כְּדֵין כָּרוֹזָא קָארֵי בְּעָלְמָא, דְּהָא עִידָּן הוּא לְאִתְּעָרָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמַלְכָּא. וּכְדֵין תּוּשְׁבְּחָן מִתְעָרִין, וְאִתְבַּסְּמוּתָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִתְּעַר לְזַוְּוגָא זִוּוּגָא דָּא. כַּד אָתֵי צַפְרָא, וִימִינָא אִתְּעַר וּמְחַבְּקָא לָהּ, כְּדֵין זִוּוּגָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח כַּחֲדָא. (ס"א למלכא, כד אתי צפרא וימינא אתער ומחבק לה כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא וכדין תושבחתן מתערין ואתבסמותא דכלא אשתכח זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא) Then proclamation goes forth into the world, announcing that it is the time for awakening and chanting praises to the King. A chorus of praises then breaks forth, accompanied by a sweet odour permeating the whole. Happy is the portion of whoever awakens then to effect this espousal. When morning comes round and the Right aspect awakens and embraces Her, then the wedlock is complete.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נָשָׁא דְּמִיכִין, וְטַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְנִשְׁמְתָא סַלְּקָא לְעֵילָּא, קַיְּימָא בַּאֲתָר דְּקַיְּימָא, וְאִתְבְּחִינַת עַל עוֹבָדָהָא דְּעַבְדַּת כָּל יוֹמָא, וְכַתְבִין לְהוּ עַל פִּתְקָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנִשְׁמְתָא סַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאַסְהִידַת עַל עוֹבָדוֹי דְּבַּר נָשׁ, וְעַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ. Observe that when mankind lie asleep and experience a foretaste of death, the soul of each ascends on high and to an assigned region. There she is examined concerning all the actions she performed during the day. These are recorded on a tablet. Indeed, the soul then gives evidence concerning man’s works, and concerning each word that issued from his mouth.

וְכַד הַהִיא מִלָּה דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵיהּ אִיהִי כְּדְקָא יָאוּת, מִלָּה קַדִּישָׁא דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא. הַהִיא מִלָּה סַלְּקָא, וּבָקַע רְקִיעִין, וְקַיְּימָא בְּאֲתָר דְּקַיְּימָא, עַד דְּעָאל לֵילְיָא, וְנִשְׁמְתָא סַלְּקָא וְאָחִיד לְהַהִיא מִלָּה, וְעָאִיל לָהּ קַמֵּי מַלְכָּא. Should that word be an appropriate word, a holy word of Torah study or of prayer, it will cleave its way through the heavens until it reaches an assigned place. There it halts until night falls, when the soul ascends, seizes that word and presents it to the King.

וְכַד הַהִיא מִלָּה לָאו אִיהִי כְּדְקָא יָאוּת, וְאִיהִי מִלָּה מִמִּילִין בִּישִׁין, מִלִּישָׁנָא בִּישָׁא, הַהִיא מִלָּה סַלְּקָא לַאֲתָר דְּסַלְּקָא, וּכְדֵין אִתְרְשִׁים הַהִיא מִלָּה, וְהַהוּא חוֹבָה עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ה׳) מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִּיךָ. וּבְגִין כָּךְ (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן. אֵימָתַי. כְּשֶׁאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. An improper word, however, a word uttered by an evil tongue, goes up to its assigned spot, where it is put on record, charging the man with the commission of a sin. Of this Scripture says: “Keep the doors of thy mouth from her that lieth in thy bosom”¹i.e. the soul. (Micah 7, 5). Hence the Psalm says: “Happy is the man unto whom the Lord counteth not iniquity”, to wit, the man “in whose spirit there is no guile”.¹The last 7 lines of the Hebrew text are not found in our translation.

(במדבר ד׳:כ״א-כ״ב) וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES, SAYING: TAKE THE SUM OF THE SONS OF GERSHON, ETC. R. Abba began a discourse on the verse: “Happy is the man unto whom the Lord counteth not iniquity, and in whose spirit there is no guile” (Ps. 32, 2). ‘The two halves of this verse’, he said, ‘do not seem to hang together,¹The first half implies that there is iniquity in him, the second that there is not.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דִּינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא, וְיִצְחָק תִּקֵּן צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וּגְבוּרָה עִלָּאָה שַׁלְטָא בְּעָלְמָא, עַד דְּאָתֵי וְעָאל לֵילְיָא, בְּגִין לְקַבְּלָא לֵיהּ (לליליא), וּמִזִּמְנָא דְּשָׁארִי צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, אִתְפְּרַשׁ שְׂמָאלָא לְקַבְּלָא (ליה) וְאִתְּעַר לֵילְיָא. but it has been explained thus. At the time of the Afternoon Prayer (Minha) Rigour prevails over the world. For it was Isaac who instituted Afternoon Prayer, and so supreme Force prevails then and the Left aspect is diffused. This continues until night bestirs itself.

בָּתַר דְּאִתְּעַר כָּל אִינּוּן נְטוּרֵי פִּתְחִין דִּלְבַר, כֻּלְּהוּ מִתְעָרִין בְּעָלְמָא וְאִתְפָּשָׁטוּ. וְכָל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא. Then all the keepers of the outer gates of the universe bestir themselves and spread about, and all mankind have a foretaste of death.

(במדבר ה׳:ו׳) אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שופטים ד׳:י״א) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ', וְחֶבֶר הַקֵּינִי מִבְּנֵי בְּנוֹי דְּיִתְרוֹ הֲוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א ט״ו:ו׳) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וְגוֹ'. אֲמַאי אִקְרֵי קֵינִי. וְהָא אוּקְמוּהָ. וּכְתִיב (בראשית ט״ו:י״ט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִיזִּי. וְאִתְּמַר דְּעַבֲד קִנָּא בְּמַדְבְּרָא, כְּעוֹפָא דָּא, בְּגִין לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְפְּרַשׁ מִן מָתָא, נִפְרָד מִקַּיִן, אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא עַמָּא דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נִפְרַד מִקַּיִן. אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַ את הָאָדָם וְגוֹ' (במדבר ה). בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (שופטים ד) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ'. וְחֶבֶר הַקֵּינִי מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וְגוֹ'. לָמָּה נִקְרָא קֵינִי? וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. וְכָתוּב (בראשית טו) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי. וְנִתְבָּאֵר שֶׁעָשָׂה קֵן בַּמִּדְבָּר כְּעוֹף זֶה, כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְנִפְרַד מִן הָעִיר. נִפְרָד מִקַּיִן, נִפְרָד מֵאוֹתוֹ עַם שֶׁהָיָה שָׁם קֹדֶם וְנִדְבָּק בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, נִפְרָד מִקַּיִן.

וְיִתְרוֹ בְּקַדְמִיתָא כּוּמָרָא לְעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, וּלְהַהוּא סְטָר הֲוָה פָּלַח, וּמָשִׁךְ עָלֵיהּ רוּחָא מֵהַהוּא אֲתָר. וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵּינִי לְבָתַר נִפְרָד מִקַּיִן (ודאי), וְאִתְדְּבַק (נ"א ואתחבר) בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (מאי משמע) דְּכָל מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל, הוּא קִיֵּים עָלְמִין, עָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְעָלְמָא דִּלְתַּתָּא. וְהָא אוּקְמוּהָ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּתִיב. וְיִתְרוֹ בַּהַתְחָלָה הָיָה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּלְאוֹתוֹ צַד עָבַד, וּמָשַׁךְ עָלָיו רוּחַ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְלָכֵן נִקְרָא קֵינִי, אַחַר שֶׁנִּפְרַד מִקַּיִן (ודאי) וְנִדְבַּק (נ"א והתחבר) בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. (מה משמיענו, ') שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּדְבָּק בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְעוֹשֶׂה מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל הוּא מַעֲמִיד עוֹלָמוֹת, עוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

וְכָל מַאן דְּעָבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, פָּגִים לְגַרְמֵיהּ, פָּגִים לְכָל עָלְמִין. מְתַל לְאִינּוּן מַפְרֵישֵׁי יָמִין דְּשָׁאטֵי (ס"א דטסרין) בְּאַרְבָּא, קָם חַד שַׁטְיָיא בֵּינַיְיהוּ, בָּעָא לְנַקְבָא וְכוּ'. וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל פּוֹגֵם לְמַעְלָה, פּוֹגֵם לְמַטָּה, פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ, פּוֹגֵם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. מָשָׁל לְאוֹתָם סַפָּנִים שֶׁבַּיָּם שֶׁשָּׁטִים בָּאֳנִיָּה, קָם שׁוֹטֶה אֶחָד בֵּינֵיהֶם וְרָצָה לַעֲשׂוֹת חוֹר בַּסְּפִינָה וכו'.

וְעַל דָּא אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', הָאָדָם וְגוֹ'. (תא חזי) (הושע ו׳:ז׳) וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית. אָדָם עָבַר עַל פִּקּוּדָא חַד דְּאוֹרַיְיתָא, גָּרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִיתָה, וְגָרַם לְכָל עָלְמָא, פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, וְהַהוּא חוֹבָא תַּלְיָיא, עַד דִּיקַיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיִתְעֲבָר הַהוּא פְּגִימוּ מֵעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם. (כתיב) הָאָדָם, אָדָם קַדְמָאָה. וְלָכֵן, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', הָאָדָם וְגוֹ'. (בא ראה) (הושע ו) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית. אָדָם עָבַר מִצְוָה אַחַת שֶׁל הַתּוֹרָה - גָּרַם לְעַצְמוֹ מִיתָה, וְגָרַם לְכָל הָעוֹלָם, פָּגַם לְמַעְלָה, פָּגַם לְמַטָּה. וְאוֹתוֹ חֵטְא תָלוּי עַד שֶׁיַּעֲמִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם כְּמִקֹּדֶם וְיַעֲבֹר אוֹתוֹ פְּגָם מֵהָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כה) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'. וְלָכֵן כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם. (כתוב) הָאָדָם - אָדָם הָרִאשׁוֹן.

לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ, דְּמַאן דְּיִפּוּק מֵרַחֲמֵי, וְיַנְקָא מִן דִּינָא, הוּא גָּרִים פְּגִימוּ וְכוּ', וְעַל דָּא, רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן מֵחַיָיבֵי דְּהַאי עָלְמָא, וּמִן פְּגִימוּ דִּלְהוֹן, כַּמָה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקֵי בְּגִינַיְיהוּ, בַּר כָּל מַה דְּגַרְמֵי לְעֵילָּא וְתַתָּא. לִמְעֹל מַעַל בַּה', שֶׁמִּי שֶׁיּוֹצֵא מֵרַחֲמִים וְיוֹנֵק מִדִּין, גּוֹרֵם פְּגָם. וְלָכֵן הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מֵרִשְׁעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִפְּגָמֵיהֶם. כַּמָּה צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים בִּגְלָלָם, מִלְּבַד לְכָל מַה שֶּׁגּוֹרְמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (יצחק) נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (ס"א יצחק) וְאָמַר, (שמות כ״א:ל״ג) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'. וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. ¹The first 20 lines of the Hebrew text are not found in our translation.R. Isaac and R. Judah were walking together on the road leading from Usha to Lud. Said R. Judah: ‘Let us discourse on the Torah whilst walking.’ R. Judah then cited the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit… the owner of the pit shall make it good”, etc. (Ex. 21, 33-34). ‘If that man’, he said, ‘has to make good, how much more so he who brings the whole world into disfavour by his sins. And I do, indeed, find it strange, that having brought the world into disfavour a man can make restitution by penitence, as Scripture says: WHEN A MAN OR WOMAN SHALL COMMIT ANY SIN… THEN THEY SHALL CONFESS THEIR… AND HE SHALL MAKE RESTITUTION, ETC.

אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב, וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא. The truth, however, is that through man’s penitence the Almighty Himself, as it were, rectifies on high the wrong committed, and thus the world is put right again.’

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַאי אִיכָּא הָכָא. אֶלָּא לְאַכְלְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְאִשְׁתְּכָחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן, וְלָא שַׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאַשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא, בָּעֵי דְּיָהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לָךָ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. For this reason, the Holy One, blessed be He, although he has sent Rigour into the world, desires that Israel should repent so that He may do good to them in this world and in the world to come. For nothing can withstand the power of repentance.

תָּא חֲזֵי, אֲפִילּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תְּשׁוּבָה אִקְרֵי. וְאִי תֵּימָא (תשובה) עִלָּאָה (ס"א מעליא) (נ"א ואת עלאה) מִכָּל אֲתָר לָא שְׁכִיחַ, אֶלָּא דָּא אִקְרֵי תְּשׁוּבָה, כַּד אַהְדָּר רַחֲמֵי לְקָבְלָהָא, וְהִיא תָּבַת עַל כָּל אִינּוּן אוֹכְלֹסִין וְיַנְקָא לוֹן. וּתְשׁוּבָה מֵעַלְיָא, כַּד אִתְמְסַר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ, וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְתָּקַּן הוּא, וְכָל עָלְמָא. Proper repentance is only effected by a surrender of one’s soul, so that she is taken away in a state of repentance.

חַיָּיבָא חַד בְּעָלְמָא, קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אַחֲרָנִין בְּגִינֵיהּ. וַוי לַחַיָּיבָא, וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ. תָּא חֲזֵי, יוֹנָה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ, כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ אִתְאֲבִידוּ בְּגִינֵיהּ בְּיַמָּא, עַד דְּכֻלְּהוּ אָהַדְרוּ עֲלוֹי, וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא, וּכְדֵין אִשְׁתֵּזִיבוּ כֻּלְּהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עָלֵיהּ לְבָתַר, וְשֵׁזִיב כַּמָה אוֹכְלֹסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי. כַּד אַהְדָּר לְמָארֵיהּ מִגּוֹ עַקְתֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶרְחָב יָהּ וְגוֹ'. One sinner in the world brings about the destruction of many. Woe to the sinner, woe to his neighbour! We see this in the case of Jonah. Through his refusing to carry the message of his Master, how many people would have been destroyed on his account in the sea! So they all turned on him and carried out on him the sentence of sea-drowning, whereby they were all saved. The Holy One, blessed be He, however, had mercy on him and so brought about the deliverance of multitudes of people. This happened after Jonah returned to his Master out of the midst of his affliction, as we read: “I called out of my affliction unto the Lord, and he answered me” (Jonah 2, 3).’

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא דָּא, הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה. וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה. בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְדוָֹ"ד. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה, תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'. The faithful shepherd: This command is the mitzvah of teshuvah. And this is Binah. And due to our sins the Temple was destroyed, and the only thing left for us is the verbal confession, and this is Malchut. And what is Binah? Ben-Y-ah [son of Y-ah]. And this son is the vav obviously. And every person who returns in teshuvah is as if they returned the hey of the vav, and that person is Ben-Y-ah, and they completed in this Y-H-V-H, and this is Teshuvah - tashuv H [return the hey] obviously to the vav.

דְּאָת ה' וַדַּאי אִיהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, וְרָזָא דְּמִלָּה, (הושע י״ד:ג׳) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו וְגוֹ' וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ. דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'. דְּאִסְתְּלַּק בֶּן יָ"הּ, דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן, וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא. וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו', וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ. And this hey is obviously the verbal confession, and the secret of the word, "take with you words and return to Ad-nai, say to Him etc we will pay the bulls of our lips" (Hoshea 14:3). That obviously because the person who sins that person distances the hey from the vav, and separates YHV from H. And because of that the temple was destroyed and Israel was distanced from there, and was exiled among the peoples. And because of that whoever does teshuvah causes the Hey to return to the Vav, and redemption is dependent in this. And in this way all is dependent in teshuvah. As the olden ones said: "all the calculated ends have passed and the matter is only dependent on teshuvah [and good deeds] etc" (Sanhedrin 97b:14) - and this is the completion of the Name.

וְעַל דָּא (יחזקאל כ׳:י״ד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי. וְעוֹד (ישעיהו מ״ח:י״א) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה. וְאִם לָאו חַזְרִין, אֲנָא אַעֲמִיד לוֹן מַלְכָּא, שֶׁקָשִׁין גְּזִרוֹתָיו מִשֶּׁל פַּרְעֹה, וְיַחְזְרוּן עַל כָּרְחַיְּיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ, עַד יְדוָֹ"ד וַדַּאי. And regarding this [it is written]: "And I will do due to My name" (Ezekiel 20:14) and also "Because of Me, because of Me I will do" (Isaiah 48:11). And if they do not return I will set on them a king whose decrees will be harsher than Pharaoh's, and they will return against their will. And this is what is written "return to Ad-nai your God" - truly up to YHV"H.

וּתְשׁוּבָה דָּא אִתְקְרִיאַת חַיִּים, (משלי ד׳:כ״ג) כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְּאוֹת חַיִּים, דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִיהוּ הֶבֶל דְּנָפַק וְעָאל בְּפוּמָא דְּבַּר נָשׁ, בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. ה' דִּבְּהִבָּרְאָם. וְעָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָּא פִּי יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם. וְהִיא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ. עָלָה אִתְּמַר, (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט. (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶּלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. And this repentance [teshuvah] is called life, because from it are the sources of life (Proverbs 4:23), which are Israel's souls. And that is the breath that exits and enters the mouth of people without strain and without effort, the [letter] hey of in their being created (Genesis 2:4). And about it is it stated, but upon all that comes out of the mouth of the Lord does man live (Deuteronomy 8:3). And it is over the heads of people. About it is it stated, and he gazes at the depiction of the Lord (Numbers 12:8); Man walks about as an image [understood here as, in God's image] (Pslams 39:7).

וּבְגִין דְּאִיהִי עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵיזַל ד' אַמּוֹת בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא, דְּאֵם הִיא אִסְתָּלָקַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, מִיַּד אִסְתְּלָקוּ חַיִּים מִנֵּיהּ. And since it is over the heads of people, it is forbidden for people to move four cubits with their head uncovered. For if it would withdraw from above the head of a person, life would immediately withdraw from him.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (יצחק) נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (ס"א יצחק) וְאָמַר, (שמות כ״א:ל״ג) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'. וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. ¹The first 20 lines of the Hebrew text are not found in our translation.R. Isaac and R. Judah were walking together on the road leading from Usha to Lud. Said R. Judah: ‘Let us discourse on the Torah whilst walking.’ R. Judah then cited the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit… the owner of the pit shall make it good”, etc. (Ex. 21, 33-34). ‘If that man’, he said, ‘has to make good, how much more so he who brings the whole world into disfavour by his sins. And I do, indeed, find it strange, that having brought the world into disfavour a man can make restitution by penitence, as Scripture says: WHEN A MAN OR WOMAN SHALL COMMIT ANY SIN… THEN THEY SHALL CONFESS THEIR… AND HE SHALL MAKE RESTITUTION, ETC.

אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב, וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא. The truth, however, is that through man’s penitence the Almighty Himself, as it were, rectifies on high the wrong committed, and thus the world is put right again.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק (ס"א יהודה) אֲבַּתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ד׳:ל׳) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ'. בַּצַּר לְךָ, מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מֵעַלְּיָא מִכֹּלָּא, עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא. דְּבָתַר דִּשְׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעְבַּר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלֵּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארִי דִּינָא, לָא אִסְתְּלִיק עַד דְּיִשְׁתְּלִים. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים, וְעֲבַד תְּשׁוּבָה, אַתְקִין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע, דִּכְתִּיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. R. Isaac then cited the verse: “In thy distress, when all these things are come upon thee, in the end of days, thou wilt return…. For the Lord thy God is a merciful God”, etc. (Deut. 4, 30-31). ‘We learn from here’, he said, ‘that penitence is of most effect before Rigour lights upon the world. For once it does so it strongly entrenches itself, and who can remove it? Indeed, it will not depart until restitution is made, followed by penitence; and then only is the world again put right. Now the phrase “in the end of days” points to the Community of Israel who is in exile and shares Israel’s distress.’

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַאי אִיכָּא הָכָא. אֶלָּא לְאַכְלְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְאִשְׁתְּכָחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן, וְלָא שַׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאַשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא, בָּעֵי דְּיָהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לָךָ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. For this reason, the Holy One, blessed be He, although he has sent Rigour into the world, desires that Israel should repent so that He may do good to them in this world and in the world to come. For nothing can withstand the power of repentance.

תָּא חֲזֵי, אֲפִילּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תְּשׁוּבָה אִקְרֵי. וְאִי תֵּימָא (תשובה) עִלָּאָה (ס"א מעליא) (נ"א ואת עלאה) מִכָּל אֲתָר לָא שְׁכִיחַ, אֶלָּא דָּא אִקְרֵי תְּשׁוּבָה, כַּד אַהְדָּר רַחֲמֵי לְקָבְלָהָא, וְהִיא תָּבַת עַל כָּל אִינּוּן אוֹכְלֹסִין וְיַנְקָא לוֹן. וּתְשׁוּבָה מֵעַלְיָא, כַּד אִתְמְסַר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ, וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְתָּקַּן הוּא, וְכָל עָלְמָא. Proper repentance is only effected by a surrender of one’s soul, so that she is taken away in a state of repentance.

חַיָּיבָא חַד בְּעָלְמָא, קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אַחֲרָנִין בְּגִינֵיהּ. וַוי לַחַיָּיבָא, וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ. תָּא חֲזֵי, יוֹנָה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ, כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ אִתְאֲבִידוּ בְּגִינֵיהּ בְּיַמָּא, עַד דְּכֻלְּהוּ אָהַדְרוּ עֲלוֹי, וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא, וּכְדֵין אִשְׁתֵּזִיבוּ כֻּלְּהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עָלֵיהּ לְבָתַר, וְשֵׁזִיב כַּמָה אוֹכְלֹסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי. כַּד אַהְדָּר לְמָארֵיהּ מִגּוֹ עַקְתֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶרְחָב יָהּ וְגוֹ'. One sinner in the world brings about the destruction of many. Woe to the sinner, woe to his neighbour! We see this in the case of Jonah. Through his refusing to carry the message of his Master, how many people would have been destroyed on his account in the sea! So they all turned on him and carried out on him the sentence of sea-drowning, whereby they were all saved. The Holy One, blessed be He, however, had mercy on him and so brought about the deliverance of multitudes of people. This happened after Jonah returned to his Master out of the midst of his affliction, as we read: “I called out of my affliction unto the Lord, and he answered me” (Jonah 2, 3).’

וּתְשׁוּבָה דָּא אִתְקְרִיאַת חַיִּים, (משלי ד׳:כ״ג) כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְּאוֹת חַיִּים, דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִיהוּ הֶבֶל דְּנָפַק וְעָאל בְּפוּמָא דְּבַּר נָשׁ, בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. ה' דִּבְּהִבָּרְאָם. וְעָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָּא פִּי יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם. וְהִיא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ. עָלָה אִתְּמַר, (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט. (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶּלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. And this repentance [teshuvah] is called life, because from it are the sources of life (Proverbs 4:23), which are Israel's souls. And that is the breath that exits and enters the mouth of people without strain and without effort, the [letter] hey of in their being created (Genesis 2:4). And about it is it stated, but upon all that comes out of the mouth of the Lord does man live (Deuteronomy 8:3). And it is over the heads of people. About it is it stated, and he gazes at the depiction of the Lord (Numbers 12:8); Man walks about as an image [understood here as, in God's image] (Pslams 39:7).

וּבְגִין דְּאִיהִי עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵיזַל ד' אַמּוֹת בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא, דְּאֵם הִיא אִסְתָּלָקַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, מִיַּד אִסְתְּלָקוּ חַיִּים מִנֵּיהּ. And since it is over the heads of people, it is forbidden for people to move four cubits with their head uncovered. For if it would withdraw from above the head of a person, life would immediately withdraw from him.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (יצחק) נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (ס"א יצחק) וְאָמַר, (שמות כ״א:ל״ג) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'. וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. ¹The first 20 lines of the Hebrew text are not found in our translation.R. Isaac and R. Judah were walking together on the road leading from Usha to Lud. Said R. Judah: ‘Let us discourse on the Torah whilst walking.’ R. Judah then cited the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit… the owner of the pit shall make it good”, etc. (Ex. 21, 33-34). ‘If that man’, he said, ‘has to make good, how much more so he who brings the whole world into disfavour by his sins. And I do, indeed, find it strange, that having brought the world into disfavour a man can make restitution by penitence, as Scripture says: WHEN A MAN OR WOMAN SHALL COMMIT ANY SIN… THEN THEY SHALL CONFESS THEIR… AND HE SHALL MAKE RESTITUTION, ETC.

אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב, וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא. The truth, however, is that through man’s penitence the Almighty Himself, as it were, rectifies on high the wrong committed, and thus the world is put right again.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק (ס"א יהודה) אֲבַּתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ד׳:ל׳) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ'. בַּצַּר לְךָ, מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מֵעַלְּיָא מִכֹּלָּא, עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא. דְּבָתַר דִּשְׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעְבַּר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלֵּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארִי דִּינָא, לָא אִסְתְּלִיק עַד דְּיִשְׁתְּלִים. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים, וְעֲבַד תְּשׁוּבָה, אַתְקִין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע, דִּכְתִּיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. R. Isaac then cited the verse: “In thy distress, when all these things are come upon thee, in the end of days, thou wilt return…. For the Lord thy God is a merciful God”, etc. (Deut. 4, 30-31). ‘We learn from here’, he said, ‘that penitence is of most effect before Rigour lights upon the world. For once it does so it strongly entrenches itself, and who can remove it? Indeed, it will not depart until restitution is made, followed by penitence; and then only is the world again put right. Now the phrase “in the end of days” points to the Community of Israel who is in exile and shares Israel’s distress.’

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַאי אִיכָּא הָכָא. אֶלָּא לְאַכְלְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְאִשְׁתְּכָחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן, וְלָא שַׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאַשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא, בָּעֵי דְּיָהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לָךָ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. For this reason, the Holy One, blessed be He, although he has sent Rigour into the world, desires that Israel should repent so that He may do good to them in this world and in the world to come. For nothing can withstand the power of repentance.

תָּא חֲזֵי, אֲפִילּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תְּשׁוּבָה אִקְרֵי. וְאִי תֵּימָא (תשובה) עִלָּאָה (ס"א מעליא) (נ"א ואת עלאה) מִכָּל אֲתָר לָא שְׁכִיחַ, אֶלָּא דָּא אִקְרֵי תְּשׁוּבָה, כַּד אַהְדָּר רַחֲמֵי לְקָבְלָהָא, וְהִיא תָּבַת עַל כָּל אִינּוּן אוֹכְלֹסִין וְיַנְקָא לוֹן. וּתְשׁוּבָה מֵעַלְיָא, כַּד אִתְמְסַר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ, וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְתָּקַּן הוּא, וְכָל עָלְמָא. Proper repentance is only effected by a surrender of one’s soul, so that she is taken away in a state of repentance.

חַיָּיבָא חַד בְּעָלְמָא, קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אַחֲרָנִין בְּגִינֵיהּ. וַוי לַחַיָּיבָא, וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ. תָּא חֲזֵי, יוֹנָה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ, כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ אִתְאֲבִידוּ בְּגִינֵיהּ בְּיַמָּא, עַד דְּכֻלְּהוּ אָהַדְרוּ עֲלוֹי, וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא, וּכְדֵין אִשְׁתֵּזִיבוּ כֻּלְּהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עָלֵיהּ לְבָתַר, וְשֵׁזִיב כַּמָה אוֹכְלֹסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי. כַּד אַהְדָּר לְמָארֵיהּ מִגּוֹ עַקְתֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶרְחָב יָהּ וְגוֹ'. One sinner in the world brings about the destruction of many. Woe to the sinner, woe to his neighbour! We see this in the case of Jonah. Through his refusing to carry the message of his Master, how many people would have been destroyed on his account in the sea! So they all turned on him and carried out on him the sentence of sea-drowning, whereby they were all saved. The Holy One, blessed be He, however, had mercy on him and so brought about the deliverance of multitudes of people. This happened after Jonah returned to his Master out of the midst of his affliction, as we read: “I called out of my affliction unto the Lord, and he answered me” (Jonah 2, 3).’

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא דָּא, הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה. וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה. בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְדוָֹ"ד. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה, תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'. The faithful shepherd: This command is the mitzvah of teshuvah. And this is Binah. And due to our sins the Temple was destroyed, and the only thing left for us is the verbal confession, and this is Malchut. And what is Binah? Ben-Y-ah [son of Y-ah]. And this son is the vav obviously. And every person who returns in teshuvah is as if they returned the hey of the vav, and that person is Ben-Y-ah, and they completed in this Y-H-V-H, and this is Teshuvah - tashuv H [return the hey] obviously to the vav.

דְּאָת ה' וַדַּאי אִיהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, וְרָזָא דְּמִלָּה, (הושע י״ד:ג׳) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו וְגוֹ' וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ. דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'. דְּאִסְתְּלַּק בֶּן יָ"הּ, דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן, וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא. וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו', וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ. And this hey is obviously the verbal confession, and the secret of the word, "take with you words and return to Ad-nai, say to Him etc we will pay the bulls of our lips" (Hoshea 14:3). That obviously because the person who sins that person distances the hey from the vav, and separates YHV from H. And because of that the temple was destroyed and Israel was distanced from there, and was exiled among the peoples. And because of that whoever does teshuvah causes the Hey to return to the Vav, and redemption is dependent in this. And in this way all is dependent in teshuvah. As the olden ones said: "all the calculated ends have passed and the matter is only dependent on teshuvah [and good deeds] etc" (Sanhedrin 97b:14) - and this is the completion of the Name.

וְעַל דָּא (יחזקאל כ׳:י״ד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי. וְעוֹד (ישעיהו מ״ח:י״א) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה. וְאִם לָאו חַזְרִין, אֲנָא אַעֲמִיד לוֹן מַלְכָּא, שֶׁקָשִׁין גְּזִרוֹתָיו מִשֶּׁל פַּרְעֹה, וְיַחְזְרוּן עַל כָּרְחַיְּיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ, עַד יְדוָֹ"ד וַדַּאי. And regarding this [it is written]: "And I will do due to My name" (Ezekiel 20:14) and also "Because of Me, because of Me I will do" (Isaiah 48:11). And if they do not return I will set on them a king whose decrees will be harsher than Pharaoh's, and they will return against their will. And this is what is written "return to Ad-nai your God" - truly up to YHV"H.

וּתְשׁוּבָה דָּא אִתְקְרִיאַת חַיִּים, (משלי ד׳:כ״ג) כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְּאוֹת חַיִּים, דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִיהוּ הֶבֶל דְּנָפַק וְעָאל בְּפוּמָא דְּבַּר נָשׁ, בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. ה' דִּבְּהִבָּרְאָם. וְעָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָּא פִּי יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם. וְהִיא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ. עָלָה אִתְּמַר, (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט. (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶּלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. And this repentance [teshuvah] is called life, because from it are the sources of life (Proverbs 4:23), which are Israel's souls. And that is the breath that exits and enters the mouth of people without strain and without effort, the [letter] hey of in their being created (Genesis 2:4). And about it is it stated, but upon all that comes out of the mouth of the Lord does man live (Deuteronomy 8:3). And it is over the heads of people. About it is it stated, and he gazes at the depiction of the Lord (Numbers 12:8); Man walks about as an image [understood here as, in God's image] (Pslams 39:7).

וּבְגִין דְּאִיהִי עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵיזַל ד' אַמּוֹת בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא, דְּאֵם הִיא אִסְתָּלָקַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, מִיַּד אִסְתְּלָקוּ חַיִּים מִנֵּיהּ. And since it is over the heads of people, it is forbidden for people to move four cubits with their head uncovered. For if it would withdraw from above the head of a person, life would immediately withdraw from him.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה (יצחק) נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה (ס"א יצחק) וְאָמַר, (שמות כ״א:ל״ג) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'. וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. ¹The first 20 lines of the Hebrew text are not found in our translation.R. Isaac and R. Judah were walking together on the road leading from Usha to Lud. Said R. Judah: ‘Let us discourse on the Torah whilst walking.’ R. Judah then cited the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit… the owner of the pit shall make it good”, etc. (Ex. 21, 33-34). ‘If that man’, he said, ‘has to make good, how much more so he who brings the whole world into disfavour by his sins. And I do, indeed, find it strange, that having brought the world into disfavour a man can make restitution by penitence, as Scripture says: WHEN A MAN OR WOMAN SHALL COMMIT ANY SIN… THEN THEY SHALL CONFESS THEIR… AND HE SHALL MAKE RESTITUTION, ETC.

אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב, וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא. The truth, however, is that through man’s penitence the Almighty Himself, as it were, rectifies on high the wrong committed, and thus the world is put right again.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק (ס"א יהודה) אֲבַּתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ד׳:ל׳) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ'. בַּצַּר לְךָ, מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מֵעַלְּיָא מִכֹּלָּא, עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא. דְּבָתַר דִּשְׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעְבַּר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלֵּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארִי דִּינָא, לָא אִסְתְּלִיק עַד דְּיִשְׁתְּלִים. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים, וְעֲבַד תְּשׁוּבָה, אַתְקִין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע, דִּכְתִּיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. R. Isaac then cited the verse: “In thy distress, when all these things are come upon thee, in the end of days, thou wilt return…. For the Lord thy God is a merciful God”, etc. (Deut. 4, 30-31). ‘We learn from here’, he said, ‘that penitence is of most effect before Rigour lights upon the world. For once it does so it strongly entrenches itself, and who can remove it? Indeed, it will not depart until restitution is made, followed by penitence; and then only is the world again put right. Now the phrase “in the end of days” points to the Community of Israel who is in exile and shares Israel’s distress.’

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַאי אִיכָּא הָכָא. אֶלָּא לְאַכְלְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְאִשְׁתְּכָחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן, וְלָא שַׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאַשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא, בָּעֵי דְּיָהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְלֵית לָךָ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. For this reason, the Holy One, blessed be He, although he has sent Rigour into the world, desires that Israel should repent so that He may do good to them in this world and in the world to come. For nothing can withstand the power of repentance.

תָּא חֲזֵי, אֲפִילּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תְּשׁוּבָה אִקְרֵי. וְאִי תֵּימָא (תשובה) עִלָּאָה (ס"א מעליא) (נ"א ואת עלאה) מִכָּל אֲתָר לָא שְׁכִיחַ, אֶלָּא דָּא אִקְרֵי תְּשׁוּבָה, כַּד אַהְדָּר רַחֲמֵי לְקָבְלָהָא, וְהִיא תָּבַת עַל כָּל אִינּוּן אוֹכְלֹסִין וְיַנְקָא לוֹן. וּתְשׁוּבָה מֵעַלְיָא, כַּד אִתְמְסַר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ, וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתָּקַּן לְעֵילָּא וְתַתָּא, וְאִתְתָּקַּן הוּא, וְכָל עָלְמָא. Proper repentance is only effected by a surrender of one’s soul, so that she is taken away in a state of repentance.

חַיָּיבָא חַד בְּעָלְמָא, קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אַחֲרָנִין בְּגִינֵיהּ. וַוי לַחַיָּיבָא, וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ. תָּא חֲזֵי, יוֹנָה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ, כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ אִתְאֲבִידוּ בְּגִינֵיהּ בְּיַמָּא, עַד דְּכֻלְּהוּ אָהַדְרוּ עֲלוֹי, וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא, וּכְדֵין אִשְׁתֵּזִיבוּ כֻּלְּהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עָלֵיהּ לְבָתַר, וְשֵׁזִיב כַּמָה אוֹכְלֹסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי. כַּד אַהְדָּר לְמָארֵיהּ מִגּוֹ עַקְתֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶרְחָב יָהּ וְגוֹ'. One sinner in the world brings about the destruction of many. Woe to the sinner, woe to his neighbour! We see this in the case of Jonah. Through his refusing to carry the message of his Master, how many people would have been destroyed on his account in the sea! So they all turned on him and carried out on him the sentence of sea-drowning, whereby they were all saved. The Holy One, blessed be He, however, had mercy on him and so brought about the deliverance of multitudes of people. This happened after Jonah returned to his Master out of the midst of his affliction, as we read: “I called out of my affliction unto the Lord, and he answered me” (Jonah 2, 3).’

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא דָּא, הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה. וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה. בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְדוָֹ"ד. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה, תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'. The faithful shepherd: This command is the mitzvah of teshuvah. And this is Binah. And due to our sins the Temple was destroyed, and the only thing left for us is the verbal confession, and this is Malchut. And what is Binah? Ben-Y-ah [son of Y-ah]. And this son is the vav obviously. And every person who returns in teshuvah is as if they returned the hey of the vav, and that person is Ben-Y-ah, and they completed in this Y-H-V-H, and this is Teshuvah - tashuv H [return the hey] obviously to the vav.

דְּאָת ה' וַדַּאי אִיהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, וְרָזָא דְּמִלָּה, (הושע י״ד:ג׳) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו וְגוֹ' וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ. דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'. דְּאִסְתְּלַּק בֶּן יָ"הּ, דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן, וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא. וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו', וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי, כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ. And this hey is obviously the verbal confession, and the secret of the word, "take with you words and return to Ad-nai, say to Him etc we will pay the bulls of our lips" (Hoshea 14:3). That obviously because the person who sins that person distances the hey from the vav, and separates YHV from H. And because of that the temple was destroyed and Israel was distanced from there, and was exiled among the peoples. And because of that whoever does teshuvah causes the Hey to return to the Vav, and redemption is dependent in this. And in this way all is dependent in teshuvah. As the olden ones said: "all the calculated ends have passed and the matter is only dependent on teshuvah [and good deeds] etc" (Sanhedrin 97b:14) - and this is the completion of the Name.

וְעַל דָּא (יחזקאל כ׳:י״ד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי. וְעוֹד (ישעיהו מ״ח:י״א) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה. וְאִם לָאו חַזְרִין, אֲנָא אַעֲמִיד לוֹן מַלְכָּא, שֶׁקָשִׁין גְּזִרוֹתָיו מִשֶּׁל פַּרְעֹה, וְיַחְזְרוּן עַל כָּרְחַיְּיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ, עַד יְדוָֹ"ד וַדַּאי. And regarding this [it is written]: "And I will do due to My name" (Ezekiel 20:14) and also "Because of Me, because of Me I will do" (Isaiah 48:11). And if they do not return I will set on them a king whose decrees will be harsher than Pharaoh's, and they will return against their will. And this is what is written "return to Ad-nai your God" - truly up to YHV"H.

וּתְשׁוּבָה דָּא אִתְקְרִיאַת חַיִּים, (משלי ד׳:כ״ג) כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְּאוֹת חַיִּים, דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיִשְׂרָאֵל. וְאִיהוּ הֶבֶל דְּנָפַק וְעָאל בְּפוּמָא דְּבַּר נָשׁ, בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. ה' דִּבְּהִבָּרְאָם. וְעָלָהּ אִתְּמַר, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָּא פִּי יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם. וְהִיא עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ. עָלָה אִתְּמַר, (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט. (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶּלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. And this repentance [teshuvah] is called life, because from it are the sources of life (Proverbs 4:23), which are Israel's souls. And that is the breath that exits and enters the mouth of people without strain and without effort, the [letter] hey of in their being created (Genesis 2:4). And about it is it stated, but upon all that comes out of the mouth of the Lord does man live (Deuteronomy 8:3). And it is over the heads of people. About it is it stated, and he gazes at the depiction of the Lord (Numbers 12:8); Man walks about as an image [understood here as, in God's image] (Pslams 39:7).

וּבְגִין דְּאִיהִי עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵיזַל ד' אַמּוֹת בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא, דְּאֵם הִיא אִסְתָּלָקַת מֵעַל רֵישֵׁיהּ דְּבַּר נָשׁ, מִיַּד אִסְתְּלָקוּ חַיִּים מִנֵּיהּ. And since it is over the heads of people, it is forbidden for people to move four cubits with their head uncovered. For if it would withdraw from above the head of a person, life would immediately withdraw from him.

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(דניאל י״ב:י׳) וְהַמַשְׂכִּילִים יָבִינוּ, מִסִּטְרָא דְּבִינָה, דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיִּי, בְּגִינַיְיהוּ אִתְּמַר, (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ - מִצַּד הַבִּינָה, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, בִּגְלָלָם נֶאֱמַר (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹּהַר הָרָקִיעַ, בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר, מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה תְּשׁוּבָה. בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה, יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם (דברים לב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

וְאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ אִיסוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לָא שַׁלְטָא עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר, דְּהָא פַּרְנָסָה דִּילָן לָא לִיהֱוִי, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּלֵית תַּמָּן לָא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע, וְלָא מַחֲלוֹקֶת מֵרוּחַ הַטוּמְאָה, דִּכְתִּיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְעֵץ טוֹב וָרָע, שֶׁהוּא אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, לֹא שׁוֹלֵט יוֹתֵר עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי פַּרְנָסָתֵנוּ לֹא תִהְיֶה אֶלָּא מִצַּד עֵץ הַחַיִּים, שֶׁאֵין שָׁם לֹא קֹשִׁי מִצַּד הָרָע, וְלֹא מַחֲלֹקֶת מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה, שֶׁכָּתוּב (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּטוֹב, דְּאָכְלִין טָהֳרָה כָּשֵׁר הֵיתֶּר, וְלָא מֵעֵרֶב רַב, דְּאָכְלִין טוּמְאָה פָּסוּל אִיסוּר, דְּאִינּוּן מְסָאֲבִין, דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּנִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה. בְּגִין דְּאִינּוּן בְּנוֹי דְּלִילִית, דְּאִיהִי, נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה חַזְרִין לְשָׁרְשַׁיְהוּ. וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֵּא צֶּפַע. שֶׁלֹּא יִתְפַּרְנְסוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אֶלָּא מִצַּד הַטּוֹב, שֶׁאוֹכְלִים טָהֳרָה, כָּשֵׁר, הֶתֵּר, וְלֹא מֵעֵרֶב רַב שֶׁאוֹכְלִים טֻמְאָה, פָּסוּל, אִסּוּר. שֶׁהֵם טְמֵאִים, שֶׁמְּטַמְּאִים עַצְמָם בְּנִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם בְּנֵי לִילִית, שֶׁהִיא נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה, חוֹזְרִים לְשָׁרְשָׁם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיהיד) כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע.

וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע שַׁלְטָא, דְּאִיהוּ חוּלִין דְּטַהֲרָה, וְחוּלִין דְּטוּמְאָה. אִינּוּן חֲכָמִים דְּדַמְיָין לְשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב, לֵית לוֹן אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לוֹן אִינּוּן חוּלִין. כְּגַוְונָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת, דְּלֵית לֵיהּ, אֶלָּא מַה דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּיוֹמֵי דְּחוֹל. וּבִזְמַן שֶׁעֵץ טוֹב וָרָע שׁוֹלֵט, שֶׁהוּא חֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה וְחֻלִּין שֶׁל טֻמְאָה, הֵם חֲכָמִים שֶׁדּוֹמִים לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֵין לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לָהֶם אוֹתָם חֻלִּין, כְּמוֹ יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁמְּתַקְּנִים לוֹ בִּימוֹת הַחֹל.

וּבְזִמְנָא דְּשַׁלְטָא אִילָנָא דְּחַיִּי, אִתְכַּפְיָיא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, וְלָא יְהֵא לְעַמֵי הַאָרָצּוֹת, אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לוֹן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאִתְכַּפְיָין תְּחוֹתַיְיהוּ, וּכְאִלּוּ לָא הֲווֹ בְּעָלְמָא. וּבִזְמַן שֶׁשּׁוֹלֵט עֵץ הַחַיִּים, נִכְפֶּה עֵץ טוֹב וָרָע, וְלֹא יִהְיֶה לְעַמֵּי הָאָרֶץ, רַק מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לָהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְנִכְפִּים תַּחְתֵּיהֶם, וּכְאִלּוּ לֹא הָיוּ בָעוֹלָם.

וְהָכִי אִיסוּר וְהֶיתֵּר, טוּמְאָה וְטַהֲרָה, לָא אִתְעַבָּר מעַמֵּי הָאָרֶץ. דְּמִסִּטְרַיְיהוּ לֵית בֵּין גָּלוּתָא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ (לגבייהו) אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד דְּאִינּוּן לָא טַעֲמִין מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, וְצָּרִיךְ לוֹן מַתְנִיתִין בְּאִיסוּר וְהֵיתֵר טוּמְאָה וְטָהֳרָה. אֶלָּא יִהוֹן מְבוּזִים קֳדָם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּגַוְונָא דַּחֲשׁוֹכָא קַמֵּי נְהוֹרָא, דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ אִינּוּן חֲשׁוּכִין. וְלָא אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא עַבְדִּין זְבִינִין לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּאִינּוּן כִּבְעִירִין. וְהָא אוּקְמוּהָ. וְכֵן אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, לֹא עוֹבֵר מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁמִּצִּדָּם אֵין בֵּין גָּלוּת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ (אליהם) אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, שֶׁהֵם לֹא טוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, וְצָרִיךְ לָהֶם מִשְׁנָה בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה. אֶלָּא יִהְיוּ מְבֻזִּים לִפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּמוֹ חֹשֶׁךְ לִפְנֵי הָאוֹר, שֶׁעֵרֶב רַב הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם חֲשׁוּכִים. וְלֹא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא עֲבָדִים מְכוּרִים לְיִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהֵם כִּבְהֵמוֹת, וְכָךְ פֵּרְשׁוּהָ.

וְיִשְׂרָאֵל אִתְקְרִיאוּ אָדָם, וּמִנַיִן דְּאִית בְּהוֹן בְּעִירָא וְאָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ד:ל״א) וְאַתֵּן צֹּאנִי צֹּאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וְאַתֵּן צֹּאנִי צֹּאן מַרְעִיתִי, אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, טָבִין, מִסִּטְרָא דְּטוֹב. אָדָם אַתֶּם, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אָדָם. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּהֵמָה וְאָדָם? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי - הֵם עַמֵּי אֲרָצוֹת טוֹבִים מִצַּד הַטּוֹב. אָדָם אַתֶּם - תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וּבִקְרָא דָּא נָמֵי רָמִיז לֵיהּ, (תהילים פ״א:י״ד) לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. בָּתַר דְּאָמַר עַמִּי, אֲמַאי קָאָמַר יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא עַמִּי: עַמֵּי הָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וּבְגִינַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות י״ד:ח׳) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְּאִים בְּיָד רָמָה. וּבְפָסוּק זֶה גַּם רָמוּז לוֹ, (תהלים פא) לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. אַחַר שֶׁאָמַר עַמִּי, לָמָּה אָמַר יִשְׂרָאֵל? אֶלָא עַמִּי - עַמֵּי הָאֲרָצוֹת. יִשְׂרָאֵל - תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּבִגְלָלוֹ נֶאֱמַר (שמות יד) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יצְאִים בְּיָד רָמָה.

כְּגַוְונָא דְּפָלִיג לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּטוּרָא דְּסִינַי, הָכִי פָּלִיג לוֹן בְּפוּרְקָנָא בַּתְרַיְיתָא, דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (שמות י״ג:י״ח) וַחֲמוּשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְּרָיִם. מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִינּוּן נ' שְׁנִין דְּיוֹבְלָא. אִתְּמַר בְּהוֹן, (שמות י״ט:י״ג) הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וּבְהוֹן (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְלוֹן אִתְּמַר (שמות י״ט:ד׳) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, דְּאִינּוּן עֲנָנֵי כָּבוֹד. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְּאִים בְּיָד רָמָה, הָכִי יָפִיק לְתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, בְּכָל הַאי יְקָר. כְּמוֹ שֶׁחִלְּקָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי, כָּךְ חִלְּקָם בַּגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שם יג) וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, מִצַּד עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהֵם חֲמִשִּׁים שְׁנוֹת יוֹבֵל, נֶאֱמַר בָּהֶם (שם יט) הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וּבָהֶם (שם יד) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְלָהֶם נֶאֱמַר (שם יט) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, שֶׁהֵם עַנְנֵי כָבוֹד, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, כָּךְ יוֹצִיא אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה.

וְעֵרֶב רַב כְּגַוְונָא דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (שמות כ׳:ט״ו) וַיַּרְא הָעָם וַיָּנוּעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק. הָכִי יְהוֹן רְחִיקִין מִן פּוּרְקָנָא, וְיִחְמוּן לְתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּלְעַמָא קַדִּישָׁא בְּכָל הַאי יְקָר, וְאִינּוּן רְחִיקִין מִינַּיְיהוּ. וְאִי בָּעוּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְיהוּ מַה כְּתִיב בְּהוּ, (שמות י״ט:י״ג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְקַיֵּים בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, וְהָא אוּקְמוּהָ אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. (שמואל א ב׳:ט׳) וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ, אִינּוּן עֵרֶב רַב. וּבְגִין דָּא אָמַר נְבִיאָה עָלַיְיהוּ, (יחזקאל י״ג:ט׳) וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ. וְעֵרֶב רַב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, (שמות כ) וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. כָּךְ יִהְיוּ רְחוֹקִים מִן הַגְּאֻלָּה, וְיִרְאוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, וְהֵם רְחוֹקִים מֵהֶם. וְאִם יֵרְדוּ לְהִתְחַבֵּר אִתָּם, מַה כָּתוּב בָּהֶם? (שם יט) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים לב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. (שמואל א ב) וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ - הֵם עֵרֶב רַב. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר עֲלֵיהֶם הַנָּבִיא, (יחזקאל יג) וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ.

אָמַר אֵלִיָּהוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, הָא שַׁעֲתָא אִיהִי לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, בְּאוֹמָאָה אִימָּא אַנְתְּ, דְּהָא בְּגִינָךְ אֲנָא בָּעֵי לְסַלְּקָא. דְּיָהִיב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְשׁוּ, לְאִתְגַּלְיָיא לָךְ בְּבֵית אֲסוּרִים דִּילָךְ, בִּקְבוּרָה דִּילָךְ, וּלְמֶעְבַּד עִמָּךְ טִיבוּ, דְּאַנְתְּ מְחוֹלָל בְּחוֹבִין דְּעַמָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ג:ה׳) וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. אָמַר אֵלִיָּהוּ, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, הֲרֵי שָׁעָה הִיא לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, בִּשְׁבוּעָה אֱמֹר אַתָּה, שֶׁהֲרֵי בִּגְלָלְךְ אֲנִי רוֹצֶה לַעֲלוֹת. שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְשׁוּת לְהִתְגַּלּוֹת לְךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים שֶׁלְּךְ, בִּקְבוּרָתְךְ, וְלַעֲשׂוֹת עִמְּךְ טוֹב, שֶׁאַתָּה מְחוֹלָל בַּחֲטָאֵי הָעָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נג) וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ.

אָמַר לֵיהּ רַעְיָא מְהֵימָנָא, בְּאוֹמָאָה עֲלָךְ בִּשְׁמָא דִּיְדוָֹ"ד, לָא תְּאַחֵר בְּכָל יְכוֹלְתָּךְ, דְּהָא אֲנָא בְּצַּעֲרָא סַגֵּי. (שמות ב׳:י״ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, עוֹזִר לִי, לְאַפָּקָא לִי מֵהַאי צַּעֲרָא, בְּהַאי קְבוּרָה דְּאִתְּמַר עָלַי, (ישעיהו נ״ג:ט׳) וַיִּתֵּן אֶת הָרְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן בִּי, וַאֲנִי חָשִׁיב בְּעֵינַיְיהוּ בֵּין עֵרֶב רַב רַשִׁיעֲיָיא, כְּכֶּלֶב מֵת דְּסָּרַח בֵּינַיְיהוּ, דְּחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינַיְיהוּ, בְּכָל קַרְתָּא וְקַרְתָּא, וּבְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בֵּינַיְיהוּ בֵּין מַלְכְּוָון. וְאִתְהַדְּרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב רַעְיָין עַל יִשְׂרָאֵל, עָאנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְּמַר בְּהוּ (יחזקאל ל״ד:ל״א) וְאַתֵּן צֹּאנִי צֹּאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, וְלֵית לוֹן יְכוֹלֶת לְמֶעְבַּד טִיבוּ עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר לוֹ רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, בִּשְׁבוּעָה עָלֶיךְ בְּשֵׁם ה', אַל תְּאַחַר בְּכָל יְכָלְתְּךְ, שֶׁהֲרֵי אֲנִי בְּצַעַר רַב. (שמות ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, עוֹזֵר לִי, לְהוֹצִיאֵנִי מִצַּעַר זֶה, בִּקְבוּרָה זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלַי, (ישעיה נג) וַיִּתֵּן אֶת הָרְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְלֹא נוֹדָע בִּי, וַאֲנִ חָשׁוּב בְּעֵינֵיהֶם, בֵּין עֵרֶב רַב הָרְשָׁעִים, כְּכֶלֶב מֵת שֶׁסָּרַח בֵּינֵיהֶם, שֶׁחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינֵיהֶם בְּכָל עִיר וָעִיר וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִים בֵּינֵיהֶם בֵּין הַמְּלָכִים. וְחָזְרוּ אוֹתָם עֵרֶב רַב רוֹעִים עַל יִשְׂרָאֵל, צֹאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, וְאֵין לָהֶם יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת טוֹב עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וְאַנְשֵׁי חַיִל וְיִרְאֵי חֵטְא מְסוֹבְבִים מֵעִיר לָעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וּמַחֲרִימִין עֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ. וְלָא יַהֲבִין לוֹן בְּאַתְרִין סַגִּיאִין אֶלָּא דָּבָר קָצּוּב, דְּלָא יְהֵא תְּקוּמָה לִנְפִילוּ דִּלְהוֹן, וַאֲפִילּוּ חַיִּי שָׁעָה. וְכָל חֲכָמִים וְאַנְשֵׁי חַיִל וְיִרְאֵי חֵטְא בְּצַּעֲרָא בְּדוֹחֲקָא בְּיַגוֹנָא, חֲשִׁיבִין כִּכְלָבִים. (איכה ד׳:ב׳) בָּנִים הַמְסוּלָאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצּוֹת. דְּלָא אַשְׁכָּחוּ אַכְסַנְיָא בֵּינַיְיהוּ. וְאַנְשֵׁי חַיִל וְיִרְאֵי חֵטְא מְסוֹבְבִים מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וּמַחֲרִימִים עֵרֶב רַב בֵּינֵיהֶם. וְלֹא נוֹתְנִים לָהֶם בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, אֶלָּא דָּבָר קָצוּב, שֶׁלֹּא תִהְיֶה תְקוּמָה לִנְפִילָתָם, וַאֲפִלּוּ חַיֵּי שָׁעָה. וְכָל הַחֲכָמִים וְאַנְשֵׁי חַיִל וְיִרְאֵי חֵטְא בְּדחַק וְיָגוֹן, חֲשׁוּבִים כִּכְלָבִים, בָּנִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. שֶׁלֹּא מָצְאוּ אַכְסַנְיָה בֵּינֵיהֶם.

(במדבר ו') אִישׁ כִּי יַפְלִיא וְגוֹ'. מַאי כִּי יַפְלִיא. דְּאִתְפְּרַשׁ מִשְּׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלִים. בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַכְּאָה, מַדְכִּין לֵיהּ. בַּר נָשׁ דְּבָעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא, מְקַדְּשִׁין לֵיהּ. וּפַרְסֵי עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא, קְדוּשָּׁה דְּאִתְקְדַּשׁ בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (חסר) ‘WHEN A MAN SHALL CLEARLY UTTER (yqflee=shall separate) A VOW; that is, when a man shall place himself apart from the rest of the world, to sanctify himself on the pattern on high and thus to be found perfect. For whoever sets out to purify himself is assisted from above.¹v. T. B. Yoma, 38b. When one wishes to sanctify himself, they spread on him a sanctity derived from that of the Holy One, blessed be He….’¹There is here a lacuna in the text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי וְאָמַר, (משלי א׳:כ״ב) עַד מָתַי פְּתָאִים תְּאֶהֲבוּ פֶתִי וְגוֹ'. (ירמיהו ג׳:כ״ב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם. וְלֵית מַאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ, אוֹרַיְיתָא קָא מַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Abba discoursed on the verse: “[A Psalm] of David bless the Lord, O my soul, and all that is within me, bless his holy name” (Ps. 103, 1). ‘How much’, he said, ‘it behoves a man to study and reflect on the service of his Master! For every day a proclamation goes forth, saying: “How long, ye thoughtless, will ye love thoughtlessness?’ etc. (Prov. 1, 22); “Return, ye backsliding children, I will heal your backslidings” (Jer. 3, 22), but there is no one who inclines his ear; the Torah makes proclamation before the people and none pay regard.

וְאִי לָא יִשְׁתְּכַּח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִתְחַיָּיב מִן דִּינָא לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִיהוּ שָׁכִיב בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, עַד דְּזָקִיף עֵינוֹי, חָמָא דְּאַתְיָין לְגַבֵּיהּ תְּרֵין, דְּכַתְבִין קַמֵּיהּ כָּל מַה דְּעָבִיד בְּהַאי עָלְמָא. וְכָל מַה דְּאַפִּיק מִן פּוּמָא, וְיָהִיב דִּינָא (נ"א חושבנא) עַל כֹּלָּא וְכַתְבִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂיחוֹ וְגוֹ'. וְהוּא אוֹדֵי עָלַיְיהוּ. Should no advocate be found for him, he is declared guilty and is sentenced to be removed from the world. At that moment, whilst lying bound in the chains of the King, lifting his eyes he sees two beings near him who write down all that he did in this world and every word that ever went forth from his mouth. Of all this he has to give an account, as it is written: “For, lo, he that formeth the mountains, and createth the wind, and declareth unto man what is his thought (siho=speech),’.¹v. T. B. Hagigah, 5b. He admits all this,

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּאִיהוּ עָבִיד, סַלְּקָא וְקַיְּימָא עָלֵיהּ לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ נַחְתִּין וְאִתְרְשִׁימוּ קַמֵּיהּ, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וְלָא מִתְעַבְּרָן מִנֵּיהּ, עַד שַׁעֲתָא דְּאִתְדָּן בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ זְמִינִין וְקַיְימֵי לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְלָא אִתְאֲבִידוּ מִינֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דְּמַפְּקֵי לֵיהּ לְקִבְרָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן וְאָזְלֵי קַמֵּיהּ. וּתְלַת כָּרוֹזֵי מַכְרְזֵי. חַד קַמֵּיהּ, וְחַד מִימִינֵיהּ, וְחַד מִשְּׂמָאלֵיהּ. וְאָמְרֵי דָּא פְּלַנְיָיא דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ. מָרִיד לְעֵילָּא, מָרִיד לְתַתָּא, מָרִיד בְּאוֹרַיְיתָא, מָרִיד בְּפִיקוּדוֹי. חָמוּ עוֹבָדוֹי, חָמוּ מִלּוֹי, טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי. since the works which he did are there present to testify against him and to be inscribed in his presence; they do not leave him until the time that he is adjudged guilty on their account in the other world. Observe that all a man’s works in this world are ready to testify against him: they do not vanish. And when he is led to his grave they all go before him; and three heralds, one in front, one to his right, and one to his left, proclaim: “Behold So-and-so who rebelled against his Master, who rebelled on high and here below, who rebelled against the Torah and against its commandments. Behold his actions, behold his utterances. It were better he had not been created!”

עַד דְּמָטֵי לְגַבֵּי קִבְרָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין אִתְרַגְזוּן מִדּוּכְתַּיְיהוּ עָלֵיהּ, וְאַמְרֵי וַוי וַוי דְּדָא אִתְקְבַר בְּגַוָּון. עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אַקְדְמָן וְעָאלִין לְקִבְרָא, וְקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּהַהוּא גּוּפָא, וְרוּחֵיהּ אָזְלָא וְשָׁאט, וּמִתְאַבְּלָא עַל גּוּפָא. כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אִתְטְמַר בְּבֵי קִבְרֵי, דּוּמָ"ה קָדִים (ס"א קאים) וְנָפִיק תְּחוֹת יְדֵיהּ, תְּלָתָא בֵּי דִּינָא, דִּי מְמָנָן עַל דִּינָא דְּקִבְרָא, וּתְלַת שַׁרְבִיטֵי דְּאֶשָּׁא בִּידַיְיהוּ, וְדַיְינִין רוּחָא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וַוי עַל הַהוּא דִּינָא, וַוי עַל עוֹבָדוֹי. When he arrives at his burial place, all the dead quake in their places on account of him, saying: “Woe, woe, that this man is buried among us!” His deeds and words precede him, enter the grave and stand over the body, whilst his spirit hovers to and fro mourning over the body. So soon as the man is hidden away in the tomb, [the angel] Dumah advances accompanied by three judges who are appointed to sit in judgement over the newly-buried; these hold in their hands fiery rods and submit to examination the spirit and the body together. Woe to [the victim of] that judgement! Woe for his deeds

בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ תָּפִיס בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְּדָּן דִּינֵיהּ, וְאִשְׁתְּלִים, דְּלָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרְיָא. וְסַנְטִירָא דְּמַלְכָּא נָחִית, וְקָאִים קָמֵיהּ, לְרַגְלוֹי, וְחַד סַיְיפָא שִׁנָּנָא בִּידֵיהּ. at the time when he is caught in the fetters of the King, if no advocate is found on his behalf! The King’s officer advances towards his feet holding in his hand a sharp sword.

זָקִיף בַּר נָשׁ עֵינוֹי, וְחָמֵי כֹּתְלֵי בֵּיתָא דְּמִתְלַהֲטָן בְּאֶשָּׁא (דזיוא) מִנֵּיהּ אַדְּהָכִי חָמֵי לֵיהּ קַמֵּיהּ כּוּלֵיהּ מָלֵי עַיְינִין, לְבוּשֵׁיה אֶשָּׁא דְּלָהִיט קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא חָמוּ מַלְאָכָא בְּשׁוּקָא, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן לֵיהּ. The man lifts up his eyes, and sees the walls of his house in a blaze of fire, kindled by himself. Presently he sees before him one full of eyes all over,¹i.e. the Angel of Death, v. T. B. Abodah Zaroh, 20b. and clothed in fiery garments.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'. הֵיךְ יָכִיל לְאִתְחֲזָאָה בְּאַרְעָא. אֶלָּא מִלָּה דָּא, הָא אוּקְמוּהָ, דְּכֵיוָן דְּנָחִית מַלְאָכָא לְאַרְעָא, אִתְלְבַּשׁ בְּגוּפָא, וְאִתְחַזֵּי לְמַאן דְּאִתְחֲזֵי, בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ. וְאִי לָאו, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל לֵיהּ עָלְמָא וּלְאִתְחֲזָאָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא צְרִיכִין לֵיהּ. (This may indeed be so, inasmuch as many a man meets an angel in the road, whilst other passers-by do not see him.) You may ask, since it is written, “Who maketh spirits (winds)¹Ruhoth- winds or spirits. his angels” (Ps. CIV), how can an angel be visible? It has, however, been explained that when an angel descends to earth he assumes the guise of man, and in this guise he makes himself visible to this man or the other. Otherwise mankind could not endure any sight of him. All the more does this apply to this one, to whom all the world must come.

תְּלַת טִפִּין בְּחַרְבֵּיהּ וְכוּ', וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. כֵּיוָן דְּחָמֵי לֵיהּ, אִזְדַּעְזָע כָּל גּוּפֵיהּ וְרוּחֵיהּ, וְלִבֵּיהּ לָא שָׁכִיךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּכָל גּוּפָא. וְרוּחָא דִּילֵיהּ אַזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנַּיְיהוּ, כְּבַר נָשׁ דְּאִשְׁתְּאִיל מֵחַבְרֵיהּ, לְמֵהַךְ לַאֲתָר אַחֲרָא. כְּדֵין הוּא אוֹמֵר וַוי עַל מַה דְּעֲבַד, וְלָא מְהַנְיָיא לֵיהּ, אֶלָּא אִי אַקְדִּים אַסְוָותָא דִּתְשׁוּבָה, עַד לָא מָטָא הַהִיא שַׁעֲתָא. He instils three drops with his sword, and so on, as the Companions have expounded elsewhere. At the sight of him the man’s body falls a-trembling, and his heart throbs, this being the king of the whole body, and the spirit passes along through the members of the body, taking leave of each one in turn, like a man taking leave of his neighbour when departing for another place. Woe, it exclaims, for the man’s deeds! There is no remedy for such a man unless he repents in time.

דָּחִיל הַהוּא בַּר נָשׁ, וּבָעֵי לְאִתְטַמְּרָא וְלָא יָכִיל. כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָא יָכִיל, הוּא פָּתַח עֵינוֹי, וְאִית לֵיהּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִסְתָּכַּל בֵּיהּ בְּעַיְינִין פְּקִיחִין. וּכְדֵין הוּא מָסִיר גַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא, הוּא עִידָּן דְּדִינָא רַבָּא, דְּבַּר נָשׁ אִתְּדָּן בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין רוּחָא אָזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִינַיְיהוּ, וְשָׁאט בְּכָל שַׁיְיפִין, וְאִזְדַּעְזְעָא לְכָל סִטְרִין וְכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן. Until the last moment the man is in fear, attempts to hide himself, but is not able. Seeing his helplessness he opens his eyes and gazes at the Angel of Death with open eyes, and surrenders himself, body and soul. It is the moment of the Great Judgement to which man is subjected to in this world. As the spirit makes its journey through the body and takes leave of each separate member and parts from it,

כַּד מָטָא רוּחָא לְכָל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנֵּיהּ. נָפַל זִיעָא עַל הַהוּא שַׁיְיפָא, וְרוּחָא אִסְתָּלִיק מִנֵּיהּ. וּמִיַּד מִית הַהוּא שַׁיְיפָא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ. that member immediately dies.

כֵּיוָן דְּמָטֵי רוּחָא לְמֵיפַּק, דְּהָא אִשְׁתְּאִיל מִכָּל גּוּפָא, כְּדֵין שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא עָלֵיהּ. וּמִיַּד פַּרְחָא מִן גּוּפָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְדְּבַק בָּהּ, וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דִּרְחִיקִין מִנָּהּ, וְלָא מִתְדַּבְּקִין בָּהּ. When the spirit is about to depart, having thus taken leave of the whole body, the Shekinah stands over the body and the spirit straightway flies off. Happy is the portion of whoever cleaves to Her! Woe to the sinners who keep afar from Her!

וְכַמָּה בֵּי דִּינָא אַעְבַּר בַּר נָשׁ כַּד נָפִק מֵהַאי עָלְמָא. חַד הַהוּא דִּינָא עִלָּאָה דְּקָאָמַרָן, כַּד נָפִיק רוּחָא מִן גּוּפָא. וְחַד דִּינָא, כַּד עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אָזְלִין קַמֵּיהּ, וְכָרוֹזֵי מַכְרְזֵי עֲלוֹי. וְחַד דִּינָא, כַּד עָיֵיל לְקִבְרָא וְחַד דִּינָא דְּקִבְרָא. וְחַד דִּינָא דְּתוֹלַעֲתָּא. וְחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם. וְחַד דִּינָא דְּרוּחָא דְּאַזְלָא וְשָׁאט בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכַּח אֲתָר, עַד דְּיִשְׁתְּלִימוּ עוֹבָדוֹי. ודַּאי שִׁבְעָה עִדָנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹי. בְּגִין כַּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ, כַּד אִיהוּ אִשְׁתְּכַח בְּהַאי עָלְמָא, לְדַחֲלָא מִן מָארֵיהּ, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּעוֹבָדוֹי, וְיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ קַמֵּי מָרֵיהּ. Indeed, what a number of ordeals man has to undergo in passing out of this world! First comes the ordeal from on high, at the moment when the spirit leaves the body, just mentioned. Then comes his ordeal when his actions and utterances precede him and make proclamation concerning him. Another ordeal is when he enters the tomb. One more is in the tomb itself. He afterwards undergoes an ordeal at the hands of the worms. There is then the ordeal of Gehinnom. And finally there is the ordeal undergone by the spirit when it roams to and fro through the world, finding no resting-place until its tasks are accomplished. Man has thus to pass through seven ordeals. Hence it behoves man while in this world to fear his Master and minutely to examine daily his works and to repent of any misdeeds before his Maker.

כַּד אִסְתְּכַּל דָּוִד מַלְכָּא בְּאִינּוּן דִּינִין דְּבַר נָשׁ, כַּד אִסְתַּלָּק מֵהַאי עָלְמָא, אַקְדִּים וְאָמַר, (תהילים ק״ג:א׳) בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, עַד דְּלָא תִּפּוּק מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ אִשְׁתְּכַחַת עִם גּוּפָא. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אַתּוּן שַׁיְיפֵי דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בְּרוּחָא, הַשְׁתָּא דְּאִשְׁתְּכָחַת עִמְּכוֹן, אַקְדִּימוּ לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא, דְּלָא תֵּיכְלּוּן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלַיְיכוּ. So King David, in reflecting on the ordeals man has to undergo on departing this world, made haste to exclaim, “Bless the Lord, O my soul” (Ps. 103, 1); to wit: Do it before thou leavest this world, and whilst thou art in the body; “and all that is within me, bless his holy name” (Ibid.), in other words: Ye bodily members who are associated with the spirit, whilst that spirit is with you, make haste to bless the Divine Name in advance of the time when ye will be unable to bless Him and offer up thanks.

(במדבר ו') אִישׁ כִּי יַפְלִיא וְגוֹ'. מַאי כִּי יַפְלִיא. דְּאִתְפְּרַשׁ מִשְּׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלִים. בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַכְּאָה, מַדְכִּין לֵיהּ. בַּר נָשׁ דְּבָעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא, מְקַדְּשִׁין לֵיהּ. וּפַרְסֵי עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא, קְדוּשָּׁה דְּאִתְקְדַּשׁ בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (חסר) ‘WHEN A MAN SHALL CLEARLY UTTER (yqflee=shall separate) A VOW; that is, when a man shall place himself apart from the rest of the world, to sanctify himself on the pattern on high and thus to be found perfect. For whoever sets out to purify himself is assisted from above.¹v. T. B. Yoma, 38b. When one wishes to sanctify himself, they spread on him a sanctity derived from that of the Holy One, blessed be He….’¹There is here a lacuna in the text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי וְאָמַר, (משלי א׳:כ״ב) עַד מָתַי פְּתָאִים תְּאֶהֲבוּ פֶתִי וְגוֹ'. (ירמיהו ג׳:כ״ב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם. וְלֵית מַאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ, אוֹרַיְיתָא קָא מַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Abba discoursed on the verse: “[A Psalm] of David bless the Lord, O my soul, and all that is within me, bless his holy name” (Ps. 103, 1). ‘How much’, he said, ‘it behoves a man to study and reflect on the service of his Master! For every day a proclamation goes forth, saying: “How long, ye thoughtless, will ye love thoughtlessness?’ etc. (Prov. 1, 22); “Return, ye backsliding children, I will heal your backslidings” (Jer. 3, 22), but there is no one who inclines his ear; the Torah makes proclamation before the people and none pay regard.

תָּא חֲזֵי, בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, וְהוּא חָשִׁיב דְּדִילֵיהּ הוּא תָּדִיר וְיִשְׁתְּאַר בְּגַוִיהּ לְדָרֵי דָּרִין, עַד דְּאִיהוּ אָזִיל בְּעָלְמָא, יָהֲבִין לֵיהּ בְּקוּלְרָא, עַד דְּאִיהוּ יְתִיב, דַּיְינִין לֵיהּ בְּקִינְפּוֹן עִם שְׁאַר בְּנֵי דִּינָא. אִי אִשְׁתְּכַח לֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִשְׁתְּזִיב מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ג:כ״ג-כ״ד) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר וְגוֹ'. מַאן הוּא סַנֵיגוֹרָא. אִלֵּין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, דְּקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. Observe this. A man walks about in the world thinking that it is his perpetual possession and that he will abide therein from generation to generation. But even while he walks he is being put in chains; while he sits he is being tried in the conclave among the other prisoners. If there be an advocate on his side he is delivered from punishment. So Scripture says: “If there be for him an angel, an intercessor, one among a thousand, to vouch for man’s uprightness; then he is gracious unto him, and saith ‘, etc. (Job 33, 23). Who is his advocate? It is man’s good works that stand by him at the moment of need.

וְאִי לָא יִשְׁתְּכַּח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִתְחַיָּיב מִן דִּינָא לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִיהוּ שָׁכִיב בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, עַד דְּזָקִיף עֵינוֹי, חָמָא דְּאַתְיָין לְגַבֵּיהּ תְּרֵין, דְּכַתְבִין קַמֵּיהּ כָּל מַה דְּעָבִיד בְּהַאי עָלְמָא. וְכָל מַה דְּאַפִּיק מִן פּוּמָא, וְיָהִיב דִּינָא (נ"א חושבנא) עַל כֹּלָּא וְכַתְבִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂיחוֹ וְגוֹ'. וְהוּא אוֹדֵי עָלַיְיהוּ. Should no advocate be found for him, he is declared guilty and is sentenced to be removed from the world. At that moment, whilst lying bound in the chains of the King, lifting his eyes he sees two beings near him who write down all that he did in this world and every word that ever went forth from his mouth. Of all this he has to give an account, as it is written: “For, lo, he that formeth the mountains, and createth the wind, and declareth unto man what is his thought (siho=speech),’.¹v. T. B. Hagigah, 5b. He admits all this,

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּאִיהוּ עָבִיד, סַלְּקָא וְקַיְּימָא עָלֵיהּ לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ נַחְתִּין וְאִתְרְשִׁימוּ קַמֵּיהּ, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וְלָא מִתְעַבְּרָן מִנֵּיהּ, עַד שַׁעֲתָא דְּאִתְדָּן בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ זְמִינִין וְקַיְימֵי לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְלָא אִתְאֲבִידוּ מִינֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דְּמַפְּקֵי לֵיהּ לְקִבְרָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן וְאָזְלֵי קַמֵּיהּ. וּתְלַת כָּרוֹזֵי מַכְרְזֵי. חַד קַמֵּיהּ, וְחַד מִימִינֵיהּ, וְחַד מִשְּׂמָאלֵיהּ. וְאָמְרֵי דָּא פְּלַנְיָיא דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ. מָרִיד לְעֵילָּא, מָרִיד לְתַתָּא, מָרִיד בְּאוֹרַיְיתָא, מָרִיד בְּפִיקוּדוֹי. חָמוּ עוֹבָדוֹי, חָמוּ מִלּוֹי, טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי. since the works which he did are there present to testify against him and to be inscribed in his presence; they do not leave him until the time that he is adjudged guilty on their account in the other world. Observe that all a man’s works in this world are ready to testify against him: they do not vanish. And when he is led to his grave they all go before him; and three heralds, one in front, one to his right, and one to his left, proclaim: “Behold So-and-so who rebelled against his Master, who rebelled on high and here below, who rebelled against the Torah and against its commandments. Behold his actions, behold his utterances. It were better he had not been created!”

עַד דְּמָטֵי לְגַבֵּי קִבְרָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין אִתְרַגְזוּן מִדּוּכְתַּיְיהוּ עָלֵיהּ, וְאַמְרֵי וַוי וַוי דְּדָא אִתְקְבַר בְּגַוָּון. עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אַקְדְמָן וְעָאלִין לְקִבְרָא, וְקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּהַהוּא גּוּפָא, וְרוּחֵיהּ אָזְלָא וְשָׁאט, וּמִתְאַבְּלָא עַל גּוּפָא. כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אִתְטְמַר בְּבֵי קִבְרֵי, דּוּמָ"ה קָדִים (ס"א קאים) וְנָפִיק תְּחוֹת יְדֵיהּ, תְּלָתָא בֵּי דִּינָא, דִּי מְמָנָן עַל דִּינָא דְּקִבְרָא, וּתְלַת שַׁרְבִיטֵי דְּאֶשָּׁא בִּידַיְיהוּ, וְדַיְינִין רוּחָא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וַוי עַל הַהוּא דִּינָא, וַוי עַל עוֹבָדוֹי. When he arrives at his burial place, all the dead quake in their places on account of him, saying: “Woe, woe, that this man is buried among us!” His deeds and words precede him, enter the grave and stand over the body, whilst his spirit hovers to and fro mourning over the body. So soon as the man is hidden away in the tomb, [the angel] Dumah advances accompanied by three judges who are appointed to sit in judgement over the newly-buried; these hold in their hands fiery rods and submit to examination the spirit and the body together. Woe to [the victim of] that judgement! Woe for his deeds

בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ תָּפִיס בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְּדָּן דִּינֵיהּ, וְאִשְׁתְּלִים, דְּלָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרְיָא. וְסַנְטִירָא דְּמַלְכָּא נָחִית, וְקָאִים קָמֵיהּ, לְרַגְלוֹי, וְחַד סַיְיפָא שִׁנָּנָא בִּידֵיהּ. at the time when he is caught in the fetters of the King, if no advocate is found on his behalf! The King’s officer advances towards his feet holding in his hand a sharp sword.

זָקִיף בַּר נָשׁ עֵינוֹי, וְחָמֵי כֹּתְלֵי בֵּיתָא דְּמִתְלַהֲטָן בְּאֶשָּׁא (דזיוא) מִנֵּיהּ אַדְּהָכִי חָמֵי לֵיהּ קַמֵּיהּ כּוּלֵיהּ מָלֵי עַיְינִין, לְבוּשֵׁיה אֶשָּׁא דְּלָהִיט קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא חָמוּ מַלְאָכָא בְּשׁוּקָא, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן לֵיהּ. The man lifts up his eyes, and sees the walls of his house in a blaze of fire, kindled by himself. Presently he sees before him one full of eyes all over,¹i.e. the Angel of Death, v. T. B. Abodah Zaroh, 20b. and clothed in fiery garments.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'. הֵיךְ יָכִיל לְאִתְחֲזָאָה בְּאַרְעָא. אֶלָּא מִלָּה דָּא, הָא אוּקְמוּהָ, דְּכֵיוָן דְּנָחִית מַלְאָכָא לְאַרְעָא, אִתְלְבַּשׁ בְּגוּפָא, וְאִתְחַזֵּי לְמַאן דְּאִתְחֲזֵי, בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ. וְאִי לָאו, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל לֵיהּ עָלְמָא וּלְאִתְחֲזָאָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא צְרִיכִין לֵיהּ. (This may indeed be so, inasmuch as many a man meets an angel in the road, whilst other passers-by do not see him.) You may ask, since it is written, “Who maketh spirits (winds)¹Ruhoth- winds or spirits. his angels” (Ps. CIV), how can an angel be visible? It has, however, been explained that when an angel descends to earth he assumes the guise of man, and in this guise he makes himself visible to this man or the other. Otherwise mankind could not endure any sight of him. All the more does this apply to this one, to whom all the world must come.

תְּלַת טִפִּין בְּחַרְבֵּיהּ וְכוּ', וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. כֵּיוָן דְּחָמֵי לֵיהּ, אִזְדַּעְזָע כָּל גּוּפֵיהּ וְרוּחֵיהּ, וְלִבֵּיהּ לָא שָׁכִיךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּכָל גּוּפָא. וְרוּחָא דִּילֵיהּ אַזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנַּיְיהוּ, כְּבַר נָשׁ דְּאִשְׁתְּאִיל מֵחַבְרֵיהּ, לְמֵהַךְ לַאֲתָר אַחֲרָא. כְּדֵין הוּא אוֹמֵר וַוי עַל מַה דְּעֲבַד, וְלָא מְהַנְיָיא לֵיהּ, אֶלָּא אִי אַקְדִּים אַסְוָותָא דִּתְשׁוּבָה, עַד לָא מָטָא הַהִיא שַׁעֲתָא. He instils three drops with his sword, and so on, as the Companions have expounded elsewhere. At the sight of him the man’s body falls a-trembling, and his heart throbs, this being the king of the whole body, and the spirit passes along through the members of the body, taking leave of each one in turn, like a man taking leave of his neighbour when departing for another place. Woe, it exclaims, for the man’s deeds! There is no remedy for such a man unless he repents in time.

דָּחִיל הַהוּא בַּר נָשׁ, וּבָעֵי לְאִתְטַמְּרָא וְלָא יָכִיל. כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָא יָכִיל, הוּא פָּתַח עֵינוֹי, וְאִית לֵיהּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִסְתָּכַּל בֵּיהּ בְּעַיְינִין פְּקִיחִין. וּכְדֵין הוּא מָסִיר גַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא, הוּא עִידָּן דְּדִינָא רַבָּא, דְּבַּר נָשׁ אִתְּדָּן בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין רוּחָא אָזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִינַיְיהוּ, וְשָׁאט בְּכָל שַׁיְיפִין, וְאִזְדַּעְזְעָא לְכָל סִטְרִין וְכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן. Until the last moment the man is in fear, attempts to hide himself, but is not able. Seeing his helplessness he opens his eyes and gazes at the Angel of Death with open eyes, and surrenders himself, body and soul. It is the moment of the Great Judgement to which man is subjected to in this world. As the spirit makes its journey through the body and takes leave of each separate member and parts from it,

כַּד מָטָא רוּחָא לְכָל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנֵּיהּ. נָפַל זִיעָא עַל הַהוּא שַׁיְיפָא, וְרוּחָא אִסְתָּלִיק מִנֵּיהּ. וּמִיַּד מִית הַהוּא שַׁיְיפָא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ. that member immediately dies.

כֵּיוָן דְּמָטֵי רוּחָא לְמֵיפַּק, דְּהָא אִשְׁתְּאִיל מִכָּל גּוּפָא, כְּדֵין שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא עָלֵיהּ. וּמִיַּד פַּרְחָא מִן גּוּפָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְדְּבַק בָּהּ, וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דִּרְחִיקִין מִנָּהּ, וְלָא מִתְדַּבְּקִין בָּהּ. When the spirit is about to depart, having thus taken leave of the whole body, the Shekinah stands over the body and the spirit straightway flies off. Happy is the portion of whoever cleaves to Her! Woe to the sinners who keep afar from Her!

כַּד אִסְתְּכַּל דָּוִד מַלְכָּא בְּאִינּוּן דִּינִין דְּבַר נָשׁ, כַּד אִסְתַּלָּק מֵהַאי עָלְמָא, אַקְדִּים וְאָמַר, (תהילים ק״ג:א׳) בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, עַד דְּלָא תִּפּוּק מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ אִשְׁתְּכַחַת עִם גּוּפָא. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אַתּוּן שַׁיְיפֵי דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בְּרוּחָא, הַשְׁתָּא דְּאִשְׁתְּכָחַת עִמְּכוֹן, אַקְדִּימוּ לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא, דְּלָא תֵּיכְלּוּן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלַיְיכוּ. So King David, in reflecting on the ordeals man has to undergo on departing this world, made haste to exclaim, “Bless the Lord, O my soul” (Ps. 103, 1); to wit: Do it before thou leavest this world, and whilst thou art in the body; “and all that is within me, bless his holy name” (Ibid.), in other words: Ye bodily members who are associated with the spirit, whilst that spirit is with you, make haste to bless the Divine Name in advance of the time when ye will be unable to bless Him and offer up thanks.

וְאִי תֵּימָא, שִׁמְשׁוֹן נְזִיר אֱלֹהִים הֲוָה, אֲמַאי אִתְעַנָּשׁ. אֶלָּא שַׁפִּיר הוּא מִלָּה, דְּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וַהֲוָה לֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בְּדִידֵיהּ, בְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְהוּא דְּהֲוָה קַדִּישׁ, אַעְרָב הַהִיא קְדוּשָּׁה בְּבַת אֵל נֵכָר, וְשָׁבִיק אַתְרֵיהּ, דְּאִתְחֲזֵי לְהַהִיא קְדוּשָּׁה, וּבְגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. Now Samson, although a Nazirite of God, was punished because he married the daughter of a strange god, so that instead of associating himself with his own he debased his holiness by mingling with the daughter of a strange god.

לֵיוָאֵי מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר ח׳:ז׳) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֶּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם. כֵּיוָן דְּעַבְרֵי שַׂעֲרָא, וְעַבְדֵי כּוּלֵי הַאי, כְּדֵין אִקְרֵי לֵיוָאֵי טָהוֹר, וְלָא קָדוֹשׁ. אֲבָל הַאי נָזִיר בְּגִין דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַאי סִטְרָא, אִקְרֵי קָדוֹשׁ וְלָא טָהוֹר. בְּגִין כַּךְ כְּתִיב, כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ וְגוֹ' אֲשֶׁר יַזִּיר לַיְיָ קָדוֹשׁ יִהְיֶה וְגוֹ'. Now in regard to the Levites it says: “And thus shalt thou do unto them to cleanse them: sprinkle the water of purification upon them, and let them cause a razor to pass over all their flesh” (Num. 8, 7). After the hair has been removed and all the details performed, the Levite is designated “pure”, but not “holy”. But the Nazirite, having abstained from the side of rigour, is designated “holy” and not simply “pure”. So Scripture says: All the days of his vow of Naziriteship…in which he consecrateth himself unto the Lord, he shall be holy, he shall let the locks of the hair of his head grow long.

גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מִשּׁוּם הָא דִּכְתִּיב, (דניאל ז׳:ט׳) וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, דִּבְהַאי דָּמֵי לְגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בַּר רַב, בְּשַׂעֲרֵי מַמָּשׁ אִשְׁתְּמוֹדַע דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ה׳:י״א) קֶוִצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים. This is explained by the passage, “and the hair of his head [was] like pure wool”¹i.e. white, the symbol of mercy. (Dan. 7, 9), inasmuch as the Nazirite in this regard resembles the celestial pattern.’ R. Judah said: ‘It is indeed by his hair that the Nazirite is distinguished as holy. This is in allusion to “his locks are curled” (S.S. 5, 11).’

תָּאנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן, אִלְמָלֵי יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא, מַאי קָאַמְרֵי בְּהַאי שַׂעֲרָא, וּבְרָזָא דִּילֵיהּ, (ס"א בהני שערי ובהני מילין) כְּמָה דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְּרָזִין, אִשְׁתְּמוֹדְעָן לְמָארֵיהוֹן, בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. עַד כָּאן רָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה כִּתְרֵי (נ"א סתרי) תּוֹרָה, (ישעיהו כ״ג:י״ח) סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַיְיָ. A teaching of R. Simeon says: ‘Did men but understand the inner significance of the Scriptural passages regarding the hair, they would acquire a knowledge of their Master by means of the Superior Wisdom. ‘¹Here follows in the text the Idra Rabba; v. Appendix.

וּמַאן הוּא מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת לְמַעְלָה. זֶה מִיכָאֵ"ל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, דְּאָתֵי מֵחֶסֶד שֶׁל מַעֲלָה, וְהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל מַעֲלָה, כִּבְיָכוֹל, כֹּהֵן גָּדוֹל דִּלְתַּתָּא, אִקְרֵי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת, מִשּׁוּם דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. מַהוּ חֶסֶד. רַחֲמֵי גּוֹ רַחֲמֵי. וּבְגִין כַּךְ, כֹּהֵן לָא אִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דְּדִינָא. מַאי טַעְמָא זָכָה כֹּהֵן לְחֶסֶד, בְּגִין הַיִּרְאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ג:י״ז) וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. The angel of the Lord of hosts on high is Michael the great prince who issues from the celestial Grace (hesed) and is the celestial High-priest. So the High-priest on earth is called “angel of the Lord of hosts” by reason that he belongs to the side of Grace. He has attained that degree through fear of God. Scripture thus says: “And the grace of the Lord is from everlasting to everlasting (lit. world to world) upon them that fear him”.

עוֹלָם וְעוֹלָם מַהוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּמָה דְּאִתְתָּקַן בְּאִדָּרָא קַדִּישָׁא, עוֹלָם חַד, וְעוֹלָם תְּרֵי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא אִי הָכִי מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, תְּרֵי עָלְמֵי נִינְהוּ. וְאִתְהַדְּרוּ לְחַד. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי יִצְחָק עַד מָתַי תִּסְתּוֹם דְּבָרִיךְ. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, כְּלָלָא דְּרָזָא עִלָּאָה, אָדָם דִּלְעֵילָּא, וְאָדָם דִּלְתַּתָּא, וְהַיְינוּ עוֹלָם וְעוֹלָם. וּכְתִיב יְמֵי עוֹלָם, וּכְתִיב שְׁנוֹת עוֹלָם, וְהָא אוּקְמוּהָ בְּאִדָּרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. What means “from world to world”? Said R. Isaac: ‘As it has been established in the exposition of the Holy Assembly;¹The idra Rabba. it alludes to the two worlds.’ R. Hiya objected: ‘If so, it should have been written “from the world to the world”.’ Said R. Eleazar: ‘It is an allusion to the celestial Adam and the earthly Adam.

עַל יְרֵאָיו, דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ דָּחִיל חַטָּאָה, אִקְרֵי אָדָם. אֵימָתַי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, דְּאִית בֵּיהּ יִרְאָה עֲנָוָה חֲסִידוּת, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. “Upon those who fear Him”, inasmuch as whoever fears sin is called “Adam” (Man).’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא תָּנֵינָן אָדָם כְּלָלָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכָא הוּא, בִּכְלָלָא דְּאָדָם, דְּמַאן דְּאִתְחַבָּר דְּכַר וְנוּקְבָּא, אִקְרֵי אָדָם, וּכְדֵין דָּחִיל חֲטָאָן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שַׁרְיָא בֵּיהּ עֲנָוָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ חֶסֶד. וּמַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא, לָא הֲווֹ בֵּיהּ לֹא יִרְאָה וְלֹא עֲנָוָה וְלֹא חֲסִידוּת. וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי אָדָם כְּלָלָא דְּכֹלָּא, וְכֵיוָן דְּאִקְרֵי אָדָם, שַׁרְיָיא בֵּיהּ חֶסֶד, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ג׳) אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה וְגוֹ'. וְלָא יָכִיל לְאִתְבָּנָאָה, אִי לָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא. Said R. Judah: ‘But there is a teaching that the term “Adam” signifies the conjunction of male and female?’ R. Eleazar in reply said: ‘Assuredly so. He who achieves for himself the union of male and female is called Adam, and in this way has the fear of sin. He attains, moreover, to the virtue of humility, and even the degree of grace. Contrariwise, he who remains without that union possesses neither fear nor humility nor the state of grace. So Scripture says: “For I have said: The world is built by Grace” (Ibid. 89, 3), to wit, by Adam, who denotes the union of male and female.

וּכְתִיב וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. יְרֵאָיו כְּלָלָא דְּאָדָם. דָּבָר אַחֵר וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, אִלֵּין אִינּוּן כַּהֲנֵי דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, וְאַחֲסִינוּ אַחֲסָנָא דָּא דְּנָחִית מֵעוֹלָם דִּלְעֵילָּא לְעוֹלָם דִּלְתַּתָּא. עַל יְרֵאָיו, כַּהֲנֵי דִּלְתַּתָּא, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ו׳) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ לְאִתְכַּלְּלָא בִּכְלָלָא דְּאָדָם. וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה לִבְנֵי בָּנִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי, מַהוּ וְצִדְקָתוֹ, וְחַסְדּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. Again: “And the grace of the Lord is from world to world” is an allusion to the priests who proceed from the side of Grace and have obtained this inheritance that descends from the upper world to the lower. “Upon those who fear him”, to wit, the priests here below, regarding whom it is written, “and [he shall] make atonement for himself, and for his house” (Lev. 16, 6), by means of which house (i.e. wife) he falls within the category of Adam. The Psalmist continues: “and his righteousness unto children’s children”, in allusion to the priest who was rewarded with children’s children.

(במדבר ו׳:כ״ג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרַכוּ וְגוֹ'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ז) וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. כַּמָה גְּדוֹלָה הַיִּרְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבִּכְלַל הַיִּרְאָה עֲנָוָה, וּבִכְלַל הָעֲנָוָה חֲסִידוּת. נִמְצָא שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת חֵטְא, יֶשְׁנוֹ בְּכֻלָן וּמִי שֶׁאֵינוֹ יְרֵא שָׁמַיִם, אֵין בּוֹ לֹא עֲנָוָה וְלֹא חֲסִידוּת. SPEAK UNTO AARON AND UNTO HIS SONS, SAYING: ON THIS WISE YE SHALL BLESS, ETC. R. Isaac quoted here the verse: “But the grace (hesed) of the Lord is from everlasting to everlasting upon them that fear him, and his righteousness unto children’s children” (Ps. 102, 17). ‘How great’, he said, ‘is the virtue of fear in the esteem of the Almighty, inasmuch as fear embraces humility, and humility embraces a state of grace (h’siduth) Hence, whoever is possessed of fear of sin is possessed of all those virtues; but whoever does not fear Heaven possesses neither humility nor the state of grace.

תָּאנָא, מִי שֶׁיָּצָא מִן הַיִּרְאָה, וְנִתְלָבַּשׁ בַּעֲנָוָה, עֲנָוָה עָדִיף, וְנִכְלַל בְּכֻלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ב:ד׳) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לַעֲנָוָה. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנָוָה, זוֹכֶה לַחֲסִידוּת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לְכֻלָּם. לַעֲנָוָה, דִּכְתִּיב עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. לַחֲסִידוּת, דִּכְתִּיב וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. There is a teaching: Whoever emerges from the stage of fear and robes himself in humility, attains thereby a higher degree, as it says, “The fear of the Lord is the heel of humility”¹E.V. “The reward of humility and the fear of the Lord is…”. (Prov. 22, 4). Whoever is possessed of the fear of Heaven is rewarded with humility, and he who is possessed of humility is rewarded with the state of grace; so that fear of the Heaven leads to both of these.

כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם, כֹּה תְבָרַכוּ, בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּיִרְאָה. כֹּה תְבָרַכוּ, בַּעֲנָוָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּה תְבָרַכוּ, תָּאנָא, הַאי צֶדֶ"ק אִתְקְרֵי כֹּ"ה, דְּכָל דִּינִין מִתְעָרִין מִכֹּ"ה (נ"א מניה), וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַהוּ מַכָּה רַבָּה. (ס"א דכה) כְּלוֹמַר, מַכָּה מִן כֹּה. וּכְתִיב (שמות ז׳:ט״ז-י״ז) וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּ"ה, כְּמָה דְּאַגְזִים מֹשֶׁה. וּכְתִיב (שמות ז׳:י״ז) בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ, וְכֹלָּא חַד, וּכְתִיב (שמות ז׳:כ״ג) וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, דִּזְמִינָא לְחַרְבָּא אַרְעֵיהּ. R. Abba said: ‘We have learned that KoH (on this wise) is the name of the Power whence all judgements come into action. But when Hesed (Grace) is joined to KoH the latter is sweetened. Hence the priest, who is derived from Hesed, is entrusted with KoH to have it blessed and sweetened. Thus the command was “On this wise (KoH) ye shall bless”, that is, by the influence of Hesed ye shall fill with blessing and make sweet the power of KoH in its relation to Israel, so that Rigour should not prevail.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. אִמְרוּ לֹא כְּתִיב, אֶלָּא אָמוֹר, לְאַפָּקָא מִשֶּׁרָבּוּ הַפָּרִיצִים, דְּלָא מְפַרְסְמִין מִלָּה, דְּהָא לָא אִתְפְּקָדוּ לְפַרְסְמָא שְׁמָא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אָמוֹר לָהֶם. אָמוֹר סְתָם. דָּבָר אַחֵר אָמוֹר כֵּיוָן דִּכְתִּיב כֹּה תְבָרַכוּ, אֲמַאי לָא כְּתִיב תֹּאמְרוּ. אֶלָּא תָּנֵי רִבִּי יְהוּדָה, אָמוֹר לָהֶם. זָכוּ לָהֶם, לֹא זָכוּ אָמוֹר סְתָם. It says: “On this wise ye shall bless the children of Israel, saying (amor) unto them”. It is not written “ye shall say unto them”, parallel to “ye shall bless”.’ R. Judah taught that we have therefore to construe it thus: If they will be worthy, then [the blessing is] to them, but if not, then there is merely saying.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דניאל י׳:ז׳) וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיֵאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה וְגוֹ'. וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיאֵל לְבַדִּי. וְהָא תָּנֵינָן, אִינְהוּ נְבִיאֵי, וְאִיהוּ לָאו נָבִיא, וּמַאן נִינְהוּ. חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. אִי הָכִי, אִתְעָבִיד קֹדֶשׁ חוֹל, וְהָא כְּתִיב לֹא רָאוּ, אֲמַאי דְּחִילוּ. וּבְדָנִיֵּאל כְּתִיב וְרָאִיתִי אֲנִי, וְלָא דָּחִיל. וְאִיהוּ לָאו נָבִיא, הָא חוֹל קֹדֶשׁ. R. Isaac discoursed on the verse: “And I Daniel alone saw the vision; for the men that were with me saw not the vision”, etc. (Dan. 10, 7). ‘There is a tradition’, he said, ‘that those men were prophets, to wit, Haggai, Zechariah and Malachi, whereas Daniel himself was not a prophet. There was thus a reversal of the relation of holy and common. For they, the holy men, were seized with fear and were not able to see the vision, whereas he, a common man, did see without fear.

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כְּתִיב (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. בְּזֹאת, הָא דְּאַמָרָן זֹאת עַדְבָא חוּלָקֵיהּ, לְאִתְחַסָנָא, וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ נוּקְמִין. וְתָנָא, עֲבַיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִם אֲבָהָתָא, כִּתְרִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּכֹלָּא, דְּאַחֲסִינוּ אֲבָהָתָא. וְתָאנָא, מָלְכוּ יָרִית דָּוִד לִבְנוֹי בַּתְרוֹי. וּבַאֲתָר מַלְכוּ דִּלְעֵילָּא, אִתָּקַף, וְאַחֲסִין הוּא וּבְנוֹי מָלְכוּ דָּא, דְּלָא אַעְדֵּי מִשׁוּלְטָנֵהוֹן לְדָרֵי דָּרִין. This is explained, however, by the verse: “Though a host should encamp against me, my heart shall not fear; though war should rise up against me, in this (zoth) I will be confident” (Ps. 26, 3). The word “this” (zoth) is an allusion to the Providence presiding over David’s inheritance that will ensure it for him and will execute vengeance on his behalf. There is a teaching that the Holy One, blessed be He, prepared for David a Holy Chariot, adorned with the holy superior crowns of the Patriarchs. That remained an inheritance for David, and his kingdom was reserved in perpetuity for his descendants.

וְתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי כִּתְרָא דְּמַלְכוּתָא אִתְּעַר לִבְנוֹי דְּדָוִד, לֵית מַאן דְּקָאִים קַמֵּיהּ. וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיֵאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה, מִשּׁוּם דְּמִבְּנוֹי דְּדָוִד הֲוָה, דִּכְתִּיב, (דניאל א׳:ו׳) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה וְגוֹ'. וְהוּא חָמָא וְחַדֵּי בְּהַאי דְּהוּא מִסְּטַר אַחֲסָנַת חוּלָקָא עַדְבָא דַּאֲבוֹי, וּמִשּׁוּם דְּהֲוָה דִּילֵיהּ הוּא סָבִיל, וְאַחֲרִינֵי לָא סַבְלֵי. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי כֹּ"ה אִתְּעַר בְּדִינוֹי, לָא יַכְלִין בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם קָמֵיהּ. This kingdom had its counterpart on high, and fortified by that heavenly kingdom the rulership of the House of David will never depart from it throughout all generations. So that whenever the crown of Kingship in any way bestirs itself for a descendant of David there is no one who can stand up against him. The reason thus why “Daniel alone saw the vision” was because he was a descendant of David, as we read: “Now among these were, of the children of Judah, Daniel, Hananiah”, etc. (Ibid. 1, 6); he saw the vision and rejoiced in that it was of the side of the inherited possession which was the lot and portion of his fathers; it was his own, and thus he could endure it, whereas others could not.’ R. Simeon said: ‘When KoH bestirs itself in its rigour, mankind cannot stand against it.

וּבְשַׁעֲתָא דְּפַרְסִין כַּהֲנֵי יְדַיְיהוּ, דְּאַתְיָין מֵחֶסֶד, אִתְּעַר חֶסֶד דִּלְעֵילָּא, וְאִתְחַבָּר בְּהַאי כֹּה, וּמִתְבַּסְּמָא וּמִתְבָּרְכָא בְּאַנְפִּין נְהִירִין לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָדֵי מִנְּהוֹן דִּינִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין. But when the priests spread out their hands, which are derived from Hesed (Grace), celestial Grace bestirs itself in response and allies itself to KoH, whereby the latter is sweetened, as it were, and in this way the priests, with shining faces, pronounce the blessing on Israel, so that judgement of Rigour is removed from them. TO THE CHILDREN OF LSRAEL, and not the other nations.

בְּגִין כַּךְ כֹּהֵן, וְלָא אַחֲרָא. כֹּהֵן בְּגִין דְּיִתְּעַר הַאי כִּתְרָא דִּילֵיהּ חֶסֶ"ד, עַל יְדוֹי, דְּאִקְרֵי חָסִיד, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ח׳) לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וְהוּא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. וּכְתִיב (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה, אַל תִּקְרֵי יְבָרְכוּכָה, אֶלָּא יְבָרְכוּ כֹּ"ה. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. Only the priest is empowered to pronounce the blessing, and no other, since he is under Hesed (Grace) and is called Hasid (grace-endowed), and it is said, “and Thy hasidim shall bless thee (yevarehu-Koh)” (Ps. 149, 10), to wit, they will cause KoH to join in the blessing. ON THIS WISE YE SHALL BLESS: to wit, by the ineffable Name and in the holy tongue.’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא דִּלְתַּתָּא קָם וּפָרִיס יְדוֹי, כָּל כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא מִתְעָרִין, וּמִתְתַּקְּנִין לְאִתְבָּרְכָא, וְנַהֲרִין מֵעוּמְקָא דְּבֵירָא, דְּאִתְמְשָׁךְ לְהוּ מֵהַהוּא עוּמְקָא דְּנָפַק תָּדִיר, וְלָא פָּסִיק בִּרְכָאן דְּנַבְעִן, מַבּוּעִין לְכֻלְּהוּ עָלְמִין וּמִתְבָּרְכָן וּמִתְשַׁקְיָין מְכֻּלְּהוּ. R. Judah said: ‘When the priest below stands up and spreads out his hands, all the celestial sacred Crowns bestir themselves and make ready to receive blessings, and draw sustenance unto themselves from the depth of the Well, the never-ceasing Well whence blessings ever flow forth for all worlds; these Crowns drink in, as it were, all the blessings.

וְתָאנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא, לְחִישׁוּתָא וּשְׁתִּיקוּתָא הֲוִי בְכָל עָלְמִין. לְמֶלֶךְ דְּבָעֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, וּבָעֵי לְמֵעַאל לָהּ בִּלְחִישׁוּ, וְכָל שַׁמָּשִׁין מִתְעָרִין בְּהַהוּא זִמְנָא וּמִתְלַחֲשִׁין, הָא מַלְכָּא אָתֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. מַאן מַטְרוֹנִיתָא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סְתָם. At that moment there is a whisper followed by silence throughout the universe. So when a king is about to join his queen, all his attendants are agog and a whisper runs through them: Behold, the King is about to meet his Matrona. Here the Matrona is the Community of Israel.’

תָּאנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּהֵן בָּעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט׳:כ״ב) וְיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. יָדוֹ כְּתִיב, וְלָא יָדָיו. מִשּׁוּם דִּשְׁבָחָא דִּימִינָא עַל שְׂמָאלָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, רָזָא הוּא, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:ט״ז) וְהוּא יִמְשׁוֹל בָּךְ. R. Isaac said: ‘The priest [in pronouncing the benediction] has to raise his right hand higher than his left hand, for the reason that the right is higher in estimation than the left.

וּבִצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא תָּאנָא, לֵוִי דְּאִתְקַדָּשׁ כַּהֲנָא עַל יְדוֹי, בָּעֵי הוּא לְאִתְקַדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא. וַאֲמַאי לֵוִי, וְיִתְקַדַּשׁ עַל יְדָא דְּכַהֲנָא אַחֲרָא. תָּאנָא, כַּהֲנָא אַחֲרָא לָא בָּעֵי, דְּהָא כֹּהֵן דְּלָא שְׁלִים, לָא בָּעֵי הַאי כַּהֲנָא שְׁלִים, לְאִתְפְּגַם עַל יְדָא דִּפְגִימָא דְּלָא שְׁלִים. אֲבָל לֵוִי דְּאִיהוּ שְׁלִים, וְאִתְחַזֵּי לְסַלְּקָא בְּדוּכָנָא, וּלְמִפְלַח בְּמִשְׁכַּן זִמְנָא, הָא שְׁלִים הוּא, וְהָא אִקְרֵי קָדוֹשׁ, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם, אַף אִקְרֵי טָהוֹר, דִּכְתִּיב, (במדבר ח׳:ו׳) וְטִהַרְתָּ אוֹתָם. וּבְגִין כַּךְ בָּעֵי לְאוֹסָפָא כַּהֲנָא קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ. Thus the priest may not receive the sanctification of the washing of hands from any commoner who is not himself sanctified. It may be asked, why only a Levite? Why should not the priest be sanctified by the hands of another priest? The answer is, because the other priest would not be complete, but the Levite is complete, being qualified for his own service, and he is also designated “cleansed”, as it says, “and cleanse them” (Num. 8, 6).

תָּאנָא, כַּהֲנָא דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי דְּלָא יִתְחַבְּרוּן אֶצְבְּעָן דָּא בְּדָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין דְּלָא לְאַעְרְבָא דָּא בְּדָא. וְלָא יִתְכַּוְון (נ"א ולאתכוונא) בְּאִינּוּן מִלִּין. Tradition, again, teaches us that the priest, in the spreading forth of his hands, should not have his fingers joined close together, for it is requisite that the sacred Crowns should receive the blessing each one apart in a manner proper to each, because the letters of the Divine Name require also to be kept distinct and not to run into each other.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, וְיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּתַתָּאֵי, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין מִכָּל קַדִּישִׁין דִּלְתַּתָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה. R. Isaac said: ‘The Holy One, blessed be He, desired that the upper beings should be blessed, in order that the lower beings should draw down the blessing from above, and, on the other hand, that the most holy beings above should reciprocally draw to themselves the blessings through the lower beings who are the most holy here below, as we read, “and thy godly ones shall bless thee” (Ps. 145, 10).

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע רָזָא דָּא, וּלְמַאן מְבָרֵךְ, וּמַאן הִיא בִּרְכָתָא דִּמְבָרֵךְ, לָאו בִּרְכָתָא דִּילֵיהּ בִּרְכָתָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (מלאכי ב׳:ז׳) כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. מַאי דַעַת. דַעַת סְתָם. וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, עִלָּאִין, יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וּמַאי יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. תּוֹרָה. תּוֹרָה סְתָם, הֵיךְ אֲחִידָא תּוֹרָה דִּלְעֵילָּא דְּאִקְרֵי תּוֹרָה סְתָם. דְּתַנְיָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּאִינּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּאִתְקְרוּן הָכִי. מַאי טַעְמָא. כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. וְתָנֵינָא, דְּבָעֵי כַּהֲנָא לְכַוְּונָא בְּאִינּוּן מִלִּין דִּלְעֵילָּא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. R. Judah said: ‘If a priest is ignorant of this inward significance of the blessing and does not know whom he blesses or what his blessing connotes, his blessing is naught. So Scripture says: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the messenger of the Lord of hosts” (Mal. 2, 17). That is, the upper beings should seek at his mouth the Torah, to wit, the Written Law and the Oral Law, which are bound up with the two celestial Crowns called by the same names; they do so because he is “the messenger of the Lord of hosts”. So the priest, as tradition tells us, needs to think with devotion on the inward and elevated significance of the words uttered whereby the unification of the Divine Name is achieved.’

וּבִצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא תָּאנָא, לֵוִי דְּאִתְקַדָּשׁ כַּהֲנָא עַל יְדוֹי, בָּעֵי הוּא לְאִתְקַדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא. וַאֲמַאי לֵוִי, וְיִתְקַדַּשׁ עַל יְדָא דְּכַהֲנָא אַחֲרָא. תָּאנָא, כַּהֲנָא אַחֲרָא לָא בָּעֵי, דְּהָא כֹּהֵן דְּלָא שְׁלִים, לָא בָּעֵי הַאי כַּהֲנָא שְׁלִים, לְאִתְפְּגַם עַל יְדָא דִּפְגִימָא דְּלָא שְׁלִים. אֲבָל לֵוִי דְּאִיהוּ שְׁלִים, וְאִתְחַזֵּי לְסַלְּקָא בְּדוּכָנָא, וּלְמִפְלַח בְּמִשְׁכַּן זִמְנָא, הָא שְׁלִים הוּא, וְהָא אִקְרֵי קָדוֹשׁ, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם, אַף אִקְרֵי טָהוֹר, דִּכְתִּיב, (במדבר ח׳:ו׳) וְטִהַרְתָּ אוֹתָם. וּבְגִין כַּךְ בָּעֵי לְאוֹסָפָא כַּהֲנָא קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ. Thus the priest may not receive the sanctification of the washing of hands from any commoner who is not himself sanctified. It may be asked, why only a Levite? Why should not the priest be sanctified by the hands of another priest? The answer is, because the other priest would not be complete, but the Levite is complete, being qualified for his own service, and he is also designated “cleansed”, as it says, “and cleanse them” (Num. 8, 6).

תָּאנָא, כַּהֲנָא דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי דְּלָא יִתְחַבְּרוּן אֶצְבְּעָן דָּא בְּדָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין דְּלָא לְאַעְרְבָא דָּא בְּדָא. וְלָא יִתְכַּוְון (נ"א ולאתכוונא) בְּאִינּוּן מִלִּין. Tradition, again, teaches us that the priest, in the spreading forth of his hands, should not have his fingers joined close together, for it is requisite that the sacred Crowns should receive the blessing each one apart in a manner proper to each, because the letters of the Divine Name require also to be kept distinct and not to run into each other.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, וְיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּתַתָּאֵי, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין מִכָּל קַדִּישִׁין דִּלְתַּתָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה. R. Isaac said: ‘The Holy One, blessed be He, desired that the upper beings should be blessed, in order that the lower beings should draw down the blessing from above, and, on the other hand, that the most holy beings above should reciprocally draw to themselves the blessings through the lower beings who are the most holy here below, as we read, “and thy godly ones shall bless thee” (Ps. 145, 10).

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע רָזָא דָּא, וּלְמַאן מְבָרֵךְ, וּמַאן הִיא בִּרְכָתָא דִּמְבָרֵךְ, לָאו בִּרְכָתָא דִּילֵיהּ בִּרְכָתָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (מלאכי ב׳:ז׳) כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. מַאי דַעַת. דַעַת סְתָם. וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, עִלָּאִין, יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וּמַאי יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. תּוֹרָה. תּוֹרָה סְתָם, הֵיךְ אֲחִידָא תּוֹרָה דִּלְעֵילָּא דְּאִקְרֵי תּוֹרָה סְתָם. דְּתַנְיָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּאִינּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּאִתְקְרוּן הָכִי. מַאי טַעְמָא. כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. וְתָנֵינָא, דְּבָעֵי כַּהֲנָא לְכַוְּונָא בְּאִינּוּן מִלִּין דִּלְעֵילָּא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. R. Judah said: ‘If a priest is ignorant of this inward significance of the blessing and does not know whom he blesses or what his blessing connotes, his blessing is naught. So Scripture says: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the messenger of the Lord of hosts” (Mal. 2, 17). That is, the upper beings should seek at his mouth the Torah, to wit, the Written Law and the Oral Law, which are bound up with the two celestial Crowns called by the same names; they do so because he is “the messenger of the Lord of hosts”. So the priest, as tradition tells us, needs to think with devotion on the inward and elevated significance of the words uttered whereby the unification of the Divine Name is achieved.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּאנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא, שְׁמָא קַדִישָׁא אִתְגַּלְיָיא וְאִתְכַּסְיָיא. דְּאִתְגַּלְיָיא, כְּתִיב בְּיוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. דְּאִתְכַּסְיָיא כְּתִיב בְּאַתְוָון אַחֲרָן, וּמְהַהוּא דְּאִתְכַּסְיָיא הַהוּא טְמִירָא (ס"א אחרנין וההוא דאתכסייא הוא טמירו) דְּכֹלָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ הַהוּא דְּאִתְגַּלְיָיא, אִתְכַּסְיָא בְּאַתְוָון אַחֲרָן, בְּגִין הַהוּא טְמִירָא דִּטְמִירִין בְּגוֹ. R. Simeon cited the following from the Book of Mystery. ‘The Divine Name has both a revealed and an undisclosed form. In its revealed form it is written TETRAGRAMMATON, but in its undisclosed form it is written in other letters, this undisclosed form representing the most Recondite of all.’ R. Judah said: ‘Even the revealed form of the Name is hidden under other letters,¹i e. adny (ADoNaY). in order to screen more effectively the most Recondite of all.

דְּהָא הָכָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְצָרְפָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְמֵיחַת רַחֲמֵי, (כלהו) דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּדִיבּוּר דְכ"ב אַתְוָון (ס"א דכלהו מכילן) (ס"א בתרי כתרי) כִּתְרֵי דְּרַחֲמֵי. וּבְהָנֵי אַתְוָון דְּהַאי שְׁמָא, סְתִימָאן כ"ב מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, וי"ג דַעֲתִּיקָא סָתִים וְגָנִיז מִכֹּלָּא, וְט' דְּאִתְגַּלְּיָין מִזְּעֵיר אַנְפִּין (בזעיר אנפין) וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ בְּצֵרוּפָא דִּשְׁמָא חַד, דְּהֲוָה מְכַוִּון כַּהֲנָא כַּד פְּרֵיס יְדוֹי בְּכ"ב אַתְוָון גְּלִיפָן. For it behoves the priest to concentrate on the various permutations of the Divine Name, and to call down the mercies of all the Attributes through the two Crowns of mercy.¹Viz. Mah, Adonay. In these letters of this Name are concealed twenty-two attributes of Mercy, viz. thirteen of the Ancient One, Most Recondite of all, and nine of the Mikroprosopus (Lesser Figure); but they all combine in one composite Name, on which the priest concentrated his mind when he spread forth his hands, a name containing twenty-two engraven letters.

וְתָאנָא, כַּד הֲוָה צְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא, הֲוָה מִתְגַּלְיָיא שְׁמָא דָּא לְכֹלָּא. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים בְּאַתְווֹי. דְּכַד הֲוָה מִתְגַּלְיָיא. כַּהֲנָא מְכַוִּין, וּשְׁמָא מִתְפְּרַשׁ. בְּמַאי מְכַוִּין. מְכַוִּין בִּסְתִּימָא דְּטָמִיר וְגָנִיז, וּמִתְגַּלְיָיא וּמִתְפְּרַשׁ. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים כֹּלָּא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין. We have learnt that when reverence was prevalent among mankind, the ineffable Name was openly enunciated in the hearing of all, but after irreverence became widespread it was concealed under other letters. Therefore at the time when the Name was disclosed, the priest would concentrate his mind on its deep and inner meaning, and he would utter the Name in such a way as to accord with that meaning. But when irreverence became common in the world he would conceal all within the written letters.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא פְּרֵיס יְדוֹי, אָסִיר לֵיהּ לְעַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִשּׁוּם דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי, כֵּיוָן דְּלָא חָמָאן מַה אִכְפַּת לְהוּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן, אֲבָל בְּמִיתָתְהוֹן חָמָאן. אָמַר לֵיהּ, מִשּׁוּם דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא רְמִיזָא בְּאֶצְבְּעָן דִּידוֹי, וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחֲלָא, אַף עַל גַּב דְּלָא חָמָאן שְׁכִינְתָּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בִּידַיְיהוּ דְּכַהֲנֵי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכְחוּן עַמָּא חֲצִיפָאן לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא. There is a teaching in the name of R. Jose, saying: When the priest spreads forth his hands it is forbidden to look at them,¹v. T. B. Hagigah, 16a. for the reason that the Shekinah is hovering over his hands. R. Isaac remarked: ‘Inasmuch as one is unable to see the Shekinah, as it says, “for man shall not see me and live” (Ex. 33, 2), to wit, not whilst alive but only in death, what matters it then if one looks at the priest’s hands?’ Said R. Jose: ‘It matters because the Divine Name is reflected in the fingers of the priest’s hands, so that although people cannot see the Shekinah they ought not to look towards the hands of the priests, as that would indicate irreverence towards the Shekinah.

תָּאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא פְּרֵיס יְדוֹי, צְרִיכִין עַמָּא לְמֵיתַב בִּדְחִילוּ, בְּאֵימָתָא, וְלִינְדַע דְּהַהִיא שַׁעֲתָא, עִידָן רְעוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּמִתְבָּרְכָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְלֵית דִּינָא בְּכֻלְּהוּ. וְהוּא שַׁעֲתָא, דְּאִתְגְּלֵי סְתִימָא עַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין בִּזְעֵיר אַנְפִּין וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָּא. We have learnt that when the priests hold their hands outspread [in blessing], the congregation should be in fear and awe, and realize that it is a time of favour in all the worlds when the upper and lower worlds are being blessed, and there is everywhere an absence of Rigour. It is a moment when the undisclosed aspect of the Ancient of Ancients is being revealed as Microprosopus (Lesser-Figure), and thus peace prevails then everywhere.

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא (כ"ב) דָּא לְבָרְכָא כַּהֲנָא יַת עַמָּא בְּכָל יוֹמָא, בִּזְקִיפוּ דְּאֶצְּבְּעָן. וּלְבָרְכָא בִּרְכָתָא בְּכָל יוֹמָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּרְכָאן עֵילָּא וְתַתָּא. דְּהָא אֶצְּבָּעָאן קַיְימָן בְּרָזָא עִלָּאָה, חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. חָמֵשׁ דִּימִינָא, וְחָמֵשׁ דִּשְׂמָאלָא. חָמֵשׁ דִּימִינָא, אִינּוּן שְׁבָחָא יְתֵירָא עַל אִינּוּן דִּשְׂמָאלָא, בְּגִין, דְּהָא יְמִינָא אִית לֵיהּ שְׁבָחָא יְתֵירָא עַל שְׂמָאלָא. וְעַל דָּא בְּבִרְכָתָא דְּקָא בָּרִיךְ כַּהֲנָא יַת עַמָּא, אִצְּטְרִיךְ לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא. וּלְעַיְּינָא בְּעֵינָא טָבָא. מִצְוָה (כ"ב) זוֹ לְבָרֵךְ הַכֹּהֵן אֶת הָעָם בְּכָל יוֹם בִּזְקִיפוּת הָאֶצְבָּעוֹת, וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה בְּכָל יוֹם, לְהִמָּצֵא בְרָכוֹת מַעְלָה וּמַטָּה. שֶׁהֲרֵי הָאֶצְבָּעוֹת עוֹמְדוֹת בְּסוֹד עֶלְיוֹן, חָמֵשׁ תּוֹךְ חָמֵשׁ. חָמֵשׁ שֶׁל הַיָּמִין וְחָמֵשׁ שֶׁל שְׂמֹאל. חָמֵשׁ שֶׁל הַיָּמִין הֵן שֶׁבַח יוֹתֵר עַל אוֹתָן שֶׁל שְׂמֹאל, מִשּׁוּם שֶׁיָּמִין זוֹ יֵשׁ לָהּ שֶׁבַח יָתֵר עַל שְׂמֹאל. וְעַל זֶה בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ הַכֹּהֵן אֶת הָעָם, צָרִיךְ לִזְקֹף יָמִין עַל שְׂמֹאל וּלְעַיֵּן בְּעַיִן טוֹבָה.

וְכַד פָּרִישׂ יְדוֹי כַּהֲנָא, שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן אֶצְּבְּעָן, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עִמֵּיהּ דְּכַהֲנָא בְּאִינּוּן בִּרְכָאן. וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין מִתְּרֵין סִטְרִין מֵעֵילָּא וְתַתָּא. מֵעֵילָּא, שְׁכִינְתָּא דְּשַׁרְיָא עַל אִינּוּן אֶצְּבְּעָן. וְכַהֲנָא דְּקָא מְבָרֵךְ. וּכְשֶׁפּוֹרֵשׂ הַכֹּהֵן אֶת יָדָיו, הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל אוֹתָן הָאֶצְבָּעוֹת, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עִם הַכֹּהֵן בְּאוֹתָן בְּרָכוֹת. וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִים מִשְּׁנֵי צְדָדִים - מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. מִלְמַעְלָה - הַשְּׁכִינָה שֶׁשּׁוֹרָה עַל אוֹתָן אֶצְבָּעוֹת, וְהַכֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ.

תָּא חֲזֵי, מִלִּין דְּקָא עַבְדֵי, מִתְעָרִין מִלִּין לְעֵילָּא. כְּגַוְונָא דָּא בִּפְרִישׁוּ דְּאֶצְּבְּעָן דְּכַהֲנָא לְתַתָּא, אִתְּעָרַת שְׁכִינְתָּא לְמֵיתֵי וּלְשַׁרְיָא עֲלָן. וְכֵן כַּמָה מִלִּין אִינּוּן בְּעָלְמָא, דְּמִתְעֲרִין מִלִּין לְעֵילָּא. דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא, אִתְּעַר חֵילָא אַחֲרָא לְעֵילָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּלוּלָב, וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר. וּכְמָּה אִינּוּן בְּהַאי גַּוְונָא עֶשֶׂר אֶצְּבָּעָן, מִתְעָרֵי שְׁכִינְתָּא לְשַׁרְיָיא עָלַיְיהוּ. מִתְעָרֵי עֶשֶׂר דַּרְגִּין אַחֲרָנִין לְעֵילָּא לְאַנְהָרָא, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. בֹּא רְאֵה, דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂים, מְעוֹרְרִים דְּבָרִים לְמַעְלָה. כְּמוֹ זֶה בִּפְרִישַׂת אֶצְבְּעוֹת הַכֹּהֵן לְמַטָּה, מִתְעוֹרֶרֶת הַשְּׁכִינָה לָבֹא וְלִשְׁרוֹת עָלֵינוּ. וְכֵן כַּמָּה דְבָרִים הֵם בָּעוֹלָם שֶׁמְּעוֹרְרִים דְּבָרִים לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר כֹּחַ אַחֵר לְמַעְלָה, וְזֶה בֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְהַיְנוּ טַעַם הַלּוּלָב וְהַיְנוּ טַעַם הַשּׁוֹפָר. וּכְמוֹ הֵם בְּגָוֶן זֶה עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת מְעוֹרְרוֹת הַשְּׁכִינָה לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶן. מִתְעוֹרְרוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֲחֵרוֹת לְהָאִיר, וְהַכֹּל בְּשָׁעָה אַחַת.

וְעַל דָּא, אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְזַקְפָא אֶצְּבְּעָן בִּזְקִיפוּ לְמַגָּנָא, אֶלָּא בִּצְּלוֹתָא, וּבְבִרְכָּאן, וּבִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּאִינּוּן אַתְּעֲרוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. זְקִיפוּ דְּאֶצְּבְּעָאן, מְמָנָן בְּהַהוּא זְקִיפוּ דִּלְהוֹן, עֲשְׂרָה שַׁלִּיטִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְכַהֲנָא בָּעֵי לְבָרְכָא בְּעֵינָא טָבָא, בְּאִסְתַּכְּמוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְעַל כָּךְ אָסוּר לְבֶן אָדָם לִזְקֹף אֶצְבָּעוֹת בִּזְקִיפוּת לְחִנָּם, אֶלָּא בַּתְּפִלָּה וּבִבְרָכוֹת וּבַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, שֶׁהֵם הַמְּעוֹרְרִים אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. זְקִיפוּת הָאֶצְבָּעוֹת, מְמֻנִּים בְּאוֹתָהּ זְקִיפוּת שֶׁלָּהֶן עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַכֹּהֵן צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּעַיִן טוֹבָה בְּהַסְכָּמַת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּבִרְכְתָא דָּא נָפְקָא מִפּוּמֵיהּ דְּכַהֲנָא, אִינּוּן שִׁתִּין אַתְוָון, נָפְקִין וְטָסִין בִּרְקִיעָא, וּמְמָנָן שִׁתִּין רַבְרְבִין, עַל כָּל אָת וְאָת. וְכֻלְּהוּ אוֹדָן עַל כָּל אִלֵּין בִּרְכָאן. מַאי טַעֲמָא שִׁתִּין אַתְוָון בְּבִרְכָן אִלֵּין. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שִׁתִּין רִבּוֹא אִינּוּן, וְרָזָא דְּשִׁתִּין רִבּוֹא קַיְימִין בְעָלְמָא, וְכָל חַד וְחַד אִיהוּ חַד רִבּוֹא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁבְּרָכָה זוֹ יוֹצֵאת מִפִּי הַכֹּהֵן, אוֹתָן שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת יוֹצְאוֹת וְטָסוֹת בָּרָקִיעַ, וּמְמֻנִּים שִׁשִּׁים גְּדוֹלִים עַל כָּל אוֹת וְאוֹת, וְכֻלָּם מוֹדִים עַל כָּל הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ. מָה הַטַּעַם שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת בַּבְּרָכוֹת הַלָּלוּ? מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וְסוֹד שִׁשִּׁים רִבּוֹא עוֹמְדִים בָּעוֹלָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוּא (רבוא) אֶחָד.

שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּנָפְקָא מֵהַאי, סַלְּקָא לְעֵילָּא, עַד הַהוּא כֻּרְסְיָיא דִּלְעֵילָּא. וְכֹלָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וּשְׁכִינְתָּא דִּלְתַּתָּא, אוֹדָן בְּכַהֲנָא בְּאִינּוּן בִּרְכָאָן, וְכָל אִינּוּן שִׁתִּין מְמָנָן. וְעַל דָּא כְּתִיב, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. (ע"כ) (פקודא כ"ג לכבד אב וכו' פ"ג ע"א) הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵא מִזֶּה עוֹלֶה לְמַעְלָה עַד אוֹתוֹ הַכִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה. וְהַכֹּל, שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה וּשְׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, מוֹדִים לַכֹּהֵן בְּאוֹתָן הַבְּרָכוֹת וְעַל אוֹתָם שִׁשִּׁים מְמֻנִּים. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. (ע"כ רעיא מהימנא).

רעיא מהימנא פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים יְבָרֶכְךָ יְיָ. יָאֵר יְיָ. יִשָֹּׁא יְיָ. מְקוֹרָא מִתְּלַת שְׁמָהָן אִלֵּין, יו"ד ה"א וא"ו ה"א (ס"א יו"ד ה"י וא"ו ה"י). קְדוּשָּׁה, אֶהְיְ"ה אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה, דִּמְקוֹרָא דִּילֵיהּ, יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. קִשּׁוּרָא דְּתַרְוַיְהוּ, יִחוּד דְּתַרְוַויְיהוּ, אֲדֹנָ"י, דְּבֵיהּ א"י, דִּרְמִיזִין איהדונה"י (ס"א יאהדונהי ודא עמודא דאמצעיתא ושכינתא איהי יאהדונהי) (ס"א מקורא מג' שמהן אלין יו"ד ה"י וי"ו ה"י דרמיזין יאהדונהי ודא עמודא דאמצעיתא שכינתא איההדונה"י נ"א אידהונה"י) וּרְמִיזִין א"י רְבִיעָאָה, מִתְּרֵי שְׁמָהָן מְפָרְשָׁן, דִּרְשִׁימִין בְּהוֹן (ע"כ רעיא מהימנא) (תצא רע"ז ע"א כי ימצא איש נערה) מִצְוָה אַחַר זוֹ - בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. יְבָרֶכְךְ ה', יָאֵר ה', יִשָּׂא ה'. מָקוֹר מִשְּׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת אֵלּוּ: יוֹד הֵ"א וָא"ו הֵ"א (יו"ד ה"י וא"ו ה"י). קְדֻשָּׁה, אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה, שֶׁמְּקוֹרוֹ יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. הַקִּשּׁוּר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, הַיִּחוּד שֶׁל שְׁנֵיהֶם - אֲדנָ"י, שֶׁבּוֹ א"י, שֶׁרְמוּזִים איהדונה"י (יאהדונה"י, וזה העמוד האמצעי, והשכינה היא יאהדונה"י) (מקור מג' שמות אלו יו"ד ה"י וי"ו ה"י שרמוזים יאהדונה"י, וזה העמוד האמצעי, השכינה איההדונה"י) (אידהונה"י), וּרְמוּזִים א"י רְבִיעִי מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת מְפֹרָשִׁים שֶׁרְשׁוּמִים בָּהֶם.

(במדבר ו׳:כ״ז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי. מַהוּ וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יְתָּקְּנוּ. כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ד׳:י״ט) וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. לְאַתְקְּנָא בְּבִרְכָתְהוֹן כִּתְרִין דִּימִינָא לִימִינָא, וְכִתְרִין דִּשְׂמָאלָא לִשְׂמָאלָא, כַּדְּקָא חֲזֵי. דְּבַעְיָא דְּלָא יִטְעוּן בְּהוֹן, לְאַתְקְּנָא כֹּלָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. SO THEY SHALL PUT MY NAME UPON THE CHILDREN OF ISRAEL. R. Judah said that the term samu (put) conveys the idea of orderly arrangement, as the priests are therein bidden to arrange by their blessing the Crowns of the right to the right, and the Crowns of the left to the left, without confusing them, so that the upper world and the lower will receive the blessing.

וְאִי יַעַבְדוּן הָכִי, מַה כְּתִיב. וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. לְמַאן. לְאִינּוּן כַּהֲנֵי, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ט) וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ב:ג׳) וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. אִינּוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא, וַאֲנָא אֲבָרֵךְ לְהוּ. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב וְשָׂמוּ, וְלָא כְּתִיב יֹאמְרוּ, אוֹ יִזְכְּרוּ. If they follow this, then I WILL BLESS THEM, a blessing extended to the priests themselves, as we read: “And blessed be every one that blesseth thee” (Gen. 27, 29), also, “And I will bless them that bless thee” (Ibid. 12, 3).

תָּאנָא, כָּל כֹּהֵן דְּלָא רַחֲמִין לֵיהּ עַמָּא, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי. וְעוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד כֹּהֵן דְּקָם וּפָרִיס יְדוֹי, וְעַד דְּלָא אַשְׁלִים, אִתְעָבִיד תִּלָּא דְּגַרְמֵי. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּלָא בְּרִיךְ בַּחֲבִיבוּתָא. וְקָם אַחֵר וּפָרִיס יְדוֹי וּבָרִיךְ, וְאִתְתָּקַּן הַהוּא יוֹמָא. כָּל כֹּהֵן דְּהוּא לָא רָחִים לְעַמָּא, אוֹ עַמָּא לָא רַחֲמִין לֵיהּ, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי לְבָרְכָא לְעַמָּא, דִּכְתִּיב, (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ, אֶלָּא יְבָרֵךְ. We are told that a priest not beloved by the people ought not to take part in blessing the people. On one occasion, when a priest went up and spread forth his hands, before he completed the blessing he turned into a heap of bones. This happened to him because there was no love between him and the people. Then another priest went up and pronounced the blessing, and so the day passed without harm. A priest who loves not the people, or whom they love not, may not pronounce the blessing. So Scripture says: “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), where the word YeBoRaKH (shall be blessed) can also be read YeBaReKH (shall bless).’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּהַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמְסַר לֵיהּ לְבָרְכָא לְיִשְׂרָאֵל, הֲוָה מַשְׁגַּח בְּעֵינָא בִּישָׁא, בְּגִין דְּלָא יִתְקְיָּים בִּרְכָתָא, וַהֲוָה תָּלֵי מִלּוֹי בְּהַהוּא עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (במדבר כ״ד:ג׳) נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְּעוֹר. מַאי בְּנוֹ בְּעוֹר. מֵהַהוּא דְּהֲוָה סָאנֵי לְהוּ יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתוּם הָעָיִן, דְּסָתִים עֵינָא טָבָא מִנַּיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא יִתְבָּרְכוּן, וְלָא יִתְקַיֵּים בִּרְכָתָא. R. Isaac said: ‘Note that the wicked Balaam, when he was entrusted with the task of blessing Israel, fixed on them an evil eye so as to prevent the blessing from being fulfilled. So Scripture says: “The saying of Balaam the son of Beor” (Num. 24, 3), that is, the son of the most hateful enemy of Israel; “and the saying of the man whose eye is closed” ‘¹By a change from right to left of the diacritical point, the word shethum (opened) is read sethum (closed). (Ibid.): that means that he closed his benevolent eye so that the blessing should be of no effect.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא ודַּאי, דְּאִשְׁתְּכַח פְּקִיעָא (ס"א דאשתכחן פקיחא) דְּעֵינָא לְבָרְכָא, דִּכְתִּיב, (דניאל ט) פְּקַח עֵינֶיךָ, בְּגִין לְבָרְכָא. וּבִרְכָתָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, הָכִי אָמַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִפְקַח עֵינוֹי עֲלָךְ. וּבְהַהוּא רָשָׁע כְּתִיב, שְׁתוּם הָעָיִן. בְּגִין דְּלָא יִתְבָּרְכוּן עַל יְדוֹי. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּגִין כָּךְ כַּהֲנָא דְּבָרִיךְ בְּעֵינָא טָבָא, בִּרְכָתֵיהּ אִתְקְיָּים. וּדְלָא מְבָרֵךְ בְּעֵינָא טָבָא, כְּתִיב, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו, כְּלוֹמַר אַל תִּבְעוּ מִנֵּיהּ בִּרְכָתָא כְּלָל. R. Judah remarked: ‘This is assuredly so, as indeed we find that a real blessing is associated with the opening of the eye. Thus it is written, “Open thine eyes” (Dan. 9, 16), that is, in order to bless. So R. Hamnuna the Elder’s blessing for anyone took the form of “May the Holy One, blessed be He, keep His eyes open on thee”.’ R. Isaac continued: ‘Thus the blessing pronounced by the priest with a benevolent eye is effective, but if it is not given with a benevolent eye, of such it is written: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye, neither desire thou his dainties” (Prov. 23, 6), to wit, in no wise seek any blessing from such a man.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברים כ״ג:ו׳) וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם וְגוֹ'. לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם, אֶל בָּלָק מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא עָבִיד בָּלָק כֹּלָּא, מַהוּ אֶל בִּלְעָם. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהֲוָה סָתִים עֵינוֹי, בְּגִין דְּלָא יִתְבָּרְכוּן יִשְׂרָאֵל. תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבִלְעָם, רָשָׁע, אַתְּ סָתִים עֵינַךְ בְּגִין דְּלָא יִתְבָּרְכוּן בָּנַי. אֲנָא אַפְקַח עֵינָי, וְכָל מִלִּין דְּתֵימָא, אֶהֱפֹךְ לְהוּ לְבִרְכָאן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אַהֵבְךָ וְגוֹ'. Said R. Jose: ‘Observe the verse: “Nevertheless the Lord thy God would not hearken unto Balaam” (Deut. 23, 6). Now we should have expected rather “to hearken unto Balak” instead of “unto Balaam”, seeing that Balak was the instigator of the whole attempt. But the reason why Balaam is mentioned is because he closed his eye in order to make his blessing of no effect.’ R. Jose said: ‘The Holy One, blessed be He, said in effect to Balaam: “Wretch! Thou hast closed thine eye in order that My children should not receive any blessing. I, however, will open thine eyes and so I will turn all thy utterances into blessings.” So we read: “But the Lord thy God turned the curse into a blessing unto thee, because the Lord thy God loved thee” (Ibid.).

וְעַל דָּא כְּתִיב, טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מַהוּ מִלַּחְמוֹ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״א:כ״ב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מְקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְגוֹ'. מַשְׁמַע דְּקָדְשֵׁי הַקֳדָשִׁים לֶחֶם אֱלֹהָיו נָפַק מִנֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. תַּנְיָא, כַּמָה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּעִלָאֵי לָא מִתְבָּרְכֵי אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. A priest who loves not the people, or whom they love not, may not pronounce the blessing. So Scripture says: “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), where the word YeBoRaKH (shall be blessed) can also be read YeBaReKH (shall bless).’ R. Isaac said: ‘Note that the wicked Balaam, when he was entrusted with the task of blessing Israel, fixed on them an evil eye so as to prevent the blessing from being fulfilled. So Scripture says: “The saying of Balaam the son of Beor” (Num. 24, 3), that is, the son of the most hateful enemy of Israel; “and the saying of the man whose eye is closed”’¹By a change from right to left of the diacritical point, the word shethum (opened) is read sethum (closed).