Chapter 20
Chapter 20 somebodyLech Lecha 20:187-194 (Chapter 20) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 20:187-194 (Chapter 20) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyוַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח (יונה א׳:ג׳) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרוֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנִי יְיָ וְגו'. וַוי לְמַאן דְּאִסְתַּתַּר מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיהכג) הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ וְהוּא אָתֵי לְמֶעֱרַק מִקַּמֵּיהּ. AND THE LORD SAID TO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM. In connection with this verse R. Abba discoursed on the following text: Jonah rose up to flee to Tarshish from the presence of the Lord (Jonah, I, 3). He said: ‘Woe to the man who seeks to hide himself from God, of whom it is written, “Do I not fill heaven and earth, saith the Lord?” (Jer. 23, 24). Why, then, did Jonah seek to flee from Him?
אֶלָּא כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:י״ד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. יוֹנָתִי דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע דָּא יְרוּשְׁלֵם דְּאִיהִי סָלְקָא עַל כָּל עָלְמָא. מַה סֶּלַע אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלָּא אוּף יְרוּשְׁלֵם אִיהִי עִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֹּלָּא. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה דָּא (בית המקדש) אֲתַר דְּאִקְרֵי בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לִבָּא דְּכָל עָלְמָא. The reason is to be found in the verse “My dove that art in the clefts of the rock, in the coverts of the steep place” (S. S. 2, 14). “My dove” refers to the community of Israel; “the clefts of the rock” refers to Jerusalem, which is firm and eminent like a rock; “the coverts of the steep place” refer to the place which is called “holy of holies”, the heart of the world.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּגִין דְּתַמָּן הֲוַת שְׁכִינְתָּא מִסְתַּתְּרָא כְּאִתְּתָא דְּאִיהִי צְנוּעָה לְבַעֲלָהּ וְלָא נָפְקָא מִבֵּיתָא לְבַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ וְגו'. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שָׁרְיָיא לְבַר מֵאַתְרָהָא בִּסְתִירוּ דְּדַרְגָּא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא דְּאִיהוּ בְּגוֹ גָּלוּתָא, וּבְגִין דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, שְׁאָר עַמִּין אִית לוֹן טִיבוּ וְשַׁלְוָה יַתִּיר. It is called “coverts” because there the Shekinah is concealed like a woman who converses only with her husband and never goes out. The community of Israel does not dwell outside its own place save in the time of exile, and because it is in exile, therefore other nations enjoy greater prosperity.
תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא כֹּלָּא הֲוָה מִתְתַּקַּן כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻּרְסְיָיא שְׁלִים עֲלַיְיהוּ, וְעַבְדֵּי פּוּלְחָנָא וּבָקַע אֲוִירִין דְּעָלְמָא וְסָלִיק הַהוּא פּוּלְחָנָא לְעֵילָא לְאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּאַרְעָא לָא אִתְתַּקְנַת לְפוּלְחָנָא אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲווּ מִתְרַחֲקֵי דְּלָא הֲווּ שָׁלְטִין בָּהּ כִּדְהַשְׁתָּא בְּגִין דְּלָא אִתְזָנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית. When Israel were in their own land everything was as it should be, the heavenly throne was fully spread over them, and the liturgy which they performed pierced through the ether and ascended on high to its place. For Israel alone was qualified to serve God in that land, and therefore the Gentiles kept aloof, since they did not rule over it as now, but were nourished only by the “residue”.
וְאִי תֵימָא הָא חָמֵינָן כַּמָּה מַלְכִין הֲווּ דְּשַׁלִּיטִין בְּזִמְנָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עַל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּבַיִת רִאשׁוֹן עַד לָא סְאִיבוּ יִשְׂרָאֵל אַרְעָא, לָא הֲווּ שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶלָּא אִתְזָנוּ מִתַּמְצִית וּבָהּ הֲווּ שָׁלְטִין וְלָאו כָּל כָּךְ. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְסָאִיבוּ אַרְעָא כְּדֵין כִּבְיָכוֹל דָּחוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵאַתְרָהּ וְאִתְקָרְבַת לְדוּכְתָּא אָחֳרָא, וּכְדֵין שָׁלְטִין שְׁאָר עַמִין וְאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְטָאָה. You may say, How do you reconcile this with the fact that a number of (foreign) kings ruled over it at the time when the Temple still existed. The answer is that in the time of the first Temple, before Israel defiled the land, the Gentiles did not rule over it but were nourished from the “residue”. But when Israel sinned and defiled the land, they, as it were, drove the Shekinah from its place, and it went to another place, and therefore other nations were allowed to rule over the land.
תָּא חֲזֵי, אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט עֲלָהּ מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. וּבְשַׁעֲתָא דְּחָאבוּ יִשְׂרָאֵל וְהֲווּ מְקַטְרִין לְטַעֲוָון אָחֳרָנִין בְּגוֹ אַרְעָא, כִּבְיָכוֹל אִדַּחְיָיא שְׁכִינְתָא מֵאַתְרָהּ וּמָשְׁכֵי וּמְקַטְרֵי לְאִתְקַשְׁרָא טַעֲוָון אָחֳרָן גּוֹ שְׁכִינְתָּא, וּכְדֵין אִתְיְיהִיב לוֹן שָׁלְטָנוּתָא, בְּגִין דִּקְטֹרֶת קִטְרָא הוּא לְאִתְקַטָּרָא. וּכְדֵין שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין, וּבָטְלוּ נְבִיאִים, וְכָל אִנּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין לָא שָׁלְטוּ בְּאַרְעָא. For no angel has control of the land of Israel, but only God. When Israel sinned and burned incense to other gods in the Holy Land, the Shekinah was driven from its place, and other gods were associated with it, and so other nations obtained dominion and the prophets died out, and all the higher grades ceased to rule,
וְלָא אַעֲדִיוּ שָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין בְּגִין דְּאִנּוּן מָשְׁכוּ לִשְׁכִינְתָּא לְגַבַּיְיהוּ. וְעַל דָּא בְּבֵית שֵׁנִי הָא שׁוּלְטָנוּתָא מִשְׁאָר עַמִין לָא אַעֲדִיוּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּגָלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא בִּשְׁאָר עַמִּין אֲתַר דִּשְׁאָר מְמַנָּן שָׁלְטִין וּבְגִין כָּךְ כֻּלְהוּ יַנְקִין מִן שְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיבַת גַּבַּיְהוּ. and dominion was not withdrawn from other nations, because they drew the Shekinah to themselves. Hence in the time of the second Temple the rule of the other nations did not cease, and even less so in the period of the Exile, when the Shekinah found herself among other nations where other chieftains exercise dominion, deriving their sustenance from the Shekinah, which has consorted with them.
וְעַל דָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ שָׁרָאן עַל אַרְעָא וּפָלְחֵי פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא הֲוַת צְנוּעָה בֵּינַיְיהוּ וְלָא נָפְקַת מִגּוֹ בֵּיתָא לְבַר בְּאִתְגַּלְיָיא. וּבְגִין כָּךְ כָּל אִנּוּן נְבִיאִים דְּהֲווּ בְּהַהוּא זִמְנָא לָא נָטְלוּ נְבוּאָה אֶלָּא בְּאַתְרָהּ כִּדְקָאֲמָרָן. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה הֲוָה עָרַק לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּלָא יִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ נְבוּאָה וְלָא יְהַךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Thus we see that when Israel dwelt in their own land and maintained the Temple service, the Shekinah remained among them in privacy, and did not issue from her house openly. Therefore all the prophets who lived in those times drew their inspiration only from her place, as we have said. That was the reason why Jonah fled from the Holy Land, namely, that the prophetic inspiration should not come to him, and he should not have to take the Lord’s message.
וְאִי תֵימָא הָא חָמִינָן דְּאִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא בְּבָבֶל דְּאִיהוּ לְבַר. הָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (יחזקאל א) הָיֹה הָיָה, דְּהֲוָה מַה דְּלָא הֲוָה מִן קַדְמַת דְּנָא מִיּוֹמָא דְאִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְהַהִיא נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הֲוַת But, you may say, did not the Shekinah reveal itself (to Ezekiel) in Babylon, which is outside the Holy Land? The answer is that, according to an authentic tradition, the words “came expressly” used at the beginning of Ezekiel’s prophecy indicate that this was without precedent from the day when the Temple was built, and this prophecv was for a special emergency.
וּכְתִיב עַל נְהַר כְּבָר, נָהָר דִּכְבָר הֲוָה מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, וּשְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא תָּדִיר עֲלֵיהּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְגו'. (שם האחד וגו) וְדָא אִיהוּ חַד מִינַיְיהוּ. Further, the incident took place on the river Khebar (khebar=of old), so called because it was qualified for this from the beginning of the world, and the Shekinah had been constantly revealed on it, as it is written, “And a river went out from Eden to water the garden and from there it parted, etc.” (Gen. 2, 10). This was one of the four rivers,
וְתַמָּן אִתְגַּלְּיָיא שְׁכִינְתָּא לְפוּם שַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל לְפוּם צַעֲרַיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא אָחֳרָא לָא אִתְגַּלְּיָיא. וּבְגִין כָּךְ יוֹנָה בְּגִין דְּלָא תִשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא וְלָא תִתְגְּלֵי עֲלֵיהּ, אָזַל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעֲרַק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יונה א׳:י׳) מִלִּפְנֵי יְיָ. וּכְתִיב כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנִי יְיָ הוּא בּוֹרֵחַ. and there the Shekinah was revealed exceptionally to relieve Israel in their emergency; but at other times it did not appear there. Therefore Jonah left the Holy Land in order that the Shekinah might not rest upon him or appear to him, and hence it says “from the presence of the Lord”, and again, ‘for the men knew that he fled from the presence of the Lord” (Jon. 1, 10).
תָּא חֲזֵי, כְּמָּה דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּאִתְחֲזֵי לָהּ, אוּף הָכִי לָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּבַּר נָשׁ דְּאִתְחֲזֵי לָהּ. דְּהָא מִן יוֹמָא דְּסָלִיק עַל רְעוּתֵיהּ דְּלוֹט לְאִתְהַפְּכָא בְּסֻרְחָנֵיהּ, אִסְתַּלְקַת רוּחָא קַדִּישָׁא מֵאַבְרָהָם. וְכַד אִסְתַּלַּק לוֹט מִנֵּיהּ, מִיָּד שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרְד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו'. What is the point of all this? It is that just as, in the case of Jonah, the Shekinah did not reveal itself save in the fitting place, so in the case of Abram it did not reveal itself save when he was in fitting company. For from the day when Lot made up his mind to become a renegade, the Holy Spirit departed from Abram; but when Lot left him, straightway the Holy Spirit rested upon him: so it is written, AND THE LORD SAID UNTO ABRAM AFTER THAT LOT WAS SEPARATED FROM HIM.
תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּלוֹט הֲוָה תָּב לְסֻרְחָנֵיהּ, הֲוָה דָּחִיל אַבְרָהָם. אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם בְּגִין חַבְרוּתָא דְדָא אֲבִידְנָא בְּגִינֵיהּ חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְּאַעֲטַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּיוָן דְּאִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ אָמַר לֵיהּ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָה שָׁם. Furthermore, when Abram saw that Lot had reverted to his sinful ways, he was afraid and said to himself, “Perhaps through associating with this man I have lost the holy heritage with which God has endowed me”; hence, when Lot left him, God said to him, LIFT UP NOW THINE EYES AND LOOK FROM THE PLACE WHERE THOU ART.
מַאי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא וְאִתְעַטְּרַת בְּהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא. צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וְיָמָה. אִלֵּין אִנּוּן מַסָּעָיו דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו. וּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אִלֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִתְעַטַּר בִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא בְּקַדְמִיתָא. “The place where thou art” means “the place to which thou didst cleave before, and in which thou wast endowed with perfect faith”. NORTHWARD AND SOUTHWARD AND EASTWARD AND WESTWARD: These are the same as the “journeys” referred to in verse 3, indicating, like them, the “higher degrees”.
וּכְדֵין אִתְבַּשַּׂר דְּלָא יַעֲדֵי מִנֵּיהּ וּמִן בְּנוֹי לְעָלְמִין דִּכְתִיב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. מַאי אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה. דָּא דַּרְגָּא קַדְמָאָה דְּאִתְגַּלְּיָא לֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וּבְגִין כָּךְ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה בְּגִין דְּדַרְגָא דָּא קַדְמָאָה אִתְכְּלִיל מִכֻּלְהוּ דַּרְגִּין וְכֻלְהוּ אִתְחֲזוּן בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגו'. Abram now received tidings that that perfect faith which he had acquired on his first passage through the land would not depart from him and his descendants for ever; hence it is written, FOR THE LAND WHICH THOU SEEST, TO THEE WILL I GIVE IT AND TO THY SEED FOR EVER: the words which thou seest” indicate the first grade which he had acquired originally, and which now included and exhibited all the other grades.’