(במדבר א׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ', רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ', הַאי קְרָא אִתְּמַר. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם עָבֵד לֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וַהֲוָה כָּלִיל מִכֹּלָּא, וַהֲוָה נְהוֹרֵיהּ נָהִיר, מִסַּיְיפֵי עָלְמָא עַד סַיְיפֵי עָלְמָא. וַהֲווּ דַּחֲלִין קַמֵּיהּ כֹּלָּא. AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI, IN THE TENT OF MEETING, ETC. R. Abba cited here the verse: “And God created man in his own image, in the image of God created he him”, etc. (Gen. 1, 27). ‘We have already explained’, he said, ‘that when the Holy One, blessed be He, created man, He made him in the image of the higher and the lower grades, so that he epitomised the whole, and his light shone forth from one end of the world to the other, and the whole of creation feared him.

וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר בְּצַלְמוֹ, מַאי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ. אֶלָּא וַדַּאי תְּרֵין דַּרְגִּין דִּכְלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָּא, חַד לִדְכַר, וְחַד לְנוּקְבָּא. It is necessary, however, to look deeper into this verse. For since Scripture says “And God created man in his own image”, why repeat “in the image of God created he him”? But what it signifies is a two-foldness of grades, of male and female comprised within the man,

וּבְגִין כַּךְ דּוּ פַּרְצוּפִין הֲווֹ ודַּאי, וְסֵיפָא דִּקְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם. וְכָלִיל הֲוָה מִכָּל סִטְרִין (נ"א מתרין סטרין) וְאַף עַל גַּב דְּנוּקְבָּא אֲחִידַת בְּסִטְרוֹי. הָא הִיא נָמֵי כְּלִילָא מִתְּרֵין סִטְרִין, לְמֶהֱוִי שְׁלִים בְּכֹלָּא. which made him a duality of prosopa, so that he was complete in all respects,

וַהֲוָה מִסְתָּכַּל בְּחָכְמְתָא, לְעֵילָּא וְתַתָּא. כֵּיוָן דְּסָּרַח, אִתְמַעֲטוּ פַּרְצוּפִין, וְחָכְמְּתָא אִסְתָּלָקַת מִנֵּיהּ, וְלָא הֲוָה מִסְתָּכַל אֶלָּא בְּמִלֵי דְּגוּפֵיהּ. לְבָתַר אוֹלִיד בְּנִין מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְלָא אִתְיָשָׁבוּ דָּא וְדָא בְּעָלְמָא, עַד דְּאוֹלִיד בַּר, וּמִנֵּיהּ אִשְׁתְּלִים (ס"א אשתיל) עָלְמָא, דְּאִקְרֵי שֵׁת, וְהָא אוּקְמוּהָ. and he contemplated in wisdom both what was above and what was below. But once he sinned his prosopa diminished, wisdom departed from him, and he could survey only the affairs of his body. He then begat offspring partaking both of the higher and of the lower nature, but the world was not settled by either of them until Adam begat a son called Seth,¹Sheth = foundation. by whom the world was made complete.¹Al. with whom the world was planted. v. Mid. r. Num. 14, 12; Cant. 8, 9.

וְעִם כָּל דָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה לָא אִשְׁתְּלִים, וְלָא הֲוָה שְׁלִים, וְלָא אִשְׁתְּכַח בְּקִיּוּמֵיהּ, עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם, וְאִתְקַיָּים עָלְמָא. אֲבָל לָא אִשְׁתְּלִים, עַד דְּאַבְרָהָם אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּעָלְמָא וְאָחִיד בֵּיהּ בִּימִינָא, כְּמַאן דְּאָחִיד בִּימִינֵיהּ, לְמַאן דְּנָפִיל. אָתָא יִצְחָק, וְאָחִיד בִּידֵיהּ דְּעָלְמָא בִּשְׂמָאלָא, וְאִתְקָיָּים יַתִּיר. כֵּיוָן דְּאָתָא יַעֲקֹב, אָחִיד בְּאֶמְצָעִיתָא בְּגוּפָא, וְאִתְכְּלִיל בִּתְרֵין סִטְרִין, אִתְקַיָּים עָלְמָא וְלָא הֲוָה מִתְמוֹטֵט. Yet was not the lower world finally completed, nor was it firmly established until Abraham appeared, until Abraham took hold of it by the right hand as one upholds with his right hand one who is falling. Then came Isaac, who seized the world by the left hand, establishing it still more firmly. When Jacob came, he held the world by the centre of the body, uniting the two sides, whereby the world became firm and immovable.

וְעִם כָּל דָּא לָא אַשְׁתִּיל (ס"א אשתלים) בְּשָׁרְשׁוֹי, עַד דְּאוֹלִיד תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, וְשִׁבְעִין נַפְשָׁאן, וְאַשְׁתִּיל (ס"א ואשתלים) עָלְמָא. וְעִם כָּל דָּא לָא אִשְׁתְּלִים, עַד דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא. כְּדֵין אִתְקָיָּימוּ עָלְמִין וְאִשְׁתְּלִימוּ, וְאִתְבְּסָמוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. With all that it did not take deep root until there were born the twelve tribes and their offspring, numbering seventy souls. Nor yet was the world finally completed until Israel received the Torah on Mount Sinai and the Tabernacle was set up. All worlds were then finally established and perfected, and higher and lower creatures were properly based.

וּבְגִין כַּךְ, חַיָּילֵיהוֹן עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא גַּבַּיְיהוּ, בַּר אִינּוּן אַחֲרָנִין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד. אִי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲמַאי בְּמִדְבַּר סִינַי. אֶלָּא חַד לְאוֹרַיְיתָא וְחַד לְמַשְׁכְּנָא. Their forces were thus enumerated and noted, excepting some who did not enter into the count. Therefore it is written that “the Lord spake unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting the two corresponding one to the Torah and the other to the Tabernacle.

וְהַאי וְהַאי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וְכֹלָּא חַד, וְהַאי אִקְרֵי (מלכים א ו׳:א׳) חֹדֶשׁ זִיו רֶמֶז לְהַהוּא יַרְחָא וְשַׁתָּא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּהָא כְּדֵין עָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בִּשְׁלִימוּ. לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הֲוָה. Both were “in the first day of the second month”, the two being one. That month, besides, is called Ziv (=brightness, splendour), in allusion to the brightness of the moon of that month in that year, by reason that then the worlds altogether found themselves in completion. AFTER THEY HAD COME OUT OF THE LAND OF EGYPT: this emphasizes the fact that Israel’s exodus from Egypt took place in the first month.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים קט״ו:י״ב) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ'. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. דַּהֲווֹ עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא בְּמַדְבְּרָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן, וְאוֹסִיף עָלַיְיהוּ בְּכָל זִמְנָא. R. Isaac cited here the verses: “The Lord hath been mindful of us, he will bless… the house of Israel… the house of Aaron… them that fear the Lord, both small and great. The Lord increase you” (Ps. 115, 12-14). ‘The first “he will bless”,’ he said, ‘refers to the men who were numbered, and whom the Lord blesses and “increases more and more”.

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י׳) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. Observe this. Whoever speaks in praise of his companion or of his children or his substance, should also bless him and shower blessings on him. We learn this from Moses, who, after saying “And, behold, ye are this day as the stars of the heaven for multitude” (Deut. 1, 10), continued, “The Lord, the God of your fathers, make you a thousand so many more as ye are” (Ibid. 11), and then confirmed his words by adding “and bless you, as he hath promised you” (Ibid.).

וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא. מַאן דִּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבָעֵי עֵינָא טָבָא, וְלִבָּא טָבָא, וּרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. בְּגִין כָּךְ (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. But he who, recounting his neighbour’s good points, omits to bless him, will be the first to incur heavenly displeasure. Whereas he who does so bless will receive blessings from above. The man’s blessing, moreover, must be given not grudgingly, but generously and with a good heart, as God above all desires man’s good heart.¹v. T. B. Sanhedrin, 107a. How much more so must this be the case when a man offers praise to the Holy One, blessed be He! So Scripture says: “And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. (Ibid. 6, 5).

תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ לֵית בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא, עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי. וְאִי תֵּימָא, יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כּוּפְרָא נַטְלֵי מִנַּיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוִי עַד דְּיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כּוּפְרָא, וְסָלִיק לְחוּשְׁבְּנָא, וּבְקַדְמֵיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר מְנָאָן הַהוּא כּוּפְרָא, וּלְבָתַר מְהַדְּרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא, וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא. Now it has been laid down that the heavenly blessing does not rest on anything enumerated. How, then, is it that the Israelites were enumerated? Because the enumeration was by means of a ransom taken from them. The Israelites were thus first blessed, then their ransoms were counted, and that was followed again by a blessing given to them. The blessings, before and after, were a shield against death, which is ready to attack wherever there is enumeration.

מוֹתָנָא אֲמַאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְּגִין דְּבִרְכְתָא לָא שַׁרְיָא בְּמִנְיָינָא, כֵּיוָן דְּאִסְתָּלַק בִּרְכָתָא, סִטְרָא אַחֲרָא שָׁארֵי עֲלוֹי, וְיָכִיל לְאַתְזְקָא. בְּגִין דָּא בְּמִנְיָינָא נַטְלִין כּוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא, לְסַלְּקָא עָלֵיהּ מִנַּיְיהוּ. Should the blessing be removed, the “other side” may swoop down and inflict harm. The text continues:

(ס"א מעליה מותנא) יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין, דְּלָא סַלְּקִין בְּמִנְיָינָא. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, דְּאִינּוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא, בְּעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא, וּבִרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. אֶת בֵּית אַהֲרֹן, הָכִי נָמֵי נָשִׁין (דלהון), דְּאִתְבָּרְכָן בְּבִרְכָתָא (ס"א דלהון). “He will bless the house of Israel”, indicating the women who were not included in the enumeration, “He will bless the house of Aaron”, who pronounce the blessing on Israel generously and out of goodness of heart and love. “The house of Aaron”: again including their women.

יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ. אִלֵּין אִינּוּן לֵיוָאֵי, וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכִין, בְּגִין דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַקְּטַנִים עִם הַגְּדוֹלִים, אַף עַל גַּב דְּלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא. “He will bless them that fear the Lord”, alluding to the Levites, all of whom are blessed, because they fear the Lord. “Both small and great”: that is, even those who were not included in the enumeration.

תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכַח מִנְיָינָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְבָּרְכָן בֵּיהּ, כְּהַאי מִנְיָינָא. דְּהַאי מִנְיָינָא לְאִתְבָּרְכָא הֲוָה, וּלְאַשְׁלְמָא שְׁלֵימוּתָא דְּעָלְמִין הֲוָה, וּבַאֲתָר דְּבִרְכָּאן נָפְקִין אִתְמְנוּן, דִּכְתִּיב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, דְּאִיהוּ זִיוָא דְּבִרְכָּאָן דְּעָלְמָא, דְּמִנֵּיהּ נָפִיק זִיוָא לְעָלְמָא. וְעַל דָּא אִקְרֵי חֹדֶשׁ זִי"ו, דְּזִיוָא דְּכֹלָּא נָפִיק מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קל״ד:ג׳) יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, וְכֹלָּא חַד מִלָּה וּכְתִיב (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה וְגוֹ'. Observe that at no other enumeration were the Israelites blessed as at this one, which was intended in especial to be attended by a blessing and to put the finishing touch to all worlds.’ R. Judah used to be much in the company of R. Simeon. Once he asked him: ‘Which region is it whence blessings go forth to Israel?’ R. Simeon replied: ‘Woe to the world in that its people do not ponder or reflect on the glory of the Most High King. Observe this. When Israel are found worthy before the Holy One, blessed be He, and are with Him in a certain sacred celestial tree which contains the food of the whole world, then He is blessed from the repository of all the blessings, and Israel below are blessed from the place from which all blessings come, as it says: “Then Lord bless thee out of Zion” (Ps. 134, 3), also, “Like the dew of Hermon that cometh down upon the mountains of Zion; for there the Lord commanded the blessing, even life for ever” (Ibid. 133, 3).

וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, הֲווֹ מִתְבָּרְכָן (ואשתילו שרשוי) מֵאֲתָר דְּכָל אִינּוּן בִּרְכָאן נָפְקִין בֵּיהּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי לְמֵיפַּק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, וּכְתִיב (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וְדָא אִיהוּ נְהִירוּ דְּעָלְמָא. דִּכְתִּיב, (תהילים נ׳:ב׳) מִצִּיּוֹן מִכְּלָל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. הוֹפִיעַ: נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ל״ג:ב׳) הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (ס"א ודא נהירו). וְכַד יְנָהֵר, יְנָהֵר לְכֻלְּהוּ עָלְמִין. This same is, too, the shining light of the world of which Scripture says: “Out of Zion the perfection of beauty, God hath shined forth” (Ibid. 50, 2). It is the light which, when once it shines, will shine for all the worlds.

וְכַד הַאי נְהִירוּ אִתְּעַר, כֹּלָּא הוּא בְּחַבְרוּתָא (ס"א כלא הוא בחביבותא), כֹּלָּא הוּא בִּרְחִימוּתָא, כֹּלָּא הוּא בִּשְׁלִימוּ, כְּדֵין הוּא שְׁלָמָא דְּכֹלָּא, שְׁלָמָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ז׳) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. When that light will awaken, the whole will be one common fellowship, under the reign of universal love and universal peace. There will be peace in heaven and peace on earth. So Scripture says: “Peace be within thy walls, and prosperity within thy palaces” (Ps. 122, 7).

וּבְגִין כַּךְ, חַיָּילֵיהוֹן עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא גַּבַּיְיהוּ, בַּר אִינּוּן אַחֲרָנִין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד. אִי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲמַאי בְּמִדְבַּר סִינַי. אֶלָּא חַד לְאוֹרַיְיתָא וְחַד לְמַשְׁכְּנָא. Their forces were thus enumerated and noted, excepting some who did not enter into the count. Therefore it is written that “the Lord spake unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting the two corresponding one to the Torah and the other to the Tabernacle.

וְהַאי וְהַאי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וְכֹלָּא חַד, וְהַאי אִקְרֵי (מלכים א ו׳:א׳) חֹדֶשׁ זִיו רֶמֶז לְהַהוּא יַרְחָא וְשַׁתָּא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּהָא כְּדֵין עָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בִּשְׁלִימוּ. לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הֲוָה. Both were “in the first day of the second month”, the two being one. That month, besides, is called Ziv (=brightness, splendour), in allusion to the brightness of the moon of that month in that year, by reason that then the worlds altogether found themselves in completion. AFTER THEY HAD COME OUT OF THE LAND OF EGYPT: this emphasizes the fact that Israel’s exodus from Egypt took place in the first month.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים קט״ו:י״ב) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ'. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. דַּהֲווֹ עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא בְּמַדְבְּרָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן, וְאוֹסִיף עָלַיְיהוּ בְּכָל זִמְנָא. R. Isaac cited here the verses: “The Lord hath been mindful of us, he will bless… the house of Israel… the house of Aaron… them that fear the Lord, both small and great. The Lord increase you” (Ps. 115, 12-14). ‘The first “he will bless”,’ he said, ‘refers to the men who were numbered, and whom the Lord blesses and “increases more and more”.

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י׳) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. Observe this. Whoever speaks in praise of his companion or of his children or his substance, should also bless him and shower blessings on him. We learn this from Moses, who, after saying “And, behold, ye are this day as the stars of the heaven for multitude” (Deut. 1, 10), continued, “The Lord, the God of your fathers, make you a thousand so many more as ye are” (Ibid. 11), and then confirmed his words by adding “and bless you, as he hath promised you” (Ibid.).

וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא. מַאן דִּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבָעֵי עֵינָא טָבָא, וְלִבָּא טָבָא, וּרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. בְּגִין כָּךְ (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. But he who, recounting his neighbour’s good points, omits to bless him, will be the first to incur heavenly displeasure. Whereas he who does so bless will receive blessings from above. The man’s blessing, moreover, must be given not grudgingly, but generously and with a good heart, as God above all desires man’s good heart.¹v. T. B. Sanhedrin, 107a. How much more so must this be the case when a man offers praise to the Holy One, blessed be He! So Scripture says: “And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. (Ibid. 6, 5).

תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ לֵית בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא, עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי. וְאִי תֵּימָא, יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כּוּפְרָא נַטְלֵי מִנַּיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוִי עַד דְּיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כּוּפְרָא, וְסָלִיק לְחוּשְׁבְּנָא, וּבְקַדְמֵיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר מְנָאָן הַהוּא כּוּפְרָא, וּלְבָתַר מְהַדְּרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא, וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא. Now it has been laid down that the heavenly blessing does not rest on anything enumerated. How, then, is it that the Israelites were enumerated? Because the enumeration was by means of a ransom taken from them. The Israelites were thus first blessed, then their ransoms were counted, and that was followed again by a blessing given to them. The blessings, before and after, were a shield against death, which is ready to attack wherever there is enumeration.

מוֹתָנָא אֲמַאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְּגִין דְּבִרְכְתָא לָא שַׁרְיָא בְּמִנְיָינָא, כֵּיוָן דְּאִסְתָּלַק בִּרְכָתָא, סִטְרָא אַחֲרָא שָׁארֵי עֲלוֹי, וְיָכִיל לְאַתְזְקָא. בְּגִין דָּא בְּמִנְיָינָא נַטְלִין כּוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא, לְסַלְּקָא עָלֵיהּ מִנַּיְיהוּ. Should the blessing be removed, the “other side” may swoop down and inflict harm. The text continues:

(ס"א מעליה מותנא) יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין, דְּלָא סַלְּקִין בְּמִנְיָינָא. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, דְּאִינּוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא, בְּעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא, וּבִרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. אֶת בֵּית אַהֲרֹן, הָכִי נָמֵי נָשִׁין (דלהון), דְּאִתְבָּרְכָן בְּבִרְכָתָא (ס"א דלהון). “He will bless the house of Israel”, indicating the women who were not included in the enumeration, “He will bless the house of Aaron”, who pronounce the blessing on Israel generously and out of goodness of heart and love. “The house of Aaron”: again including their women.

יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ. אִלֵּין אִינּוּן לֵיוָאֵי, וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכִין, בְּגִין דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַקְּטַנִים עִם הַגְּדוֹלִים, אַף עַל גַּב דְּלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא. “He will bless them that fear the Lord”, alluding to the Levites, all of whom are blessed, because they fear the Lord. “Both small and great”: that is, even those who were not included in the enumeration.

תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכַח מִנְיָינָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְבָּרְכָן בֵּיהּ, כְּהַאי מִנְיָינָא. דְּהַאי מִנְיָינָא לְאִתְבָּרְכָא הֲוָה, וּלְאַשְׁלְמָא שְׁלֵימוּתָא דְּעָלְמִין הֲוָה, וּבַאֲתָר דְּבִרְכָּאן נָפְקִין אִתְמְנוּן, דִּכְתִּיב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, דְּאִיהוּ זִיוָא דְּבִרְכָּאָן דְּעָלְמָא, דְּמִנֵּיהּ נָפִיק זִיוָא לְעָלְמָא. וְעַל דָּא אִקְרֵי חֹדֶשׁ זִי"ו, דְּזִיוָא דְּכֹלָּא נָפִיק מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קל״ד:ג׳) יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, וְכֹלָּא חַד מִלָּה וּכְתִיב (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה וְגוֹ'. Observe that at no other enumeration were the Israelites blessed as at this one, which was intended in especial to be attended by a blessing and to put the finishing touch to all worlds.’ R. Judah used to be much in the company of R. Simeon. Once he asked him: ‘Which region is it whence blessings go forth to Israel?’ R. Simeon replied: ‘Woe to the world in that its people do not ponder or reflect on the glory of the Most High King. Observe this. When Israel are found worthy before the Holy One, blessed be He, and are with Him in a certain sacred celestial tree which contains the food of the whole world, then He is blessed from the repository of all the blessings, and Israel below are blessed from the place from which all blessings come, as it says: “Then Lord bless thee out of Zion” (Ps. 134, 3), also, “Like the dew of Hermon that cometh down upon the mountains of Zion; for there the Lord commanded the blessing, even life for ever” (Ibid. 133, 3).

וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, הֲווֹ מִתְבָּרְכָן (ואשתילו שרשוי) מֵאֲתָר דְּכָל אִינּוּן בִּרְכָאן נָפְקִין בֵּיהּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי לְמֵיפַּק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, וּכְתִיב (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וְדָא אִיהוּ נְהִירוּ דְּעָלְמָא. דִּכְתִּיב, (תהילים נ׳:ב׳) מִצִּיּוֹן מִכְּלָל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. הוֹפִיעַ: נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ל״ג:ב׳) הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (ס"א ודא נהירו). וְכַד יְנָהֵר, יְנָהֵר לְכֻלְּהוּ עָלְמִין. This same is, too, the shining light of the world of which Scripture says: “Out of Zion the perfection of beauty, God hath shined forth” (Ibid. 50, 2). It is the light which, when once it shines, will shine for all the worlds.

וְכַד הַאי נְהִירוּ אִתְּעַר, כֹּלָּא הוּא בְּחַבְרוּתָא (ס"א כלא הוא בחביבותא), כֹּלָּא הוּא בִּרְחִימוּתָא, כֹּלָּא הוּא בִּשְׁלִימוּ, כְּדֵין הוּא שְׁלָמָא דְּכֹלָּא, שְׁלָמָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ז׳) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. When that light will awaken, the whole will be one common fellowship, under the reign of universal love and universal peace. There will be peace in heaven and peace on earth. So Scripture says: “Peace be within thy walls, and prosperity within thy palaces” (Ps. 122, 7).

(במדבר א׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ', רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ', הַאי קְרָא אִתְּמַר. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם עָבֵד לֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וַהֲוָה כָּלִיל מִכֹּלָּא, וַהֲוָה נְהוֹרֵיהּ נָהִיר, מִסַּיְיפֵי עָלְמָא עַד סַיְיפֵי עָלְמָא. וַהֲווּ דַּחֲלִין קַמֵּיהּ כֹּלָּא. AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI, IN THE TENT OF MEETING, ETC. R. Abba cited here the verse: “And God created man in his own image, in the image of God created he him”, etc. (Gen. 1, 27). ‘We have already explained’, he said, ‘that when the Holy One, blessed be He, created man, He made him in the image of the higher and the lower grades, so that he epitomised the whole, and his light shone forth from one end of the world to the other, and the whole of creation feared him.

וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוּקְמוּהָ, אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר בְּצַלְמוֹ, מַאי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ. אֶלָּא וַדַּאי תְּרֵין דַּרְגִּין דִּכְלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָּא, חַד לִדְכַר, וְחַד לְנוּקְבָּא. It is necessary, however, to look deeper into this verse. For since Scripture says “And God created man in his own image”, why repeat “in the image of God created he him”? But what it signifies is a two-foldness of grades, of male and female comprised within the man,

וּבְגִין כַּךְ דּוּ פַּרְצוּפִין הֲווֹ ודַּאי, וְסֵיפָא דִּקְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם. וְכָלִיל הֲוָה מִכָּל סִטְרִין (נ"א מתרין סטרין) וְאַף עַל גַּב דְּנוּקְבָּא אֲחִידַת בְּסִטְרוֹי. הָא הִיא נָמֵי כְּלִילָא מִתְּרֵין סִטְרִין, לְמֶהֱוִי שְׁלִים בְּכֹלָּא. which made him a duality of prosopa, so that he was complete in all respects,

וַהֲוָה מִסְתָּכַּל בְּחָכְמְתָא, לְעֵילָּא וְתַתָּא. כֵּיוָן דְּסָּרַח, אִתְמַעֲטוּ פַּרְצוּפִין, וְחָכְמְּתָא אִסְתָּלָקַת מִנֵּיהּ, וְלָא הֲוָה מִסְתָּכַל אֶלָּא בְּמִלֵי דְּגוּפֵיהּ. לְבָתַר אוֹלִיד בְּנִין מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְלָא אִתְיָשָׁבוּ דָּא וְדָא בְּעָלְמָא, עַד דְּאוֹלִיד בַּר, וּמִנֵּיהּ אִשְׁתְּלִים (ס"א אשתיל) עָלְמָא, דְּאִקְרֵי שֵׁת, וְהָא אוּקְמוּהָ. and he contemplated in wisdom both what was above and what was below. But once he sinned his prosopa diminished, wisdom departed from him, and he could survey only the affairs of his body. He then begat offspring partaking both of the higher and of the lower nature, but the world was not settled by either of them until Adam begat a son called Seth,¹Sheth = foundation. by whom the world was made complete.¹Al. with whom the world was planted. v. Mid. r. Num. 14, 12; Cant. 8, 9.

וְעִם כָּל דָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה לָא אִשְׁתְּלִים, וְלָא הֲוָה שְׁלִים, וְלָא אִשְׁתְּכַח בְּקִיּוּמֵיהּ, עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם, וְאִתְקַיָּים עָלְמָא. אֲבָל לָא אִשְׁתְּלִים, עַד דְּאַבְרָהָם אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּעָלְמָא וְאָחִיד בֵּיהּ בִּימִינָא, כְּמַאן דְּאָחִיד בִּימִינֵיהּ, לְמַאן דְּנָפִיל. אָתָא יִצְחָק, וְאָחִיד בִּידֵיהּ דְּעָלְמָא בִּשְׂמָאלָא, וְאִתְקָיָּים יַתִּיר. כֵּיוָן דְּאָתָא יַעֲקֹב, אָחִיד בְּאֶמְצָעִיתָא בְּגוּפָא, וְאִתְכְּלִיל בִּתְרֵין סִטְרִין, אִתְקַיָּים עָלְמָא וְלָא הֲוָה מִתְמוֹטֵט. Yet was not the lower world finally completed, nor was it firmly established until Abraham appeared, until Abraham took hold of it by the right hand as one upholds with his right hand one who is falling. Then came Isaac, who seized the world by the left hand, establishing it still more firmly. When Jacob came, he held the world by the centre of the body, uniting the two sides, whereby the world became firm and immovable.

וְעִם כָּל דָּא לָא אַשְׁתִּיל (ס"א אשתלים) בְּשָׁרְשׁוֹי, עַד דְּאוֹלִיד תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, וְשִׁבְעִין נַפְשָׁאן, וְאַשְׁתִּיל (ס"א ואשתלים) עָלְמָא. וְעִם כָּל דָּא לָא אִשְׁתְּלִים, עַד דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא. כְּדֵין אִתְקָיָּימוּ עָלְמִין וְאִשְׁתְּלִימוּ, וְאִתְבְּסָמוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. With all that it did not take deep root until there were born the twelve tribes and their offspring, numbering seventy souls. Nor yet was the world finally completed until Israel received the Torah on Mount Sinai and the Tabernacle was set up. All worlds were then finally established and perfected, and higher and lower creatures were properly based.

כֵּיוָן דְּאוֹרַיְיתָא וּמַשְׁכְּנָא אִתּוֹקָמוּ, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִפְקַד חֵילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה חַיָּילִין אִינּוּן דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה חַיָּילִין אִינּוּן דְּמַשְׁכְּנָא. תָּא חֲזֵי, כָּל מִלָּה דְּבָעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּדוּכְתֵּיהּ, לָא מִתְיַישְּׁבָא עַד דְּאִדְכַּר בְּפוּמָא, וְאִתְמְנֵי עָלָהּ. אוּף הָכָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִפְקַד חַיָּילִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְחַיָּילִין דְּמַשְׁכְּנָא, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ כְּחַד וְלָא מִתְפָּרְשֵׁי דָּא מִן דָּא, כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא וּמַשְׁכְּנָא לָא מִתְפָּרְשֵׁי דָּא מִן דָּא, וְאָזְלִין כַּחֲדָא. The Torah and the Tabernacle thus having been established, the Holy One, blessed be He, desired to take a muster, as it were, of the forces of the Torah and the forces of the Tabernacle. For a thing cannot be finally settled in its place until its name has been called and it has been assigned there. We thus see here that the Holy One, blessed be He, decided on an enumeration of the forces of the Torah and of those of the Tabernacle, these two being in essence one and inseparable on the celestial model.

וּבְגִין כַּךְ, חַיָּילֵיהוֹן עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא גַּבַּיְיהוּ, בַּר אִינּוּן אַחֲרָנִין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד. אִי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲמַאי בְּמִדְבַּר סִינַי. אֶלָּא חַד לְאוֹרַיְיתָא וְחַד לְמַשְׁכְּנָא. Their forces were thus enumerated and noted, excepting some who did not enter into the count. Therefore it is written that “the Lord spake unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting the two corresponding one to the Torah and the other to the Tabernacle.

וְהַאי וְהַאי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וְכֹלָּא חַד, וְהַאי אִקְרֵי (מלכים א ו׳:א׳) חֹדֶשׁ זִיו רֶמֶז לְהַהוּא יַרְחָא וְשַׁתָּא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּהָא כְּדֵין עָלְמִין כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בִּשְׁלִימוּ. לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הֲוָה. Both were “in the first day of the second month”, the two being one. That month, besides, is called Ziv (=brightness, splendour), in allusion to the brightness of the moon of that month in that year, by reason that then the worlds altogether found themselves in completion. AFTER THEY HAD COME OUT OF THE LAND OF EGYPT: this emphasizes the fact that Israel’s exodus from Egypt took place in the first month.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהילים קט״ו:י״ב) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ'. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. דַּהֲווֹ עָאלִין בְּחוּשְׁבָּנָא בְּמַדְבְּרָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן, וְאוֹסִיף עָלַיְיהוּ בְּכָל זִמְנָא. R. Isaac cited here the verses: “The Lord hath been mindful of us, he will bless… the house of Israel… the house of Aaron… them that fear the Lord, both small and great. The Lord increase you” (Ps. 115, 12-14). ‘The first “he will bless”,’ he said, ‘refers to the men who were numbered, and whom the Lord blesses and “increases more and more”.

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י׳) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. Observe this. Whoever speaks in praise of his companion or of his children or his substance, should also bless him and shower blessings on him. We learn this from Moses, who, after saying “And, behold, ye are this day as the stars of the heaven for multitude” (Deut. 1, 10), continued, “The Lord, the God of your fathers, make you a thousand so many more as ye are” (Ibid. 11), and then confirmed his words by adding “and bless you, as he hath promised you” (Ibid.).

וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא. מַאן דִּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבָעֵי עֵינָא טָבָא, וְלִבָּא טָבָא, וּרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. בְּגִין כָּךְ (דברים ו׳:ה׳) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ'. But he who, recounting his neighbour’s good points, omits to bless him, will be the first to incur heavenly displeasure. Whereas he who does so bless will receive blessings from above. The man’s blessing, moreover, must be given not grudgingly, but generously and with a good heart, as God above all desires man’s good heart.¹v. T. B. Sanhedrin, 107a. How much more so must this be the case when a man offers praise to the Holy One, blessed be He! So Scripture says: “And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart”, etc. (Ibid. 6, 5).

תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ לֵית בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָא, עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי. וְאִי תֵּימָא, יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כּוּפְרָא נַטְלֵי מִנַּיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוִי עַד דְּיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כּוּפְרָא, וְסָלִיק לְחוּשְׁבְּנָא, וּבְקַדְמֵיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר מְנָאָן הַהוּא כּוּפְרָא, וּלְבָתַר מְהַדְּרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא, וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא. Now it has been laid down that the heavenly blessing does not rest on anything enumerated. How, then, is it that the Israelites were enumerated? Because the enumeration was by means of a ransom taken from them. The Israelites were thus first blessed, then their ransoms were counted, and that was followed again by a blessing given to them. The blessings, before and after, were a shield against death, which is ready to attack wherever there is enumeration.

מוֹתָנָא אֲמַאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְּגִין דְּבִרְכְתָא לָא שַׁרְיָא בְּמִנְיָינָא, כֵּיוָן דְּאִסְתָּלַק בִּרְכָתָא, סִטְרָא אַחֲרָא שָׁארֵי עֲלוֹי, וְיָכִיל לְאַתְזְקָא. בְּגִין דָּא בְּמִנְיָינָא נַטְלִין כּוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא, לְסַלְּקָא עָלֵיהּ מִנַּיְיהוּ. Should the blessing be removed, the “other side” may swoop down and inflict harm. The text continues:

(ס"א מעליה מותנא) יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין, דְּלָא סַלְּקִין בְּמִנְיָינָא. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, דְּאִינּוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא, בְּעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא, וּבִרְחִימוּתָא דְּלִבָּא. אֶת בֵּית אַהֲרֹן, הָכִי נָמֵי נָשִׁין (דלהון), דְּאִתְבָּרְכָן בְּבִרְכָתָא (ס"א דלהון). “He will bless the house of Israel”, indicating the women who were not included in the enumeration, “He will bless the house of Aaron”, who pronounce the blessing on Israel generously and out of goodness of heart and love. “The house of Aaron”: again including their women.

יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ. אִלֵּין אִינּוּן לֵיוָאֵי, וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכִין, בְּגִין דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַקְּטַנִים עִם הַגְּדוֹלִים, אַף עַל גַּב דְּלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא. “He will bless them that fear the Lord”, alluding to the Levites, all of whom are blessed, because they fear the Lord. “Both small and great”: that is, even those who were not included in the enumeration.

(במדבר ב׳:ב׳) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאוֹתוֹת. אִלֵּין אַרְבַּע מַשִּׁרְיָין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן תְּרֵיסָר שְׁבָטִין, תְּרֵיסָר תְּחוּמִין, סְחוֹר סְחוֹר לָהּ. כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּתִיב (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ וְגוֹ'. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, אִלֵּין י"ב שְׁבָטִין, י"ב תְּחוּמִין דִּלְתַתָּא. EVERY MAN WITH HIS OWN STANDARD, ACCORDING TO THE ENSIGNS…¹There is here a lacuna in the text. This signifies the four camps of the Community of Israel, comprising the twelve tribes, forming twelve boundaries enclosing Her, all on the celestial model. Of this Scripture says: “Whither the tribes went up” (Ps. 122, 4), to wit, the twelve tribes, the twelve lower boundaries: “even the tribes of YH, as a testimony unto Israel” (Ibid.), inasmuch as of a truth YH is the attestor of Israel.

שִׁבְטֵי יָהּ, הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְּיָ"הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי. וּבְגִין דָּא, הָראוּבֵנִי, הַשִּׁמְעוֹנִי, יָ"הּ בְּכָל חַד וְחַד. אֲבָל וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּהָא אִילָנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, בְּהוּ אַחְתָּם בְּחוֹתָמוֹי. וְאוֹקְמוּהָ דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:י׳) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין וְגוֹ'. דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם אִתְכְּלִיל בְּכֻלְּהוּ, וְאַפִּין הֲווֹ לְד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וּמִתְפָּרְשָׁן בְּדִיּוּקְנֵיהוֹן, וְכֻלְהוֹן כְּלִילָן בֵּיהּ בְּאָדָם. This we see in their names, as Hareuben Y (the Reubenite), Hashimeon Y (the Simeonite), and so on. Assuredly it is so, inasmuch as a sacred celestial Tree traced out its boundaries through them, as expounded elsewhere. We find Scripture saying: “As for the likeness of their faces, they had the face of a man; and they four had the face of a lion on the right side”, etc. (Ezek. 1, 10). The image of man, that is, was combined with all of them. The faces turned toward the four cardinal points, each with its own likeness, but all combined with the likeness of man.

מִיכָאֵל מִימִינָא, גַּבְרִיאֵל מִשְּׂמָאלָא, אוּרִיאֵל לְקַדְמַיְיהוּ, רְפָאֵל לַאֲחוֹרַיְיהוּ, שְׁכִינְתָּא עָלַיְיהוּ. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְהִיא בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּגַוְונָא דָּא בְּאַרְעָא דִּלְתַתָּא, תְּרֵי מִכָּאן, וּתְרֵי מִכָּאן, וְיָ"הּ בֵּינַיְיהוּ. Michael was on the right, Gabriel on the left, Uriel in front, and Raphael behind, while the Shekinah was hovering over them all. Thus there were two on each side with the Shekinah in the centre. This model was followed here below, namely, two on either side with YH in the centre;

כֵּיוָן דְּנַטְלִין תְּרֵין דְּגָלִים, מַה כְּתִיב. וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם וְגוֹ'. וּלְבָתַר, אִינּוּן תְּרֵין אַחֲרָנִין ד' מַשִּׁרְיָין אִינּוּן לְד' סִטְרֵי עָלְמָא, וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּרֵיסָר. אוּף הָכִי לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. for as soon as two standards had commenced to march, then “the tent of meeting, the camp of the Levites, journeyed”, and then two others set forth.

וְנָסַע בָּרִאשׁוֹנָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, לָקֳבֵיל מַשִּׁרְיָיא דְּאוּרִיאֵל. וּמַחֲנֶה דִּרְאוּבֵן לָקֳבֵיל מַשִּׁרְיָיא דְּמִיכָאֵל. דָּא לַדָּרוֹם, וְדָא לְמִזְרָח. מִזְבֵּחַ הָכִי נָמֵי דְּרוֹמִית מִזְרָחִית. וּמַחֲנֵה דָּן לַצָּפוֹן. מַחֲנֵה אֶפְרַיִם יָמָה. מַחֲנֵה דָּן לָקֳבֵיל מַשִּׁרְיָיא דְּגַבְרִיאֵל. מַחֲנֶה אֶפְרַיִם לְמַעֲרָב, לָקֳבֵיל מַשִּׁרְיָיא דִּרְפָאֵל מִזְבֵּחַ הָכִי נָמֵי צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. כֹּלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא, עַד דְּסַלְּקָא כֹּלָּא וְאִתְאֲחָד בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא. עִלָּאָה דְּכֹלָּא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא. כֹּלָּא אִתְכְּלִיל בֵּיהּ. First “the standard of the camp of the children of Judah set forward” (Num. 10, 14), corresponding to the camp of Uriel; the camp of Reuben corresponded to the camp of Michael; the one was toward the south, the other toward the east, symbolic of the southeast of the altar. Then the camp of Dan toward the north, corresponding to the camp of Gabriel, and the camp of Ephraim to the west, corresponding to the camp of Raphael. This is symbolic of the north-west of the altar. The whole was linked together and was unified in the Divine Name, which is both the starting-point and the consummation of all existence.

י' מִזְרָח הוּא שֵׁירוּתָא דִּנְהוֹרָא, אָזִיל וְשָׁאט וְאַפִּיק לְדָרוֹם. וְדָרוֹם נָפִיק וְתַלְיָיא בְּשֵׁירוּתָא דְּמִזְרָח. ה' דָּרוֹם. מִנֵּיהּ נָפִיק דָּרוֹם בְּעָלְמָא. וְעָיִיל י' בְּשֵׁירוּתָא דְּמִזְרָח, וְאַפִּיק לֵיהּ. Thus the Yod, symbolic of the east, is the starting-point of light which moves on toward the south;

וּמִן ה' תַּלְיָיא דָּרוֹם וְצָפוֹן, וְהַהוּא (אד"ג) דְּבֵינַיְיהוּ, י' מִזְרָח יָ"הּ דָּרוֹם וְצָפוֹן תַּלְיָיאן בֵּיהּ. ו' בְּאֶמְצָעִיתָא. וְדָא הוּא בֵּן דְּכָר. בְּגִין כָּךְ אִיהוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, מַאן דְּיָהִיב מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. דְּהַאי בֵּן דְּכַר אִיהוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. ה' עִלָּאָה בָּהּ תַּלְיָא צָפוֹן וְדָרוֹם, וּבֵן דְּכָר בֵּינַיְיהוּ, בְּרָזָא דְּיו"ה. ה' בַּתְרָאָה מַעֲרָב. the He, is symbolic of the south and the north. Thus, YH (the Yod and the He’) is the upholder of the south and the north; whilst the Vau is the centre, and is significant of the male child. Hence the dictum, “Whoever places his bed between north and south will have male children born to him”.¹T. B. Berachoth, 5b.

וְעַל דָּא דָּרוֹם אָחִיד מִזְרָח, דְּאִיהוּ שֵׁירוּתָא דְּשִׁמְשָׁא וְתַלְיָיא בֵּיהּ. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, מִסִּטְרָא דְּאַבָּא אָחִיד וְתַלְיָיא חֶסֶד עִלָּאָה. מִסִּטְרָא דְּאִימָא תַּלְיָיא גְּבוּרָה. כְּגַוְונָא דָּא אָחִיד כֹּלָּא דָּא בְּדָא. Then the last He denotes the west. The south is thus interlinked with the east, which constitutes the starting-point of the sun. Hence we have learnt that it is the side of the Father to which is attached the supernal Hesed (Mercy), and the side of the Mother from which depends Geburah (Might).

זַוְויָין דְּמַדְבְּחָא הָכִי נָמֵי אִסְתַּחֲרָן, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית. דְּדָרוֹם תּוּקְפֵּיהּ בְּמִזְרָח, דְּאִיהוּ שֵׁירוּתָא דְּשִׁמְשָׁא, וְתּוּקְפָּא דְּשִׁמְשָׁא לָא שַׁרְיָיא אֶלָּא בְּשֵׁירוּתָא. מִזְרָחִית צְפוֹנִית. כֵּיוָן דְּדָרוֹם נָטִיל תּוּקְפֵּיהּ דְּמִזְרָח, הוּא אַנְהִיר לַצָּפוֹן וְצָפוֹן אִתְכְּלִיל בְּדָרוֹם, דְּהָא שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. So are the corners of the altar circled (by the priest when sprinkling the blood), beginning with southeast, as the strength of the south resides in the east, the starting-point of the sun; followed by the east-north, since the south in its turn gives its light to the north, the north being enfolded in the south, as the left hand is clasped in the right;

צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, דְּהָא מַעֲרָב דְּאִיהִי בְּה' בַּתְרָאָה, נַטְלָא מִצָּפוֹן. וְעַל דָּא צָפוֹן אָזִיל לְמַעֲרָב. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, הִיא אַזְלָא (ס"א לאתחבקא) לְאִתְחַבְּרָא בְּדָרוֹם, כְּמָה דְּדָרוֹם תַּלְיָיא בְּמִזְרָח, וְתוּקְפֵּיהּ אָזִיל בְּשֵׁרוּתָא. הָכִי נָמֵי מַעֲרָב, אַזְלָא (ס"א לאתחבקא) לְאִתְאַחֲדָא בְּדָרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. יְמִינָא דָּא הוּא דָּרוֹם. בְּגִין כָּךְ יַנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין, מִצָּפוֹן וּמִדָּרוֹם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. שְׂמֹאלוֹ דָּא הוּא צָפוֹן, וִימִינוֹ דָּא הוּא דָּרוֹם. there follows north-west, the west, symbolised by the last He, deriving from the north; finally, west-south, the west thus proceeding to be embraced, as it were, by the south; in the same way as the south depends on the east, from which it derives its strength, so the west is embraced by the south, as it says: “Let his left hand be under my head, and his right hand embrace me” (S.S. 2, 6). The right signifies the south, and the left the north.

וְרָזָא דָּא אוֹלִיפְנָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב מִטָּתֵיהּ, בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. וַאֲחִידַת לְהַאי בֵּן ודַּאי. וְעַל דָּא אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵיהַב מִטָּתַיְיהוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. וְהָכִי אוֹלִיף לִי אַבָּא. דְּיַהֲבִין לְהוּ בְּנִין דִּכְרִין. דְּהָא אִיהוּ אִתְכְּוָון כְּלַפֵּי מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָא עִלָּאָה, בִּשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא. לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, וּלְגַבֵּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְאַנְהִירִין (ס"א דאיהי) בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. וַדַּאי יֶהֶוְוָן לֵיהּ בְּנִין דִּכְרִין. This mystery we are taught by the Holy One, blessed be He, who thus places His bed between the north and the south, and so has man to do-as my father taught me-in order that he may have male children born to him.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים ל״א:ו׳) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת. הַאי קְרָא אִית לֵיהּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, חֲמִיתּוּן מַאן דְּאַפְקִיד בִּידָא דְּמַלְכָּא מִידִי. אֶלָּא, וַדַּאי זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ, דְּאָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא חָטֵי קַמֵּיהּ תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּעָאל לֵילְיָא, אִילָנָא דְּמוֹתָא שַׁלִּיט בְּעָלְמָא, וְאִילָנָא דְּחַיֵּי אִסְתַּלָּק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְכֵיוָן דְּאִילָנָא דְּמוֹתָא שַׁלִּיט בְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהוּא אִילָנָא גָּרִים. R. Eleazar cited the verse: “In thy hand I commit my spirit; thou hast redeemed me, O Lord, thou God of truth” (Ps. 31, 6). ‘This statement’, he said, ‘is somewhat surprising; for have you ever seen a man committing anything into the hand of the King? But, assuredly, happy is the man who walks in the paths of the Most Holy King and does not sin before Him. For as soon as night falls the Tree of Death dominates the world and the Tree of Life ascends to the height of heights. And since the Tree of Death has sole rule of the world, all the people in it have a foretaste of death.

וּבַר נָשׁ בָּעֵי לְאַקְדְּמָא וּלְמִפְקַד בִּידֵיהּ נַפְשֵׁיהּ בְּפִקְדוֹנָא. כְּפִקְדוֹנָא דְּבַר נָשׁ, דְּיָהִיב פִּקְדוֹנָא לְאַחֲרָא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ אִתְחַיָּיב לְגַבֵּיהּ יַתִּיר מֵהַהוּא פִּקְדוֹנָא, לָאו כְּדַאי לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ, הוֹאִיל וּפִקְדוֹנָא אִתְמְסַר לְגַבֵּיהּ, וְאִי יְסָרֵב בֵּיהּ, וַדַּאי נִבְדוּק אֲבַתְרֵיהּ, דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא הוּא, וְלָאו מִבְּנֵי מְהֵימְנוּתָא. It is therefore incumbent upon man to make haste and meet the Tree of Death and deposit his soul with it, as a man deposits a pledge with his creditor. For, although the debt exceeds the value of the pledge, yet the creditor does not distrain on him because he has the pledge, but otherwise he will exact his debt.

כַּךְ הַהוּא אִילָנָא, בְּנֵי נָשָׁא אַקְדִּימוּ וְיָהֲבִין לֵיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ, וְכָל נִשְׁמָתִין דִּבְנֵי עָלְמָא נָטִיל. וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא, בְּגִין דְּהַאי אִילָנָא דְּמוֹתָא הוּא. וּבְגִין דְּכָל אִינּוּן נַפְשָׁתָא, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ אִתְחָיְיבוּ לְגַבֵּיהּ, וְלָאו כְּדַאי הוּא לְאָתָבָא פִּקְדוֹנָא לְגַבֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּכֻלְּהוּ אִתְמְסָרִי לֵיהּ בְּפִקְדוֹנָא, אָתִיב כָּל פִּקְדוֹנִין לְמָארֵיהוֹן. So all the souls of man are taken by the Tree of Death in deposit, and all have a taste of death. Now although their sins are excessive, and they do not deserve to receive back their souls, and the Tree has really no right to give them back,¹Being the attribute of Judgement. yet they are returned to men

תָּא חֲזֵי, לָאו כְּדַאי הוּא הַאי אִילָנָא דְּמוֹתָא לְאָתָבָא פִּקְדוֹנָא לְגַבֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְּעַר בְּעָלְמָא. וְאֵימָתַי אִתְּעַר הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי. בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק צַפְרָא. וּכְדֵין, כֵּיוָן דְּהַאי אִתְּעַר בְּעָלְמָא, כָּל בְּנֵי עָלְמָא חַיִּין, וְשָׁבִיק וְאַהְדָּר הַהוּא אִילָנָא דְּמוֹתָא כָּל פִּקְדוֹנִין דְּאִתְפְּקָדוּ לְגַבֵּיהּ, וְאָזִיל לֵיהּ. מַאי טַעְמָא חַיִּין. בְּגִין דְּהַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי גָּרִים. at the moment the Tree of Life awakens in the world, to wit, the moment when dawn breaks. The Tree of Death then departs, and people come to life again by reason of the Tree of Life.

וְאִי תֵּימָא, הָא בְּנֵי נָשָׁא סַגִּיאִין אִינּוּן דְּמִתְעֲרִין בְּלֵילְיָא, בְּעוֹד דְּאִילָנָא דְּמוֹתָא שַׁלִּיט. אֶלָּא, וַדַּאי הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי קָא עָבִיד. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים י״ד:ב׳) לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים. וְלָא יְהֵא לֵיהּ פִּתְחוֹן פֶּה לְבַר נָשׁ, דְּיֵימָּא, אִלְמָלֵי שְׁלִיטְנָא בְּנַפְשָׁאי בְּלֵילְיָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּיִשְׂרָאֵל וַדַּאי וְהָכִי הוּא. אֲבָל בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם דַּחֲמֵינָא כְּהַאי גַּוְונָא, מַאי טַעְמָא. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר הוּא דְּקָא אַמָרְת. It is true that many men wake during the night, but this, too, is the work of the Tree of Life. This happens in accordance with what is written, “to see if there were any man of understanding that did seek after God” (Ibid. 14, 2); for thereby is removed any excuse that man might plead, saying: “Had I been in control of my soul in the night, I would have laboured in the study of the Law”.’ Said R. Judah: ‘This is rightly explained in regard to Israel; but what about the other nations to whom we see the same thing happens?’ R. Eleazar replied: ‘That is a good remark.’

בִּלְעָם הוּא אִשְׁתָּמַּשׁ בְּכֻלְּהוּ כִּתְרִין (נ"א דרגין) תַּתָּאִין. וְהוּא הֲוָה חָמֵי בְּהַאי תַּתָּאָה דְּאִיהוּ זַנְבָא, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּרָא אֶלָּא בְּרֵישָׁא. בְּגִין כַּךְ אָמַר, מָה אֶקּוֹב לֹא קַבֹּה אֵל, (דאיהו רישא בגין) דְּהַהוּא רֵישָׁא עִלָּאָה, לָא אִשְׁתְּכַח בְּדִינָא בְּאִינּוּן יוֹמִין. Balaam could avail himself of all the lower grades, but he saw that even the lowest was still guided by the head. Hence his declaration: “How shall I curse, whom EL hath not cursed?”, because the superior Head did not exercise rigour in those days.

וְאַף עַל גַּב דְּהַאי אֵל אוֹקִימְנָא, הַאי מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא נָטִיל שְׁמָא כְּגַוְונָא דְּכֹלָּא, וְהַאי טַב וְחֶסֶד דְּהַאי עָלְמָא (ס"א אוקימנא באתר אחרא עלאה והוא טב וחסד עלמא האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דעילא) וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי אֵל, אֶלָּא דְּאִיהוּ (לעיל ל"ב) זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ דִּינָא. It is true that El denotes Goodness and Mercy, but it also expresses Rigour, as it says, “and El (God) hath indignation every day” (Ps. 7, 12).

וְתָּא חֲזֵי, אֵל שַׁדַּי (שמות רנ"ג ע"א) הָא אוֹקִימְנָא דְּבֵיהּ סִפּוּקָא דְּעָלְמָא וְאִיהוּ אָמַר לַעוֹלָם דַּי, דְּהָא הַאי אֵל הוּא דְּאִזְדְּוַּוג בַּהֲדֵיהּ, וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי אֵל שַׁדַּי, אֵל דְּשַׁדַּי. וְעַל דָּא מַה אֶקּוֹב לֹא קַבֹּה אֵל. בְּגִין כַּךְ, כְּגַוְונָא דְּאִתְּעַר רֵישָׁא, הָכִי נָמֵי אִתְּעַר תַּתָּאָה. As for the compound “El-Shaddai”, this signifies the God who put a limit to the universe.¹SHaDaY (Shaddai)=He who… enough; i.e. He who, at the proper moment, put a limit to the expanding universe at the Creation by the word of command: “Enough!”, v. T. B. Hagigah, 12a. Hence “How shall I curse, whom El hath not cursed?”. For, as the Head moves, so does the Tail.’¹This is in reply to the question of R. Judah as to how men of other nations awake during the night.

בָּכָה רִבִּי אֶלְעָזָר, פָּתַח וְאָמַר (ירמיהו מ״ו:כ״ב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ וְגוֹ'. הַשְׁתָּא (כהאי גוונא) דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִיהִי וַדַּאי אַזְלָא כְּנָחָשׁ. חִוְיָא כַּד אִיהוּ (ד"א בדינא) כָּפִיף רֵישָׁא לְעַפְרָא, סָלִיק זַנְבָא, שַׁלִּיט וּמָחֵי לְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ קַמֵּיהּ. אוּף הָכִי הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, כְּהַאי גַּוְונָא, רֵישָׁא כָּפִיף לְעַפְרָא, וְזַנְבָא שַׁלִּיט. מַאן עָבִיד לְזַנְבָא דְּיִסְתְּלִיק לְעֵילָּא וְשָׁלִיט וּמָחֵי, רֵישָׁא דְּאִתְכַּפְיָא לְתַתָּא. וְעִם כָּל דָּא, מַאן מַדְבָּר לֵיהּ לְזַנְבָא, וּמַאן נָטִיל לֵיהּ לְמַטַלְנוֹי. הַאי רֵישָׁא. אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כָּפִיף לְעַפְרָא, הוּא מַדְבָּר לְמַטַלְנוֹי, בְּגִין דָּא קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ. R. Eleazar wept. He discoursed on the verse: “The sound thereof shall go like the serpents”, etc. (Jer. 46, 22). ‘At the present time,’ he said, ‘when Israel is in exile, he is assuredly as the serpent. For when the serpent presses its head into the sand its tail flies upwards, being master, as it were, and lashing out at anyone near him; so Israel in exile has his head bowed down into the dust whilst the tail obtains the mastery. But although the head is bowed down into the sand, it is the same head, and that directs and rules the movements of the tail;

וְהַשְׁתָּא שְׁאַר עַמִּין דְּאִינּוּן אֲחִידָן בִּזְנָבָא, סַלְּקִין לְעֵילָּא, וְשַׁלְטִין וּמַחְיָין, וְרֵישָׁא כָּפִיף לְעַפְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (עמוס ה׳:ב׳) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם וְגוֹ'. וְעִם כָּל דָּא, הַאי רֵישָׁא מַדְבַּר לְזַנְבָא וְנָטִיר (ס"א ונטיל) לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים א׳:ו׳) שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, אִלֵּין עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִינּוּן זַנְבָא. אָתָא רִבִּי יְהוּדָה וְנָשִׁיק יְדוֹי, אָמַר אִלְמָלֵי לָא שָׁאִילְנָא מִלָּה בְּעָלְמָא, אֶלָּא דְּשָׁאִילְנָא דָּא וְרַוַוחְנָא לֵיהּ, דַּי לִי. דְּהַשְׁתָּא יְדַעְנָא עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן הֵיךְ מִתְדַּבָּר. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּעָלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ וְגוֹ'. and so at the present time it is indeed the other nations, who are attached to the tail, that rise on high, have the mastery and are lashing out, whilst the head is bowed down into the dust, as it says, “The virgin of Israel is fallen, she shall no more rise” (Amos 5, 2); yet it is the head that directs the tail in its motions, as it says: “They made me keeper of the vineyards” (S.S. 1, 6), to wit, of the idolatrous nations, which are the tail.’ R. Judah then came and kissed the hands of R. Eleazar, saying: ‘Had I never asked you any other question but only this, my gain would already be great in that now I know how the sway of the idolatrous nations is being directed. Happy is the portion of Israel, in regard to whom it is written: “For the Lord hath chosen Jacob unto himself, and Israel for his own treasure” (Ps. 135, 4).’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, מַהוּ לִסְגוּלָּתוֹ. אָמַר לֵיהּ, תְּלַת אֲבָהָן אִלֵּין אִקְרוּן סְגוּלָה, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים, וְכֹלָּא חַד. וְאִלֵּין סְגּוּלָּתוֹ שֶׁל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וּסְגּוּלָּתוֹ לְתַתָּא, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב (שמות י״ט:ה׳) וִהְיִיתֶם לִי סְגוּלָּה מִכָּל הָעַמִּים. R. Eleazar asked him what was meant by “for his own treasure”. R. Judah replied: ‘The three patriarchs are called “treasure”, both on high and here below; so are the priests, the Levites, and the Israelites; it is all one, and this is indicated in the words, “Then ye shall be mine own treasure from among all peoples” (Ex. 19, 5).’

(במדבר ב׳:י״ז) וְנָּסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְּוִיִּם וְגוֹ'. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאוֹתָם יָמָּה. הַיְינוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בְּמַּעֲרָב, וְאוֹקְמוּהָ. כְּתִיב (בראשית מ״ח:כ׳) וַיְבָרַכֵם בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְגוֹ'. וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם וְגוֹ'. בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן. THEN THE TENT OF M EETING, WITH THE CAMP OF THE LEVITES…. THE STANDARD OF THE CAMP OF EPHRAIM, ACCORDING TO THEIR HOSTS, SHALL BE ON THE WEST SIDE. This was because the Shekinah is in the west.¹v. T. B. Baba Bathra, 25a. In this regard it is written: “And he blessed them that day, saying, By thee shall Israel bless, saying…. And he set Ephraim before Manasseh” (Gen. 48, 20).

אֶלָּא בְּךָ יִתְבָּרֵךְ יִשְׂרָאֵל לָא כְּתִיב, אוֹ בְּךָ יְבוֹרָךְ יִשְׂרָאֵל, מַהוּ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא, יִשְׂרָאֵל קַדִּישָׁא לָא יְבָרֵךְ לְעָלְמָא, אֶלָּא בְּךָ, דְּאַנְתְּ בְּמַּעֲרָב. וּכְתִיב (בראשית ל״ה:י״א) אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה. אוֹלִיפְנָא דְּחָמָא עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וּכְדֵין אָמַר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. בְּךָ יְבָרֵךְ לְעָלְמָא. It is not written “shall be blessed”, but “shall bless”, as much as to say: Holy Israel will not bless the world save by invoking Thee,¹Referring to the Shekinah. who art in the west. This shows that Jacob then saw the Shekinah.

וְהֵיאַךְ חָמָא, וְהָכְּתִיב (בראשית מ״ח:י׳) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן וְגוֹ'. אֶלָּא שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כְּתִיב. מַאי שִׂכֵּל. אֶלָּא יְמִינָא הֲוָה זָקִיף, וְסָטֵי לֵיהּ שְׁכִינְתָּא כְּלַפֵּי אֶפְרַיִם, וְאָרַח רֵיחָא דִּשְׁכִינְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ, כְּדֵין אָמַר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל. וְחָמָא דְּאִיהוּ לְמַעֲרָב. It is true that it is written, “the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see” (Ibid. 10), but it also says, “putting his hands crosswise” (Ibid. 14). That is, he first raised up his right hand, but the Shekinah turned it toward Ephraim, and having caught the scent of the Shekinah, as it were, over his head, he said: By Thee will Israel bless. He saw then that the Shekinah is in the west.

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, סִימָנָא לְזִוּוּגָא דְּיִחוּדָא מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ בְּרִי, אַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא מִלִּין לְכָל סְטָר וּסְטָר, וְאִתְבָּדָרוּ הָכָא מִלָּה וְהָכָא מִלָּה סִימָנָא דָּא נְקוֹט בִּידָךְ, וְהָכִי הוּא, כְּעֵין סָחֲרָא דְּמַדְבְּחָא, דִּתְנָן, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אָמַר לֵיהּ וְהָא לָא יָכִיל עַד דִּמְקַבָּל עָלֵיהּ בַּר נָשׁ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא, וְיָהִיב עָלֵיהּ עוֹל דָּא, וְאַתְּ אַמְרַת דְּיֵיתֵי לְדָּרוֹם בְּקַדְמִיתָא. R. Eleazar then asked his father, R. Simeon, for a mnemonic suggestive of this method of effecting unification. In reply his father mentioned the manner in which the priest goes round the altar, regarding which the Mishnah-Code says: “And [the priest] came to the south-eastern, then to the north-eastern, the north-western, and the south-western horn”.¹Mishnah Zebahim 5, 3. R. Eleazar then asked: ‘How could one come to the south before taking upon oneself the yoke of the Kingdom of Heaven?’

אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא הָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּהָא וּבָא לוֹ לְקֶרֶן, אֲמֵינָא בְּקַדְמִיתָא, וְהָא יַדְעַתָא רָזָא דְּקֶרֶן, וְדָא הוּא עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, דְּתַמָּן הוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי. וְדָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּמִזְרָח דְּאִיהוּ אַבָּא עִלָּאָה. דְּהָא בֵּן מִסִּטְרָא דְּאַבָּא קָא אָתֵי. וּבְגִין כַּךְ, מִדָּרוֹם לְמִזְרָח, דְּתּוּקְפָּא דְּדָרוֹם בְּמִזְרָח הוּא, וּבָעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא כַּחֲדָא, דָּרוֹם בְּמִזְרָח. R. Simeon, in reply, said: ‘Just so. It says [literally] “and he came to the horn of south-east”, that is, first to the horn, symbolic of the yoke of the Kingdom of Heaven, and then to the south-east, symbolic of the Tree of Life….

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (תהילים כ״ה:א׳-ב׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי וְגוֹ', מַאי קָא חָמָא דָּוִד לְסַדְּרָא הַאי שְׁבָחָא הָכִי. וְכֻלְּהוּ שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן בְּאַלְפָא בֵּיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלֵמִין, וְהַאי חַסְרָא דְּלָא אִית בֵּיהּ ו'. וַאֲמַאי סִדּוּרָא דָּא לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. R. Simeon began a discourse, citing the verse: “[A Psalm] of David. Unto thee, O Lord, do I lift my soul. O my God, in thee have I trusted”, etc. (Ps. 25, 1-22). ‘Why did David’, he asked, ‘compose this Psalm in an alphabetic acrostic, and besides, why is the letter Vau absent therefrom? Why, again, has this Psalm been prescribed as the “falling-on-one’s-face prayer”?¹This in accordance with the Sephardi ritual. v. Common Prayer Book, ed. Gaster. The Ashkenazi ritual prescribes Psalm 6.

אֶלָּא (תא חזי) רָזָא עִלָּאָה הוּא, גָּנִיז בֵּין חַבְרַיָּיא. בְּשַׁעֲתָא דְּלֵילְיָא עָאל, (ושלטא) אִילָנָא תַּתָּאָה דְּתַלְיָיא בֵּיהּ מוֹתָא פָּרִישׁ עַנְפּוֹי וּמְכַסְּיָא לְכֹלָּא. וְעַל דָּא אִתְחֲשָׁךְ. וְכָל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְאַקְדִּים בַּר נָשׁ וְיָהִיב לֵיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ, וְאַפְקְדֵיהּ בִּידֵיהּ בְּפִקְדוֹנָא. וּבְגִין דְּנָטִיל לוֹן בְּפִקְדוֹנָא, תָּב פִּקְדוֹנָא לְמָארֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי צַפְרָא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וְתָב לְגַבֵּיהּ פִּקְדוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ מְהֵימָנָא עִלָּאָה. Now the solution of all this is based on an esoteric doctrine known to the Companions, which is as follows. When night falls the Nethertree, from which death issues, spreads its branches so as to cover the whole of the universe. And so darkness prevails, and all the people of the world have a foretaste of death. And every man hastens to surrender his soul into His Hand as a trust. And inasmuch as He takes them in trust He returns each one to her owner in the morning. Thus, as each morning arrives, man, having received back his deposit, ought to render blessings to the Holy One, blessed be He, who is trustworthy above all.

לְבָתַר דְּקָם, עָאל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, מִעְטַּר בְּטוֹטְפֵי. אִתְכְּסֵּי בְּכִיסוּי דְּצִיצִית. עָאל וּמַדְכֵּי גַּרְמֵיהּ בְּקוּרְבְּנִין בְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר קַבִּיל עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּתָא בְּסִדּוּרָא דִּשְׁבָחֵי דְּדָוִד, דְּאִינּוּן סִדּוּרָא דְּעוֹל מַלְכוּתָא. וּבְסִדּוּרָא דִּשְׁבָחָא דָּא, אַשְׁרָא עָלֵיהּ הַהוּא עוֹל. לְבָתַר סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב, וּצְלוֹתָא דִּמְעוּמָד, לְקַשְּׁרָא לוֹן כַּחֲדָא. Then, having risen, a man goes to Synagogue, adorns himself with phylacteries and enwraps himself in a garment provided with fringes, then he first purifies himself by the [recital of the regulations concerning the] sacrifices, then follows the recital of the hymns of David by which he accepts upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven. After that comes the prayer said sitting, followed by the prayer said standing, the two being knit together into one.

תָּא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה אַף עַל גַּב דִּצְלוֹתָא תַּלְיָיא בְּמִלּוּלָא וְדִבּוּרָא דְּפוּמָא, כֹּלָּא תַּלְיָיא בְּעִקָרָא דְּעוֹבָדָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא וּבְמִלּוּלָא דְּפוּמָא. מַאן עוֹבָדָא, אֶלָּא הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, כְּגַוְונָא דִּצְלוֹתָא הוּא, וְלָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתָא, עַד דְּיִתְחֲזֵי עוֹבָדָא בְּקַדְמִיתָא כְּגַוְונָא דִּצְלוֹתָא. (שמות ר"א ע"ב) Observe the inwardness of the matter, to wit, that although prayer is performed by speech and verbal utterance, its efficacy springs primarily from the preparatory actions performed. First action, then prayer- utterance corresponding to that action.

עוֹבָדָא דְקַדְמֵיתָא (ס"א בקדמיתא עובדא) בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאִים, בָּעֵי לְדַכְּאָה גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר יְקַבֵּל עָלֵיהּ הַאי עוֹל, לְפָרְשָׂא עַל רֵישֵׁיהּ פְּרִישׂוּ דְּמִצְוָה. לְבָתַר יִתְקְשַׁר קִשּׁוּרָא דְּיִחוּדָא דְּאִינּוּן תְּפִלִּין, (מהו תפלין) תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל יַד. וּלְאַתְקְנָא לוֹן בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא בִּשְׂמָאלָא, וְעַל לִבָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וְגוֹ'. וּכְתִיב (שיר השירים ח׳:ו׳) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ. וְהָא אוֹקִימְנָא. וְדָא הוּא עוֹבָדָא בְּקַדְמִיתָא. Thus a man has in the first place to cleanse himself [by ablution], then accepts upon himself the Heavenly Yoke symbolized in the act of spreading over his head the fringed robe. Then he makes tight on himself the knot expressive of unification, to wit, the phylacteries, consisting of the phylactery of the head and that of the hand, the latter on the left hand over against the heart, in consonance with the Scriptural verses, saying: “Let his left hand be under my head”, etc. (S.S. 2, 6), and “Set me as a seal upon thy heart, as a seal upon thy arm” (Ibid. 8, 6). So far the preparatory actions.

לְבָתַר בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ עָאל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, יִדְכֵּי גַּרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּקָרְבְּנִין, בְּמִלּוּלָא דְּפוּמָא. לְבָתַר יְקַבֵּל עָלֵיהּ הַאי עוֹל מַלְכוּת, לְפָרְשָׂא עַל רֵישֵׁיהּ (פרישו דמצוה) בְּשִׁבְחֵי דְּדָוִד מַלְכָּא. כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דְּפָרִישׂ עַל רֵישֵׁיהּ פְּרִישׂוּ דְּמִצְוָה. וּלְבָתַר צְלוֹתָא דִּמְיוּשָׁב, לָקֳבֵל תְּפִלָּה שֶׁל יַד. לְבָתַר צְלוֹתָא דִּמְעוּמָד, דְּהִיא לָקֳבֵל תְּפִלָּה דְּרֵישָׁא. וְדָא כְּגַוְונָא דְּדָא. עוֹבָדָא כְּגַוְונָא דְּדִבּוּרָא. וַדַּאי בְּעוֹבָדָא וּמִלּוּלָא תַּלְיָיא צְלוֹתָא. Then corresponding to these, man, in entering Synagogue, first cleanses himself by the [recital of the regulations concerning the] sacrifices; then he accepts upon himself the Heavenly Yoke by the recital of the hymns of King David. Then comes the prayer said sitting, which corresponds to the arm-phylactery, followed by the prayer said standing, which corresponds to the head-phylactery. So prayer is made up of both action and speech,

וְאִי פָּגִים עוֹבָדָא, מִלּוּלָא לָא אַשְׁכַּח אֲתָר דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ, וְלָאו אִיהוּ צְלוֹתָא, וְאִתְפְּגִים הַהוּא בַּר נָשׁ לְעֵילָּא וְתַתָּא. (ולא עוד אלא) דְּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, וּלְמַלְּלָא מִלּוּלָא עָלֵיהּ, וְדָא הוּא צְלוֹתָא שְׁלִים. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּפָגִים צְלוֹתֵיהּ, פּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ. עָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו א׳:ט״ו) כִּי תָבוֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי וְגוֹ'. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ, דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. and when the action is faulty speech does not find a spot to rest in; such prayer is not prayer, and the man offering it is defective in the upper world and the lower. The main thing is to perform the act and to give utterance to words in co-ordination with it; this is perfect prayer. Woe to him who spoils his prayer, the worship of his Master. Of such a one Scripture says: “When ye come to appear before me… yea, when ye make many prayers, I will not hear” (Isa. 1, 12-15).

וְיֶחֶזֵי בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ כְּאִילּוּ פָּטִיר מִן עָלְמָא, דְּנַפְשֵׁיהּ מָסִיר לְהַאי אֲתָר דְּמוֹתָא, בְּגִין כַּךְ לָא אִית בֵּיהּ וָא"ו, דְּוָא"ו אִילָנָא דְּחַיֵּי הוּא, וְהַאי אִילָנָא דְּמוֹתָא הוּא. וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּרָזָא דְּמִלָּה, (מאי קא משמע לן רזא דמלה) דְּאִית חוֹבִין דְּלָא מִתְכַּפְּרָן, עַד דְּאִתְפְּטַר בַּר נָשׁ מֵעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ב:י״ד) אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן, וְהַאי יָהִיב גַּרְמֵיהּ וַדַּאי לְמוֹתָא, וּמָסִיר נַפְשֵׁיהּ לְהַאי אֲתָר. לָאו בְּפִקְדוֹנָא כְּמָה בְּלֵילְיָא, אֶלָּא כְּמַאן דְּאִתְפְּטָר מִן עָלְמָא וַדַּאי. A man must then look upon himself as having departed this world, his soul having been surrendered to the region of death. This is the reason that that Psalm does not contain the letter Van, since that letter is symbolic of the Tree of Life, whereas that Psalm is concerned with the Tree of Death. For there are sins which are beyond forgiveness until a man departs this world, of which Scripture says: “Surely this iniquity shall not be expiated by you till ye die” (Isa. 22, 14), so that man has given himself over, as it were, to death, and delivered his soul into that region, not merely in trust as during the night, but as though he had actually departed this world.

וְתִקּוּנָא דָּא בָּעֵי בְּכַוָּונָא דְּלִבָּא וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עֲלוֹי, וּמְכַפֵּר לֵיהּ לְחוֹבֵיהּ. זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּיָדַע לְמִפְּתֵּי לֵיהּ, וּלְמִפְלַח לְמָארֵיהּ, בִּרְעוּתָא וּבְכַוָּונָא דְּלִבָּא. וַוי לֵיהּ לְמַאן דְּאָתֵי לְמִפְתֵּי לְמָארֵיהּ, בְּלִבָּא רְחִיקָא, וְלָא בִּרְעוּתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ע״ח:ל״ו-ל״ז) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוּא אוֹמֵר (תהילים כ״ה:א׳) אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא, וְלָאו כָּל מִלּוֹי אֶלָּא בְּלִבָּא רְחִיקָא, הָא גָּרַם עָלֵיהּ לְאִסְתַּלְּקָא מֵעָלְמָא, עַד לָא מָטוּן יוֹמוֹי, בְּזִמְנָא דְּהָא אִילָנָא אִתְּעַר בְּעָלְמָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. This service must be performed by the man with full devotion of heart, and then the Holy One, blessed be He, will take pity on him and forgive his sins. Happy is the man who knows how to persuade, as it were, and how to offer worship to his Master with devotion of will and heart. Woe to him who comes to persuade his Master with an absent heart and without true intent in the way described in the words: “But they beguiled him with their mouth, and lied unto him with their tongue. For their heart was not steadfast with him” (Isa. 78, 36-37). Such a one may recite: “Unto Thee, O Lord, do I lift up my soul…”, but all his words proceed from an absent heart; and this causes him to be removed from the world before his allotted days, at a moment when that Tree bestirs itself in the world to execute judgement.

וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַדְבְּקָא נַפְשֵׁיהּ וּרְעוּתֵיהּ בְּמָארֵיהּ, וְלָא יֵיתֵי לְגַבֵּיהּ בִּרְעוּתָא כְּדִיבָא, בְּגִין דִּכְתִּיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. מַאי לֹא יִכּוֹן. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּהוּא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְהַאי, וְלִבֵּיהּ רְחִיקָא מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קָלָא נָפִיק וְאָמַר, לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. (אמאי) הַאי בָּעֵי לְאַתְקְנָא גַּרְמֵיהּ, לֹא יִכּוֹן, לָא בָּעֵינָא דְּיִתְתָּקַּן. כָּל שֶׁכֵּן אִי אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא מְיָחֵד לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. Hence it is incumbent on man to cleave heart and soul to his Master, and not to come to Him with deceitfulness. Of such a one Scripture says: “He that speaketh falsehood shall not be established before mine eyes” (Ibid. 101, 7). Being interpreted, this means that when a man prepares himself for this, but with a heart remote from the Holy One, blessed be He, a Voice proclaims, saying: He will not be established before Mine eyes. All the more is this so when a man comes to effect unification of the Divine Name, but does not do so in the proper manner.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיהו ס״ו:י״ח) וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְבוֹדִי וְגוֹ'. וּכְתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ וְגוֹ'. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּיָי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וְגוֹ'. (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן Happy is the portion of the righteous in this world and in the world to come. Of them it is written, “and they shall come, and shall see my glory”, etc. (Isa. 66, 18); and again, “Surely the righteous shall give thanks unto thy name”, etc. (Ps. 140, 14).’ R. Eleazar then approached and kissed his father’s hand, saying: ‘Had I not come into the world for aught else but to hear these words it would have sufficed me.’ Said R. Judah: ‘Happy is our portion and the portion of Israel who cleave to the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “But ye that did cleave”, etc. (Deut. 4, 4); and again, “Thy people also shall be all righteous”, etc. (Isa. 60, 21).’