פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא וְגוֹ'. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, מַאי יוֹם הַשְּׁמִינִי. אֶלָּא כְּתִיב וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ', כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כִּי שִׁבְעַת, בְּשִׁבְעַת יָמִים מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ שִׁבְעָה יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם, מַאי כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא. R. Eleazar then discoursed on the verse: “And it came to pass on the eighth day”, etc. He said: ‘This “eighth day” has reference to the preceding statement. “for he shall consecrate you seven days” (Lev. 8, 33). Why seven days?

אֶלָּא, זַכָּאִין אִינּוּן כַּהֲנֵי, דְּמִתְעַטְּרֵי בְּעִטְרוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּאִתְּעַר מִשְׁחָא (אחרא) עִלָּאָה, דְּמַשְׁקֵי לְכָל שִׁבְעָה, וְאִתְמַשְּׁחָן מֵהַהוּא רְבוּת קַדִּישָׁא, וְאִתְדְּלָקוּ מִנֵּיהּ כָּל אִינּוּן שִׁבְעָה בּוּצִינִין, וְהַאי מְשַׁח רְבוּת הוּא כְּלָלָא דְּכָל שִׁבְעָה, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ אִתְכְּלִילוּ. Happy indeed are the priests who are crowned with the crowns of the holy King, and anointed with the holy oil, because thereby is put in motion the supernal oil which moistens all the Seven and from which the seven lamps are lit, this oil comprising them all

וְתָנֵינָן שִׁיתָא אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִתְכְּלִילָן בְּהַאי, וְדָא הוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ, וּבְגִין כַּךְ שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָין. וְעַל דָּא, אִקְרֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בַּת שֶׁבַע. מַאי אִיהִי בַּת שֶׁבַע. דְּאִיהִי כְּלִילָא מִשִּׁיתָא אָחֳרָנִין. as we have learnt that there are six, and this is the consummation of all; hence, “seven days he shall consecrate you”. Therefore, too, the Community of Israel is called “Bathsheba” (lit. daughter of seven), because She is the consummation of six others.

כֵּיוָן דְּהַאי שִׁבְעָה, אַשְׁלִים לְהוּ לְכַהֲנֵי, וְאַעְטַּר לוֹן, וּמָשַׁח לוֹן בְּכֹלָּא, כַּד מָטוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, אִתְפְּקַד אַהֲרֹן לְקָרְבָא עֵגֶל, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּרֵיהּ דְּפָרָה, לְכַפָּרָא עַל הַהוּא חוֹבָא דְּעֵגֶל אָחֳרָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן, וְחָב לְגַבֵּי פָּרָה, דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, שְׁלִימוּ דֶּמֱמוּנֵיה (ס"א דאמוני) יִשְׂרָאֵל. וְאִשְׁתְּכַח כַּהֲנָא שְׁלִים בְּכֹלָּא, בִּתְמַנְיָא מִינֵי לְבוּשִׁין דִּיקָר, שְׁלִים בְּכָל כִּתְרִין, שְׁלִים לְעֵילָּא, שְׁלִים לְתַתָּא. After this septet had perfected the priests and crowned them and anointed them, when they reached the Community of Israel, which is the eighth, Aaron was commanded to offer a calf, to atone for the sin of that other calf which Aaron made, thereby sinning against the “cow”, which is the eighth, the completion of the guardians of Israel. Thus the priest is found complete in all, in the eight different vestments and in all crowns, complete above and below.

וּבְכֹלָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. וְעַל דָּא אִתְעָבִיד בֵּיהּ בְּאַהֲרֹן עוֹבָדָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְּעַר הָכִי לְעֵילָּא, וְיִשְׁתְּכַּח כֹּלָּא בְּגַוְונָא חַד, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָאן עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין בִּרְכָאן עַל יְדָא דְּכַהֲנָא. וְהָכָא אִשְׁתְּלִים כַּהֲנָא בְּכֹלָּא כַּדְקָא חֲזֵי. Now, on all solemn occasions some act must be manifested, and therefore a ceremony was performed with Aaron below to produce a corresponding reaction above, and in this way worlds were blessed through the mediation of the priest. Aaron had to bring a calf for a sin-offering on account of the sin he had previously committed.

וְיִשְׂרָאֵל דְּחָבוּ עִמֵּיהּ דְּכַהֲנָא בְּהַאי, מַקְרִיבִין כְּגַוְונָא דָּא, דִּכְתִּיב וְשׁוֹר וְאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבּוֹחַ לִפְנֵי יְיָ'. שׁוֹר, עַל מַה דְּחָבוּ. וְאַיִל לְאַשְׁלְמָא לְהַאי אֲתַר בִּשְׁלִימוּ דְּיִצְחָק. Israel, who shared the sin of the priest, had to bring a similar offering, viz., “an ox and a ram for peace offerings, to sacrifice before the Lord”, an ox for their sin and a ram to complete this place with the perfection of Isaac.

מַאי שְׁנָא בְּכַהֲנָא דִּכְתִּיב בֵּיהּ עֵגֶל לְחַטָּאת, וְלָא כְּתִיב בְּיִשְׂרָאֵל שׁוֹר לְחַטָּאת. אֶלָּא, יִשְׂרָאֵל הָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּקַדְמִיתָא, וּבְגִין דְּקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּכַמָה אֲתַר, עַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעָא לְאַדְכְּרָא לוֹן חוֹבַיְיהוּ כִּדְקַדְמֵיתָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב הָכָא לְחַטָּאת, אֶלָּא לִשְׁלָמִים, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁלָמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁלָמָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל עַל דָּא. The term “sin-offering” is not used in connection with Israel as with the priest, because Israel had already suffered their punishment in many places, and therefore God did not wish to mention their sin; hence it is written here, “for a peace offering” and not “for a sin-offering”, as a sign of peace, to show that God had been reconciled with Israel in respect of this.

אֲבָל אַהֲרֹן, דְּהָא לָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא מִצְּלוֹתָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:כ׳) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ' וְגוֹ'. וּכְתִיב וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא, וְעַד כְּעַן חוֹבָא הֲוָה תָּלֵי, כְּתִיב וְעֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, לְחַטָּאת וַדַּאי, (ואיל לעולה) בְּגִין דִּיְכַפֵּר חוֹבֵיהּ, וְיִתְדַכֵּי וְיִשְׁתְּלִים בְּכֹלָּא. Aaron, however, who had been saved from punishment through the prayer of Moses (v. Deut. 9, 20), and whose guilt still hung over him, had to bring a sin-offering, that his sin might be atoned for and that he should be purified and whole.

וּבְהַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּלִימוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָּא, בְּחֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא וְאִלְמָלֵא דְּאִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא דִּבְנֵי אַהֲרֹן בְּהַהוּא יוֹמָא, מִן יוֹמָא דְּאִסְתָּלָקוּ יִשְׂרָאֵל מִן יַמָּא, לָא אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי כְּהַהוּא יוֹמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְעַבָּר הַהוּא חוֹבָא מִן עָלְמָא, וְאִשְׁתְּכָחוּ כַּהֲנָא וְיִשְׂרָאֵל מִתְדַּכְּאָן מִנֵּיהּ. (כל) הַהוּא יוֹמָא, אִתְעֲבָרוּ כָּל אִינּוּן מְקַטְרְגִין דִּלְעֵילָּא, וַהֲווּ אַזְלִין וְשָׁטָאן בְּסַחֲרָנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהַהוּא עִדָנָא. On that day upper and lower beings reached their perfection, and there was peace everywhere in the joy of heaven and earth, and but for the tragedy of the sons of Aaron on that day there would have been no such joy above and below from the day that the Israelites came up from the Red Sea. On that day the sin of the Golden Calf was wiped out, and priests and people were cleansed of it. On that day all the accusers above were silenced, and they circled round Israel without being able to find any spot at which to attack them

עַד דְּגָרִים שַׁעֲתָא, וְקָמוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעִכְּבוּ (ס"א וערבבו) חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא. וְאִשְׁתְּכַח רוּגְזָא בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ' אֶל כָּל הָעָם, מִיַד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְגוֹ'. until the hour arrived when Nadab and Abihu rose up and spoilt the general joy, and wrath descended on the world.

תְּנָן, בְּהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֲוַות, לְאִתְקַטְּרָא בְּקִיטוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּכֻלְּהוּ קִשְׁרִין קַדִּישִׁין. דְּהָא קְטֹרֶת קָשִׁיר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי קְטֹרֶת. וְאִינּוּן אָתוּ, וּקְשִׁירוּ כָּל אִינּוּן אָחֳרָנִין כַּחֲדָא, וְשָׁרוּ לָהּ לְבַר, דְּלָא קָשְׁרוּ לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וּקְשִׁירוּ מִלָּה אָחֳרָא. וּבְגִין כַּךְ, אַזְהַר לוֹן לְכַהֲנֵי לְבָתַר, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. We have learnt that on that day it was the joy of the Community of Israel to be united [with her Spouse] by the bond of faith with all holy ties (for the incense binds all-hence its name),¹Ketoreth, connected with katar, Aramaic for “bind”. and they came and linked all the others together and left Her outside, and linked up something else.’

וּבְכַמָּה גַּוְונִין עִרְבְּבוּ חֶדְוָותָא דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. חַד דְּלָא אִתְנְסִיבוּ, וְלָא אִתְחַזְיָין לְקָרְבָא, וּלְאִתְבָּרְכָא עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. וְחַד דְּלָא הֲוָה שַׁעֲתָא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְחַד דְּדַּחֲקוּ שַׁעֲתָא. וְחַד, דְּהָא מִקַּדְמַת דְּנָא, נָפַק נִימוּסָא דִּלְהוֹן, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ' אֵשׁ זָרָה וְגוֹ'. וַדַּאי מִלָּה אָחֳרָא אִתְקְשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דָּא, וְשָׁרוּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי פִּנְחָס, לָא תֵּימָא דְּאִינּוּן שָׁארוּ לָהּ לְבַר, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְקַשְּׁרָא עַל יְדַיְיהוּ. דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא בֵּינַיְיהוּ כְּלַל. בְּגִין כַּךְ אַזְהַר לְכַהֲנֵי, דִּכְתִּיב בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל דָּא לָא יִיעוּל כַּהֲנָא לְקוּדְשָׁא, עַד דְּיִתְנְסִיב. בְּגִין דְּיִשְׁתָּתַּף בְּקִשּׁוּרָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּמַאן דְּלָא אִנְסִיב, שָׁארֵי לָהּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר, וְהִיא לָא אִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ, וְעַל דָּא אִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא בְּהַהוּא יוֹמָא לְגַבַּיְיהוּ. (ויקרא ט׳:א׳) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ב׳) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וַחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָקֳבְלָהָא, לְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. Said R. Phineas to him: ‘Do not say that they left her outside, but only that the Community of Israel was not united [to the rest] through them,¹Because they were not married. for wherever male and female are not found together, the Community of Israel does not abide. Therefore it is written, “With this shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), which was a warning to him that he should be male with female; and therefore a priest should not enter the sanctuary till he is married, in order that he may have a share in the union of the Community of Israel.’ R. Jose referred in this connection to the verse: “As a lily among thorns, so is my love among the daughters” (S.S. 2, 2).

וְעַל דָּא, מַאן דְּאִנְסִיב, בָּעֵי לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְשַׁבְּחָא לָהּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא תָּנֵינָן בְּכֹלָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, כְּמָה דְּאִיהוּ בַּר נָשׁ מִתְדְּבַק בְּבַת זוּגֵיהּ, וַחֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לָקֳבְלָהּ, כַּד אָתֵי לְמִפְלַח קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, הוּא אִתְּעַר זִוּוּגָא אָחֳרָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמַאן דְּאִתְעַר מִלָּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְבָרְכָא לֵיהּ, וְהָא אִתְּמַר. As has been explained,’ he said, ‘this verse is spoken by the Holy One, blessed be He, in praise of the Community of Israel in His love and desire for Her, and therefore it is a married man who should utter the praises of the Holy One, blessed be He, and of the Community of Israel. For, since he cleaves to his spouse and devotes his affection to her, when he comes to serve before the Holy God he awakens another love, that of the Holy One, blessed be He, for the Community of Israel. And for this the Holy One blesses him and the Community of Israel blesses him.

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא, וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָאן עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא. וְכַהֲנָא מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. For the Community of Israel is blessed by the priest and the Israelite is blessed by the priest, and the priest is blessed by the Supernal Priest, as it is said: “And they shall put my name upon the children of Israel and I will bless them” (Num. 6, 27).

כְּתִיב (תהילים כ״ה:ו׳) זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. זְכֹר רַחֲמֶיךָ, דָּא יַעֲקֹב. וַחֲסָדֶיךָ, דָּא אַבְרָהָם. כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, וּמֵעוֹלָם נָטַל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, וַעֲבַד מִנַּיְיהוּ רְתִיכָא קַדִּישָׁא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. וּבְגִין דַּהֲווֹ מֵעוֹלָם, הוּא דְּכִיר לְהוֹן לְאַגָּנָא וּלְרַחֲמָא עַל עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא. נָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא מִן עָלְמָא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. It is written: “Remember, O Lord, thy tender mercies and thy lovingkindnesses, for they have been ever of old” (me’olam, lit. from the world, Ps. 25, 6). “Mercies” here refers to Jacob and “lovingkindnessess’ to Abraham. God takes them from the world and raises them aloft, and makes of them a holy Chariot to shield the world. So God does with all the righteous.

וְאִי תֵּימָא יִצְחָק אֲמַאי לָא אַדְכַּר הָכָא. אֶלָּא אִשְׁתְּאַר לְאִתְפָּרְעָא מֵאִינּוּן דְּעָאקִין לִבְנוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פט) עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶּךָ. וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וְגוֹ', וְדָא הוּא יִצְחָק, דְּאִסְתַּלָּק מֵהָכָא. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ, אִלֵּין אִינּוּן יַעֲקֹב וְאַבְרָהָם, דְּבָעֵינָן לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלָן. אֲבָל יִצְחָק, לְמֶעְבַּד קְרָבִין קַיְּימָא, וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא בָּעֵינָן לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. It may be asked, why is there no reference to Isaac here? He was left over to punish those who oppress his offspring, and is referred to in the verse, “Arouse thy might” (Ps. 80, 3); and again, “The Lord shall go forth as a mighty man, he shall stir up jealousy like a man of war” (Isa. 42, 13). R. Hiya said: ‘Jacob and Abraham we require to shield us, but Isaac’s function is to make war, and therefore we do not desire him to be associated with them.

דָּבָר אַחֵר כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, נָטַל יִצְחָק וּבָרָא בֵּיהּ עָלְמָא. חָמָא דְּלָא יָכִיל לְמֵיקָם בִּלְחוֹדוֹי, נָטַל אַבְרָהָם וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. חָמָא דְּבַעְיָין קִיּוּמָא יַתִּיר, נָטַל לְיַעֲקֹב, וְשָׁתַף לֵיהּ בְּיִצְחָק, וְקִיֵּים עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְעַל דָּא, בְּאַבְרָהָם וְיַעֲקֹב אִתְקַיָּים עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. We may also explain the words “for they are from the world” thus. When God created the world He took Isaac and created with him the world. He saw that it would not be able to endure, so He supported it with Abraham. He saw that it needed further support, so He took Jacob and joined him with Isaac. Hence the world is supported by Abraham and Jacob, and they are “from the world”.’¹The text here inserts a passage which in substance is merely a repetition of p. 37a, “R. Eleazar discoursed…” to p. 37b, “something else”.

(חסר) (ויקרא י׳:י״ב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וְגוֹ', כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְיָ' עֲלֵיכֶם. רִבִּי אַבָּא אָמַר, הָא תָּנֵינָן בְּעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, אִתְּעָרוּן עוֹבָדִין לְעֵילָּא, וְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִּלְעֵילָּא. ¹The first 15 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.AND MOSES SAID UNTO ELEAZAR AND ITHAMAR, LET NOT THE HAIR OF YOUR HEADS GO LOOSE, ETC…. FOR THE ANOINTING OIL OF THE LORD IS UPON YOU. R. Abba said: ‘All joy above derives from the Holy Oil, from which issue gladness and blessings to all the Lamps, and with the stream of which the Supernal Priest is crowned.

תָּא חֲזֵי, כָּל חֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא, תַּלְיָא בְּהַהוּא שַׁמְנָא קַדִּישָׁא, דְּמִתַּמָּן נָפִיק חֶדְוָה וּבִרְכָּאן לְכֻלְּהוּ בּוּצִינִין, וְכַהֲנָא עִלָּאָה (מיניה) אִתְעֲטָּר בִּנְגִּידוּ דְּמִשְׁחָא, וּבְגִין כָּךְ כַּהֲנָא, דִּרְבוּ מִשְׁחָא אִתְנְגִיד עָלֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה חֵידוּ, וּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין (יתיר מכלא), וְלָא יִתְחֲזֵי גִּרְעוֹנָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְלָא בִּלְבוּשֵׁיהּ, אֶלָּא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְלָא יִתְחֲזֵי בֵּיהּ פְּגִימוּ כְּלָל, בְּגִין דְּלָא יַעֲבִיד פְּגִימוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא. Therefore the priest on earth on whom the anointing oil has flowed must display a smiling and joyful countenance, and there must be no blemish on his head or his attire or anywhere else, that he may not cause a blemish in another place.

תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אִתְחָזוּן פְּגִימוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן אוֹ בְּרָאשֵׁיהוֹן, לָא אִשְׁתְּזִיבוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּמוֹתָנָא אִעְרַע בְּעָלְמָא, לָא יִתְּעַר אִינַשׁ גַּרְמֵיהּ לְמִלָּה בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יִתְּעֲרוּן עָלֵיהּ. בַּר אִי אִתְּעַר גַּרְמֵיהּ לְטָב, וְיָכִיל לְדַחְיָיא (לדחקא) שַׁעֲתָא, דְּהָא בְּזִמְנָא וְשַׁעֲתָא דְּדִינָא קַיְּימָא בְּעָלְמָא, מַאן דְּיִעְרַע בֵּיהּ, לַקְטֵי לֵיהּ וְיִסְתָּלַק מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ וְלֹא תָמוּתוּ. כְּתִיב וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵיפָה, בְּגִין דְּאִינּוּן לָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּכַהֲנֵי, וְלָא מִתְזָקֵי. Hence had Eleazar and Ithamar allowed any blemish to appear at that moment on their heads or their garments they would not have been delivered, for it was a time of judgement. So we have learnt that when a plague is rife a man should not apply himself to any undertaking lest he become a marked man. Hence it is written, “lest ye die. But let your brethren the whole house of Israel bewail the burning”, because they did not come from the side of the priests, and therefore would not be injured.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא וְגוֹ'. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, מַאי יוֹם הַשְּׁמִינִי. אֶלָּא כְּתִיב וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ', כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כִּי שִׁבְעַת, בְּשִׁבְעַת יָמִים מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ שִׁבְעָה יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם, מַאי כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא. R. Eleazar then discoursed on the verse: “And it came to pass on the eighth day”, etc. He said: ‘This “eighth day” has reference to the preceding statement. “for he shall consecrate you seven days” (Lev. 8, 33). Why seven days?

אֶלָּא, זַכָּאִין אִינּוּן כַּהֲנֵי, דְּמִתְעַטְּרֵי בְּעִטְרוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּאִתְּעַר מִשְׁחָא (אחרא) עִלָּאָה, דְּמַשְׁקֵי לְכָל שִׁבְעָה, וְאִתְמַשְּׁחָן מֵהַהוּא רְבוּת קַדִּישָׁא, וְאִתְדְּלָקוּ מִנֵּיהּ כָּל אִינּוּן שִׁבְעָה בּוּצִינִין, וְהַאי מְשַׁח רְבוּת הוּא כְּלָלָא דְּכָל שִׁבְעָה, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ אִתְכְּלִילוּ. Happy indeed are the priests who are crowned with the crowns of the holy King, and anointed with the holy oil, because thereby is put in motion the supernal oil which moistens all the Seven and from which the seven lamps are lit, this oil comprising them all

וְתָנֵינָן שִׁיתָא אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִתְכְּלִילָן בְּהַאי, וְדָא הוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ, וּבְגִין כַּךְ שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָין. וְעַל דָּא, אִקְרֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בַּת שֶׁבַע. מַאי אִיהִי בַּת שֶׁבַע. דְּאִיהִי כְּלִילָא מִשִּׁיתָא אָחֳרָנִין. as we have learnt that there are six, and this is the consummation of all; hence, “seven days he shall consecrate you”. Therefore, too, the Community of Israel is called “Bathsheba” (lit. daughter of seven), because She is the consummation of six others.

כֵּיוָן דְּהַאי שִׁבְעָה, אַשְׁלִים לְהוּ לְכַהֲנֵי, וְאַעְטַּר לוֹן, וּמָשַׁח לוֹן בְּכֹלָּא, כַּד מָטוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, אִתְפְּקַד אַהֲרֹן לְקָרְבָא עֵגֶל, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּרֵיהּ דְּפָרָה, לְכַפָּרָא עַל הַהוּא חוֹבָא דְּעֵגֶל אָחֳרָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן, וְחָב לְגַבֵּי פָּרָה, דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, שְׁלִימוּ דֶּמֱמוּנֵיה (ס"א דאמוני) יִשְׂרָאֵל. וְאִשְׁתְּכַח כַּהֲנָא שְׁלִים בְּכֹלָּא, בִּתְמַנְיָא מִינֵי לְבוּשִׁין דִּיקָר, שְׁלִים בְּכָל כִּתְרִין, שְׁלִים לְעֵילָּא, שְׁלִים לְתַתָּא. After this septet had perfected the priests and crowned them and anointed them, when they reached the Community of Israel, which is the eighth, Aaron was commanded to offer a calf, to atone for the sin of that other calf which Aaron made, thereby sinning against the “cow”, which is the eighth, the completion of the guardians of Israel. Thus the priest is found complete in all, in the eight different vestments and in all crowns, complete above and below.

וּבְכֹלָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. וְעַל דָּא אִתְעָבִיד בֵּיהּ בְּאַהֲרֹן עוֹבָדָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְּעַר הָכִי לְעֵילָּא, וְיִשְׁתְּכַּח כֹּלָּא בְּגַוְונָא חַד, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָאן עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין בִּרְכָאן עַל יְדָא דְּכַהֲנָא. וְהָכָא אִשְׁתְּלִים כַּהֲנָא בְּכֹלָּא כַּדְקָא חֲזֵי. Now, on all solemn occasions some act must be manifested, and therefore a ceremony was performed with Aaron below to produce a corresponding reaction above, and in this way worlds were blessed through the mediation of the priest. Aaron had to bring a calf for a sin-offering on account of the sin he had previously committed.

עֵגֶל לָמָּה. דִּכְתִּיב עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, בְּגִין הַהוּא חַטָּאת, דַּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא. וְאַיִל לְעוֹלָה, מַאי טַעְמָא אַיִל. בְּגִין אַיִל דְּיִצְחָק, דַּהֲוָא עוֹלָה תְּמִימָה, וְהַאי אִתְחֲזֵי לְקָרְבָא, לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא. וְהַאי אֲתַר, מִסִּטְרָא דְּיִצְחָק אִשְׁתְּאַב. וְהַאי אַיִל בְּגִין אַיִל דְּיִצְחָק מִתְקָרְבָא עוֹלָה, (בגין דאיהי עולה) דְּהָא עוֹלָה לְעֵילָּא סַלְּקָא, וּבְגִין לְאַעְטְּרָא לָהּ בִּשְׁלֵימוּתָא. עֵגֶל וְאַיִל: עֵגֶל בְּגִינָהּ, כִּדְקָאַמְרָן. אַיִל, לְאַשְׁלְמָא לָהּ בִּשְׁלִימוּ דְּיִצְחָק כַּדְקָא חֲזֵי. Also a ram for a burnt-offering. Why a ram? Because of the ram of Isaac, who was a perfect burnt-offering, and this also was brought to make the sacrifice complete. Thus the calf was brought for its own sake and the ram to complete it duly with the perfection of Isaac.

וְיִשְׂרָאֵל דְּחָבוּ עִמֵּיהּ דְּכַהֲנָא בְּהַאי, מַקְרִיבִין כְּגַוְונָא דָּא, דִּכְתִּיב וְשׁוֹר וְאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבּוֹחַ לִפְנֵי יְיָ'. שׁוֹר, עַל מַה דְּחָבוּ. וְאַיִל לְאַשְׁלְמָא לְהַאי אֲתַר בִּשְׁלִימוּ דְּיִצְחָק. Israel, who shared the sin of the priest, had to bring a similar offering, viz., “an ox and a ram for peace offerings, to sacrifice before the Lord”, an ox for their sin and a ram to complete this place with the perfection of Isaac.

מַאי שְׁנָא בְּכַהֲנָא דִּכְתִּיב בֵּיהּ עֵגֶל לְחַטָּאת, וְלָא כְּתִיב בְּיִשְׂרָאֵל שׁוֹר לְחַטָּאת. אֶלָּא, יִשְׂרָאֵל הָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּקַדְמִיתָא, וּבְגִין דְּקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּכַמָה אֲתַר, עַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעָא לְאַדְכְּרָא לוֹן חוֹבַיְיהוּ כִּדְקַדְמֵיתָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב הָכָא לְחַטָּאת, אֶלָּא לִשְׁלָמִים, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁלָמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁלָמָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל עַל דָּא. The term “sin-offering” is not used in connection with Israel as with the priest, because Israel had already suffered their punishment in many places, and therefore God did not wish to mention their sin; hence it is written here, “for a peace offering” and not “for a sin-offering”, as a sign of peace, to show that God had been reconciled with Israel in respect of this.

אֲבָל אַהֲרֹן, דְּהָא לָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא מִצְּלוֹתָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:כ׳) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ' וְגוֹ'. וּכְתִיב וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא, וְעַד כְּעַן חוֹבָא הֲוָה תָּלֵי, כְּתִיב וְעֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, לְחַטָּאת וַדַּאי, (ואיל לעולה) בְּגִין דִּיְכַפֵּר חוֹבֵיהּ, וְיִתְדַכֵּי וְיִשְׁתְּלִים בְּכֹלָּא. Aaron, however, who had been saved from punishment through the prayer of Moses (v. Deut. 9, 20), and whose guilt still hung over him, had to bring a sin-offering, that his sin might be atoned for and that he should be purified and whole.

וּבְהַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּלִימוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָּא, בְּחֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא וְאִלְמָלֵא דְּאִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא דִּבְנֵי אַהֲרֹן בְּהַהוּא יוֹמָא, מִן יוֹמָא דְּאִסְתָּלָקוּ יִשְׂרָאֵל מִן יַמָּא, לָא אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי כְּהַהוּא יוֹמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְעַבָּר הַהוּא חוֹבָא מִן עָלְמָא, וְאִשְׁתְּכָחוּ כַּהֲנָא וְיִשְׂרָאֵל מִתְדַּכְּאָן מִנֵּיהּ. (כל) הַהוּא יוֹמָא, אִתְעֲבָרוּ כָּל אִינּוּן מְקַטְרְגִין דִּלְעֵילָּא, וַהֲווּ אַזְלִין וְשָׁטָאן בְּסַחֲרָנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהַהוּא עִדָנָא. On that day upper and lower beings reached their perfection, and there was peace everywhere in the joy of heaven and earth, and but for the tragedy of the sons of Aaron on that day there would have been no such joy above and below from the day that the Israelites came up from the Red Sea. On that day the sin of the Golden Calf was wiped out, and priests and people were cleansed of it. On that day all the accusers above were silenced, and they circled round Israel without being able to find any spot at which to attack them

עַד דְּגָרִים שַׁעֲתָא, וְקָמוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעִכְּבוּ (ס"א וערבבו) חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא. וְאִשְׁתְּכַח רוּגְזָא בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ' אֶל כָּל הָעָם, מִיַד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְגוֹ'. until the hour arrived when Nadab and Abihu rose up and spoilt the general joy, and wrath descended on the world.

תְּנָן, בְּהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֲוַות, לְאִתְקַטְּרָא בְּקִיטוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּכֻלְּהוּ קִשְׁרִין קַדִּישִׁין. דְּהָא קְטֹרֶת קָשִׁיר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי קְטֹרֶת. וְאִינּוּן אָתוּ, וּקְשִׁירוּ כָּל אִינּוּן אָחֳרָנִין כַּחֲדָא, וְשָׁרוּ לָהּ לְבַר, דְּלָא קָשְׁרוּ לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וּקְשִׁירוּ מִלָּה אָחֳרָא. וּבְגִין כַּךְ, אַזְהַר לוֹן לְכַהֲנֵי לְבָתַר, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. We have learnt that on that day it was the joy of the Community of Israel to be united [with her Spouse] by the bond of faith with all holy ties (for the incense binds all-hence its name),¹Ketoreth, connected with katar, Aramaic for “bind”. and they came and linked all the others together and left Her outside, and linked up something else.’

וּבְכַמָּה גַּוְונִין עִרְבְּבוּ חֶדְוָותָא דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. חַד דְּלָא אִתְנְסִיבוּ, וְלָא אִתְחַזְיָין לְקָרְבָא, וּלְאִתְבָּרְכָא עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. וְחַד דְּלָא הֲוָה שַׁעֲתָא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְחַד דְּדַּחֲקוּ שַׁעֲתָא. וְחַד, דְּהָא מִקַּדְמַת דְּנָא, נָפַק נִימוּסָא דִּלְהוֹן, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ' אֵשׁ זָרָה וְגוֹ'. וַדַּאי מִלָּה אָחֳרָא אִתְקְשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דָּא, וְשָׁרוּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי פִּנְחָס, לָא תֵּימָא דְּאִינּוּן שָׁארוּ לָהּ לְבַר, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְקַשְּׁרָא עַל יְדַיְיהוּ. דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא בֵּינַיְיהוּ כְּלַל. בְּגִין כַּךְ אַזְהַר לְכַהֲנֵי, דִּכְתִּיב בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל דָּא לָא יִיעוּל כַּהֲנָא לְקוּדְשָׁא, עַד דְּיִתְנְסִיב. בְּגִין דְּיִשְׁתָּתַּף בְּקִשּׁוּרָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּמַאן דְּלָא אִנְסִיב, שָׁארֵי לָהּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר, וְהִיא לָא אִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ, וְעַל דָּא אִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא בְּהַהוּא יוֹמָא לְגַבַּיְיהוּ. (ויקרא ט׳:א׳) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ב׳) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וַחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָקֳבְלָהָא, לְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. Said R. Phineas to him: ‘Do not say that they left her outside, but only that the Community of Israel was not united [to the rest] through them,¹Because they were not married. for wherever male and female are not found together, the Community of Israel does not abide. Therefore it is written, “With this shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), which was a warning to him that he should be male with female; and therefore a priest should not enter the sanctuary till he is married, in order that he may have a share in the union of the Community of Israel.’ R. Jose referred in this connection to the verse: “As a lily among thorns, so is my love among the daughters” (S.S. 2, 2).

וְעַל דָּא, מַאן דְּאִנְסִיב, בָּעֵי לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְשַׁבְּחָא לָהּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא תָּנֵינָן בְּכֹלָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, כְּמָה דְּאִיהוּ בַּר נָשׁ מִתְדְּבַק בְּבַת זוּגֵיהּ, וַחֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לָקֳבְלָהּ, כַּד אָתֵי לְמִפְלַח קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, הוּא אִתְּעַר זִוּוּגָא אָחֳרָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמַאן דְּאִתְעַר מִלָּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְבָרְכָא לֵיהּ, וְהָא אִתְּמַר. As has been explained,’ he said, ‘this verse is spoken by the Holy One, blessed be He, in praise of the Community of Israel in His love and desire for Her, and therefore it is a married man who should utter the praises of the Holy One, blessed be He, and of the Community of Israel. For, since he cleaves to his spouse and devotes his affection to her, when he comes to serve before the Holy God he awakens another love, that of the Holy One, blessed be He, for the Community of Israel. And for this the Holy One blesses him and the Community of Israel blesses him.

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא, וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָאן עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא. וְכַהֲנָא מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. For the Community of Israel is blessed by the priest and the Israelite is blessed by the priest, and the priest is blessed by the Supernal Priest, as it is said: “And they shall put my name upon the children of Israel and I will bless them” (Num. 6, 27).

כְּתִיב (תהילים כ״ה:ו׳) זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. זְכֹר רַחֲמֶיךָ, דָּא יַעֲקֹב. וַחֲסָדֶיךָ, דָּא אַבְרָהָם. כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, וּמֵעוֹלָם נָטַל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, וַעֲבַד מִנַּיְיהוּ רְתִיכָא קַדִּישָׁא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. וּבְגִין דַּהֲווֹ מֵעוֹלָם, הוּא דְּכִיר לְהוֹן לְאַגָּנָא וּלְרַחֲמָא עַל עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא. נָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא מִן עָלְמָא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. It is written: “Remember, O Lord, thy tender mercies and thy lovingkindnesses, for they have been ever of old” (me’olam, lit. from the world, Ps. 25, 6). “Mercies” here refers to Jacob and “lovingkindnessess’ to Abraham. God takes them from the world and raises them aloft, and makes of them a holy Chariot to shield the world. So God does with all the righteous.

וְאִי תֵּימָא יִצְחָק אֲמַאי לָא אַדְכַּר הָכָא. אֶלָּא אִשְׁתְּאַר לְאִתְפָּרְעָא מֵאִינּוּן דְּעָאקִין לִבְנוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פט) עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶּךָ. וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וְגוֹ', וְדָא הוּא יִצְחָק, דְּאִסְתַּלָּק מֵהָכָא. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ, אִלֵּין אִינּוּן יַעֲקֹב וְאַבְרָהָם, דְּבָעֵינָן לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלָן. אֲבָל יִצְחָק, לְמֶעְבַּד קְרָבִין קַיְּימָא, וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא בָּעֵינָן לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. It may be asked, why is there no reference to Isaac here? He was left over to punish those who oppress his offspring, and is referred to in the verse, “Arouse thy might” (Ps. 80, 3); and again, “The Lord shall go forth as a mighty man, he shall stir up jealousy like a man of war” (Isa. 42, 13). R. Hiya said: ‘Jacob and Abraham we require to shield us, but Isaac’s function is to make war, and therefore we do not desire him to be associated with them.

דָּבָר אַחֵר כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, נָטַל יִצְחָק וּבָרָא בֵּיהּ עָלְמָא. חָמָא דְּלָא יָכִיל לְמֵיקָם בִּלְחוֹדוֹי, נָטַל אַבְרָהָם וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. חָמָא דְּבַעְיָין קִיּוּמָא יַתִּיר, נָטַל לְיַעֲקֹב, וְשָׁתַף לֵיהּ בְּיִצְחָק, וְקִיֵּים עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְעַל דָּא, בְּאַבְרָהָם וְיַעֲקֹב אִתְקַיָּים עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. We may also explain the words “for they are from the world” thus. When God created the world He took Isaac and created with him the world. He saw that it would not be able to endure, so He supported it with Abraham. He saw that it needed further support, so He took Jacob and joined him with Isaac. Hence the world is supported by Abraham and Jacob, and they are “from the world”.’¹The text here inserts a passage which in substance is merely a repetition of p. 37a, “R. Eleazar discoursed…” to p. 37b, “something else”.

(חסר) (ויקרא י׳:י״ב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וְגוֹ', כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְיָ' עֲלֵיכֶם. רִבִּי אַבָּא אָמַר, הָא תָּנֵינָן בְּעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, אִתְּעָרוּן עוֹבָדִין לְעֵילָּא, וְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִּלְעֵילָּא. ¹The first 15 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.AND MOSES SAID UNTO ELEAZAR AND ITHAMAR, LET NOT THE HAIR OF YOUR HEADS GO LOOSE, ETC…. FOR THE ANOINTING OIL OF THE LORD IS UPON YOU. R. Abba said: ‘All joy above derives from the Holy Oil, from which issue gladness and blessings to all the Lamps, and with the stream of which the Supernal Priest is crowned.

תָּא חֲזֵי, כָּל חֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא, תַּלְיָא בְּהַהוּא שַׁמְנָא קַדִּישָׁא, דְּמִתַּמָּן נָפִיק חֶדְוָה וּבִרְכָּאן לְכֻלְּהוּ בּוּצִינִין, וְכַהֲנָא עִלָּאָה (מיניה) אִתְעֲטָּר בִּנְגִּידוּ דְּמִשְׁחָא, וּבְגִין כָּךְ כַּהֲנָא, דִּרְבוּ מִשְׁחָא אִתְנְגִיד עָלֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה חֵידוּ, וּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין (יתיר מכלא), וְלָא יִתְחֲזֵי גִּרְעוֹנָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְלָא בִּלְבוּשֵׁיהּ, אֶלָּא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְלָא יִתְחֲזֵי בֵּיהּ פְּגִימוּ כְּלָל, בְּגִין דְּלָא יַעֲבִיד פְּגִימוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא. Therefore the priest on earth on whom the anointing oil has flowed must display a smiling and joyful countenance, and there must be no blemish on his head or his attire or anywhere else, that he may not cause a blemish in another place.

תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אִתְחָזוּן פְּגִימוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן אוֹ בְּרָאשֵׁיהוֹן, לָא אִשְׁתְּזִיבוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּמוֹתָנָא אִעְרַע בְּעָלְמָא, לָא יִתְּעַר אִינַשׁ גַּרְמֵיהּ לְמִלָּה בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יִתְּעֲרוּן עָלֵיהּ. בַּר אִי אִתְּעַר גַּרְמֵיהּ לְטָב, וְיָכִיל לְדַחְיָיא (לדחקא) שַׁעֲתָא, דְּהָא בְּזִמְנָא וְשַׁעֲתָא דְּדִינָא קַיְּימָא בְּעָלְמָא, מַאן דְּיִעְרַע בֵּיהּ, לַקְטֵי לֵיהּ וְיִסְתָּלַק מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ וְלֹא תָמוּתוּ. כְּתִיב וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵיפָה, בְּגִין דְּאִינּוּן לָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּכַהֲנֵי, וְלָא מִתְזָקֵי. Hence had Eleazar and Ithamar allowed any blemish to appear at that moment on their heads or their garments they would not have been delivered, for it was a time of judgement. So we have learnt that when a plague is rife a man should not apply himself to any undertaking lest he become a marked man. Hence it is written, “lest ye die. But let your brethren the whole house of Israel bewail the burning”, because they did not come from the side of the priests, and therefore would not be injured.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא וְגוֹ'. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, מַאי יוֹם הַשְּׁמִינִי. אֶלָּא כְּתִיב וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ', כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כִּי שִׁבְעַת, בְּשִׁבְעַת יָמִים מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ שִׁבְעָה יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם, מַאי כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא. R. Eleazar then discoursed on the verse: “And it came to pass on the eighth day”, etc. He said: ‘This “eighth day” has reference to the preceding statement. “for he shall consecrate you seven days” (Lev. 8, 33). Why seven days?

אֶלָּא, זַכָּאִין אִינּוּן כַּהֲנֵי, דְּמִתְעַטְּרֵי בְּעִטְרוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּאִתְּעַר מִשְׁחָא (אחרא) עִלָּאָה, דְּמַשְׁקֵי לְכָל שִׁבְעָה, וְאִתְמַשְּׁחָן מֵהַהוּא רְבוּת קַדִּישָׁא, וְאִתְדְּלָקוּ מִנֵּיהּ כָּל אִינּוּן שִׁבְעָה בּוּצִינִין, וְהַאי מְשַׁח רְבוּת הוּא כְּלָלָא דְּכָל שִׁבְעָה, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ אִתְכְּלִילוּ. Happy indeed are the priests who are crowned with the crowns of the holy King, and anointed with the holy oil, because thereby is put in motion the supernal oil which moistens all the Seven and from which the seven lamps are lit, this oil comprising them all

וְתָנֵינָן שִׁיתָא אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִתְכְּלִילָן בְּהַאי, וְדָא הוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ, וּבְגִין כַּךְ שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָין. וְעַל דָּא, אִקְרֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בַּת שֶׁבַע. מַאי אִיהִי בַּת שֶׁבַע. דְּאִיהִי כְּלִילָא מִשִּׁיתָא אָחֳרָנִין. as we have learnt that there are six, and this is the consummation of all; hence, “seven days he shall consecrate you”. Therefore, too, the Community of Israel is called “Bathsheba” (lit. daughter of seven), because She is the consummation of six others.

כֵּיוָן דְּהַאי שִׁבְעָה, אַשְׁלִים לְהוּ לְכַהֲנֵי, וְאַעְטַּר לוֹן, וּמָשַׁח לוֹן בְּכֹלָּא, כַּד מָטוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, אִתְפְּקַד אַהֲרֹן לְקָרְבָא עֵגֶל, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּרֵיהּ דְּפָרָה, לְכַפָּרָא עַל הַהוּא חוֹבָא דְּעֵגֶל אָחֳרָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן, וְחָב לְגַבֵּי פָּרָה, דְּאִיהִי תְּמִינָאָה, שְׁלִימוּ דֶּמֱמוּנֵיה (ס"א דאמוני) יִשְׂרָאֵל. וְאִשְׁתְּכַח כַּהֲנָא שְׁלִים בְּכֹלָּא, בִּתְמַנְיָא מִינֵי לְבוּשִׁין דִּיקָר, שְׁלִים בְּכָל כִּתְרִין, שְׁלִים לְעֵילָּא, שְׁלִים לְתַתָּא. After this septet had perfected the priests and crowned them and anointed them, when they reached the Community of Israel, which is the eighth, Aaron was commanded to offer a calf, to atone for the sin of that other calf which Aaron made, thereby sinning against the “cow”, which is the eighth, the completion of the guardians of Israel. Thus the priest is found complete in all, in the eight different vestments and in all crowns, complete above and below.

וּבְכֹלָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. וְעַל דָּא אִתְעָבִיד בֵּיהּ בְּאַהֲרֹן עוֹבָדָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְּעַר הָכִי לְעֵילָּא, וְיִשְׁתְּכַּח כֹּלָּא בְּגַוְונָא חַד, וּכְדֵין אִתְבָּרְכָאן עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין בִּרְכָאן עַל יְדָא דְּכַהֲנָא. וְהָכָא אִשְׁתְּלִים כַּהֲנָא בְּכֹלָּא כַּדְקָא חֲזֵי. Now, on all solemn occasions some act must be manifested, and therefore a ceremony was performed with Aaron below to produce a corresponding reaction above, and in this way worlds were blessed through the mediation of the priest. Aaron had to bring a calf for a sin-offering on account of the sin he had previously committed.

עֵגֶל לָמָּה. דִּכְתִּיב עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, בְּגִין הַהוּא חַטָּאת, דַּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא. וְאַיִל לְעוֹלָה, מַאי טַעְמָא אַיִל. בְּגִין אַיִל דְּיִצְחָק, דַּהֲוָא עוֹלָה תְּמִימָה, וְהַאי אִתְחֲזֵי לְקָרְבָא, לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא. וְהַאי אֲתַר, מִסִּטְרָא דְּיִצְחָק אִשְׁתְּאַב. וְהַאי אַיִל בְּגִין אַיִל דְּיִצְחָק מִתְקָרְבָא עוֹלָה, (בגין דאיהי עולה) דְּהָא עוֹלָה לְעֵילָּא סַלְּקָא, וּבְגִין לְאַעְטְּרָא לָהּ בִּשְׁלֵימוּתָא. עֵגֶל וְאַיִל: עֵגֶל בְּגִינָהּ, כִּדְקָאַמְרָן. אַיִל, לְאַשְׁלְמָא לָהּ בִּשְׁלִימוּ דְּיִצְחָק כַּדְקָא חֲזֵי. Also a ram for a burnt-offering. Why a ram? Because of the ram of Isaac, who was a perfect burnt-offering, and this also was brought to make the sacrifice complete. Thus the calf was brought for its own sake and the ram to complete it duly with the perfection of Isaac.

וְיִשְׂרָאֵל דְּחָבוּ עִמֵּיהּ דְּכַהֲנָא בְּהַאי, מַקְרִיבִין כְּגַוְונָא דָּא, דִּכְתִּיב וְשׁוֹר וְאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבּוֹחַ לִפְנֵי יְיָ'. שׁוֹר, עַל מַה דְּחָבוּ. וְאַיִל לְאַשְׁלְמָא לְהַאי אֲתַר בִּשְׁלִימוּ דְּיִצְחָק. Israel, who shared the sin of the priest, had to bring a similar offering, viz., “an ox and a ram for peace offerings, to sacrifice before the Lord”, an ox for their sin and a ram to complete this place with the perfection of Isaac.

מַאי שְׁנָא בְּכַהֲנָא דִּכְתִּיב בֵּיהּ עֵגֶל לְחַטָּאת, וְלָא כְּתִיב בְּיִשְׂרָאֵל שׁוֹר לְחַטָּאת. אֶלָּא, יִשְׂרָאֵל הָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּקַדְמִיתָא, וּבְגִין דְּקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא בְּכַמָה אֲתַר, עַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעָא לְאַדְכְּרָא לוֹן חוֹבַיְיהוּ כִּדְקַדְמֵיתָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב הָכָא לְחַטָּאת, אֶלָּא לִשְׁלָמִים, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁלָמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁלָמָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל עַל דָּא. The term “sin-offering” is not used in connection with Israel as with the priest, because Israel had already suffered their punishment in many places, and therefore God did not wish to mention their sin; hence it is written here, “for a peace offering” and not “for a sin-offering”, as a sign of peace, to show that God had been reconciled with Israel in respect of this.

אֲבָל אַהֲרֹן, דְּהָא לָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא מִצְּלוֹתָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:כ׳) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ' וְגוֹ'. וּכְתִיב וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא, וְעַד כְּעַן חוֹבָא הֲוָה תָּלֵי, כְּתִיב וְעֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, לְחַטָּאת וַדַּאי, (ואיל לעולה) בְּגִין דִּיְכַפֵּר חוֹבֵיהּ, וְיִתְדַכֵּי וְיִשְׁתְּלִים בְּכֹלָּא. Aaron, however, who had been saved from punishment through the prayer of Moses (v. Deut. 9, 20), and whose guilt still hung over him, had to bring a sin-offering, that his sin might be atoned for and that he should be purified and whole.

וּבְהַהוּא יוֹמָא אִשְׁתְּלִימוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָּא, בְּחֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא וְאִלְמָלֵא דְּאִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא דִּבְנֵי אַהֲרֹן בְּהַהוּא יוֹמָא, מִן יוֹמָא דְּאִסְתָּלָקוּ יִשְׂרָאֵל מִן יַמָּא, לָא אִשְׁתְּכַח חֶדְוָותָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי כְּהַהוּא יוֹמָא. בְּהַהוּא יוֹמָא אִתְעַבָּר הַהוּא חוֹבָא מִן עָלְמָא, וְאִשְׁתְּכָחוּ כַּהֲנָא וְיִשְׂרָאֵל מִתְדַּכְּאָן מִנֵּיהּ. (כל) הַהוּא יוֹמָא, אִתְעֲבָרוּ כָּל אִינּוּן מְקַטְרְגִין דִּלְעֵילָּא, וַהֲווּ אַזְלִין וְשָׁטָאן בְּסַחֲרָנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהַהוּא עִדָנָא. On that day upper and lower beings reached their perfection, and there was peace everywhere in the joy of heaven and earth, and but for the tragedy of the sons of Aaron on that day there would have been no such joy above and below from the day that the Israelites came up from the Red Sea. On that day the sin of the Golden Calf was wiped out, and priests and people were cleansed of it. On that day all the accusers above were silenced, and they circled round Israel without being able to find any spot at which to attack them

עַד דְּגָרִים שַׁעֲתָא, וְקָמוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וְעִכְּבוּ (ס"א וערבבו) חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא. וְאִשְׁתְּכַח רוּגְזָא בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ' אֶל כָּל הָעָם, מִיַד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְגוֹ'. until the hour arrived when Nadab and Abihu rose up and spoilt the general joy, and wrath descended on the world.

תְּנָן, בְּהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֲוַות, לְאִתְקַטְּרָא בְּקִיטוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּכֻלְּהוּ קִשְׁרִין קַדִּישִׁין. דְּהָא קְטֹרֶת קָשִׁיר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי קְטֹרֶת. וְאִינּוּן אָתוּ, וּקְשִׁירוּ כָּל אִינּוּן אָחֳרָנִין כַּחֲדָא, וְשָׁרוּ לָהּ לְבַר, דְּלָא קָשְׁרוּ לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ, וּקְשִׁירוּ מִלָּה אָחֳרָא. וּבְגִין כַּךְ, אַזְהַר לוֹן לְכַהֲנֵי לְבָתַר, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. We have learnt that on that day it was the joy of the Community of Israel to be united [with her Spouse] by the bond of faith with all holy ties (for the incense binds all-hence its name),¹Ketoreth, connected with katar, Aramaic for “bind”. and they came and linked all the others together and left Her outside, and linked up something else.’

וּבְכַמָּה גַּוְונִין עִרְבְּבוּ חֶדְוָותָא דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. חַד דְּלָא אִתְנְסִיבוּ, וְלָא אִתְחַזְיָין לְקָרְבָא, וּלְאִתְבָּרְכָא עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. וְחַד דְּלָא הֲוָה שַׁעֲתָא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְחַד דְּדַּחֲקוּ שַׁעֲתָא. וְחַד, דְּהָא מִקַּדְמַת דְּנָא, נָפַק נִימוּסָא דִּלְהוֹן, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ' אֵשׁ זָרָה וְגוֹ'. וַדַּאי מִלָּה אָחֳרָא אִתְקְשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דָּא, וְשָׁרוּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי פִּנְחָס, לָא תֵּימָא דְּאִינּוּן שָׁארוּ לָהּ לְבַר, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְקַשְּׁרָא עַל יְדַיְיהוּ. דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא בֵּינַיְיהוּ כְּלַל. בְּגִין כַּךְ אַזְהַר לְכַהֲנֵי, דִּכְתִּיב בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּיִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא. וְעַל דָּא לָא יִיעוּל כַּהֲנָא לְקוּדְשָׁא, עַד דְּיִתְנְסִיב. בְּגִין דְּיִשְׁתָּתַּף בְּקִשּׁוּרָא דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּמַאן דְּלָא אִנְסִיב, שָׁארֵי לָהּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְבַר, וְהִיא לָא אִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ, וְעַל דָּא אִשְׁתְּכַח עִרְבּוּבְיָא בְּהַהוּא יוֹמָא לְגַבַּיְיהוּ. (ויקרא ט׳:א׳) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ב׳) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וַחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָקֳבְלָהָא, לְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. Said R. Phineas to him: ‘Do not say that they left her outside, but only that the Community of Israel was not united [to the rest] through them,¹Because they were not married. for wherever male and female are not found together, the Community of Israel does not abide. Therefore it is written, “With this shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), which was a warning to him that he should be male with female; and therefore a priest should not enter the sanctuary till he is married, in order that he may have a share in the union of the Community of Israel.’ R. Jose referred in this connection to the verse: “As a lily among thorns, so is my love among the daughters” (S.S. 2, 2).

וְעַל דָּא, מַאן דְּאִנְסִיב, בָּעֵי לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְשַׁבְּחָא לָהּ לְכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהָא תָּנֵינָן בְּכֹלָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, כְּמָה דְּאִיהוּ בַּר נָשׁ מִתְדְּבַק בְּבַת זוּגֵיהּ, וַחֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לָקֳבְלָהּ, כַּד אָתֵי לְמִפְלַח קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, הוּא אִתְּעַר זִוּוּגָא אָחֳרָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲבִיבוּתָא דִּילֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמַאן דְּאִתְעַר מִלָּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לֵיהּ, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְבָרְכָא לֵיהּ, וְהָא אִתְּמַר. As has been explained,’ he said, ‘this verse is spoken by the Holy One, blessed be He, in praise of the Community of Israel in His love and desire for Her, and therefore it is a married man who should utter the praises of the Holy One, blessed be He, and of the Community of Israel. For, since he cleaves to his spouse and devotes his affection to her, when he comes to serve before the Holy God he awakens another love, that of the Holy One, blessed be He, for the Community of Israel. And for this the Holy One blesses him and the Community of Israel blesses him.

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא, וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָאן עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא. וְכַהֲנָא מִתְבָּרְכָא עַל יְדֵי דְּכַהֲנָא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. For the Community of Israel is blessed by the priest and the Israelite is blessed by the priest, and the priest is blessed by the Supernal Priest, as it is said: “And they shall put my name upon the children of Israel and I will bless them” (Num. 6, 27).

כְּתִיב (תהילים כ״ה:ו׳) זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. זְכֹר רַחֲמֶיךָ, דָּא יַעֲקֹב. וַחֲסָדֶיךָ, דָּא אַבְרָהָם. כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, וּמֵעוֹלָם נָטַל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, וַעֲבַד מִנַּיְיהוּ רְתִיכָא קַדִּישָׁא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. וּבְגִין דַּהֲווֹ מֵעוֹלָם, הוּא דְּכִיר לְהוֹן לְאַגָּנָא וּלְרַחֲמָא עַל עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא. נָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא מִן עָלְמָא, וְסָלִיק לוֹן לְעֵילָּא, לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. It is written: “Remember, O Lord, thy tender mercies and thy lovingkindnesses, for they have been ever of old” (me’olam, lit. from the world, Ps. 25, 6). “Mercies” here refers to Jacob and “lovingkindnessess’ to Abraham. God takes them from the world and raises them aloft, and makes of them a holy Chariot to shield the world. So God does with all the righteous.

וְאִי תֵּימָא יִצְחָק אֲמַאי לָא אַדְכַּר הָכָא. אֶלָּא אִשְׁתְּאַר לְאִתְפָּרְעָא מֵאִינּוּן דְּעָאקִין לִבְנוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פט) עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶּךָ. וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וְגוֹ', וְדָא הוּא יִצְחָק, דְּאִסְתַּלָּק מֵהָכָא. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ, אִלֵּין אִינּוּן יַעֲקֹב וְאַבְרָהָם, דְּבָעֵינָן לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלָן. אֲבָל יִצְחָק, לְמֶעְבַּד קְרָבִין קַיְּימָא, וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא בָּעֵינָן לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. It may be asked, why is there no reference to Isaac here? He was left over to punish those who oppress his offspring, and is referred to in the verse, “Arouse thy might” (Ps. 80, 3); and again, “The Lord shall go forth as a mighty man, he shall stir up jealousy like a man of war” (Isa. 42, 13). R. Hiya said: ‘Jacob and Abraham we require to shield us, but Isaac’s function is to make war, and therefore we do not desire him to be associated with them.

דָּבָר אַחֵר כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, נָטַל יִצְחָק וּבָרָא בֵּיהּ עָלְמָא. חָמָא דְּלָא יָכִיל לְמֵיקָם בִּלְחוֹדוֹי, נָטַל אַבְרָהָם וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. חָמָא דְּבַעְיָין קִיּוּמָא יַתִּיר, נָטַל לְיַעֲקֹב, וְשָׁתַף לֵיהּ בְּיִצְחָק, וְקִיֵּים עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְעַל דָּא, בְּאַבְרָהָם וְיַעֲקֹב אִתְקַיָּים עָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. We may also explain the words “for they are from the world” thus. When God created the world He took Isaac and created with him the world. He saw that it would not be able to endure, so He supported it with Abraham. He saw that it needed further support, so He took Jacob and joined him with Isaac. Hence the world is supported by Abraham and Jacob, and they are “from the world”.’¹The text here inserts a passage which in substance is merely a repetition of p. 37a, “R. Eleazar discoursed…” to p. 37b, “something else”.