Lech Lecha
Lech Lecha somebodyChapter 01
Chapter 01 somebodyLech Lecha 1:1-3 (Chapter 01) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 1:1-3 (Chapter 01) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyלֶךָ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ו:י״ב) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּיִרִי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה. שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, כַּמָּה תַּקִּיפִין לִבַּיְיהוּ דְּחַיָיבַיָא, דְּחָמָאן שְׁבִילֵי ואָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא ולָא מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ, ולִבַּיְיהוּ תַּקִּיפִין דְּלָא מְהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא לְגַבֵּי מָרֵיהוֹן, וְאִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּמִתְרַחֲקֵי מֵאוֹרַיְיתָא. R. Abba introduced this portion with a discourse on the text: Hearken to me, ye obstinate of heart who are far from righteousness (Is. 46, 12). He said: ‘How obstinate is the heart of sinners who see the paths and ways of the Torah and pay no heed to them, but harden their hearts and do not return in repentance to their Master, wherefore they are called “obstinate of heart”. Also “far from righteousness”, because they keep themselves far from the Torah.
רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר דְּמִתְרַחֲקֵי מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִנּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּלָא בָּעָאן לְקָרְבָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ אִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה, כֵּיוָן דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה רְחוֹקִים אִנּוּן מִשָּׁלוֹם דְּלֵית לוֹן שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה. R. Hizkiah says, that it is because they keep themselves far from God; they refuse to draw near to God and therefore they are far from righteousness. And because they are far from righteousness, therefore they are far from peace, and they have no peace, as it is written. “There is no peace, saith the Lord, unto the wicked” (Is. 48, 22). The reason is that they are far from righteousness.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם בָּעֵי לְקָרְבָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקָרַב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ה:ח׳) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע. בְּגִין דְאָהַב צֶדֶק וְשָׂנָא רֶשַׁע אִתְקָרַב לִצְדָקָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי טַעְמָא אוֹהֲבִי, בְּגִין דִּכְתִיב אָהַבְתָּ צֶדֶק. רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּרָחִים לֵיהּ אַבְרָהָם מִכָּל בְּנֵי דָרִיהּ דְּהֲווּ אַבִּירֵי לֵב וְאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. See now, Abraham sought to draw near to God, and he succeeded. So it is written, “Thou didst love righteousness and hate wickedness” (Ps. 45, 8), and it is further written, “Abraham who loves me” (Is. 41, 8), i.e. Abram is said to have “loved God” because he loved righteousness; this was Abram’s love of God, in which he excelled all his contemporaries, who were obstinate of heart and far from righteousness, as has been said.’
Lech Lecha 1:3 (Chapter 01) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 1:3 (Chapter 01) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyלֶךָ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ו:י״ב) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּיִרִי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה. שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, כַּמָּה תַּקִּיפִין לִבַּיְיהוּ דְּחַיָיבַיָא, דְּחָמָאן שְׁבִילֵי ואָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא ולָא מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ, ולִבַּיְיהוּ תַּקִּיפִין דְּלָא מְהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא לְגַבֵּי מָרֵיהוֹן, וְאִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּמִתְרַחֲקֵי מֵאוֹרַיְיתָא. R. Abba introduced this portion with a discourse on the text: Hearken to me, ye obstinate of heart who are far from righteousness (Is. 46, 12). He said: ‘How obstinate is the heart of sinners who see the paths and ways of the Torah and pay no heed to them, but harden their hearts and do not return in repentance to their Master, wherefore they are called “obstinate of heart”. Also “far from righteousness”, because they keep themselves far from the Torah.
רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר דְּמִתְרַחֲקֵי מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִנּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה דְּלָא בָּעָאן לְקָרְבָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ אִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה, כֵּיוָן דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה רְחוֹקִים אִנּוּן מִשָּׁלוֹם דְּלֵית לוֹן שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה. R. Hizkiah says, that it is because they keep themselves far from God; they refuse to draw near to God and therefore they are far from righteousness. And because they are far from righteousness, therefore they are far from peace, and they have no peace, as it is written. “There is no peace, saith the Lord, unto the wicked” (Is. 48, 22). The reason is that they are far from righteousness.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם בָּעֵי לְקָרְבָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקָרַב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ה:ח׳) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע. בְּגִין דְאָהַב צֶדֶק וְשָׂנָא רֶשַׁע אִתְקָרַב לִצְדָקָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי טַעְמָא אוֹהֲבִי, בְּגִין דִּכְתִיב אָהַבְתָּ צֶדֶק. רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּרָחִים לֵיהּ אַבְרָהָם מִכָּל בְּנֵי דָרִיהּ דְּהֲווּ אַבִּירֵי לֵב וְאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה כְּמָה דְּאִתְּמָר. See now, Abraham sought to draw near to God, and he succeeded. So it is written, “Thou didst love righteousness and hate wickedness” (Ps. 45, 8), and it is further written, “Abraham who loves me” (Is. 41, 8), i.e. Abram is said to have “loved God” because he loved righteousness; this was Abram’s love of God, in which he excelled all his contemporaries, who were obstinate of heart and far from righteousness, as has been said.’
Chapter 02
Chapter 02 somebodyLech Lecha 2:8-9 (Chapter 02) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 2:8-9 (Chapter 02) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyרַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהילים פ״ד:ב׳) מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנִי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כָּל בְּנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי עַל מַה קָּאִים עָלְמָא. וְאִנּוּן עַל מַה קָּיְימִין. דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עֲבַד שְׁמַיָא מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם מִתְעָרְבִין כְּחֲדָא וְלָא הֲווּ גַּלְדֵי. וּלְבָתַר אַגְלִידוּ וְקָיְימוּ בְּרוּחָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן שָׁתִיל עָלְמָא, לְקָיְימָא עַל סָמְכִין, וְאִנּוּן סָמְכִין לָא קָיְימִין אֶלָּא בְּהַהוּא רוּחָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלַּק כֻּלְהוּ מְרַפְפִין וְזָעִין וְעָלְמָא אִרְתַּת הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ט׳:ו׳) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן. וְכֹלָּא קָאִים עַל אוֹרַיְיתָא, דְּכַד יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיֵּים עָלְמָא וְאִנּוּן קָיְימִין וְסָמְכִין קָיְימִין בְּאַתְרַיְיהוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. R. Jose opened with the text: How amiable are thy tabernacles, O Lord of Hosts (Ps. 84, 2). He said: ‘It behoves men to consider well the importance of the service of the Holy One, blessed be He. For the mass of mankind do not know or reflect what it is that keeps the world or themselves in existence. For when God created the world, He made the heavens of fire and water mingled together but not compact, and afterwards they were made compact and firm by a divine spirit. From there God planted forth the world to rest upon supports, which themselves are kept up only by that spirit. When that spirit departs they all quiver and shake and the world trembles, as it is written, “Who shaketh the earth out of her place and the pillars thereof tremble” (Job 9, 6). The whole is based upon the Torah. Thus when Israel devotes itself to the Torah the world is firmly established and they are secure and the supports are firmly fixed in their places.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְאִתְעַר פַּלְגוּת לֵילְיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא, כֻּלְהוּ אִילָנִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן מְזַמְּרָן וּמְשַׁבְּחָן קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, (דברי הימים א ט״ז:ל״ג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ וְגו'. See now, at the moment when midnight arrives and the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, all the trees in the Garden sing praises before Him, as it is written, “Then sing the trees of the wood for joy before the Lord” (I Chron. 16, 33).
וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל וְאָמַר לְכוֹן אָמְרִין קַדִּישִׁין עֶלְיוֹנִין, מָאן מִנְכוֹן דְּעָיִיל רוּחָא בְּאוּדְנוֹי לְמִשְׁמָע, וְעֵינוֹי פְּקִחִין לְמֶחֱמֵי. וְלִבֵּיהּ פָּתוּחַ לְמִנְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחָא דְכָל רוּחִין אָרִים בְּסִימוּ דְנִשְׁמָתָא, וּמִתַּמָּן נָפִיק קָלָא דְּקָלַיָא, חֵיְלִין אִתְבַּדַּר לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. A herald proclaimeth lustily: “To you we speak, exalted holy ones; who is there among you whose ears are quick to hear and whose eyes are open to see and whose heart is alert to perceive, what time the spirit of all spirits culls the sweet effluence of the inner soul, and a voice goes forth from there saying, Disperse, ye hosts, to the four corners of the world?”
א חַד סָלִיק לִסְטַר חָד. ב חַד נָחִית לְהַהוּא סְטַר. ג (תיקונים עג, לעיל לב ב) חַד עָיִיל בֵּין תְּרֵין. ד תְּרֵין מִתְעָרִין מִתְעַטְּרָן בִּתְלַת. ה תְּלַת עָיְילֵי בְּחַד. ו חַד אַפִּיק גְּוָונִין. ז שִׁית מִנְהוֹן לִסְטַר חָד, וְשִׁית מִנְהוֹן נָחֲתֵי לְהַהוּא סְטַר. ח שִׁית עָיְילֵי בִּתְרֵיסַר. ט תְּרֵיסַר מִתְעָרִין בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין. י שִׁית כְּלִילָן בַּעֲשָׂרָה. יא עֲשָׂרָה קָאִים בְּחַד. 1. One mounts to one side.
2. One descends on that side.
3. One enters between the two.
4. Two crown themselves with a third.
5. Three enter into one.
6. One produces various colours.
7. Six of them descend on one side and six of them on the other.
8. Six enter into twelve.
9. Twelve bestir themselves to form twenty-two.
10. Six are comprised in ten.
וַוי לְאִנּוּן דְּנַיְימֵי שֵׁנְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, לָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלָאן אֵיךְ יְקוּמוּן בְּדִינָא דְּחוּשְׁבַּן אִתְפַּקַד, כַּד אִסְתָּאַב גּוּפָא, וְנִשְׁמָתָא שַׁטְיָא עַל אַנְפֵּי דְּאֲוִירָא דְּטִיהֲרָא, וְסָלְקָא וְנַחֲתָא, וְתַרְעִין לָא מִתְפַּתְּחָן, מִתְגַּלְגְּלָן כְּאַבְנִין בְּגוֹ קוּסְפִיתָא. וַוי לוֹן מַאן יִתְבַּע לוֹן, דְּלָא יְקוּמוּן בְּעִדּוּנָא דָא בְּגוֹ דוּכְתֵּי דְּעִנּוּגֵי דְצַדִּיקַיָא, אִתְפַּקְדּוּן דּוּכְתַּיְיהוּ. אִתְמַסְּרוּן בִּידָא דְדוּמָה, נַחֲתֵי וְלָא סַלְקֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (איוב ז׳:ט׳) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לא יַעֲלֶה. 11. Woe to those that sleep with eyes fast closed and do not know or consider how they will arise in the Day of Judgement; for reckoning is exacted when the body is defiled, and the soul flits over the face of the transparent ether, now up and now down, and if the gates are not opened it is tossed about like a stone from the sling. Woe to them! Who shall plead for them? For they shall not be admitted to this joyaunce, among the delightful habitations of the righteous their places shall be missing, they shall be delivered into the hands of Duma, they shall descend and not ascend. Of them it is written, “As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to Sheol shall come up no more” (Job 7, 9).
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְעַר שַׁלְהוֹבָא חַד מִסְּטַר צָפוֹן וּבָטַשׁ בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא וְנָחִית וּמָטֵי בֵּין גַּדְפֵי דְתַרְנְגוֹלָא וְאִתְעַר הַהוּא שַׁלְהוֹבָא בֵּיהּ וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּאִתְעַר בַּר אִנּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּקָיְימֵי וְאִתְעָרוּ בְּאוֹרַיְיתָא. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִנּוּן צַדִּיקַיָיא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן צַיְיתֵי לְקָלֵיהוֹן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִנִי: At that moment a certain flash springs forth from the side of the North and strikes the four quarters of the world and comes down and alights between the wings of the cock, which is thereby awakened and begins to crow. But none are stirred save those truly pious ones who rise and remain awake and study the Torah, and then the Holy One, blessed be He, and all the righteous in the Garden of Eden listen to their voices, as it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken for thy voice, cause me to hear it” (S. S. 8, 13)
Chapter 03
Chapter 03 somebodyLech Lecha 3 (Chapter 03) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 3 (Chapter 03) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyסִתְרֵי תוֹרָה תּאנָא בְּתּוּקְפָּא דְּהֻרְמָנוּ דְמַלְכָּא, אַנְצִּיב חַד אִילָנָא רַבָּא וְתַּקִּיף גּוֹ נְטִיעָן עִלָאִין, נְטִיעַ אִילָנָא דָּא, בִּתְּרֵיסַר תְּחוּמִין אִסְתַּחַר, בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְעָלְמָא פְּרִישָׂא רַגְלֵיהּ. לָמַדְנוּ בְּתֹקֶף רְצוֹן הַמֶּלֶךְ נָטַע אִילָן אֶחָד גָּדוֹל וְחָזָק בְּתוֹךְ הַנְּטִיעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הַנְּטִיעָה שֶׁל הָאִילָן הַזֶּה בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִים מְסֻבֶּבֶת. בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם פְּרוּשָׂה רַגְלוֹ.
תּ"ק פַּרְסֵי מַטְלָנוֹי, כָּל רְעוּתִּין דְּאִנּוּן פָּרְסִין בֵּיהּ תָּלְיָין, כַּד אִתְּעַר הַאי, כֻּלְהוּ מִתְּעָרִין בַּהֲדֵיהּ לֵיתּ מַאן דְּנָפִּיק מֵרְעוּתֵּיהּ לְבָתַּר, כֻּלְהוּ בִּרְעוּתָּא חָדָא בַּהֲדֵיהּ, ת"ק פַּרְסָאוֹת מַסְעוֹתָיו. כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָם פַּרְסוֹת בּוֹ תְּלוּיִים. כְּשֶׁזֶּה מִתְעוֹרֵר, כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים עִמּוֹ. אֵין מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרְצוֹנוֹ. אַחַר כָּךְ כֻּלָּם בְּרָצוֹן אֶחָד עִמּוֹ.
קָם מִלְּעֵילָא (ס"א נחית) אִתְּנָחִיתּ בְּמַטְלָנוֹי לְגוֹ יַמָּא. מִנֵּיהּ יַמָּא (אתגלי) אִתְּמַלְיָיא. אִיהוּ מְקוֹרָא (דכל ד"א לכל) מַיִין דְּנָבְעִין. תְּחוֹתֵּיהּ מִתְּפַּלְּגִין כָּל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁיתּ, שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא בֵּיהּ תַּלְיָין. קָם מִלְמַעְלָה, (יורד) יוֹרֵד בְּמַסְעוֹתָיו לְתוֹךְ הַיָּם. מִמֶּנּוּ הַיָּם (מתגלה) מִתְמַלֵּא. הוּא הַמָּקוֹר (של כל) הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים, תַּחְתָּיו נֶחֱלָקִים כָּל מֵימֵי בְרֵאשִׁית. הַשְׁקָאוֹת הַגָּן תְּלוּיִים בּוֹ.
כָּל נִשְׁמְתִּין דְּעָלְמָא מִנִּיהּ פָּרְחִין. נִשְׁמְתִּין אִלֵּין עָאלִין בְּגִנְתָּא לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא. נִשְׁמָתָּא כַּד נָפְּקָא אִתְּבָּרְכָא בְּשֶׁבע בִּרְכָאן לְמֶהֱוֵי אַבָּא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לְגוּפָּא (ולמהוי) בִּסְלִיקוּ (דדיוקנא עלאה הדא הוא דכתיב ויאמר יי אל אברם הא נשמתא עלאה אבא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לגופא בסליקו) דְּדִיוּקְנא עִלָּאָה. כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעוֹלָמִים פּוֹרְחוֹת מִמֶּנּוּ. הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לַגָּן לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה. כְּשֶׁיּוֹצֵאת נְשָׁמָה, הִיא מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת לִהְיוֹת אָב (לרוח ורם) לַגּוּף (ולהיות) בַּעֲלִיָּה (של הדמות העליונה, זהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם, הרי נשמה עליונה אבא (לרוח ורם) לגוף בעליה) שֶׁל דְּמוּת עֶלְיוֹנָה.
כַּד בַּעְיָא (נפשא) לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא, אוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָּא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵּיהּ. וּמָסַר לָהּ מְאָה מַפְּתְּחָאן דְּבִרְכָאן. כְּשֶׁרוֹצָה (הנפש) לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, מַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וּמוֹסֵר לָהּ מֵאָה מַפְתְּחוֹת שֶׁל בְּרָכוֹת שֶׁל כָּל יוֹם לְהַשְׁלִים אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן לֶ"ךְ לְ"ךְ. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נִמְסְרוּ לָהּ כְּדֵי לְתַקֵּן בָּהֶם אֶת הַגָּן וּלְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. מֵאַרְצְךְ - זֶה גַּן הָעֵדֶן.
(ומולדתך דא גופא דאתקרי אילנא דחיי דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך דא שכינתא. אביך דא קודשא בריך הוא. שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו'. ואין אביו אלא קודשא בריך הוא ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (נ"א ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (עד כאן סתרי תורה) (ומולדתך זה הגוף, שנקרא עץ החיים, שהוא תריסר שבטים עליונים, ומבית אביך זו השכינה, אביך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ אשר אראך זה הוא העולם הזה,) (ס"א וממולדתך זה עץ החיים, ומבית אביך תריסר תחומים, שבטים עליונים, אל הארץ אשר אראך זהו העולם הזה). עד כָּאן סתרי תורָה.
Lech Lecha 3:10-14 (Chapter 03) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 3:10-14 (Chapter 03) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyסִתְרֵי תוֹרָה תּאנָא בְּתּוּקְפָּא דְּהֻרְמָנוּ דְמַלְכָּא, אַנְצִּיב חַד אִילָנָא רַבָּא וְתַּקִּיף גּוֹ נְטִיעָן עִלָאִין, נְטִיעַ אִילָנָא דָּא, בִּתְּרֵיסַר תְּחוּמִין אִסְתַּחַר, בְּאַרְבַּע סִטְרִין דְעָלְמָא פְּרִישָׂא רַגְלֵיהּ. לָמַדְנוּ בְּתֹקֶף רְצוֹן הַמֶּלֶךְ נָטַע אִילָן אֶחָד גָּדוֹל וְחָזָק בְּתוֹךְ הַנְּטִיעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הַנְּטִיעָה שֶׁל הָאִילָן הַזֶּה בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִים מְסֻבֶּבֶת. בְּאַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם פְּרוּשָׂה רַגְלוֹ.
תּ"ק פַּרְסֵי מַטְלָנוֹי, כָּל רְעוּתִּין דְּאִנּוּן פָּרְסִין בֵּיהּ תָּלְיָין, כַּד אִתְּעַר הַאי, כֻּלְהוּ מִתְּעָרִין בַּהֲדֵיהּ לֵיתּ מַאן דְּנָפִּיק מֵרְעוּתֵּיהּ לְבָתַּר, כֻּלְהוּ בִּרְעוּתָּא חָדָא בַּהֲדֵיהּ, ת"ק פַּרְסָאוֹת מַסְעוֹתָיו. כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָם פַּרְסוֹת בּוֹ תְּלוּיִים. כְּשֶׁזֶּה מִתְעוֹרֵר, כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים עִמּוֹ. אֵין מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרְצוֹנוֹ. אַחַר כָּךְ כֻּלָּם בְּרָצוֹן אֶחָד עִמּוֹ.
קָם מִלְּעֵילָא (ס"א נחית) אִתְּנָחִיתּ בְּמַטְלָנוֹי לְגוֹ יַמָּא. מִנֵּיהּ יַמָּא (אתגלי) אִתְּמַלְיָיא. אִיהוּ מְקוֹרָא (דכל ד"א לכל) מַיִין דְּנָבְעִין. תְּחוֹתֵּיהּ מִתְּפַּלְּגִין כָּל מֵימוֹי דִּבְרֵאשִׁיתּ, שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא בֵּיהּ תַּלְיָין. קָם מִלְמַעְלָה, (יורד) יוֹרֵד בְּמַסְעוֹתָיו לְתוֹךְ הַיָּם. מִמֶּנּוּ הַיָּם (מתגלה) מִתְמַלֵּא. הוּא הַמָּקוֹר (של כל) הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים, תַּחְתָּיו נֶחֱלָקִים כָּל מֵימֵי בְרֵאשִׁית. הַשְׁקָאוֹת הַגָּן תְּלוּיִים בּוֹ.
כָּל נִשְׁמְתִּין דְּעָלְמָא מִנִּיהּ פָּרְחִין. נִשְׁמְתִּין אִלֵּין עָאלִין בְּגִנְתָּא לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא. נִשְׁמָתָּא כַּד נָפְּקָא אִתְּבָּרְכָא בְּשֶׁבע בִּרְכָאן לְמֶהֱוֵי אַבָּא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לְגוּפָּא (ולמהוי) בִּסְלִיקוּ (דדיוקנא עלאה הדא הוא דכתיב ויאמר יי אל אברם הא נשמתא עלאה אבא (ד"א ל"ג לרוחא ודם) לגופא בסליקו) דְּדִיוּקְנא עִלָּאָה. כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעוֹלָמִים פּוֹרְחוֹת מִמֶּנּוּ. הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לַגָּן לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה. כְּשֶׁיּוֹצֵאת נְשָׁמָה, הִיא מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת לִהְיוֹת אָב (לרוח ורם) לַגּוּף (ולהיות) בַּעֲלִיָּה (של הדמות העליונה, זהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם, הרי נשמה עליונה אבא (לרוח ורם) לגוף בעליה) שֶׁל דְּמוּת עֶלְיוֹנָה.
כַּד בַּעְיָא (נפשא) לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא, אוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָּא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵּיהּ. וּמָסַר לָהּ מְאָה מַפְּתְּחָאן דְּבִרְכָאן. כְּשֶׁרוֹצָה (הנפש) לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, מַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וּמוֹסֵר לָהּ מֵאָה מַפְתְּחוֹת שֶׁל בְּרָכוֹת שֶׁל כָּל יוֹם לְהַשְׁלִים אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן לֶ"ךְ לְ"ךְ. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נִמְסְרוּ לָהּ כְּדֵי לְתַקֵּן בָּהֶם אֶת הַגָּן וּלְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. מֵאַרְצְךְ - זֶה גַּן הָעֵדֶן.
(ומולדתך דא גופא דאתקרי אילנא דחיי דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך דא שכינתא. אביך דא קודשא בריך הוא. שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו'. ואין אביו אלא קודשא בריך הוא ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (נ"א ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא), (עד כאן סתרי תורה) (ומולדתך זה הגוף, שנקרא עץ החיים, שהוא תריסר שבטים עליונים, ומבית אביך זו השכינה, אביך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ אשר אראך זה הוא העולם הזה,) (ס"א וממולדתך זה עץ החיים, ומבית אביך תריסר תחומים, שבטים עליונים, אל הארץ אשר אראך זהו העולם הזה). עד כָּאן סתרי תורָה.
Chapter 05
Chapter 05 somebodyLech Lecha 5:22-31 (Chapter 05) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 5:22-31 (Chapter 05) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֶךְ לְךָ, לְגַרְמָךְ לְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ, (לאתתקפא) לְאַתְקָנָא דַּרְגָּא דִילָךְ. לֶךְ לְךָ, לֵית אַנְתְּ (ס"א כדאי) לְמֵיקַם הָכָא בֵּין חַיָּיבִין אִלֵּין. the word “thee” here, says R. Eleazar, means “for thine own advantage, to prepare thyself, to perfect thy degree”. “Get thee forth”: that is, it is not fitting for thee to remain here among these sinners.
וְרָזָא דְמִלָּה לֶךְ לְךָ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ לְאַבְרָהָם רוּחָא דְחָכְמְתָא, וְהֲוָה יָדַע וּמְצָרֵף (צנורי) סִטְרֵי דְּיִישׁוּבֵי עָלְמָא, וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ וְאַתְקַל בְּתִיקְלָא וְיָדַע חֵילִין דִּי מְמַנָּן עַל סִטְרֵי יִישׁוּבָא. The real truth of the matter is this. God inspired Abram with a spirit of wisdom so that he was able to discover by means of certain tests the characters of all the inhabited countries of the world. He surveyed them and weighed them in the balance, and discovered the (heavenly) powers to which each is entrusted.
כַּד מָטָא לְגוֹ נְקוּדָה דְּאֶמְצָעִיתָא דְיִישׁוּבָא תָּקִיל בְּתִיקְלָא וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּיָדֵיהּ. אַשְׁגַּח לְמִנְדַע חֵילָא דִי מְמַנָּא עֲלָהּ וְלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בִּרְעוּתֵיהּ, When he came to the central point of the inhabited world he tried to weigh it, but obtained no response. He tried to find the power to which it was entrusted, but could not grasp it, though he weighed again and again.
תָּקִיל כַּמָּה זִמְנִין וְחָמָא דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא, אַשְׁגַּח וְצָרַף וְתָקַל לְמִנְדַע וְחָמָא דְּהָא חֵילָא עִלָּאָה דְּעֲלָהּ לֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא עָמִיק וְסָתִים וְלָאו אִיהוּ כְּגַוְונֵי דְּסִטְרֵי דַּרְגֵּי דְיִשּׁוּבָא. He noted that from that point the whole world was planted out, and he once more tested and weighed and found that the upper power in charge of it was one which could not be gauged, that it was recondite and hidden, and not like the (powers in charge of) the outlying parts of the inhabited world.
אַשְׁגַח וְתָקִיל וְיָדַע דְּהָא כְּמָּה דְּמֵהַהִיא נְקוּדָה אֶמְצָעִיתָא דְּיִשּׁוּבָא מִנֵּיהּ אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא לְכָל סִטְרוֹי. הָכִי נָמֵי יָדַע דְּהָא חֵילָא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ מִתַּמָּן נָפְקוּ כָּל שְׁאָר חֵילִין דִּמְמַנָן עַל כָּל סִטְרֵי עָלְמָא, וְכֻלְהוּ בֵּיהּ אֲחִידָן. כְּדֵין (בראשית י״א:ל״א) וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. He once more reflected, and came to the conclusion that as the whole world had been planted out in all directions from that point in the centre, so the power in charge of it was the one from which issued all the powers in charge of the other quarters of the world and to which they were all attached: hence “they went forth with them from Ur of the Chaldees to go to the land of Canaan”.
עוֹד אַשְׁגַּח וְתָקִיל וְצָרִיף לְמֵיקַם עַל בְּרִירָא דְמִלָּה דְּהַהוּא אֲתַר וְלָא הֲוָה יָדַע וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלָהּ לְאִתְדַּבְּקָא, כֵּיוָן דְּחָמָא תּוּקְפָא דְּהַאי אֲתַר וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלֵיהּ מִיָּד וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. He then once more reflected and weighed in the balance and tested to find out the real truth about that place, but he could not get to the root of it. He felt himself baffled by the obscurity which surrounded it, and therefore “they came to Haran and abode there”.
מַאי טַעְמָא דְאַבְרָהָם. אֶלָּא דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע וְצָרִיף בְּכָל אִנּוּן שָׁלְטָנִין מְדַבְּרֵי עָלְמָא בְּכָל סִטְרוֹ דְיִשּׁוּבָא, וְהֲוָה תָּקִיל וְצָרִיף אִנּוּן דְּשָׁלְטִין בְּסִטְרֵי דְיִשּׁוּבָא מְדַבְּרֵי כֹּכְבַיָא וּמַזָּלֵיהוֹן, מַאן אִנּוּן תַּקִּיפִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְהֲוָה תָּקִיל כָּל יִשּׁוּבֵי דְעָלְמָא (ולא) וְהֲוָה סָלִיק בִּידוֹי. כַּד מָטָא לְהַאי אֲתַר חָמָא תַּקִּיפוּ דְּעֲמִיקִין וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם בֵּיהּ. The reason, as we have seen, is that Abraham was able to test all the upper powers that rule the world in all the quarters of the inhabited section, and did actually test them and find out which of the guiding powers among the stars and constellations had sway over which, and he weighed successfully all the inhabited parts of the globe. But when he came to this place he was met with a baffling obscurity which he could not penetrate.
כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא דִילֵיהּ וְתִיאוּבְתָּא דִילֵיהּ. מִיָּד אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ. לְמִנְדַע לָךְ וּלְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ. When God, however, perceived his efforts and his desire, He straightway revealed Himself to him and said: GET THEE FORTH, so as to know thyself and prepare thyself,
מֵאַרְצְךָ, מֵהַהוּא סִטְרָא דְיִשּׁוּבָא דְּהֲוִית מִתְדַּבַּק בֵּיהּ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, מֵהַהוּא חָכְמָה דְּאַתְּ מַשְׁגַּח וְתָקִיל תּוֹלְדָתָא דִילָךְ וְרִגְעָא וְשַׁעֲתָא וְזִמְנָא דְּאִתְיְילִידַת בֵּיהּ וּבְהַהוּא כּוֹכָבָא וּבְהַהוּא מַזָּלָא. FROM THY LAND: from that side of the inhabited world to which thou wast hitherto attached, AND FROM THY KINDRED, from that wisdom wherewith thou didst cast thy horoscope, noting the hour and second of thy birth and the star that was then in the ascendant,
וּמִבֵּית אָבִיךָ, דְּלָא תַשְׁגַּח בְּבֵיתָא דְּאֲבוּךְ. וְאִי אִית לָךְ שָׁרְשָׁא לְאַצְלָחָא בְּעָלְמָא מִבֵּיתָא דְּאֲבוּךְ, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ מֵחָכְמָה דָּא וּמֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא. AND FROM THY FATHER’S HOUSE, that thou shouldst not heed thy father’s house, even if thou couldst hope in virtue of thy father’s house for some prosperity in this world; therefore get thee gone from this wisdom and from this consideration.
תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא, דְּהָא נָפְקוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְהֲווּ בְּחָרָן, אַמַּאי יֵימָא לֵיהּ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. אֶלָּא עִקְּרָא דְמִלְּתָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אַרְאֶךָּ מַה דְּלָא יְכִילַת לְמֵיקַם עֲלֵיהּ וְלָא יְכִילַת לְמִנְדַע חֵילָא דְּהַהִיא אַרְעָא דְּאִיהוּ עָמִיק וְסָתִים: That this explanation is right may be proved thus. They had left Ur of the Chaldees and were in Haran. Why, then, should God say to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred”? It must therefore be as we have explained.TO THE LAND WHICH I SHALL SHOW THEE: i.e. I shall show thee that which thou wast not able to discover; the power of that land so recondite and obscure.
Chapter 06
Chapter 06 somebodyLech Lecha 6 (Chapter 06) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 6 (Chapter 06) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו' וְאֶעֶשְׂךָ, בְּגִין דִּכְתִיב לֶךְ לְךָ. וַאֲבָרַכֶךָּ, בְּגִין דִּכְתִיב מֵאַרְצְךָ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וְהְיֵה בְּרָכָה, בְּגִין דִּכְתִיב וּמִבֵּית אָבִיךָ. AND I SHALL MAKE THEE A GREAT NATION, ETC. “I shall make thee”, in compensation for “get thee gone”; AND I SHALL BLESS THEE, in compensation for “from my land”; AND I WILL MAKE GREAT THY NAME, in compensation for ‘and from thy kindred’; AND BE A BLESSING, in compensation for “and from thy father’s house”.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא. וַאֲבָרַכֶךָּ מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ מִסִּטְרָא דְאֶמְצָעִיתָא. וְהְיֵה בְּרָכָה מִסִּטְרָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָא הָכָא כֻּרְסְיָיא דְּאַרְבַּע סָמְכִין דְּכֻלְהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, מִכָּאן וּלְהָלְאָה בִּרְכָאן לְאַחֲרִינֵי דְּמִתְּזְנֵי מֵהָכָא דִּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. R. Simeon said: “I shall make thee a great nation”; from the side of the Right; “and I shall bless thee”, from the side of the Left; “and I shall make great thy name”, from the realm of the Centre; “and be thou a blessing”, from the side of the Land of Israel. Here we have an allusion to the throne resting on four supports, all of which were comprised in Abram. From this point blessings are transmitted to others also, who are sustained from here, as it is written, I SHALL BLESS T HEM THAT BLESS THEE, AND CURSE THEM THAT CURSE THEE, AND ALL THE FAMILIES OF THE EARTH SHALL BE BLESSED IN THEE.
Chapter 07
Chapter 07 somebodyLech Lecha 7 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 7 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyרַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?
דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?
אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.
פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.
דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.
תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.
וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.
סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא. (There are seven blessings in this passage) One, "And I will make of you a great nation"; two, "and I will bless you"; three, "and make your name great"; four, "and you shall be a blessing"; five, "And I will bless them that bless you"; six, "and curse him that curses you"; and seven, "and in you shall all families of the earth be blessed." And after he received these seven blessings, it is written, "So Abram departed, as Hashem had spoken to him." (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.
מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י"ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון). Immediately, "Lot went with him." This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse' in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, "and Abram was seventy five years old" (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed."
וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.
כְּדֵין נָפְּקַתּ מֵהַהוּא זוּהֲמָא דְנָחָשׁ וְעָאלַתּ בְּפּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּצֵּאתּוֹ מֵחָרָן (ימי ע' שנה לא ספורות חיים מההוא ארבע סרי) מֵהַהוּא רוּגְזָא וְתּוּקְפָּא דְּהַהוּא (שטן) נָחָשׁ דְּהֲוָה אַסְטֵי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא לְגוּפָּא וְשָׁלְטָא עֲלוֹי.
בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד"א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי, The Orlah (lit. 'foreskin') rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the "Orlah years." After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.
דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו' (אברם דא י' את שרי דא ה'. י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה' דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה. As it is written, "And Abram took Sarai his wife..." (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. "And Lot his brother's son" refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.
וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. "And all their substance that they had gathered..." refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. "And the souls (Nefesh) that they had made in Charan...", that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, "and the Nefesh that they had made in Charan..."
וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ' אחר הגליון שורה ט"ו) (עד כאן סתרי תורה) the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, "And Abram passed through the land to the place of Shechem" (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)...
Lech Lecha 7:42 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 7:42 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyרַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?
דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?
אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.
פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.
דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.
תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.
וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.
סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא. (There are seven blessings in this passage) One, "And I will make of you a great nation"; two, "and I will bless you"; three, "and make your name great"; four, "and you shall be a blessing"; five, "And I will bless them that bless you"; six, "and curse him that curses you"; and seven, "and in you shall all families of the earth be blessed." And after he received these seven blessings, it is written, "So Abram departed, as Hashem had spoken to him." (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.
מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י"ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון). Immediately, "Lot went with him." This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse' in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, "and Abram was seventy five years old" (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed."
וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.
כְּדֵין נָפְּקַתּ מֵהַהוּא זוּהֲמָא דְנָחָשׁ וְעָאלַתּ בְּפּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּצֵּאתּוֹ מֵחָרָן (ימי ע' שנה לא ספורות חיים מההוא ארבע סרי) מֵהַהוּא רוּגְזָא וְתּוּקְפָּא דְּהַהוּא (שטן) נָחָשׁ דְּהֲוָה אַסְטֵי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא לְגוּפָּא וְשָׁלְטָא עֲלוֹי.
בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד"א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי, The Orlah (lit. 'foreskin') rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the "Orlah years." After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.
דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו' (אברם דא י' את שרי דא ה'. י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה' דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה. As it is written, "And Abram took Sarai his wife..." (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. "And Lot his brother's son" refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.
וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. "And all their substance that they had gathered..." refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. "And the souls (Nefesh) that they had made in Charan...", that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, "and the Nefesh that they had made in Charan..."
וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ' אחר הגליון שורה ט"ו) (עד כאן סתרי תורה) the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, "And Abram passed through the land to the place of Shechem" (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)...
Lech Lecha 7:45-48 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 7:45-48 (Chapter 07) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyרַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְהֲוֵי עִמֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הַאי דִכְתִיב לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, כֵּיוָן דְּכֻלְהוּ נָפְקוּ לְמֵהַךְ, אַמַּאי לָא אִתְּמָר לֵיהּ דְּכֻלְהוּ יִפְקוּן. R. Eleazar was sitting one day before his father, R. Simeon, and with him were R. Judah and R. Isaac and R. Hizkiah. Said R. Eleazar to R. Simeon: In reference to this verse, GET THEE FORTH FROM THY LAND AND FROM THY KINDRED, since they all went forth, why was not Abram told that they should go?
דְּהָא אַף עַל גַּב דְּתֶרַח הֲוָה פְּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן דְּאִתְעַר בְּאִתְעֲרוּתָא טַב לְמֵיפַק בַּהֲדֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְחָמִינָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בִּתְיוּבְתָּא דְּחַיָּיבַיָא וּשְׁרָא לְמֵיפַק אַמַּאי לָא כְּתִיב לְכוּ לָכֶם, אַמַּאי לְאַבְרָהָם בִּלְחוֹדוֹי לֶךְ לְךָ. For though Terah was an idolater, yet since he had the good impulse to go forth with Abram, and since, as we know, God delights in the repentance of sinners, and Terah actually began the journey, why is it not written “get ye forth”? Why was it said to Abram alone “get thee forth”?
אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי תֵימָא דְּתֶרַח כַּד נָפַק מֵאוּר כַּשְׂדִּים בְּגִין לְאַהֲדָרָא בִּתְשׁוּבָה הֲוָה, לָאו הָכִי. אֶלָּא כַּד נָפַק לְאִשְׁתְּזָבָא נָפַק, דְּהֲווּ כֻּלְהוּ בְּנֵי אַרְעֵיהּ בָּעָאן לְמִקְטְלֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ לְתֶרַח, אַנְתְּ הוּא דְּהֲוִית מַטְעֵי לָן בְּאִלֵּין פְּסִילִין, וּמִגּוֹ דַּחֲלָא דִּלְהוֹן נָפַק תֶּרַח, כֵּיוָן דְּמָטָא לְחָרָן לָא נָפַק מִתַּמָּן לְבָתַר, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאִילוּ תֶּרַח לָא כְּתִיב (ביה וילך, אלא ויצא). R. Simeon replied: If you think that Terah left Ur of the Chaldees in order to repent of his past life, you are mistaken. The truth is that he was running away for his life, as his fellow-countrymen wanted to kill him. For when they saw that Abram was delivered (from the fiery furnace) they said to Terah, “It is you who misled us with those idols of yours”, and it was through fear of them that Terah left. When he reached Haran he did not go any further, as it is written, “And Abram went as the Lord had said to him, and Lot went with him”, but Terah is not mentioned.
פָּתַח וְאָמַר (איוב ל״ח:ט״ו) וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא נִמְרוֹד וּבְנֵי דָּרֵיהּ דְּנָפַק אַבְרָהָם מִנַּיְיהוּ דְּהֲוָה אוֹרָם. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד. R. Simeon expounded in this connection the text, “And from the wicked their light is withholden, and the high arm is broken” (Job 38, 15). The words “and from the wicked their light is withholden”, he said, can be referred to Nimrod and his contemporaries, from whom Abram, who was their light, departed. “The high arm is broken” refers to Nimrod.
דָּבָר אַחֵר וַיִּמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, דָּא תֶּרַח וּבְנֵי בֵיתֵיהּ. אוֹרָם, דָּא אַבְרָהָם. הָאוֹר לָא כְּתִיב אֶלָּא אוֹרָם דְּהֲוָה עִמְּהוֹן. וּזְרוֹעַ רָמָּה תְּשַׁבֵּר, דָּא נִמְרוֹד דְּהֲוָה מַטְעֵי אֲבַתְרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לֶךְ לְךָ. בְּגִין לְאַנְהָרָא לָךְ וּלְכָל אִנּוּן דְּיִפְקוּן מִינָךְ מִכָּאן וּלְהָלְאָה. Or we may refer them to Terah and his household, whose light was Abram. It does not say “light”, but “their light”, viz. the light that was with them. “The high arm is broken” refers to Nimrod, who led astray the whole of mankind. Therefore it is written lech lecha (lit. go for thyself), to give light to thyself and to all that shall follow thee from now onwards.
תּוּ פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:כ״א) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. וְעַתָּה לא רָאוּ אוֹר, אֵימָתַי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים. דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַדְבָּקָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּהַהוּא אוֹר דִּלְעֵילָא וּלְאַנְהָרָא תַּמָּן. R. Simeon further discoursed on the text, “Now they see not the light; it is bright in the skies, and a wind passeth and cleanseth them” (Job 37, 21). “Now they see not the light”, i.e. Abram’s family saw not the light when God said to Abram, “Get thee forth from thy land and from thy kindred and from thy father’s house”. “It is bright in the skies” means that God willed to make Abram cleave to that supernal light and to shine there.
וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם. דְּהָא לְבָתַר תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא תֶּרַח וְכָל בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א וכל בני מאתיה). בְּנֵי בֵיתֵיהּ (נ"א בני מאתיה) דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. תֶּרַח, דִּכְתִיב וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגו'. “A wind passeth and cleanseth them”: because subsequently Terah and all his household repented, as it is said, “and the souls which they had saved (lit. made) in Haran”, referring to Terah’s household, and further, “and thou shalt come to thy fathers in peace” (Gen. 15, 15), which shows that Terah joined Abram.
סִתְרֵי תּוֹרָה וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל הַאי בִּרְכְּתָּא חָדָא, וַאֲבָרֶכְךָ תְּרֵין, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ תְּלַתּ, וְהְיֵה בְּרָכָה אַרְבַּע. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ חָמֵשׁ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאוֹר שִׁיתּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹתּ הָאֲדָמָה הא שֶׁבַע. כֵּיוָן דְּאִתְּבָּרְכוּ בְּאִלֵּין שֶׁבַע בִּרְכָאן, מַה כְּתִּיב וַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאִתְּפָּקְדָא. (There are seven blessings in this passage) One, "And I will make of you a great nation"; two, "and I will bless you"; three, "and make your name great"; four, "and you shall be a blessing"; five, "And I will bless them that bless you"; six, "and curse him that curses you"; and seven, "and in you shall all families of the earth be blessed." And after he received these seven blessings, it is written, "So Abram departed, as Hashem had spoken to him." (Meaning he went) down to the world, as he was commanded to do.
מִיָּד וַיֵּלֶךָ אִתּוֹ לוֹט. דָּא אִיהוּ נָחָשׁ דְּאִתְּלַטְיָא וְאִתְּלַטְיָא עָלְמָא בְּגִינֵיהּ דְּאִיהוּ קָאִים לְפִּתְּחָא לְאַסְטָאָה לְגוּפָּא, ולא תִּפְּעוֹל נִשְׁמָתָּא פּוּלְחָנָא דְאִתְּפַּקְדַתּ עַד דְּיַעַבְרוּן עֲלָהּ בְּהַאי עָלְמָא י"ג שְׁנִין, דְּהָא מִתְּרֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא נִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְמִפְּלַח פּוּלְחָנא דְאִתְּפַּקְדַתּ הֲדָא הוּא דִכְתִּיב. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה. שֶׁבַע וְחָמֵשׁ תְּרֵיסַר אִנּוּן (ותרין עלאין עלייהו ארבע סרי אנון). Immediately, "Lot went with him." This is the serpent that was cursed and caused the world to be cursed. The scriptures call the serpent by the name Lot, because Lot means 'a curse' in Aramaic. The serpent was cursed and brought curses on the world. So he accompanies the soul during its stay in this world. And the serpent stands at the opening, in order to mislead the body. And this is why the soul will not start fulfilling the mission it was commanded to perform until it has completed thirteen years in this world. Because from the twelfth year onward, the soul is aroused to fulfill its task. Therefore, it is written, "and Abram was seventy five years old" (Gen. 12:4) and seven and five equals twelve. and curse them that curse you, and in you shall all families of the earth be blessed."
וּכְדֵין אִתְּחֲזִיאַתּ נִשְׁמָתָּא בְּהַאי עָלְמָא. דְּאִיהִי אַתְּיָא מֵחָמש שָׁנִים דְּאִנּוּן תּ"ק פַּרְסֵי דְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְשִׁבְעִים שָׁנָה דָּא אִיהוּ הַהוּא אִילָנָא מַמָּשׁ דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה לְדַרְגִּין וְשִׁבְעִין שָׁנָה אִתְּקְרֵי. And then the soul can be seen in this world, because it comes from the "five years," which are the five hundred parasangs of the Tree of Life. "And seventy years" refers to the same tree, which is the seventh among the grades, namely, the Nukva, which is the seventh Sefirah among the seven Sefirot: Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod, Yesod and Malchut. And then the soul is acknowledged as the offspring of Zeir Anpin and the Nukva. Then the soul departs from the filth of the serpent and enters to the holy work. And so it is written, "when he departed out of Charan" from the wrath and aggression of the Satan, who until now had ruled over the body by deceiving it.
כְּדֵין נָפְּקַתּ מֵהַהוּא זוּהֲמָא דְנָחָשׁ וְעָאלַתּ בְּפּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּצֵּאתּוֹ מֵחָרָן (ימי ע' שנה לא ספורות חיים מההוא ארבע סרי) מֵהַהוּא רוּגְזָא וְתּוּקְפָּא דְּהַהוּא (שטן) נָחָשׁ דְּהֲוָה אַסְטֵי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא לְגוּפָּא וְשָׁלְטָא עֲלוֹי.
בְּאִילָנָא שָׁלְטָא עָרְלָה תְּלַתּ שְׁנִין. בְּבַר נָשׁ תְּלַתּ סָרֵי שְׁנִין דְּאִקְרוּן שְׁנֵי עָרְלָה, כֵּיוָן דְּאַעֲבָרוּ עַל גּוּפָּא אִנּוּן שְׁנִין וְאִתְּעַבְרַתּ (ד"א ואתערת) נִשְׁמָתָּא לְמִפְּלַח פּוּלְחָנָא קַדִּישָׁא, פְּקִידַתּ לְגוּפָּא לִרְעוּתָּא טָבָא, לִכְפּוֹף לְהַהוּא נָחָשׁ דְּהָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה כְּמָה דְהַוִּי, The Orlah (lit. 'foreskin') rules over the tree for three years. In the human being, the first thirteen years are called the "Orlah years." After the body has lived these years, the soul is aroused to fulfill its holy task. It then receives full control over the body and inspires the goodwill necessary to overcome the serpent. And then the serpent will not be able to control the body as it did before.
דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶתּ שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְגו' (אברם דא י' את שרי דא ה'. י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר. ה' דא נשמתא דנוקבא). דָּא גּוּפָּא, דְּאִיהִי לְגַבֵּי נִשְׁמָתָּא כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְאֶתּ לוֹט בֶּן אָחִיו דָּא (יצר הרע) נָחָשׁ דּלא אַעֲדֵי כָּל כָּךָ מִן גּוּפָּא, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא לָא אַעֲדִיוּ כָּל כָּךָ (זמנא ההוא) מִנֵּיהּ, אֲבָל אִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא אַלְקֵי לֵיהּ תָּדִיר וְאַתְּרֵי בֵּיהּ וְאוֹכַח לֵיהּ וְכָפִּיף לֵיהּ על כָּרְחֵיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה. As it is written, "And Abram took Sarai his wife..." (Gen. 12:5). This refers to the body, which in comparison to the soul is like the female toward the male. "And Lot his brother's son" refers to the serpent that does not completely leave the body because the clinging of the body is not entirely gone from it. Nevertheless, the arousal of the soul strikes it always, warns and reproves it, and forces it to obey so that it cannot take control any more.
וְאֶתּ כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ אִלֵּין עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בְּאִתְּעֲרוּתָּא דְנִשְׁמָתָּא. וְאֶתּ הַנְּפֶּשׁ אֲשֶׁר עשוּ בְחָרָן, הַהוּא נְפֶּשׁ דְּהֲוַתּ בִּדְבֵקוּתָּא בְּקַדְמִיתָּא בְּחַבְרוּתָּא דְהַהִיא עָרְלָה בַּהֲדֵי גוּפָּא וְאַתְּקִין לָהּ לְבָתַּר, דְּהָא לְבָתַּר דִּתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא דְּנִשְׁמָתָּא אִתְּעָרַתּ לְאַתְּקָנָא לְגוּפָּא, תַּרְוַוייהוּ מְתַּקְּנִין לְהַהוּא נְפֶּשׁ דְּמִשְׁתַּתְּפָּא בְּתּוּקְפָּא דְנָחָשׁ וּתְּאוּבְתֵּיהּ בִּישָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֶתּ הַנְּפּשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. "And all their substance that they had gathered..." refers to the good deeds that a person performs in this world because of the awakening of the soul. "And the souls (Nefesh) that they had made in Charan...", that Nefesh, which at first was attached to the foreskin of the body and clung to it and which later was amended (by the Neshamah). So after thirteen years, when the Neshamah is aroused to amend the body, both amend that Nefesh that participated in the harsh (judgments) of the serpent and its evil desires. As it is written, "and the Nefesh that they had made in Charan..."
וְעִם כָּל דָּא נִשְׁמְתָּא אַתְּקֵיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְּרָא לֵיהּ בְּתּוּקְפָּא בְּשִׁעְבּוּדא דִּתְּשׁוּבָה (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא) הֲדָא הוּא דִכְתִּיב ויַּעֲבוֹר (הכתוב בדף פ' אחר הגליון שורה ט"ו) (עד כאן סתרי תורה) the reason this is written in the plural is because it refers to the Neshamah and the body, which together amend the Nefesh, the Neshamah by awakening the body, and the body by its good deeds. With all of this, the Neshamah continues to attack the serpent in order to break it, so that it will surrender and be enslaved under the influence of repentance. Therefore, it is written, "And Abram passed through the land to the place of Shechem" (Gen. 12:6), because Shechem is the dwelling place of the Shechinah. And that is because the power of the serpent has already been completely broken by the Neshamah. (End of Sitrei Torah)...
Chapter 08
Chapter 08 somebodyLech Lecha 8 (Chapter 08) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 8 (Chapter 08) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֵּלֶךָ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ. אֶלָּא וַיֵּלֶךְ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לֶךְ לְךָ, דְּהָא יְצִיאָה בְּקַדְמִיתָא עֲבְדוּ דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנָעַן, וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וַיֵּלֶךְ וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא. SO ABRAM WENT AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM, ETC. Said R. Eleazar: ‘It is not written “and Abram went forth”, but simply “Abram went”; the first step was “going forth”, as it is written, “and they went forth (vayez’u) from Ur of the Chaldees” (Gen. 11, 31), but the second step was “going”, corresponding to God’s command “Go (lech) thou” (Ibid.XII, 1).
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ בְּכֻלְהוּ הַבְטָחוֹת. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ בְּגִין לְמֵילַף מֵעוֹבָדוֹי, וְעִם כָּל דָּא לָא אוֹלִיף כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּאוֹלְפֵי אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ וּלְדָחֲלָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא דְדִינָא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֵיהַב דִּינָא וְחוּשְׁבָּנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. AS THE LORD HAD SPOKEN TO HIM: i.e. because he had received all those promises. AND LOT WENT WITH HIM: i.e. he attached himself to him to learn his ways, and in spite of this he did not learn them too well.’ Said R. Eleazar: ‘Happy are the righteous who learn the ways of the Holy One, blessed be He, to walk in them and to go in fear of that Day of Judgement when man will be called to account before God.’
פָּתַח וְאָמַר, (איוב ל״ז:ז׳) בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁלִימוּ יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ לְאֲפָקָא מֵעָלְמָא, הַהוּא יוֹמָא דְּגוּפָא אִתְבַּר וְנַפְשָׁא בָּעְיָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, כְּדֵין אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ לְמֶחֱמֵי מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶחֱמֵי בְּזִמְנָא דְּגוּפָא שָׁלְטָא וְקָאִים עַל בּוּרְיֵיהּ. To illustrate this, R. Eleazar expounded the text: “By his hand every man sealeth, that all men may acknowledge their works” (Job. 37, 7). He said: ‘On the day when man’s time arrives to depart from the world, when the body is broken and the soul seeks to leave it, on that day man is privileged to see things that he was not permitted to see before, when the body was in full vigour.
וּכְדֵין קָיְימֵי עֲלֵיהּ תְּלַת שְׁלִיחָן וְחָשְׁבֵי יוֹמוֹי וְחוֹבוֹי וְכָל מַה דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא, וְהוּא אוֹדֵי עַל כֹּלָּא בְּפוּמֵיהּ, וּלְבָתַר הוּא חָתִים עֲלֵיהּ בִּידֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם, Three messengers stand over him and take an account of his life and of all that he has done in this world, and he admits all with his mouth and signs the account with his hand as it is written, “every man sealeth with his hand”
וּבִידֵיהּ כֻּלְהוּ חֲתִימִין לְמֵידַן לֵיהּ (בההוא ד"א בהאי) עָלְמָא עַל קַדְמָאֵי וְעַל בַּתְרָאֵי עַל חַדְתֵּי וְעַל עַתִּיקֵי לָא אִתְנְשֵׁי חַד מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ. וְכָל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא וְרוּחָא הָכִי נָמֵי יָהִיב חוּשְׁבְּנָא בְּגוּפָּא וְרוּחָא עַד לָא יִפּוּק מֵעָלְמָא. the whole account is signed with his hand so that he should be judged in the next world for all his actions, former and later, old and new, not one of them is forgotten (as it is written, “that every man should acknowledge his works”); and for all the deeds which he committed with his body and his spirit in this world he gives an account with his body and spirit before he leaves the world.
תָּא חֲזֵי, כַּמָה דְחַיָּיבַיָא אַקְשֵׁי קְדַל בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּבָעֵי לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא אַקְשֵׁי קְדַל. בְגִין כָּךְ זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּיָלִיף בְּהַאי עָלְמָא אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ. וְחַיָּיבָא אַף עַל גַּב דְּאִסְתַּכַּל בְּהַנֵּי (נ"א דאשתדל בהדי) צַדִּיקַיָיא אַקְשֵׁי קְדַל וְלָא בָּעֵי לְמֵילַף. For just as sinners are stiff-necked in this world, so they are stiff-necked even at the moment when they are on the point of departing from the world. Happy, therefore, is the man who learns in this world the ways of God to walk in them. But sinners, even though they observe the righteous, are too stiffnecked to learn from them.
וּבְגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְצַדִּיקָא לְמִתְקַף בֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּחַיָּיבָא אַקְשֵׁי קְדַל הוּא לָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְאִית לֵיהּ לְאַתְקָפָא בִּידֵיהּ וְלָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, דְּאִי יִשְׁבּוֹק לֵיהּ יְהַךְ וְיַחֲרִיב עָלְמָא. Therefore it behoves the righteous to importune them and, even though the sinner be stiffnecked, not to relax his hold of him, for if he let him go, he may depart and destroy the world.
תָּא חֲזֵי, מִן אֱלִישָׁע דְּדָחָה לְגֵחֲזִי. וְכֵן בְּאַבְרָהָם כָּל זִמְנָא דְּהֲוָה לוֹט בַּהֲדֵיהּ לָא אִתְחַבַּר בַּהֲדֵי רַשִּׁיעַיָּא, כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וּכְתִיב וַיֶאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד. We see this from the case of Gehazi when driven out by Elisha. So, too, with Lot: as long as Abram was with him, he did not associate with the wicked, but as soon as he left him, what do we find? “So Lot chose him all the plain of Jordan”; and further, “and he moved his tent as far as Sodom”, the inhabitants of which “were wicked and sinners against the Lord exceedingly”.
אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי דְּאֲמַרְתְּ וַיֵּלֶךְ אַבְרָם וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם שַׁפִּיר הוּא. אֲבָל סוֹפָא דִקְרָא מַה כְּתִיב בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵחָרָן כְּתִיב וְהַהִיא יְצִיאָה מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ הֲוַת בְּקַדְמִיתָא: Said R. Abba to R. Eleazar, ‘With reference to your observation that the text says “Abraham went”, and not “went forth”, what do you make of the end of the verse which says “when he went forth from Haran”?’ Said R. Eleazar: ‘The words “from Haran” are important; the journey was in the first instance a “going forth” from the land of his kindred.
Chapter 09
Chapter 09 somebodyLech Lecha 9:60-66 (Chapter 09) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 9:60-66 (Chapter 09) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. מַהוּ וַיִּקַּח, אֶלָּא אַמְשִׁיךְ לָהּ בְּמִלֵּי מַעַלְיָיתָא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאֲפָקָא אִתְּתֵיהּ לְמֵיהַךְ בְּאַרְעָא אָחֳרָא בְּלָא רְעוּתָא דִילָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כ׳:כ״ה) קַח אֶת אַהֲרֹן (במדבר ג׳:מ״ה) קַח אֶת הַלְוִיִם. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַּח אַבְרָם מָשִׁיךְ לָהּ בְּמִלִּין וְאוֹדַע לָהּ אָרְחֵיהוֹן דְּאִנּוּן בְּנִי דָרָא כַּמָּה בִּישִׁין. וּבְגִין כָּךְ וַיִּקַח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. AND ABRAM TOOK SARAI HIS WIFE. The word “took” signifies that he pleaded with her and persuaded her. For a man is not permitted to take his wife with him to another country without her consent. The word “take” is used in a similar sense in the texts “Take Aaron” (Num. 20, 25), and “Take the Levites” (Ibid. 3, 45). So Abram spoke persuasively to Sarai, pointing out to her how wicked were the ways of their contemporaries.
וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו. מָה חָמָא אַבְרָהָם לְדָבְקָא עִמֵּיהּ לוֹט, אֶלָּא בְּגִין דְּצָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּזַמִּין לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דָּוִד. וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אִלֵּין גֵּרִים וְגִיּוֹרוֹת דְּאַתְקִינוּ נַפְשַׁיְיהוּ, אַבְרָהָם מְגַיֵּיר גּוּבְרִין וְשָׂרָה מְגַיֶּירֶת נָשִׁין וּמַעֲלֶה עֲלֵיהוֹן כְּאִלּוּ עֲבְדוּ לְהוֹן. Further, Abram took LOT HIS BROTHER’S SON. Abram s reason for taking Lot with him was that he foresaw through the Holy Spirit that David was destined to issue from him. AND THE SOULS THAT THEY HAD GOTTEN IN HARAN: these were the male and female proselytes whose souls they had saved. Abram converted the men and Sarai the women, and therefore they are spoken of as if they had made them.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא אִי הָכִי כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא הֲווּ, אִי תֵימָא דְּכֻלְהוּ אֲזְלוּ עִמֵּיהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִין. (ובגין כלהו ד"א ובגין כך כלהו) בְּנֵי נָשָׁא דְּהֲווּ אָזְלִין עִמֵּיהּ כֻּלְהוּ אִקְרוּן עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. וְהֲוָה מַעֲבַר בְּאַרְעָא וְלָא הֲוָה דָּחִיל דִּכְתִיב וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ. Said R. Abba: ‘If so, they must have been a great crowd, if you say that they all went with him.’ Said R. Eleazar: ‘That is so; and therefore the whole company that went with him were called “the people of the God of Abraham”, and he travelled through the land without fear, as it is written, “And Abram passed through the land”.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי הֲוָה כְּתִיב וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן הֲוָה אֲמִינָא הָכִי, אֶלָּא וְאֶת הַנֶּפֶשׁ כְּתִיב, אֶת לְאַסְגָּאָה זְכוּתָא דְּכֻלְהוּ נַפְשָׁאן דְּהֲווּ אָזְלֵי עִמֵּיהּ, דְּכָל מַאן דִּמְזַכֶּה לְאָחֳרָא הַהוּא זְכוּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ, מְנָלָן דִּכְתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, זְכוּתָא דְּאִנּוּן נַפְשָׁן הֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם. לֶךְ לְךָ. Said R. Abba to him: ‘I interpret differently, viz. that the particle eth here signifies the augmentation of his merit by that of the souls that went with him, since one who puts another in the path of righteousness ever reaps benefit from his merit also. So it was the merit of those souls which were “made” in Haran that accompanied Abram. ‘
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא דְּגִלּוּיָא קַדְמָאָה דְּאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם פָּתַח בְּלֶךְ לְךָ, דְּהָא עַד הָכָא לָא מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי טַעְמָא פָּתַח לֶךְ לְךָ. אֶלָּא הָא קָאֲמְרוּ דְּרָמַז בְּחוּשְׁבְּנִיהּ מְאָה דְּהָא לְמֵאָה שְׁנִין אִתְיְילִיד לֵיהּ בַּר. GET THEE FORTH. R. Simeon said: What is the reason that the first communion which God held with Abraham commenced with the words “Get thee forth” (lech lecha)? It is that the numerical value of the letters of the words lech lecha is a hundred, and hence they contained a hint to him that he would beget a son at the age of a hundred.
אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה דָּבִיק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין כְּדְקָא חָזֵי, אָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ, וְדָא רֶמֶז לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיהוּ דַּרְגָּא קַדְמָאָה לְאָעֳלָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ. See now, whatever God does upon the earth has some inner and recondite purpose. Abram was not cleaving to God as closely as he should have done, and therefore God said to him, “Get thee forth”, alluding thereby to the place where he would be able to draw near to God, which was the first grade for entering before God; hence “get thee forth”.
וְהַאי דַרְגָא לָא יָכִיל אַבְרָהָם לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ עַד דְּיֵיעוּל לְאַרְעָא דְּתַמָּן יְקַבֵל לֵיהּ לְהַהוּא דַרְגָא, כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמואל ב ב׳:א׳) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְיָ עֲלֵה וַיֹּאמֶר אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. וְכִי כֵּיוָן דְּמִית שָׁאוּל וּמַלְכוּתָא אִתְחֲזֵי לְדָוִד אַמַּאי לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא מִיָּד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. Abram could not attain to this grade until he had entered the promised land; but there he was destined to attain it. Similarly with David, of whom it is written, “And David inquired of the Lord saying, Shall I go up into any of the cities of Judah? And the Lord said unto him, Go up. And David said, Whither shall I go up? And he said, Unto Hebron.” (II Sam. 2, 1). Seeing that Saul was dead and the kingship belonged of right to David, why was he not at once declared king over all Israel?
אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּדָוִד לֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא אֶלָּא עַד דְּיִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן דְּאִנּוּן בְּחֶבְרוֹן וּכְדֵין בְּהוּ יְקַבֵּל מַלְכוּתָא. וְעַל דָּא אִתְעַכַּב תַּמָּן שְׁבַע שְׁנִין בְּגִין דִּיקַבֵּל מַלְכוּתָא כְּדְקָא יְאוּת וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וּבְגִין דִּיתַקֵּן מַלְכוּתֵיהּ. כְּגַוְונָא דָא אַבְרָהָם לָא עָאל בְּקִיּוּמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּעָאל לְאַרְעָא. Here again there was an inner purpose: David was not qualified to become king until he had attached himself to the patriarchs who were buried in Hebron, and therefore he stayed there seven years in order to qualify himself completely for the kingship. Thus all was done with an inner purpose, and in order that there should be no flaw in his kingship. Similarly Abram did not enter into the covenant of God until he entered the land.
חָמֵי מַה כְּתִיב וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ. וַיַּעֲבֹר וַיֵּלֶךְ מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָא הָכָא הוּא רֶמֶז שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְחַתִּים בֵּיהּ עָלְמָא בְּע"ב אַתְוָון גְּלִיפָן דְּכֻלְהוּ בִּשְׁמָא דָא. כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר וּכְתִיב הָתָם (שמות לה) וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: Observe that the text says “And Abram passed through the land”, where we should have expected “went through”. We have here an allusion to the holy name of seventy-two letters with which the world is sealed, all of which are in this name. We read here “and he passed “, and in another place we find “And the Lord passed by before him and proclaimed” (Ex. 34, 6).
Chapter 10
Chapter 10 somebodyLech Lecha 10 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 10 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyבְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.
עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ. UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,
וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.
וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.
וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.
כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.
מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.
סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.
וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.
וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא. In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words "that he come not at all times to the holy place" (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da'at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, "for out of the serpent's root shall come forth a viper" (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da'at. And in contrast, there is an Unholy Earth.
וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון): Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים. The verse, "And Abram passed through the land to the place of Shechem," alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, "Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ'כֶ'ם')" (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.' Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of "to the place of Shechem," (i.e. the shul). "To the plain of Moreh" alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין. "And the Canaanite was then in the land" means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. "Was then in the land" is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the "Canaanite was then in the land."
וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א. The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, "To the place of the altar, which he had made there in the beginning" (Gen. 13:4), and "to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning..." (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).
וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי. Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up "to the place of the altar, which he had made..." Who is 'he' who 'had made,' and what is 'the altar'? "He had made there" applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, "according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name" (I Kings 18:31), for sure.
וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. And this altar, "he had made there at first," when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, "and there Abram called in the name of Hashem" (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.
וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.
מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.
הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).
כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.
כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.
מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.
מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!
וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.
אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ. Let us return to the first subject of this passage, where it is written, "The watchmen that go about the city found me..." (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, "I have set watchmen upon your walls, Jerusalem..." (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.
נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.
וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.
Lech Lecha 10:78-84 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 10:78-84 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyבְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.
עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ. UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,
וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.
וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.
וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.
כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.
מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.
סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.
וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.
וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא. In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words "that he come not at all times to the holy place" (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da'at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, "for out of the serpent's root shall come forth a viper" (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da'at. And in contrast, there is an Unholy Earth.
וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון): Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים. The verse, "And Abram passed through the land to the place of Shechem," alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, "Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ'כֶ'ם')" (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.' Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of "to the place of Shechem," (i.e. the shul). "To the plain of Moreh" alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין. "And the Canaanite was then in the land" means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. "Was then in the land" is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the "Canaanite was then in the land."
וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א. The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, "To the place of the altar, which he had made there in the beginning" (Gen. 13:4), and "to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning..." (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).
וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי. Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up "to the place of the altar, which he had made..." Who is 'he' who 'had made,' and what is 'the altar'? "He had made there" applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, "according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name" (I Kings 18:31), for sure.
וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. And this altar, "he had made there at first," when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, "and there Abram called in the name of Hashem" (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.
וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.
מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.
הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).
כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.
כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.
מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.
מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!
וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.
אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ. Let us return to the first subject of this passage, where it is written, "The watchmen that go about the city found me..." (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, "I have set watchmen upon your walls, Jerusalem..." (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.
נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.
וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.
Lech Lecha 10:93 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 10:93 (Chapter 10) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyבְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.
עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ. UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,
וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ: and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ. AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.
וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.
וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם. Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.
כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.
מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן: How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.
סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע. Sitrei Torah The Holy One, blessed be He, alluded to the supernal Wisdom through Abraham and Isaac; Abraham is the Neshamah of Neshamah, (referred to as 'the light of Chayah'). Sarah is the Neshamah, and Lot is the serpent, the spouse of Samael. The holy Ruach is Isaac; the Holy Nefesh is Rivkah. The Evil Inclination is the bestial Nefesh. And concerning this King Solomon said in his wisdom, "Who knows whether the spirit of man goes upwards, and the spirit of the beast goes downwards" (Kohelet 3:21). The bestial Nefesh is the Nefesh that comes from the side of the Evil Inclination.
וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין. And this is what they meant by saying that the Neshamah of Neshamah rests upon a person who feels awe and has Wisdom. The Neshamah reaches a person in Binah, as it is written, "And to man He said, Behold the fear of Hashem, that is wisdom (Heb. חָכְמָה)" (Iyov 28:28). The Neshamah comes to a person through repentance, which is called 'Binah' and 'Sarah'. The Ruach is called 'the voice', and is also called 'Da'at.' And this is drawn down to a person who raises his voice in Torah. (The Ruach is) also called the written Torah, and all the positive deeds come from the mental Nefesh.
וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא. In a similar way, the Holy One, blessed be He, created the body from the four elements namely, Fire, Air, Earth and Water, which correspond to the Neshamah of Neshamah, the Neshamah, the Ruach, and the Nefesh. Water which is the aspect of the male refers to the sweet waters of holiness. The contrasting bitter waters represent the Evil Inclination. The holy fire which is the aspect of the female. There is the foreign fire, to which the words "that he come not at all times to the holy place" (Vayikra 16:2) apply. And this is the female of the Evil Inclination. The holy Ruach is the aspect of the Male, similar to the Ruach that comes from the Sefirah of Da'at. The unholy Ruach, which is the Evil Inclination. As it is written, "for out of the serpent's root shall come forth a viper" (Isaiah 14:29). There is holy Earth, similar to the Nefesh that comes from the left side of Da'at. And in contrast, there is an Unholy Earth.
וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון): Therefore, the Neshamah, which is repentance, (Binah) attacks and overcomes the serpent by the power of enslavement that belongs to repentance. And it drags the serpent to the synagogue and the learning academies. And the four elements expand to 22 letters, Aleph-Chet-Hei-Ayin (throat); Bet-Vav-Mem-Pe (lips); Gimel-Yud-Caf-Kof (palate); Dalet-Tet-Lamed-Nun-Tav (tounge); Zayin-Samech-Shin-Resh-Tzadik from the teeth. [These five vowels of articulation of the mouth are equivalent to Keter, Chochmah, Binah, Tiferet, and Malchut, which are the four elements of Water, Fire, Air and Earth. This is why he says that the four elements, which are the secret of the five vowels of articulation of the mouth, expand to 22 letters]. (End of the Gilayon)
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים. The verse, "And Abram passed through the land to the place of Shechem," alludes to the synagogue, the place where the Shechinah resides. As it is written, "Moreover I have given to you one portion (Heb. שְׁ'כֶ'ם')" (Gen. 48:22), (Shechem) is the Shechinah, which is fit for (Yosef), as he is called 'righteous.' Because righteousness (i.e. the Shechinah) does not reside anywhere else but in the righteous (Yosef). This is the meaning of "to the place of Shechem," (i.e. the shul). "To the plain of Moreh" alludes to Torah-learning academies, where they teach and instruct Torah to the public.
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין. "And the Canaanite was then in the land" means that the Evil Inclination was sweetened and amended in spite of itself, in the body because it has many names. "Was then in the land" is certainly against its will. The serpent is not yet completely removed from the body. Therefore, because the body is still attached (to the serpent), the "Canaanite was then in the land."
וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א. The soul is properly established in this world, so that we can merit receiving it after it leaves the world. If a soul has merit, it returns to the place from whence it came. As it is written, "To the place of the altar, which he had made there in the beginning" (Gen. 13:4), and "to the place where his tent (Heb. אָהֳלה) had been at the beginning..." (Ibid. 3). אָהֳלה is spelled with an additional Hei (representing the Shechinah).
וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי. Now, (in this world) it is (in the middle) between rising upward and descending downward, between Bethel, (Up) and Ay (Down). If it has merit, it will rise up "to the place of the altar, which he had made..." Who is 'he' who 'had made,' and what is 'the altar'? "He had made there" applies to the Holy One, blessed be He, who had made that altar and established it upon twelve stones, "according to the number of the tribes of the sons of Jacob, to whom the word of Hashem came, saying, Yisrael shall be your name" (I Kings 18:31), for sure.
וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. And this altar, "he had made there at first," when the upper world, which is concealed from all other worlds, was created. And Michael the High Priest stands high and sacrifices upon it the offerings of the souls (of the righteous). And since the soul ascends there and rises up, it is written, "and there Abram called in the name of Hashem" (Gen. 13:4). The soul calls there and is attached to the bundle of life.
וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא. All this happens if (the soul) merited to amend the body in this world and overcome the power of that cursed being, (the Evil Inclination, which is Lot) until it is separated from it. As it is written, "And there was strife between the herdsmen of Abram's cattle (the soul) and the herdsmen of Lot's cattle, (the Evil Inclination)" (Gen. 13:7). Because in this world, on each and every day, those camps and rulers from the side of the soul are in strife with the camps and rulers from the side of the body, and they fight with each other while all the parts of the body are trapped in agony between them, between the soul and the serpent, between those forces that fight each other every day.
מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא. Thus it is written, "And Abram said to Lot" (Gen. 13:8) that the soul answered the Evil Inclination, "Let there be no strife, I pray you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen." Between my camps and your camps "for we are brethren"; because the Good Inclination and the Evil Inclination are close to each other, the one to man's right and the other to his left.
הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "Is not the whole land before you? Separate yourself, pray you, from me..." (Ibid. 9). There are a lot of wicked men in the world; go and chase after them and leave me alone. "If you will go to the left, then I will go to the right..."; it reproves and annoys it with many fights and arguments every day, until, as it is written, "and they separated themselves the one from the other" (Ibid. 11).
כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין. Since they have separated themselves from each other, it is written, "Abram dwelt in the land of Canaan" (Gen. 13:12), the soul has settled among the righteous in a good and peaceful settlement. "And Lot dwelt in the cities of the plain", the cursed adversary went to prosecute and join the wicked in their dwellings. As it is written, "and pitched his tent toward Sodom," followed by, "And the men of Sodom were wicked and were sinners before Hashem exceedingly" (Gen. 13:13). There he dwelt and set his residence among them; he joined them, so that he could deceive them and destroy them by evil deeds.
כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ. As the adversary leaves the soul and the body is purified from that defilement, the Holy One, blessed be He, immediately takes up residence beside him, and he inherits the upper and lower portion and is delighted among the righteous. While that cursed one, referring to Lot, is among the wicked and they sin together with him until finally they cannot be redeemed from their sins.
מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן. It is then written, "And when Abram heard that his brother was taken captive..." (Gen. 14:14). "And when Abram heard" refers to the soul which remained purified in the body. "That his brother was taken captive" refers to the Evil Inclination, which was taken captive among the wicked by their innumerable sins. "And he armed his trained servants, born in his own house," means the righteous men who learn Torah and are the limbs of the body, armed to join him. They number three hundred and eighteen - 248 limbs of the body and seventy that belong to the secret of the soul. The soul comes from (the Seven Sefirot of Zeir Anpin). He was armed with all these to confront those sinners to make them repent and atone for their sins.
מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ. Then, it is written, "and pursued them to Dan (also, judge)." This means he pursued them and told them about the judgment of the World of Truth and the punishment of Gehenom. And he did not allow his eyes to sleep, neither during the day nor at night, until he reproved the sinners and brought them to atone and ask for forgiveness from the Holy One, blessed be He. It is written, "And he brought back all the goods..." (Gen. 13:16), because he brought them to atone completely for their sins!
וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ. The words "And also brought again his brother Lot" mean that he even attacked that Evil Inclination until he overcame it by force against its will and weakened it, as should be. He brought them all to wholeheartedly atone for their sins, as should properly be. He reproved and reprimanded them day and night for every single sin they performed, until they repented completely.
אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ. Let us return to the first subject of this passage, where it is written, "The watchmen that go about the city found me..." (Shir Hashirim 5:7). have guards stationed upon them. As it is written, "I have set watchmen upon your walls, Jerusalem..." (Yeshayah 62:6). And Michael, the High Priest, is the highest of the gate watchmen.
נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא. When the soul leaves this world, if that person has merit, the soul enters the earthly Garden of Eden, which the Holy One, blessed be He, planted for the spirits of the righteous. Similarly, He created the Garden of Eden on high, where all the righteous people of the world dwell.
וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן. So when the soul leaves this world, it (first) enters the cave of Machpelah, where the opening leading to the Garden of Eden is located. Then it meets Adam and the Patriarchs who are there. If the soul is meritorious, they rejoice with it and open all the openings so the soul can enter them. If not, it is pushed outside. If it has merit it enters the Garden and sits there, it clothes itself with a garment in the image of this world and enjoys itself. 4. Not translated.
Chapter 11
Chapter 11 somebodyLech Lecha 11 (Chapter 11) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 11 (Chapter 11) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyסִתְּרָא דְסִתְּרִין לַחֲכִימֵי לִבָּא אִתְּמָסַר. (ארבע) תְּלַתּ דַּרְגִּין אִנּוּן דְּאֲחִידָן דָּא בְּדָא, ואִלֵּין אִנּוּן נֶפֶּשׁ (נשמתא לנשמתא נשמתא עלאה דאתקרי יו"ד) רוּ"חַ וּנְשָׁמָה. (נפ"ש) נְפֶּשׁ אִיהוּ חֵילָא דְּגוּפָּא אִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ. דְּכַד בַּר נָשׁ אִתְּעַר בְּהַאי עָלְמָא לְאִזְדַּוְוגָא בְּנוּקְבֵיהּ כָּל שַׁיִיפֵּי מִסְתַּכְּמֵי (נ"א מתכנשי) ֹ וּמִתְּתַּקְנֵי לְאִתְּהַנָּאָה (לנשמה) תַּמָּן, וְהַהוּא נְפֶּשׁ וּרְעוּתָּא דִילֵיהּ אִסְתַּכַּם בֵּיהּ בְּהַהוּא עוֹבָדָא (ממש) וּמָשִׁיךָ לֵיהּ לְהַהוּא נְפֶּשׁ וְאָעִיל לֵיהּ תַּמָּן בְּהַהוּא זַרְעָא דְּאוֹשִׁיד. סֵתֶר הַסְּתָרִים נִמְסָר לְחַכְמֵי הַלֵּב. (ארבע) שָׁלֹשׁ דְּרָגוֹת הֵן שֶׁאֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְאֵלּוּ הֵן נֶפֶשׁ (נשמה לנשמה, הנשמה העליונה שנקראת יו"ד) רוּ"חַ וּנְשָׁמָה. (נפ"ש) הַנֶּפֶשׁ הִיא הַכֹּחַ שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִזְדַּוֵּג עִם נְקֵבָתוֹ, כָּל אֵיבָרָיו מַסְכִּימִים (נ"א: מתכנסים) וְנִתְקָנִים לֵהָנוֹת (לנשמה) שָׁם, וְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן שֶׁלּוֹ מַסְכִּים עִם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה (ממש), וּמוֹשֵׁךְ אֶת אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ וּמַכְנִיס אוֹתָהּ שָׁם בְּאוֹתוֹ הַזֶּרַע שֶׁשּׁוֹפֵךְ.
וּמִגּוֹ רְעוּתָּא וּמְשִׁיכוּ דְנַפְּשָׁא דְּמָשִׁיךָ תַּמָּן, אִתְּמְשַׁךָ חֵילָא אוֹחֲרָא תַּמָּן מֵאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְּקְרוּן אִישִׁי"ם, וְעָאל כּלָּא בִּמְשִׁיכוּ דְּהַהוּא זַרְעָא, וְאִתְּבְּנֵי מִנֵּיהּ גּוּפָּא. וְדָא אִיהוּ חֵילָא קַדְמָאָה תַּתָּאָה דְּאִנּוּן (ארבע) תְּלַתּ. וּמִתּוֹךָ רָצוֹן וְהַמְשָׁכַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְשָׁם, נִמְשָׁךְ כֹּחַ אַחֵר לְשָׁם מֵאוֹתָן הַדְּרָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת אִישִׁי"ם, וְהַכֹּל נִכְנָס בִּמְשִׁיכַת הַזֶּרַע הַהוּא וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ הַגּוּף. וְזֶהוּ הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן הַתַּחְתּוֹן שֶׁל אוֹתָם (ארבע) שָׁלֹשׁ.
וּבְגִין דְּהַאי (נשמתא לנשמתא) נְפֶּשׁ אַקְרִיב בִּדְבֵקוּתָּא וִיסוֹדָא דְגוּפָּא, קָרְבָּנָא דְּאִתְּקְרִיב לְכַפָּרָא עַל נִשְׁמָתָּא אִתְּיְהִיבַתּ חוּלָקָא לְאִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִישִׁי"ם (דאתקרון רוח ונפש השכלית) בְגִין דִּמְשִׁיכוּ דְּחוּלְקָא דְּהַהוּא (נשמה) נְפֶּשׁ אָתֵּי מִנַּיְיהוּ. וְהַיְינוּ דִכְתִּיב אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי (מהו לחמי לאשי דיהיב מזונא לאשי ודא הוא שפע מאור דאנון מתהנן מזיו השכינה) בְּגִין דְּהוּא כַּפָּרָה דְּנְפֶּשׁ נָטְלֵי חוּלָקֵיהוֹן. וְכַד מִיתּ בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, הַהִיא נְפֶּשׁ לָא אִתְּעֲדֵי מִן קִבְרָא לְעָלְמִין, וּבְחֵילָא דָא יָדְעֵי מֵתַּיָיא וּמִשְׁתָּעוּ דָּא עִם דָּא. וּמִשּׁוּם שֶׁ את (נשמה לנשמה) הַנֶּפֶשׁ נִקְרֶבֶת בִּדְבֵקוּת וְהַיְסוֹד שֶׁל הַגּוּף, הַקָּרְבָּן שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר עַל הַנְּשָׁמָה נִתָּן חֵלֶק לְאוֹתָם הַדְּרָגוֹת שֶׁל אִישִׁי"ם (שנקראו רוח ונפש השכלית), מִשּׁוּם שֶׁמְּשִׁיכַת הַחֵלֶק שֶׁל אוֹתָהּ (נשמה) הַנֶּפֶשׁ בָּאָה מֵהֶם. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (מהו לחמי לאשי? שנותן מזון לאשי, וזהו שפע מאור שהם נהנים מזיו השכינה), מִשּׁוּם שֶׁהוּאא כַּפָּרַת הַנֶּפֶשׁ נוֹטְלִים חֶלְקָם. וּכְשֶׁמֵּת אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לֹא זָזָה מִן הַקֶּבֶר לְעוֹלָמִים, וּבַכֹּחַ הַזֶּה יוֹדְעִים הַמֵּתִים וּמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה.
רוּחַ אִיהוּ דִּמְקַיֵּים לַנְּפֶּשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאִיהוּ מְשִׁיכוּ דְאִתְּעֲרוּתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא כַּד אִנּוּן בְּתִּיאוּבְתָּא חָדָא. וּכְדֵין אִתְּעָרַתּ לְגַבֵּי דְכוּרָא בְּתִּיאוּבְתָּא דִילָהּ, לְהַאי רוּחַ כְּגַוְונָא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דִּלְתַּתָּא אַשְׁדִיאַתּ זַרְעָא בְּתִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְסִתְּרָא דָא (כד אשדיאת שפע בתיאובתא לגבי נוקבא והכא רזא) (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָּנָהּ. הָרוּחַ הִיא שֶׁמְּקַיֶּמֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהִיא מְשִׁיכַת הִתְעוֹרְרוּת הַנְּקֵבָה לַזָּכָר כְּשֶׁהֵם בִּתְשׁוּקָה אַחַת. וְאָז מִתְעוֹרֶרֶת לַזָּכָר בִּתְשׁוּקָתָהּ לָרוּחַ הַזּוֹ כְּמוֹ שֶׁהַנְּקֵבָה כְּלַפֵּי מַטָּה שׁוֹפֶכֶת זֶרַע בִּתְשׁוּקָה אֶל הַזָּכָר. וְהַסֵּתֶר הַזֶּה (כשנשפך שפע בתשוקה לנקבה, וכאן סוד) (קהלת יב) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
וְהַאי רוּ"חַ (ונפ"ש ונשמ"ה ונשמת"א לנשמתא כד) נָפְּקָא מֵהַאי עָלְמָא (ואתפרשת מנפש) (אתפרשן י"ה אסתלק לגנתא דעדן בשמיא עלאה ומתלבש בדיוקנא עלאה מרקמא בכל גוונין) עָאל לְגִנְתָּא דְעֵדֶן דִּבְהַאי עָלְמָא (תתאה), וְאִתְּלַבַּשׁ תַּמָּן גּוֹ אֲוירָא דְגִנְתָּא כְּמָה דְּמִתְּלַבְּשֵׁי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כַּד נָחֲתִּין לְהַאי עָלְמָא. בְּגִין דְּאִנּוּן מֵהַהוּא רוּחַ הֲווּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹתּ וגו'. וְהָרוּ"חַ הַזּוֹ (ונפ"ש ונשמ"ה ונשמ"ה לנשמה כאשר), כְּשֶׁיּוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִפְרֶדֶת מִן הַנֶּפֶשׁ (נפרדים י"ה מסתלק לגן עדן בשמים העליונים, ומתלבש בדמות עליונה מרקמת מכל הגונים) נִכְנָס לְגַן הָעֵדֶן שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה (התחתון), וּמִתְלַבֵּשׁ שָׁם בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁל הַגָּן כְּמוֹ שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁיּוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מֵאוֹתָהּ הָרוּחַ הָיוּ, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'.
אוּף הָכִי רוּחא מִתְּלַבָּשׁ בְּגַּן עֵדֶן דְאַרְעָא בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא וְתַּמָּן אִתְּעַדְּנַתּ בְּכָל עִדּוּנִין, בְּגַּן עֵדֶן דָּא אִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְהַאי עָלְמָא. וְאִיתּ צִּיּוּרִין וְדִּיוּקְנִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, וְתַּמָּן כָּל אִנּוּן צַּדִּיקַיָּיא אָזְלִין וּמִתְּעַדְּנִין תַּמָּן, וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי אִנּוּן בָּעָאָן לְסָלְקָא לְעֵילָא. (דיוקנא דא מרו"ח וא"ש דבהאי עלמא ובדיוקנא דא אתעדנו בכל עדונין ובכל זמנ"י וירח"י ושבת"י אסתלקו רו"ח ונפ"ש ומתפשטי מהאי גופא ומתלבשי בדיוקנא עלאה בגן עדן דלעילא מרקמא בכל גוונין. באן אתר הוא י"ה בלבושא דיליה ואזדווגו כחדא ידו"ד ואנון נהנין מאור השכינה) וּבִמְצִּיעוּתּ גִּנְתָּא אִיתּ עַמּוּדָא חָדָא מֵרֻקָּמָא בְּכָל גְּוָונִין. וְהַהוּא רוּחַ כַּד בָּעָא לְסָלְקָא, אִתְּפַּשַׁט תַּמָּן מֵהַהוּא לְבוּשָׁא (ונפשא אשתארת תמן בגופא) וְעָאל גּוֹ הַהוּא עַמּוּדָא (וסלקת) וְסָלִיק לְעֵילָא גּוֹ הַהוּא אֲתַּר דְּנָפְּקַתּ מִנֵּיהּ, כְּדִכְתִּיב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגו'. אַף כָּךְ הָרוּחַ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁל הָאָרֶץ בִּדְמוּת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְשָׁם מִתְעַדֶּנֶת בְּכָל הָעִדּוּנִים. בְּגַן הָעֵדֶן הַזֶּה יֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ צִיּוּרִים וּדְמֻיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְשָׁם כָּל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים וּמִתְעַדְּנִים שָׁם. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת הֵם רוֹצִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה (הדמות הזו מרו"ח וא"ש של העולם הזה, ובדמות הזו מתעדנים בכל העדונים, ובכל המועדי"ם והחדשי"ם והשבתו"ת מסתלקים הרו"ח והנפ"ש ומתפשטים מהגוף הזה ומתלבשים בדמות עליונה בגן העדן שלמעלה מרקם בכל הגונים, באיזה מקום הוא י"ה? בלבושו, ומזדוגים יחד יהו"ה, והם נהנים מאור השכינה). וּבְאֶמְצַע הַגָּן יֵשׁ עַמּוּד אֶחָד מְרֻקָּם בְּכָל הַגְּוָנִים, וּכְשֶׁאוֹתָהּ הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר רוֹצָה לַעֲלוֹת, מִתְפַּשֶּׁטֶת שָׁם מֵהַלְּבוּשׁ הַהוּא (והנפש נשארת שם בגוף) וְנִכְנֶסֶת לְתוֹךְ אוֹתוֹ הָעַמּוּד (ועולה) וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְתוֹךְ אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, כַּכָּתוּב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וְגוֹ'.
וְנָטִיל לָהּ מִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא וּמַקְרִיב לָהּ קָרְבַּן בּוּסְמִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, (ואתת) וְיָתְּבָא תַּמָּן וּמִתְּעַדְּנָא בְּהַהוּא צְּרוֹרָא דְחַיֵּי (ישעיהו ס״ד:ג׳) דְּעַיִן לֹא רָאָתָּה אֱלהִים זוּלָתְּךָ וְגו'. לְבָתַּר נָחֲתָּא לְגוֹ גִנְתָּא דְאַרְעָא וּמִתְּעַדְּנָא בְּכָל עִדּוּנִין, וְאִתְּלַבְּשַׁתּ בְּהַהוּא לְבוּשָׁא (ואזדווגא בנפש דידיה) וְיָתְּבָא תַּמָּן בְּטוּרָא עַל חַד תְּרֵין מִכַּמָּה דְּהֲוַתּ בְּקַדְמִיתָּא. (ודא הוא בחול ואסתלקא בישיבות דגן עדן ומתעסק באורייתא ובכל רישי ירחי וזמני ושבתי נחתא אזדווגת בנפש). וְנוֹטֵל אוֹתָהּ מִיכָאֵל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּמַקְרִיב אוֹתָהּ קָרְבַּן בְּשָׂמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ובאה) וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם, וּמִתְעַדֶּנֶת בְּאוֹתוֹ צְרוֹר הַחַיִּים, (ישעיה סד) שֶׁעַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגָּן שֶׁל הָאָרֶץ וּמִתְעַדֶּנֶת בְּכָל הָעִדּוּנִים, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּלְּבוּשׁ הַהוּא (ומזדוגת עם נפשו), וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם בְּעִטּוּר שֶׁל אֶחָד פִּי שְׁנַיִם מִכַּמָּה שֶׁהָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. (וזהו בחל, ועולה לישיבות של גן העדן ומתעסקת בתורה, ובכל ראשי חדשים ומועדים ושבתות יורדת להזדוג עם הנפש).
נְשָׁמָה הִיא חֵילָא עִלָּאָה על כָּל אִלֵּין, וְאִיהִי מֵחֵילָא דִדְכוּרָא רָזָא דְאִילָנָא דְחַיֵּי. וְדָא סָלְקָא לְעֵילָא מִיָּד. וְכָל הַנֵּי (ד"א אנון) תְּלַתּ דַּרְגִּין מִתְּקַשְׁרִין כְּחֲדָא דָּא בְּדָא. וְכַד מִתְּפָּרְשָׁן כֻּלְהוּ סָלְקִין ותָּבִין לְהַהוּא אֲתַּר דְּנַפְּקוּ מִנֵּיהּ. הַנְּשָׁמָה הִיא כֹּחַ עֶלְיוֹן עַל כָּל אֵלּוּ, וְהִיא מִכֹּחַ הַזָּכָר, הַסּוֹד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים. וְזוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה מִיָּד, וְכָל אֵלּוּ (אותן) שְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת נִקְשָׁרוֹת יַחַד זֶה עִם זֶה. וּכְשֶׁנִּפְרָדוֹת, כֻּלָּן עוֹלוֹת וְשָׁבוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ.
כַּד הַאי רוּחָא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא וְעָאלַתּ בְּגוֹ מְעַרְתָּא דְּאָדָם וְאֲבָהָן תַּמָּן, אִנּוּן יָהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא וְעָאלַתּ לְגַבֵּי גִנְתָּא דְעֵדֶן, קְרִיבַתּ תַּמָּן וְאַשְׁכָּחַתּ כְּרוּבִים וְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְּהַפֶּכֶתּ. אִי זָכָאתּ חָמָאן פִּנְקָס סִימָנָא וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. כְּשֶׁהָרוּחַ הַזּוֹ יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְנִכְנֶסֶת לַמְּעָרָה שֶׁשָּׁם אָדָם וְהָאָבוֹת, הֵם נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן, וְנִכְנֶסֶת לְגַן הָעֵדֶן. קְרֵבָה לְשָׁם, וּמוֹצֵאת הַכְּרוּבִים וְאוֹתָהּ לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת. אִם זוֹכָה - רוֹאִים פִּנְקָס הַסִּימָן, וּפוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת. וְאִם לֹא - דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה.
וְיָתְּבָא תַּמָּן, כָּל הַהוּא זִמְנָא דְּיָתְּבָא מִתְּלַבְּשָׁא תַּמָּן בְּדִיוּקְנָא דְהַאי עָלְמָא. וּבְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי כַּד בָּעָאתּ לְסַלְקָא. צַּדִּיקַיָּיא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן יַהֲבִין לָהּ פִּנְקָס סִימָנָא, וְסָלְקַתּ בְּהַהוּא עַמּוּדָא וּפָּגְעַתּ בְּאִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשְׁלֵם, אִי זָכְאָה פָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחָא וְעָאלַתּ. וְאִי לָא נָטְלִין מִינָהּ הַהוּא פִּנְקָס וְדַחְיָין לָהּ לְבַר. תָּבַתּ לְגִנְתָּא ואָמְרָה (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וְגו' נָשְׂאוּ אֶתּ רְדִידַי מֵעָלַי, דָּא אִיהוּ פִּנְקָס סִימָנָא דְּנָטְלֵי מִנֵּיהּ (ד"א מינה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹתּ אִלֵּין אִנּוּן נָטְרֵי חוֹמוֹתּ יְרוּשָׁלַיִם. (כדוגמא דא נשמתא לנשמתא אתפשט מההוא לבושא דלעילא ומסתלק לעילא לעילא ואתהני מאור השכינה. ונשמה (ס"א ונפשא) אשתארת בגופא (שמות קמא ב) ובכל רישי ירחי וזמני ושבתי נחתא נשמה לנשמה ומזדווגא לנשמה דאשתארת בגופא ומזדווגא בנשמה ודיוקנא דגנתא דעדן דלתתא הוא אש ומים שנאמר שמים. עד הכא רוחא דשמאלא היורדת למטה אזלת לדרגא דיליה ונפש דיליה אשתארא בגופא דארעא דכתיב, (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב וגו'. ועל דא אמרו דמתיא ידעי בעלמא דאתי מיקרא דצדיקייא ומעלמא תתאה ומשתעיין דא עם דא) (עד כאן סתרי תורה): וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם. כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיּוֹשֶׁבֶת, מִתְלַבֶּשֶׁת שָׁם בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשַׁבָּתוֹת כְּשֶׁרוֹצָה לַעֲלוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן נוֹתְנִים לָהּ פִּנְקָס סִימָן וְעוֹלָה בָּעַמּוּד הַהוּא, וּפוֹגֶשֶׁת אֶת אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אִם זוֹכָה - פּוֹתְחִים לָהּ פֶּתַח וְנִכְנֶסֶת, וְאִם לֹא - נוֹטְלִים מִמֶּנָּה אוֹתוֹ הַפִּנְקָס וְדוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה. הִיא שָׁבָה לַגָּן וְאוֹמֶרֶת, (שיר ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר וְגוֹ', נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי. זֶהוּ פִּנְקָס הַסִּימָן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ (ממנה). שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת, אֵלּוּ אוֹתָם שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם. (כדגמה הזו, הנשמה לנשמה מתפשטת מאותו הלבוש שלמעלה ומסתלקת למעלה למעלה ונהנית מאור השכינה, והנשמה (והנפש) נשארת בגוף, ובכל ראשי החדשים והמועדים והשבתות יורדת נשמה לנשמה ומזדוגת עם הנשמה שנשארה בגוף ומזדוגת עם הנשמה, והדמות של גן העדן שלמעלה היתה מן הרוח והעפר שנכר לגבי מעלה, וסוד חשוב הוא, ובלבוש זה מתלבש י"ה לבוש של גן עדן שלמטה, הוא אש ומים, שנאמר שמים, עד כאן הרוח של השמאל היורדת למטה, יורדת לדרגתה, ונפשה נשארת בגוף של הארץ, שכתוב (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב וגו', ועל זה אמרו שהמתים יודעים בעולם הבא מכבוד הצדיקים ומהעולם התחתון ומספרים זה עם זה), עד כָּאן סתרי תורָה,
Chapter 12
Chapter 12 somebodyLech Lecha 12:106-113 (Chapter 12) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 12:106-113 (Chapter 12) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. מַאי טַעְמָא לְמִצְרַיִם. אֶלָּא בְּגִין דְּשָׁקִיל לְגַן יְיָ. דִּכְתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. דְּתַמָּן שָׁקִיל וְנָחִית חַד נַהֲרָא דְּאִיהוּ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE. Why to Egypt? Because it is compared to the Garden of the Lord, as it is written, “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt”. For there a certain stream (from the Garden) which is on the right descends and flows, as it is written, “The name of the one was Pishon, that it is which compasseth the whole land of Havilah where there is gold” (Gen. 2, 11).
וְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּיָדַע וְעָאל בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. בָּעָא לְמִנְדַע כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְאַחֲדָן לְתַתָּא. וּמִצְרַיִם הֲוָה נָטִיל מִיָּמִינָא (ד"א לימינא) וּבְגִין כָּךְ נָחַת לְמִצְרַיִם. וְתָּא חֲזֵי, כַּפְנָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא אֶלָּא כַּד מִסְתַּלְּקֵי רַחֲמֵי מִן דִּינָא: When Abram knew God and became perfect in faith, he sought to acquaint himself with all those grades (of wisdom) which are attached to the lower world, and since Egypt derived from the Right, he went down to Egypt. (We remark here that famine comes only when mercy ceases to temper justice.)
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרָיְמָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, כַּאֲשֶׁר קָרַב מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (שמות י״ד:י׳) וּפַרְעֹה הִקְרִיב דְּאִיהוּ אַקְרִיב לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתִיוּבְתָּא. אוּף הָכָא הִקְרִיב, דְּאַקְרִיב גַּרְמֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת. לָבֹא מִצְרָיְמָה לְאַשְׁגָּחָא בְּאִנּוּן דַּרְגִּין וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ וּלְאִתְרַחֲקָא מֵעוֹבְדֵי מִצְרַיִם. NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN HE WAS COME NEAR TO ENTER INTO EGYPT. The word hikrib (came near) literally means “brought near”; as much as to say that he brought himself fittingly near to God. TO ENTER INTO EGYPT: i.e. to examine those other (worldly) grades so as to know how to avoid them and to shun the ways of the Egyptians.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, כֵיוָן (ס"א בגין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רְשׁוּ, אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה. וְלָא כְּתִיב רֵד מִצְרָיִם, וְאִצְטָעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִינָהּ דְּשָׂרָה. R. Judah said : ‘Consider this. Because Abram went down to Egypt without first obtaining God’s consent (for nowhere is it written that God told Abram to go down to Egypt), therefore his descendants were enslaved to the Egyptians four hundred years.’ All that night he was filled with anxiety concerning Sarai,
וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְכִי עַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם דְּאִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הֲוַת. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא אִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה בִּסְגִיאוּת צְנִיעוּתָא דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן, וְכַד קָרִיב לְמִצְרַיִם אִתְגַלְיָיא אִיהִי וְחָמָא בָּהּ. AND HE SAID TO SARAI HIS WIFE, BEHOLD NOW I KNOW THAT THOU ART A FAIR WOMAN TO LOOK UPON. Did he then not know it before? This confirms what we have learnt, that up to that time Abram had never looked closely at the features of Sarai on account of the excessive modesty which ruled their intercourse, but when he approached Egypt they were disclosed, and he saw how fair she was.
דָּבָר אַחֵר בְּמָּה יָדַע, אֶלָּא עַל יְדָא דְּטוֹרַח אוֹרְחָא בַּר נָשׁ מִתְבַּזֶּה וְהִיא קָיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דִילָהּ וְלָא אִשְׁתַּנִּי. דָּבָר אַחֵר הִנִּה נָא יָדַעְתִּי דְּחָמָא עִמָּהּ שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְרְחַץ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא. According to another explanation, he knew it through the fact that, contrary to the usual experience, she looked as beautiful as ever after the fatigues of the journey. Another explanation is that Abram said so because he saw with her the Shekinah. It was on this account that Abram made bold to say subsequently, “she is my sister”,
וּמִלָּה דָא אִסְתָּלַּק לִתְרֵי גְּוָונִין. חַד כְּמַשְׁמָעוֹ. וְחַד כְּדִכְתִיב, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב, (דברים ה׳:כ״ד) וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ, כְּלַפֵּי שְׁכִינָה אָמַר בַּעֲבוּרֵךְ יִיטַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. בְּגִין דִּבְדָא יִסְתַּלַּק בַּר נָשׁ וְיִזְכֶּה לְאִסְתַּלְּקָא לְאָרְחָא דְחַיֵּי. with a double meaning: one the literal, the other figurative, as in the words “say to Wisdom, thou art my sister” (Prov. 7, 4). SAY NOW THOU ART MY SISTER.
אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי וְגו'. רַבִּי יֵיסָא אָמַר יָדַע הֲוָה אַבְרָהָם דְּכֻלְהוּ מִצְרָאֵי שְׁטִיפִין אִנּוּן בְּזִמָּה, וְכֵיוָן דְּכָל הַאי יָדַע אַמַּאי לָא דָחִיל עַל אִתְּתֵיהּ דְּלָא אַהֲדַר מֵאָרְחָא וְלָא יֵיעוּל לְתַמָּן. אֶלָּא בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא עִמָּהּ: SAY NOW THOU ART MY SISTER. R. Yesa said: ‘Abram knew that all the Egyptians were full of lewdness. It may therefore seem surprising that he was not apprehensive for his wife and that he did not turn back without entering the country. But the truth is that he saw with her the Shekinah and was therefore confident.
Lech Lecha 12:113 (Chapter 12) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 12:113 (Chapter 12) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. מַאי טַעְמָא לְמִצְרַיִם. אֶלָּא בְּגִין דְּשָׁקִיל לְגַן יְיָ. דִּכְתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. דְּתַמָּן שָׁקִיל וְנָחִית חַד נַהֲרָא דְּאִיהוּ לְיָמִינָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE. Why to Egypt? Because it is compared to the Garden of the Lord, as it is written, “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt”. For there a certain stream (from the Garden) which is on the right descends and flows, as it is written, “The name of the one was Pishon, that it is which compasseth the whole land of Havilah where there is gold” (Gen. 2, 11).
וְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּיָדַע וְעָאל בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. בָּעָא לְמִנְדַע כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְאַחֲדָן לְתַתָּא. וּמִצְרַיִם הֲוָה נָטִיל מִיָּמִינָא (ד"א לימינא) וּבְגִין כָּךְ נָחַת לְמִצְרַיִם. וְתָּא חֲזֵי, כַּפְנָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא אֶלָּא כַּד מִסְתַּלְּקֵי רַחֲמֵי מִן דִּינָא: When Abram knew God and became perfect in faith, he sought to acquaint himself with all those grades (of wisdom) which are attached to the lower world, and since Egypt derived from the Right, he went down to Egypt. (We remark here that famine comes only when mercy ceases to temper justice.)
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרָיְמָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, כַּאֲשֶׁר קָרַב מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, אֶלָּא כְּדִכְתִיב, (שמות י״ד:י׳) וּפַרְעֹה הִקְרִיב דְּאִיהוּ אַקְרִיב לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתִיוּבְתָּא. אוּף הָכָא הִקְרִיב, דְּאַקְרִיב גַּרְמֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת. לָבֹא מִצְרָיְמָה לְאַשְׁגָּחָא בְּאִנּוּן דַּרְגִּין וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְיהוּ וּלְאִתְרַחֲקָא מֵעוֹבְדֵי מִצְרַיִם. NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN HE WAS COME NEAR TO ENTER INTO EGYPT. The word hikrib (came near) literally means “brought near”; as much as to say that he brought himself fittingly near to God. TO ENTER INTO EGYPT: i.e. to examine those other (worldly) grades so as to know how to avoid them and to shun the ways of the Egyptians.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, כֵיוָן (ס"א בגין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רְשׁוּ, אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה. וְלָא כְּתִיב רֵד מִצְרָיִם, וְאִצְטָעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִינָהּ דְּשָׂרָה. R. Judah said : ‘Consider this. Because Abram went down to Egypt without first obtaining God’s consent (for nowhere is it written that God told Abram to go down to Egypt), therefore his descendants were enslaved to the Egyptians four hundred years.’ All that night he was filled with anxiety concerning Sarai,
וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְכִי עַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם דְּאִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הֲוַת. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ דְּעַד הַהִיא שַׁעֲתָא לָא אִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה בִּסְגִיאוּת צְנִיעוּתָא דְּהֲוַת בֵּינֵיהוֹן, וְכַד קָרִיב לְמִצְרַיִם אִתְגַלְיָיא אִיהִי וְחָמָא בָּהּ. AND HE SAID TO SARAI HIS WIFE, BEHOLD NOW I KNOW THAT THOU ART A FAIR WOMAN TO LOOK UPON. Did he then not know it before? This confirms what we have learnt, that up to that time Abram had never looked closely at the features of Sarai on account of the excessive modesty which ruled their intercourse, but when he approached Egypt they were disclosed, and he saw how fair she was.
דָּבָר אַחֵר בְּמָּה יָדַע, אֶלָּא עַל יְדָא דְּטוֹרַח אוֹרְחָא בַּר נָשׁ מִתְבַּזֶּה וְהִיא קָיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דִילָהּ וְלָא אִשְׁתַּנִּי. דָּבָר אַחֵר הִנִּה נָא יָדַעְתִּי דְּחָמָא עִמָּהּ שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְרְחַץ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא. According to another explanation, he knew it through the fact that, contrary to the usual experience, she looked as beautiful as ever after the fatigues of the journey. Another explanation is that Abram said so because he saw with her the Shekinah. It was on this account that Abram made bold to say subsequently, “she is my sister”,
וּמִלָּה דָא אִסְתָּלַּק לִתְרֵי גְּוָונִין. חַד כְּמַשְׁמָעוֹ. וְחַד כְּדִכְתִיב, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ. וּכְתִיב, (דברים ה׳:כ״ד) וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ, כְּלַפֵּי שְׁכִינָה אָמַר בַּעֲבוּרֵךְ יִיטַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. בְּגִין דִּבְדָא יִסְתַּלַּק בַּר נָשׁ וְיִזְכֶּה לְאִסְתַּלְּקָא לְאָרְחָא דְחַיֵּי. with a double meaning: one the literal, the other figurative, as in the words “say to Wisdom, thou art my sister” (Prov. 7, 4). SAY NOW THOU ART MY SISTER.
אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי וְגו'. רַבִּי יֵיסָא אָמַר יָדַע הֲוָה אַבְרָהָם דְּכֻלְהוּ מִצְרָאֵי שְׁטִיפִין אִנּוּן בְּזִמָּה, וְכֵיוָן דְּכָל הַאי יָדַע אַמַּאי לָא דָחִיל עַל אִתְּתֵיהּ דְּלָא אַהֲדַר מֵאָרְחָא וְלָא יֵיעוּל לְתַמָּן. אֶלָּא בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא עִמָּהּ: SAY NOW THOU ART MY SISTER. R. Yesa said: ‘Abram knew that all the Egyptians were full of lewdness. It may therefore seem surprising that he was not apprehensive for his wife and that he did not turn back without entering the country. But the truth is that he saw with her the Shekinah and was therefore confident.
Chapter 13
Chapter 13 somebodyLech Lecha 13:128-129 (Chapter 13) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 13:128-129 (Chapter 13) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי כְּבֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּתֵיבָה אָעִיל לָהּ, וּפְתָחוּ לָהּ לְמֵיסַב מִנָּה קוּסְטוּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הֲוָה נְהוֹרָא כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. NOW IT CAME TO PASS THAT WHEN ABRAM WAS COME TO EGYPT THE EGYPTIANS BEHELD THE WOMAN THAT SHE WAS VERY FAIR. R. Judah said: He brought her in a box, and they opened it to levy duty. When it was opened a light like that of the sun shone forth, as it says “that she was very fair”.
מַאי מְאֹד, אֶלָּא דְּחָמוּ בַּתֵּיבָה דִיוּקְנָא (נ"א נהורא) אָחֳרָא. אַפִּיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה מַאי וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, אֶלָּא דְּאֲפִיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְּמִין וּכְדֵין וַיְהַלְּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וְגו'. (כאן שייך מה שבז"ח דף לח ע"ב) The word “very” indicates that they saw in the box another figure; for when they took her out, they saw a figure in the box as before. Hence the Scripture repeats, AND THE PRINCES OF PHARAOH SAW HER, and on this account THEY PRAISED HER TO PHARAOH.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וַוי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא דְעָלְמָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בַּעֲבִידְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִנּוּן לָא מִסְתַּכְּלֵי (בכלא) דְּכָל מַה דְּהֲוֵי בְּעָלְמָא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ, דְּאִיהוּ יָדַע בְּקַדְמִיתָא מַה דִּלְהוֵי בְּסוֹפָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ו:י׳) מַגִּיד מֵרִאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ אִסְתָּכֵי וְעֲבִיד עֲבִידָן בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְסָלְקָא לוֹן לְבָתַר יוֹמִין. R. Isaac said: ‘Woe to the sinners of the world who do not know and do not observe the work of the Holy One, blessed be He, nor do they reflect that all which takes place in the world is from God, who knows from the outset what will be at the end, as it is written, “declaring the end from the beginning” (Is. 46, 10). He looks ahead and lays a train now for developments in the distant future.
תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאִנְסִיבַת שָׂרַי לְגַבֵּי פַּרְעֹה, לָא אַלְקֵי הוּא, וְאַלְקָאוּתָא דָּא גָּרִים אַלְקָאוּתָא לְבָתַר כֵּן דְּיִלְקוּן מִצְרַיִם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, כְּתִיב הָכָא נְגָעִים גְּדוֹלִים וּכְתִיב הָתָם (דברים ו׳:כ״ב) וַיִּתֵּן יְיָ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם. מַה לְּהַלָּן עֶשֶׂר מַכּוֹת אַף כָּאן עֶשֶׂר מַכּוֹת. כְּמָה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִסִּין וּגְבוּרָן לְיִשְׂרָאֵל לֵילְיָא, אוּף הָכָא עֲבַד לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשָׂרָה נִסִּין וּגְבוּרָאן לֵילְיָא. Thus had not Sarai been taken to Pharaoh, he would not have been plagued, and it was his castigation which caused the subsequent castigation of the Egyptians. The word “great” is applied here to the plagues inflicted on Pharaoh and also to the “signs and wonders which God showed upon Egypt” (Deut. 6, 22), to indicate that here, as there, were ten plagues, and that just as God performed wonders for Israel by night, so He performed wonders for Sarai by night.’
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. אָמַר דָּוִד אַף עַל גַּב דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יֵיתוּן לַאֲגָחָא בִּי קְרָבָא, וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב מָגֵן בַּעֲדִי. אָמַר דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה לָא עַבְדֵי בִּי חֲתִימָה דִבְרָכָה כְּמָה דְּחָתְמֵי בְּרָכָה בְּאַבְרָהָם דִּכְתִיב אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. וְאָמְרֵי מָגֵן אַבְרָהָם. R. Jose expounded the text: Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of mine head (Ps. 3, 4). He said: ‘What David meant was: “though the whole world should come to make war on me, thou, O Lord, art a shield about me”. David further said to God: “Sovereign of the Universe, wherefore do not the Israelites conclude one of their blessings with my name as they do with the name of Abraham,1The first blessing of the Amidah. of whom it is written ‘I am thy shield’ (Gen. 15, 1)?”
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, אַבְרָהָם כְּבָר בְּחַנְתִּיו וּצְרַפְתִּיו וְקָאִים קַמָּאי בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. אָמַר לֵיהּ דָּוִד אִי הָכִי (תהילים כ״ו:ב׳) בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. כֵּיוָן דְּעֲבַד הַהִיא מִלָּה דְּבַת שֶׁבַע אִדְכַּר דָּוִד קַמֵּיהּ עַל מַה דְּאָמַר. אָמַר (תהילים י״ז:ג׳) בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. God replied: “Abraham I have already tried and tested and found to be wholly stedfast.” Said David: “If so, ‘examine me, O Lord, and prove me, try my reins and my heart’ (Ps. 26, 2).” When he sinned in the matter of Bathsheba, David remembered what he had said, and he exclaimed “‘Thou hast proved mine heart, thou hast visited me in the night, thou hast tried me and hast not found,
אָמַר אֲנָא אֲמִינָא בְּחָנִנִי יְיָ וְנַסֵּנִי וְאַנְתְּ בָּחַנְתָּ לִבִּי. אֲנָא אֲמִינָא צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְאַתְּ צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא לָא אַשְׁכַּחְתְּ לִי כְּדְקָא יְאוּת. זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. מַאן יִתֵּן וְהַאי מִלָּה דַּחֲשָׁבִית דְּלָא יַעֲבָר לִי פּוּמָאי, my thoughts should not have passed my mouth’ (Ps. 17, 3). I said, Examine me, O Lord, and prove me, and thou hast proved my heart; I said, Try my reins, and thou hast tried me; but thou hast not found me as I should be; would that what was in my mind had not passed my lips.”
וְעִם כָּל דָּא חָתְמִין בֵּיהּ בְּרָכָה דְּקָאֲמָרָן מָגֵן דָּוִד, וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹד וּמֵרִים רֹאשִׁי. (ד"א ל"ג והאי) וַדַּאי דַּרְגָּא דָּא יְקָרָא דִילִי דְּאֲנָא מִתְעַטַּרְנָא בֵּיהּ: (And with all this the Israelites do conclude a blessing with his name.1The third blessing after the Haftarah. Therefore David said: “‘Thou, O Lord, art a shield about me, my glory and the lifter up of my head’: this grade assuredly is my glory with which I am crowned.”’
וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מָגֵן לְצַדִּיקַיָּיא דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עַל אַבְרָהָם דְּלָא יִשְׁלְטוּן בֵּיהּ וּבְאִתְּתֵיהּ. AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM, AND THEY SENT HIM ON HIS WAY. Assuredly God is a shield to the righteous to save them from falling into the power of men, and so God shielded Abram that the Egyptians should not have power to harm him and his wife.
תָּא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדֵי מִנָּהּ דְּשָׂרָה כָּל הַהוּא לֵילְיָא, אֲתָא פַּרְעֹה לְמִקְרַב בַּהֲדָהּ, אֲתָא מַלְאַךְ וְאַלְקֵי לֵיהּ, כָּל אֵימַת דְּאֲמְרָה שָׂרָה אַלְקֵי הוּא מַלְקֵי, וְאַבְרָהָם הֲוָה מַתְקִיף בְּמָארֵיהּ דְּהָא שָׂרָה לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וְהָכָא נִסְיוֹנָא הוּא דְּלָא הִרְהֵר אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. For the Shekinah did not leave Sarai all that night. When Pharaoh tried to approach her, the angel came and smote him. Whenever Sarai said “smite”, he smote, and meanwhile Abram firmly trusted in God that He would allow no harm to come to Sarai, as it is written, “the righteous are bold as a lion” (Prov. 28, 1). This is one of the trials which Abram endured without complaining against God.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק תָּא חֲזֵי, דִּבְגִין כָּךְ לָא פַקֵּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ מִגַרְמֵיהּ נָחַת, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי עָלְמָא דְּאָמַר לֵיהּ כֵּן וּלְבָתַר אִצְטַעֵר עַל אִתְּתֵיהּ. R. Isaac said that God purposely refrained from telling Abram to go down to Egypt, and allowed him to go of his own accord, in order that people might not be able to say that after making him go there He brought trouble on him through his wife.
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. מִפְּנֵי מָה אַקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר. מַה תָּמָר כֵּיוָן דְּגָזְרִין לֵיהּ לָא סָלִיק עַד זְמַן סַגְיָא, אוּף הָכִי צַדִּיק כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא לָא סָלִיק אַחֵר תְּחוֹתוֹי עַד זְמַן סַגְיָא. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא אוּף הָכִי נָמֵי. R. Isaac here expounded the text The righteous shall flourish like the palm tree, he shall grow like the cedar in Lebanon (Ps. 92, 13). ‘Why is the righteous man compared to a palm tree? Because just as, if a palm tree is cut down, it takes a long time for one to grow again, so if the world loses a righteous man, it is a long time before another arises in his place.
כַּתָּמָר יִפְרָח מַה תָּמָר לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. אוּף הָכִי צַדִּיק לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר צַדִּיק וְנוּקְבָא צַדֶּקֶת, כְּגַוְונָא דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה. Further, just as a palm tree does not grow unless the male be accompanied by the female, so the righteous cannot flourish save when they are male and female together, like Abram and Sarai.
כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא מָה אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי, אוּף הָכִי צַדִּיק הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי. וְעָלְמָא לָא קָיְימָא אֶלָּא עַל צַדִּיק חַד דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעֲלֵיהּ קָאִים עָלְמָא, וּבְגִינֵיהּ אִסְתְּמִיךְ, וְעֲלֵיהּ אִשְׁתִּיל. Again, “he shall grow like a cedar in Lebanon”: just as a cedar is pre-eminent and all can sit under it, so the righteous man is pre-eminent and all sit under him. The world is supported upon one righteous one, as it is written, “the righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).’
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וְהָא תָּנִינָן דְּעַל שִׁבְעָה סָמְכִין עָלְמָא קָיְימָא דִּכְתִיב, (משלי ט׳:א׳) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל (הכא) כֻּלְהוּ אָחֳרָנִין בִּשְׁבִיעָאָה קָיְימֵי דְּאִיהוּ סָמְכָא דְעָלְמָא, וְאִיהוּ צַדִּיק וְדָא אַשְׁקֵי (לעלמא) וְרָוִי עָלְמָא (ס"א מן כלא) וְזָן כֹּלָּא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו ג׳:י׳) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יאכֵלוּ. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:ט׳) טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. Said R. Judah, ‘Is it not a dictum of the Rabbis that the world rests on seven supports, as it is written, “Wisdom hath hewn out her seven pillars” (Prov. 9, 1)?’ R. Jose replied: ‘That is so, but those others depend on one who is the real support of the world. This is the Zaddik who waters and refreshes the world and feedeth all, and of whom it is written, “Say of the Zaddik that he is good, for (through him) they eat of the fruit of their works” (Is. 3, 10), and again, “The Lord is good to all and his tender mercies are over all his works” (Ps. 145, 9).’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. דָּא הוּא סָמְכָא דְעָלְמָא קָאִים עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ אַשְׁקֵי לְגִנְתָא (דעדן) וְגִנְתָא אִשְׁתַּקֵּי מִנֵּיהּ וּמִנֵּיהּ עֲבִידָא פֵּירִין. וְכֻלְהוּ פֵּירִין פָּרְחִין בְּעָלְמָא וְאִנּוּן קִיּוּמָא דְעָלְמָא קִיּוּמָא דְאוֹרַיְיתָא, וּמַאן נִינְהוּ, נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּאִנּוּן פְּרִי עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְגִין כָּךְ בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא סָלְקָן. R. Isaac said: ‘The Scripture tells us that “a river went forth from Eden to water the garden” (Gen. 2, 10). It is this river which is the support upon which the world rests. It waters the Garden and causes it to bear fruits which spring up and blossom in the world, and which uphold the world and make possible the study of the Torah. What are these fruits? They are the souls of the righteous which are the fruit of God’s handiwork. Therefore every night the souls of the righteous mount on high,
Chapter 15
Chapter 15 somebodyLech Lecha 15:140-145 (Chapter 15) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 15:140-145 (Chapter 15) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא לֵילְיָא דְּשָׂרָה הֲוַת לְגַבֵּיהּ דְּפַרְעֹה אָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְזַמְרָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, אָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּכוּ זִילוּ וְעֲבִידוּ מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין בְּמִצְרַיִם, רְשִׁימוּ לְמַאן דְּאֲנָא זַמִּין לְמֶעְבַּד לְבָתַר, (דא) מַה כְּתִיב וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדוֹלִים וְגו'. He, as it were, awoke the dawn, as it is written, “Awake, my glory, awake, psaltery and harp; I myself will awake right early” (Ps. 57, 9). In the night when Sarai was with Pharaoh, the angels came to sing praises before God, but God said to them, “Go all of you, and deal heavy blows on Egypt, in anticipation of what I intend to do subsequently”; hence it is written, “And the Lord smote Pharaoh with great plagues.”
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וְגו'. מְנָא הֲוָה יָדַע, דְּהָא לָא כְּתִיב הָכָא כְּמָה דְּאִתְּמָר בַּאֲבִימֶלֶךְ דִּכְתִיב וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְגו', וְהָכָא לָא אָמַר לֵיהּ מִדִּי. Then, PHARAOH CALLED ABRAM, ETC. What gave him this idea, seeing that God did not say anything to him as He did later to Abimelech, as when He said, “And now restore the man’s wife, for he is a prophet”, etc. (Gen. 20, 7)?’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָא כְּתִיב עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָכִי הֲווּ אָמְרֵי לֵיהּ, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. דְּהָא לָא הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ כְּמָה דִּמְמַלֵּיל בַּאֲבִימֶלֶךְ, אֶלָּא בְּמִלָּה דָא אִתְּמָר וְלָא יַתִּיר, מַכְתְּשָׁא דָא עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אִיהִי, וְלָא הֲוָה מַלִּיל (דא) עִמֵּיהּ, כְּדֵין יָדַע (הוא) דְּהָא אִתְּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִיהִי, מִיָּד וַיִּקְרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר וְגו'. Said R. Isaac, ‘The answer is contained in the words BECAUSE OF SARAI ABRAM’S WIFE: the angels as they smote him said “this blow is because of Sarai Abram’s wife” and no more, and then he knew that she was Abram’s wife, and straightway “Pharaoh called Abram and said, etc.”
וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים. לָמָּה בְּגִין דְּלָא יִקְרַב בַּר נַשׁ בְּהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ, לְוָיָיה עֲבָדוּ לֵיהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אַנְתְּ זַמִּין לְמֶעְבַּד לִבְנוֹי אַתְּ תּוֹזִיף לוֹן מֵאַרְעָךְ דִּכְתִיב, (שמות י״ג:י״ז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם דְּאוֹזִיף לוֹן מִכָּל אַרְעֵיהּ. AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM: why so? In order that no man should come near to hurt them. AND THEY BROUGHT HIM ON THE WAY: i.e. they conducted him through the land of Egypt. Said God to him: So art thou destined to do to his descendants: thou shalt conduct them from thy land, as it is written, “And it came to pass when Pharaoh let go (beshallach, lit. escorted) the people” (Ex. 13, 17).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא כָּל כָּךְ לָמָּה אִזְדַּמֵּן לֵיהּ לְאַבְרָהָם וּלְמַאי אִיצְטְרִיךְ, אֶלָּא בְּגִין לְגַדְּלָא שְׁמֵיהּ דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה בְּעָלְמָא, דְּאָפִילּוּ בְּמִצְרַיִם דְּאִנּוּן חֳרָשֵׁי עָלְמָא וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אִתְגַּדַּל אַבְרָהָם וְאִסְתַּלִּיק לְעֵילָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, לְאָן אֲתַר הַנֶּגְבָּה. (ומאי הוא ואשתו וכל אשר לו, אלא לאודעא דלא גזלו מניה מדעם מאנון מתנן דיהבו ליה בדיל שרה דתהא למלכא) R. Abba said: ‘All this happened to Abram and he had to go through all this only in order that he and Sarai might acquire a great name in the world. For even in Egypt, a country of magicians from whom no man could escape, Abram distinguished himself, and he raised himself there to a higher eminence, as it is written, AND ABRAM WENT UP OUT OF EGYPT. To where did he ascend? INTO THE SOUTH.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, וְקָא רָמַז הָכָא בְּחָכְמְתָא וְדַרְגִּין דִּלְתַתָּא דְּקָא נָחִית אַבְרָהָם לְעוּמְקַיָּיא דִלְהוֹן וְיָדַע לוֹן, וְלָא אִתְדַּבָּק בְּהוּ, וְתָב לְקַמֵּי מָרֵיהּ. Said R. Simeon: ‘Observe that these words have an inner meaning, and indicate to us that Abram went down to the “lower degrees” in Egypt, and probed them to the bottom, but clave not to them and returned unto his Master.
וְלָא אִתְפַּתָּא בְּהוּ כְּאָדָם דְּכַד מָטָא לְהַהוּא דַרְגָא אִתְפַּתָּא בְּנָחָשׁ וְגָרִים מוֹתָא לְעָלְמָא. וְלָא אִתְפַּתָּא כְּנֹחַ דְּכַד נָחַת וּמָטָא לְהַהוּא דַרְגָּא מַה כְּתִיב, (בראשית ט׳:כ״א) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. אָהֳלֹה כְּתִיב בְּה"א. He was not like Adam, who, when he descended to a certain grade, was enticed by the serpent and brought death upon the world; nor was he like Noah, who, when he descended to a certain grade, was enticed and “drank of the wine and became drunk and was uncovered in the midst of his tent” (Gen. 9, 21).
אֲבָל בְּאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם. דְּסָלִיק וְלָא נָחִית, וְתָב לְאַתְרֵיהּ לְדַרְגָא עִלָּאָה דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹבָדָא דָא הֲוָה, בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא דְּאִתְקַיָּים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ וְלָא אִתְפַּתָּא וְקָם בְּקִיּוּמָא וְתָב לְאַתְרֵיהּ. הַנֶּגְבָּה, דָּא דָרוֹם דַּרְגָּא עִלָּאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אוּף הָכָא הַנֶּגְבָּה, אֲתַר דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. Unlike them, Abram came up again and returned to his place, to the upper grade to which he had been attached previously. This whole incident is related in order to show that he was stedfast in his attachment to Wisdom, and was not seduced, and returned to his former condition. “Into the South”: this is the higher grade to which he was attached at first, as it is written, “going on still to the South”.
תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, אִי אַבְרָם לָא יֵיחוּת לְמִצְרַיִם וְלָא יִצְטָרֵף תַּמָּן בְּקַדְמִיתָא. לָא יְהֵא חוּלַק עַדְבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּגַוונָא דָא לִבְנוֹי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעבַּד לֵיהּ (ד"א לון) עַמָּא חָדָא עַמָּא שְׁלִים וּלְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, אִי לָא נָחֲתוּ בְּקַדְמִיתָא לְמִצְרַיִם וְלָא יִצְטַרְפוּן תַּמָּן, לא הֲווּ עַמָּא יְחִידָא דִילֵיהּ. The inner significance of this narrative is that if Abram had not gone down to Egypt and been tested there, his portion would not have been in the Lord. Similarly with his descendants, whom God desired to make a unique and perfect people and to bring near to Himself: if they had not first gone down to Egypt and been tested there, they would not have been God’s chosen people.
(סא א) כְּגַוְונָא דָא אִי לָא אִתְיְיהִיבַת אַרְעָא קַדִּישָׁא לִכְנַעַן בְּקַדְמיתָא וְיִשְׁלוֹט בָּהּ לָא הֲות אַרְעָא חוּלְקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וכֹלָּא רָזָא חָדָא. Similarly, too, if the Holy Land had not been first given to Canaan to rule over, it would not have become the lot and portion of the Holy One, blessed be He. In all these facts the same mystical purpose is to be observed.’
Chapter 17
Chapter 17 somebodyLech Lecha 17:152-163 (Chapter 17) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 17:152-163 (Chapter 17) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דְּאִיהִי שָׁלְטָא בַּלַּיְלָה וּלְמִרְדַּף בָּתַר דַּרְגָּא. רוּחַ בַּיּוֹם, דִּכְתִיב נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה, דָּא נֶפֶשׁ דְּאִיהִי שָׁלְטָא בַּלַּיְלָה. אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. דָּא רוּחַ דְּאִיהוּ שָׁלְטָא בִּימָמָא. Again, the words “With my soul have I desired thee in the night” refer to the soul (nefesh) which has sway by night, while the words “with my spirit within me will I seek thee early” refer to the spirit (ruah) which has sway by day.
וְאִי תֵימָא דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִנּוּן בִּפְרוּדָא, לָאו הָכִי, דְּהָא דַּרְגָּא חַד אִנּוּן, וְאִנּוּן תְּרֵין בְּחִבּוּרָא חַד. וְחַד עִלָּאָה דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ וְאִתְדַּבָּק בְּהוּ וְאִנּוּן בֵּיהּ (ואקרון) וְאִתְקְרִיאַת נְשָׁמָה, “Soul “(nefesh) and “spirit” (ruah) are not two separate grades, but one grade with two aspects. There is still a third aspect which should dominate these two and cleave to them as they to it, and which is called “higher spirit” (neshamah).
וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין סָלְקָאן בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, דְּכַד מִסְתַּכְּלָן אִלֵּין דַּרְגִּין יִסְתַּכֵּל בַּר נָשׁ בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְהַאי נְשָׁמָה עָיִיל בְּהוּ וּמִתְדַּבְּקָן בָּהּ, וְכַד הַאי שָׁלְטָא כְּדֵין הַהוּא בַּר נָשׁ אִקְרֵי קָדוֹשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא. רְעוּתָא חָדָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (All these grades are arranged in wisdom, and contemplation of them throws light on the higher Wisdom.) This spirit enters into them and they cleave to it, and when it dominates, such a man is called holy, perfect, wholly devoted to God.
נֶפֶ"שׁ אִיהוּ אִתְעֲרוּתָא תַּתָּאָה וְדָא סְמִיכָא בְּגוּפָא וְזָנַת לֵיהּ, וְגוּפָא אָחִיד בָּהּ וְהִיא אִתְאַחֲדַת בְּגוּפָא. לְבָתַר אִתְתַּקְנַת וְאִתְעֲבִידַת כֻּרְסְיָיא לְאַשְׁרָאָה עֲלָהּ רוּחַ בְּאִתְעֲרוּתָא דְּהַאי נֶפֶשׁ דְּאִתְאֲחִידַת בְּגוּפָא, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיה לב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. “Soul” (nefesh) is the lowest stirring, it supports and feeds the body and is closely connected with it. When it sufficiently qualifies itself, it becomes the throne on which rests the lower spirit (ruah), as it is written, “until the spirit be poured on us from on high” (Is. 32, 15).
לְבָתַר דִּמְתַקְּנִי תַּרְוַויְיהוּ, זְמִינִין לְקַבְּלָא נְשָׁמָה. דְּהָא רוּחַ אִתְעֲבִיד כֻּרְסְיָיא לְגַבֵּי נְשָׁמָה לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ, וְהַאי נְשָׁמָה אִיהִי סְתִימָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא טְמִירָא דְכָל טְמִירִין. When both have prepared themselves sufficiently, they are qualified to receive the higher spirit (neshamah), to which the lower spirit (ruah) becomes a throne, and which is undiscoverable, supreme over all.
אִשְׁתְּכַח דְּאִית (לה) כֻּרְסְיָיא לְכֻּרְסְיָיא וְכֻּרְסְיָיא לְגַבֵּי עִלָּאָה עֲלַיְיהוּ. וְכַד תִּסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין תִּשְׁכַּח רָזָא דְחָכְמְתָא בְּהַאי מִלָּה. וְכֹלָּא הוּא חָכְמְתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּהַאי גַוְונָא מִלִּין סְתִימִין. Thus there is throne resting on throne, and a throne for the highest. From observing these grades of the soul, one obtains an insight into the higher Wisdom, and it is wholly through Wisdom that in this way certain mysteries are connected together.
תָּא חֲזֵי (לעיל עז ב) נֶפֶשׁ אִיהִי אִתְעֲרוּתָא תַּתָּאָה דְּאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּגוּפָא. כְּגַוְונָא דִנְהוֹרָא דְּבוּצִינָא. דִּנְהוֹרָא תַּתָּאָה דְּאִיהִי אוּכְמָא אִתְדַּבְּקַת בִּפְתִילָה וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ וְלָא אִתְתַּקְנַת אֶלָּא בָּהּ. וְכַד אִתְתַּקְנַת בַּפְּתִילָה אִתְעֲבִידַת כֻּרְסְיָיא לִנְהוֹרָא עִלָּאָה חִוָּורָא דְּשַׁרְיָיא עַל הַהוּא נְהוֹרָא אוּכְמָא. For nefesh is the lowest stirring to which the body cleaves, like the dark light at the bottom of the candle-flame which clings to the wick and exists only through it. When fully kindled it becomes a throne for the white light above it.
לְבָתַר כַּד מִתְתַּקְנָן תַּרְוַויְיהוּ אִתְעֲבִידַת הַהוּא נְהוֹרָא חִוָּורָא כֻּרְסְיָיא לִנְהוֹרָא סְתִימָאָה דְּלָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְיְידַע מַה דְּשָׁרָא עַל הַהוּא נְהוֹרָא חִוָּורָא. וּכְדֵין נְהוֹרָא שְׁלִים. וְכָךְ הוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ שְׁלִים בְּכֹלָּא. וּכְדֵין אִקְרֵי קָדוֹשׁ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט״ז:ג׳) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְגו'. כְּגַוְונָא דָא בְּרָזָא עִלָּאָה. When both are fully kindled, the white light becomes a throne for a light which cannot be fully discerned, an unknown something resting on that white light, and so there is formed a complete light. So with the man who attains perfection and is called “holy”, as in the verse “for the holy ones that are in the earth”. And so also in the upper world.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל אַבְרָהָם לְאַרְעָא, אִתְחֲזִיִ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, וְקַבִּיל תַּמָּן נֶפֶשׁ וּבָנָה מִזְבֵּחַ לְהַהוּא דַרְגָא. לְבָתַר הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה דְּקַבִּיל רוּחַ. לְבָתַר (עד) דְּסָלִיק לְאִתְדַּבְּקָא גּוֹ נְשָׁמָה כְּדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם, דָּא הִיא נְשָׁמָה דְּאִיהִי סְתִימָא דְכָל סְתִימִין. Hence at the time when Abram entered the land God appeared to him and he received there a nefesh, and built an altar to the corresponding grade (of divinity). Then “he journeyed to the South”, receiving a ruah. Finally he rose to the height of cleaving to God through the medium of the neshamah, whereupon he “built an altar to the Lord”, indicating the most recondite grade corresponding to the neshamah.
לְבָתַר יָדַע דְּבָעֵי לְאִצְטְרָפָא וּלְאִתְעַטְּרָא בְּדַרְגִּין, מִיָּד וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה, וְאִשְׁתְּזִיב מִתַּמָּן. וְלָא אִתְפַּתָּא גּוֹ אִנּוּן טְהִירִין, וְאִתְצָרִיף וְתָב לְאַתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּנָחַת וְאִתְצָרִיף, מִיָּד וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, סָלִיק וַדַּאי וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאִתְדָּבַּק בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דִּכְתִיב הַנֶּגְבָּה. He then found that it was requisite for him to test himself and endow himself with grades, so he went down to Egypt. There he preserved himself from being seduced by those bright essences, and after testing himself he returned to his place: he “went up” from Egypt literally, strengthened and confirmed in faith, and reached the highest grade of faith.
מִכָּאן וּלְהָלְאָה יָדַע אַבְרָהָם חָכְמְתָא עִלָּאָה וְאִתְדָּבַּק בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְעֲבִיד יָמִינָא דְעָלְמָא. כְּדֵין וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנְה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. כָּבֵד מְאֹד בְּסִטְרָא דְמִזְרָח. בַּמִּקְנֶה בְּסִטְרָא דְמַעֲרָב. בַּכֶּסֶף מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם. בַּזָּהָב מִסִּטְרָא דְצָפוֹן. Thenceforth Abram was acquainted with the higher Wisdom and clung to God and became the right hand of the world. Hence it says AND ABRAM WAS VERY RICH IN CATTLE, IN SILVER, AND IN GOLD: “very rich”, from the side of the East; “in cattle”, from the side of the West; “in silver”, from the side of the South; “in gold”, from the side of the North.’
אָתוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא וְכֻלְהוּ חַבְרַיָא וּנְשָׁקוּ יְדוֹי. בְּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר וַוי וַוי כַּד תִּסְתַּלַּק מִן עָלְמָא מַאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּחַבְרַיָיא דְּשָׁמְעִין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִלֵּין מִפּוּמָךְ. R. Eleazar and R. Abba and all the companions thereupon came and kissed his hands. R. Abba wept and said, ‘Alas, alas, when thou departest from the world, who shall cause the light of the Torah to shine forth? Happy the lot of the companions who hear these words of the Torah from thy mouth,’
Chapter 18
Chapter 18 somebodyLech Lecha 18:165-173 (Chapter 18) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 18:165-173 (Chapter 18) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיֵּלֶךָ לְמַסָּעָיו, לְמִפְקַד אַתְרֵיהּ וְדַרְגּוֹי. לְמַסָּעָיו לְמַסָּעוֹ כְּתִיב, מַאן מַסָּעוֹ. דָּא דַרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, כְּתִיב הָכָא מַסָּעוֹ וּכְתִיב הָתָם (מלכים א ו׳:ז׳) אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסַּע נִבְנֶה. וְהָא אוֹקִימְנָא אֶבֶן שְׁלֵמָה וַדַּאי. מַסַּע כְּמָה דְאִתְּמָר. Said R. Simeon, Let us proceed. AND HE WENT ON HIS JOURNEYS, i.e. to revisit his place and his grades, until he reached the first grade where the first revelation had taken place. “On his journeys”: all those grades, grade after grade, as has been said.
וַיֵּלֶךָ לְמַסָּעָיו. (עיין פי' בס' הגלגולים דף ו' ע"ג סוף פ' ו) כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא כְּמָה דְאִתְּמָר. מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל לְאַתְקָנָא אַתְרֵיהּ וּלְחַבְּרָא לוֹן בְּיִחוּדָא שְׁלִים. דְּהָא מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל אִשְׁתְּכַח רָזָא דְחָכְמְתָא כְּדְקָא יְאוּת. EVEN TO BETHEL: to prepare his place and to combine “the South” and “Bethel” in a complete unity, since from the South to Bethel comprised the whole gamut of Wisdom.
אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, אָהֳלה בְּהֵ"א, מַאן אָהֳלה, דָּא בֵּית אֵל. אֶבֶן שְׁלֵמָה כִּדְאֲמָרָן. תוּ רְשִׁים וְאָמַר אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה דִּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וּכְדֵין וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְיָ. כְּדֵין אִתְדָּבַּק בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. UNTO THE PLACE WHERE HIS TENT HAD BEEN AT THE BEGINNING, to wit, Bethel, the “perfect stone”. The spot is further defined as THE PLACE OF THE ALTAR WHICH HE HAD MADE THERE AT THE FIRST, as it was said, “to the Lord who appeared unto him”, and therefore now ABRAM CALLED ON THE NAME OF THE LORD, in proof that he had attained to perfect faith.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא סָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָא דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. וּכְתִיב לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְדָא הוּא דַּרְגָּא קַדְמָאָה כִּדְאֲמָרָן אֶבֶן שְׁלֵמָה (מסע נבנה וכתיב למסעו). וּלְבָתַר הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּאִתְעַטַּר בַּדָּרוֹם חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ. לְבָתַר סָתִים מִלָּה כַּד סָלִיק וְאָמַר לַיְיָ סְתָם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. וּמִתַּמָּן נָטִיל בְּדַרְגִּין וְנָחִית מֵעֵילָא לְתַתָּא וְאִתְדָּבַּק כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. Note this. At first Abram proceeded from the lower to the higher, as it is written, “And the Lord appeared to Abram”, and again, “to the Lord who appeared to him”, and then “going on his journeys to the South”-grade after grade until he was endowed with the South which was his rightful portion.
וְהָכָא כַּד תִּסְתַּכֵּל בְּדַרְגִּין תִּשְׁכַּח רָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה. מַה כְּתִיב וַיֵלֶךְ לְמַסָּעָו מִנֶּגֶב מִסִּטְרָא דְּיָמִינָא שֵׁירוּתָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה סְתִימָא עֲמִיקָא לְעֵילָא עַד אֵין סוֹף, וְנָחִית דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא (עד) מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל מֵעֵילָא לְתַתָּא. From thence he began to reverse the process and descended from the higher to the lower, so as to fix all in its proper place. On the return journey, too, the mention of his stages contains an allusion to the higher Wisdom. It is written, “And he went on his journeys from the South”, i.e. from the side of the Right, from the very beginning of the upper world, the mysterious and recondite, reaching to the Limitless (En Sof), and then descended stage by stage “from the South to Bethel”,
וּכְתִיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְיָ אַדְבַּק יִחוּדָא בְּאַתְרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת דִּכְתִיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה. מַאי אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דְּסָלִיק לָהּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וְהַשְׁתָּא נָחִית בְּדַרְגִּין מֵעֵילָא לְתַתָּא, בְּגִין דְּהִיא לָא תַעֲדֵי מֵאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְאִנּוּן לָא יַעֲדוּן מִנָּהּ, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא בְּיִחוּדָא חָדָא כְּדְקָא יָאוֹת. where “Abram called on the name of the Lord”, i.e. he affixed the unity to its proper place, viz. “the place of the altar which he had made there at the first”: i.e. he had taken it from the lower to the upper grade, and now he brought it down by stages from the upper to the lower in order that it should not depart from those upper grades nor they from it and the whole should constitute an indissoluble unity.
כְּדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם וְהֲוָה חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַדַּאי. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּמִתְעַטְּרֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהוּא מִתְעַטֵּר בְּהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵין וְזַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ. וּכְתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. Then was Abram fully endowed, and he became the lot and the portion of God in real truth. Happy are the righteous who are crowned in God as God in them! Happy in this world and happy in the world to come! Of them it is written, “Thy people shall be all righteous, they shall inherit the earth for ever” (Is. 60, 21); and again, “The path of the righteous is as the shining light, that shineth more and more unto the perfect day” (Prov. 4, 18).
אֲזְלוּ, כַּד מָטוּ בְּחַד בֵּי חֲקַל יָתְבוּ. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהילים כ״ה:ט״ז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנִנִי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, וְהָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ בְּכַמָּה אֲתַר. אֲבָל בְּהַאי קְרָא מִלִּין סְתִימִין אִית בֵּיהּ. פְּנֵה אֵלַי. וְכִי דָוִד אָמַר פְּנֵה אֵלַי וְחָנִנִי. The travellers went on until they came to a field, where they sat down. R. Simeon then discoursed on the text: Turn unto me and have mercy upon me (Ps. 86, 16). He said: ‘This verse deserves careful study, for although we have already explained it more than once, yet it has still an inner meaning. How could David say to God, “Turn to me “?
אֶלָּא בְּגִין דַּרְגָּא דִילֵיהּ דְּאִיהוּ אִתְעַטַּר בֵּיהּ קָאֲמַר. תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ, תְּנָה עֻזְךָ דָּא עֹז עִלָּאָה כְּדִכְתִיב, (שמואל א ב׳:י׳) וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ. מַאן מַלְכּוֹ דָּא מֶלֶךְ סְתָם מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אוּף הָכָא לְעַבְדֶּךָ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא כִּדְאֲמָרָן מֶלֶךְ סְתָם. The truth is that he was referring to the grade with which he was endowed. Similarly he said Give thy strength to thy servant (Ibid.). The word “strength” refers to the supernal Force (Geburah), as in the verse “And he gave strength to his king” (Is. 2, 19). The word “king”, used thus without qualification, refers to the Messiah, as also does the word “servant” in this passage.
וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ, וְכִי לָא הֲוָה בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי אִיהוּ עַד דְּאִיהוּ אָמַר בִּשְׁמָא דְאִמֵּיהּ וְלָא בִּשְׁמָא דְּאֲבוֹי. אֶלָא הָא אוֹקִימְנָא דְּכַד יֵיתֵי בַּר נָשׁ לְקַבֵּל מִלָּה עִלָּאָה לְאִדְכָּרָא, בָּעֵי לְמֵהַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהוּ וַדַּאי. וְעַל דָּא אַדְכַּר לְאִמֵּיהּ וְלָא לְאֲבוֹי. וְתוּ הָא תָּנִינָן (ד"א ל"ג דהא) דְּדָא מֶלֶךְ כִּדְקָאֲמָרָן. And save the son of thy handmaid. Why does he call himself the son of his mother and not of his father Jesse? This bears out what we have laid down, that when a man comes to ask something of heaven, he should only say that of which he is certain; hence he mentioned his mother and not his father. And further, tradition refers this verse to the Messiah, as we have said.’ R. Simeon proceeded:
Chapter 19
Chapter 19 somebodyLech Lecha 19:176-179 (Chapter 19) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 19:176-179 (Chapter 19) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, רִב כְּתִיב חָסֵר יוד, דְּבָעָא לוֹט לְמֶהדַר לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה דְּפַלְחֵי יָתְבֵי אַרְעָא, וְסוֹפֵיהּ דִּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִיזִי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ. AND THERE WAS A STRIFE BETWEEN THE HERDMEN OF ABRAM’S CATTLE. The omission of the letter Yod from the word rib (strife) indicates that Lot desired to revert to the idolatry of the inhabitants of the Country; this is confirmed by the end of the verse AND THE CANAANITE AND THE PERIZZITE DWELT THEN IN THE LAND.
וּמְנָלָן דְּלוֹט אַהֲדַר לְסָרְחָנֵיהּ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, דִּכְתִיב וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם. מַאי (לעיל עד ב) מִקֶּדֶם, מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. כְּתִיב הָכָא וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וּכְתִיב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם מַה לְּהַלָּן נְטִילוּ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אוּף הָכָא כֵּן. That Lot actually did revert to idolatry we know from the words AND LOT JOURNEYED FROM THE EAST: the word mi-qedem (from the East) is equivalent to mi-qadmono (from the Ancient One) of the world (similarly it says of the men who built the Tower of Babel that they journeyed “from the East”, Gen. 11, 1).
כֵּיוָן דְּיָדַע אַבְרָהָם דְּלוֹט לְהָכִי נָטֵי לִבֵּיהּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט וְגו' הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָאי. כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ אַבְרָהָם מִנֵּיהּ וְלָא בָּעָא לְמֵיהַךְ וּלְאִתְחַבָּרָא עִמֵּיהּ, דְּכָל מַאן דְּיִתְחַבַּר לְחַיָּיבָא סוֹפֵיהּ לְמֵיהַךְ אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְעַנַּשׁ בְּגִינֵיהּ. As soon as Abram saw that this was in Lot’s mind, straightway HE SAID TO LOT… SEPARATE THYSELF, I PRAY THEE, FROM ME; as if to say, thou art not worthy to associate with me. So Abram separated from him and refused to accompany or join him, since whoever associates with a sinner eventually follows in his footsteps and so brings punishment upon himself.
מְנָלָן מִיהוֹשָׁפָט דְּאִתְחַבַּר עִם אַחְאָב וְאִלְמָלֵא זְכוּ דְּאֲבָהָן אִתְעַנַּשׁ תַּמָּן דִּכְתִיב, (דברי הימים ב י״ח:ל״א) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. וּכְדֵין אִשְׁתְּזִיב דִּכְתִיב וַיְסִיתֵם אֱלהִים מִמֶּנּוּ. We know this from Jehoshaphat, who through joining with Ahab would have brought punishment on himself had he not been saved by the merit of his ancestors.
וְעַל דָּא לָא בָּעָא אַבְרָם לְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ דְּלוֹט. וְעִם כָּל דָּא לָא בָּעָא לוֹט לְמֶהדַר מִסּוּרְחָנֵיהּ אֶלָּא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם אִתְנְטִיל מִן קַדְמָאָה דְעָלְמָא וְלָא בָּעָא לְאִתְדַּבְּקָא בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא כְּאַבְרָהָם. Therefore Abram refused to accompany Lot; and for all that Lot did not turn from his evil course, but CHOSE HIM ALL THE PLAIN OF THE JORDAN and journeyed mi-qedem, i.e. departed from the Ancient One of the world, and did not seek to perfect himself in faith like Abram.
אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא וּלְמִנְדַע חָכְמְתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. עִם אִנּוּן חַיָּיבִין דְּעָלְמָא דְּנַפְקוּ מִגּוֹ מְהֵימְנוּתָא דִּכְתִיב וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד. כָּל חַד אִתְפְּרַשׁ לְאָרְחֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. בְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִנּוּן חַבְרַיָיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, וְחַבְרוּתָא דִלְהוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: SO ABRAM DWELLED IN THE LAND OF CANAAN, to cleave to the place where faith could be strengthened and to learn wisdom in order to cleave to his Master, whereas LOT DWELLED IN THE CITIES OF THE PLAIN and MOVED HIS TENT AS FAR AS SODOM, with those godless sinners who had abandoned faith, as it is written, NOW THE MEN OF SODOM WERE WICKED AND SINNERS AGAINST THE LORD EXCEEDINGLY. Thus each went his own way. Happy are the companions who devote themselves to the Torah day and rlight and seek converse with God; of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
Chapter 20
Chapter 20 somebodyLech Lecha 20:187-194 (Chapter 20) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 20:187-194 (Chapter 20) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (יונה א׳:ג׳) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרוֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנִי יְיָ וְגו'. וַוי לְמַאן דְּאִסְתַּתַּר מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיהכג) הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ וְהוּא אָתֵי לְמֶעֱרַק מִקַּמֵּיהּ. AND THE LORD SAID TO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM. In connection with this verse R. Abba discoursed on the following text: Jonah rose up to flee to Tarshish from the presence of the Lord (Jonah, I, 3). He said: ‘Woe to the man who seeks to hide himself from God, of whom it is written, “Do I not fill heaven and earth, saith the Lord?” (Jer. 23, 24). Why, then, did Jonah seek to flee from Him?
אֶלָּא כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:י״ד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. יוֹנָתִי דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע דָּא יְרוּשְׁלֵם דְּאִיהִי סָלְקָא עַל כָּל עָלְמָא. מַה סֶּלַע אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלָּא אוּף יְרוּשְׁלֵם אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֹּלָּא. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה דָּא (בית המקדש) אֲתַר דְּאִקְרֵי בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לִבָּא דְּכָל עָלְמָא. The reason is to be found in the verse “My dove that art in the clefts of the rock, in the coverts of the steep place” (S. S. 2, 14). “My dove” refers to the community of Israel; “the clefts of the rock” refers to Jerusalem, which is firm and eminent like a rock; “the coverts of the steep place” refer to the place which is called “holy of holies”, the heart of the world.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּגִין דְּתַמָּן הֲוַת שְׁכִינְתָּא מִסְתַּתְּרָא כְּאִתְּתָא דְּאִיהִי צְנוּעָה לְבַעֲלָהּ וְלָא נָפְקָא מִבֵּיתָא לְבַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ וְגו'. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שָׁרְיָיא לְבַר מֵאַתְרָהָא בִּסְתִירוּ דְּדַרְגָּא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא דְּאִיהוּ בְּגוֹ גָּלוּתָא, וּבְגִין דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, שְׁאָר עַמִּין אִית לוֹן טִיבוּ וְשַׁלְוָה יַתִּיר. It is called “coverts” because there the Shekinah is concealed like a woman who converses only with her husband and never goes out. The community of Israel does not dwell outside its own place save in the time of exile, and because it is in exile, therefore other nations enjoy greater prosperity.
תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא כֹּלָּא הֲוָה מִתְתַּקַּן כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻּרְסְיָיא שְׁלִים עֲלַיְיהוּ, וְעַבְדֵּי פּוּלְחָנָא וּבָקַע אֲוִירִין דְּעָלְמָא וְסָלִיק הַהוּא פּוּלְחָנָא לְעֵילָא לְאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּאַרְעָא לָא אִתְתַּקְנַת לְפוּלְחָנָא אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲווּ מִתְרַחֲקֵי דְּלָא הֲווּ שָׁלְטִין בָּהּ כִּדְהַשְׁתָּא בְּגִין דְּלָא אִתְזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית. When Israel were in their own land everything was as it should be, the heavenly throne was fully spread over them, and the liturgy which they performed pierced through the ether and ascended on high to its place. For Israel alone was qualified to serve God in that land, and therefore the Gentiles kept aloof, since they did not rule over it as now, but were nourished only by the “residue”.
וְאִי תֵימָא הָא חָמֵינָן כַּמָּה מַלְכִין הֲווּ דְּשַׁלִּיטִין בְּזִמְנָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עַל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּבַיִת רִאשׁוֹן עַד לָא סְאִיבוּ יִשְׂרָאֵל אַרְעָא, לָא הֲווּ שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶלָּא אִתְזָנוּ מִתַּמְצִית וּבָהּ הֲווּ שָׁלְטִין וְלָאו כָּל כָּךְ. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְסָאִיבוּ אַרְעָא כְּדֵין כִּבְיָכוֹל דָּחוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵאַתְרָהּ וְאִתְקָרְבַת לְדוּכְתָּא אָחֳרָא, וּכְדֵין שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה. You may say, How do you reconcile this with the fact that a number of (foreign) kings ruled over it at the time when the Temple still existed. The answer is that in the time of the first Temple, before Israel defiled the land, the Gentiles did not rule over it but were nourished from the “residue”. But when Israel sinned and defiled the land, they, as it were, drove the Shekinah from its place, and it went to another place, and therefore other nations were allowed to rule over the land.
תָּא חֲזֵי, אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט עֲלָהּ מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. וּבְשַׁעֲתָא דְּחָאבוּ יִשְׂרָאֵל וְהֲווּ מְקַטְרִין לְטַעֲוָון אָחֳרָנִין בְּגוֹ אַרְעָא, כִּבְיָכוֹל אִדַּחְיָיא שְׁכִינְתָא מֵאַתְרָהּ וּמָשְׁכֵי וּמְקַטְרֵי לְאִתְקַשְׁרָא טַעֲוָון אָחֳרָן גּוֹ שְׁכִינְתָּא, וּכְדֵין אִתְיְיהִיב לוֹן שָׁלְטָנוּתָא, בְּגִין דִּקְטֹרֶת קִטְרָא הוּא לְאִתְקַטָּרָא. וּכְדֵין שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין, וּבָטְלוּ נְבִיאִים, וְכָל אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לָא שָׁלְטוּ בְּאַרְעָא. For no angel has control of the land of Israel, but only God. When Israel sinned and burned incense to other gods in the Holy Land, the Shekinah was driven from its place, and other gods were associated with it, and so other nations obtained dominion and the prophets died out, and all the higher grades ceased to rule,
וְלָא אַעֲדִיוּ שָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין בְּגִין דְּאִנּוּן מָשְׁכוּ לִשְׁכִינְתָּא לְגַבַּיְיהוּ. וְעַל דָּא בְּבֵית שֵׁנִי הָא שׁוּלְטָנוּתָא מִשְׁאָר עַמִין לָא אַעֲדִיוּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּגָלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא בִּשְׁאָר עַמִּין אֲתַר דִּשְׁאָר מְמַנָּן שָׁלְטִין וּבְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ יַנְקִין מִן שְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיבַת גַּבַּיְהוּ. and dominion was not withdrawn from other nations, because they drew the Shekinah to themselves. Hence in the time of the second Temple the rule of the other nations did not cease, and even less so in the period of the Exile, when the Shekinah found herself among other nations where other chieftains exercise dominion, deriving their sustenance from the Shekinah, which has consorted with them.
וְעַל דָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ שָׁרָאן עַל אַרְעָא וּפָלְחֵי פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא הֲוַת צְנוּעָה בֵּינַיְיהוּ וְלָא נָפְקַת מִגּוֹ בֵּיתָא לְבַר בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְגִין כָּךְ כָּל אִנּוּן נְבִיאִים דְּהֲווּ בְּהַהוּא זִמְנָא לָא נָטְלוּ נְבוּאָה אֶלָּא בְּאַתְרָהּ כִּדְקָאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה הֲוָה עָרַק לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּלָא יִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ נְבוּאָה וְלָא יְהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Thus we see that when Israel dwelt in their own land and maintained the Temple service, the Shekinah remained among them in privacy, and did not issue from her house openly. Therefore all the prophets who lived in those times drew their inspiration only from her place, as we have said. That was the reason why Jonah fled from the Holy Land, namely, that the prophetic inspiration should not come to him, and he should not have to take the Lord’s message.
וְאִי תֵימָא הָא חָמִינָן דְּאִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא בְּבָבֶל דְּאִיהוּ לְבַר. הָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (יחזקאל א) הָיֹה הָיָה, דְּהֲוָה מַה דְּלָא הֲוָה מִן קַדְמַת דְּנָא מִיּוֹמָא דְאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְהַהִיא נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הֲוַת But, you may say, did not the Shekinah reveal itself (to Ezekiel) in Babylon, which is outside the Holy Land? The answer is that, according to an authentic tradition, the words “came expressly” used at the beginning of Ezekiel’s prophecy indicate that this was without precedent from the day when the Temple was built, and this prophecv was for a special emergency.
וּכְתִיב עַל נְהַר כְּבָר, נָהָר דִּכְבָר הֲוָה מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, וּשְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא תָּדִיר עֲלֵיהּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְגו'. (שם האחד וגו) וְדָא אִיהוּ חַד מִינַיְיהוּ. Further, the incident took place on the river Khebar (khebar=of old), so called because it was qualified for this from the beginning of the world, and the Shekinah had been constantly revealed on it, as it is written, “And a river went out from Eden to water the garden and from there it parted, etc.” (Gen. 2, 10). This was one of the four rivers,
וְתַמָּן אִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל לְפוּם צַעֲרַיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא אָחֳרָא לָא אִתְגַּלְּיָיא. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה בְּגִין דְּלָא תִשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא וְלָא תִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ, אָזַל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעֲרַק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יונה א׳:י׳) מִלִּפְנֵי יְיָ. וּכְתִיב כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנִי יְיָ הוּא בּוֹרֵחַ. and there the Shekinah was revealed exceptionally to relieve Israel in their emergency; but at other times it did not appear there. Therefore Jonah left the Holy Land in order that the Shekinah might not rest upon him or appear to him, and hence it says “from the presence of the Lord”, and again, ‘for the men knew that he fled from the presence of the Lord” (Jon. 1, 10).
תָּא חֲזֵי, כְּמָּה דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּאִתְחֲזֵי לָהּ, אוּף הָכִי לָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּבַּר נָשׁ דְּאִתְחֲזֵי לָהּ. דְּהָא מִן יוֹמָא דְּסָלִיק עַל רְעוּתֵיהּ דְּלוֹט לְאִתְהַפְּכָא בְּסֻרְחָנֵיהּ, אִסְתַּלְקַת רוּחָא קַדִּישָׁא מֵאַבְרָהָם. וְכַד אִסְתַּלַּק לוֹט מִנֵּיהּ, מִיָּד שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרְד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו'. What is the point of all this? It is that just as, in the case of Jonah, the Shekinah did not reveal itself save in the fitting place, so in the case of Abram it did not reveal itself save when he was in fitting company. For from the day when Lot made up his mind to become a renegade, the Holy Spirit departed from Abram; but when Lot left him, straightway the Holy Spirit rested upon him: so it is written, AND THE LORD SAID UNTO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM.
תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּלוֹט הֲוָה תָּב לְסֻרְחָנֵיהּ, הֲוָה דָּחִיל אַבְרָהָם. אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם בְּגִין חַבְרוּתָא דְדָא אֲבִידְנָא בְּגִינֵיהּ חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְּאַעֲטַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ אָמַר לֵיהּ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָה שָׁם. Furthermore, when Abram saw that Lot had reverted to his sinful ways, he was afraid and said to himself, “Perhaps through associating with this man I have lost the holy heritage with which God has endowed me”; hence, when Lot left him, God said to him, LIFT UP NOW THINE EYES AND LOOK FROM THE PLACE WHERE THOU ART.
מַאי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא וְאִתְעַטְּרַת בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וְיָמָה. אִלֵּין אִנּוּן מַסָּעָיו דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו. וּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אִלֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִתְעַטַּר בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא בְּקַדְמִיתָא. “The place where thou art” means “the place to which thou didst cleave before, and in which thou wast endowed with perfect faith”. NORTHWARD AND SOUTHWARD AND EASTWARD AND WESTWARD: These are the same as the “journeys” referred to in verse 3, indicating, like them, the “higher degrees”.
וּכְדֵין אִתְבַּשַּׂר דְּלָא יַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמִן בְּנוֹי לְעָלְמִין דִּכְתִיב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. מַאי אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. דָּא דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְגַּלְּיָא לֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וּבְגִין כָּךְ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה בְּגִין דְּדַרְגָא דָּא קַדְמָאָה אִתְכְּלִיל מִכֻּלְהוּ דַּרְגִּין וְכֻלְהוּ אִתְחֲזוּן בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגו'. Abram now received tidings that that perfect faith which he had acquired on his first passage through the land would not depart from him and his descendants for ever; hence it is written, FOR THE LAND WHICH THOU SEEST, TO THEE WILL I GIVE IT AND TO THY SEED FOR EVER: the words which thou seest” indicate the first grade which he had acquired originally, and which now included and exhibited all the other grades.’
Chapter 21
Chapter 21 somebodyLech Lecha 21 (Chapter 21) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 21 (Chapter 21) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyרַבִּי אֶלְעָזָר אִעֲרַא בְּבֵי אוּשְׁפִּיזָא בְּלוּד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה. קָם בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָם רַבִּי חִזְקִיָּה גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּקִיסְטְרָא דְּקוּסְטָא חַבְרַיְיא שְׁכִיחֵי. R. Eleazar was once at an inn at Lud, where R. Hizkiah also happened to be. In the course of the night he got up to study the Torah, as did also R. Hizkiah. On seeing him, he said, ‘An inn like this is always a meeting-place for the companions.’
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שיר השירים ב׳:ג׳) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגו'. כְּתַפּוּחַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ חָמִיד וּמִתְעַטַּר בִּגְוָונוֹי מִכָּל שְׁאָר אִילָנִין דְּלָא אִית דְּדָמֵי לֵיהּ. רָשִׁים אִיהוּ מִכֹּלָּא, רָשִׁים הוּא דְּלֵית אָחֳרָא כַּוָּתֵיהּ. He then began to discourse on the text: As the apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons (S. S. 2, 3). ‘The apple tree,’ he said, ‘indicates the Holy One, blessed be He, being more delightful than all the other trees, and distinguished among them by its colours. So none can compare with Him;
בְּגִינִי כָּךְ בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי. בְּצִלּוֹ וְלָא בְּצִלָּא אָחֳרָא. בְּצִלוֹ וְלָא בְצִלָּא דִּשְׁאָר מְמַנָּן. חִמַּדְתִּי, אֵימָתַי, מִן יוֹמָא דְּהֲוָה אַבְרָהָם בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ חָמִיד וְרָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַהֲבָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ח׳) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא הוּא יִצְחָק דְּאִיהוּ אִיבָּא קַדִּישָׁא. therefore “I delighted in his shadow”-in his shadow and not in that of the other guardian-angels, even from the time when Abram was in the world, Abram, who was attached to God in love, as it is written, “Abraham my friend” (Is. 41, 8). His fruit was sweet to my taste refers to Isaac, who was a holy fruit.
דָּבָר אַחֵר בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, דָּא יַעֲקֹב. וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק דְּעֲבַד פֵּירִין קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית ל״ז:ב׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. דְּכָל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּיַעֲקֹב (יוסף דאיהו דעביד תולדות) (נ"א ביוסף הצדיק קיימי, דעביד תולדות כעין כלהו) (ד"א ל"ג שבטים), וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָא דְאֶפְרַיִם דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:כ׳) הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וְגו'. The words “In his shadow I delighted and sat down” may also be referred to Jacob, and the words “and his fruit was sweet to my taste” to Joseph, who produced holy fruit in the world.
דָּבָר אַחֵר כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר. דָּא אַבְרָהָם. דְּדָמֵי לֵיהּ לְתַפּוּחַ דְּסָלִיק רֵיחִין וְאִתְרְשִׁים בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא עַל כָּל בְּנֵי דָרֵיהּ, וְאִתְרְשִׁים חַד לְעֵילָא, וְאִתְרְשִׁים חַד לְתַתָּא דִּכְתִיב (יחזקאל ל"ג כ"ד) אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם. It is also possible to understand the words “Like an apple tree among the trees of the wood” of Abraham, who smelt sweetly like an apple tree, who was distinguished in faith above all his contemporaries, and who was marked out as unique both above and below, as it is written, “Abraham was one” (Ezek. 33, 24).
מַאי טַעְמָא הֲוָה אֶחָד. דְּלָא הֲוָה אָחֳרָא בְּעָלְמָא דִי סָלִיק לִמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִזְקִיָּה וְהָא כְּתִיב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. אָמַר לֵיהּ עַד כְּעָן אִנּוּן לָא הֲווּ בְּדַרְגִּין עִלָאִין דְּאִתְעַטַּר בְּהוּ אַבְרָהָם. He was so called because no one else of his contemporaries attained to the virtue of faith in God.’ Said R. Hizkiah to him: ‘What of the words “And the souls which they made in Haran”?’ He replied: ‘These did not reach the higher grades which Abraham acquired.’
לְבָתַר אָמַר לֵיהּ תוּ שְׁמַעְנָא דְּלָא אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד עַד דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב. כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק בְּיִצְחָק וְיַעֲקֹב (נ"א והא) וְהֲווּ כֻּלְהוּ תְּלָתְהוֹן אֲבָהָן דְּעָלְמָא כְּדֵין אִקְרֵי אַבְרָהָם אֶחָד. וּכְדֵין הוּא תַּפּוּחַ בְּעָלְמָא רָשִׁים מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. later on he said to him: ‘Another thing I have been told is that Abraham was not called “one” until he had associated with himself Isaac and Jacob. When he had done this and when all three were patriarchs, then Abraham was called “one”, and then he became the apple tree distinguished above all the rest of the world.’ He said: ‘Your explanation is good.’
דָּבָר אַחֵר כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּן דּוֹדִי דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצִלּוֹ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, בְּיוֹמָא דְאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע. According to another explanation, the words “the apple tree”, “my beloved”, and “in his shadow” all equally indicate the Holy One, blessed be He. “I delighted and sat”: to wit, on the day when God revealed Himself on Mount Sinai and Israel received the Torah and said, “We will do and we will hearken” (Ex. 24, 7).
וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. אִלֵּין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב בְּהוּ (תהילים י״ט:י״א) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. דָּבָר אַחֵר וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי, אִלֵּין נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דְּכֻלְהוּ אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָיְימֵי עִמֵּיהּ לְעֵילָא. “His fruit is sweet to my taste” refers to the words of the Torah which are called “sweeter than honey and the honeycomb” (Ps. 19, 11). Another explanation refers the “fruit” to the souls of the righteous, who are the fruit of the handiwork of the Almighty and abide with Him above.
תָּא חֲזֵי, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא דְּאִנּוּן אִיבָּא דְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְהוּ חַד בְּרָזָא חַד, וְכַד נָחֲתֵי לְעָלְמָא כֻּלְהוּ מִתְפָּרְשִׁין בִּגְוָונִין דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאִנּוּן דְּכַר וְנוּקְבָא מְחֻבָּרִין כְּחֲדָא. Listen to this. All the souls in the world, which are the fruit of the handiwork of the Almighty, are all mystically one, but when they descend to this world they are separated into male and female, though these are still conjoined.
וְתָּא חֲזֵי, תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא עָבִיד נֶפֶשׁ. וּרְעוּתָא דְּתִיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאִתְדַּבְּקוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אַפִּיק נֶפֶשׁ וְכָלִיל תִּיאוּבְתָּא (נ"א תיאובתיה) דְנוּקְבָא וְנָטִיל לָהּ. וְאִתְכְּלִיל) תִּיאוּבְתָּא תַּתָּאָה בְּתִיאוּבְתָּא דִּלְעֵילָא וְאִתְעֲבִידוּ רְעוּתָא חָדָא בְּלָא פִּירוּדָא. When they first issue forth, they issue as male and female together.
וּכְדֵין (נטיל) כָּלִיל כֹּלָא נוּקְבָא וְאִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא וְתִיאוּבְתִּין דְּתַרְוַויְיהוּ מִתְדַּבְּקָן כְּחֲדָא, וְעַל דָּא כֹּלָּא כָּלִיל דָּא בְּדָא. וְכַד נִשְׁמָתִין נָפְקִין דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא נָפְקִין. Subsequently, when they descend (to this world) they separate, one to one side and the other to the other,
לְבָתַר כֵּיוָן דְּנָחֲתֵי מִתְפָּרְשָׁן דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוִּוג לוֹן לְבָתַר. וְלָא אִתְיְיהִיב זִוּוּגָא לְאָחֳרָא אֶלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִיהוּ יָדַע זִוּוּגָא דִּלְהוֹן לְחַבְּרָא לוֹן כְּדְקָא יָאוֹת. and God afterwards mates them-God and no other, He alone knowing the mate proper to each.
זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּעוֹבָדוֹי וְאָזִיל בְּאוֹרַח קְשׁוֹט בְּגִין דְּאִתְחַבַּר נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ כְּמָה דְּהֲוָה מֵעִיקָרָא, דְּהָא אִי זָכֵי בְּעוֹבָדוֹי דָּא הוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. דְּהוּא בְּתִקּוּנָא מְבֹרָךְ לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ עָלְמָא, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּעוֹבָדִין דְּבַר נָשׁ תַּלְיָא אִי זָכֵי אִי לָא זָכֵי. Happy the man who is upright in his works and walks in the way of truth, so that his soul may find its original mate, for then he becomes indeed perfect, and through his perfection the whole world is blessed.’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה הָכִי שָׁמַעְנָא דִּכְתִיב, (הושע י״ד:ט׳) מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל מִמֶּנִּי וַדַּאי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. פֶּרְיִי נִמְצָא לָא כְּתִיב אֶלָּא פֶּרְיְךָ. הַהוּא תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא דְּעֲבִיד נֶפֶשׁ וְאִתְכְּלִיל בְּתוּקְפָא דִדְּכוּרָא וְאִתְכְּלִיל נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְאִתְעֲבִידוּ חָד כָּלִיל דָּא בְּדָא כִּדְאֲמָרָן. לְבָתַר אִשְׁתַּכָּחוּ תַּרְוַויְיהוּ בְּעָלְמָא, וְדָא בְּחֵילָא דִּדְכוּרָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דְנוּקְבָא. Said R. Hizkiah: ‘I have heard the following explanation of the verse “From me is thy fruit found” (Hos. 14, 9). The Holy One, blessed be He, said to the Community of Israel, “From me assuredly is thy fruit found”-not my fruit, but thy fruit: the desire of the female produces a vital spirit and is embraced in the vehemence of the male, so that soul is joined with soul and they are made one, each embraced in the other. Afterwards they become two in this world, and thus through the force of the male is produced the fruit of the female.
דָּבָר אַחֵר בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא אִשְׁתְּכַח אִיבָּא דִדְכוּרָא. דְּאִי לָאו תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָא אִתְעֲבִידוּ פֵּירִין לְעָלְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: According to another explanation, the fruit of the male is produced through the desire of the female, since if not for the desire of the female for the male no fruit would ever be produced.’
Chapter 22
Chapter 22 somebodyLech Lecha 22:212-225 (Chapter 22) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 22:212-225 (Chapter 22) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל הַאי קְרָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. דְּהָא תָּנִינָן שִׁבְעָה רְקִיעִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ לְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְהוּ קָיְימִין לְאוֹדָעָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAFEL KING OF SHINAR. R. Jose expounded in this connection the text: Who hath raised up one from the East, whom Righteousness calleth to follow him? (Is. 41, 2). He said: ‘This verse has been explained in various ways, but it also contains an esoteric allusion. God, we have learnt, has made seven firmaments on high, all of which acknowledge the glory of the Almighty and are capable of pointing the lesson of true faith.
תָּא חֲזֵי, אִית רְקִיעָא עִלָּאָה סָתִים לְעֵילָא מִנַּיְיהוּ דְּאִנּוּן שִׁבְעָה, וְדָא הוּא רְקִיעָא דְּדַבָּר לוֹן וְנָהִיר לוֹן לְכֻלְהוּ, וְדָא לָא אִתְיְידַע, וְקָיְימָא בִּשְׁאֶלְתָּא דְּלָא יְדִיעָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סָתִים וְעָמִיק, וְכֹלָּא תְּוָוהִין עֲלֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וְאִתְּמָר, וְהַאי הוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּקָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן שִׁבְעָה. Now there is above these seven a hidden firmament which guides and illumines them. Of this one we cannot discover the true nature, however much we inquire and therefore it is designated by the interrogative particle Mi (Who), as has been pointed out: hence the Scripture says: “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job 38, 29), which has been explained to refer to the highest firmament over the other seven.
וְאִית לְתַתָּא רְקִיעָא דְּאִיהוּ תַּתָּאָה מִכֻּלְהוּ וְלָא נָהִיר, וּבְגִין דְּאִיהוּ תַּתָּאָה דְּלָא נָהִיר, הַהוּא רְקִיעָא דְּעֲלַיְיהוּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון כָּלִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְאִקְרֵי יָם, דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי מִ"י. At the bottom again there is a firmament, the lowest of all, which has no light; and on that account the highest firmament joins with it in such a way as to insert in it the two letters of its own name, so that it is called Yam (sea), being, as it were, the sea of that highest firmament,
בְּגִין דְּכָל אִנּוּן רְקִיעִין אָחֳרָנִין אִתְעֲבִידוּ נַחֲלִין וְעָאלִין לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ יַם עִלָּאָה וְעֲבַד אִיבִּין וְנוּנִין לִזְנַיְיהוּ, וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. because all the other firmaments serve as streams (to convey its light), and flow into this lowest one as into a sea; and it thereupon produces fruits and fishes after their kind, and in reference to this David said; “Lo, the sea great and wide, wherein are things creeping innumerable both small and great beasts” (Ps. 104, 25).
וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דָּא אַבְרָהָם. צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. (נ"א דא שרה, ד"א צדק יקראהו לרגלו וגו') דָּא הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּכֻלְהוּ רְקִיעִין דְּאִתְעֲבִיד יָם. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. מַאן הַאי, הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּאֲמָרָן דְּעֲבִיד נוּקְמִין וְאַפִּיל שָׂנְאִין. וּבְהַאי אִשְׁתַּבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים י״ח:מ״א) וְאֹיבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. We now see what is meant by the words “Who raised up from the East”. The one raised up was Abraham. The words “Righteousness calleth him to follow him” refer to the lowest firmament which has become “sea”. It is this which “giveth nations before him”, which executes vengeance and overthrows the enemy.
(ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. אִלֵּין אִנּוּן עַמִּין דְּהֲוָה רָדִיף עֲלֵיהוֹן אַבְרָהָם וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל לוֹן. (ומלכים ירד. (מאי ירד אלא) אלין מלכים דממנן לעילא עלייהו. יתן לפניו גוים, אלין עמין דלתתא) וּמְלָכִים יַרְדְּ אִלֵּין מְמַנָּן רַבְרְבָן דִּלְעֵילָא. דְּכַד עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּעָלְמָא (ד"א בעמא) בְּכֹלָּא עֲבִיד דִּינָא בְּעֵילָא וְתַתָּא. “He giveth nations before him”: these are the peoples of the earth. “And maketh him to rule over kings”: these are the guardian-angels of the nations above, for when God executes judgement on a people, He does so both below and above.
יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. יִרְדְּפֵם דָּא אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם הֲוָה רָדִיף לוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ וְקָטִיל לוֹן. דִּכְתִיב יַעֲבוֹר שָׁלוֹם דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי שָׁלוֹם. “He pursueth them and passeth on safely” (Is. 41, 3): this is Abram who pursued them while God passed before him and slew them, as it says, “Peace passeth on” (Ibid.), “Peace” referring to God.
אֹרַח בְּרַגְלָיו לא יָבוֹא. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּהֲוָה אַבְרָהָם אָזִיל בְּגוֹ עֲנָנֵי אוֹ בְּגוֹ סוּסְוָון וּרְתִיכִין. אֶלָּא אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, דְּלָא הֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם לָא מַלְאָכָא וְלָא שְׁלִיחָא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי דִּכְתִיב אֹרַח בְּרַגְלָיו. מַאן רַגְלָיו אִלֵּין מַלְאָכִין דְּאִנּוּן תְּחוֹתוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ד׳) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא וְגו'. “Even bv a wav that he had not gone by his feet”: if not with his feet, how then did Abram go-on the clouds or with horses and chariots? No: what it means is that it was not an angel or a messenger, but God Himself, that went before Abram, the word “feet” here referring to the angels, who are subject to God, as in the verse “And his feet shall stand in that dav” (Zech. 14, 4).
דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָר עָלְמָא לְאַיְיתָאָה לְאַבְרָהָם וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, הַאי אִתְעֲרוּתָא בְּגִין דְּזַמִּין יַעֲקֹב לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ וּלְקָיְימָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Another explanation of the verse is as follows. When God “awoke” the world to bring Abram and to draw him near to Himself, this was because Jacob was destined to issue from him and to establish twelve tribes who should all be righteous in the sight of God.
צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ד׳) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, וּבְגִין כָּךְ צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ וַדַּאי. לְרַגְלוֹ, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״א:ח׳) הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ. “Whom he calleth in righteousness”: because God was calling him constantly from the day that the world was created, as it is written, “calling the generations from the beginning” (Is. 41, 4). “To his foot”: i.e. to attach him to His service and to bring him near to Himself.
דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דְּמִתַּמָּן שֵׁרוּתָא דִּנְהוֹרָא לְאַנְהָרָא. בְּגִין דְּדָרוֹם הַהוּא תּוּקְפָא דִילֵיהּ מִגּוֹ מִזְרָח אִיהוּ. וְעַל דָּא מִי הֵעִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּדָרוֹם. מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל וְאִתְּזָן בְּקַדְמִיתָא, וְתִיאוּבְתָּא דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה לְמֵיהַב לֵיהּ לְמִזְרָח.
צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דָּא מַעֲרָב, דְּאִיהוּ קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךְ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחרָשׁ וְאַל תִּשְׁקוֹט אֵל. בְּגִין דְּמַעֲרָב אִתְעַר תָּדִיר לְגַבֵּיהּ. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ. דְּהָא מִנֵּיהּ קַבִּיל תּוּקְפָא לְאַכְנָעָא כָּל אִנּוּן עַמִּין דְּעָלְמָא.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, דָּא אַבְרָהָם דְּלָא נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּחָמָא שִׁמְשָׁא דְּנָפִיק בְּצַפְרָא מִסִּטְרָא דְמִזְרָח, נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר דָּא הוּא מַלְכָּא דְּבָרָא יָתִי. פְּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, לְרַמְשָׁא חָמָא שִׁמְשָׁא דְּאִתְכְּנִישׁ (וירחא נפקת) וְסִיהֲרָא נָהֲרָא. אָמַר דָּא הוּא וַדַּאי דְּשַׁלִּיט עַל הַהוּא פּוּלְחָנָא דְּפָלָחִית כָּל הַאי יוֹמָא, דְּהָא אִתְחֲשַׁךְ קַמֵּיהּ וְלָא נָהִיר. פָּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. R. Judah says: “Who aroused from the East” this refers to Abraham, who received his first impulse to seek God from the East. For when he saw the sun issuing in the morning from the East, he was first moved to think that that was God, and said “this is the King that created me”, and worshipped it the whole day. In the evening when the sun went down and the moon commenced to shine, he said, “Verily this rules over the orb which I worshipped the whole day, since the latter is darkened before it and does not shine any more.” So he served the moon all that night.
לְצַפְרָא חָמָא דְּאָזְלָא חֲשׁוֹכָא וְאִתְנְהִיר סִטְרָא דְמִזְרָח. אָמַר וַדַּאי כָּל אִלֵּין מַלְכָּא אִית עֲלַיְיהוּ וְשַׁלִּיט דְּאַנְהִיג לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דְּאַבְרָהָם לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין אִתְגָּלֵי עֲלוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ, דִּכְתִיב צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאִתְגְלֵי עֲלֵיהּ. In the morning when he saw the darkness depart and the East grow light, he said, “Of a surety there is a king who rules over all these orbs and orders them.” So when God saw Abram’s longing to find Him, He revealed Himself unto him and spoke with him, as it is written, “Righteousness called to him to follow him.”
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו מ״ה:י״ט) דּוֹבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלּוֹי אִנּוּן בְּקוּשְׁטָא, וְעֲבִיד מֵישָׁרִים, בְּמָּה עֲבִיד מֵישָׁרִים. בְּגִין דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא הֲוָה קָאִים וְהֲוָה מִתְמוֹטֵט לְהָכָא וּלְהָכָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא, מַה לָּךְ דְּאַתְּ מִתְמוֹטֵט. אָמַר לֵיהּ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָא יָכִילְנָא לְמֵיקַם דְּלֵית בִּי יְסוֹדָא עַל מַה דְּאִתְקַיָּים. R. Isaac explained in connection with Abraham the verse: I am the Lord speaking righteousness, declaring what is right (Is. 45, 19). He said: ‘AII God’s words are truth and His acts are righteousness. For when God first created the world it was unstable and rocked to and fro. Said God to the world, Wherefore rockest thou? It answered: Sovereign of the Universe, I cannot be firm, because I have no foundation on which to rest.
אָמַר לֵיהּ הָא אֲנָא זַמִּין לְמֵיקַם בָּךְ חַד צַדִּיק דְּאִיהוּ אַבְרָהָם דִּי יַרְחִים לִי. מִיָּד קָאִים עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשיתב) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרָא בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. בְּאַבְרָהָם מִתְקַיֵּים עָלְמָא. God thereupon said: Behold, I intend to raise up in thee a righteous man, Abraham, who will love Me. Hearing this, the world straightway became firmly established; therefore it is written, “these are the generations of the heavens and the earth behibaream (when they were created), which by a transposition of letters becomes beabraham (for the sake of Abraham).’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא (ישעיהו מ״ה:י״ט) מַגִּיד מֵישָׁרִים. דְּהָא אָתִיב לֵיהּ עָלְמָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אַבְרָהָם זַמִּין הוּא דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ בְּנִין דְּיַחֲרִיבוּ מַקְדְּשָׁא וְיוֹקִידוּ אוֹרַיְיתָא. (נ"א לנפקא מניה ישמעאל, אמר ליה הא יצחק, אמר ליה זמין למיפק מניה עשו חייבא דיחרב בי מקדשא ויוקיד אורייתא), אָמַר לֵיהּ זַמִּין חַד בַּר נָשׁ לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וְיִפְקוּן מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין. מִיָּד אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַגִּיד מֵישָׁרִים. R. Hiya enlarged upon the words “declaring what is right”. He said: ‘The world continued to remonstrate with God, saying, “From this Abraham will issue descendants1The peoples of Ishmael and Esau. who will destroy the Temple and burn the Law.” God replied: “He will also have one descendant, namely Jacob, who will be the father of twelve tribes who will all be righteous.” Forthwith the world was established for his sake, and therefore God is said to be “declaring (the advent of) things that are right”.’
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא אַתְעַרְנָא וַיְדַבֵּר וַיַּגֵּד וַיֹּאמֶר כֻּלְהוּ לְטַעֲמַיְיהוּ מִתְפָּרְשָׁן. וַיְדַבֵּר אִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא דַּרְגָּא לְבַר, דְּלָא אִיהוּ דַּרְגָּא פְּנִימָאָה כְּאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדָא אִיהוּ (ישעיה מה) דּוֹבֵר צֶדֶק. R. Eleazar said: ‘It has been noted that there is a difference between “speaking” (dober) and “declaring” (maggid). “Speaking” is from a revealed source, an outer grade, not of the highest; therefore it is applied here to “righteousness” (zedek).
וַיַּגֵּד אִיהוּ רֶמֶז לְדַרְגָּא פְּנִימָאָה עִלָּאָה דְּשַׁלְטָאָה עַל דִּבּוּר, וְדָא הוּא מַגִּיד מֵישָׁרִים. מַאן מֵישָׁרִים דָּא דַרְגָּא עִלָּאָה דְיַעֲקֹב שַׁרְיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וּבְגִין כָּךְ מַגִּיד כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב דּוֹבֵר. But “declaring” indicates the inner grade which controls that belonging to “speaking”; hence it says here “declaring things that are right” (mesharim), these referring to the higher grade in which is that of Jacob.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהָא כְּתִיב, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי אִיהוּ דַרְגָּא דְּשָׁלְטָא עַל תַּתָּאָה דְּאִיהוּ דּוֹבֵר צֶדֶק. וְכֹלָּא (בה) אִיהוּ (נ"א לאשתלא איבא) לְאִסְתַּכָּלָא (איכא) הָכָא. (נ"א אתיא) תָּא חֲזֵי, דְאַף עַל גַּב דְּדִּבּוּר אִיהוּ תַּתָּאָה, לָא תֵימָא דְּלָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֶלָּא וַדַּאי דִּבּוּר מַלְיָיא אִיהוּ מִכֹּלָּא וְדַרְגָּא עִלָּאָה אִיהוּ. וְסִימָנִיךְ (דברים לכ) כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם. Said R. Isaac to him, ‘Is there not a text “he declares to you his covenant” (Deut. 4, 13)?’ He replied: ‘The “covenant” also is a grade superior to that referred to in the expression “speaking righteousness”. One must be careful too to note that although “speaking” is lower than “declaring”, it still actually designates a high grade and is very pregnant in signification.’
רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְבֵי חֲמוֹי, וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא חָמֵינָא דְּאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד אִתְעַר לְתַתָּא, דְּהָא אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא בְּתִיאוּבְתָּא דִלְתַתָּא תַּלְיָיא (מלתא). R. Eleazar was once on the way to visit his father-in-law along with R. Hiya and R. Jose and R. Hizkiah. Said R. Eleazar, ‘It is borne in upon me that stirring above is produced only in response to an impulse from below, and depends upon the longing of that below.’
Lech Lecha 22:225-231 (Chapter 22) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 22:225-231 (Chapter 22) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. אֲבָל הַאי קְרָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ. דְּהָא תָּנִינָן שִׁבְעָה רְקִיעִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, וְכֻלְהוּ לְאִשְׁתְּמוֹדַע יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְהוּ קָיְימִין לְאוֹדָעָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAFEL KING OF SHINAR. R. Jose expounded in this connection the text: Who hath raised up one from the East, whom Righteousness calleth to follow him? (Is. 41, 2). He said: ‘This verse has been explained in various ways, but it also contains an esoteric allusion. God, we have learnt, has made seven firmaments on high, all of which acknowledge the glory of the Almighty and are capable of pointing the lesson of true faith.
תָּא חֲזֵי, אִית רְקִיעָא עִלָּאָה סָתִים לְעֵילָא מִנַּיְיהוּ דְּאִנּוּן שִׁבְעָה, וְדָא הוּא רְקִיעָא דְּדַבָּר לוֹן וְנָהִיר לוֹן לְכֻלְהוּ, וְדָא לָא אִתְיְידַע, וְקָיְימָא בִּשְׁאֶלְתָּא דְּלָא יְדִיעָא, בְּגִין דְּאִיהוּ סָתִים וְעָמִיק, וְכֹלָּא תְּוָוהִין עֲלֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ל״ח:כ״ט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וְאִתְּמָר, וְהַאי הוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּקָיְימָא עַל כָּל אִנּוּן שִׁבְעָה. Now there is above these seven a hidden firmament which guides and illumines them. Of this one we cannot discover the true nature, however much we inquire and therefore it is designated by the interrogative particle Mi (Who), as has been pointed out: hence the Scripture says: “From the womb of Whom (Mi) came forth the ice” (Job 38, 29), which has been explained to refer to the highest firmament over the other seven.
וְאִית לְתַתָּא רְקִיעָא דְּאִיהוּ תַּתָּאָה מִכֻּלְהוּ וְלָא נָהִיר, וּבְגִין דְּאִיהוּ תַּתָּאָה דְּלָא נָהִיר, הַהוּא רְקִיעָא דְּעֲלַיְיהוּ אִתְחַבַּר בֵּיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון כָּלִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ וְאִקְרֵי יָם, דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי מִ"י. At the bottom again there is a firmament, the lowest of all, which has no light; and on that account the highest firmament joins with it in such a way as to insert in it the two letters of its own name, so that it is called Yam (sea), being, as it were, the sea of that highest firmament,
בְּגִין דְּכָל אִנּוּן רְקִיעִין אָחֳרָנִין אִתְעֲבִידוּ נַחֲלִין וְעָאלִין לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ יַם עִלָּאָה וְעֲבַד אִיבִּין וְנוּנִין לִזְנַיְיהוּ, וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. because all the other firmaments serve as streams (to convey its light), and flow into this lowest one as into a sea; and it thereupon produces fruits and fishes after their kind, and in reference to this David said; “Lo, the sea great and wide, wherein are things creeping innumerable both small and great beasts” (Ps. 104, 25).
וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דָּא אַבְרָהָם. צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. (נ"א דא שרה, ד"א צדק יקראהו לרגלו וגו') דָּא הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּכֻלְהוּ רְקִיעִין דְּאִתְעֲבִיד יָם. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. מַאן הַאי, הוּא רְקִיעָא תַּתָּאָה דְּאֲמָרָן דְּעֲבִיד נוּקְמִין וְאַפִּיל שָׂנְאִין. וּבְהַאי אִשְׁתַּבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהילים י״ח:מ״א) וְאֹיבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. We now see what is meant by the words “Who raised up from the East”. The one raised up was Abraham. The words “Righteousness calleth him to follow him” refer to the lowest firmament which has become “sea”. It is this which “giveth nations before him”, which executes vengeance and overthrows the enemy.
(ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם. אִלֵּין אִנּוּן עַמִּין דְּהֲוָה רָדִיף עֲלֵיהוֹן אַבְרָהָם וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל לוֹן. (ומלכים ירד. (מאי ירד אלא) אלין מלכים דממנן לעילא עלייהו. יתן לפניו גוים, אלין עמין דלתתא) וּמְלָכִים יַרְדְּ אִלֵּין מְמַנָּן רַבְרְבָן דִּלְעֵילָא. דְּכַד עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּעָלְמָא (ד"א בעמא) בְּכֹלָּא עֲבִיד דִּינָא בְּעֵילָא וְתַתָּא. “He giveth nations before him”: these are the peoples of the earth. “And maketh him to rule over kings”: these are the guardian-angels of the nations above, for when God executes judgement on a people, He does so both below and above.
יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. יִרְדְּפֵם דָּא אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם הֲוָה רָדִיף לוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ וְקָטִיל לוֹן. דִּכְתִיב יַעֲבוֹר שָׁלוֹם דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי שָׁלוֹם. “He pursueth them and passeth on safely” (Is. 41, 3): this is Abram who pursued them while God passed before him and slew them, as it says, “Peace passeth on” (Ibid.), “Peace” referring to God.
אֹרַח בְּרַגְלָיו לא יָבוֹא. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּהֲוָה אַבְרָהָם אָזִיל בְּגוֹ עֲנָנֵי אוֹ בְּגוֹ סוּסְוָון וּרְתִיכִין. אֶלָּא אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, דְּלָא הֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם לָא מַלְאָכָא וְלָא שְׁלִיחָא אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי דִּכְתִיב אֹרַח בְּרַגְלָיו. מַאן רַגְלָיו אִלֵּין מַלְאָכִין דְּאִנּוּן תְּחוֹתוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה י״ד:ד׳) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא וְגו'. “Even bv a wav that he had not gone by his feet”: if not with his feet, how then did Abram go-on the clouds or with horses and chariots? No: what it means is that it was not an angel or a messenger, but God Himself, that went before Abram, the word “feet” here referring to the angels, who are subject to God, as in the verse “And his feet shall stand in that dav” (Zech. 14, 4).
דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָר עָלְמָא לְאַיְיתָאָה לְאַבְרָהָם וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, הַאי אִתְעֲרוּתָא בְּגִין דְּזַמִּין יַעֲקֹב לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ וּלְקָיְימָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Another explanation of the verse is as follows. When God “awoke” the world to bring Abram and to draw him near to Himself, this was because Jacob was destined to issue from him and to establish twelve tribes who should all be righteous in the sight of God.
צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״א:ד׳) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, וּבְגִין כָּךְ צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ וַדַּאי. לְרַגְלוֹ, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״א:ח׳) הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ. “Whom he calleth in righteousness”: because God was calling him constantly from the day that the world was created, as it is written, “calling the generations from the beginning” (Is. 41, 4). “To his foot”: i.e. to attach him to His service and to bring him near to Himself.
דָּבָר אַחֵר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח. דְּמִתַּמָּן שֵׁרוּתָא דִּנְהוֹרָא לְאַנְהָרָא. בְּגִין דְּדָרוֹם הַהוּא תּוּקְפָא דִילֵיהּ מִגּוֹ מִזְרָח אִיהוּ. וְעַל דָּא מִי הֵעִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּדָרוֹם. מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל וְאִתְּזָן בְּקַדְמִיתָא, וְתִיאוּבְתָּא דְּהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה לְמֵיהַב לֵיהּ לְמִזְרָח.
צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דָּא מַעֲרָב, דְּאִיהוּ קָרֵי לֵיהּ תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךְ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחרָשׁ וְאַל תִּשְׁקוֹט אֵל. בְּגִין דְּמַעֲרָב אִתְעַר תָּדִיר לְגַבֵּיהּ. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ. דְּהָא מִנֵּיהּ קַבִּיל תּוּקְפָא לְאַכְנָעָא כָּל אִנּוּן עַמִּין דְּעָלְמָא.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר (ישעיהו מ״א:ב׳) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, דָּא אַבְרָהָם דְּלָא נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִמִּזְרָח, בְּגִין דְּחָמָא שִׁמְשָׁא דְּנָפִיק בְּצַפְרָא מִסִּטְרָא דְמִזְרָח, נָטִיל אִתְעֲרוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר דָּא הוּא מַלְכָּא דְּבָרָא יָתִי. פְּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, לְרַמְשָׁא חָמָא שִׁמְשָׁא דְּאִתְכְּנִישׁ (וירחא נפקת) וְסִיהֲרָא נָהֲרָא. אָמַר דָּא הוּא וַדַּאי דְּשַׁלִּיט עַל הַהוּא פּוּלְחָנָא דְּפָלָחִית כָּל הַאי יוֹמָא, דְּהָא אִתְחֲשַׁךְ קַמֵּיהּ וְלָא נָהִיר. פָּלַח לֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. R. Judah says: “Who aroused from the East” this refers to Abraham, who received his first impulse to seek God from the East. For when he saw the sun issuing in the morning from the East, he was first moved to think that that was God, and said “this is the King that created me”, and worshipped it the whole day. In the evening when the sun went down and the moon commenced to shine, he said, “Verily this rules over the orb which I worshipped the whole day, since the latter is darkened before it and does not shine any more.” So he served the moon all that night.
לְצַפְרָא חָמָא דְּאָזְלָא חֲשׁוֹכָא וְאִתְנְהִיר סִטְרָא דְמִזְרָח. אָמַר וַדַּאי כָּל אִלֵּין מַלְכָּא אִית עֲלַיְיהוּ וְשַׁלִּיט דְּאַנְהִיג לוֹן. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תִּיאוּבְתָּא דְּאַבְרָהָם לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין אִתְגָּלֵי עֲלוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ, דִּכְתִיב צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאִתְגְלֵי עֲלֵיהּ. In the morning when he saw the darkness depart and the East grow light, he said, “Of a surety there is a king who rules over all these orbs and orders them.” So when God saw Abram’s longing to find Him, He revealed Himself unto him and spoke with him, as it is written, “Righteousness called to him to follow him.”
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו מ״ה:י״ט) דּוֹבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלּוֹי אִנּוּן בְּקוּשְׁטָא, וְעֲבִיד מֵישָׁרִים, בְּמָּה עֲבִיד מֵישָׁרִים. בְּגִין דְּכַד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא הֲוָה קָאִים וְהֲוָה מִתְמוֹטֵט לְהָכָא וּלְהָכָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא, מַה לָּךְ דְּאַתְּ מִתְמוֹטֵט. אָמַר לֵיהּ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָא יָכִילְנָא לְמֵיקַם דְּלֵית בִּי יְסוֹדָא עַל מַה דְּאִתְקַיָּים. R. Isaac explained in connection with Abraham the verse: I am the Lord speaking righteousness, declaring what is right (Is. 45, 19). He said: ‘AII God’s words are truth and His acts are righteousness. For when God first created the world it was unstable and rocked to and fro. Said God to the world, Wherefore rockest thou? It answered: Sovereign of the Universe, I cannot be firm, because I have no foundation on which to rest.
אָמַר לֵיהּ הָא אֲנָא זַמִּין לְמֵיקַם בָּךְ חַד צַדִּיק דְּאִיהוּ אַבְרָהָם דִּי יַרְחִים לִי. מִיָּד קָאִים עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשיתב) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרָא בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. בְּאַבְרָהָם מִתְקַיֵּים עָלְמָא. God thereupon said: Behold, I intend to raise up in thee a righteous man, Abraham, who will love Me. Hearing this, the world straightway became firmly established; therefore it is written, “these are the generations of the heavens and the earth behibaream (when they were created), which by a transposition of letters becomes beabraham (for the sake of Abraham).’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא (ישעיהו מ״ה:י״ט) מַגִּיד מֵישָׁרִים. דְּהָא אָתִיב לֵיהּ עָלְמָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אַבְרָהָם זַמִּין הוּא דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ בְּנִין דְּיַחֲרִיבוּ מַקְדְּשָׁא וְיוֹקִידוּ אוֹרַיְיתָא. (נ"א לנפקא מניה ישמעאל, אמר ליה הא יצחק, אמר ליה זמין למיפק מניה עשו חייבא דיחרב בי מקדשא ויוקיד אורייתא), אָמַר לֵיהּ זַמִּין חַד בַּר נָשׁ לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ דְּאִיהוּ יַעֲקֹב וְיִפְקוּן מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין כֻּלְהוּ זַכָּאִין. מִיָּד אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַגִּיד מֵישָׁרִים. R. Hiya enlarged upon the words “declaring what is right”. He said: ‘The world continued to remonstrate with God, saying, “From this Abraham will issue descendants1The peoples of Ishmael and Esau. who will destroy the Temple and burn the Law.” God replied: “He will also have one descendant, namely Jacob, who will be the father of twelve tribes who will all be righteous.” Forthwith the world was established for his sake, and therefore God is said to be “declaring (the advent of) things that are right”.’
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא אַתְעַרְנָא וַיְדַבֵּר וַיַּגֵּד וַיֹּאמֶר כֻּלְהוּ לְטַעֲמַיְיהוּ מִתְפָּרְשָׁן. וַיְדַבֵּר אִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא דַּרְגָּא לְבַר, דְּלָא אִיהוּ דַּרְגָּא פְּנִימָאָה כְּאִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדָא אִיהוּ (ישעיה מה) דּוֹבֵר צֶדֶק. R. Eleazar said: ‘It has been noted that there is a difference between “speaking” (dober) and “declaring” (maggid). “Speaking” is from a revealed source, an outer grade, not of the highest; therefore it is applied here to “righteousness” (zedek).
וַיַּגֵּד אִיהוּ רֶמֶז לְדַרְגָּא פְּנִימָאָה עִלָּאָה דְּשַׁלְטָאָה עַל דִּבּוּר, וְדָא הוּא מַגִּיד מֵישָׁרִים. מַאן מֵישָׁרִים דָּא דַרְגָּא עִלָּאָה דְיַעֲקֹב שַׁרְיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וּבְגִין כָּךְ מַגִּיד כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב דּוֹבֵר. But “declaring” indicates the inner grade which controls that belonging to “speaking”; hence it says here “declaring things that are right” (mesharim), these referring to the higher grade in which is that of Jacob.’
אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהָא כְּתִיב, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי אִיהוּ דַרְגָּא דְּשָׁלְטָא עַל תַּתָּאָה דְּאִיהוּ דּוֹבֵר צֶדֶק. וְכֹלָּא (בה) אִיהוּ (נ"א לאשתלא איבא) לְאִסְתַּכָּלָא (איכא) הָכָא. (נ"א אתיא) תָּא חֲזֵי, דְאַף עַל גַּב דְּדִּבּוּר אִיהוּ תַּתָּאָה, לָא תֵימָא דְּלָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֶלָּא וַדַּאי דִּבּוּר מַלְיָיא אִיהוּ מִכֹּלָּא וְדַרְגָּא עִלָּאָה אִיהוּ. וְסִימָנִיךְ (דברים לכ) כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם. Said R. Isaac to him, ‘Is there not a text “he declares to you his covenant” (Deut. 4, 13)?’ He replied: ‘The “covenant” also is a grade superior to that referred to in the expression “speaking righteousness”. One must be careful too to note that although “speaking” is lower than “declaring”, it still actually designates a high grade and is very pregnant in signification.’
רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה אָזִיל לְבֵי חֲמוֹי, וְהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָא חָמֵינָא דְּאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד אִתְעַר לְתַתָּא, דְּהָא אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא בְּתִיאוּבְתָּא דִלְתַתָּא תַּלְיָיא (מלתא). R. Eleazar was once on the way to visit his father-in-law along with R. Hiya and R. Jose and R. Hizkiah. Said R. Eleazar, ‘It is borne in upon me that stirring above is produced only in response to an impulse from below, and depends upon the longing of that below.’
Chapter 24
Chapter 24 somebodyLech Lecha 24 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 24 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא. AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.
הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית. The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,
אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים. and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,
אִתְעַטְּרַת ה"א בְּוא"ו וָא"ו בְּה"א, כְּדֵין סַלְקָא ה"א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן) the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.
דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא. According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.
תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד"א ל"ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.
בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא. BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?
אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.
כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא. Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא. Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהַהוּא יוּדָאי מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזְרִ. אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזֶר וְאֶלְעָזָר (מלה חדא) יְתִיבָן כְּחֲדָא, יָתְבוּ גַּבֵּי חַד טִנָּרָא בְּהַהוּא חֲקַל. פָּתַח הַהוּא יוּדַאי וְאָמַר (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר. מַאי טַעְמָא תְּרֵי זִמְנֵי אָנֹכִי אָנֹכִי. R. Eleazar then said to the man, ‘What is your name?’ He said: ‘Joezer’. Whereupon he said: ‘Let Joezer and Eleazar sit together.’ So they sat down on a rock in that field. The Judean then commenced to discourse on the text I, even I, am he that blotteth out thy transgressions, for mine own sake, and thy sins I will not remember (Is. 43, 25). He said: ‘The word “I” occurs here twice:
אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.
מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).
דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.
כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.
אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.
בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.
וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade1Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’
קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’1The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.
לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו', (חסר) Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘
Lech Lecha 24:237-248 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 24:237-248 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא. AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.
הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית. The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,
אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים. and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,
אִתְעַטְּרַת ה"א בְּוא"ו וָא"ו בְּה"א, כְּדֵין סַלְקָא ה"א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן) the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.
דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא. According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.
תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד"א ל"ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.
בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא. BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?
אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.
כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא. Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא. Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהַהוּא יוּדָאי מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזְרִ. אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזֶר וְאֶלְעָזָר (מלה חדא) יְתִיבָן כְּחֲדָא, יָתְבוּ גַּבֵּי חַד טִנָּרָא בְּהַהוּא חֲקַל. פָּתַח הַהוּא יוּדַאי וְאָמַר (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר. מַאי טַעְמָא תְּרֵי זִמְנֵי אָנֹכִי אָנֹכִי. R. Eleazar then said to the man, ‘What is your name?’ He said: ‘Joezer’. Whereupon he said: ‘Let Joezer and Eleazar sit together.’ So they sat down on a rock in that field. The Judean then commenced to discourse on the text I, even I, am he that blotteth out thy transgressions, for mine own sake, and thy sins I will not remember (Is. 43, 25). He said: ‘The word “I” occurs here twice:
אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.
מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).
דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.
כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.
אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.
בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.
וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade1Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’
קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’1The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.
לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו', (חסר) Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘
Lech Lecha 24:260 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 24:260 (Chapter 24) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (תהילים ע״ו:ג׳) וַיְהִי בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּבוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא. וּנְשַׁף זִיקָא בְּזִיקָא חָשְׁכַאת וְאוֹקִידַת. וְאַפִּיק מִגּוֹ סִטְרֵי תְּהוֹמָא חַד טִיף וְחִבֵּר לוֹן כְּחַד וּבָרָא בְּהוּ עָלְמָא. AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM BROUGHT FORTH BREAD AND WINE. R. Simeon adduced here the text “In Salem also is his tabernacle” (Ps. 76, 3). He said: ‘When God decided to create the world, He first produced a flame of a scintillating lamp. He blew spark against spark, causing darkness and fire, and produced from the recesses of the abyss a certain drop which He joined with the flame, and from the two He created the world.
הַהוּא שַׁלְהוֹבָא סָלִיק וְאִתְעַטְּרָא בִּשְּׂמָאלָא, וְהַהוּא טִיף סָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּיָמִינָא, סָלְקוּ חַד בְּחַד אִחְלָפוּ דּוּכְתֵּי דָּא לְסִטְרָא דָא וְדָא לְסִטְרָא דָא, דְּנָחִית סָלִיק וּדְסָלִיק נָחִית. The flame ascended and encircled itself with the Left, and the drop ascended and encircled itself with the Right. They then crossed and changed places, going up and down alternately until they were closely interlocked,
אִתְקַטְּרוּ דָּא בְּדָא, נָפִיק מִבֵּינַיְיהוּ רוּחַ שְׁלִים. כְּדֵין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין אִתְעֲבִידוּ חַד וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ וְאִתְעַטְּרוּ חַד בְּחַד. כְּדֵין אִשְׁתְּכַח שְׁלָם לְעֵילָא וּשְׁלָם לְתַתָּא, וְדַרְגָּא אִתְקַיָּים. and there issued from between them a full wind. Then those two sides were made one, and the wind was set between them and they were entwined with one another, and so there was harmony above and harmony below; the grade was firmly established,
אִתְעַטְּרַת ה"א בְּוא"ו וָא"ו בְּה"א, כְּדֵין סַלְקָא ה"א וְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים. כְּדֵין וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם. מֶלֶךְ שָׁלֵם וַדַּאי מֶלֶךְ אִיהוּ דְּשַׁלִּיט בִּשְׁלִימוּ, אֵימָתַי אִיהוּ מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּכָל אַנְפִּין נְהִירִין. (דבר אחר מלכי צדק מלך שלם, אמר רבי שמעון בעא קודשא בריך הוא למיפק כהונתא משם כמא דאת אמר ברוך אברם לאל עליון, כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמריה, אמרז ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמריה, מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם דכתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי לאדני שב לימיני. וכתיב בתריה נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, דכתיב והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן) the letter he was crowned with Vau and Vau with he, and so he ascended and was joined in a perfect bond. This is alluded to in the words “Melchizedek (lit. king of righteousness) king of Salem” (lit. completeness), i.e. the king who rules with complete sovereignty. When is he completely king? On the Day of Atonement, when all faces are illumined.
דָּבָר אַחֵר וּמַלְכִּי צֶדֶק. דָּא עָלְמָא בַּתְרָאָה. מֶלֶךְ שָׁלֵם, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה. דְּאִתְעַטַּר חַד בְּחַד בְּלָא פִּירוּדָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא, וְאֲפִילּוּ עָלְמָא תַּתָּאָה כֹּלָּא הוּא. וְחַד מִלָּה אִיהוּ. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דִּתְרֵי אִלֵּין בֵּיהּ. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מְשַׁמֵּשׁ עָלְמָא לָקֳבֵל עָלְמָא. וְהוּא כֹהֵן דָּא יָמִינָא. לְאֵל עֶלְיוֹן עָלְמָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי כַּהֲנָא לְבָרְכָא עָלְמָא. According to another explanation, “Melchizedek” alludes to the lower world, and “king of Salem” to the upper world; and the verse indicates that both are intertwined inseparably, two worlds like one, so that the lower world also is the whole, and the whole is one. “Brought forth bread and wine”: signifying that both of these are in it. AND HE WAS PRIEST OF GOD MOST HIGH: i.e. one world ministers to the other. “Priest” refers to the Right, and “Most High God,’ to the upper world; and hence a priest is required to bless the world.
תָּא חֲזֵי, בִּרְכָאן (ד"א ל"ג כד) נָטִיל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה כַּד אִתְחַבַּר בְּכַהֲנָא רַבָּא כְּדֵין וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם (וגו) לְאֵל עֶלְיוֹן הָכִי הוּא וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְתַתָּא לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְבָרְכָא הַאי דוּכְתָּא בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר בְּיָמִינָא לְאִתְקַשְּׁרָא תְּרֵין עָלְמִין כְּחַד. בָּרוּךְ אַבְרָם רָזָא דְמִלָּה תִּקּוּנָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. For this lower world receives blessings when it is associated with a High Priest; hence there is a special force in the words “and he blessed him and said, Blessed is Abram to the Most High God”. After this model it behoves the priest on earth to intertwine his fingers when blessing in the synagogue in order that he may be linked with the Right and that the two worlds may be linked together.
בָּרוּךָ אַבְרָם כְּמָה דְּאַמְרִינָן בָּרוּךְ אַתָּה. לְאֵל עֶלְיוֹן. יְיָ אֱלהֵינוּ. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מֶלֶךְ הָעוֹלָם. וְהַאי קְרָא רָזָא דְּבִרְכָאן אִיהוּ. (ובגין כך) וַיְבָרַכֵהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן (אשר מגן צריך בידך). מֵעֵילָא לְתַתָּא. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּקִשּׁוּרָא אִתְקַּשַּׁר לְתַתָּא. BLESSED IS ABRAM. The words of the text are a prototype of the formula of blessing (used by the Israclites). “Blessed is Abram” (in the sense we have given to it) corresponds to “blessed art Thou “. “To the Most High God” corresponds to “O Lord our God”. “Possessor of heaven and earth” corresponds to “king of the universe. Further, AND HE BLESSED HIM indicates the course of blessing from below to above; BLESSED IS THE MOST HIGH GOD indicates from above to below. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL: so that he should cleave to the place where the link was formed with the lower world.’
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אִעֲרַע בְּהוּ רַבִּי יֵיסָא וְחַד יוּדָאי בַּהֲדֵיהּ. וְהֲוָה אָמַר הַהוּא יוּדָאי (תהילים כ״ה:א׳) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. לְדָוִד. וְכִי אַמַּאי לָא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. As they were going along they came across R. Yesa and a certain Judean with him who was explaining the text “To David: Unto thee, O Lord, do I lift up my soul” (Ps. 25, 1). He said: ‘Why is the inscription of this psalm simply “to David” and not “A Psalm of David”?
אֶלָא בְּגִין דַרְגֵּיהּ קָאֲמַר לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאָמַר בְּגִינֵיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא. אֵלֶיךָ יְיָ לְעֵילָא. נַפְשִׁי, מַאן נַפְשִׁי, (אשא) דָּא דָּוִד (הוא) דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּקָאֲמָרָן. אֶשָּׂא, אֲסַלֵּק. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קכ״א:א׳) אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי דְדָוִד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְסַלְקָא דַרְגֵּיהּ לְאִתְעַטְּרָא לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא תַּמָּן בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. It is because the real meaning is “for the sake of David”, i.e. of his grade. “Unto thee, O Lord”, i.e. upward-striving; “my soul”, i.e. David himself, his original grade; “I lift up”: to wit, I cause to ascend, since David was ever striving to rise to a higher grade and to link himself to it firmly.
כְּגַוְונָא דָא (תהילים ק״ג:א׳) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ בְּגִין דַּרְגֵּיהּ קָּאֲמַר, וּמַאי אָמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. אֶת לְאִתְקַשְּׁרָא בְּקִשּׁוּרָא לְעֵילָא. וְכָל קְרָבַי, מַאן קְרָבַי. אִלֵּין שְׁאָר חֵיוָן בְּרָא. דְּאִקְרוּן קְרָבַיִם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ד׳) וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. דָּבָר אַחֵר בָּרְכִי נַפְשִׁי, בְּגִינֵיהּ קָאֲמַר. אֶת יְיָ דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא, אֶת יְיָ כְּלָלָא דְּכֹלָּא. Similarly it was for the sake of his grade that David uttered the words “To David: Bless the Lord, O my soul” (where the word eth indicates his desire to be linked above) “and all that is within me bless his holy name” (Ps. 103, 1), referring to the “beasts of the field” which are called “inwards”.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֵיסָא חָמִינָא לָךְ דְּהָא עִם שְׁכִינְתָּא קָאֲתִית וְאִתְחַבָּרַת. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי, וּתְלַת פַּרְסֵי הוּא דְּאָזִילְנָא בַּהֲדֵיהּ וְאָמַר לִי כַּמָּה מִלֵי מַעַלְיָיתָא וְאֲנָא אֲגִירְנָא לֵיהּ לְיוֹמָא דָא וְלָא יְדַעְנָא דְּאִיהוּ בּוֹצִינָא דְּנָהִיר כִּדְחָמִינָא הַשְׁתָּא. Said R. Eleazar to R. Yesa, ‘I see that you have come in company with the Shekinah.’ He said, “Assuredly it is so. I have been walking with him three parasangs, and he has told me ever so many excellent things. I hired him as a porter, not knowing that he was the shining light which I have discovered him to be.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְהַהוּא יוּדָאי מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזְרִ. אָמַר לֵיהּ יוֹעֶזֶר וְאֶלְעָזָר (מלה חדא) יְתִיבָן כְּחֲדָא, יָתְבוּ גַּבֵּי חַד טִנָּרָא בְּהַהוּא חֲקַל. פָּתַח הַהוּא יוּדַאי וְאָמַר (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר. מַאי טַעְמָא תְּרֵי זִמְנֵי אָנֹכִי אָנֹכִי. R. Eleazar then said to the man, ‘What is your name?’ He said: ‘Joezer’. Whereupon he said: ‘Let Joezer and Eleazar sit together.’ So they sat down on a rock in that field. The Judean then commenced to discourse on the text I, even I, am he that blotteth out thy transgressions, for mine own sake, and thy sins I will not remember (Is. 43, 25). He said: ‘The word “I” occurs here twice:
אֶלָּא חַד בְּסִינַי וְחַד בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא עָלְמָא, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ דָּא הוּא בְּסִינַי. וְחַד כַּד בְּרָא עָלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. הוּא, בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא. He said: ‘The word “I” occurs here twice: once in reference to Sinai (cf. “I am the Lord thy God”, Ex. 20, 2), and the other in reference to the creation of the world (cf. “I have made the earth and created man upon it”, Is. 45, 12), to show that there is no division between the upper and lower worlds.
מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ. מַעֲבִיר פְּשָׁעֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא מוֹחֶה. בְּגִין דְּלָא יִתְחַזּוּן לְעָלְמִין. לְמַעֲנִי. מַאי לְמַעֲנִי, בְּגִין אִנּוּן רַחֲמִין דְּתַלְיָין בִּי דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ל״א) כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלהֶיךָ וְגו'. “That blotteth out thy transgressions”: not merely removing them, so that they shall never be seen more. “For mine own sake”: i.e. for the sake of the mercy which I dispense, as it is written, “For the Lord thy God is a merciful God” (Deut. 4, 31).
דָּבָר אַחֵר מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי. תָּא חֲזֵי (לעיל פד ב) חַיָּיבֵי עָלְמָא עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵילָא, דְכַד אִנּוּן חוֹבִין סָלְקִין רַחֲמִין וּנְהִירוּ עִלָּאָה וְיַנִּיקוּ דְּבִרְכָאן לָא נָחִית לְתַתָּא, וְהַאי דַרְגָּא לָא נָטִיל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לְיַנָּקָא לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ לְמַעֲנִי בְּגִין דְּלָא יִתְמָנְעוּן בִּרְכָאן לְיַנָּקָא (ליה) לְכֹלָּא. Another explanation of the words”that blotteth out thy transgressions for mine own sake” is as follows. Sinners in this world impair the influence of the upper world, for when they sin, mercy and the supernal light depart, and the stream of blessing does not descend to this world, and this grade (of mercy) does not take up the blessings from above in order to convey them to the lower world. Hence God acts “for His own sake”, in order that the stream of blessing should not be withheld.
כְּגַוְונָא דָא (דברים לכ) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוֵי פִּירוּדָא בֵּין עֵילָא וְתַתָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Similarly it is written, “See now that I, I am he” (Deut. 32, 39), to show that there is no division between the upper and the lower.
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא כַּד אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעָלְמָא אִתְעָרוּ בִּרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם אִתְעַר בִּרְכָאן לְעָלְמָא דִּכְתִיב וַאֲבָרֶכְךָ וְהְיֵה בְּרָכָה. מַאי וֶהְיֵה בְּרָכָה. רֶמֶז דְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּגִינֵיהּ בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב וְנִבְרְכוּ בְךָ וְגו' וּכְתִיב וַאֲבָרְכָה מְבָרַכֶיךָ. See now, in this way, when there are righteous men in the world, blessings are sent to all worlds. When Abram came, blessings were sent to the world, as it is written, “And I shall bless thee, and be thou a blessing, i.e. that blessing should be found both above and below for his sake.
אֲתָא יִצְחָק אוֹדַע לְכֹלָּא דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין לְעֵילָא לְאִתְפָּרְעָא מֵרַשִּׁיעַיָא, וְאִיהוּ אִתְעַר דִּינָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל בְּנֵי עָלְמָא. אֲתָא יַעֲקֹב וְאִתְעַר רַחֲמֵי בְּעָלְמָא וְאַשְׁלִים מְהֵימְנוּתָא בְּעָלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. When Isaac came he taught the world that there is a judge executing judgement above to punish the wicked, and he invoked justice upon the world in order that its inhabitants might fear God. When Jacob came he obtained mercy for the world and perfected men’s faith in God.
בְּיוֹמֵי דְאַבְרָהָם מַה כְּתִיב וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, דְּאִתְעַטְּרַת כֻּרְסְיָיא בְּדוּכְתֵּיהּ, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח מֶלֶךְ שָׁלֵם בְּלָא פְּגִימוּ כְּלַל. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּאַפִּיק מְזוֹנִין לְעָלְמִין כֻּלְהוּ כְּדְקָא חָזֵי. הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן דְּלָא אִתְמְנָעוּ בִּרְכָאן מִכֻּלְהוּ עָלְמִין. הוֹצִיא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ מִדַרְגִּין דִּלְעֵילָא אַפִּיק מְזוֹנִין וּבִרְכָאן לְעָלְמִין כֻּלְהוּ. Hence in the days of Abram MELCHIZEDEK KING OF SALEM (salem=completeness), i.e. God whose throne was then established in its place and whose sovereignty therefore became complete, BROUGHT OUT BREAD AND WINE, i.e. produced the appropriate food for the whole world, and did not withhold blessing from all the worlds; from the upper grades He brought forth food and blessings for all the worlds.
וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי. לְאִתְחֲזָאָה כְּמָה דְחַיָּיבַיָא עָבְדֵי פְּגִימוּ בְּעָלְמָא וּמָנְעֵי בִּרְכָאן. הָכִי נָמֵי בְּגִין זַכָּאִין אַתְיָין (אתחזיאן) בִּרְכָאן לְעָלְמָא, וּבְגִינַיְיהוּ אִתְבָּרְכָאן כָּל בְּנֵי עָלְמָא: AND HE WAS A PRIEST TO THE MOST HIGH GOD, the whole thus being in the most perfect order; to show that as the wicked upset the world and cause blessing to be withheld, so the righteous bring blessing to the world and for their sakes all its inhabitants are blessed.
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מַאי מַעֲשֵׂר מִכֹּל מֵאִנּוּן בִּרְכָאן דְּנָפְקֵי מִכֹּל. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתַּמָּן נָפְקֵי. דָּבָר אַחֵר וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַהַב לֵיהּ מַעַשְׂרָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דַרְגָּא דְּכָל פִּתְחִין דִּמְהֵימְנוּתָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמָא בֵּיהּ קָיְימֵי וְאִיהוּ מַעֲשֵׂר וְאִיהוּ חַד מֵעֲשָׂרָה וְאִיהוּ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עָאל אַבְרָהָם בְּקִיּוּמָא דִלְעֵילָא כְּדְקָא חָזֵי. AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL, to wit, of those blessings which issue from “all”, the source of all the blessings which descend upon the world. According to another explanation, God gave Abram a tenth, namely, the grade1Malkuth. in which all the sources of faith and blessing are established, and which is the tenth, one out of ten and ten out of a hundred; and from this point onwards Abram was fully confirmed from above.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי עֲבִידְתָּךְ, אָמַר לֵיהּ קַרְיָנָא דַרְדְּקֵי בְּאַתְרִי, הַשְׁתָּא אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי דִּכְפַר חָנִין לְמָתָא וּסְלִיקוּ לוֹן מִגַבָּאי וְאוֹתְבוּ לוֹן לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ יָהֲבִין לִי כָּל בְּנִי מָתָא אַגְרָא כְּהַהוּא זִמְנָא דְדַרְדְּקֵי הֲווּ גַּבָּאי. וְאִסְתַּכַּלְנָא בְּנַפְשָׁאי דְּלָא אִתְחֲזֵי לִי לְאִתְהַנֵּי מִנַּיְיהוּ לְמַגָּנָא, וַאֲגִירְנָא גַרְמָאי בַּהֲדֵי דְּהַאי חַכִּים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּרְכָאן דְּאַבָּא אִצְטְרִיכוּ הָכָא. Said R. Eleazar to him: ‘What you say is right.’ R. Eleazar further asked him what his business was. He said: ‘I was a teacher of children in my town till R. Jose came, when they left me and went to him. Nevertheless the townsfolk used to pay me my salary as before. Not wishing, however, to take money for nothing, I entered into the service of this Sage.’ Said R. Eleazar: ‘This is a case where my father’s blessings are required.’
קָמוּ. אָתוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לבתר), וְהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי כָּל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹמָא חַד הֲוָה עָסִיק בִּנְטִילַת יָדַיִם קַמֵּיהּ. אָמַר כָּל מַאן דְּלָא נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, אַף עַל גַּב דְּאִתְעַנַּשׁ לְעֵילָא אִתְעַנַּשׁ לְתַתָּא, וּמַאי עוֹנְשֵׁיהּ לְתַתָּא, דְּגָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִסְכְּנוּתָא. כְּמָה דְּעוֹנְשֵׁיהּ כָּךְ, הָכִי הוּא זָכֵי מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת דְּגָרִים לְגַרְמֵיהּ בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא דְּשָׁרָאן בִּרְכָאן עַל יְדוֹי כְּדְקָא יְאוּת, וְאִתְבָּרַךְ בְּעוּתְרָא. They went to R. Simeon, and the Judean used to study all day before him. One day he was studying the subject of washing the hands, and said: ‘Whoever does not wash his hands as required, although he is punished in the next world is also punished in this world, because he endangers his health. And similarly, he who washes his hands as required procures for himself blessings above which rest upon his hands, and is also blessed with wealth.’1The first 5 lines of the English translation do not appear in our Hebrew text.
לְבָתַר אַקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמָא לֵיהּ דְּאַנְטַל יְדוֹי בְּמַיָא וְנָטִיל לוֹן בְּשִׁיעוּרָא סַגְיָיא דְמַיִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךָ. וְכָךְ הֲוָה, מֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִתְעַתַּר וְאַשְׁכַּח סִימָא וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָהִיב מְזוֹנָא לְמִסְכְּנֵי כָּל יוֹמָא, וְהֲוָה חָדֵי עִמְּהוֹן וּמַסְבַּר לוֹן אַנְפִּין נְהִירִין. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן (ישעיהו מ״א:ט״ז) וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ וְגו', (חסר) Afterwards R. Simeon caught sight of him washing his hands and using a great quantity of water, and he exclaimed: ‘Fill his hands with thy blessings.’ And so it came to pass, since he found a treasure and grew rich, and he used to study the Torah and give sustenance to the poor every day and smile upon them benignantly, so that R. Simeon applied to him the verse “And thou shalt rejoice in the Lord and glory in the Holy One of Israel.” ‘
Chapter 25
Chapter 25 somebodyLech Lecha 25:266-270 (Chapter 25) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 25:266-270 (Chapter 25) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח (שיר השירים ז׳:י״א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא. AFTER THESE THINGS. R. Judah discoursed on the text: I am my beloved’s and his desire is towards me (S. S. 7, 11). He said: ‘The inner meaning of this verse is that the stirring below is accompanied by a stirring above, for there is no stirring above till there is a stirring below. Further, blessings from above descend only where there is some substance and not mere emptiness.
מְנָלָן מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ דְּאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֵּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא וְלָא בְּאֲתַר רֵיקַנְיָא. מַה כְּתִיב וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹּל בַּבָּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַאי אָסוּךְ. אֶלָּא אֲמְרָה לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְהַאי מִשְׁחָא לָאו אִיהִי אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבְּעָא זְעִירָא. We learn this from the wife of Obadiah, to whom Elisha said, “Tell me, what hast thou in the house” (II Kings, IV, 2), meaning that blessings from above would not descend on an empty table or an empty place. When she said: “Thy handmaid hath nothing in the house save a cruse of oil”-only enough to smear her little finger-
אָמַר לָהּ נִחַמְתַּנִי. דְּהָא לָא יְדַעְנָא הֵיאַךְ יִשְׁרוּן בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא בְּדוּכְתָּא רֵיקַנְיָא, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאִית לָךְ שֶׁמֶן, דָּא הוּא אֲתַר לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ בִּרְכָאן. מִנָּלָן דִּכְתִיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְגו' וְסֵיפֵיהּ מַה כְּתִיב, (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וּבְאַתְרָא דָּא שָׁרָאן בִּרְכָאן. (ואתמר). he said to her: “You have relieved me, for I did not see how blessings were to descend from above on to an empty place, but since you have some oil, this will provide a place sufficient for the purpose.” (The connection of “oil” with “blessing” is found in Psalm CXXXIII, where it says “like the good oil,’, etc., and then “for there the Lord commanded the blessing, life for evermore”.
וְאִי תֵימָא (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן וְלָא כְּתִיב שֶׁמֶן אֶלָא טַל. אֶלָּא אִיהוּ שֶׁמֶן וְאִיהוּ טַל. הַהוּא טַל אִיהוּ דְּאַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִמִּשְׁחָא עִלָּאָה. דְּהַהוּא שֶׁמֶן נָפַק לְסִטְרָא דְּיָמִינָא. It is true, the immediate comparison in the passage is with dew, not oil, but the two mean the same thing, as this dew was distilled by God from the supernal oil.
תְּרֵין אִנּוּן יַיִן וְשֶׁמֶן. וְאָזְלוּ לִתְרֵין סִטְרִין. יַיִן לִסְטַר שְׂמָאלָא שֶׁמֶן לִסְטַר יָמִינָא. וּמִסִּטְרָא דְיָמִינָא נָפְקֵי בִּרְכָאן לְעָלְמָא וּמִתַּמָּן אִתְמְשַׁח מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּבְגִין דְּשֶׁמֶן הֲוָה אִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא, שֶׁמֶן אִזְדַמַּן לְעֵילָא אֲרִיקוּ דְּבִרְכָאן. Wine and oil belong respectively to the Left and the Right sides, and from the Right side blessings descend on the world, and from there the holy kingdom is anointed. Thus because it was fixed upon below, oil was first prepared above as the source of blessings.
תָּא חֲזֵי, מֵאִתְעֲרוּתָא דְּהַאי שֶׁמֶן דִּלְעֵילָא קָאי לְאֲרָקָא עַל דָּוִד וּשְׁלמֹה לְאִתְבָּרְכָא (על) בְּנוֹי. מְנָא לָן דִּכְתִיב וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶן. כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲמֹד. וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו י״א:י׳) שׁוִֹרְשׁ יִשַּׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים. From the stirring of this supernal oil the lower oil was poured on David and Solomon to bring blessings on their descendants. This is derived from a collation of the text “and the oil stood״, in II Kings 4, 6, with the text “the root of Jesse which standeth for an ensign of the nations”, (Is. 11, 10.)
תָּא חֲזֵי, מִשֻּׁלְחָן דְּלֶחֶם הַפָּנִים דְּבִרְכָאן נָפְקִין מִתַּמָּן וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא, לָא בָעֵי לְאִשְׁתַּכָּחָא רֵיקַנְיָא אֲפִלּוּ רִגְעָא חָדָא, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּלְּקוּן בִּרְכָאן מִתַּמָּן, אוּף הָכִי לָא מְבָרְכִין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא, דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא. We derive the same lesson from the fact that the table of shew-bread, from which issued blessings, was not to be left empty a single moment; and on that account we do not say grace over an empty table, since blessings from above do not rest on an empty table.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי לְאַתְקָנָא לֵיהּ דּוּכְתָּא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. To resume, then, the verse “I am my beloved’s and towards me is his desire” indicates that “first of all I am my beloved’s, and then, in consequence, his desire is towards me; first I prepare for him a place, and then his desire is towards me”.
דָּבָר אַחֵר אֲנִי לְדוֹדִי. דְּהָא תָּנִינָן שְׁכִינְתָּא לָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא, כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְמִקְרַב גַּבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ לְבָתַר. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵיהּ. The verse may also be explained by reference to the dictum that the Shekinah is not found in the company of sinners, but when a man exerts himself to purify himself and to draw near to God, then the Shekinah rests on him. So “I am my beloved’s” to begin with, and then “his desire is towards me”.’
תָּא חֲזֵי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דְּרָדַף אַבְרָהָם בָּתַר אִלֵּין מַלְכִין וְקָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אַבְרָהָם תּוֹהֶא, אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם גָּרַעֲנָא הַהוּא אַגְרָא דַּהֲוֵינָא אַהֲדַר בְּנֵי נָשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַחִידְנָא בְּהוּ לְקָרָבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ וְהַשְׁתָּא אִתְקְטִילוּ בְּנֵי נְשָׁא עַל יָדִי. מִיָּד אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה וְגו'. אַגְרָא קַבִּילַת עֲלַיְיהוּ, דְּהָא כֻּלְהוּ לָא יִזְכּוּן לְעָלְמִין. AFTER THESE THINGS, i.e. after Abram pursued the kings and God slew them, Abram felt some qualms lest he had perchance forfeited some of his reward for converting men to the service of God, seeing that now some of his fellow creatures had been killed through him. Therefore God said to him: FEAR NOT, ABRAM, I AM THY SHIELD, THY REWARD IS EXCEEDING GREAT: you have received a reward for them, for none of them shall ever be accounted innocent.
Chapter 26
Chapter 26 somebodyLech Lecha 26 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 26 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyהָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).
כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;
וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.
תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;
לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.
וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.
סִתְרֵי תּוֹרָה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגו'. אִלֵּין פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:י״ט) אֶתּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. מַה לְּהַלָּן פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, אוּף הָכָא פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא. בָּתַּר דְּאִשְׁתַּדַּל בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְבַשֵׂר לֵיהּ וְאַקְדִּים לָהּ לְנִשְׁמָתָּא שְׁלָם (בשורות טובות), הֲדָא הוּא דִכְתִּיב אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךָ. מִכָּל זַיְינִין בִּישִׁין דְּגֵיהִנֹּם.
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּהַאי עָלְמָא זָכֵי וְאַחְסִין יְרוּתָּא אַחְסַנְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵּי כְּמָה דִכְתִּיב (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יִשׁ. מאי יֵ"שׁ (דא י"ש מאין תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא (מכילן) דיהבי ליה אחסנתא עלאה בעלמא דאתי) (נ"א דא עלמא דאתי). וְאוֹצְּרוֹתֵּיהֶם אֲמַלֵּא, בְּהַאי עָלְמָא מֵעוּתְּרָא וּמִכָּל טִיבוּ דְעָלְמָא. מַאן דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה).
רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה). רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵי. אָמַר לוֹן לְתַּלְמִידוֹי דְּיִקְרוּן לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מָארֵי דְּעוּתְּרָא ויקָרָא. יָתִּיב ואִתְּעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָּא.
לְיוֹמִין הֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אָן הוּא עוּתְּרָא. אָמַר שְׁמַע מִינָהּ דְּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד, וְעָאל לְאִדְרֵיהּ, שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר לָא תַּעַנְשֵׁיהּ (תוב לגביה) דְּגַבְרָא רַבָּא לִיהֱוִי. תָּב לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ תִּיב בְּרִי תִּיב וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ עוּתְּרָא.
אַדְהָכִי אֲתָּא גַּבְרָא חַד וּמָאנָא דְּפָּז בִּידֵיהּ, אַפְּקֵיהּ וּנְפַּל נְהוֹרָא בְּבֵיתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא לָא זָכִינָא, וּבָעֵינָא מָאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּגִינִי. דְּהָא אִיתּ לִי עוּתְּרָא סַגֵּי דְּקָא שְׁבַק לִי אַבָּא, דְּכַד יָתִּיב על פְּתּוֹרֵיהּ הֲוָה מְסַדַּר עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר כַּסֵּי מֵאִלֵּין. וּבָעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא יָהִיבְנָא עוּתְּרָא.
אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא רַוָּוק תִּשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא וְדָא יָהִיב לָךָ עוּתְּרָא, יָהַב לֵיהּ הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא (איוב כ״ח:י״ז) לא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִיתּ וּתְּמוּרָתָּהּ כְּלִי פָּז. יָתִּיב וְלָעָא בְּאוֹרַיְיתָּא וְהַהוּא בַּר נָשׁ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ עוּתְּרָא.
לְיוֹמִין עָאל חֲמִידוּ דְאוֹרַיְיתָּא בִּמְעוֹי. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִּיב וְהֲוָה בָּכֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבֵּיהּ דְּהֲוָה בָּכֵי, אָמַר לֵיהּ עַל מָה קָא בָּכִיתּ. אָמַר לֵיהּ וּמָה מַנַּחְנא חַיֵּי דְעָלְמָא דְאָתֵּי בְּגִין הַאי, לָא בְּעֵינָא אֶלָּא לְמִזְכֵּי לְגַבָּאי. אָמַר הַשְׁתָּא שְׁמַע מִינָהּ דְּהָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד.
קָרָא לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לֵיהּ טוֹל עוּתְּרָךָ וְהַב לֵיהּ לְיַתְּמֵי וּלְמִסְכְּנִי, וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ חוּלַק יַתִּיר בְּאוֹרַיְיתָּא בְּכָל מַה דְּאֲנַן לָעָאן. אַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז, וְעַד יוֹמָא לָא אַעֲדֵי שְׁמֵיהּ, וּמִן בְּנוֹי בֶּן פַּזִּי, וְהַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִי, וְזָכָה לְכַמָּה אוֹרַיְיתָּא הוּא וּבְנוֹי (בגין דלעא באורייתא). דְּלֵיתּ לָךָ אֲגַר טַב בְּעָלְמָא כְּמָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא וּמְקַיְימָהּ:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וְגו', בְּכָל אֲתַּר דִּכְתִּיב בְּאוֹרַיְיתָּא בַּמַּחֲזֶה דָּא שְׁמָא דְּאִתְּגְּלֵי לַאֲבָהָן, וּמָאן אִיהוּ, שַׁדַּ"י, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְּחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:ד׳) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַי יֶחזֶה. וְדָא אִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל חֶזְוָון עִלָּאִין אִתְּחַזְּיָין מִגַּוִּיהּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְּחַזְּיָין בֵּיהּ וכֹלָּא חַד. מַרְאֶה מַחֲזֶה חַד הוּא, דָּא תַּרְגּוּם וְדָא לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סַגִּיאִין אִנּוּן בְּאוֹרַיְיתָּא, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ רשוּ לְאוּנְקְלוּס לְתַּרְגֵּם בְּהַהוּא לִישְׁנָא דְּגָלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא. וְלִישְׁנָא דָא סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָאָה, בַּמַּחֲזֶה (דהא) דְּהֲוָה סָתִּים מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּלָא יָדְעֵי בְּדָא כַּד מְמַלֵּיל בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם.
מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה מָהוּל וְהֲוָה עָרֵל סָתִּים בִּשְׂרָא. וּבְגִין כָּךָ הֲוָה סָתִּים מִנַּיְיהוּ בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. כְּגַוְונָא דָא בִּלְעָם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזְהִ, יְחֱזֶה. סָתִּים הֲוָה מִלָּה מִגּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ בְּגִין דּלא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְמַלֵּל בְּהַהוּא עָרֵל מְסָאֳבָא (עד ב, עה ב) דְּהָא מַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי לָאו (יקרון) נִזְקָקִין בִּלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם.
אִי תֵּימָא דלא יָדְעֵי, וְהָא גַּבְרִיאֵל אוֹלִיף לְיוֹסֵף ע' לָשׁוֹן, ותַּרְגּוּם חַד מֵע' לָשׁוֹן הוּא, אֶלָּא מִנְדַע יָדְעֵי אֲבָל לָא נִזְקָקִין תְּנַן, דְּלָא חַיְישֵׁי ולא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהּ דְּהָא מָאִיס אִיהוּ קַמַּיְיהוּ מִכָּל שְׁאָר לָשׁוֹן.
וְאִי תֵּימָא הוֹאִיל וּמָאִיס אִיהוּ מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, אַמַּאי תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אוֹרַיְיתָּא בְּהַאי לָשׁוֹן, וְיוֹנָתָּן בֶּן עוּזִיאֵל הַמִּקְרָא. אֶלָּא מָאִיס הוּא קַמַּיְיהוּ והָכִי אִצְּטְרִיךָ, דְּלֵיתּ קִנְאָה לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (אלא אורייתא, ואלמלא הוו ידעי שבחי דאורייתא הוה להו קנאה בהדייהו דישראל) יַתִּיר, וְעַל דָּא תַּרְגּוּם תּוֹרָה וּמִקְרָא כָּךָ, ולא מָאִיס אִיהוּ דְּהָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי כָּתַּב קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא הָכִי.
וּבְגִין כָּךָ סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְעַל דָּא אִתְּגְּלִי בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם בְּאוֹרַח סָתִּים דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְלָא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּגְּלִי עַל בַּר נָשׁ עָרֵל.
אֵימָתַּי אִתְּגְּלִי לֵיהּ בְּאִתְּגַּלְּיָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כַּד יָהִיב לֵיהּ בְּרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר, אֱלהִים שְׁמָא דְקוּדְשָׁא ולא כְּתִּיב בַּמַּחֲזֶה. שְׁמָא בְּאִתְּגַּלְּיָיא.
לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר, לֵאמֹר וּלְאַכְרָזָא בְּכָל לָשׁוֹן דְּלָא תְּהֵא בְּאִתְּכַּסְיָא, לָאו בְּלִישְׁנָא אָחֳרָא, אֶלָּא בְּלִישְׁנָא דְּכלָּא מִשְׁתָּעְיָין בָּהּ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר דָּא לְדָא וְלָא יָכְלֵי לְקַטְרְגָא וּלְמֵימַר פִּטְרָא, וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר. אֱלהִים וְלא מַחֲזְה. בְּגִין דְּהֲוָה מְעֲיִּיל לֵיהּ בִּבְרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא וְקָרִיב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְגִין כָּךָ אָתּ ה' לָא אִתְּיְיהַב לֵיהּ עַד דְּאִתְּגַּזַּר, מַאי טַעְמָא דְּאִיהִי מַמָּשׁ בְּרִיתּ אִקְרֵי. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּעָאל בִּבְרִיתּ כְּדֵין אִתְּיְיהִיבַתּ לֵיהּ אָתּ ה"א. דִּכְתִּיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִּי אִתָּךָ וְהָיִיתָּ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולא יִקָרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְגו':
Lech Lecha 26:272-296 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 26:272-296 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyהָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).
כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;
וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.
תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;
לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.
וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.
סִתְרֵי תּוֹרָה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגו'. אִלֵּין פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:י״ט) אֶתּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. מַה לְּהַלָּן פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, אוּף הָכָא פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא. בָּתַּר דְּאִשְׁתַּדַּל בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְבַשֵׂר לֵיהּ וְאַקְדִּים לָהּ לְנִשְׁמָתָּא שְׁלָם (בשורות טובות), הֲדָא הוּא דִכְתִּיב אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךָ. מִכָּל זַיְינִין בִּישִׁין דְּגֵיהִנֹּם.
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּהַאי עָלְמָא זָכֵי וְאַחְסִין יְרוּתָּא אַחְסַנְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵּי כְּמָה דִכְתִּיב (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יִשׁ. מאי יֵ"שׁ (דא י"ש מאין תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא (מכילן) דיהבי ליה אחסנתא עלאה בעלמא דאתי) (נ"א דא עלמא דאתי). וְאוֹצְּרוֹתֵּיהֶם אֲמַלֵּא, בְּהַאי עָלְמָא מֵעוּתְּרָא וּמִכָּל טִיבוּ דְעָלְמָא. מַאן דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה).
רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה). רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵי. אָמַר לוֹן לְתַּלְמִידוֹי דְּיִקְרוּן לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מָארֵי דְּעוּתְּרָא ויקָרָא. יָתִּיב ואִתְּעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָּא.
לְיוֹמִין הֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אָן הוּא עוּתְּרָא. אָמַר שְׁמַע מִינָהּ דְּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד, וְעָאל לְאִדְרֵיהּ, שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר לָא תַּעַנְשֵׁיהּ (תוב לגביה) דְּגַבְרָא רַבָּא לִיהֱוִי. תָּב לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ תִּיב בְּרִי תִּיב וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ עוּתְּרָא.
אַדְהָכִי אֲתָּא גַּבְרָא חַד וּמָאנָא דְּפָּז בִּידֵיהּ, אַפְּקֵיהּ וּנְפַּל נְהוֹרָא בְּבֵיתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא לָא זָכִינָא, וּבָעֵינָא מָאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּגִינִי. דְּהָא אִיתּ לִי עוּתְּרָא סַגֵּי דְּקָא שְׁבַק לִי אַבָּא, דְּכַד יָתִּיב על פְּתּוֹרֵיהּ הֲוָה מְסַדַּר עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר כַּסֵּי מֵאִלֵּין. וּבָעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא יָהִיבְנָא עוּתְּרָא.
אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא רַוָּוק תִּשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא וְדָא יָהִיב לָךָ עוּתְּרָא, יָהַב לֵיהּ הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא (איוב כ״ח:י״ז) לא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִיתּ וּתְּמוּרָתָּהּ כְּלִי פָּז. יָתִּיב וְלָעָא בְּאוֹרַיְיתָּא וְהַהוּא בַּר נָשׁ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ עוּתְּרָא.
לְיוֹמִין עָאל חֲמִידוּ דְאוֹרַיְיתָּא בִּמְעוֹי. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִּיב וְהֲוָה בָּכֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבֵּיהּ דְּהֲוָה בָּכֵי, אָמַר לֵיהּ עַל מָה קָא בָּכִיתּ. אָמַר לֵיהּ וּמָה מַנַּחְנא חַיֵּי דְעָלְמָא דְאָתֵּי בְּגִין הַאי, לָא בְּעֵינָא אֶלָּא לְמִזְכֵּי לְגַבָּאי. אָמַר הַשְׁתָּא שְׁמַע מִינָהּ דְּהָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד.
קָרָא לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לֵיהּ טוֹל עוּתְּרָךָ וְהַב לֵיהּ לְיַתְּמֵי וּלְמִסְכְּנִי, וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ חוּלַק יַתִּיר בְּאוֹרַיְיתָּא בְּכָל מַה דְּאֲנַן לָעָאן. אַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז, וְעַד יוֹמָא לָא אַעֲדֵי שְׁמֵיהּ, וּמִן בְּנוֹי בֶּן פַּזִּי, וְהַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִי, וְזָכָה לְכַמָּה אוֹרַיְיתָּא הוּא וּבְנוֹי (בגין דלעא באורייתא). דְּלֵיתּ לָךָ אֲגַר טַב בְּעָלְמָא כְּמָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא וּמְקַיְימָהּ:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וְגו', בְּכָל אֲתַּר דִּכְתִּיב בְּאוֹרַיְיתָּא בַּמַּחֲזֶה דָּא שְׁמָא דְּאִתְּגְּלֵי לַאֲבָהָן, וּמָאן אִיהוּ, שַׁדַּ"י, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְּחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:ד׳) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַי יֶחזֶה. וְדָא אִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל חֶזְוָון עִלָּאִין אִתְּחַזְּיָין מִגַּוִּיהּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְּחַזְּיָין בֵּיהּ וכֹלָּא חַד. מַרְאֶה מַחֲזֶה חַד הוּא, דָּא תַּרְגּוּם וְדָא לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סַגִּיאִין אִנּוּן בְּאוֹרַיְיתָּא, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ רשוּ לְאוּנְקְלוּס לְתַּרְגֵּם בְּהַהוּא לִישְׁנָא דְּגָלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא. וְלִישְׁנָא דָא סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָאָה, בַּמַּחֲזֶה (דהא) דְּהֲוָה סָתִּים מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּלָא יָדְעֵי בְּדָא כַּד מְמַלֵּיל בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם.
מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה מָהוּל וְהֲוָה עָרֵל סָתִּים בִּשְׂרָא. וּבְגִין כָּךָ הֲוָה סָתִּים מִנַּיְיהוּ בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. כְּגַוְונָא דָא בִּלְעָם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזְהִ, יְחֱזֶה. סָתִּים הֲוָה מִלָּה מִגּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ בְּגִין דּלא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְמַלֵּל בְּהַהוּא עָרֵל מְסָאֳבָא (עד ב, עה ב) דְּהָא מַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי לָאו (יקרון) נִזְקָקִין בִּלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם.
אִי תֵּימָא דלא יָדְעֵי, וְהָא גַּבְרִיאֵל אוֹלִיף לְיוֹסֵף ע' לָשׁוֹן, ותַּרְגּוּם חַד מֵע' לָשׁוֹן הוּא, אֶלָּא מִנְדַע יָדְעֵי אֲבָל לָא נִזְקָקִין תְּנַן, דְּלָא חַיְישֵׁי ולא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהּ דְּהָא מָאִיס אִיהוּ קַמַּיְיהוּ מִכָּל שְׁאָר לָשׁוֹן.
וְאִי תֵּימָא הוֹאִיל וּמָאִיס אִיהוּ מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, אַמַּאי תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אוֹרַיְיתָּא בְּהַאי לָשׁוֹן, וְיוֹנָתָּן בֶּן עוּזִיאֵל הַמִּקְרָא. אֶלָּא מָאִיס הוּא קַמַּיְיהוּ והָכִי אִצְּטְרִיךָ, דְּלֵיתּ קִנְאָה לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (אלא אורייתא, ואלמלא הוו ידעי שבחי דאורייתא הוה להו קנאה בהדייהו דישראל) יַתִּיר, וְעַל דָּא תַּרְגּוּם תּוֹרָה וּמִקְרָא כָּךָ, ולא מָאִיס אִיהוּ דְּהָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי כָּתַּב קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא הָכִי.
וּבְגִין כָּךָ סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְעַל דָּא אִתְּגְּלִי בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם בְּאוֹרַח סָתִּים דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְלָא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּגְּלִי עַל בַּר נָשׁ עָרֵל.
אֵימָתַּי אִתְּגְּלִי לֵיהּ בְּאִתְּגַּלְּיָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כַּד יָהִיב לֵיהּ בְּרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר, אֱלהִים שְׁמָא דְקוּדְשָׁא ולא כְּתִּיב בַּמַּחֲזֶה. שְׁמָא בְּאִתְּגַּלְּיָיא.
לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר, לֵאמֹר וּלְאַכְרָזָא בְּכָל לָשׁוֹן דְּלָא תְּהֵא בְּאִתְּכַּסְיָא, לָאו בְּלִישְׁנָא אָחֳרָא, אֶלָּא בְּלִישְׁנָא דְּכלָּא מִשְׁתָּעְיָין בָּהּ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר דָּא לְדָא וְלָא יָכְלֵי לְקַטְרְגָא וּלְמֵימַר פִּטְרָא, וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר. אֱלהִים וְלא מַחֲזְה. בְּגִין דְּהֲוָה מְעֲיִּיל לֵיהּ בִּבְרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא וְקָרִיב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְגִין כָּךָ אָתּ ה' לָא אִתְּיְיהַב לֵיהּ עַד דְּאִתְּגַּזַּר, מַאי טַעְמָא דְּאִיהִי מַמָּשׁ בְּרִיתּ אִקְרֵי. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּעָאל בִּבְרִיתּ כְּדֵין אִתְּיְיהִיבַתּ לֵיהּ אָתּ ה"א. דִּכְתִּיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִּי אִתָּךָ וְהָיִיתָּ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולא יִקָרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְגו':
Lech Lecha 26:283 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 26:283 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyהָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).
כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;
וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.
תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;
לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.
וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.
סִתְרֵי תּוֹרָה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגו'. אִלֵּין פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:י״ט) אֶתּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. מַה לְּהַלָּן פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, אוּף הָכָא פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא. בָּתַּר דְּאִשְׁתַּדַּל בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְבַשֵׂר לֵיהּ וְאַקְדִּים לָהּ לְנִשְׁמָתָּא שְׁלָם (בשורות טובות), הֲדָא הוּא דִכְתִּיב אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךָ. מִכָּל זַיְינִין בִּישִׁין דְּגֵיהִנֹּם.
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּהַאי עָלְמָא זָכֵי וְאַחְסִין יְרוּתָּא אַחְסַנְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵּי כְּמָה דִכְתִּיב (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יִשׁ. מאי יֵ"שׁ (דא י"ש מאין תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא (מכילן) דיהבי ליה אחסנתא עלאה בעלמא דאתי) (נ"א דא עלמא דאתי). וְאוֹצְּרוֹתֵּיהֶם אֲמַלֵּא, בְּהַאי עָלְמָא מֵעוּתְּרָא וּמִכָּל טִיבוּ דְעָלְמָא. מַאן דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה).
רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה). רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵי. אָמַר לוֹן לְתַּלְמִידוֹי דְּיִקְרוּן לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מָארֵי דְּעוּתְּרָא ויקָרָא. יָתִּיב ואִתְּעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָּא.
לְיוֹמִין הֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אָן הוּא עוּתְּרָא. אָמַר שְׁמַע מִינָהּ דְּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד, וְעָאל לְאִדְרֵיהּ, שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר לָא תַּעַנְשֵׁיהּ (תוב לגביה) דְּגַבְרָא רַבָּא לִיהֱוִי. תָּב לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ תִּיב בְּרִי תִּיב וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ עוּתְּרָא.
אַדְהָכִי אֲתָּא גַּבְרָא חַד וּמָאנָא דְּפָּז בִּידֵיהּ, אַפְּקֵיהּ וּנְפַּל נְהוֹרָא בְּבֵיתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא לָא זָכִינָא, וּבָעֵינָא מָאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּגִינִי. דְּהָא אִיתּ לִי עוּתְּרָא סַגֵּי דְּקָא שְׁבַק לִי אַבָּא, דְּכַד יָתִּיב על פְּתּוֹרֵיהּ הֲוָה מְסַדַּר עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר כַּסֵּי מֵאִלֵּין. וּבָעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא יָהִיבְנָא עוּתְּרָא.
אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא רַוָּוק תִּשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא וְדָא יָהִיב לָךָ עוּתְּרָא, יָהַב לֵיהּ הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא (איוב כ״ח:י״ז) לא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִיתּ וּתְּמוּרָתָּהּ כְּלִי פָּז. יָתִּיב וְלָעָא בְּאוֹרַיְיתָּא וְהַהוּא בַּר נָשׁ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ עוּתְּרָא.
לְיוֹמִין עָאל חֲמִידוּ דְאוֹרַיְיתָּא בִּמְעוֹי. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִּיב וְהֲוָה בָּכֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבֵּיהּ דְּהֲוָה בָּכֵי, אָמַר לֵיהּ עַל מָה קָא בָּכִיתּ. אָמַר לֵיהּ וּמָה מַנַּחְנא חַיֵּי דְעָלְמָא דְאָתֵּי בְּגִין הַאי, לָא בְּעֵינָא אֶלָּא לְמִזְכֵּי לְגַבָּאי. אָמַר הַשְׁתָּא שְׁמַע מִינָהּ דְּהָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד.
קָרָא לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לֵיהּ טוֹל עוּתְּרָךָ וְהַב לֵיהּ לְיַתְּמֵי וּלְמִסְכְּנִי, וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ חוּלַק יַתִּיר בְּאוֹרַיְיתָּא בְּכָל מַה דְּאֲנַן לָעָאן. אַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז, וְעַד יוֹמָא לָא אַעֲדֵי שְׁמֵיהּ, וּמִן בְּנוֹי בֶּן פַּזִּי, וְהַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִי, וְזָכָה לְכַמָּה אוֹרַיְיתָּא הוּא וּבְנוֹי (בגין דלעא באורייתא). דְּלֵיתּ לָךָ אֲגַר טַב בְּעָלְמָא כְּמָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא וּמְקַיְימָהּ:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וְגו', בְּכָל אֲתַּר דִּכְתִּיב בְּאוֹרַיְיתָּא בַּמַּחֲזֶה דָּא שְׁמָא דְּאִתְּגְּלֵי לַאֲבָהָן, וּמָאן אִיהוּ, שַׁדַּ"י, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְּחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:ד׳) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַי יֶחזֶה. וְדָא אִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל חֶזְוָון עִלָּאִין אִתְּחַזְּיָין מִגַּוִּיהּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְּחַזְּיָין בֵּיהּ וכֹלָּא חַד. מַרְאֶה מַחֲזֶה חַד הוּא, דָּא תַּרְגּוּם וְדָא לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סַגִּיאִין אִנּוּן בְּאוֹרַיְיתָּא, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ רשוּ לְאוּנְקְלוּס לְתַּרְגֵּם בְּהַהוּא לִישְׁנָא דְּגָלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא. וְלִישְׁנָא דָא סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָאָה, בַּמַּחֲזֶה (דהא) דְּהֲוָה סָתִּים מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּלָא יָדְעֵי בְּדָא כַּד מְמַלֵּיל בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם.
מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה מָהוּל וְהֲוָה עָרֵל סָתִּים בִּשְׂרָא. וּבְגִין כָּךָ הֲוָה סָתִּים מִנַּיְיהוּ בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. כְּגַוְונָא דָא בִּלְעָם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזְהִ, יְחֱזֶה. סָתִּים הֲוָה מִלָּה מִגּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ בְּגִין דּלא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְמַלֵּל בְּהַהוּא עָרֵל מְסָאֳבָא (עד ב, עה ב) דְּהָא מַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי לָאו (יקרון) נִזְקָקִין בִּלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם.
אִי תֵּימָא דלא יָדְעֵי, וְהָא גַּבְרִיאֵל אוֹלִיף לְיוֹסֵף ע' לָשׁוֹן, ותַּרְגּוּם חַד מֵע' לָשׁוֹן הוּא, אֶלָּא מִנְדַע יָדְעֵי אֲבָל לָא נִזְקָקִין תְּנַן, דְּלָא חַיְישֵׁי ולא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהּ דְּהָא מָאִיס אִיהוּ קַמַּיְיהוּ מִכָּל שְׁאָר לָשׁוֹן.
וְאִי תֵּימָא הוֹאִיל וּמָאִיס אִיהוּ מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, אַמַּאי תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אוֹרַיְיתָּא בְּהַאי לָשׁוֹן, וְיוֹנָתָּן בֶּן עוּזִיאֵל הַמִּקְרָא. אֶלָּא מָאִיס הוּא קַמַּיְיהוּ והָכִי אִצְּטְרִיךָ, דְּלֵיתּ קִנְאָה לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (אלא אורייתא, ואלמלא הוו ידעי שבחי דאורייתא הוה להו קנאה בהדייהו דישראל) יַתִּיר, וְעַל דָּא תַּרְגּוּם תּוֹרָה וּמִקְרָא כָּךָ, ולא מָאִיס אִיהוּ דְּהָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי כָּתַּב קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא הָכִי.
וּבְגִין כָּךָ סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְעַל דָּא אִתְּגְּלִי בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם בְּאוֹרַח סָתִּים דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְלָא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּגְּלִי עַל בַּר נָשׁ עָרֵל.
אֵימָתַּי אִתְּגְּלִי לֵיהּ בְּאִתְּגַּלְּיָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כַּד יָהִיב לֵיהּ בְּרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר, אֱלהִים שְׁמָא דְקוּדְשָׁא ולא כְּתִּיב בַּמַּחֲזֶה. שְׁמָא בְּאִתְּגַּלְּיָיא.
לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר, לֵאמֹר וּלְאַכְרָזָא בְּכָל לָשׁוֹן דְּלָא תְּהֵא בְּאִתְּכַּסְיָא, לָאו בְּלִישְׁנָא אָחֳרָא, אֶלָּא בְּלִישְׁנָא דְּכלָּא מִשְׁתָּעְיָין בָּהּ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר דָּא לְדָא וְלָא יָכְלֵי לְקַטְרְגָא וּלְמֵימַר פִּטְרָא, וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר. אֱלהִים וְלא מַחֲזְה. בְּגִין דְּהֲוָה מְעֲיִּיל לֵיהּ בִּבְרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא וְקָרִיב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְגִין כָּךָ אָתּ ה' לָא אִתְּיְיהַב לֵיהּ עַד דְּאִתְּגַּזַּר, מַאי טַעְמָא דְּאִיהִי מַמָּשׁ בְּרִיתּ אִקְרֵי. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּעָאל בִּבְרִיתּ כְּדֵין אִתְּיְיהִיבַתּ לֵיהּ אָתּ ה"א. דִּכְתִּיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִּי אִתָּךָ וְהָיִיתָּ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולא יִקָרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְגו':
Lech Lecha 26:290-296 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 26:290-296 (Chapter 26) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyהָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, מַאי בַּמַּחֲזֶה, אֶלָּא בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְּיָין בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה חַד דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ, וּמַאן אִיהוּ דָּא מַחֲזֶה דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:ד׳) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזֶה. THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM IN A VISION SAYING. Vision is the grade in which all figures are beheld. R. Simeon said: ‘Up to the time when Abram was circumcised, only one grade spoke with him; namely Vision, which is also mentioned in the verse “who seeth the vision of Shaddai” (Num. 24, 4).
כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר הֲווּ כֻּלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרָאן עַל הַאי דַרְגָּא, וּכְדֵין מַלִּיל עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין שָׁרָאן עֲלוֹי לְמַלָּלָא. After his circumcision, all grades combined with this grade, and in this way God spoke with him. It may be objected that according to our interpretation the verses “and the Lord appeared to Abram”, “and Abram journeyed to the South”, “and he built there an altar”, indicate that he had attained to these higher grades;
וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וּכְתִיב וַיִּסַע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וּכְתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ הָא הָכָא אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. וְהַשְׁתָּא אֲמָרָן דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲווּ אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ. how, then, can you say that before he was circumcised these grades did not combine with this one to speak with him?
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יַהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמָה לְאַבְרָהָם לְמִנְדַע חָכְמָה לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ וְיָדַע רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אֲבָל לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ לָא הֲוָה אֶלָּא הַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה בִּלְחוֹדוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, כֻּלְהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ שָׁרָאן עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בְּגִין לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ, וּכְדֵין אִסְתַּלַּק אַבְרָהָם בְּכֹלָּא כְּמָה דְּאִתְּמָר. The answer is that previously God gave wisdom to Abraham to cleave to Him and to know the true meaning of faith, but only this lower grade actually spoke with him; but when he was circumcised, all the higher grades joined this lower grade to speak with him, and thus Abraham reached the summit of perfection.
תָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר בַּר נָשׁ לָא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר עָאל בִּשְׁמֵיהּ וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַבְרָהָם דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ עַד לָא אִתְגְּזַר. הָכִי הֲוָה דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ וְלָא כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא מִגּוֹ רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְּרָחִים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לֵיהּ. See now, before a man is circumcised he is not attached to the name of God, but when he is circumcised he enters into the name and is attached to it. Abram, it is true, was attached to the name before he was circumcised, but not in the proper manner, but only through God’s extreme love for him;
לְבָתַר פַּקִּיד לֵיהּ דְּיִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּרִית. קִשּׁוּרָא, דְּכֻלְהוּ דַרְגִּין עִלָּאִין. בְּרִית קִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כְּחֲדָא לְאַכְלָלָא דָּא בְּדָא, בְּרִית קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר. מִלּוֹי לָא הֲוָה עִמֵּיהּ אֶלָּא בַּמַּחֲזֶה כְּמָה דְּאִתְּמָר. subsequently He commanded him to circumcise himself, and then he was vouchsafed the covenant which links all the supernal grades, a covenant of union which links the whole together so that every part is intertwined. Hence, till Abram was circumcised, God’s word with him was only in a vision, as has been said.’
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא אִתְבְּרִי אֶלָּא עַל בְּרִית כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּרֵ"א שִׁי"ת בָּרָא אֱלהִים, וְהַיְינוּ (ד"א ל"ג ברית) דְּעַל בְּרִית קִיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. דְּהָא בְּרִית קִשּׁוּרָא אִיהוּ דְּיוֹמָא וְלֵילְיָא לָא מִתְפָּרְשָׁאן. Consider this. When God created the world, it was created only through a covenant, as it is written, “Bereshith (b’rith esh, covenant of fire), God created”; and it is further written, “If my covenant of day and night stand not, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25), since there is a covenant of union that day and night shall not be separated.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עַל תְּנַאי הֲוָה, דְּכַד יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל אִם יְקַבְּלוּן אוֹרַיְיתָא יָאוֹת. וְאִם לָאו הֲרִי אֲנָא אַהֲדַר לְכוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְעָלְמָא לָא אִתְקְיַּים עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא. R. Eleazar said: ‘When God created the world, it was on condition that if Israel when they came into the world should accept the Torah, it would be well, but if not, then the world should revert to chaos. Nor was the world firmly established until Israel stood before Mount Sinai and accepted the Torah.
וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִי עָלְמִין. וּמָאן אִנּוּן, זִוּוּגִין דִּבְנֵי נָשָׁא. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִוּוּגִין וְאוֹמֵר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וְאִלֵּין אִנּוּן עָלְמִין דְּהוּא בָּרֵי. תָּא חֲזֵי, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. אָנֹכִי דָּא הוּא דַּרְגָא קַדְמָאָה דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא: From that day God has been creating fresh worlds, to wit, the marriages of human beings, for from that time God has been making matches and proclaiming “the daughter of so-and-so for so-and-so”; these are the worlds which He creates.’ I AM A SHIELD TO THEE: this “I is the first grade to which he was attached at the start.
סִתְרֵי תּוֹרָה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגו'. אִלֵּין פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, דִּכְתִּיב, (דברים ה׳:י״ט) אֶתּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. מַה לְּהַלָּן פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא, אוּף הָכָא פִּתְּגָּמֵי אוֹרַיְיתָּא. בָּתַּר דְּאִשְׁתַּדַּל בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְבַשֵׂר לֵיהּ וְאַקְדִּים לָהּ לְנִשְׁמָתָּא שְׁלָם (בשורות טובות), הֲדָא הוּא דִכְתִּיב אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךָ. מִכָּל זַיְינִין בִּישִׁין דְּגֵיהִנֹּם.
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּהַאי עָלְמָא זָכֵי וְאַחְסִין יְרוּתָּא אַחְסַנְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵּי כְּמָה דִכְתִּיב (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יִשׁ. מאי יֵ"שׁ (דא י"ש מאין תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא (מכילן) דיהבי ליה אחסנתא עלאה בעלמא דאתי) (נ"א דא עלמא דאתי). וְאוֹצְּרוֹתֵּיהֶם אֲמַלֵּא, בְּהַאי עָלְמָא מֵעוּתְּרָא וּמִכָּל טִיבוּ דְעָלְמָא. מַאן דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה).
רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ דְּאָזִיל לְיָמִינָא זָכֵי לְעָלְמָא דְאָתֵּי, וּמַאן דְּאָזִיל לִשְׂמָאלָא הָא עוּתְּרָא בְּעָלְמָא דֵין, (דאית שמאלא קדישא ואית שמאלא מסאבא, ודא הוא דאמרינן מאן דמתעסק באורייתא יהבי ליה ארך ימים בעלמא דאתי, ויהבי ליה עשר וכבוד בעלמא דין שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה וגו', ומאן דיתרעי דיתהני גופא בעלמא דין ולא אתעסק באורייתא ובעובדין טבין, יהבי ליה עותרא בעלמא דין מסטרא דשמאלא מסטרא דיצר הרע, ובעותרא דא עביד ביש ירית גיהנם. ואי תימא וכי לא אית בעלמא דין עותרא מסטרא דקדושה, אין, דכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעשר, ודא הוא עותרא טבא דמסטרא דקדושה). רַבִּי אַבָּא כַּד אֲתָּא מֵהָתָּם, הֲוָה מַכְרִיז מַאן בָּעֵי עוּתְּרָא וּמַאן בָּעֵי אוֹרְכָא דְּחַיֵּי בְּעָלְמָא דְאָתֵּי יֵיתֵּי וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא. הֲווּ מִתְּכַּנְשִׁין כּוּלֵי עַלְמָא לְגַבֵּיהּ. רַוָּוק חַד הֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוּתְּרָא. אָמַר לֵיהּ הָא וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ יוֹסֵי. אָמַר לוֹן לְתַּלְמִידוֹי דְּיִקְרוּן לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מָארֵי דְּעוּתְּרָא ויקָרָא. יָתִּיב ואִתְּעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָּא.
לְיוֹמִין הֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אָן הוּא עוּתְּרָא. אָמַר שְׁמַע מִינָהּ דְּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד, וְעָאל לְאִדְרֵיהּ, שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר לָא תַּעַנְשֵׁיהּ (תוב לגביה) דְּגַבְרָא רַבָּא לִיהֱוִי. תָּב לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ תִּיב בְּרִי תִּיב וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ עוּתְּרָא.
אַדְהָכִי אֲתָּא גַּבְרָא חַד וּמָאנָא דְּפָּז בִּידֵיהּ, אַפְּקֵיהּ וּנְפַּל נְהוֹרָא בְּבֵיתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא לָא זָכִינָא, וּבָעֵינָא מָאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא בְּגִינִי. דְּהָא אִיתּ לִי עוּתְּרָא סַגֵּי דְּקָא שְׁבַק לִי אַבָּא, דְּכַד יָתִּיב על פְּתּוֹרֵיהּ הֲוָה מְסַדַּר עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר כַּסֵּי מֵאִלֵּין. וּבָעֵינָא לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְיתָּא וְאֲנָא יָהִיבְנָא עוּתְּרָא.
אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא רַוָּוק תִּשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָּא וְדָא יָהִיב לָךָ עוּתְּרָא, יָהַב לֵיהּ הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז. קָרָא עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא (איוב כ״ח:י״ז) לא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִיתּ וּתְּמוּרָתָּהּ כְּלִי פָּז. יָתִּיב וְלָעָא בְּאוֹרַיְיתָּא וְהַהוּא בַּר נָשׁ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ עוּתְּרָא.
לְיוֹמִין עָאל חֲמִידוּ דְאוֹרַיְיתָּא בִּמְעוֹי. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִּיב וְהֲוָה בָּכֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבֵּיהּ דְּהֲוָה בָּכֵי, אָמַר לֵיהּ עַל מָה קָא בָּכִיתּ. אָמַר לֵיהּ וּמָה מַנַּחְנא חַיֵּי דְעָלְמָא דְאָתֵּי בְּגִין הַאי, לָא בְּעֵינָא אֶלָּא לְמִזְכֵּי לְגַבָּאי. אָמַר הַשְׁתָּא שְׁמַע מִינָהּ דְּהָא לְשֵׁם שָׁמַיִם קָא עֲבִיד.
קָרָא לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לֵיהּ טוֹל עוּתְּרָךָ וְהַב לֵיהּ לְיַתְּמֵי וּלְמִסְכְּנִי, וְאֲנָא יָהִיבְנָא לָךָ חוּלַק יַתִּיר בְּאוֹרַיְיתָּא בְּכָל מַה דְּאֲנַן לָעָאן. אַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הַהוּא כַּסָּא דְּפָּז, וְעַד יוֹמָא לָא אַעֲדֵי שְׁמֵיהּ, וּמִן בְּנוֹי בֶּן פַּזִּי, וְהַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִי, וְזָכָה לְכַמָּה אוֹרַיְיתָּא הוּא וּבְנוֹי (בגין דלעא באורייתא). דְּלֵיתּ לָךָ אֲגַר טַב בְּעָלְמָא כְּמָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָּא וּמְקַיְימָהּ:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וְגו', בְּכָל אֲתַּר דִּכְתִּיב בְּאוֹרַיְיתָּא בַּמַּחֲזֶה דָּא שְׁמָא דְּאִתְּגְּלֵי לַאֲבָהָן, וּמָאן אִיהוּ, שַׁדַּ"י, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו׳:ג׳) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְּחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ד:ד׳) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַי יֶחזֶה. וְדָא אִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל חֶזְוָון עִלָּאִין אִתְּחַזְּיָין מִגַּוִּיהּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְּחַזְּיָין בֵּיהּ וכֹלָּא חַד. מַרְאֶה מַחֲזֶה חַד הוּא, דָּא תַּרְגּוּם וְדָא לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סַגִּיאִין אִנּוּן בְּאוֹרַיְיתָּא, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ רשוּ לְאוּנְקְלוּס לְתַּרְגֵּם בְּהַהוּא לִישְׁנָא דְּגָלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא. וְלִישְׁנָא דָא סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָאָה, בַּמַּחֲזֶה (דהא) דְּהֲוָה סָתִּים מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּלָא יָדְעֵי בְּדָא כַּד מְמַלֵּיל בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם.
מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה מָהוּל וְהֲוָה עָרֵל סָתִּים בִּשְׂרָא. וּבְגִין כָּךָ הֲוָה סָתִּים מִנַּיְיהוּ בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. כְּגַוְונָא דָא בִּלְעָם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחזְהִ, יְחֱזֶה. סָתִּים הֲוָה מִלָּה מִגּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵתּ בְּגִין דּלא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מְמַלֵּל בְּהַהוּא עָרֵל מְסָאֳבָא (עד ב, עה ב) דְּהָא מַלְאֲכֵי קַדִּישֵׁי לָאו (יקרון) נִזְקָקִין בִּלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם.
אִי תֵּימָא דלא יָדְעֵי, וְהָא גַּבְרִיאֵל אוֹלִיף לְיוֹסֵף ע' לָשׁוֹן, ותַּרְגּוּם חַד מֵע' לָשׁוֹן הוּא, אֶלָּא מִנְדַע יָדְעֵי אֲבָל לָא נִזְקָקִין תְּנַן, דְּלָא חַיְישֵׁי ולא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהּ דְּהָא מָאִיס אִיהוּ קַמַּיְיהוּ מִכָּל שְׁאָר לָשׁוֹן.
וְאִי תֵּימָא הוֹאִיל וּמָאִיס אִיהוּ מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, אַמַּאי תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אוֹרַיְיתָּא בְּהַאי לָשׁוֹן, וְיוֹנָתָּן בֶּן עוּזִיאֵל הַמִּקְרָא. אֶלָּא מָאִיס הוּא קַמַּיְיהוּ והָכִי אִצְּטְרִיךָ, דְּלֵיתּ קִנְאָה לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (אלא אורייתא, ואלמלא הוו ידעי שבחי דאורייתא הוה להו קנאה בהדייהו דישראל) יַתִּיר, וְעַל דָּא תַּרְגּוּם תּוֹרָה וּמִקְרָא כָּךָ, ולא מָאִיס אִיהוּ דְּהָא בְּכַמָּה דוּכְתֵּי כָּתַּב קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא בְּאוֹרַיְיתָּא הָכִי.
וּבְגִין כָּךָ סָתִּים אִיהוּ מִגּוֹ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי קַדִּישֵׁי. וְעַל דָּא אִתְּגְּלִי בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם בְּאוֹרַח סָתִּים דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְלָא יְהֵא לוֹן פִּטְרָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִתְּגְּלִי עַל בַּר נָשׁ עָרֵל.
אֵימָתַּי אִתְּגְּלִי לֵיהּ בְּאִתְּגַּלְּיָא דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, כַּד יָהִיב לֵיהּ בְּרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר, אֱלהִים שְׁמָא דְקוּדְשָׁא ולא כְּתִּיב בַּמַּחֲזֶה. שְׁמָא בְּאִתְּגַּלְּיָיא.
לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר, לֵאמֹר וּלְאַכְרָזָא בְּכָל לָשׁוֹן דְּלָא תְּהֵא בְּאִתְּכַּסְיָא, לָאו בְּלִישְׁנָא אָחֳרָא, אֶלָּא בְּלִישְׁנָא דְּכלָּא מִשְׁתָּעְיָין בָּהּ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר דָּא לְדָא וְלָא יָכְלֵי לְקַטְרְגָא וּלְמֵימַר פִּטְרָא, וְעַל דָּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלהִים לֵאמֹר. אֱלהִים וְלא מַחֲזְה. בְּגִין דְּהֲוָה מְעֲיִּיל לֵיהּ בִּבְרִיתּ קְיָימָא קַדִּישָׁא וְקָרִיב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְגִין כָּךָ אָתּ ה' לָא אִתְּיְיהַב לֵיהּ עַד דְּאִתְּגַּזַּר, מַאי טַעְמָא דְּאִיהִי מַמָּשׁ בְּרִיתּ אִקְרֵי. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּעָאל בִּבְרִיתּ כְּדֵין אִתְּיְיהִיבַתּ לֵיהּ אָתּ ה"א. דִּכְתִּיב אֲנִי הִנֵּה בְּרִיתִּי אִתָּךָ וְהָיִיתָּ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם ולא יִקָרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְגו':
Chapter 27
Chapter 27 somebodyLech Lecha 27 (Chapter 27) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 27 (Chapter 27) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, פְּגַע בֵּיהּ רַבִּי חַגַּאי, אָמַר לֵיהּ הַאי אָרְחָא דִּמְתַּקְנא קַמֵּיהּ דְּמַר לְאָן אִיהוּ אָזִיל, אָמַר לֵיהּ לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ וְאֲנָא נָמֵי אֵיזִיל בַּהֲדָךָ, אָמַר לֵיהּ אִי תֵּיכוּל לְמִסְבַּר סְבָרָא לְמַאי דְתִּשְׁמַע זִיל וְאִי לָאו תּוּב אֲבַתְּרָךָ, אָמַר לֵיהּ לא לִיחוּשׁ מַר לְהַאי, דְּהָא אֲנָא שְׁמַעְנא כַּמָּה רָזֵי דְאוֹרַיְיתָּא וְיָכִילְנָא לְמֵיקַם בְּהוּ. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. פָּגַשׁ אוֹתוֹ רַבִּי חַגַּאי. אָמַר לוֹ, הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁמְּתֻקֶּנֶת לִפְנֵי מַר, לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא? אָמַר לוֹ, לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ, וְגַם אֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ? אָמַר לוֹ, אִם תּוּכַל לְהָבִין לְהַשְׂכִּיל לְמַה שֶּׁתִּשְׁמַע - לֵךְ, וְאִם לֹא - שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךְ. אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא יַחְשֹׁשׁ מוֹר לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אֲנִי שָׁמַעְתִּי כַּמָּה סוֹדוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְיָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בָּהֶן.
פָּתַּח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַאי דִכְתִּיב, (במדבר כ״ח:ב׳) אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי וְגו'. אֶתּ קָרְבָּנִי דָּא קָרְבַּן בִּשְׂרָא דְּאִתְּקְרַב לְכַפָּרָא דָּמָא על דָּמָא בִּשְׂרָא עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּכָל קָרְבָּנִין לָאו מִתְּקָרְבִין אֶלָּא עַל בִּשְׂרָא לְכַפָּרָא על בִּשְׂרָא. פָּתַח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ', אֶת קָרְבָּנִי - זֶה קָרְבַּן הַבָּשָׂר שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר דָּם עַל דָּם, בָּשָׂר עַל בָּשָׂר, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא נִקְרָבִים אֶלָּא הַבָּשָׂר לְכַפֵּר עַל הַבָּשָׂר.
וְהָכִי שְׁמַעְנָא אִי בַּר נָשׁ חָטָא בְּהֵמָה מַה חָטָאתּ, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אָמַר (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגו'. אַמַּאי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא עֲבִיד רוּחַ בְּנֵי נָשָׁא וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, וְאַפְּרִישׁ דָּא מִן דָּא. וּבְגִין כָּךָ (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגו' ודַּאי מִתְּפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא. וְכָךָ שָׁמַעְתִּי, אִם אָדָם חָטָא - בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגוֹ'? לָמָּה? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת רוּחַ בְּנֵי אָדָם וְאֶת רוּחַ הַבְּהֵמָה, וְהִפְרִיד זוֹ מִזּוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ (קהלת ג) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגוֹ'. וַדַּאי נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.
עַד לָא חָטָא אָדָם מַה כְּתִּיב, (בראשית א׳:כ״ט) וַיֹּאמֶר אֱלהִים הִנִּה נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זָרַע וְגו' וּכְתִּיב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה ולא יַתִּיר. כֵּיוָן דְּחָטָא וְיֵצֶּר הָרָע אִשְׁתָּאִיב בְּגוּפָּא דִילֵיהּ, וּבְכָל אִנּוּן תּוֹלָדִין עֲבַד בְּהוּ דִּינָא. בְּטֶרֶם שֶׁחָטָא אָדָם מַה כָּתוּב? (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זרֵעַ זֶרַע וְגוֹ', וְכָתוּב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וְלֹא יוֹתֵר! כֵּיוָן שֶׁחָטָא וְהַיֵּצֶר נִשְׁאַב לְגוּפוֹ, וּבְכָל אוֹתָם הַתּוֹלָדוֹת עָשָׂה דִין,
וּלְבָתַּר אֲתָּא נֹחַ וחָמָא דְּהָא גוּפָּא אִתְּבְּנֵי מֵאַתְּרָא דְּיֵצֶּר הָרָע, אַקְרִיב קָרְבָּן כְּמָה דְּאַקְרִיב אָדָם, מַה כְּתִּיב, (בראשית ח׳:כ״א) וַיָּרַח יְיָ אֶתּ רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וגו'. (וכתיב) כִּי יֵצֶּר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה הוֹאִיל וְגוּפָּא אִשְׁתָּאִיב מֵהַהוּא יֵצֶּר הָרָע, יִתְּעַנַּג גּוּפָּא כְּמָה דְאִתְּחֲזֵי לֵיהּ יֵיכוּל בִּשְׂרָא. כְּיְרֶק עֵשֶׂב נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כֹּל. וְאַחַר בָּא נֹחַ וְרָאָה שֶׁהִנֵּה הַגּוּף נִבְנָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע, הִקְרִיב קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁהִקְרִיב אָדָם, מַה כָּתוּב? (שם ח) וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹ', וְכָתוּב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה, הוֹאִיל וְהַגּוּף נִשְׁאָב מֵאוֹתוֹ הַיֵּצֶר הָרָע, יִתְעַנֵּג הַגּוּף כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, יֹאכַל בָּשָׂר. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.
כַּד אָכִיל בִּשְׂרָא. מֵהַהוּא בִּשְׂרָא אִתְּעַנַּג בִּשְׂרָא דִּילֵיהּ וְאִתְּעָרַב דָּא בְּדָא וְאִתְּרַבֵּי גוּפָּא מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא עֹנֶג גּוּפָּא חָטָא בְּכַמָּה חֶטְאִין. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כַּפָּרָה על גּוּפָּא בִּשְׂרָא. בִּשְׂרָא אָכִיל וּבִשְׂרָא אִתְּרַבֵּי מִינֵיהּ וּבֵיהּ חָטָא. בְגִין כָּךָ לְכַפָּרָא על גּוּפֵּיהּ בִּשְׂרָא. וּבִשְׂרָא דְּאָכִיל בִּשְׂרָא עֲבִיד דָּמָא לְגוּפָּא (בגין כך דמא דאשתאר מההוא בשרא דאכיל בשרא עבד דמא לגופא) בְגִין כָּךָ דָּמָא דְּאִשְׁתָּאַר מֵהַהוּא בִּשְׂרָא לְבַר אִתְּעַתַּד לְכַפָּרָא עַל דָּמָא דְּאִתְּעֲבִיד מֵהַהוּא בִּשְׂרָא דִילֵיהּ דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ז:י״א) כִּי הַדָּם הוּא בַּנְּפֶּשׁ יְכַפֵּר. כְּשֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר, מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר מִתְעַנֵּג הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, וּמִתְעָרְבִים זֶה עִם זֶה וּמִתְגַּדֵּל מִמֶּנּוּ הַגּוּף, וּמֵאוֹתוֹ הָעֹנֶג הַגּוּף חוֹטֵא בְּכַמָּה חֲטָאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַבָּשָׂר כַּפָּרָה עַל הַגּוּף. בָּשָׂר אוֹכֵל, וּבָשָׂר מִתְרַבֶּה מִמֶּנּוּ, וּבוֹ חָטָא. מִשּׁוּם כָּךְ בָּשָׂר לְכַפֵּר עַל גּוּפוֹ, וְהַבָּשָׂר שֶׁאוֹכֵל עוֹשֶׂה דָּם לַגּוּף (משום כך הדם שנשאר מאותו הבשר שאוכל, הבשר עושה לגוף דם). מִשּׁוּם כָּךְ, הַדָּם שֶׁנִּשְׁאָר מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר בַּחוּץ, מִתְעַתֵּד לְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא יז) כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
כְּתִּיב קָרְבָּנִי, וּכְתִּיב קָרְבַּנְכֶם דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:ב׳) תַּקְרִיבוּ אֶתּ קָרְבַּנְכֶם, מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא קָרְבָּנִי. כְּגוֹן שְׁלָמִים דְּאַתְּיָין עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם, כְּגוֹן חַטָאוֹתּ וַאֲשָׁמוֹתּ דְּאַתְּיָין עַל חֵטְא ואָשָׁם, בְגִין כָּךָ אֶתּ קָרְבָּנִי בִּשְׂרָא. לַחְמִי נַהֲמָא וְחַמְרָא. רֵיחַ דָּא קְטוֹרֶתּ. נִיחֹחִי דָּא נַחַתּ רוּחַ דְּעֲבִיד כַּהֲנָא בִּרְעוּתָּא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלֵיוָאֵי בִּרְעוּתָּא דְּשִׁיר וּשְׁבָחָה. כָּתוּב קָרְבָּנִי, וְכָתוּב קָרְבַּנְכֶם, שֶׁכָּתוּב (שם א) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא קָרְבָּנִי - כְּמוֹ שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם - כְּמוֹ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שֶׁבָּאִים עַל חֵטְא וְאָשָׁם. מִשּׁוּם כָּךְ, (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי - בָּשָׂר. לַחְמִי - לֶחֶם וְיַיִן. רֵיחַ - זוֹ הַקְּטֹרֶת. נִיחֹחִי - זוֹ נַחַת רוּחַ שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּהֵן בָּרָצוֹן שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְהַלְוִיִּם בְּרָצוֹן שֶׁל שִׁיר וּשְׁבָחָה.
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. בְּמוֹעֲדוֹ מַאי הֲוִי, אִי תֵּימָא בְּכָל יוֹמָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מאי אִיהוּ בְּמוֹעֲדוֹ (נ"א מאי אריא דאיהו מועדו), אֶלָּא מוֹעֲדוֹ דְּשָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַעֲוָא. רְעוּ דְּאִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּדַרְגָּא יְדִיעָא. ועל דָּא כְּתִּיב בְּמוֹעֲדוֹ. תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? אִם תֹּאמַר בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? (נ"א: מה אומר שהוא מו דו)? אֶלָּא הַמּוֹעֲדוֹ שֶׁשּׁוֹלֵט בְּאוֹתָהּ עֵת רָצוֹן, הָרָצוֹן שֶׁנִּמְצָא לְמַעְלָה בְּדַרְגָּה יְדוּעָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּמוֹעֲדוֹ.
כַּד קָרְבָּן אִתְּקְרִיב. כּלָּא נָטְלִין חוּלָקָא, וְאִתְּבַּדְּרָן קְלִיפִּין לְכָל סִטְרָא, וְיִיחוּדָא אִתְּקְרִיב וְאִתְּיַיחַד וּבוֹצִּינִין אִתְּנַהֲרִין וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא וּרְעוּ בְּכָל עָלְמִין וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְיִחוּדָא חָדָא כְּדְקָא חָזֵי. אֲתָּא רַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ יָאוֹתּ אַנְתְּ בְּרִי מִינִּי לְמֵיהַךָ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לִסְבָר אַנְפִּין דְּיוֹמִין. (תו פתח ואמר דוד מלכא דאיהו רביעאה ואיהו אבן מאסו הבונים) (נ"א אמאי דוד מלכא אחסין מלכותא דאיהו רביעאה דאיהו אבן מאסו הבונים). כְּשֶׁנִּקְרָב הַקָּרְבָּן. הַכֹּל נוֹטְלִים חֵלֶק, וּמִתְפַּזְּרוֹת הַקְּלִפּוֹת לְכָל צַד, וְהַיִּחוּד נִקְרָב וּמִתְיַחֵד, וְהַמְּאוֹרוֹת מְאִירִים, וְנִמְצָא רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בְּסוֹד שֶׁל יִחוּד אֶחָד כָּרָאוּי. בָּא רַבִּי חִיָּיא וְנָשַׁק אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ, נָאֶה אַתָּה, בְּנִי, מִמֶּנִּי לָלֶכֶת וְלִרְאוֹת אֶת סֵבֶר פְּנֵי הַיָּמִים. (עוד פתח ואמר דוד המלך, שהוא רביעי, שהוא אבן מאסו הבונים) (נ"א: למה דוד המלך ירש המלכות? שהוא הרביעי, שהוא אבן מאסו הבונים).
אֲזְלוּ, כַּד מָטוּן לְגַבֵּיהּ, חָמָא לוֹן יַתְּבֵי עַל תַּרְעָא, אָמַר לֵיהּ לְשַׁמּשא זִיל וְאֵימָא לוֹן הַאי כֻּרְסְיָיא דִּתְּלַתּ קָיְימִין מַהוּ כָּל אֶחָד (ס"א כלא חד). אָמְרוּ לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לֵיהּ לְמַר דְּלָאו לְמַגָּנָא אָמַר דָּוִד מַלְכָּא דְּאִיהוּ רְבִיעָאָה אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לוֹן דְּאָן גָּעֲלוּ בֵּיהּ בְּדָוד דְּאִיהוּ אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. הָלְכוּ, כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו, רָאָה אוֹתָם יוֹשְׁבִים עַל הַשַּׁעַר. אָמַר לוֹ לַשַּׁמָּשׁ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, הַכִּסֵּא הַזֶּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים מַה הוּא כָּל אֶחָד (הכל אחד)? אָמְרוּ לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְמַר, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הָרְבִיעִי, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, שֶׁאֵיפֹה מָאֲסוּ בוֹ בְּדָוִד שֶׁהוּא אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.
אַהֲדַר רַבִּי חִיָּיא רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר לֵיהּ שַׁמְעַתּ בְּהַאי מִידִי. אָמַר שְׁמַעְנא בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (שיר השירים א׳:ו׳) "בְּנֵי "אִמִּי "נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגו'. דְּהַאי קְרָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲמָרוֹ, וְעַל דָּוִד מַלְכָּא אִתְּמָר כַּד דָּחוּ לֵיהּ אֲחוּהִי מִנַּיְיהוּ. הֶחֱזִיר רַבִּי חִיָּיא אֶת רֹאשׁוֹ לְרַבִּי חַגַּאי, וְאָמַר לוֹ, הֲשָׁמַעְתָּ בָּזֶה דָּבָר? אָמַר, שָׁמַעְתִּי בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שיר א) "בְּנֵי "אִמִּי "נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגוֹ', שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה אָמַר אוֹתוֹ שְׁלֹמֹה, וְעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הוּא נֶאֱמַר, כְּשֶׁדָּחוּ אוֹתוֹ הָאַחִים שֶׁלּוֹ מֵהֶם.
וְתּוּ שְׁמַעְנָא מַאי חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמֵיהַב מַלְכוּתָּא לִיהוּדָה מִכָּל אֲחוּהִי, אֶלָּא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ חֲקִיקָן בֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יָהַב יְקָרָא לִשְׁמֵיהּ וּבְגִין כָּךָ אַחְסִין מַלְכוּתָּא. וְתּוּ שְׁמַעְנָא יְהוּדָה הָא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ וַדַּאי, ד' לֵיתֵּיהּ אַמַּאי. אֶלָּא דָּא דָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא דִּכְתִּיב, (הושע ג׳:ה׳) וּבִקְּשׁוּ אֶתּ יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֶתּ דָּוד מַלְכָּם וְגו' הָא דָּוִד קָשִׁיר בִּשְׁמֵיהּ, תּוּ דְּאִיהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִּלִּין ודַּאי ד' דָּוד מַלְכָּא (ד"א קשר של תפלין ודאי), וּבְגִין כָּךָ דָּוִד אִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת מַלְכוּת לִיהוּדָה מִכָּל אֶחָיו? אֶלָּא אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ חֲקוּקוֹת בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָרַשׁ אֶת הַמַּלְכוּת. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, יְהוּדָה - הִנֵּה אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ וַדַּאי. ד' אֵינֶנָּה לָמָּה? אֶלָּא זֶה דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּקְשַׁר בִּשְׁמוֹ מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (הושע ג) וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וְגוֹ'. הִנֵּה דָּוִד קָשׁוּר בִּשְׁמוֹ. וְעוֹד, שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין וַדַּאי, ד' דָּוִד הַמֶּלֶךְ (ד"א קשר של תפלין ודאי), וּמִשּׁוּם כָּךְ דָּוִד נִקְשַׁר בִּשְׁמוֹ.
עָאלוּ, כֵּיוָן דְּעָאלוּ יְתִּיבוּ קַמֵּיהּ, אִשְׁתִּיק רַבִּי אֶלְעָזָר וְאִנּוּן אִשְׁתִּיקוּ. עָאל רַבִּי אֶלְעָזָר לְאִדְרֵיהּ שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר זִיל וְאֵימָא לוֹן מַה דְּאִנּוּן בָּעְיָין דִּכְשֵׁרִין אִנּוּן. אַהֲדַר לְגַבַּיְיהוּ. אָמַר לוֹן אִיתּ מַאן דִּשְׁמַע מִלָּה לֵימָא לִי. אָמְרוּ לֵיהּ אֲנַן מְחַכָּאן לְאַנְהָרָא מִגּוֹ צַּחוּתָּא דְּבוּצִּינָא עִלָּאָה וּסְבָרָא נִסְבַּר. נִכְנְסוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ, יָשְׁבוּ לְפָנָיו. שָׁתַק רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֵם שָׁתְקוּ. נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר לְחַדְרוֹ, וְשָׁמַע קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים, שֶׁהֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים. חָזַר אֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, אִם יֵשׁ מִי שֶׁשָּׁמַע דָּבָר - שֶׁיֹּאמַר לִי. אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ מְחַכִּים לִהְיוֹת מוּאָרִים מִתּוֹךְ הַצַּחוּת שֶׁל הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, וּלְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל.
פָּתַּח וְאָמַר, (חבקוק ב׳:כ׳) וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אִסְתַּכַּל גּוֹ מַחֲשָׁבָה רָזָא דְאוֹרַיְיתָּא וְרָשִׁים רִשׁוּמִין ולא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם, עַד דְּבָרָא תְּשׁוּבָה דְּאִיהִי הֵיכָלָא פְּנִימָאָה עִלָּאָה וְרָזָא סְתִּימָא וְתַּמָּן אִתְּרְשִׁימוּ וְאִתְּצַּיְירוּ אַתְּוָון בְּגִלּוּפַּיְיהוּ. פָּתַח וְאָמַר, (חבקוק ב) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הִסְתַּכֵּל בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה סוֹד הַתּוֹרָה וְרָשַׁם רִשּׁוּמִים, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, עַד שֶׁבָּרָא הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא הֵיכָל פְּנִימִי עֶלְיוֹן וְסוֹד נִסְתָּר, וְשָׁם נִרְשְׁמוּ וְהִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת בַּחֲקִיקוֹתֵיהֶן.
כֵּיוָן דְּאִתְּבְּרֵי דָא הֲוָה מִסְתַּכַּל בְּהַאי הֵיכָלָא וְרָשִׁים קַמֵּיהּ צִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא דִּכְתִּיב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ רְשִׁים קַמֵּיהּ רְשׁוּמִין וְצִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא. בָּעֵי לְמִבְרֵי שָׁמַיִם מָה עֲבַד אִסְתַּכַּל בְּאוֹר קַדְמָאָה וְאִתְּעַטַף בֵּיהּ וּבְרָא שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַׁלְמָה וְאַחַר כָּךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. כֵּיוָן שֶׁזֶּה נִבְרָא, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּהֵיכָל הַזֶּה, וְרוֹשֵׁם לְפָנָיו צִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. רָשַׁם לְפָנָיו רִשּׁוּמִים וְצִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. רָצָה לִבְרֹא שָׁמַיִם, מֶה עָשָׂה? הִסְתַּכֵּל בָּאוֹר הָרִאשׁוֹן וְהִתְעַטֵּף בּוֹ וּבָרָא שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
אִסְתַּכַּל לְמֶעְבַּד עָלְמָא תַּתָּאָה עֲבַד הֵיכָלָא אוֹחֲרָא וְעָאל בֵּיהּ וּמִנֵּיהּ אִסְתַּכַּל וּרְשִׁים קַמֵּיהּ כָּל עָלְמִין לְתַּתָּא וּבְרָא לוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ"ס מִפָּנָיו, ה"ס רָשִׁים קַמֵּיהּ כָּל נְקוּדִין דְּכָל עָלְמָא דְּאִנּוּן שִׁתִּין וְחָמֵשׁ, כְּחוּשְׁבַּן ה"ס, שִׁתִּין אִנּוּן וְחָמֵשׁ אִנּוּן, וְכֻלְהוּ רָשִׁים קַמֵּיהּ כַּד בְּרָא עָלְמָא. בְגִין כָּךָ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִנּוּן דְּיָדְעִין אָרְחוֹי וּמְהֲכִין בָּהּ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט כְּדְקָא יְאוּתּ. הִסְתַּכֵּל לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, עָשָׂה הֵיכָל אַחֵר וְנִכְנַס בּוֹ, וּמִמֶּנּוּ הִסְתַּכֵּל וְרָשַׁם לְפָנָיו אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַטָּה וּבָרָא אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ"ס מִפָּנָיו - ה"ס רָשַׁם לְפָנָיו כָּל הַנְּקֻדּוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ כְּחֶשְׁבּוֹן ה"ס. שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ הֵן. וְכֻלָּן רָשַׁם לְפָנָיו כְּשֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים דְּרָכָיו וְהוֹלְכִים בָּהֶם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת כָּרָאוּי.
אַדְהָכִי דְּהֲוָה מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדַיְיהוּ, אֲתָּא נוּרָא וְאַסְחַר לֵיהּ, וְאִנּוּן יָתְּבוּ לְבַר. שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר אִי קַדִּישָׁא הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךָ חֲדָרָיו בְּכָל אִנּוּן אִידְרִין דְּסָבָא דְּאַנְפִּין עוּלֵימָא קַדִּישָׁא (נ"א עולימתא קדישתא) דְאִתְּמְסָרוּ מַפְּתְּחָן דִּלְהוֹן בִּידֵיהּ, וְכֻלְהוּ מְתַּקְנָן לָךָ וּלְאִנּוּן דִּבְגִינָךָ. וּבְחַיָּיךָ קַדִּישָׁא כָּל חֵילָא דִשְׁמַיָא נָגִילָה ונִשְׂמְחָה בָךָ. בֵּינְתַיִם שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אוֹתוֹ, וְהֵם יָשְׁבוּ בַּחוּץ. שָׁמְעוּ קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵי קָדוֹשׁ, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, בְּכָל אוֹתָם הַחֲדָרִים שֶׁל פְּנֵי הַזָּקֵן, הָעֵלֶם הַקָּדוֹשׁ (העלמה הקדושה) שֶׁנִּמְסְרוּ הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁלָּהֶם בְּיָדוֹ, וְכֻלָּם מְתֻקָּנִים לְךְ וּלְאוֹתָם שֶׁבִּשְׁבִילְךְ. וּבְחַיֶּיךְ הַקְּדוֹשִׁים, כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ.
כַּד חָמוּ אִלֵּין הָכִי, אִזְדַּעְזעְוּ, וּדְחִילוּ סָגִּי נָפַּל עֲלַיְיהוּ, אֲמְרֵי, לֵיתּ אֲנַן חַזְיָין לְהַאי, נִפּוּק מִכָּאן וְנֵהַךָ לְאוֹרְחִין, (אזלו) יַתְּבוּ תַּמָּן כּל הַהוּא יוֹמָא וְלָא יָכִילוּ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ, וְאָמְרוּ לֵיתּ רְעוּתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּנֵיתִּיב הָכָא נָפְּקוּ מִתַּמָּן וְאַזְלֵי. כְּשֶׁאֵלֶּה רָאוּ כָּךְ, הִזְדַּעְזְעוּ, וּפַחַד רַב נָפַל עֲלֵיהֶם. אָמְרוּ, אֵינֶנּוּ רְאוּיִים לָזֶה, נֵצֵא מִכָּאן וְנֵלֵךְ לְדַרְכֵּנוּ. (הלכו). יָשְׁבוּ שָׁם כָּל אוֹתוֹ יוֹם וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ, אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֵּשֵׁב כָּאן. יָצְאוּ מִשָּׁם וְהָלְכוּ.
Lech Lecha 27:309-314 (Chapter 27) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 27:309-314 (Chapter 27) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, פְּגַע בֵּיהּ רַבִּי חַגַּאי, אָמַר לֵיהּ הַאי אָרְחָא דִּמְתַּקְנא קַמֵּיהּ דְּמַר לְאָן אִיהוּ אָזִיל, אָמַר לֵיהּ לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ וְאֲנָא נָמֵי אֵיזִיל בַּהֲדָךָ, אָמַר לֵיהּ אִי תֵּיכוּל לְמִסְבַּר סְבָרָא לְמַאי דְתִּשְׁמַע זִיל וְאִי לָאו תּוּב אֲבַתְּרָךָ, אָמַר לֵיהּ לא לִיחוּשׁ מַר לְהַאי, דְּהָא אֲנָא שְׁמַעְנא כַּמָּה רָזֵי דְאוֹרַיְיתָּא וְיָכִילְנָא לְמֵיקַם בְּהוּ. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. רַבִּי חִיָּיא הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. פָּגַשׁ אוֹתוֹ רַבִּי חַגַּאי. אָמַר לוֹ, הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁמְּתֻקֶּנֶת לִפְנֵי מַר, לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא? אָמַר לוֹ, לִרְאוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ, וְגַם אֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ? אָמַר לוֹ, אִם תּוּכַל לְהָבִין לְהַשְׂכִּיל לְמַה שֶּׁתִּשְׁמַע - לֵךְ, וְאִם לֹא - שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךְ. אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא יַחְשֹׁשׁ מוֹר לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אֲנִי שָׁמַעְתִּי כַּמָּה סוֹדוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְיָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בָּהֶן.
פָּתַּח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַאי דִכְתִּיב, (במדבר כ״ח:ב׳) אֶתּ קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַׁי וְגו'. אֶתּ קָרְבָּנִי דָּא קָרְבַּן בִּשְׂרָא דְּאִתְּקְרַב לְכַפָּרָא דָּמָא על דָּמָא בִּשְׂרָא עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּכָל קָרְבָּנִין לָאו מִתְּקָרְבִין אֶלָּא עַל בִּשְׂרָא לְכַפָּרָא על בִּשְׂרָא. פָּתַח רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ', אֶת קָרְבָּנִי - זֶה קָרְבַּן הַבָּשָׂר שֶׁנִּקְרָב לְכַפֵּר דָּם עַל דָּם, בָּשָׂר עַל בָּשָׂר, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא נִקְרָבִים אֶלָּא הַבָּשָׂר לְכַפֵּר עַל הַבָּשָׂר.
וְהָכִי שְׁמַעְנָא אִי בַּר נָשׁ חָטָא בְּהֵמָה מַה חָטָאתּ, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אָמַר (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגו'. אַמַּאי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא עֲבִיד רוּחַ בְּנֵי נָשָׁא וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, וְאַפְּרִישׁ דָּא מִן דָּא. וּבְגִין כָּךָ (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגו' ודַּאי מִתְּפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא. וְכָךָ שָׁמַעְתִּי, אִם אָדָם חָטָא - בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וְגוֹ'? לָמָּה? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת רוּחַ בְּנֵי אָדָם וְאֶת רוּחַ הַבְּהֵמָה, וְהִפְרִיד זוֹ מִזּוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ (קהלת ג) רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה וְגוֹ'. וַדַּאי נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.
עַד לָא חָטָא אָדָם מַה כְּתִּיב, (בראשית א׳:כ״ט) וַיֹּאמֶר אֱלהִים הִנִּה נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כָּל עֵשֶׂב זוֹרֵעַ זָרַע וְגו' וּכְתִּיב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה ולא יַתִּיר. כֵּיוָן דְּחָטָא וְיֵצֶּר הָרָע אִשְׁתָּאִיב בְּגוּפָּא דִילֵיהּ, וּבְכָל אִנּוּן תּוֹלָדִין עֲבַד בְּהוּ דִּינָא. בְּטֶרֶם שֶׁחָטָא אָדָם מַה כָּתוּב? (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זרֵעַ זֶרַע וְגוֹ', וְכָתוּב לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וְלֹא יוֹתֵר! כֵּיוָן שֶׁחָטָא וְהַיֵּצֶר נִשְׁאַב לְגוּפוֹ, וּבְכָל אוֹתָם הַתּוֹלָדוֹת עָשָׂה דִין,
וּלְבָתַּר אֲתָּא נֹחַ וחָמָא דְּהָא גוּפָּא אִתְּבְּנֵי מֵאַתְּרָא דְּיֵצֶּר הָרָע, אַקְרִיב קָרְבָּן כְּמָה דְּאַקְרִיב אָדָם, מַה כְּתִּיב, (בראשית ח׳:כ״א) וַיָּרַח יְיָ אֶתּ רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וגו'. (וכתיב) כִּי יֵצֶּר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה הוֹאִיל וְגוּפָּא אִשְׁתָּאִיב מֵהַהוּא יֵצֶּר הָרָע, יִתְּעַנַּג גּוּפָּא כְּמָה דְאִתְּחֲזֵי לֵיהּ יֵיכוּל בִּשְׂרָא. כְּיְרֶק עֵשֶׂב נָתַּתִּי לָכֶם אֶתּ כֹּל. וְאַחַר בָּא נֹחַ וְרָאָה שֶׁהִנֵּה הַגּוּף נִבְנָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע, הִקְרִיב קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁהִקְרִיב אָדָם, מַה כָּתוּב? (שם ח) וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹ', וְכָתוּב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה, הוֹאִיל וְהַגּוּף נִשְׁאָב מֵאוֹתוֹ הַיֵּצֶר הָרָע, יִתְעַנֵּג הַגּוּף כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, יֹאכַל בָּשָׂר. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.
כַּד אָכִיל בִּשְׂרָא. מֵהַהוּא בִּשְׂרָא אִתְּעַנַּג בִּשְׂרָא דִּילֵיהּ וְאִתְּעָרַב דָּא בְּדָא וְאִתְּרַבֵּי גוּפָּא מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא עֹנֶג גּוּפָּא חָטָא בְּכַמָּה חֶטְאִין. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כַּפָּרָה על גּוּפָּא בִּשְׂרָא. בִּשְׂרָא אָכִיל וּבִשְׂרָא אִתְּרַבֵּי מִינֵיהּ וּבֵיהּ חָטָא. בְגִין כָּךָ לְכַפָּרָא על גּוּפֵּיהּ בִּשְׂרָא. וּבִשְׂרָא דְּאָכִיל בִּשְׂרָא עֲבִיד דָּמָא לְגוּפָּא (בגין כך דמא דאשתאר מההוא בשרא דאכיל בשרא עבד דמא לגופא) בְגִין כָּךָ דָּמָא דְּאִשְׁתָּאַר מֵהַהוּא בִּשְׂרָא לְבַר אִתְּעַתַּד לְכַפָּרָא עַל דָּמָא דְּאִתְּעֲבִיד מֵהַהוּא בִּשְׂרָא דִילֵיהּ דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ז:י״א) כִּי הַדָּם הוּא בַּנְּפֶּשׁ יְכַפֵּר. כְּשֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר, מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר מִתְעַנֵּג הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, וּמִתְעָרְבִים זֶה עִם זֶה וּמִתְגַּדֵּל מִמֶּנּוּ הַגּוּף, וּמֵאוֹתוֹ הָעֹנֶג הַגּוּף חוֹטֵא בְּכַמָּה חֲטָאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַבָּשָׂר כַּפָּרָה עַל הַגּוּף. בָּשָׂר אוֹכֵל, וּבָשָׂר מִתְרַבֶּה מִמֶּנּוּ, וּבוֹ חָטָא. מִשּׁוּם כָּךְ בָּשָׂר לְכַפֵּר עַל גּוּפוֹ, וְהַבָּשָׂר שֶׁאוֹכֵל עוֹשֶׂה דָּם לַגּוּף (משום כך הדם שנשאר מאותו הבשר שאוכל, הבשר עושה לגוף דם). מִשּׁוּם כָּךְ, הַדָּם שֶׁנִּשְׁאָר מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר בַּחוּץ, מִתְעַתֵּד לְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאוֹתוֹ הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא יז) כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
כְּתִּיב קָרְבָּנִי, וּכְתִּיב קָרְבַּנְכֶם דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:ב׳) תַּקְרִיבוּ אֶתּ קָרְבַּנְכֶם, מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא קָרְבָּנִי. כְּגוֹן שְׁלָמִים דְּאַתְּיָין עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם, כְּגוֹן חַטָאוֹתּ וַאֲשָׁמוֹתּ דְּאַתְּיָין עַל חֵטְא ואָשָׁם, בְגִין כָּךָ אֶתּ קָרְבָּנִי בִּשְׂרָא. לַחְמִי נַהֲמָא וְחַמְרָא. רֵיחַ דָּא קְטוֹרֶתּ. נִיחֹחִי דָּא נַחַתּ רוּחַ דְּעֲבִיד כַּהֲנָא בִּרְעוּתָּא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלֵיוָאֵי בִּרְעוּתָּא דְּשִׁיר וּשְׁבָחָה. כָּתוּב קָרְבָּנִי, וְכָתוּב קָרְבַּנְכֶם, שֶׁכָּתוּב (שם א) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא קָרְבָּנִי - כְּמוֹ שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים עַל שָׁלוֹם. קָרְבַּנְכֶם - כְּמוֹ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שֶׁבָּאִים עַל חֵטְא וְאָשָׁם. מִשּׁוּם כָּךְ, (במדבר כח) אֶת קָרְבָּנִי - בָּשָׂר. לַחְמִי - לֶחֶם וְיַיִן. רֵיחַ - זוֹ הַקְּטֹרֶת. נִיחֹחִי - זוֹ נַחַת רוּחַ שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּהֵן בָּרָצוֹן שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְהַלְוִיִּם בְּרָצוֹן שֶׁל שִׁיר וּשְׁבָחָה.
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. בְּמוֹעֲדוֹ מַאי הֲוִי, אִי תֵּימָא בְּכָל יוֹמָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מאי אִיהוּ בְּמוֹעֲדוֹ (נ"א מאי אריא דאיהו מועדו), אֶלָּא מוֹעֲדוֹ דְּשָׁלְטָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַעֲוָא. רְעוּ דְּאִשְׁתְּכַח לְעֵילָא בְּדַרְגָּא יְדִיעָא. ועל דָּא כְּתִּיב בְּמוֹעֲדוֹ. תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? אִם תֹּאמַר בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, מַה זֶּה בְּמוֹעֲדוֹ? (נ"א: מה אומר שהוא מו דו)? אֶלָּא הַמּוֹעֲדוֹ שֶׁשּׁוֹלֵט בְּאוֹתָהּ עֵת רָצוֹן, הָרָצוֹן שֶׁנִּמְצָא לְמַעְלָה בְּדַרְגָּה יְדוּעָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּמוֹעֲדוֹ.
כַּד קָרְבָּן אִתְּקְרִיב. כּלָּא נָטְלִין חוּלָקָא, וְאִתְּבַּדְּרָן קְלִיפִּין לְכָל סִטְרָא, וְיִיחוּדָא אִתְּקְרִיב וְאִתְּיַיחַד וּבוֹצִּינִין אִתְּנַהֲרִין וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא וּרְעוּ בְּכָל עָלְמִין וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְיִחוּדָא חָדָא כְּדְקָא חָזֵי. אֲתָּא רַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ יָאוֹתּ אַנְתְּ בְּרִי מִינִּי לְמֵיהַךָ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לִסְבָר אַנְפִּין דְּיוֹמִין. (תו פתח ואמר דוד מלכא דאיהו רביעאה ואיהו אבן מאסו הבונים) (נ"א אמאי דוד מלכא אחסין מלכותא דאיהו רביעאה דאיהו אבן מאסו הבונים). כְּשֶׁנִּקְרָב הַקָּרְבָּן. הַכֹּל נוֹטְלִים חֵלֶק, וּמִתְפַּזְּרוֹת הַקְּלִפּוֹת לְכָל צַד, וְהַיִּחוּד נִקְרָב וּמִתְיַחֵד, וְהַמְּאוֹרוֹת מְאִירִים, וְנִמְצָא רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בְּסוֹד שֶׁל יִחוּד אֶחָד כָּרָאוּי. בָּא רַבִּי חִיָּיא וְנָשַׁק אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ, נָאֶה אַתָּה, בְּנִי, מִמֶּנִּי לָלֶכֶת וְלִרְאוֹת אֶת סֵבֶר פְּנֵי הַיָּמִים. (עוד פתח ואמר דוד המלך, שהוא רביעי, שהוא אבן מאסו הבונים) (נ"א: למה דוד המלך ירש המלכות? שהוא הרביעי, שהוא אבן מאסו הבונים).
אֲזְלוּ, כַּד מָטוּן לְגַבֵּיהּ, חָמָא לוֹן יַתְּבֵי עַל תַּרְעָא, אָמַר לֵיהּ לְשַׁמּשא זִיל וְאֵימָא לוֹן הַאי כֻּרְסְיָיא דִּתְּלַתּ קָיְימִין מַהוּ כָּל אֶחָד (ס"א כלא חד). אָמְרוּ לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לֵיהּ לְמַר דְּלָאו לְמַגָּנָא אָמַר דָּוִד מַלְכָּא דְּאִיהוּ רְבִיעָאָה אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לוֹן דְּאָן גָּעֲלוּ בֵּיהּ בְּדָוד דְּאִיהוּ אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. הָלְכוּ, כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו, רָאָה אוֹתָם יוֹשְׁבִים עַל הַשַּׁעַר. אָמַר לוֹ לַשַּׁמָּשׁ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, הַכִּסֵּא הַזֶּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים מַה הוּא כָּל אֶחָד (הכל אחד)? אָמְרוּ לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְמַר, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הָרְבִיעִי, אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם, שֶׁאֵיפֹה מָאֲסוּ בוֹ בְּדָוִד שֶׁהוּא אָמַר אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.
אַהֲדַר רַבִּי חִיָּיא רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי רַבִּי חַגַּאי וְאָמַר לֵיהּ שַׁמְעַתּ בְּהַאי מִידִי. אָמַר שְׁמַעְנא בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (שיר השירים א׳:ו׳) "בְּנֵי "אִמִּי "נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגו'. דְּהַאי קְרָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲמָרוֹ, וְעַל דָּוִד מַלְכָּא אִתְּמָר כַּד דָּחוּ לֵיהּ אֲחוּהִי מִנַּיְיהוּ. הֶחֱזִיר רַבִּי חִיָּיא אֶת רֹאשׁוֹ לְרַבִּי חַגַּאי, וְאָמַר לוֹ, הֲשָׁמַעְתָּ בָּזֶה דָּבָר? אָמַר, שָׁמַעְתִּי בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שיר א) "בְּנֵי "אִמִּי "נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי וְגוֹ', שֶׁהַפָּסוּק הַזֶּה אָמַר אוֹתוֹ שְׁלֹמֹה, וְעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הוּא נֶאֱמַר, כְּשֶׁדָּחוּ אוֹתוֹ הָאַחִים שֶׁלּוֹ מֵהֶם.
וְתּוּ שְׁמַעְנָא מַאי חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמֵיהַב מַלְכוּתָּא לִיהוּדָה מִכָּל אֲחוּהִי, אֶלָּא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ חֲקִיקָן בֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יָהַב יְקָרָא לִשְׁמֵיהּ וּבְגִין כָּךָ אַחְסִין מַלְכוּתָּא. וְתּוּ שְׁמַעְנָא יְהוּדָה הָא אַתְּוָון דִּשְׁמֵיהּ וַדַּאי, ד' לֵיתֵּיהּ אַמַּאי. אֶלָּא דָּא דָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא דִּכְתִּיב, (הושע ג׳:ה׳) וּבִקְּשׁוּ אֶתּ יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֶתּ דָּוד מַלְכָּם וְגו' הָא דָּוִד קָשִׁיר בִּשְׁמֵיהּ, תּוּ דְּאִיהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִּלִּין ודַּאי ד' דָּוד מַלְכָּא (ד"א קשר של תפלין ודאי), וּבְגִין כָּךָ דָּוִד אִתְּקַשַׁר בִּשְׁמֵיהּ. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת מַלְכוּת לִיהוּדָה מִכָּל אֶחָיו? אֶלָּא אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ חֲקוּקוֹת בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ יָרַשׁ אֶת הַמַּלְכוּת. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי, יְהוּדָה - הִנֵּה אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ וַדַּאי. ד' אֵינֶנָּה לָמָּה? אֶלָּא זֶה דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּקְשַׁר בִּשְׁמוֹ מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (הושע ג) וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וְגוֹ'. הִנֵּה דָּוִד קָשׁוּר בִּשְׁמוֹ. וְעוֹד, שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין וַדַּאי, ד' דָּוִד הַמֶּלֶךְ (ד"א קשר של תפלין ודאי), וּמִשּׁוּם כָּךְ דָּוִד נִקְשַׁר בִּשְׁמוֹ.
עָאלוּ, כֵּיוָן דְּעָאלוּ יְתִּיבוּ קַמֵּיהּ, אִשְׁתִּיק רַבִּי אֶלְעָזָר וְאִנּוּן אִשְׁתִּיקוּ. עָאל רַבִּי אֶלְעָזָר לְאִדְרֵיהּ שְׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר זִיל וְאֵימָא לוֹן מַה דְּאִנּוּן בָּעְיָין דִּכְשֵׁרִין אִנּוּן. אַהֲדַר לְגַבַּיְיהוּ. אָמַר לוֹן אִיתּ מַאן דִּשְׁמַע מִלָּה לֵימָא לִי. אָמְרוּ לֵיהּ אֲנַן מְחַכָּאן לְאַנְהָרָא מִגּוֹ צַּחוּתָּא דְּבוּצִּינָא עִלָּאָה וּסְבָרָא נִסְבַּר. נִכְנְסוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ, יָשְׁבוּ לְפָנָיו. שָׁתַק רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֵם שָׁתְקוּ. נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר לְחַדְרוֹ, וְשָׁמַע קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים, שֶׁהֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים. חָזַר אֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, אִם יֵשׁ מִי שֶׁשָּׁמַע דָּבָר - שֶׁיֹּאמַר לִי. אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ מְחַכִּים לִהְיוֹת מוּאָרִים מִתּוֹךְ הַצַּחוּת שֶׁל הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, וּלְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל.
פָּתַּח וְאָמַר, (חבקוק ב׳:כ׳) וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אִסְתַּכַּל גּוֹ מַחֲשָׁבָה רָזָא דְאוֹרַיְיתָּא וְרָשִׁים רִשׁוּמִין ולא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם, עַד דְּבָרָא תְּשׁוּבָה דְּאִיהִי הֵיכָלָא פְּנִימָאָה עִלָּאָה וְרָזָא סְתִּימָא וְתַּמָּן אִתְּרְשִׁימוּ וְאִתְּצַּיְירוּ אַתְּוָון בְּגִלּוּפַּיְיהוּ. פָּתַח וְאָמַר, (חבקוק ב) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הִסְתַּכֵּל בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה סוֹד הַתּוֹרָה וְרָשַׁם רִשּׁוּמִים, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, עַד שֶׁבָּרָא הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא הֵיכָל פְּנִימִי עֶלְיוֹן וְסוֹד נִסְתָּר, וְשָׁם נִרְשְׁמוּ וְהִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת בַּחֲקִיקוֹתֵיהֶן.
כֵּיוָן דְּאִתְּבְּרֵי דָא הֲוָה מִסְתַּכַּל בְּהַאי הֵיכָלָא וְרָשִׁים קַמֵּיהּ צִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא דִּכְתִּיב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ רְשִׁים קַמֵּיהּ רְשׁוּמִין וְצִּיּוּרִין דְּכָל עָלְמָא. בָּעֵי לְמִבְרֵי שָׁמַיִם מָה עֲבַד אִסְתַּכַּל בְּאוֹר קַדְמָאָה וְאִתְּעַטַף בֵּיהּ וּבְרָא שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַׁלְמָה וְאַחַר כָּךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. כֵּיוָן שֶׁזֶּה נִבְרָא, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּהֵיכָל הַזֶּה, וְרוֹשֵׁם לְפָנָיו צִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. רָשַׁם לְפָנָיו רִשּׁוּמִים וְצִיּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. רָצָה לִבְרֹא שָׁמַיִם, מֶה עָשָׂה? הִסְתַּכֵּל בָּאוֹר הָרִאשׁוֹן וְהִתְעַטֵּף בּוֹ וּבָרָא שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
אִסְתַּכַּל לְמֶעְבַּד עָלְמָא תַּתָּאָה עֲבַד הֵיכָלָא אוֹחֲרָא וְעָאל בֵּיהּ וּמִנֵּיהּ אִסְתַּכַּל וּרְשִׁים קַמֵּיהּ כָּל עָלְמִין לְתַּתָּא וּבְרָא לוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִּיב וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ"ס מִפָּנָיו, ה"ס רָשִׁים קַמֵּיהּ כָּל נְקוּדִין דְּכָל עָלְמָא דְּאִנּוּן שִׁתִּין וְחָמֵשׁ, כְּחוּשְׁבַּן ה"ס, שִׁתִּין אִנּוּן וְחָמֵשׁ אִנּוּן, וְכֻלְהוּ רָשִׁים קַמֵּיהּ כַּד בְּרָא עָלְמָא. בְגִין כָּךָ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְאִנּוּן דְּיָדְעִין אָרְחוֹי וּמְהֲכִין בָּהּ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט כְּדְקָא יְאוּתּ. הִסְתַּכֵּל לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, עָשָׂה הֵיכָל אַחֵר וְנִכְנַס בּוֹ, וּמִמֶּנּוּ הִסְתַּכֵּל וְרָשַׁם לְפָנָיו אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַטָּה וּבָרָא אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַ"ס מִפָּנָיו - ה"ס רָשַׁם לְפָנָיו כָּל הַנְּקֻדּוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ כְּחֶשְׁבּוֹן ה"ס. שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ הֵן. וְכֻלָּן רָשַׁם לְפָנָיו כְּשֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים דְּרָכָיו וְהוֹלְכִים בָּהֶם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת כָּרָאוּי.
אַדְהָכִי דְּהֲוָה מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדַיְיהוּ, אֲתָּא נוּרָא וְאַסְחַר לֵיהּ, וְאִנּוּן יָתְּבוּ לְבַר. שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר אִי קַדִּישָׁא הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךָ חֲדָרָיו בְּכָל אִנּוּן אִידְרִין דְּסָבָא דְּאַנְפִּין עוּלֵימָא קַדִּישָׁא (נ"א עולימתא קדישתא) דְאִתְּמְסָרוּ מַפְּתְּחָן דִּלְהוֹן בִּידֵיהּ, וְכֻלְהוּ מְתַּקְנָן לָךָ וּלְאִנּוּן דִּבְגִינָךָ. וּבְחַיָּיךָ קַדִּישָׁא כָּל חֵילָא דִשְׁמַיָא נָגִילָה ונִשְׂמְחָה בָךָ. בֵּינְתַיִם שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אוֹתוֹ, וְהֵם יָשְׁבוּ בַּחוּץ. שָׁמְעוּ קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵי קָדוֹשׁ, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, בְּכָל אוֹתָם הַחֲדָרִים שֶׁל פְּנֵי הַזָּקֵן, הָעֵלֶם הַקָּדוֹשׁ (העלמה הקדושה) שֶׁנִּמְסְרוּ הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁלָּהֶם בְּיָדוֹ, וְכֻלָּם מְתֻקָּנִים לְךְ וּלְאוֹתָם שֶׁבִּשְׁבִילְךְ. וּבְחַיֶּיךְ הַקְּדוֹשִׁים, כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ.
כַּד חָמוּ אִלֵּין הָכִי, אִזְדַּעְזעְוּ, וּדְחִילוּ סָגִּי נָפַּל עֲלַיְיהוּ, אֲמְרֵי, לֵיתּ אֲנַן חַזְיָין לְהַאי, נִפּוּק מִכָּאן וְנֵהַךָ לְאוֹרְחִין, (אזלו) יַתְּבוּ תַּמָּן כּל הַהוּא יוֹמָא וְלָא יָכִילוּ לְמֶחֱמֵי לֵיהּ, וְאָמְרוּ לֵיתּ רְעוּתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּנֵיתִּיב הָכָא נָפְּקוּ מִתַּמָּן וְאַזְלֵי. כְּשֶׁאֵלֶּה רָאוּ כָּךְ, הִזְדַּעְזְעוּ, וּפַחַד רַב נָפַל עֲלֵיהֶם. אָמְרוּ, אֵינֶנּוּ רְאוּיִים לָזֶה, נֵצֵא מִכָּאן וְנֵלֵךְ לְדַרְכֵּנוּ. (הלכו). יָשְׁבוּ שָׁם כָּל אוֹתוֹ יוֹם וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ, אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֵּשֵׁב כָּאן. יָצְאוּ מִשָּׁם וְהָלְכוּ.
Chapter 29
Chapter 29 somebodyLech Lecha 29:319-322 (Chapter 29) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 29:319-322 (Chapter 29) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יהִֹוִ"ה מַה תִּתֶּן לִי. אדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. אֱלהִים יו"ד ה"א וי"ו ה"א. (נ"א אלהים יהוה בניקוד אלהים) אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, חִבּוּרָא דִּתְרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא עַלְמָא תַּתָּאָה וְעַלְמָא עִלָּאָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדנָי יֱהִֹוִ"ה מַה תִּתֶּן לִי. אֲדנָ"י - אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. אֱלֹהִים - יוֹ"ד הֵ"א וָי"ו הֵ"א (אלהים יהוה בנקוד אלהים). אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר - חִבּוּר שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת יַחַד, הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן וְהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן.
מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי. דְּלֵית לִי בַּר, וְאוֹלִיפְנָא דְּכָל מָאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרָא בְּהַאי עָלְמָא אִקְרֵי עֲרִירִי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ׳:כ״א) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם עַל מָה אָמַר מִלָּה דָא דְּאָמַר מַה תִּתֶּן לִי. כִּבְיָכוֹל כְּאִילוּ לא הֶאֱמִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, שֶׁאֵין לִי בֵּן. וְלָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה נִקְרָא עֲרִירִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם, עַל מָה אָמַר הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר מַה תִּתֶּן לִי? כִּבְיָכוֹל לֹא הֶאֱמִין בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא?
אֶלָּא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ בְּהַאי עָלְמָא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּעָלְמָא דְאָתֵי. מִיָּד אִתְעַר אַבְרָהָם בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, דְּהָא יְדַעְנָא דְּלָא קַבִּיל אֲגַר לְמֵיעַל בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא בַּר נָשׁ דְּלָא אוֹלִיד בַּר, וְעַל דָּא אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, דְּהָא לָא תִּתֶּן לִי דְּלָא זָכִינָא בֵּיהּ. מִכָּאן דְּבַּר נָשׁ דְּלָא זָכֵי בִּבְנִין בְּהַאי עָלְמָא לָא זָכֵי בְּהַהוּא עָלְמָא לְאֲעָלָא גּוֹ פַּרְגּוֹדָא. אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ - בָּעוֹלָם הַזֶּה, שְׂכָרְךְ הַרְבֵּה מְאֹד - בָּעוֹלָם הַבָּא. מִיָּד הִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בְּסוֹד הַחָכְמָה וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא מְקַבֵּל שָׂכָר לְהִכָּנֵס לָעוֹלָם הַהוּא אָדָם שֶׁלֹּא מוֹלִיד בֵּן. וְעַל זֶה אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הֹלֵךְ עֲרִירִי. שֶׁהֲרֵי לֹא תִתֵּן לִי, שֶׁלֹּא זָכִיתִי בוֹ. מִכָּאן שֶׁאָדָם שֶׁלֹּא זוֹכֶה בְּבָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַהוּא לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפַּרְגּוֹד.
וְאַבְרָהָם הֲוָה חָמֵי בְּאִצְטַגְנִינוּת דִּילֵיהּ דְּלָא יוֹלִיד. מַה כְּתִיב וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה וְגו'. (אמר ליה קודשא בריך הוא צא מאצטגנינות דילך אברם אינו מוליד אברהם מוליד). אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תִסְתַּכַּל בְּהַאי אֶלָּא בְּרָזָא דִשְׁמִי יְהֵא לָךְ בַּר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּמִתַּמָּן אִתְקַשַּׁר לֵיהּ בְּדָא (ברא) וְלָא מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְאַבְרָהָם הָיָה רוֹאֶה בָּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יוֹלִיד. מַה כָּתוּב? וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וְגוֹ'. (אמר לו הקדוש ברוך הוא, צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּסְתַּכֵּל בָּזֶה, אֶלָּא בַּסּוֹד שֶׁל שְׁמִי יִהְיֶה לְךְ בֵּן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךְ. הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁמִּשָּׁם נִקְשַׁר לוֹ עִם זֶה (בן) וְלֹא מֵהַצַּד הָאַחֵר.
כֹּה דְּהוּא תַּרְעָא לִצְלוֹתָא, בָּהּ יִשְׁכַּח בְּרָכָה, בָּהּ יִשְׁכַּח בַּר נָשׁ שְׁאִלְתֵּיהּ. כֹּה הַהוּא סִטְרָא דְאַתְיָיא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְּהָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָא אֲתָא יִצְחָק. וְהַהוּא סִטְרָא דִגְבוּרָה כֹּה אִקְרֵי דְּמִתַּמָּן אַתְיָין אִיבִּין וּפֵירֵי לְעָלְמָא, וְלָא מִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלוֹת. כֹּה - שֶׁהוּא הַשַּׁעַר לַתְּפִלָּה, בָּהּ יִמְצָא בְרָכָה, בָּהּ יִמְצָא אָדָם אֶת בַּקָּשָׁתוֹ. כֹּה - אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁבָּא מִצַּד הַגְּבוּרָה, שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַגְּבוּרָה בָּא יִצְחָק. וְאוֹתוֹ צַד הַגְּבוּרָה נִקְרָא כֹּ"ה, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים פֵּרוֹת וּפֵרוֹת לָעוֹלָם, וְלֹא מֵהַצַּד שֶׁלְּמַטָּה שֶׁל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.
כְּדֵין וְהֶאֱמִין בַּיְיָ. אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְלָא אִתְדָּבַּק לְתַתָּא. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וְלָא בְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ דְּיַסְגֵּי אַגְרֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ דְּמִתַּמָּן יֵיתֵי לֵיהּ זַרְעָא לְאוֹלָדָא בְּעָלְמָא. וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה. אָז והִאִמן בַּה'. נִדְבַּק לְמַעְלָה וְלֹא נִדְבַּק לְמַטָּה. וְהֶאֱמִן בַּה', וְלֹא בְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְהֶאֱמִן בַּה' - שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ שֶׁיַּרְבֶּה אֶת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהֶאֱמִן בַּה' - בְּאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ, שֶׁמִּשָּׁם יָבא לוֹ זֶרַע לְהוֹלִיד בָּעוֹלָם.
וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהִי דִינָא כְּאִילוּ הִיא רַחֲמֵי הַאי כֹּה. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה, דְּקָשִׁיר קִשְׁרָא עִלָּאָה בְּתַתָּאָה לְחַבְּרָא לוֹן כְּחֲדָא. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ - שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִיא דִין, כְּאִלּוּ הִיא רַחֲמִים הַ"כֹּה" הַזֹּאת. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה - שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עֶלְיוֹן בַּתַּחְתּוֹן לְחַבְּרָם יַחַד.
תָּא חֲזֵי, הָא אִתְעָרוּ אַבְרָהָם מוֹלִיד אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד, וְכִי תֵימָא דְּהָא אוֹלִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם. אֶלָּא הַהוּא בְּרָא דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אוֹלִיד בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם, דְּהָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם אוֹלִיד לְתַתָּא, כֵּיוָן דְּאִתְקְרֵי אַבְרָהָם וְעָאל בַּבְּרִית כְּדֵין אוֹלִיד לְעֵילָא, וּבְגִין כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקִשּׁוּרָא עִלָּאָה, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמָה דְאֲמָרָן, וְאִתְקַשַּׁר לְעֵילָא בְּיִצְחָק: בֹּא רְאֵה, הִנֵּה הֵעִירוּ, אַבְרָהָם מוֹלִיד - אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד. וְכִי תֹאמַר שֶׁהִנֵּה הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹדוֹ אַבְרָם? אֶלָּא הַבֵּן הַהוּא שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הוֹלִיד אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ אַבְרָם, שֶׁהֲרֵי בְּעוֹדוֹ אַבְרָם הוֹלִיד לְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא אַבְרָהָם וְנִכְנַס בַּבְּרִית, אָז הוֹלִיד לְמַעְלָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקֶשֶׁר עֶלְיוֹן, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְנִקְשָׁר לְמַעְלָה בְּיִצְחָק.
Lech Lecha 29:322-326 (Chapter 29) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 29:322-326 (Chapter 29) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יהִֹוִ"ה מַה תִּתֶּן לִי. אדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. אֱלהִים יו"ד ה"א וי"ו ה"א. (נ"א אלהים יהוה בניקוד אלהים) אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, חִבּוּרָא דִּתְרֵין עָלְמִין כְּחֲדָא עַלְמָא תַּתָּאָה וְעַלְמָא עִלָּאָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדנָי יֱהִֹוִ"ה מַה תִּתֶּן לִי. אֲדנָ"י - אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. אֱלֹהִים - יוֹ"ד הֵ"א וָי"ו הֵ"א (אלהים יהוה בנקוד אלהים). אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר - חִבּוּר שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת יַחַד, הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן וְהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן.
מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי. דְּלֵית לִי בַּר, וְאוֹלִיפְנָא דְּכָל מָאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרָא בְּהַאי עָלְמָא אִקְרֵי עֲרִירִי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ׳:כ״א) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם עַל מָה אָמַר מִלָּה דָא דְּאָמַר מַה תִּתֶּן לִי. כִּבְיָכוֹל כְּאִילוּ לא הֶאֱמִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, שֶׁאֵין לִי בֵּן. וְלָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה נִקְרָא עֲרִירִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ) עֲרִירִים יִהְיוּ. וְאַבְרָהָם, עַל מָה אָמַר הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר מַה תִּתֶּן לִי? כִּבְיָכוֹל לֹא הֶאֱמִין בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא?
אֶלָּא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ בְּהַאי עָלְמָא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד בְּעָלְמָא דְאָתֵי. מִיָּד אִתְעַר אַבְרָהָם בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, דְּהָא יְדַעְנָא דְּלָא קַבִּיל אֲגַר לְמֵיעַל בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא בַּר נָשׁ דְּלָא אוֹלִיד בַּר, וְעַל דָּא אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, דְּהָא לָא תִּתֶּן לִי דְּלָא זָכִינָא בֵּיהּ. מִכָּאן דְּבַּר נָשׁ דְּלָא זָכֵי בִּבְנִין בְּהַאי עָלְמָא לָא זָכֵי בְּהַהוּא עָלְמָא לְאֲעָלָא גּוֹ פַּרְגּוֹדָא. אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ - בָּעוֹלָם הַזֶּה, שְׂכָרְךְ הַרְבֵּה מְאֹד - בָּעוֹלָם הַבָּא. מִיָּד הִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בְּסוֹד הַחָכְמָה וְאָמַר מַה תִּתֶּן לִי, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא מְקַבֵּל שָׂכָר לְהִכָּנֵס לָעוֹלָם הַהוּא אָדָם שֶׁלֹּא מוֹלִיד בֵּן. וְעַל זֶה אָמַר מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הֹלֵךְ עֲרִירִי. שֶׁהֲרֵי לֹא תִתֵּן לִי, שֶׁלֹּא זָכִיתִי בוֹ. מִכָּאן שֶׁאָדָם שֶׁלֹּא זוֹכֶה בְּבָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַהוּא לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפַּרְגּוֹד.
וְאַבְרָהָם הֲוָה חָמֵי בְּאִצְטַגְנִינוּת דִּילֵיהּ דְּלָא יוֹלִיד. מַה כְּתִיב וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה וְגו'. (אמר ליה קודשא בריך הוא צא מאצטגנינות דילך אברם אינו מוליד אברהם מוליד). אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תִסְתַּכַּל בְּהַאי אֶלָּא בְּרָזָא דִשְׁמִי יְהֵא לָךְ בַּר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּמִתַּמָּן אִתְקַשַּׁר לֵיהּ בְּדָא (ברא) וְלָא מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וְאַבְרָהָם הָיָה רוֹאֶה בָּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יוֹלִיד. מַה כָּתוּב? וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וְגוֹ'. (אמר לו הקדוש ברוך הוא, צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּסְתַּכֵּל בָּזֶה, אֶלָּא בַּסּוֹד שֶׁל שְׁמִי יִהְיֶה לְךְ בֵּן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךְ. הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁמִּשָּׁם נִקְשַׁר לוֹ עִם זֶה (בן) וְלֹא מֵהַצַּד הָאַחֵר.
כֹּה דְּהוּא תַּרְעָא לִצְלוֹתָא, בָּהּ יִשְׁכַּח בְּרָכָה, בָּהּ יִשְׁכַּח בַּר נָשׁ שְׁאִלְתֵּיהּ. כֹּה הַהוּא סִטְרָא דְאַתְיָיא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, דְּהָא מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָא אֲתָא יִצְחָק. וְהַהוּא סִטְרָא דִגְבוּרָה כֹּה אִקְרֵי דְּמִתַּמָּן אַתְיָין אִיבִּין וּפֵירֵי לְעָלְמָא, וְלָא מִסִּטְרָא דִּלְתַתָּא דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלוֹת. כֹּה - שֶׁהוּא הַשַּׁעַר לַתְּפִלָּה, בָּהּ יִמְצָא בְרָכָה, בָּהּ יִמְצָא אָדָם אֶת בַּקָּשָׁתוֹ. כֹּה - אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁבָּא מִצַּד הַגְּבוּרָה, שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַגְּבוּרָה בָּא יִצְחָק. וְאוֹתוֹ צַד הַגְּבוּרָה נִקְרָא כֹּ"ה, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים פֵּרוֹת וּפֵרוֹת לָעוֹלָם, וְלֹא מֵהַצַּד שֶׁלְּמַטָּה שֶׁל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.
כְּדֵין וְהֶאֱמִין בַּיְיָ. אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְלָא אִתְדָּבַּק לְתַתָּא. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וְלָא בְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, דְּאַבְטַח לֵיהּ דְּיַסְגֵּי אַגְרֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְהֶאֱמִין בַּיְיָ, בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ דְּמִתַּמָּן יֵיתֵי לֵיהּ זַרְעָא לְאוֹלָדָא בְּעָלְמָא. וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה. אָז והִאִמן בַּה'. נִדְבַּק לְמַעְלָה וְלֹא נִדְבַּק לְמַטָּה. וְהֶאֱמִן בַּה', וְלֹא בְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְהֶאֱמִן בַּה' - שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ שֶׁיַּרְבֶּה אֶת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהֶאֱמִן בַּה' - בְּאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ, שֶׁמִּשָּׁם יָבא לוֹ זֶרַע לְהוֹלִיד בָּעוֹלָם.
וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהִי דִינָא כְּאִילוּ הִיא רַחֲמֵי הַאי כֹּה. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה, דְּקָשִׁיר קִשְׁרָא עִלָּאָה בְּתַתָּאָה לְחַבְּרָא לוֹן כְּחֲדָא. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ - שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִיא דִין, כְּאִלּוּ הִיא רַחֲמִים הַ"כֹּה" הַזֹּאת. דָּבָר אַחֵר וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה - שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עֶלְיוֹן בַּתַּחְתּוֹן לְחַבְּרָם יַחַד.
תָּא חֲזֵי, הָא אִתְעָרוּ אַבְרָהָם מוֹלִיד אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד, וְכִי תֵימָא דְּהָא אוֹלִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם. אֶלָּא הַהוּא בְּרָא דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אוֹלִיד בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם, דְּהָא בְּעוֹד דְּאִיהוּ אַבְרָם אוֹלִיד לְתַתָּא, כֵּיוָן דְּאִתְקְרֵי אַבְרָהָם וְעָאל בַּבְּרִית כְּדֵין אוֹלִיד לְעֵילָא, וּבְגִין כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקִשּׁוּרָא עִלָּאָה, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמָה דְאֲמָרָן, וְאִתְקַשַּׁר לְעֵילָא בְּיִצְחָק: בֹּא רְאֵה, הִנֵּה הֵעִירוּ, אַבְרָהָם מוֹלִיד - אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד. וְכִי תֹאמַר שֶׁהִנֵּה הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּעוֹדוֹ אַבְרָם? אֶלָּא הַבֵּן הַהוּא שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הוֹלִיד אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ אַבְרָם, שֶׁהֲרֵי בְּעוֹדוֹ אַבְרָם הוֹלִיד לְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא אַבְרָהָם וְנִכְנַס בַּבְּרִית, אָז הוֹלִיד לְמַעְלָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד בְּקֶשֶׁר עֶלְיוֹן, אַבְרָהָם מוֹלִיד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְנִקְשָׁר לְמַעְלָה בְּיִצְחָק.
Chapter 30
Chapter 30 somebodyLech Lecha 30:331-337 (Chapter 30) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 30:331-337 (Chapter 30) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (שמואל ב כ״ב:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר וְגו'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר הַאי קְרָא (תהילים י״ח:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ. מָאן הוּא שַׁלִּיטָא אוֹ מְמַנָּא דְּיְכוּל לְמֶעְבַּד מִדִּי מִבַּלְעֲדֵי יְיָ, אֶלָּא מַה דְּאִתְפַּקַּד מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּכֻלְהוּ לָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קָיְימֵי וְלָא יָכְלֵי לְמֶעְבַּד מִדִּי. וּמִי צוּר, וּמַאן אִיהוּ תַּקִּיף דְּיָכוֹל לְמֶעְבַּד תּוּקְפָא וּגְבוּרָה מִגַּרְמֵיהּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלהֵינוּ. אֶלָּא כֻּלְהוּ בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד מִדִּי בַּר בִּרְשׁוּתֵיהּ. NOW WHEN ABRAM WAS NINETY-NINE YEARS OLD, ETC. In connection with this verse R. Abba discoursed on the text: For who is God save the Lord, and who is a rock save our God? (II Sam. 22, 32). He said: ‘These words of King David may be paraphrased: What (heavenly) ruler or chieftain is there who can do anything without the Lord, anything save what he has been commanded by the Holy One, blessed be He, since all are subject to Him and cannot do anything of themselves?
דָּבָר אַחֵר כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ וְלָא כְּמַאן דְּאִתְחֲזֵי בְּחֵיזוּ דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי, דְּכֻלְהוּ אַחְזְיָין מִלָּה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלַף לֵיהּ לְגַוְונָא אָחֳרָא. וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלהֵינוּ. הָא אוּקְמוּהָ דְּלֵית צַיָּיר כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ צַיָּיר שְׁלִים עָבִיד וְצִיֵּיר דִּיוּקְנָא גּוֹ דִיוּקְנָא וְאַשְׁלִים לְהַהוּא דִּיוּקְנָא בְּכָל תִּקּוּנֵיהּ, וְאָעִיל בָּהּ נֶפֶשׁ עִלָּאָה דְּדָמֵי לְתִקּוּנָא עִלָּאָה, בְגִין כָּךְ לֵית צַיָּיר כְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. And what mighty power is there that has any force in himself save what he derives from our God? Another explanation is that a vision shown by the stars is not like a vision shown by God, for they show a thing and God changes it. And again, “Who is a rock (tsur) save our God?” i.e. there is no fashioner (tsayar) who fashions form within form and finishes it in all its details and inserts in it the heavenly soul which bears likeness to the Deity.
תָּא חֲזֵי, מֵהַהוּא זַרְעָא דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְעַר תִּיאוּבְתֵּיהּ לְגַבֵּי נוּקְבֵיהּ וְנוּקְבֵיהּ אִתְעָרַת לְגַבֵּיהּ כְּדֵין מִתְחַבְּרָן תַּרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא וְנָפַק מִנַּיְיהוּ בַּר חַד דְּכָלִיל מִתְּרֵין דִּיוּקְנִין כְּחַד. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צִיֵיר לֵיהּ בְּצִיּוּרָא דְּאִתְכְּלִיל מִתַּרְוַויְיהוּ. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְקַדְשָׁא גַרְמֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח הַהוּא דִּיוּקְנָא בְּצִיּוּרָא שְׁלִים כְּדְקָא חָזֵי. See now when desire brings man and woman together, there issues from their union a son in whom both their forms are combined, because God has fashioned him in a mould partaking of both. Therefore a man should sanctify himself at such time, in order that the form may be as perfect as possible.’
אָמַר רַבִּי חִיָּיא תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִנּוּן רַבְרְבִין עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אוּמְנוּתָא וְצִיּוּרָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ כְּגַוְונָא דְעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרֵי עָלְמָא מְזַוִּוג זִוּוּגִין כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְהוּא צִיֵּיר דִּיוּקְנֵיהוֹן עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא. Said R. Hiya, ‘How great are the works of the Holy One, blessed be He, for man is fashioned as a microcosm of the world, and every day God creates a world by bringing the proper couples together, and He fashions the forms of the offspring before they are born.
תָּא חֲזֵי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם. וְכִי סֵפֶר הֲוָה לֵיהּ. אֶלָּא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ'. הֵיאַךְ אַחְמֵי לֵיהּ, אִי תֵימָא דְּחָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִנּוּן זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. כְּמַאן דְּחָמָא בְּחָכְמְתָא מַה דְּיֵיתֵי לְעָלְמָא. לָאו הָכִי, אֶלָּא חָמָא בְּעֵינָא כֻּלְהוּ. וְהַהוּא דִּיוּקְנָא דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ חָמָא בְּעֵינָא, מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כֻּלְהוּ נַפְשָׁאן דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בִּבְנֵי נָשָׁא כֻּלְהוּ קָיְימִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא. See now what R. Simeon has told us, in explanation of the verse “This is the book of the generations of Adam”, that God showed Adam every generation and its students, etc. This does not simply mean that he saw through the spirit of prophecy that they were destined to come into the world, like one who in wisdom foresees the future, but it means that he literally saw with his eyes the form in which they were destined to exist in the world. He was able to do this because from the day on which the world was created all the souls which were destined to come to life among mankind were existing before God in that very form which they were destined to assume on earth
כְּגַוְונָא דָא כָּל אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא בָּתַר דְּנָפְקִין מֵהַאי עָלְמָא כֻּלְהוּ נַפְשָׁאן סָלְקָן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לוֹן דִּיוּקְנָא אָחֳרָא לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ כְּגַוְונָא דְּהֲווּ בְּהַאי עָלְמָא, בְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ קָיְימִין קַמֵּיהּ וְחָמָא לוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵינָא. (in the same way that the righteous after death are clothed in a form similar to that which they wore in this world), and so Adam saw them with his eyes.
וְאִי תֵימָא בָּתַר דְּחָמָא לוֹן לָא קָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי כָּל מִלּוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקִיּוּמָא אִנּוּן וְקָיְימוּ קַמֵּיהּ עַד דְּנָחֲתוּ לְעָלְמָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֵת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה וְגו' הָא אוּקְמוּהָ דְּכֻלְהוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּזַמִּינִין לְמֶהֱוֵי בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. Nor can it be thought that after he saw them they disappeared, for all God’s creations exist before Him permanently until they descend below. Similarly when Moses said “with him that standeth here this day with us, etc.” (Deut. 29, 14), we understand him to have indicated that all who were yet to be born were there.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא דְּהָא כְּתִיב אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹה וְגו' וּמַשְׁמַע הַנְהוּ (כלהו) דְּיִפְקוּן מֵאִנּוּן דְּקָיְימוּ תַּמָּן, בְּגִין דִּכְתִיב עִמָּנוּ הַיּוֹם וְלָא כְּתִיב עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם. אֶלָּא וַדַּאי (הכא) כֻּלְהוּ קָיְימוּ תַּמָּן אֶלָּא דְּלָא אִתְחֲזוּ לְעֵינָא, בְגִין כָּךְ כְּתִיב עִמָּנוּ הַיּוֹם אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחֲזוּן. (This point demands a little more consideration. The words of the text are, “him that standeth here… and him that is not here with us this day”. The word “standeth” is omitted from the second half of the clause to show that the future generations were in fact standing there, but they were not visible.
וְאִי תֵימָא מַאי טַעְמָא לָא אִתְחֲזוּן הָכָא כְּמָה דְּאִתְחֲזוּן לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דְּחָמָא לוֹן עֵינָא בְּעֵינָא, וְהָא הָכָא אִתְחֲזֵי יַתִּיר. אֶלָּא הָכָא כַּד אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל חֵיזוּ אָחֳרָא וְדַרְגִּין עִלָּאִין הֲווּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָאן עֵינָא בְּעֵינָא וְהֲווּ תְּאִיבִין לְאִסְתַּכָּלָא וּלְמֶחמֵי בִּיקָרָא דְּמָרֵיהוֹן, וּבְגִין כָּךְ חָמוּ יְקָרָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מֵאָחֳרָא. It may be asked, why were they not visible here in the same way that they were visible to Adam, seeing that here there was more reason. The reason is that when the Torah was given to Israel, they beheld and gazed upon other sights and other grades, and they yearned to contemplate the glory of their Master, and therefore they had no eyes but for that.)
וְעַל דָּא כֻּלְהוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ קָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִנּוּן דִּיוּקְנִין מַמָּשׁ דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ וְגו'. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּדִיוּקְנָא אָחֳרָא עִלָּאָה הֲוִי כְּהַאי וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים י״ח:ל״ב) וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ. מַאן צַיָּיר טַב דְּצַיָּיר (דכליל) כֹּלָּא (דא בדא) כְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. The same idea is expressed in the words of the Psalmist, “Thine eyes did see mine unperfect substance” (Ps. 139, 16), viz. the other celestial form resembling the one on earth. Thus we understand the words “Who is a tsur like our God”, i.e. who is so excellent a fashioner (tsayar) as God who fashioned all.
דָּבָר אַחֵר כִּי מִי אֱלוֹהַּ, דָּא רָזָא דְמִלָּה דְּהָא אֵל כְּלָלָא הוּא דְּאִתְכְּלִיל מִכֻּלְהוּ דַּרְגִּין, וְאִי תֵימָא דְּהָא אֵל אִיהוּ דַּרְגָּא אָחֳרָא בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים ז) אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא לֵית אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ דְּלָאו אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמואל ב כ״ב:ל״ב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וְגו', וּמִי צוּר וְגו' דְּהָא צוּר לָאו אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא כֹּלָּא חַד כְּדִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלהִים וְגו'. It is also possible to explain the words “For who is God besides the Lord, etc.” in a more esoteric way. The word for “God” here is El, which signifies the union of all grades. Now there is a text “El hath indignation every day” (Ps. 7, 12), which might lead us to suppose that it designates a separate grade. Hence it says here “Who is El without Tetragrammaton”, indicating that El is never alone disjoined from Tetragrammaton; and similarly there is no “Rock” (signifying the attribute of justice) “without our God”.’
Chapter 31
Chapter 31 somebodyLech Lecha 31 (Chapter 31) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 31 (Chapter 31) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyתָּא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ מִגּוֹ מַחֲזֶה בִּלְחוֹדוֹי כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה וְגו'. בַּמַּחֲזֶה. בְּהַהוּא חֵיזוּ דַּרְגָּא דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְהַאי מַחֲזֶה אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית. Until Abram was circumcised, God spoke to him only in a vision, as it says above, “The word of the Lord came unto Abram in a vision” (Gen. 15, 1). By “vision” we understand the grade in which all figures are apparent, and which symbolises the covenant.
וְאִי תֵימָא דִּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מַחֲזֶה בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא חֵיזוּ דְּכָל דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ וּכְדֵין אִקְרֵי מַחֲזֶה, הָא אֲמַרְתְּ (פח ב) בְּקַדְמִיתָא דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ בַּר הַאי דַּרְגָּא דְּלָא שָׁרָאן עֲלוֹי דַּרְגִּין אָחֳרָנִין, וְהַשְׁתָּא אֲמַרְתְּ בַּמַּחֲזֶה חֵיזוּ דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין (איהו). וְהָא עַד לָא אִתְגְּזַר כְּתִיב הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה. This seems to contradict what was said before, that till Abram was circumcised he was addressed only by that grade to which the other grades are not attached.
אֶלָּא הַאי דַרְגָּא חֵיזוּ דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין אִיהוּ וּבְחֵיזוּ דְּדַרְגִּין עִלָּאִין אִתְתַּקַּן. וְאַף עַל גַּב דִּבְהַהוּא זִמְנָא דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה גָּזִיר הַאי דַּרְגָּא בְּחֵיזוּ דְּדַרְגִּין עִלָּאִין אִיהוּ וּבְכָל אִנּוּן גְּוָונִין אִיהוּ קָאִים. וְחֵיזוּ דְּאִנּוּן (קא א, וצז ב) גְּוָונִין קָיְימֵי תְּחוֹתֵיהּ חַד מִיָּמִינָא גַּוָּון חִוַּור. חַד מִשְּׂמָאלָא גַּוָּון סוּמָק. חַד דְּכָלִיל מִכָּל גְּוָונִין, וְאִיהוּ חֵיזוּ דְּכָל גְּוָונִין עִלָּאִין דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ. וְעַל דָּא בְּהַאי חֵיזוּ קָאִים עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם וּמַלִּיל עִמֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְגְּזַר. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. The truth is that this grade is indeed the reflection of all the higher grades, and was rendered possible through that reflection; it reflects all the colours (symbolic of the divine attributes)-white at the right, red at the left, and a further colour compounded of all colours. In this reflection God stood over Abram and spoke with him, although he was not circumcised.
תָּא חֲזֵי, מַחֲזֵה שַׁדַּי (אמר) כְּתִיב בְּבִלְעָם. וּבְאַבְרָהָם כְּתִיב מַחֲזֶה סְתָם, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא מַחֲזֵה שַׁדַּי אִלֵּין דִּלְתַתָּא (דנפקו) מִנֵּיהּ וְאִנּוּן חֵיזוּ דִּילֵיהּ. מַחֲזֶה סְתָם מַחֲזֶה דָּא הוּא ה' (דכל חיזו) דְּכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין אִתְחַזְיָין בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּאַבְרָהָם מַחֲזֶה סְתָם וּבְבִלְעָם מַחֲזֵה שַׁדַּי. Of Balaam it is said that he saw “the vision of Shaddai” (Num. 24, 4), and of Abraham that God spoke to him “in a vision”, simply. The difference is that Balaam saw only those (angels) below the Almighty, whereas Abram saw the He in which all the celestial figures are reflected.
וְעַל דָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה לֵיהּ הַאי דַרְגָא כִּדְאֲמָרָן. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו' אִתְחֲזוּן כֻּלְהוּ (שאר) דַּרְגִּין עַל הַאי דַּרְגָּא, וְהַאי דַּרְגָּא מַלִּיל עִמֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי בִּשְׁלִימוּ. וְאַבְרָהָם אִתְקַטַּר מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וְעָאל בִּבְרִית קְיָימָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי בִּשְׁלִימוּ Till Abram was circumcised, he was addressed only by that degree which we have mentioned; after he was circumcised, then THE LORD APPEARED UNTO ABRAM, i.e. all the other grades appeared over this grade, and this grade addressed him without reserve. After he was circumcised, then THE LORD APPEARED UNTO ABRAM,
תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם, נָפַק מֵעָרְלָה וְעָאל בִּקְיָימָא קַדִּישָׁא וְאִתְעַטַּר בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא וְעָאל בְּקִיּוּמָא דְּעָלְמָא קָאִים עֲלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְקְיַּים עָלְמָא בְּגִינֵיהּ. בְּגִין דִּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי. וּכְתִיב (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. בְּה"א בָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם. וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא קָאִים. וּבְשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲמֵי לֵיהּ לְאָדָם כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּעָלְמָא, וְחָמָא לוֹן כָּל חַד וְחַד כָּל דָּרָא וְדָרָא כֻּלְהוּ קָיְמֵי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא דְּזַמִּינִין לְקָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא. Thus when Abram was circumcised he emerged from the unripe state and entered into the holy covenant, and was crowned with the sacred crown, and entered into the covenant on which the world is based, and thus the world was firmly established for his sake. For it is written, “But for my covenant, I had not set the ordinances of heaven and earth”, and also “There are the generations of heaven and earth when they were created”-the word behibaream (when they were created) can be read anagrammatically both beabraham (for the sake of Abraham) and bhe b’raam (he created them with He), and both come to the same thing. When God showed Adam all future generations, he saw them all in the Garden of Eden in the form which they were destined to assume in this world.
וְתָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ לְדָוִד דְּלָאו בֵּיהּ חַיִּים כְּלַל, תָּוָהּ, וְאִיהוּ יְהִיב לֵיהּ מִדִּילֵיהּ ע' שְׁנִין, בְגִין כָּךְ הֲווּ לֵיהּ לְאָדָם תְּשַׁע מֵאוֹת וּתְלָתִין שְׁנִין. וְאִנּוּן שִׁבְעִין אִסְתַּלָּקוּ לֵיהּ לְדָוִד. When he saw David-so we have been told-with no span of life at all apportioned to him, he was grieved, and gave him seventy years of his own; that is why Adam lived seventy years short of the thousand, the rest being given to David.
וּמִלָּה דָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ, דְּדָוִד לֵית לֵיהּ (יומין) בַּר שִׁבְעִין שְׁנִין מֵאָדָם קַדְמָאָה, וְכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ. וְכָל מַה דִּלְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָא. The fact of David’s only having seventy years from Adam, the first man, symbolises something in the higher world, as does everything here below.
Chapter 32
Chapter 32 somebodyLech Lecha 32:355-356 (Chapter 32) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 32:355-356 (Chapter 32) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוְתָּא חֲזֵי, בְּכָל אִנּוּן דִּיוּקְנִין דְּנִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא כֻּלְהוּ זִוּוּגִין זִוּוּגִין קַמֵּיהּ. לְבָתַר כַּד אַתְיָין לְהַאי עָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוִּוג זִוּוּגִין. אָמַר רַבִּי (יהודה) יִצְחָק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מזווג זווגין ואמר) אָמַר בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָא מַיְירֵי וְהָא כְּתִיב, (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּתִיב, שָׁאנֵי לְעֵילָא. Note that all the figures of souls that are to be born stand before God in pairs, and afterwards when they come to this world God mates them. R. Isaac says: ‘God announces, The daughter of so-and-so for so-and-so.’ R. Jose said: ‘How can that be, seeing that, as the Scripture tells us, “there is nothing new under the sun”?’ R. Judah said: ‘It is true that God creates nothing new under the sun; but this is done above.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי כָּרוֹזָא הָכָא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא מַמָּשׁ דְּנָפִיק בַּר נָשׁ לְעָלְמָא בַּת זוּגוֹ אִזְדַמְּנַת לוֹ. R. Jose further asked: ‘Why is there a proclamation, seeing that, as we have been told by R. Hizkiah in the name of R. Hiya, a man’s wife is assigned to him at the very moment when he is born?’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּיא דְּנִשְׁמַתְהוֹן מִתְעַטְּרִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא, דְּהָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתִין לְעָלְמָא, כָּל אִנּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין כֻּלְהוּ כְּלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָא דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. Said R. Abba: ‘Happy are the righteous whose souls are beatified before the Holy King before they come into this world. For we have learnt that when God sends souls into the world they are formed into pairs of male and female, and thus united
וְאִתְמַסְּרָן בִּידָא דְּהַהוּא מְמַנָּא שְׁלִיחָא דְּאִתְפַּקַּד עַל עִדּוּאֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְלַיְלָה שְׁמֵיהּ, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתִין וְאִתְמַסְרָן בִּידוֹי מִתְפָּרְשִׁין, וּלְזִמְנִין דָּא אַקְדִּים מִן דָּא וְאָחִית לְהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא. are placed in the hands of an emissary who has charge of conception, and whose name is Night. After that they are separated, and subsequently taken down among mankind (not always both at the same time).
וְכַד (מחא) מָטָא עִידָן דְּזִוּוּגָא דִלְהוֹן. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיָדַע אִנּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין מְחַבַּר לוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא וּמַכְרְזָא עֲלַיְיהוּ. וְכַד אִתְחַבְּרָן אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא חַד נִשְׁמָתָא יָמִינָא וּשְׂמָאלָא כְּדְקָא חָזֵי, וּבְגִין כָּךְ אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. When their time of marriage arrives, God, who knows each spirit and soul, joins them as at first, and proclaims their union. Thus when they are joined they become one body and one soul, right and left in unison, and in this way “there is nothing new under the sun”.
וְאִי תֵימָא הָא תָּנִינָן לֵית זִוּוּגָא אֶלָּא לְפוּם עוֹבָדוֹי וְאָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּאִי זָכֵי וְעוֹבָדוֹי אִתְכַּשְׁרָן, זָכֵי לְהַהוּא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בֵּיהּ כְּמָה דְּנָפִיק. You may object that there is also a dictum that “a man only obtains the wife he deserves”. This is so, the meaning being that if he leads a virtuous life he is privileged to marry his own true mate, whose soul emerged at the same time as his.’
אָמַר רַבִי חִיָּיא מַאן דְּאִתְכַּשְׁרָן עוֹבָדוֹי בְּאָן אֲתַר יִתְבַּע (ס"א יתבא) הַהוּא זִוּוּגָא דִּילֵיהּ. אָמַר לֵיהּ הָא תָּנִינָן לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כו' וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם (ד"א ל"ג תא חזי). דְּתַלְמִיד חָכָם פִּקְדוֹנָא דְמָארֵיהּ אִתְפַּקְדָן בִּידֵיהּ. R. Hiya asked: ‘Where should a man of good character look for his soul-mate?’ He replied: ‘There is a dictum that a man should sell all his property in order to obtain in marriage a daughter of a scholar, for the special treasure of God is deposited with the learned in the Torah.
תָּאנָא בְּרָזָא דְּמַתְנִיתָּא כָּל אִנּוּן דְּאָתוּ בְּגִלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין יָכְלִין לְאַקְדָּמָא בְּרַחֲמֵי זִוּוּגָא דִּלְהוֹן. וְעַל הַאי אִתְעָרוּ חַבְרַיָיא. (אין נושאין נשים במועד אבל מקדשין) שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. וְשַׁפִּיר קָאֲמְרוּ אַחֵר דַּיְיקָא, וְעַל כֵּן קָשִׁין זִוּוּגִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל כֹּלָּא (פנים) וַדַּאי כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ כְּתִיב. We have also learnt in the esoteric Mishnah that one whose soul is a second time on earth can through prayer anticipate another in marrying a woman who is really destined for him; this is the meaning of the warning of the colleagues, “it is permissible to affiance a woman on the festival, lest another through prayer anticipate him”; and they were right. The word “another” is used significantly; and it is for this reason that marriages constitute a difficult task for the Almighty, for in all cases “the ways of the Lord are right” (Hos. 14, 10).’
רַבִּי יְהוּדָה שָׁלַח לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָא רָזָא דְמִלָּה יְדַעְנָא, אִנּוּן דְּאָתוּ בְּגִלְגּוּלָא דְּנִשְׁמָתִין מֵאָן אֲתַר לְהוּ זִוּוּגָא. שְׁלַח לֵיהּ כְּתִיב, (שופטים כ״א:ז׳) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וְגו'. וּכְתִיב לְכוּ וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם וְגו'. פַּרְשָׁתָא דִּבְנִי בִנְיָמִין אוֹכַח וְעַל הַאי תָּנִינָן שֶׁמָּא יְקַדְמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. (כי אותו אחר אין לו בת זוגו, אבל תשכח דא כגון בר נש דנסיב בת זוגיה ולא הוו ליה מנה בנין ומת, ייתי אחוהי וייבם אתתיה ויתיליד ליה מנה בר. האי בר הוא מיתא דאהדרת נשמתיה לעלמא. דא הוא אחר דאין לו בת זוג אלא אמיה, ודא הוא שמא יקדמנו אחר ברחמים דיכיל לאקדמא אחרא למיסב אתתיה דדא ברחמי ובצלותא ואף על גב דאמינא לך דיכיל לאקדמא ברחמי לא יכיל אלא אם (הוא) בעלה חייבא איהו ואיהו זכאה) R. Judah sent a question to R. Eleazar. ‘I know’, he said, ‘about marriages in heaven, but I would like to ask, from where do those whose souls are a second time on earth obtain their mates?’ The reply R. Eleazar sent him was this: ‘It is written: “How shall we do for wives for them that remain?” (Jud. 21, 7), and again, “and you shall catch every man his wife, etc.” (Ibid. 21). This story of the Benjaminites shows us how it can be done, and hence the dictum “lest another anticipate him through his prayers”.’
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה (השתא) הַאי הוּא וַדַּאי דְּקָשִׁין זִוּוּגִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאוֹרַיְיתָא אוֹלִיף לְהוּ אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל טְמִירִין וּגְנִיזָא דִּגְנִיזִין קַמֵּיהּ. Said R. Judah: ‘No wonder we say that marriages constitute a difficult problem for the Almighty! Happy the lot of Israel who learn from the Torah the ways of God and all hidden things, and even the most secret of His mysteries!
וַדַּאי כְּתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וְגו'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, דְּכָל מַאן דְּיִתְפְּרַשׁ מֵאוֹרַיְיתָא אֲפִלּוּ שַׁעֲתָא חָדָא כְּמָה דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי דְּעָלְמָא דִּכְתִיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. וּכְתִיב, (משלי ג׳:ב׳) אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ: “The Law of the Lord is perfect”, says the Scripture. Happy the lot of him who occupies himself with the Torah without cessation, for if a man abandons the Torah for one moment, it is as if he abandoned eternal life, as it says, “For it is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20), and again, “For length of days and years of life and peace shall they add to thee” (Prov. 3, 2).’
Chapter 33
Chapter 33 somebodyLech Lecha 33:366-378 (Chapter 33) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 33:366-378 (Chapter 33) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו'. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר עַמִּין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. דְּתַנְיָא מֵאָה וְעֶשְׂרִים (ד"א ל"ג וחמש) וּתְמַנְיָא אַלְפֵי מָארֵי דְגַדְּפִין דְּאָזְלִין וְטָאסִין כָּל עָלְמָא וְשָׁמְעִין קָלָא וְאַחֲדִין לֵיהּ לְהַהוּא קָלָא. NOW ABRAM WAS NINETY YEARS OLD, ETC. R. Jose discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall inherit the land for ever (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are Israel above all peoples, in that the Holy One, blessed be He, has called them righteous. For so we have learnt from tradition that there are a hundred and twenty-eight thousand winged creatures who flit about over the world ready to catch up any voice that they hear;
כְּמָה דְּתָנִינָן לֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּלֵית לָהּ קָלָא, וְאָזְלָא וְטָאסָא בָּרְקִיעָא, וְאַחֲדִין לָהּ מָארֵי דְגַדְפִין וְסָלְקִין הַהוּא קָלָא (ד"א למאריהון) דְּאָמְרִין (נ"א דמדין) וְדַיְינִין לָהּ הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ דִּכְתִיב, (קהלת י׳:כ׳) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וְגו'. for, as tradition tells us, there is nothing done in the world which does not produce a certain sound, and this soars to the firmament and is caught up by those winged creatures, who carry it aloft to be judged, whether for good or ill, as it is written, “For a bird of the heaven shall carry the voice and that which hath wings shall tell the matter” (Eccl. 10, 20).’
אֵימָתַי דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ שָׁכִיב וְנָאִים, וְנִשְׁמְתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ, וְהִיא אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַּר נָשׁ, וּכְדֵין דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ה׳) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהִיא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּל מַה דְּבַּר נָשׁ עֲבִיד בְּכָל יוֹמָא נִשְׁמָתֵיהּ אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּלֵילְיָא. At what time do they judge the voice? R. Hiya said: ‘At the time when a man is asleep in his bed, when his soul leaves him and testifies against him; it is then that the voice is judged, for so it says, “from her that lieth in thy bosom keep the doors of thy mouth” (Mich. 7, 5), because it is she who testifies against a man.’ R. Judah said: ‘Whatever a man does in the day his soul testifies against him at night.’
תָּאנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּתְחִלַת שַׁעֲתָא קַמַּיְיתָא בְּלֵילְיָא כַּד נָשַׁף יְמָמָא וְעָאל שִׁמְשָׁא מָארֵי דְּמַפְתְּחָן דִּמְמַנָּן עַל שִׁמְשָׁא עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעִין דִּפְתִיחִין בִּימָמָא, בָּתַר דְּעָל בְּכֻלְהוּ, כָּל אִנּוּן תַּרְעִין סְתִימִין (נ"א פתחין), We have learnt as follows: R. Eleazar says: ‘At the beginning of the first hour of the night, when the day is expiring and the sun going down, the keeper of the keys of the sun finishes his process through the twelve gates that were open in the day, and they are all closed.
כָּרוֹזָא קָאִים וְשָׁרֵי לְאַכְרָזָא, קָאִים מָאן דְּקָאִים וְאָחִיד לְאִנּוּן מַפְתְּחָן, בָּתַר דְּסִיֵּים כָּרוֹזָא, כָּל אִנּוּן נְטוּרֵי עָלְמָא מִתְכַּנְשִׁין וְסָלְקִין, לֵית מָאן דְּפָתַח (פומא) פִּטְרָא כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּכִין. כְּדֵין דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וְסִיהֲרָא שָׁארֵי לְאַנְהָרָא. A herald then proclaims to the guardians of the gates, “Each one to his place to lock the gates.” When the herald has finished, all of them come together and go aloft without uttering a sound. Then the accusing angels below begin to stir and to fly about the world, and the moon begins to shine and the trumpeters sound a blast.
וּמָארֵי דִיבָבָא תָּקְעִין וּמְיַלְּלִין. תָּקְעִין תִּנְיָינוּת כְּדֵין מִתְעָרֵי שִׁירָתָא וּמְזַמְּרִין קַמֵּי מָארֵיהוֹן, כַּמָּה מָארֵי תְּרֵיסִין קָיְימוּ בְּקִיּוּמַיְיהוּ וְאִתְעָרִין דִּינִין בְּעָלְמָא, כְּדֵין בְּנֵי נָשָׁא נָיְימִין וְנִשְׁמָתָא נָפְקַת וְאַסְהִידַת סַהֲדוּתָא וְאִתְחַיְיבַת בְּדִינָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד חֶסֶד בְּבַר נָשׁ וְנִשְׁמְתָא תָּבַת לְאַתְרָהּ. At the second blast, the angels of song start up and chant before their Lord. Emissaries of chastisement also start up, and punishment commences in the world. Then the souls of men who are sleeping give their testimony and are declared guilty, but the Holy One, blessed be He, deals kindly with men and allows the soul to return to its place.
בְּפַלְגוּת לֵילְיָא כַּד צִפֳּרִין מִתְעָרִין, סִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר בְּרוּחָא, קָם בְּקִיּוּמֵיהּ שַׁרְבִיטָא דְּבִסְטַר דָּרוֹם וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא וְשָׁכִיךְ וְאִתְבַּסָּם, כְּדֵין אִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִימוּסוֹי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. At midnight, when the cock crows, a wind blows from the North, but at the same time a current from the South arises and strikes against it, causing it to subside. Then the Holy One, blessed be He, rises as is His wont to disport himself with the righteous in the Garden of Eden.
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּקָאִים לְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן כֻּלְהוּ צָיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי. Happy the portion of the man who rises at that hour to study with zest the Torah, for the Holy One, blessed be He, and all the righteous listen to his voice; for so it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken for thy voice, cause me to hear it” (S. S. 8, 13).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶ"ד לְמֶהֱוֵי (ד"א ל"ג תדיר) נְטִיר בְּעָלְמָא, דְּהָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין נָטְרִין לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. Nay more, God draws round him a certain thread of grace which secures him the protection both of the higher and the lower angels, as it is written, “By day the Lord will command his grace, and at night I shall chant his song” (Ps. 42, 9).’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהַאי שַׁעֲתָא בְּאוֹרַיְיתָא וַדַּאי אִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא תָּדִּיר. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְּכָל פַּלְגוּת לֵילְיָא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן כָּל אִנּוּן נְטִיעָן דְּגִינְתָא אִשְׁתַּקְיָין יַתִּיר מֵהַהוּא נַחֲלָא דְּאִקְרֵי נַחַל קְדוּמִים נַחַל עֲדָנִים דְּלָא פָּסְקוּ מֵימוֹי לְעָלְמִין, כִּבְיָכוֹל הַהוּא דְּקָאִים וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ הַהוּא נַחֲלָא אִתְרַק עַל רֵישֵׁיהּ וְאַשְׁקֵי לֵיהּ בְּגוֹ אִנּוּן נְטִיעָן דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן. R. Hizkiah said: ‘Whoever studies the Torah at that hour has constantly a portion in the future world.’ Said R. Jose to him: ‘What do you mean by “constantly”?’ He replied: ‘I have learnt that at midnight, when the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden, all the plants of the Garden are watered more plenteously by the stream which is called “the ancient stream” and “the stream of delight”, the waters of which never cease to flow. When a man rises and studies the Torah at this hour, the water of that stream is, as it were, poured on his head and he is watered by it along with the other plants of the Garden of Eden.
(אמר רבי יוסי) וְלֹא עוֹד אֶלָּא הוֹאִיל וְכֻלְהוּ צַדִּיקַיָּיא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן צַיְיתִין לֵיהּ, חוּלְקָא שַׁוְיָין לֵיהּ בְּהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא. אִשְׁתְּכַח דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְאָתֵי. Moreover, because all the righteous in the Garden listen to him, he is given a right to be watered by that stream, and in this way he has a portion constantly in the future world.’
רַבִּי אַבָּא הֲוָה אָתֵי מִטְבֶרְיָה לְבֵי טְרוֹנְיָא דְּחָמוּי, וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ הֲוָה עִמֵּיהּ, אִעָרְעוּ בִּכְפַר טַרְשָׁא. כַּד בָּעוּ לְמִשְׁכַּב, אָמַר רַבִּי אַבָּא לְמָרֵיהּ דְּבֵיתָא אִית הָכָא תַּרְנְגוֹלָא. אָמַר לֵיהּ מָארָא דְבֵיתָא, אַמַּאי. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּקָאִימְנָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ. R. Abba was journeying from Tiberias to meet other learned scholars at the house of his father-in-law. He was accompanied by his son, R. Jacob. Coming to Kfar Tarsha, they decide to spend the night there. Said R. Abba to his host, ‘Have you a cock here?’ He said, ‘Why?’ ‘Because,’ he said, ‘I want to get up precisely at midnight.’
אָמַר לֵיהּ לָא אִצְטְרִיךְ, דְּהָא סִימָנָא לִי בְּבֵיתָא דְּהָדֵין טִקְלָא דְּקַמֵּי עַרְסָאי מָלִינָא לֵיהּ מַיָא וְנָטִיף טִיף טִיף, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ אִתְרָקוּ כֻּלְהוּ מַיָא, וְאִתְגַּלְגָּל הָאי קִיטְפָא וְנָהִים, וְאִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ בְּכָל בֵּיתָא, וּכְדֵין הוּא פַלְגּוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, וְחָד סָבָא הֲוָה לִי דַּהֲוָה קָם בְּכָל פַּלְגּוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינֵי כָּךְ עָבַד הָאי, He answered; ‘You have no need of a cock for that. I have a water-clock by my bed from which the water issues drop by drop till exactly midnight, when all the water is emptied and the wheel swings back with a great noise which wakens the whole house. I made it for the sake of a certain old man who used to get up every night at midnight to study the Torah.’
אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא נָהִים הַהוּא גַּלְגָּלָא דְקִיטְפָא, קָמוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יַעֲקֹב. שָׁמְעוּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה יָתִיב בְשִׁפּוּלֵי בֵיתָא וּתְרִין בְּנוֹי עִמֵּיהּ, וַהֲוָה אָמַר כְּתִיב (תהלים קיט סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, מַאי קָא חָמָא דָוִד דְּאִיהוּ אָמַר חֲצוֹת לַיְלָה וְלָא בַּחֲצוֹת לַיְלָה. אֶלָּא חֲצוֹת לַיְלָה וַדַּאי, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הָכִי. Said R. Abba, ‘Blessed be God for sending me here.’ At midnight the wheel of the water-clock swung back, and R. Abba and R. Jacob got up. They heard the voice of their host, who was sitting in the lower part of the house with his two sons and saying: ‘It is written: Midnight I will rise to give thanks to thee because of thy righteous judgments (Ps. 119, 62). Since the word “at” is omitted, we may take “Midnight” as an appellation of the Holy One, blessed be He, who is addressed thus by David
וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אִקְרֵי. אִין, דְּהָא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח וְסִיעָתָא דִילֵיהּ וּכְדֵין הִיא שַׁעֲתָא דְּעָיִיל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָא. because He is to be found with His retinue at midnight, that being the hour when He enters the Garden of Eden to converse with the righteous.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יַעֲקֹב וַדַּאי נִשְׁתַּתֵּף בִּשְׁכִינְתָּא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא, קָרִיבוּ וְיָתִיבוּ עִמֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא מִלָּה דְפוּמָךְ דְּשַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. מְנָא לָךְ הַאי. אָמַר לוֹן מִלָּה דָא אוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי. Said R. Abba to R. Jacob: ‘Truly we have now an opportunity to associate with the Shekinah.’ So they went and sat by him, and said to him, ‘Repeat what you just said, for it is excellent. Where did you get it from?’ He replied: ‘I learnt it from my grandfather.1Al. ‘Old visitor’.
וְתוּ הֲוָה אָמַר דִּתְלַת (נ"א דתחלת) שַׁעֲתֵי קָמַיְיתָא דְּלֵילְיָא כָּל דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְדִינִין דִּלְתַתָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָן. He told me that during the first three hours of the night the accusing angels below are actively going about the world, but at midnight precisely God enters the Garden of Eden and the accusations below cease.
וְכָל נִימוּסִין דִּלְעֵילָא בְּלֵילְיָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ אֶלָּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ. מְנָלָן מֵאַבְרָהָם דִּכְתִיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. בְּמִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וּבְאַתְרִין סַגִּיאִין בְּאוֹרַיְיתָא הָכִי אִשְׁתְּכַח. וְדָוִד הֲוָה יָדַע. These nightly ceremonies above take place only at midnight precisely; we know this from what it says of Abraham, that “the night was divided for them” (Gen. 14, 15); also from the words “and it came to pass at the middle of the night” in the account of the Exodus (Ex. 12, 29), and from many other places in the Scripture. David knew this,
(ומה) וּמְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא הָכִי אָמַר סָבָא. דְּמַלְכוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי (ליליא) תַּלְיָא. וְעַל דָּא קָאִים בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וְאָמַר שִׁירָתָא, וּלְהָכִי קַרְיֵיה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ וְגו' דְּהָא כָּל דִּינִין תַּלְיָין מֵהָכָא, וְדִינִין דְּמַלְכוּתָא מֵהָכָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְקְטִיר בָּהּ דָּוִד וְקָם וְאָמַר שִׁירָתָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשַׁדְּרַנִי הָכָא. because-so the old man told me-his kingship depended on this; and therefore he used to rise at this hour and chant praises, and for this reason he addressed God as “Midnight”. He also said, “I rise to give thanks to Thee for Thy righteous judgements” because this is the fount of justice, and the judgements of earthly kings derive from here; therefore David never neglected to rise and sing praises at this hour.’ R. Abba came and kissed him, saying, ‘Of a surety it is so. Blessed be God who has sent me here!
תָּא חֲזֵי, לַיְלָה דִינָא בְּכָל אֲתַר וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵּי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָא אִתְעַר קַמֵי דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר הַהוּא יְנוּקָא בְּרֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב חֲצוֹת לַיְלָה. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָא אִתְעָרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא מִלָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, אֵימָא בְּרִי טַב דְּהָא מִלָּה דְּפוּמָךְ קָלָא דְבוּצִינָא לֶהוֵי. For night is the time of judgement in every place, as we have fully established, and as has been discussed in the presence of R. Simeon.’ The young son of the inn-keeper thereupon asked: ‘If so, why does it say “midnight”?’ He replied: ‘It is laid down that the heavenly Majesty rises at midnight.’ Said the boy: ‘I can give another explanation.’ Said R. Abba: ‘Speak, my child; for the voice of the Lamp1R. Simeon. will speak through thy mouth.’
אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּהָא לַיְלָה דִינָא דְמַלְכוּתָא אִיהוּ וּבְכָל אֲתַר דִּינָא הוּא, וְהַאי דְּקָאֲמַר חֲצוֹת, בְּגִין דְּיַנְקָא בִּתְרֵי גַוְונִי (חצות) בְּדִינָא וְחֶסֶד, וַדַּאי פַּלְגוּתָא קַדְמִיתָא דִּינָא הוּא, דְּהָא פַּלְגוּתָא אָחֳרָא נְהִירוּ אַנְפָּהָא בְּסִטְרָא דְּחֶסֶד. וְעַל דָּא חֲצוֹת לַיְלָה כְּתִיב וַדַּאי. He thereupon said: ‘What I have heard is this. Night is in truth the time of the royal judgement, and that judgement extends to all parts alike. Midnight, however, is fed from two sides, from justice and from clemency; only the first half of the night is the time of judgement, but the second half is illumined from the side of clemency (hesed). Therefore David said “Midnight”.’
קָם רַבִּי אַבָּא וְשַׁוֵּי יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ וּבָרְכֵיהּ, אָמַר וַדַּאי חֲשִׁיבְנָא דְּחָכְמְתָא לָא אִשְׁתְּכַח בַּר בְּאִנּוּן זַכָּאֵי דְּזָכוּ בָּה. הַשְׁתָּא חָמֵינָא דְּאֲפִילּוּ יְנוּקֵי בְּדָרָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמְתָא עִלָאָה. זַכָּאָה אַנְתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַוי לְדָרָא דְּאַנְתְּ תִּסְתַּלַּק מִנֵּיהּ. יָתְבוּ עַד צַפְרָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. R. Abba rose and placed his hands on his head and blessed him. He said: ‘I thought indeed that wisdom was to be found only in a few favoured pious ones. Now I see that even children in the generation of R. Simeon are endowed with heavenly wisdom. Happy art thou, R. Simeon! Woe to the generation when thou departest from it!’ So they sat till morning studying the Torah.
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. מִלָּה דָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא מַאי טַעְמָא כְּתִיב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וְכִי כֻּלְהוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקֵי נִינְהוּ. וְהָא כַּמָּה חַיָּיבִין אִית בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל כַּמָּה חַטָּאִין וְכַמָּה רַשִּׁיעִין דְּעָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. R. Abba then discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth, a branch of my planting, etc. (Is. 60, 21). He said: ‘Our colleagues have pointed out that these words cannot be taken literally, seeing how many sinners there are in Israel who transgress the precepts of the Law.
אֶלָּא הָכִי תָנָא בְּרָזָא דְמַתְנִיתִין. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּעָבְדִין קָרְבָּנָא דְרַעֲוָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּמַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לִתְמַנְיָא יוֹמִין לְקָרְבָּנָא, וְכַד אִתְגְּזָרוּ עָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא טָבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא דְצַדִּיק אִקְרוּן צַדִּיקִים, וַדַּאי כֻּלָּם צַדִּיקִים. The meaning is, as we have learnt in the esoteric teaching of our Mishnah: “Happy are Israel who bring an acceptable offering to the Almighty by circumcising their sons on the eighth day. They thereby become the portion of the ‘Zaddik (Righteous One) who is the foundation of the world’, and are called righteous; and therefore ‘they shall for ever inherit the earth’.
וְעַל כֵּן לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. כְּדִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אִנּוּן דְּאִתְגְּזָרוּ וְאִקְרוּן צַדִּיקִים. נֵצֶר מַטָּעַי. נִצֶר מֵאִנּוּן נְטִיעִין דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן הַאי אֶרֶץ חַד מִנַיְיהוּ, וְעַל כֵּן אִית לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא טָבָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ. (ישעיהו ס׳:כ״א) לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַהוּ לְעוֹלָם. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן, וְהָא אִתְּמָר הַאי מִלָּה בֵּין חַבְרַיָיא. They are ‘the branch of my planting’: that is, a branch of those shoots which God planted in the Garden of Eden, and of which the ‘earth’ mentioned here is one; hence Israel have a goodly portion in the future world, as it is written ‘the righteous shall inherit the earth’ (Ps. 37, 29).”
Lech Lecha 33:378-381 (Chapter 33) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 33:378-381 (Chapter 33) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְגו'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו'. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר עַמִּין, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. דְּתַנְיָא מֵאָה וְעֶשְׂרִים (ד"א ל"ג וחמש) וּתְמַנְיָא אַלְפֵי מָארֵי דְגַדְּפִין דְּאָזְלִין וְטָאסִין כָּל עָלְמָא וְשָׁמְעִין קָלָא וְאַחֲדִין לֵיהּ לְהַהוּא קָלָא. NOW ABRAM WAS NINETY YEARS OLD, ETC. R. Jose discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall inherit the land for ever (Is. 60, 21). He said: ‘Happy are Israel above all peoples, in that the Holy One, blessed be He, has called them righteous. For so we have learnt from tradition that there are a hundred and twenty-eight thousand winged creatures who flit about over the world ready to catch up any voice that they hear;
כְּמָה דְּתָנִינָן לֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּלֵית לָהּ קָלָא, וְאָזְלָא וְטָאסָא בָּרְקִיעָא, וְאַחֲדִין לָהּ מָארֵי דְגַדְפִין וְסָלְקִין הַהוּא קָלָא (ד"א למאריהון) דְּאָמְרִין (נ"א דמדין) וְדַיְינִין לָהּ הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ דִּכְתִיב, (קהלת י׳:כ׳) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וְגו'. for, as tradition tells us, there is nothing done in the world which does not produce a certain sound, and this soars to the firmament and is caught up by those winged creatures, who carry it aloft to be judged, whether for good or ill, as it is written, “For a bird of the heaven shall carry the voice and that which hath wings shall tell the matter” (Eccl. 10, 20).’
אֵימָתַי דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ שָׁכִיב וְנָאִים, וְנִשְׁמְתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ, וְהִיא אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַּר נָשׁ, וּכְדֵין דָּיְינִין לְהַהוּא קָלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ה׳) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהִיא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּל מַה דְּבַּר נָשׁ עֲבִיד בְּכָל יוֹמָא נִשְׁמָתֵיהּ אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּלֵילְיָא. At what time do they judge the voice? R. Hiya said: ‘At the time when a man is asleep in his bed, when his soul leaves him and testifies against him; it is then that the voice is judged, for so it says, “from her that lieth in thy bosom keep the doors of thy mouth” (Mich. 7, 5), because it is she who testifies against a man.’ R. Judah said: ‘Whatever a man does in the day his soul testifies against him at night.’
תָּאנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּתְחִלַת שַׁעֲתָא קַמַּיְיתָא בְּלֵילְיָא כַּד נָשַׁף יְמָמָא וְעָאל שִׁמְשָׁא מָארֵי דְּמַפְתְּחָן דִּמְמַנָּן עַל שִׁמְשָׁא עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעִין דִּפְתִיחִין בִּימָמָא, בָּתַר דְּעָל בְּכֻלְהוּ, כָּל אִנּוּן תַּרְעִין סְתִימִין (נ"א פתחין), We have learnt as follows: R. Eleazar says: ‘At the beginning of the first hour of the night, when the day is expiring and the sun going down, the keeper of the keys of the sun finishes his process through the twelve gates that were open in the day, and they are all closed.
כָּרוֹזָא קָאִים וְשָׁרֵי לְאַכְרָזָא, קָאִים מָאן דְּקָאִים וְאָחִיד לְאִנּוּן מַפְתְּחָן, בָּתַר דְּסִיֵּים כָּרוֹזָא, כָּל אִנּוּן נְטוּרֵי עָלְמָא מִתְכַּנְשִׁין וְסָלְקִין, לֵית מָאן דְּפָתַח (פומא) פִּטְרָא כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּכִין. כְּדֵין דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וְסִיהֲרָא שָׁארֵי לְאַנְהָרָא. A herald then proclaims to the guardians of the gates, “Each one to his place to lock the gates.” When the herald has finished, all of them come together and go aloft without uttering a sound. Then the accusing angels below begin to stir and to fly about the world, and the moon begins to shine and the trumpeters sound a blast.
וּמָארֵי דִיבָבָא תָּקְעִין וּמְיַלְּלִין. תָּקְעִין תִּנְיָינוּת כְּדֵין מִתְעָרֵי שִׁירָתָא וּמְזַמְּרִין קַמֵּי מָארֵיהוֹן, כַּמָּה מָארֵי תְּרֵיסִין קָיְימוּ בְּקִיּוּמַיְיהוּ וְאִתְעָרִין דִּינִין בְּעָלְמָא, כְּדֵין בְּנֵי נָשָׁא נָיְימִין וְנִשְׁמָתָא נָפְקַת וְאַסְהִידַת סַהֲדוּתָא וְאִתְחַיְיבַת בְּדִינָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד חֶסֶד בְּבַר נָשׁ וְנִשְׁמְתָא תָּבַת לְאַתְרָהּ. At the second blast, the angels of song start up and chant before their Lord. Emissaries of chastisement also start up, and punishment commences in the world. Then the souls of men who are sleeping give their testimony and are declared guilty, but the Holy One, blessed be He, deals kindly with men and allows the soul to return to its place.
בְּפַלְגוּת לֵילְיָא כַּד צִפֳּרִין מִתְעָרִין, סִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר בְּרוּחָא, קָם בְּקִיּוּמֵיהּ שַׁרְבִיטָא דְּבִסְטַר דָּרוֹם וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא וְשָׁכִיךְ וְאִתְבַּסָּם, כְּדֵין אִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִימוּסוֹי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. At midnight, when the cock crows, a wind blows from the North, but at the same time a current from the South arises and strikes against it, causing it to subside. Then the Holy One, blessed be He, rises as is His wont to disport himself with the righteous in the Garden of Eden.
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּקָאִים לְאִשְׁתַּעֲשַׁע בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָא דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן כֻּלְהוּ צָיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי. Happy the portion of the man who rises at that hour to study with zest the Torah, for the Holy One, blessed be He, and all the righteous listen to his voice; for so it is written, “Thou that dwellest in the gardens, the companions hearken for thy voice, cause me to hear it” (S. S. 8, 13).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶ"ד לְמֶהֱוֵי (ד"א ל"ג תדיר) נְטִיר בְּעָלְמָא, דְּהָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין נָטְרִין לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. Nay more, God draws round him a certain thread of grace which secures him the protection both of the higher and the lower angels, as it is written, “By day the Lord will command his grace, and at night I shall chant his song” (Ps. 42, 9).’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהַאי שַׁעֲתָא בְּאוֹרַיְיתָא וַדַּאי אִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא תָּדִּיר. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְּכָל פַּלְגוּת לֵילְיָא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן כָּל אִנּוּן נְטִיעָן דְּגִינְתָא אִשְׁתַּקְיָין יַתִּיר מֵהַהוּא נַחֲלָא דְּאִקְרֵי נַחַל קְדוּמִים נַחַל עֲדָנִים דְּלָא פָּסְקוּ מֵימוֹי לְעָלְמִין, כִּבְיָכוֹל הַהוּא דְּקָאִים וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ הַהוּא נַחֲלָא אִתְרַק עַל רֵישֵׁיהּ וְאַשְׁקֵי לֵיהּ בְּגוֹ אִנּוּן נְטִיעָן דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן. R. Hizkiah said: ‘Whoever studies the Torah at that hour has constantly a portion in the future world.’ Said R. Jose to him: ‘What do you mean by “constantly”?’ He replied: ‘I have learnt that at midnight, when the Holy One, blessed be He, enters the Garden of Eden, all the plants of the Garden are watered more plenteously by the stream which is called “the ancient stream” and “the stream of delight”, the waters of which never cease to flow. When a man rises and studies the Torah at this hour, the water of that stream is, as it were, poured on his head and he is watered by it along with the other plants of the Garden of Eden.
(אמר רבי יוסי) וְלֹא עוֹד אֶלָּא הוֹאִיל וְכֻלְהוּ צַדִּיקַיָּיא דִּבְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן צַיְיתִין לֵיהּ, חוּלְקָא שַׁוְיָין לֵיהּ בְּהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא. אִשְׁתְּכַח דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְאָתֵי. Moreover, because all the righteous in the Garden listen to him, he is given a right to be watered by that stream, and in this way he has a portion constantly in the future world.’
רַבִּי אַבָּא הֲוָה אָתֵי מִטְבֶרְיָה לְבֵי טְרוֹנְיָא דְּחָמוּי, וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ הֲוָה עִמֵּיהּ, אִעָרְעוּ בִּכְפַר טַרְשָׁא. כַּד בָּעוּ לְמִשְׁכַּב, אָמַר רַבִּי אַבָּא לְמָרֵיהּ דְּבֵיתָא אִית הָכָא תַּרְנְגוֹלָא. אָמַר לֵיהּ מָארָא דְבֵיתָא, אַמַּאי. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּקָאִימְנָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ. R. Abba was journeying from Tiberias to meet other learned scholars at the house of his father-in-law. He was accompanied by his son, R. Jacob. Coming to Kfar Tarsha, they decide to spend the night there. Said R. Abba to his host, ‘Have you a cock here?’ He said, ‘Why?’ ‘Because,’ he said, ‘I want to get up precisely at midnight.’
אָמַר לֵיהּ לָא אִצְטְרִיךְ, דְּהָא סִימָנָא לִי בְּבֵיתָא דְּהָדֵין טִקְלָא דְּקַמֵּי עַרְסָאי מָלִינָא לֵיהּ מַיָא וְנָטִיף טִיף טִיף, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ אִתְרָקוּ כֻּלְהוּ מַיָא, וְאִתְגַּלְגָּל הָאי קִיטְפָא וְנָהִים, וְאִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ בְּכָל בֵּיתָא, וּכְדֵין הוּא פַלְגּוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, וְחָד סָבָא הֲוָה לִי דַּהֲוָה קָם בְּכָל פַּלְגּוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִינֵי כָּךְ עָבַד הָאי, He answered; ‘You have no need of a cock for that. I have a water-clock by my bed from which the water issues drop by drop till exactly midnight, when all the water is emptied and the wheel swings back with a great noise which wakens the whole house. I made it for the sake of a certain old man who used to get up every night at midnight to study the Torah.’
אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא נָהִים הַהוּא גַּלְגָּלָא דְקִיטְפָא, קָמוּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יַעֲקֹב. שָׁמְעוּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה יָתִיב בְשִׁפּוּלֵי בֵיתָא וּתְרִין בְּנוֹי עִמֵּיהּ, וַהֲוָה אָמַר כְּתִיב (תהלים קיט סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, מַאי קָא חָמָא דָוִד דְּאִיהוּ אָמַר חֲצוֹת לַיְלָה וְלָא בַּחֲצוֹת לַיְלָה. אֶלָּא חֲצוֹת לַיְלָה וַדַּאי, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר הָכִי. Said R. Abba, ‘Blessed be God for sending me here.’ At midnight the wheel of the water-clock swung back, and R. Abba and R. Jacob got up. They heard the voice of their host, who was sitting in the lower part of the house with his two sons and saying: ‘It is written: Midnight I will rise to give thanks to thee because of thy righteous judgments (Ps. 119, 62). Since the word “at” is omitted, we may take “Midnight” as an appellation of the Holy One, blessed be He, who is addressed thus by David
וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי אִקְרֵי. אִין, דְּהָא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח וְסִיעָתָא דִילֵיהּ וּכְדֵין הִיא שַׁעֲתָא דְּעָיִיל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִיקַיָא. because He is to be found with His retinue at midnight, that being the hour when He enters the Garden of Eden to converse with the righteous.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יַעֲקֹב וַדַּאי נִשְׁתַּתֵּף בִּשְׁכִינְתָּא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא, קָרִיבוּ וְיָתִיבוּ עִמֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא מִלָּה דְפוּמָךְ דְּשַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. מְנָא לָךְ הַאי. אָמַר לוֹן מִלָּה דָא אוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי. Said R. Abba to R. Jacob: ‘Truly we have now an opportunity to associate with the Shekinah.’ So they went and sat by him, and said to him, ‘Repeat what you just said, for it is excellent. Where did you get it from?’ He replied: ‘I learnt it from my grandfather.1Al. ‘Old visitor’.
וְתוּ הֲוָה אָמַר דִּתְלַת (נ"א דתחלת) שַׁעֲתֵי קָמַיְיתָא דְּלֵילְיָא כָּל דִּינִין דִּלְתַתָּא מִתְעָרִין וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְדִינִין דִּלְתַתָּא לָא מִשְׁתַּכְּחָן. He told me that during the first three hours of the night the accusing angels below are actively going about the world, but at midnight precisely God enters the Garden of Eden and the accusations below cease.
וְכָל נִימוּסִין דִּלְעֵילָא בְּלֵילְיָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ אֶלָּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ. מְנָלָן מֵאַבְרָהָם דִּכְתִיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. בְּמִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וּבְאַתְרִין סַגִּיאִין בְּאוֹרַיְיתָא הָכִי אִשְׁתְּכַח. וְדָוִד הֲוָה יָדַע. These nightly ceremonies above take place only at midnight precisely; we know this from what it says of Abraham, that “the night was divided for them” (Gen. 14, 15); also from the words “and it came to pass at the middle of the night” in the account of the Exodus (Ex. 12, 29), and from many other places in the Scripture. David knew this,
(ומה) וּמְנָא הֲוָה יָדַע. אֶלָּא הָכִי אָמַר סָבָא. דְּמַלְכוּתָא דִילֵיהּ בְּהַאי (ליליא) תַּלְיָא. וְעַל דָּא קָאִים בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וְאָמַר שִׁירָתָא, וּלְהָכִי קַרְיֵיה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ וְגו' דְּהָא כָּל דִּינִין תַּלְיָין מֵהָכָא, וְדִינִין דְּמַלְכוּתָא מֵהָכָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְקְטִיר בָּהּ דָּוִד וְקָם וְאָמַר שִׁירָתָא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשַׁדְּרַנִי הָכָא. because-so the old man told me-his kingship depended on this; and therefore he used to rise at this hour and chant praises, and for this reason he addressed God as “Midnight”. He also said, “I rise to give thanks to Thee for Thy righteous judgements” because this is the fount of justice, and the judgements of earthly kings derive from here; therefore David never neglected to rise and sing praises at this hour.’ R. Abba came and kissed him, saying, ‘Of a surety it is so. Blessed be God who has sent me here!
תָּא חֲזֵי, לַיְלָה דִינָא בְּכָל אֲתַר וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵּי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָא אִתְעַר קַמֵי דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר הַהוּא יְנוּקָא בְּרֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב חֲצוֹת לַיְלָה. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָא אִתְעָרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא מִלָּה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, אֵימָא בְּרִי טַב דְּהָא מִלָּה דְּפוּמָךְ קָלָא דְבוּצִינָא לֶהוֵי. For night is the time of judgement in every place, as we have fully established, and as has been discussed in the presence of R. Simeon.’ The young son of the inn-keeper thereupon asked: ‘If so, why does it say “midnight”?’ He replied: ‘It is laid down that the heavenly Majesty rises at midnight.’ Said the boy: ‘I can give another explanation.’ Said R. Abba: ‘Speak, my child; for the voice of the Lamp1R. Simeon. will speak through thy mouth.’
אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּהָא לַיְלָה דִינָא דְמַלְכוּתָא אִיהוּ וּבְכָל אֲתַר דִּינָא הוּא, וְהַאי דְּקָאֲמַר חֲצוֹת, בְּגִין דְּיַנְקָא בִּתְרֵי גַוְונִי (חצות) בְּדִינָא וְחֶסֶד, וַדַּאי פַּלְגוּתָא קַדְמִיתָא דִּינָא הוּא, דְּהָא פַּלְגוּתָא אָחֳרָא נְהִירוּ אַנְפָּהָא בְּסִטְרָא דְּחֶסֶד. וְעַל דָּא חֲצוֹת לַיְלָה כְּתִיב וַדַּאי. He thereupon said: ‘What I have heard is this. Night is in truth the time of the royal judgement, and that judgement extends to all parts alike. Midnight, however, is fed from two sides, from justice and from clemency; only the first half of the night is the time of judgement, but the second half is illumined from the side of clemency (hesed). Therefore David said “Midnight”.’
קָם רַבִּי אַבָּא וְשַׁוֵּי יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ וּבָרְכֵיהּ, אָמַר וַדַּאי חֲשִׁיבְנָא דְּחָכְמְתָא לָא אִשְׁתְּכַח בַּר בְּאִנּוּן זַכָּאֵי דְּזָכוּ בָּה. הַשְׁתָּא חָמֵינָא דְּאֲפִילּוּ יְנוּקֵי בְּדָרָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמְתָא עִלָאָה. זַכָּאָה אַנְתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַוי לְדָרָא דְּאַנְתְּ תִּסְתַּלַּק מִנֵּיהּ. יָתְבוּ עַד צַפְרָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. R. Abba rose and placed his hands on his head and blessed him. He said: ‘I thought indeed that wisdom was to be found only in a few favoured pious ones. Now I see that even children in the generation of R. Simeon are endowed with heavenly wisdom. Happy art thou, R. Simeon! Woe to the generation when thou departest from it!’ So they sat till morning studying the Torah.
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. מִלָּה דָא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא מַאי טַעְמָא כְּתִיב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וְכִי כֻּלְהוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקֵי נִינְהוּ. וְהָא כַּמָּה חַיָּיבִין אִית בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל כַּמָּה חַטָּאִין וְכַמָּה רַשִּׁיעִין דְּעָבְרִין עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. R. Abba then discoursed on the text: Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth, a branch of my planting, etc. (Is. 60, 21). He said: ‘Our colleagues have pointed out that these words cannot be taken literally, seeing how many sinners there are in Israel who transgress the precepts of the Law.
אֶלָּא הָכִי תָנָא בְּרָזָא דְמַתְנִיתִין. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּעָבְדִין קָרְבָּנָא דְרַעֲוָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּמַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לִתְמַנְיָא יוֹמִין לְקָרְבָּנָא, וְכַד אִתְגְּזָרוּ עָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא טָבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּהַאי חוּלָקָא דְצַדִּיק אִקְרוּן צַדִּיקִים, וַדַּאי כֻּלָּם צַדִּיקִים. The meaning is, as we have learnt in the esoteric teaching of our Mishnah: “Happy are Israel who bring an acceptable offering to the Almighty by circumcising their sons on the eighth day. They thereby become the portion of the ‘Zaddik (Righteous One) who is the foundation of the world’, and are called righteous; and therefore ‘they shall for ever inherit the earth’.
וְעַל כֵּן לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. כְּדִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אִנּוּן דְּאִתְגְּזָרוּ וְאִקְרוּן צַדִּיקִים. נֵצֶר מַטָּעַי. נִצֶר מֵאִנּוּן נְטִיעִין דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן הַאי אֶרֶץ חַד מִנַיְיהוּ, וְעַל כֵּן אִית לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל חוּלָקָא טָבָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ. (ישעיהו ס׳:כ״א) לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַהוּ לְעוֹלָם. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן, וְהָא אִתְּמָר הַאי מִלָּה בֵּין חַבְרַיָיא. They are ‘the branch of my planting’: that is, a branch of those shoots which God planted in the Garden of Eden, and of which the ‘earth’ mentioned here is one; hence Israel have a goodly portion in the future world, as it is written ‘the righteous shall inherit the earth’ (Ps. 37, 29).”
Chapter 35
Chapter 35 somebodyLech Lecha 35 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:402 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:402 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:415 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:415 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:429-442 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:429-442 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:442 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:442 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:452 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:452 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’
Lech Lecha 35:465 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 35:465 (Chapter 35) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן מִכָּל שְׁאָר עַמִין, וְיָהִיב לוֹן אָת קְיָימָא דָא, דְּכָל מַאן דְּאִית בֵּיהּ הַאי אָת, לָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם אִי אִיהוּ נָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יָאוּת דְּלָא עָיִיל לֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא וְלָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּמַלְכָּא, דְּכָל מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, כְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. Said R. Abba: ‘Happy are Israel in that God has chosen them from all peoples and has given them this sign of the covenant; for whoever has this sign of the covenant will not descend to Gehinnom if he guards it properly, not subjecting it to another power or playing false with the name of the King; for to betray this sign is to betray the name of God, as it is written, “they have dealt treacherously against the Lord in that they have born strange children” (Hos. 5, 7).’
תוּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אַסִּיק בְּרֵיהּ לְאָעֳלֵיהּ לְהַאי בְּרִית, קְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַמַּלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר חָמוּ מַאי בְּרִיָּה עֲבָדִית בְּעָלְמָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּמַּן (ליה) אֵלִיָהוּ וְטָאס (מו ב) עָלְמָא בְּד' טָאסִין וְאִזְדַּמַּן תַּמָּן. Said R. Abba further: ‘When a man takes up his son to initiate him in this covenant, God calls to the ministering angels and says, “See what a creature I have made in the world.” At that moment Elijah traverses the world in four sweeps and presents himself there;
וְעַל דָּא תָּנִינָן דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְתַקָּנָא כֻּרְסְיָיא אָחֳרָא לִיקָרָא דִּילֵיהּ, וְיֵימָא (יג א) דָּא כֻּרְסְיָיא דְּאֵלִיָּהוּ, וְאִי לָאו לָא שָׁרֵי תַמָּן. וְהוּא סָלִיק וְאַסְהִיד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and for this reason we have been taught that it behoves the father to prepare an extra chair for his honour, and to say “this is the chair of Elijah”; and if he neglects to do so, Elijah does not visit him nor go up and testify before the Almighty that the circumcision has taken place.
תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וְגו'. וּכְתִיב קַנֹּא קִנֵאתִי לַיְיָ (אלהי צבאות) כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ בְּכָל אֲתַר דְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא יִרְשְׁמוּן לֵיהּ בָּנַי בִּבְשַׂרְהוֹן אַנְתְּ תִּזְדַּמַּן תַּמָּן, וּפוּמָא דְּאַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל עָזְבוּ, הוּא יַסְהִיד דְּיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי קְיָימָא. וְהָא תָּנִינָן עַל מָה אִתְעַנַּשׁ אֵלִיָּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דְּאָמַר דִּלְטוֹרָא עַל בְּנוֹי. Why has Elijah to testify? For this reason. When God said to him “What dost thou here, Elijah?” (I Kings 19, 9), he answered, “I have been very jealous for the Lord, the God of Hosts, for the children of Israel have forsaken thy covenant.” Said God to him: “As thou livest, wherever my sons imprint this sign upon their flesh, thou shalt be there, and the mouth which charged Israel with forsaking the covenant shall testify that they are observing it.” Our teachers have also taught that the reason why Elijah was punished was because he brought false charges against God’s children.’
אַדְהָכִי הֲוָה אָתֵי נְהוֹרָא דְיוֹמָא וְהֲווּ אֲמָרֵי מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. קָמוּ לְמֵיזַל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא בַּמֶּה דְּעַסְקִיתוּ בְּהַאי לֵילְיָא אַשְׁלִימוּ. אֲמָרֵי מַאי הוּא. אָמַר לֶהוּ דְּתֶחמוּן לִמְחָר אַנְפּוֹי דְּמָרֵיהּ דְּקַיָימָא, דְּהָא דְּבִיתָאי בָּעָאת בָּעוּתָא דָא מִנַּיְיכוּ. וּגְזַר קְיָימָא דִּבְרֵי דְּאִתְיְילִיד לִי, לְמָחָר לֵיהֱוֵי הִלּוּלָא דִילֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא הַאי בְּעוּתָא דְּמִצְוָה אִיהוּ וּלְמֶחמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא נֵיתִיב. By this time it was full daylight and they rose to go, but the host came to them and said: ‘Will you not finish the subject on which you were engaged to-night?’ They said to him: ‘What do you mean?’ He said: ‘To-morrow you have a chance of seeing the sponsor of the covenant,1Elijah. for to-morrow is the celebration of the circumcision of my son, and my wife begs you to stay.’ Said R. Abba: ‘We are invited to a pious act, and if we stay, it will be to behold the divine presence.’ They accordingly stayed the whole of that day.
אוֹרִיכוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא כָּנַשׁ הַהוּא גַבְרָא כָּל אִנּוּן רְחִימוֹי, וְכָל הַהוּא לֵילְיָא אִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא הֲוָה מַאן דְּנָאִים, אָמַר לֶהוּ הַהוּא גַבְרָא בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ כָּל חַד וְחַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא: When night came the host brought together all his friends and they studied the Torah all that night and not one of them slept. Said the host to them, ‘May it please you that each one should give an exposition of the Torah.’
פָּתַח חַד (רבי אבא) וְאָמַר (שופטים ה׳:ב׳) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מַאי קָא חָמוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק דְּפָתְחוּ בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן לֵית עָלְמָא מִתְקָיְימָא אֶלָּא עַל הַאי בְּרִית דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ׳) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגו' דְּהָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא עַל דָּא קָיְימִין. Then one began on the text: For that there was an uncovering of flesh in Israel, for that the people offered themselves willingly, bless ye the Lord (Jud. 5, 2). He said: ‘The reason why Deborah and Barak commenced their song with these words was as follows. The world, as we have been taught, rests only upon this covenant of circumcision, according to the verse in Jeremiah (XXXIII, 25), “If not for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth.”
בְּגִין כָּךְ כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין הַאי בְּרִית, נִמּוּסֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וְכָל זִמְנָא דְּחַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין הַאי בְּרִית, שְׁמַיָא וְאַרְעָא לָא מִתְקָיְימִין, וּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא. Hence as long as Israel observe this covenant, the heaven and earth go on in their appointed course. But if Israel neglect this covenant, then heaven and earth are disturbed, and blessing is not vouchsafed to the world.
תָּא חֲזֵי, לָא שַׁלִּיטוּ שְׁאָר עַמִּין עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּדּ בְּטִילוּ מִנַּיְיהוּ קְיָימָא דָּא. וּמַה בְּטִילוּ מִנַיְיהוּ. דְּלָא אִתְפָּרְעָן וְלָא אִתְגַּלְיָין. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיַּעַזְבוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ וְגו' וַיִּמְכֹּר אוֹתָם בְּיַד סִיסְרָא, וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ מַמָּשׁ. עַד דְּאֲתַת דְּבוֹרָה וְאִתְנַדְּבַת לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָא, כְּדֵין אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ. Now in the time of the Judges the Gentiles gained power over Israel only because they neglected this covenant, to this extent, that they did not uncover the flesh after circumcision: this is indicated by the words “And the children of Israel forsook the Lord.” Hence God delivered them into the hand of Sisera, until Deborah came and made all Israel vow to circumcise properly; then their enemies fell before them.
וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ וְכִי יִשְׂרָאֵל אֲטִימִין אִנּוּן וְלָא (בא מ' א') (ע) אִתְפְּרָעוּ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְלָא קָיְימִין קְיָימָא דִילִי, וְאַתְּ בָּעֵי לְאָעֳלָא לְהוּ לְאַרְעָא וּלְאַכְנָעָא שַׂנְאֵיהוֹן. (יהושע ה׳:ב׳) שׁוּב מוֹל אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וְעַד דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי בְּרִית לָא עָאלוּ לְאַרְעָא וְלָא אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן. אוּף הָכָא כֵּיוָן דְּאִתְנַדְּבִין יִשְׂרָאֵל בְּהַאי אָת אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתַיְיהוּ וּבִרְכָאן אִתְחֲזָרוּ לְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. Similarly, as we have learnt, God said to Joshua, “Do you not know that the Israelites are not circumcised properly, as the flesh has not been uncovered; how then can you expect to lead them into the land and subdue their enemies?” Hence God said to him, “Circumcise again the children of Israel a second time” (Josh. 5, 2); and until the uncovering was performed, they did not enter the land and their enemies were not subdued. So here, when Israel vowed to observe this sign, their enemies were overcome and blessing returned to the land.’
קָם אָחֳרָא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ד׳:כ״ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לְמַאן לְמשֶׁה. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכִי אַתְּ אָזִיל לְאַפָּקָא יַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּלְאַכְנְעָא מַלְכָּא רַב וְשַׁלִּיטָא, וְאַתְּ אַנְשְׁיֵית מִנָךְ קְיָימָא. דִּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר, מִיָּד וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. Another one then discoursed on the text: And it came to pass on the way at the lodging place that the Lord met him and sought to kill him. He said: ‘By “him” is here meant Moses. Said God to him: “How can you think to bring Israel out of Egypt and to humble a great king, when you have forgotten my covenant, since your son is not circumcised?” Forthwith “he sought to slay him”:
תָּאנָא נָחַת גַּבְרִיאֵל בְּשַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא לְאוֹקְדֵיהּ, וְאִתְרְמִיז חַד חִיוְיָא מִתּוֹקְדָא לְשָׁאפָא לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אַמַּאי חִיוְיָא, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְּ אָזִיל לְקַטְלָא חִיוְיָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא וּבְרָךְ לָא אִתְגְּזַר. מִיָּד אִתְרְמִיז לְחַד חִיוְיָא לְקַטְלָא לֵיהּ, that is, as we have learnt, Gabriel came down in a flame of fire to destroy him, having the appearance of a burning serpent which sought to swallow him. The form of a serpent was chosen as emblematical of the king of Egypt, who is compared to a serpent (Ezek. 29, 3).
עַד דְּחָמַת צִפּוֹרָה וְגַזְרַת לִבְרָהּ וְאִשְׁתְּזִיב הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוֹר. מַהוּ צוֹר, אֶלָּא אַסְוָותָא. וּמַאי אַסְוָותָא דִּכְתִיב וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. דְּנִצְנְצָא בָּהּ רוּחַ קוּדְשָׁא. Zipporah, however, saw in time and circumcised her son, so that Moses was released; so it is written, “And Zipporah took a flint and cut off the foreskin of her son”, being guided by a sudden inspiration.’
קָם אָחֳרָא וְאָמַר (בראשית מ״ה:ד׳) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר וְגו'. וְכִי אַמַּאי קָרֵי לְהוּ וְהָא קְרִיבִין הֲווּ גַבֵּיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לוֹן אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. תְּוָוהוּ דְּחָמוּ לֵיהּ בְּמַלְכוּ עִלָּאָה. אָמַר יוֹסֵף מַלְכוּ דָּא בְּגִין דָּא רַוַוחְנָא לֵיהּ, גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, דְּאַחֲזֵי לְהוּ הַאי קְיָימָא דְמִילָה, אָמַר דָּא גָרְמַת לִי מַלְכוּ דָא בְּגִין דְּנָטְרִית לָהּ. Another then discoursed on the text: And Joseph said to his brethren, Come near to me, I pray you, and they came near (Gen. 45, 4). He said: ‘Seeing that they were already standing by him, why did he tell them to come near? The reason was that when he said to them “I am Joseph your brother”, they were dumbfounded, seeing his royal state, so he showed them the sign of the covenant and said to them: “It is through this that I have attained to this estate, through keeping this intact.”
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת קְיָימָא מַלְכוּ אִתְנַטְרַת לֵיהּ. מְנָלָן מִבֹּעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר דְּהֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ יִצְרֵיהּ עַד דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה וּנְטִיר לְהַאי בְּרִית, בְּגִין כָךְ זָכָה דְּנָפְקוּ מִנֵּיהּ מַלְכִין שַׁלִּיטִין עַל כָּל שְׁאָר מַלְכִין, וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִתְקְרֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: From this we learn that whoever keeps intact this sign of the covenant is destined for kingship. Another example is Boaz, who said to Ruth, “As the Lord liveth, lie down until the morning” (Ruth 3, 13). By this adjuration he exorcised his passion, and because he guarded the covenant he became the progenitor of the greatest lineage of kings, and of the Messiah, whose name is linked with that of God.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנְה וְגו'. הָכִי תָאנָא בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, מַהוּ בְּזֹאת, דָּא אָת קְיָימָא דִּזְמִינָא תָּדִיר גַּבֵּי בַּר נָשׁ וְאִתְרְמִיזָא לְעֵילָא, וּבְגִינֵי כָךְ אִתְּמָר בְּזֹאת כְּמָה דִכְתִיב זֹאת אוֹת הַבְּרִית. זֹאת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא. וְתָאנָא זֶה וְזֹאת בְּחַד דַּרְגָּא אִנּוּן וְלָא מִתְפָּרְשָׁן. Another then discoursed on the text: Though an host should encamp against me,… in this (zoth) will I be confident (Ps. 27, 3). He said: ‘We have learnt that the word zoth (this) alludes to the sign of the covenant, which is always on a man’s person and also has its counterpart above.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי הָא שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא הָכִי. אַמַּאי דָּוִד בִּלְחוֹדוֹי וְלָא אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּאֲחִידָא בֵּיהּ וְאִתְרְמִיזָא בֵּיהּ וְהוּא כִתְרָא דְּמַלְכוּתָא. If so, it may be said, why should David alone be confident in it and not everyone else? The answer is that this zoth was attached to him in a peculiar degree, being the crown of the kingdom1i.e. of the Sefirah Malkuth, of which David’s throne was the counterpart below..
תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּהַאי זֹאת לָא נָטַר לֵיהּ דָּוִד מַלְכָּא כְּדְקָא חָזֵי, מַלְכוּתָא אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. וְהָכִי אוֹלִיפְנָא הַאי זֹאת אִתְרְמִיזָא בְּמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וְאִתְרְמִיזָא בִּיְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא. It was because David did not guard it properly that the kingship was taken from him for so long a time. For this zoth symbolises also the supernal Kingdom and Jerusalem the holy city,
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּדָוִד עֲבַר עֲלֵיהּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר דָּוִד בַּמֶּה דְּאִתְקַטְרַת תִּשְׁתְּרֵי. לָךְ טַרְדִּין מִיְרוּשָׁלַ ם וּמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִינָךְ. מְנָא לָן דִּכְתִיב, (שמואל ב י״ב:י״א) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתְךָ. מִבֵּיתְךָ דַּיְיקָא וְהָכִי הֲוָה בְּמָּה דְּעֲבַר בֵּיהּ אִתְעַנַּשׁ, וּמַה דָּוִד מַלְכָּא הָכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. and when David sinned a voice went forth and said: “David, thou shalt now be disjoined from that with which thou wast united; thou art banished from Jerusalem and the kingship is taken from thee”; thus he was punished in that wherein he had sinned. And if David could be so punished, how much more so other men?’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי. תָּאנָא בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל דְּלָא נָחֲתֵי לַגֵּיהִנֹּם כִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלָא אִתְמַסְרָן בִּידוֹי דְּדוּמָה, (אלא) בְּהַאי אָת. Another then discoursed on the text: Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence (duma) (Ps. 94, 17). He said: ‘We have learnt that that which saves Israel from descending to Gehinnom and being delivered into the hands of Duma like other nations is this same covenant.
דְּהָכִי תָאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּבַּר נָשׁ נָפִיק מֵעָלְמָא כַּמָּה חֲבִילֵי (מלאכי חבלה) טְהִירִין אִתְפַּקְדָּן עֲלֵיהּ. זְקִפִין עֵינָא וְחָמָאן הַאי אָת דְּהוּא קְיָימָא דְּקוּדְשָׁא, אִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְיְיהִיב בִּידוֹי דְּדוּמָה לְנַחֲתָא לַגֵּיהִנֹּם, דְּכָל מַאן דְּאִתְמָסַר בִּידוֹי נָחִית לַגֵּיהִנֹּם וַדַּאי, For so we have learnt, that when a man leaves this world, numbers of angels swoop down to seize him, but when they behold this sign of the holy covenant they leave him and he is not delivered into the hands of Duma, so as to be sent down to Gehinnom.
וּמֵהַאי אָת דָּחֲלִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְדִינִין בִּישִׁין לָא שָׁלְטִין בֵּיהּ בַּבַּר נָשׁ אִי אִיהוּ זָכִי לִנְטוּרֵי לֵיהּ לְהַאי אָת, בְּגִין דְּהוּא אִתְאַחִיד בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Both upper and lower (angels) are afraid of this sign, and no torture is inflicted on the man who has been able to guard this sign, because thereby he is attached to the name of the Holy One, blessed be He.
כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא נָטַר אָת קְיָימָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, אִתְעַדֵּי מִנֵּיהּ מַלְכוּתָא וְאִתְטְרִיד מִיְרוּשָׁלַם. מִיָּד דָּחִיל דְסָבַר דְּיֵיחֲתוּן לֵיהּ מִיָּד וְיִמְסְרוּן לֵיהּ בִּידוֹי דְדוּמָה וְיָמוּת בְּהַהוּא עָלְמָא, עַד דְּאִתְבַּשַּׂר בֵּיהּ דִּכְתִיב, (שמואל ב ב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. בֵּיהּ שַׁעֲתָא פָּתַח וְאָמַר לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָ"ה נַפְשִׁי. So with David, when he was dethroned and driven from Jerusalem, hewas afraid that he would be delivered into the hands of Duma and die in the future world, until the message came to him, “The Lord also hath put away thy sin, thou shalt not die” (II Sam. 12, 13). Then it was that he exclaimed “Unless the Lord had been my help, etc.”’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר מַאי הַאי (דכתיב) דְּאָמַר דָּוִד וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. (מאי והראני אותו ואחר כך ואת נוהו), מַאן יָכִיל לְמֶחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ הַהוּא עוֹנָשָׁא, וְדָוִד יָדַע דְּעַל דְּלָא נָטַר הַאי אָת כְּדְקָא יְאוּת אִתְעַנַּשׁ בְּהַאי, דְּכֹלָּא כְּחֲדָא אֲחִידָא, וְכֹלָּא מִתְרְמִיז בְּהַאי אָת, וְלָא אִקְרֵי צַדִּיק מַאן דְּלָא נָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲוָה בָּעֵי בְּעוּתֵיהּ וְאָמַר (שמואל ב ט״ו:כ״ה) וְהַרְאֵנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוִהוּ. Another one then discoursed as follows: ‘What did David mean by saying (when fleeing from before Absalom): and he shall show me both himself (otho) and his habitation (II Sam. 15, 25)?’ He said: ‘Who is there that can see God? In truth the word otho here means not “him” but “his sign”, and it is as we have learnt, that when David’s punishment was decreed, and he knew that it was for not having guarded properly this sign (which is the sum and substance of all, and without the due observance of which no one can be called righteous), he prayed that God should show him this sign,
מַאי אוֹתוֹ, (אות דיליה אות הברית דהא אותו דקודשא בריך הוא, את דיליה) דָּא אָת קְיָימָא (דיליה) קַדִּישָׁא דְּהָא דָּחִילְנָא דְּאִתְאֲבִיד מִנָּאי. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּתְרֵין אִלֵּין מַלְכוּתָא וִיְרוּשָׁלַ ם בְּהַאי אֲחִידָן, וּבְגִין כָּךְ תָּלֵי בְּבָעוּתֵיהּ אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ דְּיִתְהַדַּר מַלְכוּתָא דְּהַאי אָת לְאַתְרֵיהּ. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. fearing that it had parted from him, because on it depended both his throne and Jerusalem; hence he joined the sign and the habitation, meaning that the kingdom conferred by this sign should be restored to its place.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (איוב י״ט:כ״ו) וּמִבְּשָׂרִי אֶחזֶה אֱלוֹהַּ, מַאי וּמִבְּשָׂרִי, וּמֵעַצְמִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ. וּמַאי הִיא. דִּכְתִיב, (ירמיהו י״א:ט״ו) וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. וּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ג) וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם. דְּתַנְיָא בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְרְשִׁים בַּר נָשׁ בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהַאי אָת, מִנֵּיהּ חָמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִנֵּיהּ מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְאֲחִידַת בֵּיהּ. Another then discoursed on the text: From my flesh shall I see God (Job 19, 26). He said: ‘The words “my flesh” are to be literally taken as the place where the covenant is imprinted, as we have learnt: “Whenever a man is stamped with this holy imprint, through it he sees God”, because the soul (neshamah) is attached to this spot.
וְאִי לָא זָכֵי. דְּלָא נָטִיר הַאי אָת. מַה כְּתִיב, (איוב ד׳:ט׳) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. דְּהָא רְשִׁימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְנְטִיר. וְאִי זָכֵי וְנָטִיר לֵיהּ, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. So if he does not guard it, then of him it is written, “they lose the soul (neshamah) given by God” (Job 4, 9). If, however, he guards it, then the Shekinah does not depart from him.
אֵימָתַי מִתְקָיְימָא בֵּיהּ כַּד אִתְנְסִיב וְהַאי אָת עָיִיל בְּאַתְרֵיהּ, (מצוין דתניא מאי טעמא וא"ו ה"א אזלין כחדא, אלא חד דכר וחד נוקבא) אִשְׁתַּתָּפוּ כַּחֲדָא וְאִקְרֵי חַד שְׁמָא, כְּדֵין חֶסֶד עִלָּאָה שַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ. בְּאָן אֲתַר שַׁרְיָא בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא. וּמַאן חֶסֶ"ד חֶסֶ"ד אֵ"ל דְּאָתֵי וְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה וְאִתְעַטַּר בִּדְכוּרָא וּבְגִין כָּךְ אִתְבַּסְמַת נוּקְבָא. (נ"א דתנן רזא דוי"ו ה"א אזלין כחדא כגוונא דדכר ונוקבא אשתתפו כחדא ואנון חד, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו ואתעטר בדכורא ואתבסמת נוקבא). He cannot be sure of it till he is married, when at last the sign enters into its place. When the man and wife are joined together and are called by one name, then the celestial favour rests upon them, the favour (Hesed) which issues from the supernal Wisdom and is embraced in the male, so that the female also is firmly established.
תוּ תָּנִינָן אֱלוֹהַ הָכִי הוּא אָמַר לֵיהּ נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ו' דְּכַר ה' נוּקְבָא. אִשְׁתַּתָּפוּ כְּחֲדָא אֱלוֹהַּ אִקְרֵי. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא מֵהַאי אֲתַר אִתְאַחְדַת, וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי אָת. Further, it has been pointed out that the word for “God” in this passage, viz. Eloah, may be divided into El, signifying the radiance of Wisdom, the letter Vau, signifying the male, and the letter He, signifying the female; when they are joined, the name Eloah is used, and the holy neshamah is united to this spot. And since all depends on this sign,
וְעַל דָּא כְּתִיב וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. דָּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, מִבְּשָׂרִי מַמָּשׁ, מֵהַאי אָת מַמָּשׁ, וְעַל דָּא זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ וְגו', וּבְגִין כָּךְ חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. therefore it is written, “and from my flesh I shall see Eloah“. Happy are Israel, the holy ones, who are linked to the Holy One, blessed be He, happy in this world and happy in the next: of them it is written, “Ye that cleave unto the Lord your God, are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וּמַה בְּכָל כָּךְ אַתּוּן חַכִּימִין וְאַתּוּן יָתְבִין הָכָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִי צִפּוֹרָאָה יִתְעַקְרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ לָא יָדְעִין לְאָן טָאסָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ח׳) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְקוֹמוֹ. Said R. Abba: ‘I marvel that with so much learning you are still living in this village.’ They said to him: ‘If birds are driven from their homes, they do not know where to fly, as it is written, “As a bird that wandereth from her nest, so is a man that wandereth from his place” (Prov. 27, 8).
וְאַתְרָא דָא זָכֵי לָן לְאוֹרַיְיתָא, וְהַאי אוֹרְחָא דִילָן. בְּכָל לֵילְיָא פַּלְגוּתָא אֲנַן נָיְימִין, וּפַלְגוּתָא אֲנַן עָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנַן קָיְימִין בְּצַפְרָא רֵיחֵי חַקְלָא וְנַהֲרֵי מַיָא, נְהָרִין לָן אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַישַּׁבְתָּ בְּלִבָּן. It is in this place that we have learnt the Torah, because it is our habit to sleep half the night and to study the other half. And when we rise in the morning the smell of the fields and the sound of the rivers seem to instil the Torah into us, and so it becomes fixed in our minds.
הָא דַּיְינוּהָ לְעֵילָא זִמְנָא חָדָא. וְכַמָּה סָרְכֵי תְּרִיסִין אִסְתַּלָּקוּ בְּהַהוּא דִינָא עַל עוֹנְשָׁא (עה, קא ב) דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִילָן יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְאַתְרָא דָא קָא מְסַיְיעָא לָן, וּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מִכָּאן, כְּמַאן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵחַיֵּי עָלְמָא. Once this place was visited with punishment for neglect of the Torah, and a number of doughty scholars were carried off. Therefore we study it day and night, and the place itself helps us, and whoever quits this place is like one who quits eternal life.’
זָקִיף יְדוֹי רַבִּי אַבָּא וּבָרִיךְ לוֹן. יָתְבוּ עַד דְּנָהַר יְמָמָא. בָּתַר דְּנָהַר יְמָמָא אָמְרוּ לְאִנּוּן דַּרְדְּקֵי דְּקָמַיְיהוּ פּוּקוּ וְחֲמוּ אִי נָהַר יְמָמָא, וְכָל חַד לֵימָא מִלָּה חַדְתָּא דְאוֹרַיְיתָא לְהַאי גַּבְרָא רַבָּא. R. Abba thereupon lifted up his hands and blessed them. So they sat through the night, until at last they said to some boys who were with them: ‘Go outside and see if it is day, and when you come back let each one of you say some piece of Torah to our distinguished guest.’
נָפְקוּ וְחָמוּ דְּנָהַר יְמָמָא. אָמַר חַד מִנַּיְיהוּ זַמִּין הַאי יוֹמָא אֶשָׁא מִלְּעֵילָא. אָמַר אָחֳרָא וּבְהַךְ בֵּיתָא. אָמַר אָחֳרָא חַד סָבָא הָכָא דְּזַמִּין הַאי יוֹמָא לְאִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא דָא, אָמַר רַבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן. So they went out and saw that it was day. One of them said: ‘On this day there will be a fire from above.’ ‘And on this house,’ said another. Said a third: ‘There is an elder here who this day will be burnt with fire.’ ‘God forbid,’ said R. Abba, who was greatly perturbed,
תָּוָוה וְלָא יָכִיל לְמַלָּלָא, אָמַר קוּטְרָא דְהוּרְמָנָא בְּאַרְעָא אִתַּפְסַת. וְכָךְ הֲוָה, דְּהַהוּא יוֹמָא חָמוּ חַבְרַיָיא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִסְתַּחֲרוּ בְּאֶשָׁא. וְרַבִּי אַבָּא אִתְלַהִיטוּ אַנְפּוֹי כְּנוּרָא מֵחֶדְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא. and did not know what to say. ‘A cord of the (divine) will has been grasped on earth,’ he exclaimed. And it was indeed so; for on that day the companions beheld the face of the Shekinah, and were surrounded with fire. As for R. Abba, his countenance was aflame with the intoxication of the Torah.
תָּאנָא כָּל הַהוּא יוֹמָא לָא נָפְקוּ כֻּלְהוּ מִבֵּיתָא וּבֵיתָא אִתְקַטַּר בְּקִיטְרָא, וְהֲווּ חַדְתָאן מִלֵּי בְּגַוַויְיהוּ, כְּאִלּוּ קִבְּלוּ הַהוּא יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִטּוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ לָא הֲווּ יָדְעֵי אִי הוּא יְמָמָא וְאִי לֵילְיָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּעוֹד דְּאֲנַן קָיְימִין לֵימָא כָּל חַד מִינָן מִלָּה חַדְתָּא דְחָכְמְתָא לְאַקְשְׁרָא טִיבוּ לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא: It is recorded that all that day they did not leave the house, which was enveloped in smoke, and they propounded new ideas as if they had on that day received the Torah on Mount Sinai. When they rose they did not know whether it was day or night. Said R. Abba: ‘While we are here, let each one of us say some new word of wisdom in order to make a fitting return to the master of the house, who is making the celebration.’
פָּתַח חַד וְאָמַר (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגו'. בְּקַדְמִיתָא חֲצֵרֶיךָ לְבָתַר בֵּיתֶךָ וּלְבָתַר הֵיכָלֶךָ. דָּא פְּנִימָאָה מִן דָּא, וְדָא לְעֵילָא (נ"א לגו) מִן דָּא. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּקַדְמִיתָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. Thereupon one opened with the text: Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts; we shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple (Ps. 65, 5). ‘This verse’, he said, ‘speaks first of courts, then of house, then of temple. These are three grades, one within the other and one above the other. At first a man “dwells in thy courts”, and of him it may be said “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Is. 4, 3).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְבָתַר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת לָא כְּתִיב, דְּאִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה מַשְׁמַע דְּחָכְמָה בַּיִת אִקְרֵי, אֶלָּא כְּתִיב בְּחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. As a next step “we are satisfied with the goodness of thy house”, which is explained by the text “a house shall be built through Wisdom”. (Note that it does not say “Wisdom shall be built as a house”, which would imply that Wisdom itself is called “house”, but “by Wisdom”, with allusion to the verse “a river went forth from Eden to water the Garden”.)
קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְבָתַר דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, דְּהָכִי תָּנִינָן מַהוּ הֵיכָל. כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, הַאי וְהַאי. וְכֹלָּא אִשְׁתְּלִים כְּחֲדָא. Lastly, “the holy place of thy temple” (hekal) is the culmination of all, as we have been taught: the word hekal (temple) may be divided into he and kol (all), implying that both are in it in complete union.
רֵישָׁא דְקְרָא מַה מּוֹכַח דִּכְתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. הַאי מַאן דְּאַקְרִיב בְּרֵיהּ קָרְבָּנָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַעֲוָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא קָרְבָּנָא וְאִתְרְעֵי בֵּיהּ וְקָרִיב לֵיהּ וְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בִּתְרֵין אִדְרִין וְאָחִיד לְהַאי וּלְהַאי דְּאִנּוּן תְּרֵין אִתְקַשְּׁרוּ כְּחֲדָא. דִּכְתִיב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. חֲצֵרֶיךָ וַדַּאי תְּרֵי. The opening words of the verse, “Blessed is the man whom thou choosest and causest to approach thee”, indicate that whoever brings his son as an offering before God pleases God therewith, so that God draws him near and places his abode in two courts. which He joins so as to form one (hence the plural “courts”).
בְּגִינֵי כָךְ חֲסִידֵי קַדְמָאֵי סָבָאן דְּהָכָא כַּד מַקְרִיבִין בְּנַיְיהוּ לְקָרְבָּנָא דָא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. לְבָתַר מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאִנּוּן דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'. Hence when the pious men who lived in this place in former times made this offering of their children, they used to begin by exclaiming, “Blessed he whom thou choosest and bringest near, he shall dwell in thy courts”, while the company present replied, “We shall be satisfied with the goodness of thy house, the holy place of thy temple.” Afterwards the celebrant said the blessing, “who sanctified us with his commandments and commanded us to initiate the child in the covenant of our father Abraham”, while those present responded, “As thou hast initiated him into the covenant, etc.”
וְתָנִינָן בְּקַדְמִיתָא לִבָּעֵי בַּר נָשׁ רַחֲמִין עֲלֵיהּ וּלְבָתַר עַל אָחֳרָא דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:י״ז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְאֲנַן אוֹרְחָא דָא נַקְטִינָן וְהָכִי שַׁפִּיר וְחָזֵי לְקַמָּאן. This ritual is in accordance with the dictum: “A man should first pray for himself and then for his neighbour,” as it is written, “and (the High Priest) shall make atonement for himself and for all the congregation of Israel”-for himself first and then for the congregation. To this custom we adhere, for so we think proper.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא וְיָאוֹת מִלָּה, וּמַאן דְּלָא אָמַר הָכִי אַפִּיק גַּרְמֵיהּ מֵעֲשָׂרָה חֻפּוֹת דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דְאָתֵי, וְכֻלְהוּ מִתְקַשְׁרָן בְּהַאי. וּבְגִינֵי כָךְ עֲשָׂרָה מִילֵּי דִּמְהֵימְנוּתָא אִית בְּהַאי קְרָא אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וְגו'. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה חַד חֻפָּה אִתְעֲבִיד מִנָּהּ. Said R. Abba: ‘Assuredly it is so, and he who does not recite these words excludes himself from the ten canopies which God intends to raise for the righteous in the future world, and which all depend upon this. Hence it is that there are ten words in this verse, out of each of which, if recited with proper faith, is made a canopy.
זַכָּאָה חוּלָקֵיכוֹן בְּעָלְמָא דָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בְּלִבַּיְיכוּ כְּאִלּוּ קָיְימִיתוּ בְּגוּפַיְיכוּ בְּטוּרָא דְסִינַי בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל: Happy your lot in this world and in the world to come, for the Torah is fixed in your hearts as if you had yourselves stood at Mount Sinai when the Law was given to Israel.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (שמות כ׳:כ״א) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. תָּאנָא כָּל מַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָא, כְּאִלּוּ אַקְרִיב כָּל קָרְבָּנִין דְּעָלְמָא לְקַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְאִילּוּ בָּנֵי מַדְבְּחָא שְׁלֵימָתָא קַמֵּיהּ. Another then discoursed on the text: An altar of earth thou shalt make unto me, and shalt sacrifice thereon thy burnt offerings and thy peace offerings, etc. (Ex. 20, 24). He said: ‘We have learnt that whoever makes this offering of his son is esteemed no less worthy than if he had offered to God all the sacrifices in the world, and had built an altar before Him.
בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא מַדְבְּחָא בְּמָאנָא חַד מַלְיָיא אַרְעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהּ הַאי קְיָימָא קַדִּישָׁא, וְאִתְחַשִּׁיב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ אַדְבַּח עֲלֵיהּ עִלַוָּון וְקָרְבָּנִין עָאנָא וְתוֹרֵי. Therefore it is fitting that he should make a kind of altar in the shape of a vessel full of earth over which the circumcision may be performed, that so God may reckon it to him as if he had sacrificed on it burnt offerings and peace offerings, sheep and oxen,
וְנִיחָא לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְהוּ דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ וְגו'. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. מַהוּ אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי (את) דָּא מִילָה דִּכְתִיב בָּהּ (תהילים כ״ה:י״ד) סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. and be even better pleased therewith; for so it is written in the latter half of the text: “in every place where I record my name I will come to thee and bless thee”, where the words “I wil1 record my name” refer to the circumcision, of which it is written, “The secret of the Lord is with them that fear him, and he will show them his covenant” (Ps. 25, 14). So much for the altar of earth. In the next verse we read:
הַאי מִזְבַּח אֲדָמָה וַדַּאי כְּמָא דְּאָמִינָא. בַּתְרֵיהּ מַה כְּתִיב וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי. רֶמֶז לְגִיּוֹרָא כַּד אִתְגַיַּיר דְּאִיהוּ מֵעַם קְשֵׁי קְדַל וּקְשֵׁי לִבָּא, הַאי אִקְרֵי מִזְבַּח אֲבָנִים. “And if thou make me an altar of stone.” This alludes to the proselyte who comes from a stubborn and stony-hearted people.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. מָה הוּא, דְּבָעֵי לְאֲעָלָא לֵיהּ בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בגין) וְלָא יִגְזַר יָתֵיהּ עַד דְּיִנְשֵׁי פּוּלְחָנָא אָחֳרָא דְּעֲבַד עַד הָכָא וְיַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיוּ דְלִבָּא. The text proceeds: “thou shalt not build it of hewn stones”. This means that the proselyte must enter into the service of God, and that he must not be circumcised until he puts out of his mind the alien worship which he practised hitherto, and removes the stoniness of his heart.
וְאִי אִתְגְּזַר וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא קַשְׁיָא דְלִבָּא לְמֵיעַל בְּפוּלְחָנָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲרֵי הוּא כְּהַאי פְּסִילָא דְאַבְנָא דְּגַזְרֵי לֵיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא וְאִשְׁתָּאַר אַבְנָא כִּדְבְּקַדְמִיתָא. בְגִין כָּךְ לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. דְּאִי אִשְׁתָּאַר בְּקַשְׁיוּתֵיהּ, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲּלֶיהָ, כְּלוֹמַר הַהוּא גְּזִירוּ דְּאִתְגְּזַר לָא מְהַנְיָא לֵיהּ. For if he is circumcised before he does this, then he is like a statue which, though hewn into shape, still remains stone. Hence “thou shalt not build it of hewn stones”, since if he is still obdurate, “thou hast lifted up thy tool upon it and hast polluted it”; i.e. the act of circumcision is of no use to him.
בְּגִינֵי כָךְ זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאַקְרִיב הַאי קָרְבָּנָא בְּחֶדְוָותָא בְּרַעֲוָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָעֵי לְמֶחדֵי בְּהַאי חוּלָקָא כָּל (ד"א ל"ג ההוא) יוֹמָא דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: Wherefore happy is the lot of him who brings this offering with gladness and pleases God thereby; and it is fitting that he should rejoice in this boon the whole of the day, as it is written, “For all those that put their trust in thee shall rejoice, they shall ever shout with joy, and they that love thy name shall exult in thee” (Ps. 5, 12).’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם אֶלָּא (עד) הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה וּלְבַסוֹף שָׁנִים. Another then discoursed on the text: Now when Abram was ninety years (lit. year) and nine years old, the Lord appeared… and said unto him, I am God Almighty, walk before me, etc. (Gen. 17, 1). ‘This verse presents a number of difficulties. In the first place, it seems to imply that God only now appeared to Abram when he had attained this age, whereas God had already spoken to Abram on various occasions (v. Gen. 12, 1; XIII, 14; XV, 13). Again, the word “years” is mentioned twice, first in the singular (shanah) and then in the plural (shanim).
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים (כך) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא. The answer is, as our teachers have stated, that as long as Abram was closed in body, and therefore in heart, God did not fully reveal Himself to him, and hence it is not stated hitherto that God appeared to Abram. Now, however, God appeared to him because He was now about to expose in him this sign and holy crown,
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי קַדְמִיתָא. and further because God desired to bring forth from him holy seed, and this could not be so long as his flesh was closed; now, however, that he was ninety-nine years old and the time was drawing near for holy seed to issue from him, it was fitting that he himself should be holy first. Hence his age is stated on this occasion, and not on all the others when God spoke to him.
תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא שָׁנָה: Further, the expression “ninety year“, instead of “ninety years״, indicates that all his previous years counted for no more than one year, and that his life had been no life; but now that he had come to this point, his years were really years.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי. מַאי מַשְׁמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא קָאֲמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי. אֶלָּא הָכִי תָאנָא, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּתְרִין תַּתָּאִין דְּלָא קַדִּישִׁין לְתַתָּא. וְכָל אִנּוּן דְּלָא אִתְגְזָּרוּ יִסְתָּאֲבוּן בְּהוֹן. Further we may ask, why is the term “God Almighty” (El Shaddai) used here for the first time? The reason is, as we have learnt, that God has made lower crowns which are not holy, and which, in fact, pollute, and with these are marked all who are not circumcised.
וּרְשִׁימִין בְּהוֹן, וּמַאי רִשּׁוּמָא אִית בְּהוֹן, דְּאִתְחֲזֵי בְּהוּ שי"ן דל"ת וְלָא יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּאֲבוּן בְּהוּ וְאִתְדַּבְּקוּן בְּהוּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ נָפְקִין מֵאִלֵּין וְעָאלִין בְּגַדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא וְאִתְגַּלְּיָא בְּהוּ יו"ד רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אָת קְיָימָא שְׁלִים וְאִתְרְשִׁים בְּהוּ שד"י וְאִשְׁתְּלִים בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אֲנִי אֵל שַׁדַּי. The mark consists of the letters Shin and Daleth,1Forming the word Shed (demon). and therefore they are polluted with the demons and cling to them. After circumcision, however, they escape from them and enter under the wings of the Shekinah, as they display the letter Yod, the holy mark and the sign of the perfect covenant, and there is stamped upon them the name Shaddai (Almighty), complete in all its letters. Hence we find written in this connection, “I am El Shaddai.”
הִתְהַלֶּךָ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אָת חָסֵר בִּרְשִׁימָא דְּשי"ן וְדל"ת, גְּזַר גַּרְמָךְ וֶהֱוֵי שְׁלִים בִּרְשִׁימָא דְּיוּ"ד. וּמַאן דְּאִיהוּ בְּרִשּׁוּמָא דָא אִתְחֲזֵי לְאִתְבָּרְכָא בִּשְׁמָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ. It says further: “Walk before me and be perfect”, as much as to say: “Hitherto thou hast been defective, being stamped only with Shin Daleth: therefore circumcise thyself and become complete through the sign of Yod.”
מַהוּ אֵל שַׁדַּי. הַהוּא דְּבִרְכָאן נָפְקָן מִנֵּיהּ, הוּא דְּשַׁלִּיט עַל כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא מִדַּחַלְתֵּיהּ דָּחֲלִין וּמִזְדַּעְזְעִין, בְגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְגְּזַר, כָּל אִנּוּן דְּלָא קַדִּישִׁין אִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ וְלָא שָׁלְטִין בֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלָא נָחִית לַגֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגו'. (כל אנון (צג א) דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם ירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכי ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו) And whoever is so marked is ready to be blessed through this name, as it is written, “And God Almighty (El Shaddai) shall bless thee” (Gen. 28, 3), to wit, the source of blessings, that dominates the “lower crowns” and inspires fear and trembling in them all. Hence all that are not holy keep afar from one who is circumcised, and have no power over him. Moreover, he is never sent down to Gehinnom, as it is written, “Thy people are all righteous, they shall for ever inherit the earth” (Is. 60, 21).’
אָמַר רַבִּי אַבָּא זַכָּאִין אַתּוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּאָתֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמֵיכוֹן, כֻּלְכוּ קַדִּישִׁין, כֻּלְכוּ בְּנֵי אֱלָהָא קַדִּישָׁא, עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (ישעיה מה) זֶה יֹאמַר לַיְיָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְיָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כָּל חַד מִנְּכוֹן אָחִיד וְאִתְקַשַּׁר בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַתּוּן רַבְרְבָן מְמַנָּן תְּרֵיסִין מֵהַהִיא אֶרֶץ דְּאִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים דְּרַבְרְבָנוֹהִי אָכְלִין מִמַּנָּא דְטַלָּא קַדִּישָׁא: Said R. Abba: ‘Happy are ye in this world and in the world to come! Happy am I that I am come to hear these words from your mouths! Ye are all holy, all the sons of the Holy God; of you it is written, “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob, and another shall subscribe with his hand unto the Lord and surname himself by the name of Israel” (Ibid. 44, 5). Everyone of you is closely attached to the holy King on high: ye are the mighty chieftains of that land which is called “the land of the living”, the princes of which feed on the manna of holy dew.’
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וּכְתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַנֵּי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. וְלָא קַשְׁיָין, הַאי דִּכְתִיב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ דִּלְעֵילָא דְּשָׁלְטָא עַל כָּל אִנּוּן חַיִּין דִּלְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעֲלָהּ כְּתִיב, (דברים י״א:י״ב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד. וּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ דַּיְיקָא. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Another then discoursed on the text: Happy art thou, O land, when thy king is a son of freedom and thy princes eat in due season (Eccl. 10, 17). ‘Just before this it is written: “Woe to thee, O land, when thy king is a child, and thy princes eat in the morning.” There is an apparent but not a real contradiction between these verses. The reference in the verse “happy art thou, O land,” is to the supernal realm which has control over all the life above, and is therefore called “land of the living”. Of this it is written, “a land which the Lord thy God careth for continually” (Deut. 11, 12), and again “a land where thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack anything in it” (Ibid.VIII, 9). Why so? Because “thy king is a son of freedom”.
בֶּן חוֹרִין, מַהוּ בֶּן חוֹרִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ה:י׳) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וּכְתִיב וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ דְּהָא כָּל חֵירוּ מִיּוֹבְלָא קָא אָתֵי. בְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין. וְאִי תֵימָא בֶּן חוֹרִין וְלָא כְּתִיב בֶּן חֵירוּת. הָכִי הוּא וַדַּאי בֶּן חֵירוּת מִבָּעֵי לֵיהּ. By this is meant the Holy One, blessed be He, who is called a “son of freedom” because of the Jubilee, which is the source of freedom. It is true that, according to this explanation, we should expect to have in our text the word heruth (freedom) and not, as we actually find written, horin (free ones).
אֶלָּא בְּמַתְנִיתָּא סְתִימָאָה דִילָן תָּנִינָא. כַּד מִתְחַבְּרָן יוּ"ד בְּה' כְּדֵין כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְלָא תֵימָא כַּד מִתְחַבְּרָן, אֶלָּא מִתְחַבְּרָן וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ בֶּן חוֹרִין כְּתִיב, וְעַל דָּא אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בְּחֶדְוָותָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַעֲוָא. The reason is, as we have learnt in our secret Mishnah, that when the Yod is united with the He, they produce “the river which issues from Eden to water the Garden” (Gen. 2, 10). It is, in fact, misleading to say “when they unite”, for they are indeed united, and therefore it is written ben horin. Hence “happy art thou, O land, when thy king is a ben horin, and thy princes eat in due season”, with joy, with sanctity, and with God’s blessing.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכָּךְ נַעַר, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא, דְּתַנְיָא כָּל שְׁאָר אַרְעֵי דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְיְהִיבוּ לְרַבְרְבִין תְּרֵיסִין דִּמְמַנָּן עֲלַיְיהוּ, וְעֵילָא מִכֻּלְהוּ הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְתָאנָא הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר. וַוי לְעָלְמָא דְּמִסִּטְרָא דָא יָנְקָא, וְכַד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא יַנְקִין כְּמַאן דְּיַנִּיק מֵרְשׁוּתָא אָחֳרָא. On the other hand, “Woe to thee, O land, when thy prince is a child.” This is the land of the lower world; for so we have learnt: “All the lands of the Gentiles have been committed to great chieftains who are appointed over them, and above all is he of whom it is written, ‘I was a lad and am now old’ ” (Ps. 37, 25), words which, according to tradition, were pronounced by the “Prince of the Globe”. Hence, “Woe to thee, O land, when thy king is a lad”: i.e. woe to the world which derives sustenance from this side; for when Israel are in captivity, they, as it were, derive their sustenance from an alien power.
וְשָׂרַיִךָ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ וְלָא בְּכוּלֵי יוֹמָא. בַּבֹּקֶר וְלָא בְּזִמְנָא אָחֳרָא דְיוֹמָא. דְּתַנְיָא בְּשַׁעֲתָא דְּחַמָּה זוֹרַחַת וְאַתְיָין וְסָגְדִין לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא רוּגְזָא תָּלֵי בְּעָלְמָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה רוּגְזָא תַּלְיָיא בְּעָלְמָא. מַאן גָּרִים הַאי, מִשּׁוּם דְּמַלְכֵּךְ נַעַר הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר. Further, “when thy princes eat in the morning”; i.e. in the morning only and not the whole day, or any other time of the day. For so we have learnt, that at sunrise when men go forth and bow down to the sun, wrath is suspended over the world, and at the time of the afternoon prayer also wrath is suspended over the world. Why is this? Because “thy king is a lad”, viz. he who is called “lad”.
וְאַתּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לָא יָנְקִין מֵהַאי סִטְרָא, אֶלָּא מֵהַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא. עֲלַיְיכוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: But you, truly pious ones, sainted to those above, do not derive sustenance from that side, but from that holy place above. Of you it is written: “Ye who cleave to the Lord are alive all of you this day” (Deut. 1V, 4).’
פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ וְגו'. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וְגו'. הַנִּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. אַמַּאי כְּתִיב שִׁירָה, תּוֹכָחָה מִבָּעֵי לֵיהּ. לִידִידִי, לְדוֹדִי מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דִּכְתִיב שִׁירַת דּוֹדִי. כֶּרְם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל אוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אַתְרָא דְאִקְרֵי קֶרֶן שָׁמֶן. R. Abba then discoursed on the text: Let me sing for my wellbeloved a song of my beloved touching his vineyard, etc. (Is. 5, 1). He said: ‘This passage presents many difficulties. In the first place it should rather be called a “reproof’ than a “song”. Then again why first “wellbeloved” and then “beloved”?
אֶלָּא הַנִּי קְרָאֵי הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּכַמָּה גְוָונִין וְכֻלְהוּ שַׁפִּיר וְהָכִי הוּא, אֲבָל אָשִׁירָה נָא לִידִידִי, דָּא יִצְחָק דְּהֲוָה יְדִיד, וְאִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Also, we find nowhere else mention of a place called “Keren Ben Shemen” (horn of the son of oil). Our colleagues have expounded these verses in many ways, and all of them are good, but I explain them in this way. The word “wellbeloved” contains an allusion to Isaac, who was called so before he was born.
אַמַּאי יְדִיד, דְּתָנִינָן רְחִימוּ סַגֵּי הֲוָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ דְּלָא אִתְעֲבִיד עַד דְּלָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֲבוּהָ וְאִקְרֵי שְׁלִים וְאִתּוֹסַף לֵיהּ ה"א לְאַשְׁלָמוּתָא. וְכֵן לְשָׂרָה הַאי ה"א אִתְיְהִיבַת לָהּ. For so we have learnt, that God showed great love for him in not allowing him to be born until Abraham his father had been circumcised and called perfect and had been completed by the addition to his name of the letter he. To Sarah, too, a he had been given.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, ה' לְשָׂרָה שַׁפִּיר, אֲבָל לְאַבְרָהָם אַמַּאי ה"א וְלָא יו"ד, י' מִבָּעֵי לֵיהּ דְּהָא הוּא דְּכַר הֲוָה. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הֲוָה (ד"א הוא) סָתִים בְּגַוָּון אַבְרָהָם סָלִיק לְעֵילָא וְנָטִיל רָזָא (קי א) מֵה"א עִלָּאָה דְּאִיהוּ עָלְמָא דִדְכוּרָא. ה"א עִלָּאָה וְה"א תַּתָּאָה, הַאי תַּלְיָא בִּדְכוּרָא, וְהַאי בְּנוּקְבָא וַדַּאי. וּבְגִין כָךְ אַבְרָהָם סָלִיק בְה"א דְעֵילָא, וְשָׂרָה נָחֲתָא בְה"א דְּלְתַתָּא. Here arises a question. We understand he for Sarah, but for Abram the added letter should have been not he but yod, he being a male. The reason is in truth a somewhat deep and recondite one. Abraham rose to the highest stage, and took as his additional letter the higher he, which symbolises the sphere of the male. For there are two symbolic he’s, one higher and one lower, one associated with the male and the other with the female. Hence Abraham ascended with the he of the higher sphere, and Sarai descended with the he of the lower sphere.
תוּ דִּכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְתָנָא זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ, דְּהֲוָה שָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים, וּמָאן דְּשָׁארֵי לְמֵיעַל בְּהַאי קְיָים עָאל. וּבְגִינֵי כָךְ גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּזַר (שלח לך קסה) גֵּר צֶדֶק אִקְרֵי בְּגִין דְּלָא אֲתָא מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגְּזָרוּ, וְעַל דָּא מַאן דְּעָאל בְּהַאי שְׁמֵיהּ כְּהַאי Further it is written, “thus (koh) shall be thy seed”, and the word “seed” here, as we have learnt, is to be taken exactly (of Isaac). For it was he who entered into this covenant from his birth, and whoever enters from his birth really enters. It is for this reason that a proselyte who is circumcised is called “a proselyte of righteousness”, because he does not come from the holy stock who have been circumcised;
אַבְרָהָם, בְגִין כָּךְ כְּתִיב בֵּיהּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, זַרְעֶךָ מַמָּשׁ. וְאִתְמָסַר לֵיהּ ה"א. וְאִי לָאו דִּאִתְמָסַר ה"א לְשָׂרָה הֲוָה לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאוֹלִיד לְתַתָּא כְּמָה דְּהַאי כ"ה אוֹלִידַת לְתַתָּא. בָּתַר דְּאִתְמַסְרַת ה"א לְשָׂרָה אִתְחַבָּרוּ תְּרֵין ההי"ן כְּחֲדָא וְאוֹלִידוּ לְעֵילָא, וּמַאי דְּנָפַק מִנַּיְיהוּ הוּא יו"ד, בְּגִינִי כָךְ יו"ד אָת רֵישָׁא דְּיִצְחָק דְּכַר. מִכָּאן שָׁארֵי דְכוּרָא לְאִתְפַּשְּׁטָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית כ״א:י״ב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. בְּיִצְחָק וְלָא בְּךָ. יִצְחָק אוֹלִיד לְעֵילָא דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא. and therefore one who enters in this way is called by the name of the first pioneer “Abraham”. Thus the letter he, too, was given to him; and if it had not also been given to Sarah, Abraham would of necessity have begotten on a lower level, in the same way as Koh, which begets on a lower level. But when he was given to Sarah, the two he’s were joined together, and brought forth on a higher level, that which issued from them being yod; hence yod is the first letter of the name of Isaac, symbolising the male. From this point the male principle began to extend, and therefore it is written, “For in Isaac shall thy seed be called”, and not in thee. Isaac bore on the higher level, as it is written, “Thou givest truth to Jacob” (Micah 7, 20), showing that Jacob completed the edifice.
וְאִי תֵימָא וְכִי אַבְרָהָם בְּהַאי אִתְאַחִיד וְלָא יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֶלָּא חוּלָקָא דִילֵיהּ כָּךְ הוּא בְּגִין דְּעֲבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עָלְמָא. אֲבָל לְאוֹלָדָא הָכָא אָחִיד וּמֵהָכָא שָׁארֵי. וְעַל דָּא לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם אֶלָּא בֶּן תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה. וְרָזָא דְמִלָּה הָא אִתְיְידַע וְאוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא דִילָן. It may be asked: “Was Abraham attached only to this grade and no more?” If so, why does it say, “kindness (hesed) to Abraham”? (Ibid.) The answer is that hesed was his portion because he dealt kindly with mankind, but for bearing children, it was here that he was attached and here that he began. Hence it was that Abraham was not circumcised till he was ninety-nine years old; the inner reason for this is well known and has been explained in our Mishnah.
וּבְגִין כָּךְ יִצְחָק דִּינָא קַשְׁיָא נָפַק לְאַחֲדָא לְחוּלָקֵיהּ, וּלְאוֹלָדָא וְחֶסֶד אִקְרֵי, וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַשְׁלִים כֹּלָּא מֵהַאי סִטְרָא וּמֵהַאי סִטְרָא, מִסִּטְרָא דְּאֲחִידוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק לְחוּלָקֵיהוֹן לְעֵילָא הוּא שְׁלֵימוּתָא. מִסִּטְרָא דְּאִתְיְהִיב לְהוּ לְאוֹלָדָא מִתַּתָּא לְעֵילָא הוּא שְׁלֵמוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. בֵּיהּ אִתְאֲחִידוּ גְּוָונִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. For this reason, too, Isaac typifies stern justice, which was his portion, but for begetting he was called “kindness” (hesed). Hence Jacob crowned the edifice on this side and on that. In respect of the strivings of Abraham and Isaac for portions above he was the culmination; and in respect of the privilege which was granted to them to bear sons better than themselves he was also the culmination. Hence the Scripture says of him, “Israel in whom I glory” (Is. 49, 3). In him were united attributes both from the higher and the lower.
וְעַל דָּא כְּתִיב הָכָא שִׁירָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ה׳:א׳) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי. שִׁירָה וַדַּאי, דְּהָא אִקְרֵי לְאוֹלָדָא דְּכַר, דְּהָא אִקְרֵי יְדִיד עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא. Hence the word “song” is used in this passage. According to some, the word “wellbeloved” here refers to Abraham, who transmitted this inheritance; but it is more correct to refer it to Isaac, as I do.
וְאִית דְּאָמְרֵי (דא) אָשִׁירָה נָא לִידִידִי דָּא אַבְרָהָם כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו י״א:ט״ו) מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי. וְאַבְרָהָם יָרִית יְרוּתָא דְּאַחְסָנַת חוּלָקָא דָא, אֲבָל (על) מַה דְּאֲמִינָא דְּדָא יִצְחָק הָכִי הוּא. To proceed: “the song of my beloved to his vineyard” refers to the Holy One, blessed be He, who is commonly called “beloved” (dod), as in the verse, “My beloved is white and ruddy” (S. S. 5, 10).
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִקְרֵי דּוֹדִי דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י׳) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. יְדִידִי, אָחִיד בְּדוֹדִי דְּכַר וּמִנֵּיהּ אִתְנְטַע כֶּרֶם, דִּכְתִיב כֶּרְם הָיָה לִידִידִי. Thus, my wellbeloved unites with my beloved, who is male, and from him springs forth a vineyard, as it is written, “My wellbeloved had a vineyard.”
בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. מַאי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. אֶלָּא בְּמָּה נָפִיק הַאי כֶּרְם וּבְמָּה אִתְנְטַע, חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן. מַאי קֶרֶן דִּכְתִיב, (יהושע ו׳:ה׳) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שָׁארֵי. וְהַאי קֶרֶן אִתְאַחִיד בְּהַהוּא דְּכַר דְּאִקְרֵי בֶּן שָׁמֶן. The Scripture further says that this vineyard sprang forth in “Keren-Ben-Shemen”. This “Keren” is the same as the “horn” (keren) of the Jubilee, and it is united with the male that is called ben shemen (son of oil),
מַהוּ בֶּן שָׁמֶן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בֶּן חוֹרִין. וְתַרְוַויְיהוּ חַד מִלָּה, שֶׁמֶן דְּמִתַּמָּן נְגִיד מִשְׁחָא וּרְבוּ לְאַדְלָקָא בּוֹצִינִין, וּבְגִין כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְדָא שֶׁמֶן וּרְבוּ נְגִיד וּנְפִיק וְאַדְלִיק בּוֹצִינִין עַד דְּנָטִיל לֵיהּ וְכָנִישׁ לֵיהּ הַאי קֶרֶן, וְדָא אִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּגִינֵי כָךְ לֵית מְשִׁיחוּתָא דְמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל דָּא אִתְמְשַׁךְ מַלְכוּתָא דְּדָוִד דְּאִתְמְשַׁח בְּקֶרֶן וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ. which is the same as ben horin (son of freedom). “Shemen” is mentioned because it is the source of the oil for lighting the lamps (of understanding). This oil makes faces shine and kindles lamps until it is gathered in a horn, which is then called “the horn of the Jubilee”. For this reason Royalty is always anointed from a horn; and the reason why the kingdom of David endured was because he was anointed from a horn and was true to it.
וַיְעַזְקֵהוּ, (ויסקלהו) כְּהַאי עִזְקָא דְּאִסְתַּחַר לְכָל סִטְרִין. וַיְסַקְלֵהוּ, דְּאַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמֵחוּלָקֵיהּ כָּל אִנּוּן רַבְרְבִין כָּל אִנּוּן תְּרֵיסִין כָּל אִנּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְהוּא נָסִיב לֵיהּ לְהַאי (קרן) כֶּרְם לְחוּלָקֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. The next words are, “he put a fence round it and stoned it”: Ten are fixed in one. i.e. he removed from himself and from his portion all the celestial chieftains and champions, and all the “lower crowns”, and chose this vineyard for his portion, as it is written, “For the Lord’s portion is his people, Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).
וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. כל"ה כְּתִיב בְּה"א. מִכָּאן שָׁארֵי אַבְרָהָם לְאוֹלָדָא לְעֵילָא, וּמֵהַאי נָפַק זֶרַע אֱמֶת. כֹּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי, הַיְינוּ דִכְתִיב כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָרְתוֹי רוּתָא קַדִּישָׁא דָּא. Further, “He planted it with the choicest vine”, as it says elsewhere, “I planted thee a noble vine, wholly a right seed” (Jer. 2, 21). (The word kuloh (wholly) in this sentence is written with he to point the same lesson as the text “thus (koh) shall be thy seed”.)
סוֹפֵיהּ דִּקְרָא (ישעיהו ה׳:ב׳) וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. מַהוּ מִגְדָּל כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י׳) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ, וְנִשְׂגָּב. בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וַדַּאי. Our text closes with the words: “He built a tower in the midst of it”-the “tower” is that mentioned in the verse, “The name of the Lord is a strong tower, the righteous runneth into it and is safe” (Prov. 18, 10)
וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ דָּא תַּרְעָא דְּצֶדֶק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ח:י״ט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. מַאי מַשְׁמַע, דְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, עֲיִּיל בְּתַרְוַויְיהוּ וְזָכֵי לְתַרְוַויְיהוּ. “and also hewed out a wine press therein”: this is the “gate of righteousness” mentioned in the verse, “Open to me the gates of righteousness” (Ps. 118, 19). We learn from this that every Israelite who is circumcised has the entry into both the tower and the gate.
וּמַאן דְּקָרִיב בְּרֵיהּ לְקָרְבָּנָא דָּא עֲיִּיל לֵיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַל אָת דָּא מִתְקַיְימִין שְׁמַיָא וְאַרְעָא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְהַאי מָארֵיהּ דְּהִלּוּלָא דָא זָכָה לְכֹלָּא לְמֶחזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בְּהַאי יוֹמָא. He who makes this offering of his son brings him under the aegis of the Holy Name. On this sign, too, are based the heaven and earth, as it is written, “But for my covenant day and night, I had not set the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25). Our host of to-day has been privileged to see the Holy One, blessed be He, face to face this day.
זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי יוֹמָא וְזַכָּאָה חוּלָקָךְ עִמָּנָא, וְהַאי בְּרָא דְּאִתְיְילִיד לָךְ קָרֵינָא עֲלֵיהּ כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְגו' יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְגו'. אוֹזְפוּהָ לְרַבִּי אַבָּא תְּלַת מִילִין. Happy we that we have lived to see this day, and happy thy portion with us. To this son that is born to thee I apply the words of the Scripture, “Every one that is called by my name… I have formed him, yea I have made him” (Is. 43, 7); also the verse, “and all thy children shall be taught of the Lord, etc.” (Ibid. 54, 13).’ They then rose and escorted R. Abba on his way for three miles.
אָמְרוּ לֵיהּ הַאי מָרֵיהּ דְּהִלּוּלָא, אוּשְׁפִּיזָךְ, זָכָה לְכוּלֵי הַאי בְּגִין דְּקִיֵּים קִיּוּמָא דְמִצְוָה. אָמַר מַאי הִיא. אָמַר הַהוּא גַבְרָא, דְּבִיתָאי אִתַּת אָחִי הֲוַות, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְנָסִיבְנָא לָהּ, וְדָא הוּא בְּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לִי מִנָּהּ וְקָרֵינָא לֵיהּ בִּשְׁמָא דְּאָחִי דְּאִתְפַּטַּר. אָמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה קְרֵי לֵיהּ אִידִי, וְהַיְינוּ אִידִי בַּר יַעֲקֹב. בָּרִיךְ לוֹן רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאָרְחֵיהּ. They said to him: ‘Your host who made the ceremony deserves all the honour he has received, because his act was a doubly pious one.’ He said: ‘What do you mean?’ They answered: ‘This man’s wife was formerly the wife of his brother, who died without children, and so he married her, and this being the first son, he calls him after the name of his dead brother.’1v. Deut. 25, 5-10. Said R. Abba: ‘From now onwards his name shall be Iddi’; and in fact he grew up to be the well-known Iddi bar Jacob. R. Abba then gave them his blessing and continued his journey.
כַּד אֲתָא סִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְדָחִיל לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. יוֹמָא חַד הֲוָה (קאים) קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי דִכְתִיב וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ. מַשְׁמַע דְּעַד דְּלָא אִתְגְּזַר הֲוָה נְפִיל עַל אַנְפּוֹי וּמַלִּיל עִמֵּיהּ. בָּתַר דְּאִתְגְּזַר קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ וְלָא דָּחִיל. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ דְּאַשְׁכַּח גַּרְמֵיהּ גָּזִיר. When he reached home, he informed R. Eleazar of all that had happened, but was afraid to tell R. Simeon. One day as he was studying with R. Simeon, the latter said: ‘It is written: “And Abraham fell on his face and God spoke with him saying, As for me, behold my covenant is with thee.” This shows that until he was circumcised, he used to fall on his face when God spoke with him, but after he was circumcised he stood upright without fear. Further, the words “behold, my covenant is with thee” show that he found himself circumcised.’
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר דְּלֵימָא קַמֵּיהּ מֵאִנּוּן מִלֵּי מַעֲלַיְיתָא דְּשְׁמַעְנָא בְהַאי, אָמַר לֵיהּ אֵימָא. אָמַר לֵיהּ דָּחִילְנָא דְּלָא יִתְעַנְשׁוּ עַל יְדָאי. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם (תהילים קי״ב:ז׳) מִשְׁמוּעָה רָעָה לא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּיְיָ. סָח לֵיהּ עוֹבָדָא וְסִדֵּר קַמֵיהּ כָּל אִנּוּן מִלִּין. Said R. Abba to him: ‘Perhaps your honour will permit me to relate some excellent ideas which I have heard on this subject.’ ‘Speak,’ he said. ‘But I am afraid,’ continued R. Abba, ‘that the people who told me may suffer through my telling.’ ‘God forbid!’ said R. Simeon. ‘Remember the verse: “He shall not be afraid of evil tidings, his heart is fixed trusting in the Lord”.’ He then told him what had happened, and related to him all that he had heard.
אָמַר לֵיהּ וְכִי כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיָיתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לְהוּ. גּוֹזַרְנָא עֲלָךְ דְּכָל תְּלָתִין יוֹמִין אִלֵּין תִּלְעֵי וְתִנְשֵׁי. וְלָא כְּתִיב, (משלי ג׳:כ״ז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ הֲוָה. אָמַר גּוֹזַרְנָא דִּבְאוֹרַיְיתָא דָּא יִגְלוּן לְבָבֶל (ויגלון בבבל) בֵּינֵי חַבְרַיָיא. Said R. Simeon: ‘You mean to say that you knew all this and did not say a word to me? I order you during the next thirty days to do your very utmost to forget it. Does not the Scripture say: “Withhold not good from them to whom it is due, when it is in the power of thine hand to do it”?’ And so it came to pass. R. Simeon further said: ‘I order that with these explanations they shall be banished to Babylon, I mean to say, among our colleagues in Babylon.’
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, יוֹמָא חַד חָמָא לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ טוּפְסְרָא דְּלִבָּךְ בְּאַנְפָּךְ שְׁכִיחַ. אָמַר לֵיהּ לָא עַל דִּידִי הוּא אֶלָּא עַל דִּידְהוּ. אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם דְּאִתְעַנָּשׁוּ, אֶלָּא בְּגִין דְּמִלִּין אִתְגַלְּיָין בֵּינַיְיהוּ כָּל כָּךְ. יִגְלוּן בֵּינֵי חַבְרַיְיא יִלְּפוּן אִנּוּן אָרְחִין (ואתבסמן) וְאִתְכַּסְיָין מִלִּין בְּגַוַויְיהוּ. דְהָא מִלִּין לָא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא בֵּינָנָא דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּכִים עִמָּנָא וְעַל יְדָנָא אִתְגַּלְּיָין מִלִּין. R. Abba was sorely grieved at this. One day R. Simeon, seeing him, said: ‘Your looks betray some inward sorrow.’ He replied: ‘I am not grieving for myself, but for them.’ He answered: ‘God forbid they should be punished for anything except for speaking too openly. For this let them go into exile among the colleagues and learn from them how to keep things to themselves; for these matters are not to be divulged save among ourselves, since the Holy One, blessed be He, has confirmed our ideas, and made us the instruments for disclosing them.’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב, (ישעיהו נ״ח:ח׳) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וְגו'. זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל בְּנוֹי וְיֵימָא, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנְיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, R. Jose said: ‘It is written, “Then shall thy light break forth as the morning, etc.” (Is. 58, 8). This means that the Holy One, blessed be He, will one day proclaim with regard to his sons: “Then shall thy light break forth as the morning, and thy healing shall spring forth speedily, and thy righteousness shall go before thee and the glory of the Lord shall be thy rearward”.’