(במדבר כ׳:כ״ד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְגו'. הַאי קְרָא אִתְּמַר וְאוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּדִינָא וּקְשׁוֹט, וְלֵית מַאן דְּאַקְשֵׁי לָקֳבְלֵיהּ, וְיִמְחֵי בִּידֵיהּ, וְיֵימַר לֵיהּ מַה עַבְדַת, וְכִרְעוּתֵיהּ עָבֵד בְּכֹלָּא. LET AARON BE GATHERED UNTO HIS PEOPLE, ETC. R. Hiya adduced here the verse: “Wherefore I praised the dead which are already dead”, etc. (Eccl. 4, 2).

אֶלָּא, וַדַּאי כָּל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא אִתְּמָרוּ, וְהָא אִתְּמַר, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, אִילּוּ לָא כְּתִיב יַתִּיר, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי, אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב שֶׁכְּבָר מֵתוּ, אִשְׁתְּכַח מִלָּה אַחֲרָא בְּחָכְמְתָא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ: זִמְנָא אַחֲרָא אִסְתְּלָקוּ מִן עָלְמָא, וְאִתְתָּקַּן בְּעַפְרָא, (דאזדמנא די ממנא עליה ומית בחיי עלמא דבגין דיתתקן (ס"א דאזדמנא עליה ותב בהאי עלמא בגין דיתתקן) (ס"א דממנא עליה ומית בהאי עלמא ואתתקן בעפרא בגין דיתתקן באתר דישתלים זמניה מת הא ודאי דא הוא שבחא משאר מתי עלמא אי תימא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא הא כתיב לא תקום וגו') בתר דאשתלים זמניה מית ודאי הוא שבחא משאר מתי עלמא. אי תימא לא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא, דכתיב לא תקום פעמים צרה) כָּל שֶׁכֵּן דְּהָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא זִמְנָא וּתְרֵין, וְדָא וַדַּאי, אַתְרֵיהּ אִתְתָּקַּן בִּשְׁבָחָא יַתִּיר מֵאִינּוּן חַיֵּי, דְּעַד לָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא. We must, however, look at the words which follow, “which are already dead”. This refers to one who has already died but who has the opportunity to return to this world in order that he may rectify (his previous life); verily this one is more to be praised than the other dead, because he has received his punishment, and he is more to be praised than the living who have not yet received their punishment.

וְעַל דָּא כְּתִיב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא, אִלֵּין אִינּוּן חַיִּין, וְאִקְרוּן מֵתִים. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן מֵתִים, בְּגִין דְּהָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְּימֵי בְּהַאי עָלְמָא, מֵתִים אִינּוּן, וּמִבֵּין מֵתַיָּיא אָהַדְרוּ. וְעוֹד עַל עוֹבָדִין קַדְמָאִין קַיְימִין לְאַתְקְנָא, וְאִקְרוּן מֵתִים. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים, דְּעַד לָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְלָא קַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְיהוּ, וְלָא יַדְעֵי אִי זַכָּאן בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִי לָאו. Such a one is called “dead” because he has had a taste of death, and although he is in this world he is dead and has returned from the dead; whereas “the living who are still alive” have not yet had a taste of death, and have not received their punishment and do not know if they will be worthy of the other world or not.

תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין דְּזַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, אִינּוּן זַכָּאִין לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְאִינּוּן מָדוֹרֵהוֹן, יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, וְכָל דַּרְגִּין דִּלְהוֹן. דְּהָא הַהוּא אַתְרָא (ס"א חדוה) עִלָּאָה, לָא זַכָּאִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחמֵי לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. Observe, further, that the virtuous who are thought worthy to be “bound up in the bundle of the living” are privileged to see the glory of the supernal holy King, and their abode is higher than that of all the holy angels.

וְאִינּוּן דְּלָא זַכָּאן לְסַלְּקָא כָּל כַּךְ כְּאִינּוּן, (ס"א דוכתא, אית וכו') דּוּכְתָּיָיא אִית לוֹן לְתַתָּא כְּפוּם אוֹרְחַיְיהוּ, וְאִלֵּין לָא זַכָּאן לְהַהוּא אֲתָר, וּלְמֵחמֵי כְּמָה דְּחָמָאן אִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּקִיּוּמָא דְּעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר. וְאִי תֵּימָא מַאן עֵדֶן תַּתָּאָה. אֶלָּא דָּא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָה תַּתָּאָה, וְדָא קַיְּימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא, וְאַשְׁגָחוּתָא דְּהַאי עֵדֶן עָלֵיהּ (ולא יתיר), וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּהַאי גַּן, וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. while those who have not merited to ascend so high are assigned a lower place according to their deserts. They are stationed in the lower Eden, which is called “lower Wisdom”,

מַאי בֵּין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה. כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָּא. עֵדֶן עִלָּאָה, אִקְרֵי עֵדֶן דְּכַר, עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הַאי עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי גַּן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָּא, וְהַאי גַּן אִקְרֵי עֵדֶן, לְגַן דִּלְתַּתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּגַן תַּתָּאָה, אִתְהֲנוּן מֵהַאי עֵדֶן דְּעָלַיְיהוּ, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתוֹ. and between which and the higher Eden there is a difference as between darkness and light. These, then, are they whom Solomon called “the living who are still alive”,

וְעַל אִלֵּין אָמַר שְׁלֹמֹה, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה, דְּהָא אִלֵּין בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ. מַאן אִינּוּן. אִינּוּן שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא תְּרֵי זִמְנֵי, וְאִלֵּין אִקְרוּן כֶּסֶף מְזוּקָּק, דְּעָאל לְנוּרָא זִמְנִין וּתְרֵין, וְנָפִיק מִנֵּיהּ זוּהֲמָא, וְאִתְבָּרַר וְאִתְנָקֵי. (קהלת ד׳:ג׳) וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה. הַהוּא רוּחָא דְּקָאִים לְעֵילָּא, וְאִתְעַכָּב לְנַחְתָּא לְתַתָּא, דְּהַאי קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ, וְלֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא, וְאִית לֵיהּ מְזוֹנָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא. but the others “who have already died” and who have received their punishment once and twice are in a higher grade than they, and are called refined silver which has been purified of its dross. “And better than both is he which hath not yet been”; this refers to the spirit, which remains above and which delays to come down to earth, since it has not to receive any punishment, and it is nurtured with that supernal food above.

טַב מְכֻּלְּהוּ, מַאן דְּלָא אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אִתְגַּלְיָיא, וְכָל מִלּוֹי בִּסְתִּימָא אִינּוּן. דָּא הוּא זַכָּאָה חֲסִידָא, דְּנָטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְקִיֵּים לוֹן, וְאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. דָּא אִתְאֲחִיד וְאִתְהֲנֵי בְּדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, וְכֻלְּהוּ אִתְאַחֲדָן (ס"א אתוקדן) מֵחוּפָּה דְּהַאי. [Or, again, we may explain that] best of all is he that has not separated from God and is concealed in obscurity, the pious saintly ones that keep the precepts of the Law and study the Torah day and night: such a one reaches a higher grade than all other men, and all envy his canopy.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו, אִתְחֲלָשׁ חֵילָא דִּילֵיהּ, וְיָדַע דְּהָא אַתְּבַּר (תצוה קפ"א ע"א) דְּרוֹעָא יְמִינָא דִּילֵיהּ, וְאִזְדַּעְזְעָא כָּל גּוּפֵיהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה, הָא דְּרוֹעָא אַחֲרָא אוֹזִיפְנָא לָךְ (זמינית לך), וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן וְגוֹ', וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, הֵא אֶלְעָזָר יְהֵא לְגַבָּךְ, זִמְנָא (נ"א ימינא) דָא תֵּחוֹת אֲבוֹי. וְעִם כָּל דָּא לָא אַשְׁלִים אֲתָר בְּהַהוּא זִמְנָא כַּאֲבוֹי, דְּהָא עֲנָנֵי יְקָר אִסְתְּלָקוּ, וְלָא אָהַדְרוּ אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְּמֹשֶׁה, וְלָא בִּזְכוּתָא דְּאֶלְעָזָר. Now when God said to Moses, “Let Aaron be gathered to his people”, he was greatly distressed, as he knew that his right hand was being broken, and he trembled greatly, until God said to him, “Take Aaron and Eleazar his son”, as if to say: “Moses, see, I have prepared for thee another right hand”. And for all that, Eleazar did not completely fill the place of his father, since the clouds of glory departed on Aaron’s death and did not return save for the merit of Moses, and not of Eleazar.

(במדבר כ׳:כ״ז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹ'. אֲמַאי לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. אֶלָּא, בְּגִין דְּאַהֲרֹן הֲוָה רְחִימָא דְּעַמָּא, יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְלָא יֵימְרוּן דְּהָא אִתְנְגִיד עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה. וּמֹשֶׁה מָשִׁיךְ לְאַהֲרֹן בְּמִלִּין, עַד דְּסָלִיקוּ לְטוּרָא, וְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאן, בְּשַׁעֲתָא דְּאַפְשִׁיט מֹשֶׁה לְבוּשֵׁי דְּאַהֲרֹן, וְאַלְבִּישׁ לוֹן לְאֶלְעָזָר. AND MOSES DID AS THE LORD COMMANDED, ETC. Why did they go up “in the sight of all the congregation”? Aaron was most dearly beloved of all the people, and therefore, so that they should not say that he was laid out by Moses, they all saw when he stripped Aaron of the garments and put them on Eleazar.

מַאי טַעֲמָא מֹשֶׁה (נ"א ולאהרן). אֶלָּא מֹשֶׁה אַלְבִּשִׁינוּן לְאַהֲרֹן כַּד סָלִיק לְכַהֲנָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיַלְבֵּשׁ מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וּכְתִיב (ויקרא ח׳:ז׳) וְיַלְבֵּשׁ אוֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל. הַשְׁתָּא. מֹשֶׁה אַעְדֵּי מִנֵּיהּ, מַה דְּיָהַב לֵיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ, מַה דְּיָהַב לֵיהּ. וְתַרְוַויְיהוּ אַפְשִׁיטוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן מִכֹּלָּא, וּמֹשֶׁה אַעְדֵּי לְבַר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגוֹ. וְעַד דְּאַעְדֵּי מֹשֶׁה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַעְדֵּי, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. Why was Moses chosen for this task? Because Moses had put them on Aaron when he was invested with the priesthood; so now he stripped him of what he had given him, while God stripped him of what He had given him, Moses stripping without and God within.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן. אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן, עַרְסָא וּמְנַרְתָּא דְּדַהֲבָא דְּנַהֲרָא. וּמִדִּידֵיהּ נָטִיל, מֵהַהוּא מְנַרְתָּא דְּהֲוָה דָּלִיק בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִמְנֵי וְאַסְתִּים פּוּם מְעַרְתָּא וְנַחְתּוּ. God prepared for Aaron a bed and a candlestick of gold with a light, taken from the candlestick which he used to light twice a day, and He closed the mouth of the cave and they descended.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, פּוּם מְעַרְתָּא הֲוָה פְּתִיחָא, דְּכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאן לְאַהֲרֹן שָׁכִיב, וּבוּצִינָא דִּמְנַרְתָּא דָּלִיק קַמֵּיהּ, וְעַרְסֵיהּ נָפִיק וְעָיִיל, וַעֲנָנָא חַד קָאִים עָלֵיהּ. וּכְדֵין יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל דְּהָא אַהֲרֹן מִית. וְחָמוּ דְּהָא אִסְתְּלָקוּ עֲנָנֵי כָּבוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וְגוֹ', וְהָא אוּקְמוּהָ. וְעַל דָּא בָּכוּ לְאַהֲרֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, גּוּבְרִין וְנָשִׁין וְטָף, דְּהָא רְחִימָא מְכֻּלְּהוּ הֲוָה. R. Judah said: ‘The mouth of the cave was left open and all Israel saw Aaron Iying there and the light burning before him and his bed being taken out and in, with a cloud resting on it, and then they knew that Aaron was dead, besides which they saw that the clouds of glory had departed. Therefore all the house of Israel, men, women and children, wept for Aaron because he was most beloved of all.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הָנֵי תְּלָתָא אָחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, אֲמַאי לָא אִתְקָבָרוּ בְּאֲתָר חַד, וְשַׁיְיפִין אִתְבַּדְרוּ, חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בְּאֲתָר אַחֲרָא. אֶלָּא אִית דְּאַמְרֵי, בַּאֲתָר דְּבָעָאן יִשְׂרָאֵל לְאִסְתַּכְּנָא בֵּיהּ, מִית כָּל חַד וְחַד, בְּגִין לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ, וְאִשְׁתֵּזְבוּן, אֲבָל כָּל חַד וְחַד מִית כַּדְּקָא חֲזֵי עָלַיְיהוּ. מִרְיָם בְּקָדֵשׁ, בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. אַהֲרֹן לִסְטַר יְמִינָא. מֹשֶׁה כַּדְּקָא חֲזֵי לֵיהּ. אָחִיד הַהוּא טוּרָא לְטוּרָא דְּאַהֲרֹן, וְכָנִישׁ לִקְבוּרָתָא דְּמִרְיָם לְגַבֵּי הַהוּא טוּרָא, אָחִיד לִתְרֵי סִטְרֵי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי הַר הָעֲבָרִים, דִּתְרֵי סִטְרֵי טוּרָא דִּמְעַבְרֵי, וְאָחִיד לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא. R. Simeon said: ‘Why were not these three holy brethren buried in one place? Some say that each was buried in a place where Israel was destined to be in danger, so as to protect them, but in truth each died in the fitting place, Miriam in Kadesh, between the north and the south, Aaron on the right side, and Moses in his fitting place, which was connected [by underground passages] both with the mountain where Aaron died and with the grave of Miriam.

(במדבר כ׳:כ״ד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְגו'. הַאי קְרָא אִתְּמַר וְאוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּדִינָא וּקְשׁוֹט, וְלֵית מַאן דְּאַקְשֵׁי לָקֳבְלֵיהּ, וְיִמְחֵי בִּידֵיהּ, וְיֵימַר לֵיהּ מַה עַבְדַת, וְכִרְעוּתֵיהּ עָבֵד בְּכֹלָּא. LET AARON BE GATHERED UNTO HIS PEOPLE, ETC. R. Hiya adduced here the verse: “Wherefore I praised the dead which are already dead”, etc. (Eccl. 4, 2).

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים. וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא מְשַׁבַּח לְמֵתַיָּיא יַתִּיר מִן חַיָּיא, וְהָא לָא אִקְרֵי חַי אֶלָּא מַאן דְּאִיהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהַאי עָלְמָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, וְהָא (בראשית ו' ע"א, קס"ד ע"א, ר"ז ע"ב) אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְרָשָׁע דְּלָא אָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט אִקְרֵי מֵת, וְאִיהוּ מְשַׁבֵּחַ לַמֵּתִים מִן הַחַיִּים. How could King Solomon praise the dead more than the living, seeing that only he is called “living” who walks in the way of truth in this world, while the wicked man who does not walk in the way of truth is called “dead”?

אֶלָּא, וַדַּאי כָּל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא אִתְּמָרוּ, וְהָא אִתְּמַר, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, אִילּוּ לָא כְּתִיב יַתִּיר, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי, אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב שֶׁכְּבָר מֵתוּ, אִשְׁתְּכַח מִלָּה אַחֲרָא בְּחָכְמְתָא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ: זִמְנָא אַחֲרָא אִסְתְּלָקוּ מִן עָלְמָא, וְאִתְתָּקַּן בְּעַפְרָא, (דאזדמנא די ממנא עליה ומית בחיי עלמא דבגין דיתתקן (ס"א דאזדמנא עליה ותב בהאי עלמא בגין דיתתקן) (ס"א דממנא עליה ומית בהאי עלמא ואתתקן בעפרא בגין דיתתקן באתר דישתלים זמניה מת הא ודאי דא הוא שבחא משאר מתי עלמא אי תימא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא הא כתיב לא תקום וגו') בתר דאשתלים זמניה מית ודאי הוא שבחא משאר מתי עלמא. אי תימא לא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא, דכתיב לא תקום פעמים צרה) כָּל שֶׁכֵּן דְּהָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא זִמְנָא וּתְרֵין, וְדָא וַדַּאי, אַתְרֵיהּ אִתְתָּקַּן בִּשְׁבָחָא יַתִּיר מֵאִינּוּן חַיֵּי, דְּעַד לָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא. We must, however, look at the words which follow, “which are already dead”. This refers to one who has already died but who has the opportunity to return to this world in order that he may rectify (his previous life); verily this one is more to be praised than the other dead, because he has received his punishment, and he is more to be praised than the living who have not yet received their punishment.

וְעַל דָּא כְּתִיב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא, אִלֵּין אִינּוּן חַיִּין, וְאִקְרוּן מֵתִים. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן מֵתִים, בְּגִין דְּהָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְּימֵי בְּהַאי עָלְמָא, מֵתִים אִינּוּן, וּמִבֵּין מֵתַיָּיא אָהַדְרוּ. וְעוֹד עַל עוֹבָדִין קַדְמָאִין קַיְימִין לְאַתְקְנָא, וְאִקְרוּן מֵתִים. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים, דְּעַד לָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְלָא קַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְיהוּ, וְלָא יַדְעֵי אִי זַכָּאן בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִי לָאו. Such a one is called “dead” because he has had a taste of death, and although he is in this world he is dead and has returned from the dead; whereas “the living who are still alive” have not yet had a taste of death, and have not received their punishment and do not know if they will be worthy of the other world or not.

תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין דְּזַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, אִינּוּן זַכָּאִין לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְאִינּוּן מָדוֹרֵהוֹן, יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, וְכָל דַּרְגִּין דִּלְהוֹן. דְּהָא הַהוּא אַתְרָא (ס"א חדוה) עִלָּאָה, לָא זַכָּאִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחמֵי לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. Observe, further, that the virtuous who are thought worthy to be “bound up in the bundle of the living” are privileged to see the glory of the supernal holy King, and their abode is higher than that of all the holy angels.

וְאִינּוּן דְּלָא זַכָּאן לְסַלְּקָא כָּל כַּךְ כְּאִינּוּן, (ס"א דוכתא, אית וכו') דּוּכְתָּיָיא אִית לוֹן לְתַתָּא כְּפוּם אוֹרְחַיְיהוּ, וְאִלֵּין לָא זַכָּאן לְהַהוּא אֲתָר, וּלְמֵחמֵי כְּמָה דְּחָמָאן אִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּקִיּוּמָא דְּעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר. וְאִי תֵּימָא מַאן עֵדֶן תַּתָּאָה. אֶלָּא דָּא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָה תַּתָּאָה, וְדָא קַיְּימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא, וְאַשְׁגָחוּתָא דְּהַאי עֵדֶן עָלֵיהּ (ולא יתיר), וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּהַאי גַּן, וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. while those who have not merited to ascend so high are assigned a lower place according to their deserts. They are stationed in the lower Eden, which is called “lower Wisdom”,

מַאי בֵּין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה. כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָּא. עֵדֶן עִלָּאָה, אִקְרֵי עֵדֶן דְּכַר, עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הַאי עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי גַּן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָּא, וְהַאי גַּן אִקְרֵי עֵדֶן, לְגַן דִּלְתַּתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּגַן תַּתָּאָה, אִתְהֲנוּן מֵהַאי עֵדֶן דְּעָלַיְיהוּ, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתוֹ. and between which and the higher Eden there is a difference as between darkness and light. These, then, are they whom Solomon called “the living who are still alive”,