Chapter 25
Chapter 25 somebodyLech Lecha 25:266-270 (Chapter 25) (Lech Lecha) (Zohar)
Lech Lecha 25:266-270 (Chapter 25) (Lech Lecha) (Zohar) somebodyאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח (שיר השירים ז׳:י״א) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא. AFTER THESE THINGS. R. Judah discoursed on the text: I am my beloved’s and his desire is towards me (S. S. 7, 11). He said: ‘The inner meaning of this verse is that the stirring below is accompanied by a stirring above, for there is no stirring above till there is a stirring below. Further, blessings from above descend only where there is some substance and not mere emptiness.
מְנָלָן מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ דְּאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֵּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא וְלָא בְּאֲתַר רֵיקַנְיָא. מַה כְּתִיב וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹּל בַּבָּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַאי אָסוּךְ. אֶלָּא אֲמְרָה לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְהַאי מִשְׁחָא לָאו אִיהִי אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבְּעָא זְעִירָא. We learn this from the wife of Obadiah, to whom Elisha said, “Tell me, what hast thou in the house” (II Kings, IV, 2), meaning that blessings from above would not descend on an empty table or an empty place. When she said: “Thy handmaid hath nothing in the house save a cruse of oil”-only enough to smear her little finger-
אָמַר לָהּ נִחַמְתַּנִי. דְּהָא לָא יְדַעְנָא הֵיאַךְ יִשְׁרוּן בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא בְּדוּכְתָּא רֵיקַנְיָא, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאִית לָךְ שֶׁמֶן, דָּא הוּא אֲתַר לְאִשְׁתַּכָּחָא בֵּיהּ בִּרְכָאן. מִנָּלָן דִּכְתִיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְגו' וְסֵיפֵיהּ מַה כְּתִיב, (תהילים קל״ג:ג׳) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וּבְאַתְרָא דָּא שָׁרָאן בִּרְכָאן. (ואתמר). he said to her: “You have relieved me, for I did not see how blessings were to descend from above on to an empty place, but since you have some oil, this will provide a place sufficient for the purpose.” (The connection of “oil” with “blessing” is found in Psalm CXXXIII, where it says “like the good oil,’, etc., and then “for there the Lord commanded the blessing, life for evermore”.
וְאִי תֵימָא (תהילים קל״ג:ג׳) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן וְלָא כְּתִיב שֶׁמֶן אֶלָא טַל. אֶלָּא אִיהוּ שֶׁמֶן וְאִיהוּ טַל. הַהוּא טַל אִיהוּ דְּאַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִמִּשְׁחָא עִלָּאָה. דְּהַהוּא שֶׁמֶן נָפַק לְסִטְרָא דְּיָמִינָא. It is true, the immediate comparison in the passage is with dew, not oil, but the two mean the same thing, as this dew was distilled by God from the supernal oil.
תְּרֵין אִנּוּן יַיִן וְשֶׁמֶן. וְאָזְלוּ לִתְרֵין סִטְרִין. יַיִן לִסְטַר שְׂמָאלָא שֶׁמֶן לִסְטַר יָמִינָא. וּמִסִּטְרָא דְיָמִינָא נָפְקֵי בִּרְכָאן לְעָלְמָא וּמִתַּמָּן אִתְמְשַׁח מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּבְגִין דְּשֶׁמֶן הֲוָה אִתְתַּקַּן לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא, שֶׁמֶן אִזְדַמַּן לְעֵילָא אֲרִיקוּ דְּבִרְכָאן. Wine and oil belong respectively to the Left and the Right sides, and from the Right side blessings descend on the world, and from there the holy kingdom is anointed. Thus because it was fixed upon below, oil was first prepared above as the source of blessings.
תָּא חֲזֵי, מֵאִתְעֲרוּתָא דְּהַאי שֶׁמֶן דִּלְעֵילָא קָאי לְאֲרָקָא עַל דָּוִד וּשְׁלמֹה לְאִתְבָּרְכָא (על) בְּנוֹי. מְנָא לָן דִּכְתִיב וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶן. כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲמֹד. וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו י״א:י׳) שׁוִֹרְשׁ יִשַּׁי אֲשֶׁר עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים. From the stirring of this supernal oil the lower oil was poured on David and Solomon to bring blessings on their descendants. This is derived from a collation of the text “and the oil stood״, in II Kings 4, 6, with the text “the root of Jesse which standeth for an ensign of the nations”, (Is. 11, 10.)
תָּא חֲזֵי, מִשֻּׁלְחָן דְּלֶחֶם הַפָּנִים דְּבִרְכָאן נָפְקִין מִתַּמָּן וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא, לָא בָעֵי לְאִשְׁתַּכָּחָא רֵיקַנְיָא אֲפִלּוּ רִגְעָא חָדָא, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּלְּקוּן בִּרְכָאן מִתַּמָּן, אוּף הָכִי לָא מְבָרְכִין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא, דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שָׁרְיָין עַל שֻׁלְחָן רֵיקַנְיָא. We derive the same lesson from the fact that the table of shew-bread, from which issued blessings, was not to be left empty a single moment; and on that account we do not say grace over an empty table, since blessings from above do not rest on an empty table.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי לְאַתְקָנָא לֵיהּ דּוּכְתָּא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. To resume, then, the verse “I am my beloved’s and towards me is his desire” indicates that “first of all I am my beloved’s, and then, in consequence, his desire is towards me; first I prepare for him a place, and then his desire is towards me”.
דָּבָר אַחֵר אֲנִי לְדוֹדִי. דְּהָא תָּנִינָן שְׁכִינְתָּא לָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא, כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְמִקְרַב גַּבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ לְבָתַר. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵיהּ. The verse may also be explained by reference to the dictum that the Shekinah is not found in the company of sinners, but when a man exerts himself to purify himself and to draw near to God, then the Shekinah rests on him. So “I am my beloved’s” to begin with, and then “his desire is towards me”.’
תָּא חֲזֵי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דְּרָדַף אַבְרָהָם בָּתַר אִלֵּין מַלְכִין וְקָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אַבְרָהָם תּוֹהֶא, אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם גָּרַעֲנָא הַהוּא אַגְרָא דַּהֲוֵינָא אַהֲדַר בְּנֵי נָשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַחִידְנָא בְּהוּ לְקָרָבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ וְהַשְׁתָּא אִתְקְטִילוּ בְּנֵי נְשָׁא עַל יָדִי. מִיָּד אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה וְגו'. אַגְרָא קַבִּילַת עֲלַיְיהוּ, דְּהָא כֻּלְהוּ לָא יִזְכּוּן לְעָלְמִין. AFTER THESE THINGS, i.e. after Abram pursued the kings and God slew them, Abram felt some qualms lest he had perchance forfeited some of his reward for converting men to the service of God, seeing that now some of his fellow creatures had been killed through him. Therefore God said to him: FEAR NOT, ABRAM, I AM THY SHIELD, THY REWARD IS EXCEEDING GREAT: you have received a reward for them, for none of them shall ever be accounted innocent.