(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

(במדבר ה׳:י״ב) אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ'. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:י״ב) לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַאי אִישׁ אִישׁ, דְּהָא בְּחַד סַגֵּי, אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ, מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ, וְקִיֵּים קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹ'. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעָלְמָא, אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, הָא בְּחַד סַגֵּי, אֲמַאי תְּרֵי. אֶלָּא חַד לְעֵילָּא וְחַד לְתַתָּא. חַד לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. IF ANY MAN’S WIFE (lit. man, man, if his wife) GO ASIDE, AND COMMIT A TRESPASS (lit. trespass a trespass) AGAINST HIM, ETC. R. Eleazar said: ‘Why twice ‘ man, man”? It speaks of a man who has behaved as a man should, following the admonition: “Drink waters out of thy own cistern”, etc. (Prov. 5, 15). Why, again, the double expression “trespass a trespass”? It points, on the one hand, to the Community of Israel, and, on the other, to her Spouse. We thus read further: THEN SHALL THE MAN BRING HIS WIFE UNTO THE PRIEST,

אֲמַאי אֶל הַכֹּהֵן. רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ה׳) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, וְשָׁחַט אַחֲרָא, וְלָאו כַּהֲנָא, דְּכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא, בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אֲתָר דְּאָחִיד בֵּיהּ, וְאַתְּ אַמְרַת, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, לְמֵידָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדַּאי כַּהֲנָא לְדָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְכָל נְשֵׁי עָלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ"א אתאחדת) בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל דָּא אִתְּתָא דִּלְתַּתָּא מִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, דַּאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּלְעַיְּינָא בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא, וְלָא אַחֲרָא. for the reason that the priest is the “best man”, so to speak, of the Matrona. Again, she has to be brought to the priest, although in regard to any sacrifice we read: “And he shall kill the bullock before the Lord” (Lev. 1, 5), signifying that a layman ought to kill it and not a priest, he being forbidden¹This is contrary to the Mishnah, which does not forbid, but makes it optional for the priest. to execute judgement so as not to impair the region to which he belongs. Here, however, the priest alone is the fit person for the performance, he being the “best man” of the Matrona, and all the women of Israel are blessed by the medium of the Community of Israel. Therefore it is that the woman here on earth at her marriage has conferred upon her seven benedictions, in that she is bound up with the Community of Israel. It is the priest alone, and no outsider, who arranges all the service of the Matrona and attends closely to all that is needed. Hence the priest functions here, and no other.

וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ עָבִיד דִּינָא, לָאו הָכִי, אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעָלְמָא קָא אִשְׁתָּדַּל בְּהַאי, וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְּאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, כַּהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּהוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּמִתְעַבְּרָא בִּבְרָא דְּכַר, וְאִתְעָבִיד שְׁלָמָא עַל יְדֵיהּ. וְאִי לָא אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא, אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ, הוּא עָבִיד דִּינָא, וְהוּא בָּדִיק לָהּ. And, in fact, it is not judgement that the priest executes in this matter, but, on the contrary, he promotes peace in the world and increases lovingkindness. For should the woman be found innocent, the priest will have promoted peace between them, and, moreover, she will conceive a male child,¹Cf. T. B. Sotah, 26a. which is also a means of bringing peace. Should she, however, not be found innocent, it is not the priest that will have doomed her, but it will be the Divine Name which she invoked falsely that will have probed and doomed her.

תָּא חֲזֵי, כַּהֲנָא לָא עָיֵיל גַּרְמֵיהּ לְהַאי, אֶלָּא כַּד הִיא יָהֲבַת גַּרְמָהּ קַמֵּיהּ, מִפְּאָה (נ"א לזכאה) זִמְנָא, וּתְרֵין שָׁאִיל לָהּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בַּעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה, כְּדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא, בְּגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. Observe that the priest does not obtrude himself into the affair, but when she presents herself before him to clear herself he questions her once and twice, and then performs a ceremony in order to restore peace.

כַּהֲנָא כְּתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חַד זִמְנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְבָתַר כָּתַב לֵיהּ לְמַפְרֵעַ אַתְוָון (נ"א סריטין) טְרִיסִין בִּטְהִירִין, דִּינָא בְּדִינָא, רַחֲמֵי בְּרַחֲמֵי, רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְדִינָא בְּרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכַחַת זַכָּאָה, אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ, וְדִינִין סַלְּקִין. לָא אִשְׁתְּכַחַת כַּדְּקָא יָאוּת, רַחֲמֵי סַלְּקִין, וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ, וּכְדֵין דִּינָא אִתְעָבִיד. The priest writes the Divine Name once in a straightforward way and then upside down,¹ahah tetragrammaton. symbolic of Mercy and Rigour intertwined. If she be proved innocent the letters signifying Mercy remain, and those pointing to Rigour disappear. But if she be not as she should be, Mercy departs and Rigour is left, and judgement is executed.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, הָא אוּקְמוּהָ. אָמַר, תַּוַּוהְנָא אֵיךְ בְּנֵי עָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אֲמַאי כְּתִיב הָכָא שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter…. There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15, 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them… and there he proved them”.

אֲבָל וַדַּאי רָזָא דְּמִלָּה, דְּהָכָא עַל מַיָּיא הֲוָה, בְּגִין דְּמִצְרָאֵי הֲווֹ אָמְרֵי, דִּבְנַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ מִנַּיְיהוּ, וַהֲווּ כַּמָה בְּיִשְׂרָאֵל דְּחַשְׁדִין לְאִנְתְּתַיְיהוּ בְּדָא. עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָטָא לוֹן לְהַאי אֲתָר, וּבָעֵי לְמִבְדַּק לוֹן, מַה כְּתִיב וַיָבֹאוּ מָרָתָה וְגוֹ'. וְיִצְעַק אֶל יְיָ וְגוֹ'. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. Thus when Moses cried to the Lord he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them. Straightway “the Lord shewed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them”.

וְאִי תֵּימָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָאוּת, אִינּוּן אֲמַאי. אֶלָּא אוּף אִינּוּן בַּעְיָין, דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בִּנְשֵׁיהוֹן דְּמִצְרָאֵי. וּנְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמִצְרָאֵי, כָּל אִינּוּן שְׁנִין דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ נָפְקוּ גּוּבְרִין וְנוּקְבִין זַכָּאִין, וְאִשְׁתְּכָחוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, זַכָּאִין, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְעַל דָּא עַל מַיָּא וַדַּאי, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ אוּף הָכָא, בְּמַיָּא בָּדִיק כַּהֲנָא לְאִתְּתָא, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he… proved them”. Similarly here it is through water that the priest proves the woman, and through the Divine Name.’

(במדבר ה׳:י״ז) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. מַאן הֶעָפָר. הָא תָּנֵינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:כ׳) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, אֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתְּכָחוּ מִנֵּיהּ. AND OF THE DUST THAT IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. We find it written: “all are of the dust, and all return to dust” (Eccl. 3, 20). There is a teaching concerning this, saying that even the orb of the sun is of the dust, all the more so then the sons of men.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִלּוּ כְּתִיב וּמִן הֶעָפָר וְלָא יַתִּיר, הֲוִינָא אָמַר הָכִי. אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, מַשְׁמַע דְּאַחֲרָא הוּא. אֶלָּא כְּתִיב (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּקִיסְטִין וּבַלִיסְטְרָאִין, מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, דַּאֲחִידָן לְתַתָּא. וְעַל דָּא יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. Said R. Jose: ‘If it were written here “and of the dust” and no more, this remark would be relevant; but since it says, “and of the dust that is on the floor of the tabernacle”, it seems to point to something else. Indeed, it points to the verse, saying: “He makes his sword in the form of dust” (Isa. 41, 2). This verse speaks of the archers and catapult throwers, symbolic of rigorous judgement. Similarly here “the floor of the tabernacle”, which is connected with elements underneath. The priest then puts it into the water,

מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים, אִלֵּין מֵי יַמָּא, דְּאִינּוּן מְרִירִין. מַאי הוּא. דָּא שְׁמָא קַדִישָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדִינָא, כְּדֵין אִקְרוּן מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. וּבְגִין כָּךְ מַיָּא דְּיַמָּא דִּלְתַתָּא כֻּלְּהוֹן מְרִירִין. “the water of bitterness that causes the curse”. This refers to the Divine Name when it is in Rigour, and for this reason the waters of the sea are bitter.

תָּא חֲזֵי, הַאי יַמָּא קַדִישָׁא כַּמָה נַהֲרִין מְתִיקִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וּבְגִין דְּאִיהִי דִּינָא דְּעָלְמָא, מֵימוֹי מְרִירָן, בְּגִין דְּאָחִיד בָּהּ מוֹתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן מְרִירָן, כַּד מִתְפַּשְּׁטִין מְתִיקִין אִינּוּן. לְזִמְנִין מַיִין דְּיַמָּא מְרִירָן. לְזִמְנִין יַמָּא דְּבָלַע לְכָל שְׁאַר מֵימִין, וְאִקְרֵי יַמָּא דְּקָפָא, וּבָלַע כָּל אִינּוּן אַחֲרָנִין, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִויהּ, וְלָא נִיגָרִין לְבַר. לְזִמְנִין שָׁארָן מַיָּיא, וְנַגְדִין מֵהַהוּא יַמָּא, כָּל מַה דְּנָגִיד לְתַתָּאֵי. וּבְכַמָּה גְּוָונִין קַיְּימָא הַאי יַמָּא. הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתֵי חִיוְיָא וְאָטִיל זוּהֲמָא, כְּדֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וְעַל דָּא כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְאוֹמֵי אוֹמָאָה, וְאִתְעָבִיד דִּינָא. For the Sacred Sea has many sweet rivers flowing into it, yet since it presents the world’s judgement its waters are bitter, since universal death is attached to it. Yet when these waters flow outwards they are sweet. The sea, besides, exhibits a variety of colours. Now it is when the Serpent injects into it its venom that its waters become bitter and accursed; and therefore the priest has to go through his performance below, and recite an adjuration, so that judgement may be executed.

תָּא חֲזֵי, אִי אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכְיָּיתָא, אִלֵּין מַיִין עָאלִין בְּגַוָּוהּ, וְאִתְהַפְּכָן מְתִיקָן, וְנָקָאן גַּרְמָהּ, וְקַיְימִין בְּגַוָּוהּ, עַד דְּמִתְעַבְּרָא. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְּרָא, הֲווֹ מְשַׁפְּרֵי בְּשַׁפִירֵי לְעוּבָּרָא דִּמְעָהָא, וְנָפִיק בְּרָא שַׁפִּירָא, נָקִי בְּלָא מוּמָא דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, אִינּוּן מַיִין עַיְילִין בְּגַוָּוהּ, וְאָרְחָא רֵיחָא דְּזוּהֲמָא, וְאִינּוּן מַיִין מִתְהַפְּכִין לְחִוְיָא בִּמְעָהָא, בְּמָה דְּקִלְקְלָה אִתְפְּסַת, וְאִתְחַזֵּי קְלָנָא לְכֹלָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. If the woman is proved pure, these waters enter her body, turn into sweet waters, act as a cleansing force, and remain there until she becomes pregnant. Their effect is that a male child is born, one comely and pure and without any blemish. But if not, these waters enter her, causing her to smell the odour of the venom, and are transmuted into a serpent. Her punishment is thus of the same nature as her sin, and her shame is openly revealed.

תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן נְשֵׁי עָלְמָא, בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי וְאִתְדָּנוּ, וְעַל דָּא הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ דְּאִינְהוּ קַיְימֵי, בֵּיהּ אִתְדָנוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ. Happy is the portion of Israel in whom the Holy One, blessed be He, delights and whom He desires to purify.’

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ', מַה גֶּפֶן לָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ אֶלָּא מִדִּידֵיהּ, כַּךְ אִתְּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, קַיְּימָא בְּהַאי גַּוְונָא, דְּלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. כְּשַׁפְּנִינָא (נ"א כתורא) דָּא, דְּלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַּר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ״ט:י״ז) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה: פּוֹרַחַת, דְּאַפִּיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן. בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא תֵּיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה. R. Hizkiah discoursed on the verse: “Thy wife shall be as a fruitful vine in the innermost parts of thy house” (Ps. 128, 3). ‘As a vine cannot receive any graft but of its own kind, so a woman in Israel, after the example of the turtle dove, only accepts her own spouse. She is thus fruitful, spreading her branches on all sides. And where? “In the innermost parts of thy house”, and not abroad, in the market place, so as not to be false to the supreme covenant.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר, (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. מַאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ. הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בְּרִית. וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ, בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. Of the false wife Solomon says: “She forsaketh the lord of her youth, and forgetteth the covenant of her God” (Prov. 2, 17), indicating the place called “covenant” to which she is attached. This is the meaning of “the innermost parts of thy house”.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ דְּתִתְחַזֵי מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר. וְדָא הוּא חַד מֵאִינּוּן צְנִיעוּתָא דְּבֵיתָה. וְאִתְּתָא דַּאֲפִּיקַת מִשַׂעֲרָא דְּרֵישָׁה לְבַר, לְאִתְתַּקְּנָא בֵּיהּ, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא. וְגָרִים לִבְנָהָא דְּלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא. וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְּשַׁרְיָא בְּבֵיתָא. מַאן גָּרִים דָּא. הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבַר. וּמַה בְּבֵיתָא הַאי, כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא, וְכָּל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. R. Hizkiah further said: ‘Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא דְּאִתְּתָא דְּאִתְגַּלְיָיא, גָּרִים שַׂעֲרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא, וּלְאַפְגְּמָא לָהּ. בְּגִין כַּךְ, בַּעְיָא אִתְּתָא דְּאֲפִילּוּ טְסִירֵי דְּבֵיתָא, לָא יֶחמוּן שַׂעֲרָא חַד מֵרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן לְבַר. Said R. Judah: ‘The hair of the head of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה בִּדְכוּרָא שַׂעֲרָא הוּא חוּמְרָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָּא. פּוּק חָמֵי, כַּמָה פְּגִימוּ גָּרִים הַהוּא שַׂעֲרָא דְּאִתְּתָא. גָּרִים לְעֵילָּא, גָּרִים לְתַתָּא, גָּרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְּיָיא, גָּרִים מִסְכְּנוּתָא, גָּרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא, גָּרִים דְּיִסְתְלִק חַשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבוּן, מֵחֲצִיפוּ דִּלְהוֹן. Observe that as the rule is most strict in the case of a man’s hair,¹The reference apparently is to the Nazirite. so is it with a woman’s. Consider the harm a woman’s hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence!

וְעַל דָּא, בַּעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְּיָיא, בְּזִיווֹתֵי דְּבֵיתָא. וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהילים קכ״ח:ג׳) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ח:ד׳) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהילים קכ״ח:ה׳-ו׳) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. (ישראל סבא קדישא) A woman thus should cover her hair in the four comers of her house. When she does this, then “thy children like olive plants” (Ps. Ibid.). As the olive does not shed its leaves either in winter or summer, but ever retains its superiority over other trees, so her children will excel all other children; her husband, moreover, will receive blessings from above and from below, will be blessed with riches, with children and children’s children. So the Psalm continues: “Behold, surely, thus shall the man be blessed…. And see thy children’s children. Peace be upon Israel” (Ibid. 4-6).’