רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. הוֹדַע אֵלָיו, מִסִּטְרָא דְּמַאן, אוֹ יָדַע (נ"א נודע) חַטָּאתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ הוֹדַע אֵלָיו. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, לְאוֹדָעָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, הַהוּא חוֹבָא דְּהוּא חָב, וּבַמָּה מוּדַע לֵיהּ, בְּדִינָהָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. הוֹדַע אֵלָיו, כְּמַאן דְּפָקִיד לְאָחֳרָא. IF ONE HATH MADE KNOWN TO HIM HIS SIN. If who has made known to him? And why is it not written, “if his sin is made known to him”? The truth is that the Holy One, blessed be He, bids the Community of Israel to make known to a man the sin which he has committed. And how does she make it known to him? By chastisement.

דְּתָנִינָן בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ חָב קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אַשְׁגַּח בַּחֲטָאֵיהּ לְאָהַדְרָא בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ, ואַשְׁדֵּי לֵיהּ בָּתַר כִּתְפֵיהּ, נִשְׁמָתֵיהּ מַמָּשׁ סַלְקַת וְאַסְהִידַת קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין, פָּקִיד מַלְכָּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, אוֹשִׁיט דִּינָא עָלֵיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ חוֹבֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט״ז:ב׳) הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַ ם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. So, too, we have learnt: When a man sins before God and heeds not his sin to repent before his Master and throws it behind his back, then his soul goes up and testifies before the Holy One, blessed be He. Then the King bids the Community of Israel to “make known to him his sin”, and to chastise him.

בָּתַר דְּמָטֵי עָלֵיהּ דִּינָא, כְּדֵין אִתְּעַר רוּחָא לְמֶהֲדָר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ, וְאִתְכַּנָּע לְמִקְרַב קָרְבְּנָא, דְּהָא מַאן דְּלִבֵּיהּ גַּס בֵּיהּ, חָטֵי, וְאַנְשֵׁי חֲטָאֵיהּ, וְלָא אַשְׁגַּח עָלֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לָקֳבְלֵיהּ, וּפָקִיד לְאוֹדָעָא לֵיהּ לְהַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ. And when chastisement comes upon him, then his spirit moves him to repent and he humbles himself and brings an offering; for it is through pride that he sins and forgets his sin.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא ודַּאי (ס"א מנלן דהכי) וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּדָוִד, דְּכֵיוָן דְּעָבַד הַהוּא עוֹבָדָא דְּבַת שֶׁבַע, לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתְּ אַנְשִׁית לֵיהּ, אֲנָא אַדְכַּרְנָא לָךְ. מִיַּד מַה כְּתִיב, (שמואל ב י״ב:ז׳) אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה', אַתָּה הָאִישׁ דְּלָא דָּכַרִית לֵיהּ, אַתָּה הָאִישׁ דְּאַנְשִׁית לֵיהּ, וּבְמָּה אוֹדַע לֵיהּ בְּדִינָא. Said R. Jose: ‘It is so assuredly, and so we find in the case of David that when he committed the sin with Bathsheba and forgot about it, God reminded him, saying, “Thou art the man” (2 Sam. 12, 7).

אוּף הָכָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר, הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְשַׁפִּיר מִלָּה, וְהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב אוֹ נוֹדַע אֵלָיו, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות כ״א:ל״ו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא, וּמַאן דְּקָאִים בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, אוֹרַיְיתָא קָא מוֹדְעָא לֵיהּ חוֹבֵיהּ, וְלָא בְּאוֹרַח דִּינָא אֶלָּא כְּאִימָּא דְּאוֹדָעָא לִבְרָהּ, בְּמִלָּה רָכִיךְ, וְהוּא לָא אַנְשֵׁי לֵיהּ, וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ. But if a man wakes at night to study the Torah, then the Torah makes known to him his sin, and not through chastisement, but like a mother who gently chides her son, and he does not forget, but repents before his Master.