רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים פ״ט:ט״ז) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי, לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְמִזְכֵּי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְקָרִיב לְהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ מִמִּצְרָיִם, דְּהָא כְּדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ, וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא. דְּלָא יָתְבוּ תְּחוֹת רְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ, דְּסָלִיק עַל כֹּלָּא, דְּשַׁלִּיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין. R. Abba began a discourse with the verse: “Happy is the people that know the joyful shout; they walk, O Lord, in the light of thy countenance” (Ps. 89, 16). ‘Happy’, he said, ‘are Israel to whom the Holy One, blessed be He, gave the Holy Law and whom He taught His ways, how to cleave unto Him and observe the precepts of the Torah whereby to merit the world to come; and whom He brought near to Himself at the time when they went forth from Egypt. For then He took them away from a strange dominion and caused them to be united to His Name. Then they were called “the children of Israel”, to wit, free men entirely emancipated from any strange power, and united to His Name that is supreme over all, that rules over the upper beings and the lower;

וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן, קָרָא לוֹן (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּגַוְונָא (דקדושה) עִלָּאָה (ועל דא). קָטַל (ס"א וקטל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְשָׁרָא קְטִירִין וְאֲסִּירִין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן, וְעָבִיד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא. וְעַל דָּא לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא מַלְאָךְ, וְלָא שָׂרָף, אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחֲנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא, וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין, וְלָאו אִינּוּן בִּרְשׁוּתָא דִּשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִּידֵיהּ. and out of His love for them He designated them “Israel my firstborn” (Ex. 4, 22), on the celestial pattern. Then He slew every firstborn on high and below, set free the bondmen and prisoners, the upper and the lower ones, so as to free Israel completely. Hence the Holy One, blessed be He, did not send an angel or a seraph, but performed the deed Himself. Furthermore, He alone, being all-knowing, could distinguish and discern and set free the bondmen, things not within the power of any messenger but only within His own. Now on that night when the Holy One, blessed be He, was about to slay all those firstborn, the angels came forward to sing their song of praise before Him. He said to them: “This is not the time for it, as another song my children on earth are about to sing.” Then at the division of the night the north wind bestirred itself, and the Holy One, blessed be He, executed judgement and Israel broke forth in loud songs of praise. Then He made them free men, freed from every bondage; and the angels and all the celestial hosts hearkened unto the voice of Israel.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָטְלָא כָּל אִינּוּן בְּכוֹרֵי כְּמָה דְּאִתְּמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּרָמַשׁ לֵילְיָא, אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קַמֵּיהּ, אָמַר לוֹן, לָאו עִידָּן הוּא דְּהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא, מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין עֲבַד נוּקְמִין, וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִּין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם, (ס"א וישראל מזמרין ואמרין הלילא בקול רם) וּכְדֵין עֲבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא, וּמַלְאָכִין עִלָּאֵי, וְכָל מַשִׁרְיָין כֻּלְּהוּ, הֲווֹ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ, רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן, מֵהַהוּא דָּמָא, וּמִדָּמָא דְּפִסְחָא, בִּתְלַת רְשִׁימִין. (שמות י״ב:כ״ג) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. After Israel had circumcised themselves they marked their houses with that blood and with the blood of the paschal lamb in three spots, to wit, “the lintel and the two side-posts” (Ibid. 12, 22).

מַאי טַעְמָא. הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְּאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וּמְחַבְּלָא כַּד אִיהוּ נָפִיק, וְחָמֵי הַהוּא דָּמָא דְּהֲוָה רָשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא, חָיִיס עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי וְקָטִיל בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְלֹא שְׁלִיחַ אַחֲרָא, רְשִׁימָא דָּא דְּעַל פִּתְחָא לָמָּה, וְהָא כֹּלָּא גַּלֵי קַמֵּיהּ. וְתוּ, מַהוּ וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, וְלֹא יַשְׁחִית מִבָּעֵי לֵיהּ. For when the destroying angel went forth and saw the mark of the holy sign on that door he had compassion on Israel, as it is written: “the Lord will compassionately pass over the door” (Ibid. 23). There is a certain difficulty here. For since the Holy One Himself was to come and slay in the land of Egypt, what need was there for a sign on the door, seeing that all is revealed before Him? Further, what signifies “and [He] will not suffer the destroyer” (Ibid.)? We should have expected “and [He] will not destroy”.

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:כ״ט) וַיְיָ הִכָּה כָל בְּכוֹר. וַיְיָ: הוּא וּבֵית דִּינוֹ. וְהַהוּא בֵּי דִּינָא הָכָא אִשְׁתְּכַח. (ס"א מכאן דבכלא) וּבְכֹלָּא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא. דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח מְחַבְּלָא. But the truth is as follows. It is written, and “the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt” (Ibid. 29). Now “and the Lord” (V-TETRAGRAMMATON) everywhere denotes “He together with His tribunal”, and on any such occasion it behoves man to exhibit some visible act in order to be saved. It is thus of importance to have sacrifices offered on the altar so as to keep at a distance the Destroyer during a service.

הַאי בְּעוֹבָדָא, וּבְזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ הַאי, כְּגוֹן רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא, וּמָארֵיהוֹן דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא קַיְימִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעֵינָן מִלִּין, צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא (ס"א ברוחא ונפשא) כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהָא אִתְּמַר, וּבְמָה. בַּשּׁוֹפָר. (לאחזאה שופר) לְאַתְּעָרָא שׁוֹפְרָא אַחֲרָא. וַאֲנָן מְפִיקִין בְּהַהוּא קָלָא, רַחֲמֵי וְדִינָא כַּחֲדָא, כֹּלָּא כַּדְקָא יָאוּת. כְּמָה דְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, אַפִּיק קָלָא דְּאִיהוּ כְּלָלָא כַּחֲדָא. וּלְאַתְעֲרָא רַחֲמֵי קָאַזְלֵינָן, וּלְתַּבְּרָא מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהַאי יוֹמָא. וְכַד רַחֲמֵי מִתְעָרִין, כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין עִלָּאִין נַהֲרִין מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא. כְּדֵין (משלי ט״ז:ט״ו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. The same applies to the New-Year Day, the Day of Judgement, when the lords of the evil tongue rise up against Israel; it is then that we need prayer and supplication, and, in addition, some outward and visible act. This act consists in blowing the trumpet, the sound of which wakes into action another trumpet. We thereby bring about the working of Mercy and Rigour at one and the same time, like the celestial trumpet that emits a combined sound. Our object is to awaken Mercy and to bring about the subjection of the Masters of Rigour so that they may be impotent on that day. And so when the powers of Mercy are awakened, all the celestial lamps are lit on both sides, and then “In the light of the King’s countenance is life” (Prov. 16, 15).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא (רבא) אִתְכְּוָון לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין לְתַתָּא, וַהֲוָה קָרִיב קְטוֹרֶת בּוּסְמִין, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כְּדֵין בּוּצִינִין עִלָּאִין נַהֲרִין, וְאִתְקְטַר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וְחִדוּ וְחֶדְוָותָא אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטוֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וְעַל דָּא בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. So at the moment when the priest is about to kindle the lamps here below and offers up the perfumed incense, the celestial lights are kindled and all is linked together so that joy and gladness pervade all the worlds. So Scripture says: “Ointment and perfume rejoice the heart” (Prov. 27, 9). This, then, is the full import of “When thou lightest the lamps”.’