תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאִים לְמֵיהַךְ לְהַהוּא עָלְמָא, וְהוּא בְּבֵי מַרְעֵיהּ, אַתְיָין עָלֵיהּ ג' שְׁלוּחִין, וְחָמֵי תַּמָּן, מַה דְּלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֵחֱמֵי כַּד אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא עִלָּאָה הוּא, דְּמַלְכָּא בָּעֵי פִּקְדוֹנָא דִּילֵיהּ. זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּפִקְדוֹנֵיהּ אָתִיב לְמַלְכָּא כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּגַוִיהּ. אִי הַהוּא פִּקְדוֹנָא אִתְטְנָּף בְּטִנּוּפֵי גּוּפָא, מַה יֵימָּא לְמָארֵי פִּקְדוֹנָא. THERE SHALL NONE DEFILE HIMSELF FOR THE DEAD AMONG HIS PEOPLE. Observe that when a man is on his deathbed and on the point of departing for the other world, three messengers are sent to him, and he sees what other men cannot see in this world. That day is a day of heavenly judgement on which the King demands back his deposit. Happy the man who can restore the deposit just as it was lodged within him; for if it has been defiled with the impurity of the body, what will he say to the owner of the deposit?

בָּתַר דְּנָפְקָא נַפְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאַר גּוּפָא בְּלָא רוּחָא, אָסִיר לְמִשְׁבַּק לֵיהּ בְּלָא קְבוּרָתָא, דִּכְתִּיב, (דברים כ״א:כ״ג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנוּ בַּיּוֹם הַהוּא. בְּגִין דְּמֵיתָא דְּיִשְׁתָּהֵי כ"ד שָׁעוֹת, דְּאִינּוּן יוֹמָם וָלַיְלָה, בְּלָא קְבוּרָתָא, יָהִיב חַלִישׁוּתָא בְּשַׁיְיפוֹי דִּרְתִיכָא, וּמְעַכֵּב עַבִידְתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִלְּמֶעְבַד דְּאֶפְשָׁר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּזַר עָלֵיהּ, בְּגִין לְמֵיתֵיהּ בְּגִלְגּוּלָא אָחֳרָא, מִיַּד בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְפְּטָר, לְאוֹטָבָא לֵיהּ. וְכָל זִמְנָא דְּלָא אִתְקְבַר גּוּפָא, נִשְׁמְתָא לָאו עָאלַת קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַכְלָא לְמֶהֱוִי בְּגוּפָא אָחֳרָא, בְּגִלְגּוּלָא תִּנְיָינָא, דְּלָא יָהֲבִין לְנִשְׁמְתָא גּוּפָא אָחֳרָא, עַד דְּיִתְקְבָר קַדְמָאָה. וְדָא דָּמֵי לְבַר נָשׁ דְּמֵיתַת אִתְּתֵיהּ, לָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, לְמֵיסַב אִתְּתָא אָחֳרָא, עַד דְּקָבִיר לְּקַדְמֵיתָא, וּבְגִין דָּא אָמְרָה אוֹרַיְיתָא, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ. After the soul has left the body and the body remains without breath, it is forbidden to keep it unburied.¹v. T. B. Moed Katon, 28a; Baba Kama, 82b. For a dead body which is left unburied for twenty-four hours causes a weakness in the limbs of the Chariot and prevents God’s design from being fulfilled; for perhaps God decreed that he should undergo a transmigration at once on the day that he died, which would be better for him, but as long as the body is not buried the soul cannot go into the presence of the Holy One nor be transferred into another body. For a soul cannot enter a second body till the first is buried, just as it is not fitting for a man to take a second wife before the first is buried.

דָּבָר אַחֵר, כַּד אִתְפָּרְשָׁא נִשְׁמְתָא מִן גּוּפָא, וּבַעְיָא לְמֵיזָל לְהַהוּא עָלְמָא, לָא תֵּיעוּל לְהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּיָהֲבִין לָהּ גּוּפָא אָחֳרָא מִנְּהוֹרָא, וּלְבָתַר יַכְלָא לְמֵיעַל. וּמֵאֵלִיָּהוּ תִּנְדַּע, דַּהֲווֹ לֵיהּ תְּרֵין גּוּפִין, חַד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְתַתָּא לִבְנֵי נָשָׁא, וְחַד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְעֵילָּא, בֵּין מַלְאֲכִין עִלָּאִין קַדִישִׁין. וְכָל כַּמָּה דְּגוּפָא לָא אִתְקְבַר, צַעֲרָא הוּא לְנִשְׁמְתָא, וְרוּחַ מִסְאֲבָא אִזְדְּמַן לְשַׁרְיָיא עֲלוֹי, וּלְסַאָבָא לְהַהוּא גּוּפָא. Another reason why the body should be buried on the same day is that when the soul departs from the body it cannot enter the other world until it is invested with another body formed of light. (So Elijah had two bodies, one in which he appeared on earth, and one in which he appeared among celestial angels.) So long as the body remains unburied the soul suffers pain and an unclean spirit rests upon the body,

וּבְגִין דְּהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא, אִזְדְּמַן, לָא לִבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְמֵיבַת הַהוּא גּוּפָא לֵילְיָא חַד, בְּגִין דְּרוּחַ מִסְאֲבָא אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתְּטַח בְּכָל אַרְעָא, לְאַשְׁכְּחָא גּוּפָא בְּלָא נַפְשָׁא, לְסָאֲבָא לֵיהּ, וְאִסְתְּאַב יַתִּיר, וְעַל דָּא אַזְהַר לְכַהֲנֵי וְאָמַר, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, בְּגִין דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין לָא יִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וְלָא יִסְתַּאֲבוּן. and therefore the body should not be kept over night, because by night the unclean spirit spreads over the earth, seeking for a body without a soul to defile it further. Therefore the priest was warned “not to defile himself for the dead among his people”.’

(ויקרא כ"א) אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, בִּלְחִישׁוּ. כְּמָה דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן דְּכַהֲנֵי בִּלְחִישׁוּ, כַּךְ אֲמִירָה דִּלְהוֹן בִּלְחִישׁוּ. אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ: זִמְנָא חַד, וּתְרֵין זִמְנִין, לְאַזְהָרָא לְהוּ עַל קְדוּשַׁיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּאֲבוּן. דְּמַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ בַּאֲתַר קַדִּישָׁא, בַּעְיָא דְּיִשְׁתְּכַח קַדִּישָׁא בְּכֹלָּא. לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּגוּפָא בְּלָא רוּחַ, מִסְאֲבָא הוּא, וְשָׁארֵי עָלֵיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא. דְּהָא תִּיאוּבְתָּא דְּרוּחֵי מִסְאֲבֵי לְגַבֵּי גּוּפֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל אִיהוּ, בְּגִין דְּאִתְּרָק מִנַּיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא, וּבְמָנָא דְּקוּדְשָׁא, אַתְיָין לְאִתְחַבְּרָא. וְכַהֲנֵי דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין, קְדוּשָּׁתָא עַל קְדוּשָּׁתָא, לָא בַּעְיָין לְאִסְתַּאֲבָא כְּלַל, בְּגִין דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:ז׳) כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. וּכְתִיב כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְיָ'. R. Isaac said that the word “say” here signifies “say quietly”, just as all the operations of the priests were carried out in quietness; and the repetition “say” and “thou shalt say” is to give emphasis to the injunction that they should not defile themselves, since he who ministers in a holy place should be holy throughout. As we have said, the body without the spirit is unclean, and the desire of unclean spirits is for the bodies of Israel, since now that the holy spirit has been emptied out of them they want to be joined to a holy vessel. The priests who are additionally holy must not defile themselves at all, since “the oil of the anointment of the Lord is upon him”.’

רעיא מהימנא פִּקוּדָא דָּא, לְסַדְּרָא כַּהֲנָא בְּכָל יוֹמָא בּוּצִּינִין בְּבֵי מַקְדְּשָׁא, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּרָזָא דִּמְנוֹרָה. וְאִיהוּ רָזָא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין דִּנְהִירוּ עִלָּאָה בִּמְשַׁח רְבוּ, נָחִית עַל רֵישָׁא דְּכַהֲנָא בְּקַדְמִיתָא לְבָתַר אִיהוּ אַדְלִיק וְאַנְהִיר כָּל בּוּצִּינִין. דִּכְתִּיב כַּשֶּׁמֶן הַטוֹב עַל הָרֹאשׁ וְגוֹ', וּכְתִיב כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו וְגוֹ'. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְכַהֲנָא בִּלְחוֹדוֹי, לְסַדְּרָא בּוּצִּינִין, וּלַאֲדְלָקָא לְהוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵין זִמְנִין, לָקֳבֵל נְהִירוּ דְּיִחוּדָא תְּרֵין זִמְנִין, קָרְבְּנָא בְּכָל יוֹמָא, תְּרֵין זִמְנִין, וְכֹלָּא אִצְּטְרִיךְ. THEY SHALL NOT MAKE BALDNESS UPON THEIR HEAD. R. Jose said: ‘The reason is that on the head of the supernal Priest is the holy oil of anointing, the removal of which would cause baldness; and therefore the priest below must perform an action symbolical of this.’¹Here follows in the original a passage expanding this idea in the highly allusive and untranslatable style of the Midrash Hane’elam.

(ויקרא כ״א:ה׳) לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, לֹא יִקְרְחֻה בְּהֵ"א מַאי טַעֲמָא. אֶלָּא, הַהוּא שֶׁמֶן עִלָּאָה, דְּאִיהוּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא, דְּאַשְׁלִים לְכָל שִׁבְעָה יוֹמִין כְּמָה דְּאִתְּמַר, דִּכְתִּיב, (ויקרא ח׳:ל״ג) כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם, הַהוּא שֶׁמֶן עִלָּאָה אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ וְאִתְקְרַח, אִי אִיהוּ אַפְגִּים רֵישֵׁיהּ. בְּגִין דְּרֵישָׁא דְּכַהֲנָא עִלָּאָה, הַהוּא שֶׁמֶן עִלָּאָה הֲוִי, וְעַל דָּא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְכַהֲנָא דִּלְתַתָּא, לְאַחֲזָאָה בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ פְּגִימוּ כְּלַל, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב בְּהֵ"א. THEY SHALL NOT MAKE BALDNESS UPON THEIR HEAD. R. Jose said: ‘The reason is that on the head of the supernal Priest is the holy oil of anointing, the removal of which would cause baldness; and therefore the priest below must perform an action symbolical of this.”¹Here follows in the original a passage expanding this idea in the highly allusive and untranslatable style of the Midrash Hane’elam.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כ״א:ט״ו) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְיָ' מְקַדְּשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאַפִּיק זֶרַע לְבַטָּלָה, לָא זָכֵי לְמֶחמֶי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְאִקְרֵי רָע, דִּכְתִיב (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. הַאי מַאן דְּאַפִּיק לֵיהּ בִּידֵיהּ, אוֹ בְּאִנְתּוּ אָחֳרָא דְּלָא כַּשְׁרָא. וְאִי תֵּימָא דְּאַפִּיק לֵיהּ בְּאִנְתּוּ דְּלָא מִתְעַבְּרָא, הָכִי נָמֵי. לָא. אֶלָּא כְּמָה דְּאַמָרָן. ¹The first 23 lines of the Hebrew text are not found in our translation.HE SHALL NOT PROFANE HIS SEED AMONG HIS PEOPLE. Whoever discharges his semen without purpose will never be allowed to behold the divine Presence,¹v. T. B. Niddah, 13a. and such a one is called wicked. This is not the case, however, if a man’s wife does not conceive; still, a man should pray that God should provide him a fitting vessel so that his seed should not be spoilt.

וְעַל דָּא יִבְעֵי בַּר נָשׁ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיַזְמִין לֵיהּ מָאנָא דְּכַשְׁרָא, דְּלָא יַפְגִים זַרְעֵיהּ, מַאן דְּאַפִּיק זַרְעָא בְּמָאנָא דְּלָא כַּשְׁרָא, פָּגִים לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ, וַוי לְמַאן דְּפָגִים זַרְעֵיהּ. וּמַה בִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא כַּךְ, בְּכַהֲנָא דְּקָאִים לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. For he who discharges his seed into a vessel that is not fitting spoils his seed; and if this is the case with ordinary men, how much more so with the priest who is the counterpart on earth of the supernal holiness.

בְּעַמָּיו, מַהוּ בְּעַמָּיו. דְּהָא כְּתִיב לְעֵילָּא, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח, וּכְתִּיב וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. בָּהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ בְּעַמָּיו. אֶלָּא מִלָּה דָּא קְלָנָא בְּעַמָּיו, פְּגִימוּ בְּעַמָּיו, וְעַל דָּא כְּתִיב, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה, מֵעַמָיו וַדַאי, כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ, מַהוּ מְקַדְּשׁוֹ. אֶלָּא אֲנָא הוּא הַהוּא, דְּאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, וּבְגִין כַּךְ לָא יַפְגִּים זַרְעֵיהּ, וְלָא יִשְׁתְּכַח בֵּיהּ פְּגִימוּ. (ס"א ובגין דא) דְּהָא אֲנִי יְיָ' מְקַדְּשׁוֹ דַּאֲנָא בָּעֵינָא לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְיִשְׁתְּכַח קַדִּישָׁא בְּכֹלָּא, דְּקַדִּישָׁא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדָא דְּקַדִּישָׁא. AMONG HIS PEOPLE: that is to say, this is a disgrace, a defect among his people. FOR I AM THE LORD WHICH SANCTIFY HIM: I am He that sanctifies him every day, and therefore he must not spoil his seed nor must any blemish be found in him. He must be holy throughout, so that the Holy One may be served by a holy one.

דְּקָרְבְּנָא מִנְחָה אִיהוּ, וּצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁלַח מִנְחָתָא דִּלְהוֹן לְמַלְכָּא, בִּגְבַר (בגוף) שְׁלִים. דְּאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּהָא בְּיַד אִישׁ עִתִּי פָּגִים, הֲווֹ שַׁלְחִין לֵיהּ דּוֹרֹנָא, דִּכְתִיב (ויקרא ט״ז:ח׳) גּוֹרָל אֶחָד לַיְיָ' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזִל. דֶּאֱלֹהִים אֲחֵרִים כֻּלְּהוּ פְּגִימִין מִסִּטְרָא דְּצָּפוֹן וְהָכִי רוּבָּא דְּבָתֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵם פְּגִימִין, בְּנוּקְבָּא דִּלְהוֹן, חוּרְבָא, לִילִית, פְּגִימוּתָא וְכוּ'. שֶׁקָּרְבָּן הוּא מִנְחָה, וּצְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁלֹחַ אֶת מִנְחָתָם לַמֶּלֶךְ עִם אִישׁ (בגוף) שָׁלֵם, שֶׁהֵם בַּהֵפֶךְ שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר, שֶׁהֲרֵי בְּיַד אִישׁ עִתִּי פָּגוּם הָיוּ שׁוֹלְחִים לוֹ דּוֹרוֹן, שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז) גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. שֶׁאֱלֹהִים אֲחֵרִים כֻּלָּם פְּגוּמִים מִצַּד הַצָּפוֹן, וְכֵן רֹב בָּתֵּי הָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם פְּגוּמִים בַּנְּקֵבָה שֶׁלָּהֶם, חָרְבָּה, לִילִית, פְּגוּמָה וְכוּ'.

(ס"א ורעיא מהימנא) אִיהוּ ו' מָלֵּא וְאִיהוּ בְּסִדוּרָא דָּא יְה"וּ. ה' בַּתְרָאָה, כּוֹס מָלֵּא בִּרְכַּת ה', מִסִּטְרָא דִּימִינָא וּמִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה דְּאִיהוּ דִּינָא, שְׁכִינְתָּא אִתְקְרִיאַת הוי"ה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט׳:ג׳) הִנֵּה יַ"ד יְדוָֹ"ד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. קָם רַעְיָא מְהֵימְנָא, וְאִשְׁתְּטַח קַמֵּיהּ. וְאָמַר זַכָּאָה חוּלָקִי דְּמַטְרוֹנִיתָא דְּמָארֵי (ומטרוניתא) אִינְהוּ בְּעֶזְרִי. (ע"כ רעיא מהימנא) (ורועה הנאמן) הוּא ו' מָלֵא, וְהוּא בְּסִדּוּר זֶה הי"ו. ה' אַחֲרוֹנָה, כּוֹס מָלֵא בִּרְכַּת ה', מִצַּד הַיָּמִין וּמִצַּד הַגְּבוּרָה שֶׁהוּא דִּין, הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת הוי"ה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ט) הִנֵּה יַ"ד יְהֹוָ"ה הוֹיָה בְּמִקְנְךְ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. קָם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן וְהִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר: אַשְׁרֵי חֶלְקִי שֶׁבַּעֲלֵי הַגְּבִירָה (והגבירה) הֵם בְּעֶזְרִי. (עד כאן רעיא מהימנא).

(ויקרא כ״א:י״ז) אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדוֹרוֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בּוֹ מוּם. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים, וּמַאן דְּאִיהוּ פָּגִים, לָא אִתְחֲזֵי לְשַׁמְּשָׁא בְּקוּדְשָׁא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּבַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכַח פָּגִים, לֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא, וְהַהוּא פְּגִימוּ אַסְהִיד עָלֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא, דְּבַעְיָא לְאִשְׁתַּכְחָא שְׁלִים, מָארֵיהּ דִּמְהֵימְנוּתָא, יַתִיר מִכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. WHOEVER HE BE OF THY SEED THROUGHOUT THEIR GENERATIONS THAT HATH A BLEMISH. R. Isaac said: ‘Whoever has a blemish is not fitted to serve before the Holy One, as we have laid down, that whoever has a blemish has no true faith, and his blemish bears witness against him.’

רִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב בְּקִסְטְרָא דְּבֵי חָמוּי, וְהוּא הֲוָה אָמַר, זִילְגָא דִּבְקִסְטִירָא בְּעֵיטָא שְׁכִיחַ. אַדְהָכִי, אַעְבָר חַד בַּר נָשׁ, פָּגִים מְעֵינֵיהּ חַד. אָמַר חָמוּי, נִשְׁאַל לְהַאי. אָמַר, פָּגִים הוּא, וְלָאו מְהֵימָנָא. אָמַר, נִשְׁאַל בַּהֲדֵיהּ. אָתוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, טוּפְקָא מַאן הוּא בְּעָלְמָא. אָמַר עֲתִירָא, אֲבָל דְּיַשְׁלִיף, בַּהֲדֵיהּ אֲנָא מִכֻּלְּהוּ. (ס"א עתירא, אבל דישליף, ווי על דא, בהדיה אנא מכלהו) אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּמִלּוֹי אִשְׁתְּמַע, דְּלָאו מְהֵימְנוּתָא גַּבֵּיהּ, וְלָאו בַּר מְהֵימָנָא הוּא. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב, דְּהָא קְדוּשָּׁא דִּלְעֵילָּא, לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פָּגִים. R. Eleazar was once sitting in the room of his father-in-law, and he complained that his eyes were watering. A man happened to pass by who had lost one eye. ‘Let us ask him,’ said the father-in-law. He replied: ‘He is blemished, and therefore not to be trusted.’ ‘Still let us ask him,’ said the other. So they said to him: ‘Who is mightiest in the world?’ He replied: ‘A rich man; and I shall remain with him through all.’ Said R. Eleazar: ‘His words show that he has no religious faith in him.’ He then discoursed on the verse: “For the law and for the testimony; if they speak not according to this word” (Isa. 8, 20).

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ח׳:כ׳) לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה. מַאן הוּא תּוֹרָה, וּמַאן הוּא תְּעוּדָה. אֶלָּא תּוֹרָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב. תְּעוּדָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פָּגִים, דְּהָא מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב אִתְבְּנֵי. כְּתִיב צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי, צוֹר תְּעוּדָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, בְּגִין דְּתַמָּן אִתְּצַר צְרוֹרָא דְּחַיֵּי, וּבִתְעוּדָה אִתְקְשַׁר קִשְׁרָא דְּחַיֵּי (נ"א קשרא דמהימנותא) דִּלְעֵילָּא, לְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד. “‘Law” here’, he said, ‘signifies the Written Law, and “testimony” the Oral Law. The Oral Law does not rest in a blemished place, because it is fashioned from the Written Law. Hence the text says “Bind up the testimony” (Ibid. 16), because there in the Oral Law is the bundle of life, and the knot of faith is tied up with the testimony above,

וּמִתַּמָּן לְתַתָּא אִתְפָּרְשָׁן אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וּמִתַּמָּן מִתְפָּרְשִׁין אוֹרְחִין בְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. and thence diverse paths through all the worlds.

חֲתוֹם תּוֹרָה, חֲתִימָה דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב בְּאָן אֲתַר. בְּלִמּוּדָי, אִלֵּין נְבִיאֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ז׳:כ״א) וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יָכִין וַיָקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִקְרָא שְׁמוֹ בּוֹעַז. וּמִתַּמָּן אִתְפָּרְשָׁן אוֹרְחִין לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, וְקַיְימֵי אִלֵּין בְּקִיּוּמָא לְגוּפָא, לְשִׁית טְהִירִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:ט״ו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ. וְכֹלָּא לָא קַיְּימָא אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, וְלָא שַׁרְיָא קְדוּשָּׁה דְּכֹלָּא, אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ, כַּד מִתְחַבְּרָאן דָּא בְּדָא, כֹּלָּא הוּא שְׁלִים, כֹּלָּא הוּא חַד, לָא אִתְפְּגִים אֲתַר. וְעַל דָּא אִקְרֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁלֵם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ד:י״ח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ. “Seal the law among my disciples” (Ibid.) Were is the seal of the Written Law? In “my disciples”, that is, the prophets. The whole is established only in its completeness, and holiness rests on it only when it is complete, when part is joined with part and there is no empty place. Hence no man with a blemish must draw near to serve, nor must a sacrifice with a blemish be offered.

וּבְגִּינֵי כַּךְ, כַּהֲנָא דְּקָאִים לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בָּעֵי לְמֶהֱוִי שְׁלִים יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְלָא יִתְחֲזֵי פָּגִים, וְעַל דָּא אַזְהַר לְהוּ לְכַהֲנֵי, דִּכְתִּיב אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדוֹרוֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם. Therefore the priest must above all others be complete and not show any blemish, and therefore the Scripture warns the priests saying, “whoever of thy seed hath a blemish”, etc.’

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (מלאכי א׳:ח׳) וְכִי תַגִּישׁוּן עִוִּר לִזְבּוֹחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִסֵּחַ וְחוֹלֶה אֵין רָע, וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר אֵין רָע, אִי הָכִי טוֹב הוּא. אֶלָּא סוֹפֵיהּ דִּקְרָא אוֹכַח, דְּיִשְׂרָאֵל בְּאִינּוּן יוֹמִין הֲווֹ מְמָנָן כַּהֲנֵי מָארֵי דְּמוּמִין, עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וּלְשַׁמְּשָׁא עַל מַקְדְּשָׁא, וְאַמְרֵי מַאי אִכְפַּת לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּא, אוֹ אָחֳרָא. וְאִינּוּן הֲווֹ דְּאַמְרֵי אֵין רָע. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִיב לְהוֹן הַהִיא מִלָּה דַּהֲווֹ אַמְרֵי. אָמַר: יִשְׂרָאֵל אַתּוּן אַמְרֵי כַּד מְקָרְבֵי מָארֵי דְּמוּמִין עַל פּוּלְחָנִי אֵין רָע, מַאי אִכְפַּת לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. He further quoted the verse: “And when ye offer the blind for sacrifice, is it no evil?” etc. (Mal. 1, 8). In those days the Israelites used to appoint priests with blemishes to serve at the altar and in the Sanctuary, saying: What does it matter to God if it is this one or another? It is no evil. And God answered them with their own words: It is no evil!

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתְךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. בַּר נָשׁ מִנַּיְיכוּ, אִי בָּעִיתוּ לְשַׁלוּמֵי לְמַלְכָּא, וּלְקָרְבָא קַמֵּיהּ דּוֹרוֹנָא, אַתּוּן מְשַׁדְרִין לֵיהּ בִּפְגִימָא, אוֹ לָא. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאַתּוּן מְקָרְבִין קָמַאי בַּר נָשׁ פָּגִים לְקָרְבָא דּוֹרוֹנָא, הָא דּוֹרוֹנָא דִּלְכוֹן לְכַלְבָּא אִתְמְסַר, דְּוַדַּאי בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּגִים, פָּגִים הוּא מִכֹּלָּא, פָּגִים הוּא מְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. “Present it now unto thy governor, will he be pleased with thee or will he accept thy person?” (Ibid.) If any one of you wanted to make a present to the king, would he send it by the hand of a man who was deformed? How then can you set before Me a man with a blemish to present your gift? Such a gift is given to the dog.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַשְׁלְמָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלֵימִין בְּכֹלָּא, דְּלָא יְהֵא בְּהוֹן מָארֵי דְּמוּמִין כְּלַל, בְּגִין דִּיהוֹן תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא, כְּאִלֵּין מָאנֵי וּלְבוּשָׁא דְּבַּר נָשׁ דְּאִינּוּן תִּקּוּנָא דְּגוּפָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ל״ח:י״ד) ויִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. R. Jose said: ‘God will one day make Israel whole so that there shall be none with a blemish among them, in order that they may adorn the world as a man’s garments adorn his body.

(ס"א ד"א) תָּא חֲזֵי, כַּד יִתְּעֲרוּן מֵעַפְרָא, כְּמָה דְּעָאלוּ, הָכִי יְקוּמוּן, חִגְרִין אוֹ סוּמִין. עָאלוּ חִגְרִין וְסוּמִין, יְקוּמוּן בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, דְּלָא יֵימְרוּן דְּאָחֳרָא הוּא דְּאִתְּעַר. וּלְבָתַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיסֵי לוֹן, וְיִשְׁתַּכְחוּן שְׁלֵימִין קַמֵּיהּ, וּכְדֵין יְהֵא עָלְמָא שְׁלִים בְּכֹלָּא, כְּדֵין (זכריה י״ד:ט׳) בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Observe that when the dead rise from the dust, they will leave it as they entered; if they went into it lame or blind, they shall rise from it lame or blind, in order that it should not be said that it is another who has risen. Afterwards, however, God will heal them and they will be whole before Him and the world will be whole.¹Cf. T. B. Sanhedrin, 91a.

(ויקרא כ״ב:כ״ח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתַרְגּוּמוֹ לָהּ וְלִבְרָהּ. דְּעִקָרָא דְּאִימָּא לְמִנְדַּע בְּרָהּ, וְאָזִיל בַּתְרָהּ, וְלָא אָזִיל בָּתַר אֲבוּהָ, וַאֲנָן לָא יַדְעֵינָן מַאן הוּא. לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. ¹The first 30 lines of the Hebrew text are not found in our translation.AND WHETHER IT BE AN OX OR A SHEEP, YE SHALL NOT KILL IT AND ITS YOUNG BOTH ON ONE DAY. R. Jose said ‘This must be taken to refer to the mother, since the young goes after the mother and not the father,¹v. T. B. Hullin, 78b, where two views are given. nor do we know which it is. Why must not both be killed on one day?’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי טַעְמָא. אִי תֵּימָא מִשּׁוּם עַגְמַת נֶפֶשׁ דִּבְעִירָא, נֵיכוּס לְהַאי בְּבֵיתָא חַד, וּלְהַאי בְּבֵיתָא אָחֳרָא. אוֹ לְהַאי הַשְׁתָּא, וּלְהַאי לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ, אִית מַאן דְּשָׁרֵי, וְלָאו הָכֵי, אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד מַמָּשׁ. R. Judah said: ‘If it is to avoid giving pain to the animal, we could kill one in one place and the other in another, or one somewhat later than the other.’ He replied: ‘Some actually allow this, but this is not correct; the prohibition relates to the whole of the same day.’

תָּא חֲזֵי תָּנֵינָן יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם, כְּאֵשׁ לַנְּעוֹרֶת. וְעִקָּרָא דְּתַעֲנִיתָא בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, וְלָאו בְּיוֹמָא אָחֳרָא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלֵית לְךָ יוֹם לְתַתָּא, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ יוֹמָא אָחֳרָא עִלָּאָה. וְכַד אִיהוּ שָׁארֵי בְּתַעֲנִיתָא דְּחֶלְמָא, אוֹלִיפְנָא דְּהַהוּא יוֹמָא לָא אִתְעָדֵי, עַד דְּאִתְבְּטַל הַהוּא גְּזֵרָה. וְאִי דָּחֵי לֵיהּ לְיוֹמָא אָחֳרָא, הָא שׁוּלְטָנָא דְּיוֹמָא אָחֳרָא הוּא, וְלָא עָאל יוֹמָא בְּיוֹמָא אָחֳרָא דְּחַבְרֵיהּ. כְּהַאי גַּוְונָא, לֵית לָךְ יוֹם דְּלָא אִתְמָנָא עָלֵיהּ יוֹמָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא, דְּלָא יַעְבִּיד פְּגִימוּ בְּהַהוּא יוֹמָא, וְלָא יִתְפְּגִים קַמֵּי שְׁאָר יוֹמִין אָחֳרָנִין. Observe now that we have learnt that “a fast is as good for a dream as fire for flax”,¹T. B. Taanith, 12b. but it must be on the same day, because every day below is controlled by a day above, and therefore if the man fasts, that day does not pass till the adverse decree is annulled, but if he puts it off to another day, then the control belongs to that day. Thus over every day below is appointed a day above, and a man should take heed not to impair that day.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. וְתָנֵינָן יָדוֹ כְּתִיב, דְּבָעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא. וַאֲמַאי. לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִתְּעַר עוֹבָדָא לְעֵילָּא. So, too, when Aaron blessed the people he raised his right hand above his left, so that the action below should stimulate a corresponding action above.’

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, כִּבְיָכוֹל לָא אִקְרֵי אֶחָד. וְאֵימָתַי אִקְרֵי אֶחָד. בְּשַׁעֲתָא דְּיִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַהֲדְרַת לְאַתְרָהָא, לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) וְדָא בְּלָא דָּא לָא אִקְרֵי אֶחָד. and so now that the Community of Israel is in exile, she is, as it were, not called one, and will only be called one when Israel emerge from captivity.

תָּא חֲזֵי, מוֹעֲדֵי יְיָ' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ וְגוֹ'. לְזַמְּנָא כֹּלָּא לַאֲתַר חַד, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ, בְּרָזָא דְּאֶחָד. וּלְמֶהֱוִי יִשְׂרָאֵל (בזווגא חדא) לְתַתָּא גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. תִּינַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִקְרֵי אֶחָד, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא דְּאִינּוּן זְמִינִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּמָה יִקְרוּן אֶחָד. Similarly it says: “These are the appointed feasts of the Lord which ye shall proclaim” (lit. call), that is, invite all to one place so that all shall form one, and Israel below shall be one nation on the earth.

אֶלָּא, בִּיְרוּשָׁלַ ם דִּלְתַתָּא, יִקְרוּן יִשְׂרָאֵל אֶחָד. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וַדַּאי, בָּאָרֶץ הֵם גּוֹי אֶחָד, עִמָּהּ אִקְרוּן אֶחָד, וְלָא אִינּוּן בִּלְחוֹדַיְיהוּ. דְּהָא וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד סַגֵּי לֵיהּ, אֲבָל לָא אִקְרוּן אֶחָד, אֶלָּא בָּאָרֶץ, בְּזִוּוּגָא דְּהַאי אֶרֶץ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָא קָשִׁיר דָּא בְּדָא בְּזִווּגָא חֲדָא, זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה אִתְּמַר, וְהָא אוּקְמוּהָ. And how will they be called one? Through the earthly Jerusalem, as it is written, “And who is like thy people Israel one nation in the earth” (2 Sam. 7, 23), since they are only called one when wedded to this “earth”, after the supernal pattern.’

(ויקרא כ״ג:י׳) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (בראשית א׳:ה׳) וַיִקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְגוֹ'. תָּנֵינָן, אוֹר דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֲוָה נָהִיר מִסַּיְיפֵי עָלְמָא לְסַיְיפֵי עָלְמָא, כַּד אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַיָיבִין דִּזְמִינִין לְמֵיקָם בְּעָלְמָא, גָּנִיז לֵיהּ לְצַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (איוב ל״ח:ט״ו) וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם. וּכְתִיב (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק. THE SET FEASTS OF THE LORD WHICH YE SHALL PROCLAIM TO BE HOLY CONVOCATIONS. R. Isaac said: It is written, “And God called the light day” (Gen. 1, 5). Does this mean that the light called day exists by itself? No, for it says, “and the darkness he called night”.

דָּבָר אַחֵר לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. בְּגִינָךְ אָמַר לִבִּי לִבְנֵי עָלְמָא, בַּקְּשׁוּ (ס"א את פניך יי' אבקש) פָנָי אִלֵּין זִמְנַיָּיא וְחַגַיָיא דְּכֻלְּהוּ זַמִּין לְהוֹן לַאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין לְעַטְרָא לוֹן, כָּל חַד וְחַד בְּיוֹמֵיהּ, כָּל חַד וְחַד בִּזְמַנֵיהּ, וְיִשְׁאַבוּן כֻּלְּהוּ מֵהַהוּא עֲמִיקָא דַּעֲמִיקְתָא, דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין נָפְקִין מִנֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ כְּתִיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זְמִינִין אִינּוּן לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, וּלְאִשְׁתַּאֲבָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַדְּשׁוּן כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא, וְיִשְׁתְּכַח בְּהוּ חֶדְוָותָא. We may also interpret the word “face” to refer to the appointed seasons and festivals, all of which were invited by David to the place called “holy”, in order to crown each of them on its day and its appointed time, that all might draw from that most profound source from which issue streams and fountains. Therefore they are called “invited to holiness”—.invited to that place called “holiness” to be crowned with it and draw from it that all may be sanctified together and joy may be found among them.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: זְמִינִין דְּקֹדֶשׁ. וְכַד מֵהַאי זְמִינִין, זְמִינִין מִן נַחֲלָא דְּנַגִּיד וְנָפִיק. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין בְּנֵי נָשָׁא לִסְעוּדָתֵיהּ, אַעְטָּר קָמַיְיהוּ מִכָּל זִינֵי מֵיכְלָא דְּעָלְמָא, אַפְתַּח לְהוּ גַּרְבֵּי חַמְרָא, שַׁפִּיר בְּרֵיחָא, שַׁפִּיר לְמִשְׁתְּיָיא. דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, מַאן דִּמְזַמִּין לְמֵיכְלָא וּלְמִשְׁתְּיָיא זַמִּין. כַּךְ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כֵּיוָן דְּאִינּוּן זְמִינִין לִסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, זְמִינִין אִינּוּן לְחַמְרָא טַב וְשַׁפִּיר דְּמִנְטְרָא. (כמה דאת אמר (שיר השירים א׳:ב׳) כי טובים דודיך מיין) וְעַל דָּא מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּתִיב. R. Abba said that “holy convocations” means “invited by holiness”, and when they are invited by this, they are invited by the Stream that issues forth perennially. We may compare it to a king who, having invited people to a banquet, sets before them all manner of dishes and opens for them casks of well flavoured wine, for he who invites invites to eat and drink. So the “holy convocations”, since they are invited to the banquet of the King, are invited to partake of the good wine which has long been kept in store. Israel, too, are called “holiness”, because they are invited by the holiness above; therefore they should prepare a banquet and rejoice, since for them it is fitting.

דָּבָר אַחֵר (ויקרא כ״ג:ד׳) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ'. מַהוּ מוֹעֲדֵי יְיָ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מֵיְיָ' אִינּוּן. דְּבֵיהּ אִתְקָשָּׁרוּ מִתַתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ בֵּיהּ מִתְקַשְּׁרָן, וּמִתְעַטְּרָן (ס"א ומתעתדן) (נ"א ומתאחדן) כֻּלְּהוּ, לְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא חַד בְּקִשְׁרָא דְּמַלְכָּא. מַאי טַעֲמָא. כְּמָה דְּמַלְכָּא יָרִית לְאַבָּא וּלְאִימָּא, וְאָחִיד בְּהַהוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בְּהוּ. (בגין) כַּךְ כָּל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, בַּעְיָין לְאִזְדַמְּנָא בְּהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא (למלכא). וְעַל דָּא מוֹעֲדֵי יְיָ' אִקְרֵי, וּלְבָתַר מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, דְּהָא בְּהוּ אִתְעֲטָּר בְּמַלְכָּא. THESE ARE THE SET FEASTS OF THE LORD. R. Simeon said: ‘They are from the Lord (TETRAGRAMMATON), because He is the link between those (grades) above and those below, all being united through Him. Why? Because just as the King inherits the Father and Mother and is attached to their holiness, so all those that are attached to the King are to be invited to that supernal place called “holiness” in order that they mav all be united. Hence they are called first “set feasts of the Lord”, and then “holy convocations”.

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, תְּרֵין חוּלָקִין אִית לְיִשְׂרָאֵל בְּהוּ אִי מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ', (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְאִי מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּקֹדֶשׁ, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וְעַל דָּא לְכוּ אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא לְהוּ, וּלְתַקְּנָא קַמַּיְיהוּ חֶדְוָותָא וּסְעוּדָתָא וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. WHICH YE SHALL PROCLAIM IN THEIR APPOINTED SEASON. Israel have two portions in them-whether from the side of the King, since Israel “cleave to the Lord”, or from the side of Holiness, since they are called “men of holiness”. Therefore (says the Scripture), for you it is fitting to invite them and to prepare a joyful feast before them and rejoice in them:

וּמַאן דִּמְזַמֵּן לְאָחֳרָא (ס"א לארחא), בָּעֵי לְאַחֲזָאָה לֵיהּ חֵידוּ, וְאַנְפִּין נְהִירִין לְעַטְּרָא (נ"א לנטרא) אוֹרְחֵיהּ דְּהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא יַקִּירָא, אָמַר לִבְנֵי הֵיכָלֵיהּ, כָּל שְׁאָר יוֹמִין הֲוִיתוּן כָּל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ, דָּא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בִּסְחוֹרָתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בְּחַקְלֵיהּ. בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי, דְּכֻלְכוֹן מִתְעָרִין (ס"א מתעתדי) בְּחֶדְוָותָא דִּילִי, הַשְׁתָּא זְמִינִית אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, לָא בָּעֵינָא דְּתִשְׁתַּדְּלוּן בַּעֲבִידְתָא, וְלָא בִּסְחוֹרָתָא, וְלָא בְּמַדְבְּרֵי, אֶלָּא כֻּלְכוּ אִזְדְּמָנוּ, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי, וְאַתְקִינוּ גַּרְמַיְיכוּ לְקַבְּלָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּחֶדְוָותָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא. אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתָא יַקִּירָא, בְּגִין דִּיהֵא זְמִינִי דִּילִי בְּכָל סִטְרִין. for one who invites a guest must show him a smiling face to crown his visit therewith. Imagine a king who invites an honoured guest and says to his court: All other days you are each in his house doing his work there, or in business or in the field, save only on my special day which you devote to rejoicing with me. Now I have invited a very honoured guest, and I desire that you should engage in no work in the house or in business or in the field, but that you should all come together as on my special day and prepare to meet that guest with smiles, with joy and with praises.

כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כָּל שְׁאָר יוֹמִין אַתּוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בַּעֲבִידְתָא בִּסְחוֹרָתָא, בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי. הַשְׁתָּא אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא זְמִינִית, אַתּוּן קַבִּילוּ לֵיהּ, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, זָמִינוּ לֵיהּ, אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתֵי עִלָּאֵי, פָּתוֹרֵי מְסַדְּרָן, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי. בְּגִין כָּךְ תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם. So God said to Israel: All other days you are engaged in work and in business, save on my special day (the Sabbath). Now I have invited a very honoured guest, and do you therefore receive him with smiles and prepare for him a special table as on my own day. Hence it says: “You shall call (i.e. invite) them in their appointed time”.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא חֲדָאן בְּהָנֵי מוֹעֲדַיָּא, וּמְשַׁבְּחִין שְׁבָחָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מְסַדְּרִין פָּתוֹרֵי, מְתַקְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּמָאנֵי יְקָר, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרִין, מַה טִיבָן דְּיִשְׂרָאֵל בְּכַךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה אִית לוֹן יוֹמָא דָּא. אַמְרֵי וְלָאו דִּילָךְ הוּא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹן וְכִי יִשְׂרָאֵל לָאו קֹדֶשׁ נִינְהוּ, וְאִקְרוּן קֹדֶשׁ, לוֹן אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזָא דִּילִי, חַד מִסִּטְרָא דִּילִי, דְּהָא אִינּוּן דְּבֵקִים בִּי. וְחַד מִסִּטְרָא דְּקֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, אוּשְׁפִּיזָא דִּלְהוֹן הוּא וַדַּאי, בְּגִין דִּזְמִינוּ דְּהַאי אוּשְׁפִּיזָא מִקֹּדֶשׁ הוּא, דִּכְתִּיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פָּתְחוּ כֻּלְּהוּ וְאָמְרוּ, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. See now. When Israel below rejoice in those festivals and sing praises to the Holy One, blessed be He, and prepare a table and put on their best garments, the angels in heaven ask: What do Israel mean by this, and God answers them: They have a distinguished guest on this day. But, they say, is he not Thy guest, from the place called Holiness? He replies: And are not Israel holy and called holy, so that it is meet for them to invite My guest—alike from My side, because they cling to Me, and from the side of holiness, since it is written, “Israel are holy to the Lord”. Assuredly the guest is theirs. Then they all break forth with the words, “Happy is the people that is in such a case”.

תְּלָתָא אִינּוּן זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ, וְלָא יוֹתֵר. חַג הַמַּצוֹת. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְחַג הַסּוּכּוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת לָאו מִקֹּדֶשׁ הוּא זַמִּין. אָמַר לֵיהּ לָאו, בִּתְרֵי סִטְרִין, חַד, דְּהוּא וַדַּאי קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְחַד, דְּשַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא, דְּהָא יְרוּתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. יְרוּתָא דְּקֹדֶשׁ הוּא יָרִית, וְלָאו זְמִינִי. וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ. בְּהַאי, יוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִתְעֲטָּר בֵּיהּ, וְעַל דָּא שַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא. There are three that are invited from Holiness, and no more-the Feast of Unleavened Bread, the Feast of Weeks, and the Feast of Tabernacles.’ ‘But’, said R. Abba to him, ‘is not Sabbath also invited from Holiness?’ ‘No,’ he replied, ‘for two reasons. One is that Sabbath is itself called holiness, and the other is that Sabbath has the right of entry by inheritance. Hence all the rest are invited and link themselves with Sabbath and crown themselves with it, but the Sabbath is not invited.

לִבְרָא דְּעָאל לְבֵיתָא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ, וְאָכַל וְשָׁתֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּהוּא בָּעֵי. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא יְחִידָאי, חֲבִיבָא דְּנַפְשֵׁיהּ, יָהַב לֵיהּ שׁוּשְׁבִינָא לְנַטְרָא לֵיהּ, וּלְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. אָמַר מַלְכָּא, יָאוּת הוּא לְזַמְּנָא לְאִלֵּין שׁוּשְׁבִינִין דִּבְרִי, וּלְאַחְזָאָה יְקָרָא וַחֲבִיבוּתָא דִּילִי בְּהוּ, זַמִּין לוֹן לְהָנֵי שׁוּשְׁבִינִין. בְּרָא לָא אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא, אֶלָּא לְמֵיעַל וּלְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי בְּבֵיתָא דַּאֲבוֹי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ בָּעֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:י״א) מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ' מִי כָּמוֹךָ נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ וַדַּאי, כְּבַר דְּאִתְתְּקַן (ס"א דאתתקף) בַּאֲבוֹי, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, וְלָאו זַמִּין מִקֹּדֶשׁ. It is like a son who enters the house of his father and mother and eats there whenever he desires. A king, we will say, had a son whom he fondly loved, and to whom he assigned a number of companions. One day he said: It would be a good thing to invite my son’s companions and to show my affection and esteem for them. So he invited the companions, but the son did not need an invitation, since he could go into his father’s house and eat and drink there whenever he wished.’

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, שֵׁשֶׁת יָמִים מַאי עֲבִידְתַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וְלָא כְּתִיב בְּשֵׁשֶׁת. וְהָא אוּקְמוּהָ, וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְאִקְרוּן יוֹמֵי מְלָאכָה. It is written here: SIX DAYS SHALL WORK BE DONE. R. Jose said: ‘The six Days made the heaven and the earth, each performing its own work, and therefore they are called the six workdays.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי אֲמַאי אִקְרוּן שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל, אֲמַאי חוֹל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא אִתְנְהִיג עָלְמָא (רמ"ח) עַל יְדָא דִּשְׁלוּחַיְיהוּ, בְּגִין כָּךְ יוֹמֵי חוֹל אִקְרוּן. Said R. Isaac: ‘Why then are they called the six “ordinary” days?’ ‘Because now’, replied R. Jose, ‘the world is carried on by their agent,¹Metatron. and therefore they are called “ordinary” or “profane”.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, בְּגִין דְּשָׁרֵי לְמֶעְבַּד בְּהוֹן עֲבִידְתָא, וּבְגִין דָּא לָא אִקְרוּן קֹדֶשׁ. וּמַאן דְּלָאו אִקְרוּן קֹדֶשׁ, חוֹל אִקְרוּן. וְעַל דָּא אַתְקִינוּ חַבְרַיָּיא בְּהַבְדָּלָה, בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. מַאי הַבְדָּלָה הָכָא. אֶלָּא קֹדֶשׁ מִלָּה בְּגַרְמֵיהּ הוּא, וְשַׁארָא מִנֵּיהּ אַתְיָין. וְעַל דָּא אִלֵּין לְעוֹבָדָא, וְאִלֵּין לְנַטְרָא. וְאֵימָתַי אִשְׁתְּכַח נְטִירוּ בְּהוּ. כַּד זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ. R. Hiya said ‘It is because work may be done on them. For that reason they are not called holy, and what is not called holy is called ordinary. Hence the Companions have laid down that we should say at the close of Sabbath, “who divideth between holy and profane”, the separation consisting in the fact that holiness is something apart, and the rest issue from it. Hence these are for work. And there is a time when these too are to be kept, namely, when they are invited, from Holiness’.¹i.e. when the festivals fall on them.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כֹּלָּא הוּא, וּבְגִין דְּהָא יוֹמָא אִתְעֲטָּר בְּאַבָּא וְאִימָּא, וְאִתוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי, דְּהָא הוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בַּקֹּדֶשׁ, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ. בְּגִין כַּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, כֹּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ. מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. כֻּלְּהוּ מִנֵּיהּ אִתְקָנוּ (נ"א אתזנו), בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי. בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָם. R. Judah said: ‘The joy and the observance of the Sabbath are superior to that of all the others, because this day is crowned with the Father and the Mother, and is invested with an additional holiness; wherefore it is a day of joy for higher and lower, and full of blessings in all worlds. On this day, too, there is rest for higher and lower, and even for the sinners in Gehinnom.

לְמַלְכָּא דְּעָבַד הִלוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי, אַעְטָּר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה, מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכֹלָּא. חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטּוּלָא, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה. בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוְותָא דְּמַלְכָּא, שָׁבִיק דִּינוֹי, וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא. Suppose a king made a feast in honour of his only son, during which he placed a crown upon him and invested him with supreme authority. There would be universal joy, so that the governor of a prison who had in his charge men condemned to stripes and execution, would, in honour of the king’s celebration, release them,

כַּךְ הַהוּא יוֹמָא, הִלוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עָלֵיהּ, חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ. עַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַאי עֹנֶג. עֹנֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא בַּאֲתַר דְּקֹדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. דְּהַאי עֹנֶג עַל יְיָ' הוּא. וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלוּלָא דְּמַלְכָּא, אִתְעֲטָּר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּעֹנֶג הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין. so that day is the day of the King’s rejoicing with the Matrona. Of the joy of Father and Mother in Him, of the rejoicing of higher and lower. In the joy of the King all must rejoice, and there must be no suffering then.

בְּהַאי יוֹמָא, תְּלַת סְעוּדָתָאן בַּעְיָין בְּנֵי מַלְכָּא, לְזַמְּנָא, וּלְסַדְּרָא פָּתוֹרֵי. בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְכַד אִזְדְּמַן בֵּיהּ חַגָּא, אוֹ זְמָנָא, לָא יְסַדֵּר בַּר נָשׁ תְּרֵי פָּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא, חַד לְשַׁבָּת, וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (שמואל ב ט׳:י״ג) עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, סִפּוּקָא הוּא בְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדּוּרֵי פָּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא, וְהוּא יָהִיב מִינֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא. On this day the sons of the King must prepare three meals for their table for the honour of the King, as we have laid down. But if a festival or appointed time occurs on it, a man need not prepare two tables for each meal, one for Sabbath and one for the guest: there is sufficient at the King’s table for the guest who has come.’

דָּבָר אַחֵר לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. בְּגִינָךְ אָמַר לִבִּי לִבְנֵי עָלְמָא, בַּקְּשׁוּ (ס"א את פניך יי' אבקש) פָנָי אִלֵּין זִמְנַיָּיא וְחַגַיָיא דְּכֻלְּהוּ זַמִּין לְהוֹן לַאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין לְעַטְרָא לוֹן, כָּל חַד וְחַד בְּיוֹמֵיהּ, כָּל חַד וְחַד בִּזְמַנֵיהּ, וְיִשְׁאַבוּן כֻּלְּהוּ מֵהַהוּא עֲמִיקָא דַּעֲמִיקְתָא, דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין נָפְקִין מִנֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ כְּתִיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זְמִינִין אִינּוּן לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, וּלְאִשְׁתַּאֲבָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַדְּשׁוּן כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא, וְיִשְׁתְּכַח בְּהוּ חֶדְוָותָא. We may also interpret the word “face” to refer to the appointed seasons and festivals, all of which were invited by David to the place called “holy”, in order to crown each of them on its day and its appointed time, that all might draw from that most profound source from which issue streams and fountains. Therefore they are called “invited to holiness”—.invited to that place called “holiness” to be crowned with it and draw from it that all may be sanctified together and joy may be found among them.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: זְמִינִין דְּקֹדֶשׁ. וְכַד מֵהַאי זְמִינִין, זְמִינִין מִן נַחֲלָא דְּנַגִּיד וְנָפִיק. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין בְּנֵי נָשָׁא לִסְעוּדָתֵיהּ, אַעְטָּר קָמַיְיהוּ מִכָּל זִינֵי מֵיכְלָא דְּעָלְמָא, אַפְתַּח לְהוּ גַּרְבֵּי חַמְרָא, שַׁפִּיר בְּרֵיחָא, שַׁפִּיר לְמִשְׁתְּיָיא. דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, מַאן דִּמְזַמִּין לְמֵיכְלָא וּלְמִשְׁתְּיָיא זַמִּין. כַּךְ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כֵּיוָן דְּאִינּוּן זְמִינִין לִסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, זְמִינִין אִינּוּן לְחַמְרָא טַב וְשַׁפִּיר דְּמִנְטְרָא. (כמה דאת אמר (שיר השירים א׳:ב׳) כי טובים דודיך מיין) וְעַל דָּא מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּתִיב. R. Abba said that “holy convocations” means “invited by holiness”, and when they are invited by this, they are invited by the Stream that issues forth perennially. We may compare it to a king who, having invited people to a banquet, sets before them all manner of dishes and opens for them casks of well flavoured wine, for he who invites invites to eat and drink. So the “holy convocations”, since they are invited to the banquet of the King, are invited to partake of the good wine which has long been kept in store. Israel, too, are called “holiness”, because they are invited by the holiness above; therefore they should prepare a banquet and rejoice, since for them it is fitting.

דָּבָר אַחֵר (ויקרא כ״ג:ד׳) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ'. מַהוּ מוֹעֲדֵי יְיָ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מֵיְיָ' אִינּוּן. דְּבֵיהּ אִתְקָשָּׁרוּ מִתַתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ בֵּיהּ מִתְקַשְּׁרָן, וּמִתְעַטְּרָן (ס"א ומתעתדן) (נ"א ומתאחדן) כֻּלְּהוּ, לְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא חַד בְּקִשְׁרָא דְּמַלְכָּא. מַאי טַעֲמָא. כְּמָה דְּמַלְכָּא יָרִית לְאַבָּא וּלְאִימָּא, וְאָחִיד בְּהַהוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בְּהוּ. (בגין) כַּךְ כָּל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, בַּעְיָין לְאִזְדַמְּנָא בְּהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא (למלכא). וְעַל דָּא מוֹעֲדֵי יְיָ' אִקְרֵי, וּלְבָתַר מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, דְּהָא בְּהוּ אִתְעֲטָּר בְּמַלְכָּא. THESE ARE THE SET FEASTS OF THE LORD. R. Simeon said: ‘They are from the Lord (TETRAGRAMMATON), because He is the link between those (grades) above and those below, all being united through Him. Why? Because just as the King inherits the Father and Mother and is attached to their holiness, so all those that are attached to the King are to be invited to that supernal place called “holiness” in order that they mav all be united. Hence they are called first “set feasts of the Lord”, and then “holy convocations”.

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, תְּרֵין חוּלָקִין אִית לְיִשְׂרָאֵל בְּהוּ אִי מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ', (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְאִי מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּקֹדֶשׁ, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וְעַל דָּא לְכוּ אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא לְהוּ, וּלְתַקְּנָא קַמַּיְיהוּ חֶדְוָותָא וּסְעוּדָתָא וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. WHICH YE SHALL PROCLAIM IN THEIR APPOINTED SEASON. Israel have two portions in them-whether from the side of the King, since Israel “cleave to the Lord”, or from the side of Holiness, since they are called “men of holiness”. Therefore (says the Scripture), for you it is fitting to invite them and to prepare a joyful feast before them and rejoice in them:

וּמַאן דִּמְזַמֵּן לְאָחֳרָא (ס"א לארחא), בָּעֵי לְאַחֲזָאָה לֵיהּ חֵידוּ, וְאַנְפִּין נְהִירִין לְעַטְּרָא (נ"א לנטרא) אוֹרְחֵיהּ דְּהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא יַקִּירָא, אָמַר לִבְנֵי הֵיכָלֵיהּ, כָּל שְׁאָר יוֹמִין הֲוִיתוּן כָּל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ, דָּא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בִּסְחוֹרָתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בְּחַקְלֵיהּ. בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי, דְּכֻלְכוֹן מִתְעָרִין (ס"א מתעתדי) בְּחֶדְוָותָא דִּילִי, הַשְׁתָּא זְמִינִית אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, לָא בָּעֵינָא דְּתִשְׁתַּדְּלוּן בַּעֲבִידְתָא, וְלָא בִּסְחוֹרָתָא, וְלָא בְּמַדְבְּרֵי, אֶלָּא כֻּלְכוּ אִזְדְּמָנוּ, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי, וְאַתְקִינוּ גַּרְמַיְיכוּ לְקַבְּלָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּחֶדְוָותָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא. אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתָא יַקִּירָא, בְּגִין דִּיהֵא זְמִינִי דִּילִי בְּכָל סִטְרִין. for one who invites a guest must show him a smiling face to crown his visit therewith. Imagine a king who invites an honoured guest and says to his court: All other days you are each in his house doing his work there, or in business or in the field, save only on my special day which you devote to rejoicing with me. Now I have invited a very honoured guest, and I desire that you should engage in no work in the house or in business or in the field, but that you should all come together as on my special day and prepare to meet that guest with smiles, with joy and with praises.

כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כָּל שְׁאָר יוֹמִין אַתּוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בַּעֲבִידְתָא בִּסְחוֹרָתָא, בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי. הַשְׁתָּא אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא זְמִינִית, אַתּוּן קַבִּילוּ לֵיהּ, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, זָמִינוּ לֵיהּ, אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתֵי עִלָּאֵי, פָּתוֹרֵי מְסַדְּרָן, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי. בְּגִין כָּךְ תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם. So God said to Israel: All other days you are engaged in work and in business, save on my special day (the Sabbath). Now I have invited a very honoured guest, and do you therefore receive him with smiles and prepare for him a special table as on my own day. Hence it says: “You shall call (i.e. invite) them in their appointed time”.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא חֲדָאן בְּהָנֵי מוֹעֲדַיָּא, וּמְשַׁבְּחִין שְׁבָחָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מְסַדְּרִין פָּתוֹרֵי, מְתַקְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּמָאנֵי יְקָר, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרִין, מַה טִיבָן דְּיִשְׂרָאֵל בְּכַךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה אִית לוֹן יוֹמָא דָּא. אַמְרֵי וְלָאו דִּילָךְ הוּא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹן וְכִי יִשְׂרָאֵל לָאו קֹדֶשׁ נִינְהוּ, וְאִקְרוּן קֹדֶשׁ, לוֹן אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזָא דִּילִי, חַד מִסִּטְרָא דִּילִי, דְּהָא אִינּוּן דְּבֵקִים בִּי. וְחַד מִסִּטְרָא דְּקֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, אוּשְׁפִּיזָא דִּלְהוֹן הוּא וַדַּאי, בְּגִין דִּזְמִינוּ דְּהַאי אוּשְׁפִּיזָא מִקֹּדֶשׁ הוּא, דִּכְתִּיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פָּתְחוּ כֻּלְּהוּ וְאָמְרוּ, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. See now. When Israel below rejoice in those festivals and sing praises to the Holy One, blessed be He, and prepare a table and put on their best garments, the angels in heaven ask: What do Israel mean by this, and God answers them: They have a distinguished guest on this day. But, they say, is he not Thy guest, from the place called Holiness? He replies: And are not Israel holy and called holy, so that it is meet for them to invite My guest—alike from My side, because they cling to Me, and from the side of holiness, since it is written, “Israel are holy to the Lord”. Assuredly the guest is theirs. Then they all break forth with the words, “Happy is the people that is in such a case”.

תְּלָתָא אִינּוּן זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ, וְלָא יוֹתֵר. חַג הַמַּצוֹת. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְחַג הַסּוּכּוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת לָאו מִקֹּדֶשׁ הוּא זַמִּין. אָמַר לֵיהּ לָאו, בִּתְרֵי סִטְרִין, חַד, דְּהוּא וַדַּאי קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְחַד, דְּשַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא, דְּהָא יְרוּתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. יְרוּתָא דְּקֹדֶשׁ הוּא יָרִית, וְלָאו זְמִינִי. וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ. בְּהַאי, יוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִתְעֲטָּר בֵּיהּ, וְעַל דָּא שַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא. There are three that are invited from Holiness, and no more-the Feast of Unleavened Bread, the Feast of Weeks, and the Feast of Tabernacles.’ ‘But’, said R. Abba to him, ‘is not Sabbath also invited from Holiness?’ ‘No,’ he replied, ‘for two reasons. One is that Sabbath is itself called holiness, and the other is that Sabbath has the right of entry by inheritance. Hence all the rest are invited and link themselves with Sabbath and crown themselves with it, but the Sabbath is not invited.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבָּת, כַּד אִעְרַע בֵּיהּ אוֹשְׁפִּיזָא, שַׁבְקִין לֵיהּ אוֹ לָא שַׁבְקִין לֵיהּ, אִי לָא שַׁבְקִין לֵיהּ, אִשְׁתְּכַח אוּשְׁפִּיזָא דְּחַיָּיא מִפָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִי שַׁבְקִין לֵיהּ, אִשְׁתְּכַח פְּגִימוּ בִּסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. R. Eleazar asked: ‘If the guest arrives at the time of the third Sabbath meal,¹i.e. if the third meal is prolonget until the evening which commences a festival. do we waive it nor not? If we waive it, then the guest is debarred from the table of the King. If we do not waive it, then the banquet of the King is itself deficient.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, לְמַלְכָּא דְּאִיעְרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא, וְנָטִיל מֵיכְלָא מִקַּמֵּיהּ, וְסַלְּקָא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ, אִשְׁתְּכַח אַף עַל גַּב דְּמַלְכָּא לָא אָכַל עִמֵּיהּ, מִמֵּיכְלָא דְּמַלְכָּא קָא אָכִיל, וּמַלְכָּא יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכַל. וְכָל דָּא, בְּגִין דְּהוּא אוּשְׁפִּיזֵיה דְּמַלְכָּא. וּבְבֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא, לָא חַיְישֵׁי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּשַׁעֲתָא דָּא, וּלְבָתַר מְסַדְּרֵי פָּתוֹרָא לְאוֹשְׁפִּיזָא. R. Simeon his father replied: ‘The case is like that of a king on whom a guest happened to call, so he took food and put it before him, so that although the king did not eat with him, yet he ate from the food of the king. In the household of R. Hamnuna the Elder, however, they used to pay no attention to the guest at this time, but later they used to set a table for the guest.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וְהֵיךְ עֲבִידְנָא דְּלָא לְסַדְּרָא (ס"א לסלקא) סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא לְאוּשְׁפִּיזָא, דְּהָא אַרְבֵּיסָר דְּחַל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, סַלְּקָא סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא לְפִסְחָא, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ אוּשְׁפִּיזֵיהּ. But,’ said R. Eleazar, ‘how is it possible not to set the king’s banquet before the guest, seeing that if the fourteenth day of Nisan falls on a Sabbath, the banquet of the king is waived in favour of the Passover, although it is not yet a guest.’

(ויקרא כ״ג:ו׳) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (שיר השירים ה׳:ב׳) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק וְגוֹ'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דַּהֲווֹ בָּנַי בְּשִׁעְבּוּדָא דְּקַשְׁיוּ. וְלִבִּי עֵר, לְנַטְרָא לְהוּ דְּלָא יִשְׁתֵּיצוּן בְּגָלוּתָא. קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאָמַר (שמות ו׳:ה׳) וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי. IN THE FIRST MONTH ON THE FOURTEENTH DAY OF THE MONTH. R. Hiya adduced here the verse: “I was asleep but my heart waked, it is the voice of my beloved that knocketh”, etc. (S.S. 2, 2). ‘Says the Community of Israel: I was asleep in the captivity of Egypt, when my children were sore oppressed, but my heart was awake to preserve them so that they should not perish under the oppression. “The voice of my beloved”, the Holy One, blessed be He, saying,

פִּתְחִי לִי פִּתְחָא כְּחִדוּדָא דְּמַחֲטָא, וַאֲנָא אַפְתַּח לְךָ תַּרְעִין עִלָּאִין. פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי, דְּהָא פִּתְחָא לְאַעְלָא לִי, בָּךְ הוּא, דְּלָא יֵיעֲלוּן לְגַבָּאי בָּנַי אֶלָּא בָּךְ, אַנְּתְּ הוּא פִּתְחָא לְאַעְלָא לִי (בך), אִי אַנְתְּ לָא תִּפְתַּח פִּתְחָךְ, הָא אֲנָא סָגִיר. דְּלָא יִשְׁכְּחוּן לִי. בְּגִין כַּךְ, פִּתְחִי לִי. פִּתְחִי לִי וַדַּאי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, כַּד בָּעָא לְאַעֲלָא לְמַלְכָּא, אָמַר (תהילים קי״ח:י״ט-כ׳) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ', דָּא הוּא פִּתְחָא וַדַּאי לְאַעֲלָא לְמַלְכָּא. זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ', לְאַשְׁכְּחָא לֵיהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וְעַל דָּא פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי שֶׁרֹאשִׁי וְגוֹ'. בְּגִין לְאִזְדַּוְּוגָא עִמָּךְ, וּלְמֶהֱוִי עִמָּךְ בִּשְׁלָם דְּעָלְמִין. Open to me an opening no bigger than the eye of a needle, and I will open to thee the supernal gates. “Open to me, my sister”, because thou art the door through which there is entrance to Me; if thou openest not, I am closed.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל לְבוּכְרֵי דְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן דְּקָטַל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְאָחִית דַּרְגִּין מֵעֵילָּא לְתַתָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּקִיּוּמָא דְּאָת קַדִּישָׁא, אִתְגְּזָרוּ וְאִשְׁתָּתָּפוּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִתְאַחֲדוּ בָּהּ. כְּדֵין הַהוּא דָּמָא אַחְזִיאוּ לֵיהּ עַל פִּתְחָא. וּתְרֵין דָּמֵי הֲווֹ, חַד דְּפִסְחָא, וְחַד דָּמָא דְּאִתְגְּזָרוּ. וַהֲוָה רָשִׁים עַל פִּתְחָא, רְשִׁימָא דִּמְהֵימְנוּתָא, חַד הָכָא וְחַד הָכָא וְחַד בֵּינַיְיהוּ, וְהָא אִתְּמַר, (שמות י״ב:ז׳) וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, בְּגִין לְאַחֲזָאָה מְהֵימְנוּתָא. Thus it was that when the Holy One, blessed be He, slew the firstborn in Egypt, at that very time Israel entered into the covenant of the holy sign, and linked themselves with the Community of Israel, by means of the blood which they displayed on the door-the blood of the paschal lamb and the blood of the circumcision, one on one side and one on the other, and one between, to show their faith.

רִבִּי יְהוּדָה שָׁאַל לְרִבִּי אַבָּא, הָא כְּתִיב (ס"א האי דכתיב) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, וְחֶדְוָותָא הוּא כָּל שִׁבְעָה, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּלִים הַלֵּל כָּל ז' יוֹמִין, כְּמוֹ בְּסֻּכּוֹת, דְּאִשְׁתְּכַח ח' יוֹמִין הַלֵּילָא, בִּשְׁלִימוּ דְּחֶדְוְותָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא. R. Judah asked R. Abba: ‘Seeing that the seven days of Passover are all days of joy, why do we not say the complete Hallel on all of them, as on Tabernacles?’

אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאַמָרְת, אֲבָל יְדִיעָא הוּא, דְּהָא הָכָא לָא אִתְקָשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל כָּל כַּךְ בְּכֹלָּא, כְּמָה דְּאִתְקְשָׁרוּ לְבָתַר. בְּגִין כַּךְ בְּהַאי לֵילְיָא, דְּזִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח (בכל אינון דרגין עלאין) וְחֶדְוָותָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח, וְיִשְׂרָאֵל אִתְקָשָּׁרוּ בְּהַהוּא חֶדְוָותָא, עֲבִידְנָא שְׁלִימוּ, וְהַלֵּילָא אִשְׁתְּלִים. (אבל באינון דרגין עלאין) אֲבָל לְבָתַר אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי, עַד כְּעַן יִשְׂרָאֵל לָא אִתְקָשָּׁרוּ בְּהוּ, וְלָא אִתְפְּרָעוּ לְאִתְגַּלְיָיא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְלָא קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, וְלָא עָאלוּ בְּמָה דְּעָאלוּ לְבָתַר. בְּגִין כַּךְ בַּסֻּכּוֹת שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְחֶדְוָותָא דְּכֹלָּא יַתִּיר, אֲבָל הָכָא עַד כְּעַן לָא זָכוּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח שְׁלִימוּ בֵּיהּ כָּל כַּךְ, אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכָחוּ כָּל ז', לָאו הוּא בְּאִתְגַּלְיָיא, וְיִשְׂרָאֵל עַד לָא אִתְקְשָּׁרוּ בְּהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. \ He replied: ‘Because at this point Israel were not yet linked with the supernal world to such an extent as they were to be later. Therefore on this night (the first night of Passover) when there is the divine wedlock and universal joy in which Israel participate, we say the whole Hallel as a sign of completeness. But afterwards we do not say the whole, because Israel were not yet linked with those four higher grades, since the holy sign was not yet displayed on their flesh, and they had not yet received the Torah; whereas on Tabernacles all had been completed and the joy was more complete.’

וּבְיוֹם (במדבר כ״ח:כ״ו) הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיְיָ' בְּשָׁבוּעוֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (דברי הימים א ט״ז:ל״ג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּיַדְעִין אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְאַחֲדָן בִּשְׁמֵיהּ (כל יומא). וַוי לְאִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לֵית לוֹן חוּלָקָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ, לָא בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מַאן דְּזָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, זָכֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. דְּהָכִי תָּנֵינָן, (שיר השירים ז׳:י׳) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן בְּהַהוּא עָלְמָא, שִׂפְוָותַיְיהוּ מְרַחְשָׁן תַּמָּן אוֹרַיְיתָא. AND ON THE DAY OF THE FIRSTFRUITS WHEN YE BRING A NEW OFFERING TO THE LORD IN YOUR WEEKS, ETC.

תָּא חֲזֵי, עַד הַשְׁתָּא אַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תְּבוּאַת הָאָרֶץ ודַּאי. וְאִתְעַסְּקוּ בֵּיהּ, וְאִתְקַשָּׁרוּ בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא. וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, דִּינָא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. (ס"א דעלמא אתנהיג ביה) וְאַקְרִיבוּ שְׂעוֹרִים, בְּגִין דְּאִיהוּ קַדְמָאָה מִכָּל שְׁאָר תְּבוּאָה, וּמִן קַדְמָאָה מִתְקָרְבָא, וְלָא מֵהַהוּא דְּמִתְאָחֵר, דְּהָא אֲחִידוּ קַדְמָאָה, דְּיִשְׂרָאֵל אִתְאֲחָדוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכָא הוּא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲנָא יָהַבִית לְכוּ מָן בְּמַדְבְּרָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְאַתּוּן מְקָרְבִין קַמַּאי שְׂעוֹרִים. UP to this time Israel were bringing “the produce of the earth”, that is to say, an earthly product (barley), literally, and they occupied themselves therewith and found therein their link (with the divine). God said: I gave you manna in the wilderness from the place which is called “heaven”, and now you bring before me barley (for the Omer).

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (תהילים צ״ח:א׳) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. שִׁיר חָדָשׁ אִקְרֵי. בְּגִין כַּךְ בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה. הָתָם מִנְחַת קְנָאוֹת, הָכָא מִנְחָה חֲדָשָׁה. חֲדָשָׁה דְּחִדּוּשָׁא דְּכֹלָּא (ס"א דכלה) הָכָא. קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא יַעֲקֹב שְׁלֵימָא אִתְעֲטָּר בְּעִטְרוֹי, וְאוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. עוֹד פָּתַח וְאָמַר, (תהלים צח) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. שִׁיר חָדָשׁ הוּא נִקְרָא. מִשּׁוּם כָּךְ בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה. שָׁם מִנְחַת קְנָאֹת, כָּאן מִנְחָה חֲדָשָׁה. חֲדָשָׁה, שֶׁחִדּוּשׁ הַכֹּל (הכלה) יֵשׁ כָּאן. קֶשֶׁר שֶׁל הַכֹּל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, וְלָכֵן יַעֲקֹב הַשָּׁלֵם הִתְעַטֵּר בְּעַטְרוֹתָיו, וְנִתְּנָה הַתּוֹרָה.

וְכַד מָטוּן בִּכּוּרִים לְגַבֵּי כַּהֲנָא, הֲוָה בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֵימַר וּלְפָרְשָׁא מִלִּין, עַל הַהוּא אִילָנָא דְּאַרְעָא, דְּאִשְׁתְּלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּשִׁבְעִין עַנְפִּין, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ לָבָן אֲרַמָאָה, דְּאִתְפְּגִים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁזִיב לֵיהּ, וְאִתְעַטָּר בְּדִינוֹי (ס"א בבנוי) כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. בְּגִין הַהוּא אִילָנָא, דְּכָל קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בֵּיהּ תַּלְיָיא. וְעַל דָּא מִנְחָה חֲדָשָׁה אִתְקְרֵי. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּחֶדְוָותָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי הוּא, וְחֶדְוָותָא דְּסִיהֲרָא. וּבְכָל זִמְנָא חַדְתּוּתֵי דְּסִיהֲרָא, קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא הוּא, וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ. (דסיהרא) וּכְשֶׁמַּגִּיעִים הַבִּכּוּרִים לַכֹּהֵן, הָיָה צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר וּלְפָרֵשׁ דְּבָרִים עַל אוֹתוֹ הָעֵץ שֶׁבָּאָרֶץ, שֶׁנִּשְׁלָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים, בְּשִׁבְעִים עֲנָפִים, וְצָרִיךְ לְאַבֵּד אֶת לָבָן הָאֲרַמִּי, שֶׁבִּגְלָלוֹ נִפְגַּם הָעוֹלָם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּיל אוֹתוֹ וְהִתְעַטֵּר בְּדִינָיו (בבניו), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הָעֵץ, שֶׁכָּל קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה תָּלוּי בּוֹ, וְעַל כֵּן נִקְרָא מִנְחָה חֲדָשָׁה. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהִיא שִׂמְחַת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְשִׂמְחַת הַלְּבָנָה. וּבְכָל זְמַן שֶׁל הַלְּבָנָה, הוּא קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה וְשִׂמְחָתָהּ (של הלבנה).

לְמַלְכָּא דַּהֲווֹ לֵיהּ בְּנִין, וּבְרַתָּא חֲדָא, אַתְקִין סְעוּדָתָא לְכֻלְּהוּ בְּנִין, לָא אִשְׁתְּכַחַת הַהִיא בְּרַתָּא עַל פָּתוֹרָא. כַּד אָתָאת, אַמְרַת לְמַלְכָּא, מָארִי, לְכָל אַחַי זְמִינַת וְיָהָבַת לְכָל חַד מָאנִין יְדִיעָן, וְלִי לָא יָהָבַת חוּלָקָא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ, חַיָּיִךְ בְּרָתִי, מָנָא דִּילָךְ יִשְׁתְּכַּח עַל חַד תְּרֵין. הָא כֹּלָּא יִתְּנוּן לָךְ מֵחוּלָקֵיהוֹן. אִשְׁתְּכַח לְבָתַר בִּידָהָא חוּלָקִין, עַל חַד תְּרֵין מִכֹּלָא. כַּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִכֹּלָּא נַטְלָא חוּלָקִין, וְעַל דָּא אִתְקְרֵי כַּלָּה, כְּלוּלָא. כַּכַלָּה דְּכֻלְּהוּ מְזַמְנִין לָהּ מָאנִין וְחוּלָקִין וְתַכְשִׁיטִין, כַּךְ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, חַדְתּוּתֵי (נ"א חדוותא) דִּילָהּ בְּכֹלָּא, וְכֹלָּא יָהֲבִין לָהּ חוּלָקִין וּמָאנִין. לְמֶלֶךָ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וּבַת אַחַת, הִתְקִין סְעוּדָה לְכָל הַבָּנִים, לֹא נִמְצְאָה אוֹתָהּ הַבַּת עַל הַשֻּׁלְחָן. כְּשֶׁבָּאָה, אָמְרָה לַמֶּלֶךְ: אֲדוֹנִי, אֶת כָּל אַחַי הִזְמַנְתָּ וְנָתַתָּ לְכָל אֶחָד כֵּלִים יְדוּעִים, וְלִי לֹא נָתַתָּ חֵלֶק בֵּינֵיהֶם. אָמַר לָהּ: חַיַּיִךְ בִּתִּי, הַכְּלִי שֶׁלָּךְ יִמָּצֵא עַל אֶחָד פִּי שְׁנַיִם, הֲרֵי כֻּלָּם יִתְּנוּ לָךְ מֵחֶלְקָם. נִמְצָא לְאַחַר בְּיָדֶיהָ חֲלָקִים, עַל כָּל אֶחָד פִּי שְׁנַיִם מֵהַכֹּל. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מֵהַכֹּל נָטְלָה חֲלָקִים, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת כַּלָּה כְּלוּלָה, כְּכַלָּה שֶׁכֻּלָּם מַזְמִינִים לָהּ כֵּלִים וַחֲלָקִים וְתַכְשִׁיטִים. כָּךְ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הַחִדּוּשׁ שֶׁלָּהּ (שמחתה) בַּכֹּל, וְכֻלָּם נוֹתְנִים לָהּ חֲלָקִים וְכֵלִים.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח בְּעִטְרוֹי, חֶדְוָותָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא. וְכַד אוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת, אִתְעַטְּרָת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וּבְגִין דְּכָל קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אִתְקְשַׁר בְּהַאי אִילָנָא, אִקְרֵי יוֹם אֶחָד. דִּכְתִּיב, (זכריה יד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ'. יוֹם אֶחָד וַדַּאי, דְּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד, בְּקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָּא. בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ נִמְצָא בְּעַטְרוֹתָיו, זוֹ שִׂמְחָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁתּוֹרָה נִתְּנָה, הִתְעַטְּרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲטָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה נִקְשָׁר בָּעֵץ הַזֶּה, נִקְרָא יוֹם אֶחָד, שֶׁכָּתוּב (זכריה יד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה'. יוֹם אֶחָד וַדַּאי, שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד בַּקֶּשֶׁר שֶׁלְּמַעְלָה.

קִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָּא, רֵישָׁא וְגוּלְגַלְתָּא וּמוֹחֵי. (ויחי רכ"א) קִשּׁוּרָא אָחֳרָא, תְּרֵין דְּרוֹעִין וְגוּפָא. דַּאֲחִידָן, (קשורא אחרא) מֵחֵילָא דְּרֵישָׁא. וְאוֹקְמָא רַב הַמְנוּנָא, (ס"א בתרין) בִּתְלַת קְשִׁירִין דַּאֲבָהָתָא (קשורא אחרא). תְּרֵין קַיָימִין (נ"א כוליין דלתתא) דְּאִתְמְשָׁכוּ בִּמְשַׁח רְבוּת, (בקיומא) בִּתְרֵין דַּרְגִּין, תְּרֵין נַחֲלִין, לְאַכְנָשָׁא זַרְעָא, לְאַפָּקָא בְּדַרְגָּא אָחֳרָא, בְּפוּם אַמָּה. אִילָנָא דָּא, הוּא גּוּפָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּאָחִיד לְכָל הָנֵי, וְכֹלָּא מִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ, וְהוּא בְּהוֹן, וְעַל דָּא כֹּלָּא חַד. וְכַד אִזְדַּוְוגַת בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא, כְּדֵין הוּא אֶחָד, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. הַקֶּשֶׁר שֶׁלְּמַעְלָה - הָרֹאשׁ וְהַגֻּלְגֹּלֶת וְהַמֹּחִין. קֶשֶׁר אַחֵר - שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת וְגוּף, שֶׁאֲחוּזִים מֵהַכֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ. וּבֵאֲרָהּ רַב הַמְנוּנָא, (בשני) בִּשְׁלֹשֶׁת קִשְׁרֵי הָאָבוֹת (קשר אחר). שְׁנֵי עַמּוּדִים (כליות שלמטה) שֶׁנִּמְשְׁכוּ בְּשֶׁמֶן מִשְׁחָה (בקיום) בִּשְׁתֵּי דְרָגוֹת, שְׁנֵי נְחָלִים לְכַנֵּס אֶת הַזֶּרַע, לְהוֹצִיא לְדַרְגָּה אַחֶרֶת, בְּפִי הָאַמָּה. הָעֵץ הַזֶּה הוּא גּוּף הָאֶמְצַע, שֶׁאוֹחֵז אֶת כָּל אֵלֶּה, וְכֻלָּם מְקֻשָּׁרִים בּוֹ, וְהוּא בָהֶם, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד. וּכְשֶׁמִּזְדַּוֶּגֶת עִמּוֹ הַגְּבִירָה, אֲזַי הוּא אֶחָד, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים.

לְבָתַר עָאלַת לְבֵי כַּלָּה, חָמָאת עוּלֵימְתָהָא, דְּקָא מְתַקְּנֵי עִטְרָהָא, וּלְבוּשָׁהָא, וְתַכְשִׁיטָהָא, לְתַקְּנָא לָהּ. אָמְרָה לוֹן, הָא אֲתְקִּינַת בֵּי טְבִילָה, אֲתַר דְּמַיִין נַבְעִין, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין סוּחֲרָנֵי אִינּוּן מַיִין, לְדַכְּאָה לְכַלָּתִי, לֵיתֵי כַּלָּתִי, מַטְרוֹנִיתָא דִּבְרִי, וְעוּלֵימְתָהָא, וְיִתְדְּכוּן בְּהַהוּא אֲתַר דְּאַתְקִינַת בְּהַהוּא בֵּי טְבִילָה, דְּמַיִין נַבְעִין דְּעִמִּי. לְבָתַר תַּקִּינוּ לָהּ בְּתַכְשִׁיטָהָא, אַלְבִּישׁוּ לָהּ לְבוּשָׁהָא, אַעֲטְּרוּ לָהּ בְּעִטְרָהָא. לְמָחָר כַּד יֵיתֵי בְּרִי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, יַתְקִין הֵיכָלָא לְכֻלְּהוּ, וְיִשְׁתְּכַּח מָדוֹרֵיהּ בְּכוּ כַּחֲדָא. Then she went to the bride and saw how her maidens were arranging her crown and her garments and her jewels. She said to them: I have prepared a bath with flowing water perfumed with all manner of sweet scents to purify my daughter-in-law. Let my daughter-in-law, the lady of my son, come with all her maidens that they may purify themselves in the place of flowing water which I have prepared for them, and then they can robe her with all her ornaments. To-morrow when my son comes to wed the lady he will prepare a palace for all and his abode shall be among you.

כַּךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, כְּהַאי גַּוְונָא. וְאִימָא עִלָּאָה דִּמְתַּקְנַת כֹּלָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק. מַאן הוּא פּוֹעֵל צֶדֶק. אֶלָּא, אִלֵּין אִינּוּן דִּמְתַּקְנֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּתַכְשִׁיטָהָא, בִּלְבוּשָׁהָא, בְּעִטְרָהָא. וְכָל חַד, פּוֹעֵל צֶדֶק אִקְרֵי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, אִלְמָלֵא לָא זָכֵינָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּיי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דִּלְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים צ״א:י״ד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ. וּכְתִיב אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. So it is with the Holy King and the Matrona and the Companions, whose dwelling shall thus be together inseparably. as it is written, “Lord, who shall sojourn in thy tabernacle?… He that walketh uprightly and worketh righteousness” (Ps. xv, I, 2); these are they that array the Matrona in her jewels, her raiment and her crowns.

וְאוֹלִיפְנָא, דְּאוֹרַיְיתָא דְּבָעֵי לֵיהּ לְמִלְעֵי בְּהַאי לֵילְיָא, אוֹרַיְיתָא דְבְּעַל פֶּה, בְּגִין דְּיִתְדְּכוּן (ס"א דיתדבק) כַּחֲדָא, מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא עֲמִיקָא. לְבָתַר, בְּהַאי יוֹמָא, לֵיתֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְיִתְחַבֵּר (ס"א בהו) בָּהּ, וְיִשְׁתַּכְחוּן כַּחֲדָא בְּזִוּוּגָא חַד לְעֵילָּא. כְּדֵין מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ וְאַמְרֵי, (ישעיהו נ״ט:כ״א) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ וְגוֹ'. We have learnt that the Torah which he ought to study on this night is the Oral Law, and afterwards in daytime the Written Law can come and he can attach himself to it, so that both may be interlocked above. Then proclamation is made concerning him, saying, “And as for me, this is my covenant with them, saith the Lord; my spirit which is upon thee and my words which I have put in thy mouth”, etc. (Isa. 59, 21).

וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין. וְהַהוּא לֵילְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְעַטְּרָא עָלַיְיהוּ, וְאַתְיָיא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, וְתַרְוַויְיהוּ מִתְעַטְּרֵי עַל רֵישַׁיְיהוּ, דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְהָכִי. Therefore the pious ones of old used not to sleep on this night, but they used to study the Torah and say, Let us acquire a holy inheritance for ourselves and our sons in two worlds. On that night the Community of Israel is crowned above them, and comes to join the Holy King, and both are crowned above the heads of those who are worthy of this.

רַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְכַּנְשֵׁי חַבְרַיָּיא בְּהַאי לֵילְיָא לְגַבֵּיהּ, נֵיתֵי לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטָהָא, וְתִקוּנָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא כַּדְקָא יָאוּת. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּחַבְרַיָּיא, כַּד יִתְבַּע מַלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא, מַאן תַּקִּין תַּכְשִׁיטָהָא, וְאַנְהִיר עִטְרָהָא, וְשַׁוִּי תִּקּוּנָהָא. וְלֵית לָךָ בְּעָלְמָא, מַאן דְּיָדַע לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, אֶלָּא חַבְרַיָּיא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. When the Companions gathered round him on this night, R. Simeon used to say: ‘Let us go and prepare the ornaments of the Bride, that to-morrow she may appear before the King fitly adorned and bedecked. Happy the portion of the Companions when the King shall inquire of the Matrona who has arranged her adornments and illumined her crowns. For there is none in the world who knows how to arrange the jewels of the Bride like the Companions, happy is their portion in this world and in the world to come!

תָּא חֲזֵי, חַבְרַיָּיא מְתַקְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא תַּכְשִׁיטָהָא לְכַלָּה, וּמְעַטְּרֵי לָהּ בְּעִטְרָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא. וּמַאן מַתְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, בְּהַאי לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בָּהּ בְּכַלָּה, לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא. נַהֲרָא קַדִּישָׁא עֲמִיקָא דְּכָל נַהֲרִין, אִימָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. לְבָתַר דְּאַתְקִינַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ, אַתְיַית לְדַכְּאָה לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי גַּבָּהּ. Now the Companions adorn the Bride, but who prepares the King on this night for his visit to the Matrona? It is the Holy Stream, the deepest of all streams, the Supernal Mother, as it says, “Go forth, ye daughters of Zion, and behold King Solomon in the crown wherewith his mother hath crowned him in the day of his espousals” (S.S. 3, 11). After she has prepared the King and crowned him, she goes to purify the Matrona and those that are with her.

פִּקּוּדָא (ל"ג) בָּתַר דָּא, לְמֶעְבַּד חַג שָׁבוּעוֹת, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבוּעוֹת לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. שָׁבוּעוֹת: עַל דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְרָזָא דְּחַמְשִׁין יוֹמִין, דְּאִינּוּן שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, וּבְקָרְבְּנָא דְּעֹמֶר, אִתְבְּטַל יֵצֶּר הָרָע, דְּעַרְקַת מֵאֵשֶּׁת חַיִל. וְכַד תַּמָּן לָא אִתְקְרִיב, מִתְדַּבְּקִין יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְבְּטָל מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. הַמִּצְוָה (ל"ג) שֶׁאַחַר זוֹ, לַעֲשׂוֹת חַג שָׁבוּעוֹת, שֶׁכָּתוּב (דברים טז) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךְ. שָׁבוּעוֹת - עַל שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְסוֹד חֲמִשִּׁים הַיָּמִים, שֶׁהֵם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, וּבְקָרְבַּן הָעֹמֶר הִתְבַּטֵּל יֵצֶר הָרָע, שֶׁבּוֹרֵחַ מֵאֵשֶׁת חַיִל. וּכְשֶׁשָּׁם לֹא נִקְרַב, מִתְדַּבְּקִים יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְבַּטֵּל מִמַּעְלָה וּמִמַּטָּה.

וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי בְּגַוְונָא דָּא עֲצֶּרֶת, דְּאִית בֵּיהּ בִּטוּל יִצֶּר הָרָע. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בֵּיהּ חַטָאת, כִּשְׁאָר זְמַנִין, דִּכְתִּיב בְּהוּ חַטָאת (ליי'). וּכְדֵין כָּל נְהוֹרִין אִתְכְּנָשׁוּ לְאֵשֶׁת חַיִל, וּבְגִין כַּךְ עֲצֶּרֶת. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא בְּגָוֶן זֶה עֲצֶרֶת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּטּוּל יֵצֶר הָרָע, וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב בּוֹ חַטָּאת כְּמוֹ שְׁאָר הַזְּמַנִּים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם חַטָּאת (לה'). וְאָז כָּל הָאוֹרוֹת מִתְכַּנְּסִים לְאֵשֶׁת חַיִל, וּמִשּׁוּם כָּךְ עֲצֶרֶת.

שָׁבוּעוֹת, וְלָא כְּתִיב כַּמָה אִינּוּן. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר דְּאִתְּמַר סְתָם, שְׁמָא גָּרִים דְּאִינּוּן מִן שֶׁבַע. וּכְתִיב שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפֹּר לָךְ, אֲמַאי כְּתִיב שָׁבוּעוֹת בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא הָכִי אִצְּטְרִיךְ שָׁבוּעוֹת סְתָם, לְאַכְלְלָא עֵילָּא וְתַתָּא, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִלֵּין מִתְעָרֵי, אִלֵּין אוּף הָכִי מִתְעָרֵי עִמְּהוֹן. עַד לָא הֲוָה שְׁלֹמֹה, לָא הֲווֹ אִתְגַּלְיָין, כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלֹמֹה, עָבֵד מִנַּיְיהוּ פְּרָט. דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, דָּא אִיהוּ פְּרָט. שָׁבֻעוֹת, וְלֹא כָתוּב כַּמָּה הֵם. אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר סְתָם, הַשֵּׁם גּוֹרֵם שֶׁהֵם מִן שֶׁבַע. וְכָתוּב (שם) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, לָמָּה כָּתוּב שָׁבֻעֹת לְבַדּוֹ? אֶלָּא כָּךְ צָרִיךְ שָׁבוּעוֹת סְתָם, לְהַכְלִיל מַעְלָה וּמַטָּה, שֶׁהֲרֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ מִתְעוֹרְרִים, אַף אֵלֶּה מִתְעוֹרְרִים עִמָּם. טֶרֶם שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה, לֹא הָיוּ מִתְגַּלִּים. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, עָשָׂה מֵהֶם פְּרָט, שֶׁכָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים. זֶהוּ פְּרָט.

בִּזְמָנָא אָחֳרָא בִּכְלַל, שָׁבוּעוֹת סְתָם. וְלָא אִצְּטְרִיךְ לְבַר נָשׁ אָחֳרָא לְמֶעְבַּד מִנְּהוֹן פְּרָט, בַּר שְׁלֹמֹה. בְּגִין דְּאִינּוּן שִׁבְעַת יָמִים דִּלְתַתָּא, לָא נְהִירוּ בִּשְׁלִימוּ, עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה, וּכְדֵין קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא, בְּאִינּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין. וְהָכָא חַג שָׁבוּעוֹת סְתָם, בְּגִין דְּאִתְכְּלָלוּ תַּתָּאֵי בְּעִלָּאֵי, וְלָא אַנְהִירוּ כְּיוֹמָא דִּשְׁלֹמֹה. בִּזְמַן אַחֵר בִּכְלָל, שָׁבוּעוֹת סְתָם. וְלֹא צָרִיךְ לְאָדָם אַחֵר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם פְּרָט, חוּץ מִשְּׁלֹמֹה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם שִׁבְעַת יָמִים שֶׁלְּמַטָּה, לֹא מְאִירִים בִשְׁלֵמוּת, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, וְאָז עָמְדָה הַלְּבָנָה בְּהַשְׁלָמָתָהּ בְּאוֹתָם שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְכָאן חַג שָׁבוּעוֹת סְתָם, מִשּׁוּם שֶׁנִּכְלְלוּ תַחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְלֹא הֵאִירוּ כְּמוֹ הַיּוֹם שֶׁל שְׁלֹמֹה.

פִּקּוּדָא (ל"ג) בָּתַר דָּא, לְמֶעְבַּד חַג שָׁבוּעוֹת, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבוּעוֹת לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. שָׁבוּעוֹת: עַל דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְרָזָא דְּחַמְשִׁין יוֹמִין, דְּאִינּוּן שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, וּבְקָרְבְּנָא דְּעֹמֶר, אִתְבְּטַל יֵצֶּר הָרָע, דְּעַרְקַת מֵאֵשֶּׁת חַיִל. וְכַד תַּמָּן לָא אִתְקְרִיב, מִתְדַּבְּקִין יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְבְּטָל מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא. הַמִּצְוָה (ל"ג) שֶׁאַחַר זוֹ, לַעֲשׂוֹת חַג שָׁבוּעוֹת, שֶׁכָּתוּב (דברים טז) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךְ. שָׁבוּעוֹת - עַל שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְסוֹד חֲמִשִּׁים הַיָּמִים, שֶׁהֵם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, וּבְקָרְבַּן הָעֹמֶר הִתְבַּטֵּל יֵצֶר הָרָע, שֶׁבּוֹרֵחַ מֵאֵשֶׁת חַיִל. וּכְשֶׁשָּׁם לֹא נִקְרַב, מִתְדַּבְּקִים יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְבַּטֵּל מִמַּעְלָה וּמִמַּטָּה.

וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי בְּגַוְונָא דָּא עֲצֶּרֶת, דְּאִית בֵּיהּ בִּטוּל יִצֶּר הָרָע. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בֵּיהּ חַטָאת, כִּשְׁאָר זְמַנִין, דִּכְתִּיב בְּהוּ חַטָאת (ליי'). וּכְדֵין כָּל נְהוֹרִין אִתְכְּנָשׁוּ לְאֵשֶׁת חַיִל, וּבְגִין כַּךְ עֲצֶּרֶת. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא בְּגָוֶן זֶה עֲצֶרֶת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּטּוּל יֵצֶר הָרָע, וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב בּוֹ חַטָּאת כְּמוֹ שְׁאָר הַזְּמַנִּים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם חַטָּאת (לה'). וְאָז כָּל הָאוֹרוֹת מִתְכַּנְּסִים לְאֵשֶׁת חַיִל, וּמִשּׁוּם כָּךְ עֲצֶרֶת.

שָׁבוּעוֹת, וְלָא כְּתִיב כַּמָה אִינּוּן. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר דְּאִתְּמַר סְתָם, שְׁמָא גָּרִים דְּאִינּוּן מִן שֶׁבַע. וּכְתִיב שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפֹּר לָךְ, אֲמַאי כְּתִיב שָׁבוּעוֹת בִּלְחוֹדוֹי. אֶלָּא הָכִי אִצְּטְרִיךְ שָׁבוּעוֹת סְתָם, לְאַכְלְלָא עֵילָּא וְתַתָּא, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִלֵּין מִתְעָרֵי, אִלֵּין אוּף הָכִי מִתְעָרֵי עִמְּהוֹן. עַד לָא הֲוָה שְׁלֹמֹה, לָא הֲווֹ אִתְגַּלְיָין, כֵּיוָן דְּאָתָא שְׁלֹמֹה, עָבֵד מִנַּיְיהוּ פְּרָט. דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, דָּא אִיהוּ פְּרָט. שָׁבֻעוֹת, וְלֹא כָתוּב כַּמָּה הֵם. אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר סְתָם, הַשֵּׁם גּוֹרֵם שֶׁהֵם מִן שֶׁבַע. וְכָתוּב (שם) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, לָמָּה כָּתוּב שָׁבֻעֹת לְבַדּוֹ? אֶלָּא כָּךְ צָרִיךְ שָׁבוּעוֹת סְתָם, לְהַכְלִיל מַעְלָה וּמַטָּה, שֶׁהֲרֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ מִתְעוֹרְרִים, אַף אֵלֶּה מִתְעוֹרְרִים עִמָּם. טֶרֶם שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה, לֹא הָיוּ מִתְגַּלִּים. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, עָשָׂה מֵהֶם פְּרָט, שֶׁכָּתוּב שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים. זֶהוּ פְּרָט.

בִּזְמָנָא אָחֳרָא בִּכְלַל, שָׁבוּעוֹת סְתָם. וְלָא אִצְּטְרִיךְ לְבַר נָשׁ אָחֳרָא לְמֶעְבַּד מִנְּהוֹן פְּרָט, בַּר שְׁלֹמֹה. בְּגִין דְּאִינּוּן שִׁבְעַת יָמִים דִּלְתַתָּא, לָא נְהִירוּ בִּשְׁלִימוּ, עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה, וּכְדֵין קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא, בְּאִינּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין. וְהָכָא חַג שָׁבוּעוֹת סְתָם, בְּגִין דְּאִתְכְּלָלוּ תַּתָּאֵי בְּעִלָּאֵי, וְלָא אַנְהִירוּ כְּיוֹמָא דִּשְׁלֹמֹה. בִּזְמַן אַחֵר בִּכְלָל, שָׁבוּעוֹת סְתָם. וְלֹא צָרִיךְ לְאָדָם אַחֵר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם פְּרָט, חוּץ מִשְּׁלֹמֹה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם שִׁבְעַת יָמִים שֶׁלְּמַטָּה, לֹא מְאִירִים בִשְׁלֵמוּת, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, וְאָז עָמְדָה הַלְּבָנָה בְּהַשְׁלָמָתָהּ בְּאוֹתָם שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְכָאן חַג שָׁבוּעוֹת סְתָם, מִשּׁוּם שֶׁנִּכְלְלוּ תַחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְלֹא הֵאִירוּ כְּמוֹ הַיּוֹם שֶׁל שְׁלֹמֹה.

פִּקּוּדָא (ל"ד) בָּתַר דָּא, לְקָרְבָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הָא אוֹקִימְנָא, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם: תַּרְתֵי שְׁכִינְתֵּי, עֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא. לְגַבֵּיהוֹן, תְּרֵין נָהֲמֵי בְּשַׁבָּת, מְזוֹנָא דְּחַד תְּרֵין, דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות ט״ז:כ״ב) שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. לָאֶחָד וַדַּאי, לְאִתְיַיחֲדָא בַּאֲתַר חַד. לְהַהוּא דְּאִקְרֵי אֶחָד. וּמַאן אִיהוּ. הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ יָרִית עֵילָּא וְתַתָּא, תְּרֵין נָהֲמֵי כַּחֲדָא. וּבְגִין דְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁבָּת, (אתקריבו) תְּרֵין נָהֲמֵי. ע"כ מִצְוָה (ל"ד) אַחַר זוֹ - לְהַקְרִיב שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם - שְׁתֵּי שְׁכִינוֹת, עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה, וְהִתְחַבְּרוּ כְאֶחָד. לְגַבֵּיהֶם, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא מָזוֹן שֶׁל אֶחָד שְׁנַיִם שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה. וְעַל זֶה כָּתוּב, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. לָאֶחָד וַדַּאי, לְהִתְיַחֵד בְּמָקוֹם אֶחָד אֶל אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אֶחָד. וּמִי הוּא? הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ מַעְלָה וּמַטָּה שְׁנֵי לְחָמִים כְּאֶחָד. וּמִשּׁוּם שֶׁשַּׁבָּת הוּא סוֹד שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, וְהַכֹּל הוּא שַׁבָּת, (נקראו) שְׁנֵי לְחָמִים. (עד כאן)

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לְהַסְדִּיר לֶחֶם וּלְבוֹנָה, לְהַקְרִיב עֹמֶר. דִּכְתִּיב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים לְעוֹלָה. וְכֵן בְּשָׁבוּעוֹת לְהַקְרִיב שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְהָכִי בְּכָל יוֹמִין טָבִין, לְהַקְרִיב קָרְבָּן דְּמוּסָפִין. אֶלָּא וַדַּאי בְּכָל יוֹמָא דְּמוֹעָדַיָיא צָּרִיךְ לְקָרְבָא קָרְבְּנָא דִּילֵיהּ. צָּרִיךְ לְקָרְבָא עָלֵיהּ תּוֹסֶפֶת דְּאִית לֵיהּ, כְּגוֹן תּוֹסֶפֶת כְּתוּבָתָא וּמַתְּנָתָא, דְּאוֹסִיף חָתָן לְכַלָּה. וְשַׁבָּת מַלְכְּתָא, דְּאִיהִי כַּלָּה, בְּשַׁבָּתוֹת וּבְכָל יוֹמִין טָבִין, צְּרִיכָה תּוֹסֶפֶת, דְּאִינּוּן מוּסָפִין דְּקָרְבְּנִין, וּמַתְּנָתָא, דְּאִינּוּן מַתְּנוֹת כְּהוּנָה. מִצְוָה אַחַר זוֹ - לְהַסְדִּיר לֶחֶם וּלְבוֹנָה, לְהַקְרִיב עֹמֶר, שֶׁכָּתוּב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים לְעֹלָה. וְכֵן בְּשָׁבוּעוֹת לְהַקְרִיב שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְכָךְ בְּכָל הַיָּמִים הַטּוֹבִים לְהַקְרִיב קָרְבָּן שֶׁל מוּסָפִים. אֶלָּא וַדַּאי בְּכָל יוֹם שֶׁל מוֹעֲדִים צָרִיךְ לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן שֶׁלּוֹ. צָרִיךְ לְהַקְרִיב עָלָיו תּוֹסֶפֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה וּמַתָּנָה שֶׁמּוֹסִיף חָתָן לְכַלָּה. וְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה, שֶׁהִיא כַלָּה, בְּשַׁבָּתוֹת וּבְכָל יָמִים טוֹבִים, צְרִיכָה תוֹסֶפֶת, שֶׁהֵם מוּסָפִים שֶׁל קָרְבָּנוֹת, וּמַתָּנוֹת, שֶׁהֵן מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה.

וּבְשָׁבוּעוֹת דְּאִיהוּ מַתַּן תּוֹרָה, דְּאִתְיְיהִיבוּ תְּרֵין לוּחִין דְּאוֹרַיְיתָא, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיִּי, צָּרִיךְ לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם דְּאִינּוּן ה"ה דִּתְרֵין יוֹמִין דְּשָׁבוּעוֹת אִינוּן י"ו צָּרִיךְ לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְּאִינּוּן ה"ה דְּהָא אִיהוּ נָהֲמָא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי, ה"ה, מִן הַמּוֹצִּיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּבְשָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנוּ שְׁנֵי לוּחוֹת הַתּוֹרָה מֵהַצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים, צָרִיךְ לְהַקְרִיב לָהֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן ה"ה. שֶׁשְּׁנֵי יָמִים שֶׁל שָׁבוּעוֹת הֵם י"ו צָרִיךְ לְהַקְרִיב לָהֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵאוֹתָן ה"ה, שֶׁזֶּהוּ לֶחֶם שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי, ה"ה, מִן הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

וְהַאי אִיהוּ מַאֲכָל אָדָם, דְּאִיהוּ יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם. (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. עוֹמֶר שְׂעוֹרִין, מַאֲכָל בְּעִירָן, דְּאִינּוּן חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, דְּמִנְּהוֹן צָּרִיךְ לְקָרְבָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא א) מִן הַבְּהֵמָה. אֵלִים: מְנַגְּחִים בְּמַתְנִיתִין, בְּאִלֵּין פַּשְׁטִין. מִן הַבָּקָר: פָּרִים מְנַגְּחִים בְּמַתְנִיתִין, בְּתוּקְפָּא יַתִּיר. וּמִן הַצֹּאן: שְׁאָר עַמָּא, קָרְבְּנָא דִּלְהוֹן צְּלוֹתִין, וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹּאנִי צֹּאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וְזְהִוּ מַאֲכַל אָדָם, שֶׁהוּא יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. (במדבר יט) זֹּאת הַתּוֹרָה אָדָם. (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. עֹמֶר שְׂעוֹרִים, מַאֲכַל בְּהֵמוֹת, שֶׁהֵן חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמֵּהֶם צָרִיךְ לְהַקְרִיב, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִן הַבְּהֵמָה. אֵילִם - מְנַגְּחִים בַּמִּשְׁנָה, בְּאֵלּוּ הַפְּשָׁטִים. מִן הַבָּקָר - פָּרִים מְנַגְּחִים בַּמִּשְׁנָה, בְּחֹזֶק יָתֵר. וּמִן הַצֹּאן - שְׁאָר הָעָם, הַקָּרְבָּן שֶׁלָּהֶם תְּפִלּוֹת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם.

(ויקרא כ״ג:כ״ד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה, דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וּכְתִיב, (יהושע כ״ד:ג׳) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יַדְעֵי דָּא, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this? Then why did God tell it to them?

מֵעוֹלָם, מַאי קָא בָּעֵי הָכָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא. מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם, אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרֵי. וְעַל דָּא, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר, כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיה לְאִתְתַּקְּפָא. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

תָּא חֲזֵי, הַאי נָהָר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא, דִּינִין נָפְקֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְאִתְתָּקָפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתָּקַּף (בדינוי) בִּבְנוֹי, כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא, וְכוּרְסְיָיא דְּדִינָא אִתְתָּקַּן, וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְדָאִין עָלְמָא, כְּדֵין, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וּלְתַקְּנָא כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי. וּבְמָּה. בַּשּׁוֹפָר. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין. R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’ R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין, כְּדֵין דִּינָא אִתְּעַר, וְכֻרְסְוָון אִתְתְּקָנוּ לְבֵי דִּינָא, וְדָא שׁוֹפָר, אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְרֵי, תּוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק, תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן, כַּד אִסְתְּלַק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין, כְּדֵין יִצְחָק אִתְתָּקַּף, וְאִתְתָּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement, and Isaac strengthens and prepares himself for judgement. But when this Shofar rouses itself and men repent of their sins, it behoves them to blow the shofar below, and the sound thereof ascends on high and awakens another supernal Shofar, and so mercy is awakened and judgement is removed.

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא בְּשׁוֹפָר, לְאִתְּעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא, וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא, אִינּוּן קַלֵי, לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִינּוּן קָלִין דִּלְעֵילָּא, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא. We must produce from this shofar below various sounds to arouse all the voices that are contained in the supernal Shofar,

וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא. (ולסדרא קלין בשופר). and therefore we not only use the shofar on this day but arrange the blasts in a number of series.

סִדְרָא קַדְמָאָה, קָלָא נָפִיק, וּמִתְעַטָּר לְעֵילָּא, סָלִיק רְקִיעִין, וְאִתְבָּקַע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי, וּמָטֵי לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְאִתְעַטָּר, וְאִתְּעַר הוּא, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא. וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא קָלָא קַדְמָאָה סָלִיק, אִתְּעַר וְאִתְעַטָּר אַבְרָהָם, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַבָּא. (ס"א אבא ואמא) אַבָּא. With the first blast the voice goes forth and makes its way upwards to the firmaments, breaking through lofty mountains till it reaches Abraham, on whose head it rests so that he awakes and prepares himself for the throne, where the Father and Mother appoint him to his station.

אַדְּהָכִי, סַלְּקָא תִּנְיָינָא, תַּקִּיפָא (לחברא) לְתַּבְרָא תּוּקְפֵי רְגִיזִין. וְדָא סִדְרָא תִּנְיָינָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְּקָא, וְכָל דִּינִין דְּאִתְּעָרוּן (ס"א דאתערען) קָמֵיהּ אִתְּבָּרוּ, עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵּן לְכוּרְסְיָיא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר תּוּקְפָּא קַשְׁיָא. וּבְהַאי, בָּעֵי מַאן דְּתָקַע, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין לְתַּבְרָא חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי. Then there goes up a second mighty blast to break down wrath, being itself of broken notes, and all chastisements that stand in its way as it ascends to Isaac are broken. Then Isaac awakens and beholds Abraham preparing the throne and standing before it, and then he also is chastened and his severity is abated. And on this he who blows the shofar should concentrate his mind, so as to break the strength of stern judgement.

סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וּבָקַע כָּל אִינּוּן רְקִיעִין, וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן, וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקֵּן בְּגִיסָא אָחֳרָא, כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַויְיהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דָּא מֵהַאי סִטְרָא, וְדָא, מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יַכְלִין תּוּקְפוֹי לְנָפְקָא לְבַר. וְהָנֵי תְּלָתָא סִדְרִין, כֻּלְּהוּ סִדְרָא חַד. With the third blast the voice issues and ascends and cleaves the firmaments, till it reaches the head of Jacob, who thereupon awakens and sees Abraham ready on the other side. Then both take hold of Isaac, one on one side and one on the other, so that his violence cannot break forth. These three blasts form one series.

סִדְרָא אָחֳרָא, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא, לַאֲתַר דְּתוּקְפֵיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָין וְקַיְימָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַויְיהוּ. In the next series a voice goes forth and ascends and takes hold of Abraham and brings him down to the place where the harshness of Isaac abides and sets Abraham in the midst thereof.

סִדְרָא תִּנְיָינָא, נָפִיק קָלָא תְּבִירָא, לָא תַּקִּיפָא כְּקַדְמָאָה, לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע, אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק בְּקַדְמִיתָא, דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא, אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא, דְּאִינּוּן רְפוּיִין יַתִּיר, וְכֻלְּהוּ חָמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְיהוּ, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. With the second blast goes forth a broken voice, not so powerful as the first; not that it is weaker, but because it does not approach Isaac like the previous one, but only the lower court, which is weaker; and they all see Abraham among them and are humbled.

אַדְּהָכִי, סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִינּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָין, וְקָאִים לָקֳּבְלַיְיהוּ, אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא, וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא, וְאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּדֵין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין (ס"א ומשתככי) בְּאַתְרַיְיהוּ. וְהָנֵי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָינָא. With the third blast a voice issues and rises till it forms a crown on the head of Jacob, whom it brings down to the place where those powers of judgement are, so that Abraham faces them on one side and Jacob on the other, and they being in the middle are rendered more lenient. These form the second series.

סִדְרָא בַּתְרָאָה, דְּבַעְיָיא לְסַלְּקָא לוֹן לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְיַישְׁבָא (ס"א ולישרא) בֵּינַיְיהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בַּאֲתְרֵיהּ, וְלָא יִפּוּק בְּתוּקְפוֹי לְבַר, כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָין, וְרַחֲמִין אִתְּעֲרוּ. The last series has to take them back to their places and to place Isaac between them as before, since it is necessary to fix him in his place so that he should not leave it in his violent mood. In this way all punishments are kept in check and mercy is awakened.

עַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהָנֵי קַלֵי, וּלְמֶהְדַר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהוֹן. כְּדֵין כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כְּדְקָא יָאוּת, בְּשׁוֹפָרָא דָּא, אַהְדָּר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, וְכַד אַהְדָּר, מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְאִתְתָּקַּן כֹּלָּא. וְכוּרְסְיָיא אָחֳרָא רְמִיוּ, וּכְדֵין חֵידוּ אִשְׁתְּכַח בְּכֹלָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְנַגְדָּא וּלְאַמְשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן, מִדִּינָא לְרַחֲמֵי, וּלְתַקְּנָא כֻּלְּהוּ עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. This is the purpose which these blasts should serve, being accompanied by repentance before God. Thus when Israel produce the blasts of the shofar with proper devotion, the supernal Shofar returns and crowns Jacob so that all is properly arranged. Another throne is set up and joy is universally diffused and God has mercy on the world. Happy are Israel who know how to divert their Master from justice to mercy and to be the instruments for establishing all worlds.

תָּא חֲזֵי, לָקֳבֵל דָּא, תְּלָתָא סִפְרִין פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא, וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין, וְדִינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְיהוּ. כַּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין אִינּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים, דְּאִינּוּן דִּינִין קַשְׁיָין דְּאִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַוחְנָא בְּהָנֵי מִילֵי. Corresponding to the three series of blasts three books are opened above on this day, and just as mercy is awakened and punishments are restrained and put back in their place above, so below in the same way harsh punishments are kept back and removed from the world. And what are these? These are the irremediably wicked who are inscribed at once for death.’ Said R. Abba: ‘Assuredly this is the true explanation of the matter. Blessed be God that I asked for and obtained this instruction.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב זִכְרוֹן תְּרוּעָה, זִכָּרוֹן עַבְדֵּינָן, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, יִשְׂרָאֵל עַבְדִּין זִכָּרוֹן לְתַתָּא, בְּמָה. בְּעוֹבָדָא, בְּגִין דְּיִתְּעַר מִלָּה כְּהַהוּא גַּוְונָא לְעֵילָּא. R. Judah said: ‘It is written, A MEMORIAL OF BLOWING OF TRUMPETS. We make a memorial by the concentration of our mind and thought. Israel make a memorial below by an appropriate ceremony, so as to arouse a corresponding reaction above.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים פ״א:ד׳) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ דְּאִתְכַּסְיָא בֵּיהּ סִיהֲרָא. וְהֵיךְ אִתְכַּסְיָא. אֶלָּא, כַּד קַיְּימָא עִיבָא, וְשִׁמְּשָׁא לָא נָהִיר, כְּדֵין סִיהֲרָא אִתְכַּסְיָא, וְלָא נָהִיר. וְעַל דָּא, מִקַּמֵּי עִיבָא שִׁמְשָׁא לָא נָהִיר, כָּל שֶׁכֵּן סִיהֲרָא דְּאִתְכַּסְּיָא וְלָא נְהִירָא. וְעַל דָּא בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בְּהֵ"א, דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וּבְמָה נָהִיר. כֹּלָּא בְּתִיּוּבְתָּא, וּבְקָל שׁוֹפָרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה כְּדֵין יְיָ' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. R. Eleazar said: ‘This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15).

(ויקרא כ״ג:כ״ד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה, דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וּכְתִיב, (יהושע כ״ד:ג׳) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יַדְעֵי דָּא, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this? Then why did God tell it to them?

אֶלָּא אוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ סָתִים וְגַלְיָא, כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא. אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יַדְעֵי, אֲמַאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ'. אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה, טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ בַּאֲבָהָתָא, וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ, וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בּוּצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר יְיָ' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר: הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדַע, וְאִתְיְידַע. The inner meaning, however, is this.

מֵעוֹלָם, מַאי קָא בָּעֵי הָכָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא. מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם, אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרֵי. וְעַל דָּא, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר, כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיה לְאִתְתַּקְּפָא. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

תָּא חֲזֵי, הַאי נָהָר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא, דִּינִין נָפְקֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְאִתְתָּקָפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתָּקַּף (בדינוי) בִּבְנוֹי, כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא, וְכוּרְסְיָיא דְּדִינָא אִתְתָּקַּן, וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְדָאִין עָלְמָא, כְּדֵין, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וּלְתַקְּנָא כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי. וּבְמָּה. בַּשּׁוֹפָר. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין. R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’ R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers.

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא בְּשׁוֹפָר, לְאִתְּעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא, וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא, אִינּוּן קַלֵי, לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִינּוּן קָלִין דִּלְעֵילָּא, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא. We must produce from this shofar below various sounds to arouse all the voices that are contained in the supernal Shofar,

וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא. (ולסדרא קלין בשופר). and therefore we not only use the shofar on this day but arrange the blasts in a number of series.

סִדְרָא קַדְמָאָה, קָלָא נָפִיק, וּמִתְעַטָּר לְעֵילָּא, סָלִיק רְקִיעִין, וְאִתְבָּקַע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי, וּמָטֵי לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְאִתְעַטָּר, וְאִתְּעַר הוּא, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא. וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא קָלָא קַדְמָאָה סָלִיק, אִתְּעַר וְאִתְעַטָּר אַבְרָהָם, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַבָּא. (ס"א אבא ואמא) אַבָּא. With the first blast the voice goes forth and makes its way upwards to the firmaments, breaking through lofty mountains till it reaches Abraham, on whose head it rests so that he awakes and prepares himself for the throne, where the Father and Mother appoint him to his station.

אַדְּהָכִי, סַלְּקָא תִּנְיָינָא, תַּקִּיפָא (לחברא) לְתַּבְרָא תּוּקְפֵי רְגִיזִין. וְדָא סִדְרָא תִּנְיָינָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְּקָא, וְכָל דִּינִין דְּאִתְּעָרוּן (ס"א דאתערען) קָמֵיהּ אִתְּבָּרוּ, עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵּן לְכוּרְסְיָיא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר תּוּקְפָּא קַשְׁיָא. וּבְהַאי, בָּעֵי מַאן דְּתָקַע, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין לְתַּבְרָא חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי. Then there goes up a second mighty blast to break down wrath, being itself of broken notes, and all chastisements that stand in its way as it ascends to Isaac are broken. Then Isaac awakens and beholds Abraham preparing the throne and standing before it, and then he also is chastened and his severity is abated. And on this he who blows the shofar should concentrate his mind, so as to break the strength of stern judgement.

סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וּבָקַע כָּל אִינּוּן רְקִיעִין, וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן, וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקֵּן בְּגִיסָא אָחֳרָא, כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַויְיהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דָּא מֵהַאי סִטְרָא, וְדָא, מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יַכְלִין תּוּקְפוֹי לְנָפְקָא לְבַר. וְהָנֵי תְּלָתָא סִדְרִין, כֻּלְּהוּ סִדְרָא חַד. With the third blast the voice issues and ascends and cleaves the firmaments, till it reaches the head of Jacob, who thereupon awakens and sees Abraham ready on the other side. Then both take hold of Isaac, one on one side and one on the other, so that his violence cannot break forth. These three blasts form one series.

סִדְרָא אָחֳרָא, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא, לַאֲתַר דְּתוּקְפֵיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָין וְקַיְימָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַויְיהוּ. In the next series a voice goes forth and ascends and takes hold of Abraham and brings him down to the place where the harshness of Isaac abides and sets Abraham in the midst thereof.

סִדְרָא תִּנְיָינָא, נָפִיק קָלָא תְּבִירָא, לָא תַּקִּיפָא כְּקַדְמָאָה, לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע, אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק בְּקַדְמִיתָא, דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא, אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא, דְּאִינּוּן רְפוּיִין יַתִּיר, וְכֻלְּהוּ חָמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְיהוּ, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. With the second blast goes forth a broken voice, not so powerful as the first; not that it is weaker, but because it does not approach Isaac like the previous one, but only the lower court, which is weaker; and they all see Abraham among them and are humbled.

אַדְּהָכִי, סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִינּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָין, וְקָאִים לָקֳּבְלַיְיהוּ, אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא, וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא, וְאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּדֵין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין (ס"א ומשתככי) בְּאַתְרַיְיהוּ. וְהָנֵי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָינָא. With the third blast a voice issues and rises till it forms a crown on the head of Jacob, whom it brings down to the place where those powers of judgement are, so that Abraham faces them on one side and Jacob on the other, and they being in the middle are rendered more lenient. These form the second series.

סִדְרָא בַּתְרָאָה, דְּבַעְיָיא לְסַלְּקָא לוֹן לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְיַישְׁבָא (ס"א ולישרא) בֵּינַיְיהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בַּאֲתְרֵיהּ, וְלָא יִפּוּק בְּתוּקְפוֹי לְבַר, כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָין, וְרַחֲמִין אִתְּעֲרוּ. The last series has to take them back to their places and to place Isaac between them as before, since it is necessary to fix him in his place so that he should not leave it in his violent mood. In this way all punishments are kept in check and mercy is awakened.

עַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהָנֵי קַלֵי, וּלְמֶהְדַר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהוֹן. כְּדֵין כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כְּדְקָא יָאוּת, בְּשׁוֹפָרָא דָּא, אַהְדָּר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, וְכַד אַהְדָּר, מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְאִתְתָּקַּן כֹּלָּא. וְכוּרְסְיָיא אָחֳרָא רְמִיוּ, וּכְדֵין חֵידוּ אִשְׁתְּכַח בְּכֹלָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְנַגְדָּא וּלְאַמְשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן, מִדִּינָא לְרַחֲמֵי, וּלְתַקְּנָא כֻּלְּהוּ עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. This is the purpose which these blasts should serve, being accompanied by repentance before God. Thus when Israel produce the blasts of the shofar with proper devotion, the supernal Shofar returns and crowns Jacob so that all is properly arranged. Another throne is set up and joy is universally diffused and God has mercy on the world. Happy are Israel who know how to divert their Master from justice to mercy and to be the instruments for establishing all worlds.

תָּא חֲזֵי, לָקֳבֵל דָּא, תְּלָתָא סִפְרִין פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא, וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין, וְדִינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְיהוּ. כַּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין אִינּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים, דְּאִינּוּן דִּינִין קַשְׁיָין דְּאִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַוחְנָא בְּהָנֵי מִילֵי. Corresponding to the three series of blasts three books are opened above on this day, and just as mercy is awakened and punishments are restrained and put back in their place above, so below in the same way harsh punishments are kept back and removed from the world. And what are these? These are the irremediably wicked who are inscribed at once for death.’ Said R. Abba: ‘Assuredly this is the true explanation of the matter. Blessed be God that I asked for and obtained this instruction.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב זִכְרוֹן תְּרוּעָה, זִכָּרוֹן עַבְדֵּינָן, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, יִשְׂרָאֵל עַבְדִּין זִכָּרוֹן לְתַתָּא, בְּמָה. בְּעוֹבָדָא, בְּגִין דְּיִתְּעַר מִלָּה כְּהַהוּא גַּוְונָא לְעֵילָּא. R. Judah said: ‘It is written, A MEMORIAL OF BLOWING OF TRUMPETS. We make a memorial by the concentration of our mind and thought. Israel make a memorial below by an appropriate ceremony, so as to arouse a corresponding reaction above.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים פ״א:ד׳) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ דְּאִתְכַּסְיָא בֵּיהּ סִיהֲרָא. וְהֵיךְ אִתְכַּסְיָא. אֶלָּא, כַּד קַיְּימָא עִיבָא, וְשִׁמְּשָׁא לָא נָהִיר, כְּדֵין סִיהֲרָא אִתְכַּסְיָא, וְלָא נָהִיר. וְעַל דָּא, מִקַּמֵּי עִיבָא שִׁמְשָׁא לָא נָהִיר, כָּל שֶׁכֵּן סִיהֲרָא דְּאִתְכַּסְּיָא וְלָא נְהִירָא. וְעַל דָּא בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בְּהֵ"א, דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וּבְמָה נָהִיר. כֹּלָּא בְּתִיּוּבְתָּא, וּבְקָל שׁוֹפָרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה כְּדֵין יְיָ' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. R. Eleazar said: ‘This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15).

(ויקרא כ״ג:כ״ד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה, דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וּכְתִיב, (יהושע כ״ד:ג׳) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יַדְעֵי דָּא, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this? Then why did God tell it to them?

אֶלָּא אוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ סָתִים וְגַלְיָא, כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא. אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יַדְעֵי, אֲמַאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ'. אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה, טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ בַּאֲבָהָתָא, וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ, וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בּוּצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר יְיָ' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר: הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדַע, וְאִתְיְידַע. The inner meaning, however, is this.

מֵעוֹלָם, מַאי קָא בָּעֵי הָכָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא. מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם, אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרֵי. וְעַל דָּא, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר, כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיה לְאִתְתַּקְּפָא. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

תָּא חֲזֵי, הַאי נָהָר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא, דִּינִין נָפְקֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְאִתְתָּקָפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתָּקַּף (בדינוי) בִּבְנוֹי, כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא, וְכוּרְסְיָיא דְּדִינָא אִתְתָּקַּן, וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְדָאִין עָלְמָא, כְּדֵין, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וּלְתַקְּנָא כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי. וּבְמָּה. בַּשּׁוֹפָר. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין. R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’ R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין, כְּדֵין דִּינָא אִתְּעַר, וְכֻרְסְוָון אִתְתְּקָנוּ לְבֵי דִּינָא, וְדָא שׁוֹפָר, אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְרֵי, תּוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק, תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן, כַּד אִסְתְּלַק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין, כְּדֵין יִצְחָק אִתְתָּקַּף, וְאִתְתָּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement, and Isaac strengthens and prepares himself for judgement. But when this Shofar rouses itself and men repent of their sins, it behoves them to blow the shofar below, and the sound thereof ascends on high and awakens another supernal Shofar, and so mercy is awakened and judgement is removed.

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא בְּשׁוֹפָר, לְאִתְּעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא, וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא, אִינּוּן קַלֵי, לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִינּוּן קָלִין דִּלְעֵילָּא, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא. We must produce from this shofar below various sounds to arouse all the voices that are contained in the supernal Shofar,

וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא. (ולסדרא קלין בשופר). and therefore we not only use the shofar on this day but arrange the blasts in a number of series.

סִדְרָא קַדְמָאָה, קָלָא נָפִיק, וּמִתְעַטָּר לְעֵילָּא, סָלִיק רְקִיעִין, וְאִתְבָּקַע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי, וּמָטֵי לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְאִתְעַטָּר, וְאִתְּעַר הוּא, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא. וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא קָלָא קַדְמָאָה סָלִיק, אִתְּעַר וְאִתְעַטָּר אַבְרָהָם, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַבָּא. (ס"א אבא ואמא) אַבָּא. With the first blast the voice goes forth and makes its way upwards to the firmaments, breaking through lofty mountains till it reaches Abraham, on whose head it rests so that he awakes and prepares himself for the throne, where the Father and Mother appoint him to his station.

אַדְּהָכִי, סַלְּקָא תִּנְיָינָא, תַּקִּיפָא (לחברא) לְתַּבְרָא תּוּקְפֵי רְגִיזִין. וְדָא סִדְרָא תִּנְיָינָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְּקָא, וְכָל דִּינִין דְּאִתְּעָרוּן (ס"א דאתערען) קָמֵיהּ אִתְּבָּרוּ, עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵּן לְכוּרְסְיָיא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר תּוּקְפָּא קַשְׁיָא. וּבְהַאי, בָּעֵי מַאן דְּתָקַע, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין לְתַּבְרָא חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי. Then there goes up a second mighty blast to break down wrath, being itself of broken notes, and all chastisements that stand in its way as it ascends to Isaac are broken. Then Isaac awakens and beholds Abraham preparing the throne and standing before it, and then he also is chastened and his severity is abated. And on this he who blows the shofar should concentrate his mind, so as to break the strength of stern judgement.

תָּא חֲזֵי, לָקֳבֵל דָּא, תְּלָתָא סִפְרִין פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא, וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין, וְדִינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְיהוּ. כַּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין אִינּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים, דְּאִינּוּן דִּינִין קַשְׁיָין דְּאִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַוחְנָא בְּהָנֵי מִילֵי. Corresponding to the three series of blasts three books are opened above on this day, and just as mercy is awakened and punishments are restrained and put back in their place above, so below in the same way harsh punishments are kept back and removed from the world. And what are these? These are the irremediably wicked who are inscribed at once for death.’ Said R. Abba: ‘Assuredly this is the true explanation of the matter. Blessed be God that I asked for and obtained this instruction.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב זִכְרוֹן תְּרוּעָה, זִכָּרוֹן עַבְדֵּינָן, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, יִשְׂרָאֵל עַבְדִּין זִכָּרוֹן לְתַתָּא, בְּמָה. בְּעוֹבָדָא, בְּגִין דְּיִתְּעַר מִלָּה כְּהַהוּא גַּוְונָא לְעֵילָּא. R. Judah said: ‘It is written, A MEMORIAL OF BLOWING OF TRUMPETS. We make a memorial by the concentration of our mind and thought. Israel make a memorial below by an appropriate ceremony, so as to arouse a corresponding reaction above.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים פ״א:ד׳) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ דְּאִתְכַּסְיָא בֵּיהּ סִיהֲרָא. וְהֵיךְ אִתְכַּסְיָא. אֶלָּא, כַּד קַיְּימָא עִיבָא, וְשִׁמְּשָׁא לָא נָהִיר, כְּדֵין סִיהֲרָא אִתְכַּסְיָא, וְלָא נָהִיר. וְעַל דָּא, מִקַּמֵּי עִיבָא שִׁמְשָׁא לָא נָהִיר, כָּל שֶׁכֵּן סִיהֲרָא דְּאִתְכַּסְּיָא וְלָא נְהִירָא. וְעַל דָּא בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בְּהֵ"א, דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וּבְמָה נָהִיר. כֹּלָּא בְּתִיּוּבְתָּא, וּבְקָל שׁוֹפָרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה כְּדֵין יְיָ' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. R. Eleazar said: ‘This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15).

(ויקרא כ״ג:כ״ד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה, דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וּכְתִיב, (יהושע כ״ד:ג׳) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יַדְעֵי דָּא, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this? Then why did God tell it to them?

אֶלָּא אוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ סָתִים וְגַלְיָא, כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא. אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יַדְעֵי, אֲמַאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ'. אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה, טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ בַּאֲבָהָתָא, וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ, וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בּוּצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר יְיָ' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר: הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדַע, וְאִתְיְידַע. The inner meaning, however, is this.

מֵעוֹלָם, מַאי קָא בָּעֵי הָכָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא. מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם, אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרֵי. וְעַל דָּא, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר, כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיה לְאִתְתַּקְּפָא. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

תָּא חֲזֵי, הַאי נָהָר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא, דִּינִין נָפְקֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְאִתְתָּקָפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתָּקַּף (בדינוי) בִּבְנוֹי, כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא, וְכוּרְסְיָיא דְּדִינָא אִתְתָּקַּן, וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְדָאִין עָלְמָא, כְּדֵין, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וּלְתַקְּנָא כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי. וּבְמָּה. בַּשּׁוֹפָר. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין. R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’ R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין, כְּדֵין דִּינָא אִתְּעַר, וְכֻרְסְוָון אִתְתְּקָנוּ לְבֵי דִּינָא, וְדָא שׁוֹפָר, אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְרֵי, תּוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק, תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן, כַּד אִסְתְּלַק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין, כְּדֵין יִצְחָק אִתְתָּקַּף, וְאִתְתָּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement, and Isaac strengthens and prepares himself for judgement. But when this Shofar rouses itself and men repent of their sins, it behoves them to blow the shofar below, and the sound thereof ascends on high and awakens another supernal Shofar, and so mercy is awakened and judgement is removed.

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא בְּשׁוֹפָר, לְאִתְּעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא, וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא, אִינּוּן קַלֵי, לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִינּוּן קָלִין דִּלְעֵילָּא, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא. We must produce from this shofar below various sounds to arouse all the voices that are contained in the supernal Shofar,

וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא. (ולסדרא קלין בשופר). and therefore we not only use the shofar on this day but arrange the blasts in a number of series.

סִדְרָא קַדְמָאָה, קָלָא נָפִיק, וּמִתְעַטָּר לְעֵילָּא, סָלִיק רְקִיעִין, וְאִתְבָּקַע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי, וּמָטֵי לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְאִתְעַטָּר, וְאִתְּעַר הוּא, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא. וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא קָלָא קַדְמָאָה סָלִיק, אִתְּעַר וְאִתְעַטָּר אַבְרָהָם, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַבָּא. (ס"א אבא ואמא) אַבָּא. With the first blast the voice goes forth and makes its way upwards to the firmaments, breaking through lofty mountains till it reaches Abraham, on whose head it rests so that he awakes and prepares himself for the throne, where the Father and Mother appoint him to his station.

אַדְּהָכִי, סַלְּקָא תִּנְיָינָא, תַּקִּיפָא (לחברא) לְתַּבְרָא תּוּקְפֵי רְגִיזִין. וְדָא סִדְרָא תִּנְיָינָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְּקָא, וְכָל דִּינִין דְּאִתְּעָרוּן (ס"א דאתערען) קָמֵיהּ אִתְּבָּרוּ, עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵּן לְכוּרְסְיָיא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר תּוּקְפָּא קַשְׁיָא. וּבְהַאי, בָּעֵי מַאן דְּתָקַע, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין לְתַּבְרָא חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי. Then there goes up a second mighty blast to break down wrath, being itself of broken notes, and all chastisements that stand in its way as it ascends to Isaac are broken. Then Isaac awakens and beholds Abraham preparing the throne and standing before it, and then he also is chastened and his severity is abated. And on this he who blows the shofar should concentrate his mind, so as to break the strength of stern judgement.

סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וּבָקַע כָּל אִינּוּן רְקִיעִין, וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן, וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקֵּן בְּגִיסָא אָחֳרָא, כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַויְיהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דָּא מֵהַאי סִטְרָא, וְדָא, מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יַכְלִין תּוּקְפוֹי לְנָפְקָא לְבַר. וְהָנֵי תְּלָתָא סִדְרִין, כֻּלְּהוּ סִדְרָא חַד. With the third blast the voice issues and ascends and cleaves the firmaments, till it reaches the head of Jacob, who thereupon awakens and sees Abraham ready on the other side. Then both take hold of Isaac, one on one side and one on the other, so that his violence cannot break forth. These three blasts form one series.

סִדְרָא אָחֳרָא, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא, לַאֲתַר דְּתוּקְפֵיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָין וְקַיְימָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַויְיהוּ. In the next series a voice goes forth and ascends and takes hold of Abraham and brings him down to the place where the harshness of Isaac abides and sets Abraham in the midst thereof.

סִדְרָא תִּנְיָינָא, נָפִיק קָלָא תְּבִירָא, לָא תַּקִּיפָא כְּקַדְמָאָה, לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע, אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק בְּקַדְמִיתָא, דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא, אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא, דְּאִינּוּן רְפוּיִין יַתִּיר, וְכֻלְּהוּ חָמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְיהוּ, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. With the second blast goes forth a broken voice, not so powerful as the first; not that it is weaker, but because it does not approach Isaac like the previous one, but only the lower court, which is weaker; and they all see Abraham among them and are humbled.

אַדְּהָכִי, סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִינּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָין, וְקָאִים לָקֳּבְלַיְיהוּ, אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא, וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא, וְאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּדֵין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין (ס"א ומשתככי) בְּאַתְרַיְיהוּ. וְהָנֵי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָינָא. With the third blast a voice issues and rises till it forms a crown on the head of Jacob, whom it brings down to the place where those powers of judgement are, so that Abraham faces them on one side and Jacob on the other, and they being in the middle are rendered more lenient. These form the second series.

סִדְרָא בַּתְרָאָה, דְּבַעְיָיא לְסַלְּקָא לוֹן לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְיַישְׁבָא (ס"א ולישרא) בֵּינַיְיהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בַּאֲתְרֵיהּ, וְלָא יִפּוּק בְּתוּקְפוֹי לְבַר, כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָין, וְרַחֲמִין אִתְּעֲרוּ. The last series has to take them back to their places and to place Isaac between them as before, since it is necessary to fix him in his place so that he should not leave it in his violent mood. In this way all punishments are kept in check and mercy is awakened.

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ב) דָּא לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא כַּמָּה דְאוֹקִימְנָא וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ וְהָא אִתְּמָר. דְּהַאי אִיהוּ יוֹמָא דְסִיהֲרָא אִתְכַּסֵּי בֵּיהּ וְקָאִים עַלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא חָפֵי וְכָּסֵי וְאָנְעַל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עַלְמָא. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this?

כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַדְכָּרָא קַמֵּי בֵּי דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ. וּפְלוֹנִי עָבַר עַל כָּךְ. וּלְמִתְּבַּע עֲלַיְיהוּ דִּינָא. וּתְנַן רְשׁוּ אִתְיְיהִיב לְהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא לְאָנְעָלַא עַל בֵּי דִּינָא פִּתְחָא עַד דְּיִגְזְרוּן דִּינָא עַל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָּבַע וְלֵית רְשׁוּ לְבֵית דִּין לְדַחְיָיא לֵיהּ. בְּגִין כִּי אֲנִי אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְאִיהוּ בָּעֵי דְּעָלְמָא יִתְקַיַּים בְּדִינָא וּלְמִנְדַע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין. Then why did God tell it to them? The inner meaning, however, is this. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

כְּהַאי גַוְונָא שַׁוֵּי קב"ה קַמֵּיהּ לְהַאי דְּאִיהוּ תָּבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְכַסָּאָה פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְסִיהֲרָא אִתְחָפַיא לְגוֹ עַד דְּיִתְגְּזָר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וְאע"ג דְּכֹלָּא אִתְגְּלִי קַמֵּי קב"ה לֹא בָּעֵי אֶלָּא בְּדִינָא. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds.

כֹּלָּא כְּגַוְונָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא אַתְקִין כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא בְּהַאי יוֹמָא וסָנְטִירָא אֲתָא וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי וּכְפוּם מַה דְּעֲבַד. וְסָהֲדִין אַתְיָין וְסָהֲדֵי עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא וְאִלֵּין אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּאִינוּן מֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְכַמָּה אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּקָא אָזְלֵי וּמֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְחָמָאן כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.’ R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’

וַוי לְאִינוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלֹא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּהָא לְגַבַּיְיהוּ קָיְימִין אִלֵּין סָהֲדֵי מַלְכָּא וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמָאן כָּל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין וְקָאַמְרֵי דְּהָא אִינוּן סָלְקֵי וְסָהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא וְהַאי סָנְטִירָא קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַר דִּינָא פְּלוֹנִי עֶבֶד כָּךְ. וְהָא הָכָא סָהֲדֵי. וְעַד דקב"ה לֹא שָׁאִיל לוֹן לֵית לוֹן רְשׁוּ לְסָהֲדַא. כְּדֵין אִינוּן סָהֲדֵי סַהֲדוּתָא. R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement,

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ב) דָּא לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא כַּמָּה דְאוֹקִימְנָא וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ וְהָא אִתְּמָר. דְּהַאי אִיהוּ יוֹמָא דְסִיהֲרָא אִתְכַּסֵּי בֵּיהּ וְקָאִים עַלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא חָפֵי וְכָּסֵי וְאָנְעַל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עַלְמָא. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this?

כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַדְכָּרָא קַמֵּי בֵּי דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ. וּפְלוֹנִי עָבַר עַל כָּךְ. וּלְמִתְּבַּע עֲלַיְיהוּ דִּינָא. וּתְנַן רְשׁוּ אִתְיְיהִיב לְהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא לְאָנְעָלַא עַל בֵּי דִּינָא פִּתְחָא עַד דְּיִגְזְרוּן דִּינָא עַל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָּבַע וְלֵית רְשׁוּ לְבֵית דִּין לְדַחְיָיא לֵיהּ. בְּגִין כִּי אֲנִי אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְאִיהוּ בָּעֵי דְּעָלְמָא יִתְקַיַּים בְּדִינָא וּלְמִנְדַע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין. Then why did God tell it to them? The inner meaning, however, is this. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

כְּהַאי גַוְונָא שַׁוֵּי קב"ה קַמֵּיהּ לְהַאי דְּאִיהוּ תָּבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְכַסָּאָה פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְסִיהֲרָא אִתְחָפַיא לְגוֹ עַד דְּיִתְגְּזָר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וְאע"ג דְּכֹלָּא אִתְגְּלִי קַמֵּי קב"ה לֹא בָּעֵי אֶלָּא בְּדִינָא. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds.

כֹּלָּא כְּגַוְונָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא אַתְקִין כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא בְּהַאי יוֹמָא וסָנְטִירָא אֲתָא וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי וּכְפוּם מַה דְּעֲבַד. וְסָהֲדִין אַתְיָין וְסָהֲדֵי עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא וְאִלֵּין אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּאִינוּן מֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְכַמָּה אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּקָא אָזְלֵי וּמֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְחָמָאן כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.’ R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’

וַוי לְאִינוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלֹא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּהָא לְגַבַּיְיהוּ קָיְימִין אִלֵּין סָהֲדֵי מַלְכָּא וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמָאן כָּל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין וְקָאַמְרֵי דְּהָא אִינוּן סָלְקֵי וְסָהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא וְהַאי סָנְטִירָא קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַר דִּינָא פְּלוֹנִי עֶבֶד כָּךְ. וְהָא הָכָא סָהֲדֵי. וְעַד דקב"ה לֹא שָׁאִיל לוֹן לֵית לוֹן רְשׁוּ לְסָהֲדַא. כְּדֵין אִינוּן סָהֲדֵי סַהֲדוּתָא. R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement,

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ב) דָּא לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא כַּמָּה דְאוֹקִימְנָא וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ וְהָא אִתְּמָר. דְּהַאי אִיהוּ יוֹמָא דְסִיהֲרָא אִתְכַּסֵּי בֵּיהּ וְקָאִים עַלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא חָפֵי וְכָּסֵי וְאָנְעַל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עַלְמָא. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this?

כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַדְכָּרָא קַמֵּי בֵּי דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ. וּפְלוֹנִי עָבַר עַל כָּךְ. וּלְמִתְּבַּע עֲלַיְיהוּ דִּינָא. וּתְנַן רְשׁוּ אִתְיְיהִיב לְהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא לְאָנְעָלַא עַל בֵּי דִּינָא פִּתְחָא עַד דְּיִגְזְרוּן דִּינָא עַל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָּבַע וְלֵית רְשׁוּ לְבֵית דִּין לְדַחְיָיא לֵיהּ. בְּגִין כִּי אֲנִי אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְאִיהוּ בָּעֵי דְּעָלְמָא יִתְקַיַּים בְּדִינָא וּלְמִנְדַע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין. Then why did God tell it to them? The inner meaning, however, is this. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

כְּהַאי גַוְונָא שַׁוֵּי קב"ה קַמֵּיהּ לְהַאי דְּאִיהוּ תָּבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְכַסָּאָה פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְסִיהֲרָא אִתְחָפַיא לְגוֹ עַד דְּיִתְגְּזָר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וְאע"ג דְּכֹלָּא אִתְגְּלִי קַמֵּי קב"ה לֹא בָּעֵי אֶלָּא בְּדִינָא. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds.

כֹּלָּא כְּגַוְונָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא אַתְקִין כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא בְּהַאי יוֹמָא וסָנְטִירָא אֲתָא וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי וּכְפוּם מַה דְּעֲבַד. וְסָהֲדִין אַתְיָין וְסָהֲדֵי עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא וְאִלֵּין אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּאִינוּן מֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְכַמָּה אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּקָא אָזְלֵי וּמֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְחָמָאן כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.’ R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’

וַוי לְאִינוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלֹא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּהָא לְגַבַּיְיהוּ קָיְימִין אִלֵּין סָהֲדֵי מַלְכָּא וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמָאן כָּל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין וְקָאַמְרֵי דְּהָא אִינוּן סָלְקֵי וְסָהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא וְהַאי סָנְטִירָא קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַר דִּינָא פְּלוֹנִי עֶבֶד כָּךְ. וְהָא הָכָא סָהֲדֵי. וְעַד דקב"ה לֹא שָׁאִיל לוֹן לֵית לוֹן רְשׁוּ לְסָהֲדַא. כְּדֵין אִינוּן סָהֲדֵי סַהֲדוּתָא. R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement,

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ב) דָּא לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא כַּמָּה דְאוֹקִימְנָא וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב (תהילים פ״א:ד׳) תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ וְהָא אִתְּמָר. דְּהַאי אִיהוּ יוֹמָא דְסִיהֲרָא אִתְכַּסֵּי בֵּיהּ וְקָאִים עַלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא חָפֵי וְכָּסֵי וְאָנְעַל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עַלְמָא. IN THE SEVENTH MONTH IN THE FIRST DAY OF THE MONTH. R. Isaac said: ‘Blessed are Israel in that God has drawn them near to Him from a far place, as it says, “And Joshua said unto the people, Thus saith the Lord, the God of Israel, Your fathers dwelt of old beyond the River” (Joshua 24, 2), and a little further on it says, “And I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 3). Now these verses require consideration. Did not the Israelites, and still more Joshua, know all this?

כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְאַדְכָּרָא קַמֵּי בֵּי דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ. וּפְלוֹנִי עָבַר עַל כָּךְ. וּלְמִתְּבַּע עֲלַיְיהוּ דִּינָא. וּתְנַן רְשׁוּ אִתְיְיהִיב לְהַהוּא מְמוּנֶה בֵּי דִּינָא לְאָנְעָלַא עַל בֵּי דִּינָא פִּתְחָא עַד דְּיִגְזְרוּן דִּינָא עַל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָּבַע וְלֵית רְשׁוּ לְבֵית דִּין לְדַחְיָיא לֵיהּ. בְּגִין כִּי אֲנִי אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְאִיהוּ בָּעֵי דְּעָלְמָא יִתְקַיַּים בְּדִינָא וּלְמִנְדַע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין. Then why did God tell it to them? The inner meaning, however, is this. Great kindness did God show Israel in choosing the patriarchs and making them a supernal holy chariot for his glory and bringing them forth from the supernal precious holy River, the lamp of all lamps, that he might be crowned with them. Also it says, “I took your father Abraham from beyond the River” (Ibid. 4), because Abraham did not cleave to that River as Isaac clave to his side.

כְּהַאי גַוְונָא שַׁוֵּי קב"ה קַמֵּיהּ לְהַאי דְּאִיהוּ תָּבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְכַסָּאָה פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְסִיהֲרָא אִתְחָפַיא לְגוֹ עַד דְּיִתְגְּזָר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. וְאע"ג דְּכֹלָּא אִתְגְּלִי קַמֵּי קב"ה לֹא בָּעֵי אֶלָּא בְּדִינָא. Now, although this River is not judgement, yet chastisements issue from its side, and when Isaac takes hold of his sons, then higher and lower angels assemble for judgement, and the throne of judgement is set up and the Holy King takes his seat thereon and judges worlds.

כֹּלָּא כְּגַוְונָא חָדָא עֵילָא וְתַתָּא אַתְקִין כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא בְּהַאי יוֹמָא וסָנְטִירָא אֲתָא וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי וּכְפוּם מַה דְּעֲבַד. וְסָהֲדִין אַתְיָין וְסָהֲדֵי עַל כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא וְאִלֵּין אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּאִינוּן מֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְכַמָּה אִינוּן עֵינַי יְיָ' דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא דְּקָא אָזְלֵי וּמֵשָׁטְטֵי בְּכָל עַלְמָא וְחָמָאן כָּל עוֹבְדֵי בְּנֵי עַלְמָא. Then is the time to “blow up the trumpet on the new moon, at the appointed time on our solemn feast day” (Ps. 81, 4): for happy are Israel who know how to remove the throne of judgement and set up the throne of mercy; and wherewith? With the shofar.’ R. Abba, as he was once studying with R. Simeon, said to him: ‘Many times have I inquired concerning the significance of the shofar, but I have never yet received a satisfactory answer.’

וַוי לְאִינוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלֹא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּהָא לְגַבַּיְיהוּ קָיְימִין אִלֵּין סָהֲדֵי מַלְכָּא וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמָאן כָּל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין וְקָאַמְרֵי דְּהָא אִינוּן סָלְקֵי וְסָהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא וְהַאי סָנְטִירָא קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא פְּלוֹנִי עָבַר דִּינָא פְּלוֹנִי עֶבֶד כָּךְ. וְהָא הָכָא סָהֲדֵי. וְעַד דקב"ה לֹא שָׁאִיל לוֹן לֵית לוֹן רְשׁוּ לְסָהֲדַא. כְּדֵין אִינוּן סָהֲדֵי סַהֲדוּתָא. R. Simeon replied: ‘The true explanation is this. Why Israel have to use a ram’s horn on this day and not any other is this, that we know to what place the horn belongs, and we do not desire to awaken judgement. For, as we have learnt, by word and deed we have to awaken secret powers. Now when the supernal Shofar, in which is the illumination of all, removes itself and does not shine upon the sons, then judgement is awakened and the thrones are set up for judgement,

תָּא חֲזֵי, בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְּיָיא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין כֻּלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנָהֲרַת לָהּ. וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נַטְלָא, וְאִשְׁתְּכַח חֵידוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. יוֹם כִּפּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן יוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵי נְהוֹרִין נָהָרִין בְּחַד. בּוּצִינָא עִלָּאָה, נָהִיר לְבוּצִינָא תַּתָּאָה. וּבְהַאי יוֹמָא מִנְּהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר. וְלָא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא וּבְגִין כָּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב. This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15). On this day the moon is covered, and it does not shine until the tenth day, when Israel turn with a perfect repentance, so that the supernal Mother gives light to her. Hence this day is called the day of atonements (kipurim,) because two lights are shedding illumination, since the higher lamp is illumining the lower. For on this day the Moon receives illumination from the supernal Light and not from the light of the Sun.

רִבִּי אַבָּא שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר, אֵימָתַי זִוּוּגָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. שָׁלַח לֵיהּ, (בראשית כ׳:י״ב) וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. אִתְרְגִישׁ רִבִּי אַבָּא, אָרִים קַלֵיהּ, בָּכָה וְאָמַר, רִבִּי רִבִּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וַוי, וַוי לְעָלְמָא כַּד תִּפּוּק מִנֵּיהּ, וַוי לְדָרָא דִּיהוֹן בְּעָלְמָא כַּד תִּסְתָּלַּק מִנְּהוֹן וְיִשְׁתַּאֲרוּן יַתְמִין מִנָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי אַבָּא, הַאי דְּשָׁלַח לָקֳבְלָךְ. מַאי קָאָמַר. R. Abba sent to inquire of R. Simeon: ‘When is the union of the Community of Israel with the Holy King?’ He answered him with the verse: “And moreover she is indeed my sister the daughter of my father, but not the daughter of my mother” (Gen. 20, 12). R. Abba lifted up his voice and wept, saying: ‘My master, my master, holy lamp, alas for the world when thou shalt depart from it, alas for the generation which shall be orphaned of thee!’ R. Hiya said to R. Abba: ‘What means this answer that he sent you?’

אָמַר ודַּאי לָאו זִוּוּגָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנַהֲרָא מֵאַבָּא עִלָּאָה, וְכַד אִתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ, קָרֵינָן לָהּ קֹדֶשׁ דְּהָא מִבֵּי אַבָּא נַטְלָא הַאי. וּכְדֵין מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, בְּגִין דְּמַלְכָּא קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', דְּנָטִיל מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. כְּדֵין אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִי, דְּהָא מִבֵּי אַבָּא שְׁמָא דָּא, וְלָא מִבֵּי אִימָּא, וְעַל דָּא וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, בְּזִמְנָא דָּא, וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אַבָּא, וְלָא בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אִימָּא. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹכַח, דְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר, בְּגִין דְּזִוּוּגָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִבֵּי אִימָּא נַטְלָא, וְלָא מִבֵּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, זַכָּאִין אִינּוּן דְּקַיְימִין קַמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. He replied: ‘The union of the King with the Matrona is only when she is illumined from the supernal Father, when she is called holy. Then indeed she is “my sister the daughter of my father”, but not “of my mother”, since it is from the Father that she derives this name.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם, וְקָאִים בְּדִינָא קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא, וְקַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר לֵיהּ, אָדָם, אַנְתְּ תְּהֵא סִימָנָא לִבְנָיִךְ לְדָרֵי דָּרִין, בְּהַאי יוֹמָא קַיְימִין בְּדִינָא, וְאִי יְתוּבוּן אֲנָא אֲקַבֵּל לוֹן, וְאֵיקוּם מִכּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְאֶתְקַיֵּים עַל כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי, וַאֲרַחֵם עָלַיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר, (תהילים קט״ז:א׳) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ל:ד׳) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. וּכְתִיב, (תהילים ל״ו:י׳) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ג) דָּא, לְאִתְעַנָּאָה בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, לְאַכְנְעָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא, בְּרָזָא דְּחֲמִשָּׁה עִנּוּיִין, דְּחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. דְּהָא מְקַטְרְגָא קָא אָתֵי לְאַדְכְּרָא חוֹבֵיהוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְכֻלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי אֲבוּהוֹן. כֹּלָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא מ"ד למפלח כהנא וכו' ס"ג ע"א) R. Abba said: ‘On New Year Adam was created and was brought to trial before his Master and repented and was pardoned by the Almighty. He said to him: Adam, thou shalt be a sign to thy descendants for all generations. On this day they are brought to trial, and if they repent I will pardon them and remove from the Throne of Judgement and sit on the Throne of Mercy and have mercy on them.’

(ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים ל״ב:א׳) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. לְדָוִד מַשְׂכִּיל, הָא תָּנֵינָן בְּי' זִינֵי זִמְרָא (נ"א אתתקן) אִתְקְרֵי סֵפֶר תְּהִלִּים, בְּנִצוּחַ, בְּנִגוּן, בְּמַשְׂכִּיל, בְּמִכְתָּם, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּאַשְׁרֵי, בִּתְפִלָּה, בְּהוֹדָאָה, בְּהַלְלוּיָהּ, וְעִלָּאָה מְכֻלְּהוּ הַלְלוּיָהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. HOWBEIT ON THE TENTH DAY OF THIS SEVENTH MONTH IS THE DAY OF ATONEMENT; IT SHALL BE AN HOLY CONVOCATION UNTO YOU. R. Hiya quoted here the verse: “A Psalm of David, Maschil. Blessed is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered” (Ps. 32, 1).

הָכָא מַשְׂכִּיל, אַתְרֵיהּ יְדִיעַ, מַהוּ מַשְׂכִּיל, מַיָּא דְּאֲחְכִּימוּ לְאִינּוּן דְּשָׁתוּ לְהוּ, הַהוּא אֲתַר (ס"א דמשתדלן בההוא אתר) דְּאִקְרֵי מַשְׂכִּיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ט״ז:כ׳) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב. וּבְגִין דְּאִקְרֵי הָכֵי, תַּלְיָא בֵּיהּ סְלִיחָה, חֵירוּ דְּחִירִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. What’, he said, ‘is meant by Maschil? The waters that give wisdom to those who seek to find that place which is called maschil (lit. he that giveth heed). And because it is called so, forgiveness and complete freedom depend on it.

מַאי כְּסוּי חַטָאָה. הָא אוּקְמוּהָ, דְּהוּא כַּסוּי מִבְּנֵי נָשָׁא, הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹדֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל (ס"א כסוי חטאה) תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָטֵי, וְחָב זִמְנָא חֲדָא, וּתְרֵין וּתְלָתָא, וְלָא אַהְדָּר בֵּיהּ, הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַּלְיָא אִינּוּן וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְעֵילָּא, וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְתַתָּא. וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי, אִסְתְּלָקוּ מִסָּחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא, נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ, נָזִיף הוּא לְעֵילָּא, נָזִיף הוּא לְתַתָּא, וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא דְּמָארֵיהּ, וַוי לֵיהּ דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחָא דְּמָארֵיהּ, וְאִשְׁתָּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִזְדְּמַן לֵיהּ חַטָּאָה חַד, כֹּלָּא מְכַסִּין עִלָּוִיהּ, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דָּא אִקְרֵי כְּסוּי חַטָאָה. What is meant by “whose sin is covered”? As we have explained, that sin which he commits before God and, concealing it from men, confesses to God. Observe that when a man commits a sin once and twice and three times, and does not repent, his sins are exposed and are published above and below, and heralds go before him and proclaim, Keep away from So-and-so, who is scorned of his Master, scorned above and scorned below, Woe to him that he has impaired the likeness of his Master, woe to him that he has not regarded the honour of his Master. When, however, a man walks in the way of his Master and occupies himself with His service, if then he should happen to commit a sin, all screen him, higher and lower, and he is called “one whose sin is covered”.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, עַד כְּעַן לָא מָטִית לְעִקָרָא דְּמִלָּה. וְשַׁפִּיר קָאַמָרְתְּ. וְהַאי דְּקָאָמְרוּ חַבְרַיָּיא שַׁפִּיר. אֲבָל אִי הָכִי, מְכוּסֶּה חַטָּאָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. Said R. Abba to him: ‘All this is quite correct, but you have not yet got to the root of the matter.

אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ, וְתַרְוַויְיהוּ הָכִי. חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן, דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא, עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין, וְגַבְרִין עָלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין, וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין, וְאִיהוּ רָשָׁע, דְּאִשְׁתְּכַח חַטָאָה קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתוֹהֵא עַל אִינּוּן טָבָאן דַּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא, הָא אִתְאַבִיד הוּא מִכֹּלָּא, מֵהַאי עָלְמָא, וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִינּוּן טָבָאן דַּעֲבֵיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְמִיתָא. There are two recondite teachings in this expression. One is this. We have learnt that the good deeds which a man does in this world fashion for him a precious and noble garment wherewith to cover himself. Now when a man has laid up a store of good deeds and then falls into evil ways, if God observes that his bad deeds outweigh the good and that he is wicked enough to regret all the good deeds that he did at first,¹v. T. B. Kiddushm, 40b. then he is entirely lost both in this world and in the other. What, then, does God do with the good deeds which he performed at first?

אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְאֲבִיד. אִינּוּן טָבָאן וְזַכְיָין לָא אִתְאֲבִידוּ. אִית צַדִיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וְאַתְקִין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי, וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, אִסְתָּלַּק. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ, מֵאִינּוּן עוֹבָדִין דַּעֲבַד (ס"א דאבד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה, וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ״ז:י״ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ. הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִין, וְצַדִיק אִתְחָפֵּי מִמָּה דְּאִיהוּ תַּקִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּסוּי חַטָאָה, (כסוי הוא מדא דחטאה אתחפי מחטאה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. For though the wicked sinner perishes, the good deeds that he performed do not perish. If, then, there is a righteous man who walks in the ways of the King and is preparing his garment from his works, but before he has completed it he departs from this world, God completes it from the deeds which have been lost to that wicked sinner for him to array himself therewith in the other world, as it is written, “He (the wicked man) shall prepare it, but the just shall put it on” (Job 27, 17). Hence he may be said to be “covered from sin”, that is, from the sins of the wicked.

כַּךְ הַאי, מֵאִינּוּן מְצוּלוֹת יָם הוּא, וּמְצוּלוֹת יָם אִקְרֵי, מְצוּלוֹת מֵהַהוּא יָם קַדִּישָׁא, מְצוּלוֹת, זוּהֲמָא דְּכַסְפָּא. וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן חֲטָאִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין לְגַוִּיהּ (ס"א לגביה), וְהוּא קַבִּיל לוֹן, וְיִשְׁתַּאֲבוּן בְּגַוִיהּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָאָה אִקְרֵי. מַאי חַטָאָה. גִּרְעוֹנָא. וְעַל דָּא הוּא גִּרְעוֹנָא דְּכֹלָּא, וְנָטַל גִּרְעוֹנָא דְּגוּפָא וּדְנַפְשָׁא. בְּהַאי יוֹמָא נָחִית הַאי מְצוּלוֹת יָם, זוּהֲמָא (דכספא) דְּנַפְשָׁא, וְנָטִיל זוּהֲמָא דְּגוּפָא. מַאן הוּא זוּהֲמָא דְּגוּפָא. דָּא אִינּוּן חוֹבִין דְּאִתְעָבֵידוּ עַל יְדֵי דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִקְרֵי מְזוֹהָם מְנוּוָל. All the sins are thus dropped into it. For this reason it is also called “Sin” (hetaah, lit. failure), inasmuch as it takes away, especially on this day, the defilement of the soul and of the body, to wit, the sins committed through the evil prompting which is called filthy and disgusting.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּנָן (ויקרא ט״ז:ח׳) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת, אִי הָכִי יְקָרָא הוּא דַּעֲזָאזֵל, חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשַׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ, אוֹרְחוֹי דְּעָלְמָא דְּעַבְדָא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל, בְּגִין דְּסָמָאֵ"ל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִלְטוֹרָא, וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא (ס"א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי. R. Jose said: ‘It is written, “And he shall put on the two he-goats lots”. This would seem to be a great honour for Azazel. Have you ever seen a slave cast lots with his master? Usually the servant takes only what his master gives him. The fact, however, is that because Samael is ready on this day with his accusations, and so that he should not have any grievance, he is given a portion in this way.

וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ, דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא. עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ, כְּתִיב בֵּיהּ, (במדבר כ״ו:נ״ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל, עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה, דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ', וְכֵן כֻּלְּהוּ. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי, אִינּוּן עַדְבִין מְדַלְּגֵי וְסַלְּקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא, (ס"א וסלקין עדבין בידא דכהנא, אינון מדלגי מן ידוי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. This lot used to come up of itself. For so said R. Judah in the name of R. Isaac: We find a great wonder in the lot. The lot which Joshua cast used of itself to say, This is the portion of Judah, this is the portion of Benjamin, etc. And so here, too, when the priest placed his hands in position, the lots used to leap up and come down in their places, as it is written, “The goat on which hath gone up the lot for the Lord”.

וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלְטוּרָא זַמִין, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא, בָּעֵינָן לְשַׁוָואָה לָקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְשָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דַּלְטּוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ז׳) וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְהָא תָּנֵינָן, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, מַאי הוּא. אֶלָּא הַאי הוּא דִּלְטּוֹרָא רַבָּא מְקַטְרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל. Not on this occasion only, but whenever accusation is prepared and permission is given to the accuser it behoves us to set before him something with which he may occupy himself and so leave Israel alone. The Companions have noted in connection with the words of the Satan “from going to and fro in the earth” (Job 1, 7), that, when the Israelites were about to cross the Red Sea, he said, I have gone to and fro through the Holy Land and I have seen that these are not worthy to enter it.

וְהָא אַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא, (דודאי) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר יַמָּא, וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי, אָמַר, אֲנָא אַעְבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וַחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחָזוּן אִלֵּין לְמֵיעַל בְּגַוָּוהּ, אִי אַנְּתְּ דָּאִין דִּינָא, דִּינַיְיהוּ הָכָא כְּמִצְרָאֵי, מַה שַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, אוֹ יְהַדְרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם. וְלָאו אַנְתְּ הוּא דְּאֲמָרְתְּ, (בראשית ט״ו:י״ג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם ד' מֵאוֹת שָׁנָה, וְהָא לָא סְלִיקוּ מֵחוּשְׁבָּנַיָא אֶלָּא רְד"וּ, וְלָא יַתִּיר. If Thou wilt here execute judgement on the Egyptians, how do the Israelites differ from them?¹v. Yalkut Reubeni on Beshalah. Either let them all die together, or let them all return to Egypt. And further, didst Thou not say, “they shall serve them four hundred years”, and only two hundred and ten of the number are past?

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי אַעְבִּיד, אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא, לְאַיְיתָאָה קְרָבָא לָקֳבְלֵיהּ, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְיִּשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי, וְהָא אִשְׁתְּכַח בְּמַאן דְּיִתְעֲסָק, מִיַּד אָמַר לֵיהּ, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. מִיַּד פָּלִג לֵיהּ דַּלְטּוֹרָא בְּמִלִּין, וַיַעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. Thereupon God said: ‘What am I to do? This one must have some sop thrown to him. I will give him something with which to occupy himself so as to leave my sons. I have someone for the purpose. Straightway God said to him, “Hast thou considered my servant Job?”, and straightway the Satan sought to discredit him, saying, “Does Job fear God for nothing?”.

לְרַעְיָא דְּבָעֵי לְאַעְבְּרָא עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא, אַעְבָּר זְאֵבָא לְקַטְרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ, רַעְיָא הֲוָה חַכִּים, אָמַר מַאי אַעְבִּיד, דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעְבָּר לְטַלְיָיא, יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי. זָקַף עֵינוֹי, וְחָמָא בֵּין עָאנָא, חַד תַּיְישָׁא מֵאִלֵּין תַּיְישֵׁי בָּרָא, דְּהֲוָה רַב וְתַקִּיף. אָמַר, אַשְׁדֵּי דָּא לָקֳבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא, אַעְבָּר לְכָל עָאנָא, וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. Imagine a shepherd seeking to take his flock across a river, when he sees a wolf about to fall on them. What shall I do? he says. While I am carrying the lambs across, he will fall on the sheep. Then he catches sight among the flock of a ram from the fields, strong and powerful.

כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, וַדַּאי הָא תַּיְישָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאָלִים, אַשְׁדֵּי לְקָבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתְּדַל בֵּיהּ, יַעַבְרוּן בָּנַי, וְלָא יִשְׁתְּכַּח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. מִיַּד, וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוִּוג לְהוּ כַּחֲדָא, דִּכְתִּיב הִנּוֹ בְיָדֶךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. I will throw this one to him, he says, and while they are struggling I will take all the flock across and save them. So God said: Here is a strong and powerful ram, I will throw it to him, and while he is busy with it my sons shall cross and not be attacked. Thus while the Satan was busy with Job he left Israel alone and they were not accused.

אוּף הָכִי בְּהַאי יוֹמָא, דִּלְטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא, וּבָעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק (כגוונא דיליה), וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמַתְלָא אַמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא, וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָאו יֵימָּא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא. לְזִמְנִין נַטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה, עִלָּאֵי דְּבֵי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא עֲבִיד דִּינָא בְּגִינֵיהּ. So on the Day of Atonement also the informer is ready to spy out the land, and we must send him something with which he may occupy himself. So there is a saying, Give some wine to the menial of the king’s palace and he will praise thee to the king, and if not he will malign thee to him, and it may be that the officers of the king will take up his words and the king will execute judgement.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ חַמְרָא, וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ, וְאַחְזֵי לֵיהּ, כָּל אִינּוּן טַעֲוָון דְּעַבְדַּת, וְכָל אִינּוּן בִּישִׁין, וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ, וְיֵימָּא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא כְּוָותָךְ. אוּף הָכָא, הָא קָאִים דַּלְטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא, יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן, וּבְהַאי דּוֹרוֹן פִּתְקָא, לְכָל בִּישִׁין, וּלְכָל טַעֲוָון, וּלְכָל חוֹבִין דְּעַבְדוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא עָלַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כֹּלָּא לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ. R. Isaac said: ‘Give the fool who stands before the king some wine and tell him all the faults and errors thou hast committed and he will come and praise thee and say that there is not another in the world like thee. So here the informer is ever before the king, and Israel present him a gift along with a list of all the faults and wrongs which they have done, and he comes and praises Israel and becomes their defender, and God puts all on the head of the wicked of his own people.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דִּלְטוֹרָא מְמָנָא דְּעָלַיְיהוּ, דִּבְגִינֵיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כָּל אִינּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר, לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. Said R. Jose: ‘Woe to the people of Esau at the time when Israel send that he-goat to the Informer who is their Chieftain, since for its sake he comes and praises Israel and God diverts all those sins on to the head of his people.’

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתְּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ. לְבָתַר, הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, אָתִיב בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְקַטֵיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵיגוֹרָא וְאָזִיל לֵיהּ. Said R. Judah: ‘If the heathen knew of that he-goat, they would not leave Israel alive a single day. All that day Satan is occupied with that goat, and therefore God makes atonement for Israel and purifies them from all their sins and they are not accused before Him. Afterwards the Satan comes and praises Israel and the accuser becomes defender and departs.

כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשִׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כּוּרְסְיָיא, חֲמִיתּוּן הַאי דִּלְטוֹרָא, הֵיאַךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר, (אסתכמו) הָא שְׂעִירָא חֲדָא דְּאִשְׁתְּכַח (ס"א אשתדר) גַּבֵּיהּ, בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְיהוּ וְכָל טָעֲוָּתַיְיהוּ, וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמַּאי, וְהוּא קַבִּיל לוֹן. כְּדֵין אִסְתְכָּמוּ כֻּלְּהוּ, דְּיָהַדְרוּן אִינּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. Then God says to the seventy Chiefs that surround His throne, Do you see how this Informer is always seeking to attack my sons? A certain goat has been sent to him with a tablet recording all their sins and errors which they have committed before me, and he has accepted it. Then they all agree that those sins should be discharged on the head of his own people.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כָּל אִינּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חֲטֹּאתָם. וּלְבָתַר, כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטָּר כַּהֲנָא בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמְכַפֵּר עָלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ, וְעַל כַּהֲנֵי, וְעַל מַקְדְּשָׁא, וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. R. Abba said: ‘At first all those sins cleave to him, and afterwards they are discharged upon the head of his people. ‘On this day the priest is crowned with superior crowns and stands between heavenly and earthly beings and makes atonement for himself and his house and the priests and the sanctuary and all Israel.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר, מְכַוִּין בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָדֵי בְּאֶצְבְּעֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, וְהִזָה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד. בָּסִים בְּקִפְטָא (ס"א בקטפא) דְּאֶצְבְּעָא, וְאָדֵי כְּמַצְלִיף, בְּטִיפִין דְּאֶצְבְּעָא, לְסִטְרֵי קַפְתּוּרָא (ס"א קטעורא) (ס"א כפורתא), אָדֵי וְאִתְכְּוַּון, וְשָׁארִי לְמִמְנֵי אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָהָא, אַחַת (תיקון פ"ב ע"א, רעיא מהימנא ק"ח ע"ב) דְּכָלִיל כֹּלָּא, אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, אַחַת דְּכֹלָּא אֲהַדְּרָן לַקֳבְלָהּ, אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת, דְּאִינּוּן שַׁרְיָין כַּחֲדָא, בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָותָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. We have learnt that at the moment when he enters with the blood of the bullock he concentrates his thoughts on the highest principle of faith and sprinkles with his finger, as it is written, “and he shall sprinkle it upon the mercy-seat and before the mercy-seat”’ He used to dip the top of his finger in the blood and sprinkle, going lower and lower each time, at the side of the mercy-seat. He began to count one¹v. T. B. Yoma, 53b. -the first “one” by itself, one being the sum of all, the glory of all, the goal of all, the beginning of all. Then “one and one”, joined together in love and friendship inseparable.

בָּתַר דְּמָטָא לְהַאי וְאַחַת, דְּהִיא אִימָּא דְּכֹלָּא. מִכָּאן שָׁארֵי לְמִמְנֵי בְּזִוּוּגָא, וּמָנֵי וְאָמַר, אַחַת וּשְׁתַּיִם. אַחַת וְשָׁלֹשׁ. אַחַת וְאַרְבַּע. אַחַת וְחָמֵשׁ. אַחַת וָשֵׁשׁ. אַחַת וָשֶׁבַע. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא וּלְנַגְדָּא לְהַאי אַחַת, דְּהִיא אִימָּא (ימא) עִלָּאָה, בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, לְכִתְרָא (ס"א לנהרא לאימא) דְּאִימָא תַּתָּאָה. וּלְאַמְשָׁכָא נַהֲרִין עֲמִיקִין מֵאַתְרַיְיהוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, יוֹמָא דָּא תְּרֵין נְהוֹרִין נַהֲרִין כַּחֲדָא, אִימָּא עִלָּאָה נַהֲרָא לְאִימָּא תַּתָּאָה. וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. When he had passed this “and one” which is the mother of all, he began to count in pairs, saying, “one and two”, “one and three”, “one and four”, “one and five”, “one and six”, “one and seven”, so as to draw down this “one” which is the supernal Mother by certain grades to the crown of the lower Mother¹Al. “to illumine the lower Mother”. and to draw deep rivers from their place to the Community of Israel. Hence on this day two luminaries diffuse light together, the supernal Mother giving light to the lower Mother.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק קִפְטְרָא חֲדָא קְשִׁירָא בְּרַגְלוֹי דְּכַהֲנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה עָאל, דְּאִי יָמוּת הָתָם, יַפְּקוּהוּ מִלְּבַר. וּבְמַּה יַדְעֵי. בְּהַהוּא זְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, כַּד לָא יְהָפֵךְ גַּוְונוֹי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּכַהֲנָא אִשְׁתְּכַח לְגוֹ בַּחֲטָּאָה. וְאִי יִפּוּק בִּשְׁלָם, בִּזְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, דְּיֵהָפֵךְ גַּוְונוֹי לְחִוָּור. כְּדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאִי לָאו כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּצַעֲרָא, וַהֲווּ יַדְעֵי כֹּלָּא, דְּלָא אִתְקְבָּלוּ צְלוֹתְהוֹן. R. Isaac said: ‘A cord was tied to the feet of the High Priest before he entered the Holy of Holies, so that if he died suddenly within they should be able to draw him out. They used to know by a certain thread of scarlet if the priest had been successful in his intercessions. If its colour did not change, they knew that the priest within was not free from sin, but if he was to issue in peace, it was known by the thread changing its colour to white, when there was rejoicing above and below. If it did not, however, all were distressed, knowing that their prayer had not been accepted.’¹v. T. B. Yoma, 39a.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּהֲוָה עָאל, וְטִמְטֵם עֵינוֹי דְּלָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּמָה דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וַהֲוָה שָׁמַע קָל גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא מְזַמְּרֵי וּמְשַׁבְּחֵי. הֲוָה יָדַע כַּהֲנָא, דְּכֹלָּא הֲוָה בְּחֶדְוָה, וְיִפּוּק בִּשְׁלָם. וְעִם כָּל דָּא בִּצְלוֹתֵיהּ הֲוָה יָדַע, דְּמִלִּין נָפְקִין בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְקַבְּלָן וּמִתְבָּרְכָן כְּדְקָא יָאוּת, וּכְדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. R. Judah said: ‘When he went in and closed his eyes so as not to see what he had no right to see, and heard the voice of the Cherubim chanting praises, he knew that all was in joy and that he would come out in peace, and another sign was if his words came forth joyfully, so as to be accepted and blessed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, הַאי יוֹמָא אֲמַאי הוּא בְּהַאי אֲתַר תָּלֵי, וְלָא בְּדַרְגָּא אָחֳרָא, דְּיֵאוֹת הוּא לְמֶהֱוִי בְּדַרְגָּא דְּמַלְכָּא שָׁארֵי, יַתִּיר מִכֹּלָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְיָאוּת שָׁאַלְתָּ. R. Eleazar asked R. Simeon: ‘Why is this day attached only to this grade? Surely it should more than any other day be in the grade where the King abides?’ He replied: ‘Eleazar, my son, you have asked a good question.

תָּא חֲזֵי, מַלְכָּא קַדִּישָׁא, שָׁבִיק הֵיכָלֵיהּ וּבֵיתֵיהּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְשָׁבַק לִבְנוֹי עִמָּהּ, בְּגִין לְדַבְּרָא לוֹן, וּלְאַלְקָאָה לוֹן, וּלְמִשְׁרֵי בְּגַוַויְיהוּ. דְּאִי זַכָּאן מַטְרוֹנִיתָא עָאלַת בְּחֶדְוָותָא בִּיקָרָא לְגַבֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָא זַכָּאן, הִיא וְאִינּוּן, אִתְהֲדָרוּ בְּגָלוּתָא. וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י״ט:כ״ו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם. וּכְתִיב, (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. The reason is this. The Holy King has left his temple and house in the hands of the Matrona and has left his sons with her that she may guide them and chastise them and abide in their midst, so that if they are virtuous the Matrona enters with joy and honour into the presence of the King. If, however, they are not deserving, She and they are sent into exile according to our interpretation of the text, “and through your transgression your mother is sent away” (Isa. 50, 1).

וְעַל דָּא אִית יוֹמָא חַד בְּשַׁתָּא, לְאַשְׁגְּחָא בְּהוּ, וּלְעַיְינָא בְּהוּ. וְכַד אִזְדְּמַן הַאי יוֹמָא, אִימָּא עִלָּאָה דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא, אִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. וְיִשְׂרָאֵל אִזְדְרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא, בְּכַמָּה פּוּלְחָנִין, בְּכַמָּה צְלוֹתִין, בְּכַמָּה עִנּוּיִין, כֻּלְּהוּ בִּזְכוּתָא. כְּדֵין אִזְדְּמַן לְהוּ חֵירוּ, מֵאֲתַר דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. בְּנֵי מַלְכָּא בְּנָהָא, דְּאִתְפָּקְדָן בִּידָהָא, כֻּלְּהוּ זַכָּאִין, כֻּלְּהוּ בְּלָא חֲטָאָן, בְּלָא חוֹבִין, כְּדֵין אִזְדַּוְּוגַת (ס"א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אימא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלא לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ"א ברהא) דאתפקדן בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עלאה) לְגַבֵּי מַלְכָּא, בִּנְהִירוּ, בְּחֶדְוָה, בִּשְׁלִימוּ, בִּרְעוּתָא. דְּהָא רַבִּיאַת בְּנִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה כְּדְקָא יָאוּת. Hence one day is appointed in the year for examining them. When this day comes the supernal Mother, in whose hand is all freedom, comes to examine Israel, and Israel prepare themselves on this day with many prayers and services and fastings to make themselves worthy. Then is freedom granted to them from the place where all freedom abides, through the hand of the Matrona. And when she sees the sons of the King, her sons who are entrusted to her hands, all virtuous without sin or guilt, She joins the King with smiles, with gladness, and with perfect love, because she has trained up fitting sons for the supreme King.

וְכַד הַאי יוֹמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כְּדְקָא יָאוּת, וַוי לוֹן, וַוי לִשְׁלוּחֵיהוֹן, וַוי דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא אִתְרַחֲקַת מִן מַלְכָּא, וְאִימָא עִלָּאָה אִסְתָּלָקַת, וְלָא נָפִיק מִנָּהּ חֵירוּ לְעָלְמִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹלִיף לוֹן אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא מִן דִּינָא, וְיִשְׁתַּכְחוּן זַכָּאִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ל׳) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. But if they are not found as they should be on this day, woe to them and woe to their emissaries, for the Matrona is removed from the King and the supreme Mother departs and no freedom proceeds from her to any world. Happy are Israel whom the Holy One, blessed be He, has taught His ways that they may be delivered from judgement and found deserving before Him. Hence it is written: “For on that day he shall make atonement for you” (Lev. 16, 30), and “I shall sprinkle on you purifying waters” (Ezek. 36, 25).’

תָּא חֲזֵי, בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְּיָיא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין כֻּלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנָהֲרַת לָהּ. וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נַטְלָא, וְאִשְׁתְּכַח חֵידוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. יוֹם כִּפּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן יוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵי נְהוֹרִין נָהָרִין בְּחַד. בּוּצִינָא עִלָּאָה, נָהִיר לְבוּצִינָא תַּתָּאָה. וּבְהַאי יוֹמָא מִנְּהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר. וְלָא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא וּבְגִין כָּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב. This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15). On this day the moon is covered, and it does not shine until the tenth day, when Israel turn with a perfect repentance, so that the supernal Mother gives light to her. Hence this day is called the day of atonements (kipurim,) because two lights are shedding illumination, since the higher lamp is illumining the lower. For on this day the Moon receives illumination from the supernal Light and not from the light of the Sun.

רִבִּי אַבָּא שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר, אֵימָתַי זִוּוּגָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. שָׁלַח לֵיהּ, (בראשית כ׳:י״ב) וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. אִתְרְגִישׁ רִבִּי אַבָּא, אָרִים קַלֵיהּ, בָּכָה וְאָמַר, רִבִּי רִבִּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וַוי, וַוי לְעָלְמָא כַּד תִּפּוּק מִנֵּיהּ, וַוי לְדָרָא דִּיהוֹן בְּעָלְמָא כַּד תִּסְתָּלַּק מִנְּהוֹן וְיִשְׁתַּאֲרוּן יַתְמִין מִנָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי אַבָּא, הַאי דְּשָׁלַח לָקֳבְלָךְ. מַאי קָאָמַר. R. Abba sent to inquire of R. Simeon: ‘When is the union of the Community of Israel with the Holy King?’ He answered him with the verse: “And moreover she is indeed my sister the daughter of my father, but not the daughter of my mother” (Gen. 20, 12). R. Abba lifted up his voice and wept, saying: ‘My master, my master, holy lamp, alas for the world when thou shalt depart from it, alas for the generation which shall be orphaned of thee!’ R. Hiya said to R. Abba: ‘What means this answer that he sent you?’

אָמַר ודַּאי לָאו זִוּוּגָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנַהֲרָא מֵאַבָּא עִלָּאָה, וְכַד אִתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ, קָרֵינָן לָהּ קֹדֶשׁ דְּהָא מִבֵּי אַבָּא נַטְלָא הַאי. וּכְדֵין מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, בְּגִין דְּמַלְכָּא קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', דְּנָטִיל מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. כְּדֵין אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִי, דְּהָא מִבֵּי אַבָּא שְׁמָא דָּא, וְלָא מִבֵּי אִימָּא, וְעַל דָּא וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, בְּזִמְנָא דָּא, וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אַבָּא, וְלָא בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אִימָּא. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹכַח, דְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר, בְּגִין דְּזִוּוּגָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִבֵּי אִימָּא נַטְלָא, וְלָא מִבֵּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, זַכָּאִין אִינּוּן דְּקַיְימִין קַמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. He replied: ‘The union of the King with the Matrona is only when she is illumined from the supernal Father, when she is called holy. Then indeed she is “my sister the daughter of my father”, but not “of my mother”, since it is from the Father that she derives this name.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם, וְקָאִים בְּדִינָא קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא, וְקַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר לֵיהּ, אָדָם, אַנְתְּ תְּהֵא סִימָנָא לִבְנָיִךְ לְדָרֵי דָּרִין, בְּהַאי יוֹמָא קַיְימִין בְּדִינָא, וְאִי יְתוּבוּן אֲנָא אֲקַבֵּל לוֹן, וְאֵיקוּם מִכּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְאֶתְקַיֵּים עַל כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי, וַאֲרַחֵם עָלַיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר, (תהילים קט״ז:א׳) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ל:ד׳) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. וּכְתִיב, (תהילים ל״ו:י׳) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ג) דָּא, לְאִתְעַנָּאָה בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, לְאַכְנְעָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא, בְּרָזָא דְּחֲמִשָּׁה עִנּוּיִין, דְּחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. דְּהָא מְקַטְרְגָא קָא אָתֵי לְאַדְכְּרָא חוֹבֵיהוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְכֻלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי אֲבוּהוֹן. כֹּלָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא מ"ד למפלח כהנא וכו' ס"ג ע"א) R. Abba said: ‘On New Year Adam was created and was brought to trial before his Master and repented and was pardoned by the Almighty. He said to him: Adam, thou shalt be a sign to thy descendants for all generations. On this day they are brought to trial, and if they repent I will pardon them and remove from the Throne of Judgement and sit on the Throne of Mercy and have mercy on them.’

כַּךְ הַאי, מֵאִינּוּן מְצוּלוֹת יָם הוּא, וּמְצוּלוֹת יָם אִקְרֵי, מְצוּלוֹת מֵהַהוּא יָם קַדִּישָׁא, מְצוּלוֹת, זוּהֲמָא דְּכַסְפָּא. וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן חֲטָאִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין לְגַוִּיהּ (ס"א לגביה), וְהוּא קַבִּיל לוֹן, וְיִשְׁתַּאֲבוּן בְּגַוִיהּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָאָה אִקְרֵי. מַאי חַטָאָה. גִּרְעוֹנָא. וְעַל דָּא הוּא גִּרְעוֹנָא דְּכֹלָּא, וְנָטַל גִּרְעוֹנָא דְּגוּפָא וּדְנַפְשָׁא. בְּהַאי יוֹמָא נָחִית הַאי מְצוּלוֹת יָם, זוּהֲמָא (דכספא) דְּנַפְשָׁא, וְנָטִיל זוּהֲמָא דְּגוּפָא. מַאן הוּא זוּהֲמָא דְּגוּפָא. דָּא אִינּוּן חוֹבִין דְּאִתְעָבֵידוּ עַל יְדֵי דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִקְרֵי מְזוֹהָם מְנוּוָל. All the sins are thus dropped into it. For this reason it is also called “Sin” (hetaah, lit. failure), inasmuch as it takes away, especially on this day, the defilement of the soul and of the body, to wit, the sins committed through the evil prompting which is called filthy and disgusting.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּנָן (ויקרא ט״ז:ח׳) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת, אִי הָכִי יְקָרָא הוּא דַּעֲזָאזֵל, חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשַׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ, אוֹרְחוֹי דְּעָלְמָא דְּעַבְדָא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל, בְּגִין דְּסָמָאֵ"ל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִלְטוֹרָא, וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא (ס"א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי. R. Jose said: ‘It is written, “And he shall put on the two he-goats lots”. This would seem to be a great honour for Azazel. Have you ever seen a slave cast lots with his master? Usually the servant takes only what his master gives him. The fact, however, is that because Samael is ready on this day with his accusations, and so that he should not have any grievance, he is given a portion in this way.

וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ, דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא. עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ, כְּתִיב בֵּיהּ, (במדבר כ״ו:נ״ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל, עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה, דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ', וְכֵן כֻּלְּהוּ. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי, אִינּוּן עַדְבִין מְדַלְּגֵי וְסַלְּקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא, (ס"א וסלקין עדבין בידא דכהנא, אינון מדלגי מן ידוי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. This lot used to come up of itself. For so said R. Judah in the name of R. Isaac: We find a great wonder in the lot. The lot which Joshua cast used of itself to say, This is the portion of Judah, this is the portion of Benjamin, etc. And so here, too, when the priest placed his hands in position, the lots used to leap up and come down in their places, as it is written, “The goat on which hath gone up the lot for the Lord”.

וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלְטוּרָא זַמִין, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא, בָּעֵינָן לְשַׁוָואָה לָקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְשָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דַּלְטּוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ז׳) וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְהָא תָּנֵינָן, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, מַאי הוּא. אֶלָּא הַאי הוּא דִּלְטּוֹרָא רַבָּא מְקַטְרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל. Not on this occasion only, but whenever accusation is prepared and permission is given to the accuser it behoves us to set before him something with which he may occupy himself and so leave Israel alone. The Companions have noted in connection with the words of the Satan “from going to and fro in the earth” (Job 1, 7), that, when the Israelites were about to cross the Red Sea, he said, I have gone to and fro through the Holy Land and I have seen that these are not worthy to enter it.

וְהָא אַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא, (דודאי) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר יַמָּא, וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי, אָמַר, אֲנָא אַעְבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וַחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחָזוּן אִלֵּין לְמֵיעַל בְּגַוָּוהּ, אִי אַנְּתְּ דָּאִין דִּינָא, דִּינַיְיהוּ הָכָא כְּמִצְרָאֵי, מַה שַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, אוֹ יְהַדְרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם. וְלָאו אַנְתְּ הוּא דְּאֲמָרְתְּ, (בראשית ט״ו:י״ג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם ד' מֵאוֹת שָׁנָה, וְהָא לָא סְלִיקוּ מֵחוּשְׁבָּנַיָא אֶלָּא רְד"וּ, וְלָא יַתִּיר. If Thou wilt here execute judgement on the Egyptians, how do the Israelites differ from them?¹v. Yalkut Reubeni on Beshalah. Either let them all die together, or let them all return to Egypt. And further, didst Thou not say, “they shall serve them four hundred years”, and only two hundred and ten of the number are past?

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי אַעְבִּיד, אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא, לְאַיְיתָאָה קְרָבָא לָקֳבְלֵיהּ, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְיִּשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי, וְהָא אִשְׁתְּכַח בְּמַאן דְּיִתְעֲסָק, מִיַּד אָמַר לֵיהּ, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. מִיַּד פָּלִג לֵיהּ דַּלְטּוֹרָא בְּמִלִּין, וַיַעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. Thereupon God said: ‘What am I to do? This one must have some sop thrown to him. I will give him something with which to occupy himself so as to leave my sons. I have someone for the purpose. Straightway God said to him, “Hast thou considered my servant Job?”, and straightway the Satan sought to discredit him, saying, “Does Job fear God for nothing?”.

לְרַעְיָא דְּבָעֵי לְאַעְבְּרָא עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא, אַעְבָּר זְאֵבָא לְקַטְרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ, רַעְיָא הֲוָה חַכִּים, אָמַר מַאי אַעְבִּיד, דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעְבָּר לְטַלְיָיא, יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי. זָקַף עֵינוֹי, וְחָמָא בֵּין עָאנָא, חַד תַּיְישָׁא מֵאִלֵּין תַּיְישֵׁי בָּרָא, דְּהֲוָה רַב וְתַקִּיף. אָמַר, אַשְׁדֵּי דָּא לָקֳבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא, אַעְבָּר לְכָל עָאנָא, וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. Imagine a shepherd seeking to take his flock across a river, when he sees a wolf about to fall on them. What shall I do? he says. While I am carrying the lambs across, he will fall on the sheep. Then he catches sight among the flock of a ram from the fields, strong and powerful.

כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, וַדַּאי הָא תַּיְישָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאָלִים, אַשְׁדֵּי לְקָבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתְּדַל בֵּיהּ, יַעַבְרוּן בָּנַי, וְלָא יִשְׁתְּכַּח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. מִיַּד, וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוִּוג לְהוּ כַּחֲדָא, דִּכְתִּיב הִנּוֹ בְיָדֶךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. I will throw this one to him, he says, and while they are struggling I will take all the flock across and save them. So God said: Here is a strong and powerful ram, I will throw it to him, and while he is busy with it my sons shall cross and not be attacked. Thus while the Satan was busy with Job he left Israel alone and they were not accused.

אוּף הָכִי בְּהַאי יוֹמָא, דִּלְטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא, וּבָעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק (כגוונא דיליה), וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמַתְלָא אַמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא, וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָאו יֵימָּא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא. לְזִמְנִין נַטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה, עִלָּאֵי דְּבֵי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא עֲבִיד דִּינָא בְּגִינֵיהּ. So on the Day of Atonement also the informer is ready to spy out the land, and we must send him something with which he may occupy himself. So there is a saying, Give some wine to the menial of the king’s palace and he will praise thee to the king, and if not he will malign thee to him, and it may be that the officers of the king will take up his words and the king will execute judgement.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ חַמְרָא, וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ, וְאַחְזֵי לֵיהּ, כָּל אִינּוּן טַעֲוָון דְּעַבְדַּת, וְכָל אִינּוּן בִּישִׁין, וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ, וְיֵימָּא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא כְּוָותָךְ. אוּף הָכָא, הָא קָאִים דַּלְטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא, יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן, וּבְהַאי דּוֹרוֹן פִּתְקָא, לְכָל בִּישִׁין, וּלְכָל טַעֲוָון, וּלְכָל חוֹבִין דְּעַבְדוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא עָלַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כֹּלָּא לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ. R. Isaac said: ‘Give the fool who stands before the king some wine and tell him all the faults and errors thou hast committed and he will come and praise thee and say that there is not another in the world like thee. So here the informer is ever before the king, and Israel present him a gift along with a list of all the faults and wrongs which they have done, and he comes and praises Israel and becomes their defender, and God puts all on the head of the wicked of his own people.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דִּלְטוֹרָא מְמָנָא דְּעָלַיְיהוּ, דִּבְגִינֵיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כָּל אִינּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר, לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. Said R. Jose: ‘Woe to the people of Esau at the time when Israel send that he-goat to the Informer who is their Chieftain, since for its sake he comes and praises Israel and God diverts all those sins on to the head of his people.’

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתְּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ. לְבָתַר, הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, אָתִיב בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְקַטֵיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵיגוֹרָא וְאָזִיל לֵיהּ. Said R. Judah: ‘If the heathen knew of that he-goat, they would not leave Israel alive a single day. All that day Satan is occupied with that goat, and therefore God makes atonement for Israel and purifies them from all their sins and they are not accused before Him. Afterwards the Satan comes and praises Israel and the accuser becomes defender and departs.

כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשִׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כּוּרְסְיָיא, חֲמִיתּוּן הַאי דִּלְטוֹרָא, הֵיאַךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר, (אסתכמו) הָא שְׂעִירָא חֲדָא דְּאִשְׁתְּכַח (ס"א אשתדר) גַּבֵּיהּ, בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְיהוּ וְכָל טָעֲוָּתַיְיהוּ, וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמַּאי, וְהוּא קַבִּיל לוֹן. כְּדֵין אִסְתְכָּמוּ כֻּלְּהוּ, דְּיָהַדְרוּן אִינּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. Then God says to the seventy Chiefs that surround His throne, Do you see how this Informer is always seeking to attack my sons? A certain goat has been sent to him with a tablet recording all their sins and errors which they have committed before me, and he has accepted it. Then they all agree that those sins should be discharged on the head of his own people.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כָּל אִינּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חֲטֹּאתָם. וּלְבָתַר, כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטָּר כַּהֲנָא בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמְכַפֵּר עָלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ, וְעַל כַּהֲנֵי, וְעַל מַקְדְּשָׁא, וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. R. Abba said: ‘At first all those sins cleave to him, and afterwards they are discharged upon the head of his people. ‘On this day the priest is crowned with superior crowns and stands between heavenly and earthly beings and makes atonement for himself and his house and the priests and the sanctuary and all Israel.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר, מְכַוִּין בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָדֵי בְּאֶצְבְּעֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, וְהִזָה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד. בָּסִים בְּקִפְטָא (ס"א בקטפא) דְּאֶצְבְּעָא, וְאָדֵי כְּמַצְלִיף, בְּטִיפִין דְּאֶצְבְּעָא, לְסִטְרֵי קַפְתּוּרָא (ס"א קטעורא) (ס"א כפורתא), אָדֵי וְאִתְכְּוַּון, וְשָׁארִי לְמִמְנֵי אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָהָא, אַחַת (תיקון פ"ב ע"א, רעיא מהימנא ק"ח ע"ב) דְּכָלִיל כֹּלָּא, אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, אַחַת דְּכֹלָּא אֲהַדְּרָן לַקֳבְלָהּ, אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת, דְּאִינּוּן שַׁרְיָין כַּחֲדָא, בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָותָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. We have learnt that at the moment when he enters with the blood of the bullock he concentrates his thoughts on the highest principle of faith and sprinkles with his finger, as it is written, “and he shall sprinkle it upon the mercy-seat and before the mercy-seat”’ He used to dip the top of his finger in the blood and sprinkle, going lower and lower each time, at the side of the mercy-seat. He began to count one¹v. T. B. Yoma, 53b. -the first “one” by itself, one being the sum of all, the glory of all, the goal of all, the beginning of all. Then “one and one”, joined together in love and friendship inseparable.

בָּתַר דְּמָטָא לְהַאי וְאַחַת, דְּהִיא אִימָּא דְּכֹלָּא. מִכָּאן שָׁארֵי לְמִמְנֵי בְּזִוּוּגָא, וּמָנֵי וְאָמַר, אַחַת וּשְׁתַּיִם. אַחַת וְשָׁלֹשׁ. אַחַת וְאַרְבַּע. אַחַת וְחָמֵשׁ. אַחַת וָשֵׁשׁ. אַחַת וָשֶׁבַע. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא וּלְנַגְדָּא לְהַאי אַחַת, דְּהִיא אִימָּא (ימא) עִלָּאָה, בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, לְכִתְרָא (ס"א לנהרא לאימא) דְּאִימָא תַּתָּאָה. וּלְאַמְשָׁכָא נַהֲרִין עֲמִיקִין מֵאַתְרַיְיהוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, יוֹמָא דָּא תְּרֵין נְהוֹרִין נַהֲרִין כַּחֲדָא, אִימָּא עִלָּאָה נַהֲרָא לְאִימָּא תַּתָּאָה. וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. When he had passed this “and one” which is the mother of all, he began to count in pairs, saying, “one and two”, “one and three”, “one and four”, “one and five”, “one and six”, “one and seven”, so as to draw down this “one” which is the supernal Mother by certain grades to the crown of the lower Mother¹Al. “to illumine the lower Mother”. and to draw deep rivers from their place to the Community of Israel. Hence on this day two luminaries diffuse light together, the supernal Mother giving light to the lower Mother.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק קִפְטְרָא חֲדָא קְשִׁירָא בְּרַגְלוֹי דְּכַהֲנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה עָאל, דְּאִי יָמוּת הָתָם, יַפְּקוּהוּ מִלְּבַר. וּבְמַּה יַדְעֵי. בְּהַהוּא זְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, כַּד לָא יְהָפֵךְ גַּוְונוֹי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּכַהֲנָא אִשְׁתְּכַח לְגוֹ בַּחֲטָּאָה. וְאִי יִפּוּק בִּשְׁלָם, בִּזְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, דְּיֵהָפֵךְ גַּוְונוֹי לְחִוָּור. כְּדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאִי לָאו כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּצַעֲרָא, וַהֲווּ יַדְעֵי כֹּלָּא, דְּלָא אִתְקְבָּלוּ צְלוֹתְהוֹן. R. Isaac said: ‘A cord was tied to the feet of the High Priest before he entered the Holy of Holies, so that if he died suddenly within they should be able to draw him out. They used to know by a certain thread of scarlet if the priest had been successful in his intercessions. If its colour did not change, they knew that the priest within was not free from sin, but if he was to issue in peace, it was known by the thread changing its colour to white, when there was rejoicing above and below. If it did not, however, all were distressed, knowing that their prayer had not been accepted.’¹v. T. B. Yoma, 39a.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּהֲוָה עָאל, וְטִמְטֵם עֵינוֹי דְּלָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּמָה דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וַהֲוָה שָׁמַע קָל גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא מְזַמְּרֵי וּמְשַׁבְּחֵי. הֲוָה יָדַע כַּהֲנָא, דְּכֹלָּא הֲוָה בְּחֶדְוָה, וְיִפּוּק בִּשְׁלָם. וְעִם כָּל דָּא בִּצְלוֹתֵיהּ הֲוָה יָדַע, דְּמִלִּין נָפְקִין בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְקַבְּלָן וּמִתְבָּרְכָן כְּדְקָא יָאוּת, וּכְדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. R. Judah said: ‘When he went in and closed his eyes so as not to see what he had no right to see, and heard the voice of the Cherubim chanting praises, he knew that all was in joy and that he would come out in peace, and another sign was if his words came forth joyfully, so as to be accepted and blessed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, הַאי יוֹמָא אֲמַאי הוּא בְּהַאי אֲתַר תָּלֵי, וְלָא בְּדַרְגָּא אָחֳרָא, דְּיֵאוֹת הוּא לְמֶהֱוִי בְּדַרְגָּא דְּמַלְכָּא שָׁארֵי, יַתִּיר מִכֹּלָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְיָאוּת שָׁאַלְתָּ. R. Eleazar asked R. Simeon: ‘Why is this day attached only to this grade? Surely it should more than any other day be in the grade where the King abides?’ He replied: ‘Eleazar, my son, you have asked a good question.

תָּא חֲזֵי, מַלְכָּא קַדִּישָׁא, שָׁבִיק הֵיכָלֵיהּ וּבֵיתֵיהּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְשָׁבַק לִבְנוֹי עִמָּהּ, בְּגִין לְדַבְּרָא לוֹן, וּלְאַלְקָאָה לוֹן, וּלְמִשְׁרֵי בְּגַוַויְיהוּ. דְּאִי זַכָּאן מַטְרוֹנִיתָא עָאלַת בְּחֶדְוָותָא בִּיקָרָא לְגַבֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָא זַכָּאן, הִיא וְאִינּוּן, אִתְהֲדָרוּ בְּגָלוּתָא. וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י״ט:כ״ו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם. וּכְתִיב, (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. The reason is this. The Holy King has left his temple and house in the hands of the Matrona and has left his sons with her that she may guide them and chastise them and abide in their midst, so that if they are virtuous the Matrona enters with joy and honour into the presence of the King. If, however, they are not deserving, She and they are sent into exile according to our interpretation of the text, “and through your transgression your mother is sent away” (Isa. 50, 1).

וְעַל דָּא אִית יוֹמָא חַד בְּשַׁתָּא, לְאַשְׁגְּחָא בְּהוּ, וּלְעַיְינָא בְּהוּ. וְכַד אִזְדְּמַן הַאי יוֹמָא, אִימָּא עִלָּאָה דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא, אִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. וְיִשְׂרָאֵל אִזְדְרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא, בְּכַמָּה פּוּלְחָנִין, בְּכַמָּה צְלוֹתִין, בְּכַמָּה עִנּוּיִין, כֻּלְּהוּ בִּזְכוּתָא. כְּדֵין אִזְדְּמַן לְהוּ חֵירוּ, מֵאֲתַר דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. בְּנֵי מַלְכָּא בְּנָהָא, דְּאִתְפָּקְדָן בִּידָהָא, כֻּלְּהוּ זַכָּאִין, כֻּלְּהוּ בְּלָא חֲטָאָן, בְּלָא חוֹבִין, כְּדֵין אִזְדַּוְּוגַת (ס"א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אימא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלא לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ"א ברהא) דאתפקדן בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עלאה) לְגַבֵּי מַלְכָּא, בִּנְהִירוּ, בְּחֶדְוָה, בִּשְׁלִימוּ, בִּרְעוּתָא. דְּהָא רַבִּיאַת בְּנִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה כְּדְקָא יָאוּת. Hence one day is appointed in the year for examining them. When this day comes the supernal Mother, in whose hand is all freedom, comes to examine Israel, and Israel prepare themselves on this day with many prayers and services and fastings to make themselves worthy. Then is freedom granted to them from the place where all freedom abides, through the hand of the Matrona. And when she sees the sons of the King, her sons who are entrusted to her hands, all virtuous without sin or guilt, She joins the King with smiles, with gladness, and with perfect love, because she has trained up fitting sons for the supreme King.

וְכַד הַאי יוֹמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כְּדְקָא יָאוּת, וַוי לוֹן, וַוי לִשְׁלוּחֵיהוֹן, וַוי דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא אִתְרַחֲקַת מִן מַלְכָּא, וְאִימָא עִלָּאָה אִסְתָּלָקַת, וְלָא נָפִיק מִנָּהּ חֵירוּ לְעָלְמִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹלִיף לוֹן אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא מִן דִּינָא, וְיִשְׁתַּכְחוּן זַכָּאִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ל׳) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. But if they are not found as they should be on this day, woe to them and woe to their emissaries, for the Matrona is removed from the King and the supreme Mother departs and no freedom proceeds from her to any world. Happy are Israel whom the Holy One, blessed be He, has taught His ways that they may be delivered from judgement and found deserving before Him. Hence it is written: “For on that day he shall make atonement for you” (Lev. 16, 30), and “I shall sprinkle on you purifying waters” (Ezek. 36, 25).’

תָּא חֲזֵי, בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְּיָיא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין כֻּלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנָהֲרַת לָהּ. וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נַטְלָא, וְאִשְׁתְּכַח חֵידוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. יוֹם כִּפּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן יוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵי נְהוֹרִין נָהָרִין בְּחַד. בּוּצִינָא עִלָּאָה, נָהִיר לְבוּצִינָא תַּתָּאָה. וּבְהַאי יוֹמָא מִנְּהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר. וְלָא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא וּבְגִין כָּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב. This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15). On this day the moon is covered, and it does not shine until the tenth day, when Israel turn with a perfect repentance, so that the supernal Mother gives light to her. Hence this day is called the day of atonements (kipurim,) because two lights are shedding illumination, since the higher lamp is illumining the lower. For on this day the Moon receives illumination from the supernal Light and not from the light of the Sun.

רִבִּי אַבָּא שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר, אֵימָתַי זִוּוּגָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. שָׁלַח לֵיהּ, (בראשית כ׳:י״ב) וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. אִתְרְגִישׁ רִבִּי אַבָּא, אָרִים קַלֵיהּ, בָּכָה וְאָמַר, רִבִּי רִבִּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וַוי, וַוי לְעָלְמָא כַּד תִּפּוּק מִנֵּיהּ, וַוי לְדָרָא דִּיהוֹן בְּעָלְמָא כַּד תִּסְתָּלַּק מִנְּהוֹן וְיִשְׁתַּאֲרוּן יַתְמִין מִנָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי אַבָּא, הַאי דְּשָׁלַח לָקֳבְלָךְ. מַאי קָאָמַר. R. Abba sent to inquire of R. Simeon: ‘When is the union of the Community of Israel with the Holy King?’ He answered him with the verse: “And moreover she is indeed my sister the daughter of my father, but not the daughter of my mother” (Gen. 20, 12). R. Abba lifted up his voice and wept, saying: ‘My master, my master, holy lamp, alas for the world when thou shalt depart from it, alas for the generation which shall be orphaned of thee!’ R. Hiya said to R. Abba: ‘What means this answer that he sent you?’

אָמַר ודַּאי לָאו זִוּוּגָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנַהֲרָא מֵאַבָּא עִלָּאָה, וְכַד אִתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ, קָרֵינָן לָהּ קֹדֶשׁ דְּהָא מִבֵּי אַבָּא נַטְלָא הַאי. וּכְדֵין מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, בְּגִין דְּמַלְכָּא קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', דְּנָטִיל מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. כְּדֵין אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִי, דְּהָא מִבֵּי אַבָּא שְׁמָא דָּא, וְלָא מִבֵּי אִימָּא, וְעַל דָּא וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, בְּזִמְנָא דָּא, וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אַבָּא, וְלָא בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אִימָּא. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹכַח, דְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר, בְּגִין דְּזִוּוּגָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִבֵּי אִימָּא נַטְלָא, וְלָא מִבֵּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, זַכָּאִין אִינּוּן דְּקַיְימִין קַמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. He replied: ‘The union of the King with the Matrona is only when she is illumined from the supernal Father, when she is called holy. Then indeed she is “my sister the daughter of my father”, but not “of my mother”, since it is from the Father that she derives this name.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם, וְקָאִים בְּדִינָא קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא, וְקַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר לֵיהּ, אָדָם, אַנְתְּ תְּהֵא סִימָנָא לִבְנָיִךְ לְדָרֵי דָּרִין, בְּהַאי יוֹמָא קַיְימִין בְּדִינָא, וְאִי יְתוּבוּן אֲנָא אֲקַבֵּל לוֹן, וְאֵיקוּם מִכּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְאֶתְקַיֵּים עַל כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי, וַאֲרַחֵם עָלַיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר, (תהילים קט״ז:א׳) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ל:ד׳) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. וּכְתִיב, (תהילים ל״ו:י׳) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ג) דָּא, לְאִתְעַנָּאָה בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, לְאַכְנְעָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא, בְּרָזָא דְּחֲמִשָּׁה עִנּוּיִין, דְּחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. דְּהָא מְקַטְרְגָא קָא אָתֵי לְאַדְכְּרָא חוֹבֵיהוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְכֻלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי אֲבוּהוֹן. כֹּלָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא מ"ד למפלח כהנא וכו' ס"ג ע"א) R. Abba said: ‘On New Year Adam was created and was brought to trial before his Master and repented and was pardoned by the Almighty. He said to him: Adam, thou shalt be a sign to thy descendants for all generations. On this day they are brought to trial, and if they repent I will pardon them and remove from the Throne of Judgement and sit on the Throne of Mercy and have mercy on them.’

(ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים ל״ב:א׳) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. לְדָוִד מַשְׂכִּיל, הָא תָּנֵינָן בְּי' זִינֵי זִמְרָא (נ"א אתתקן) אִתְקְרֵי סֵפֶר תְּהִלִּים, בְּנִצוּחַ, בְּנִגוּן, בְּמַשְׂכִּיל, בְּמִכְתָּם, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּאַשְׁרֵי, בִּתְפִלָּה, בְּהוֹדָאָה, בְּהַלְלוּיָהּ, וְעִלָּאָה מְכֻלְּהוּ הַלְלוּיָהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. HOWBEIT ON THE TENTH DAY OF THIS SEVENTH MONTH IS THE DAY OF ATONEMENT; IT SHALL BE AN HOLY CONVOCATION UNTO YOU. R. Hiya quoted here the verse: “A Psalm of David, Maschil. Blessed is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered” (Ps. 32, 1).

הָכָא מַשְׂכִּיל, אַתְרֵיהּ יְדִיעַ, מַהוּ מַשְׂכִּיל, מַיָּא דְּאֲחְכִּימוּ לְאִינּוּן דְּשָׁתוּ לְהוּ, הַהוּא אֲתַר (ס"א דמשתדלן בההוא אתר) דְּאִקְרֵי מַשְׂכִּיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ט״ז:כ׳) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב. וּבְגִין דְּאִקְרֵי הָכֵי, תַּלְיָא בֵּיהּ סְלִיחָה, חֵירוּ דְּחִירִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. What’, he said, ‘is meant by Maschil? The waters that give wisdom to those who seek to find that place which is called maschil (lit. he that giveth heed). And because it is called so, forgiveness and complete freedom depend on it.

מַאי כְּסוּי חַטָאָה. הָא אוּקְמוּהָ, דְּהוּא כַּסוּי מִבְּנֵי נָשָׁא, הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹדֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל (ס"א כסוי חטאה) תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָטֵי, וְחָב זִמְנָא חֲדָא, וּתְרֵין וּתְלָתָא, וְלָא אַהְדָּר בֵּיהּ, הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַּלְיָא אִינּוּן וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְעֵילָּא, וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְתַתָּא. וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי, אִסְתְּלָקוּ מִסָּחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא, נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ, נָזִיף הוּא לְעֵילָּא, נָזִיף הוּא לְתַתָּא, וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא דְּמָארֵיהּ, וַוי לֵיהּ דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחָא דְּמָארֵיהּ, וְאִשְׁתָּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִזְדְּמַן לֵיהּ חַטָּאָה חַד, כֹּלָּא מְכַסִּין עִלָּוִיהּ, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דָּא אִקְרֵי כְּסוּי חַטָאָה. What is meant by “whose sin is covered”? As we have explained, that sin which he commits before God and, concealing it from men, confesses to God. Observe that when a man commits a sin once and twice and three times, and does not repent, his sins are exposed and are published above and below, and heralds go before him and proclaim, Keep away from So-and-so, who is scorned of his Master, scorned above and scorned below, Woe to him that he has impaired the likeness of his Master, woe to him that he has not regarded the honour of his Master. When, however, a man walks in the way of his Master and occupies himself with His service, if then he should happen to commit a sin, all screen him, higher and lower, and he is called “one whose sin is covered”.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, עַד כְּעַן לָא מָטִית לְעִקָרָא דְּמִלָּה. וְשַׁפִּיר קָאַמָרְתְּ. וְהַאי דְּקָאָמְרוּ חַבְרַיָּיא שַׁפִּיר. אֲבָל אִי הָכִי, מְכוּסֶּה חַטָּאָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. Said R. Abba to him: ‘All this is quite correct, but you have not yet got to the root of the matter.

אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ, וְתַרְוַויְיהוּ הָכִי. חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן, דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא, עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין, וְגַבְרִין עָלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין, וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין, וְאִיהוּ רָשָׁע, דְּאִשְׁתְּכַח חַטָאָה קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתוֹהֵא עַל אִינּוּן טָבָאן דַּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא, הָא אִתְאַבִיד הוּא מִכֹּלָּא, מֵהַאי עָלְמָא, וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִינּוּן טָבָאן דַּעֲבֵיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְמִיתָא. There are two recondite teachings in this expression. One is this. We have learnt that the good deeds which a man does in this world fashion for him a precious and noble garment wherewith to cover himself. Now when a man has laid up a store of good deeds and then falls into evil ways, if God observes that his bad deeds outweigh the good and that he is wicked enough to regret all the good deeds that he did at first,¹v. T. B. Kiddushm, 40b. then he is entirely lost both in this world and in the other. What, then, does God do with the good deeds which he performed at first?

אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְאֲבִיד. אִינּוּן טָבָאן וְזַכְיָין לָא אִתְאֲבִידוּ. אִית צַדִיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וְאַתְקִין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי, וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, אִסְתָּלַּק. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ, מֵאִינּוּן עוֹבָדִין דַּעֲבַד (ס"א דאבד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה, וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ״ז:י״ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ. הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִין, וְצַדִיק אִתְחָפֵּי מִמָּה דְּאִיהוּ תַּקִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּסוּי חַטָאָה, (כסוי הוא מדא דחטאה אתחפי מחטאה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. For though the wicked sinner perishes, the good deeds that he performed do not perish. If, then, there is a righteous man who walks in the ways of the King and is preparing his garment from his works, but before he has completed it he departs from this world, God completes it from the deeds which have been lost to that wicked sinner for him to array himself therewith in the other world, as it is written, “He (the wicked man) shall prepare it, but the just shall put it on” (Job 27, 17). Hence he may be said to be “covered from sin”, that is, from the sins of the wicked.

וְחַד, דְּאִתְחֲפֵּי הַהוּא חַטָּאָה דְּהַאי זַכָּאָה, בְּאִינּוּן דְּאִקְרוּן מְצוּלוֹת יָם, דְּהָא מַאן דְּנָפִיל בִּמְצוּלוֹת יָם, לָא אִשְׁתְּכַח לְעָלְמִין בְּגִין דְּמַיִין חָפִין עָלַיְיהוּ. (מאן מצולות ים) כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. מַאן מְצוּלוֹת יָם. אֶלָּא רָזָא יַקִּירָא הוּא, וְהָא (אוקמוה רבי שמעון אמר) אוֹקְמֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, כָּל אִינּוּן דְּאָתוּ מִסִּטְרָא תַּקִּיפָא, וְאִתְאַחֲדוּ בְּזִינִין בִּישִׁין, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין, כְּגוֹן עֲזָאזֵל בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, דָּא אִקְרֵי מְצוּלוֹת יָם. כְּזָפְטָא דְּכַסְפָּא, כַּד בַּחֲנִין לֵיהּ בְּנוּרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי כ״ה:ד׳) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף. Another lesson is this, that the sin of this righteous man is hidden in what are called “the depths of the sea”, just as one who falls into the depths of the sea can never be found, because the waters cover him. What are these “depths of the sea”? It is a deep mystery, which R. Simeon has explained. All those that come from the violent side and are attached to the “evil species,” the lower crowns, like Azazel on the Day of Atonement, are called the “depths (m’zuloth=darifying region) of the sea”, since they draw the impurities off the holy sea in the same way as the fire purifies silver, drawing off its dross.

כַּךְ הַאי, מֵאִינּוּן מְצוּלוֹת יָם הוּא, וּמְצוּלוֹת יָם אִקְרֵי, מְצוּלוֹת מֵהַהוּא יָם קַדִּישָׁא, מְצוּלוֹת, זוּהֲמָא דְּכַסְפָּא. וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן חֲטָאִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין לְגַוִּיהּ (ס"א לגביה), וְהוּא קַבִּיל לוֹן, וְיִשְׁתַּאֲבוּן בְּגַוִיהּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָאָה אִקְרֵי. מַאי חַטָאָה. גִּרְעוֹנָא. וְעַל דָּא הוּא גִּרְעוֹנָא דְּכֹלָּא, וְנָטַל גִּרְעוֹנָא דְּגוּפָא וּדְנַפְשָׁא. בְּהַאי יוֹמָא נָחִית הַאי מְצוּלוֹת יָם, זוּהֲמָא (דכספא) דְּנַפְשָׁא, וְנָטִיל זוּהֲמָא דְּגוּפָא. מַאן הוּא זוּהֲמָא דְּגוּפָא. דָּא אִינּוּן חוֹבִין דְּאִתְעָבֵידוּ עַל יְדֵי דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִקְרֵי מְזוֹהָם מְנוּוָל. All the sins are thus dropped into it. For this reason it is also called “Sin” (hetaah, lit. failure), inasmuch as it takes away, especially on this day, the defilement of the soul and of the body, to wit, the sins committed through the evil prompting which is called filthy and disgusting.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּנָן (ויקרא ט״ז:ח׳) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת, אִי הָכִי יְקָרָא הוּא דַּעֲזָאזֵל, חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשַׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ, אוֹרְחוֹי דְּעָלְמָא דְּעַבְדָא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל, בְּגִין דְּסָמָאֵ"ל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִלְטוֹרָא, וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא (ס"א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי. R. Jose said: ‘It is written, “And he shall put on the two he-goats lots”. This would seem to be a great honour for Azazel. Have you ever seen a slave cast lots with his master? Usually the servant takes only what his master gives him. The fact, however, is that because Samael is ready on this day with his accusations, and so that he should not have any grievance, he is given a portion in this way.

וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ, דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא. עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ, כְּתִיב בֵּיהּ, (במדבר כ״ו:נ״ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל, עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה, דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ', וְכֵן כֻּלְּהוּ. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי, אִינּוּן עַדְבִין מְדַלְּגֵי וְסַלְּקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא, (ס"א וסלקין עדבין בידא דכהנא, אינון מדלגי מן ידוי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. This lot used to come up of itself. For so said R. Judah in the name of R. Isaac: We find a great wonder in the lot. The lot which Joshua cast used of itself to say, This is the portion of Judah, this is the portion of Benjamin, etc. And so here, too, when the priest placed his hands in position, the lots used to leap up and come down in their places, as it is written, “The goat on which hath gone up the lot for the Lord”.

וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלְטוּרָא זַמִין, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא, בָּעֵינָן לְשַׁוָואָה לָקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְשָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דַּלְטּוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ז׳) וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְהָא תָּנֵינָן, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, מַאי הוּא. אֶלָּא הַאי הוּא דִּלְטּוֹרָא רַבָּא מְקַטְרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל. Not on this occasion only, but whenever accusation is prepared and permission is given to the accuser it behoves us to set before him something with which he may occupy himself and so leave Israel alone. The Companions have noted in connection with the words of the Satan “from going to and fro in the earth” (Job 1, 7), that, when the Israelites were about to cross the Red Sea, he said, I have gone to and fro through the Holy Land and I have seen that these are not worthy to enter it.

וְהָא אַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא, (דודאי) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר יַמָּא, וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי, אָמַר, אֲנָא אַעְבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וַחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחָזוּן אִלֵּין לְמֵיעַל בְּגַוָּוהּ, אִי אַנְּתְּ דָּאִין דִּינָא, דִּינַיְיהוּ הָכָא כְּמִצְרָאֵי, מַה שַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, אוֹ יְהַדְרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם. וְלָאו אַנְתְּ הוּא דְּאֲמָרְתְּ, (בראשית ט״ו:י״ג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם ד' מֵאוֹת שָׁנָה, וְהָא לָא סְלִיקוּ מֵחוּשְׁבָּנַיָא אֶלָּא רְד"וּ, וְלָא יַתִּיר. If Thou wilt here execute judgement on the Egyptians, how do the Israelites differ from them?¹v. Yalkut Reubeni on Beshalah. Either let them all die together, or let them all return to Egypt. And further, didst Thou not say, “they shall serve them four hundred years”, and only two hundred and ten of the number are past?

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי אַעְבִּיד, אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא, לְאַיְיתָאָה קְרָבָא לָקֳבְלֵיהּ, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְיִּשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי, וְהָא אִשְׁתְּכַח בְּמַאן דְּיִתְעֲסָק, מִיַּד אָמַר לֵיהּ, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. מִיַּד פָּלִג לֵיהּ דַּלְטּוֹרָא בְּמִלִּין, וַיַעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. Thereupon God said: ‘What am I to do? This one must have some sop thrown to him. I will give him something with which to occupy himself so as to leave my sons. I have someone for the purpose. Straightway God said to him, “Hast thou considered my servant Job?”, and straightway the Satan sought to discredit him, saying, “Does Job fear God for nothing?”.

לְרַעְיָא דְּבָעֵי לְאַעְבְּרָא עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא, אַעְבָּר זְאֵבָא לְקַטְרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ, רַעְיָא הֲוָה חַכִּים, אָמַר מַאי אַעְבִּיד, דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעְבָּר לְטַלְיָיא, יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי. זָקַף עֵינוֹי, וְחָמָא בֵּין עָאנָא, חַד תַּיְישָׁא מֵאִלֵּין תַּיְישֵׁי בָּרָא, דְּהֲוָה רַב וְתַקִּיף. אָמַר, אַשְׁדֵּי דָּא לָקֳבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא, אַעְבָּר לְכָל עָאנָא, וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. Imagine a shepherd seeking to take his flock across a river, when he sees a wolf about to fall on them. What shall I do? he says. While I am carrying the lambs across, he will fall on the sheep. Then he catches sight among the flock of a ram from the fields, strong and powerful.

כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, וַדַּאי הָא תַּיְישָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאָלִים, אַשְׁדֵּי לְקָבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתְּדַל בֵּיהּ, יַעַבְרוּן בָּנַי, וְלָא יִשְׁתְּכַּח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. מִיַּד, וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוִּוג לְהוּ כַּחֲדָא, דִּכְתִּיב הִנּוֹ בְיָדֶךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. I will throw this one to him, he says, and while they are struggling I will take all the flock across and save them. So God said: Here is a strong and powerful ram, I will throw it to him, and while he is busy with it my sons shall cross and not be attacked. Thus while the Satan was busy with Job he left Israel alone and they were not accused.

אוּף הָכִי בְּהַאי יוֹמָא, דִּלְטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא, וּבָעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק (כגוונא דיליה), וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמַתְלָא אַמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא, וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָאו יֵימָּא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא. לְזִמְנִין נַטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה, עִלָּאֵי דְּבֵי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא עֲבִיד דִּינָא בְּגִינֵיהּ. So on the Day of Atonement also the informer is ready to spy out the land, and we must send him something with which he may occupy himself. So there is a saying, Give some wine to the menial of the king’s palace and he will praise thee to the king, and if not he will malign thee to him, and it may be that the officers of the king will take up his words and the king will execute judgement.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דִּלְטוֹרָא מְמָנָא דְּעָלַיְיהוּ, דִּבְגִינֵיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כָּל אִינּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר, לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. Said R. Jose: ‘Woe to the people of Esau at the time when Israel send that he-goat to the Informer who is their Chieftain, since for its sake he comes and praises Israel and God diverts all those sins on to the head of his people.’

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתְּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ. לְבָתַר, הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, אָתִיב בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְקַטֵיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵיגוֹרָא וְאָזִיל לֵיהּ. Said R. Judah: ‘If the heathen knew of that he-goat, they would not leave Israel alive a single day. All that day Satan is occupied with that goat, and therefore God makes atonement for Israel and purifies them from all their sins and they are not accused before Him. Afterwards the Satan comes and praises Israel and the accuser becomes defender and departs.

כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשִׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כּוּרְסְיָיא, חֲמִיתּוּן הַאי דִּלְטוֹרָא, הֵיאַךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר, (אסתכמו) הָא שְׂעִירָא חֲדָא דְּאִשְׁתְּכַח (ס"א אשתדר) גַּבֵּיהּ, בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְיהוּ וְכָל טָעֲוָּתַיְיהוּ, וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמַּאי, וְהוּא קַבִּיל לוֹן. כְּדֵין אִסְתְכָּמוּ כֻּלְּהוּ, דְּיָהַדְרוּן אִינּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. Then God says to the seventy Chiefs that surround His throne, Do you see how this Informer is always seeking to attack my sons? A certain goat has been sent to him with a tablet recording all their sins and errors which they have committed before me, and he has accepted it. Then they all agree that those sins should be discharged on the head of his own people.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כָּל אִינּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חֲטֹּאתָם. וּלְבָתַר, כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטָּר כַּהֲנָא בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמְכַפֵּר עָלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ, וְעַל כַּהֲנֵי, וְעַל מַקְדְּשָׁא, וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. R. Abba said: ‘At first all those sins cleave to him, and afterwards they are discharged upon the head of his people. ‘On this day the priest is crowned with superior crowns and stands between heavenly and earthly beings and makes atonement for himself and his house and the priests and the sanctuary and all Israel.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר, מְכַוִּין בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָדֵי בְּאֶצְבְּעֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, וְהִזָה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד. בָּסִים בְּקִפְטָא (ס"א בקטפא) דְּאֶצְבְּעָא, וְאָדֵי כְּמַצְלִיף, בְּטִיפִין דְּאֶצְבְּעָא, לְסִטְרֵי קַפְתּוּרָא (ס"א קטעורא) (ס"א כפורתא), אָדֵי וְאִתְכְּוַּון, וְשָׁארִי לְמִמְנֵי אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָהָא, אַחַת (תיקון פ"ב ע"א, רעיא מהימנא ק"ח ע"ב) דְּכָלִיל כֹּלָּא, אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, אַחַת דְּכֹלָּא אֲהַדְּרָן לַקֳבְלָהּ, אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת, דְּאִינּוּן שַׁרְיָין כַּחֲדָא, בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָותָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. We have learnt that at the moment when he enters with the blood of the bullock he concentrates his thoughts on the highest principle of faith and sprinkles with his finger, as it is written, “and he shall sprinkle it upon the mercy-seat and before the mercy-seat”’ He used to dip the top of his finger in the blood and sprinkle, going lower and lower each time, at the side of the mercy-seat. He began to count one¹v. T. B. Yoma, 53b. -the first “one” by itself, one being the sum of all, the glory of all, the goal of all, the beginning of all. Then “one and one”, joined together in love and friendship inseparable.

בָּתַר דְּמָטָא לְהַאי וְאַחַת, דְּהִיא אִימָּא דְּכֹלָּא. מִכָּאן שָׁארֵי לְמִמְנֵי בְּזִוּוּגָא, וּמָנֵי וְאָמַר, אַחַת וּשְׁתַּיִם. אַחַת וְשָׁלֹשׁ. אַחַת וְאַרְבַּע. אַחַת וְחָמֵשׁ. אַחַת וָשֵׁשׁ. אַחַת וָשֶׁבַע. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא וּלְנַגְדָּא לְהַאי אַחַת, דְּהִיא אִימָּא (ימא) עִלָּאָה, בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, לְכִתְרָא (ס"א לנהרא לאימא) דְּאִימָא תַּתָּאָה. וּלְאַמְשָׁכָא נַהֲרִין עֲמִיקִין מֵאַתְרַיְיהוּ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, יוֹמָא דָּא תְּרֵין נְהוֹרִין נַהֲרִין כַּחֲדָא, אִימָּא עִלָּאָה נַהֲרָא לְאִימָּא תַּתָּאָה. וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמָה דְּאִתְּמַר. When he had passed this “and one” which is the mother of all, he began to count in pairs, saying, “one and two”, “one and three”, “one and four”, “one and five”, “one and six”, “one and seven”, so as to draw down this “one” which is the supernal Mother by certain grades to the crown of the lower Mother¹Al. “to illumine the lower Mother”. and to draw deep rivers from their place to the Community of Israel. Hence on this day two luminaries diffuse light together, the supernal Mother giving light to the lower Mother.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק קִפְטְרָא חֲדָא קְשִׁירָא בְּרַגְלוֹי דְּכַהֲנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה עָאל, דְּאִי יָמוּת הָתָם, יַפְּקוּהוּ מִלְּבַר. וּבְמַּה יַדְעֵי. בְּהַהוּא זְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, כַּד לָא יְהָפֵךְ גַּוְונוֹי. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּכַהֲנָא אִשְׁתְּכַח לְגוֹ בַּחֲטָּאָה. וְאִי יִפּוּק בִּשְׁלָם, בִּזְהוֹרִיתָא אִתְיְידַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע, דְּיֵהָפֵךְ גַּוְונוֹי לְחִוָּור. כְּדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאִי לָאו כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּצַעֲרָא, וַהֲווּ יַדְעֵי כֹּלָּא, דְּלָא אִתְקְבָּלוּ צְלוֹתְהוֹן. R. Isaac said: ‘A cord was tied to the feet of the High Priest before he entered the Holy of Holies, so that if he died suddenly within they should be able to draw him out. They used to know by a certain thread of scarlet if the priest had been successful in his intercessions. If its colour did not change, they knew that the priest within was not free from sin, but if he was to issue in peace, it was known by the thread changing its colour to white, when there was rejoicing above and below. If it did not, however, all were distressed, knowing that their prayer had not been accepted.’¹v. T. B. Yoma, 39a.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּהֲוָה עָאל, וְטִמְטֵם עֵינוֹי דְּלָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּמָה דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וַהֲוָה שָׁמַע קָל גַּדְפֵּי כְּרוּבְיָיא מְזַמְּרֵי וּמְשַׁבְּחֵי. הֲוָה יָדַע כַּהֲנָא, דְּכֹלָּא הֲוָה בְּחֶדְוָה, וְיִפּוּק בִּשְׁלָם. וְעִם כָּל דָּא בִּצְלוֹתֵיהּ הֲוָה יָדַע, דְּמִלִּין נָפְקִין בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְקַבְּלָן וּמִתְבָּרְכָן כְּדְקָא יָאוּת, וּכְדֵין חֶדְוָותָא הִיא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. R. Judah said: ‘When he went in and closed his eyes so as not to see what he had no right to see, and heard the voice of the Cherubim chanting praises, he knew that all was in joy and that he would come out in peace, and another sign was if his words came forth joyfully, so as to be accepted and blessed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, הַאי יוֹמָא אֲמַאי הוּא בְּהַאי אֲתַר תָּלֵי, וְלָא בְּדַרְגָּא אָחֳרָא, דְּיֵאוֹת הוּא לְמֶהֱוִי בְּדַרְגָּא דְּמַלְכָּא שָׁארֵי, יַתִּיר מִכֹּלָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְיָאוּת שָׁאַלְתָּ. R. Eleazar asked R. Simeon: ‘Why is this day attached only to this grade? Surely it should more than any other day be in the grade where the King abides?’ He replied: ‘Eleazar, my son, you have asked a good question.

תָּא חֲזֵי, מַלְכָּא קַדִּישָׁא, שָׁבִיק הֵיכָלֵיהּ וּבֵיתֵיהּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְשָׁבַק לִבְנוֹי עִמָּהּ, בְּגִין לְדַבְּרָא לוֹן, וּלְאַלְקָאָה לוֹן, וּלְמִשְׁרֵי בְּגַוַויְיהוּ. דְּאִי זַכָּאן מַטְרוֹנִיתָא עָאלַת בְּחֶדְוָותָא בִּיקָרָא לְגַבֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָא זַכָּאן, הִיא וְאִינּוּן, אִתְהֲדָרוּ בְּגָלוּתָא. וְהָא אוֹקִימְנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י״ט:כ״ו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם. וּכְתִיב, (ישעיהו נ׳:א׳) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. The reason is this. The Holy King has left his temple and house in the hands of the Matrona and has left his sons with her that she may guide them and chastise them and abide in their midst, so that if they are virtuous the Matrona enters with joy and honour into the presence of the King. If, however, they are not deserving, She and they are sent into exile according to our interpretation of the text, “and through your transgression your mother is sent away” (Isa. 50, 1).

וְעַל דָּא אִית יוֹמָא חַד בְּשַׁתָּא, לְאַשְׁגְּחָא בְּהוּ, וּלְעַיְינָא בְּהוּ. וְכַד אִזְדְּמַן הַאי יוֹמָא, אִימָּא עִלָּאָה דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא, אִזְדְּמַן לָקֳבְלֵיהּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. וְיִשְׂרָאֵל אִזְדְרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא, בְּכַמָּה פּוּלְחָנִין, בְּכַמָּה צְלוֹתִין, בְּכַמָּה עִנּוּיִין, כֻּלְּהוּ בִּזְכוּתָא. כְּדֵין אִזְדְּמַן לְהוּ חֵירוּ, מֵאֲתַר דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. בְּנֵי מַלְכָּא בְּנָהָא, דְּאִתְפָּקְדָן בִּידָהָא, כֻּלְּהוּ זַכָּאִין, כֻּלְּהוּ בְּלָא חֲטָאָן, בְּלָא חוֹבִין, כְּדֵין אִזְדַּוְּוגַת (ס"א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אימא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלא לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ"א ברהא) דאתפקדן בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עלאה) לְגַבֵּי מַלְכָּא, בִּנְהִירוּ, בְּחֶדְוָה, בִּשְׁלִימוּ, בִּרְעוּתָא. דְּהָא רַבִּיאַת בְּנִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה כְּדְקָא יָאוּת. Hence one day is appointed in the year for examining them. When this day comes the supernal Mother, in whose hand is all freedom, comes to examine Israel, and Israel prepare themselves on this day with many prayers and services and fastings to make themselves worthy. Then is freedom granted to them from the place where all freedom abides, through the hand of the Matrona. And when she sees the sons of the King, her sons who are entrusted to her hands, all virtuous without sin or guilt, She joins the King with smiles, with gladness, and with perfect love, because she has trained up fitting sons for the supreme King.

וְכַד הַאי יוֹמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כְּדְקָא יָאוּת, וַוי לוֹן, וַוי לִשְׁלוּחֵיהוֹן, וַוי דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא אִתְרַחֲקַת מִן מַלְכָּא, וְאִימָא עִלָּאָה אִסְתָּלָקַת, וְלָא נָפִיק מִנָּהּ חֵירוּ לְעָלְמִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹלִיף לוֹן אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא מִן דִּינָא, וְיִשְׁתַּכְחוּן זַכָּאִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ל׳) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. But if they are not found as they should be on this day, woe to them and woe to their emissaries, for the Matrona is removed from the King and the supreme Mother departs and no freedom proceeds from her to any world. Happy are Israel whom the Holy One, blessed be He, has taught His ways that they may be delivered from judgement and found deserving before Him. Hence it is written: “For on that day he shall make atonement for you” (Lev. 16, 30), and “I shall sprinkle on you purifying waters” (Ezek. 36, 25).’

תָּא חֲזֵי, בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְּיָיא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין כֻּלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנָהֲרַת לָהּ. וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נַטְלָא, וְאִשְׁתְּכַח חֵידוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. יוֹם כִּפּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן יוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵי נְהוֹרִין נָהָרִין בְּחַד. בּוּצִינָא עִלָּאָה, נָהִיר לְבוּצִינָא תַּתָּאָה. וּבְהַאי יוֹמָא מִנְּהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר. וְלָא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא וּבְגִין כָּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב. This day is called “the concealing (keseh) for the day of our feast”, because the moon is still covered and does not shine.¹Cf. T. B. Rosh Hashanah, 8b. Through what then will it shine? Through repentance and the sound of the shofar, as it is written, “Blessed is the people that know the trumpet sound, because, O Lord, they shall walk in the light of thy countenance” (Ps. 89, 15). On this day the moon is covered, and it does not shine until the tenth day, when Israel turn with a perfect repentance, so that the supernal Mother gives light to her. Hence this day is called the day of atonements (kipurim,) because two lights are shedding illumination, since the higher lamp is illumining the lower. For on this day the Moon receives illumination from the supernal Light and not from the light of the Sun.

רִבִּי אַבָּא שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר, אֵימָתַי זִוּוּגָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. שָׁלַח לֵיהּ, (בראשית כ׳:י״ב) וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. אִתְרְגִישׁ רִבִּי אַבָּא, אָרִים קַלֵיהּ, בָּכָה וְאָמַר, רִבִּי רִבִּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וַוי, וַוי לְעָלְמָא כַּד תִּפּוּק מִנֵּיהּ, וַוי לְדָרָא דִּיהוֹן בְּעָלְמָא כַּד תִּסְתָּלַּק מִנְּהוֹן וְיִשְׁתַּאֲרוּן יַתְמִין מִנָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי אַבָּא, הַאי דְּשָׁלַח לָקֳבְלָךְ. מַאי קָאָמַר. R. Abba sent to inquire of R. Simeon: ‘When is the union of the Community of Israel with the Holy King?’ He answered him with the verse: “And moreover she is indeed my sister the daughter of my father, but not the daughter of my mother” (Gen. 20, 12). R. Abba lifted up his voice and wept, saying: ‘My master, my master, holy lamp, alas for the world when thou shalt depart from it, alas for the generation which shall be orphaned of thee!’ R. Hiya said to R. Abba: ‘What means this answer that he sent you?’

אָמַר ודַּאי לָאו זִוּוּגָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנַהֲרָא מֵאַבָּא עִלָּאָה, וְכַד אִתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ, קָרֵינָן לָהּ קֹדֶשׁ דְּהָא מִבֵּי אַבָּא נַטְלָא הַאי. וּכְדֵין מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, בְּגִין דְּמַלְכָּא קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', דְּנָטִיל מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. כְּדֵין אֲחוֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִי, דְּהָא מִבֵּי אַבָּא שְׁמָא דָּא, וְלָא מִבֵּי אִימָּא, וְעַל דָּא וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, בְּזִמְנָא דָּא, וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אַבָּא, וְלָא בְּזִמְנָא דְּנַטְלָא מִבֵּי אִימָּא. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹכַח, דְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר, בְּגִין דְּזִוּוּגָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִבֵּי אִימָּא נַטְלָא, וְלָא מִבֵּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, זַכָּאִין אִינּוּן דְּקַיְימִין קַמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. He replied: ‘The union of the King with the Matrona is only when she is illumined from the supernal Father, when she is called holy. Then indeed she is “my sister the daughter of my father”, but not “of my mother”, since it is from the Father that she derives this name.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם, וְקָאִים בְּדִינָא קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא, וְקַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר לֵיהּ, אָדָם, אַנְתְּ תְּהֵא סִימָנָא לִבְנָיִךְ לְדָרֵי דָּרִין, בְּהַאי יוֹמָא קַיְימִין בְּדִינָא, וְאִי יְתוּבוּן אֲנָא אֲקַבֵּל לוֹן, וְאֵיקוּם מִכּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְאֶתְקַיֵּים עַל כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי, וַאֲרַחֵם עָלַיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר, (תהילים קט״ז:א׳) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ל:ד׳) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. וּכְתִיב, (תהילים ל״ו:י׳) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (מ"ג) דָּא, לְאִתְעַנָּאָה בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, לְאַכְנְעָא גּוּפָא וְנַפְשָׁא, בְּרָזָא דְּחֲמִשָּׁה עִנּוּיִין, דְּחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. דְּהָא מְקַטְרְגָא קָא אָתֵי לְאַדְכְּרָא חוֹבֵיהוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְכֻלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי אֲבוּהוֹן. כֹּלָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא מ"ד למפלח כהנא וכו' ס"ג ע"א) R. Abba said: ‘On New Year Adam was created and was brought to trial before his Master and repented and was pardoned by the Almighty. He said to him: Adam, thou shalt be a sign to thy descendants for all generations. On this day they are brought to trial, and if they repent I will pardon them and remove from the Throne of Judgement and sit on the Throne of Mercy and have mercy on them.’

(ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים ל״ב:א׳) לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. לְדָוִד מַשְׂכִּיל, הָא תָּנֵינָן בְּי' זִינֵי זִמְרָא (נ"א אתתקן) אִתְקְרֵי סֵפֶר תְּהִלִּים, בְּנִצוּחַ, בְּנִגוּן, בְּמַשְׂכִּיל, בְּמִכְתָּם, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּאַשְׁרֵי, בִּתְפִלָּה, בְּהוֹדָאָה, בְּהַלְלוּיָהּ, וְעִלָּאָה מְכֻלְּהוּ הַלְלוּיָהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. HOWBEIT ON THE TENTH DAY OF THIS SEVENTH MONTH IS THE DAY OF ATONEMENT; IT SHALL BE AN HOLY CONVOCATION UNTO YOU. R. Hiya quoted here the verse: “A Psalm of David, Maschil. Blessed is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered” (Ps. 32, 1).

הָכָא מַשְׂכִּיל, אַתְרֵיהּ יְדִיעַ, מַהוּ מַשְׂכִּיל, מַיָּא דְּאֲחְכִּימוּ לְאִינּוּן דְּשָׁתוּ לְהוּ, הַהוּא אֲתַר (ס"א דמשתדלן בההוא אתר) דְּאִקְרֵי מַשְׂכִּיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ט״ז:כ׳) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב. וּבְגִין דְּאִקְרֵי הָכֵי, תַּלְיָא בֵּיהּ סְלִיחָה, חֵירוּ דְּחִירִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חַטָאָה. What’, he said, ‘is meant by Maschil? The waters that give wisdom to those who seek to find that place which is called maschil (lit. he that giveth heed). And because it is called so, forgiveness and complete freedom depend on it.

מַאי כְּסוּי חַטָאָה. הָא אוּקְמוּהָ, דְּהוּא כַּסוּי מִבְּנֵי נָשָׁא, הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹדֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל (ס"א כסוי חטאה) תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָטֵי, וְחָב זִמְנָא חֲדָא, וּתְרֵין וּתְלָתָא, וְלָא אַהְדָּר בֵּיהּ, הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַּלְיָא אִינּוּן וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְעֵילָּא, וּמְפַרְסְּמֵי לוֹן לְתַתָּא. וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי, אִסְתְּלָקוּ מִסָּחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא, נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ, נָזִיף הוּא לְעֵילָּא, נָזִיף הוּא לְתַתָּא, וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא דְּמָארֵיהּ, וַוי לֵיהּ דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחָא דְּמָארֵיהּ, וְאִשְׁתָּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִזְדְּמַן לֵיהּ חַטָּאָה חַד, כֹּלָּא מְכַסִּין עִלָּוִיהּ, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דָּא אִקְרֵי כְּסוּי חַטָאָה. What is meant by “whose sin is covered”? As we have explained, that sin which he commits before God and, concealing it from men, confesses to God. Observe that when a man commits a sin once and twice and three times, and does not repent, his sins are exposed and are published above and below, and heralds go before him and proclaim, Keep away from So-and-so, who is scorned of his Master, scorned above and scorned below, Woe to him that he has impaired the likeness of his Master, woe to him that he has not regarded the honour of his Master. When, however, a man walks in the way of his Master and occupies himself with His service, if then he should happen to commit a sin, all screen him, higher and lower, and he is called “one whose sin is covered”.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, עַד כְּעַן לָא מָטִית לְעִקָרָא דְּמִלָּה. וְשַׁפִּיר קָאַמָרְתְּ. וְהַאי דְּקָאָמְרוּ חַבְרַיָּיא שַׁפִּיר. אֲבָל אִי הָכִי, מְכוּסֶּה חַטָּאָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. Said R. Abba to him: ‘All this is quite correct, but you have not yet got to the root of the matter.

אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ, וְתַרְוַויְיהוּ הָכִי. חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן, דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא, עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין, וְגַבְרִין עָלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין, וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין, וְאִיהוּ רָשָׁע, דְּאִשְׁתְּכַח חַטָאָה קַמֵּי מָארֵיהּ, וְתוֹהֵא עַל אִינּוּן טָבָאן דַּעֲבַד בְּקַדְמִיתָא, הָא אִתְאַבִיד הוּא מִכֹּלָּא, מֵהַאי עָלְמָא, וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִינּוּן טָבָאן דַּעֲבֵיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְמִיתָא. There are two recondite teachings in this expression. One is this. We have learnt that the good deeds which a man does in this world fashion for him a precious and noble garment wherewith to cover himself. Now when a man has laid up a store of good deeds and then falls into evil ways, if God observes that his bad deeds outweigh the good and that he is wicked enough to regret all the good deeds that he did at first,¹v. T. B. Kiddushm, 40b. then he is entirely lost both in this world and in the other. What, then, does God do with the good deeds which he performed at first?

אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְאֲבִיד. אִינּוּן טָבָאן וְזַכְיָין לָא אִתְאֲבִידוּ. אִית צַדִיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וְאַתְקִין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי, וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, אִסְתָּלַּק. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ, מֵאִינּוּן עוֹבָדִין דַּעֲבַד (ס"א דאבד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה, וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב כ״ז:י״ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ. הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִין, וְצַדִיק אִתְחָפֵּי מִמָּה דְּאִיהוּ תַּקִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כְּסוּי חַטָאָה, (כסוי הוא מדא דחטאה אתחפי מחטאה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. For though the wicked sinner perishes, the good deeds that he performed do not perish. If, then, there is a righteous man who walks in the ways of the King and is preparing his garment from his works, but before he has completed it he departs from this world, God completes it from the deeds which have been lost to that wicked sinner for him to array himself therewith in the other world, as it is written, “He (the wicked man) shall prepare it, but the just shall put it on” (Job 27, 17). Hence he may be said to be “covered from sin”, that is, from the sins of the wicked.

וְחַד, דְּאִתְחֲפֵּי הַהוּא חַטָּאָה דְּהַאי זַכָּאָה, בְּאִינּוּן דְּאִקְרוּן מְצוּלוֹת יָם, דְּהָא מַאן דְּנָפִיל בִּמְצוּלוֹת יָם, לָא אִשְׁתְּכַח לְעָלְמִין בְּגִין דְּמַיִין חָפִין עָלַיְיהוּ. (מאן מצולות ים) כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. מַאן מְצוּלוֹת יָם. אֶלָּא רָזָא יַקִּירָא הוּא, וְהָא (אוקמוה רבי שמעון אמר) אוֹקְמֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, כָּל אִינּוּן דְּאָתוּ מִסִּטְרָא תַּקִּיפָא, וְאִתְאַחֲדוּ בְּזִינִין בִּישִׁין, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין, כְּגוֹן עֲזָאזֵל בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, דָּא אִקְרֵי מְצוּלוֹת יָם. כְּזָפְטָא דְּכַסְפָּא, כַּד בַּחֲנִין לֵיהּ בְּנוּרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי כ״ה:ד׳) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף. Another lesson is this, that the sin of this righteous man is hidden in what are called “the depths of the sea”, just as one who falls into the depths of the sea can never be found, because the waters cover him. What are these “depths of the sea”? It is a deep mystery, which R. Simeon has explained. All those that come from the violent side and are attached to the “evil species,” the lower crowns, like Azazel on the Day of Atonement, are called the “depths (m’zuloth=darifying region) of the sea”, since they draw the impurities off the holy sea in the same way as the fire purifies silver, drawing off its dross.

כַּךְ הַאי, מֵאִינּוּן מְצוּלוֹת יָם הוּא, וּמְצוּלוֹת יָם אִקְרֵי, מְצוּלוֹת מֵהַהוּא יָם קַדִּישָׁא, מְצוּלוֹת, זוּהֲמָא דְּכַסְפָּא. וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן חֲטָאִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין לְגַוִּיהּ (ס"א לגביה), וְהוּא קַבִּיל לוֹן, וְיִשְׁתַּאֲבוּן בְּגַוִיהּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָאָה אִקְרֵי. מַאי חַטָאָה. גִּרְעוֹנָא. וְעַל דָּא הוּא גִּרְעוֹנָא דְּכֹלָּא, וְנָטַל גִּרְעוֹנָא דְּגוּפָא וּדְנַפְשָׁא. בְּהַאי יוֹמָא נָחִית הַאי מְצוּלוֹת יָם, זוּהֲמָא (דכספא) דְּנַפְשָׁא, וְנָטִיל זוּהֲמָא דְּגוּפָא. מַאן הוּא זוּהֲמָא דְּגוּפָא. דָּא אִינּוּן חוֹבִין דְּאִתְעָבֵידוּ עַל יְדֵי דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִקְרֵי מְזוֹהָם מְנוּוָל. All the sins are thus dropped into it. For this reason it is also called “Sin” (hetaah, lit. failure), inasmuch as it takes away, especially on this day, the defilement of the soul and of the body, to wit, the sins committed through the evil prompting which is called filthy and disgusting.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּנָן (ויקרא ט״ז:ח׳) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת, אִי הָכִי יְקָרָא הוּא דַּעֲזָאזֵל, חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשַׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ, אוֹרְחוֹי דְּעָלְמָא דְּעַבְדָא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל, בְּגִין דְּסָמָאֵ"ל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִלְטוֹרָא, וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא (ס"א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי. R. Jose said: ‘It is written, “And he shall put on the two he-goats lots”. This would seem to be a great honour for Azazel. Have you ever seen a slave cast lots with his master? Usually the servant takes only what his master gives him. The fact, however, is that because Samael is ready on this day with his accusations, and so that he should not have any grievance, he is given a portion in this way.

וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ, דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא. עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ, כְּתִיב בֵּיהּ, (במדבר כ״ו:נ״ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל, עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה, דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ', וְכֵן כֻּלְּהוּ. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי, אִינּוּן עַדְבִין מְדַלְּגֵי וְסַלְּקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא, (ס"א וסלקין עדבין בידא דכהנא, אינון מדלגי מן ידוי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. This lot used to come up of itself. For so said R. Judah in the name of R. Isaac: We find a great wonder in the lot. The lot which Joshua cast used of itself to say, This is the portion of Judah, this is the portion of Benjamin, etc. And so here, too, when the priest placed his hands in position, the lots used to leap up and come down in their places, as it is written, “The goat on which hath gone up the lot for the Lord”.

וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלְטוּרָא זַמִין, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא, בָּעֵינָן לְשַׁוָואָה לָקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְשָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דַּלְטּוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ז׳) וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְהָא תָּנֵינָן, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, מַאי הוּא. אֶלָּא הַאי הוּא דִּלְטּוֹרָא רַבָּא מְקַטְרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל. Not on this occasion only, but whenever accusation is prepared and permission is given to the accuser it behoves us to set before him something with which he may occupy himself and so leave Israel alone. The Companions have noted in connection with the words of the Satan “from going to and fro in the earth” (Job 1, 7), that, when the Israelites were about to cross the Red Sea, he said, I have gone to and fro through the Holy Land and I have seen that these are not worthy to enter it.

וְהָא אַתְּעֲרוּ חַבְרַיָּיא, (דודאי) בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר יַמָּא, וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי, אָמַר, אֲנָא אַעְבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וַחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחָזוּן אִלֵּין לְמֵיעַל בְּגַוָּוהּ, אִי אַנְּתְּ דָּאִין דִּינָא, דִּינַיְיהוּ הָכָא כְּמִצְרָאֵי, מַה שַׁנְיָין אִלֵּין מֵאִלֵּין, אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, אוֹ יְהַדְרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם. וְלָאו אַנְתְּ הוּא דְּאֲמָרְתְּ, (בראשית ט״ו:י״ג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם ד' מֵאוֹת שָׁנָה, וְהָא לָא סְלִיקוּ מֵחוּשְׁבָּנַיָא אֶלָּא רְד"וּ, וְלָא יַתִּיר. If Thou wilt here execute judgement on the Egyptians, how do the Israelites differ from them?¹v. Yalkut Reubeni on Beshalah. Either let them all die together, or let them all return to Egypt. And further, didst Thou not say, “they shall serve them four hundred years”, and only two hundred and ten of the number are past?

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי אַעְבִּיד, אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא, לְאַיְיתָאָה קְרָבָא לָקֳבְלֵיהּ, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק, וְיִּשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי, וְהָא אִשְׁתְּכַח בְּמַאן דְּיִתְעֲסָק, מִיַּד אָמַר לֵיהּ, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. מִיַּד פָּלִג לֵיהּ דַּלְטּוֹרָא בְּמִלִּין, וַיַעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. Thereupon God said: ‘What am I to do? This one must have some sop thrown to him. I will give him something with which to occupy himself so as to leave my sons. I have someone for the purpose. Straightway God said to him, “Hast thou considered my servant Job?”, and straightway the Satan sought to discredit him, saying, “Does Job fear God for nothing?”.

לְרַעְיָא דְּבָעֵי לְאַעְבְּרָא עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא, אַעְבָּר זְאֵבָא לְקַטְרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ, רַעְיָא הֲוָה חַכִּים, אָמַר מַאי אַעְבִּיד, דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעְבָּר לְטַלְיָיא, יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי. זָקַף עֵינוֹי, וְחָמָא בֵּין עָאנָא, חַד תַּיְישָׁא מֵאִלֵּין תַּיְישֵׁי בָּרָא, דְּהֲוָה רַב וְתַקִּיף. אָמַר, אַשְׁדֵּי דָּא לָקֳבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא, אַעְבָּר לְכָל עָאנָא, וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. Imagine a shepherd seeking to take his flock across a river, when he sees a wolf about to fall on them. What shall I do? he says. While I am carrying the lambs across, he will fall on the sheep. Then he catches sight among the flock of a ram from the fields, strong and powerful.

כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, וַדַּאי הָא תַּיְישָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאָלִים, אַשְׁדֵּי לְקָבְלֵיהּ, וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתְּדַל בֵּיהּ, יַעַבְרוּן בָּנַי, וְלָא יִשְׁתְּכַּח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. מִיַּד, וַיֹאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ. עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִוִּוג לְהוּ כַּחֲדָא, דִּכְתִּיב הִנּוֹ בְיָדֶךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵּיגוֹרָא לְגַבַּיְיהוּ. I will throw this one to him, he says, and while they are struggling I will take all the flock across and save them. So God said: Here is a strong and powerful ram, I will throw it to him, and while he is busy with it my sons shall cross and not be attacked. Thus while the Satan was busy with Job he left Israel alone and they were not accused.

אוּף הָכִי בְּהַאי יוֹמָא, דִּלְטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא, וּבָעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקֳבְלֵיהּ בְּמָה דְּיִתְעֲסָק (כגוונא דיליה), וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמַתְלָא אַמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא, וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא. וְאִי לָאו יֵימָּא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא. לְזִמְנִין נַטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה, עִלָּאֵי דְּבֵי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא עֲבִיד דִּינָא בְּגִינֵיהּ. So on the Day of Atonement also the informer is ready to spy out the land, and we must send him something with which he may occupy himself. So there is a saying, Give some wine to the menial of the king’s palace and he will praise thee to the king, and if not he will malign thee to him, and it may be that the officers of the king will take up his words and the king will execute judgement.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, הַב לֵיהּ חַמְרָא, וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ, וְאַחְזֵי לֵיהּ, כָּל אִינּוּן טַעֲוָון דְּעַבְדַּת, וְכָל אִינּוּן בִּישִׁין, וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ, וְיֵימָּא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח בְּעָלְמָא כְּוָותָךְ. אוּף הָכָא, הָא קָאִים דַּלְטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא, יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן, וּבְהַאי דּוֹרוֹן פִּתְקָא, לְכָל בִּישִׁין, וּלְכָל טַעֲוָון, וּלְכָל חוֹבִין דְּעַבְדוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא עָלַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כֹּלָּא לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ. R. Isaac said: ‘Give the fool who stands before the king some wine and tell him all the faults and errors thou hast committed and he will come and praise thee and say that there is not another in the world like thee. So here the informer is ever before the king, and Israel present him a gift along with a list of all the faults and wrongs which they have done, and he comes and praises Israel and becomes their defender, and God puts all on the head of the wicked of his own people.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דִּלְטוֹרָא מְמָנָא דְּעָלַיְיהוּ, דִּבְגִינֵיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהְדָּר כָּל אִינּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵי הֲווֹ יַדְעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר, לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. Said R. Jose: ‘Woe to the people of Esau at the time when Israel send that he-goat to the Informer who is their Chieftain, since for its sake he comes and praises Israel and God diverts all those sins on to the head of his people.’

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתְּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא, וְלָא אִשְׁתְּכַח קַטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ. לְבָתַר, הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, אָתִיב בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְקַטֵיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵיגוֹרָא וְאָזִיל לֵיהּ. Said R. Judah: ‘If the heathen knew of that he-goat, they would not leave Israel alive a single day. All that day Satan is occupied with that goat, and therefore God makes atonement for Israel and purifies them from all their sins and they are not accused before Him. Afterwards the Satan comes and praises Israel and the accuser becomes defender and departs.

כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשִׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כּוּרְסְיָיא, חֲמִיתּוּן הַאי דִּלְטוֹרָא, הֵיאַךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר, (אסתכמו) הָא שְׂעִירָא חֲדָא דְּאִשְׁתְּכַח (ס"א אשתדר) גַּבֵּיהּ, בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְיהוּ וְכָל טָעֲוָּתַיְיהוּ, וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמַּאי, וְהוּא קַבִּיל לוֹן. כְּדֵין אִסְתְכָּמוּ כֻּלְּהוּ, דְּיָהַדְרוּן אִינּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. Then God says to the seventy Chiefs that surround His throne, Do you see how this Informer is always seeking to attack my sons? A certain goat has been sent to him with a tablet recording all their sins and errors which they have committed before me, and he has accepted it. Then they all agree that those sins should be discharged on the head of his own people.’

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כָּל אִינּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:י״ט) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חֲטֹּאתָם. וּלְבָתַר, כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטָּר כַּהֲנָא בְּעִטְרִין עִלָּאִין, וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמְכַפֵּר עָלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ, וְעַל כַּהֲנֵי, וְעַל מַקְדְּשָׁא, וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. R. Abba said: ‘At first all those sins cleave to him, and afterwards they are discharged upon the head of his people. ‘On this day the priest is crowned with superior crowns and stands between heavenly and earthly beings and makes atonement for himself and his house and the priests and the sanctuary and all Israel.

תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר, מְכַוִּין בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאָדֵי בְּאֶצְבְּעֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, וְהִזָה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד. בָּסִים בְּקִפְטָא (ס"א בקטפא) דְּאֶצְבְּעָא, וְאָדֵי כְּמַצְלִיף, בְּטִיפִין דְּאֶצְבְּעָא, לְסִטְרֵי קַפְתּוּרָא (ס"א קטעורא) (ס"א כפורתא), אָדֵי וְאִתְכְּוַּון, וְשָׁארִי לְמִמְנֵי אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָהָא, אַחַת (תיקון פ"ב ע"א, רעיא מהימנא ק"ח ע"ב) דְּכָלִיל כֹּלָּא, אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא, אַחַת דְּכֹלָּא אֲהַדְּרָן לַקֳבְלָהּ, אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת, דְּאִינּוּן שַׁרְיָין כַּחֲדָא, בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָותָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין. We have learnt that at the moment when he enters with the blood of the bullock he concentrates his thoughts on the highest principle of faith and sprinkles with his finger, as it is written, “and he shall sprinkle it upon the mercy-seat and before the mercy-seat”’ He used to dip the top of his finger in the blood and sprinkle, going lower and lower each time, at the side of the mercy-seat. He began to count one¹v. T. B. Yoma, 53b. -the first “one” by itself, one being the sum of all, the glory of all, the goal of all, the beginning of all. Then “one and one”, joined together in love and friendship inseparable.