(במדבר ו') אִישׁ כִּי יַפְלִיא וְגוֹ'. מַאי כִּי יַפְלִיא. דְּאִתְפְּרַשׁ מִשְּׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלִים. בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַכְּאָה, מַדְכִּין לֵיהּ. בַּר נָשׁ דְּבָעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא, מְקַדְּשִׁין לֵיהּ. וּפַרְסֵי עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא, קְדוּשָּׁה דְּאִתְקְדַּשׁ בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (חסר) ‘WHEN A MAN SHALL CLEARLY UTTER (yqflee=shall separate) A VOW; that is, when a man shall place himself apart from the rest of the world, to sanctify himself on the pattern on high and thus to be found perfect. For whoever sets out to purify himself is assisted from above.¹v. T. B. Yoma, 38b. When one wishes to sanctify himself, they spread on him a sanctity derived from that of the Holy One, blessed be He….’¹There is here a lacuna in the text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי וְאָמַר, (משלי א׳:כ״ב) עַד מָתַי פְּתָאִים תְּאֶהֲבוּ פֶתִי וְגוֹ'. (ירמיהו ג׳:כ״ב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם. וְלֵית מַאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ, אוֹרַיְיתָא קָא מַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Abba discoursed on the verse: “[A Psalm] of David bless the Lord, O my soul, and all that is within me, bless his holy name” (Ps. 103, 1). ‘How much’, he said, ‘it behoves a man to study and reflect on the service of his Master! For every day a proclamation goes forth, saying: “How long, ye thoughtless, will ye love thoughtlessness?’ etc. (Prov. 1, 22); “Return, ye backsliding children, I will heal your backslidings” (Jer. 3, 22), but there is no one who inclines his ear; the Torah makes proclamation before the people and none pay regard.

וְאִי לָא יִשְׁתְּכַּח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִתְחַיָּיב מִן דִּינָא לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִיהוּ שָׁכִיב בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, עַד דְּזָקִיף עֵינוֹי, חָמָא דְּאַתְיָין לְגַבֵּיהּ תְּרֵין, דְּכַתְבִין קַמֵּיהּ כָּל מַה דְּעָבִיד בְּהַאי עָלְמָא. וְכָל מַה דְּאַפִּיק מִן פּוּמָא, וְיָהִיב דִּינָא (נ"א חושבנא) עַל כֹּלָּא וְכַתְבִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂיחוֹ וְגוֹ'. וְהוּא אוֹדֵי עָלַיְיהוּ. Should no advocate be found for him, he is declared guilty and is sentenced to be removed from the world. At that moment, whilst lying bound in the chains of the King, lifting his eyes he sees two beings near him who write down all that he did in this world and every word that ever went forth from his mouth. Of all this he has to give an account, as it is written: “For, lo, he that formeth the mountains, and createth the wind, and declareth unto man what is his thought (siho=speech),’.¹v. T. B. Hagigah, 5b. He admits all this,

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּאִיהוּ עָבִיד, סַלְּקָא וְקַיְּימָא עָלֵיהּ לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ נַחְתִּין וְאִתְרְשִׁימוּ קַמֵּיהּ, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וְלָא מִתְעַבְּרָן מִנֵּיהּ, עַד שַׁעֲתָא דְּאִתְדָּן בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ זְמִינִין וְקַיְימֵי לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְלָא אִתְאֲבִידוּ מִינֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דְּמַפְּקֵי לֵיהּ לְקִבְרָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן וְאָזְלֵי קַמֵּיהּ. וּתְלַת כָּרוֹזֵי מַכְרְזֵי. חַד קַמֵּיהּ, וְחַד מִימִינֵיהּ, וְחַד מִשְּׂמָאלֵיהּ. וְאָמְרֵי דָּא פְּלַנְיָיא דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ. מָרִיד לְעֵילָּא, מָרִיד לְתַתָּא, מָרִיד בְּאוֹרַיְיתָא, מָרִיד בְּפִיקוּדוֹי. חָמוּ עוֹבָדוֹי, חָמוּ מִלּוֹי, טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי. since the works which he did are there present to testify against him and to be inscribed in his presence; they do not leave him until the time that he is adjudged guilty on their account in the other world. Observe that all a man’s works in this world are ready to testify against him: they do not vanish. And when he is led to his grave they all go before him; and three heralds, one in front, one to his right, and one to his left, proclaim: “Behold So-and-so who rebelled against his Master, who rebelled on high and here below, who rebelled against the Torah and against its commandments. Behold his actions, behold his utterances. It were better he had not been created!”

עַד דְּמָטֵי לְגַבֵּי קִבְרָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין אִתְרַגְזוּן מִדּוּכְתַּיְיהוּ עָלֵיהּ, וְאַמְרֵי וַוי וַוי דְּדָא אִתְקְבַר בְּגַוָּון. עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אַקְדְמָן וְעָאלִין לְקִבְרָא, וְקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּהַהוּא גּוּפָא, וְרוּחֵיהּ אָזְלָא וְשָׁאט, וּמִתְאַבְּלָא עַל גּוּפָא. כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אִתְטְמַר בְּבֵי קִבְרֵי, דּוּמָ"ה קָדִים (ס"א קאים) וְנָפִיק תְּחוֹת יְדֵיהּ, תְּלָתָא בֵּי דִּינָא, דִּי מְמָנָן עַל דִּינָא דְּקִבְרָא, וּתְלַת שַׁרְבִיטֵי דְּאֶשָּׁא בִּידַיְיהוּ, וְדַיְינִין רוּחָא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וַוי עַל הַהוּא דִּינָא, וַוי עַל עוֹבָדוֹי. When he arrives at his burial place, all the dead quake in their places on account of him, saying: “Woe, woe, that this man is buried among us!” His deeds and words precede him, enter the grave and stand over the body, whilst his spirit hovers to and fro mourning over the body. So soon as the man is hidden away in the tomb, [the angel] Dumah advances accompanied by three judges who are appointed to sit in judgement over the newly-buried; these hold in their hands fiery rods and submit to examination the spirit and the body together. Woe to [the victim of] that judgement! Woe for his deeds

בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ תָּפִיס בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְּדָּן דִּינֵיהּ, וְאִשְׁתְּלִים, דְּלָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרְיָא. וְסַנְטִירָא דְּמַלְכָּא נָחִית, וְקָאִים קָמֵיהּ, לְרַגְלוֹי, וְחַד סַיְיפָא שִׁנָּנָא בִּידֵיהּ. at the time when he is caught in the fetters of the King, if no advocate is found on his behalf! The King’s officer advances towards his feet holding in his hand a sharp sword.

זָקִיף בַּר נָשׁ עֵינוֹי, וְחָמֵי כֹּתְלֵי בֵּיתָא דְּמִתְלַהֲטָן בְּאֶשָּׁא (דזיוא) מִנֵּיהּ אַדְּהָכִי חָמֵי לֵיהּ קַמֵּיהּ כּוּלֵיהּ מָלֵי עַיְינִין, לְבוּשֵׁיה אֶשָּׁא דְּלָהִיט קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא חָמוּ מַלְאָכָא בְּשׁוּקָא, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן לֵיהּ. The man lifts up his eyes, and sees the walls of his house in a blaze of fire, kindled by himself. Presently he sees before him one full of eyes all over,¹i.e. the Angel of Death, v. T. B. Abodah Zaroh, 20b. and clothed in fiery garments.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'. הֵיךְ יָכִיל לְאִתְחֲזָאָה בְּאַרְעָא. אֶלָּא מִלָּה דָּא, הָא אוּקְמוּהָ, דְּכֵיוָן דְּנָחִית מַלְאָכָא לְאַרְעָא, אִתְלְבַּשׁ בְּגוּפָא, וְאִתְחַזֵּי לְמַאן דְּאִתְחֲזֵי, בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ. וְאִי לָאו, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל לֵיהּ עָלְמָא וּלְאִתְחֲזָאָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא צְרִיכִין לֵיהּ. (This may indeed be so, inasmuch as many a man meets an angel in the road, whilst other passers-by do not see him.) You may ask, since it is written, “Who maketh spirits (winds)¹Ruhoth- winds or spirits. his angels” (Ps. CIV), how can an angel be visible? It has, however, been explained that when an angel descends to earth he assumes the guise of man, and in this guise he makes himself visible to this man or the other. Otherwise mankind could not endure any sight of him. All the more does this apply to this one, to whom all the world must come.

תְּלַת טִפִּין בְּחַרְבֵּיהּ וְכוּ', וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. כֵּיוָן דְּחָמֵי לֵיהּ, אִזְדַּעְזָע כָּל גּוּפֵיהּ וְרוּחֵיהּ, וְלִבֵּיהּ לָא שָׁכִיךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּכָל גּוּפָא. וְרוּחָא דִּילֵיהּ אַזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנַּיְיהוּ, כְּבַר נָשׁ דְּאִשְׁתְּאִיל מֵחַבְרֵיהּ, לְמֵהַךְ לַאֲתָר אַחֲרָא. כְּדֵין הוּא אוֹמֵר וַוי עַל מַה דְּעֲבַד, וְלָא מְהַנְיָיא לֵיהּ, אֶלָּא אִי אַקְדִּים אַסְוָותָא דִּתְשׁוּבָה, עַד לָא מָטָא הַהִיא שַׁעֲתָא. He instils three drops with his sword, and so on, as the Companions have expounded elsewhere. At the sight of him the man’s body falls a-trembling, and his heart throbs, this being the king of the whole body, and the spirit passes along through the members of the body, taking leave of each one in turn, like a man taking leave of his neighbour when departing for another place. Woe, it exclaims, for the man’s deeds! There is no remedy for such a man unless he repents in time.

דָּחִיל הַהוּא בַּר נָשׁ, וּבָעֵי לְאִתְטַמְּרָא וְלָא יָכִיל. כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָא יָכִיל, הוּא פָּתַח עֵינוֹי, וְאִית לֵיהּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִסְתָּכַּל בֵּיהּ בְּעַיְינִין פְּקִיחִין. וּכְדֵין הוּא מָסִיר גַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא, הוּא עִידָּן דְּדִינָא רַבָּא, דְּבַּר נָשׁ אִתְּדָּן בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין רוּחָא אָזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִינַיְיהוּ, וְשָׁאט בְּכָל שַׁיְיפִין, וְאִזְדַּעְזְעָא לְכָל סִטְרִין וְכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן. Until the last moment the man is in fear, attempts to hide himself, but is not able. Seeing his helplessness he opens his eyes and gazes at the Angel of Death with open eyes, and surrenders himself, body and soul. It is the moment of the Great Judgement to which man is subjected to in this world. As the spirit makes its journey through the body and takes leave of each separate member and parts from it,

כַּד מָטָא רוּחָא לְכָל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנֵּיהּ. נָפַל זִיעָא עַל הַהוּא שַׁיְיפָא, וְרוּחָא אִסְתָּלִיק מִנֵּיהּ. וּמִיַּד מִית הַהוּא שַׁיְיפָא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ. that member immediately dies.

כֵּיוָן דְּמָטֵי רוּחָא לְמֵיפַּק, דְּהָא אִשְׁתְּאִיל מִכָּל גּוּפָא, כְּדֵין שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא עָלֵיהּ. וּמִיַּד פַּרְחָא מִן גּוּפָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְדְּבַק בָּהּ, וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דִּרְחִיקִין מִנָּהּ, וְלָא מִתְדַּבְּקִין בָּהּ. When the spirit is about to depart, having thus taken leave of the whole body, the Shekinah stands over the body and the spirit straightway flies off. Happy is the portion of whoever cleaves to Her! Woe to the sinners who keep afar from Her!

וְכַמָּה בֵּי דִּינָא אַעְבַּר בַּר נָשׁ כַּד נָפִק מֵהַאי עָלְמָא. חַד הַהוּא דִּינָא עִלָּאָה דְּקָאָמַרָן, כַּד נָפִיק רוּחָא מִן גּוּפָא. וְחַד דִּינָא, כַּד עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אָזְלִין קַמֵּיהּ, וְכָרוֹזֵי מַכְרְזֵי עֲלוֹי. וְחַד דִּינָא, כַּד עָיֵיל לְקִבְרָא וְחַד דִּינָא דְּקִבְרָא. וְחַד דִּינָא דְּתוֹלַעֲתָּא. וְחַד דִּינָא דְּגֵיהִנָּם. וְחַד דִּינָא דְּרוּחָא דְּאַזְלָא וְשָׁאט בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכַּח אֲתָר, עַד דְּיִשְׁתְּלִימוּ עוֹבָדוֹי. ודַּאי שִׁבְעָה עִדָנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹי. בְּגִין כַּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ, כַּד אִיהוּ אִשְׁתְּכַח בְּהַאי עָלְמָא, לְדַחֲלָא מִן מָארֵיהּ, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּעוֹבָדוֹי, וְיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ קַמֵּי מָרֵיהּ. Indeed, what a number of ordeals man has to undergo in passing out of this world! First comes the ordeal from on high, at the moment when the spirit leaves the body, just mentioned. Then comes his ordeal when his actions and utterances precede him and make proclamation concerning him. Another ordeal is when he enters the tomb. One more is in the tomb itself. He afterwards undergoes an ordeal at the hands of the worms. There is then the ordeal of Gehinnom. And finally there is the ordeal undergone by the spirit when it roams to and fro through the world, finding no resting-place until its tasks are accomplished. Man has thus to pass through seven ordeals. Hence it behoves man while in this world to fear his Master and minutely to examine daily his works and to repent of any misdeeds before his Maker.

כַּד אִסְתְּכַּל דָּוִד מַלְכָּא בְּאִינּוּן דִּינִין דְּבַר נָשׁ, כַּד אִסְתַּלָּק מֵהַאי עָלְמָא, אַקְדִּים וְאָמַר, (תהילים ק״ג:א׳) בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, עַד דְּלָא תִּפּוּק מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ אִשְׁתְּכַחַת עִם גּוּפָא. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אַתּוּן שַׁיְיפֵי דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בְּרוּחָא, הַשְׁתָּא דְּאִשְׁתְּכָחַת עִמְּכוֹן, אַקְדִּימוּ לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא, דְּלָא תֵּיכְלּוּן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלַיְיכוּ. So King David, in reflecting on the ordeals man has to undergo on departing this world, made haste to exclaim, “Bless the Lord, O my soul” (Ps. 103, 1); to wit: Do it before thou leavest this world, and whilst thou art in the body; “and all that is within me, bless his holy name” (Ibid.), in other words: Ye bodily members who are associated with the spirit, whilst that spirit is with you, make haste to bless the Divine Name in advance of the time when ye will be unable to bless Him and offer up thanks.

(במדבר ו') אִישׁ כִּי יַפְלִיא וְגוֹ'. מַאי כִּי יַפְלִיא. דְּאִתְפְּרַשׁ מִשְּׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלִים. בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַכְּאָה, מַדְכִּין לֵיהּ. בַּר נָשׁ דְּבָעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא, מְקַדְּשִׁין לֵיהּ. וּפַרְסֵי עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא, קְדוּשָּׁה דְּאִתְקְדַּשׁ בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (חסר) ‘WHEN A MAN SHALL CLEARLY UTTER (yqflee=shall separate) A VOW; that is, when a man shall place himself apart from the rest of the world, to sanctify himself on the pattern on high and thus to be found perfect. For whoever sets out to purify himself is assisted from above.¹v. T. B. Yoma, 38b. When one wishes to sanctify himself, they spread on him a sanctity derived from that of the Holy One, blessed be He….’¹There is here a lacuna in the text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא קָארֵי וְאָמַר, (משלי א׳:כ״ב) עַד מָתַי פְּתָאִים תְּאֶהֲבוּ פֶתִי וְגוֹ'. (ירמיהו ג׳:כ״ב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם. וְלֵית מַאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ, אוֹרַיְיתָא קָא מַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Abba discoursed on the verse: “[A Psalm] of David bless the Lord, O my soul, and all that is within me, bless his holy name” (Ps. 103, 1). ‘How much’, he said, ‘it behoves a man to study and reflect on the service of his Master! For every day a proclamation goes forth, saying: “How long, ye thoughtless, will ye love thoughtlessness?’ etc. (Prov. 1, 22); “Return, ye backsliding children, I will heal your backslidings” (Jer. 3, 22), but there is no one who inclines his ear; the Torah makes proclamation before the people and none pay regard.

תָּא חֲזֵי, בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, וְהוּא חָשִׁיב דְּדִילֵיהּ הוּא תָּדִיר וְיִשְׁתְּאַר בְּגַוִיהּ לְדָרֵי דָּרִין, עַד דְּאִיהוּ אָזִיל בְּעָלְמָא, יָהֲבִין לֵיהּ בְּקוּלְרָא, עַד דְּאִיהוּ יְתִיב, דַּיְינִין לֵיהּ בְּקִינְפּוֹן עִם שְׁאַר בְּנֵי דִּינָא. אִי אִשְׁתְּכַח לֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִשְׁתְּזִיב מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ג:כ״ג-כ״ד) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר וְגוֹ'. מַאן הוּא סַנֵיגוֹרָא. אִלֵּין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, דְּקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. Observe this. A man walks about in the world thinking that it is his perpetual possession and that he will abide therein from generation to generation. But even while he walks he is being put in chains; while he sits he is being tried in the conclave among the other prisoners. If there be an advocate on his side he is delivered from punishment. So Scripture says: “If there be for him an angel, an intercessor, one among a thousand, to vouch for man’s uprightness; then he is gracious unto him, and saith ‘, etc. (Job 33, 23). Who is his advocate? It is man’s good works that stand by him at the moment of need.

וְאִי לָא יִשְׁתְּכַּח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרָא, הָא אִתְחַיָּיב מִן דִּינָא לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִיהוּ שָׁכִיב בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, עַד דְּזָקִיף עֵינוֹי, חָמָא דְּאַתְיָין לְגַבֵּיהּ תְּרֵין, דְּכַתְבִין קַמֵּיהּ כָּל מַה דְּעָבִיד בְּהַאי עָלְמָא. וְכָל מַה דְּאַפִּיק מִן פּוּמָא, וְיָהִיב דִּינָא (נ"א חושבנא) עַל כֹּלָּא וְכַתְבִין קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂיחוֹ וְגוֹ'. וְהוּא אוֹדֵי עָלַיְיהוּ. Should no advocate be found for him, he is declared guilty and is sentenced to be removed from the world. At that moment, whilst lying bound in the chains of the King, lifting his eyes he sees two beings near him who write down all that he did in this world and every word that ever went forth from his mouth. Of all this he has to give an account, as it is written: “For, lo, he that formeth the mountains, and createth the wind, and declareth unto man what is his thought (siho=speech),’.¹v. T. B. Hagigah, 5b. He admits all this,

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּאִיהוּ עָבִיד, סַלְּקָא וְקַיְּימָא עָלֵיהּ לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ נַחְתִּין וְאִתְרְשִׁימוּ קַמֵּיהּ, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וְלָא מִתְעַבְּרָן מִנֵּיהּ, עַד שַׁעֲתָא דְּאִתְדָּן בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, כֻּלְּהוּ זְמִינִין וְקַיְימֵי לְאַסְהֲדָא בֵּיהּ, וְלָא אִתְאֲבִידוּ מִינֵּיהּ. וּבְשַׁעֲתָא דְּמַפְּקֵי לֵיהּ לְקִבְרָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַתְּדָן וְאָזְלֵי קַמֵּיהּ. וּתְלַת כָּרוֹזֵי מַכְרְזֵי. חַד קַמֵּיהּ, וְחַד מִימִינֵיהּ, וְחַד מִשְּׂמָאלֵיהּ. וְאָמְרֵי דָּא פְּלַנְיָיא דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ. מָרִיד לְעֵילָּא, מָרִיד לְתַתָּא, מָרִיד בְּאוֹרַיְיתָא, מָרִיד בְּפִיקוּדוֹי. חָמוּ עוֹבָדוֹי, חָמוּ מִלּוֹי, טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי. since the works which he did are there present to testify against him and to be inscribed in his presence; they do not leave him until the time that he is adjudged guilty on their account in the other world. Observe that all a man’s works in this world are ready to testify against him: they do not vanish. And when he is led to his grave they all go before him; and three heralds, one in front, one to his right, and one to his left, proclaim: “Behold So-and-so who rebelled against his Master, who rebelled on high and here below, who rebelled against the Torah and against its commandments. Behold his actions, behold his utterances. It were better he had not been created!”

עַד דְּמָטֵי לְגַבֵּי קִבְרָא, כֻּלְּהוּ מֵתִין אִתְרַגְזוּן מִדּוּכְתַּיְיהוּ עָלֵיהּ, וְאַמְרֵי וַוי וַוי דְּדָא אִתְקְבַר בְּגַוָּון. עוֹבָדוֹי וּמִלּוֹי אַקְדְמָן וְעָאלִין לְקִבְרָא, וְקַיְימֵי עָלֵיהּ דְּהַהוּא גּוּפָא, וְרוּחֵיהּ אָזְלָא וְשָׁאט, וּמִתְאַבְּלָא עַל גּוּפָא. כֵּיוָן דְּבַּר נָשׁ אִתְטְמַר בְּבֵי קִבְרֵי, דּוּמָ"ה קָדִים (ס"א קאים) וְנָפִיק תְּחוֹת יְדֵיהּ, תְּלָתָא בֵּי דִּינָא, דִּי מְמָנָן עַל דִּינָא דְּקִבְרָא, וּתְלַת שַׁרְבִיטֵי דְּאֶשָּׁא בִּידַיְיהוּ, וְדַיְינִין רוּחָא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וַוי עַל הַהוּא דִּינָא, וַוי עַל עוֹבָדוֹי. When he arrives at his burial place, all the dead quake in their places on account of him, saying: “Woe, woe, that this man is buried among us!” His deeds and words precede him, enter the grave and stand over the body, whilst his spirit hovers to and fro mourning over the body. So soon as the man is hidden away in the tomb, [the angel] Dumah advances accompanied by three judges who are appointed to sit in judgement over the newly-buried; these hold in their hands fiery rods and submit to examination the spirit and the body together. Woe to [the victim of] that judgement! Woe for his deeds

בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ תָּפִיס בְּקוּלְרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְּדָּן דִּינֵיהּ, וְאִשְׁתְּלִים, דְּלָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ סַנֵיגוֹרְיָא. וְסַנְטִירָא דְּמַלְכָּא נָחִית, וְקָאִים קָמֵיהּ, לְרַגְלוֹי, וְחַד סַיְיפָא שִׁנָּנָא בִּידֵיהּ. at the time when he is caught in the fetters of the King, if no advocate is found on his behalf! The King’s officer advances towards his feet holding in his hand a sharp sword.

זָקִיף בַּר נָשׁ עֵינוֹי, וְחָמֵי כֹּתְלֵי בֵּיתָא דְּמִתְלַהֲטָן בְּאֶשָּׁא (דזיוא) מִנֵּיהּ אַדְּהָכִי חָמֵי לֵיהּ קַמֵּיהּ כּוּלֵיהּ מָלֵי עַיְינִין, לְבוּשֵׁיה אֶשָּׁא דְּלָהִיט קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא כַּמָה בְּנֵי נָשָׁא חָמוּ מַלְאָכָא בְּשׁוּקָא, וְקַיְימֵי קַמֵּיהּ, וּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן לֵיהּ. The man lifts up his eyes, and sees the walls of his house in a blaze of fire, kindled by himself. Presently he sees before him one full of eyes all over,¹i.e. the Angel of Death, v. T. B. Abodah Zaroh, 20b. and clothed in fiery garments.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'. הֵיךְ יָכִיל לְאִתְחֲזָאָה בְּאַרְעָא. אֶלָּא מִלָּה דָּא, הָא אוּקְמוּהָ, דְּכֵיוָן דְּנָחִית מַלְאָכָא לְאַרְעָא, אִתְלְבַּשׁ בְּגוּפָא, וְאִתְחַזֵּי לְמַאן דְּאִתְחֲזֵי, בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ. וְאִי לָאו, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל לֵיהּ עָלְמָא וּלְאִתְחֲזָאָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא צְרִיכִין לֵיהּ. (This may indeed be so, inasmuch as many a man meets an angel in the road, whilst other passers-by do not see him.) You may ask, since it is written, “Who maketh spirits (winds)¹Ruhoth- winds or spirits. his angels” (Ps. CIV), how can an angel be visible? It has, however, been explained that when an angel descends to earth he assumes the guise of man, and in this guise he makes himself visible to this man or the other. Otherwise mankind could not endure any sight of him. All the more does this apply to this one, to whom all the world must come.

תְּלַת טִפִּין בְּחַרְבֵּיהּ וְכוּ', וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא. כֵּיוָן דְּחָמֵי לֵיהּ, אִזְדַּעְזָע כָּל גּוּפֵיהּ וְרוּחֵיהּ, וְלִבֵּיהּ לָא שָׁכִיךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכָּא דְּכָל גּוּפָא. וְרוּחָא דִּילֵיהּ אַזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנַּיְיהוּ, כְּבַר נָשׁ דְּאִשְׁתְּאִיל מֵחַבְרֵיהּ, לְמֵהַךְ לַאֲתָר אַחֲרָא. כְּדֵין הוּא אוֹמֵר וַוי עַל מַה דְּעֲבַד, וְלָא מְהַנְיָיא לֵיהּ, אֶלָּא אִי אַקְדִּים אַסְוָותָא דִּתְשׁוּבָה, עַד לָא מָטָא הַהִיא שַׁעֲתָא. He instils three drops with his sword, and so on, as the Companions have expounded elsewhere. At the sight of him the man’s body falls a-trembling, and his heart throbs, this being the king of the whole body, and the spirit passes along through the members of the body, taking leave of each one in turn, like a man taking leave of his neighbour when departing for another place. Woe, it exclaims, for the man’s deeds! There is no remedy for such a man unless he repents in time.

דָּחִיל הַהוּא בַּר נָשׁ, וּבָעֵי לְאִתְטַמְּרָא וְלָא יָכִיל. כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָא יָכִיל, הוּא פָּתַח עֵינוֹי, וְאִית לֵיהּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִסְתָּכַּל בֵּיהּ בְּעַיְינִין פְּקִיחִין. וּכְדֵין הוּא מָסִיר גַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא, הוּא עִידָּן דְּדִינָא רַבָּא, דְּבַּר נָשׁ אִתְּדָּן בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא. וּכְדֵין רוּחָא אָזְלָא בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִינַיְיהוּ, וְשָׁאט בְּכָל שַׁיְיפִין, וְאִזְדַּעְזְעָא לְכָל סִטְרִין וְכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן. Until the last moment the man is in fear, attempts to hide himself, but is not able. Seeing his helplessness he opens his eyes and gazes at the Angel of Death with open eyes, and surrenders himself, body and soul. It is the moment of the Great Judgement to which man is subjected to in this world. As the spirit makes its journey through the body and takes leave of each separate member and parts from it,

כַּד מָטָא רוּחָא לְכָל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא, וְאִשְׁתְּאִיל מִנֵּיהּ. נָפַל זִיעָא עַל הַהוּא שַׁיְיפָא, וְרוּחָא אִסְתָּלִיק מִנֵּיהּ. וּמִיַּד מִית הַהוּא שַׁיְיפָא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ. that member immediately dies.

כֵּיוָן דְּמָטֵי רוּחָא לְמֵיפַּק, דְּהָא אִשְׁתְּאִיל מִכָּל גּוּפָא, כְּדֵין שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא עָלֵיהּ. וּמִיַּד פַּרְחָא מִן גּוּפָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְדְּבַק בָּהּ, וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דִּרְחִיקִין מִנָּהּ, וְלָא מִתְדַּבְּקִין בָּהּ. When the spirit is about to depart, having thus taken leave of the whole body, the Shekinah stands over the body and the spirit straightway flies off. Happy is the portion of whoever cleaves to Her! Woe to the sinners who keep afar from Her!

כַּד אִסְתְּכַּל דָּוִד מַלְכָּא בְּאִינּוּן דִּינִין דְּבַר נָשׁ, כַּד אִסְתַּלָּק מֵהַאי עָלְמָא, אַקְדִּים וְאָמַר, (תהילים ק״ג:א׳) בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, עַד דְּלָא תִּפּוּק מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ אִשְׁתְּכַחַת עִם גּוּפָא. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אַתּוּן שַׁיְיפֵי דְּמִשְׁתַּתְּפֵי בְּרוּחָא, הַשְׁתָּא דְּאִשְׁתְּכָחַת עִמְּכוֹן, אַקְדִּימוּ לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא, דְּלָא תֵּיכְלּוּן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלַיְיכוּ. So King David, in reflecting on the ordeals man has to undergo on departing this world, made haste to exclaim, “Bless the Lord, O my soul” (Ps. 103, 1); to wit: Do it before thou leavest this world, and whilst thou art in the body; “and all that is within me, bless his holy name” (Ibid.), in other words: Ye bodily members who are associated with the spirit, whilst that spirit is with you, make haste to bless the Divine Name in advance of the time when ye will be unable to bless Him and offer up thanks.