תָּא חֲזֵי, בָּלָק חַכִּים הֲוָה, וְרַב חַרְשִׁין בְּעוֹבָדֵי יְדוֹי, יַתִּיר מִן בִּלְעָם. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא כָּל מַה דְּבָעֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לְאִתְּעָרָא בְּעוֹבָדָא לְתַתָּא. דִּבְעוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא, אִתְּעַר עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְעוֹבָדָא דָּא בָּעֵי בִּקְדוּשָּׁה, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבַאֲתַר דְּלֵית עוֹבָדָא, אִית מִלָּה, וּבְמִלָּה דְּפוּמָא, תַּלְיָא עוֹבָדָא, לְאִתְּעָרָא לְעֵילָּא. כְּמָה דְּבָעֵינָן לְאִתְּעָרָא קְדוּשָּׁה עִלָּאָה, בְּעוֹבָדָא וּבְמִלָּה. הָכִי נָמֵי אִינּוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא, בַּעְיָין לְאִתְּעָרָא סִטְרָא דִּלְהוֹן, בְּעוֹבָדָא וּבְמִלָּה דְּפוּמָא. Balak was a greater master of magic arts than Balaam. For just as the celestial holiness can be aroused both by act and by word on our part, so can they that come from the side of uncleanness.

וְאַף עַל גַּב דְּבִלְעָם חַרְשָׁא הֲוָה רַב מִכָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא, חַרְשָׁא עִלָּאָה מִנֵּיהּ הֲוָה בָּלָק. בְּקֶסֶם הֲוָה בָּלָק רַב מִכָּל חַכִּימִין. וּבִלְעָם בְּנַחַשׁ (והא אוקמוה). קֶסֶם וְנַחַשׁ תְּרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן, קֶסֶם תַּלְיָא בְּעוֹבָדָא. נַחַשׁ לָא תַּלְיָא בְּעוֹבָדָא אֶלָּא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, וּבְמִלָּה דְּפוּמָא. וּכְדֵין מִתְעָרִין עָלַיְיהוּ רוּחָא מִסְאֲבָא, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ, וְעָבִיד מַה דְּעָבִיד. Balaam was the greatest of sorcerers, but Balak was still greater. Balaam was greater in divination, but Balak in sorcery. For sorcery depends on actions, but divination on utterances and observations.

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין לָאו הָכֵי, אֶלָּא כֻּלְּהוּ קַדִּישִׁין, וְכָל עוֹבָדַיְיהוּ לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ב:ט״ו) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. וְעַל דָּא כְּתִיב, (במדבר כ״ג:כ״ג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא אִינּוּן בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה אֲחִידָן. וְעוֹבָדַיְיהוּ בִּקְדוּשָּׁה אָתוּ, וּקְדוּשָּׁה מִתְעָרֵי עָלַיְיהוּ וּמִתְלַבְּשָׁן בָּהּ. Not so holy Israel, whose whole endeavour is to draw upon themselves the spirit of holiness, wherefore it is written, “For there is no divination against Israel nor enchantment against Jacob” (Num. 23, 23).

וְתָּא חֲזֵי, בְּקֶסֶם הֲוָה בָּלָק רַב מִכָּל חַכִּימִין, וּבִלְעָם בְּנַחַשׁ. וְעַל דָּא בְּשַׁעֲתָא דְּבָעָא בָּלָק לְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ, מַה כְּתִּיב (במדבר כ״ב:ז׳) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם. (ובלעם עובדוי בנחש) תָּא חֲזֵי, בְּמִלָּה דְּפוּמָא הֲוָה בִּלְעָם רַב מִכָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא, וּבְאִסְתַּכְּלוּתָא דְּהַהוּא נַחַשׁ, הֲוָה יָדַע לְכַוְּונָא שַׁעֲתָא. וְעַל דָּא בָּעָא בָּלָק לְאַשְׁלְמָא מִלָּה (ס"א כלא) קֶסֶם וְנַחַשׁ. Because Balaam was more powerful with his mouth than all diviners and in the observation of the great Serpent, therefore Balak wished to combine his own sorcery with his divination.

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, הָא קְדָמוּךָ בָּנַי. עוֹבָדָא אִית בְּגַוַויְיהוּ, דְּכָל סִטְרִין בִּישִׁין וְּזִינִין בִּישִׁין וְחַרְשִׁין דְּעָלְמָא לָא יַכְלִין לְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ עַרְקִין מִקַּמֵּיהּ. וּמַאי אִיהוּ. אֹהֶל מוֹעֵד, וּמָאנֵי קוּדְשָׁא, וְשִׁמּוּשֵׁי מַקְדְּשָׁא, וּקְטֹרֶת בּוּסְמִין, דְּקָא מְבַטֵּל כָּל רִתְחָא וְרוּגְזָא דְּעָלְמָא, דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְעִלָּוָון וְקָרְבְּנִין בְּכָל יוֹמָא, וּתְרֵי מִזְבְּחוֹת, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא מִזְבְּחוֹת, וְשֻׁלְחָן וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ, וְכַמָּה שִׁמּוּשִׁין לְעוֹבָדָא, לְמִלָּה דְּפוּמָא, הָאָרֹן וּתְרֵי לוּחַיָּיא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאַהֲרֹן לְכַפְּרָא עַל עַמָּא בִּצְלוֹתָא בְּכָל יוֹמָא. כֵּיוָן דְּאַשְׁגַּח הַהוּא רָשָׁע בְּהַאי, אָמַר כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא. יְיָ' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. וְעַל דָּא עַמִּי זְכָר נָא, בְּבָעוּ מִנַּיְיכוּ, הֲווֹ דְּכִירִין הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחַבָּרוּ בָּלָק וּבִלְעָם לְשֵׁיצָאָה לְכוּ, וְלָא יָכִילוּ, דַּאֲנָא אֲחִידְנָא בְּכוּ, כְּאַבָּא דְּאָחִיד בִּבְרֵיהּ, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בִּידָא דְּאָחֳרָא. מִן הַשִּׁטִּים וְעַד הַגִּלְגָל, מַאי דָּא לָקֳבֵיל דָּא. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּבָעוּ מִנַּיְיכוּ, הֲווֹ דְּכִירִין כָּל זִמְנָא דַּהֲוִיתּוּן אֲחִידָן בִּי, וְלָא יָכִיל הַהוּא רָשָׁע בְּחַרְשׁוֹי וְקִסְמוֹי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיכוּ. כֵּיוָן דִּשְׁבַקְתּוּן יְדַיְיכוּ לְאַחֲדָא בִּי, וַהֲוִיתוּן בְּשִׁטִּים, מַה כְּתִיב. (במדבר כ״ה:ב׳) וַיֹּאכַל הָעָם וַיִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. בַּגִּלְגָּל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע י״ב:י״ב) בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ, וּכְדֵין שְׁלִיטוּ בְּכוּ שַׂנְאֵיכוֹן. Said God to him: Wretch, my sons have anticipated you. They have something which prevents all evil sides and species and sorceries from coming near them, to wit, the tent of assembly and the holy vessels and the utensils of the Sanctuary and the incense of spices, which allays all wrath and anger, both above and below, and the daily sacrifices and the two altars and the table and the shew-bread and the laver and its base, and many utensils to serve the utterance of the mouth, the ark and the two tablets of the Law and Aaron to make atonement for the people with his prayer every day. When the wicked Balaam saw all this he said: “For there is no divination against Israel nor sorcery against Israel”. Why? Because “the Lord his God is with him, and the pleasure of the King is in him”. Therefore, “My people, I beseech you to remember the time when Balak and Balaam joined forces to destroy you, but did not succeed because I took hold of you as a father takes hold of his son, not letting him fall into the hand of another.” The verse continues, “From Shittim to Gilgal”. Why are these places mentioned? As much as to say: Remember that when you let go your hold upon me, then in Shittim “the people ate and bowed down to their gods” (Num. 25, 2), and in Gilgal “they sacrificed bullocks” (Hos. 12, 11), and then your enemies prevailed over you.

וְכָל דָּא אֲמַאי. לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ' כָּל אִינּוּן צְדָקוֹת, דְּעָבֵדְנָא לְכוּ, בְּזִמְנָא דְּאַתּוּן אֲחִידָן בִּי, וְלָא שָׁבִיקְנָא מִלָּה דְּעָלְמָא לְשַׁלְּטָאָה בְּכוּ, וְרוּגְזָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְּזִינִין בִּישִׁין, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא בְּכוּ. Why all this? “That you might know the righteous deeds of the Lord”, all those kindnesses that I did to you when you kept hold on Me, and I allowed nothing in the world to dominate you and neither the higher nor lower wrath nor the evil species were able to touch you.

(ויקרא כ״ו:ג׳) אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (מיכה ו׳:ה׳) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר וְגוֹ'. עַמִּי זְכָר נָא, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּעַמָּא דָּא, דְּמָארֵיהוֹן אוֹכַח לוֹן הָכִי. עַמִּי זְכָר נָא, אַף עַל גַּב דְּאַתּוּן סָטָאן מֵאוֹרְחָי, עַמִּי אַתּוּן, דְּלָא בָּעֵינָא לְמֶעְבַּד לְכוּ כְּעוֹבָדַיְיכוּ. IF YE WALK IN MY STATUTES, ETC. R. Hiya introduced this section with a discourse on the verse: “O my people, remember what Balak king of Moab consulted, and what Balaam the son of Beor answered him” (Micah 6, 5). ‘Happy’, he said, ‘is the people whose Master exhorts them thus, as though to say, Although you go astray from the ways of My people, My ways, yet ye are My people, and I do not desire to requite you according to your deeds.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּעַמָּא, דְּמָארַיְיהוּ אָמַר לוֹן, (מיכה ו׳:ג׳) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵיתִיךָ עֲנֵה בִּי. מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב. בְּכַמָּה מִלִּין וְעוֹבָדִין אָמַר לְשֵׁיצָאָה לְכוּ מֵעָלְמָא, וְכַמָּה חַרְשִׁין אִתְּעַר לָקֳבְלַיְיכוּ. R. Isaac said: ‘Happy the portion of the people whose Master says to them, “O my people, what have I done to thee and wherein have I wearied thee?” (Ibid. 3).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, זְכוֹר נָא. וַוי דַּאֲנָן צַוְוחִין בְּכָל יוֹמָא, וְגָעֵינָן וּבָכֵינָן, (איכה ה׳:א׳) זְכוֹר יְיָ' מֶה הָיָה לָנוּ. (תהילים קל״ז:ז׳) זְכוֹר יְיָ' לִבְנֵי אֱדוֹם, וְלָא בָּעֵי לְאַשְׁגְּחָא עֲלָנָא, הוּא אָמַר לָן בְּבָעוּ זְכוֹר נָא, אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בָּעוּתָא, וַאֲנָן לָא אַשְׁגַּחְנָא בֵּיהּ, כְּגַוְונָא דָּא אֲנָן צַוְוחִין, זְכוֹר יְיָ' מֶה הָיָה לָנוּ, זְכוֹר יְיָ' לִבְנֵי אֱדוֹם, (תהילים ע״ד:ב׳) זְכוֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם, (תהילים ק״ו:ד׳) זָכְרֵנִי יְיָ' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, וְלָא בָּעֵי לְאַשְׁגְּחָא עֲלָן. R. Jose said: ‘God said to Israel, “Remember now (I pray you)”. We cry every day with tears and wailing, “Remember, O Lord, what is come upon us” (Lam. 5, 1), “Remember, O Lord, against the children of Edom” (Ps. 137, 7), and He says to us, “I pray you, remember now”, and we pay no heed; therefore when we cry He pays no heed to us.’

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁיבוֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְיָ' אֵלָי. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל שִׁמְשָׁא, וְתַרְעִין כֻּלְּהוּ אַסְתִּימוּ, וְעָאל לֵילְיָא וְאִתְחֲשָׁךְ, כַּמָה חֲבִילֵי שָׁרָאן מְשַּׁלְשְׁלֵיהוֹן, וְאָזְלִין וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא, וְכַמָּה רַבְרְבֵי מְמָנָן עָלַיְיהוּ דִּמְדַבְּרֵי לְהוּ. וְאִית מְמָנָא רַבְרְבָא עַל כֹּלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא וְהַהוּא רָשָׁע הֲוָה שְׁכִיחַ לְגַבֵּי הַהוּא מְמָנָא עִלָּאָה מִכֹּלָּא בְּחַרְשׁוֹי. וְהוּא הֲוָה אָמַר בְּחַרְשׁוֹי בְּלֵילְיָא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ שַׁלְטָא בְּכָל סִיעָתָא דִּילֵיהּ, וְהוּא הֲוָה אָתֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא גַּבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ מַה דְּאִיהוּ בָּעֵי. “And he said to them: Tarry here this night, and I will bring you word again as the Lord shall speak unto me.” Observe that when the sun goes down and all the gates are closed and night falls and it grows dark, many dogs are loosened from their chains and go wandering about the world. There are many Chieftains who guide them and one supreme Chieftain from the side of the Left. That wicked Balaam gained access to this supreme Chieftain by his sorceries, which he practised in the night when he was at the head of all his company, and then he made known his requests to him.

וְעַל דָּא בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב אֱלֹהִים, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ, הוּא אָתָא לְגַבַּיְיהוּ, וְלָאו אִינּוּן לְגַבֵּיהּ, דְּהָא לֵית לְהוּ אֲתַר זַמִּין. וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב אֱלֹהִים. אֶלָּא, שְׁמָא דָּא אִשְׁתְּתַּף בְּכֹלָּא, וַאֲפִילּוּ עֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי אֱלֹהִים אִקְרֵי, אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּבִכְלָלָא דֶּאֱלֹהִים אֲחֵרִים אִלֵּין מְמָנָן, וּבִכְלָלָא דָּא הֲווֹ, וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי הָכֵי. וְהַהוּא רָשָׁע הֲוָה אָמַר בְּחַרְשׁוֹי וְקָרֵי לֵיהּ, וְאָתֵי לְגַבֵּיהּ. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (במדבר כ״ב:ח׳) לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁיבוֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְיָ' אֵלָי. הַהוּא רָשָׁע קָא מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ, דְּהָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא וַיָּבֹא אֱלֹהִים. The word Elohim is used in connection with Balaam as with Laban and with Abimelech, because this is a name of general application, being used of idols under the title of “other gods”, which includes these Chieftains also. So this wicked Balaam summoned the Chieftain to him and he came to him.

(ויקרא כ״ו:ג׳) אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ. אִם בְּחֻקּוֹתַי, דָּא אֲתַר דִּגְזִירִין דְּאוֹרַיְיתָא תַּלְיָין בְּהַהוּא אֲתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ח:ד׳) אֶת חֻקּוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. חוֹק הוּא דְּאִקְרֵי הָכִי, וּגְזִירִין דְּאוֹרַיְיתָא בָּהּ אִתְכְּלִילָן. (ויקרא כ״ה:י״ח) וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ. מִשְׁפָּטַי, דָּא הוּא אֲתַר אָחֳרָא עִלָּאָה, דְּהַהִיא חֻקָּה אֲחִידַת בֵּיהּ, וּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא דְּעִילָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְכָל גִּזְרֵי אוֹרַיְיתָא, וְכָל קִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא, בְּהָנֵי אֲחִידָן. בְּגִין דְּהַאי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְהַאי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. IF YE WALK IN MY STATUTES. This is the place from which depend the decrees of the Law, whereas “judgements” signifies another and higher place to which this statute is attached; and the two, “statute” and “judgement”, are connected both on the higher and the lower plane. All the commandments and decrees and sanctifications of the Torah are attached to these, because one is the Written Torah and the other the Oral Torah.

וְעַל דָּא אִם בְּחֻקּוֹתַי, כָּל אִינּוּן גְּזִירִין וְדִינִין וְעוֹנָשִׁין וּפִקּוּדִין, דְּאִינּוּן בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, חֻקָּה. וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמוֹרוּ, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהילים פ״א:ה׳) מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וְדָא אָחִיד בְּדָא וְדָא בְּדָא, וְכֹלָּא חַד. וְדָא הוּא כְּלָלָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וּמַאן דְּאַעְבַּר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּאִלּוּ פָּגִים שְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּחֹק וּמִשְׁפָּט שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. וְעַל דָּא, אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ: דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ: דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב. וְדָא הוּא כְּלָלָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. Both are intertwined and form one entity, and this is the sum of the Holy Name, so that he who transgresses against the commandments of the law in effect impairs the Holy Name.

וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. מַאי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵּלֵכוּ וְתִשְׁמְרוּ, אֲמַאי וַעֲשִׂיתֶם. אֶלָּא, מַאן דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאָזִיל בְּאוֹרְחוֹי, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ עֲבִיד לֵיהּ לְעֵילָּא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִלּוּ עַשָׂאָנִי, וְאוֹקְמוּהָ. וְעַל דָּא וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם כְּתִיב וַדַּאי, וְהוֹאִיל וּמִתְעָרֵי עָלַיְיכוּ לְאִתְחַבְּרָא דָּא בְּדָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם וַדַּאי. AND YE SHALL DO (MAKE) THEM. After walk and “keep” have been mentioned, why does it also say “do”? Because he who “keeps” the precepts of the Law and “walks” in God’s ways, if one may say so, “makes” Him who is above. Also it says, “You shall make them”, because the two aspects (of statute and judgement) are both aroused through you and join together so that the Holy Name is consummated.’

(ויקרא כ״ו:ו׳) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְגוֹ'. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים ד׳:ה׳) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ וְגוֹ'. רִגְזוּ וְאַל תֶּחטָאוּ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְשַׁפִּיר. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּרָמַשׁ לֵילְיָא, וּבַר נָשׁ שָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ, כַּמָה גַּרְדִּינֵי נִמוּסִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְאָזְלִין וְשָׁאטִין, וּבְנֵי נָשָׁא בָּעָאן לְאִתְרַגְּזָא מִקָּמֵיה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַּח נַפְשֵׁיהּ בְּגַּוַּיְיהוּ, וְיִשְׁתֵּזִיב מִנַּיְיהוּ. וְיִבְעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, דְּלָא יָפִּיק מִנַּיְיהוּ מִלָּה בְּפוּמֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יִתְּעַר לְהוּ לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בַּהֲדֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה. דְּלָא יָפִּיק מִנַּיְיהוּ מִלָּה מִפּוּמֵיהּ. AND I SHALL GIVE PEACE IN THE LAND, AND YE SHALL LIE DOWN AND NONE SHALL MAKE YOU AFRAID. R. Jose cited here the verse: “Stand in awe and sin not”, etc. (Ps. 4, 5). ‘When night has fallen’, he said, ‘and men have gone to bed, many emissaries of the law arise and go about the world, and it behoves men to tremble in awe before the Holy One, blessed be He, in order that they may be delivered from them. And a man should be careful not to make any reference to them with his lips so as not to draw their attention to him. Hence it is written, “Commune with your own heart upon your bed” (Ibid.)

רִבִּי אַבָּא אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ דְּאֲפִילּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, כְּגוֹן פַּרְעֹה נְכֹה. אֲבָל וְחֶרֶב לֹא תַעֲבוֹר, דָּא סִיעָתָא דִּילָהּ. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, דְּלָא תִּשְׁלוֹט בְּאַרְעָא, וַאֲפִילּוּ הַעֲבָרָה בְּעָלְמָא לֹא תַעֲבוֹר עָלַיְיכוּ, וַאֲפִילּוּ חֶרֶב דִּשְׁאָר עַמִּין, וַאֲפִילּוּ בַּר נָשׁ מִזְיָינָא, לָא יַעֲבוֹר עָלַיְיכוּ. R. Abba said: ‘We have explained that this includes even a sword of peace, like that of Pharaoh Necho. Here a difficulty arises, since we have learnt that if the head of the people is good, they are all delivered for his sake, and if the head is not good the whole people is made to suffer for his sake.

וְדָא דָּרִישׁ יֹאשִׁיָּהוּ מַלְכָּא, וְאוֹקְמוּהָ דְּהוּא אַתְפַּס בְּחוֹבַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דִּכְתִּיב, (איכה ד׳:כ׳) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְיָ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם וְגוֹ'. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, דְּהָא תָּנֵינָן אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא הוּא טַב, כָּל עַמָּא מִשְׁתֶּזְבָן בְּגִינֵיהּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא אִתְכֵּשָׁר, כָּל עַמָּא אִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. וְהָא יֹאשִׁיָּהוּ רֵישָׁא דְּכַשְׁרָא הֲוָה, וְעוֹבָדוֹי מִתְכַּשְּׁרָן. אֲמַאי אִתְפַּס בְּחוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. King Josiah interpreted the verse thus, but as we have learnt, he was made to suffer for the sins of Israel. Now seeing that Josiah was a good king and acted rightly, why had he to suffer for the sins of Israel?

אֶלָּא עַל דְּלָא הַיְּמִין בֵּיהּ בְּיִרְמִיָהוּ, וְלָא כָּפִית לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּחָשִׁיב דְּכֻלְּהוּ זַכָּאִין כְּוָותֵיהּ. וַהֲוָה אָמַר לֵיהּ יִרְמִיָּה, וְלָא הַיְּמִין בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אִתְפַּס בְּחוֹבֵיהוֹן. וְעוֹד דְּסִיהֲרָא הֲוָה מָאִיךְ נְהוֹרָא, וּבַעְיָא לְאַסְתְּמָא. The reason was because he did not exercise control over Israel, since he thought that they were all virtuous like himself, and though Jeremiah told him that they were not, he did not believe him. Another reason was that the Moon’s light was fading and it was seeking to disappear.

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (שמות ל״ג:ז׳) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, אֲמַאי. אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל קָא מְשַׁקְּרֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְלִיפוּ יְקָרָא דִּילֵיהּ, הָא מַשְׁכּוֹנָא דִּילֵיהּ יְהֵא בִּידָא דִּמְהֵימָנָא, עַד דְּנֶחֱמֵי בְּמַאן יִשְׁתְּאַר. R. Judah then expounded the verse: “Now Moses took the tent and pitched it without the camp” (Ex. 23, 7). Why did he do so? Said Moses: Since Israel have denied the Holy One, blessed be He, and have exchanged His glory for another, let His pledge here be in the hands of a faithful keeper until we see with whom it will be left.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווֹ אָזְלֵי בְּאָרְחָא, אַעְרָעוּ בְּהַהִיא מְעַרְתָּא בְּחַקְלָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, הַאי דִּכְתִּיב, (דברים כ״ח:ס״ט) אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית וְגוֹ', מִלְּבַד הַבְּרִית. מַאי דִּבְרֵי הַבְּרִית. דִּבְרֵי גְּבוּרָה (ס"א האלה) מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ, הַלָּלוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהַלָּלוּ מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְהָא אִתְּמַר. As R. Hiya and R. Jose were journeying together, they came to a cave in a field and R. Hiya asked R. Jose: ‘Why is it written “These are the words of the covenant which the Lord commanded Moses to make with the children of Israel, besides the covenant which he made with them in Horeb” (Deut. 28, 69)? It should be: These are the words of the adjuration, should it not?’