(ויקרא י״ט:א׳-ב׳) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ' אֱלֹהֵיכֶם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ל״ב:ט׳) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹ'. בְּכַמָּה זִמְנִין אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, כַּמָה זִמְנִין אֲרִימַת קָלִין, לְכָל סִטְרִין לְאִתְּעָרָא לְהוּ, וְכֻלְּהוּ דְּמִיכִין בְּשֵׁינָתָא בְּחוֹבֵיהוֹן (ס"א בחוריהון), לָא מִסְתַּכְּלִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין, בְּהֵיךְ אַנְפִּין יְקוּמוּן לְיוֹמָא דְּדִינָא עִלָּאָה, כַּד יִתְבַּע לוֹן מַלְכָּא עִלָּאָה עֶלְבּוֹנָא דְּאוֹרַיְיתָא, דִּצְוַוחַת לָקֳבְלֵיהוֹן, וְלָא אָהַדְרוּ אַנְפִּין לָקֳבְלָהּ, דְּכֻלְּהוּ פְּגִימִין בְּכֹלָּא, דְּלָא יָדְעוּ מְהֵימְנוּתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וַוי לוֹן, וַוי לְנַפְשֵׁהוֹן. YE SHALL BE HOLY, ETC. R. Eleazar cited here the text: “Be ye not as the horse or as the mule which have no understanding”, etc. (Ps. 32, 9). ‘How often’, he said, ‘does the Torah warn men, how often does it cry aloud on all sides to rouse them, yet they all sleep in their sins¹Al. “in their dens”. and heed not! With what face will they rise on the day of judgement when the Most High King will visit upon them their neglect of the Torah in not listening to her call, since they are full of blemishes and know not the faith of the Heavenly King. Alas for them and for their souls!

דְּהָא אוֹרַיְיתָא בֵּיהּ אַסְהִידַת, וְאַמְרַת (משלי ט׳:ד׳) מִי פֶתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב (ס"א ואמרה) אָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. דְּלֵית לֵיהּ מְהֵימְנוּתָא, דְּמַאן דְּלָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, לָאו בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא, וּפָגִים הוּא מִכֹּלָּא (ס"א ואמרה) אָמְרָה לוֹ, אוֹמְרָה לוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ב:י׳) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי, מַהוּ אָמְרָה. אֶלָּא לְאַכְלְלָא וּלְאִתּוֹסְפָא אוֹרַיְיתָא דִּלְעֵילָּא, דְּהִיא קַרְיָיהּ לֵיהּ חֲסַר לֵב, פָּגִים מִמְּהֵימְנוּתָא. For the Torah has warned them saying: “Whoso is simple let him turn in hither; as for him that is void of understanding (lit. heart), she saith to him” (Prov. 9, 4). Why is he called “void of heart”? Because he has no faith; since he who does not study the Torah has no faith and is wholly blemished. It is the supernal Torah which “saith to him”, and calls him “void of heart”.

דְּהָכִי תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּלָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ, לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵּיהּ, וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ סְחוֹרְתָּא, וְכָּל שֶׁכֵּן לְמֵהַךְ עִמֵּיהּ בְּאוֹרְחָא. דְּהָא לֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא. (ועל דא) תָּנֵינָן כָּל בַּר נָשׁ דְּאָזִיל בְּאוֹרְחָא, וְלֵית עִמֵּיהּ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אִתְחַיָּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּאִזְדַּוָּוג בְּאוֹרְחָא, עִם מַאן דְּלֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא, דְּלָא חָשִׁיב לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ וְדִידֵיהּ דְּלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ. Similarly we have learnt that if a man does not study the Torah it is forbidden to go near him, to associate with him, to do business with him, all the more so to walk in the road with him. We have learnt that if a man walks abroad and no words of Torah accompany him, his life is forfeit; still more one who goes with a man who has no faith and heeds neither the honour of his Master nor his own, being regardless of his soul.

רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַאן דְּלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ, הֵיךְ יִשְׁלוֹף נַפְשָׁא דְּכַשְׁרָא לִבְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, תַּוַּוהְנָא עַל דָּרָא, וְהָא אִתְּמַר מִלָּה וְכוּ'. וְעַל דָּא כְּתִיב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ בִּקְדוּשָׁא דְּמַלְכָּא, וְאִשְׁתְּכָחוּ קַדִּישִׁין בְּכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ מְשַׁלְּפֵי רוּחָא דְּקוּדְשָׁא מִלְּעֵילָּא, וּבְנַיְיהוּ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט, וְאִקְרוּן בְּנֵי מַלְכָּא בְּנִין קַדִּישִׁין. (זכאין אינון אברים וכו' עד למהוי בנדתה, מהרעיא מהימנא נדפס בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה רכ"ה ע"ב). Hence it is written: “Be not as the horse or as the mule”, etc. Happy are the righteous who study the Torah and know the ways of the Holy One, blessed be He, and sanctify themselves with the holiness of the King and become holy throughout, thereby drawing down a holy spirit from above, so that all their children are truly virtuous and are called “sons of the king”.

וַוי לְהוֹן לְרַשִׁיעַיָּיא, דְּכֻלְּהוּ חֲצִיפִין, וְעוֹבָדַיְיהוּ חֲצִיפִין. בְּגִינֵי כַּךְ יָרְתִין בְּנַיְיהוּ נַפְשָׁא חֲצִיפָא, מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. כְּמָה דִּכְתִּיב וְנִטְמֵתֶם בָּם, אָתָא לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד, דְּאִינּוּן מָארֵי זְנוּתָא (ס"א דמסאבותא) עַל כֹּלָּא. אֵין הָבִין, דְּלָא יִשְׁתַּדְּלוּן בְּנֵי נָשָׁא בְּאָרְחָא דָּא, דְּאִי הָכֵי, כְּתִיב הָכָא אֵין הָבִין, וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו נ״ו:י״א) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָה רוֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין. כְּלוֹמַר יֵהוֹן מִזְדַּמְּנִין אִינּוּן דְּאִקְרוּן עַזֵּי נֶפֶשׁ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעוּ הָבִין. Woe to the wicked who are shameless and do shameless deeds, for which their children inherit an unclean soul from the unclean side. “Be not like a horse or a mule”, which are lustful above other creatures, for “they which have no understanding” fall a prey to the “dogs which are greedy and can never have enough” (Isa. 56, 11), and which are ready to “shepherd them that have no understanding” (Ibid.) into Gehinnom.

רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא, אָמַר לֵיהּ הַאי דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דִּכְתִּיב בְּעֵלִי, (שמואל א ג׳:י״ד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲמַאי. בְּגִין דְּדִבְרֵי תּוֹרָה, סַלְּקִין עַל כָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (ויקרא ז׳:ל״ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים, שָׁקִיל אוֹרַיְיתָא לָקֳבֵיל כָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, אַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזַר עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא מִלְעֵילָּא, נִיחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָּוָון, וְהַהוּא עוֹנְשָׁא אִתְקְרַע. (ובגין דלעי בה לשמה, קודשא בריך הוא אתפייס בהדיה) As R. Jose was once on the road he met R. Hiya and said to him: ‘In reference to the verse, “Therefore I have sworn to the house of Eli that the iniquity of Eli’s house shall not be purged with sacrifice nor offering for evert” (I Sam. 3, 4), the Companions, you know, have stated that it will not be purged with sacrifices nor offering, but it can be purged with words of Torah.¹v. T. B. Rosh Hashanah, 18a. Why is this? Because the words of the Torah rise above all offerings.’ He replied: ‘This is truly so, and if a man studies the Torah it benefits him more than all sacrifices and burnt-offerings, and even though punishment has been decreed against him from above it is annulled.

וְתָּא חֲזֵי, לָא אִתְדָּכֵי בַּר נָשׁ לְעָלְמִין, אֶלָּא בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. בְּגִינֵי כַּךְ מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא לָא מְקַבְּלִין טוּמְאָה, בְּגִין דְּאִיהִי (משלי ג) קַיְּימָא לְדַכְּאָה לְאִלֵּין מִסְאֲבֵי, וְאַסְוּותָא בְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח. דִּכְתִּיב, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְדַכְיוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב, (תהילים י״ט:י׳) יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מַאי עוֹמֶדֶת לָעַד. דְּקַיְּימָא תְּדִירָא בְּהַהוּא דַּכְיוּתָא, וְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. Therefore it is that words of the Torah are not susceptible to uncleanness,¹v. T. B. Berachoth, 22a. because it can itself purify those who are unclean. We know this from the verse: “The fear of the Lord is clean, enduring for ever” (Ps. 19, 9).’

אָמַר לֵיהּ יִרְאַת יְיָ' כְּתִיב, וְלָא תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה קָא אַתְיָיא. אָמַר לֵיהּ, וּמֵהָתָם נָפְקָא, מֵהָכָא נָפְקָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״א:י׳) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ', וּכְתִיב יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה. Said R. Jose: ‘But it says here “the fear of the Lord”, and not “the Torah”?’ He replied: ‘It means the same.thing, because the Torah comes from the side of Geburah (Might).’ Said R. Jose: ‘Rather derive it from here: “The fear of the Lord is the beginning of wisdom” (Ibid. 111, 10). It is written: “The fear of the Lord is pure”,’

רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא, אָמַר לֵיהּ הַאי דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דִּכְתִּיב בְּעֵלִי, (שמואל א ג׳:י״ד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲמַאי. בְּגִין דְּדִבְרֵי תּוֹרָה, סַלְּקִין עַל כָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (ויקרא ז׳:ל״ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים, שָׁקִיל אוֹרַיְיתָא לָקֳבֵיל כָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, אַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזַר עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא מִלְעֵילָּא, נִיחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָּוָון, וְהַהוּא עוֹנְשָׁא אִתְקְרַע. (ובגין דלעי בה לשמה, קודשא בריך הוא אתפייס בהדיה) As R. Jose was once on the road he met R. Hiya and said to him: ‘In reference to the verse, “Therefore I have sworn to the house of Eli that the iniquity of Eli’s house shall not be purged with sacrifice nor offering for evert” (I Sam. 3, 4), the Companions, you know, have stated that it will not be purged with sacrifices nor offering, but it can be purged with words of Torah.¹v. T. B. Rosh Hashanah, 18a. Why is this? Because the words of the Torah rise above all offerings.’ He replied: ‘This is truly so, and if a man studies the Torah it benefits him more than all sacrifices and burnt-offerings, and even though punishment has been decreed against him from above it is annulled.

וְתָּא חֲזֵי, לָא אִתְדָּכֵי בַּר נָשׁ לְעָלְמִין, אֶלָּא בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. בְּגִינֵי כַּךְ מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא לָא מְקַבְּלִין טוּמְאָה, בְּגִין דְּאִיהִי (משלי ג) קַיְּימָא לְדַכְּאָה לְאִלֵּין מִסְאֲבֵי, וְאַסְוּותָא בְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח. דִּכְתִּיב, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְדַכְיוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב, (תהילים י״ט:י׳) יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מַאי עוֹמֶדֶת לָעַד. דְּקַיְּימָא תְּדִירָא בְּהַהוּא דַּכְיוּתָא, וְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. Therefore it is that words of the Torah are not susceptible to uncleanness,¹v. T. B. Berachoth, 22a. because it can itself purify those who are unclean. We know this from the verse: “The fear of the Lord is clean, enduring for ever” (Ps. 19, 9).’

אָמַר לֵיהּ יִרְאַת יְיָ' כְּתִיב, וְלָא תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה קָא אַתְיָיא. אָמַר לֵיהּ, וּמֵהָתָם נָפְקָא, מֵהָכָא נָפְקָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״א:י׳) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ', וּכְתִיב יִרְאַת יְיָ' טְהוֹרָה. Said R. Jose: ‘But it says here “the fear of the Lord”, and not “the Torah”?’ He replied: ‘It means the same.thing, because the Torah comes from the side of Geburah (Might).’ Said R. Jose: ‘Rather derive it from here: “The fear of the Lord is the beginning of wisdom” (Ibid. 111, 10). It is written: “The fear of the Lord is pure”,’

וְאוֹרַיְיתָא קְדוּשָּׁה אִתְקְרֵי, דִּכְתִּיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ', וְדָא אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְעַל דָּא, מַאן דְּאִשְׁתְּדַּל בָּהּ אִתְדָּכֵי, וּלְבָתַר אִתְקַדָּשׁ, דִּכְתִּיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הֱיוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּהְיוּ. תִּהְיוּ וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא, וּמִקְרָא כְּתִיב, (שמות י״ט:ו׳) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, וּכְתִיב אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ'. and the Torah is called “holiness”, as it is written, “I the Lord am holy”, and the Torah is the supernal holy Name. Therefore he who studies it is first purified and then sanctified. We have learnt that the holiness of the Torah surpasses all other sanctifications, and the holiness of the superior recondite wisdom is highest of all.’

תָּאנָא, קְדוּשָּׁה דְּאוֹרַיְיתָא, קְדוּשָּׁה דִּסְלִיקַת עַל כָּל קִדּוּשִׁין. וּקְדוּשָּׁה דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה סְתִימָא, סַלְּקָא עַל כֹּלָּא. אָמַר לֵיהּ לָאו אוֹרַיְיתָא בְּלָא חָכְמְתָא, וְלָאו חָכְמְתָא בְּלָא אוֹרַיְיתָא, וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא הוּא, וְכֹלָּא חַד, אֶלָּא אוֹרַיְיתָא בְּחָכְמָה עִלָּאָה אִשְׁתְּכַחַת, וּבָה קַיְּימָא, וּבָה אִתְנְטָעוּ שָׁרְשָׁהָא מִכָּל סִּטְרִין. He said to him: ‘There is no Torah without wisdom and no wisdom without Torah, both being in the same grade, the root of the Torah being in the supernal Wisdom by which it is sustained.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אַשְׁכָּחוּ חַד בַּר נָשׁ, בִּלְקִינְטָא דְּקוּסְטָא, (ס"א בלקיטנא דקיסחא) רָכִיב עַל סוּסְיָא, אַשְׁמִיט יְדוֹי לְחָד עַנְפָּא דְּאִילָנָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי הוּא דִּכְתִּיב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. As they were going along they came across a man riding on a horse through a garden, and as he raised his hand he broke off the branch of a tree. Said. R. Jose: ‘This illustrates the verse: “Ye shall sanctify yourselves and become holy”; if a man sanctifies himself below, he is further sanctified above.’

תָּאנֵי רִבִּי אַבָּא, פַּרְשְׁתָּא דָּא כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, וְחוֹתָמָא דְּקוּשְׁטָא דְּגוּשְׁפַּנְקָא הִיא. בְּפַרְשְׁתָּא דָּא אִתְחַדָּשׁוּ רָזִין עִלָּאִין דְּאוֹרַיְיתָא, בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, וְגִזְרִין וְעוֹנָשִׁין, וּפִקּוּדִין עִלָּאִין, דְּכַד מָטָאן חַבְרַיָּיא לְפַרְשְׁתָּא דָּא, הֲווֹ חַדָּאן. R. Abba taught: ‘This section sums up the whole Torah, and is the seal of truth. In this section are contained profound mysteries of the Torah relative to the Ten Commandments and divine decrees and penalties and precepts, so that when the Companions came to this section they used to rejoice.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי טַעְמָא פַּרְשְׁתָּא דַּעֲרָיוֹת, וּפַרְשְׁתָּא דִּקְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, סְמוּכִין דָּא לְדָא. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל מַאן דְּאִסְתָּמַר מֵאִלֵּין עֶרְיָין, בִּקְדוּשָּׁה אִתְעָבִיד וַדַּאי. וְכָּל שֶׁכֵּן אִי אִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהּ. וְהָא אַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא. Said R. Abba: ‘Why does the section of “holiness” follow immediately upon the section dealing with sexual offences? Because we have learnt that whoever preserves himself from these offences shows that he was begotten in holiness; all the more so if he sanctifies himself with the holiness of his Master.

אֵימָתַי עוֹנָתָן דְּכֹלָּא, לְאִתְקַדָּשׁ בַּר נָשׁ. תָּא חֲזֵי, מַאן דְּבָעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא בִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהּ, לָא לִישַׁמֵּשׁ אֶלָּא מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וְאֵילָךְ, אוֹ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה אִתְּעַר, וּכְדֵין שַׁעֲתָא הִיא לְאִתְקַדְּשָׁא. הַאי לִשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא שַׁעֲתָא דִּלְהוֹן לְמֵיקָם לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לְאִזְדַּוְּוגָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְשַׁבְּחָא לִשְׁמָא קַדִּישָׁא, לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The Companions have indicated the proper time of marital intercourse for all classes. He who desires to sanctify himself according to the will of his Master should not have intercourse save from midnight onwards, or at midnight, for at that time the Holy One, blessed be He, is in the Garden of Eden, and greater holiness is abroad, wherefore it is a time for a man to sanctify himself. This is the rule for the ordinary man. But students who know the ways of the Torah should rise at midnight to study and to join themselves with the Community of Israel to praise the holy name and the holy King;

בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, דִּרְעוּתָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. לְאַפָּקָא רְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּאִתְּמַר דִּכְתִּיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם. וְאִלֵּין אִקְרוּן קַדִּישִׁין, דִּכְתִּיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב (תהילים א׳:ג׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְגוֹ'. and their time of intercourse is at that hour on the night of the Sabbath¹v. T. B. Ketuboth, 62b. when grace abounds, that they may obtain favour from the Community of Israel and the Holy One, blessed be He, and those are called holy.’

קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, תָּא חֲזֵי, בְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא אִתְרְעֵי בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְעָבִיד לוֹן עַמָּא יְחִידָאָה בְּעָלְמָא, וְקָרָא לוֹן גּוֹי אֶחָד כִּשְׁמֵיהּ. וְאַעְטַּר לוֹן בְּכַמָּה עִטְרִין, וְכַמָּה פִּקוּדִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ. וְעַל דָּא תְּפִילִין דְּרֵישָׁא וּתְפִילִּין דִּדְרוֹעָא, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בַּר נָשׁ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּלְאִשְׁתַּכְּחָא חַד שְׁלִים בְּכֹלָּא. R. Abba quoted here the verse: “Who is like thy people Israel, one nation in the earth?” (I Sam. 7, 23). ‘God’, he said, ‘chose Israel alone of all peoples, and made them one unique nation in the world and called them “one nation”, after His own name. He gave them many precepts to be crowned withal, including the phylacteries of the head and the arm, wherewith a man becomes one and complete.

וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְעַטָּר בְּהוּ בַּר נָשׁ, וְאִתְקַדָּשׁ בְּהוּ, אִתְעָבִיד שְׁלִים, וְאִקְרֵי אֶחָד, דְּאֶחָד לָא אִקְרֵי אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִים. וּמַאן דְּפָגִים, לָא אִקְרֵי אֶחָד. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי אֶחָד, בִּשְׁלִימוּ דְּכֹלָא, בִּשְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, בִּשְׁלִימוּ דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא אִקְרוּן אֶחָד. דְּכַד בַּר נָשׁ אֲנָח תְּפִילִין, וְאִתְחֲפֵּי בְּכִסּוּיָיא דְּמִצְוָה, כְּדֵין אִתְעֲטָּר בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין כְּגַוְונָא דְּלְעֵילָּא, וְאִקְרֵי אֶחָד. For he is only called “one” when he is complete, and not if he is defective, and therefore God is called One when He is consummated with the Patriarchs and the Community of Israel. When, therefore, the Israelite puts on his phylacteries and wraps himself in the fringed garment, he is crowned with holy crowns after the supernal pattern and is called “one”, and it is fitting that One should come and attend to one.

וּבְגִּינֵי כַּךְ, לֵיתֵי אֶחָד, וְיִשְׁתְּדַל בְּאֶחָד. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ אֶחָד, יִשְׁתְּדַל בְּאֶחָד. דְּהָא לֵית מַלְכָּא מִשְׁתָּדַּל, אֶלָּא בְּמַאי דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (איוב כ״ג:י״ג) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, לָא שָׁארֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּאֶחָד. בְּאֶחָד, אֶחָד מִבָּעֵי לֵיהּ אֶלָּא בְּמַאן דְּאִתְתְּקַן בִּקְדוּשָּׁא עִלָּאָה לְמֶהֱוִי חַד. כְּדֵין הוּא שַׁרְיָא בְּאֶחָד, וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא. And when is a man called “one”? When he is male with female and is sanctified with a high holiness and is bent upon sanctification; then alone he is called one without blemish.

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ'. הָא תָּנֵינָן, דְּפַרְשְׁתָּא דָּא כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. מַקִּישׁ דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא לְשַׁבְּתוֹתַי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כֹּלָּא חַד, מַאן דְּדָחִיל מֵהַאי, נָטִיר לְהַאי. YE SHALL FEAR EVERY MAN HIS MOTHER AND HIS FATHER, ETC, The fear of mother and father is here put side by side with the keeping of the Sabbath. Said R. Jose: ‘It is all one; he who fears one keeps the other.

אִישׁ אִמּוֹ, אַקְדִּים אִמּוֹ לְאָבִיו בִּדְחִילוּ מַאי טַעְמָא. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִימָּא דְּלֵית רְשׁוּ בִּידָהָא כָּל כַּךְ כְּאָבִיו (ס"א אבל תא חזי אמו דא כנסת ישראל ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אַקְדִּים דְּחִילוּ דִּילָהּ. Why is the mother here placed before the father? As we have learnt, because she has not so much power as the father.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַדְּשָׁא בְּאִתְּתֵיהּ כְּחַד. מִמַּאן הוּא שְׁבָחָא יַתִּיר בְּהַהִיא קְדוּשָּׁה. הֲוִי אֵימָּא מִנוּקְבָּא. בְּגִין כַּךְ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. R. Isaac connected this with the preceding words, “ye shall be holy”: when a man comes to sanctify himself together with his wife, it is the female who deserves the greater credit for that sanctification, and therefore the mother is placed first here.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, כְּהַאי גַּוְונָא, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וּבַאֲתַר אָחֳרָא, אַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְעָבִידוּ. אוּף הָכָא אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וּבַאֲתַר אָחֳרָא אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִשְׁתָּדָלוּ בֵּיהּ. R. Judah pointed out that in another place the father is placed before the mother, the object being to indicate that both contributed equally to producing the son.

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' וְגוֹ'. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אינון ולא אומין עובדי כוכבים ומזלות) וּבְגִין דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִתְדְּבָקוּ כַּחֲדָא דָּא בְּדָא. R. Simeon said: ‘When a man sanctifies himself below, as, for instance, the Companions who sanctify themselves from Sabbath to Sabbath,

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ מְקַדֵּשׁ לְתַתָּא, כְּגוֹן חַבְרַיָּיא דִּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, בְּשַׁעֲתָא דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכַח, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח, וּבִרְכָתָא אִזְדַּמְּנַת. כְּדֵין מִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כְּחַד, נַפְשָׁא דְּשַׁבָּת, וְגוּפָא דְּאִזְדְּמַן בְּשַׁבָּת. וְעַל דָּא כְּתִיב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דְּאִינּוּן זִוּוּגָא חַד בְּגוּפָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא (לאתקדשא) דְּאִתְקַדְּשָׁא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. דָּא שַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן מְזַמְּנֵי לְנַפְשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא, מֵהַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, תְּרֵי וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. at the hour of the supernal wedlock, when grace abounds and blessings are at hand, then all cleave together, the soul of Sabbath and the body that has been prepared for Sabbath. Therefore it is written, “Ye shall fear every one his mother and his father”, who form one wedlock in the body at that hour which has been sanctified. “Ye shall keep my sabbaths”: the plural refers to the upper and the lower Sabbath which invite the soul to that body from that supernal wedlock.

דָּבָר אַחֵר וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, לְאַזְהָרָה לְאִינּוּן דִּמְחַכָּן לְזִוּוּגַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא דִּמְסָרְסָן גַּרְמַיְיהוּ כָּל שְׁאָר יוֹמִין, בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִינּוּן מְחַכָּאן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וּבְגִין כָּךְ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דָּא גּוּפָא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, דָּא נַפְשָׁא. וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. We may also translate “Ye shall wait for my sabbaths”, this being an admonition to those who wait for their marital intercourse from Sabbath to Sabbath, as it is written, “the eunuchs who keep my sabbaths” (Isa. 56, 4), for so we may call the Companions who emasculate themselves all the other days of the week in order to labour in the study of the Torah and wait from Sabbath to Sabbath. We may also take “father and mother” here to refer to the Body, and “my sabbaths” to the Soul, both of which cleave together.’

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ'. הָא תָּנֵינָן, דְּפַרְשְׁתָּא דָּא כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. מַקִּישׁ דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא לְשַׁבְּתוֹתַי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כֹּלָּא חַד, מַאן דְּדָחִיל מֵהַאי, נָטִיר לְהַאי. YE SHALL FEAR EVERY MAN HIS MOTHER AND HIS FATHER, ETC, The fear of mother and father is here put side by side with the keeping of the Sabbath. Said R. Jose: ‘It is all one; he who fears one keeps the other.

אִישׁ אִמּוֹ, אַקְדִּים אִמּוֹ לְאָבִיו בִּדְחִילוּ מַאי טַעְמָא. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִימָּא דְּלֵית רְשׁוּ בִּידָהָא כָּל כַּךְ כְּאָבִיו (ס"א אבל תא חזי אמו דא כנסת ישראל ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אַקְדִּים דְּחִילוּ דִּילָהּ. Why is the mother here placed before the father? As we have learnt, because she has not so much power as the father.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַדְּשָׁא בְּאִתְּתֵיהּ כְּחַד. מִמַּאן הוּא שְׁבָחָא יַתִּיר בְּהַהִיא קְדוּשָּׁה. הֲוִי אֵימָּא מִנוּקְבָּא. בְּגִין כַּךְ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. R. Isaac connected this with the preceding words, “ye shall be holy”: when a man comes to sanctify himself together with his wife, it is the female who deserves the greater credit for that sanctification, and therefore the mother is placed first here.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, כְּהַאי גַּוְונָא, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וּבַאֲתַר אָחֳרָא, אַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְעָבִידוּ. אוּף הָכָא אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וּבַאֲתַר אָחֳרָא אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִשְׁתָּדָלוּ בֵּיהּ. R. Judah pointed out that in another place the father is placed before the mother, the object being to indicate that both contributed equally to producing the son.

וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, שָׁקִיל דָּא לְדָא, וְכֹלָּא כַּחֲדָא אִתְּקָלוּ בְּמַתְקְלָא חַד. דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, וּכְתִיב (שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. אֶלָּא חַד לְאַבָּא, וְחַד לְאִימָּא. כְּתִיב הָכָא אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּכְתִיב הָתָם (ויקרא כ״ו:ב׳) אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. מַהוּ מִקְדָּשִׁי. כְּמַשְׁמָעוֹ. תּוּ מִקְדָּשִׁי אִלֵּין אִינּוּן דִּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. כְּגַוְונָא דָּא, (יחזקאל ט׳:ו׳) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי, אֶלָּא מִמְּקוּדָּשָׁי. מַה לְהַלָּן מִמְּקוּדָּשָׁי, אַף כָּאן מִמְּקוּדָּשָׁי, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא. The verse continues: AND YE SHALL KEEP MY SABBATHS, to show that one precept is of equal weight with the other.¹The first 3 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' וְגוֹ'. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אינון ולא אומין עובדי כוכבים ומזלות) וּבְגִין דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִתְדְּבָקוּ כַּחֲדָא דָּא בְּדָא. R. Simeon said: ‘When a man sanctifies himself below, as, for instance, the Companions who sanctify themselves from Sabbath to Sabbath,

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ מְקַדֵּשׁ לְתַתָּא, כְּגוֹן חַבְרַיָּיא דִּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, בְּשַׁעֲתָא דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכַח, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח, וּבִרְכָתָא אִזְדַּמְּנַת. כְּדֵין מִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כְּחַד, נַפְשָׁא דְּשַׁבָּת, וְגוּפָא דְּאִזְדְּמַן בְּשַׁבָּת. וְעַל דָּא כְּתִיב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דְּאִינּוּן זִוּוּגָא חַד בְּגוּפָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא (לאתקדשא) דְּאִתְקַדְּשָׁא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. דָּא שַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן מְזַמְּנֵי לְנַפְשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא, מֵהַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, תְּרֵי וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. at the hour of the supernal wedlock, when grace abounds and blessings are at hand, then all cleave together, the soul of Sabbath and the body that has been prepared for Sabbath. Therefore it is written, “Ye shall fear every one his mother and his father”, who form one wedlock in the body at that hour which has been sanctified. “Ye shall keep my sabbaths”: the plural refers to the upper and the lower Sabbath which invite the soul to that body from that supernal wedlock.

דָּבָר אַחֵר וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, לְאַזְהָרָה לְאִינּוּן דִּמְחַכָּן לְזִוּוּגַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא דִּמְסָרְסָן גַּרְמַיְיהוּ כָּל שְׁאָר יוֹמִין, בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִינּוּן מְחַכָּאן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וּבְגִין כָּךְ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דָּא גּוּפָא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, דָּא נַפְשָׁא. וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. We may also translate “Ye shall wait for my sabbaths”, this being an admonition to those who wait for their marital intercourse from Sabbath to Sabbath, as it is written, “the eunuchs who keep my sabbaths” (Isa. 56, 4), for so we may call the Companions who emasculate themselves all the other days of the week in order to labour in the study of the Torah and wait from Sabbath to Sabbath. We may also take “father and mother” here to refer to the Body, and “my sabbaths” to the Soul, both of which cleave together.’

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ'. הָא תָּנֵינָן, דְּפַרְשְׁתָּא דָּא כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. מַקִּישׁ דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא לְשַׁבְּתוֹתַי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כֹּלָּא חַד, מַאן דְּדָחִיל מֵהַאי, נָטִיר לְהַאי. YE SHALL FEAR EVERY MAN HIS MOTHER AND HIS FATHER, ETC, The fear of mother and father is here put side by side with the keeping of the Sabbath. Said R. Jose: ‘It is all one; he who fears one keeps the other.

אִישׁ אִמּוֹ, אַקְדִּים אִמּוֹ לְאָבִיו בִּדְחִילוּ מַאי טַעְמָא. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִימָּא דְּלֵית רְשׁוּ בִּידָהָא כָּל כַּךְ כְּאָבִיו (ס"א אבל תא חזי אמו דא כנסת ישראל ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אַקְדִּים דְּחִילוּ דִּילָהּ. Why is the mother here placed before the father? As we have learnt, because she has not so much power as the father.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַדְּשָׁא בְּאִתְּתֵיהּ כְּחַד. מִמַּאן הוּא שְׁבָחָא יַתִּיר בְּהַהִיא קְדוּשָּׁה. הֲוִי אֵימָּא מִנוּקְבָּא. בְּגִין כַּךְ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. R. Isaac connected this with the preceding words, “ye shall be holy”: when a man comes to sanctify himself together with his wife, it is the female who deserves the greater credit for that sanctification, and therefore the mother is placed first here.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, כְּהַאי גַּוְונָא, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וּבַאֲתַר אָחֳרָא, אַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְעָבִידוּ. אוּף הָכָא אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וּבַאֲתַר אָחֳרָא אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, לְאַחֲזָאָה דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִשְׁתָּדָלוּ בֵּיהּ. R. Judah pointed out that in another place the father is placed before the mother, the object being to indicate that both contributed equally to producing the son.

וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, שָׁקִיל דָּא לְדָא, וְכֹלָּא כַּחֲדָא אִתְּקָלוּ בְּמַתְקְלָא חַד. דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, וּכְתִיב (שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. אֶלָּא חַד לְאַבָּא, וְחַד לְאִימָּא. כְּתִיב הָכָא אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּכְתִיב הָתָם (ויקרא כ״ו:ב׳) אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. מַהוּ מִקְדָּשִׁי. כְּמַשְׁמָעוֹ. תּוּ מִקְדָּשִׁי אִלֵּין אִינּוּן דִּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. כְּגַוְונָא דָּא, (יחזקאל ט׳:ו׳) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי, אֶלָּא מִמְּקוּדָּשָׁי. מַה לְהַלָּן מִמְּקוּדָּשָׁי, אַף כָּאן מִמְּקוּדָּשָׁי, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא. The verse continues: AND YE SHALL KEEP MY SABBATHS, to show that one precept is of equal weight with the other.¹The first 3 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

(ויקרא י״ט:ג׳) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' וְגוֹ'. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אינון ולא אומין עובדי כוכבים ומזלות) וּבְגִין דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִתְדְּבָקוּ כַּחֲדָא דָּא בְּדָא. R. Simeon said: ‘When a man sanctifies himself below, as, for instance, the Companions who sanctify themselves from Sabbath to Sabbath,

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ מְקַדֵּשׁ לְתַתָּא, כְּגוֹן חַבְרַיָּיא דִּמְקַדְּשֵׁי גַּרְמַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, בְּשַׁעֲתָא דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכַח, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח, וּבִרְכָתָא אִזְדַּמְּנַת. כְּדֵין מִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כְּחַד, נַפְשָׁא דְּשַׁבָּת, וְגוּפָא דְּאִזְדְּמַן בְּשַׁבָּת. וְעַל דָּא כְּתִיב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דְּאִינּוּן זִוּוּגָא חַד בְּגוּפָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא (לאתקדשא) דְּאִתְקַדְּשָׁא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. דָּא שַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה, דְּאִינּוּן מְזַמְּנֵי לְנַפְשָׁא בְּהַהוּא גּוּפָא, מֵהַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, תְּרֵי וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. at the hour of the supernal wedlock, when grace abounds and blessings are at hand, then all cleave together, the soul of Sabbath and the body that has been prepared for Sabbath. Therefore it is written, “Ye shall fear every one his mother and his father”, who form one wedlock in the body at that hour which has been sanctified. “Ye shall keep my sabbaths”: the plural refers to the upper and the lower Sabbath which invite the soul to that body from that supernal wedlock.

דָּבָר אַחֵר וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, לְאַזְהָרָה לְאִינּוּן דִּמְחַכָּן לְזִוּוּגַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא דִּמְסָרְסָן גַּרְמַיְיהוּ כָּל שְׁאָר יוֹמִין, בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִינּוּן מְחַכָּאן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וּבְגִין כָּךְ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, דָּא גּוּפָא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, דָּא נַפְשָׁא. וְכֹלָּא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. We may also translate “Ye shall wait for my sabbaths”, this being an admonition to those who wait for their marital intercourse from Sabbath to Sabbath, as it is written, “the eunuchs who keep my sabbaths” (Isa. 56, 4), for so we may call the Companions who emasculate themselves all the other days of the week in order to labour in the study of the Torah and wait from Sabbath to Sabbath. We may also take “father and mother” here to refer to the Body, and “my sabbaths” to the Soul, both of which cleave together.’

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כ״א:כ׳) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ. וְעִם כָּל זֶה, רָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה, לֹא כָּל כָּבוֹד שָׁוֶה, שֶׁהֲרֵי בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל שָׂכָר, אֲבָל הוּא מְצֻוֶּה בְּכִבּוּד אָב וָאֵם. וְאִם לֹא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת צִוּוּיוֹ, יַכּוּ אוֹתוֹ הָאָב וְהָאֵם עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם הָיָה בֵּן גָּדוֹל, בֵּית דִּין כּוֹפִים אוֹתוֹ. שֶׁאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, מַה כָּתוּב בּוֹ? (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְדָנִים אוֹתוֹ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶת צִוּוּי רַבּוֹ, אֲדוֹנוֹ מַעֲבִיר אוֹתוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקַּח אַחֵר, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ לִבְנוֹ, אֶלָּא אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַצִּוּוּי שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתוֹ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהילים ק״ו:ל״ה) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. אָמַר לוֹ הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, מִי גָרַם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶת צִוּוּיוֹ, הוֹאִיל וּבְנוֹ הוּא? אָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וַדַּאי תַּעֲרֹבֶת שֶׁל רַע, וְסוֹד זֶה גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לַחֲטֹא לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְסוֹד זֶה - (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְזֶה גָרַם הֶרֶג לְיִשְׂרָאֵל, וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִשּׁוּם זֶה אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא - (דברים לב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ"ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ"ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ"הּ, בִּינָ"ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג׳:ג׳) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מֵעֵץ הַחַיִּים, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רַע. מִצַּד שֶׁל מְטַטְרוֹ"ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבּוֹ. עֶבֶד רַע - סָמָאֵ"ל. מִי שֶׁהוּא מֵעֵץ הַחַיִּים, הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא, בֵּן מִצַּד שֶׁל בֶּן יָ"הּ, בִּינָה. וְיוֹרֵשׁ אֶת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא ה'. וְאֵיךְ יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ? אִם עוֹשֶׂה אֶת הַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַלְכוּת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלָיו נֶאֱמַר (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. הִיא מִצְוָה, וְצִוּוּיוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.

אֶלָּא, כַּמָה בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מְחוֹבוֹי, בְּגִין דְּלָא יֶחטֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. תָּא חֲזֵי, בַּר נָשׁ דְּעָבִיד מִצְוָה, הַהִיא מִצְוָה סַלְּקָא, וְקַיְּימָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה אֲנָא מִפְּלַנְיָיא דְּעָבַד לִי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנֵי לָהּ קַמֵּיהּ, לְאַשְׁגְּחָא בָּהּ כָּל יוֹמָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּגִינָהּ. עָבַר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, הַהִיא עֲבֵירָה סַלְּקָא קָמֵיהּ, וְאָמְרָה אֲנָא מִפְּלַנְיָיא דַּעֲבַד לִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנֵי לָהּ, וְקַיְּימָא תַּמָּן לְאַשְׁגְּחָא בָּהּ, לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:י״ט) וַיַּרְא יְיָ' וַיִנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. מַהוּ וַיַּרְא. הַהוּא דְּקַיְּימָא קַמֵּיהּ. The answer is as follows. If a man performs a religious action, that action ascends and stands before the Almighty and says: I am from So-and-so who has performed me; and God then sets it before Him that He may look upon it all the day and treat the doer well for its sake. Similarly, if a man transgresses a precept of the Law, that action ascends and stands before the Almighty and says: I am from So-and-so who has performed me; and God sets that action where the sight of it will remind him to destroy that man.

תָּב בִּתְשׁוּבָה, מַה כְּתִיב. (שמואל ב י״ב:י״ג) גַּם יְיָ' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. דְּאַעְבָּר הַהוּא חוֹבָא מִקַּמֵּיהּ, בְּגִין דְּלָא יִסְתָּכַּל בֵּיהּ. לְאוֹטָבָא לֵיהּ. וְעַל דָּא אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְכֵן מֵהָכָא מַשְׁמַע, דִּכְתִּיב, (ירמיהו ב׳:כ״ב) נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. But if the man repents, then He removes that sin to where He will not observe it. Hence Moses said to God: “Turn not to the wickedness of this people, nor to their wickedness nor to their sin”.’

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, (ויקרא י״ט:י״ד) לֹא תְּקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוִּר וְגוֹ', הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל פַּרְשְׁתָּא דָּא, כֹּלָּא אוֹלִיפְנָא מִינָּהּ מִלִּין אָחֳרָנִין, וְכֻלְּהוּ תַּלְיָין דָּא בְּדָא. תָּא חֲזֵי, מַאן דְּלָיִיט לְחַבְרֵיהּ, וְאִיהוּ קַמֵּיהּ, וְאַכְסִיף לֵיהּ, כְּאִלּוּ אוֹשִׁיד דָּמֵיהּ, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהַאי קְרָא, דְּלָאו חַבְרֵיהּ עִמֵּיהּ, וְהוּא לָיִיט לֵיהּ, הַהִיא מִלָּה סַלְּקָא. R. Hiya discoursed on the next verse: THOU SHALT NOT CURSE THE DEAF NOR PUT A STUMBLING BLOCK BEFORE THE BLIND. ‘This verse can be taken literally, but all this section has also other significations, and each set is connected with the other. See now. If a man curses his neighbour in his presence, it is as if he spills his blood

דְּלֵית לָךְ מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ קָלָא, הַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, וְכַמָּה קַסְטְרִין מִתְחַבְּרָן עִמֵּיהּ דְּהַהוּא קָלָא, עַד דְּסַלְּקָא וְאִתְּעַר אֲתַר דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ וְכַמָּה מִתְעָרִין עָלֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. וַוי לְמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה בִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. When, however, he curses him not in his presence, the voice of his words ascends, and is joined by many emissaries of judgement until the place of the great abyss is aroused

וְלִפְנֵי עִוִּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, כְּמַשְׁמָעוֹ. וְאוּקְמוּהָ, בְּמַאן דְּגָרִים לְאָחֳרָא לְמֶחֱטֵי. וְכֵן מַאן דְּמָחֵי לִבְרֵיהּ רַבָּא. וְלִפְנֵי עִוִּר לֹא תִתֵּן וְגוֹ', בְּמַאן דְּלָא מָטָא לְהוֹרָאָה וְאוֹרֵי, (כמה דאת אמר) דִּכְתִּיב, (משלי ז׳:כ״ו) כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. וְהַאי אַעְבָּר, מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוִּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, בְּגִין דְּאַכְשִׁיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Woe, therefore, to him who lets an evil word issue from his mouth. The words, “thou shalt not put a stumbling block before the blind” we interpret of one who leads another into sin,¹v. T. B. Moed Katon, 17a. and also of one who strikes his grown-up son; or again, of one who not being competent gives decisions on points of Jewish law, because he causes his fellow-man to come to grief in the future world.

דְּתָנֵינָן מַאן דְּאָזִיל בְּאוֹרַח מֵישַׁר בְּאוֹרַיְיתָא, וּמַאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יָאוּת, אִית לֵיהּ חוּלָקָא טָבָא תָּדִיר לְעָלְמָא דְּאָתֵי. דְּהַהִיא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא דְּאַפִּיק מִפּוּמֵיהּ, אַזְלָא וְשָׁאֲטָא בְּעָלְמָא, וְסַלְּקָא לְעֵילָּא. וְכַמָּה עִלָּאִין קַדִּישִׁין מִתְחַבְּרָאן בְּהַהִיא מִלָּה, וְסַלְּקָא בְּאוֹרַח מֵישָׁר, וְאִתְעַטָּר בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא, וְאִסְתֲּחֵי בְּנַהֲרָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן, וְאִתְקַבַּל בֵּיהּ, וְאִשְׁתְּאַב בְּגַוִיהּ, וְאִתְעַנָּג (ס"א ואתנטע) סוֹחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא נַהֲרָא, אִילָנָא עִלָּאָה. וּכְדֵין נָגִיד וְנָפִיק נְהוֹרָא עִלָּאָה וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ בְּהַהוּא בַּר נָשׁ כָּל יוֹמָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. (יתרו נ"ז ע"א). For we have learnt that he who walks straightly in the path of the Torah and who studies it in the fitting manner has ever a goodly portion in the world to come, since the word of Torah which issues from his lips flits about the world and goes aloft, where many angels join it, and it is crowned with a holy crown and bathed in the light of the world to come, so that there proceeds from it a celestial light which crowns him during the whole of the day.

בְּקַדְמִיתָא אוֹדַע לֵיהּ בְּסִתְרָא, בְּגִין לְאוֹכָחָא לֵיהּ, וּלְאִתְעֲרָא לֵיהּ, דְּלָא יִנְּדַע בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְדָא אִיהוּ בֵּינֵיהּ לְבֵינֵיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָאו, אוֹדַע לֵיהּ בֵּין רְחִימוֹי, בְּזִמְנָא דְּכַהֲנָא רַבָּא הֲוָה בְּעָלְמָא, יָהִיב לֵיהּ מַרְעִין בְּעַרְסֵיהּ, וְאָתוּ רְחִימוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹדְעָן לֵיהּ, אִי אִית בֵּיהּ חוֹבָא דְּיֵיתוּב מִנֵּיהּ, וּלְעָיֵין בְּמִלֵיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת, וְאִי לָאו אוֹכַח לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָיא, בְּמָמוֹנֵיהּ, בִּבְנוֹי, דְּכֹלָּא מְלַחֲשָׁן עָלֵיהּ, וְיִיתוּן לְגַבֵּיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָאו שָׁארֵי לֵיהּ מָארֵיהּ לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ, וְלָא יַתְקִיף בֵּיהּ לְעָלְמִין. כְּגַוְונָא דָּא אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹכָחָא לְחַבְרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בְּסִתְרָא. לְבָתַר בֵּין רְחִימוֹי. לְבָתַר בְּאִתְגַּלְיָיא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְיַעְבִּיד רְעוּתֵיהּ. בָּרִאשׁוֹנָה מוֹדִיעָה לוֹ בַסֵּתֶר, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ וּלְעוֹרֵר אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יַכִּיר בּוֹ בֶּן אָדָם. וְזֶה הוּא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אִם מְקַבֵּל - טוֹב, וְאִם לֹא - מוֹדִיעַ לוֹ בֵּין אוֹהֲבָיו. בִּזְמַן שֶׁהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה בָעוֹלָם, נָתַן לוֹ מַחֲלָה בְמִטָּתוֹ, וּבָאוּ אוֹהֲבָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמוֹדִיעִים לוֹ, שֶׁאִם יֵשׁ בּוֹ חוֹבָה שֶׁיָּשׁוּב מִמֶּנָּה וִיעַיֵּן בִּדְבָרָיו. אִם מְקַבֵּל - מוּטָב, וְאִם לֹא - מוֹכִיחַ אוֹתוֹ בְגָלוּי, בְּמָמוֹנוֹ, בְּבָנָיו, שֶׁכֻּלָּם מְדַבְּרִים עָלָיו וְיָבוֹאוּ אֵלָיו. אִם מְקַבֵּל - מוּטָב, וְאִם לֹא - מַתִּיר לוֹ קוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְלֹא מַחֲזִיק בּוֹ לְעוֹלָמִים. כְּגוֹן זֶה צָרִיךְ לוֹ לְהוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ בָּרִאשׁוֹנָה בַּסֵּתֶר, וְאַחַר כָּךְ בֵּין אוֹהֲבָיו, וּלְבַסּוֹף בְּגָלוּי. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יַעֲזֹּב לוֹ וְיַעֲשֶׂה כִרְצוֹנוֹ.

וְעַל דָּא כְּתִיב הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוֹכֵחַ: בְּסִתְרָא, דְּלָא יִנְּדַע בֵּיהּ בַּר נָשׁ. תּוֹכִיחַ: בֵּין חַבְרוֹי וּרְחִימוֹי. אֶת עֲמִיתֶךָ: בְּאִתְגַּלְיָיא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא תּוֹכִיחַ, אֶלָּא הוֹכֵחַ. תּוּ הוֹכֵחַ, אִי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּיִכְסוּף, לָא יִימָּא לֵיהּ וְלָא יוֹכִיחַ לֵיהּ אֲפִילּוּ בְּסִתְרָא, אֶלָּא יִימָּא קַמֵּיהּ, כְּמָאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּמִלִּין אָחֳרָנִין. וּבְגוֹ אִינּוּן מִלִּין, יִדְכַּר מַאן דְּעָבַד הַהוּא חוֹבָא הוּא כַּךְ וְכַךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ יְדַע בְּגַרְמֵיהּ, וְיִשְׁתְּבִיק מֵהַהוּא חוֹבָא. וְעַל דָּא הוֹכֵחַ. וְאִם לָאו, תּוֹכִיחַ. וּלְבָתַר אֶת עֲמִיתֶךָ בְּאִתְגַּלְיָיא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְעַל זֶה כָּתוּב הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוֹכֵחַ - בַּסֵּתֶר, שֶׁלֹּא יֵדַע בּוֹ בֶּן אָדָם. תּוֹכִיחַ - בֵּין חֲבֵרָיו וְאוֹהֲבָיו. אֶת עֲמִיתֶךְ - בְּגָלוּי. וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב בָּרִאשׁוֹנָה תּוֹכִיחַ, אֶלָּא הוֹכֵחַ. וְעוֹד הוֹכֵחַ - אִם הוּא אָדָם שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא יֹאמַר לוֹ וְלֹא יוֹכִיחַ אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּסֵּתֶר, אֶלָּא יֹאמַר לְפָנָיו כְּמִי שֶׁמְּסַפֵּר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וּבְתוֹךְ אוֹתָם דְּבָרִים יַזְכִּיר מִי שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ הַחֵטְא הוּא כָּךְ וְכָךְ, כְּדֵי שֶׁהוּא יֵדַע בְּעַצְמוֹ וְיַעֲזֹב אֶת אוֹתוֹ הַחֵטְא. וְעַל כֵּן הוֹכֵחַ. וְאִם לֹא - תּוֹכִיחַ. וְאַחַר כָּךְ אֶת עֲמִיתֶךְ - בְּגָלוּי. מִכָּאן וָהָלְאָה - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

דָּבָר אַחֵר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, דְּהָא כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אוֹכַח לְחַבְרֵיהּ, וְאִזְדְּמַן לְאוֹכָחָא לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, לָא יְסַלֵּק קַמֵּיהּ הַהוּא חוֹבָה דַּעֲבֵיד, דְּאָסִיר לֵיהּ וַדַאי, אֶלָּא יֵימָּא סְתָם, וְלָא יְסַלֵּק עֲלוֹי הַהוּא חוֹבָא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְלָא יַרְשִׁים עֲלוֹי חוֹבָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל יְקָרָא דְּבַר נָשׁ, אֲפִילּוּ בְּחַיָּיבַיָא. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא ח"י לברכא ליה לקודשא בריך הוא וכו' ר"ע ע"ב) דָּבָר אַחֵר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא - שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ וּמִזְדַּמֵּן לְהוֹכִיחוֹ בְּגָלוּי, לֹא יַעֲלֶה לְפָנָיו אוֹתוֹ חֵטְא שֶׁעָשָׂה, שֶׁאָסוּר לוֹ וַדַּאי, אֶלָּא יֹאמַר סְתָם, וְלֹא יַעֲלֶה עָלָיו אוֹתוֹ חֵטְא בְּגָלוּי, וְלֹא יִרְשֹׁם עָלָיו חֵטְא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ בָּרְשָׁעִים. (עד כאן רעיא מהימנא).

פָּתַח וְאָמַר, וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְגוֹ'. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר, הָכָא אִתְפְּלִיגוּ סִפְרֵי קַדְמָאֵי וְכוּ', עַד דְּאָתוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יְהוּדָה, וְאוֹדוּ לֵיהּ לְרִבִּי אֲחָא. (אמר המגיה מצאתי כתוב כאן זה המאמר ויען שכבר הודפס פרשת ויקרא דף ו' ע"ב שורה כ"ב ומסיים בדף ח' ע"א שורה כ"ו, לא רציתי להדפיסו פעם שנית) פָּתַח וְאָמַר, וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְגוֹ'. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, כָּאן נֶחְלְקוּ סִפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים וְכוּ', עַד שֶׁבָּאוּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יְהוּדָה, וְהוֹדוּ לְרַבִּי אָחָא.

פָּתַח וְאָמַר, וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְגוֹ'. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר, הָכָא אִתְפְּלִיגוּ סִפְרֵי קַדְמָאֵי וְכוּ', עַד דְּאָתוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יְהוּדָה, וְאוֹדוּ לֵיהּ לְרִבִּי אֲחָא. (אמר המגיה מצאתי כתוב כאן זה המאמר ויען שכבר הודפס פרשת ויקרא דף ו' ע"ב שורה כ"ב ומסיים בדף ח' ע"א שורה כ"ו, לא רציתי להדפיסו פעם שנית) פָּתַח וְאָמַר, וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְגוֹ'. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, כָּאן נֶחְלְקוּ סִפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים וְכוּ', עַד שֶׁבָּאוּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יְהוּדָה, וְהוֹדוּ לְרַבִּי אָחָא.

רעיא מהימנא (ויקרא י״ט:י״ז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְגוֹ'. פִּקּוּדָא דָּא, לְאוֹכָחָא לְהַהוּא דְּחָטֵי, לְמֵחֱזִי לֵיהּ רְחִימוּ סַגְיַא, דְּרָחִים לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְעֲנָשׁ אִיהוּ. דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב, (משלי ג׳:י״ב) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ' יוֹכִיחַ. וּכְמָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד וְאוֹכַח לְמַאן דְּרָחִים לֵיהּ, הָכִי יוֹלִיף בַּר נָשׁ מֵהַהוּא אָרְחָא, וְיוֹכַח לְחַבְרֵיהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַאי אוֹכַח לְבַּר נָשׁ. אוֹכַח לֵיהּ בִּרְחִימוּ בְּסִתְרָא, אִי יְקַבֵּל לֵיהּ יָאוּת. וְאִי לָא, אוֹכַח לֵיהּ בֵּין רְחִימוֹי. אִי יְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָא, אוֹכַח לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָיא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. אִי יְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָאו, שָׁרִי לֵיהּ, וְלָא אוֹכַח לֵיהּ, וְשָׁבִיק לֵיהּ יֵיזִיל וְיַעְבִיד רְעוּתֵיהּ. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךְ בִּלְבָבֶךְ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךְ וְגוֹ'. מִצְוָה זוֹ לְהוֹכִיחַ אֶת אוֹתוֹ שֶׁחָטָא לְהַרְאוֹת לוֹ אַהֲבָה רַבָּה, שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁהוּא לֹא יֵעָנֵשׁ. שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ. וּכְמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמוֹכִיחַ אֶת מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ, כָּךְ יִלְמַד אָדָם מֵאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ וְיוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בַּמֶּה מוֹכִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם? הוּא מוֹכִיחוֹ בְּאַהֲבָה בַּסֵּתֶר. אִם יְקַבֵּל אוֹתוֹ - יָפֶה. וְאִם לֹא מוֹכִיחוֹ בֵּין אוֹהֲבָיו, אִם יְקַבֵּל - יָפֶה, וְאִם לֹא - מוֹכִיחוֹ בְגָלוּי לְעֵין כֹּל. אִם יְקַבֵּל - יָפֶה. וְאִם לֹא - מֵנִיחַ אוֹתוֹ וְלֹא מוֹכִיחַ אוֹתוֹ, וְעוֹזֵב אוֹתוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ.

בְּקַדְמִיתָא אוֹדַע לֵיהּ בְּסִתְרָא, בְּגִין לְאוֹכָחָא לֵיהּ, וּלְאִתְעֲרָא לֵיהּ, דְּלָא יִנְּדַע בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְדָא אִיהוּ בֵּינֵיהּ לְבֵינֵיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָאו, אוֹדַע לֵיהּ בֵּין רְחִימוֹי, בְּזִמְנָא דְּכַהֲנָא רַבָּא הֲוָה בְּעָלְמָא, יָהִיב לֵיהּ מַרְעִין בְּעַרְסֵיהּ, וְאָתוּ רְחִימוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹדְעָן לֵיהּ, אִי אִית בֵּיהּ חוֹבָא דְּיֵיתוּב מִנֵּיהּ, וּלְעָיֵין בְּמִלֵיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת, וְאִי לָאו אוֹכַח לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָיא, בְּמָמוֹנֵיהּ, בִּבְנוֹי, דְּכֹלָּא מְלַחֲשָׁן עָלֵיהּ, וְיִיתוּן לְגַבֵּיהּ. אִי מְקַבֵּל יָאוּת. וְאִי לָאו שָׁארֵי לֵיהּ מָארֵיהּ לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ, וְלָא יַתְקִיף בֵּיהּ לְעָלְמִין. כְּגַוְונָא דָּא אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹכָחָא לְחַבְרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בְּסִתְרָא. לְבָתַר בֵּין רְחִימוֹי. לְבָתַר בְּאִתְגַּלְיָיא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְיַעְבִּיד רְעוּתֵיהּ. בָּרִאשׁוֹנָה מוֹדִיעָה לוֹ בַסֵּתֶר, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ וּלְעוֹרֵר אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יַכִּיר בּוֹ בֶּן אָדָם. וְזֶה הוּא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אִם מְקַבֵּל - טוֹב, וְאִם לֹא - מוֹדִיעַ לוֹ בֵּין אוֹהֲבָיו. בִּזְמַן שֶׁהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה בָעוֹלָם, נָתַן לוֹ מַחֲלָה בְמִטָּתוֹ, וּבָאוּ אוֹהֲבָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמוֹדִיעִים לוֹ, שֶׁאִם יֵשׁ בּוֹ חוֹבָה שֶׁיָּשׁוּב מִמֶּנָּה וִיעַיֵּן בִּדְבָרָיו. אִם מְקַבֵּל - מוּטָב, וְאִם לֹא - מוֹכִיחַ אוֹתוֹ בְגָלוּי, בְּמָמוֹנוֹ, בְּבָנָיו, שֶׁכֻּלָּם מְדַבְּרִים עָלָיו וְיָבוֹאוּ אֵלָיו. אִם מְקַבֵּל - מוּטָב, וְאִם לֹא - מַתִּיר לוֹ קוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְלֹא מַחֲזִיק בּוֹ לְעוֹלָמִים. כְּגוֹן זֶה צָרִיךְ לוֹ לְהוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ בָּרִאשׁוֹנָה בַּסֵּתֶר, וְאַחַר כָּךְ בֵּין אוֹהֲבָיו, וּלְבַסּוֹף בְּגָלוּי. מִכָּאן וּלְהָלְאָה יַעֲזֹּב לוֹ וְיַעֲשֶׂה כִרְצוֹנוֹ.

וְעַל דָּא כְּתִיב הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוֹכֵחַ: בְּסִתְרָא, דְּלָא יִנְּדַע בֵּיהּ בַּר נָשׁ. תּוֹכִיחַ: בֵּין חַבְרוֹי וּרְחִימוֹי. אֶת עֲמִיתֶךָ: בְּאִתְגַּלְיָיא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא תּוֹכִיחַ, אֶלָּא הוֹכֵחַ. תּוּ הוֹכֵחַ, אִי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּיִכְסוּף, לָא יִימָּא לֵיהּ וְלָא יוֹכִיחַ לֵיהּ אֲפִילּוּ בְּסִתְרָא, אֶלָּא יִימָּא קַמֵּיהּ, כְּמָאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּמִלִּין אָחֳרָנִין. וּבְגוֹ אִינּוּן מִלִּין, יִדְכַּר מַאן דְּעָבַד הַהוּא חוֹבָא הוּא כַּךְ וְכַךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ יְדַע בְּגַרְמֵיהּ, וְיִשְׁתְּבִיק מֵהַהוּא חוֹבָא. וְעַל דָּא הוֹכֵחַ. וְאִם לָאו, תּוֹכִיחַ. וּלְבָתַר אֶת עֲמִיתֶךָ בְּאִתְגַּלְיָיא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְעַל זֶה כָּתוּב הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוֹכֵחַ - בַּסֵּתֶר, שֶׁלֹּא יֵדַע בּוֹ בֶּן אָדָם. תּוֹכִיחַ - בֵּין חֲבֵרָיו וְאוֹהֲבָיו. אֶת עֲמִיתֶךְ - בְּגָלוּי. וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב בָּרִאשׁוֹנָה תּוֹכִיחַ, אֶלָּא הוֹכֵחַ. וְעוֹד הוֹכֵחַ - אִם הוּא אָדָם שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא יֹאמַר לוֹ וְלֹא יוֹכִיחַ אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּסֵּתֶר, אֶלָּא יֹאמַר לְפָנָיו כְּמִי שֶׁמְּסַפֵּר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וּבְתוֹךְ אוֹתָם דְּבָרִים יַזְכִּיר מִי שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ הַחֵטְא הוּא כָּךְ וְכָךְ, כְּדֵי שֶׁהוּא יֵדַע בְּעַצְמוֹ וְיַעֲזֹב אֶת אוֹתוֹ הַחֵטְא. וְעַל כֵּן הוֹכֵחַ. וְאִם לֹא - תּוֹכִיחַ. וְאַחַר כָּךְ אֶת עֲמִיתֶךְ - בְּגָלוּי. מִכָּאן וָהָלְאָה - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

דָּבָר אַחֵר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, דְּהָא כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אוֹכַח לְחַבְרֵיהּ, וְאִזְדְּמַן לְאוֹכָחָא לֵיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, לָא יְסַלֵּק קַמֵּיהּ הַהוּא חוֹבָה דַּעֲבֵיד, דְּאָסִיר לֵיהּ וַדַאי, אֶלָּא יֵימָּא סְתָם, וְלָא יְסַלֵּק עֲלוֹי הַהוּא חוֹבָא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְלָא יַרְשִׁים עֲלוֹי חוֹבָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל יְקָרָא דְּבַר נָשׁ, אֲפִילּוּ בְּחַיָּיבַיָא. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא ח"י לברכא ליה לקודשא בריך הוא וכו' ר"ע ע"ב) דָּבָר אַחֵר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא - שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ וּמִזְדַּמֵּן לְהוֹכִיחוֹ בְּגָלוּי, לֹא יַעֲלֶה לְפָנָיו אוֹתוֹ חֵטְא שֶׁעָשָׂה, שֶׁאָסוּר לוֹ וַדַּאי, אֶלָּא יֹאמַר סְתָם, וְלֹא יַעֲלֶה עָלָיו אוֹתוֹ חֵטְא בְּגָלוּי, וְלֹא יִרְשֹׁם עָלָיו חֵטְא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ בָּרְשָׁעִים. (עד כאן רעיא מהימנא).

קָמוּ, עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר. הָא אוֹקִימְנָא לוֹן, וְכֻלְּהוּ אַתְעֲרוּ עָלַיְיהוּ חַבְרַיָּיא, אֲבָל נֵימָא מִלָּה בְּפָרְשָׁתָא דָּא, כְּתִיב, אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעֲטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. ¹The first 6 lines of the Hebrew text are not found in our translation.They then rose, and as they went along R. Eleazar cited the verse: THOU SHALT NOT GO UP AND DOWN AS A TALE-BEARER AMONG THY PEOPLE, ETC. All these rules’, he said, ‘have been commented on by the Companions. Let us, however, also give some exposition of this section. It is written: YE SHALL KEEP MY STATUTES. THOU SHALT NOT LET THY CATTLE GENDER WITH A DIVERSE KIND, ETC.

לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא. מַאי כִּי אֲנִי הוּא. דְּאִתְרָעִיתִי בְּהַהוּא דָּוִד, וּבְהַהוּא יַעֲקֹב. אֲנָא, הוּא מַמָּשׁ. לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, דְּתָנֵינָן, קְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵל, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לְיַעֲקֹב אֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. וּבְגִין כָּךְ, אֲנִי הוּא. כֹּלָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה, דְּהָא דָּוִד הָכִי אִקְרֵי, וְלָאו אִית בַּתְרֵיהּ אָחֳרָא. It is written: “Ye are my witnesses said the Lord, and my servant whom I have chosen” (Isa. 43, 10). Israel are called witnesses and the heaven and earth are called witnesses, as it says, “I testify against you heaven and earth” (Deut. 30, 16). Israel witness against one another and heaven and earth against all.

וְכֻלְּהוּ מְמָנָן, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, מִתְפַּקְדָן שִׁלְטוֹנִין עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה. וְכֻלְּהוּ נַטְלִין עַל נִימוּסָא אָחֳרָא עִלָּאָה, דְּנַטְלִין כָּל חַד וְחַד. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כֵּיוָן דְּנַטְלִין הַהוּא חֹק, כֻּלְּהוּ אִקְרוּן חֻקּוֹת, וְהַהוּא חֹק דְּאִתְיְיהִיב לְהוּ, מִן שְׁמַיָּא קָא אָתֵי, וּכְדֵין אִתְקְרוּן חֻקּוֹת שָׁמַיִם. וּמְנָלָן דְּמִן שָׁמַיִם קָא אַתְיָין. דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ה׳) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא. All are guided by another superior regulation which gives to each its portion, which comes from the heavens, and all together are called “the statutes of the heavens”.

וְעַל דָּא כְּתִיב, אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ בְּגִין דְּכָל חַד וְחַד מְמָנָא עַל מִלָּה יְדִיעָא בְּעָלְמָא, בְּהַהוּא חֹק. בְּגִין כַּךְ אָסִיר לְמִחְלַף זִינִין, וּלְאַעֲלָא זִינָא בְּזִינָא אָחֳרָא. בְּגִין דְּאָעֲקָר לְכָל חֵילָא וְחֵילָא מֵאַתְרַיְיהוּ, (אכחיש פמליא של מעלה) וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְּמַלְכָּא. Hence it is written, “Ye shall keep my statutes”, because each power is appointed over a certain sphere in the world in virtue of a certain statute. Therefore it is forbidden to confound species and mate them one with another, because this dislodges the heavenly power from its place and is a defiance of the celestial household.

כִּלְאַיִם, מַהוּ כִּלְאַיִם. כְּמָאן דְּיָהִיב אָחֳרָא בְּבֵי מַטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיה לז) אֶל בֵּית הַכֶּלֶא, בְּגִין דְּלָא לְמֶעְבַּד מִידִי. כִּלְאַיִם: מְנִיעוּתָא, דְּמָנַע לְכָל אִינּוּן חֵילִין מֵעֲבִידָתָא דִּלְהוֹן. כִּלְאַיִם: עִרְבּוּבְיָיא, דְּעָבִיד עִרְבּוּבְיָא בְּחֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ובגין כך) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. The word kilaim (divers kinds) may be connected with kele (prison), and it also bears the meaning of preventing, indicating that one who does this prevents the celestial powers from carrying out their function, and throws them into confusion.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ב׳:י״ז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָמוּת. וְהָא אִתְּמַר, דְּשָׁנֵי פִּקּוּדוֹי דְּמַלְכָּא, וְאַחְלַף עֵץ חַיִּים, דְּבֵיהּ אִשְׁתְּלִים כֹּלָּא, וּבֵיהּ תַּלְיָא מְהֵימְנוּתָא, וְאִתְדְּבַק בַּאֲתַר אָחֳרָא. וְהָא תָּנֵינָן, בְּכֹלָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. וְאִי אִשְׁתָּנֵּי בְּמִלָּה אָחֳרָא, הוּא אַנְגִּיד עָלֵיהּ לְשַׁרְיָא בֵּיהּ מִלָּה אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. As has been said, he alters the commands of the King, and exchanges the Tree of Life, by which all is perfected and on which faith depends, for another place. ‘We have learnt that in all things a man should act after the supernal model and perform the right thing, and that if he alters it he draws upon himself something which he would better have avoided.

וְתָא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אַחְזֵי עוֹבָדָא לְתַתָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, נָגִיד וְנָפִיק וְשַׁרְיָא עֲלוֹי רוּחַ קַדִישָׁא עִלָּאָה. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ אַחְזֵי עוֹבָדָא לְתַתָּא בְּאוֹרְחָא עֲקִימָא, דְּלֵית אִיהוּ אוֹרַח מֵישָׁר, כְּדֵין נָגִיד וְנָפִיק וְשָׁרֵי עֲלוֹי רוּחַ אָחֳרָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ, דְּסָטֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לִסְטַר בִּישׁ. מַאן מָשִׁיךְ עָלֵיהּ הַהוּא רוּחָא. הֲוִי אוֹמֵר, הַהוּא עוֹבָדָא דְּאַחְזֵי בִּסְטָר אָחֳרָא. When a man does things below in the right way, he draws upon himself a celestial holy spirit. But if he does things in a crooked way, he draws upon himself another spirit which leads him astray to an evil side. What brings upon him this evil spirit? The action which he exhibited in the other side.

כְּתִיב (משלי ל״א:י״ג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. דָּרְשָׁה, מַהוּ דָּרְשָׁה. דְּבַעְיָא וְדָרִישׁ עַל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, מַאן דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא, וְאִי תֵּימָא בְּצִיצִית אֲמַאי שָׁרֵי. הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל הָתָם הוּא הַהוּא לְבוּשָׁא בְּתִקּוּנוֹי, בְּאַשְׁלְמוּת עוֹבָדָא כַּדְקָא חֲזֵי. Such is he who joins wool and flax. (In the case of the fringes, however, this is allowed,¹v. T. B. Yebamoth, 4a et passim. because when making these a man is in the category of completeness, and therefore he does no wrong.)

(נ"א ודא) תּוּ, דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, לְמֶעְבַּד נוּקְמָא בְּמַאן דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. אֲבָל אֵימָתַי שַׁרְיָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ בְּאַשְׁלְמוּתָא, דִּכְתִיב, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶיהָ. וְצִיצִית, הָא אוֹקִימְנָא דְּהָתָם בְּהַהוּא כְּלָלָא דִּשְׁלֵימוּתָא אִשְׁתְּכַח, וְלָא עָבִיד מִדִּי. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁלֵימוּתָא, מַאן דְּאָתֵי לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, אִתְעַר עָלֵיהּ רוּחָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. But if one joins them when he is not in the category of completeness, he brings an unwelcome spirit on himself.

מִלָּה דָּא מַאן אוֹכַח. קַיִן וְהֶבֶל אוֹכְחָן. דְּדָא אָתֵי מִסִּטְרָא חַד, וְדָא אָתֵי מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וּבְגִין כָּךְ לָא לִבְעֵי לָן לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא. (ס"א ל"ג מלה דא מאן אוכח. קין והבל אוכחן) וְקָרְבְּנָא דְּקַיִן, אִתְרְחַק מִקַּמֵּי קָרְבְּנָא דְּהֶבֶל. We have a proof of this in Cain and Abel, because they came from different sides; therefore the offering of Cain was rejected for that of Abel.

כְּתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וּמַה עַל דָּא גָּרִים אָדָם מִיתָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּאַחְזֵי עוֹבָדָא אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹכָחָן. מִסִּטְרָא דָּא אִקְרֵי שׁוֹר, וּמִסִּטְרָא דָּא אִקְרֵי חֲמוֹר, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳-י״א) לֹא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו. לָא תַּעֲבִיד עִרְבּוּבְיָיא כַּחֲדָא, בְּגִין דְּאִתְעַר לְאִתְחַבְּרָא סִטְרָא אָחֳרָא כַּחֲדָא, לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא. וּמַאן דְּפָרִישׁ לוֹן, אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. אוּף הָכָא, מַאן דְּפָרִישׁ לוֹן בְּהַהוּא גַּוְונָא כְּמָה דְּאָמְרוּ, דְּלָא אִשְׁתְּכַח שׁוּעַ טָווּי וְנוּז כַּחֲדָא, הַאי בַּר נָשׁ אַסְגֵּי שְׁלָמָא עָלֵיהּ, וְעַל כָּל עָלְמָא. Another proof is in the prohibition to plough with an ox and an ass, which are names given to two different sides. These must not be mingled together, lest the junction should harm the world, whereas he who keeps them separate benefits the world. So, too, he who keeps flax and wool separate.

קָרְבְּנָא דְּקַיִן הֲוָה פִּשְׁתִּים, וְקָרְבְּנָא דְּהֶבֶל הֲוָה צֶמֶר, לָאו דָּא כְּדָּא, וְלָאו דָּא כְּדָּא. רָזָא דְּמִלָּה, קַיִן כִּלְאַיִם הֲוָה, עִרְבּוּבְיָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, סִטְרָא אָחֳרָא, דְּלָא זִינָא דְּחַוָּה וְאָדָם. וְקוּרְבָּנֵיהּ מֵהַהוּא סִטְרָא קָא אַתְיָא. הֶבֶל מִזִינָא חֲדָא דְּאָדָם וְחַוָּה. וּבְמֵעָהָא דְּחַוָּה אִתְחַבָּרוּ אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין. וּבְגִין דְּאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא, לָא אַתְיָא מִנַּיְיהוּ תּוֹעַלְתָּא לְעָלְמָא, ואִתְאֲבִידוּ. Cain was of the type of kilaim because he came partly from another side which was not of the species of Adam and Eve; and his offering also came from that side. In the case of Abel the two sides were joined in the womb of Eve, and because they were joined no benefit came to the world from them and they perished.

וְעַד יוֹמָא דֵּין, סִטְרָא דִּלְהוֹן קַיְּימָא. וּמַאן דְּאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ בְּעוֹבָדָא דְּחִבּוּרָא דָּא, אִתְּעַר עָלֵיהּ אִינּוּן סִטְרִין כַּחֲדָא, וְיָכִיל לְאִתְזְקָא, וְשָׁארִי עֲלוֹי רוּחָא אָחֳרָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְיִשְׂרָאֵל בָּעָאן לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא לְמֶהֱוִי קַדִּישִׁין, לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּשְׁלָמָא, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Hence he who makes this union arouses both sides together and may come to harm, and a wrong spirit rests on him. Israel, however, ought to call down upon themselves a holy spirit, so as to be at peace in this world and the next.

כְּתִיב (ויקרא ו׳:ג׳) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַּד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ (ובאבנט בד יחגור) אֲמַאי אִקְרֵי בַּד, יְחִידָאי. בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְחַבְּרָא לְהַאי פִּשְׁתִּים בְּאָחֳרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מִדוֹ פִשְׁתִּים, אֶלָּא בַד יְחִידָאָה. Therefore the High Priest on the Day of Atonement wore only linen garments when he came to clear away the ashes from the altar (Lev. 6, 10), because the burnt-offering is an atonement for evil thoughts;

וְכַהֲנָא אֲמַאי אִיהוּ בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה בְּהַאי. אֶלָּא אִלֵּין מָאנֵי בַּד, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה, כַּד הֲוָה מַפְנֵי קִטְרָא (ס"א קטמא) דְּדִשְׁנָא דְּעוֹלָה, דְּהָא עוֹלָה מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה וְהִרְהוּרָא בִּישָׁא קָא אַתְיָא. וּבְגִין כָּךְ, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְלָא בְּעִרְבּוּבְיָא כְּמָה דְּאַמָרָן, בְּגִין דְּיִתְכַּפָּר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ כָּל אִינּוּן חוֹבִין דְּאַתְיָין מֵהַהוּא סִטְרָא. but when he went into the Sanctuary, the place where there was completeness and all services of completeness, it mattered not if he wore wool and flax together, because there all the different celestial species were found together in harmony, and similarly all kinds of holy vessels were there in combination, after the supernal model.

וְכַד עָיֵיל לְמַקְדְּשָׁא, אֲתַר דִּשְׁלִימוּ אִשְׁתְּכַח, וְכָל אִינּוּן פּוּלְחָנֵי דִּשְׁלֵימוּתָא, אַף עַל גַּב דְּאִתְחַבָּרוּ, לֵית לָן בָּהּ, כְּמָה דְּאַמָרָן בְּצִיצִית, בְּגִין דְּתַמָּן אִשְׁתְּכָחוּ וְאִתְחֲבְּרוּ כָּל אִינּוּן זַיְּינִין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן מָאנֵי מַקְדְּשָׁא, מִשְׁתַּכְּחִין בֵּיהּ כַּמָה זַיְּינִין מְשַׁנְּיָין דָּא מִן דָּא, וְכֻלְּהוּ אִתְכְּלִילוּ תַּמָּן כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, אוֹרַיְיתָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְרִיחַם לְהוּ מִכָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִּיב, (מלאכי א׳:ב׳) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ'. R. Hiya followed him with a discourse on the text: WHEN YE SHALL HAVE COME INTO THE LAND AND SHALL HAYE PLANTED ALL MANNER OF TREES FOR FOOD… IN THE FOURTH YEAR ALL THE FRUIT THEREOF SHALL BE HOLY, FOR GIVING PRAISE UNTO THE LORD.

קָמוּ, עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר. הָא אוֹקִימְנָא לוֹן, וְכֻלְּהוּ אַתְעֲרוּ עָלַיְיהוּ חַבְרַיָּיא, אֲבָל נֵימָא מִלָּה בְּפָרְשָׁתָא דָּא, כְּתִיב, אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעֲטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. ¹The first 6 lines of the Hebrew text are not found in our translation.They then rose, and as they went along R. Eleazar cited the verse: THOU SHALT NOT GO UP AND DOWN AS A TALE-BEARER AMONG THY PEOPLE, ETC. All these rules’, he said, ‘have been commented on by the Companions. Let us, however, also give some exposition of this section. It is written: YE SHALL KEEP MY STATUTES. THOU SHALT NOT LET THY CATTLE GENDER WITH A DIVERSE KIND, ETC.

לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא. מַאי כִּי אֲנִי הוּא. דְּאִתְרָעִיתִי בְּהַהוּא דָּוִד, וּבְהַהוּא יַעֲקֹב. אֲנָא, הוּא מַמָּשׁ. לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, דְּתָנֵינָן, קְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵל, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לְיַעֲקֹב אֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. וּבְגִין כָּךְ, אֲנִי הוּא. כֹּלָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה, דְּהָא דָּוִד הָכִי אִקְרֵי, וְלָאו אִית בַּתְרֵיהּ אָחֳרָא. It is written: “Ye are my witnesses said the Lord, and my servant whom I have chosen” (Isa. 43, 10). Israel are called witnesses and the heaven and earth are called witnesses, as it says, “I testify against you heaven and earth” (Deut. 30, 16). Israel witness against one another and heaven and earth against all.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, אַתְקִין כָּל מִלָּה וּמִלָּה, כָּל חַד וְחַד בְּסִטְרוֹי. וּמָנֵי עָלַיְיהוּ חֵילִין עִלָּאִין. וְלֵית לָךָ אֲפִילּוּ עִשְׂבָּא זְעֵירָא בְּאַרְעָא, דְּלֵית לֵיהּ חֵילָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וְכָל מַה דְּעָבְדִין בְּכָל חַד וְחַד, (תרי נוסחי) וְכָל מַה דְּכָל חַד וְחַד עָבִיד, כֹּלָּא הוּא בִּתְקִיפוּ דְּהַהִיא חֵילָא עִלָּאָה, דִּמְמָנָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. וְכֻלְּהוּ נִמוּסִין גְּזִירִין מִדִּינָא, עַל דִּינָא נַטְלִין, וְעַל דִּינָא קַיְימִין. לֵית מַאן דְּנָפִיק מִן קִיּוּמֵיהּ לְבַר. Observe now. When God created the world, He assigned all things to their respective sides, and appointed over them celestial powers, so that there is not even a tiny herb without such a supervisor,¹v. Bereshith Rabbah, 10. and whatever they do is done through the power of that heavenly control, and all are rigidly assigned, and none leaves its appointed sphere.

וְכֻלְּהוּ מְמָנָן, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, מִתְפַּקְדָן שִׁלְטוֹנִין עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה. וְכֻלְּהוּ נַטְלִין עַל נִימוּסָא אָחֳרָא עִלָּאָה, דְּנַטְלִין כָּל חַד וְחַד. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כֵּיוָן דְּנַטְלִין הַהוּא חֹק, כֻּלְּהוּ אִקְרוּן חֻקּוֹת, וְהַהוּא חֹק דְּאִתְיְיהִיב לְהוּ, מִן שְׁמַיָּא קָא אָתֵי, וּכְדֵין אִתְקְרוּן חֻקּוֹת שָׁמַיִם. וּמְנָלָן דְּמִן שָׁמַיִם קָא אַתְיָין. דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ה׳) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא. All are guided by another superior regulation which gives to each its portion, which comes from the heavens, and all together are called “the statutes of the heavens”.

וְעַל דָּא כְּתִיב, אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ בְּגִין דְּכָל חַד וְחַד מְמָנָא עַל מִלָּה יְדִיעָא בְּעָלְמָא, בְּהַהוּא חֹק. בְּגִין כַּךְ אָסִיר לְמִחְלַף זִינִין, וּלְאַעֲלָא זִינָא בְּזִינָא אָחֳרָא. בְּגִין דְּאָעֲקָר לְכָל חֵילָא וְחֵילָא מֵאַתְרַיְיהוּ, (אכחיש פמליא של מעלה) וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְּמַלְכָּא. Hence it is written, “Ye shall keep my statutes”, because each power is appointed over a certain sphere in the world in virtue of a certain statute. Therefore it is forbidden to confound species and mate them one with another, because this dislodges the heavenly power from its place and is a defiance of the celestial household.

כִּלְאַיִם, מַהוּ כִּלְאַיִם. כְּמָאן דְּיָהִיב אָחֳרָא בְּבֵי מַטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיה לז) אֶל בֵּית הַכֶּלֶא, בְּגִין דְּלָא לְמֶעְבַּד מִידִי. כִּלְאַיִם: מְנִיעוּתָא, דְּמָנַע לְכָל אִינּוּן חֵילִין מֵעֲבִידָתָא דִּלְהוֹן. כִּלְאַיִם: עִרְבּוּבְיָיא, דְּעָבִיד עִרְבּוּבְיָא בְּחֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ובגין כך) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. The word kilaim (divers kinds) may be connected with kele (prison), and it also bears the meaning of preventing, indicating that one who does this prevents the celestial powers from carrying out their function, and throws them into confusion.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ב׳:י״ז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָמוּת. וְהָא אִתְּמַר, דְּשָׁנֵי פִּקּוּדוֹי דְּמַלְכָּא, וְאַחְלַף עֵץ חַיִּים, דְּבֵיהּ אִשְׁתְּלִים כֹּלָּא, וּבֵיהּ תַּלְיָא מְהֵימְנוּתָא, וְאִתְדְּבַק בַּאֲתַר אָחֳרָא. וְהָא תָּנֵינָן, בְּכֹלָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. וְאִי אִשְׁתָּנֵּי בְּמִלָּה אָחֳרָא, הוּא אַנְגִּיד עָלֵיהּ לְשַׁרְיָא בֵּיהּ מִלָּה אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. As has been said, he alters the commands of the King, and exchanges the Tree of Life, by which all is perfected and on which faith depends, for another place. ‘We have learnt that in all things a man should act after the supernal model and perform the right thing, and that if he alters it he draws upon himself something which he would better have avoided.

וְתָא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אַחְזֵי עוֹבָדָא לְתַתָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, נָגִיד וְנָפִיק וְשַׁרְיָא עֲלוֹי רוּחַ קַדִישָׁא עִלָּאָה. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ אַחְזֵי עוֹבָדָא לְתַתָּא בְּאוֹרְחָא עֲקִימָא, דְּלֵית אִיהוּ אוֹרַח מֵישָׁר, כְּדֵין נָגִיד וְנָפִיק וְשָׁרֵי עֲלוֹי רוּחַ אָחֳרָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ, דְּסָטֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לִסְטַר בִּישׁ. מַאן מָשִׁיךְ עָלֵיהּ הַהוּא רוּחָא. הֲוִי אוֹמֵר, הַהוּא עוֹבָדָא דְּאַחְזֵי בִּסְטָר אָחֳרָא. When a man does things below in the right way, he draws upon himself a celestial holy spirit. But if he does things in a crooked way, he draws upon himself another spirit which leads him astray to an evil side. What brings upon him this evil spirit? The action which he exhibited in the other side.

כְּתִיב (משלי ל״א:י״ג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. דָּרְשָׁה, מַהוּ דָּרְשָׁה. דְּבַעְיָא וְדָרִישׁ עַל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, מַאן דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא, וְאִי תֵּימָא בְּצִיצִית אֲמַאי שָׁרֵי. הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל הָתָם הוּא הַהוּא לְבוּשָׁא בְּתִקּוּנוֹי, בְּאַשְׁלְמוּת עוֹבָדָא כַּדְקָא חֲזֵי. Such is he who joins wool and flax. (In the case of the fringes, however, this is allowed,¹v. T. B. Yebamoth, 4a et passim. because when making these a man is in the category of completeness, and therefore he does no wrong.)

(נ"א ודא) תּוּ, דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, לְמֶעְבַּד נוּקְמָא בְּמַאן דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. אֲבָל אֵימָתַי שַׁרְיָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ בְּאַשְׁלְמוּתָא, דִּכְתִיב, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶיהָ. וְצִיצִית, הָא אוֹקִימְנָא דְּהָתָם בְּהַהוּא כְּלָלָא דִּשְׁלֵימוּתָא אִשְׁתְּכַח, וְלָא עָבִיד מִדִּי. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בִּשְׁלֵימוּתָא, מַאן דְּאָתֵי לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, אִתְעַר עָלֵיהּ רוּחָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. But if one joins them when he is not in the category of completeness, he brings an unwelcome spirit on himself.

מִלָּה דָּא מַאן אוֹכַח. קַיִן וְהֶבֶל אוֹכְחָן. דְּדָא אָתֵי מִסִּטְרָא חַד, וְדָא אָתֵי מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וּבְגִין כָּךְ לָא לִבְעֵי לָן לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא. (ס"א ל"ג מלה דא מאן אוכח. קין והבל אוכחן) וְקָרְבְּנָא דְּקַיִן, אִתְרְחַק מִקַּמֵּי קָרְבְּנָא דְּהֶבֶל. We have a proof of this in Cain and Abel, because they came from different sides; therefore the offering of Cain was rejected for that of Abel.

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, כִי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וְגוֹ'. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיְיָ'. כִי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, אֲבָל תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִילָנָא לָא עָבִיד פֵּירִין, אֶלָּא בְּאַרְעָא. וְאַרְעָא אַפִּיק לְהוֹן, וְאַחְזֵי הַהוּא אִיבָּא לְעָלְמָא. וְאַרְעָא לָא עַבְדָּא פֵּירִין אֶלָּא מִגּוֹ חֵילָא אָחֳרָא דְּעָלָהּ. כְּמָה דְּנוּקְבָּא לָא עַבְדָּא פֵּירִין, אֶלָּא מִגּוֹ חֵילָא דִּדְכוּרָא. Observe’, he said, ‘that the tree only produces fruit from the earth, which is its true source, nor does the earth produce the fruit save through another power above it, just as the female only produces issue from the energy of the male.

וְהַהוּא אִיבָּא, לָא אִשְׁתְּלִים בְּאַשְׁלְמוּתָא, עַד תְּלַת שְׁנִין. וְחֵילָא לָא אִתְפָּקְדָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא עַד דְּאִשְׁתְּלִים. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים אִתְפָּקְדָא עָלֵיהּ חֵילָא וְאַרְעָא אִתְתְּקָנַת בֵּיהּ. דְּהָא עַד תְּלַת שְׁנִין אַרְעָא לָא אִתְתְּקָנַת בֵּיהּ וְלָא (אשתכחת) אִשְׁתְּלִימַת (ס"א אתבסמת) (נ"א אסתכמת) עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים וְאִתְתְּקָנוּ כַּחֲדָא כְּדֵין הוּא שְׁלֵימוּתָא. Now, that fruit does not reach its complete state until three years have passed, nor is any power appointed over it above until it has reached its complete state. Then, too, the earth is established with it, and the establishment of both constitutes completeness.

תָּא חֲזֵי, נוּקְבָּא, עַד תְּלָת זִמְנִין דְּאִתְעַבְּרָא, אִיבָּא דִּמְעָהָא לָא אִשְׁתְּלִים. בָּתַר ג' עִידוּאָן, נוּקְבָּא אִתְתְּקָנַת בְּהַהוּא אִיבָּא, וְאִסְתְּכָּמוּ כַּחֲדָא. כְּדֵין הַהוּא אִיבָּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, וּשְׁפִּירוּ דְּכֹלָּא. בָּתַר דְּנָפַק, עַד ג' שְׁנִין לָא אִית לֵיהּ חֵילָא לְעֵילָּא, דְּהָא כְּדֵין אִשְׁתְּלִים בִּשׁוּלָא דִּילֵיהּ. לֵוִי אִתְרְעֵי מִכֹּלָּא, תְּלִיתָאָה לְאִמֵיהּ, דְּאִתְתָּקָּנַת בֵּיהּ, וְאִסְתַכְּמַת ס"א (ואתבסמת) בַּהֲדֵיהּ. Similarly the progeny of a woman does not reach completeness till her third delivery, and therefore Levi was chosen from all the sons of Jacob, being the third to his mother who was established with him. Thus after three years a power is appointed over the fruit above, and in the fourth year “all its fruit is holy for giving praise” to the Holy One, blessed be He.