דָּבָר אַחֵר לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. בְּגִינָךְ אָמַר לִבִּי לִבְנֵי עָלְמָא, בַּקְּשׁוּ (ס"א את פניך יי' אבקש) פָנָי אִלֵּין זִמְנַיָּיא וְחַגַיָיא דְּכֻלְּהוּ זַמִּין לְהוֹן לַאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין לְעַטְרָא לוֹן, כָּל חַד וְחַד בְּיוֹמֵיהּ, כָּל חַד וְחַד בִּזְמַנֵיהּ, וְיִשְׁאַבוּן כֻּלְּהוּ מֵהַהוּא עֲמִיקָא דַּעֲמִיקְתָא, דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין נָפְקִין מִנֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ כְּתִיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זְמִינִין אִינּוּן לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, וּלְאִשְׁתַּאֲבָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַדְּשׁוּן כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא, וְיִשְׁתְּכַח בְּהוּ חֶדְוָותָא. We may also interpret the word “face” to refer to the appointed seasons and festivals, all of which were invited by David to the place called “holy”, in order to crown each of them on its day and its appointed time, that all might draw from that most profound source from which issue streams and fountains. Therefore they are called “invited to holiness”—.invited to that place called “holiness” to be crowned with it and draw from it that all may be sanctified together and joy may be found among them.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: זְמִינִין דְּקֹדֶשׁ. וְכַד מֵהַאי זְמִינִין, זְמִינִין מִן נַחֲלָא דְּנַגִּיד וְנָפִיק. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין בְּנֵי נָשָׁא לִסְעוּדָתֵיהּ, אַעְטָּר קָמַיְיהוּ מִכָּל זִינֵי מֵיכְלָא דְּעָלְמָא, אַפְתַּח לְהוּ גַּרְבֵּי חַמְרָא, שַׁפִּיר בְּרֵיחָא, שַׁפִּיר לְמִשְׁתְּיָיא. דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, מַאן דִּמְזַמִּין לְמֵיכְלָא וּלְמִשְׁתְּיָיא זַמִּין. כַּךְ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כֵּיוָן דְּאִינּוּן זְמִינִין לִסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, זְמִינִין אִינּוּן לְחַמְרָא טַב וְשַׁפִּיר דְּמִנְטְרָא. (כמה דאת אמר (שיר השירים א׳:ב׳) כי טובים דודיך מיין) וְעַל דָּא מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּתִיב. R. Abba said that “holy convocations” means “invited by holiness”, and when they are invited by this, they are invited by the Stream that issues forth perennially. We may compare it to a king who, having invited people to a banquet, sets before them all manner of dishes and opens for them casks of well flavoured wine, for he who invites invites to eat and drink. So the “holy convocations”, since they are invited to the banquet of the King, are invited to partake of the good wine which has long been kept in store. Israel, too, are called “holiness”, because they are invited by the holiness above; therefore they should prepare a banquet and rejoice, since for them it is fitting.

דָּבָר אַחֵר (ויקרא כ״ג:ד׳) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ'. מַהוּ מוֹעֲדֵי יְיָ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מֵיְיָ' אִינּוּן. דְּבֵיהּ אִתְקָשָּׁרוּ מִתַתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ בֵּיהּ מִתְקַשְּׁרָן, וּמִתְעַטְּרָן (ס"א ומתעתדן) (נ"א ומתאחדן) כֻּלְּהוּ, לְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא חַד בְּקִשְׁרָא דְּמַלְכָּא. מַאי טַעֲמָא. כְּמָה דְּמַלְכָּא יָרִית לְאַבָּא וּלְאִימָּא, וְאָחִיד בְּהַהוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בְּהוּ. (בגין) כַּךְ כָּל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, בַּעְיָין לְאִזְדַמְּנָא בְּהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא (למלכא). וְעַל דָּא מוֹעֲדֵי יְיָ' אִקְרֵי, וּלְבָתַר מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, דְּהָא בְּהוּ אִתְעֲטָּר בְּמַלְכָּא. THESE ARE THE SET FEASTS OF THE LORD. R. Simeon said: ‘They are from the Lord (TETRAGRAMMATON), because He is the link between those (grades) above and those below, all being united through Him. Why? Because just as the King inherits the Father and Mother and is attached to their holiness, so all those that are attached to the King are to be invited to that supernal place called “holiness” in order that they mav all be united. Hence they are called first “set feasts of the Lord”, and then “holy convocations”.

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, תְּרֵין חוּלָקִין אִית לְיִשְׂרָאֵל בְּהוּ אִי מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ', (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְאִי מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּקֹדֶשׁ, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וְעַל דָּא לְכוּ אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא לְהוּ, וּלְתַקְּנָא קַמַּיְיהוּ חֶדְוָותָא וּסְעוּדָתָא וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. WHICH YE SHALL PROCLAIM IN THEIR APPOINTED SEASON. Israel have two portions in them-whether from the side of the King, since Israel “cleave to the Lord”, or from the side of Holiness, since they are called “men of holiness”. Therefore (says the Scripture), for you it is fitting to invite them and to prepare a joyful feast before them and rejoice in them:

וּמַאן דִּמְזַמֵּן לְאָחֳרָא (ס"א לארחא), בָּעֵי לְאַחֲזָאָה לֵיהּ חֵידוּ, וְאַנְפִּין נְהִירִין לְעַטְּרָא (נ"א לנטרא) אוֹרְחֵיהּ דְּהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא יַקִּירָא, אָמַר לִבְנֵי הֵיכָלֵיהּ, כָּל שְׁאָר יוֹמִין הֲוִיתוּן כָּל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ, דָּא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בִּסְחוֹרָתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בְּחַקְלֵיהּ. בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי, דְּכֻלְכוֹן מִתְעָרִין (ס"א מתעתדי) בְּחֶדְוָותָא דִּילִי, הַשְׁתָּא זְמִינִית אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, לָא בָּעֵינָא דְּתִשְׁתַּדְּלוּן בַּעֲבִידְתָא, וְלָא בִּסְחוֹרָתָא, וְלָא בְּמַדְבְּרֵי, אֶלָּא כֻּלְכוּ אִזְדְּמָנוּ, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי, וְאַתְקִינוּ גַּרְמַיְיכוּ לְקַבְּלָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּחֶדְוָותָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא. אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתָא יַקִּירָא, בְּגִין דִּיהֵא זְמִינִי דִּילִי בְּכָל סִטְרִין. for one who invites a guest must show him a smiling face to crown his visit therewith. Imagine a king who invites an honoured guest and says to his court: All other days you are each in his house doing his work there, or in business or in the field, save only on my special day which you devote to rejoicing with me. Now I have invited a very honoured guest, and I desire that you should engage in no work in the house or in business or in the field, but that you should all come together as on my special day and prepare to meet that guest with smiles, with joy and with praises.

כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כָּל שְׁאָר יוֹמִין אַתּוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בַּעֲבִידְתָא בִּסְחוֹרָתָא, בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי. הַשְׁתָּא אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא זְמִינִית, אַתּוּן קַבִּילוּ לֵיהּ, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, זָמִינוּ לֵיהּ, אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתֵי עִלָּאֵי, פָּתוֹרֵי מְסַדְּרָן, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי. בְּגִין כָּךְ תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם. So God said to Israel: All other days you are engaged in work and in business, save on my special day (the Sabbath). Now I have invited a very honoured guest, and do you therefore receive him with smiles and prepare for him a special table as on my own day. Hence it says: “You shall call (i.e. invite) them in their appointed time”.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא חֲדָאן בְּהָנֵי מוֹעֲדַיָּא, וּמְשַׁבְּחִין שְׁבָחָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מְסַדְּרִין פָּתוֹרֵי, מְתַקְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּמָאנֵי יְקָר, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרִין, מַה טִיבָן דְּיִשְׂרָאֵל בְּכַךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה אִית לוֹן יוֹמָא דָּא. אַמְרֵי וְלָאו דִּילָךְ הוּא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹן וְכִי יִשְׂרָאֵל לָאו קֹדֶשׁ נִינְהוּ, וְאִקְרוּן קֹדֶשׁ, לוֹן אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזָא דִּילִי, חַד מִסִּטְרָא דִּילִי, דְּהָא אִינּוּן דְּבֵקִים בִּי. וְחַד מִסִּטְרָא דְּקֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, אוּשְׁפִּיזָא דִּלְהוֹן הוּא וַדַּאי, בְּגִין דִּזְמִינוּ דְּהַאי אוּשְׁפִּיזָא מִקֹּדֶשׁ הוּא, דִּכְתִּיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פָּתְחוּ כֻּלְּהוּ וְאָמְרוּ, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. See now. When Israel below rejoice in those festivals and sing praises to the Holy One, blessed be He, and prepare a table and put on their best garments, the angels in heaven ask: What do Israel mean by this, and God answers them: They have a distinguished guest on this day. But, they say, is he not Thy guest, from the place called Holiness? He replies: And are not Israel holy and called holy, so that it is meet for them to invite My guest—alike from My side, because they cling to Me, and from the side of holiness, since it is written, “Israel are holy to the Lord”. Assuredly the guest is theirs. Then they all break forth with the words, “Happy is the people that is in such a case”.

תְּלָתָא אִינּוּן זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ, וְלָא יוֹתֵר. חַג הַמַּצוֹת. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְחַג הַסּוּכּוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת לָאו מִקֹּדֶשׁ הוּא זַמִּין. אָמַר לֵיהּ לָאו, בִּתְרֵי סִטְרִין, חַד, דְּהוּא וַדַּאי קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְחַד, דְּשַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא, דְּהָא יְרוּתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. יְרוּתָא דְּקֹדֶשׁ הוּא יָרִית, וְלָאו זְמִינִי. וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ. בְּהַאי, יוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִתְעֲטָּר בֵּיהּ, וְעַל דָּא שַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא. There are three that are invited from Holiness, and no more-the Feast of Unleavened Bread, the Feast of Weeks, and the Feast of Tabernacles.’ ‘But’, said R. Abba to him, ‘is not Sabbath also invited from Holiness?’ ‘No,’ he replied, ‘for two reasons. One is that Sabbath is itself called holiness, and the other is that Sabbath has the right of entry by inheritance. Hence all the rest are invited and link themselves with Sabbath and crown themselves with it, but the Sabbath is not invited.

לִבְרָא דְּעָאל לְבֵיתָא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ, וְאָכַל וְשָׁתֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּהוּא בָּעֵי. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא יְחִידָאי, חֲבִיבָא דְּנַפְשֵׁיהּ, יָהַב לֵיהּ שׁוּשְׁבִינָא לְנַטְרָא לֵיהּ, וּלְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. אָמַר מַלְכָּא, יָאוּת הוּא לְזַמְּנָא לְאִלֵּין שׁוּשְׁבִינִין דִּבְרִי, וּלְאַחְזָאָה יְקָרָא וַחֲבִיבוּתָא דִּילִי בְּהוּ, זַמִּין לוֹן לְהָנֵי שׁוּשְׁבִינִין. בְּרָא לָא אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא, אֶלָּא לְמֵיעַל וּלְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי בְּבֵיתָא דַּאֲבוֹי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ בָּעֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:י״א) מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ' מִי כָּמוֹךָ נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ וַדַּאי, כְּבַר דְּאִתְתְּקַן (ס"א דאתתקף) בַּאֲבוֹי, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, וְלָאו זַמִּין מִקֹּדֶשׁ. It is like a son who enters the house of his father and mother and eats there whenever he desires. A king, we will say, had a son whom he fondly loved, and to whom he assigned a number of companions. One day he said: It would be a good thing to invite my son’s companions and to show my affection and esteem for them. So he invited the companions, but the son did not need an invitation, since he could go into his father’s house and eat and drink there whenever he wished.’

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, שֵׁשֶׁת יָמִים מַאי עֲבִידְתַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וְלָא כְּתִיב בְּשֵׁשֶׁת. וְהָא אוּקְמוּהָ, וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְאִקְרוּן יוֹמֵי מְלָאכָה. It is written here: SIX DAYS SHALL WORK BE DONE. R. Jose said: ‘The six Days made the heaven and the earth, each performing its own work, and therefore they are called the six workdays.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי אֲמַאי אִקְרוּן שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל, אֲמַאי חוֹל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא אִתְנְהִיג עָלְמָא (רמ"ח) עַל יְדָא דִּשְׁלוּחַיְיהוּ, בְּגִין כָּךְ יוֹמֵי חוֹל אִקְרוּן. Said R. Isaac: ‘Why then are they called the six “ordinary” days?’ ‘Because now’, replied R. Jose, ‘the world is carried on by their agent,¹Metatron. and therefore they are called “ordinary” or “profane”.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, בְּגִין דְּשָׁרֵי לְמֶעְבַּד בְּהוֹן עֲבִידְתָא, וּבְגִין דָּא לָא אִקְרוּן קֹדֶשׁ. וּמַאן דְּלָאו אִקְרוּן קֹדֶשׁ, חוֹל אִקְרוּן. וְעַל דָּא אַתְקִינוּ חַבְרַיָּיא בְּהַבְדָּלָה, בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. מַאי הַבְדָּלָה הָכָא. אֶלָּא קֹדֶשׁ מִלָּה בְּגַרְמֵיהּ הוּא, וְשַׁארָא מִנֵּיהּ אַתְיָין. וְעַל דָּא אִלֵּין לְעוֹבָדָא, וְאִלֵּין לְנַטְרָא. וְאֵימָתַי אִשְׁתְּכַח נְטִירוּ בְּהוּ. כַּד זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ. R. Hiya said ‘It is because work may be done on them. For that reason they are not called holy, and what is not called holy is called ordinary. Hence the Companions have laid down that we should say at the close of Sabbath, “who divideth between holy and profane”, the separation consisting in the fact that holiness is something apart, and the rest issue from it. Hence these are for work. And there is a time when these too are to be kept, namely, when they are invited, from Holiness’.¹i.e. when the festivals fall on them.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כֹּלָּא הוּא, וּבְגִין דְּהָא יוֹמָא אִתְעֲטָּר בְּאַבָּא וְאִימָּא, וְאִתוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי, דְּהָא הוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בַּקֹּדֶשׁ, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ. בְּגִין כַּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, כֹּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ. מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. כֻּלְּהוּ מִנֵּיהּ אִתְקָנוּ (נ"א אתזנו), בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָאֵי וְתַתָּאֵי. בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָם. R. Judah said: ‘The joy and the observance of the Sabbath are superior to that of all the others, because this day is crowned with the Father and the Mother, and is invested with an additional holiness; wherefore it is a day of joy for higher and lower, and full of blessings in all worlds. On this day, too, there is rest for higher and lower, and even for the sinners in Gehinnom.

לְמַלְכָּא דְּעָבַד הִלוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי, אַעְטָּר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה, מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכֹלָּא. חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטּוּלָא, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה. בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוְותָא דְּמַלְכָּא, שָׁבִיק דִּינוֹי, וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא. Suppose a king made a feast in honour of his only son, during which he placed a crown upon him and invested him with supreme authority. There would be universal joy, so that the governor of a prison who had in his charge men condemned to stripes and execution, would, in honour of the king’s celebration, release them,

כַּךְ הַהוּא יוֹמָא, הִלוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עָלֵיהּ, חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא, כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ. עַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַאי עֹנֶג. עֹנֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא בַּאֲתַר דְּקֹדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. דְּהַאי עֹנֶג עַל יְיָ' הוּא. וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלוּלָא דְּמַלְכָּא, אִתְעֲטָּר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּעֹנֶג הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין. so that day is the day of the King’s rejoicing with the Matrona. Of the joy of Father and Mother in Him, of the rejoicing of higher and lower. In the joy of the King all must rejoice, and there must be no suffering then.

בְּהַאי יוֹמָא, תְּלַת סְעוּדָתָאן בַּעְיָין בְּנֵי מַלְכָּא, לְזַמְּנָא, וּלְסַדְּרָא פָּתוֹרֵי. בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְכַד אִזְדְּמַן בֵּיהּ חַגָּא, אוֹ זְמָנָא, לָא יְסַדֵּר בַּר נָשׁ תְּרֵי פָּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא, חַד לְשַׁבָּת, וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (שמואל ב ט׳:י״ג) עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, סִפּוּקָא הוּא בְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדּוּרֵי פָּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא, וְהוּא יָהִיב מִינֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא. On this day the sons of the King must prepare three meals for their table for the honour of the King, as we have laid down. But if a festival or appointed time occurs on it, a man need not prepare two tables for each meal, one for Sabbath and one for the guest: there is sufficient at the King’s table for the guest who has come.’

דָּבָר אַחֵר לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. בְּגִינָךְ אָמַר לִבִּי לִבְנֵי עָלְמָא, בַּקְּשׁוּ (ס"א את פניך יי' אבקש) פָנָי אִלֵּין זִמְנַיָּיא וְחַגַיָיא דְּכֻלְּהוּ זַמִּין לְהוֹן לַאֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין לְעַטְרָא לוֹן, כָּל חַד וְחַד בְּיוֹמֵיהּ, כָּל חַד וְחַד בִּזְמַנֵיהּ, וְיִשְׁאַבוּן כֻּלְּהוּ מֵהַהוּא עֲמִיקָא דַּעֲמִיקְתָא, דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין נָפְקִין מִנֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ כְּתִיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זְמִינִין אִינּוּן לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, וּלְאִשְׁתַּאֲבָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַדְּשׁוּן כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא, וְיִשְׁתְּכַח בְּהוּ חֶדְוָותָא. We may also interpret the word “face” to refer to the appointed seasons and festivals, all of which were invited by David to the place called “holy”, in order to crown each of them on its day and its appointed time, that all might draw from that most profound source from which issue streams and fountains. Therefore they are called “invited to holiness”—.invited to that place called “holiness” to be crowned with it and draw from it that all may be sanctified together and joy may be found among them.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: זְמִינִין דְּקֹדֶשׁ. וְכַד מֵהַאי זְמִינִין, זְמִינִין מִן נַחֲלָא דְּנַגִּיד וְנָפִיק. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין בְּנֵי נָשָׁא לִסְעוּדָתֵיהּ, אַעְטָּר קָמַיְיהוּ מִכָּל זִינֵי מֵיכְלָא דְּעָלְמָא, אַפְתַּח לְהוּ גַּרְבֵּי חַמְרָא, שַׁפִּיר בְּרֵיחָא, שַׁפִּיר לְמִשְׁתְּיָיא. דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, מַאן דִּמְזַמִּין לְמֵיכְלָא וּלְמִשְׁתְּיָיא זַמִּין. כַּךְ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כֵּיוָן דְּאִינּוּן זְמִינִין לִסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, זְמִינִין אִינּוּן לְחַמְרָא טַב וְשַׁפִּיר דְּמִנְטְרָא. (כמה דאת אמר (שיר השירים א׳:ב׳) כי טובים דודיך מיין) וְעַל דָּא מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּתִיב. R. Abba said that “holy convocations” means “invited by holiness”, and when they are invited by this, they are invited by the Stream that issues forth perennially. We may compare it to a king who, having invited people to a banquet, sets before them all manner of dishes and opens for them casks of well flavoured wine, for he who invites invites to eat and drink. So the “holy convocations”, since they are invited to the banquet of the King, are invited to partake of the good wine which has long been kept in store. Israel, too, are called “holiness”, because they are invited by the holiness above; therefore they should prepare a banquet and rejoice, since for them it is fitting.

דָּבָר אַחֵר (ויקרא כ״ג:ד׳) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ'. מַהוּ מוֹעֲדֵי יְיָ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מֵיְיָ' אִינּוּן. דְּבֵיהּ אִתְקָשָּׁרוּ מִתַתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ בֵּיהּ מִתְקַשְּׁרָן, וּמִתְעַטְּרָן (ס"א ומתעתדן) (נ"א ומתאחדן) כֻּלְּהוּ, לְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא חַד בְּקִשְׁרָא דְּמַלְכָּא. מַאי טַעֲמָא. כְּמָה דְּמַלְכָּא יָרִית לְאַבָּא וּלְאִימָּא, וְאָחִיד בְּהַהוּא קֹדֶשׁ, וְאִתְעַטָּר בְּהוּ. (בגין) כַּךְ כָּל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, בַּעְיָין לְאִזְדַמְּנָא בְּהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, בְּגִין דְּיִתְאַחֲדוּ כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא (למלכא). וְעַל דָּא מוֹעֲדֵי יְיָ' אִקְרֵי, וּלְבָתַר מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, דְּהָא בְּהוּ אִתְעֲטָּר בְּמַלְכָּא. THESE ARE THE SET FEASTS OF THE LORD. R. Simeon said: ‘They are from the Lord (TETRAGRAMMATON), because He is the link between those (grades) above and those below, all being united through Him. Why? Because just as the King inherits the Father and Mother and is attached to their holiness, so all those that are attached to the King are to be invited to that supernal place called “holiness” in order that they mav all be united. Hence they are called first “set feasts of the Lord”, and then “holy convocations”.

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, תְּרֵין חוּלָקִין אִית לְיִשְׂרָאֵל בְּהוּ אִי מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ', (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְאִי מִסִּטְרָא עִלָּאָה דְּקֹדֶשׁ, חוּלָקָא עִלָּאָה אִית לְיִשְׂרָאֵל בֵּיהּ, דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וְעַל דָּא לְכוּ אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא לְהוּ, וּלְתַקְּנָא קַמַּיְיהוּ חֶדְוָותָא וּסְעוּדָתָא וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. WHICH YE SHALL PROCLAIM IN THEIR APPOINTED SEASON. Israel have two portions in them-whether from the side of the King, since Israel “cleave to the Lord”, or from the side of Holiness, since they are called “men of holiness”. Therefore (says the Scripture), for you it is fitting to invite them and to prepare a joyful feast before them and rejoice in them:

וּמַאן דִּמְזַמֵּן לְאָחֳרָא (ס"א לארחא), בָּעֵי לְאַחֲזָאָה לֵיהּ חֵידוּ, וְאַנְפִּין נְהִירִין לְעַטְּרָא (נ"א לנטרא) אוֹרְחֵיהּ דְּהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא יַקִּירָא, אָמַר לִבְנֵי הֵיכָלֵיהּ, כָּל שְׁאָר יוֹמִין הֲוִיתוּן כָּל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ, דָּא עָבִיד עֲבִידְתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בִּסְחוֹרָתֵיהּ, וְדָא אָזִיל בְּחַקְלֵיהּ. בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי, דְּכֻלְכוֹן מִתְעָרִין (ס"א מתעתדי) בְּחֶדְוָותָא דִּילִי, הַשְׁתָּא זְמִינִית אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, לָא בָּעֵינָא דְּתִשְׁתַּדְּלוּן בַּעֲבִידְתָא, וְלָא בִּסְחוֹרָתָא, וְלָא בְּמַדְבְּרֵי, אֶלָּא כֻּלְכוּ אִזְדְּמָנוּ, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי, וְאַתְקִינוּ גַּרְמַיְיכוּ לְקַבְּלָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּחֶדְוָותָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא. אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתָא יַקִּירָא, בְּגִין דִּיהֵא זְמִינִי דִּילִי בְּכָל סִטְרִין. for one who invites a guest must show him a smiling face to crown his visit therewith. Imagine a king who invites an honoured guest and says to his court: All other days you are each in his house doing his work there, or in business or in the field, save only on my special day which you devote to rejoicing with me. Now I have invited a very honoured guest, and I desire that you should engage in no work in the house or in business or in the field, but that you should all come together as on my special day and prepare to meet that guest with smiles, with joy and with praises.

כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, כָּל שְׁאָר יוֹמִין אַתּוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בַּעֲבִידְתָא בִּסְחוֹרָתָא, בַּר הַהוּא יוֹמָא דִּילִי. הַשְׁתָּא אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא זְמִינִית, אַתּוּן קַבִּילוּ לֵיהּ, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, זָמִינוּ לֵיהּ, אַתְקִינוּ לֵיהּ סְעוּדָתֵי עִלָּאֵי, פָּתוֹרֵי מְסַדְּרָן, כְּגַוְונָא דְּהַהוּא יוֹמָא דִּילִי. בְּגִין כָּךְ תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם. So God said to Israel: All other days you are engaged in work and in business, save on my special day (the Sabbath). Now I have invited a very honoured guest, and do you therefore receive him with smiles and prepare for him a special table as on my own day. Hence it says: “You shall call (i.e. invite) them in their appointed time”.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא חֲדָאן בְּהָנֵי מוֹעֲדַיָּא, וּמְשַׁבְּחִין שְׁבָחָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מְסַדְּרִין פָּתוֹרֵי, מְתַקְּנֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּמָאנֵי יְקָר, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אַמְרִין, מַה טִיבָן דְּיִשְׂרָאֵל בְּכַךְ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, אוּשְׁפִּיזָא עִלָּאָה אִית לוֹן יוֹמָא דָּא. אַמְרֵי וְלָאו דִּילָךְ הוּא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹן וְכִי יִשְׂרָאֵל לָאו קֹדֶשׁ נִינְהוּ, וְאִקְרוּן קֹדֶשׁ, לוֹן אִתְחֲזֵי לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזָא דִּילִי, חַד מִסִּטְרָא דִּילִי, דְּהָא אִינּוּן דְּבֵקִים בִּי. וְחַד מִסִּטְרָא דְּקֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, אוּשְׁפִּיזָא דִּלְהוֹן הוּא וַדַּאי, בְּגִין דִּזְמִינוּ דְּהַאי אוּשְׁפִּיזָא מִקֹּדֶשׁ הוּא, דִּכְתִּיב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פָּתְחוּ כֻּלְּהוּ וְאָמְרוּ, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. See now. When Israel below rejoice in those festivals and sing praises to the Holy One, blessed be He, and prepare a table and put on their best garments, the angels in heaven ask: What do Israel mean by this, and God answers them: They have a distinguished guest on this day. But, they say, is he not Thy guest, from the place called Holiness? He replies: And are not Israel holy and called holy, so that it is meet for them to invite My guest—alike from My side, because they cling to Me, and from the side of holiness, since it is written, “Israel are holy to the Lord”. Assuredly the guest is theirs. Then they all break forth with the words, “Happy is the people that is in such a case”.

תְּלָתָא אִינּוּן זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ, וְלָא יוֹתֵר. חַג הַמַּצוֹת. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְחַג הַסּוּכּוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת לָאו מִקֹּדֶשׁ הוּא זַמִּין. אָמַר לֵיהּ לָאו, בִּתְרֵי סִטְרִין, חַד, דְּהוּא וַדַּאי קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְחַד, דְּשַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא, דְּהָא יְרוּתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. יְרוּתָא דְּקֹדֶשׁ הוּא יָרִית, וְלָאו זְמִינִי. וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ. בְּהַאי, יוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִתְעֲטָּר בֵּיהּ, וְעַל דָּא שַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא. There are three that are invited from Holiness, and no more-the Feast of Unleavened Bread, the Feast of Weeks, and the Feast of Tabernacles.’ ‘But’, said R. Abba to him, ‘is not Sabbath also invited from Holiness?’ ‘No,’ he replied, ‘for two reasons. One is that Sabbath is itself called holiness, and the other is that Sabbath has the right of entry by inheritance. Hence all the rest are invited and link themselves with Sabbath and crown themselves with it, but the Sabbath is not invited.