(במדבר ח׳:א׳-ב׳) וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת וְגוֹ', רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים י״ט:ו׳) וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחוּפָּתוֹ וְגוֹ'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוֹן, וְיָהַב לְהוֹן אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּבֵיהּ אָחִיד בַּר נָשׁ (ס"א ירית) חַיִּין לְהַאי עָלְמָא, וְחַיִּין לְעָלְמָא דְּאָתֵי. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְאָחִיד בָּהּ, אִית לֵיהּ חַיִּין (ס"א אחיד בחיין). וְכָל מַאן דְּשָׁבִיק מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְפְּרַשׁ מֵאוֹרַיְיתָא, כְּאִלּוּ מִתְפְּרַשׁ מֵחַיִּין, בְּגִין דְּהִיא חַיִּין, וְכָל מִלּוֹי חַיִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם וְגוֹ'. וּכְתִיב (משלי ג׳:ח׳) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְגוֹ'. AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: SPEAK UNTO AARON, AND SAY UNTO HIM: WHEN THOU LIGHTEST THE LAMPS…. R. Judah discoursed here on the verse: “Which is as a bridegroom coming out of his chamber”, etc. (Ps. 19, 6). ‘Happy is the portion of Israel’, he said, ‘in whom the Holy One, blessed be He, delights and to whom He gave the Torah of truth, the Tree of Life, whoever takes hold of which achieves life in this world and in the world to come.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא דְּחַיֵּי, אָחִיד מֵעֵילָּא לְתַתָּא. וְהַאי שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְכֹלָּא, נְהוֹרָא דִּילֵיהּ שָׁארֵי מֵרֵישָׁא, וְאִתְפָשַּׁט בְּגוּפָא דְּאִילָנָא בְּאֹרַח מֵישָׁר, ב' סִטְרִין אֲחִידָן בֵּיהּ, חַד לַצָּפוֹן, וְחַד לַדָּרוֹם. חַד יְמִינָא, וְחַד שְׂמָאלָא. (ואינון) בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר כְּמָה דְּאִתְּמַר, מֵהַהוּא גּוּפָא (ס"א נופא) דְּאִילָנָא, אַתְקִיף לִדְרוֹעָא דִּימִינָא, וְאַנְהִיר בְּתוּקְפֵּיהּ. וּמִתּוּקְפֵּיהּ נָהִיר שְׂמָאלָא, וְאִתְכְּלִיל בִּנְהוֹרֵיהּ. Now the Tree of Life extends from above downward, and it is the Sun which illumines all. Its radiance commences at the top and extends through the whole trunk in a straight line. It is composed of two sides, one to the north, one to the south, one to the right, and one to the left. When the trunk shines, first the right arm of the tree is illumined, and from its intensity the left side catches the light.

וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, מַאן אִיהוּ חֻפָּתוֹ. דָּא אִיהוּ (שיר השירים ג׳:י״א) עֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתּוֹ. יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, דָּא אִיהוּ רֵישָׁא דְּכָל נְהוֹרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר בַּקְרָא דַּאֲבַּתְרֵיהּ, מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, דָּא שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם. וּכְדֵין, נָפִיק כְּחָתָן מַמָּשׁ, כַּד נָפִיק לְאַעְרְעָא לְכַלָּתֵיהּ, רְחִימָתָא דְּנַפְשׁוֹי, וּפָרִישׂ דְּרוֹעוֹי, וּמְקַבֵּל לָהּ. The “chamber” from which he goes forth is the starting-point of light, referred to also in the words of the next verse, “from the end of the heaven”, which is, indeed, the starting-point of all. From that point he goes forth veritably as a bridegroom to meet his bride, the beloved of his soul, whom he receives with outstretched arm.

כְּהַאי גַּוְונָא וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, אַזְלָא שִׁמְשָׁא וְאִתְפָשַּׁט לְגַבֵּי מַעֲרָב, כֵּיוָן דְּמַעֲרָב אִתְקְרִיב, סְטָר צָפוֹן אִתְּעַר לְקֳבְלֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וְקָרִיב לְמַעֲרָב, וְזָוִיג לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וּלְבָתַר סְטָר דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, דִּכְתִּיב וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. כְּדֵין יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, לְאַנְהָרָא סִיהֲרָא וְאוֹקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, אִלֵּין בּוֹצִינִין עִלָּאִין, דְּכֻלְּהוּ נְהִירִין כַּחֲדָא מִן שִׁמְשָׁא. (חסר כאן) The sun proceeds and makes his way toward the west; when the west is approached the north side bestirs itself to come forward to meet it, and joins it. Then “he rejoices as a strong man to run his course” (Ps. Ibid.), so as to shed his light on the moon. Now the words WHEN THOU LIGHTEST THE LAMPS contain an allusion to the celestial all of which are lit up together from the radiance of the sun.’¹There seems to be a lacuna here in the text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי, לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְמִזְכֵּי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְקָרִיב לְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ מִמִּצְרָיִם, דְּהָא כְּדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ, וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא. דְּלָא יָתְבוּ תְּחוֹת רְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ, דְּסָלִיק עַל כֹּלָּא, דְּשַׁלִּיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין. R. Abba began a discourse with the verse: “Happy is the people that know the joyful shout; they walk, O Lord, in the light of thy countenance” (Ps. 89, 16). ‘Happy’, he said, ‘are Israel to whom the Holy One, blessed be He, gave the Holy Law and whom He taught His ways, how to cleave unto Him and observe the precepts of the Torah whereby to merit the world to come; and whom He brought near to Himself at the time when they went forth from Egypt. For then He took them away from a strange dominion and caused them to be united to His Name. Then they were called “the children of Israel”, to wit, free men entirely emancipated from any strange power, and united to His Name that is supreme over all, that rules over the upper beings and the lower;

וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן, קָרָא לוֹן (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּגַוְונָא (דקדושה) עִלָּאָה (ועל דא). קָטַל (ס"א וקטל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְשָׁרָא קְטִירִין וְאֲסִּירִין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן, וְעָבִיד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא. וְעַל דָּא לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא מַלְאָךְ, וְלָא שָׂרָף, אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחֲנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא, וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין, וְלָאו אִינּוּן בִּרְשׁוּתָא דִּשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִּידֵיהּ. and out of His love for them He designated them “Israel my firstborn” (Ex. 4, 22), on the celestial pattern. Then He slew every firstborn on high and below, set free the bondmen and prisoners, the upper and the lower ones, so as to free Israel completely. Hence the Holy One, blessed be He, did not send an angel or a seraph, but performed the deed Himself. Furthermore, He alone, being all-knowing, could distinguish and discern and set free the bondmen, things not within the power of any messenger but only within His own. Now on that night when the Holy One, blessed be He, was about to slay all those firstborn, the angels came forward to sing their song of praise before Him. He said to them: “This is not the time for it, as another song my children on earth are about to sing.” Then at the division of the night the north wind bestirred itself, and the Holy One, blessed be He, executed judgement and Israel broke forth in loud songs of praise. Then He made them free men, freed from every bondage; and the angels and all the celestial hosts hearkened unto the voice of Israel.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָטְלָא כָּל אִינּוּן בְּכוֹרֵי כְּמָה דְּאִתְּמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּרָמַשׁ לֵילְיָא, אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קַמֵּיהּ, אָמַר לוֹן, לָאו עִידָּן הוּא דְּהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא, מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין עֲבַד נוּקְמִין, וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִּין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם, (ס"א וישראל מזמרין ואמרין הלילא בקול רם) וּכְדֵין עֲבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא, וּמַלְאָכִין עִלָּאֵי, וְכָל מַשִׁרְיָין כֻּלְּהוּ, הֲווֹ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ, רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן, מֵהַהוּא דָּמָא, וּמִדָּמָא דְּפִסְחָא, בִּתְלַת רְשִׁימִין. (שמות י״ב:כ״ג) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. After Israel had circumcised themselves they marked their houses with that blood and with the blood of the paschal lamb in three spots, to wit, “the lintel and the two side-posts” (Ibid. 12, 22).

מַאי טַעְמָא. הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְּאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וּמְחַבְּלָא כַּד אִיהוּ נָפִיק, וְחָמֵי הַהוּא דָּמָא דְּהֲוָה רָשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא, חָיִיס עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי וְקָטִיל בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְלֹא שְׁלִיחַ אַחֲרָא, רְשִׁימָא דָּא דְּעַל פִּתְחָא לָמָּה, וְהָא כֹּלָּא גַּלֵי קַמֵּיהּ. וְתוּ, מַהוּ וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, וְלֹא יַשְׁחִית מִבָּעֵי לֵיהּ. For when the destroying angel went forth and saw the mark of the holy sign on that door he had compassion on Israel, as it is written: “the Lord will compassionately pass over the door” (Ibid. 23). There is a certain difficulty here. For since the Holy One Himself was to come and slay in the land of Egypt, what need was there for a sign on the door, seeing that all is revealed before Him? Further, what signifies “and [He] will not suffer the destroyer” (Ibid.)? We should have expected “and [He] will not destroy”.

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:כ״ט) וַיְיָ הִכָּה כָל בְּכוֹר. וַיְיָ: הוּא וּבֵית דִּינוֹ. וְהַהוּא בֵּי דִּינָא הָכָא אִשְׁתְּכַח. (ס"א מכאן דבכלא) וּבְכֹלָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא. דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח מְחַבְּלָא. But the truth is as follows. It is written, and “the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt” (Ibid. 29). Now “and the Lord” (V-TETRAGRAMMATON) everywhere denotes “He together with His tribunal”, and on any such occasion it behoves man to exhibit some visible act in order to be saved. It is thus of importance to have sacrifices offered on the altar so as to keep at a distance the Destroyer during a service.

הַאי בְּעוֹבָדָא, וּבְזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ הַאי, כְּגוֹן רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא, וּמָארֵיהוֹן דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא קַיְימִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעֵינָן מִלִּין, צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא (ס"א ברוחא ונפשא) כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהָא אִתְּמַר, וּבְמָה. בַּשּׁוֹפָר. (לאחזאה שופר) לְאַתְּעָרָא שׁוֹפְרָא אַחֲרָא. וַאֲנָן מְפִיקִין בְּהַהוּא קָלָא, רַחֲמֵי וְדִינָא כַּחֲדָא, כֹּלָּא כַּדְקָא יָאוּת. כְּמָה דְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, אַפִּיק קָלָא דְּאִיהוּ כְּלָלָא כַּחֲדָא. וּלְאַתְעֲרָא רַחֲמֵי קָאַזְלֵינָן, וּלְתַּבְּרָא מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהַאי יוֹמָא. וְכַד רַחֲמֵי מִתְעָרִין, כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין עִלָּאִין נַהֲרִין מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא. כְּדֵין (משלי ט״ז:ט״ו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. The same applies to the New-Year Day, the Day of Judgement, when the lords of the evil tongue rise up against Israel; it is then that we need prayer and supplication, and, in addition, some outward and visible act. This act consists in blowing the trumpet, the sound of which wakes into action another trumpet. We thereby bring about the working of Mercy and Rigour at one and the same time, like the celestial trumpet that emits a combined sound. Our object is to awaken Mercy and to bring about the subjection of the Masters of Rigour so that they may be impotent on that day. And so when the powers of Mercy are awakened, all the celestial lamps are lit on both sides, and then “In the light of the King’s countenance is life” (Prov. 16, 15).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא (רבא) אִתְכְּוָון לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין לְתַתָּא, וַהֲוָה קָרִיב קְטוֹרֶת בּוּסְמִין, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כְּדֵין בּוּצִינִין עִלָּאִין נַהֲרִין, וְאִתְקְטַר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וְחִדוּ וְחֶדְוָותָא אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטוֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וְעַל דָּא בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. So at the moment when the priest is about to kindle the lamps here below and offers up the perfumed incense, the celestial lights are kindled and all is linked together so that joy and gladness pervade all the worlds. So Scripture says: “Ointment and perfume rejoice the heart” (Prov. 27, 9). This, then, is the full import of “When thou lightest the lamps”.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, כְּתִיב וַתָּנַח הַתֵּיבָה בַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וְגוֹ', עַל הֲרֵי אֲרָרָט וְגוֹ', כְּמָה חֲבִיבִין מִלֵי דְּאוֹרַיְיתָא, דִּבְכָל מִלָה וּמִלָּה, אִית רָזִין עִלָאִין, וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא, עִלָּאָה אִיקְרֵי. וְתָנֵינָן בִּתְלֵיסָר מְכִילָן דְּאוֹרַיְיתָא, כָל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל, וְיָצָא מִן הַכְּלָל, לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא דְּאִיהִי כְּלָלָא עִלָּאָה, אַף עַל גַּב דְּנָפִק מִנָּהּ, חַד סִפּוּר בְּעָלְמָא. ודַּאי לָא אָתֵי לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא סִפּוּר, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה מִלִּין עִלָּאִין, וְרָזִין עִלָּאִין. וְלֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, אוֹ הַהוּא עוֹבָדָא, אַף עַל גַּב דְּהוּא נָפְקָא מִכְלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, לָאו לְאַחֲזָאָה עַל גַּרְמֵיהּ נָפַק בִּלְבַד, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא כְּלָלָא עִלָּאָה דְּאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא נָפַק. R. Eleazar then quoted the verse: “And the ark rested in the seventh month, on the seventeenth day of the month, on the mountains of Ararat” etc. (Gen. 8, 4). ‘How precious’, he said, ‘are the words of the Torah, seeing that each particular word contains sublime mystical teachings, the Torah itself being designated the sublime general rule. Now, one of the thirteen exegetical principles by which the Law is expounded reads: “If anything is included in a general proposition and is then made the subject of a special statement, that which is predicated of it is not to be understood as limited to itself alone, but is to be applied to the whole of the general proposition.” So it is with the Torah itself. It is itself the supernal all-comprehensive Rule, yet in addition does each particular narrative, seemingly a mere story or fact, standing outside the all-comprehensive Rule of the Torah, teach us not only its own limited lesson, but supernal ideas and recondite doctrines applicable to the whole of the all-comprehensive Rule of the Torah.’

כְּגוֹן הַאי דִּכְתִּיב, (בראשית ח׳:ד׳) וַתָּנַח הַתֵּיבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וַדַּאי הַאי קְרָא מִכְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא נָפַק, וְאָתֵי בְּסִפּוּר דְּעָלְמָא. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי שָׁרֵי בְּהַאי, אוֹ בְּהַאי, דְּהָא בַּאֲתָר חַד לִישְׁרֵי. אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא. וְזַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְיְהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא עִלָּאָה אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט. וּמַאן דְּאָמַר, דְּהַהוּא סִפּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא, לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא סִפּוּר בִּלְבַד קָאֲתֵי, תִּיפַּח רוּחֵיהּ. דְּאִי הָכִי, לָאו אִיהִי אוֹרַיְיתָא עִלָּאָה, אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, אֶלָּא וַדַּאי אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהִי אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט. Thus when we read that “the ark rested in the seventh month, on the seventeenth day of the month, upon the mountains of Ararat”, we assuredly find here a particular statement, apparently a superfluous detail; for what matters it to us whether the ark rested in this or in the other place so long as it rested somewhere? Yet does it contain teaching applicable to the whole principle of the Torah. And happy are Israel to whom was given the sublime Torah, the Torah of truth. Perdition take anyone who maintains that any narrative in the Torah comes merely to tell us a piece of history and nothing more! If that were so, the Torah would not be what it assuredly is, to wit, the supernal Law, the Law of truth.

תָּא חֲזֵי, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, לָאו יְקָרָא דִּילֵיהּ הוּא, לְאִשְׁתָּעֵי מִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, כָּל שֶׁכֵּן לְמִכְתַּב לֵיהּ, וְאִי סָלִיק בְּדַעְתָּךְ, דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא הֲווֹ לֵיהּ מִלִּין קַדִּישִׁין, לְמִכְתַּב וּלְמֶעְבַּד מִנַּיְיהוּ אוֹרַיְיתָא, אֶלָּא דְּאִיהוּ כָּנִישׁ כָּל מִלִּין דְּהֶדְיוֹטִין, כְּגוֹן מִלִּין דְּעֵשָׂו. מִלִּין דְּהָגָר. מִלִּין דְּלָבָן בְּיַעֲקֹב. מִלִּין דְּאָתוֹן. מִלִּין דְּבִלְעָם. מִלִּין דְּבָלָק. מִלִּין דְּזִמְרִי. וְכָנִישׁ לְהוּ, וְכָל שְׁאָר סִפּוּרִין דִּכְתִּיבִין, וְעָבִיד מִנַּיְיהוּ אוֹרַיְיתָא. Now if it is not dignified for a king of flesh and blood to engage in common talk, much less to write it down, is it conceivable that the most high King, the Holy One, blessed be He, was short of sacred subjects with which to fill the Torah, so that He had to collect such commonplace topics as the anecdotes of Esau, and Hagar, Laban’s talks to Jacob, the words of Balaam and his ass, those of Balak, and of Zimri, and suchlike, and make of them a Torah?

אִי הָכִי, אֲמַאי אִקְרֵי (מלאכי ב׳:ו׳) תּוֹרַת אֱמֶת, (תהילים י״ט:ח׳-ט׳) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה, עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה, פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים, מִצְוַת יְיָ בָּרָה, יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה, מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת, וּכְתִיב הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. אִלֵּין אִינּוּן מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. אֶלָּא ודַּאי אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִיהוּ אוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה, אַתְיָיא לְאַחֲזָאָה מִלִּין (אחרנין) עִלָּאִין, דְּהַהוּא מִלָּה דְּהַהוּא סִפּוּר, לָאו לְאַחֲזָאָה עַל גַּרְמֵיהּ בִּלְבַד קָא אָתְיא, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא כְּלָלָא קָאֲתֵי, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. If so, why is it called the “Law of truth”? Why do we read “The law of the Lord is perfect…. The testimony of the Lord is sure…. The ordinances of the Lord are true…. More to be desired are they than gold, yea, than much fine gold” (Ps. 19, 8-11)? But assuredly each word of the Torah signifies sublime things, so that this or that narrative, besides its meaning in and for itself, throws light on the all-comprehensive Rule of the Torah.

תָּא חֲזֵי וַתָּנַח הַתֵּיבָה וְגוֹ'. הַאי קְרָא כַּךְ, כָּל שֶׁכֵּן אַחֲרָנִין, (ס"א האי קרא כך איהו והא אתמר) בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תָּלֵי עַל עָלְמָא, וְדִינִין שַׁרְיָין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא לְמֵידָן עָלְמָא בְּהַהוּא כּוּרְסְיָיא, כַּמָה רְשִׁימִין אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ, כַּמָה פִּיתְקִין גְּנִיזִין בְּגַוִיהּ, בְּגוֹ אַחְמְתָא דְּמַלְכָּא, כֻּלְּהוּ סְפָרִים דִּפְתִּיחוּ תַּמָּן אִתְגְּנִיזוּ, וּבְגִין כַּךְ לָא אִתְנְשֵׁי מִלָּה מִן מַלְכָּא, וְהַאי כּוּרְסְיָיא לָא אַתְקָן, וְלָא שַׁרְיָא. אֶלָּא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא, יוֹמָא דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא אִתְפַּקְּדוּן בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ עַבְרִין קַמֵּי הַהוּא כֻּרְסְיָיא. וְעַל דָּא, וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי ודַּאי, דְּאִיהוּ דִּינָא דְּעָלְמָא. See now what the resting of the ark comes to teach us. At the time when Rigour impends over the world and the Holy One, blessed be He, sits on His throne of Judgement to judge the world, within that Throne, in the King’s chest, there are deposited ever so many records, notes and books, so that nothing is forgotten by the King. That Throne attains its full significance only in the seventh month, on the Day of Judgement, when all the people of the world pass before it for scrutiny. “The Ark” thus “rested in the seventh month”, on the world’s Day of Judgement,

עַל הָרֵי אֲרָרָט, אִלֵּין (סמכי כורסייא) מָארֵיהוֹן דְּדִינִין, מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא, וְכֻלְּהוּ שְׁלִיחִין (ס"א דכלהו שכיכין) בְּהַהוּא יוֹמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַמָּה מָארֵי תְּרִיסִין אִתְּעֲרוּ בְּהַאי יוֹמָא, וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי תְּחוֹת הַהוּא כֻּרְסְיָיא, בְּדִינָא דְּעָלְמָא. “on the mountains of Ararat”, that is, attended by the lords of Rigour, the lords of the hostile shout. Many are the executioners who bestir themselves on that day and place themselves underneath the Throne to take part in the world’s judgement.

וְיִשְׂרָאֵל מְצַלָאן צְלוֹתָא בְּהַהוּא יוֹמָא, וּבָעָאן וּמִתְחַנְּנָן קַמֵּיהּ, וְתַקְעִין בַּשּׁוֹפָר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלַיְיהוּ, וּמְהַפֵּךְ דִּינָא לְרַחֲמֵי. וְכָל עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. וְעַל דָּא בָּעֵינָא בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּהַהוּא דְּתָקַע, דְּיָדַע עִקָּרָא דְּמִלָּה, וִיכַוִּון בֵּיהּ בִּתְרוּעָה, וְיַעְבִּיד מִלָּה בְּחָכְמְתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, וְלָא כְּתִיב תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה, וְהָא אִתְּמַר. Israel on that day offer up prayer and supplication before Him, they blow the trumpet, and the Holy One, blessed be He, takes compassion on them and changes Rigour into Mercy. Then all the upper and the lower beings proclaim: “Happy is the people that know the joyful shout” (Ps. 89, 16). Hence, on that day, whoever blows the trumpet should know the root of the matter, so as to concentrate his mind on the meaning of the blowing and to perform it with understanding. Thus, “happy is the people that know the joyful shout”, and not merely “that sound, the joyful shout”.’

אָזְלוּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא, סְלִיקוּ לְחַד אֲתָר, וְאַשְׁכָּחוּ חַד מְעַרְתָּא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לִיעוּל חַד גּוֹ מְעַרְתָּא, אִי אִשְׁתְּכַח אֲתָר דְּאִיהוּ יַתִּיר מְתַּתְקָּן. עָאל רִבִּי יוֹסֵי, וְחָמָא מְעַרְתָּא אַחֲרָא בְּגַוִּיהּ, נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא בֵּיהּ, שָׁמַע חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר, בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. הָכָא נָטְלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נְהוֹרָא, וְאִמָא עִלָּאָה מִתְעַטְּרָא, וְכֻלְּהוּ בּוּצִינִין מִינָהּ נַהֲרִין. בָּהּ תְּרֵין טוּפְסִירִין דְּקִיקִין פַּרְחִין, שׁוּשְׁבִינִין (ס"א שבשבין) כֻּלְּהוּ קֹטְרִין לְגַבֵּי עִלָּאָה, וּמִתַּמָּן לְתַתָּא. The Companions then proceeded on their journey the whole day. When night fell they ascended to a spot where they found a cave. R. Jose, on hearing this, rejoiced, and reported it to R. Eleazar, who said to him: ‘Let us enter therein, for the Holy One, blessed be He, seems to have appointed for us this day as one on which a miracle should happen to us.’ When they entered their eyes met there two men engaged in the study of the Torah. R. Eleazar proclaimed: ‘ “How precious is thy lovingkindness, O God! and the children of men take refuge in the shadow of thy wings” (Ps. 36, 8).’ The two men stood up, then they all sat down in joyful mood. Said R. Eleazar: ‘Let one of us enter inside the cave if haply he find there a more convenient spot.’ R. Jose entered and noticed therein an inner cave lit by a lamp, and he heard a voice speaking thus: “When thou lightest the lamps the seven lamps shall give light in front of the candlestick”. Here (said the voice) the Community of Israel receives the light whilst the supernal Mother is crowned, and all the lamps are illumined from Her. In Her are two small flames, companions of the King, as it were, which kindle all the lights on high and below.’

שָׁמַע רִבִּי יוֹסֵי וְחַדֵּי, אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, נֵיעוּל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּים לָן הַאי יוֹמָא, לְאִתְרַחֲשָׁא לָן בְּנִסִּין. עָאלוּ, כֵּיוָן דְּעָאלוּ, חָמוּ תְּרֵין בְּנֵי נָשָׁא, דַּהֲווֹ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, (תהילים ל״ו:ח׳) מַה יָקָר חַסְדֶּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן. קָמוּ אִלֵּין, וְיַתְבֵי כֻּלְּהוּ, וְחַדּוּ כֻּלְּהוּ, אָמַר רִבִי אֶלְעָזָר, מָה יָקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, דְּאַשְׁכַּחְנָא לְכוּ. חֶסֶד עָבַד לָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּאֲתָר דָּא, הַשְׁתָּא אַדְלִיקוּ בּוּצִינִין. R. Jose listened and rejoiced. Said R. Eleazar: ‘The Holy One, blessed be He, has shown us lovingkindness in letting us find you in this spot. Now, light the lamps!’

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר. (במדבר ח׳:ב׳) בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, בְּהַעֲלוֹתְךָ מַמָּשׁ, בְּאַדְלָקוּתָךְ. דְּהָא כַּחֲדָא אִתְעָבִיד עַל יְדָא דְּכַהֲנָא תְּרֵין פּוּלְחָנִין. דְּאִינּוּן קִשּׁוּרָא חֲדָא. וּמַאן אִינּוּן. שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת. כְּדִכְתִּיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. דִּכְתִּיב, (שמות ל׳:ח׳) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן וְגוֹ'. וּכְתִיב וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. מַאי שְׁנָא הָכָא בְּהֵטִיבוֹ, וּמַאי שְׁנָא הָתָם וּבְהַעֲלוֹת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא חַד מִלָּה. R. Jose then began the following discourse: When thou lightest the lamps. ‘The term beha’alothekha (when thou lightest) has here its literal meaning [to wit, when thou makest ascend], inasmuch as the verse speaks here of the services performed by the priest, the two which form a unity, to wit, those of the oil and the incense, so that “Oil and perfume rejoice the heart” (Prov. 27, 9). So Scripture says: “And Aaron shall burn thereon incense… when he dresseth the lamps…. And when Aaron lighteth the lamps at dusk he shall burn it” (Ex. 30, 7-8). Why the term b’hetivo (when he dresseth, lit.=when he maketh good)?’

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, בְּהֵטִיבוֹ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים א׳:ב׳) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. טוֹבִים: רָוִוי חַמְרָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו מ״ד:י״ז) וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הֲטָבָה מַמָּשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ט״ו:ט״ו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. וּבְהַעֲלוֹת, דְּהָא בְּזִמְנָא דְּאִתְּשַׁקְיָין וְאִתְרַוְיָין מִשַּׁקְיוּ דְּנַחֲלָא, כְּדֵין עִלָּאִין עִלּוּיָא, וּבִרְכָאן (ס"א עלאין מתתאין) אִשְׁתַּכְּחוּ בְּכֻלְּהוּ, וְחַדּוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא וּבְהַעֲלוֹת. R. Judah said that this points to the idea contained in “but he that is of a merry (lit. good) heart hath a continual feast” (Prov. 15, 15), whilst the expression “when he maketh ascend” (b’ha’aloth) points to the exaltation of the supernal beings after having drunk their fill of the waters of the River, so that blessings and joy are diffused throughout.’

רִבִּי אֲחָא אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲמִיקָא דְּכֹלָּא נָהִיר, (ס"א דסתימא דכלא נהיר) נָהִיר בְּנַחֲלָא. וְנַחֲלָא, נָגִיד (ס"א נהיר) בְּאֹרַח מֵישָׁר לְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. כְּדֵין כְּתִיב, בְּהַעֲלוֹת (נ"א בהטיבו) בְּגִין דְּהָא מֵעוּמְקָא דְּכֹלָּא נָפְקֵי, בְּהַעֲלוֹת דְּאָתֵי מִסִּטְרָא עִלָּאָה, (בראשית כ"א א') דְּעֲמִיקָא (ס"א דסתימא) דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי מַחֲשָׁבָה. וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וּכְדֵין כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְבָּרְכָא, וּבִרְכָּאן אִשְׁתַּכְּחֵי בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. Said R. Aha: ‘When the Most Profound illumes the River, and the River so illumined flows on in a straight path-of such a moment it is written, “when he makes ascend”, in that from the Most Profound there issue the causes that come from the supernal side of the Most Profound which is called Thought. The two terms [“make ascend” and “make good”] thus signify one and the same thing. At that moment the Community of Israel is blessed and blessings are diffused throughout the worlds.¹The last 27 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

(במדבר כ״א:י״ח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בְּאֵר, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. חֲפָרוּהָ שָׂרִים, דָּא אַבָּא וְאִמָא, דְּאוֹלִידוּ לָהּ. כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, אִלֵּין אֲבָהָן. דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ז:י׳) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְגוֹ'. בְּגִין לְאִתְבָּרְכָא מִנְּהוֹן, עַל יְדֵי דְּדַרְגָא חַד, וּמַנּוֹ. צַדִּיק דְּקָאִים עָלָה. וְעַל דָּא אַמְרֵינָן, כַּד הַאי בְּאֵר נַטְלָא, בְּסִיוּעָא דַּאֲבָהָן נַטְלָא. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם. בְּאֵר - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. חֲפָרוּהָ שָׂרִים - זֶה אַבָּא וְאִמָּא שֶׁהוֹלִידוּ אוֹתָהּ. כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם - אֵלּוּ הָאָבוֹת, שֶׁכָּתוּב (תהלים מז) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְגוֹ'. בִּשְׁבִיל לְהִתְבָּרֵךְ מֵהֶם עַל יְדֵי דַרְגָּה אַחֶרֶת. וּמִי הַדַּרְגָּה? צַדִּיק שֶׁעוֹמֵד עָלֶיהָ. וְעַל זֶה אָמַרְנוּ, כְּשֶׁבְּאֵר זוֹ נוֹטֶלֶת - בְּסִיּוּעַ הָאָבוֹת נוֹטֶלֶת.

וְאִקְרֵי בְּאֵר, וְאִקְּרֵי יָם. אִקְרֵי בְּאֵר, בְּשַׁעֲתָא דְּיִצְחָק נָפִק מִזַּיְינָא מִסִּטְרָא דְּאִימָא, וְאָתֵי לְאַמְשָׁכָא אֲבַּתְרָא דְּדָא, וּמַלֵּי לָהּ, כְּדֵין אִקְרֵי בְּאֵר דְּיִצְחָק. בְּאֵר דְּמִרְיָם. וְהָא אוּקְמוּהָ. יָם כַּד אִתְנַהֲרָא מִנָּהֲרָא עִלָּאָה דְּאַבָּא, כְּדֵין אִקְרֵי יָם, דְּנַחֲלִין אַזְלִין לְגַוָּוהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. וְנִקְרֵאת בְּאֵר, וְנִקְרֵאת יָם. נִקְרֵאת בְּאֵר בְּשָׁעָה שֶׁיִּצְחָק יוֹצֵא מְזֻיָּן מִצַּד אִמָּא וּבָא לְהַמְשִׁיךְ אַחֲרֵי זֶה וּמְמַלֵּא אוֹתָהּ, אָז נִקְרֵאת בְּאֵר יִצְחָק, בְּאֵר מִרְיָם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. יָם, כְּשֶׁמְּאִירָה מֵאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁל אַבָּא, אָז נִקְרֵאת יָם, שֶׁנְּחָלִים הוֹלְכִים לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא.

וּמִיּוֹמָא דְּגָלְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, כְּתִיב (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם, דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְנָהָר יֶחֱרָב וְיָבֵשׁ, דָּא צַדִּיק. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִיק אָבָד וְגוֹ'. דְּהוּא הֲוָה נָהָר עִלָּאָה וְיַקִירָא, דְּעָיִיל בְּגַוָוהּ, וְהוּא כָּנִישׁ כָּל אִינּוּן נַהֲרִין וּנַחֲלִין, דְּנַגְדִּין מִנְּגִידוּ דְּהַהוּא נָהָר קַדִּישָׁא, דְּלָא פַּסְקִין מֵימוֹי לְעָלְמִין, דְּנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן עִלָּאָה, וְהוּא עָיֵיל בְּגַוָּוהּ וּמַלֵּי אַגְמָהָא, וּמִתַּמָּן יָרְתִין עָלְמִין כֻּלְּהוּ (אתזנו וירתין) בִּרְכָּן בְּכֹלָּא. וּמִיּוֹם שֶׁגָּלְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, כָּתוּב (איוב יד) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ - זֶה צַדִּיק. וְעַל זֶה כָּתוּב (ישעיה נז) הַצַּדִּיק אָבָד וְגוֹ'. שֶׁהוּא הָיָה נָהָר עֶלְיוֹן וּמְכֻבָּד שֶׁנִּכְנָס לְתוֹכָהּ, וְהוּא כּוֹנֵס כָּל אוֹתָם נְהָרוֹת וּנְחָלִים שֶׁשּׁוֹפְעִים מִשֶּׁפַע אוֹתוֹ נָהָר קָדוֹשׁ שֶׁלֹּא פוֹסְקִים מֵימָיו לְעוֹלָמִים, שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא מֵעֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וְהוּא נִכְנָס לְתוֹכָהּ וּמְמַלֵּא אֲגַמֶּיהָ, וּמִשָּׁם יוֹרְשִׁים כָּל הָעוֹלָמוֹת (נזונו ויורשים) בְּרָכוֹת בַּכֹּל.

כַּד נַהֲרָא הַאי בְּאֵ"ר מִסִּטְרָא דְּיִצְחָק, וְאִתְקָשַׁר בֵּיהּ, אִתְעָבִיד יַמָּא רַבָּא תַּקִּיפָא, וְגַלְגְּלִין תַּקִּיפִין, סַלְּיקִין וְנַחְתִּין בְּזַעַף וְרוּגְזָא בִּתְקִיפוּ, נָטִיל לְעֵילָּא, סָלִיק, וְנָחִית לְתַתָּא, אַבְרָהָם אָתֵי לְקֳבְּלָא (ס"א לקבליה), וּמִגּוֹ רוּגְזָא וְזַעְפָּא וְחֵימָתָא וּתְקִיפוּ, זֶה אֶל זֶה לָא הֲווֹ מִתְקָרְבִין, עַד דְּאָתָא יַעֲקֹב, וְשָׁכִיךְ רוּגְזָא, וּמָאִיךְ וְתָבַר גַּלְגַלֵּי יַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״ד:כ״א) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְיָ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה וְגוֹ'. מַאי בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה. דָּא רוּחַ יַעֲקֹב, עַזָּה תַּקִּיף לָקֳבְלֵיהּ, לְתַבְרָא רוּגְזָא דְּהַאי יַמָּא. וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִבָּקְעוּ הַמָּיִם (נ"א הוא) אָרִיק יַמָּא מֵימֵי רוּגְזִין, וְאִתְפְלִיגוּ מַיָּא לְסִטְרָא דְּאַבְרָהָם וּלְסִטְרָא דְּיַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִבָּקְעוּ הַמָּיִם לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא. וְעַל דָּא אַתְוָון כֻּלְּהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר כַּדְּקָא יֵאוּת. (כאן היה כתוב פסוק ויט כסדר כל אות ואות בבית אחד במרובע עם זה הלשון) כְּשֶׁמְּאִירָה בְּאֵ"ר זוֹ מִצַּד יִצְחָק וְנִקְשֶׁרֶת בּוֹ, נַעֲשֶׂה יָם הַגָּדוֹל תַּקִּיף, וְגַלִּים חֲזָקִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בְּזַעַף וְרֹגֶז בְּתַקִּיפוּת, נוֹטֵל לְמַעְלָה, עוֹלֶה, וְיוֹרֵד לְמַטָּה. אַבְרָהָם בָּא מוּלוֹ (כנגדו), וּמִתּוֹךְ רֹגֶז וְזַעַף וְחֵמָה וְתַקִּיפוּת זֶה אֶל זֶה לֹא הָיוּ מִתְקָרְבִים, עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְשׁוֹכֵךְ הָרֹגֶז, וּמֵמִיךְ וְשׁוֹבֵר גַּלֵּי הַיָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות יד) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה וְגוֹ'. מַה זֶּה בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה? זוֹ רוּחַ יַעֲקֹב, עַזָּה, תַּקִּיפָה לְמוּלוֹ לִשְׁבֹּר רֹגֶז יָם זֶה. וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, (הוא) רוֹקֵן הַיָּם מִמֵּי רֹגֶז, וְנֶחְלְקוּ הַמַּיִם לְצַד אַבְרָהָם וּלְצַד יַעֲקֹב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, לְצַד זֶה וּלְצַד זֶה, וְעַל כָּךְ כָּל הָאוֹתִיּוֹת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר כָּרָאוּי.

אִלֵּין אַתְוָון בְּאֹרַח מֵישָׁר, בִּסְטַר דְּיַעֲקֹב, וְכָל אִינּוּן דְּאָתוּ מִסִּטְרֵיהּ, וְכַד אָתָא יַעֲקֹב, אִתְחַבָּר בְּאַבְרָהָם, וְנָטַל לְיִצְחָק, וְשָׁארִי לֵיהּ בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּדֵין אִתְקְשַׁר מְהֵימְנוּתָא דָּא בְּדָא וְדָא בְּדָא. וְעַל דָּא, עוֹבָדָא בְּתִקּוּנָא בִּשְׁמָא קַדִישָׁא בְּזִוּוּגָא דַּאֲבָהָן אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּאִיהוּ קִשּׁוּרָא חַד, קִשּׁוּרָא מְהֵימָנָא, לְמֶהֱוִי רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא. וּבְזִוּוּגָא דַּאֲבָהָן כַּחֲדָא, אִתְעָבִיד כֹּלָּא. אֵלֶּה אוֹתִיּוֹת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר בְּצַד יַעֲקֹב, וְכָל אוֹתָם שֶׁבָּאוּ מִצִּדּוֹ. וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב, הִתְחַבֵּר בְּאַבְרָהָם וְלָקַח אֶת יִצְחָק, וְהִשְׁרָהוּ בָאֶמְצַע. אָז הִתְקַשְּׁרָה הָאֱמוּנָה זֶה בָּזֶה וְזֶה בָּזֶה. וְעַל זֶה מַעֲשֶׂה בְּתִקּוּן בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּזִוּוּג הָאָבוֹת נוֹדָע, שֶׁהוּא קֶשֶׁר אֶחָד, קֶשֶׁר נֶאֱמָן, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה שְׁלֵמָה, וּבְזִוּוּג הָאָבוֹת כְּאֶחָד נַעֲשֶׂה הַכֹּל.

וְיַדְעִין חַבְרַיָּיא לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, לְאַתְקְּנָא עוֹבָדִין כַּדְּקָא יֵאוּת, וּבִשְׁמָא דָּא קִשּׁוּרָא דַּאֲבָהָן, אִשְׁתְּכָחוּ אוֹרְחִין לְדִינָא, וּלְרַחֲמֵי, לְסִיּיוּעַ, לְחֶסֶד, לִדְחִילוּ, לְאוֹרַיְיתָא, לְחַיֵּי, לְמוֹתָא, לְטָב, לְבִישׁ. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין לְמֵיהַךְ בְּאוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, זַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. (וכאן מצאתי הע"ב שמות היוצאים מג' פסוקים אלו במרובע כל שם ושם מג' אותיות בבית אחד ישר הפוך ישר, וסימניך יהי אור ולא הדפסתי אותו מפני יקר תפארת קדושתו) וְיוֹדְעִים הַחֲבֵרִים לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, לְהַתְקִין מַעֲשֶׂה כָּרָאוּי, וּבְשֵׁם זֶה קֶשֶׁר הָאָבוֹת, נִמְצְאוּ דְרָכִים לְדִין וּלְרַחֲמִים, לְסִיּוּעַ, לְחֶסֶד, לְיִרְאָה, לְתוֹרָה, לְחַיִּים, לְמָוֶת, לְטוֹב, לְרַע. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה וְיוֹדְעִים לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

תָּא חֲזֵי, מַדְבְּחָא, תְּרֵיסָר נְשִׂיאִין הֲווֹ לְחַנְּכָא לֵיהּ, וּלְאַתְקְּנָא לֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ תְּרֵיסָר אִינּוּן שְׁבָטִין, לְד' סִטְרִין, ד' דְּגָלִים, וְכֻלְּהוּ תְּרֵיסָר. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. מְנַרְתָּא אִתְמְנֵי בְּשִׁבְעָה בּוּצִינִין, לְאַדְלְקָא עַל יְדָא דְּכַהֲנָא, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּמְנַרְתָּא, עַל אָת קַיָּימָא, וּבְנִיסָא אִתְעָבִידַת, וְהָא אוּקְמוּהָ בְּעוֹבָדָא דִּמְנַרְתָּא. Observe that the altar had to be dedicated and perfected by the twelve Princes, representing the twelve tribes, who were ranged on four sides carrying four standards. It was all on the supernal pattern, to wit, the candlestick with its seven lamps to be lighted by the hand of the priest.

וּמַדְבַּח פְּנִימָאָה, וּמְנַרְתָּא, קַיְימֵי כַּחֲדָא, לְחֶדְוָותָא דְּכֹלָּא. דִּכְתִּיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וְאוֹקִימְנָא דִּתְרֵי מַדְבְּחָן הֲווֹ, חַד פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, וְהַאי קַיְּימָא לְחֶדְוָותָא. וְחַד לְבַר, לְקָרְבָא קָרְבְּנִין. וּמֵהַאי פְּנִימָאָה נָפִיק לְהַאי דִּלְבַר, וּמַאן דְּחָמֵי וְיִסְתָּכַּל, יִנְדַּע חָכְמְתָא עִלָּאָה, רָזָא דְּמִלָּה אֲדֹנָי יְדוָֹד. וְעַל דָּא לָא אִתְקְרַב קְטָרְתָּא, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּשֶמֶן אִשְׁתְּכַח. Candlestick and the inner altar together minister to the joy of the whole of existence, as Scripture says: “Ointment and perfume rejoice the heart” (Prov. 27, 9). For of the two altars, the inner one [on which the incense was offered] radiated its force to the outer one, the one assigned for other offerings; and it is by meditating on the inner altar that one obtains a knowledge of the Supernal Wisdom, which is concealed within the words ADoNaY TETRAGRAMMATON. Hence the incense had to be offered up only when the oil had been poured in the lamps.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, קְטֹרֶת הוּא לְחֶדְוָה, וּלְסַלְּקָא מוֹתָנָא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּדִינָא מֵהַאי דִּלְבַּר אִשְׁתְּכַח, וְחֶדְוָותָא וְחַדוּ וְקִשּׁוּרָא דִּנְהִירוּ, מֵהַהוּא פְּנִימָאָה, דְּכָל חֵידוּ בֵּיהּ קַיְּימָא. וְכַד הַאי אַתְעַר, כָּל דִּינָא אִסְתַּלָּק מֵהַאי, וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד דִּינָא. וּבְגִין כָּךְ קְטֹרֶת קַיְּימָא לְבַטְּלָא מוֹתָנָא, וְעַל דָּא, קְטֹרֶת קְשִׁירוּ הוּא דְּכֹלָּא, וְדָא אִתְקְרִיב בְּהַהוּא פְּנִימָאָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. The following is found in the Book of King Solomon. The incense has the virtue of diffusing joy and putting away death. For whereas Judgement prevails on the exterior, joy and illumination, on the other hand, proceed from the interior, the seat of all happiness. So when this bestirs itself all Judgement is removed and is powerless. The incense thus has the virtue of annulling death and binds all together, and was therefore offered on the interior altar.

(במדבר ט׳:א׳) וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי טַעְמָא אַזְהַר לְהוֹן הָכָא עַל פִּסְחָא, וְהָא אִתְּמַר לְהוּ בְּמִצְרַיִם. אֶלָּא בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית הֲוָה, דְּיִשְׂרָאֵל חָשִׁיבוּ דְּהָא פֶּסַח לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְכֵיוָן דְּעָבְדוּ לֵיהּ זִמְנָא חֲדָא בְּמִצְרַיִם, חֲשִׁיבוּ דְּלָא אִצְטְרִיךְ יַתִיר. אָתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַזְהַר לוֹן עָלֵיהּ, דְּלָא יַחְשְׁבוּן דְּהָא קָא עָבַר זִמְנֵיהּ בְּמִצְרַיִם, וְלֹא יִצְטְרִיךְ. בְּגִין כַּךְ בְּמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְאַתְקְנָא לְהוּ לְדָרֵי דָּרִין. AND THE LORD SPOKE TO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI, ETC. Said R. Abba: ‘Why was the command regarding the paschal lamb repeated here after it had been given them once whilst they were still in Egypt? The reason is that the Israelites thought that that command was intended only for the one year in Egypt and not for future years. Hence,”in the wilderness of Sinai… of the second year”: the command was renewed to indicate that it was to be kept throughout the generations.

וְאַף עַל גַּב דְּהָא אַזְהַר לְהוּ בְּמִצְרַיִם, הַשְׁתָּא פָּקִיד לוֹן זִמְנָא אַחֲרָא, בְּהַהוּא אֲתָר דְּכָל פִּקוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא בֵּיהּ אִתְיְהִיבוּ. וְעַל דָּא בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. מַאי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הִיא, חַד שָׁנָה. וְחַד חֹדֶשׁ. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. חֹדֶשׁ: דָּא סִיהֲרָא. שָׁנָה: דָּא שִׁמְשָׁא, דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא. וּכְדֵין הֲוָה בְּזִמְנָא דְּכָל פִּקוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא אִתְמְסָרוּ בֵּיהּ. “In the first month of the second year” contains a sublime mystery. The month signifies the Moon,¹Malkuth. and the year points to the Sun¹Tifereth. that sheds his rays on the Moon. Thus it happened at the time when all the precepts of the Torah were delivered to Israel.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא, וּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי. דְּאִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּזִמְנָא דָּא, אֲנָן יַכְלִין לְמֶעְבַּד אוֹרַיְיתָא, בְּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי, וּבִשְׁבָחָא יַתִיר מִכֻּלְּהוּ. אִי לְאַחֲזָאָה מִלָּה דְּעָלְמָא, אֲפִילּוּ אִינּוּן קַפְסִירֵי דְּעָלְמָא, אִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין עִלָּאִין יַתִיר. אִי הָכִי נֵזִיל אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְנַעְבֵּיד מִנַּיְיהוּ אוֹרַיְיתָא, כְּהַאי גַּוְונָא. אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין. Said R. Simeon: ‘Alas for the man who regards the Torah as a book of mere tales and everyday matters! If that were so, we, even we could compose a torah dealing with everyday affairs, and of even greater excellence. Nay, even the princes of the world possess books of greater worth which we could use as a model for composing some such torah. The Torah, however, contains in all its words supernal truths and sublime mysteries.

תָּא חֲזֵי, עָלְמָא עִלָּאָה וְעָלְמָא תַּתָּאָה בְּחַד מַתְקְלָא אִתְקָלוּ. יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְעֵילָּא. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בְּהוּ, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. (האי באתר עלאה) בְּשַׁעֲתָא דְּנַחְתִּין לְתַתָּא (אף על גב דנחתין), מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא דְּהַאי עָלְמָא. וְאִי לָאו מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא כְּגַוְונָא דְּהַאי עָלְמָא, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא סָבִיל לוֹן עָלְמָא. וְאִי בְּמַלְאָכֵי כַּךְ, אוֹרַיְיתָא דְּבָרָא לְהוּ, וּבָרָא עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְקַיְימִין בְּגִינָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כֵּיוָן דְּנַחְתַּת לְהַאי עָלְמָא, אִי לָאו דְּמִתְלַבְּשָׁא בְּהָנֵי לְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל. Observe the perfect balancing of the upper and the lower worlds. Israel here below is balanced by the angels on high, of whom it says: “who makest thy angels into winds” (Ps. 104, 4). For the angels in descending on earth put on themselves earthly garments, as otherwise they could not stay in this world, nor could the world endure them. Now, if thus it is with the angels, how much more so must it be with the Torah-the Torah that created them, that created all the worlds and is the means by which these are sustained. Thus had the Torah not clothed herself in garments of this world the world could not endure it.

וְעַל דָּא הַאי סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, לְבוּשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא. אִיהוּ. מַאן דְּחָשִׁיב דְּהַהוּא לְבוּשָׁא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ, וְלָא מִלָּה אַחֲרָא, תִּיפַּח רוּחֵיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּגִין כַּךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. מַה דִּתְחוֹת לְבוּשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא. The stories of the Torah are thus only her outer garments, and whoever looks upon that garment as being the Torah itself, woe to that man-such a one will have no portion in the next world. David thus said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18), to wit, the things that are beneath the garment.

תָּא חֲזֵי, אִית לְבוּשָׁא דְּאִתְחֲזֵי לְכֹלָּא, וְאִינּוּן טִפְּשִׁין כַּד חָמָאן לְבַר נָשׁ בִּלְבוּשָׁא דְּאִתְחֲזֵי לוֹן שַׁפִּירָא, לָא מִסְתַּכְּלִין יַתִּיר. חֲשִׁיבוּ דְּהַהוּא לְבוּשָׁא, גּוּפָא, וַחֲשִׁבוּ דְּגוּפָא, נִשְׁמְתָא. Observe this. The garments worn by a man are the most visible part of him, and senseless people looking at the man do not seem to see more in him than the garments. But in truth the pride of the garments is the body of the man, and the pride of the body is the soul.

כְּהַאי גַּוְונָא אוֹרַיְיתָא, אִית לָהּ גּוּפָא, וְאִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאִקְרוּן גּוּפֵי תּוֹרָה. הַאי גּוּפָא מִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשִׁין, דְּאִינּוּן סִפּוּרִין דְּהַאי עָלְמָא. טִפְּשִׁין דְּעָלְמָא, לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, דְּאִיהוּ סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא יַדְעֵי יַתִּיר, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמָה דְּאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. אִינּוּן דְּיַדְעִין יַתִּיר, לָא מִסְתַּכְּלָן בִּלְבוּשָׁא, אֶלָּא בְּגוּפָא, דְּאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ. (ולעלמא) וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְּנִשְׁמְתָא דְּאוֹרַיְיתָא. Similarly the Torah has a body made up of the precepts of the Torah, called gufe torah (bodies, main principles of the Torah), and that body is enveloped in garments made up of worldly narrations. The senseless people only see the garment, the mere narrations; those who are somewhat wiser penetrate as far as the body. But the really wise, the servants of the most high King, those who stood on Mount Sinai, penetrate right through to the soul, the root principle of all, namely, to the real Torah. In the future the same are destined to penetrate even to the super-soul (soul of the soul) of the Torah.

תָּא חֲזֵי, הָכִי נָמֵי לְעֵילָּא, אִית לְבוּשָׁא, וְגוּפָא, וְנִשְׁמְתָא, וְנִשְׁמְתָא לְנִשְׁמְתָא. שְׁמַיָּא וְחֵילֵיהוֹן. אִלֵּין אִינּוּן לְבוּשָׁא. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּא גּוּפָא, דִּמְקַבְּלָא לְנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא אִיהוּ גּוּפָא לְנִשְׁמְתָא. נִשְׁמְתָא דְּאַמָרָן דָּא תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ. וְנִשְׁמְתָא לְנִשְׁמְתָא, דָּא אִיהוּ עֲתִּיקָא קַדִּישָׁא. וְכֹלָּא אָחִיד דָּא בְּדָא. Observe that in a similar way in the supernal world there is garment, body, soul and super-soul. The heavens and their hosts are the outer garment, the Community of Israel is the body which receives the soul, to wit, the “Glory of Israel”; and the super-soul is the Ancient Holy One. All these are interlocked within each other.

וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא לָאו אִיהִי אֶלָּא סִפּוּרָא בְּעָלְמָא, וְאִינּוּן מִסְתַּכְּלֵי בִּלְבוּשָׁא דָּא וְלָא יַתִּיר. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא כַּדְּקָא יֵאוּת. חַמְרָא לָא יָתִיב אֶלָּא בְּקַנְקָן. כַּךְ אוֹרַיְיתָא לָא יְתִיב אֶלָּא בִּלְבוּשָׁא דָּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא בְּמָה דְּאִית תְּחוֹת לְבוּשָׁא. וְעַל דָּא כָּל אִינּוּן מִלִּין, וְכָל אִינּוּן סִפּוּרִין, לְבוּשִׁין אִינּוּן. Woe to the sinners who consider the Torah as mere worldly tales, who only see its outer garment; happy are the righteous who fix their gaze on the Torah proper Wine cannot be kept save in a jar; so the Torah needs an outer garment. These are the stories and narratives, but it behoves us to penetrate beneath them.¹The last 3 lines of the Hebrew text are not found in our translation.

(במדבר ט׳:י׳) אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא וְגוֹ'. אִישׁ אִישׁ תְּרֵי זִמְנֵי, אֲמַאי, אֶלָּא אִישׁ דְּהוּא אִישׁ, וְיִתְחֲזֵי לְקַבְּלָא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, וְהוּא פָּגִים גַּרְמֵיהּ. דְּלָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא (ס"א שירותא) (ס"א נשמתא) עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ גָּרִים, וְהוּא מְסָאֵב לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ. וְעַל דָּא אִישׁ אִישׁ. אִישׁ דְּיִתְחֲזֵי לְמֶהֱוִי אִישׁ, וְהוּא מְסָאֵב גַּרְמֵיהּ, דְּלָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא. IF ANY MAN (lit. a man, a man) OF YOU… SHALL BE UNCLEAN, ETC. What signifies the repetition of the term “a man”? It signifies “a man who is a man”, that is, who is otherwise worthy of the name “man”, and fit to receive the supernal soul, but who has allowed himself to be blemished and defiled so that the Shekinah cannot abide with him.

(במדבר ט׳:י׳) אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, דָּא אִיהוּ חַד מֵעַשְׂרָה דְּאִינּוּן נְקוּדִים בְּאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ אַתְיָין לְאַחֲזָאָה מִלָּה. מַאי בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מַסְאִיב גַּרְמֵיהּ, מְסָאֲבִין לֵיהּ לְעֵילָּא. כֵּיוָן דִּמְסָאַבִין לֵיהּ לְעֵילָּא, הָא אִיהוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. מֵהַהוּא אֲתָר וְאָרְחָא דְּזַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אֲחִידָן בֵּיהּ, הָא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אָחִיד, דְּאִתְרְחַק (נ"א מלמקרב) לְמִקְרַב לְכוֹן, וּלְאִתְקַשְּׁרָא בְּכוֹן, כְּמָה דְּאַתּוּן מִתְקַשְּׁרִין. We read further: OR BE IN A JOURNEY AFAR OFF. There is a dot over the resh of the word rehokah (afar off) to indicate that if a man sullies himself here, they sully him on high. He is thus “in a journey afar off”, far away from the region and the path which the seed of Israel have chosen.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְהָא כְּתִיב כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, דְּאִתְחֲזֵי תְּרֵין מִלִּין. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּאן, עַד לָא מְסָאֲבִין לֵיהּ. כָּאן, בָּתַר דִּמְסָאַבִין לֵיהּ. וּמַשְׁמַע אֲפִילּוּ הַאי, אוֹ הַאי, לָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי קְדוּשָּׁה דִּלְעֵילָּא, וְלָא יַעַבְדוּן פִּסְחָא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל עָבְדִין לֵיהּ. R. Isaac remarked: ‘Is it not written, “If a man… shall be unclean… or be in a journey afar off, thus signifying two different cases?’ Said R. Jose: ‘Just so. The former speaks of a man not yet defiled on high, whilst the latter refers to one who has been thus defiled. Neither upon the one nor upon the other, Scripture implies, can holiness rest, and so neither may offer up the paschal lamb at the time when the rest of Israel offer it up.

וְאִי תֵּימָא, הָא בְּיַרְחָא תִּנְיָינָא עָבִיד אִי לָא מְתַקֵּן גַּרְמֵיהּ. לָא, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמִתַדְּכֵי וּמְתַקֵּן גַּרְמֵיהּ, הָא יַרְחָא תִּנְיָינָא לְמֶעְבַּד פִּסְחָא. מִכָאן, כָּל בַּר נָשׁ דִּמְדָּכֵי גַּרְמֵיהּ, מְדָכָּאן לֵיהּ. As for the secondary paschal lamb, the man is only permitted to offer it after he has purified himself and repaired his defect.

דְּאִי תֵּימָא דִּבְדַּרְגָּא עִלָּאָה יַתִיר קָאִים בְּיַרְחָא תִּנְיָינָא. לָאו הָכִי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל זַרְעָא קַדִּישָׁא דְּעָבְדוּ פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ, נַטְלוּ לֵיהּ לְסִיהֲרָא וּלְשִׁמְשָׁא כְּחָד. וּמַאן דְּנָטִיל יְסוֹדָא בְּקַדְמִיתָא, נָטִיל בִּנְיָינָא. מַאי יְסוֹדָא. לָא תֵּימָא יְסוֹדָא עִלָּאָה דְּצַדִּיקָא דְּעָלְמָא, אֶלָּא יְסוֹדָא דְּאֶבֶן טָבָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. וְהַאי הוּא אֶבֶן דְּשָׁארִי עָלֵיהּ מַאן דְּשָׁארֵי. Israel, however, who offered the passover in its proper time, stand in a higher degree in that they receive the beneficences of the Moon and the Sun¹Malkuth and Tifereth. together.’¹The last 8 lines of the Hebrew text are not found in our translation.

וּבִימִינָא (נ"א ובמיא) דְּתַמָּן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּאִיהִי מַיִם, (ויקרא י״ב:ז׳) וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ, וְאִתְדַּכֵּי בָּהּ מְצּוֹרָע, וְטָמֵא מֵת, וְזָב וְטָמֵא בְּכָל מִינֵי שֶׁרֶץ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל לג) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹ'. וּבְיָמִין, שֶׁשָּׁם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁהִיא מַיִם - (ויקרא יב) וְטָהֳרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִטְהָר בָּהּ מְצֹרָע, וּטְמֵא מֵת, וְזָב, וְטָמֵא בְּכָל מִינֵי שֶׁרֶץ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹ'.

בְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָּעִיתָא מָאנָא אִתְיַחֲדַת בְּבַעְלָהּ, דְּאִיהִי אִתְּתָא, בָּתַר דְּאִתְקַדְּשַׁת בִּשְׂמָאלָא, וְאִתְדַכְּאַת בְּמֵי מִקְוֵה בִּימִינָא, וְאוֹמְרִים עַל מָאנֵי דְּפִסְחָא, כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּצּוֹנֵן, מַטְבִּילָן בְּצּוֹנֵן, וְהֵן טְהוֹרִים. אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי, וְאִינּוּן רַחֲמָנִים, מָארֵי חִנָּא וְחִסְדָּא, לָא צְּרִיכִין לְאַדְכְּאָה בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים כַּבֵּינוֹנִיִּים. כָּל שֶׁכֵּן בְּחַמֵּי חַמִּין, דִּבְהוֹן מִתְדָּכִין רְשָׁעִים גְּמוּרִים, דִּמְחַמְּמִין גַּרְמַיְיהוּ בְּאֶשָּׁא דְיִצֶּר הָרָע. וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ. בְּגִין דְּזוּהֲמָא דִּלְהוֹן נְפִישָׁא. אֲבָל צַּדִיקִים גְּמוּרִים בְּצּוֹנֵן. דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, כָּל הַמֵּשִׂים רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים, מְצַּנְּנִים לֵיהּ גֵּיהִנָּם. בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי כְּלִי מִתְיַחֶדֶת בְּבַעְלָהּ, שֶׁהִיא אִשָּׁה, אַחַר שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׂמֹאל וְנִטְהֶרֶת בְּמֵי מִקְוֶה בְּיָמִין, וְאוֹמְרִים עַל כְּלֵי פֶסַח: כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָהֶם בְּצוֹנֵן, מַטְבִּילָם בְּצוֹנֵן וְהֵם טְהוֹרִים. אוֹתָן נְשָׁמוֹת שֶׁהֵן מִצַּד הָרַחֲמִים, וְהֵן רַחֲמָנִים, בַּעֲלֵי חֵן וָחֶסֶד, לֹא צְרִיכִים לְהִטָּהֵר בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים כְּבֵינוֹנִיִּים. כָּל שֶׁכֵּן בְּחַמֵּי חַמִּים, שֶׁבָּהֶם נִטְהָרִים רְשָׁעִים גְּמוּרִים שֶׁמְּחַמְּמִים עַצְמָם בְּאֵשׁ יֵצֶר הָרָע, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (במדבר לא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, בִּגְלַל שֶׁזֻּהַמְתָּם רַבָּה. אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בְּצוֹנֵן, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, כָּל הַמֵּשִׂים רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנֹּם.

וְאִי נִשְׁמָתִין חָמְרִיִּים, דְּאִינּוּן כְּמָאנֵי חֶרֶס, שְׁבִירָתָן זוֹ הִיא טַהֲרָתָן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר נִשְׁבָּרוּ, נִטְהָרוּ. וְרָזָא דְּמִלָּה, (תהילים נ״א:י״ט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. אֲבָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּבִכְתָב וּבְאוֹרַיְיתָא דְבְּעַל פֶּה, דְּאִינּוּן אֵשׁ וּמַיִם, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ אוֹר, דִּכְתִּיב בָּהּ, (משלי ו׳:כ״ג) וְתוֹרָה אוֹר, בְּאוֹרַיְיתָא אִינּוּן מִתְדַּכִין בָּה. וְאִם נְשָׁמוֹת חָמְרִיּוֹת, שֶׁהֵם כִּכְלֵי חֶרֶס - שְׁבִירָתָן זוֹהִי טָהֳרָתָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר נִשְׁבָּרוּ, נִטְהָרוּ. וְסוֹד הַדָּבָר - (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. אֲבָל אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהֵם אֵשׁ וּמַיִם, וְאוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא אוֹר, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (משלי ו) וְתוֹרָה אוֹר, הֵם נִטְהָרִים בָּהּ.

וְלָרְשָׁעִים מִתְהַדְרָן יִסוּרִין מֶלַח סְדוֹמִית, דְּאִיהִי מְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם, לְקַיְּימָא בְּהוּ (איוב י״א:כ׳) וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה. וְאִינּוּן עֵרֶב רַב רַשִּׁיעַיָּיא, דְּיִתְקַיָּים בְּהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא, (דניאל י״ב:י׳) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים. יִתְלַבְּנוּ: אִינּוּן מָארֵי מִשְׁנָה. וְיִצָּרְפוּ: אִינּוּן זַרְעָא קַדִישָׁא דִּשְׁאַר עַמָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה י״ג:ט׳) וּצְּרַפְתִּים כִּצְּרוֹף אֶת הַכֶּסֶף. וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, אִינּוּן עֵרֶב רַב. וְלָרְשָׁעִים חוֹזְרִים הַיִּסּוּרִים מֶלַח סְדוֹמִית, שֶׁמְּעַוֵּר אֶת הָעֵינַיִם, לְקַיֵּם בָּהֶם (איוב יא) וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה. וְהֵם עֵרֶב רַב רְשָׁעִים, שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהֶם בְּאוֹתוֹ זְמַן, (דניאל יב) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים. יִתְלַבְּנוּ - אֵלֶּה בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. וְיִצָּרְפוּ - הֵם זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁל שְׁאָר הָעָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (זכריה יג) וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף. וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים - אֵלֶּה עֵרֶב רַב.

(במדבר ט׳:ט״ו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהילים קי״ב:ט׳) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְכָבוֹד. פִּזַּר לָאֶבְיוֹנִים, מַאי פִּזַּר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״א:כ״ד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. יָכוֹל פִּזּוּר בְּעָלְמָא, קָא מַשְׁמַע לָן פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, כֵּיוָן דְּיָהִיב לְמִסְכְּנֵי, הַאי פִּזּוּרָא יָאוּת. מַאי וְנוֹסָף עוֹד. בְּכֹלָּא. וְנוֹסָף עוֹד בְּעוּתְרָא. וְנוֹסָף עוֹד בְּחַיֵּי. AND ON THE DAY THAT THE TABERNACLE WAS REARED UP. R. Hiya cited here the verse: “He hath scattered abroad, he hath given to the needy, his righteousness stands for ever” (Ps. 112, 9). ‘The term “scattered” here’, he said, ‘is to be interpreted in the light of the saying: “There is that scattereth, and increaseth all the more” (Prov. 11, 24), that is, increaseth in riches, increases in life.

הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, יֵשׁ מְפַזֵּר וְיוֹסֵף עוֹד, מַאי וְנוֹסַף. אֶלָּא הַהוּא אֲתָר דְּשָׁרֵי בֵּיהּ מִיתָה, הוּא גָּרִים לֵיהּ דְּיִתוֹסַף מֵחַיִים דִּלְעֵילָּא לְאוֹסְפָא לֵיהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי חִיָּיא, קְרָא אַסְהִיד, דְּכָל מַאן דְּיָהִיב לְמִסְכְּנֵי, אִתְעַר אִילָנָא דְּחַיֵּי, לְאוֹסְפָא לְהַהִיא אִילָנָא דְּמוֹתָא, וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חַיִּים וְחֵדוּ לְעֵילָּא. וּבַר נָשׁ דְּגָרִים דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי קָאִים עָלֵיהּ, וְהַהוּא אִילָנָא דְּמוֹתָא אַגִּין עֲלוֹי. וּבְגִין כַּךְ וְנוֹסַף עוֹד. (כמה דאת אמר) Besides, the term nosaf(increaseth) has the secondary meaning of “gathering in”, thus pointing to the region of death. The verse thus says that such a man draws to himself, where death would otherwise have been, an increase of life from on high.’ R. Judah said, in the name of R. Hiya: ‘This verse testifies that whoever gives to the poor induces the Tree of Life to add of itself to the Tree of Death,¹The Shekinah. so that life and joy prevail on high, and so that that man, whenever in need, has the Tree of Life to stand by him and the Tree of Death to shield him.

(תהילים קי״ב:ט׳) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. מַאי עוֹמֶדֶת לָעַד. עוֹמֶדֶת עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, לְזַמְּנָא לֵיהּ קִיוּמָא וְחַיִּים, כְּמָה דְּאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ חַיִּים, וְאַתְעַר לְגַבֵּי חַיִּין, הָכִי נָמֵי יַהֲבִין לֵיהּ. וְאִינּוּן תְּרֵי אִילָנִין (יהבין ליה) קַיְימִין עָלֵיהּ לְשֵׁיזָבָא לֵיהּ, וּלְאוֹסְפָא לֵיהּ חַיִּין. The verse continues, “and his charity¹zidkatho=his righteousness; in later Hebrew=his charity. standeth for ever”, that is, it stands by him to provide him with life and strength; as he has awakened life, so will the two Trees stand by him to shield him and grant him an increase of life.’

רֵישָׁא תִּנְיָינָא, דְּאָזִיל בְּרֵישָׁא קַדְמָאָה, חוּשְׁבָּן דִּילֵיהּ חַמְשִׁין וְאַרְבַּע אֶלֶף, וְאַרְבַּע מְאָה. בַּר כָּל אִלֵּין מְמָנָן דִּתְחוֹת לְד' סִטְרִין, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. רֵישָׁא תְּלִיתָאָה, דְּאָזִיל בַּתְרַיְיהוּ, חַמְשִׁין וְשִׁבְעָה אֶלֶף, וְאַרְבַּע מְאָה. כְּגַוְונָא דְּנָטִיל יְמִינָא, הָכִי נָמֵי נָטִיל שְׂמָאלָא, הָכִי נָמֵי מִקַּמַּיְיהוּ, הָכִי נָמֵי מִבַּתְרַיְיהוּ. The second group contained fifty-four thousand and four hundred besides those of the lower grades, who were innumerable. The third group, which followed behind, contained fifty-seven thousand and four hundred.

כֵּיוָן דְּנָטִיל הַאי קַדְמָאָה, וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן. וְכֻלְּהוּ לֵיוָואֵי אַמְרֵי שִׁירָתָא, מָארֵי דְּתוּשְׁבְּחָן כֻּלְּהוּ מִסִּטְרֵיהּ. כְּדֵין (יחזקאל א׳:כ״א) כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים כְּתִיב. So soon as the first standard began to march the tabernacle was taken down, and all the Levites chanted hymns, and the lords of praise were all ranged there “for the spirit of the Hayoth was in the Ophanim (Wheels)”.

תָּנֵינָן אוֹרַיְיתָא בְּמָה אִשְׁתְּכָחַת. אֶשָּׁא חִוָּורָא, וְאֶשָּׁא אוּכָמָא עַל גַּבֵּי אֶשָּׁא חִוָּורָא. בִּתְרֵי אִשֵּׁי אִשְׁתְּכָחַת אוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, אֶשָּׁא חֲדָא הוּא, וְהַאי אִתְפְּלִג לְאַרְבָּעָה. מַיָּא חֲדָא אִיהוּ, וְהַאי אִתְפְּלִיג לְאַרְבַּע. רוּחָא חֲדָא אִיהוּ, וְהַאי אִתְפְּלִיג לְאַרְבַּע. Thus we have learnt that the Torah was written with black fire on white fire.

תְּלַת רֵישִׁין אִשְׁתְּכָחוּ (ס"א אתחברו) בְּמַשְׁרְיָין אִלֵּין. חוּשְׁבָּן דִּלְהוֹן, רֵישָׁא חֲדָא שִׁתִּין וּתְרֵי אֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה. רֵישָׁא ב', אַרְבְּעִין וְחַד אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מְאָה. רֵישָׁא תְּלִיתָאָה, תְּלַת וְחַמְשִׁין אֶלֶף וְאַרְבַּע מְאָה. בַּר כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין אַחֲרָנִין דְּאִתְפָּרְשָׁן בְּסִטְרַיְיהוּ, וְלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין. בַּר כַּמָה גַּרְדִּינֵי נִמוּסִין דְּאִינּוּן לְתַתָּא, חֲצִיפִין כְּכַלְבָּא, נַשְׁכִין כְּחַמָּרָא, וַוי מַאן דְּאִשְׁתְּכַח גַּבַּיְיהוּ, וְדִינָא דִּלְהוֹן בְּסִטְרָא רְבִיעָאָה. Now the third standard also had under it three divisions. One contained sixty-two thousand and seven hundred; the second forty-one thousand and five hundred; whilst the third contained fifty-three thousand and four hundred. All this besides all the other grades scattered all around them, grades upon grades innumerable, as well as lower grades, executioners, who have the impudence of a dog and bite like an ass. Woe to whoever finds himself near them and under their judgement!

אֶלָּא ודַּאי לָא אַהְדָּר אַנְפּוֹי מִנַּיְיהוּ, וּמָה עֲבִיד בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁארִי אֲרוֹנָא לְמִשְׁרֵי. אָמַר מֹשֶׁה שׁוּבָה יְיָ, כְּדֵין שָׁארֵי אֲרוֹנָא, וּשְׁכִינְתָּא קָאִים בְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְאַנְפִּין לָקֳבְלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְלָקֳבְלֵיהּ דַּאֲרוֹנָא. (ובגין כך) וּכְדֵין כֹּלָּא כָּלִיל (לגווה) לְכַוְּונָא, לַאֲרוֹנָא, וּלְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא דְּיִשְׂרָאֵל גָּרְמוּ לְבָתַר, דִּכְתִּיב וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים. The truth is that when Moses said “Return, O Lord”, and the ark rested, the Shekinah turned back and stood on the other side of the ark,¹i.e. instead of between the ark and Israel, as during the journey. but her countenance turned both towards Israel and towards the ark. Israel, however, caused afterwards the turning away of the Shekinah from them. So we read: And the people were as murmurers (K’mithonnim).¹A play upon the Hebrew word, which contains two Nuns of ordinary shape, their faces, as it were, being away from Israel.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֲנָא דְּאַמָרָן מִסִּפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, דְּאָמַר דְּבֵין בְּהַאי גִּיסָא, וּבֵין בְּהַאי גִּיסָא, אִתְהַדָּר. אָמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר קָאָמַר, אֲבָל דָּא דַּאֲמֵינָא, הָכִי תִּשְׁכַּח בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. Said R. Eleazar: ‘What I said I found in the Book of R. Yeba the Elder.’ R. Simeon replied: ‘What he said is rightly said, but you will find my exposition in the book of R. Hamnuna the Elder, and this is assuredly the right exposition.’

תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּבָעֵינָן לְאִסְתַּכְּלָא בִּלְבוּשָׁא, הַשְׁתָּא הַאי קְרָא הָכִי קָאָמַר, דְּבַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, וְיָהִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עוּתְרָא, בְּגִין דְּיִזְכֵּי בֵּיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְיִשְׁתְּאַר לְגַבֵּיהּ קֶרֶן. מַאי קֶרֶן. הַהוּא דְּאִיהוּ קַיָּים, דְּאִיהוּ אֲתָר לְאִתְצַרְרָא בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַשְׁאָרָא אֲבַּתְרֵיהּ (נ"א עותריה) לְהַאי קֶרֶן, וְהַאי קֶרֶן יְקַבֵּל לֵיהּ, בָּתַר דְּיִפּוֹק מֵהַאי עָלְמָא. There is a man to whom the Holy One, blessed be He, gives a certain riches which he may enjoy in the next world and which may remain with him as a capital, to wit, the ever-enduring capital, which consists of the realm of the bundle of souls. It is thus incumbent on man to reserve and leave behind him that capital, which he will receive after he has left this world. This capital is indeed the Tree of Life belonging to the other world, the fruit of which alone has any place or room in this world.

בְּגִין דְּהַאי קֶּרֶן, הוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי דְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא קַיְּימָא בְּהַאי עָלְמָא, אֶלָּא הַהוּא אִיבָּא דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא אִיבָּא דִּילֵיהּ אָכִיל בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְהַקֶּרֶן קַיְּימָא לֵיהּ לְהַהוּא עָלְמָא, לְמִזְכֵּי בֵּיהּ בַּחַיִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא. This capital is indeed the Tree of Life belonging to the other world, the fruit of which alone has any place or room in this world. The good man thus enjoys its fruit in this world whilst the capital remains for him for the other world, where he obtains the superior celestial life.

וּמַאן דְּסָאִיב גַּרְמֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בָּתַר גַּרְמֵיהּ, וְלֵיתֵיהּ חָסֵר לְנַפְשֵׁיהּ וּלְגַרְמֵיהּ כְּלוּם. וְהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתְּאַר, וְלָא שַׁוְיֵהּ לָקֳבְלֵיהּ בִּדְחִילוּ, וּלְקַבְּלָא לֵיהּ לְעֵילָּא. כְּדֵין וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, וּלְמִזְכֵּי בְּהַהוּא עוּתְרָא, וַדַּאי אִישׁ אַחֵר יֹאכְלֶנּוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ״ז:י״ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ. בְּגִין כָּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי, בְּמַה דְּיָהִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא עָלְמָא, וּכְדֵין אָכִיל מִינֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, וְיִשְׁתְּאַר לְגַבֵּיהּ הַהוּא קֶרֶן לְעָלְמָא אַחֲרָא, לְמֶהֱוִי צְרוֹרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי. But if a man has sullied himself and followed his selfish desires, and “wanted nothing”, that is, abstained from gratifying no desire, then that Tree remains apart and will not acknowledge him on high, for “God giveth him not power to eat thereof’ and to have the reward of that riches, “but a stranger eateth it”, as we read elsewhere: “He may prepare it, but the just shall put it on” (Job 27, 17). It thus behoves man to use what the Holy One, blessed be He, has given him so as thereby to merit the next world. He will thus enjoy of it in this world and have the capital left for the next world to be bound up in the bundle of life.’ Said R. Jose: ‘Assuredly it is so.’

תּוּ אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב אִם כָּכָה אַתְּ עוֹשֶׂה לִי הָרְגֵנִי נָא וְגוֹ' וְכִי מֹשֶׁה דְּאִיהוּ עָנָו מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא, בְּגִין דְּשָׁאִילוּ מִנֵּיהּ יִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל, מָסַר גַּרְמֵיהּ לַמִּיתָה, אֲמַאי. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַאי מִלָּה אוֹלִיפְנָא, וְרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, מֹשֶׁה לָא אַבְאִישׁ קַמֵּיהּ, וְלָא שָׁאַל לַמִּיתָה עַל דְּשָׁאִילוּ יִשְׂרָאֵל. R. Jose further said: ‘It is written: AND IF THOU DEAL THUS WITH ME, KILL ME, I PRAY THEE, OUT OF HAND…. Is it likely’, he asked, ‘that Moses, the meekest of men, should have wished death for himself just because the Israelites asked him for food?’ R. Abba said in reply: ‘There is a deep mystery here which I have learnt. Moses did no evil in His sight, and his asking for death was not by reason of Israel’s asking for food.

תָּא חֲזֵי, מֹשֶׁה אִתְאֲחָד, וַהֲוָה סָלִיק בְּמַה דְּלָא אִתְאֲחָד נְבִיאָה אַחֲרָא. (דהא אחיד צדקה הוי) וּבְשַׁעֲתָא דְאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. חַדֵּי מֹשֶׁה וְאָמַר, וַדַּאי הַשְׁתָּא הַהוּא שְׁלִימוּ בִּי אִשְׁתְּכַח. דְּהָא בְּגִינַי אִשְׁתְּכַח מָן לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּחָמָא מֹשֶׁה דְּאָהַדְרוּ לְנַחְתָּא לְדַרְגָּא אַחֲרָא, וְשָׁאִילּוּ בָּשָׂר, וְאָמְרֵי וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלוֹקֵל. אָמַר אִי הָכִי הוּא, הָא דַּרְגָּא דִּילִי פָּגִים. דְּהָא בְּגִינִי יֵיכְלוּן יִשְׂרָאֵל מָן בְּמַדְבְּרָא (קפ"א), הָא אֲנָא פְּגִימָא, וְאַהֲרֹן פָּגִים, וְנַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב פָּגִים. Mark now, that Moses was attached to a high grade to which no other prophet attained. And so when the Holy One, blessed be He, said to him, “Behold, I will cause to rain bread from heaven for you” (Ex. 16, 4), he rejoiced, saying: Verily, there is completeness found in me, seeing that it is for my sake that the manna is now provided for Israel. But when Moses saw that they lowered themselves again to the other grade, and asked for flesh, “If so”, he said, “my own grade must be blemished, since it was for my sake that the Israelites have the manna in the wilderness.”

אָמַר וְאִם כָּכָה אַתְּ עוֹשֶׂה לִי הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג, דַּחֲשִׁיבְנָא נוּקְבָּא בְּמֵיכְלָא דִּילָהּ, (ואנא נחית מן שמייא דאיהו דרגא עלאה, לנחתא לדרגא דנוקבא, ואנא עדיף מן שאר נביאי עלמא, ועל דא אמר ואל אראה (אחותי) ברעתי כמת ודאי לנחתא לדרגא תתאה. He therefore besought death for himself rather than fall from his high grade.