ יְיָ' חֵילוֹ וגוֹ'. And if it is found that he is fit, we give him all the stringency of the Temple. But if not, he does not ascend to the service. This is [the meaning] of that which is written: And of Levi he said, "Let Your Thummim and Urim be with Your faithful one"(Deuteronomy 33:8). Why did (Aaron) merit the Urim and Thummim and to perform the service? You must say: Whom You tested, etc. Who said of his father and mother, I consider them not, etc. (Deuteronomy 33:8-9). And once he is found to be on these [proper] levels — then: They shall teach Your laws to Jacob, etc. they shall offer incense, etc., to calm the [divine] anger and to bring peace. And whole-offerings on Your altar (Deuteronomy 33:10). Since all is enriched, and blessing are found in all of the worlds, then: Bless, Lord, his substance, etc. (Deuteronomy 33:11).

(ויקרא ד׳:י״ג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַּם וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:ט׳) נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קוֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי וְגוֹ'. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח בִּרְיָה שְׁלִים קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ בָּרָא לֵיהּ שְׁלִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְגוֹ'. אֶת הָאָדָם דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְנוּקְבָּא אִתְכְּלִילַת בִּדְכוּרָא, וּכְדֵין יָשָׁר כְּתִיב. לְבָתַר וְהֵמָה בִקְשׁוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים. AND IF THE WHOLE CONGREGATION SHALL ERR, ETC. R. Simeon cited in this connection the verse: “Rise up, ye women that are at ease, and hear my voice, etc.” (Isa. 32, 9). He said: ‘A man should be ever solicitous for the honour of his Master in order that his son may be without flaw. For when God created man, He created him without flaw, as it is written, “God made man upright” (yashar, lit. straight) (Eccles. 7, 20). The word “man” (adam) means male and female, the female being included in the male, and hence it says “upright”.

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא לְאַבָּא בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע צְלוֹתָא מִכָּל בַּר נָשׁ, אֶלָּא אִי קָאִים עָלֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין קוֹדֶם, לְדַכְּאָה לֵיהּ. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָמַר הָכִי, בִּצְלוֹתָא דְּהַאי בַּר נָשׁ דַּאֲנָא מַדְכֵּינָא, אִתְכְּפָר עָלְמָא. וְכָל שֶׁכֵּן בִּתְקִיעָה דְּשׁוֹפָר, דְּלָא מְקַבֵּל תְּקִיעָתָא דְּבַּר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ חַכִּים לְמִתְקַע בְּרָזָא דִּתְקִיעָה. Once as R. Eleazar and R. Abba were sitting together, the former said: ‘I observe that my father will not listen to any man reading the prayers on New Year and the Day of Atonement unless he has watched him three days previously to purify him; for R. Simeon used to say, “Through the prayer of the man whom I have purified the world receives atonement.” He was still more particular not to accept the shofar¹The ram’s horn blown on New Year. blowing of any man who was not well acquainted with the rules of the sh0far and their inner significance.

וּבְהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָא יִצְחָק, וְהוּא רֵישָׁא לַאֲבָהָן. בְּהַאי יוֹמָא כְּתִיב, (ישעיהו ל״ג:י״ד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים. בְּהַאי יוֹמָא יִצְחָק אִתְעֲקָד, וְעָקִיד כֹּלָּא, וְשָׂרָה מַלִּילַת (ס"א מיללת) וְקוֹל שׁוֹפְרָא תַּקִּיף לַחֲדָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּעָבַר בֵּינַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּגִין כָּךְ קָרֵינָן פַּרְשְׁתָּא דְּיִצְחָק בְּהַאי יוֹמָא, דִּבְהַאי יוֹמָא אִתְעֲקָד יִצְחָק לְתַתָּא, ואִתְקְשַׁר בְּהַהוּא דִּלְעֵילָּא. (נ"א באברהם) אֵימָתַי אִתְקְשַׁר. בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:ט׳) וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְגוֹ'. On this day (of New Year) Isaac is crowned, and becomes the head of the patriarchs.’ Said R. Abba: ‘We read the portion of Isaac (Gen. XXI, XXII) on this day, because on this day he was bound below and was also united to the One above.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּהַאי יוֹמָא אַעְטָּר יִצְחָק לְאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַאי נִסָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ט:כ״ב) וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי. (שמות י״ז:ט״ו) וַיִקְרָא שְׁמוֹ יְיָ' נִסִּי. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן. בְּגִין דְּאִשְׁתָּכְלִיל יְמִינָא וְאִשְׁתְּלִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. והָאֱלהִים דַּיְיקָא, ודָא הוּא (בראשית ל״א:מ״ב) וּפַחַד יִצְחָק. R. Eleazar said: ‘On this day Isaac crowned Abraham with glory, as it says, “And the Lord exalted (nissah, lit. proved) Abraham” (Gen. 22, 1), because the Right Hand was completed and perfected.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כְּתִיב (תהילים ע״ה:ח׳-ט׳) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלהִים שׁוֹפֵט, אִלְמָלֵא דְּאַעְבָר דִּינָא דְּיִצְחָק, בַּאֲתַר דְּיַעֲקֹב שָׁארֵי, (ס"א ואתסי) וְאִתְחָסֵי (ס"א ואתסחי) (ס"א ואתבסם) תַּמָּן, וַוי לְעָלְמָא דְּיֶעְרַע בְּגִינֵיהּ, וְרָזָא דְּמִלָּה, (ישעיהו ס״ו:ט״ז) כִּי בָאֵשׁ יְיָ' נִשְׁפָּט. וְדָא הוּא אִתְבַּסְמוּתָא דְּעָלְמָא. R. Abba said: ‘Had not the judgement of Isaac been passed through the place where Jacob abides and annulled there, it would have gone ill with the world.

וְכֵיוָן דְּעָאל בְּאַתְרָא דְּיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אָחִיד בֵּיהּ, כְּדֵין שָׁכִיךְ אֶשָּׁא, וְאִצְטְנָנוּ גּוּמְרֵיהּ. לְבַּר נָשׁ, דְּהֲוָה רָגִיז, וְחָגַר וְזָיִין גַּרְמֵיהּ, וְנָפַק בְּרוּגְזֵיהּ לְקָטְלָא לִבְנֵי נָשָׁא. חַד חַכִּימָא קָם עַל פִּתְחָא, וְאָחִיד בֵּיהּ, אָמַר אִלְמָלֵא לָא אָחִיד בִּי וְאִתְתְּקַף בִּי, הָא קָטוּלָא בִּבְנֵי נָשָׁא אִשְׁתְּכַח. בְּעוֹד דְּאִתְתָּקָפוּ דָּא בְּדָא, וְאָחִיד דָּא בְּדָא, אִצְטְנָן רוּגְזִיהּ עַל דְּנָפַק לְקָטְלָא. נָפַק לְאוֹכָחָא, מַאן סָבִיל רוּגְזָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. הֱוִי אֵימָא, דָּא דְּקָאִים אֲפִּתְחָא. But when it entered into the place of Jacob, and Jacob laid hold on it, then the fire sank and the heat was cooled. It is as if a man in a great passion seizes his weapons and goes out to kill someone, but a certain wise man meets him at the door and detains him, and while they are arguing with one another his anger cools down, and instead of going out to kill, he only goes out to reprove. Who was it on whom the man vented his passion? Surely the man who stood at the door!

כַּךָ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לָא תִּדְחָלוּן, הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא, אֲבָל אִזְדְּרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבְמָּה. בְּשּׁוֹפָר. דְּאִי אִשְׁתְּכַח קוֹל שׁוֹפָר כְּדְקָא יֵאוֹת, וּמְכַוְּונֵי בֵּיהּ לְתַתָּא, הַהוּא קָלָא סָלִיק, וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן, וְקַיְימֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא, וּלְמִנְדַּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּונָא (ביה). So the Holy One, blessed be He, said to Israel: “My sons, fear not, for I stand at the door; only brace yourselves up on this day and give Me strength. And through what? Through the shofar. For if the sound of the shofar is properly produced and listened to with devotion, then it mounts aloft and the patriarchs crown themselves with it and stand in the tent of Jacob. Hence strict attention should be paid to the sound of the shofar.

ולֵית לָךָ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא, דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חַד. וְכָל אִינּוּן אוֹכְלוֹסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא, יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא, וּמַאי קָא אָמְרֵי. (יואל ב׳:י״א) וַיְיָ' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנִי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ, עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא, ואִתְעַתְּדוּ (ס"א ואתערו) כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל, וּמַאי אִיהוּ. הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּתַתָּא. Every sound of the shofar ascends to a different firmament, all the denizens of which give place to the sound, saying, “And the Lord uttereth his voice before his army” (Joel 2, 11). And that voice remains in the firmament until another voice comes and joins it, and then they both ascend together to another firmament.

וְכֵיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כָּל אִינּוּן קָלִין דִּלְתַתָּא, וְסַלְּקִין לְהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁארֵי בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָן (ס"א מתעתדן) כֻּלְּהוּ קָמֵי מַלְכָּא, וּכְדֵין כּוּרְסְוָון רְמִיוּ וְכוּרְסְיָיא אָחֳרָא דְּיַעֲקֹב קָאִים וְאִתְתָּקַּן. And when all the voices from below are collected and ascend to the highest firmament where the Holy King is, they stand before the Holy King and then the thrones are set and another throne, that of Jacob, is firmly established.

עַל דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, בְּאִינּוּן צְלוֹתֵי דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהֲוָה אָמַר, צְלוֹתָא וְקֹל שׁוֹפָרָא (דההוא קול) דְּאַפִּיק הַהוּא זַכָּאָה, דְּאִשְׁתְּכַח מִרוּחֵיהּ וּמִנַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שׁוֹפָרָא, דְּהַהוּא קוֹל סָלִיק לְעֵילָּא. וּבְהַהוּא יוֹמָא קַיְימִין וּמִשְׁתַּכְחֵי מְקַטְרְגִין לְעֵילָּא. וְכַד סָלִיק הַהוּא קָלָא דְּשׁוֹפָרָא, כֻּלְּהוּ אִתְדַּחְיָין קָמֵיהּ, וְלָא יַכְלִין לְקַיְּימָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּיַדְעִין לְכַוְּונָא רְעוּתָא לְקָמֵי מָארֵיהוֹן, וְיַדְעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא, בְּקָל שׁוֹפָרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. יוֹדְעֵי, וְלָא תּוֹקְעֵי. In the Book of Rab Hamnuna the Elder we find: Prayer and the sound of the shofar which are produced by a virtuous man with his heart and soul mount above, and the accusers above are thrust away before it and cannot face it. Happy are the righteous who know how to be truly devout before their Master and to establish the world on this day with the sound of the shofar; hence it is written, “Blessed is the people that know the joyful sound (of the shofar)” (Ps. 89, 15).

בְּהַאי יוֹמָא, בָּעֵי עַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בְּבַּר נָשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא, דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא, דְּיִבְעֵי עָלַיְיהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא. וּלְזִמְנָא קָל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, בְּכַוָונָה דְּלִבָּא, בְּחָכְמְתָא, בִּרְעוּתָא, בִּשְׁלִימוּ. בְּגִין דְּיִסְתָּלַק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא. וַוי לְאִינּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתְּכַח כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (עמא) אַתְיָין לְאַדְכְּרָא בְּגִינֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא, דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא, בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. On this day the congregation must look out for a man without blame who knows the ways of the King and how to honour Him, that he may pray for them and transmit the sound of the shofar to all worlds with concentration of thought, with wisdom, and with devotion, that through him chastisement may be removed from the world. Alas for those whose minister is not fitting, for through him their sins will be called to mind.

וכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא, דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְיהוּ עַל יְדֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא, דְּעָלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל דָּא, כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יִסְלַּק לְפוּלְחָנָא, בַּדְקִין אֲבַתְרֵיהּ, וְיַדְעִין אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי, וְאִי לָא, לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא, וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא. But if he is truly virtuous, then the people are justified through him, and punishment is removed from them through him.’ Said R. Eleazar: ‘For this reason the priest and Levite were examined as to their character, and if they were not found satisfactory they were not allowed to minister. And so, too, with the members of the Sanhedrin before they were allowed to judge.’

וְאִי אִשְׁתְּכַח כַּדְקָא יֵאוֹת, יָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא. וְאִי לָא, לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ג:ח׳) וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. מִפְּנִי מַה זָכָה (אהרן) לְאוּרִים וּלְתוּמִים, וּלְמִפְלַח פּוּלְחָנָא. הֱוֵי אוֹמֵר (דברים ל״ג:ט׳) אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לא רְאִיתִיו וְגוֹ'. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִּין, כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ'. לְשַׁכְּכָא רוּגְזָא, וּלְזַמְנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בְּגִין דְּיִתְבַּסְּמוּן כֹּלָּא, וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כְּדֵין (דברים ל״ג:י׳) בָּרֵךְ יְיָ' חֵילוֹ וגוֹ'. And if it is found that he is fit, we give him all the stringency of the Temple. But if not, he does not ascend to the service. This is [the meaning] of that which is written: And of Levi he said, "Let Your Thummim and Urim be with Your faithful one"(Deuteronomy 33:8). Why did (Aaron) merit the Urim and Thummim and to perform the service? You must say: Whom You tested, etc. Who said of his father and mother, I consider them not, etc. (Deuteronomy 33:8-9). And once he is found to be on these [proper] levels — then: They shall teach Your laws to Jacob, etc. they shall offer incense, etc., to calm the [divine] anger and to bring peace. And whole-offerings on Your altar (Deuteronomy 33:10). Since all is enriched, and blessing are found in all of the worlds, then: Bless, Lord, his substance, etc. (Deuteronomy 33:11).

תָּא חֲזִי, בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְפְּקָדוּ עַל אִילָנָא חַד, וְעָבְרוּ עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהוֹן, וּבְגִין דְּאִתְּתָא הִיא חָבַת בְּקַדְמִיתָא, וְאָתָא עָלָה הַהוּא נָחָשׁ, כְּתִיב, (בראשית ג׳:ט״ז) וְהוּא יִמְשׁוֹל בָּךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, בְּכָל זִמְנִין דְּגוּבְרִין אִשְׁתְּכָחוּ חַיָּיבִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִינּוּן נָשִׁים (דלעילא) מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, זְמִינִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהוֹן, מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:י״ב) עַמִּי נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ, נָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ ודַּאי. Now on that day they were commanded concerning a certain tree and disobeyed the command. And because the woman sinned first it was decreed that the husband should rule over her. And from that time, whenever men sin before God those women from the side of severe judgement are charged to rule over them-

וְאִלֵּין אִקְרוּן לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לָאו דְּאִינּוּן חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אֶלָּא לַהַט מֵהַהוּא חֶרֶב, דְּאִקְרֵי (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרְב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, (ישעיה לה) חֶרֶב לַיְיָ' מָלְאָה דָם. וְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, לְזִמְנִין גּוּבְרִין וּלְזִמְנִין נוּקְבִין, וְהָא אוֹקִימְנָא. those who are called “the flame of the revolving sword” (Gen. 3, 24), which takes the shape sometimes of males and sometimes of females, as elsewhere stated.

ווי לְעָלְמָא, כַּד אִינּוּן נָשִׁין שַׁלְטָן בְּעָלְמָא, כַּד חָמָא נְבִיאָה, דְּיִשְׂרָאֵל מֵעֲקְמֵי אָרְחַיְיהוּ, וְאִינּוּן אִשְׁתְּכָחוּ בְּחוֹבִין קָמֵי מָארֵיהוֹן, כְּדֵין אָמַר, נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת הֵיךְ אַתּוּן שְׁקִיטָאן, הֵיךְ אַתּוּן יַתְבָן דְּלָא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, קוֹמְנָה. וּבְאֲתַר אָחֳרָא (ק"ס) אוֹקִימְנָא לְהַאי קְרָא (כאן חסר ועיין לקמן קס"ז ע"ב). וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. Alas for the world when those women have sway! When the prophet saw Israel perverting their ways and sinning before their Master, he exclaimed: “Ye women that are at ease, how can ye rest, how can ye sit idle in the world? Rise!” as has been explained elsewhere.’…¹There is a lacuna here in the text.

אֲבָל לָא אִתְּמַר, אֶלָּא כְּמָה דְּאַשְׁכְּחָן בִּדְבוֹרָה. דִּכְתִּיב (שופטים ד׳:ד׳) הִיא שׁוֹפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, וַוי לְבַּר נָשׁ דְּאִתְּתָא קָא מְבָרְכָא לֵיהּ לְפָתוֹרָא. כַּךְ דְּבוֹרָה, הִיא שׁוֹפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, וַוי לְדָרָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ מַאן דְּדָאִין לְעַמָּא, אֶלָּא חַד נוּקְבָּא. It was only said in the sense in which it was applied to Deborah. There is a dictum: Woe to the man at whose table the wife says grace. So when we read that “Deborah judged Israel at that time”, we might exclaim, “Woe to the generation which could only find a female to be its judge!”

תָּא חֲזֵי, תְּרֵין נָשִׁין אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָּחוּ בְּעָלְמָא, וְאָמְרֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל גּוּבְרִין דְּעָלְמָא לָא יֵימְרוּן הָכֵי. וּמַאן אִינּוּן. דְּבוֹרָה. וְחַנָּה. חַנָּה אָמְרָה, (שמואל א ב׳:ב׳) אֵין קָדוֹשׁ כַּיְיָ' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְכֻלְּהוּ קְרָאֵי. דְּהִיא פַּתְחַת פִּתְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא לְעָלְמָא, כְּגוֹן (שמואל א ב׳:ח׳) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן, הָא פִּתְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, הָא מְהֵימְנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בַּאֲתַר דַּאֲבָהָן שַׁרְיָין. מַאן נְדִּיבִים. אִלֵּין אֲבָהָן, כְּדִכְתִיב (תהילים מ״ז:י׳) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ. See now. There were two women in the world who composed praises to God such as the men never equalled, namely, Hannah and Deborah. Hannah opened the gate of faith to the world in the words, “He raiseth up the poor from the dust, etc.” (I Sam. 2, 8). “To make them sit with princes”: to wit, in the place where the princes, that is the patriarchs, sit above.

דָּבָר אַחֵר לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִּיבִים, נִבְּאָה עַל שְׁמוּאֵל, דְּאִיהוּ זַמִּין לְאִתְקְשָׁא עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִּיב, (תהילים צ״ט:ו׳) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ. (שמואל א ב׳:ח׳) וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. מַאן יַנְחִילֵם. דָּא שְׁמוּאֵל. דְּאַחֲסִין יְקָרָא דְּמַלְכוּתָא לִתְרֵין מַלְכִין. דָּבָר אַחֵר וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהוּא אַחֲסִין כּוּרְסְיָיא דִּילֵיהּ לְעַבְדוֹהִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. According to another explanation, however, this refers to Samuel, who was placed on a par with Moses and Aaron. “And make them inherit a throne of glory”: this refers to Samuel, who placed two kings on the throne. Or it may refer to God, who causes His servants to inherit His throne.

(עוד) (שמואל א ב׳:י׳) יְיָ' יֵחַתּוּ מְרִיבָו, מְרִיבָו חָסֵר, מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא מְרִיבָו תָּנֵינָן, מֵרִיב ו', וְדָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְרָזָא דְּחָכְמְתָא אִתְּמַר הָכָא, בְּשַׁעֲתָא דְּדִינִין מִתְּעָרִין וְשַׁלִּיטִין שַׁלְטִין עַל רַחֲמֵי, וְרַחֲמֵי אִתְכַּפְיָין, וּבְשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְבְּרַךְ מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא, כְּדֵין גַּבְרִין רַחֲמֵי וְאִתְכַּפְיָין דִּינֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְיָ' יֵחַתּוּ מְרִיבָו מֵרִיב ו'. “They that strive with the Lord shall be broken in pieces”: that is to say, when judgement prevails over mercy, if then the Holy One, blessed be He, is blessed from the Source of the River, then mercy prevails and judgement is checked.

עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם. עָלָיו. מַאי עָלָיו. בְּשַׁעֲתָא דְּטַלָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וּמַלְיָא רֵישֵׁיהּ, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, כְּדֵין יַרְעֵם: יַתְּבַּר חֵילֵיהוֹן וְתוּקְפֵיהוֹן דְּדִינִין תַּקִּיפִין. וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל (ס"א ל"ג היובל) כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מְשִׁיחוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים ב כג) מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, בְּגִין כָּךְ קֶרֶן מְשִׁיחוֹ, והָא אִתְּמַר. “Against them he shall thunder in heaven”: that is, when the dew from the Ancient Holy One shall rest upon Him and fills His head in the place called “heaven”, then He breaks the power of mighty judgements. “And he shall give strength to his king”: this is the Holy One, blessed be He; “and exalt the horn of his anointed”: this is the Community of Israel.

דְּבוֹרָה דְּאָתַת לְשַׁבְּחָא שְׁבָחָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, (שופטים ה׳:ד׳) יְיָ' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם. מְלַמֵּד, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְכָל שְׁאָר עַמִּין לְקַבְּלָא לְאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעוּ. וְכִי לָא הֲוָה גַּלֵּי קָמֵיהּ דְּלָא בָּעָאן, אֶלָּא דְּלָא יְהֵא לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה, דְּאִלְמָלֵא יָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא הֲווֹ נַטְרֵי לָהּ. וְכָל אִינּוּן קְרָאֵי דְּאָמְרָה דְּבוֹרָה, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, עַד הַהִיא שַׁעֲתָא דְּשַׁבְּחַת גַּרְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא אוּקְמוּהָ דְּאִסְתַּלָּק מִנָּהּ רוּחַ נְבוּאָה, וּבְגִין כָּךְ (שופטים ה׳:י״ב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר. Deborah likewise praised the Holy King, as it is written: “Lord, when thou wentest forth out of Seir, when thou marchedst out of the field of Edom” (Judges 5, 1)-speaking in the mystery of wisdom until she began to praise herself, saying, “Until that I Deborah arose, that I arose, a mother in Israel.” Then the spirit of prophecy left her, so that she had to say to herself, “Awake, awake, Deborah, awake, awake, utter a song” (Ibid. 12).