Chapter 16
Chapter 16 somebodyNasso 16:164-170 (Chapter 16) (Nasso) (Zohar)
Nasso 16:164-170 (Chapter 16) (Nasso) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּאנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא, שְׁמָא קַדִישָׁא אִתְגַּלְיָיא וְאִתְכַּסְיָיא. דְּאִתְגַּלְיָיא, כְּתִיב בְּיוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. דְּאִתְכַּסְיָיא כְּתִיב בְּאַתְוָון אַחֲרָן, וּמְהַהוּא דְּאִתְכַּסְיָיא הַהוּא טְמִירָא (ס"א אחרנין וההוא דאתכסייא הוא טמירו) דְּכֹלָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ הַהוּא דְּאִתְגַּלְיָיא, אִתְכַּסְיָא בְּאַתְוָון אַחֲרָן, בְּגִין הַהוּא טְמִירָא דִּטְמִירִין בְּגוֹ. R. Simeon cited the following from the Book of Mystery. ‘The Divine Name has both a revealed and an undisclosed form. In its revealed form it is written TETRAGRAMMATON, but in its undisclosed form it is written in other letters, this undisclosed form representing the most Recondite of all.’ R. Judah said: ‘Even the revealed form of the Name is hidden under other letters,1i e. adny (ADoNaY). in order to screen more effectively the most Recondite of all.
דְּהָא הָכָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְצָרְפָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְמֵיחַת רַחֲמֵי, (כלהו) דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּדִיבּוּר דְכ"ב אַתְוָון (ס"א דכלהו מכילן) (ס"א בתרי כתרי) כִּתְרֵי דְּרַחֲמֵי. וּבְהָנֵי אַתְוָון דְּהַאי שְׁמָא, סְתִימָאן כ"ב מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, וי"ג דַעֲתִּיקָא סָתִים וְגָנִיז מִכֹּלָּא, וְט' דְּאִתְגַּלְּיָין מִזְּעֵיר אַנְפִּין (בזעיר אנפין) וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ בְּצֵרוּפָא דִּשְׁמָא חַד, דְּהֲוָה מְכַוִּון כַּהֲנָא כַּד פְּרֵיס יְדוֹי בְּכ"ב אַתְוָון גְּלִיפָן. For it behoves the priest to concentrate on the various permutations of the Divine Name, and to call down the mercies of all the Attributes through the two Crowns of mercy.1Viz. Mah, Adonay. In these letters of this Name are concealed twenty-two attributes of Mercy, viz. thirteen of the Ancient One, Most Recondite of all, and nine of the Mikroprosopus (Lesser Figure); but they all combine in one composite Name, on which the priest concentrated his mind when he spread forth his hands, a name containing twenty-two engraven letters.
וְתָאנָא, כַּד הֲוָה צְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא, הֲוָה מִתְגַּלְיָיא שְׁמָא דָּא לְכֹלָּא. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים בְּאַתְווֹי. דְּכַד הֲוָה מִתְגַּלְיָיא. כַּהֲנָא מְכַוִּין, וּשְׁמָא מִתְפְּרַשׁ. בְּמַאי מְכַוִּין. מְכַוִּין בִּסְתִּימָא דְּטָמִיר וְגָנִיז, וּמִתְגַּלְיָיא וּמִתְפְּרַשׁ. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים כֹּלָּא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין. We have learnt that when reverence was prevalent among mankind, the ineffable Name was openly enunciated in the hearing of all, but after irreverence became widespread it was concealed under other letters. Therefore at the time when the Name was disclosed, the priest would concentrate his mind on its deep and inner meaning, and he would utter the Name in such a way as to accord with that meaning. But when irreverence became common in the world he would conceal all within the written letters.
וְתָּא חֲזֵי, דְּכָל הָנֵי כ"ב אַתְוָון (ס"א רחמי) (ס"א דכל הני כ"ב מכילן דרחמי), מֹשֶׁה אֲמָרָן בִּתְרֵי זִמְנֵי. זִמְנָא קַדְמָאָה אָמַר, י"ג מְכִילָן דְעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין סְתִימָא דְּכֹלָּא, לְנַחְתָּא אִלֵּין לְאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לְאַכְפְּיָא לְהוּ. זִמְנָא תִּנְיָינָא, אָמַר ט' מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, דִּכְלִילָן בִּזְעֵיר אַנְפִּין, וּנְהִירִין מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא. וְכֻלְּהוּ כָּלִיל כַּהֲנָא כַּד פְּרֵיס יְדוֹי לְבָרְכָא עַמָּא, וּמִשְׁתַּכְחָן דְּמִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ (ס"א עלאין) עָלְמִין בְּסִטְרָא דְּרַחֲמֵי, דְּאִתְמַשְּׁכָן מֵעַתִּיקָא טְמִירָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא. וְכָל הָנֵי כ"ב אַתְוָון, מְכִילָן סְתִימָאן. Observe that the twenty-two letters were uttered by Moses in two sections. The first time1Ex. 34, 6. he uttered thirteen attributes of the Ancient of Ancients, the Most Undisclosed, so as to bring them down to the region where Rigo1Num. 14, 18.1Num. 14, 18. he uttered nine attributes of Mercy which are inherent in the Mikroprosopus (Lesser Figure) and which are radiated from the light of the Ancient and Undisclosed One. All this the priest combined together when he spread forth his hands to bless the people, so that all the worlds received the blessings from the side of the mercies which are drawn from the Ancient and Most Undisclosed One.
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, אִלֵּין תְּלַת קְרָאֵי, וְג' שְׁמָהָן דִּתְרֵיסָר אַתְוָון כְּלִילָן לָקֳבְלֵיהוֹן, וּבְכֹלָּא אִתְכְּוָון כַּהֲנָא. וְכָל עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְבַסְּמָן בְּכ"ב אַתְוָון, דִּסְתִּימִין בְּהָנֵי ג' קְרָאֵי, לָקֳבֵיל כ"ב (אתוון) מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּכָלִיל כֹּלָּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אָמוֹר, וְלָא אִמְרוּ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמוֹר. דְּבָעֵי לְכַוְּונָא בְּכָל הָנֵי סְתִימִין, בְּכָל הָנֵי דַּרְגִין. אָמוֹר: בְּמִלִּין סְתִימִין דִּלְעֵילָּא. אָמוֹר: חוּשְׁבָן רמ"ח אֵבָרִין דִּבְאָדָם חָסֵר חַד. מַאי טַעְמָא. דִּבְחַד תַּלְיָין כֻּלְּהוּ. וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָאן בְּהַאי בִּרְכָתָא, בְּהָנֵי תְּלַת קְרָאֵי, כִּדְאַמָרָן. לָהֶם: לְאִתְכַּלְּלָא בְּהַאי בִּרְכָתָא עִלָּאִין וְתַתָאִין. It is for this reason that in the command it says simply “saying” (amor), instead of the definite form “say” (imru), this being a reference to the hidden letters within the words of blessing. Again, the word AMoR has in its letters the numerical value of two hundred and forty-eight less one, equal to the number of the bodily members of man, excepting the one member on which all the rest depend. All these members thus receive the priestly blessing as expressed in the three verses.’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יוֹמָא חַד יָתִיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, אֲמֵינָא, רִבִּי מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּקָאָמַר (תהילים ל״ו:ז׳) אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ, אָדָם תִּינַח, בְּהֵמָה לָמָּה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת שָׁאַלְתָּ, כֹּלָּא בְּמִנְיָינָא הוּא, זָכוּ אָדָם, לֹא זָכוּ בְּהֵמָה. R. Jose said: ‘One day I was sitting in the presence of R. Eleazar, the son of R. Simeon, when I asked him the import of David’s words, saying: “Man and beast thou preservest, O Lord” (Ps. 36, 7). “Man” is plain enough, I said, but why associate with him “beast”? He replied: It is as much as to say: If they are worthy they are of the category of man, if not they are of that of beast.
אֲמֵינָא, רִבִּי, רָזָא דְּמִלָּה קָא בָּעֵינָא. אָמַר לֵיהּ כֹּלָּא אִתְּמַר, וְתָּא חֲזֵי, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אָדָם, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְקָרָא לְהוּ בְּהֵמָה, וְכֹלָּא בְּחַד קְרָא, דִּכְתִיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי וְגוֹ'. וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, הָא בְּהֵמָה. אָדָם אַתֶּם, הָא אָדָם. וְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּ אָדָם וּבְהֵמָה, וּבְגִין כָּךְ אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ. וְעוֹד רָזָא דְּמִלָּה, זָכוּ אָדָם כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. לֹא זָכוּ, בְּהֵמָה אִקְרוּן. וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָאן בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. אָדָם דִּלְעֵילָּא. וּבְהֵמָה דִּלְתַּתָּא. וְכָּל שֶׁכֵּן דְּכֹלָּא אִית בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ יְיָ. I said to him: Rabbi, I would like a deeper exposition. He then said: Observe that the Holy One, blessed be He, called Israel “Adam” (Man), in virtue of their being of the celestial pattern, and He also called them “beast”. So we read in one and the same verse, “And ye my sheep, the sheep of my pasture, are men (Adam)” (Ezek. 34, 31): thus Israel is called both sheep, which is beast, and man (Adam). Hence “man and beast the Lord preserveth”. Furthermore, when they are virtuous they are “Adam”, of the celestial pattern, otherwise they are called “beast”, but both receive the blessing at one and the same time, the celestial Adam and the earthly beast.
וְתָּא חֲזֵי, לֵית בִּרְכָתָא לְתַתָא אִשְׁתְּכַח, עַד דְּיִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא. וּמִדְּאִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא אוּף לְתַתָּא אִשְׁתְּכַח, וְכֹלָּא הָכִי תַּלְיָא לְטָב וּלְבִישׁ. לְטָב, דִּכְתִיב (הושע ב׳:כ״ג) אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. לְבִישׁ, דִּכְתִיב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. Observe that no blessing is found here below until it comes into existence on high. But so soon as it comes into existence on high it is found below. The same correspondence exists whether for good or for ill. In regard to good, Scripture says: “I will respond to the heavens, and they shall respond to the earth” (Hos. 2, 23); in regard to ill, we read: “the Lord will punish the host of the high heaven on high, and the kings of the earth upon the earth” (Isa. 24, 21).’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּגִין כָּךְ (האי תפארת פתח ביה) כְּתִיב אָמוֹר לָהֶם סְתָם, לְאִתְבָּרְכָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. דִּכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ בַּתְחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם סְתָם, לְאִתְבָּרְכָא כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, יְבָרֶכְךָ יְיָ, לְעֵילָּא. וְיִשְׁמְרֶךָ, לְתַתָּא. יָאֵר יְיָ פָּנָיו, לְעֵילָּא. וִיחֻנֶּךָ, לְתַתָּא. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו, לְעֵילָּא. וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם לְתַתָּא. R. Judah remarked: ‘It is for this reason that it is written “say to them”, without specification, implying that the blessing embraces the upper world and the lower together; and similarly it first says “thus” (Koh), and then the children of Israel”. THE LORD BLESS THEE, to wit, on high, AND KEEP THEE, here below; THE LORD MAKE HIS FACE TO SHINE UPON THEE, to wit, on high, AND BE GRACIOUS UNTO THEE, here below; THE LORD SHOW FAVOUR UNTO THEE, on high, AND GIVE THEE PEACE, below.’
רִבִּי אַבָּא אָמַר, כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא מִתְבָּרְכָאן, בְּכ"ב אַתְוָון גְּלִיפָן דִּשְׁמָא קַדִישָׁא דְּאִתְכְּלַל וְסָתִים הָכָא, בְּכ"ב אַתְוָון מִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ. וְאִינּוּן רַחֲמֵי גּוֹ רַחֲמֵי, דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דִּינָא. וְלָא, וְהָכְּתִיב יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, יִשָּׂא: יְסָלַּק וְיַעְבָּר בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא כְּלָל. R. Abba said: ‘They all are blessed together by the twenty-two engraven letters of the Divine Name that are embraced within the priestly blessing. They symbolize, moreover, Mercy within Mercy, with the entire absence of Rigour. As for the words “yisa… panav” (the Lord lift up His countenance), it may also be translated, “the Lord remove and put away His anger”, so that Rigour will be entirely absent.