לֶךָ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ו:י״ב) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּיִרִי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה. שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, כַּמָּה תַּקִּיפִין לִבַּיְיהוּ דְּחַיָיבַיָא, דְּחָמָאן שְׁבִילֵי ואָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא ולָא מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ, ולִבַּיְיהוּ תַּקִּיפִין דְּלָא מְהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא לְגַבֵּי מָרֵיהוֹן, וְאִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּמִתְרַחֲקֵי מֵאוֹרַיְיתָא. R. Abba introduced this portion with a discourse on the text: Hearken to me, ye obstinate of heart who are far from righteousness (Is. 46, 12). He said: ‘How obstinate is the heart of sinners who see the paths and ways of the Torah and pay no heed to them, but harden their hearts and do not return in repentance to their Master, wherefore they are called “obstinate of heart”. Also “far from righteousness”, because they keep themselves far from the Torah.

רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר דְּמִתְרַחֲקֵי מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִנּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּלָא בָּעָאן לְקָרְבָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ אִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה, כֵּיוָן דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה רְחוֹקִים אִנּוּן מִשָּׁלוֹם דְּלֵית לוֹן שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה. R. Hizkiah says, that it is because they keep themselves far from God; they refuse to draw near to God and therefore they are far from righteousness. And because they are far from righteousness, therefore they are far from peace, and they have no peace, as it is written. “There is no peace, saith the Lord, unto the wicked” (Is. 48, 22). The reason is that they are far from righteousness.

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהילים פ״ד:ב׳) מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנִי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כָּל בְּנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי עַל מַה קָּאִים עָלְמָא. וְאִנּוּן עַל מַה קָּיְימִין. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עֲבַד שְׁמַיָא מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם מִתְעָרְבִין כְּחֲדָא וְלָא הֲווּ גַּלְדֵי. וּלְבָתַר אַגְלִידוּ וְקָיְימוּ בְּרוּחָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן שָׁתִיל עָלְמָא, לְקָיְימָא עַל סָמְכִין, וְאִנּוּן סָמְכִין לָא קָיְימִין אֶלָּא בְּהַהוּא רוּחָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלַּק כֻּלְהוּ מְרַפְפִין וְזָעִין וְעָלְמָא אִרְתַּת הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ט׳:ו׳) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן. וְכֹלָּא קָאִים עַל אוֹרַיְיתָא, דְּכַד יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיֵּים עָלְמָא וְאִנּוּן קָיְימִין וְסָמְכִין קָיְימִין בְּאַתְרַיְיהוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. R. Jose opened with the text: How amiable are thy tabernacles, O Lord of Hosts (Ps. 84, 2). He said: ‘It behoves men to consider well the importance of the service of the Holy One, blessed be He. For the mass of mankind do not know or reflect what it is that keeps the world or themselves in existence. For when God created the world, He made the heavens of fire and water mingled together but not compact, and afterwards they were made compact and firm by a divine spirit. From there God planted forth the world to rest upon supports, which themselves are kept up only by that spirit. When that spirit departs they all quiver and shake and the world trembles, as it is written, “Who shaketh the earth out of her place and the pillars thereof tremble” (Job 9, 6). The whole is based upon the Torah. Thus when Israel devotes itself to the Torah the world is firmly established and they are secure and the supports are firmly fixed in their places.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְאִתְעַר פַּלְגוּת לֵילְיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא, כֻּלְהוּ אִילָנִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן מְזַמְּרָן וּמְשַׁבְּחָן קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, (דברי הימים א ט״ז:ל״ג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ וְגו'. See now, at the moment when midnight arrives and the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, all the trees in the Garden sing praises before Him, as it is written, “Then sing the trees of the wood for joy before the Lord” (I Chron. 16, 33).

וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל וְאָמַר לְכוֹן אָמְרִין קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, מָאן מִנְכוֹן דְּעָיִיל רוּחָא בְּאוּדְנוֹי לְמִשְׁמָע, וְעֵינוֹי פְּקִחִין לְמֶחֱמֵי. וְלִבֵּיהּ פָּתוּחַ לְמִנְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחָא דְכָל רוּחִין אָרִים בְּסִימוּ דְנִשְׁמָתָא, וּמִתַּמָּן נָפִיק קָלָא דְּקָלַיָא, חֵיְלִין אִתְבַּדַּר לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. A herald proclaimeth lustily: “To you we speak, exalted holy ones; who is there among you whose ears are quick to hear and whose eyes are open to see and whose heart is alert to perceive, what time the spirit of all spirits culls the sweet effluence of the inner soul, and a voice goes forth from there saying, Disperse, ye hosts, to the four corners of the world?”

א חַד סָלִיק לִסְטַר חָד. ב חַד נָחִית לְהַהוּא סְטַר. ג (תיקונים עג, לעיל לב ב) חַד עָיִיל בֵּין תְּרֵין. ד תְּרֵין מִתְעָרִין מִתְעַטְּרָן בִּתְלַת. ה תְּלַת עָיְילֵי בְּחַד. ו חַד אַפִּיק גְּוָונִין. ז שִׁית מִנְהוֹן לִסְטַר חָד, וְשִׁית מִנְהוֹן נָחֲתֵי לְהַהוּא סְטַר. ח שִׁית עָיְילֵי בִּתְרֵיסַר. ט תְּרֵיסַר מִתְעָרִין בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין. י שִׁית כְּלִילָן בַּעֲשָׂרָה. יא עֲשָׂרָה קָאִים בְּחַד. 1. One mounts to one side.
2. One descends on that side.
3. One enters between the two.
4. Two crown themselves with a third.
5. Three enter into one.
6. One produces various colours.
7. Six of them descend on one side and six of them on the other.
8. Six enter into twelve.
9. Twelve bestir themselves to form twenty-two.
10. Six are comprised in ten.

סִתְרֵי תוֹרָה תּאנָא בְּתּוּקְפָּא דְּהֻרְמָנוּ דְמַלְכָּא, אַנְצִּיב חַד אִילָנָא רַבָּא וְתַּקִּיף גּוֹ נְטִיעָן עִלָאִין, נְטִיעַ אִילָנָא דָּא, בִּתְּרֵיסַר תְּחוּמִין אִסְתַּחַר, בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְעָלְמָא פְּרִישָׂא רַגְלֵיהּ. לָמַדְנוּ בְּתֹקֶף רְצוֹן הַמֶּלֶךְ נָטַע אִילָן אֶחָד גָּדוֹל וְחָזָק בְּתוֹךְ הַנְּטִיעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הַנְּטִיעָה שֶׁל הָאִילָן הַזֶּה בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִים מְסֻבֶּבֶת. בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם פְּרוּשָׂה רַגְלוֹ.

תּ"ק פַּרְסֵי מַטְלָנוֹי, כָּל רְעוּתִּין דְּאִנּוּן פָּרְסִין בֵּיהּ תָּלְיָין, כַּד אִתְּעַר הַאי, כֻּלְהוּ מִתְּעָרִין בַּהֲדֵיהּ לֵיתּ מַאן דְּנָפִּיק מֵרְעוּתֵּיהּ לְבָתַּר, כֻּלְהוּ בִּרְעוּתָּא חָדָא בַּהֲדֵיהּ, ת"ק פַּרְסָאוֹת מַסְעוֹתָיו. כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָם פַּרְסוֹת בּוֹ תְּלוּיִים. כְּשֶׁזֶּה מִתְעוֹרֵר, כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים עִמּוֹ. אֵין מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרְצוֹנוֹ. אַחַר כָּךְ כֻּלָּם בְּרָצוֹן אֶחָד עִמּוֹ.

קָם מִלְּעֵילָא (ס"א נחית) אִתְּנָחִיתּ בְּמַטְלָנוֹי לְגוֹ יַמָּא. מִנֵּיהּ יַמָּא (אתגלי) אִתְּמַלְיָיא. אִיהוּ מְקוֹרָא (דכל ד"א לכל) מַיִין דְּנָבְעִין. תְּחוֹתֵּיהּ מִתְּפַּלְּגִין כָּל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁיתּ, שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא בֵּיהּ תַּלְיָין. קָם מִלְמַעְלָה, (יורד) יוֹרֵד בְּמַסְעוֹתָיו לְתוֹךְ הַיָּם. מִמֶּנּוּ הַיָּם (מתגלה) מִתְמַלֵּא. הוּא הַמָּקוֹר (של כל) הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים, תַּחְתָּיו נֶחֱלָקִים כָּל מֵימֵי בְרֵאשִׁית. הַשְׁקָאוֹת הַגָּן תְּלוּיִים בּוֹ.

כָּל נִשְׁמְתִּין דְּעָלְמָא מִנִּיהּ פָּרְחִין. נִשְׁמְתִּין אִלֵּין עָאלִין בְּגִנְתָּא לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא. נִשְׁמָתָּא כַּד נָפְּקָא אִתְּבָּרְכָא בְּשֶׁבע בִּרְכָאן לְמֶהֱוֵי אַבָּא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לְגוּפָּא (ולמהוי) בִּסְלִיקוּ (דדיוקנא עלאה הדא הוא דכתיב ויאמר יי אל אברם הא נשמתא עלאה אבא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לגופא בסליקו) דְּדִיוּקְנא עִלָּאָה. כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעוֹלָמִים פּוֹרְחוֹת מִמֶּנּוּ. הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לַגָּן לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה. כְּשֶׁיּוֹצֵאת נְשָׁמָה, הִיא מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת לִהְיוֹת אָב (לרוח ורם) לַגּוּף (ולהיות) בַּעֲלִיָּה (של הדמות העליונה, זהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם, הרי נשמה עליונה אבא (לרוח ורם) לגוף בעליה) שֶׁל דְּמוּת עֶלְיוֹנָה.

(ומולדתך דא גופא דאתקרי אילנא דחיי דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך דא שכינתא. אביך דא קודשא בריך הוא. שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו'. ואין אביו אלא קודשא בריך הוא ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (נ"א ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (עד כאן סתרי תורה) (ומולדתך זה הגוף, שנקרא עץ החיים, שהוא תריסר שבטים עליונים, ומבית אביך זו השכינה, אביך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ אשר אראך זה הוא העולם הזה,) (ס"א וממולדתך זה עץ החיים, ומבית אביך תריסר תחומים, שבטים עליונים, אל הארץ אשר אראך זהו העולם הזה). עד כָּאן סתרי תורָה.

(ומולדתך דא גופא דאתקרי אילנא דחיי דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך דא שכינתא. אביך דא קודשא בריך הוא. שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו'. ואין אביו אלא קודשא בריך הוא ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (נ"א ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (עד כאן סתרי תורה) (ומולדתך זה הגוף, שנקרא עץ החיים, שהוא תריסר שבטים עליונים, ומבית אביך זו השכינה, אביך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ אשר אראך זה הוא העולם הזה,) (ס"א וממולדתך זה עץ החיים, ומבית אביך תריסר תחומים, שבטים עליונים, אל הארץ אשר אראך זהו העולם הזה). עד כָּאן סתרי תורָה.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֶךְ לְךָ, לְגַרְמָךְ לְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ, (לאתתקפא) לְאַתְקָנָא דַּרְגָּא דִילָךְ. לֶךְ לְךָ, לֵית אַנְתְּ (ס"א כדאי) לְמֵיקַם הָכָא בֵּין חַיָּיבִין אִלֵּין. the word “thee” here, says R. Eleazar, means “for thine own advantage, to prepare thyself, to perfect thy degree”. “Get thee forth”: that is, it is not fitting for thee to remain here among these sinners.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו' וְאֶעֶשְׂךָ, בְּגִין דִּכְתִיב לֶךְ לְךָ. וַאֲבָרַכֶךָּ, בְּגִין דִּכְתִיב מֵאַרְצְךָ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וְהְיֵה בְּרָכָה, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִבֵּית אָבִיךָ. AND I SHALL MAKE THEE A GREAT NATION, ETC. “I shall make thee”, in compensation for “get thee gone”; AND I SHALL BLESS THEE, in compensation for “from my land”; AND I WILL MAKE GREAT THY NAME, in compensation for ‘and from thy kindred’; AND BE A BLESSING, in compensation for “and from thy father’s house”.

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?

דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.

פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.

דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.

וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.

מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י"ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון). Immediately, "Lot went with him." This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse' in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, "and Abram was seventy five years old" (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed."

וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.

בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד"א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי, The Orlah (lit. 'foreskin') rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the "Orlah years." After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.

דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו' (אברם דא י' את שרי דא ה'. י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה' דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה. As it is written, "And Abram took Sarai his wife..." (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. "And Lot his brother's son" refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.

וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. "And all their substance that they had gathered..." refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. "And the souls (Nefesh) that they had made in Charan...", that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, "and the Nefesh that they had made in Charan..."

וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ' אחר הגליון שורה ט"ו) (עד כאן סתרי תורה) the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, "And Abram passed through the land to the place of Shechem" (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)...

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?

דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.

פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.

דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.

וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.

סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא. (There are seven blessings in this passage) One, "And I will make of you a great nation"; two, "and I will bless you"; three, "and make your name great"; four, "and you shall be a blessing"; five, "And I will bless them that bless you"; six, "and curse him that curses you"; and seven, "and in you shall all families of the earth be blessed." And after he received these seven blessings, it is written, "So Abram departed, as Hashem had spoken to him." (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.

וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.

בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד"א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי, The Orlah (lit. 'foreskin') rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the "Orlah years." After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.

דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו' (אברם דא י' את שרי דא ה'. י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה' דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה. As it is written, "And Abram took Sarai his wife..." (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. "And Lot his brother's son" refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.

וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. "And all their substance that they had gathered..." refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. "And the souls (Nefesh) that they had made in Charan...", that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, "and the Nefesh that they had made in Charan..."

וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ' אחר הגליון שורה ט"ו) (עד כאן סתרי תורה) the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, "And Abram passed through the land to the place of Shechem" (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)...

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?

דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.

פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.

דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.

תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.

וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.

סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא. (There are seven blessings in this passage) One, "And I will make of you a great nation"; two, "and I will bless you"; three, "and make your name great"; four, "and you shall be a blessing"; five, "And I will bless them that bless you"; six, "and curse him that curses you"; and seven, "and in you shall all families of the earth be blessed." And after he received these seven blessings, it is written, "So Abram departed, as Hashem had spoken to him." (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.

מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י"ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון). Immediately, "Lot went with him." This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse' in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, "and Abram was seventy five years old" (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed."

וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.

וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אֶלָּא וַיֵּלֶךְ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לֶךְ לְךָ, דְּהָא יְצִיאָה בְּקַדְמִיתָא עֲבְדוּ דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנָעַן, וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וַיֵּלֶךְ וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא. SO ABRAM WENT AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM, ETC. Said R. Eleazar: ‘It is not written “and Abram went forth”, but simply “Abram went”; the first step was “going forth”, as it is written, “and they went forth (vayez’u) from Ur of the Chaldees” (Gen. 11, 31), but the second step was “going”, corresponding to God’s command “Go (lech) thou” (Ibid.XII, 1).

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ בְּכֻלְהוּ הַבְטָחוֹת. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ בְּגִין לְמֵילַף מֵעוֹבָדוֹי, וְעִם כָּל דָּא לָא אוֹלִיף כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּאוֹלְפֵי אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ וּלְדָחֲלָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא דְדִינָא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֵיהַב דִּינָא וְחוּשְׁבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM: i.e. because he had received all those promises. AND LOT WENT WITH HIM: i.e. he attached himself to him to learn his ways, and in spite of this he did not learn them too well.’ Said R. Eleazar: ‘Happy are the righteous who learn the ways of the Holy One, blessed be He, to walk in them and to go in fear of that Day of Judgement when man will be called to account before God.’

וּכְדֵין קָיְימֵי עֲלֵיהּ תְּלַת שְׁלִיחָן וְחָשְׁבֵי יוֹמוֹי וְחוֹבוֹי וְכָל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא, וְהוּא אוֹדֵי עַל כֹּלָּא בְּפוּמֵיהּ, וּלְבָתַר הוּא חָתִים עֲלֵיהּ בִּידֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם, Three messengers stand over him and take an account of his life and of all that he has done in this world, and he admits all with his mouth and signs the account with his hand as it is written, “every man sealeth with his hand”

וּבִידֵיהּ כֻּלְהוּ חֲתִימִין לְמֵידַן לֵיהּ (בההוא ד"א בהאי) עָלְמָא עַל קַדְמָאֵי וְעַל בַּתְרָאֵי עַל חַדְתֵּי וְעַל עַתִּיקֵי לָא אִתְנְשֵׁי חַד מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ. וְכָל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא וְרוּחָא הָכִי נָמֵי יָהִיב חוּשְׁבְּנָא בְּגוּפָּא וְרוּחָא עַד לָא יִפּוּק מֵעָלְמָא. the whole account is signed with his hand so that he should be judged in the next world for all his actions, former and later, old and new, not one of them is forgotten (as it is written, “that every man should acknowledge his works”); and for all the deeds which he committed with his body and his spirit in this world he gives an account with his body and spirit before he leaves the world.

תָּא חֲזֵי, כַּמָה דְחַיָּיבַיָא אַקְשֵׁי קְדַל בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּבָעֵי לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא אַקְשֵׁי קְדַל. בְגִין כָּךְ זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּיָלִיף בְּהַאי עָלְמָא אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ. וְחַיָּיבָא אַף עַל גַּב דְּאִסְתַּכַּל בְּהַנֵּי (נ"א דאשתדל בהדי) צַדִּיקַיָיא אַקְשֵׁי קְדַל וְלָא בָּעֵי לְמֵילַף. For just as sinners are stiff-necked in this world, so they are stiff-necked even at the moment when they are on the point of departing from the world. Happy, therefore, is the man who learns in this world the ways of God to walk in them. But sinners, even though they observe the righteous, are too stiffnecked to learn from them.

וּבְגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְצַדִּיקָא לְמִתְקַף בֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּחַיָּיבָא אַקְשֵׁי קְדַל הוּא לָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְאִית לֵיהּ לְאַתְקָפָא בִּידֵיהּ וְלָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, דְּאִי יִשְׁבּוֹק לֵיהּ יְהַךְ וְיַחֲרִיב עָלְמָא. Therefore it behoves the righteous to importune them and, even though the sinner be stiffnecked, not to relax his hold of him, for if he let him go, he may depart and destroy the world.

תָּא חֲזֵי, מִן אֱלִישָׁע דְּדָחָה לְגֵחֲזִי. וְכֵן בְּאַבְרָהָם כָּל זִמְנָא דְּהֲוָה לוֹט בַּהֲדֵיהּ לָא אִתְחַבַּר בַּהֲדֵי רַשִּׁיעַיָּא, כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וּכְתִיב וַיֶאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד. We see this from the case of Gehazi when driven out by Elisha. So, too, with Lot: as long as Abram was with him, he did not associate with the wicked, but as soon as he left him, what do we find? “So Lot chose him all the plain of Jordan”; and further, “and he moved his tent as far as Sodom”, the inhabitants of which “were wicked and sinners against the Lord exceedingly”.

אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי דְּאֲמַרְתְּ וַיֵּלֶךְ אַבְרָם וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם שַׁפִּיר הוּא. אֲבָל סוֹפָא דִקְרָא מַה כְּתִיב בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵחָרָן כְּתִיב וְהַהִיא יְצִיאָה מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ הֲוַת בְּקַדְמִיתָא: Said R. Abba to R. Eleazar, ‘With reference to your observation that the text says “Abraham went”, and not “went forth”, what do you make of the end of the verse which says “when he went forth from Haran”?’ Said R. Eleazar: ‘The words “from Haran” are important; the journey was in the first instance a “going forth” from the land of his kindred.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. מַהוּ וַיִּקַּח, אֶלָּא אַמְשִׁיךְ לָהּ בְּמִלֵּי מַעַלְיָיתָא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאֲפָקָא אִתְּתֵיהּ לְמֵיהַךְ בְּאַרְעָא אָחֳרָא בְּלָא רְעוּתָא דִילָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כ׳:כ״ה) קַח אֶת אַהֲרֹן (במדבר ג׳:מ״ה) קַח אֶת הַלְוִיִם. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַּח אַבְרָם מָשִׁיךְ לָהּ בְּמִלִּין וְאוֹדַע לָהּ אָרְחֵיהוֹן דְּאִנּוּן בְּנִי דָרָא כַּמָּה בִּישִׁין. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. AND ABRAM TOOK SARAI HIS WIFE. The word “took” signifies that he pleaded with her and persuaded her. For a man is not permitted to take his wife with him to another country without her consent. The word “take” is used in a similar sense in the texts “Take Aaron” (Num. 20, 25), and “Take the Levites” (Ibid. 3, 45). So Abram spoke persuasively to Sarai, pointing out to her how wicked were the ways of their contemporaries.

וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו. מָה חָמָא אַבְרָהָם לְדָבְקָא עִמֵּיהּ לוֹט, אֶלָּא בְּגִין דְּצָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּזַמִּין לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דָּוִד. וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אִלֵּין גֵּרִים וְגִיּוֹרוֹת דְּאַתְקִינוּ נַפְשַׁיְיהוּ, אַבְרָהָם מְגַיֵּיר גּוּבְרִין וְשָׂרָה מְגַיֶּירֶת נָשִׁין וּמַעֲלֶה עֲלֵיהוֹן כְּאִלּוּ עֲבְדוּ לְהוֹן. Further, Abram took LOT HIS BROTHER’S SON. Abram s reason for taking Lot with him was that he foresaw through the Holy Spirit that David was destined to issue from him. AND THE SOULS THAT THEY HAD GOTTEN IN HARAN: these were the male and female proselytes whose souls they had saved. Abram converted the men and Sarai the women, and therefore they are spoken of as if they had made them.’

בְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.

וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.

וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.

וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.

כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.

מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.

סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.

וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.

וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא. In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words "that he come not at all times to the holy place" (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da'at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, "for out of the serpent's root shall come forth a viper" (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da'at. And in contrast, there is an Unholy Earth.

וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון): Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים. The verse, "And Abram passed through the land to the place of Shechem," alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, "Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ'כֶ'ם')" (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.' Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of "to the place of Shechem," (i.e. the shul). "To the plain of Moreh" alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין. "And the Canaanite was then in the land" means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. "Was then in the land" is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the "Canaanite was then in the land."

וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א. The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, "To the place of the altar, which he had made there in the beginning" (Gen. 13:4), and "to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning..." (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).

וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי. Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up "to the place of the altar, which he had made..." Who is 'he' who 'had made,' and what is 'the altar'? "He had made there" applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, "according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name" (I Kings 18:31), for sure.

וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. And this altar, "he had made there at first," when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, "and there Abram called in the name of Hashem" (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.

וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.

מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.

הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).

כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.

כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.

מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.

מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!

וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ. Let us return to the first subject of this passage, where it is written, "The watchmen that go about the city found me..." (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, "I have set watchmen upon your walls, Jerusalem..." (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.

נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.

וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.

בְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.

עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ. UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,

וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.

וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.

וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.

כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.

מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.

סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.

וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.

וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.

מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.

הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).

כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.

כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.

מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.

מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!

וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ. Let us return to the first subject of this passage, where it is written, "The watchmen that go about the city found me..." (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, "I have set watchmen upon your walls, Jerusalem..." (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.

נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.

וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.

בְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.

עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ. UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,

וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.

וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.

וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.

כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.

מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.

סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.

וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.

וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא. In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words "that he come not at all times to the holy place" (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da'at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, "for out of the serpent's root shall come forth a viper" (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da'at. And in contrast, there is an Unholy Earth.

וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון): Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים. The verse, "And Abram passed through the land to the place of Shechem," alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, "Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ'כֶ'ם')" (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.' Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of "to the place of Shechem," (i.e. the shul). "To the plain of Moreh" alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין. "And the Canaanite was then in the land" means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. "Was then in the land" is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the "Canaanite was then in the land."

וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א. The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, "To the place of the altar, which he had made there in the beginning" (Gen. 13:4), and "to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning..." (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).

וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי. Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up "to the place of the altar, which he had made..." Who is 'he' who 'had made,' and what is 'the altar'? "He had made there" applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, "according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name" (I Kings 18:31), for sure.

וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. And this altar, "he had made there at first," when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, "and there Abram called in the name of Hashem" (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.

וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.

מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.

הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).

כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.

כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.

מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.

מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!

וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.

נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.

וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.

סִתְּרָא דְסִתְּרִין לַחֲכִימֵי לִבָּא אִתְּמָסַר. (ארבע) תְּלַתּ דַּרְגִּין אִנּוּן דְּאֲחִידָן דָּא בְּדָא, ואִלֵּין אִנּוּן נֶפֶּשׁ (נשמתא לנשמתא נשמתא עלאה דאתקרי יו"ד) רוּ"חַ וּנְשָׁמָה. (נפ"ש) נְפֶּשׁ אִיהוּ חֵילָא דְּגוּפָּא אִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ. דְּכַד בַּר נָשׁ אִתְּעַר בְּהַאי עָלְמָא לְאִזְדַּוְוגָא בְּנוּקְבֵיהּ כָּל שַׁיִיפֵּי מִסְתַּכְּמֵי (נ"א מתכנשי) ֹ וּמִתְּתַּקְנֵי לְאִתְּהַנָּאָה (לנשמה) תַּמָּן, וְהַהוּא נְפֶּשׁ וּרְעוּתָּא דִילֵיהּ אִסְתַּכַּם בֵּיהּ בְּהַהוּא עוֹבָדָא (ממש) וּמָשִׁיךָ לֵיהּ לְהַהוּא נְפֶּשׁ וְאָעִיל לֵיהּ תַּמָּן בְּהַהוּא זַרְעָא דְּאוֹשִׁיד. סֵתֶר הַסְּתָרִים נִמְסָר לְחַכְמֵי הַלֵּב. (ארבע) שָׁלֹשׁ דְּרָגוֹת הֵן שֶׁאֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְאֵלּוּ הֵן נֶפֶשׁ (נשמה לנשמה, הנשמה העליונה שנקראת יו"ד) רוּ"חַ וּנְשָׁמָה. (נפ"ש) הַנֶּפֶשׁ הִיא הַכֹּחַ שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִזְדַּוֵּג עִם נְקֵבָתוֹ, כָּל אֵיבָרָיו מַסְכִּימִים (נ"א: מתכנסים) וְנִתְקָנִים לֵהָנוֹת (לנשמה) שָׁם, וְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן שֶׁלּוֹ מַסְכִּים עִם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה (ממש), וּמוֹשֵׁךְ אֶת אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וּמַכְנִיס אוֹתָהּ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַזֶּרַע שֶׁשּׁוֹפֵךְ.

וּמִגּוֹ רְעוּתָּא וּמְשִׁיכוּ דְנַפְּשָׁא דְּמָשִׁיךָ תַּמָּן, אִתְּמְשַׁךָ חֵילָא אוֹחֲרָא תַּמָּן מֵאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְּקְרוּן אִישִׁי"ם, וְעָאל כּלָּא בִּמְשִׁיכוּ דְּהַהוּא זַרְעָא, וְאִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ גּוּפָּא. וְדָא אִיהוּ חֵילָא קַדְמָאָה תַּתָּאָה דְּאִנּוּן (ארבע) תְּלַתּ. וּמִתּוֹךָ רָצוֹן וְהַמְשָׁכַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְשָׁם, נִמְשָׁךְ כֹּחַ אַחֵר לְשָׁם מֵאוֹתָן הַדְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת אִישִׁי"ם, וְהַכֹּל נִכְנָס בִּמְשִׁיכַת הַזֶּרַע הַהוּא וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ הַגּוּף. וְזֶהוּ הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן הַתַּחְתּוֹן שֶׁל אוֹתָם (ארבע) שָׁלֹשׁ.

וּבְגִין דְּהַאי (נשמתא לנשמתא) נְפֶּשׁ אַקְרִיב בִּדְבֵקוּתָּא וִיסוֹדָא דְגוּפָּא, קָרְבָּנָא דְּאִתְּקְרִיב לְכַפָּרָא עַל נִשְׁמָתָּא אִתְּיְהִיבַתּ חוּלָקָא לְאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִישִׁי"ם (דאתקרון רוח ונפש השכלית) בְגִין דִּמְשִׁיכוּ דְּחוּלְקָא דְּהַהוּא (נשמה) נְפֶּשׁ אָתֵּי מִנַּיְיהוּ. וְהַיְינוּ דִכְתִּיב אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי (מהו לחמי לאשי דיהיב מזונא לאשי ודא הוא שפע מאור דאנון מתהנן מזיו השכינה) בְּגִין דְּהוּא כַּפָּרָה דְּנְפֶּשׁ נָטְלֵי חוּלָקֵיהוֹן. וְכַד מִיתּ בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, הַהִיא נְפֶּשׁ לָא אִתְּעֲדֵי מִן קִבְרָא לְעָלְמִין, וּבְחֵילָא דָא יָדְעֵי מֵתַּיָיא וּמִשְׁתָּעוּ דָּא עִם דָּא. וּמִשּׁוּם שֶׁ את (נשמה לנשמה) הַנֶּפֶשׁ נִקְרֶבֶת בִּדְבֵקוּת וְהַיְסוֹד שֶׁל הַגּוּף, הַקָּרְבָּן שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר עַל הַנְּשָׁמָה נִתָּן חֵלֶק לְאוֹתָם הַדְּרָגוֹת שֶׁל אִישִׁי"ם (שנקראו רוח ונפש השכלית), מִשּׁוּם שֶׁמְּשִׁיכַת הַחֵלֶק שֶׁל אוֹתָהּ (נשמה) הַנֶּפֶשׁ בָּאָה מֵהֶם. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (מהו לחמי לאשי? שנותן מזון לאשי, וזהו שפע מאור שהם נהנים מזיו השכינה), מִשּׁוּם שֶׁהוּאא כַּפָּרַת הַנֶּפֶשׁ נוֹטְלִים חֶלְקָם. וּכְשֶׁמֵּת אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לֹא זָזָה מִן הַקֶּבֶר לְעוֹלָמִים, וּבַכֹּחַ הַזֶּה יוֹדְעִים הַמֵּתִים וּמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה.

רוּחַ אִיהוּ דִּמְקַיֵּים לַנְּפֶּשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאִיהוּ מְשִׁיכוּ דְאִתְּעֲרוּתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא כַּד אִנּוּן בְּתִּיאוּבְתָּא חָדָא. וּכְדֵין אִתְּעָרַתּ לְגַבֵּי דְכוּרָא בְּתִּיאוּבְתָּא דִילָהּ, לְהַאי רוּחַ כְּגַוְונָא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דִּלְתַּתָּא אַשְׁדִיאַתּ זַרְעָא בְּתִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְסִתְּרָא דָא (כד אשדיאת שפע בתיאובתא לגבי נוקבא והכא רזא) (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָּנָהּ. הָרוּחַ הִיא שֶׁמְּקַיֶּמֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהִיא מְשִׁיכַת הִתְעוֹרְרוּת הַנְּקֵבָה לַזָּכָר כְּשֶׁהֵם בִּתְשׁוּקָה אַחַת. וְאָז מִתְעוֹרֶרֶת לַזָּכָר בִּתְשׁוּקָתָהּ לָרוּחַ הַזּוֹ כְּמוֹ שֶׁהַנְּקֵבָה כְּלַפֵּי מַטָּה שׁוֹפֶכֶת זֶרַע בִּתְשׁוּקָה אֶל הַזָּכָר. וְהַסֵּתֶר הַזֶּה (כשנשפך שפע בתשוקה לנקבה, וכאן סוד) (קהלת יב) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

וְהַאי רוּ"חַ (ונפ"ש ונשמ"ה ונשמת"א לנשמתא כד) נָפְּקָא מֵהַאי עָלְמָא (ואתפרשת מנפש) (אתפרשן י"ה אסתלק לגנתא דעדן בשמיא עלאה ומתלבש בדיוקנא עלאה מרקמא בכל גוונין) עָאל לְגִנְתָּא דְעֵדֶן דִּבְהַאי עָלְמָא (תתאה), וְאִתְּלַבַּשׁ תַּמָּן גּוֹ אֲוירָא דְגִנְתָּא כְּמָה דְּמִתְּלַבְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כַּד נָחֲתִּין לְהַאי עָלְמָא. בְּגִין דְּאִנּוּן מֵהַהוּא רוּחַ הֲווּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹתּ וגו'. וְהָרוּ"חַ הַזּוֹ (ונפ"ש ונשמ"ה ונשמ"ה לנשמה כאשר), כְּשֶׁיּוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִפְרֶדֶת מִן הַנֶּפֶשׁ (נפרדים י"ה מסתלק לגן עדן בשמים העליונים, ומתלבש בדמות עליונה מרקמת מכל הגונים) נִכְנָס לְגַן הָעֵדֶן שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה (התחתון), וּמִתְלַבֵּשׁ שָׁם בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁל הַגָּן כְּמוֹ שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁיּוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מֵאוֹתָהּ הָרוּחַ הָיוּ, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'.

אוּף הָכִי רוּחא מִתְּלַבָּשׁ בְּגַּן עֵדֶן דְאַרְעָא בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא וְתַּמָּן אִתְּעַדְּנַתּ בְּכָל עִדּוּנִין, בְּגַּן עֵדֶן דָּא אִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְהַאי עָלְמָא. וְאִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, וְתַּמָּן כָּל אִנּוּן צַּדִּיקַיָּיא אָזְלִין וּמִתְּעַדְּנִין תַּמָּן, וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי אִנּוּן בָּעָאָן לְסָלְקָא לְעֵילָא. (דיוקנא דא מרו"ח וא"ש דבהאי עלמא ובדיוקנא דא אתעדנו בכל עדונין ובכל זמנ"י וירח"י ושבת"י אסתלקו רו"ח ונפ"ש ומתפשטי מהאי גופא ומתלבשי בדיוקנא עלאה בגן עדן דלעילא מרקמא בכל גוונין. באן אתר הוא י"ה בלבושא דיליה ואזדווגו כחדא ידו"ד ואנון נהנין מאור השכינה) וּבִמְצִּיעוּתּ גִּנְתָּא אִיתּ עַמּוּדָא חָדָא מֵרֻקָּמָא בְּכָל גְּוָונִין. וְהַהוּא רוּחַ כַּד בָּעָא לְסָלְקָא, אִתְּפַּשַׁט תַּמָּן מֵהַהוּא לְבוּשָׁא (ונפשא אשתארת תמן בגופא) וְעָאל גּוֹ הַהוּא עַמּוּדָא (וסלקת) וְסָלִיק לְעֵילָא גּוֹ הַהוּא אֲתַּר דְּנָפְּקַתּ מִנֵּיהּ, כְּדִכְתִּיב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגו'. אַף כָּךְ הָרוּחַ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁל הָאָרֶץ בִּדְמוּת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְשָׁם מִתְעַדֶּנֶת בְּכָל הָעִדּוּנִים. בְּגַן הָעֵדֶן הַזֶּה יֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְשָׁם כָּל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים וּמִתְעַדְּנִים שָׁם. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת הֵם רוֹצִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה (הדמות הזו מרו"ח וא"ש של העולם הזה, ובדמות הזו מתעדנים בכל העדונים, ובכל המועדי"ם והחדשי"ם והשבתו"ת מסתלקים הרו"ח והנפ"ש ומתפשטים מהגוף הזה ומתלבשים בדמות עליונה בגן העדן שלמעלה מרקם בכל הגונים, באיזה מקום הוא י"ה? בלבושו, ומזדוגים יחד יהו"ה, והם נהנים מאור השכינה). וּבְאֶמְצַע הַגָּן יֵשׁ עַמּוּד אֶחָד מְרֻקָּם בְּכָל הַגְּוָנִים, וּכְשֶׁאוֹתָהּ הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר רוֹצָה לַעֲלוֹת, מִתְפַּשֶּׁטֶת שָׁם מֵהַלְּבוּשׁ הַהוּא (והנפש נשארת שם בגוף) וְנִכְנֶסֶת לְתוֹךְ אוֹתוֹ הָעַמּוּד (ועולה) וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, כַּכָּתוּב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגוֹ'.

נְשָׁמָה הִיא חֵילָא עִלָּאָה על כָּל אִלֵּין, וְאִיהִי מֵחֵילָא דִדְכוּרָא רָזָא דְאִילָנָא דְחַיֵּי. וְדָא סָלְקָא לְעֵילָא מִיָּד. וְכָל הַנֵּי (ד"א אנון) תְּלַתּ דַּרְגִּין מִתְּקַשְׁרִין כְּחֲדָא דָּא בְּדָא. וְכַד מִתְּפָּרְשָׁן כֻּלְהוּ סָלְקִין ותָּבִין לְהַהוּא אֲתַּר דְּנַפְּקוּ מִנֵּיהּ. הַנְּשָׁמָה הִיא כֹּחַ עֶלְיוֹן עַל כָּל אֵלּוּ, וְהִיא מִכֹּחַ הַזָּכָר, הַסּוֹד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים. וְזוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה מִיָּד, וְכָל אֵלּוּ (אותן) שְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת נִקְשָׁרוֹת יַחַד זֶה עִם זֶה. וּכְשֶׁנִּפְרָדוֹת, כֻּלָּן עוֹלוֹת וְשָׁבוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ.

כַּד הַאי רוּחָא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא וְעָאלַתּ בְּגוֹ מְעַרְתָּא דְּאָדָם וְאֲבָהָן תַּמָּן, אִנּוּן יָהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא וְעָאלַתּ לְגַבֵּי גִנְתָּא דְעֵדֶן, קְרִיבַתּ תַּמָּן וְאַשְׁכָּחַתּ כְּרוּבִים וְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְּהַפֶּכֶתּ. אִי זָכָאתּ חָמָאן פִּנְקָס סִימָנָא וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. כְּשֶׁהָרוּחַ הַזּוֹ יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִכְנֶסֶת לַמְּעָרָה שֶׁשָּׁם אָדָם וְהָאָבוֹת, הֵם נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן, וְנִכְנֶסֶת לְגַן הָעֵדֶן. קְרֵבָה לְשָׁם, וּמוֹצֵאת הַכְּרוּבִים וְאוֹתָהּ לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. אִם זוֹכָה - רוֹאִים פִּנְקָס הַסִּימָן, וּפוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת. וְאִם לֹא - דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה.

וְיָתְּבָא תַּמָּן, כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּיָתְּבָא מִתְּלַבְּשָׁא תַּמָּן בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא. וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי כַּד בָּעָאתּ לְסַלְקָא. צַּדִּיקַיָּיא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן יַהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא, וְסָלְקַתּ בְּהַהוּא עַמּוּדָא וּפָּגְעַתּ בְּאִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשְׁלֵם, אִי זָכְאָה פָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא נָטְלִין מִינָהּ הַהוּא פִּנְקָס וְדַחְיָין לָהּ לְבַר. תָּבַתּ לְגִנְתָּא ואָמְרָה (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וְגו' נָשְׂאוּ אֶתּ רְדִידַי מֵעָלַי, דָּא אִיהוּ פִּנְקָס סִימָנָא דְּנָטְלֵי מִנֵּיהּ (ד"א מינה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹתּ אִלֵּין אִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשָׁלַיִם. (כדוגמא דא נשמתא לנשמתא אתפשט מההוא לבושא דלעילא ומסתלק לעילא לעילא ואתהני מאור השכינה. ונשמה (ס"א ונפשא) אשתארת בגופא (שמות קמא ב) ובכל רישי ירחי וזמני ושבתי נחתא נשמה לנשמה ומזדווגא לנשמה דאשתארת בגופא ומזדווגא בנשמה ודיוקנא דגנתא דעדן דלתתא הוא אש ומים שנאמר שמים. עד הכא רוחא דשמאלא היורדת למטה אזלת לדרגא דיליה ונפש דיליה אשתארא בגופא דארעא דכתיב, (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב וגו'. ועל דא אמרו דמתיא ידעי בעלמא דאתי מיקרא דצדיקייא ומעלמא תתאה ומשתעיין דא עם דא) (עד כאן סתרי תורה): וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם. כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיּוֹשֶׁבֶת, מִתְלַבֶּשֶׁת שָׁם בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת כְּשֶׁרוֹצָה לַעֲלוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן וְעוֹלָה בָּעַמּוּד הַהוּא, וּפוֹגֶשֶׁת אֶת אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אִם זוֹכָה - פּוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת, וְאִם לֹא - נוֹטְלִים מִמֶּנָּה אוֹתוֹ הַפִּנְקָס וְדוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה. הִיא שָׁבָה לַגָּן וְאוֹמֶרֶת, (שיר ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר וְגוֹ', נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי. זֶהוּ פִּנְקָס הַסִּימָן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ (ממנה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת, אֵלּוּ אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. (כדגמה הזו, הנשמה לנשמה מתפשטת מאותו הלבוש שלמעלה ומסתלקת למעלה למעלה ונהנית מאור השכינה, והנשמה (והנפש) נשארת בגוף, ובכל ראשי החדשים והמועדים והשבתות יורדת נשמה לנשמה ומזדוגת עם הנשמה שנשארה בגוף ומזדוגת עם הנשמה, והדמות של גן העדן שלמעלה היתה מן הרוח והעפר שנכר לגבי מעלה, וסוד חשוב הוא, ובלבוש זה מתלבש י"ה לבוש של גן עדן שלמטה, הוא אש ומים, שנאמר שמים, עד כאן הרוח של השמאל היורדת למטה, יורדת לדרגתה, ונפשה נשארת בגוף של הארץ, שכתוב (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב וגו', ועל זה אמרו שהמתים יודעים בעולם הבא מכבוד הצדיקים ומהעולם התחתון ומספרים זה עם זה), עד כָּאן סתרי תורָה,

וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. מַאי טַעְמָא לְמִצְרַיִם. אֶלָּא בְּגִין דְּשָׁקִיל לְגַן יְיָ. דִּכְתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. דְּתַמָּן שָׁקִיל וְנָחִית חַד נַהֲרָא דְּאִיהוּ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE. Why to Egypt? Because it is compared to the Garden of the Lord, as it is written, “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt”. For there a certain stream (from the Garden) which is on the right descends and flows, as it is written, “The name of the one was Pishon, that it is which compasseth the whole land of Havilah where there is gold” (Gen. 2, 11).

וְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּיָדַע וְעָאל בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. בָּעָא לְמִנְדַע כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְאַחֲדָן לְתַתָּא. וּמִצְרַיִם הֲוָה נָטִיל מִיָּמִינָא (ד"א לימינא) וּבְגִין כָּךְ נָחַת לְמִצְרַיִם. וְתָּא חֲזֵי, כַּפְנָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא אֶלָּא כַּד מִסְתַּלְּקֵי רַחֲמֵי מִן דִּינָא: When Abram knew God and became perfect in faith, he sought to acquaint himself with all those grades (of wisdom) which are attached to the lower world, and since Egypt derived from the Right, he went down to Egypt. (We remark here that famine comes only when mercy ceases to temper justice.)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרָיְמָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, כַּאֲשֶׁר קָרַב מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (שמות י״ד:י׳) וּפַרְעֹה הִקְרִיב דְּאִיהוּ אַקְרִיב לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתִיוּבְתָּא. אוּף הָכָא הִקְרִיב, דְּאַקְרִיב גַּרְמֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת. לָבֹא מִצְרָיְמָה לְאַשְׁגָּחָא בְּאִנּוּן דַּרְגִּין וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ וּלְאִתְרַחֲקָא מֵעוֹבְדֵי מִצְרַיִם. NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN HE WAS COME NEAR TO ENTER INTO EGYPT. The word hikrib (came near) literally means “brought near”; as much as to say that he brought himself fittingly near to God. TO ENTER INTO EGYPT: i.e. to examine those other (worldly) grades so as to know how to avoid them and to shun the ways of the Egyptians.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, כֵיוָן (ס"א בגין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רְשׁוּ, אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה. וְלָא כְּתִיב רֵד מִצְרָיִם, וְאִצְטָעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִינָהּ דְּשָׂרָה. R. Judah said : ‘Consider this. Because Abram went down to Egypt without first obtaining God’s consent (for nowhere is it written that God told Abram to go down to Egypt), therefore his descendants were enslaved to the Egyptians four hundred years.’ All that night he was filled with anxiety concerning Sarai,

וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְכִי עַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם דְּאִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הֲוַת. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא אִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה בִּסְגִיאוּת צְנִיעוּתָא דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן, וְכַד קָרִיב לְמִצְרַיִם אִתְגַלְיָיא אִיהִי וְחָמָא בָּהּ. AND HE SAID TO SARAI HIS WIFE, BEHOLD NOW I KNOW THAT THOU ART A FAIR WOMAN TO LOOK UPON. Did he then not know it before? This confirms what we have learnt, that up to that time Abram had never looked closely at the features of Sarai on account of the excessive modesty which ruled their intercourse, but when he approached Egypt they were disclosed, and he saw how fair she was.

דָּבָר אַחֵר בְּמָּה יָדַע, אֶלָּא עַל יְדָא דְּטוֹרַח אוֹרְחָא בַּר נָשׁ מִתְבַּזֶּה וְהִיא קָיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דִילָהּ וְלָא אִשְׁתַּנִּי. דָּבָר אַחֵר הִנִּה נָא יָדַעְתִּי דְּחָמָא עִמָּהּ שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְרְחַץ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא. According to another explanation, he knew it through the fact that, contrary to the usual experience, she looked as beautiful as ever after the fatigues of the journey. Another explanation is that Abram said so because he saw with her the Shekinah. It was on this account that Abram made bold to say subsequently, “she is my sister”,

וּמִלָּה דָא אִסְתָּלַּק לִתְרֵי גְּוָונִין. חַד כְּמַשְׁמָעוֹ. וְחַד כְּדִכְתִיב, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב, (דברים ה׳:כ״ד) וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ, כְּלַפֵּי שְׁכִינָה אָמַר בַּעֲבוּרֵךְ יִיטַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. בְּגִין דִּבְדָא יִסְתַּלַּק בַּר נָשׁ וְיִזְכֶּה לְאִסְתַּלְּקָא לְאָרְחָא דְחַיֵּי. with a double meaning: one the literal, the other figurative, as in the words “say to Wisdom, thou art my sister” (Prov. 7, 4). SAY NOW THOU ART MY SISTER.

וַיְהִי כְּבֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּתֵיבָה אָעִיל לָהּ, וּפְתָחוּ לָהּ לְמֵיסַב מִנָּה קוּסְטוּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הֲוָה נְהוֹרָא כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN ABRAM WAS COME TO EGYPT THE EGYPTIANS BEHELD THE WOMAN THAT SHE WAS VERY FAIR. R. Judah said: He brought her in a box, and they opened it to levy duty. When it was opened a light like that of the sun shone forth, as it says “that she was very fair”.

מַאי מְאֹד, אֶלָּא דְּחָמוּ בַּתֵּיבָה דִיוּקְנָא (נ"א נהורא) אָחֳרָא. אַפִּיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה מַאי וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, אֶלָּא דְּאֲפִיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְּמִין וּכְדֵין וַיְהַלְּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וְגו'. (כאן שייך מה שבז"ח דף לח ע"ב) The word “very” indicates that they saw in the box another figure; for when they took her out, they saw a figure in the box as before. Hence the Scripture repeats, AND THE PRINCES OF PHARAOH SAW HER, and on this account THEY PRAISED HER TO PHARAOH.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וַוי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא דְעָלְמָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בַּעֲבִידְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִנּוּן לָא מִסְתַּכְּלֵי (בכלא) דְּכָל מַה דְּהֲוֵי בְּעָלְמָא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ, דְּאִיהוּ יָדַע בְּקַדְמִיתָא מַה דִּלְהוֵי בְּסוֹפָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ו:י׳) מַגִּיד מֵרִאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ אִסְתָּכֵי וְעֲבִיד עֲבִידָן בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְסָלְקָא לוֹן לְבָתַר יוֹמִין. R. Isaac said: ‘Woe to the sinners of the world who do not know and do not observe the work of the Holy One, blessed be He, nor do they reflect that all which takes place in the world is from God, who knows from the outset what will be at the end, as it is written, “declaring the end from the beginning” (Is. 46, 10). He looks ahead and lays a train now for developments in the distant future.

תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאִנְסִיבַת שָׂרַי לְגַבֵּי פַּרְעֹה, לָא אַלְקֵי הוּא, וְאַלְקָאוּתָא דָּא גָּרִים אַלְקָאוּתָא לְבָתַר כֵּן דְּיִלְקוּן מִצְרַיִם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, כְּתִיב הָכָא נְגָעִים גְּדוֹלִים וּכְתִיב הָתָם (דברים ו׳:כ״ב) וַיִּתֵּן יְיָ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם. מַה לְּהַלָּן עֶשֶׂר מַכּוֹת אַף כָּאן עֶשֶׂר מַכּוֹת. כְּמָה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִסִּין וּגְבוּרָן לְיִשְׂרָאֵל לֵילְיָא, אוּף הָכָא עֲבַד לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשָׂרָה נִסִּין וּגְבוּרָאן לֵילְיָא. Thus had not Sarai been taken to Pharaoh, he would not have been plagued, and it was his castigation which caused the subsequent castigation of the Egyptians. The word “great” is applied here to the plagues inflicted on Pharaoh and also to the “signs and wonders which God showed upon Egypt” (Deut. 6, 22), to indicate that here, as there, were ten plagues, and that just as God performed wonders for Israel by night, so He performed wonders for Sarai by night.’

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. אָמַר דָּוִד אַף עַל גַּב דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יֵיתוּן לַאֲגָחָא בִּי קְרָבָא, וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב מָגֵן בַּעֲדִי. אָמַר דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה לָא עַבְדֵי בִּי חֲתִימָה דִבְרָכָה כְּמָה דְּחָתְמֵי בְּרָכָה בְּאַבְרָהָם דִּכְתִיב אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. וְאָמְרֵי מָגֵן אַבְרָהָם. R. Jose expounded the text: Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of mine head (Ps. 3, 4). He said: ‘What David meant was: “though the whole world should come to make war on me, thou, O Lord, art a shield about me”. David further said to God: “Sovereign of the Universe, wherefore do not the Israelites conclude one of their blessings with my name as they do with the name of Abraham,¹The first blessing of the Amidah. of whom it is written ‘I am thy shield’ (Gen. 15, 1)?”

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, אַבְרָהָם כְּבָר בְּחַנְתִּיו וּצְרַפְתִּיו וְקָאִים קַמָּאי בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. אָמַר לֵיהּ דָּוִד אִי הָכִי (תהילים כ״ו:ב׳) בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. כֵּיוָן דְּעֲבַד הַהִיא מִלָּה דְּבַת שֶׁבַע אִדְכַּר דָּוִד קַמֵּיהּ עַל מַה דְּאָמַר. אָמַר (תהילים י״ז:ג׳) בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. God replied: “Abraham I have already tried and tested and found to be wholly stedfast.” Said David: “If so, ‘examine me, O Lord, and prove me, try my reins and my heart’ (Ps. 26, 2).” When he sinned in the matter of Bathsheba, David remembered what he had said, and he exclaimed “‘Thou hast proved mine heart, thou hast visited me in the night, thou hast tried me and hast not found,

אָמַר אֲנָא אֲמִינָא בְּחָנִנִי יְיָ וְנַסֵּנִי וְאַנְתְּ בָּחַנְתָּ לִבִּי. אֲנָא אֲמִינָא צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְאַתְּ צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא לָא אַשְׁכַּחְתְּ לִי כְּדְקָא יְאוּת. זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. מַאן יִתֵּן וְהַאי מִלָּה דַּחֲשָׁבִית דְּלָא יַעֲבָר לִי פּוּמָאי, my thoughts should not have passed my mouth’ (Ps. 17, 3). I said, Examine me, O Lord, and prove me, and thou hast proved my heart; I said, Try my reins, and thou hast tried me; but thou hast not found me as I should be; would that what was in my mind had not passed my lips.”

וְעִם כָּל דָּא חָתְמִין בֵּיהּ בְּרָכָה דְּקָאֲמָרָן מָגֵן דָּוִד, וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹד וּמֵרִים רֹאשִׁי. (ד"א ל"ג והאי) וַדַּאי דַּרְגָּא דָּא יְקָרָא דִילִי דְּאֲנָא מִתְעַטַּרְנָא בֵּיהּ: (And with all this the Israelites do conclude a blessing with his name.¹The third blessing after the Haftarah. Therefore David said: “‘Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of my head’: this grade assuredly is my glory with which I am crowned.”’

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מָגֵן לְצַדִּיקַיָּיא דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עַל אַבְרָהָם דְּלָא יִשְׁלְטוּן בֵּיהּ וּבְאִתְּתֵיהּ. AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM, AND THEY SENT HIM ON HIS WAY. Assuredly God is a shield to the righteous to save them from falling into the power of men, and so God shielded Abram that the Egyptians should not have power to harm him and his wife.

תָּא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדֵי מִנָּהּ דְּשָׂרָה כָּל הַהוּא לֵילְיָא, אֲתָא פַּרְעֹה לְמִקְרַב בַּהֲדָהּ, אֲתָא מַלְאַךְ וְאַלְקֵי לֵיהּ, כָּל אֵימַת דְּאֲמְרָה שָׂרָה אַלְקֵי הוּא מַלְקֵי, וְאַבְרָהָם הֲוָה מַתְקִיף בְּמָארֵיהּ דְּהָא שָׂרָה לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וְהָכָא נִסְיוֹנָא הוּא דְּלָא הִרְהֵר אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. For the Shekinah did not leave Sarai all that night. When Pharaoh tried to approach her, the angel came and smote him. Whenever Sarai said “smite”, he smote, and meanwhile Abram firmly trusted in God that He would allow no harm to come to Sarai, as it is written, “the righteous are bold as a lion” (Prov. 28, 1). This is one of the trials which Abram endured without complaining against God.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק תָּא חֲזֵי, דִּבְגִין כָּךְ לָא פַקֵּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ מִגַרְמֵיהּ נָחַת, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי עָלְמָא דְּאָמַר לֵיהּ כֵּן וּלְבָתַר אִצְטַעֵר עַל אִתְּתֵיהּ. R. Isaac said that God purposely refrained from telling Abram to go down to Egypt, and allowed him to go of his own accord, in order that people might not be able to say that after making him go there He brought trouble on him through his wife.

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. מִפְּנֵי מָה אַקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר. מַה תָּמָר כֵּיוָן דְּגָזְרִין לֵיהּ לָא סָלִיק עַד זְמַן סַגְיָא, אוּף הָכִי צַדִּיק כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא לָא סָלִיק אַחֵר תְּחוֹתוֹי עַד זְמַן סַגְיָא. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא אוּף הָכִי נָמֵי. R. Isaac here expounded the text The righteous shall flourish like the palm tree, he shall grow like the cedar in Lebanon (Ps. 92, 13). ‘Why is the righteous man compared to a palm tree? Because just as, if a palm tree is cut down, it takes a long time for one to grow again, so if the world loses a righteous man, it is a long time before another arises in his place.

כַּתָּמָר יִפְרָח מַה תָּמָר לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. אוּף הָכִי צַדִּיק לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר צַדִּיק וְנוּקְבָא צַדֶּקֶת, כְּגַוְונָא דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה. Further, just as a palm tree does not grow unless the male be accompanied by the female, so the righteous cannot flourish save when they are male and female together, like Abram and Sarai.

כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא מָה אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי, אוּף הָכִי צַדִּיק הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי. וְעָלְמָא לָא קָיְימָא אֶלָּא עַל צַדִּיק חַד דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעֲלֵיהּ קָאִים עָלְמָא, וּבְגִינֵיהּ אִסְתְּמִיךְ, וְעֲלֵיהּ אִשְׁתִּיל. Again, “he shall grow like a cedar in Lebanon”: just as a cedar is pre-eminent and all can sit under it, so the righteous man is pre-eminent and all sit under him. The world is supported upon one righteous one, as it is written, “the righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).’

תָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא לֵילְיָא דְּשָׂרָה הֲוַת לְגַבֵּיהּ דְּפַרְעֹה אָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְזַמְרָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, אָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּכוּ זִילוּ וְעֲבִידוּ מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין בְּמִצְרַיִם, רְשִׁימוּ לְמַאן דְּאֲנָא זַמִּין לְמֶעְבַּד לְבָתַר, (דא) מַה כְּתִיב וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדוֹלִים וְגו'. He, as it were, awoke the dawn, as it is written, “Awake, my glory, awake, psaltery and harp; I myself will awake right early” (Ps. 57, 9). In the night when Sarai was with Pharaoh, the angels came to sing praises before God, but God said to them, “Go all of you, and deal heavy blows on Egypt, in anticipation of what I intend to do subsequently”; hence it is written, “And the Lord smote Pharaoh with great plagues.”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וְגו'. מְנָא הֲוָה יָדַע, דְּהָא לָא כְּתִיב הָכָא כְּמָה דְּאִתְּמָר בַּאֲבִימֶלֶךְ דִּכְתִיב וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְגו', וְהָכָא לָא אָמַר לֵיהּ מִדִּי. Then, PHARAOH CALLED ABRAM, ETC. What gave him this idea, seeing that God did not say anything to him as He did later to Abimelech, as when He said, “And now restore the man’s wife, for he is a prophet”, etc. (Gen. 20, 7)?’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָא כְּתִיב עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָכִי הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָא לָא הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ כְּמָה דִּמְמַלֵּיל בַּאֲבִימֶלֶךְ, אֶלָּא בְּמִלָּה דָא אִתְּמָר וְלָא יַתִּיר, מַכְתְּשָׁא דָא עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אִיהִי, וְלָא הֲוָה מַלִּיל (דא) עִמֵּיהּ, כְּדֵין יָדַע (הוא) דְּהָא אִתְּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִיהִי, מִיָּד וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר וְגו'. Said R. Isaac, ‘The answer is contained in the words BECAUSE OF SARAI ABRAM’S WIFE: the angels as they smote him said “this blow is because of Sarai Abram’s wife” and no more, and then he knew that she was Abram’s wife, and straightway “Pharaoh called Abram and said, etc.”

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים. לָמָּה בְּגִין דְּלָא יִקְרַב בַּר נַשׁ בְּהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ, לְוָיָיה עֲבָדוּ לֵיהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד לִבְנוֹי אַתְּ תּוֹזִיף לוֹן מֵאַרְעָךְ דִּכְתִיב, (שמות י״ג:י״ז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם דְּאוֹזִיף לוֹן מִכָּל אַרְעֵיהּ. AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM: why so? In order that no man should come near to hurt them. AND THEY BROUGHT HIM ON THE WAY: i.e. they conducted him through the land of Egypt. Said God to him: So art thou destined to do to his descendants: thou shalt conduct them from thy land, as it is written, “And it came to pass when Pharaoh let go (beshallach, lit. escorted) the people” (Ex. 13, 17).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיֵּלֶךָ לְמַסָּעָיו, לְמִפְקַד אַתְרֵיהּ וְדַרְגּוֹי. לְמַסָּעָיו לְמַסָּעוֹ כְּתִיב, מַאן מַסָּעוֹ. דָּא דַרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּתִיב הָכָא מַסָּעוֹ וּכְתִיב הָתָם (מלכים א ו׳:ז׳) אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסַּע נִבְנֶה. וְהָא אוֹקִימְנָא אֶבֶן שְׁלֵמָה וַדַּאי. מַסַּע כְּמָה דְאִתְּמָר. Said R. Simeon, Let us proceed. AND HE WENT ON HIS JOURNEYS, i.e. to revisit his place and his grades, until he reached the first grade where the first revelation had taken place. “On his journeys”: all those grades, grade after grade, as has been said.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, רִב כְּתִיב חָסֵר יוד, דְּבָעָא לוֹט לְמֶהדַר לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה דְּפַלְחֵי יָתְבֵי אַרְעָא, וְסוֹפֵיהּ דִּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִיזִי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ. AND THERE WAS A STRIFE BETWEEN THE HERDMEN OF ABRAM’S CATTLE. The omission of the letter Yod from the word rib (strife) indicates that Lot desired to revert to the idolatry of the inhabitants of the Country; this is confirmed by the end of the verse AND THE CANAANITE AND THE PERIZZITE DWELT THEN IN THE LAND.

וּמְנָלָן דְּלוֹט אַהֲדַר לְסָרְחָנֵיהּ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, דִּכְתִיב וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם. מַאי (לעיל עד ב) מִקֶּדֶם, מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. כְּתִיב הָכָא וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מַה לְּהַלָּן נְטִילוּ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוּף הָכָא כֵּן. That Lot actually did revert to idolatry we know from the words AND LOT JOURNEYED FROM THE EAST: the word mi-qedem (from the East) is equivalent to mi-qadmono (from the Ancient One) of the world (similarly it says of the men who built the Tower of Babel that they journeyed “from the East”, Gen. 11, 1).

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (יונה א׳:ג׳) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרוֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנִי יְיָ וְגו'. וַוי לְמַאן דְּאִסְתַּתַּר מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיהכג) הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ וְהוּא אָתֵי לְמֶעֱרַק מִקַּמֵּיהּ. AND THE LORD SAID TO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM. In connection with this verse R. Abba discoursed on the following text: Jonah rose up to flee to Tarshish from the presence of the Lord (Jonah, I, 3). He said: ‘Woe to the man who seeks to hide himself from God, of whom it is written, “Do I not fill heaven and earth, saith the Lord?” (Jer. 23, 24). Why, then, did Jonah seek to flee from Him?

אֶלָּא כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:י״ד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. יוֹנָתִי דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע דָּא יְרוּשְׁלֵם דְּאִיהִי סָלְקָא עַל כָּל עָלְמָא. מַה סֶּלַע אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלָּא אוּף יְרוּשְׁלֵם אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֹּלָּא. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה דָּא (בית המקדש) אֲתַר דְּאִקְרֵי בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לִבָּא דְּכָל עָלְמָא. The reason is to be found in the verse “My dove that art in the clefts of the rock, in the coverts of the steep place” (S. S. 2, 14). “My dove” refers to the community of Israel; “the clefts of the rock” refers to Jerusalem, which is firm and eminent like a rock; “the coverts of the steep place” refer to the place which is called “holy of holies”, the heart of the world.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּגִין דְּתַמָּן הֲוַת שְׁכִינְתָּא מִסְתַּתְּרָא כְּאִתְּתָא דְּאִיהִי צְנוּעָה לְבַעֲלָהּ וְלָא נָפְקָא מִבֵּיתָא לְבַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ וְגו'. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שָׁרְיָיא לְבַר מֵאַתְרָהָא בִּסְתִירוּ דְּדַרְגָּא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא דְּאִיהוּ בְּגוֹ גָּלוּתָא, וּבְגִין דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, שְׁאָר עַמִּין אִית לוֹן טִיבוּ וְשַׁלְוָה יַתִּיר. It is called “coverts” because there the Shekinah is concealed like a woman who converses only with her husband and never goes out. The community of Israel does not dwell outside its own place save in the time of exile, and because it is in exile, therefore other nations enjoy greater prosperity.

תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא כֹּלָּא הֲוָה מִתְתַּקַּן כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻּרְסְיָיא שְׁלִים עֲלַיְיהוּ, וְעַבְדֵּי פּוּלְחָנָא וּבָקַע אֲוִירִין דְּעָלְמָא וְסָלִיק הַהוּא פּוּלְחָנָא לְעֵילָא לְאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּאַרְעָא לָא אִתְתַּקְנַת לְפוּלְחָנָא אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲווּ מִתְרַחֲקֵי דְּלָא הֲווּ שָׁלְטִין בָּהּ כִּדְהַשְׁתָּא בְּגִין דְּלָא אִתְזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית. When Israel were in their own land everything was as it should be, the heavenly throne was fully spread over them, and the liturgy which they performed pierced through the ether and ascended on high to its place. For Israel alone was qualified to serve God in that land, and therefore the Gentiles kept aloof, since they did not rule over it as now, but were nourished only by the “residue”.

וְאִי תֵימָא הָא חָמֵינָן כַּמָּה מַלְכִין הֲווּ דְּשַׁלִּיטִין בְּזִמְנָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עַל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּבַיִת רִאשׁוֹן עַד לָא סְאִיבוּ יִשְׂרָאֵל אַרְעָא, לָא הֲווּ שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶלָּא אִתְזָנוּ מִתַּמְצִית וּבָהּ הֲווּ שָׁלְטִין וְלָאו כָּל כָּךְ. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְסָאִיבוּ אַרְעָא כְּדֵין כִּבְיָכוֹל דָּחוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵאַתְרָהּ וְאִתְקָרְבַת לְדוּכְתָּא אָחֳרָא, וּכְדֵין שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה. You may say, How do you reconcile this with the fact that a number of (foreign) kings ruled over it at the time when the Temple still existed. The answer is that in the time of the first Temple, before Israel defiled the land, the Gentiles did not rule over it but were nourished from the “residue”. But when Israel sinned and defiled the land, they, as it were, drove the Shekinah from its place, and it went to another place, and therefore other nations were allowed to rule over the land.

תָּא חֲזֵי, אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט עֲלָהּ מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. וּבְשַׁעֲתָא דְּחָאבוּ יִשְׂרָאֵל וְהֲווּ מְקַטְרִין לְטַעֲוָון אָחֳרָנִין בְּגוֹ אַרְעָא, כִּבְיָכוֹל אִדַּחְיָיא שְׁכִינְתָא מֵאַתְרָהּ וּמָשְׁכֵי וּמְקַטְרֵי לְאִתְקַשְׁרָא טַעֲוָון אָחֳרָן גּוֹ שְׁכִינְתָּא, וּכְדֵין אִתְיְיהִיב לוֹן שָׁלְטָנוּתָא, בְּגִין דִּקְטֹרֶת קִטְרָא הוּא לְאִתְקַטָּרָא. וּכְדֵין שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין, וּבָטְלוּ נְבִיאִים, וְכָל אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לָא שָׁלְטוּ בְּאַרְעָא. For no angel has control of the land of Israel, but only God. When Israel sinned and burned incense to other gods in the Holy Land, the Shekinah was driven from its place, and other gods were associated with it, and so other nations obtained dominion and the prophets died out, and all the higher grades ceased to rule,

וְלָא אַעֲדִיוּ שָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין בְּגִין דְּאִנּוּן מָשְׁכוּ לִשְׁכִינְתָּא לְגַבַּיְיהוּ. וְעַל דָּא בְּבֵית שֵׁנִי הָא שׁוּלְטָנוּתָא מִשְׁאָר עַמִין לָא אַעֲדִיוּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּגָלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא בִּשְׁאָר עַמִּין אֲתַר דִּשְׁאָר מְמַנָּן שָׁלְטִין וּבְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ יַנְקִין מִן שְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיבַת גַּבַּיְהוּ. and dominion was not withdrawn from other nations, because they drew the Shekinah to themselves. Hence in the time of the second Temple the rule of the other nations did not cease, and even less so in the period of the Exile, when the Shekinah found herself among other nations where other chieftains exercise dominion, deriving their sustenance from the Shekinah, which has consorted with them.

רַבִּי אֶלְעָזָר אִעֲרַא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּלוּד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה. קָם בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָם רַבִּי חִזְקִיָּה גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּקִיסְטְרָא דְּקוּסְטָא חַבְרַיְיא שְׁכִיחֵי. R. Eleazar was once at an inn at Lud, where R. Hizkiah also happened to be. In the course of the night he got up to study the Torah, as did also R. Hizkiah. On seeing him, he said, ‘An inn like this is always a meeting-place for the companions.’

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שיר השירים ב׳:ג׳) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגו'. כְּתַפּוּחַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ חָמִיד וּמִתְעַטַּר בִּגְוָונוֹי מִכָּל שְׁאָר אִילָנִין דְּלָא אִית דְּדָמֵי לֵיהּ. רָשִׁים אִיהוּ מִכֹּלָּא, רָשִׁים הוּא דְּלֵית אָחֳרָא כַּוָּתֵיהּ. He then began to discourse on the text: As the apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons (S. S. 2, 3). ‘The apple tree,’ he said, ‘indicates the Holy One, blessed be He, being more delightful than all the other trees, and distinguished among them by its colours. So none can compare with Him;

בְּגִינִי כָּךְ בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי. בְּצִלּוֹ וְלָא בְּצִלָּא אָחֳרָא. בְּצִלוֹ וְלָא בְצִלָּא דִּשְׁאָר מְמַנָּן. חִמַּדְתִּי, אֵימָתַי, מִן יוֹמָא דְּהֲוָה אַבְרָהָם בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ חָמִיד וְרָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַהֲבָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא הוּא יִצְחָק דְּאִיהוּ אִיבָּא קַדִּישָׁא. therefore “I delighted in his shadow”-in his shadow and not in that of the other guardian-angels, even from the time when Abram was in the world, Abram, who was attached to God in love, as it is written, “Abraham my friend” (Is. 41, 8). His fruit was sweet to my taste refers to Isaac, who was a holy fruit.

דָּבָר אַחֵר בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, דָּא יַעֲקֹב. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק דְּעֲבַד פֵּירִין קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. דְּכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּיַעֲקֹב (יוסף דאיהו דעביד תולדות) (נ"א ביוסף הצדיק קיימי, דעביד תולדות כעין כלהו) (ד"א ל"ג שבטים), וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָא דְאֶפְרַיִם דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:כ׳) הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וְגו'. The words “In his shadow I delighted and sat down” may also be referred to Jacob, and the words “and his fruit was sweet to my taste” to Joseph, who produced holy fruit in the world.

מַאי טַעְמָא הֲוָה אֶחָד. דְּלָא הֲוָה אָחֳרָא בְּעָלְמָא דִי סָלִיק לִמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה וְהָא כְּתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אָמַר לֵיהּ עַד כְּעָן אִנּוּן לָא הֲווּ בְּדַרְגִּין עִלָאִין דְּאִתְעַטַּר בְּהוּ אַבְרָהָם. He was so called because no one else of his contemporaries attained to the virtue of faith in God.’ Said R. Hizkiah to him: ‘What of the words “And the souls which they made in Haran”?’ He replied: ‘These did not reach the higher grades which Abraham acquired.’

לְבָתַר אָמַר לֵיהּ תוּ שְׁמַעְנָא דְּלָא אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד עַד דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב. כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב (נ"א והא) וְהֲווּ כֻּלְהוּ תְּלָתְהוֹן אֲבָהָן דְּעָלְמָא כְּדֵין אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד. וּכְדֵין הוּא תַּפּוּחַ בְּעָלְמָא רָשִׁים מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. later on he said to him: ‘Another thing I have been told is that Abraham was not called “one” until he had associated with himself Isaac and Jacob. When he had done this and when all three were patriarchs, then Abraham was called “one”, and then he became the apple tree distinguished above all the rest of the world.’ He said: ‘Your explanation is good.’

דָּבָר אַחֵר כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּן דּוֹדִי דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצִלּוֹ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, בְּיוֹמָא דְאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע. According to another explanation, the words “the apple tree”, “my beloved”, and “in his shadow” all equally indicate the Holy One, blessed be He. “I delighted and sat”: to wit, on the day when God revealed Himself on Mount Sinai and Israel received the Torah and said, “We will do and we will hearken” (Ex. 24, 7).

וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. אִלֵּין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב בְּהוּ (תהילים י״ט:י״א) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. דָּבָר אַחֵר וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, אִלֵּין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דְּכֻלְהוּ אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָיְימֵי עִמֵּיהּ לְעֵילָא. “His fruit is sweet to my taste” refers to the words of the Torah which are called “sweeter than honey and the honeycomb” (Ps. 19, 11). Another explanation refers the “fruit” to the souls of the righteous, who are the fruit of the handiwork of the Almighty and abide with Him above.

תָּא חֲזֵי, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא דְּאִנּוּן אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְהוּ חַד בְּרָזָא חַד, וְכַד נָחֲתֵי לְעָלְמָא כֻּלְהוּ מִתְפָּרְשִׁין בִּגְוָונִין דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן דְּכַר וְנוּקְבָא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא. Listen to this. All the souls in the world, which are the fruit of the handiwork of the Almighty, are all mystically one, but when they descend to this world they are separated into male and female, though these are still conjoined.

וְתָּא חֲזֵי, תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא עָבִיד נֶפֶשׁ. וּרְעוּתָא דְּתִיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאִתְדַּבְּקוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אַפִּיק נֶפֶשׁ וְכָלִיל תִּיאוּבְתָּא (נ"א תיאובתיה) דְנוּקְבָא וְנָטִיל לָהּ. וְאִתְכְּלִיל) תִּיאוּבְתָּא תַּתָּאָה בְּתִיאוּבְתָּא דִּלְעֵילָא וְאִתְעֲבִידוּ רְעוּתָא חָדָא בְּלָא פִּירוּדָא. When they first issue forth, they issue as male and female together.

וּכְדֵין (נטיל) כָּלִיל כֹּלָא נוּקְבָא וְאִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא וְתִיאוּבְתִּין דְּתַרְוַויְיהוּ מִתְדַּבְּקָן כְּחֲדָא, וְעַל דָּא כֹּלָּא כָּלִיל דָּא בְּדָא. וְכַד נִשְׁמָתִין נָפְקִין דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא נָפְקִין. Subsequently, when they descend (to this world) they separate, one to one side and the other to the other,

לְבָתַר כֵּיוָן דְּנָחֲתֵי מִתְפָּרְשָׁן דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוִּוג לוֹן לְבָתַר. וְלָא אִתְיְיהִיב זִוּוּגָא לְאָחֳרָא אֶלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִיהוּ יָדַע זִוּוּגָא דִּלְהוֹן לְחַבְּרָא לוֹן כְּדְקָא יָאוֹת. and God afterwards mates them-God and no other, He alone knowing the mate proper to each.

זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי וְאָזִיל בְּאוֹרַח קְשׁוֹט בְּגִין דְּאִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ כְּמָה דְּהֲוָה מֵעִיקָרָא, דְּהָא אִי זָכֵי בְּעוֹבָדוֹי דָּא הוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. דְּהוּא בְּתִקּוּנָא מְבֹרָךְ לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ עָלְמָא, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּעוֹבָדִין דְּבַר נָשׁ תַּלְיָא אִי זָכֵי אִי לָא זָכֵי. Happy the man who is upright in his works and walks in the way of truth, so that his soul may find its original mate, for then he becomes indeed perfect, and through his perfection the whole world is blessed.’

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה הָכִי שָׁמַעְנָא דִּכְתִיב, (הושע י״ד:ט׳) מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל מִמֶּנִּי וַדַּאי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. פֶּרְיִי נִמְצָא לָא כְּתִיב אֶלָּא פֶּרְיְךָ. הַהוּא תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא דְּעֲבִיד נֶפֶשׁ וְאִתְכְּלִיל בְּתוּקְפָא דִדְּכוּרָא וְאִתְכְּלִיל נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְאִתְעֲבִידוּ חָד כָּלִיל דָּא בְּדָא כִּדְאֲמָרָן. לְבָתַר אִשְׁתַּכָּחוּ תַּרְוַויְיהוּ בְּעָלְמָא, וְדָא בְּחֵילָא דִּדְכוּרָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דְנוּקְבָא. Said R. Hizkiah: ‘I have heard the following explanation of the verse “From me is thy fruit found” (Hos. 14, 9). The Holy One, blessed be He, said to the Community of Israel, “From me assuredly is thy fruit found”-not my fruit, but thy fruit: the desire of the female produces a vital spirit and is embraced in the vehemence of the male, so that soul is joined with soul and they are made one, each embraced in the other. Afterwards they become two in this world, and thus through the force of the male is produced the fruit of the female.

דָּבָר אַחֵר בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דִדְכוּרָא. דְּאִי לָאו תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָא אִתְעֲבִידוּ פֵּירִין לְעָלְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: According to another explanation, the fruit of the male is produced through the desire of the female, since if not for the desire of the female for the male no fruit would ever be produced.’

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל הַאי קְרָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. דְּהָא תָּנִינָן שִׁבְעָה רְקִיעִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ לְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְהוּ קָיְימִין לְאוֹדָעָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAFEL KING OF SHINAR. R. Jose expounded in this connection the text: Who hath raised up one from the East, whom Righteousness calleth to follow him? (Is. 41, 2). He said: ‘This verse has been explained in various ways, but it also contains an esoteric allusion. God, we have learnt, has made seven firmaments on high, all of which acknowledge the glory of the Almighty and are capable of pointing the lesson of true faith.

אָמַר לֵיהּ הָא אֲנָא זַמִּין לְמֵיקַם בָּךְ חַד צַדִּיק דְּאִיהוּ אַבְרָהָם דִּי יַרְחִים לִי. מִיָּד קָאִים עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשיתב) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרָא בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. בְּאַבְרָהָם מִתְקַיֵּים עָלְמָא. God thereupon said: Behold, I intend to raise up in thee a righteous man, Abraham, who will love Me. Hearing this, the world straightway became firmly established; therefore it is written, “these are the generations of the heavens and the earth behibaream (when they were created), which by a transposition of letters becomes beabraham (for the sake of Abraham).’

אָמַר רַבִּי חִיָּיא (ישעיהו מ״ה:י״ט) מַגִּיד מֵישָׁרִים. דְּהָא אָתִיב לֵיהּ עָלְמָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אַבְרָהָם זַמִּין הוּא דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ בְּנִין דְּיַחֲרִיבוּ מַקְדְּשָׁא וְיוֹקִידוּ אוֹרַיְיתָא. (נ"א לנפקא מניה ישמעאל, אמר ליה הא יצחק, אמר ליה זמין למיפק מניה עשו חייבא דיחרב בי מקדשא ויוקיד אורייתא), אָמַר לֵיהּ זַמִּין חַד בַּר נָשׁ לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וְיִפְקוּן מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין. מִיָּד אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַגִּיד מֵישָׁרִים. R. Hiya enlarged upon the words “declaring what is right”. He said: ‘The world continued to remonstrate with God, saying, “From this Abraham will issue descendants¹The peoples of Ishmael and Esau. who will destroy the Temple and burn the Law.” God replied: “He will also have one descendant, namely Jacob, who will be the father of twelve tribes who will all be righteous.” Forthwith the world was established for his sake, and therefore God is said to be “declaring (the advent of) things that are right”.’

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא אַתְעַרְנָא וַיְדַבֵּר וַיַּגֵּד וַיֹּאמֶר כֻּלְהוּ לְטַעֲמַיְיהוּ מִתְפָּרְשָׁן. וַיְדַבֵּר אִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא דַּרְגָּא לְבַר, דְּלָא אִיהוּ דַּרְגָּא פְּנִימָאָה כְּאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדָא אִיהוּ (ישעיה מה) דּוֹבֵר צֶדֶק. R. Eleazar said: ‘It has been noted that there is a difference between “speaking” (dober) and “declaring” (maggid). “Speaking” is from a revealed source, an outer grade, not of the highest; therefore it is applied here to “righteousness” (zedek).

וַיַּגֵּד אִיהוּ רֶמֶז לְדַרְגָּא פְּנִימָאָה עִלָּאָה דְּשַׁלְטָאָה עַל דִּבּוּר, וְדָא הוּא מַגִּיד מֵישָׁרִים. מַאן מֵישָׁרִים דָּא דַרְגָּא עִלָּאָה דְיַעֲקֹב שַׁרְיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וּבְגִין כָּךְ מַגִּיד כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב דּוֹבֵר. But “declaring” indicates the inner grade which controls that belonging to “speaking”; hence it says here “declaring things that are right” (mesharim), these referring to the higher grade in which is that of Jacob.’

אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהָא כְּתִיב, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי אִיהוּ דַרְגָּא דְּשָׁלְטָא עַל תַּתָּאָה דְּאִיהוּ דּוֹבֵר צֶדֶק. וְכֹלָּא (בה) אִיהוּ (נ"א לאשתלא איבא) לְאִסְתַּכָּלָא (איכא) הָכָא. (נ"א אתיא) תָּא חֲזֵי, דְאַף עַל גַּב דְּדִּבּוּר אִיהוּ תַּתָּאָה, לָא תֵימָא דְּלָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֶלָּא וַדַּאי דִּבּוּר מַלְיָיא אִיהוּ מִכֹּלָּא וְדַרְגָּא עִלָּאָה אִיהוּ. וְסִימָנִיךְ (דברים לכ) כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם. Said R. Isaac to him, ‘Is there not a text “he declares to you his covenant” (Deut. 4, 13)?’ He replied: ‘The “covenant” also is a grade superior to that referred to in the expression “speaking righteousness”. One must be careful too to note that although “speaking” is lower than “declaring”, it still actually designates a high grade and is very pregnant in signification.’

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְבֵי חֲמוֹי, וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא חָמֵינָא דְּאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד אִתְעַר לְתַתָּא, דְּהָא אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא בְּתִיאוּבְתָּא דִלְתַתָּא תַּלְיָיא (מלתא). R. Eleazar was once on the way to visit his father-in-law along with R. Hiya and R. Jose and R. Hizkiah. Said R. Eleazar, ‘It is borne in upon me that stirring above is produced only in response to an impulse from below, and depends upon the longing of that below.’

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל הַאי קְרָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. דְּהָא תָּנִינָן שִׁבְעָה רְקִיעִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ לְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְהוּ קָיְימִין לְאוֹדָעָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAFEL KING OF SHINAR. R. Jose expounded in this connection the text: Who hath raised up one from the East, whom Righteousness calleth to follow him? (Is. 41, 2). He said: ‘This verse has been explained in various ways, but it also contains an esoteric allusion. God, we have learnt, has made seven firmaments on high, all of which acknowledge the glory of the Almighty and are capable of pointing the lesson of true faith.

תָּא חֲזֵי, אִית רְקִיעָא עִלָּאָה סָתִים לְעֵילָא מִנַּיְיהוּ דְּאִנּוּן שִׁבְעָה, וְדָא הוּא רְקִיעָא דְּדַבָּר לוֹן וְנָהִיר לוֹן לְכֻלְהוּ, וְדָא לָא אִתְיְידַע, וְקָיְימָא בִּשְׁאֶלְתָּא דְּלָא יְדִיעָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סָתִים וְעָמִיק, וְכֹלָּא תְּוָוהִין עֲלֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וְאִתְּמָר, וְהַאי הוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּקָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן שִׁבְעָה. Now there is above these seven a hidden firmament which guides and illumines them. Of this one we cannot discover the true nature, however much we inquire and therefore it is designated by the interrogative particle Mi (Who), as has been pointed out: hence the Scripture says: “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job 38, 29), which has been explained to refer to the highest firmament over the other seven.

וְאִית לְתַתָּא רְקִיעָא דְּאִיהוּ תַּתָּאָה מִכֻּלְהוּ וְלָא נָהִיר, וּבְגִין דְּאִיהוּ תַּתָּאָה דְּלָא נָהִיר, הַהוּא רְקִיעָא דְּעֲלַיְיהוּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון כָּלִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְאִקְרֵי יָם, דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי מִ"י. At the bottom again there is a firmament, the lowest of all, which has no light; and on that account the highest firmament joins with it in such a way as to insert in it the two letters of its own name, so that it is called Yam (sea), being, as it were, the sea of that highest firmament,

בְּגִין דְּכָל אִנּוּן רְקִיעִין אָחֳרָנִין אִתְעֲבִידוּ נַחֲלִין וְעָאלִין לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ יַם עִלָּאָה וְעֲבַד אִיבִּין וְנוּנִין לִזְנַיְיהוּ, וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. because all the other firmaments serve as streams (to convey its light), and flow into this lowest one as into a sea; and it thereupon produces fruits and fishes after their kind, and in reference to this David said; “Lo, the sea great and wide, wherein are things creeping innumerable both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דָּא אַבְרָהָם. צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. (נ"א דא שרה, ד"א צדק יקראהו לרגלו וגו') דָּא הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּכֻלְהוּ רְקִיעִין דְּאִתְעֲבִיד יָם. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. מַאן הַאי, הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּאֲמָרָן דְּעֲבִיד נוּקְמִין וְאַפִּיל שָׂנְאִין. וּבְהַאי אִשְׁתַּבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים י״ח:מ״א) וְאֹיבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. We now see what is meant by the words “Who raised up from the East”. The one raised up was Abraham. The words “Righteousness calleth him to follow him” refer to the lowest firmament which has become “sea”. It is this which “giveth nations before him”, which executes vengeance and overthrows the enemy.

(ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. אִלֵּין אִנּוּן עַמִּין דְּהֲוָה רָדִיף עֲלֵיהוֹן אַבְרָהָם וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל לוֹן. (ומלכים ירד. (מאי ירד אלא) אלין מלכים דממנן לעילא עלייהו. יתן לפניו גוים, אלין עמין דלתתא) וּמְלָכִים יַרְדְּ אִלֵּין מְמַנָּן רַבְרְבָן דִּלְעֵילָא. דְּכַד עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּעָלְמָא (ד"א בעמא) בְּכֹלָּא עֲבִיד דִּינָא בְּעֵילָא וְתַתָּא. “He giveth nations before him”: these are the peoples of the earth. “And maketh him to rule over kings”: these are the guardian-angels of the nations above, for when God executes judgement on a people, He does so both below and above.

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. יִרְדְּפֵם דָּא אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם הֲוָה רָדִיף לוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ וְקָטִיל לוֹן. דִּכְתִיב יַעֲבוֹר שָׁלוֹם דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי שָׁלוֹם. “He pursueth them and passeth on safely” (Is. 41, 3): this is Abram who pursued them while God passed before him and slew them, as it says, “Peace passeth on” (Ibid.), “Peace” referring to God.

אֹרַח בְּרַגְלָיו לא יָבוֹא. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּהֲוָה אַבְרָהָם אָזִיל בְּגוֹ עֲנָנֵי אוֹ בְּגוֹ סוּסְוָון וּרְתִיכִין. אֶלָּא אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, דְּלָא הֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם לָא מַלְאָכָא וְלָא שְׁלִיחָא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי דִּכְתִיב אֹרַח בְּרַגְלָיו. מַאן רַגְלָיו אִלֵּין מַלְאָכִין דְּאִנּוּן תְּחוֹתוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ד׳) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא וְגו'. “Even bv a wav that he had not gone by his feet”: if not with his feet, how then did Abram go-on the clouds or with horses and chariots? No: what it means is that it was not an angel or a messenger, but God Himself, that went before Abram, the word “feet” here referring to the angels, who are subject to God, as in the verse “And his feet shall stand in that dav” (Zech. 14, 4).

דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָר עָלְמָא לְאַיְיתָאָה לְאַבְרָהָם וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, הַאי אִתְעֲרוּתָא בְּגִין דְּזַמִּין יַעֲקֹב לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ וּלְקָיְימָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Another explanation of the verse is as follows. When God “awoke” the world to bring Abram and to draw him near to Himself, this was because Jacob was destined to issue from him and to establish twelve tribes who should all be righteous in the sight of God.

צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ד׳) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, וּבְגִין כָּךְ צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ וַדַּאי. לְרַגְלוֹ, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״א:ח׳) הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ. “Whom he calleth in righteousness”: because God was calling him constantly from the day that the world was created, as it is written, “calling the generations from the beginning” (Is. 41, 4). “To his foot”: i.e. to attach him to His service and to bring him near to Himself.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, דָּא אַבְרָהָם דְּלָא נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּחָמָא שִׁמְשָׁא דְּנָפִיק בְּצַפְרָא מִסִּטְרָא דְמִזְרָח, נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר דָּא הוּא מַלְכָּא דְּבָרָא יָתִי. פְּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, לְרַמְשָׁא חָמָא שִׁמְשָׁא דְּאִתְכְּנִישׁ (וירחא נפקת) וְסִיהֲרָא נָהֲרָא. אָמַר דָּא הוּא וַדַּאי דְּשַׁלִּיט עַל הַהוּא פּוּלְחָנָא דְּפָלָחִית כָּל הַאי יוֹמָא, דְּהָא אִתְחֲשַׁךְ קַמֵּיהּ וְלָא נָהִיר. פָּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. R. Judah says: “Who aroused from the East” this refers to Abraham, who received his first impulse to seek God from the East. For when he saw the sun issuing in the morning from the East, he was first moved to think that that was God, and said “this is the King that created me”, and worshipped it the whole day. In the evening when the sun went down and the moon commenced to shine, he said, “Verily this rules over the orb which I worshipped the whole day, since the latter is darkened before it and does not shine any more.” So he served the moon all that night.

לְצַפְרָא חָמָא דְּאָזְלָא חֲשׁוֹכָא וְאִתְנְהִיר סִטְרָא דְמִזְרָח. אָמַר וַדַּאי כָּל אִלֵּין מַלְכָּא אִית עֲלַיְיהוּ וְשַׁלִּיט דְּאַנְהִיג לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דְּאַבְרָהָם לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין אִתְגָּלֵי עֲלוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ, דִּכְתִיב צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאִתְגְלֵי עֲלֵיהּ. In the morning when he saw the darkness depart and the East grow light, he said, “Of a surety there is a king who rules over all these orbs and orders them.” So when God saw Abram’s longing to find Him, He revealed Himself unto him and spoke with him, as it is written, “Righteousness called to him to follow him.”

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא. AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.

הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית. The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,

אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים. and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,

אִתְעַטְּרַת ה"א בְּוא"ו וָא"ו בְּה"א, כְּדֵין סַלְקָא ה"א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן) the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.

דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא. According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.

תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד"א ל"ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.

בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא. BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?

אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.

כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא. Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא. Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’

אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.

מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).

דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.

כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.

אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.

בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade¹Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’

קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’¹The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.

לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו', (חסר) Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘

אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.

מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).

דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.

כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.

אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.

בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade¹Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’

קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’¹The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.

לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו', (חסר) Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא. AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.

הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית. The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,

אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים. and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,

אִתְעַטְּרַת ה"א בְּוא"ו וָא"ו בְּה"א, כְּדֵין סַלְקָא ה"א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן) the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.

דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא. According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.

תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד"א ל"ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.

בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא. BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?

אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.

כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא. Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא. Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהַהוּא יוּדָאי מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזְרִ. אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזֶר וְאֶלְעָזָר (מלה חדא) יְתִיבָן כְּחֲדָא, יָתְבוּ גַּבֵּי חַד טִנָּרָא בְּהַהוּא חֲקַל. פָּתַח הַהוּא יוּדַאי וְאָמַר (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר. מַאי טַעְמָא תְּרֵי זִמְנֵי אָנֹכִי אָנֹכִי. R. Eleazar then said to the man, ‘What is your name?’ He said: ‘Joezer’. Whereupon he said: ‘Let Joezer and Eleazar sit together.’ So they sat down on a rock in that field. The Judean then commenced to discourse on the text I, even I, am he that blotteth out thy transgressions, for mine own sake, and thy sins I will not remember (Is. 43, 25). He said: ‘The word “I” occurs here twice:

אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.

מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).

דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.

כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.

אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.

בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade¹Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’

קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’¹The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח (שיר השירים ז׳:י״א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא. AFTER THESE THINGS. R. Judah discoursed on the text: I am my beloved’s and his desire is towards me (S. S. 7, 11). He said: ‘The inner meaning of this verse is that the stirring below is accompanied by a stirring above, for there is no stirring above till there is a stirring below. Further, blessings from above descend only where there is some substance and not mere emptiness.

מְנָלָן מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ דְּאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֵּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא וְלָא בְּאֲתַר רֵיקַנְיָא. מַה כְּתִיב וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹּל בַּבָּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַאי אָסוּךְ. אֶלָּא אֲמְרָה לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְהַאי מִשְׁחָא לָאו אִיהִי אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבְּעָא זְעִירָא. We learn this from the wife of Obadiah, to whom Elisha said, “Tell me, what hast thou in the house” (II Kings, IV, 2), meaning that blessings from above would not descend on an empty table or an empty place. When she said: “Thy handmaid hath nothing in the house save a cruse of oil”-only enough to smear her little finger-

אָמַר לָהּ נִחַמְתַּנִי. דְּהָא לָא יְדַעְנָא הֵיאַךְ יִשְׁרוּן בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא בְּדוּכְתָּא רֵיקַנְיָא, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאִית לָךְ שֶׁמֶן, דָּא הוּא אֲתַר לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ בִּרְכָאן. מִנָּלָן דִּכְתִיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְגו' וְסֵיפֵיהּ מַה כְּתִיב, (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וּבְאַתְרָא דָּא שָׁרָאן בִּרְכָאן. (ואתמר). he said to her: “You have relieved me, for I did not see how blessings were to descend from above on to an empty place, but since you have some oil, this will provide a place sufficient for the purpose.” (The connection of “oil” with “blessing” is found in Psalm CXXXIII, where it says “like the good oil,’, etc., and then “for there the Lord commanded the blessing, life for evermore”.

וְאִי תֵימָא (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן וְלָא כְּתִיב שֶׁמֶן אֶלָא טַל. אֶלָּא אִיהוּ שֶׁמֶן וְאִיהוּ טַל. הַהוּא טַל אִיהוּ דְּאַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִמִּשְׁחָא עִלָּאָה. דְּהַהוּא שֶׁמֶן נָפַק לְסִטְרָא דְּיָמִינָא. It is true, the immediate comparison in the passage is with dew, not oil, but the two mean the same thing, as this dew was distilled by God from the supernal oil.

תְּרֵין אִנּוּן יַיִן וְשֶׁמֶן. וְאָזְלוּ לִתְרֵין סִטְרִין. יַיִן לִסְטַר שְׂמָאלָא שֶׁמֶן לִסְטַר יָמִינָא. וּמִסִּטְרָא דְיָמִינָא נָפְקֵי בִּרְכָאן לְעָלְמָא וּמִתַּמָּן אִתְמְשַׁח מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּבְגִין דְּשֶׁמֶן הֲוָה אִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא, שֶׁמֶן אִזְדַמַּן לְעֵילָא אֲרִיקוּ דְּבִרְכָאן. Wine and oil belong respectively to the Left and the Right sides, and from the Right side blessings descend on the world, and from there the holy kingdom is anointed. Thus because it was fixed upon below, oil was first prepared above as the source of blessings.

הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).

כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;

וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.

תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;

לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.

וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.

הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).

הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).

כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;

וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.

תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;

לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.

וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.

הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).

כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;

וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.

תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;

לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’