(במדבר כ״ב:ב׳) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר וְגוֹ'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיַּרְא, מַאי רְאִיָה חָמָא. רְאִיָה וַדַּאי מַמָּשׁ חָמָא בְּמַשְׁקוּפָא דְּחָכְמְתָא, וְחָמָא בְּעֵינוֹי. חָמָא בְּמַשְׁקוּפָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ו:ח׳) (ק"מ ע"ב) וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן. מַאי בְּעַד הַחַלּוֹן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שופטים ה׳:כ״ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (אלא) (ס"א ודאי) חַלוֹן דְּחָכְמְתָא דִּזְנָבֵי שׁוּלֵיהוֹן דְּכֹכָבַיָּא, וְאִינּוּן חַלוֹנֵי דְּחָכְמְתָא. וְחַד חַלוֹן אִית דְּכָל חָכְמְתָא בֵּיהּ שַׁרְיָא, וּבָהּ חָמֵי מַאן דְּחָמֵי בְּעִקָרָא דְּחָכְמְתָא. אוּף הָכָא וַיַּרְא בָּלָק, בְּחָכְמְתָא דִּילֵיהּ. AND BALAK THE SON OF ZIPPOR SAW, ETC. What did he see? He saw both through the window of wisdom and with his physical eyes. The tails of the skirts of the stars are the windows of wisdom, and there is one window through which the very essence of wisdom can be seen. So Balak saw with his own particular wisdom.

בֶּן צִפּוֹר, כְּמָה דְּאָמְרוּ. אֲבָל בֶּן צִפּוֹר מַמָּשׁ, דְּהָא חֲרָשׁוֹי הֲווֹ בְּכַמָּה זִינִין דְּהַהוּא צִפּוֹר, נָטִיל צִפּוֹר, מְכַּשְׁכֵּשׁ בְּעִשְׂבָּא, מִפְרַח בַּאֲוִירָא. עָבִיד עוֹבָדִין וְלָחִישׁ לְחִישֵׁי, וְהַהוּא צִפּוֹר הֲוָה אָתֵי, וְהַהוּא עִשְׂבָּא בְּפוּמֵיהּ, (ס"א מפרח באוירא) מְצַפְצְפָא קַמֵּיהּ. וְאָעִיל לֵיהּ בִּכְלוּב חַד. מְקַטֵר קְטַרְתִּין קַמֵּיהּ, וְאִיהוּ אוֹדַע לֵיהּ כַּמָה מִלִּין. עָבִיד חֲרָשׁוֹי, וּמְצַפְצְפָא עוֹפָא, וּפָרַח וְטָס לְגַבֵּי גְּלוּי עֵינַיִם, וְאוֹדַע לֵיהּ. וְאִיהוּ אָתֵי. וְכָל מִלּוֹי בְּהַהוּא צִפּוֹר הֲווֹ. He was the “son of a bird”,¹Zippor means, in Hebrew, “bird”. for he used birds for all his magic arts. He used to mark a bird plucking a herb or flying through the air, and on his performing certain rites and incantations that bird would come to him with grass in its mouth and he would put it in a cage. He would tie knots before it and it would tell him certain things. He would perform his magic arts and the bird would chirp and fly away to the “open of eye” and tell him, and then return.

יוֹמָא חַד עֲבַד עוֹבָדוֹי, וְנָטִיל הַהוּא צִפּוֹר, וּפָרַח וְאָזִיל וְאִתְעַכָּב, וְלָא אָתָא. הֲוָה מִצְטַעֵר בְּנַפְשֵׁיהּ. עַד דְּאָתָא, חָמָא חַד שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא דְּטָס אֲבַתְרֵיהּ, וְאוֹקִיד גַּדְפּוֹי. כְּדֵין חָמָא מַה דְּחָמָא, וְדָחִיל מִקַּמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מַה שְׁמֵיהּ דְּהַהוּא צִפּוֹר. יָדוּ"עַ. וְכָל אִינּוּן דִּמְשַׁמְשֵׁי וְיַדְעֵי לְשַׁמְשָׁא בְּהַהוּא צִפּוֹר, לָא יַדְעִין חֲרָשׁוֹי, כְּמָה דְּהֲוָה יָדַע בָּלָק. One day he performed his arts and took the bird, and it flew away but did not return. He was greatly distressed, until he saw it coming with a fiery flame following it and burning its wings. Then he saw strange things and became afraid of Israel. The name of that bird is known, but none can make use of it for magic arts with the same effect as Balak.

וְכָל חָכְמְתָא דְּהֲוָה יָדַע, בְּהַהוּא צִפּוֹר הֲוָה יָדַע. וְהָכִי הֲוָה עָבִיד. גָּחִין קַמֵּיהּ, וְקָטִיר קְטַרְתָּא חָפֵי רֵישֵׁיהּ, וְגָחִין וְאָמַר. אִיהוּ אָמַר הָעָם, וְצִפָּרָא אָתִיב יִשְׂרָאֵל, אִיהוּ אָמַר מְאֹד, וְצִפָּרָא אָתִיב רַב. עַל שׁוּם רַב עִלָּאָה דְּאָזִיל בְּהוּ. שִׁבְעִין זִמְנִין צִפְצְפוּ דָּא וְדָא. אִיהוּ אָמַר דַּל, וְצִפָּרָא אָמַר רַב. כְּדֵין דָּחִיל, דִּכְתִּיב וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, רַב הוּא וַדַּאי. All his wisdom was through that bird. He covered his head and crawled before it, saying “The people”, and the bird answered “Israel”. He said “exceedingly” and the bird answered “numerous”. Seventy times they thus chirped to one another, with the result that he was seized with fear, as it says: “And Moab was sore afraid of the people, for they were many”.

וּבְזִינֵי חַרְשִׁין (ס"א דקסריא"ל) דְּקַסְדִּיאֵ"ל (נ"א דכשדיא"ל) קַדְמָאָה, אַשְׁכְּחָן, דְּצִפָּרָא דָּא הֲווֹ עַבְדִּין לֵיהּ בְּזִמְנִין יְדִיעָן, מִכֶּסֶף מְעֻרָב בְּדַהֲבָא, רֵישָׁא דְּדַהֲבָא. פּוּמָא דְּכֶסֶף. גַּדְפּוֹי מִנְּחֹשֶׁת קָלָל מְעֻרָב בְּכַסְפָּא. גּוּפָא דְּדַהֲבָא, נְקוּדִין דְּנוֹצֵי בְּכֶסֶף. רַגְלִין דְּדַהֲבָא. וְשַׁוְיָין בְּפוּמָא לִישָׁן דְּהַהוּא צִפּוֹר יָדוּ"עַ. In the descriptions of the magic of the ancient Kasdiel we find that they used to make a bird of this kind at stated times out of silver mingled with gold. Its head was of gold, its mouth of silver; its wings of polished brass mixed with silver; its body of gold, the dots on its wings of silver, and its legs of gold. They used to place in its mouth a tongue of that known bird

כְּתִיב (תהילים ס״ח:כ״ג) אָמַר יְיָ מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם. אִית לָן לְשַׁוָּואָה לִבָּא לִמְהֵימְנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מִלּוֹי מִלֵּי קְשׁוֹט, וּמְהֵימְנוּתָא סַגִּיא. דְּכֵיוָן דְּמִלָּה אָמַר, כֹּלָּא אִתְעָבִיד, וְדָא בַּר נָשׁ דָּחִיק לִבָּא, וְאָמַר לְכַמָּה שְׁנִין, וּלְכַמָה זִמְנִין יִשְׁתְּלִם דָּא, דְּאִיהוּ כַּךְ. כְּפוּם רַבְרְבָנוּ דִּילֵיהּ, דְּכָל עָלְמִין מַלְיָא יְקָרֵיהּ, הָכִי הוּא. מִלּוֹי בַּר נָשׁ זְעֵיר, וְכָל מִלּוֹי אִינּוּן לְפוּם שַׁעֲתָא, הָכִי הוּא לְפוּם שַׁעֲתָא. אֲבָל בְּתִיּוּבְתָּא, וּבָעוּתָא, וּבְעוֹבָדִין טָבִין, וּבְדִמְעִין סַגִּיאִין, אִיהוּ קַדִּישָׁא רַב וְעִלָּאָה עַל כָּל עָלְמָא, אַזְהִיר נְהוֹרֵיהּ, וְקָמִיט קְדוּשָׁתֵיהּ, לְגַבֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ. It is written: “The Lord said, I will bring again from Bashan, I will bring again from the depths of the sea” (Ps. 68, 23). God’s words are true and can be relied upon, for what He says is done.

אָמַר יְיָ, לְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַתְּעָרָא וּלְאָתָבָא מִבָּשָׁן, כָּל אִינּוּן דְּקַטְלוּ לוֹן חֵיוַת בָּרָא וְאַכְלוּ לוֹן. בְּגִין דְּאִית בְּעָלְמָא (ס"א אוף הכא מלך הבשן) אֲתָר מוֹתְבָא, דְּכָל חֵיוָן רַבְרְבָן, וְטוּרִין רָמָאִין וְסַגִּיאִין, וּטְמִירִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. וְעָרוֹד מַדְבְּרָא תַּקִּיפָא תַּמָּן, אִיהוּ עוֹג (בין) עֲרוֹדֵי דְּמַדְבְּרָא הֲוָה, וּשְׁכִיחַ תַּמָּן תּוּקְפָּא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, דְּכָל מַלְכֵי עָלְמָא, לָא יַכְלִין לְאַגָּחָא קְרָבָא בֵּיהּ, בְּגִין תּוּקְפָּא דְּבָשָׁן. וְאָתָא מֹשֶׁה, וְאָגַח בֵּיהּ קְרָבָא. In time to come God will arouse and bring back from Bashan all those who were killed and devoured by the wild beasts of prey. For there is in the world an abode of all great beasts, and lofty mountains where they hide. The mighty Og was among the wild asses of the wilderness, and his strength was there because he was the king of Bashan. No king could make war against him, till Moses came and did so.

סִיחוֹן: סַיְיחָא דְּמַדְבְּרָא הֲוָה סִיחוֹן. וְרָחְצָנוּ דְּמוֹאָב עָלֵיהּ הֲוָה. כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמוֹרִי. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל קַרְתָּא דְּסִיחוֹן, כָּרוֹזָא אִתְעַבָּר בְּמַלְכוּ דִּשְׁמַיָּא, אִתְכְּנָשׁוּ גֻּבְרִין שָׁלְטָנִין עַל שְׁאַר עַמִּין, וְתֶחֱמוּן מַלְכוּ דֶּאֱמוֹרָאָה הֵיךְ אִתְחָרַב בְּמַלְכוּ. Sihon was the colt of the wilderness, and the reliance of Moab was upon him. When Israel destroyed the city of Sihon, a herald traversed the kingdom of heaven saying: “Assemble, ye rulers of all the peoples, and see how the kingdom of the Amorite has been laid waste”.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, כָּל אִינּוּן שָׁלְטָנִין דַּהֲווֹ מְמָנִין עַל שֶׁבַע עֲמָמִין אִתְכְּנָשׁוּ, וּבָעוּ לְאַהַדָּרָא מָלְכוּ לְיוֹשְׁנָהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ תֻּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, אָהַדְרוּ לַאֲחוֹרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר כ״א:כ״ז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, אִינּוּן שִׁלְטוֹנִין מְמָנָן עָלַיְיהוּ דְּאִתְכְּנָשׁוּ, וַהֲווּ אַמְרֵי בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, מַאן הוּא דֵּין דְּחָרִיב לָהּ. תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן כִּדְבְּקַדְמֵיתָא, וְתֶהְדַּר מַלְכוּ לְיוֹשְׁנָהּ. At that time all the Governors of the seven nations (of Canaan) gathered together and sought to restore the kingdom to its former condition. But when they saw the power of Moses they turned back. Hence it is written: “Therefore the rulers said, Come ye to Heshbon, let the city of Sihon be built and established” (Num. 21, 27).

כַּד חָמוּ גְּבוּרְתָּא דְּמֹשֶׁה, וְשַׁלְהוֹבָא דְּמַלְכוּ, אָמְרוּ כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחוֹן. כֵּיוָן דִּכְתִּיב מֵחֶשְׁבּוֹן, אֲמַאי מִקִּרְיַת סִיחוֹן. דְּהָא קִרְיַת סִיחוֹן חֶשְׁבּוֹן הֲוָה, דִּכְתִּיב כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמוֹרִי. But when they saw the might of Moses they said: “A fire has gone out of Heshbon, a flame from the city of Sihon”. Why did they use both names? They said: All paths and ways are closed by the power of their leader.

אֶלָּא, שַׁלְהוֹבָא דְּמַלְכָּא שְׁמַיָא נָפַק, וְחָרִיב כֹּלָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן אַמְרִין תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן סְתָם, וְלָא אָמְרוּ חֶשְׁבּוֹן, דְּחָשִׁיבוּ דִּבְגִין כַּךְ יִתְבְּנֵי לְמוֹתָבָא דֶּאֱמוֹרָאָה, כְּדֵין אָתִיבוּ וְאָמְרוּ, לָא יָכִילְנָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל אָרְחִין וּשְׁבִילִין אִסְתָּתָמוּ בְּתֻּקְפָּא דְּרַב עִלָּאָה דִּלְהוֹן. אִי נֶהְדָּר וְנֵימָּא וְנִדְכַּר חֶשְׁבּוֹן דְּתִבָּנֶה, הָא אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן. אִי נֶהְדָּר וְנֵימָא (סתם) קִרְיַת סִיחוֹן, הָא לֶהָבָה יָצְאָה מִקִּרְיַת סִיחוֹן וַדַּאי. כֵּיוָן דְּהַהִיא שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא שַׁרְיָא תַּמָּן עָלָהּ, לֵית מַאן דְּיָכִיל לָהּ לְאַהְדָּרָא לָהּ לְיוֹשְׁנָהּ, דְּהָא מִכָּל סִטְרִין לֵית לָן רְשׁוּ. If we should say, Let Heshbon be rebuilt, behold, a fire has gone out of Heshbon; and if we say merely “the city of Sihon”, behold, a flame has issued from the city of Sihon. Since that flame of fire is there, none can prevail against it to restore the place to its former condition; on every side we are prohibited.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אוֹי לְךָ מוֹאָב, דְּהָא הַהוּא דְּהֲוָה מָגֵן עֲלָךְ, אַתְּבָּר. וּבְגִין כָּךְ מוֹאָב כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּמָגֵן דִּלְהוֹן אִתְּבַּר, כְּדֵין וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד. מַאי מְאֹד, יַתִּיר מִמּוֹתָא. Therefore, “Woe is thee, Moab”; he that was thy shield has been crushed. Seeing this, “Moab was sore afraid of the people”-more than of death, because they saw that Israel prevailed above and below, over their Chieftains and Rulers above, and over their chieftains and rulers below.

כִּי רַב הוּא. דְּהָא כְּדֵין אִיהוּ הֲוָה רַב, וְרַב הֲוָה זְעֵיר, דִּכְתִּיב (עובדיה א׳:ב׳) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם. וְיִשְׂרָאֵל הֲוָה רַב בַּאֲתָר עֵשָׂו, דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְרַב. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּחָמוּ דְּשַׁלְטוּ יִשְׂרָאֵל, עֵילָּא וְתַתָּא. דִּכְתִּיב אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי. אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אֵת כָּל. לְאַסְגָּאָה עֵילָּא וְתַתָּא, עֵילָּא, דְּאֲפִילּוּ מִשָּׁלְטָנֵיהוֹן רַבְרְבִין וְשָׁלְטָנִין דִּלְעֵילָּא. וַאֲפִילּוּ מִשָּׁלְטָנֵיהוֹן רַבְרְבָנִין וְשָׁלְטָנִין דִּלְתַּתָּא. וְעַל דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. וְעַל דָּא כִּי רַב הוּא, בַּאֲתָר דְּרַב בּוּכְרָא קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. Israel, in fact, was the “great one”, the elder and the holy one, and not Esau.¹The last 7 lines of the Hebrew text are not found in our translation.

תָּא חֲזֵי, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק צַדִּיק גָּמוּר הֲוָה, גַּבְרָא דְּהֲוָה עָאל לִפְנַי לִפְנִים, דְּעַיְילוּהּו לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אִתְכְּנָשׁוּ כָּל בְּנֵי מְתִיבְתָּא תַּמָּן, לְעַיְּינָא בְּדִינֵיהּ. וְכַךְ אָרְחוֹי דְּהַהוּא מְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, כַּד עַיְילֵי לֵיהּ לְדִינָא, כָּרוֹזָא נָפִיק וְאַכְרִיז, כָּל בְּנֵי מְתִיבְתָּא עוּלוּ לְאִדָּרָא טְמִירָא, וּבֵי דִּינָא מִתְכַּנְּשֵׁי. Now Joshua the son of Jehozedek was a perfectly righteous man, a man who penetrated to the innermost shrine, who was admitted to the Heavenly Academy. All the members of the Academy assembled to consider his case. For it is the rule there that when one is brought to be tried a herald proclaims: All members of the Academy enter the secret chamber. Then the Court assembles

וְהַהוּא רוּחָא דְּבַר נָשׁ סַלְּקָא עַל יְדֵי דִּתְרֵי מְמָנָן, כֵּיוָן דְּעָאל, קָרִיב לְגַבֵּי חַד עַמּוּדָא דְּשַׁלְהוֹבָא מְלָהֲטָא דְּקַיְּימָא תַּמָּן, ם וְאַגְּלִים בְּרוּחָא דַּאֲוִירָא דְּנָשִׁיב בְּהַהוּא עַמּוּדָא, וְכַמָּה אִינּוּן דְּסַלְּקִין לוֹן תַּמָּן. ם. בְּגִין דְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְחַדְּשֵׁי בָּהּ חִדּוּשִׁין, מִיַּד אַכְתּוּב לְגַבֵּי בְּנֵי ם מְתִיבְתָּא אִינּוּן מִלִּין, כְּדֵין כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְתִיבְתָּא אָתָאן לְמֵחמֵי לֵיהּ. אִינּוּן תְּרֵין מְמָנָן נָפְקִין, וְסַלְּקִין לֵיהּ לְהַהוּא מְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, מִיַּד קָרִיב לְגַבֵּי הַהוּא עַמּוּדָא, דְּאַגְלִים תַּמָּן. and the spirit of the man to be tried is brought up by two officers, and placed near a pillar of flashing flame which stands there and which is kept in shape by a current of air blowing on it. Now if any have on earth studied the Torah and given original explanations, their words have been immediately reported to the members of the Academy. They all now come to see him.

עָאל לִמְתִיבְתָּא, וְחָמָאן לֵיהּ. אִי מִלָּה כַּדְּקָא יָאוּת זַכָּאָה אִיהוּ, כַּמָה עִטְרִין מְנַצְצָן, מְעַטְּרִין לֵיהּ כָּל בְּנֵי מְתִיבְתָּא. וְאִי מִלָּה אַחֲרָא הֲוָה, וַוי לֵיהּ לְהַהוּא כִּסּוּפָא, דַּחְיָין לֵיהּ לְבַר, וְקָאִים גּוֹ עַמּוּדָא, עַד דְּעַיְילֵי לֵיהּ לְדִינָא, רַחֲמָנָא לִשֵׁיזְבָן. If his word was a fitting one, happy is he, for he is crowned with many radiant crowns by all the members of the Academy. If, however, his word was of another kind, alas for his disgrace. They thrust him outside, and he stands within the pillar until he is taken to his punishment. Heaven preserve us!

וְאִית אַחֲרָנִין דְּסַלְּקִין לוֹן תַּמָּן, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּפְלוּגְתָא בִּבְנֵי מְתִיבְתָּא, וְאַמְרֵי מַאן מוֹכַח, הָא פְּלוֹנִי דְּאוֹכַח מִלָּה. כְּדֵין סַלְּקִין לֵיהּ תַּמָּן, וְאוֹכַח הַהוּא מִלָּה בֵּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבֵין בְּנֵי מְתִיבְתָּא. וְאִית אַחֲרָנִין דְּסַלְּקִין לוֹן תַּמָּן לְדִינָא, וְדַיְינִין לֵיהּ תַּמָּן, לְבָרְרָא לוֹן, וּלְלַבְּנָא לוֹן. Others there are who are taken up there when the Holy One, blessed be He, is arguing with the members of the Academy and says: Who shall decide? Here is So-and-so, who will decide. And so they take him up there and he decides that matter in dispute between God and the members of the Academy. Others are taken up there to be chastised in order to become cleansed and purified.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי בְּלָא דִּינָא אִתְפְּטַר בַּר נָשׁ וְאִסְתַּלָּק מֵהַאי עָלְמָא. וְאִי בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, אֲמַאי אִתְּדָּן זִמְנָא אַחֲרִינָא. אָמַר לֵיהּ, הָכִי אוֹלִיפְנָא, וְהָכִי שְׁמַעְנָא, דְּהָא וַדַּאי בְּדִינָא אִסְתַּלָּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עָלְמָא, אֲבָל עַד לָא יֵיעוּל לִמְחִיצָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, סַלְקֵי לֵיהּ לְדִינָא, וְתַמָּן אִתְּדָּן בְּהַהוּא מְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. Said R. Jose to him: ‘If so, then a man departs this world without judgement; and if he departs after judgement, why is he judged a second time?’ He replied: ‘What I have learnt is that a man does indeed depart this world in judgement, but before he enters the place set aside for the righteous he is taken up to be tried (again) before the Heavenly Academy,

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

וְאִי תֵּימָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, דָּא הוּא הַזְמָנָה, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ דָּא הוּא בְּרָכָה. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל נְבָרֵךְ, הַזְמָנָה אַחֲרָא אִיהוּ, הַזְמָנָה דְּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. (ס"א דפומא) דְּקַדְמֵיתָא אִיהִי הַזְמָנָה לְכוֹס דִּבְרָכָה סְתָם. וְהַאי כּוֹס, כֵּיוָן דְּאַנְטִיל אִיהוּ הַזְמָנָה אַחֲרָא בְּמִלָּה דִּנְבָרֵךְ לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה דְּכָל מְזוֹנִין וּבִרְכָאן מִתַּמָּן נָפְקִין, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים, דְּעָלְמָא עִלָּאָה סָתִים אִיהוּ, וְלֵית לְגַבֵּיהּ הַזְמָנָה. אֶלָּא בְּדַרְגָּא דָּא כּוֹס דִּבְרָכָה. (במלה דנברך) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּמִן יוֹמָא דְּעָלְמָא עַד הַשְׁתָּא, לָא שְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין, וַדַּאי הָא אֲמֵינָא דְּדָא לָאו בַּר נָשׁ אִיהוּ. Said R. Judah: ‘Happy is our lot, for never till this moment have I heard these things. Assuredly I say that this is no son of man.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.

וְאִי תֵּימָא דְּגַיְירָהּ אֱלִימֶלֶךְ תַּמָּן. לָא. אֶלָּא כָּל אוֹרְחֵי בֵּיתָא, וּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא אוֹלִיפַת. אֵימָתַי אִתְגַיְּירַת. לְבָתַר כַּד אַזְלַת בְּנָעֳמִי, כְּדֵין אַמְרַת, (רות א׳:ט״ז) עַמֵּךְ עַמִּי וִאלהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בְּיוֹמֵי דְּדָוִד נָפְקָא. She was not made a Jewess by Elimelech, but she learnt all the ways of his house and the rules about food, and when she went with Naomi, then she was converted. Naamah came from the children of Ammon in the days of David.

כְּדֵין שָׁרָאת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל דָּוִד. אָמַר לֵיהּ, דָּוִד, כַּד כָּל עָלְמָא מָדִידְנָא, וְאַפִּילְנָא עַדְבִין, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הֲווֹ, דָּכִירְנָא מַה דְּעָבְדוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כְּתִיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ מֵהַהוּא זַרְעָא, הַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּהוּ. Then the holy spirit rested on David, saying: David, when I measured out all the earth and cast lots, then “Israel was the lot of his inheritance”, and I remember what Moab did to them.

כְּתִיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מְלֹא הַחֶבֶל. מַהוּ מְלֹא הַחֶבֶל. אֶלָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ס"א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַהֲוָה אָמַר, דָּא הוּא לְאַחֲיָיא, וְדָא הוּא לְקָטְלָא. וְהַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּאִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְקָטְלָא. בְּגִין כָּךְ אָחִיד בְּחֶבֶל, וּפָשִׁיט חֶבֶל, עַל מַה דְּעַבְדוּ בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. Hence it is written that David “measured them with the line”; All who were of that tribe and deserving of death the line seized.

וּמִדְיָן, גִּדְעוֹן שָׁצֵי כָּל הַהוּא זַרְעָא, דְּלָא אַשְׁאִיר מִנַּיְיהוּ, מִכָּל אִינּוּן דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּעֵיטָא, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. וּלְכֻלְּהוּ דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן דְּבָבוּ, וְנָטַל מִנַּיְיהוּ נוּקְמִין. אֲבָל אִי זְמִינִין לְמֵיתֵי מִנַּיְיהוּ טַב לְעָלְמָא, אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ וְאַפֵּיהּ עִמְּהוֹן, עַד דְּיָפִּיק הַהוּא טַב לְעָלְמָא, וּבָתַר כֵּן נָטִיל נוּקְמָא וְדִינָא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, חַבְרַיָּיא, אַתְקִינוּ מָאנֵי קְרָבָא בִּידַיְיכוּ, וְאַגָחוּ קְרָבָא. Midian was destroyed by Gideon, so that none were left of the seed which harmed Israel with counsel or in any other way. God cherishes enmity against all who harm Israel and takes vengeance on them, but if anything good for the world is destined to issue from them, He bears with them until that good has come forth, and then He punishes them.’ Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this is correct.’ Said the boy: ‘Now do you Companions prepare your weapons and join combat.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרַכוּ יְיָ (בראשית צ"ח) מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא זַמִּין לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַמִּין לְחֵילֵי שְׁמַיָא, דְּאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּשְׁאַר חַיָּילִין, וְשָׁתַף לְנִשְׁמְתָא דִּילֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בָּרַכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. חָתִים בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל בִּרְכָאן. R. Eleazar then discoursed on the verse: “Bless the Lord, ye angels, ye mighty of his”, etc. (Ps. 103, 20). ‘King David’, he said, ‘here invited the hosts of heaven which are the stars and constellations to bless the Holy One, joining his own soul with them, wherefore he concluded the Psalm with the words, “Bless the Lord, O my soul”.’

זַמִּין לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא לְבָרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בָּרַכוּ יְיָ מַלְאָכָיו וְגוֹ', וְעַד לָא אָתוּ יִשְׂרָאֵל, מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵּי וְשַׁלְּמֵי עֲשִׂיָּה. כֵּיוָן דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְקַיְימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נַטְלֵי עֲשִׂיָּיה מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִתְכְּלִילוּ בִּדְבָרוֹ. וּמִכְּדֵּין, עֲשִׂיָּה הֲוַת בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וּמַלְאָכִין קַדִישִׁין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יִשְׂרָאֵל גַּמְרִין וּשְׁלֵמִין עֲשִׂיָּיה. וְעַל דָּא גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִשְׁמוֹעַ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּנָטְלוּ עֲשִׂיָּיה מִנַּיְיהוּ, וְאִתְקָיָּים בְּהוּ. Before Israel came, the heavenly angels used to serve with the performance of ceremonies. When Israel at Mount Sinai said, “We will do and we will hearken”, performance was taken from the ministering angels and confined to the land of Israel alone. Hence it says, first, “Mighty in strength that fulfil his words”, and then, “To hearken”. Happy are Israel who took performance from them and carried it out themselves.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, נְטַר גַּרְמָךְ וְאַצְלַח בְּמָאנָךְ. וְכִי שְׁבָחָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲחְרָא. אָמַר שְׁבָחָא דָּא אֶשְׁכַּחְנָא, וְלָא אַחְרָא. אָמַר הֲהוּא יְנוּקָא, כֵּיוָן דְּחַרְבָּא דִּילָךְ לָא אַצְלַח. אוֹ אַנְתְּ לָא מְנַעְנְעָא לֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, שְׁבַק חַרְבָּא לְמַאן דְּאַגָּח קְרָבָא. Said the boy to him: ‘Be on your guard and have your weapon ready. Did Israel take this honour and no other?’ He replied: ‘I have found this and no other.’ Said the boy to him: ‘Your sword is of no avail, or you do not wield it properly. Leave the sword to one who knows how to use it.’

שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְמְסַר לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַאן אִיהוּ. קָדוֹשׁ. בְּרָכָה אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמְסַר לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל קָדוֹשׁ, לָא אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. דְּלָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָּׁה, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה ו) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וְעַד דְּיִשְׂרָאֵל לָא מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, אִינּוּן לָא אַמְרֵי קְדוּשָּׁה. The highest term of praise which has been entrusted to the ministering angels-not by themselves, but only in conjunction with Israel-is “Holy”, but benediction is committed to them when alone, as also to Israel. Not so “holy”, for they say the sanctification only in conjunction with Israel. Before Israel sanctify below they cannot sanctify above;

בְּגִין דִּקְדוּשָּׁה מִתְּלַת עָלְמִין סַלְּקָא, וְלָא מִתְּרֵין, וְהַיְינוּ, וְקָרָא זֶה, הָא חַד. אֶל זֶה, הָא תְּרֵין. וְאָמַר, הָא תְּלָתָא. תְּלַת עָלְמִין, אִינּוּן לָקֳּבְלַיְיהוּ תְּלַת קְדוּשּׁוֹת. וּבְגִין כָּךְ שְׁבָחָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַטְלִין קְדוּשָׁא לְתַתָּא בִּלְחוֹדָיְיהוּ. hence the great honour of Israel is that they say the sanctification below by themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּמִלִּין אִלֵּין אוֹקִימְנָא לוֹן. וְתוּ אוֹקִימְנָא, דְּהָא תְּלַת קְדוּשּׁוֹת אִתְמְסָרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא. מִן הַאי קְרָא, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם חַד. וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים תְּרֵין. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, הָא תְּלָתָא. הָכָא אִתְמְסַר לוֹן קְדוּשָּׁה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת. וְהָא לָא אִדְכְּרַת מֵרוּמְחָא, עַד דְּנַטְלַת לֵיהּ אֲנָא מִבָּתַר כִּתְפָךְ, וְשַׁוִּי לָךְ בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּדְכַּר לְרוּמְחָא, דְּאִיהוּ בִּידָךְ. תּוּב לְאֲתָר דְּשַׁבְקַת. Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this has been established. We have also explained that three sanctifications were entrusted to Israel below, from the verse: “And ye shall sanctify yourselves and be holy, for I the Lord am holy” (Lev. 11, 44, and 20, 26).’ Said the boy: ‘Quite so, but you did not remember your lance till I took it from your shoulder and put it in your hand. Now remember that the lance is in your hand. Return to where you left off.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מִלִּין דַּאֲנָן בְּהוּ, בִּבְרָכָה אִינּוּן. בָּרַכוּ, מַאי בָּרַכוּ. מְשִׁיכוּ בִּרְכָאן, מֵאֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקִין, עַד דְּיִתְעַבְדּוּן בְּרֵכָה. בִּסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ, וּמִגּוֹ סְגִיאוּ דְּמַיִין בְּהַהִיא בְּרֵכָה, מִיַּד יִפְּשׁוּן מַיִין נוּנֵי סַגִיאִין, לְכַמָּה זִינִין. וְהַהוּא מְשִׁיכוּ מַאי הוּא. ה' מְשִׁיכוּ דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, מִגּוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא, דְּאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. R. Eleazar then resumed: ‘We were speaking of benediction. What is the meaning of “bless ye”? The drawing of blessings from the place from which all blessings issue until they become a blessing through the abundance of the drawing, and from the abundance of waters in that blessing straightway they swarm with fishes of all kinds.

הַאי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן בְּבֵי מְרוֹמָא דְּאִדָרָא עִלָּאָה, אִתְּמַר בָּרַכוּ יְיָ. אֲנָן דְּיַתְבֵי לְתַתָּא, אֲמַאי בָּרַכוּ אֶת יְיָ. בְּגִין דַּאֲנָן צְרִיכִין לְאַמְשָׁכָא עֲלָן, לְהַאי אֶת, וּבָה נֵיעוּל לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְאַחֲזָאָה אַנְפּוֹי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ, אֲנִי בְּצֶדֶק וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, בָּרַכוּ אֶת יְיָ, לְאַמְשָׁכָא עַל רֵישָׁן הַאי אֶת. וְכֵיוָן דַּאֲנָן מַשְׁכָן לְהַאי אֶת עֲלָנָא, אִית לָן לְמֵימַר צְלוֹתָא, וּלְשַׁבְּחָא. The angels who dwell in the heavenly abodes say simply “Bless the Lord”, but we who dwell below say “Bless eth the Lord”, because we need to draw this eth¹The Shekinah. down upon us, and through it we enter the presence of the King.

וּבְגִין כָּךְ אָסוּר לְבָרְכָא לְבַּר נָשׁ, עַד לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתֵיהּ, וְיַמְשִׁיךְ עַל רֵישֵׁיהּ לְהַאי אֶת. וְאִי יַקְדִּים וִיבָרֵךְ לְבַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, הָא אַמְשִׁיךְ לְהַהוּא בַּר נָשׁ בָּמָה עַל רֵישֵׁיהּ, בַּאֲתָר דְּהַאי אֶת. And since we draw this eth down upon us, we have at the same time to say prayers and praises, and therefore it is forbidden to greet any man until one has said his prayers, and if he does so he draws a “high place” down upon himself instead of this eth.

וּבְגִין כַּךְ, לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בָּרַכוּ יְיָ. וַאֲנָן אֶת יְיָ לְתוֹסֶפֶת אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי הָא יְדַעְנָא דְּמָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ טָבִין אִינּוּן, (ס"א אי תדכר) אִתְדְּכַר מִנְּהוֹן וְלָא תִּנְשֵׁי לוֹן, וַדָאי גְּבוּרָה דְּבַר נָשׁ דְּאַגָּח קְרָבָא בְּרוּמְחָא וְחַרְבָּא אִיהוּ. אֲבָל מַהוּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הָא אֲמָרִית. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָא יְדַעְנָא דְּחֵילָא דִּדְרוֹעָא דִּילָךְ אִתְחֲלָשׁ. הַשְׁתָּא אִיהוּ עִדָנָא, דְּלָא לְאַמְתְּנָא, אֶלָּא לְאַלְקָאָה בְּקִירְטָא, אַבְנָא בָּתַר אַבְנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:נ׳) בַּקֶּלַע וְאֶבֶן. בִּבְהִילוּ דָּא בָּתַר דָּא. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. וְחַדּוּ רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּא. Said the boy to him: ‘Of a truth I see that your weapons are good; be mindful of them and do not forget them. Assuredly the might of a warrior lies in his lance and sword. But what is the meaning of “mighty in strength that fulfil his word, hearkening unto the voice of his word”?’ Said R. Eleazar: ‘I have already explained.’ Said the boy: ‘I see that your arm has become faint. Now it is time not to hold back, but to sling from the catapult stone after stone.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ'. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת וְגוֹ'. מִלִּין אִלֵּין הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא, (ומאי איהי י'). כְּדֵין אִתְכַּסְיָא מִכָּל חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דִּילָהּ. וְאִיהִי אַמְרַת שְׁחוֹרָה אֲנִי, דְּלֵית בְּאָת דָּא חִוָּורָא בְּגַוִּויהּ, כִּשְׁאַר אַתְוָון. וְדָא שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, תָּנֵינָן, דָּא י', דְּלֵית בָּהּ חִוָּורוּ לְגוֹ. כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, דָּא ו'. He then cited the verse: “I am black but comely, O ye daughters of Jerusalem” (S.S. 1, 5). ‘This means that when she (the Moon) is very lovesick for her Beloved, she shrinks to nothing until only a dot is left of her, and she is hidden from all her hosts and camps. Then she says, I am black, like the letter yod, in which there is no white space, and I have no room to shelter you under my wings; therefore “do not look at me”, for ye cannot see me at all.

וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא. מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל. What then do her mighty warriors do? They roar like lions, until their voice is heard by the Beloved above, and He knows that his Beloved is lovesick like himself, so that none of her beauty can be seen,

וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. and so through the voices of those warriors of hers her Beloved comes forth from his palace with many gifts and presents, with spices and incense, and comes to her and finds her black and shrunken, without form or beauty. He then draws near to her and embraces and kisses her until she gradually revives from the scents and spices, and her joy in having her Beloved with her, and she is built up and recovers her full form and beauty.

וְדָא גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עָשׂוּ לָהּ, וְאַהְדָּרוּ לָהּ לְדִיוּקְנָהָא וּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, דְּתּוּקְפָּא וּגְבוּרְתָּא דִּלְהוֹן גְּרִימוּ דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי, דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ לְהַאי דָּבָר, וּמְהַדְּרִין לֵיהּ לְדִיּוּקְנָא קַדְמָאָה. (ומכאן ולהלאה) כֵּיוָן דְּאִתַּקְנַת וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא שַׁפִּירָא כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּדֵין אִינּוּן, וְכָל שְׁאַר חֵילִין, קַיְימִין לִשְׁמוֹעַ, מַה דְּאִיהִי אַמְרַת, וְאִיהִי קַיְּימָא כְּמַלְכָּא גּוֹ חֵילֵיהּ, וְדָא הוּא עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי. And this was brought about by the might and power of her doughty warriors. Hence it is written, “Mighty in strength that fulfil his word”. And then when they have restored her to her form and beauty they and all the other hosts wait attentively for her words, and she is like a king in the midst of his army.

כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבִין בְּדָרָא, אִיהִי אִתְכַּסְיָא וְאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִכָּל דִּיּוּקְנָהָא, בַּר נְקוּדָא חֲדָא. וְכַד אָתָאן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, וְזַכָּאֵי קְשׁוֹט, כִּבְיָכוֹל, עוֹשִׂים לְהַאי דָּבָר. וְאֲנְהִירַת זְעֵיר זְעֵיר, וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. In the same way below, when there are sinners in the generation, she hides herself and diminishes herself till only a dot is left, until the mighty ones, the truly virtuous, come and as it were restore her, so that she gradually brightens and recovers her form and beauty and becomes as before.’

אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּה, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה אָמַר דָּא, תַּוָּוהָא הֲוִי בְּעָלְמָא, נַטְלֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּנְשָׁקֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא אֲנָא אֲבָרֵךְ. אָמְרוּ, אַתְּ בְּרִיךְ, וְלָךְ יָאוּת לְבָרְכָא. אָמַר כַּמָּה אַתּוּן קַדִישִׁין, כַּמָּה בְּרָכוֹת זְמִינִין לְכוּ, מֵאִימָא קַדִישָׁא, בְּגִין דְּלָא מְנַעְתּוּן לִי לְבָרְכָא. The Companions came and kissed him, saying: ‘Had even the prophet Ezekiel said this, the world would have wondered.’ The boy then said: ‘I will say the grace.’ They said: ‘Do so, for to you it is fitting.’ He said: ‘How holy you are, how many blessings await you from the holy Mother because ye have not refused to let me say the grace!’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״א:כ״ו) מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ חַיָּיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. וְאִי לָא יָדַע, אִתְּתֵיהּ, אוֹ בְּנוֹי, מְבָרְכִין לֵיהּ וְתָבֹא מְאֵרָה לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּלָא יָדַע לְבָרְכָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לְאִתְּתֵיהּ וְלִבְנוֹי דְּיִבָרְכוּן לֵיהּ. We have learnt that it is the duty of every one to say grace. If he cannot himself, his wife or his sons can say it for him, but a curse light on the man who does not know how to say grace himself and has to ask his wife or children.

וְאִי הוּא יָדַע, אִצְטְרִיךְ לְחַנְכָא לִבְרֵיהּ, וּלְמֵהַב לֵיהּ כַּסָּא לְבָרְכָא. וּמַאן דְּמָנַע לֵיהּ, דְּלָא יִתְחַנֵּךְ, יִקְּבוּהוּ לְאוֹם. מוֹנֵעַ בָּר דְּלָא לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִתְחַנֵּךְ בְּמִצְוֹת. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, יִקְּבֵהוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יִקְּבוּהוּ לְאוּמִּים, דְּהָא לְאֹם חַד הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ה:כ״ג) וּלְאֹם מִלְאֹם יְאֱמָץ, מַאי יִקְּבוּהוּ לְאֹם. אֶלָּא לְאֵם כְּתִיב, לְאִימָא קַדִישָׁא. יִקְּבוּהוּ לְהַאי בָּר נָשׁ, דְּמָנַע לְהַהוּא בַּר מִלְּבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. If he knows, he must train his son and give him the cup of benediction. And if he does not, then we say of him, “He that withholds his son shall be cursed to the holy Mother” (Prov. 11, 26),

אֲנָא בְּרָא יְחִידָא הֲוִינָא לְאִמִּי, הָבוּ לִי כַּסָּא וַאֲבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִישָׁא, דְּיָהַב בְּבֵיתָא דְּאִמִּי, גּוּבְרִין דְּחֵילָא, דְּמַלִּילְנָא קַמַּיְיהוּ מִלִּין תַּקִּיפִין, וְזָכֵינָא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ אֲנָא אֲבָרֵךְ. וְקוֹדֶם דָּא אִתְיָשֵׁב קְרָא עַל תִּקּוּנֵיהּ, הָא דְּשָּׁרֵינָן בֵּיהּ. but as I am the only son of my mother, give me the cup and I will bless the Holy King who has brought to my mother’s house men of worth before whom I can utter powerful discourse. Before I say grace, however, I will expound properly the verse I have quoted.

מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבוּהוּ לְאֹם, מַאן דְּאַמְנַע בַּר כְּמָה דְּאִתְּמַר, יִקְּבוּהוּ לְאֹם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִקוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. אוּף הָכָא יִקְּבוּהוּ, וַיְפָרְשׁוּן לֵיהּ לְאֵם, יְפָרְשׁוּ חֶטְאוֹי לְאִמָּא קַדִישָׁא. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דִּיחָנֵךְ בְּרֵיהּ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְחַנְּכָא לֵיהּ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. The word yikbuku (curse him) means properly “pronounce distinctly”: that is, they will set forth his sins distinctly to the holy Mother. We may also translate, “he who withholds blessings from the Son”,

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּתִיב בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא, (משלי ל') מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. הַהוּא שֵׁם יְדִיעָא, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. שֶּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ. דִּכְתִיב (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְהָא יִשְׂרָאֵל, כָּל מַפְתְּחָן דִּמְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאִיהוּ מִשְׁתְּבַּח וְאָמַר, (תהלים ב) יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה. וְהָכִי הוּא ודַּאי, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא עֲטְּרוּ לֵיהּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאָמְרוּ וּפָקִידוּ לְכֹלָּא, (תהלים ב) נַשְּׁקוּ בַר, נַשְּׁקוּ יְדָא לְהַאי בַר. כִּבְיָכוֹל, שָׁלְטָנוּ יָהַב לֵיהּ עַל כֹּלָּא, דְּכֹלָּא יִפְלְחוּן לֵיהּ. פֶּן יֶאֱנַף, בְּגִין דְּאַעְטָּרוּ לֵיהּ בְּדִינָא וְרַחֲמֵי. מַאן דְּזָכֵי לְדִינָא, לְדִינָא. מַאן דְּזָכֵי לְרַחֲמֵי, לְרַחֲמֵי. whom the Father and Mother have crowned and blessed with many blessings, and concerning whom they commanded, “Kiss the son lest he be angry” (Ps. 2, 12), since he is invested both with judgement and with mercy.

כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָּא, וְתַתָּא לְהַאי בַּר סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן. וּמַאן דְּמָנַע בִּרְכָאן מֵהַאי בַּר, יְפָרְשׁוּן חֶטְאוֹי קַמֵּי מַלְכָּא (ס"א אימא) קַדִישָׁא, לְאֵם מַמָּשׁ. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מַאן דִּמְבָרֵךְ (קפ"ו ע"ב) וְאַזְמִין בְּכַסָּא דִּבְרָכָה לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּהַאי אִתְבַּר סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְכַּפְיָא בִּתְבִּירוּ. וְאִסְתְּלַּק סְטָר קְדוּשָּׁה. וְדָא הוּא דִּכְתִיב, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כְּמָה דְּאִיהוּ מְסַלֵּק וּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד לִסְטַר אַחֲרָא דְּיִתְבַּר, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְעֵילָּא, וְהַהוּא דְּאִקְרֵי בְּרָכָה, שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ. The last part of the verse we may translate, “He who gives blessing to the Head breaks the power of the “other side”.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה חַבְרַיָּיא, הָבוּ וְנְבָרֵיךְ. יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דִּבְרָכָה, וּבָרִיךְ. וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ הֲוִי בְּחֶדְוָה, דְּהָא מִיּוֹמָא דְּהִלּוּלָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, לָא חֲדוּ חַבְרַיָּיא, כְּהַהוּא יוֹמָא דְּיָתְבוּ תַּמָּן. אַקְדִימוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּ דְּלִבָּא. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, לֵית לְכוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי אוֹרַיְיתָא, וְהָכִי תָּנֵינָן. Now, Companions, let us say grace.’ They handed him the cup and he said grace, and the Companions rejoiced more than they had ever done since the wedding of R. Eleazar. They blessed the boy with all their hearts, and he said to them: ‘You should not depart save with words of the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וְגוֹ'. וַיְיָ, זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, אֲמַאי. אֶלָּא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כַּמָּה יָאוּת וּשְׁפִּירוּ הֲוַת לְהַאי כַּלָּה, דְּאִתְכְּפִיאַת עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַזְלַת בִּזְקִיפוּ דְּרֵישָׁא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּחֶדְוָה. He then expounded for them the verse: “And the Lord went before them by day in a pillar of cloud” (Ex. 13, 21). ‘We should’, he said, ‘render thus: And the Lord, that is, the Shekinah, was there,

בְּוַיְיָ זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. עַד הָכָא לָא יָדַע, אִי הַאי כַּלָּה אַזְלַה לְקַמַּיְיהוּ, אִי לָא, דְּהָא טַעֲמָא אַפְסִיק בְּוַיְהוָֹ"ה, אֶלָּא אִיהִי הֲוַת תַּמָּן, אֲבָל מַאן דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ, סָבָא עִלָּאָה, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הַהוּא דְּאוֹמֵי (נ"א דאזמין) לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַנוֹ. אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ חַסְדּוֹ. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה. יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין כְּלִילָן בֵּיהּ. יוֹמָא דִּשְׁאַר יוֹמִין, אִיהוּ שְׁאַר כָּל יוֹמִין וַדַּאי. וְעַל דָּא אִקְרֵי יוֹמָם, וְלָא יוֹם. וּבְגִין כָּךְ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הוּא אָזִיל בִּימָמָא, וְכַלָּה אַזְלַת בְּלֵּילְיָא, דִּכְתִיב וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, דָּא כַּלָּה, כָּל חַד כִּדְקָחֲזֵי לֵיהּ. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, יוֹמָם וָלַיְלָה יְהֵא קַמַּיְיכוּ, בְּכָל שַׁעֲתָא. נְשָׁקוּהוּ, וּבֵרְכוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַזְלוּ. but day, that is Abraham (kesed) went before them by day, while the Bride went before them by night, as it is written, “and by night in a pillar of fire to give light to them”-each one at the fitting time. And as for you, Companions, may night and day ever be before you.’ They kissed and blessed him as before and went their way.

אָתוּ לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה, אָמַר כַּמָה יָאוּת הוּא. אֲבָל לָא סָלִיק בִּשְׁמָא. אָעָא דָּקִיק, כַּד סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, סָלִיק לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיַּד כָּבָה וְאִשְׁתְּקַע. וְתוּ הָא אֲמֵינָא נְהוֹרָא דָּא מִמָּה הֲוִי. When they came to R. Simeon they told him what had happened. He was greatly astonished, and said: ‘This is indeed excellent, but he will not make a name. When a thin stick burns it burns only for a little time.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ב׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, גִּבּוֹר בְּאוֹרַיְיתָא, גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וַדַּאי. סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בֵּיהּ מְשִׁיכוּ סַגִי, כְּדֵין דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, יְבָרֵךְ כְּתִיב. It is written, “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed” (Ps. 112, 2). When a man is mighty on the earth, mighty in the Torah and in control of his passions, then his light goes forth and is continued through many generations.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהָא חֲמֵינָן יַנּוּקֵי דְּאַמְרִין מִלִּין עִלָּאִין, וְקַיְימִין לְבָתַר רֵישִׁין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, יַנּוּקָא דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא, אוֹ תְּרֵין, לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּלָא כַּוָונָה דִּלְהוֹן, מוּבְטַח בַּר נָשׁ בְּדָא, דְּיִזְכֵּי לְמֵילַף אוֹרַיְיתָא בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל דָּא, דִּנְהוֹרָא דִּילֵיהּ קַיְּימָא עַל קִיּוּמֵיהּ בְּדַעְתָּא שְׁלִים, לָאו הָכִי. וְתוּ, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתִיאוּבְתֵּיה דִּילֵיהּ, לְאַרְחָא בְּתַפּוּחָא דָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. But’, said R. Abba, ‘we see children who say wonderful things and afterwards become very eminent.’ He replied: ‘When a child says one or two wonderful things by accident, then we may be confident that he will one day teach the Torah in Israel. But the same cannot be said of this one whose light is already complete. And besides, the Holy One, blessed be He, desires to smell this apple.

זַכָּאִין אַתּוּן צַדִיקַיָּיא, דִּכְתִיב בְּכוּ, (מלכים ב י״ט:ל׳) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָה וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה. שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, כְּגוֹן אֲבוֹי, דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וְאִיהוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה, בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה. כַּמָה טָבָא שָׁרְשָׁא וְאִיבָּא. וְאִי לָאו דְּלָא אֱהֵא מְקַטְרְגָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוֹאִיל וְתִיאוּבְתֵיהּ לְאַרְחָא בֵּיהּ, לָא הֲוָה מַאן דְּיֵיכוּל לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. אֲבָל יְהֵא רַעֲוָא, דְּאִמֵּיהּ לָא תֶּחמֵי צַעֲרָא עָלֵיהּ, וְכֵן הֲוָה. Happy are the righteous, of whom it is written “And the remnant that is escaped of the house of Judah shall again take root downwards and bear fruit upward” (2 Kings 19, 30). His father who has departed this world is a root below in the Academy of the firmament, and he shall bear fruit above in the highest Academy. Were it not that I would fain not oppose the Holy One, blessed be He, whose desire is to savour him, none should have dominion over him. As it is, may it be God’s will that his mother should have no trouble from him’. And so it came to pass.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

כְּתִיב (שם כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. וּכְתִיב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאִי תֵּימָא, דְּהַהוּא בָּרִיחַ הַתִּיכוֹן אַחֲרָא הוּא, דְּלָא הֲוָה בִּכְלָלָא דְּאִינּוּן חֲמִשָּׁה. לָאו הָכִי. אֶלָּא הַהוּא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, מֵאִינּוּן חֲמִשָּׁה הֲוָה. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְחַד בְּאֶמְצָעִיתָא. הָא הֲוָה בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, עַמּוּדָא דְּיַעֲקֹב, רָזָא דְּמֹשֶׁה, לָקֳבֵל דָּא, חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן בִּידָא דְּבַר נָשׁ. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, רַב וְעִלָּאָה מִכֹּלָּא, בֵּיהּ קַיְימִין שְׁאַר אַחֲרָנִין. It is written: “And thou shalt make bars of acacia wood, five for the boards of the one side of the tabernacle, and five for the boards of the other side” (Ibid. 26, 26), and it is further written, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from end to end” (Ibid. 27). Now it must not be thought that this middle bar is not included in the five mentioned previously; it was one of the five, being the middle one with two on each side, symbolical of Moses, the most important of all, as the rest depended on it.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

וְאִי תֵּימָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, דָּא הוּא הַזְמָנָה, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ דָּא הוּא בְּרָכָה. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל נְבָרֵךְ, הַזְמָנָה אַחֲרָא אִיהוּ, הַזְמָנָה דְּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. (ס"א דפומא) דְּקַדְמֵיתָא אִיהִי הַזְמָנָה לְכוֹס דִּבְרָכָה סְתָם. וְהַאי כּוֹס, כֵּיוָן דְּאַנְטִיל אִיהוּ הַזְמָנָה אַחֲרָא בְּמִלָּה דִּנְבָרֵךְ לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה דְּכָל מְזוֹנִין וּבִרְכָאן מִתַּמָּן נָפְקִין, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים, דְּעָלְמָא עִלָּאָה סָתִים אִיהוּ, וְלֵית לְגַבֵּיהּ הַזְמָנָה. אֶלָּא בְּדַרְגָּא דָּא כּוֹס דִּבְרָכָה. (במלה דנברך) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּמִן יוֹמָא דְּעָלְמָא עַד הַשְׁתָּא, לָא שְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין, וַדַּאי הָא אֲמֵינָא דְּדָא לָאו בַּר נָשׁ אִיהוּ. Said R. Judah: ‘Happy is our lot, for never till this moment have I heard these things. Assuredly I say that this is no son of man.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.

וְאִי תֵּימָא דְּגַיְירָהּ אֱלִימֶלֶךְ תַּמָּן. לָא. אֶלָּא כָּל אוֹרְחֵי בֵּיתָא, וּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא אוֹלִיפַת. אֵימָתַי אִתְגַיְּירַת. לְבָתַר כַּד אַזְלַת בְּנָעֳמִי, כְּדֵין אַמְרַת, (רות א׳:ט״ז) עַמֵּךְ עַמִּי וִאלהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בְּיוֹמֵי דְּדָוִד נָפְקָא. She was not made a Jewess by Elimelech, but she learnt all the ways of his house and the rules about food, and when she went with Naomi, then she was converted. Naamah came from the children of Ammon in the days of David.

כְּדֵין שָׁרָאת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל דָּוִד. אָמַר לֵיהּ, דָּוִד, כַּד כָּל עָלְמָא מָדִידְנָא, וְאַפִּילְנָא עַדְבִין, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הֲווֹ, דָּכִירְנָא מַה דְּעָבְדוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כְּתִיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ מֵהַהוּא זַרְעָא, הַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּהוּ. Then the holy spirit rested on David, saying: David, when I measured out all the earth and cast lots, then “Israel was the lot of his inheritance”, and I remember what Moab did to them.

כְּתִיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מְלֹא הַחֶבֶל. מַהוּ מְלֹא הַחֶבֶל. אֶלָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ס"א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַהֲוָה אָמַר, דָּא הוּא לְאַחֲיָיא, וְדָא הוּא לְקָטְלָא. וְהַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּאִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְקָטְלָא. בְּגִין כָּךְ אָחִיד בְּחֶבֶל, וּפָשִׁיט חֶבֶל, עַל מַה דְּעַבְדוּ בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. Hence it is written that David “measured them with the line”; All who were of that tribe and deserving of death the line seized.

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרַכוּ יְיָ (בראשית צ"ח) מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא זַמִּין לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַמִּין לְחֵילֵי שְׁמַיָא, דְּאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּשְׁאַר חַיָּילִין, וְשָׁתַף לְנִשְׁמְתָא דִּילֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בָּרַכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. חָתִים בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל בִּרְכָאן. R. Eleazar then discoursed on the verse: “Bless the Lord, ye angels, ye mighty of his”, etc. (Ps. 103, 20). ‘King David’, he said, ‘here invited the hosts of heaven which are the stars and constellations to bless the Holy One, joining his own soul with them, wherefore he concluded the Psalm with the words, “Bless the Lord, O my soul”.’

זַמִּין לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא לְבָרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בָּרַכוּ יְיָ מַלְאָכָיו וְגוֹ', וְעַד לָא אָתוּ יִשְׂרָאֵל, מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵּי וְשַׁלְּמֵי עֲשִׂיָּה. כֵּיוָן דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְקַיְימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נַטְלֵי עֲשִׂיָּיה מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִתְכְּלִילוּ בִּדְבָרוֹ. וּמִכְּדֵּין, עֲשִׂיָּה הֲוַת בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וּמַלְאָכִין קַדִישִׁין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יִשְׂרָאֵל גַּמְרִין וּשְׁלֵמִין עֲשִׂיָּיה. וְעַל דָּא גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִשְׁמוֹעַ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּנָטְלוּ עֲשִׂיָּיה מִנַּיְיהוּ, וְאִתְקָיָּים בְּהוּ. Before Israel came, the heavenly angels used to serve with the performance of ceremonies. When Israel at Mount Sinai said, “We will do and we will hearken”, performance was taken from the ministering angels and confined to the land of Israel alone. Hence it says, first, “Mighty in strength that fulfil his words”, and then, “To hearken”. Happy are Israel who took performance from them and carried it out themselves.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, נְטַר גַּרְמָךְ וְאַצְלַח בְּמָאנָךְ. וְכִי שְׁבָחָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲחְרָא. אָמַר שְׁבָחָא דָּא אֶשְׁכַּחְנָא, וְלָא אַחְרָא. אָמַר הֲהוּא יְנוּקָא, כֵּיוָן דְּחַרְבָּא דִּילָךְ לָא אַצְלַח. אוֹ אַנְתְּ לָא מְנַעְנְעָא לֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, שְׁבַק חַרְבָּא לְמַאן דְּאַגָּח קְרָבָא. Said the boy to him: ‘Be on your guard and have your weapon ready. Did Israel take this honour and no other?’ He replied: ‘I have found this and no other.’ Said the boy to him: ‘Your sword is of no avail, or you do not wield it properly. Leave the sword to one who knows how to use it.’

שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְמְסַר לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַאן אִיהוּ. קָדוֹשׁ. בְּרָכָה אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמְסַר לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל קָדוֹשׁ, לָא אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. דְּלָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָּׁה, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה ו) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וְעַד דְּיִשְׂרָאֵל לָא מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, אִינּוּן לָא אַמְרֵי קְדוּשָּׁה. The highest term of praise which has been entrusted to the ministering angels-not by themselves, but only in conjunction with Israel-is “Holy”, but benediction is committed to them when alone, as also to Israel. Not so “holy”, for they say the sanctification only in conjunction with Israel. Before Israel sanctify below they cannot sanctify above;

בְּגִין דִּקְדוּשָּׁה מִתְּלַת עָלְמִין סַלְּקָא, וְלָא מִתְּרֵין, וְהַיְינוּ, וְקָרָא זֶה, הָא חַד. אֶל זֶה, הָא תְּרֵין. וְאָמַר, הָא תְּלָתָא. תְּלַת עָלְמִין, אִינּוּן לָקֳּבְלַיְיהוּ תְּלַת קְדוּשּׁוֹת. וּבְגִין כָּךְ שְׁבָחָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַטְלִין קְדוּשָׁא לְתַתָּא בִּלְחוֹדָיְיהוּ. hence the great honour of Israel is that they say the sanctification below by themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּמִלִּין אִלֵּין אוֹקִימְנָא לוֹן. וְתוּ אוֹקִימְנָא, דְּהָא תְּלַת קְדוּשּׁוֹת אִתְמְסָרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא. מִן הַאי קְרָא, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם חַד. וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים תְּרֵין. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, הָא תְּלָתָא. הָכָא אִתְמְסַר לוֹן קְדוּשָּׁה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת. וְהָא לָא אִדְכְּרַת מֵרוּמְחָא, עַד דְּנַטְלַת לֵיהּ אֲנָא מִבָּתַר כִּתְפָךְ, וְשַׁוִּי לָךְ בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּדְכַּר לְרוּמְחָא, דְּאִיהוּ בִּידָךְ. תּוּב לְאֲתָר דְּשַׁבְקַת. Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this has been established. We have also explained that three sanctifications were entrusted to Israel below, from the verse: “And ye shall sanctify yourselves and be holy, for I the Lord am holy” (Lev. 11, 44, and 20, 26).’ Said the boy: ‘Quite so, but you did not remember your lance till I took it from your shoulder and put it in your hand. Now remember that the lance is in your hand. Return to where you left off.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מִלִּין דַּאֲנָן בְּהוּ, בִּבְרָכָה אִינּוּן. בָּרַכוּ, מַאי בָּרַכוּ. מְשִׁיכוּ בִּרְכָאן, מֵאֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקִין, עַד דְּיִתְעַבְדּוּן בְּרֵכָה. בִּסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ, וּמִגּוֹ סְגִיאוּ דְּמַיִין בְּהַהִיא בְּרֵכָה, מִיַּד יִפְּשׁוּן מַיִין נוּנֵי סַגִיאִין, לְכַמָּה זִינִין. וְהַהוּא מְשִׁיכוּ מַאי הוּא. ה' מְשִׁיכוּ דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, מִגּוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא, דְּאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. R. Eleazar then resumed: ‘We were speaking of benediction. What is the meaning of “bless ye”? The drawing of blessings from the place from which all blessings issue until they become a blessing through the abundance of the drawing, and from the abundance of waters in that blessing straightway they swarm with fishes of all kinds.

הַאי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן בְּבֵי מְרוֹמָא דְּאִדָרָא עִלָּאָה, אִתְּמַר בָּרַכוּ יְיָ. אֲנָן דְּיַתְבֵי לְתַתָּא, אֲמַאי בָּרַכוּ אֶת יְיָ. בְּגִין דַּאֲנָן צְרִיכִין לְאַמְשָׁכָא עֲלָן, לְהַאי אֶת, וּבָה נֵיעוּל לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְאַחֲזָאָה אַנְפּוֹי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ, אֲנִי בְּצֶדֶק וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, בָּרַכוּ אֶת יְיָ, לְאַמְשָׁכָא עַל רֵישָׁן הַאי אֶת. וְכֵיוָן דַּאֲנָן מַשְׁכָן לְהַאי אֶת עֲלָנָא, אִית לָן לְמֵימַר צְלוֹתָא, וּלְשַׁבְּחָא. The angels who dwell in the heavenly abodes say simply “Bless the Lord”, but we who dwell below say “Bless eth the Lord”, because we need to draw this eth¹The Shekinah. down upon us, and through it we enter the presence of the King.

וּבְגִין כָּךְ אָסוּר לְבָרְכָא לְבַּר נָשׁ, עַד לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתֵיהּ, וְיַמְשִׁיךְ עַל רֵישֵׁיהּ לְהַאי אֶת. וְאִי יַקְדִּים וִיבָרֵךְ לְבַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, הָא אַמְשִׁיךְ לְהַהוּא בַּר נָשׁ בָּמָה עַל רֵישֵׁיהּ, בַּאֲתָר דְּהַאי אֶת. And since we draw this eth down upon us, we have at the same time to say prayers and praises, and therefore it is forbidden to greet any man until one has said his prayers, and if he does so he draws a “high place” down upon himself instead of this eth.

וּבְגִין כַּךְ, לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בָּרַכוּ יְיָ. וַאֲנָן אֶת יְיָ לְתוֹסֶפֶת אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי הָא יְדַעְנָא דְּמָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ טָבִין אִינּוּן, (ס"א אי תדכר) אִתְדְּכַר מִנְּהוֹן וְלָא תִּנְשֵׁי לוֹן, וַדָאי גְּבוּרָה דְּבַר נָשׁ דְּאַגָּח קְרָבָא בְּרוּמְחָא וְחַרְבָּא אִיהוּ. אֲבָל מַהוּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הָא אֲמָרִית. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָא יְדַעְנָא דְּחֵילָא דִּדְרוֹעָא דִּילָךְ אִתְחֲלָשׁ. הַשְׁתָּא אִיהוּ עִדָנָא, דְּלָא לְאַמְתְּנָא, אֶלָּא לְאַלְקָאָה בְּקִירְטָא, אַבְנָא בָּתַר אַבְנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:נ׳) בַּקֶּלַע וְאֶבֶן. בִּבְהִילוּ דָּא בָּתַר דָּא. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. וְחַדּוּ רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּא. Said the boy to him: ‘Of a truth I see that your weapons are good; be mindful of them and do not forget them. Assuredly the might of a warrior lies in his lance and sword. But what is the meaning of “mighty in strength that fulfil his word, hearkening unto the voice of his word”?’ Said R. Eleazar: ‘I have already explained.’ Said the boy: ‘I see that your arm has become faint. Now it is time not to hold back, but to sling from the catapult stone after stone.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ'. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת וְגוֹ'. מִלִּין אִלֵּין הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא, (ומאי איהי י'). כְּדֵין אִתְכַּסְיָא מִכָּל חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דִּילָהּ. וְאִיהִי אַמְרַת שְׁחוֹרָה אֲנִי, דְּלֵית בְּאָת דָּא חִוָּורָא בְּגַוִּויהּ, כִּשְׁאַר אַתְוָון. וְדָא שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, תָּנֵינָן, דָּא י', דְּלֵית בָּהּ חִוָּורוּ לְגוֹ. כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, דָּא ו'. He then cited the verse: “I am black but comely, O ye daughters of Jerusalem” (S.S. 1, 5). ‘This means that when she (the Moon) is very lovesick for her Beloved, she shrinks to nothing until only a dot is left of her, and she is hidden from all her hosts and camps. Then she says, I am black, like the letter yod, in which there is no white space, and I have no room to shelter you under my wings; therefore “do not look at me”, for ye cannot see me at all.

וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא. מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל. What then do her mighty warriors do? They roar like lions, until their voice is heard by the Beloved above, and He knows that his Beloved is lovesick like himself, so that none of her beauty can be seen,

וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. and so through the voices of those warriors of hers her Beloved comes forth from his palace with many gifts and presents, with spices and incense, and comes to her and finds her black and shrunken, without form or beauty. He then draws near to her and embraces and kisses her until she gradually revives from the scents and spices, and her joy in having her Beloved with her, and she is built up and recovers her full form and beauty.

וְדָא גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עָשׂוּ לָהּ, וְאַהְדָּרוּ לָהּ לְדִיוּקְנָהָא וּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, דְּתּוּקְפָּא וּגְבוּרְתָּא דִּלְהוֹן גְּרִימוּ דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי, דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ לְהַאי דָּבָר, וּמְהַדְּרִין לֵיהּ לְדִיּוּקְנָא קַדְמָאָה. (ומכאן ולהלאה) כֵּיוָן דְּאִתַּקְנַת וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא שַׁפִּירָא כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּדֵין אִינּוּן, וְכָל שְׁאַר חֵילִין, קַיְימִין לִשְׁמוֹעַ, מַה דְּאִיהִי אַמְרַת, וְאִיהִי קַיְּימָא כְּמַלְכָּא גּוֹ חֵילֵיהּ, וְדָא הוּא עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי. And this was brought about by the might and power of her doughty warriors. Hence it is written, “Mighty in strength that fulfil his word”. And then when they have restored her to her form and beauty they and all the other hosts wait attentively for her words, and she is like a king in the midst of his army.

כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבִין בְּדָרָא, אִיהִי אִתְכַּסְיָא וְאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִכָּל דִּיּוּקְנָהָא, בַּר נְקוּדָא חֲדָא. וְכַד אָתָאן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, וְזַכָּאֵי קְשׁוֹט, כִּבְיָכוֹל, עוֹשִׂים לְהַאי דָּבָר. וְאֲנְהִירַת זְעֵיר זְעֵיר, וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. In the same way below, when there are sinners in the generation, she hides herself and diminishes herself till only a dot is left, until the mighty ones, the truly virtuous, come and as it were restore her, so that she gradually brightens and recovers her form and beauty and becomes as before.’

אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּה, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה אָמַר דָּא, תַּוָּוהָא הֲוִי בְּעָלְמָא, נַטְלֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּנְשָׁקֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא אֲנָא אֲבָרֵךְ. אָמְרוּ, אַתְּ בְּרִיךְ, וְלָךְ יָאוּת לְבָרְכָא. אָמַר כַּמָּה אַתּוּן קַדִישִׁין, כַּמָּה בְּרָכוֹת זְמִינִין לְכוּ, מֵאִימָא קַדִישָׁא, בְּגִין דְּלָא מְנַעְתּוּן לִי לְבָרְכָא. The Companions came and kissed him, saying: ‘Had even the prophet Ezekiel said this, the world would have wondered.’ The boy then said: ‘I will say the grace.’ They said: ‘Do so, for to you it is fitting.’ He said: ‘How holy you are, how many blessings await you from the holy Mother because ye have not refused to let me say the grace!’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״א:כ״ו) מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ חַיָּיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. וְאִי לָא יָדַע, אִתְּתֵיהּ, אוֹ בְּנוֹי, מְבָרְכִין לֵיהּ וְתָבֹא מְאֵרָה לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּלָא יָדַע לְבָרְכָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לְאִתְּתֵיהּ וְלִבְנוֹי דְּיִבָרְכוּן לֵיהּ. We have learnt that it is the duty of every one to say grace. If he cannot himself, his wife or his sons can say it for him, but a curse light on the man who does not know how to say grace himself and has to ask his wife or children.

וְאִי הוּא יָדַע, אִצְטְרִיךְ לְחַנְכָא לִבְרֵיהּ, וּלְמֵהַב לֵיהּ כַּסָּא לְבָרְכָא. וּמַאן דְּמָנַע לֵיהּ, דְּלָא יִתְחַנֵּךְ, יִקְּבוּהוּ לְאוֹם. מוֹנֵעַ בָּר דְּלָא לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִתְחַנֵּךְ בְּמִצְוֹת. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, יִקְּבֵהוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יִקְּבוּהוּ לְאוּמִּים, דְּהָא לְאֹם חַד הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ה:כ״ג) וּלְאֹם מִלְאֹם יְאֱמָץ, מַאי יִקְּבוּהוּ לְאֹם. אֶלָּא לְאֵם כְּתִיב, לְאִימָא קַדִישָׁא. יִקְּבוּהוּ לְהַאי בָּר נָשׁ, דְּמָנַע לְהַהוּא בַּר מִלְּבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. If he knows, he must train his son and give him the cup of benediction. And if he does not, then we say of him, “He that withholds his son shall be cursed to the holy Mother” (Prov. 11, 26),

אֲנָא בְּרָא יְחִידָא הֲוִינָא לְאִמִּי, הָבוּ לִי כַּסָּא וַאֲבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִישָׁא, דְּיָהַב בְּבֵיתָא דְּאִמִּי, גּוּבְרִין דְּחֵילָא, דְּמַלִּילְנָא קַמַּיְיהוּ מִלִּין תַּקִּיפִין, וְזָכֵינָא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ אֲנָא אֲבָרֵךְ. וְקוֹדֶם דָּא אִתְיָשֵׁב קְרָא עַל תִּקּוּנֵיהּ, הָא דְּשָּׁרֵינָן בֵּיהּ. but as I am the only son of my mother, give me the cup and I will bless the Holy King who has brought to my mother’s house men of worth before whom I can utter powerful discourse. Before I say grace, however, I will expound properly the verse I have quoted.

מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבוּהוּ לְאֹם, מַאן דְּאַמְנַע בַּר כְּמָה דְּאִתְּמַר, יִקְּבוּהוּ לְאֹם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִקוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. אוּף הָכָא יִקְּבוּהוּ, וַיְפָרְשׁוּן לֵיהּ לְאֵם, יְפָרְשׁוּ חֶטְאוֹי לְאִמָּא קַדִישָׁא. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דִּיחָנֵךְ בְּרֵיהּ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְחַנְּכָא לֵיהּ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. The word yikbuku (curse him) means properly “pronounce distinctly”: that is, they will set forth his sins distinctly to the holy Mother. We may also translate, “he who withholds blessings from the Son”,

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּתִיב בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא, (משלי ל') מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. הַהוּא שֵׁם יְדִיעָא, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. שֶּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ. דִּכְתִיב (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְהָא יִשְׂרָאֵל, כָּל מַפְתְּחָן דִּמְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאִיהוּ מִשְׁתְּבַּח וְאָמַר, (תהלים ב) יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה. וְהָכִי הוּא ודַּאי, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא עֲטְּרוּ לֵיהּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאָמְרוּ וּפָקִידוּ לְכֹלָּא, (תהלים ב) נַשְּׁקוּ בַר, נַשְּׁקוּ יְדָא לְהַאי בַר. כִּבְיָכוֹל, שָׁלְטָנוּ יָהַב לֵיהּ עַל כֹּלָּא, דְּכֹלָּא יִפְלְחוּן לֵיהּ. פֶּן יֶאֱנַף, בְּגִין דְּאַעְטָּרוּ לֵיהּ בְּדִינָא וְרַחֲמֵי. מַאן דְּזָכֵי לְדִינָא, לְדִינָא. מַאן דְּזָכֵי לְרַחֲמֵי, לְרַחֲמֵי. whom the Father and Mother have crowned and blessed with many blessings, and concerning whom they commanded, “Kiss the son lest he be angry” (Ps. 2, 12), since he is invested both with judgement and with mercy.

כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָּא, וְתַתָּא לְהַאי בַּר סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן. וּמַאן דְּמָנַע בִּרְכָאן מֵהַאי בַּר, יְפָרְשׁוּן חֶטְאוֹי קַמֵּי מַלְכָּא (ס"א אימא) קַדִישָׁא, לְאֵם מַמָּשׁ. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מַאן דִּמְבָרֵךְ (קפ"ו ע"ב) וְאַזְמִין בְּכַסָּא דִּבְרָכָה לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּהַאי אִתְבַּר סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְכַּפְיָא בִּתְבִּירוּ. וְאִסְתְּלַּק סְטָר קְדוּשָּׁה. וְדָא הוּא דִּכְתִיב, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כְּמָה דְּאִיהוּ מְסַלֵּק וּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד לִסְטַר אַחֲרָא דְּיִתְבַּר, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְעֵילָּא, וְהַהוּא דְּאִקְרֵי בְּרָכָה, שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ. The last part of the verse we may translate, “He who gives blessing to the Head breaks the power of the “other side”.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה חַבְרַיָּיא, הָבוּ וְנְבָרֵיךְ. יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דִּבְרָכָה, וּבָרִיךְ. וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ הֲוִי בְּחֶדְוָה, דְּהָא מִיּוֹמָא דְּהִלּוּלָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, לָא חֲדוּ חַבְרַיָּיא, כְּהַהוּא יוֹמָא דְּיָתְבוּ תַּמָּן. אַקְדִימוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּ דְּלִבָּא. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, לֵית לְכוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי אוֹרַיְיתָא, וְהָכִי תָּנֵינָן. Now, Companions, let us say grace.’ They handed him the cup and he said grace, and the Companions rejoiced more than they had ever done since the wedding of R. Eleazar. They blessed the boy with all their hearts, and he said to them: ‘You should not depart save with words of the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וְגוֹ'. וַיְיָ, זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, אֲמַאי. אֶלָּא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כַּמָּה יָאוּת וּשְׁפִּירוּ הֲוַת לְהַאי כַּלָּה, דְּאִתְכְּפִיאַת עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַזְלַת בִּזְקִיפוּ דְּרֵישָׁא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּחֶדְוָה. He then expounded for them the verse: “And the Lord went before them by day in a pillar of cloud” (Ex. 13, 21). ‘We should’, he said, ‘render thus: And the Lord, that is, the Shekinah, was there,

בְּוַיְיָ זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. עַד הָכָא לָא יָדַע, אִי הַאי כַּלָּה אַזְלַה לְקַמַּיְיהוּ, אִי לָא, דְּהָא טַעֲמָא אַפְסִיק בְּוַיְהוָֹ"ה, אֶלָּא אִיהִי הֲוַת תַּמָּן, אֲבָל מַאן דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ, סָבָא עִלָּאָה, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הַהוּא דְּאוֹמֵי (נ"א דאזמין) לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַנוֹ. אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ חַסְדּוֹ. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה. יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין כְּלִילָן בֵּיהּ. יוֹמָא דִּשְׁאַר יוֹמִין, אִיהוּ שְׁאַר כָּל יוֹמִין וַדַּאי. וְעַל דָּא אִקְרֵי יוֹמָם, וְלָא יוֹם. וּבְגִין כָּךְ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הוּא אָזִיל בִּימָמָא, וְכַלָּה אַזְלַת בְּלֵּילְיָא, דִּכְתִיב וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, דָּא כַּלָּה, כָּל חַד כִּדְקָחֲזֵי לֵיהּ. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, יוֹמָם וָלַיְלָה יְהֵא קַמַּיְיכוּ, בְּכָל שַׁעֲתָא. נְשָׁקוּהוּ, וּבֵרְכוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַזְלוּ. but day, that is Abraham (kesed) went before them by day, while the Bride went before them by night, as it is written, “and by night in a pillar of fire to give light to them”-each one at the fitting time. And as for you, Companions, may night and day ever be before you.’ They kissed and blessed him as before and went their way.

אָתוּ לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה, אָמַר כַּמָה יָאוּת הוּא. אֲבָל לָא סָלִיק בִּשְׁמָא. אָעָא דָּקִיק, כַּד סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, סָלִיק לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיַּד כָּבָה וְאִשְׁתְּקַע. וְתוּ הָא אֲמֵינָא נְהוֹרָא דָּא מִמָּה הֲוִי. When they came to R. Simeon they told him what had happened. He was greatly astonished, and said: ‘This is indeed excellent, but he will not make a name. When a thin stick burns it burns only for a little time.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ב׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, גִּבּוֹר בְּאוֹרַיְיתָא, גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וַדַּאי. סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בֵּיהּ מְשִׁיכוּ סַגִי, כְּדֵין דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, יְבָרֵךְ כְּתִיב. It is written, “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed” (Ps. 112, 2). When a man is mighty on the earth, mighty in the Torah and in control of his passions, then his light goes forth and is continued through many generations.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהָא חֲמֵינָן יַנּוּקֵי דְּאַמְרִין מִלִּין עִלָּאִין, וְקַיְימִין לְבָתַר רֵישִׁין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, יַנּוּקָא דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא, אוֹ תְּרֵין, לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּלָא כַּוָונָה דִּלְהוֹן, מוּבְטַח בַּר נָשׁ בְּדָא, דְּיִזְכֵּי לְמֵילַף אוֹרַיְיתָא בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל דָּא, דִּנְהוֹרָא דִּילֵיהּ קַיְּימָא עַל קִיּוּמֵיהּ בְּדַעְתָּא שְׁלִים, לָאו הָכִי. וְתוּ, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתִיאוּבְתֵּיה דִּילֵיהּ, לְאַרְחָא בְּתַפּוּחָא דָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. But’, said R. Abba, ‘we see children who say wonderful things and afterwards become very eminent.’ He replied: ‘When a child says one or two wonderful things by accident, then we may be confident that he will one day teach the Torah in Israel. But the same cannot be said of this one whose light is already complete. And besides, the Holy One, blessed be He, desires to smell this apple.

זַכָּאִין אַתּוּן צַדִיקַיָּיא, דִּכְתִיב בְּכוּ, (מלכים ב י״ט:ל׳) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָה וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה. שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, כְּגוֹן אֲבוֹי, דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וְאִיהוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה, בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה. כַּמָה טָבָא שָׁרְשָׁא וְאִיבָּא. וְאִי לָאו דְּלָא אֱהֵא מְקַטְרְגָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוֹאִיל וְתִיאוּבְתֵיהּ לְאַרְחָא בֵּיהּ, לָא הֲוָה מַאן דְּיֵיכוּל לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. אֲבָל יְהֵא רַעֲוָא, דְּאִמֵּיהּ לָא תֶּחמֵי צַעֲרָא עָלֵיהּ, וְכֵן הֲוָה. Happy are the righteous, of whom it is written “And the remnant that is escaped of the house of Judah shall again take root downwards and bear fruit upward” (2 Kings 19, 30). His father who has departed this world is a root below in the Academy of the firmament, and he shall bear fruit above in the highest Academy. Were it not that I would fain not oppose the Holy One, blessed be He, whose desire is to savour him, none should have dominion over him. As it is, may it be God’s will that his mother should have no trouble from him’. And so it came to pass.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

כְּתִיב (שם כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. וּכְתִיב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאִי תֵּימָא, דְּהַהוּא בָּרִיחַ הַתִּיכוֹן אַחֲרָא הוּא, דְּלָא הֲוָה בִּכְלָלָא דְּאִינּוּן חֲמִשָּׁה. לָאו הָכִי. אֶלָּא הַהוּא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, מֵאִינּוּן חֲמִשָּׁה הֲוָה. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְחַד בְּאֶמְצָעִיתָא. הָא הֲוָה בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, עַמּוּדָא דְּיַעֲקֹב, רָזָא דְּמֹשֶׁה, לָקֳבֵל דָּא, חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן בִּידָא דְּבַר נָשׁ. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, רַב וְעִלָּאָה מִכֹּלָּא, בֵּיהּ קַיְימִין שְׁאַר אַחֲרָנִין. It is written: “And thou shalt make bars of acacia wood, five for the boards of the one side of the tabernacle, and five for the boards of the other side” (Ibid. 26, 26), and it is further written, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from end to end” (Ibid. 27). Now it must not be thought that this middle bar is not included in the five mentioned previously; it was one of the five, being the middle one with two on each side, symbolical of Moses, the most important of all, as the rest depended on it.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

וְאִי תֵּימָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, דָּא הוּא הַזְמָנָה, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ דָּא הוּא בְּרָכָה. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל נְבָרֵךְ, הַזְמָנָה אַחֲרָא אִיהוּ, הַזְמָנָה דְּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. (ס"א דפומא) דְּקַדְמֵיתָא אִיהִי הַזְמָנָה לְכוֹס דִּבְרָכָה סְתָם. וְהַאי כּוֹס, כֵּיוָן דְּאַנְטִיל אִיהוּ הַזְמָנָה אַחֲרָא בְּמִלָּה דִּנְבָרֵךְ לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה דְּכָל מְזוֹנִין וּבִרְכָאן מִתַּמָּן נָפְקִין, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים, דְּעָלְמָא עִלָּאָה סָתִים אִיהוּ, וְלֵית לְגַבֵּיהּ הַזְמָנָה. אֶלָּא בְּדַרְגָּא דָּא כּוֹס דִּבְרָכָה. (במלה דנברך) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּמִן יוֹמָא דְּעָלְמָא עַד הַשְׁתָּא, לָא שְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין, וַדַּאי הָא אֲמֵינָא דְּדָא לָאו בַּר נָשׁ אִיהוּ. Said R. Judah: ‘Happy is our lot, for never till this moment have I heard these things. Assuredly I say that this is no son of man.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.

וְאִי תֵּימָא דְּגַיְירָהּ אֱלִימֶלֶךְ תַּמָּן. לָא. אֶלָּא כָּל אוֹרְחֵי בֵּיתָא, וּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא אוֹלִיפַת. אֵימָתַי אִתְגַיְּירַת. לְבָתַר כַּד אַזְלַת בְּנָעֳמִי, כְּדֵין אַמְרַת, (רות א׳:ט״ז) עַמֵּךְ עַמִּי וִאלהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בְּיוֹמֵי דְּדָוִד נָפְקָא. She was not made a Jewess by Elimelech, but she learnt all the ways of his house and the rules about food, and when she went with Naomi, then she was converted. Naamah came from the children of Ammon in the days of David.

כְּדֵין שָׁרָאת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל דָּוִד. אָמַר לֵיהּ, דָּוִד, כַּד כָּל עָלְמָא מָדִידְנָא, וְאַפִּילְנָא עַדְבִין, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הֲווֹ, דָּכִירְנָא מַה דְּעָבְדוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כְּתִיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ מֵהַהוּא זַרְעָא, הַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּהוּ. Then the holy spirit rested on David, saying: David, when I measured out all the earth and cast lots, then “Israel was the lot of his inheritance”, and I remember what Moab did to them.

כְּתִיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מְלֹא הַחֶבֶל. מַהוּ מְלֹא הַחֶבֶל. אֶלָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ס"א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַהֲוָה אָמַר, דָּא הוּא לְאַחֲיָיא, וְדָא הוּא לְקָטְלָא. וְהַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּאִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְקָטְלָא. בְּגִין כָּךְ אָחִיד בְּחֶבֶל, וּפָשִׁיט חֶבֶל, עַל מַה דְּעַבְדוּ בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. Hence it is written that David “measured them with the line”; All who were of that tribe and deserving of death the line seized.

וּמִדְיָן, גִּדְעוֹן שָׁצֵי כָּל הַהוּא זַרְעָא, דְּלָא אַשְׁאִיר מִנַּיְיהוּ, מִכָּל אִינּוּן דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּעֵיטָא, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. וּלְכֻלְּהוּ דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן דְּבָבוּ, וְנָטַל מִנַּיְיהוּ נוּקְמִין. אֲבָל אִי זְמִינִין לְמֵיתֵי מִנַּיְיהוּ טַב לְעָלְמָא, אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ וְאַפֵּיהּ עִמְּהוֹן, עַד דְּיָפִּיק הַהוּא טַב לְעָלְמָא, וּבָתַר כֵּן נָטִיל נוּקְמָא וְדִינָא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, חַבְרַיָּיא, אַתְקִינוּ מָאנֵי קְרָבָא בִּידַיְיכוּ, וְאַגָחוּ קְרָבָא. Midian was destroyed by Gideon, so that none were left of the seed which harmed Israel with counsel or in any other way. God cherishes enmity against all who harm Israel and takes vengeance on them, but if anything good for the world is destined to issue from them, He bears with them until that good has come forth, and then He punishes them.’ Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this is correct.’ Said the boy: ‘Now do you Companions prepare your weapons and join combat.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרַכוּ יְיָ (בראשית צ"ח) מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא זַמִּין לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַמִּין לְחֵילֵי שְׁמַיָא, דְּאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּשְׁאַר חַיָּילִין, וְשָׁתַף לְנִשְׁמְתָא דִּילֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בָּרַכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. חָתִים בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל בִּרְכָאן. R. Eleazar then discoursed on the verse: “Bless the Lord, ye angels, ye mighty of his”, etc. (Ps. 103, 20). ‘King David’, he said, ‘here invited the hosts of heaven which are the stars and constellations to bless the Holy One, joining his own soul with them, wherefore he concluded the Psalm with the words, “Bless the Lord, O my soul”.’

זַמִּין לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא לְבָרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בָּרַכוּ יְיָ מַלְאָכָיו וְגוֹ', וְעַד לָא אָתוּ יִשְׂרָאֵל, מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵּי וְשַׁלְּמֵי עֲשִׂיָּה. כֵּיוָן דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְקַיְימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נַטְלֵי עֲשִׂיָּיה מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִתְכְּלִילוּ בִּדְבָרוֹ. וּמִכְּדֵּין, עֲשִׂיָּה הֲוַת בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וּמַלְאָכִין קַדִישִׁין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יִשְׂרָאֵל גַּמְרִין וּשְׁלֵמִין עֲשִׂיָּיה. וְעַל דָּא גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִשְׁמוֹעַ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּנָטְלוּ עֲשִׂיָּיה מִנַּיְיהוּ, וְאִתְקָיָּים בְּהוּ. Before Israel came, the heavenly angels used to serve with the performance of ceremonies. When Israel at Mount Sinai said, “We will do and we will hearken”, performance was taken from the ministering angels and confined to the land of Israel alone. Hence it says, first, “Mighty in strength that fulfil his words”, and then, “To hearken”. Happy are Israel who took performance from them and carried it out themselves.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, נְטַר גַּרְמָךְ וְאַצְלַח בְּמָאנָךְ. וְכִי שְׁבָחָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲחְרָא. אָמַר שְׁבָחָא דָּא אֶשְׁכַּחְנָא, וְלָא אַחְרָא. אָמַר הֲהוּא יְנוּקָא, כֵּיוָן דְּחַרְבָּא דִּילָךְ לָא אַצְלַח. אוֹ אַנְתְּ לָא מְנַעְנְעָא לֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, שְׁבַק חַרְבָּא לְמַאן דְּאַגָּח קְרָבָא. Said the boy to him: ‘Be on your guard and have your weapon ready. Did Israel take this honour and no other?’ He replied: ‘I have found this and no other.’ Said the boy to him: ‘Your sword is of no avail, or you do not wield it properly. Leave the sword to one who knows how to use it.’

שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְמְסַר לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַאן אִיהוּ. קָדוֹשׁ. בְּרָכָה אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמְסַר לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל קָדוֹשׁ, לָא אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. דְּלָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָּׁה, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה ו) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וְעַד דְּיִשְׂרָאֵל לָא מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, אִינּוּן לָא אַמְרֵי קְדוּשָּׁה. The highest term of praise which has been entrusted to the ministering angels-not by themselves, but only in conjunction with Israel-is “Holy”, but benediction is committed to them when alone, as also to Israel. Not so “holy”, for they say the sanctification only in conjunction with Israel. Before Israel sanctify below they cannot sanctify above;

בְּגִין דִּקְדוּשָּׁה מִתְּלַת עָלְמִין סַלְּקָא, וְלָא מִתְּרֵין, וְהַיְינוּ, וְקָרָא זֶה, הָא חַד. אֶל זֶה, הָא תְּרֵין. וְאָמַר, הָא תְּלָתָא. תְּלַת עָלְמִין, אִינּוּן לָקֳּבְלַיְיהוּ תְּלַת קְדוּשּׁוֹת. וּבְגִין כָּךְ שְׁבָחָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַטְלִין קְדוּשָׁא לְתַתָּא בִּלְחוֹדָיְיהוּ. hence the great honour of Israel is that they say the sanctification below by themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּמִלִּין אִלֵּין אוֹקִימְנָא לוֹן. וְתוּ אוֹקִימְנָא, דְּהָא תְּלַת קְדוּשּׁוֹת אִתְמְסָרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא. מִן הַאי קְרָא, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם חַד. וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים תְּרֵין. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, הָא תְּלָתָא. הָכָא אִתְמְסַר לוֹן קְדוּשָּׁה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת. וְהָא לָא אִדְכְּרַת מֵרוּמְחָא, עַד דְּנַטְלַת לֵיהּ אֲנָא מִבָּתַר כִּתְפָךְ, וְשַׁוִּי לָךְ בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּדְכַּר לְרוּמְחָא, דְּאִיהוּ בִּידָךְ. תּוּב לְאֲתָר דְּשַׁבְקַת. Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this has been established. We have also explained that three sanctifications were entrusted to Israel below, from the verse: “And ye shall sanctify yourselves and be holy, for I the Lord am holy” (Lev. 11, 44, and 20, 26).’ Said the boy: ‘Quite so, but you did not remember your lance till I took it from your shoulder and put it in your hand. Now remember that the lance is in your hand. Return to where you left off.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מִלִּין דַּאֲנָן בְּהוּ, בִּבְרָכָה אִינּוּן. בָּרַכוּ, מַאי בָּרַכוּ. מְשִׁיכוּ בִּרְכָאן, מֵאֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקִין, עַד דְּיִתְעַבְדּוּן בְּרֵכָה. בִּסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ, וּמִגּוֹ סְגִיאוּ דְּמַיִין בְּהַהִיא בְּרֵכָה, מִיַּד יִפְּשׁוּן מַיִין נוּנֵי סַגִיאִין, לְכַמָּה זִינִין. וְהַהוּא מְשִׁיכוּ מַאי הוּא. ה' מְשִׁיכוּ דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, מִגּוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא, דְּאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. R. Eleazar then resumed: ‘We were speaking of benediction. What is the meaning of “bless ye”? The drawing of blessings from the place from which all blessings issue until they become a blessing through the abundance of the drawing, and from the abundance of waters in that blessing straightway they swarm with fishes of all kinds.

הַאי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן בְּבֵי מְרוֹמָא דְּאִדָרָא עִלָּאָה, אִתְּמַר בָּרַכוּ יְיָ. אֲנָן דְּיַתְבֵי לְתַתָּא, אֲמַאי בָּרַכוּ אֶת יְיָ. בְּגִין דַּאֲנָן צְרִיכִין לְאַמְשָׁכָא עֲלָן, לְהַאי אֶת, וּבָה נֵיעוּל לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְאַחֲזָאָה אַנְפּוֹי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ, אֲנִי בְּצֶדֶק וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, בָּרַכוּ אֶת יְיָ, לְאַמְשָׁכָא עַל רֵישָׁן הַאי אֶת. וְכֵיוָן דַּאֲנָן מַשְׁכָן לְהַאי אֶת עֲלָנָא, אִית לָן לְמֵימַר צְלוֹתָא, וּלְשַׁבְּחָא. The angels who dwell in the heavenly abodes say simply “Bless the Lord”, but we who dwell below say “Bless eth the Lord”, because we need to draw this eth¹The Shekinah. down upon us, and through it we enter the presence of the King.

וּבְגִין כָּךְ אָסוּר לְבָרְכָא לְבַּר נָשׁ, עַד לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתֵיהּ, וְיַמְשִׁיךְ עַל רֵישֵׁיהּ לְהַאי אֶת. וְאִי יַקְדִּים וִיבָרֵךְ לְבַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, הָא אַמְשִׁיךְ לְהַהוּא בַּר נָשׁ בָּמָה עַל רֵישֵׁיהּ, בַּאֲתָר דְּהַאי אֶת. And since we draw this eth down upon us, we have at the same time to say prayers and praises, and therefore it is forbidden to greet any man until one has said his prayers, and if he does so he draws a “high place” down upon himself instead of this eth.

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ'. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת וְגוֹ'. מִלִּין אִלֵּין הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא, (ומאי איהי י'). כְּדֵין אִתְכַּסְיָא מִכָּל חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דִּילָהּ. וְאִיהִי אַמְרַת שְׁחוֹרָה אֲנִי, דְּלֵית בְּאָת דָּא חִוָּורָא בְּגַוִּויהּ, כִּשְׁאַר אַתְוָון. וְדָא שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, תָּנֵינָן, דָּא י', דְּלֵית בָּהּ חִוָּורוּ לְגוֹ. כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, דָּא ו'. He then cited the verse: “I am black but comely, O ye daughters of Jerusalem” (S.S. 1, 5). ‘This means that when she (the Moon) is very lovesick for her Beloved, she shrinks to nothing until only a dot is left of her, and she is hidden from all her hosts and camps. Then she says, I am black, like the letter yod, in which there is no white space, and I have no room to shelter you under my wings; therefore “do not look at me”, for ye cannot see me at all.

וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא. מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל. What then do her mighty warriors do? They roar like lions, until their voice is heard by the Beloved above, and He knows that his Beloved is lovesick like himself, so that none of her beauty can be seen,

וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. and so through the voices of those warriors of hers her Beloved comes forth from his palace with many gifts and presents, with spices and incense, and comes to her and finds her black and shrunken, without form or beauty. He then draws near to her and embraces and kisses her until she gradually revives from the scents and spices, and her joy in having her Beloved with her, and she is built up and recovers her full form and beauty.

וְדָא גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עָשׂוּ לָהּ, וְאַהְדָּרוּ לָהּ לְדִיוּקְנָהָא וּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, דְּתּוּקְפָּא וּגְבוּרְתָּא דִּלְהוֹן גְּרִימוּ דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי, דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ לְהַאי דָּבָר, וּמְהַדְּרִין לֵיהּ לְדִיּוּקְנָא קַדְמָאָה. (ומכאן ולהלאה) כֵּיוָן דְּאִתַּקְנַת וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא שַׁפִּירָא כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּדֵין אִינּוּן, וְכָל שְׁאַר חֵילִין, קַיְימִין לִשְׁמוֹעַ, מַה דְּאִיהִי אַמְרַת, וְאִיהִי קַיְּימָא כְּמַלְכָּא גּוֹ חֵילֵיהּ, וְדָא הוּא עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי. And this was brought about by the might and power of her doughty warriors. Hence it is written, “Mighty in strength that fulfil his word”. And then when they have restored her to her form and beauty they and all the other hosts wait attentively for her words, and she is like a king in the midst of his army.

כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבִין בְּדָרָא, אִיהִי אִתְכַּסְיָא וְאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִכָּל דִּיּוּקְנָהָא, בַּר נְקוּדָא חֲדָא. וְכַד אָתָאן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, וְזַכָּאֵי קְשׁוֹט, כִּבְיָכוֹל, עוֹשִׂים לְהַאי דָּבָר. וְאֲנְהִירַת זְעֵיר זְעֵיר, וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. In the same way below, when there are sinners in the generation, she hides herself and diminishes herself till only a dot is left, until the mighty ones, the truly virtuous, come and as it were restore her, so that she gradually brightens and recovers her form and beauty and becomes as before.’

אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּה, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה אָמַר דָּא, תַּוָּוהָא הֲוִי בְּעָלְמָא, נַטְלֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּנְשָׁקֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא אֲנָא אֲבָרֵךְ. אָמְרוּ, אַתְּ בְּרִיךְ, וְלָךְ יָאוּת לְבָרְכָא. אָמַר כַּמָּה אַתּוּן קַדִישִׁין, כַּמָּה בְּרָכוֹת זְמִינִין לְכוּ, מֵאִימָא קַדִישָׁא, בְּגִין דְּלָא מְנַעְתּוּן לִי לְבָרְכָא. The Companions came and kissed him, saying: ‘Had even the prophet Ezekiel said this, the world would have wondered.’ The boy then said: ‘I will say the grace.’ They said: ‘Do so, for to you it is fitting.’ He said: ‘How holy you are, how many blessings await you from the holy Mother because ye have not refused to let me say the grace!’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״א:כ״ו) מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ חַיָּיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. וְאִי לָא יָדַע, אִתְּתֵיהּ, אוֹ בְּנוֹי, מְבָרְכִין לֵיהּ וְתָבֹא מְאֵרָה לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּלָא יָדַע לְבָרְכָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לְאִתְּתֵיהּ וְלִבְנוֹי דְּיִבָרְכוּן לֵיהּ. We have learnt that it is the duty of every one to say grace. If he cannot himself, his wife or his sons can say it for him, but a curse light on the man who does not know how to say grace himself and has to ask his wife or children.

וְאִי הוּא יָדַע, אִצְטְרִיךְ לְחַנְכָא לִבְרֵיהּ, וּלְמֵהַב לֵיהּ כַּסָּא לְבָרְכָא. וּמַאן דְּמָנַע לֵיהּ, דְּלָא יִתְחַנֵּךְ, יִקְּבוּהוּ לְאוֹם. מוֹנֵעַ בָּר דְּלָא לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִתְחַנֵּךְ בְּמִצְוֹת. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, יִקְּבֵהוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יִקְּבוּהוּ לְאוּמִּים, דְּהָא לְאֹם חַד הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ה:כ״ג) וּלְאֹם מִלְאֹם יְאֱמָץ, מַאי יִקְּבוּהוּ לְאֹם. אֶלָּא לְאֵם כְּתִיב, לְאִימָא קַדִישָׁא. יִקְּבוּהוּ לְהַאי בָּר נָשׁ, דְּמָנַע לְהַהוּא בַּר מִלְּבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. If he knows, he must train his son and give him the cup of benediction. And if he does not, then we say of him, “He that withholds his son shall be cursed to the holy Mother” (Prov. 11, 26),

אֲנָא בְּרָא יְחִידָא הֲוִינָא לְאִמִּי, הָבוּ לִי כַּסָּא וַאֲבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִישָׁא, דְּיָהַב בְּבֵיתָא דְּאִמִּי, גּוּבְרִין דְּחֵילָא, דְּמַלִּילְנָא קַמַּיְיהוּ מִלִּין תַּקִּיפִין, וְזָכֵינָא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ אֲנָא אֲבָרֵךְ. וְקוֹדֶם דָּא אִתְיָשֵׁב קְרָא עַל תִּקּוּנֵיהּ, הָא דְּשָּׁרֵינָן בֵּיהּ. but as I am the only son of my mother, give me the cup and I will bless the Holy King who has brought to my mother’s house men of worth before whom I can utter powerful discourse. Before I say grace, however, I will expound properly the verse I have quoted.

מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבוּהוּ לְאֹם, מַאן דְּאַמְנַע בַּר כְּמָה דְּאִתְּמַר, יִקְּבוּהוּ לְאֹם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִקוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. אוּף הָכָא יִקְּבוּהוּ, וַיְפָרְשׁוּן לֵיהּ לְאֵם, יְפָרְשׁוּ חֶטְאוֹי לְאִמָּא קַדִישָׁא. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דִּיחָנֵךְ בְּרֵיהּ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְחַנְּכָא לֵיהּ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. The word yikbuku (curse him) means properly “pronounce distinctly”: that is, they will set forth his sins distinctly to the holy Mother. We may also translate, “he who withholds blessings from the Son”,

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּתִיב בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא, (משלי ל') מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. הַהוּא שֵׁם יְדִיעָא, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. שֶּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ. דִּכְתִיב (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְהָא יִשְׂרָאֵל, כָּל מַפְתְּחָן דִּמְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאִיהוּ מִשְׁתְּבַּח וְאָמַר, (תהלים ב) יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה. וְהָכִי הוּא ודַּאי, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא עֲטְּרוּ לֵיהּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאָמְרוּ וּפָקִידוּ לְכֹלָּא, (תהלים ב) נַשְּׁקוּ בַר, נַשְּׁקוּ יְדָא לְהַאי בַר. כִּבְיָכוֹל, שָׁלְטָנוּ יָהַב לֵיהּ עַל כֹּלָּא, דְּכֹלָּא יִפְלְחוּן לֵיהּ. פֶּן יֶאֱנַף, בְּגִין דְּאַעְטָּרוּ לֵיהּ בְּדִינָא וְרַחֲמֵי. מַאן דְּזָכֵי לְדִינָא, לְדִינָא. מַאן דְּזָכֵי לְרַחֲמֵי, לְרַחֲמֵי. whom the Father and Mother have crowned and blessed with many blessings, and concerning whom they commanded, “Kiss the son lest he be angry” (Ps. 2, 12), since he is invested both with judgement and with mercy.

כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָּא, וְתַתָּא לְהַאי בַּר סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן. וּמַאן דְּמָנַע בִּרְכָאן מֵהַאי בַּר, יְפָרְשׁוּן חֶטְאוֹי קַמֵּי מַלְכָּא (ס"א אימא) קַדִישָׁא, לְאֵם מַמָּשׁ. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מַאן דִּמְבָרֵךְ (קפ"ו ע"ב) וְאַזְמִין בְּכַסָּא דִּבְרָכָה לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּהַאי אִתְבַּר סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְכַּפְיָא בִּתְבִּירוּ. וְאִסְתְּלַּק סְטָר קְדוּשָּׁה. וְדָא הוּא דִּכְתִיב, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כְּמָה דְּאִיהוּ מְסַלֵּק וּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד לִסְטַר אַחֲרָא דְּיִתְבַּר, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְעֵילָּא, וְהַהוּא דְּאִקְרֵי בְּרָכָה, שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ. The last part of the verse we may translate, “He who gives blessing to the Head breaks the power of the “other side”.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה חַבְרַיָּיא, הָבוּ וְנְבָרֵיךְ. יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דִּבְרָכָה, וּבָרִיךְ. וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ הֲוִי בְּחֶדְוָה, דְּהָא מִיּוֹמָא דְּהִלּוּלָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, לָא חֲדוּ חַבְרַיָּיא, כְּהַהוּא יוֹמָא דְּיָתְבוּ תַּמָּן. אַקְדִימוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּ דְּלִבָּא. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, לֵית לְכוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי אוֹרַיְיתָא, וְהָכִי תָּנֵינָן. Now, Companions, let us say grace.’ They handed him the cup and he said grace, and the Companions rejoiced more than they had ever done since the wedding of R. Eleazar. They blessed the boy with all their hearts, and he said to them: ‘You should not depart save with words of the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וְגוֹ'. וַיְיָ, זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, אֲמַאי. אֶלָּא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כַּמָּה יָאוּת וּשְׁפִּירוּ הֲוַת לְהַאי כַּלָּה, דְּאִתְכְּפִיאַת עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַזְלַת בִּזְקִיפוּ דְּרֵישָׁא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּחֶדְוָה. He then expounded for them the verse: “And the Lord went before them by day in a pillar of cloud” (Ex. 13, 21). ‘We should’, he said, ‘render thus: And the Lord, that is, the Shekinah, was there,

בְּוַיְיָ זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. עַד הָכָא לָא יָדַע, אִי הַאי כַּלָּה אַזְלַה לְקַמַּיְיהוּ, אִי לָא, דְּהָא טַעֲמָא אַפְסִיק בְּוַיְהוָֹ"ה, אֶלָּא אִיהִי הֲוַת תַּמָּן, אֲבָל מַאן דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ, סָבָא עִלָּאָה, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הַהוּא דְּאוֹמֵי (נ"א דאזמין) לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַנוֹ. אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ חַסְדּוֹ. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה. יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין כְּלִילָן בֵּיהּ. יוֹמָא דִּשְׁאַר יוֹמִין, אִיהוּ שְׁאַר כָּל יוֹמִין וַדַּאי. וְעַל דָּא אִקְרֵי יוֹמָם, וְלָא יוֹם. וּבְגִין כָּךְ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הוּא אָזִיל בִּימָמָא, וְכַלָּה אַזְלַת בְּלֵּילְיָא, דִּכְתִיב וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, דָּא כַּלָּה, כָּל חַד כִּדְקָחֲזֵי לֵיהּ. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, יוֹמָם וָלַיְלָה יְהֵא קַמַּיְיכוּ, בְּכָל שַׁעֲתָא. נְשָׁקוּהוּ, וּבֵרְכוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַזְלוּ. but day, that is Abraham (kesed) went before them by day, while the Bride went before them by night, as it is written, “and by night in a pillar of fire to give light to them”-each one at the fitting time. And as for you, Companions, may night and day ever be before you.’ They kissed and blessed him as before and went their way.

אָתוּ לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה, אָמַר כַּמָה יָאוּת הוּא. אֲבָל לָא סָלִיק בִּשְׁמָא. אָעָא דָּקִיק, כַּד סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, סָלִיק לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיַּד כָּבָה וְאִשְׁתְּקַע. וְתוּ הָא אֲמֵינָא נְהוֹרָא דָּא מִמָּה הֲוִי. When they came to R. Simeon they told him what had happened. He was greatly astonished, and said: ‘This is indeed excellent, but he will not make a name. When a thin stick burns it burns only for a little time.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ב׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, גִּבּוֹר בְּאוֹרַיְיתָא, גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וַדַּאי. סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בֵּיהּ מְשִׁיכוּ סַגִי, כְּדֵין דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, יְבָרֵךְ כְּתִיב. It is written, “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed” (Ps. 112, 2). When a man is mighty on the earth, mighty in the Torah and in control of his passions, then his light goes forth and is continued through many generations.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהָא חֲמֵינָן יַנּוּקֵי דְּאַמְרִין מִלִּין עִלָּאִין, וְקַיְימִין לְבָתַר רֵישִׁין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, יַנּוּקָא דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא, אוֹ תְּרֵין, לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּלָא כַּוָונָה דִּלְהוֹן, מוּבְטַח בַּר נָשׁ בְּדָא, דְּיִזְכֵּי לְמֵילַף אוֹרַיְיתָא בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל דָּא, דִּנְהוֹרָא דִּילֵיהּ קַיְּימָא עַל קִיּוּמֵיהּ בְּדַעְתָּא שְׁלִים, לָאו הָכִי. וְתוּ, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתִיאוּבְתֵּיה דִּילֵיהּ, לְאַרְחָא בְּתַפּוּחָא דָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. But’, said R. Abba, ‘we see children who say wonderful things and afterwards become very eminent.’ He replied: ‘When a child says one or two wonderful things by accident, then we may be confident that he will one day teach the Torah in Israel. But the same cannot be said of this one whose light is already complete. And besides, the Holy One, blessed be He, desires to smell this apple.

זַכָּאִין אַתּוּן צַדִיקַיָּיא, דִּכְתִיב בְּכוּ, (מלכים ב י״ט:ל׳) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָה וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה. שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, כְּגוֹן אֲבוֹי, דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וְאִיהוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה, בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה. כַּמָה טָבָא שָׁרְשָׁא וְאִיבָּא. וְאִי לָאו דְּלָא אֱהֵא מְקַטְרְגָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוֹאִיל וְתִיאוּבְתֵיהּ לְאַרְחָא בֵּיהּ, לָא הֲוָה מַאן דְּיֵיכוּל לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. אֲבָל יְהֵא רַעֲוָא, דְּאִמֵּיהּ לָא תֶּחמֵי צַעֲרָא עָלֵיהּ, וְכֵן הֲוָה. Happy are the righteous, of whom it is written “And the remnant that is escaped of the house of Judah shall again take root downwards and bear fruit upward” (2 Kings 19, 30). His father who has departed this world is a root below in the Academy of the firmament, and he shall bear fruit above in the highest Academy. Were it not that I would fain not oppose the Holy One, blessed be He, whose desire is to savour him, none should have dominion over him. As it is, may it be God’s will that his mother should have no trouble from him’. And so it came to pass.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

כְּתִיב (שם כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. וּכְתִיב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאִי תֵּימָא, דְּהַהוּא בָּרִיחַ הַתִּיכוֹן אַחֲרָא הוּא, דְּלָא הֲוָה בִּכְלָלָא דְּאִינּוּן חֲמִשָּׁה. לָאו הָכִי. אֶלָּא הַהוּא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, מֵאִינּוּן חֲמִשָּׁה הֲוָה. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְחַד בְּאֶמְצָעִיתָא. הָא הֲוָה בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, עַמּוּדָא דְּיַעֲקֹב, רָזָא דְּמֹשֶׁה, לָקֳבֵל דָּא, חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן בִּידָא דְּבַר נָשׁ. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, רַב וְעִלָּאָה מִכֹּלָּא, בֵּיהּ קַיְימִין שְׁאַר אַחֲרָנִין. It is written: “And thou shalt make bars of acacia wood, five for the boards of the one side of the tabernacle, and five for the boards of the other side” (Ibid. 26, 26), and it is further written, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from end to end” (Ibid. 27). Now it must not be thought that this middle bar is not included in the five mentioned previously; it was one of the five, being the middle one with two on each side, symbolical of Moses, the most important of all, as the rest depended on it.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

וְאִי תֵּימָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, דָּא הוּא הַזְמָנָה, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ דָּא הוּא בְּרָכָה. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל נְבָרֵךְ, הַזְמָנָה אַחֲרָא אִיהוּ, הַזְמָנָה דְּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. (ס"א דפומא) דְּקַדְמֵיתָא אִיהִי הַזְמָנָה לְכוֹס דִּבְרָכָה סְתָם. וְהַאי כּוֹס, כֵּיוָן דְּאַנְטִיל אִיהוּ הַזְמָנָה אַחֲרָא בְּמִלָּה דִּנְבָרֵךְ לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה דְּכָל מְזוֹנִין וּבִרְכָאן מִתַּמָּן נָפְקִין, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים, דְּעָלְמָא עִלָּאָה סָתִים אִיהוּ, וְלֵית לְגַבֵּיהּ הַזְמָנָה. אֶלָּא בְּדַרְגָּא דָּא כּוֹס דִּבְרָכָה. (במלה דנברך) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּמִן יוֹמָא דְּעָלְמָא עַד הַשְׁתָּא, לָא שְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין, וַדַּאי הָא אֲמֵינָא דְּדָא לָאו בַּר נָשׁ אִיהוּ. Said R. Judah: ‘Happy is our lot, for never till this moment have I heard these things. Assuredly I say that this is no son of man.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.

וְאִי תֵּימָא דְּגַיְירָהּ אֱלִימֶלֶךְ תַּמָּן. לָא. אֶלָּא כָּל אוֹרְחֵי בֵּיתָא, וּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא אוֹלִיפַת. אֵימָתַי אִתְגַיְּירַת. לְבָתַר כַּד אַזְלַת בְּנָעֳמִי, כְּדֵין אַמְרַת, (רות א׳:ט״ז) עַמֵּךְ עַמִּי וִאלהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בְּיוֹמֵי דְּדָוִד נָפְקָא. She was not made a Jewess by Elimelech, but she learnt all the ways of his house and the rules about food, and when she went with Naomi, then she was converted. Naamah came from the children of Ammon in the days of David.

כְּדֵין שָׁרָאת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל דָּוִד. אָמַר לֵיהּ, דָּוִד, כַּד כָּל עָלְמָא מָדִידְנָא, וְאַפִּילְנָא עַדְבִין, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הֲווֹ, דָּכִירְנָא מַה דְּעָבְדוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כְּתִיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ מֵהַהוּא זַרְעָא, הַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּהוּ. Then the holy spirit rested on David, saying: David, when I measured out all the earth and cast lots, then “Israel was the lot of his inheritance”, and I remember what Moab did to them.

כְּתִיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מְלֹא הַחֶבֶל. מַהוּ מְלֹא הַחֶבֶל. אֶלָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ס"א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַהֲוָה אָמַר, דָּא הוּא לְאַחֲיָיא, וְדָא הוּא לְקָטְלָא. וְהַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּאִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְקָטְלָא. בְּגִין כָּךְ אָחִיד בְּחֶבֶל, וּפָשִׁיט חֶבֶל, עַל מַה דְּעַבְדוּ בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. Hence it is written that David “measured them with the line”; All who were of that tribe and deserving of death the line seized.

וּמִדְיָן, גִּדְעוֹן שָׁצֵי כָּל הַהוּא זַרְעָא, דְּלָא אַשְׁאִיר מִנַּיְיהוּ, מִכָּל אִינּוּן דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּעֵיטָא, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. וּלְכֻלְּהוּ דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן דְּבָבוּ, וְנָטַל מִנַּיְיהוּ נוּקְמִין. אֲבָל אִי זְמִינִין לְמֵיתֵי מִנַּיְיהוּ טַב לְעָלְמָא, אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ וְאַפֵּיהּ עִמְּהוֹן, עַד דְּיָפִּיק הַהוּא טַב לְעָלְמָא, וּבָתַר כֵּן נָטִיל נוּקְמָא וְדִינָא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, חַבְרַיָּיא, אַתְקִינוּ מָאנֵי קְרָבָא בִּידַיְיכוּ, וְאַגָחוּ קְרָבָא. Midian was destroyed by Gideon, so that none were left of the seed which harmed Israel with counsel or in any other way. God cherishes enmity against all who harm Israel and takes vengeance on them, but if anything good for the world is destined to issue from them, He bears with them until that good has come forth, and then He punishes them.’ Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this is correct.’ Said the boy: ‘Now do you Companions prepare your weapons and join combat.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרַכוּ יְיָ (בראשית צ"ח) מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא זַמִּין לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַמִּין לְחֵילֵי שְׁמַיָא, דְּאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּשְׁאַר חַיָּילִין, וְשָׁתַף לְנִשְׁמְתָא דִּילֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בָּרַכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. חָתִים בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל בִּרְכָאן. R. Eleazar then discoursed on the verse: “Bless the Lord, ye angels, ye mighty of his”, etc. (Ps. 103, 20). ‘King David’, he said, ‘here invited the hosts of heaven which are the stars and constellations to bless the Holy One, joining his own soul with them, wherefore he concluded the Psalm with the words, “Bless the Lord, O my soul”.’

זַמִּין לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא לְבָרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בָּרַכוּ יְיָ מַלְאָכָיו וְגוֹ', וְעַד לָא אָתוּ יִשְׂרָאֵל, מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵּי וְשַׁלְּמֵי עֲשִׂיָּה. כֵּיוָן דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְקַיְימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נַטְלֵי עֲשִׂיָּיה מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִתְכְּלִילוּ בִּדְבָרוֹ. וּמִכְּדֵּין, עֲשִׂיָּה הֲוַת בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וּמַלְאָכִין קַדִישִׁין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יִשְׂרָאֵל גַּמְרִין וּשְׁלֵמִין עֲשִׂיָּיה. וְעַל דָּא גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִשְׁמוֹעַ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּנָטְלוּ עֲשִׂיָּיה מִנַּיְיהוּ, וְאִתְקָיָּים בְּהוּ. Before Israel came, the heavenly angels used to serve with the performance of ceremonies. When Israel at Mount Sinai said, “We will do and we will hearken”, performance was taken from the ministering angels and confined to the land of Israel alone. Hence it says, first, “Mighty in strength that fulfil his words”, and then, “To hearken”. Happy are Israel who took performance from them and carried it out themselves.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, נְטַר גַּרְמָךְ וְאַצְלַח בְּמָאנָךְ. וְכִי שְׁבָחָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲחְרָא. אָמַר שְׁבָחָא דָּא אֶשְׁכַּחְנָא, וְלָא אַחְרָא. אָמַר הֲהוּא יְנוּקָא, כֵּיוָן דְּחַרְבָּא דִּילָךְ לָא אַצְלַח. אוֹ אַנְתְּ לָא מְנַעְנְעָא לֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, שְׁבַק חַרְבָּא לְמַאן דְּאַגָּח קְרָבָא. Said the boy to him: ‘Be on your guard and have your weapon ready. Did Israel take this honour and no other?’ He replied: ‘I have found this and no other.’ Said the boy to him: ‘Your sword is of no avail, or you do not wield it properly. Leave the sword to one who knows how to use it.’

שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְמְסַר לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַאן אִיהוּ. קָדוֹשׁ. בְּרָכָה אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמְסַר לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל קָדוֹשׁ, לָא אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. דְּלָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָּׁה, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה ו) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וְעַד דְּיִשְׂרָאֵל לָא מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, אִינּוּן לָא אַמְרֵי קְדוּשָּׁה. The highest term of praise which has been entrusted to the ministering angels-not by themselves, but only in conjunction with Israel-is “Holy”, but benediction is committed to them when alone, as also to Israel. Not so “holy”, for they say the sanctification only in conjunction with Israel. Before Israel sanctify below they cannot sanctify above;

בְּגִין דִּקְדוּשָּׁה מִתְּלַת עָלְמִין סַלְּקָא, וְלָא מִתְּרֵין, וְהַיְינוּ, וְקָרָא זֶה, הָא חַד. אֶל זֶה, הָא תְּרֵין. וְאָמַר, הָא תְּלָתָא. תְּלַת עָלְמִין, אִינּוּן לָקֳּבְלַיְיהוּ תְּלַת קְדוּשּׁוֹת. וּבְגִין כָּךְ שְׁבָחָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַטְלִין קְדוּשָׁא לְתַתָּא בִּלְחוֹדָיְיהוּ. hence the great honour of Israel is that they say the sanctification below by themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּמִלִּין אִלֵּין אוֹקִימְנָא לוֹן. וְתוּ אוֹקִימְנָא, דְּהָא תְּלַת קְדוּשּׁוֹת אִתְמְסָרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא. מִן הַאי קְרָא, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם חַד. וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים תְּרֵין. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, הָא תְּלָתָא. הָכָא אִתְמְסַר לוֹן קְדוּשָּׁה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת. וְהָא לָא אִדְכְּרַת מֵרוּמְחָא, עַד דְּנַטְלַת לֵיהּ אֲנָא מִבָּתַר כִּתְפָךְ, וְשַׁוִּי לָךְ בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּדְכַּר לְרוּמְחָא, דְּאִיהוּ בִּידָךְ. תּוּב לְאֲתָר דְּשַׁבְקַת. Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this has been established. We have also explained that three sanctifications were entrusted to Israel below, from the verse: “And ye shall sanctify yourselves and be holy, for I the Lord am holy” (Lev. 11, 44, and 20, 26).’ Said the boy: ‘Quite so, but you did not remember your lance till I took it from your shoulder and put it in your hand. Now remember that the lance is in your hand. Return to where you left off.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מִלִּין דַּאֲנָן בְּהוּ, בִּבְרָכָה אִינּוּן. בָּרַכוּ, מַאי בָּרַכוּ. מְשִׁיכוּ בִּרְכָאן, מֵאֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקִין, עַד דְּיִתְעַבְדּוּן בְּרֵכָה. בִּסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ, וּמִגּוֹ סְגִיאוּ דְּמַיִין בְּהַהִיא בְּרֵכָה, מִיַּד יִפְּשׁוּן מַיִין נוּנֵי סַגִיאִין, לְכַמָּה זִינִין. וְהַהוּא מְשִׁיכוּ מַאי הוּא. ה' מְשִׁיכוּ דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, מִגּוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא, דְּאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. R. Eleazar then resumed: ‘We were speaking of benediction. What is the meaning of “bless ye”? The drawing of blessings from the place from which all blessings issue until they become a blessing through the abundance of the drawing, and from the abundance of waters in that blessing straightway they swarm with fishes of all kinds.

הַאי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן בְּבֵי מְרוֹמָא דְּאִדָרָא עִלָּאָה, אִתְּמַר בָּרַכוּ יְיָ. אֲנָן דְּיַתְבֵי לְתַתָּא, אֲמַאי בָּרַכוּ אֶת יְיָ. בְּגִין דַּאֲנָן צְרִיכִין לְאַמְשָׁכָא עֲלָן, לְהַאי אֶת, וּבָה נֵיעוּל לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְאַחֲזָאָה אַנְפּוֹי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ, אֲנִי בְּצֶדֶק וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, בָּרַכוּ אֶת יְיָ, לְאַמְשָׁכָא עַל רֵישָׁן הַאי אֶת. וְכֵיוָן דַּאֲנָן מַשְׁכָן לְהַאי אֶת עֲלָנָא, אִית לָן לְמֵימַר צְלוֹתָא, וּלְשַׁבְּחָא. The angels who dwell in the heavenly abodes say simply “Bless the Lord”, but we who dwell below say “Bless eth the Lord”, because we need to draw this eth¹The Shekinah. down upon us, and through it we enter the presence of the King.

וּבְגִין כָּךְ אָסוּר לְבָרְכָא לְבַּר נָשׁ, עַד לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתֵיהּ, וְיַמְשִׁיךְ עַל רֵישֵׁיהּ לְהַאי אֶת. וְאִי יַקְדִּים וִיבָרֵךְ לְבַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, הָא אַמְשִׁיךְ לְהַהוּא בַּר נָשׁ בָּמָה עַל רֵישֵׁיהּ, בַּאֲתָר דְּהַאי אֶת. And since we draw this eth down upon us, we have at the same time to say prayers and praises, and therefore it is forbidden to greet any man until one has said his prayers, and if he does so he draws a “high place” down upon himself instead of this eth.

וּבְגִין כַּךְ, לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בָּרַכוּ יְיָ. וַאֲנָן אֶת יְיָ לְתוֹסֶפֶת אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי הָא יְדַעְנָא דְּמָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ טָבִין אִינּוּן, (ס"א אי תדכר) אִתְדְּכַר מִנְּהוֹן וְלָא תִּנְשֵׁי לוֹן, וַדָאי גְּבוּרָה דְּבַר נָשׁ דְּאַגָּח קְרָבָא בְּרוּמְחָא וְחַרְבָּא אִיהוּ. אֲבָל מַהוּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הָא אֲמָרִית. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָא יְדַעְנָא דְּחֵילָא דִּדְרוֹעָא דִּילָךְ אִתְחֲלָשׁ. הַשְׁתָּא אִיהוּ עִדָנָא, דְּלָא לְאַמְתְּנָא, אֶלָּא לְאַלְקָאָה בְּקִירְטָא, אַבְנָא בָּתַר אַבְנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:נ׳) בַּקֶּלַע וְאֶבֶן. בִּבְהִילוּ דָּא בָּתַר דָּא. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. וְחַדּוּ רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּא. Said the boy to him: ‘Of a truth I see that your weapons are good; be mindful of them and do not forget them. Assuredly the might of a warrior lies in his lance and sword. But what is the meaning of “mighty in strength that fulfil his word, hearkening unto the voice of his word”?’ Said R. Eleazar: ‘I have already explained.’ Said the boy: ‘I see that your arm has become faint. Now it is time not to hold back, but to sling from the catapult stone after stone.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ'. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת וְגוֹ'. מִלִּין אִלֵּין הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא, (ומאי איהי י'). כְּדֵין אִתְכַּסְיָא מִכָּל חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דִּילָהּ. וְאִיהִי אַמְרַת שְׁחוֹרָה אֲנִי, דְּלֵית בְּאָת דָּא חִוָּורָא בְּגַוִּויהּ, כִּשְׁאַר אַתְוָון. וְדָא שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, תָּנֵינָן, דָּא י', דְּלֵית בָּהּ חִוָּורוּ לְגוֹ. כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, דָּא ו'. He then cited the verse: “I am black but comely, O ye daughters of Jerusalem” (S.S. 1, 5). ‘This means that when she (the Moon) is very lovesick for her Beloved, she shrinks to nothing until only a dot is left of her, and she is hidden from all her hosts and camps. Then she says, I am black, like the letter yod, in which there is no white space, and I have no room to shelter you under my wings; therefore “do not look at me”, for ye cannot see me at all.

וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא. מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל. What then do her mighty warriors do? They roar like lions, until their voice is heard by the Beloved above, and He knows that his Beloved is lovesick like himself, so that none of her beauty can be seen,

וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. and so through the voices of those warriors of hers her Beloved comes forth from his palace with many gifts and presents, with spices and incense, and comes to her and finds her black and shrunken, without form or beauty. He then draws near to her and embraces and kisses her until she gradually revives from the scents and spices, and her joy in having her Beloved with her, and she is built up and recovers her full form and beauty.

וְדָא גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עָשׂוּ לָהּ, וְאַהְדָּרוּ לָהּ לְדִיוּקְנָהָא וּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, דְּתּוּקְפָּא וּגְבוּרְתָּא דִּלְהוֹן גְּרִימוּ דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי, דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ לְהַאי דָּבָר, וּמְהַדְּרִין לֵיהּ לְדִיּוּקְנָא קַדְמָאָה. (ומכאן ולהלאה) כֵּיוָן דְּאִתַּקְנַת וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא שַׁפִּירָא כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּדֵין אִינּוּן, וְכָל שְׁאַר חֵילִין, קַיְימִין לִשְׁמוֹעַ, מַה דְּאִיהִי אַמְרַת, וְאִיהִי קַיְּימָא כְּמַלְכָּא גּוֹ חֵילֵיהּ, וְדָא הוּא עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי. And this was brought about by the might and power of her doughty warriors. Hence it is written, “Mighty in strength that fulfil his word”. And then when they have restored her to her form and beauty they and all the other hosts wait attentively for her words, and she is like a king in the midst of his army.

כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבִין בְּדָרָא, אִיהִי אִתְכַּסְיָא וְאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִכָּל דִּיּוּקְנָהָא, בַּר נְקוּדָא חֲדָא. וְכַד אָתָאן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, וְזַכָּאֵי קְשׁוֹט, כִּבְיָכוֹל, עוֹשִׂים לְהַאי דָּבָר. וְאֲנְהִירַת זְעֵיר זְעֵיר, וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. In the same way below, when there are sinners in the generation, she hides herself and diminishes herself till only a dot is left, until the mighty ones, the truly virtuous, come and as it were restore her, so that she gradually brightens and recovers her form and beauty and becomes as before.’

אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּה, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה אָמַר דָּא, תַּוָּוהָא הֲוִי בְּעָלְמָא, נַטְלֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּנְשָׁקֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא אֲנָא אֲבָרֵךְ. אָמְרוּ, אַתְּ בְּרִיךְ, וְלָךְ יָאוּת לְבָרְכָא. אָמַר כַּמָּה אַתּוּן קַדִישִׁין, כַּמָּה בְּרָכוֹת זְמִינִין לְכוּ, מֵאִימָא קַדִישָׁא, בְּגִין דְּלָא מְנַעְתּוּן לִי לְבָרְכָא. The Companions came and kissed him, saying: ‘Had even the prophet Ezekiel said this, the world would have wondered.’ The boy then said: ‘I will say the grace.’ They said: ‘Do so, for to you it is fitting.’ He said: ‘How holy you are, how many blessings await you from the holy Mother because ye have not refused to let me say the grace!’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״א:כ״ו) מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ חַיָּיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. וְאִי לָא יָדַע, אִתְּתֵיהּ, אוֹ בְּנוֹי, מְבָרְכִין לֵיהּ וְתָבֹא מְאֵרָה לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּלָא יָדַע לְבָרְכָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לְאִתְּתֵיהּ וְלִבְנוֹי דְּיִבָרְכוּן לֵיהּ. We have learnt that it is the duty of every one to say grace. If he cannot himself, his wife or his sons can say it for him, but a curse light on the man who does not know how to say grace himself and has to ask his wife or children.

וְאִי הוּא יָדַע, אִצְטְרִיךְ לְחַנְכָא לִבְרֵיהּ, וּלְמֵהַב לֵיהּ כַּסָּא לְבָרְכָא. וּמַאן דְּמָנַע לֵיהּ, דְּלָא יִתְחַנֵּךְ, יִקְּבוּהוּ לְאוֹם. מוֹנֵעַ בָּר דְּלָא לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִתְחַנֵּךְ בְּמִצְוֹת. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, יִקְּבֵהוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יִקְּבוּהוּ לְאוּמִּים, דְּהָא לְאֹם חַד הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ה:כ״ג) וּלְאֹם מִלְאֹם יְאֱמָץ, מַאי יִקְּבוּהוּ לְאֹם. אֶלָּא לְאֵם כְּתִיב, לְאִימָא קַדִישָׁא. יִקְּבוּהוּ לְהַאי בָּר נָשׁ, דְּמָנַע לְהַהוּא בַּר מִלְּבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. If he knows, he must train his son and give him the cup of benediction. And if he does not, then we say of him, “He that withholds his son shall be cursed to the holy Mother” (Prov. 11, 26),

מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבוּהוּ לְאֹם, מַאן דְּאַמְנַע בַּר כְּמָה דְּאִתְּמַר, יִקְּבוּהוּ לְאֹם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִקוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. אוּף הָכָא יִקְּבוּהוּ, וַיְפָרְשׁוּן לֵיהּ לְאֵם, יְפָרְשׁוּ חֶטְאוֹי לְאִמָּא קַדִישָׁא. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דִּיחָנֵךְ בְּרֵיהּ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְחַנְּכָא לֵיהּ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. The word yikbuku (curse him) means properly “pronounce distinctly”: that is, they will set forth his sins distinctly to the holy Mother. We may also translate, “he who withholds blessings from the Son”,

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּתִיב בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא, (משלי ל') מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. הַהוּא שֵׁם יְדִיעָא, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. שֶּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ. דִּכְתִיב (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְהָא יִשְׂרָאֵל, כָּל מַפְתְּחָן דִּמְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאִיהוּ מִשְׁתְּבַּח וְאָמַר, (תהלים ב) יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה. וְהָכִי הוּא ודַּאי, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא עֲטְּרוּ לֵיהּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאָמְרוּ וּפָקִידוּ לְכֹלָּא, (תהלים ב) נַשְּׁקוּ בַר, נַשְּׁקוּ יְדָא לְהַאי בַר. כִּבְיָכוֹל, שָׁלְטָנוּ יָהַב לֵיהּ עַל כֹּלָּא, דְּכֹלָּא יִפְלְחוּן לֵיהּ. פֶּן יֶאֱנַף, בְּגִין דְּאַעְטָּרוּ לֵיהּ בְּדִינָא וְרַחֲמֵי. מַאן דְּזָכֵי לְדִינָא, לְדִינָא. מַאן דְּזָכֵי לְרַחֲמֵי, לְרַחֲמֵי. whom the Father and Mother have crowned and blessed with many blessings, and concerning whom they commanded, “Kiss the son lest he be angry” (Ps. 2, 12), since he is invested both with judgement and with mercy.

כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָּא, וְתַתָּא לְהַאי בַּר סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן. וּמַאן דְּמָנַע בִּרְכָאן מֵהַאי בַּר, יְפָרְשׁוּן חֶטְאוֹי קַמֵּי מַלְכָּא (ס"א אימא) קַדִישָׁא, לְאֵם מַמָּשׁ. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מַאן דִּמְבָרֵךְ (קפ"ו ע"ב) וְאַזְמִין בְּכַסָּא דִּבְרָכָה לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּהַאי אִתְבַּר סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְכַּפְיָא בִּתְבִּירוּ. וְאִסְתְּלַּק סְטָר קְדוּשָּׁה. וְדָא הוּא דִּכְתִיב, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כְּמָה דְּאִיהוּ מְסַלֵּק וּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד לִסְטַר אַחֲרָא דְּיִתְבַּר, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְעֵילָּא, וְהַהוּא דְּאִקְרֵי בְּרָכָה, שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ. The last part of the verse we may translate, “He who gives blessing to the Head breaks the power of the “other side”.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה חַבְרַיָּיא, הָבוּ וְנְבָרֵיךְ. יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דִּבְרָכָה, וּבָרִיךְ. וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ הֲוִי בְּחֶדְוָה, דְּהָא מִיּוֹמָא דְּהִלּוּלָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, לָא חֲדוּ חַבְרַיָּיא, כְּהַהוּא יוֹמָא דְּיָתְבוּ תַּמָּן. אַקְדִימוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּ דְּלִבָּא. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, לֵית לְכוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי אוֹרַיְיתָא, וְהָכִי תָּנֵינָן. Now, Companions, let us say grace.’ They handed him the cup and he said grace, and the Companions rejoiced more than they had ever done since the wedding of R. Eleazar. They blessed the boy with all their hearts, and he said to them: ‘You should not depart save with words of the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וְגוֹ'. וַיְיָ, זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, אֲמַאי. אֶלָּא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כַּמָּה יָאוּת וּשְׁפִּירוּ הֲוַת לְהַאי כַּלָּה, דְּאִתְכְּפִיאַת עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַזְלַת בִּזְקִיפוּ דְּרֵישָׁא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּחֶדְוָה. He then expounded for them the verse: “And the Lord went before them by day in a pillar of cloud” (Ex. 13, 21). ‘We should’, he said, ‘render thus: And the Lord, that is, the Shekinah, was there,

בְּוַיְיָ זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. עַד הָכָא לָא יָדַע, אִי הַאי כַּלָּה אַזְלַה לְקַמַּיְיהוּ, אִי לָא, דְּהָא טַעֲמָא אַפְסִיק בְּוַיְהוָֹ"ה, אֶלָּא אִיהִי הֲוַת תַּמָּן, אֲבָל מַאן דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ, סָבָא עִלָּאָה, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הַהוּא דְּאוֹמֵי (נ"א דאזמין) לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַנוֹ. אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ חַסְדּוֹ. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה. יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין כְּלִילָן בֵּיהּ. יוֹמָא דִּשְׁאַר יוֹמִין, אִיהוּ שְׁאַר כָּל יוֹמִין וַדַּאי. וְעַל דָּא אִקְרֵי יוֹמָם, וְלָא יוֹם. וּבְגִין כָּךְ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הוּא אָזִיל בִּימָמָא, וְכַלָּה אַזְלַת בְּלֵּילְיָא, דִּכְתִיב וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, דָּא כַּלָּה, כָּל חַד כִּדְקָחֲזֵי לֵיהּ. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, יוֹמָם וָלַיְלָה יְהֵא קַמַּיְיכוּ, בְּכָל שַׁעֲתָא. נְשָׁקוּהוּ, וּבֵרְכוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַזְלוּ. but day, that is Abraham (kesed) went before them by day, while the Bride went before them by night, as it is written, “and by night in a pillar of fire to give light to them”-each one at the fitting time. And as for you, Companions, may night and day ever be before you.’ They kissed and blessed him as before and went their way.

אָתוּ לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה, אָמַר כַּמָה יָאוּת הוּא. אֲבָל לָא סָלִיק בִּשְׁמָא. אָעָא דָּקִיק, כַּד סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, סָלִיק לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיַּד כָּבָה וְאִשְׁתְּקַע. וְתוּ הָא אֲמֵינָא נְהוֹרָא דָּא מִמָּה הֲוִי. When they came to R. Simeon they told him what had happened. He was greatly astonished, and said: ‘This is indeed excellent, but he will not make a name. When a thin stick burns it burns only for a little time.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ב׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, גִּבּוֹר בְּאוֹרַיְיתָא, גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וַדַּאי. סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בֵּיהּ מְשִׁיכוּ סַגִי, כְּדֵין דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, יְבָרֵךְ כְּתִיב. It is written, “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed” (Ps. 112, 2). When a man is mighty on the earth, mighty in the Torah and in control of his passions, then his light goes forth and is continued through many generations.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהָא חֲמֵינָן יַנּוּקֵי דְּאַמְרִין מִלִּין עִלָּאִין, וְקַיְימִין לְבָתַר רֵישִׁין דְּעָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, יַנּוּקָא דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא, אוֹ תְּרֵין, לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּלָא כַּוָונָה דִּלְהוֹן, מוּבְטַח בַּר נָשׁ בְּדָא, דְּיִזְכֵּי לְמֵילַף אוֹרַיְיתָא בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל דָּא, דִּנְהוֹרָא דִּילֵיהּ קַיְּימָא עַל קִיּוּמֵיהּ בְּדַעְתָּא שְׁלִים, לָאו הָכִי. וְתוּ, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתִיאוּבְתֵּיה דִּילֵיהּ, לְאַרְחָא בְּתַפּוּחָא דָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. But’, said R. Abba, ‘we see children who say wonderful things and afterwards become very eminent.’ He replied: ‘When a child says one or two wonderful things by accident, then we may be confident that he will one day teach the Torah in Israel. But the same cannot be said of this one whose light is already complete. And besides, the Holy One, blessed be He, desires to smell this apple.

זַכָּאִין אַתּוּן צַדִיקַיָּיא, דִּכְתִיב בְּכוּ, (מלכים ב י״ט:ל׳) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָה וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה. שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, כְּגוֹן אֲבוֹי, דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וְאִיהוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה, בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה. כַּמָה טָבָא שָׁרְשָׁא וְאִיבָּא. וְאִי לָאו דְּלָא אֱהֵא מְקַטְרְגָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוֹאִיל וְתִיאוּבְתֵיהּ לְאַרְחָא בֵּיהּ, לָא הֲוָה מַאן דְּיֵיכוּל לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. אֲבָל יְהֵא רַעֲוָא, דְּאִמֵּיהּ לָא תֶּחמֵי צַעֲרָא עָלֵיהּ, וְכֵן הֲוָה. Happy are the righteous, of whom it is written “And the remnant that is escaped of the house of Judah shall again take root downwards and bear fruit upward” (2 Kings 19, 30). His father who has departed this world is a root below in the Academy of the firmament, and he shall bear fruit above in the highest Academy. Were it not that I would fain not oppose the Holy One, blessed be He, whose desire is to savour him, none should have dominion over him. As it is, may it be God’s will that his mother should have no trouble from him’. And so it came to pass.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

כְּתִיב (שם כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. וּכְתִיב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאִי תֵּימָא, דְּהַהוּא בָּרִיחַ הַתִּיכוֹן אַחֲרָא הוּא, דְּלָא הֲוָה בִּכְלָלָא דְּאִינּוּן חֲמִשָּׁה. לָאו הָכִי. אֶלָּא הַהוּא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, מֵאִינּוּן חֲמִשָּׁה הֲוָה. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְחַד בְּאֶמְצָעִיתָא. הָא הֲוָה בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, עַמּוּדָא דְּיַעֲקֹב, רָזָא דְּמֹשֶׁה, לָקֳבֵל דָּא, חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן בִּידָא דְּבַר נָשׁ. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, רַב וְעִלָּאָה מִכֹּלָּא, בֵּיהּ קַיְימִין שְׁאַר אַחֲרָנִין. It is written: “And thou shalt make bars of acacia wood, five for the boards of the one side of the tabernacle, and five for the boards of the other side” (Ibid. 26, 26), and it is further written, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from end to end” (Ibid. 27). Now it must not be thought that this middle bar is not included in the five mentioned previously; it was one of the five, being the middle one with two on each side, symbolical of Moses, the most important of all, as the rest depended on it.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

וְאִי תֵּימָא, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, דָּא הוּא הַזְמָנָה, בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ דָּא הוּא בְּרָכָה. הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל נְבָרֵךְ, הַזְמָנָה אַחֲרָא אִיהוּ, הַזְמָנָה דְּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. (ס"א דפומא) דְּקַדְמֵיתָא אִיהִי הַזְמָנָה לְכוֹס דִּבְרָכָה סְתָם. וְהַאי כּוֹס, כֵּיוָן דְּאַנְטִיל אִיהוּ הַזְמָנָה אַחֲרָא בְּמִלָּה דִּנְבָרֵךְ לְגַבֵּי עָלְמָא עִלָּאָה דְּכָל מְזוֹנִין וּבִרְכָאן מִתַּמָּן נָפְקִין, וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ בְּאֹרַח סָתִים, דְּעָלְמָא עִלָּאָה סָתִים אִיהוּ, וְלֵית לְגַבֵּיהּ הַזְמָנָה. אֶלָּא בְּדַרְגָּא דָּא כּוֹס דִּבְרָכָה. (במלה דנברך) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּמִן יוֹמָא דְּעָלְמָא עַד הַשְׁתָּא, לָא שְׁמַעְנָא מִלִּין אִלֵּין, וַדַּאי הָא אֲמֵינָא דְּדָא לָאו בַּר נָשׁ אִיהוּ. Said R. Judah: ‘Happy is our lot, for never till this moment have I heard these things. Assuredly I say that this is no son of man.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.

וְאִי תֵּימָא דְּגַיְירָהּ אֱלִימֶלֶךְ תַּמָּן. לָא. אֶלָּא כָּל אוֹרְחֵי בֵּיתָא, וּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא אוֹלִיפַת. אֵימָתַי אִתְגַיְּירַת. לְבָתַר כַּד אַזְלַת בְּנָעֳמִי, כְּדֵין אַמְרַת, (רות א׳:ט״ז) עַמֵּךְ עַמִּי וִאלהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בְּיוֹמֵי דְּדָוִד נָפְקָא. She was not made a Jewess by Elimelech, but she learnt all the ways of his house and the rules about food, and when she went with Naomi, then she was converted. Naamah came from the children of Ammon in the days of David.

כְּדֵין שָׁרָאת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל דָּוִד. אָמַר לֵיהּ, דָּוִד, כַּד כָּל עָלְמָא מָדִידְנָא, וְאַפִּילְנָא עַדְבִין, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הֲווֹ, דָּכִירְנָא מַה דְּעָבְדוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כְּתִיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ מֵהַהוּא זַרְעָא, הַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּהוּ. Then the holy spirit rested on David, saying: David, when I measured out all the earth and cast lots, then “Israel was the lot of his inheritance”, and I remember what Moab did to them.

כְּתִיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מְלֹא הַחֶבֶל. מַהוּ מְלֹא הַחֶבֶל. אֶלָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ס"א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַהֲוָה אָמַר, דָּא הוּא לְאַחֲיָיא, וְדָא הוּא לְקָטְלָא. וְהַהוּא חֶבֶל אָחִיד בְּאִינּוּן דְּאִתְחָזוּן לְקָטְלָא. בְּגִין כָּךְ אָחִיד בְּחֶבֶל, וּפָשִׁיט חֶבֶל, עַל מַה דְּעַבְדוּ בְּהַהוּא חֶבֶל נַחֲלַת יְיָ. Hence it is written that David “measured them with the line”; All who were of that tribe and deserving of death the line seized.

וּמִדְיָן, גִּדְעוֹן שָׁצֵי כָּל הַהוּא זַרְעָא, דְּלָא אַשְׁאִיר מִנַּיְיהוּ, מִכָּל אִינּוּן דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּעֵיטָא, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. וּלְכֻלְּהוּ דְּאַבְאִישׁוּ לְיִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן דְּבָבוּ, וְנָטַל מִנַּיְיהוּ נוּקְמִין. אֲבָל אִי זְמִינִין לְמֵיתֵי מִנַּיְיהוּ טַב לְעָלְמָא, אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ וְאַפֵּיהּ עִמְּהוֹן, עַד דְּיָפִּיק הַהוּא טַב לְעָלְמָא, וּבָתַר כֵּן נָטִיל נוּקְמָא וְדִינָא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, חַבְרַיָּיא, אַתְקִינוּ מָאנֵי קְרָבָא בִּידַיְיכוּ, וְאַגָחוּ קְרָבָא. Midian was destroyed by Gideon, so that none were left of the seed which harmed Israel with counsel or in any other way. God cherishes enmity against all who harm Israel and takes vengeance on them, but if anything good for the world is destined to issue from them, He bears with them until that good has come forth, and then He punishes them.’ Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this is correct.’ Said the boy: ‘Now do you Companions prepare your weapons and join combat.’

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרַכוּ יְיָ (בראשית צ"ח) מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא זַמִּין לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זַמִּין לְחֵילֵי שְׁמַיָא, דְּאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּשְׁאַר חַיָּילִין, וְשָׁתַף לְנִשְׁמְתָא דִּילֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בָּרַכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרַכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ. חָתִים בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל בִּרְכָאן. R. Eleazar then discoursed on the verse: “Bless the Lord, ye angels, ye mighty of his”, etc. (Ps. 103, 20). ‘King David’, he said, ‘here invited the hosts of heaven which are the stars and constellations to bless the Holy One, joining his own soul with them, wherefore he concluded the Psalm with the words, “Bless the Lord, O my soul”.’

זַמִּין לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמָא לְבָרְכָא לֵיהּ, דִּכְתִיב בָּרַכוּ יְיָ מַלְאָכָיו וְגוֹ', וְעַד לָא אָתוּ יִשְׂרָאֵל, מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵּי וְשַׁלְּמֵי עֲשִׂיָּה. כֵּיוָן דְּאָתוּ יִשְׂרָאֵל, וְקַיְימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי, וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נַטְלֵי עֲשִׂיָּיה מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִתְכְּלִילוּ בִּדְבָרוֹ. וּמִכְּדֵּין, עֲשִׂיָּה הֲוַת בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וּמַלְאָכִין קַדִישִׁין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יִשְׂרָאֵל גַּמְרִין וּשְׁלֵמִין עֲשִׂיָּיה. וְעַל דָּא גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִשְׁמוֹעַ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּנָטְלוּ עֲשִׂיָּיה מִנַּיְיהוּ, וְאִתְקָיָּים בְּהוּ. Before Israel came, the heavenly angels used to serve with the performance of ceremonies. When Israel at Mount Sinai said, “We will do and we will hearken”, performance was taken from the ministering angels and confined to the land of Israel alone. Hence it says, first, “Mighty in strength that fulfil his words”, and then, “To hearken”. Happy are Israel who took performance from them and carried it out themselves.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, נְטַר גַּרְמָךְ וְאַצְלַח בְּמָאנָךְ. וְכִי שְׁבָחָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲחְרָא. אָמַר שְׁבָחָא דָּא אֶשְׁכַּחְנָא, וְלָא אַחְרָא. אָמַר הֲהוּא יְנוּקָא, כֵּיוָן דְּחַרְבָּא דִּילָךְ לָא אַצְלַח. אוֹ אַנְתְּ לָא מְנַעְנְעָא לֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, שְׁבַק חַרְבָּא לְמַאן דְּאַגָּח קְרָבָא. Said the boy to him: ‘Be on your guard and have your weapon ready. Did Israel take this honour and no other?’ He replied: ‘I have found this and no other.’ Said the boy to him: ‘Your sword is of no avail, or you do not wield it properly. Leave the sword to one who knows how to use it.’

שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּלָא אִתְמְסַר לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מַאן אִיהוּ. קָדוֹשׁ. בְּרָכָה אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, כְּמָה דְּאִתְּמְסַר לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל קָדוֹשׁ, לָא אִתְמְסַר לוֹן בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. דְּלָא מְקַדְּשֵׁי קְדוּשָּׁה, אֶלָּא בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה ו) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וְעַד דְּיִשְׂרָאֵל לָא מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא, אִינּוּן לָא אַמְרֵי קְדוּשָּׁה. The highest term of praise which has been entrusted to the ministering angels-not by themselves, but only in conjunction with Israel-is “Holy”, but benediction is committed to them when alone, as also to Israel. Not so “holy”, for they say the sanctification only in conjunction with Israel. Before Israel sanctify below they cannot sanctify above;

בְּגִין דִּקְדוּשָּׁה מִתְּלַת עָלְמִין סַלְּקָא, וְלָא מִתְּרֵין, וְהַיְינוּ, וְקָרָא זֶה, הָא חַד. אֶל זֶה, הָא תְּרֵין. וְאָמַר, הָא תְּלָתָא. תְּלַת עָלְמִין, אִינּוּן לָקֳּבְלַיְיהוּ תְּלַת קְדוּשּׁוֹת. וּבְגִין כָּךְ שְׁבָחָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּנַטְלִין קְדוּשָׁא לְתַתָּא בִּלְחוֹדָיְיהוּ. hence the great honour of Israel is that they say the sanctification below by themselves.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וּמִלִּין אִלֵּין אוֹקִימְנָא לוֹן. וְתוּ אוֹקִימְנָא, דְּהָא תְּלַת קְדוּשּׁוֹת אִתְמְסָרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא. מִן הַאי קְרָא, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם חַד. וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים תְּרֵין. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, הָא תְּלָתָא. הָכָא אִתְמְסַר לוֹן קְדוּשָּׁה. אָמַר לֵיהּ יָאוּת. וְהָא לָא אִדְכְּרַת מֵרוּמְחָא, עַד דְּנַטְלַת לֵיהּ אֲנָא מִבָּתַר כִּתְפָךְ, וְשַׁוִּי לָךְ בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה תִּדְכַּר לְרוּמְחָא, דְּאִיהוּ בִּידָךְ. תּוּב לְאֲתָר דְּשַׁבְקַת. Said R. Eleazar: ‘This is indeed so, and all this has been established. We have also explained that three sanctifications were entrusted to Israel below, from the verse: “And ye shall sanctify yourselves and be holy, for I the Lord am holy” (Lev. 11, 44, and 20, 26).’ Said the boy: ‘Quite so, but you did not remember your lance till I took it from your shoulder and put it in your hand. Now remember that the lance is in your hand. Return to where you left off.’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מִלִּין דַּאֲנָן בְּהוּ, בִּבְרָכָה אִינּוּן. בָּרַכוּ, מַאי בָּרַכוּ. מְשִׁיכוּ בִּרְכָאן, מֵאֲתָר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקִין, עַד דְּיִתְעַבְדּוּן בְּרֵכָה. בִּסְגִּיאוּ מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ, וּמִגּוֹ סְגִיאוּ דְּמַיִין בְּהַהִיא בְּרֵכָה, מִיַּד יִפְּשׁוּן מַיִין נוּנֵי סַגִיאִין, לְכַמָּה זִינִין. וְהַהוּא מְשִׁיכוּ מַאי הוּא. ה' מְשִׁיכוּ דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר, מִגּוֹ הַהוּא אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא, דְּאִתְמְשָׁךְ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. R. Eleazar then resumed: ‘We were speaking of benediction. What is the meaning of “bless ye”? The drawing of blessings from the place from which all blessings issue until they become a blessing through the abundance of the drawing, and from the abundance of waters in that blessing straightway they swarm with fishes of all kinds.

הַאי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, דְּאִינּוּן בְּבֵי מְרוֹמָא דְּאִדָרָא עִלָּאָה, אִתְּמַר בָּרַכוּ יְיָ. אֲנָן דְּיַתְבֵי לְתַתָּא, אֲמַאי בָּרַכוּ אֶת יְיָ. בְּגִין דַּאֲנָן צְרִיכִין לְאַמְשָׁכָא עֲלָן, לְהַאי אֶת, וּבָה נֵיעוּל לְגַבֵּי מַלְכָּא, לְאַחֲזָאָה אַנְפּוֹי. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים י״ז:ט״ו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ, אֲנִי בְּצֶדֶק וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, בָּרַכוּ אֶת יְיָ, לְאַמְשָׁכָא עַל רֵישָׁן הַאי אֶת. וְכֵיוָן דַּאֲנָן מַשְׁכָן לְהַאי אֶת עֲלָנָא, אִית לָן לְמֵימַר צְלוֹתָא, וּלְשַׁבְּחָא. The angels who dwell in the heavenly abodes say simply “Bless the Lord”, but we who dwell below say “Bless eth the Lord”, because we need to draw this eth¹The Shekinah. down upon us, and through it we enter the presence of the King.

וּבְגִין כָּךְ אָסוּר לְבָרְכָא לְבַּר נָשׁ, עַד לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתֵיהּ, וְיַמְשִׁיךְ עַל רֵישֵׁיהּ לְהַאי אֶת. וְאִי יַקְדִּים וִיבָרֵךְ לְבַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, הָא אַמְשִׁיךְ לְהַהוּא בַּר נָשׁ בָּמָה עַל רֵישֵׁיהּ, בַּאֲתָר דְּהַאי אֶת. And since we draw this eth down upon us, we have at the same time to say prayers and praises, and therefore it is forbidden to greet any man until one has said his prayers, and if he does so he draws a “high place” down upon himself instead of this eth.

וּבְגִין כַּךְ, לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כְּתִיב בָּרַכוּ יְיָ. וַאֲנָן אֶת יְיָ לְתוֹסֶפֶת אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי הָא יְדַעְנָא דְּמָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ טָבִין אִינּוּן, (ס"א אי תדכר) אִתְדְּכַר מִנְּהוֹן וְלָא תִּנְשֵׁי לוֹן, וַדָאי גְּבוּרָה דְּבַר נָשׁ דְּאַגָּח קְרָבָא בְּרוּמְחָא וְחַרְבָּא אִיהוּ. אֲבָל מַהוּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הָא אֲמָרִית. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָא יְדַעְנָא דְּחֵילָא דִּדְרוֹעָא דִּילָךְ אִתְחֲלָשׁ. הַשְׁתָּא אִיהוּ עִדָנָא, דְּלָא לְאַמְתְּנָא, אֶלָּא לְאַלְקָאָה בְּקִירְטָא, אַבְנָא בָּתַר אַבְנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י״ז:נ׳) בַּקֶּלַע וְאֶבֶן. בִּבְהִילוּ דָּא בָּתַר דָּא. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. וְחַדּוּ רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּא. Said the boy to him: ‘Of a truth I see that your weapons are good; be mindful of them and do not forget them. Assuredly the might of a warrior lies in his lance and sword. But what is the meaning of “mighty in strength that fulfil his word, hearkening unto the voice of his word”?’ Said R. Eleazar: ‘I have already explained.’ Said the boy: ‘I see that your arm has become faint. Now it is time not to hold back, but to sling from the catapult stone after stone.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שיר השירים א׳:ה׳) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ'. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת וְגוֹ'. מִלִּין אִלֵּין הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי גּוֹ רְחִימוּ סַגִּי לְגַבֵּי רְחִימָהָא, מִגּוֹ דְּחִיקוּ רְחִימוּ, דְּלָא יַכְלָה לְמִסְבַּל, אַזְעִירַת (ר"ג ע"ב) גַּרְמָהּ בִּזְעִירוּ סַגִי, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת (את) מִנָּהּ, אֶלָּא זְעִירוּ דִּנְקוּדָה חֲדָא, (ומאי איהי י'). כְּדֵין אִתְכַּסְיָא מִכָּל חֵילִין וּמַשִׁרְיָין דִּילָהּ. וְאִיהִי אַמְרַת שְׁחוֹרָה אֲנִי, דְּלֵית בְּאָת דָּא חִוָּורָא בְּגַוִּויהּ, כִּשְׁאַר אַתְוָון. וְדָא שְׁחוֹרָה אֲנִי, וְלֵית לִי אֲתָר לְאַעֲלָא לְכוֹן תְּחוֹת גַּדְפָּאי. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, תָּנֵינָן, דָּא י', דְּלֵית בָּהּ חִוָּורוּ לְגוֹ. כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, דָּא ו'. He then cited the verse: “I am black but comely, O ye daughters of Jerusalem” (S.S. 1, 5). ‘This means that when she (the Moon) is very lovesick for her Beloved, she shrinks to nothing until only a dot is left of her, and she is hidden from all her hosts and camps. Then she says, I am black, like the letter yod, in which there is no white space, and I have no room to shelter you under my wings; therefore “do not look at me”, for ye cannot see me at all.

וּבְגִין כָּךְ אַל תִּרְאוּנִי. לָא תֶּחמוּן בִּי כְּלָל, דַּאֲנָא נְקוּדָה זְעֵירָא. מֶה עָבְדִין גֻּבְרִין תַּקִּיפִין, חַיָּילִין דִּילָהּ. שָׁאֲגִין כְּאַרְיָין תַּקִּיפִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:כ״א) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וּמִגּוֹ קָלִין וְשָׁאֲגִין תַּקִּיפִין, דְּקָא מְשָׁאֲגִין כְּאַרְיָין גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּחֵילָא, שָׁמַע רְחִימָא לְעֵילָּא, וְיָדַע דִּרְחִימָתֵיהּ הִיא בִּרְחִימוּ כְּוָותֵיהּ, מִגּוֹ רְחִימוֹי עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִדִּיוּקְנָא וּשְׁפִירוּ דִּילָהּ כְּלָל. What then do her mighty warriors do? They roar like lions, until their voice is heard by the Beloved above, and He knows that his Beloved is lovesick like himself, so that none of her beauty can be seen,

וּכְדֵין, מִגּוֹ קָלִין וְשַׁאֲגִין דְּאִינּוּן גִּבָּרֵי חֵילָא דִּילָהּ, נָפִיק דּוֹדָהּ רְחִימְאָה מִגּוֹ הֵיכָלֵיהּ, בְּכַמָּה מַתְנָן, בְּכַמָּה נְבִזְבְּזָן, בְּרֵיחִין וּבוּסְמִין וְאָתֵי לְגַבָּהּ, וְאַשְׁכַּח לָהּ שְׁחוֹרָה זְעֵירָא, בְּלָא דִּיּוּקְנָא וּשְׁפִירוּ כְּלָל, קָרִיב לְגַבָּהּ, מְחַבֵּק לָהּ, וּמְנַשֵּׁיק לָהּ, עַד דְּאַתְעָרַת זְעֵיר זְעֵיר מִגּוֹ רֵיחִין וּבוּסְמִין. וּבְחֶדְוָה דִּרְחִימָהָא דְּעִמָּהּ, וְאִתְבְנִיאַת, וְאִתְעָבִידַת בְּתִקּוּנָהָא, בְּדִיוּקְנָהָא, בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. and so through the voices of those warriors of hers her Beloved comes forth from his palace with many gifts and presents, with spices and incense, and comes to her and finds her black and shrunken, without form or beauty. He then draws near to her and embraces and kisses her until she gradually revives from the scents and spices, and her joy in having her Beloved with her, and she is built up and recovers her full form and beauty.

וְדָא גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עָשׂוּ לָהּ, וְאַהְדָּרוּ לָהּ לְדִיוּקְנָהָא וּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ, דְּתּוּקְפָּא וּגְבוּרְתָּא דִּלְהוֹן גְּרִימוּ דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ. עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי, דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ לְהַאי דָּבָר, וּמְהַדְּרִין לֵיהּ לְדִיּוּקְנָא קַדְמָאָה. (ומכאן ולהלאה) כֵּיוָן דְּאִתַּקְנַת וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא שַׁפִּירָא כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּדֵין אִינּוּן, וְכָל שְׁאַר חֵילִין, קַיְימִין לִשְׁמוֹעַ, מַה דְּאִיהִי אַמְרַת, וְאִיהִי קַיְּימָא כְּמַלְכָּא גּוֹ חֵילֵיהּ, וְדָא הוּא עוֹשֵׂי דְבָרוֹ וַדַּאי. And this was brought about by the might and power of her doughty warriors. Hence it is written, “Mighty in strength that fulfil his word”. And then when they have restored her to her form and beauty they and all the other hosts wait attentively for her words, and she is like a king in the midst of his army.

כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, בְּזִמְנָא דְּחַיָּיבִין בְּדָרָא, אִיהִי אִתְכַּסְיָא וְאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, עַד דְּלָא אִתְחֲזִיאַת מִכָּל דִּיּוּקְנָהָא, בַּר נְקוּדָא חֲדָא. וְכַד אָתָאן גִּבּוֹרֵי כֹחַ, וְזַכָּאֵי קְשׁוֹט, כִּבְיָכוֹל, עוֹשִׂים לְהַאי דָּבָר. וְאֲנְהִירַת זְעֵיר זְעֵיר, וְאִתְעָבִידַת בְּדִיוּקְנָהָא בִּשְׁפִּירוּ דִּילָהּ ה' כְּמִלְּקַדְּמִין. In the same way below, when there are sinners in the generation, she hides herself and diminishes herself till only a dot is left, until the mighty ones, the truly virtuous, come and as it were restore her, so that she gradually brightens and recovers her form and beauty and becomes as before.’

אָתוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּה, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה אָמַר דָּא, תַּוָּוהָא הֲוִי בְּעָלְמָא, נַטְלֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, וּנְשָׁקֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא אֲנָא אֲבָרֵךְ. אָמְרוּ, אַתְּ בְּרִיךְ, וְלָךְ יָאוּת לְבָרְכָא. אָמַר כַּמָּה אַתּוּן קַדִישִׁין, כַּמָּה בְּרָכוֹת זְמִינִין לְכוּ, מֵאִימָא קַדִישָׁא, בְּגִין דְּלָא מְנַעְתּוּן לִי לְבָרְכָא. The Companions came and kissed him, saying: ‘Had even the prophet Ezekiel said this, the world would have wondered.’ The boy then said: ‘I will say the grace.’ They said: ‘Do so, for to you it is fitting.’ He said: ‘How holy you are, how many blessings await you from the holy Mother because ye have not refused to let me say the grace!’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״א:כ״ו) מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. הַאי קְרָא כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ חַיָּיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן. וְאִי לָא יָדַע, אִתְּתֵיהּ, אוֹ בְּנוֹי, מְבָרְכִין לֵיהּ וְתָבֹא מְאֵרָה לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּלָא יָדַע לְבָרְכָא, עַד דְּיִצְטְרִיךְ לְאִתְּתֵיהּ וְלִבְנוֹי דְּיִבָרְכוּן לֵיהּ. We have learnt that it is the duty of every one to say grace. If he cannot himself, his wife or his sons can say it for him, but a curse light on the man who does not know how to say grace himself and has to ask his wife or children.

וְאִי הוּא יָדַע, אִצְטְרִיךְ לְחַנְכָא לִבְרֵיהּ, וּלְמֵהַב לֵיהּ כַּסָּא לְבָרְכָא. וּמַאן דְּמָנַע לֵיהּ, דְּלָא יִתְחַנֵּךְ, יִקְּבוּהוּ לְאוֹם. מוֹנֵעַ בָּר דְּלָא לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִתְחַנֵּךְ בְּמִצְוֹת. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, יִקְּבֵהוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ יִקְּבוּהוּ לְאוּמִּים, דְּהָא לְאֹם חַד הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ה:כ״ג) וּלְאֹם מִלְאֹם יְאֱמָץ, מַאי יִקְּבוּהוּ לְאֹם. אֶלָּא לְאֵם כְּתִיב, לְאִימָא קַדִישָׁא. יִקְּבוּהוּ לְהַאי בָּר נָשׁ, דְּמָנַע לְהַהוּא בַּר מִלְּבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. If he knows, he must train his son and give him the cup of benediction. And if he does not, then we say of him, “He that withholds his son shall be cursed to the holy Mother” (Prov. 11, 26),

אֲנָא בְּרָא יְחִידָא הֲוִינָא לְאִמִּי, הָבוּ לִי כַּסָּא וַאֲבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִישָׁא, דְּיָהַב בְּבֵיתָא דְּאִמִּי, גּוּבְרִין דְּחֵילָא, דְּמַלִּילְנָא קַמַּיְיהוּ מִלִּין תַּקִּיפִין, וְזָכֵינָא לוֹן. וּבְגִין כָּךְ אֲנָא אֲבָרֵךְ. וְקוֹדֶם דָּא אִתְיָשֵׁב קְרָא עַל תִּקּוּנֵיהּ, הָא דְּשָּׁרֵינָן בֵּיהּ. but as I am the only son of my mother, give me the cup and I will bless the Holy King who has brought to my mother’s house men of worth before whom I can utter powerful discourse. Before I say grace, however, I will expound properly the verse I have quoted.

מוֹנֵעַ בָּר יִקְּבוּהוּ לְאֹם, מַאן דְּאַמְנַע בַּר כְּמָה דְּאִתְּמַר, יִקְּבוּהוּ לְאֹם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ד:י״א) וַיִקוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. אוּף הָכָא יִקְּבוּהוּ, וַיְפָרְשׁוּן לֵיהּ לְאֵם, יְפָרְשׁוּ חֶטְאוֹי לְאִמָּא קַדִישָׁא. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, לְהַהוּא בַּר נָשׁ דִּיחָנֵךְ בְּרֵיהּ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְחַנְּכָא לֵיהּ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. The word yikbuku (curse him) means properly “pronounce distinctly”: that is, they will set forth his sins distinctly to the holy Mother. We may also translate, “he who withholds blessings from the Son”,

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּתִיב בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא, (משלי ל') מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. הַהוּא שֵׁם יְדִיעָא, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. שֶּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ. דִּכְתִיב (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְהָא יִשְׂרָאֵל, כָּל מַפְתְּחָן דִּמְהֵימְנוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. וְאִיהוּ מִשְׁתְּבַּח וְאָמַר, (תהלים ב) יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה. וְהָכִי הוּא ודַּאי, דְּהָא אַבָּא וְאִמָּא עֲטְּרוּ לֵיהּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאָמְרוּ וּפָקִידוּ לְכֹלָּא, (תהלים ב) נַשְּׁקוּ בַר, נַשְּׁקוּ יְדָא לְהַאי בַר. כִּבְיָכוֹל, שָׁלְטָנוּ יָהַב לֵיהּ עַל כֹּלָּא, דְּכֹלָּא יִפְלְחוּן לֵיהּ. פֶּן יֶאֱנַף, בְּגִין דְּאַעְטָּרוּ לֵיהּ בְּדִינָא וְרַחֲמֵי. מַאן דְּזָכֵי לְדִינָא, לְדִינָא. מַאן דְּזָכֵי לְרַחֲמֵי, לְרַחֲמֵי. whom the Father and Mother have crowned and blessed with many blessings, and concerning whom they commanded, “Kiss the son lest he be angry” (Ps. 2, 12), since he is invested both with judgement and with mercy.

כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָּא, וְתַתָּא לְהַאי בַּר סַלְּקִין וּמִתְעַטְּרָן. וּמַאן דְּמָנַע בִּרְכָאן מֵהַאי בַּר, יְפָרְשׁוּן חֶטְאוֹי קַמֵּי מַלְכָּא (ס"א אימא) קַדִישָׁא, לְאֵם מַמָּשׁ. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, מַאן דִּמְבָרֵךְ (קפ"ו ע"ב) וְאַזְמִין בְּכַסָּא דִּבְרָכָה לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּהַאי אִתְבַּר סִטְרָא אַחֲרָא וְאִתְכַּפְיָא בִּתְבִּירוּ. וְאִסְתְּלַּק סְטָר קְדוּשָּׁה. וְדָא הוּא דִּכְתִיב, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. כְּמָה דְּאִיהוּ מְסַלֵּק וּמְבָרֵךְ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד לִסְטַר אַחֲרָא דְּיִתְבַּר, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְעֵילָּא, וְהַהוּא דְּאִקְרֵי בְּרָכָה, שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ. The last part of the verse we may translate, “He who gives blessing to the Head breaks the power of the “other side”.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה חַבְרַיָּיא, הָבוּ וְנְבָרֵיךְ. יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דִּבְרָכָה, וּבָרִיךְ. וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ הֲוִי בְּחֶדְוָה, דְּהָא מִיּוֹמָא דְּהִלּוּלָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, לָא חֲדוּ חַבְרַיָּיא, כְּהַהוּא יוֹמָא דְּיָתְבוּ תַּמָּן. אַקְדִימוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּ דְּלִבָּא. אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, לֵית לְכוּ לְאִתְפָּרְשָׁא, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי אוֹרַיְיתָא, וְהָכִי תָּנֵינָן. Now, Companions, let us say grace.’ They handed him the cup and he said grace, and the Companions rejoiced more than they had ever done since the wedding of R. Eleazar. They blessed the boy with all their hearts, and he said to them: ‘You should not depart save with words of the Torah.’

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וְגוֹ'. וַיְיָ, זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, אֲמַאי. אֶלָּא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כַּמָּה יָאוּת וּשְׁפִּירוּ הֲוַת לְהַאי כַּלָּה, דְּאִתְכְּפִיאַת עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַזְלַת בִּזְקִיפוּ דְּרֵישָׁא בְּאֻכְלוּסָהָא בְּחֶדְוָה. He then expounded for them the verse: “And the Lord went before them by day in a pillar of cloud” (Ex. 13, 21). ‘We should’, he said, ‘render thus: And the Lord, that is, the Shekinah, was there,

בְּוַיְיָ זָקִיף טַעֲמָא לְעֵילָּא, הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. עַד הָכָא לָא יָדַע, אִי הַאי כַּלָּה אַזְלַה לְקַמַּיְיהוּ, אִי לָא, דְּהָא טַעֲמָא אַפְסִיק בְּוַיְהוָֹ"ה, אֶלָּא אִיהִי הֲוַת תַּמָּן, אֲבָל מַאן דְּאָזִיל קַמַּיְיהוּ, סָבָא עִלָּאָה, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, הַהוּא דְּאוֹמֵי (נ"א דאזמין) לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַנוֹ. אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ חַסְדּוֹ. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה. יוֹמָא דְּכָל יוֹמִין כְּלִילָן בֵּיהּ. יוֹמָא דִּשְׁאַר יוֹמִין, אִיהוּ שְׁאַר כָּל יוֹמִין וַדַּאי. וְעַל דָּא אִקְרֵי יוֹמָם, וְלָא יוֹם. וּבְגִין כָּךְ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הוּא אָזִיל בִּימָמָא, וְכַלָּה אַזְלַת בְּלֵּילְיָא, דִּכְתִיב וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, דָּא כַּלָּה, כָּל חַד כִּדְקָחֲזֵי לֵיהּ. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא, יוֹמָם וָלַיְלָה יְהֵא קַמַּיְיכוּ, בְּכָל שַׁעֲתָא. נְשָׁקוּהוּ, וּבֵרְכוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַזְלוּ. but day, that is Abraham (kesed) went before them by day, while the Bride went before them by night, as it is written, “and by night in a pillar of fire to give light to them”-each one at the fitting time. And as for you, Companions, may night and day ever be before you.’ They kissed and blessed him as before and went their way.

אָתוּ לְגַבֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה, אָמַר כַּמָה יָאוּת הוּא. אֲבָל לָא סָלִיק בִּשְׁמָא. אָעָא דָּקִיק, כַּד סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, סָלִיק לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיַּד כָּבָה וְאִשְׁתְּקַע. וְתוּ הָא אֲמֵינָא נְהוֹרָא דָּא מִמָּה הֲוִי. When they came to R. Simeon they told him what had happened. He was greatly astonished, and said: ‘This is indeed excellent, but he will not make a name. When a thin stick burns it burns only for a little time.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ב׳) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, גִּבּוֹר בְּאוֹרַיְיתָא, גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וַדַּאי. סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בֵּיהּ מְשִׁיכוּ סַגִי, כְּדֵין דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, יְבָרֵךְ כְּתִיב. It is written, “His seed shall be mighty upon earth, the generation of the upright shall be blessed” (Ps. 112, 2). When a man is mighty on the earth, mighty in the Torah and in control of his passions, then his light goes forth and is continued through many generations.’

זַכָּאִין אַתּוּן צַדִיקַיָּיא, דִּכְתִיב בְּכוּ, (מלכים ב י״ט:ל׳) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָה וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה. שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, כְּגוֹן אֲבוֹי, דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וְאִיהוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה, בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְעָשָׂה פְּרִי לְמָעְלָה, בִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה. כַּמָה טָבָא שָׁרְשָׁא וְאִיבָּא. וְאִי לָאו דְּלָא אֱהֵא מְקַטְרְגָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוֹאִיל וְתִיאוּבְתֵיהּ לְאַרְחָא בֵּיהּ, לָא הֲוָה מַאן דְּיֵיכוּל לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. אֲבָל יְהֵא רַעֲוָא, דְּאִמֵּיהּ לָא תֶּחמֵי צַעֲרָא עָלֵיהּ, וְכֵן הֲוָה. Happy are the righteous, of whom it is written “And the remnant that is escaped of the house of Judah shall again take root downwards and bear fruit upward” (2 Kings 19, 30). His father who has departed this world is a root below in the Academy of the firmament, and he shall bear fruit above in the highest Academy. Were it not that I would fain not oppose the Holy One, blessed be He, whose desire is to savour him, none should have dominion over him. As it is, may it be God’s will that his mother should have no trouble from him’. And so it came to pass.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דִּכְפַר סִכְנִין, דְּהֲוָה תַּמָּן רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִתְאֲרָחוּ בְּאִתְּתָא דִּילֵיהּ, דְּהֲוָה לָהּ בְּרָא חֲדָא זְעֵירָא, וְכָל יוֹמָא הֲוָה בְּבֵי סִפְרָא, הַהוּא יוֹמָא סָלִיק מִבֵּי סִפְרָא, וְאָתָא לְבֵיתָא, חָמָא לוֹן לְאִלֵּין חַכִּימִין. אָמַר לֵיהּ אִמֵּיהּ, קָרִיב לְגַבֵּי אִלֵּין גּוּבְרִין עִלָּאִין וְתִרְוַוח מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאָן. קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, עַד לָא קָרִיב, אַהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ לְאִמֵּיהּ, לָא בָּעֵינָא לְקָרְבָא לְגַבַּיְיהוּ. דְּהָא יוֹמָא דָּא לָא קָרוּ קְרִיאַת שְׁמַע, וְהָכִי אוֹלְפֵי לִי, כָּל מַאן דְּלָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, בְּנִדּוּי הוּא כָּל הַהוּא יוֹמָא. Once, when R. Isaac and R. Judah were on a journey, they came to a place called Kfar Sachnin, where Rab Hamnuna the Elder used to live. They put up at the house of his wife. She had a young son who was still at school, and when he came from school and saw the strangers his mother said to him: ‘Go up to these distinguished gentlemen that you may obtain a blessing from them’. He began to approach, but suddenly turned back, saying to his mother: ‘I don’t want to go near them, because they have not recited the Shema this day, and I have been taught that if one does not recite the Shema at the proper time, he is under a ban the whole of that day.’

שָׁמְעוּ אִינּוּן, וְתַוְּוהוּ, אָרִימוּ יְדַיְיהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ. אָמְרוּ וַדַּאי הָכִי הוּא. וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתָּדַּלְנָא בַּהֲדֵי חָתָן וְכַלָּה, דְּלָא הֲוָה לוֹן צָרְכַיְיהוּ, וַהֲווּ מִתְאַחֲרָן לְאִזְדַּוְּוגָא, וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן אִשְׁתָּדַּלְּנָא בְּהוּ, וְלָא קָרֵינָן קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתֵיהּ, וּמַאן דְּאִתְעַסָּק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִצְוָה. אָמְרוּ לֵיהּ, בְּרִי, בְּמָה יַדְעַת. אָמַר לֵיהּ, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ יְדַעְנָא, כַּד קָרִיבְנָא לְגַבַּיְיכוּ. תַּוְוהוּ. יָתְבוּ, נַטְלוּ יְדַיְיהוּ וְכָרִיכוּ רִפְתָא. When the others heard him they were amazed, and they lifted up their hands and blessed him. They said: ‘Indeed this is so; to-day we were busy looking after an engaged couple who had no means of their own, and were therefore delaying their marriage. There was no one to provide for them, so we did so, and so omitted to say the Shema at the proper time, since if a man is engaged on one mizvah (religious precept) he is exempt from performing another (which might interfere with it).’ They then asked him how he knew. He replied: ‘I knew by the smell of your clothes when I came near you.’ In great surprise they sat down, washed their hands and broke bread.

רִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ יְדוֹי מְלוּכְלְכָן, וְנָטִיל יְדוֹי, וּבָרִיךְ עַד לָא נָטִיל. אָמַר לֵיהּ, אִי תַּלְמִידֵי דְּרַב שְׁמַעְיָה חֲסִידָא אַתּוּן, לָא הֲוָה לְכוּ לְבָרְכָא בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, וּמַאן דְּבָרִיךְ בְּיָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, חַיָּיב מִיתָה. R. Judah’s hands were dirty, but he commenced to say the blessing before he had poured water on them. Said the boy to them: ‘If you are the disciples of R. Shemaya the Saint, you ought not to say a blessing with dirty hands, as this renders one liable to death.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (שמות ל׳:כ׳) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ וְגוֹ'. יַלְפֵינָן מֵהַאי קְרָא, דְּמַאן דְּלָא חָיִישׁ לְהַאי, וְיִתְחֲזֵי קַמֵּי מַלְכָּא בִּידִין מְזוּהֲמָן, חַיָּיב מִיתָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּידוֹי דְּבַּר נָשׁ יַתְבִין בְּרוּמוּ שֶׁל עוֹלָם. אֶצְבְּעָא חֲדָא אִית בִּידָא דְּבַּר נָשׁ, וְאִיהוּ אֶצְבְּעָא דְּאָרָמָא מֹשֶׁה. He then began a discourse on the verse: “When they go in to the tent of meeting they shall wash with water, that they die not” (Ex. 30, 20). ‘We learn from this text’, he said, ‘that one who is not careful on this point and appears before the King with soiled hands is liable to the death penalty. The reason is that a man’s hands are stationed in the highest heights.

כְּתִיב (שם כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. וּכְתִיב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאִי תֵּימָא, דְּהַהוּא בָּרִיחַ הַתִּיכוֹן אַחֲרָא הוּא, דְּלָא הֲוָה בִּכְלָלָא דְּאִינּוּן חֲמִשָּׁה. לָאו הָכִי. אֶלָּא הַהוּא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, מֵאִינּוּן חֲמִשָּׁה הֲוָה. תְּרֵין מִכָּאן, וּתְרֵין מִכָּאן, וְחַד בְּאֶמְצָעִיתָא. הָא הֲוָה בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן, עַמּוּדָא דְּיַעֲקֹב, רָזָא דְּמֹשֶׁה, לָקֳבֵל דָּא, חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן בִּידָא דְּבַר נָשׁ. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, רַב וְעִלָּאָה מִכֹּלָּא, בֵּיהּ קַיְימִין שְׁאַר אַחֲרָנִין. It is written: “And thou shalt make bars of acacia wood, five for the boards of the one side of the tabernacle, and five for the boards of the other side” (Ibid. 26, 26), and it is further written, “And the middle bar in the midst of the boards shall pass from end to end” (Ibid. 27). Now it must not be thought that this middle bar is not included in the five mentioned previously; it was one of the five, being the middle one with two on each side, symbolical of Moses, the most important of all, as the rest depended on it.

וְאִינּוּן חָמֵשׁ בְּרִיחִין, דְּאִקְרוּן חָמֵשׁ מְאָה שְׁנִין, דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי אָזִיל בְּהוּ. וּבְרִית קַדִישָׁא אִתְעַר (ס"א אתגזר), בְּחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן דִּיְדָא. וּמִלָּה (נ"א סתימא) תֵּימָא הוּא עַל מַה דְּאַמְרַת. וְעַל דָּא כָּל בִּרְכָאן דְּכַהֲנָא, בְּאֶצְבְּעָן תַּלְיָין. פְרִישׂוּ דִּיְדָא דְּמֹשֶׁה עַל דָּא הֲוָה. To these the five fingers of the hand correspond, and therefore all the blessings of the priest are made with separated fingers.

אִי כָּל דָּא אִית בְּהוּ, לֵית דִּינָא לְמֶהֱוִי בְּנַקְיוּ, כַּד מְבָרְכִין בְּהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דִּבְהוּ, וּבְדוּגְמָא דִּלְהוֹן, מִתְבְּרַךְ שְׁמָא קַדִישָׁא. וְעַל דָּא אַתּוּן דְּחַכְמִיתּוּ טוּבָא, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי. וְלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, וְאִיהוּ אָמַר, כָּל טִנּוּפָא, וְכָל לִכְלוּכָא, סְלִיקוּ לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא מֵהַאי טִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא אִתְזָן. (תרומה קנ"ד ע"ב) וְעַל דָּא מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, וְחוֹבָה אִינּוּן. If so much significance is attached to them is it not right that they should be clean when a blessing of God is said over them, seeing that through them and what they stand for the Holy Name is blessed? Seeing, therefore, that you are so wise, why did you not take heed of this and listen to R. Shemaya the Saint, who said that all dirt and all stains betake themselves to the “other side”, which derives sustenance from them, and therefore it is a religious duty to wash the hands after a meal?

תַּוְוהוּ וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִי, שְׁמָא דְּאָבוּךְ מַאן הוּא. שָׁתִיק יַנּוּקָא רִגְעָא חֲדָא, קָם לְגַבֵּיהּ אִמֵּיהּ וְנָשַׁק לָהּ, אָמַר לֵיהּ אִמִּי, עַל אַבָּא שָׁאִילוּ לִי אִלֵּין חַכִּימִין, אֵימָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ אִימֵּיהּ, בְּרִי, בַּדְקַת לְהוּ. אָמַר הָא בָּדָקִית, וְלָא אַשְׁכָּחִית כַּדְּקָא יָאוּת. לְחִישָׁא לֵיהּ אִמֵּיהּ, וְאַהְדָּר לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ אַתּוּן שְׁאֶלְתּוּן עַל אַבָּא, וְהָא אִסְתְּלַּק מֵעָלְמָא, וּבְכָל יוֹמָא דְּחַסִידֵי קַדִישִׁין אָזְלִין בְּאָרְחָא, אִיהוּ טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וְאִי אַתּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, הֵיךְ לָא אַשְׁכַחְתּוּן לֵיהּ, אָזִיל טַיָּיעָא אֲבַּתְרַיְיכוּ. They were dumbfounded, and could say nothing. R. Judah asked the boy what was the name of his father. The boy was silent for a moment, then went to his mother and kissed her saying: ‘Mother, these wise men have asked me the name of my father; shall I tell them?’ His mother said: ‘Have you tested them?’ He replied: ‘I have tested them and not found them satisfactory.’ His mother then whispered something to him, and he went back to them and said: ‘You asked about my father. He has departed this world, but whenever holy saints travel on the road he follows them in the form of a pedlar. If you are sainted holy ones, how is it that you did not find him following you?

אֲבָל בְּקַדְמִיתָא חֲמֵינָא בְּכוּ, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא בְּכוּ, דְּאַבָּא לָא חָמָא חֲמָרָא דְּלָא (ס"א דלהוי) טָעִין אֲבַתְרֵיהּ חֲמָרָא, לְמִסְבַּל עוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּלָא זְכִיתּוּן דְּאַבָּא יַטְעוּן אֲבַּתְרַיְיכוּ, לָא אֵימָּא מַאן הוּא אַבָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יִצְחָק, כִּדְדָמֵי לָן, הַאי יַנּוּקָא לָאו בַּר נָשׁ הוּא. אַכְלוּ. וְהַהוּא יְנוֹקָא הֲוָה אָמַר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְחִדּוּשֵׁי אוֹרַיְיתָא. אָמְרוּ, הַב וְנִבְרִיךְ. אָמַר לְהוּ, יָאוּת אֲמַרְתוּן. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא מִתְבְּרַךְ בִּבְרָכָה דָּא, אֶלָּא בְּהַזְמָנָה. The truth is that I saw through you before, and now I see through you again, since my father never observes a wise man on the road without following him with his ass in order to carry the yoke of the Torah. Since my father did not deign to follow you, I will not tell you who was my father.’ Said R. Judah to R. Isaac: ‘Methinks that this child is no son of man.’ They ate their meal, while the boy gave expositions of the Torah. Having finished they said: ‘Come, let us say grace. ‘ He said to them: ‘You have spoken well, since the Holy Name is not to be blessed with this blessing unless permission is asked.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ד:ב׳) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת וְגוֹ'. וְכִי מַה חָמָא דָּוִד לוֹמַר אֲבָרְכָה אֶת יְיָ. אֶלָּא, חָמָא דָּוִד דְּבָעֵי הַזְמָנָה, וְאָמַר אֲבָרְכָה. בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב עַל פָּתוֹרָא, שְׁכִינְתָּא קַיְּימָא תַּמָּן, וְסִטְרָא אַחֲרָא קַיְּימָא תַּמָּן. כַּד אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁכִינְתָּא אִתְתְּקָּנַת (נ"א בהזמנה דא) לְגַבֵּי עֵילָּא, לְקַבְּלָא בִּרְכָאן, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא. (נ"א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) וְאִי לָא אַזְמִין בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, סִטְרָא אַחֲרָא שֹׁמֵעַ וּמְכַשְׁכְּשָׁא לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהִיא בְּרָכָה. He then cited the verse: “I will bless the Lord at all times” (Ps. 34, 2). He said: ‘The permissive form abarechah (let me bless) is used, because when a man sits at table the Shekinah is there and the “other side” is there. If a man invites the company to bless the Holy One the Shekinah takes her place above to receive the blessings, and the “other side” is kept down. But if a man does not invite the company to bless, the “other side” hears and pushes in that he may have a share in that blessing.

וְאִי תֵּימָא, בִּשְׁאַר בִּרְכָאן אֲמַאי לָא אִית הַזְמָנָה. אֶלָּא הַהוּא מִלָּה דִּבְרָכָה, דְּקָא מְבָרְכִין עָלָהּ, אִיהוּ הַזְמָנָה. וְתָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהַאי דִּמְבָרֵךְ עַל פְּרִי, הַהוּא פְּרִי אִיהוּ הַזְמָנָה, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְקוֹדֶם דָּא, דְּהֲוָה הַהוּא פְּרִי בִּרְשׁוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ. וּכְתִיב (ויקרא יט) לֹא יֵאָכֵל, בְּגִין דְּלָא יְבָרְכוּן עַל הַהוּא פְּרִי, וְלָא יִתְבְּרַךְ סִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ, יֵאָכֵל, וּמְבָרְכִין עָלֵיהּ. וְאִיהוּ הַזְמָנָא לְבִרְכָתָא. וְכֵן כָּל מִילִּין דְּעָלְמָא דְּקָא מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ. כֻּלְּהוּ הַזְמָנָה לְבִרְכָתָא. וְלֵית בְּהוּ חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. It may be asked, why is not such an invitation necessary in the case of other blessings (over food)? The fact is that the character of the thing over which the grace is said is itself an invitation. For instance, if one says grace over fruit, that fruit is itself an invitation, and the “other side” has no share in it. For previously (in the three years of “uncircumcision”) it was in the power of the “other side”, and no blessing could be said over it. But when it has emerged from the power of the “other side” it may be eaten and a blessing is said over it, and this is itself the invitation to the blessing.

וְאִי תֵּימָא, אוּף הָכִי לְבִרְכַּת זִמּוּן כַּסָּא דְּבִרְכָתָא הֲוָה הַזְמָנָה, אֲמַאי הַב וְנִבְרִיךְ. אֶלָּא, הוֹאִיל וּבְקַדְמֵיתָא כַּד הֲוָה שָׁתֵי, אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. הָא הַזְמָנָה הֲוִי. וְהַשְׁתָּא לְבִרְכַּת מְזוֹנָא, בָּעֵינָן שִׁנּוּי, לְהַזְמָנָה אַחֲרָא, דְּהָא כַּסָּא דָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, וְלָאו לִמְזוֹנָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי הַזְמָנָה דְּפוּמָא. You may still ask, Seeing that similarly for the grace after meals the cup of benediction is the invitation, why should one have to say, Come, let us say grace? The reason is that when one drank earlier in the meal he said the blessing “Creator of the fruit of the vine”, which was an invitation, and now for the grace after meals we require a change for another invitation, since this cup is for God and not for food.’

אָמַר לֵיהּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, רְחִימָא דִּילֵיהּ, הַאי דְּאַמְרַת וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים וְגוֹ', וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִים לַיַרְכָתַיִם יָמָּה. הָא בְּרִיחִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְיָדַיִם אִינּוּן תְּרֵין. אָמַר לֵיהּ, דָּא הוּא דְּאַמְרִין, מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּמַע מַאן אִיהוּ. אֲבָל הוֹאִיל וְלָא אַשְׁגַחְתּוּן אֲנָא אֵימָא. He said to him: ‘My son, messenger of the Lord and His beloved, in regard to what you said before about the bars, there are many bars but only two hands.’ He replied: ‘This bears out the saying: From a man’s mouth one can tell who he is. However, since you did not pay attention, I will explain. It says: “the wise man’s eyes are in his head” (Eccl. 2, 14). Where, it may be asked, should they be if not in his head? What it means, however, is this. We have learnt that a man should not go four cubits with his head uncovered, the reason being that the Shekinah rests on the head. Now a wise man’s eyes are directed to his head, to that which rests on his head, and then he knows that the light which is kindled on his head requires oil, which consists in good deeds, and therefore the eyes of a wise man are towards his head, and no other place.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב׳:י״ד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא. אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ. You being wise men, on whose head certainly the Shekinah rests, why did you not mark what is written, “Thou shalt make bars for the boards of one side… and thou shalt make bars for the boards of the second side”, but there is no mention of a third and fourth side, since the first and the second are the important ones?’

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ח׳) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא. And when his eyes are there, he should know that that flame that is lit above his head needs oil, for the body of a person is itself a wick, and a flame is lit above. And King Solomon shouted and said,"do not lack oil upon your head" (Ecclesiastes 9:8). For the flame that is above his head requires oil, and this represents good deeds. And for this reason, the wise person's eyes are above their head, and not in another place.

אַתּוּן חַכִּימִין, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל רֵישַׁיְיכוּ, הֵיךְ לָא אַשְׁגַחְתּוּן לְהַאי, דִּכְתִּיב וְעָשִׂיתָ בְרִיחִים וְגוֹ', לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְּרִיחִים לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית. הָאֶחָד וְהַשֵּׁנִית אָמַר קְרָא, שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית לָא אָמַר קְרָא. דְּהָא אֶחָד וְשֵׁנִית, דָּא חָשִׁיבוּ דִּתְרֵין סִטְרִין, וּבְגִין כָּךְ עָבִיד חוּשְׁבָנָא בִּתְרֵין אִלֵּין. You wise ones, the Shekhinah certainly abides above your heads; how did you not take heed of what is written, "and you shall make bars...for the planks of the one side wall of the Tabernacle. And five bars for the planks of the second side wall of the Tabernacle. "The one and the second" said the verse, "third and fourth" the verse did not say. For "the one and the second," these are the two important sides, and as such the verse accounts only for these two sides.

אָתוּ אִינּוּן וּנְשָׁקוּהוּ, (כמלקדמין) בָּכָה רִבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקָךְ, זַכָּאָה דָּרָא, דְּהָא בִּזְכוּתָךְ אֲפִילּוּ יַנּוּקֵי דְּבֵי רַב, אִינּוּן טִנָרִין רָמָאִין תַּקִּיפִין. אָתָאת אִמֵּיהּ, אָמְרָה לוֹן רַבּוֹתַי, בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, לָא תִּשְׁגְּחוּן עַל בְּרִי, אֶלָּא בְּעֵינָא טָבָא. אָמְרוּ לָהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ אִתְּתָא כְּשֵׁרָה, אִתְּתָא בְּרִירָא מִכָּל שְׁאַר נָשִׁין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר חוּלָקָךְ, וְאָרִים דִּגְלָךְ עַל כָּל שְׁאַר נָשִׁין דְּעָלְמָא. They came and kissed him again. R. Judah wept and said: ‘R. Simeon, happy is thy portion, happy is thy generation, since for thy sake even schoolchildren are like lofty and mighty mountains.’ His mother came and said to them: ‘I beg of you, sirs, look not on my son save with a benignant eye.’ They said to her: ‘Happy is thy portion! Thou art a goodly woman, a woman selected from all others, for the Holy One, blessed be He, has selected thy portion and raised thy standard above that of all other women.’

אָמַר יַנּוּקָא, אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מֵעֵינָא בִּישָׁא, דְּבַר נוּנָא רַבָּא וְיַקִּירָא אֲנָא, וְנוּנָא לָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ, מַאי לָרוֹב, לְאַסְגָּאָה עַל עֵינָא. וְתָנֵינָן, מַה דָּגִים דְּיַמָּא, מַיָּא חָפֵּי עֲלֵיהוֹן, וְלֵית עֵינָא בִּישָׁא וְכוּ'. לָרוֹב וַדַּאי, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא. אָמְרוּ, בְּרָא, מַלְאָכָא דַּיְיָ, לֵית בָּנָא עֵינָא בִּישָׁא, וְלָא מִסִּטְרָא דְּעֵינָא בִּישָׁא אֲתֵינָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵּי עֲלָךְ בְּגַדְפּוֹי. The boy said: ‘I am not afraid of any evil eye, since I am the son of a great and precious fish,¹A play on the name Hamnuna and the word nuna, the Aramaic for “fish”. and fishes are not susceptible to the evil eye.’ They said: ‘My son, messenger of the Lord, there is no evil eye in us, nor are we from the side of the evil eye. May the Holy One protect thee with his wings!’

פָּתַח וְאָמַר (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אָמַר יַעֲקֹב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַמַּלְאָךְ, קָרֵי לֵיהּ מַלְאָךְ. וְקָרֵי לֵיהּ שְׁמָהָן אַחֲרָנִין. הָכָא, אֲמַאי אִקְרֵי מַלְאָךְ. אֶלָּא כַּד אִיהוּ שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, וְקַבִּילַת זֹהֲרָא מִגּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא דִּלְעֵילָּא, (ס"א דכד) דִּכְדֵין מְבָרְכִין אַבָּא וְאִמָּא לְהַאי, אַמְרֵי לָהּ בְּרַתִּי, זִילִי נְטוּרִי בֵּיתֵיךְ, פְּקִידִי לְבֵיתֵיךְ. הָכִי עֲבִידִי לְבֵיתֵיךְ. זִילִי וְזוּנִי לוֹן. זִילִי, דְּהַהוּא עָלְמָא דִּלְתַּתָּא מְחַכָּא לָךְ, בְּנֵי בֵּיתְךָ מְחַכָּאן מְזוֹנָא מִנָךְ, הָא לָךְ כָּל מַה דְּתִצְטָרְכִי לְמֵיהַב לוֹן, כְּדֵין אִיהִי מַלְאָךְ. He then began to discourse on the verse: “The angel which hath redeemed me from all evil bless the lads” (Gen. 48, 16). ‘These words’, he said, ‘were uttered by Jacob in the spirit of holiness, and therefore they must contain some mystery of wisdom.”Angel” is here one of the names of the Shekinah, applied to her when she is a messenger from on high and receives radiance from the supernal mirror, for then she is blessed by the Father and Mother, who say to her: Daughter, go, mind thy house, attend to thy house; go and feed them, go to the lower world where thy household wait for sustenance from thee; here is all which they require. Then she is “angel”.

וְאִי תֵּימָא, וְהָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְלָא אָתֵי לְמֵיזָן עָלְמִין. וְעוֹד, דְּבִשְׁמָא דָּא לָא זָן עָלְמִין, אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ. הָכִי הוּא וַדַּאי, כַּד שָׁלִיחַ מִגּוֹ אַבָּא וְאִמָּא, אִקְרֵי מַלְאָךְ, וְכֵיוָן דְּשָׁארִי עַל דּוּכְתִין, עַל תְּרֵין כְּרוּבִין אֲדֹנָי שְׁמֵיהּ. True, she is in many places called “angel” when she does not come to give sustenance to worlds, and further she gives sustenance not in this name but in that of “the Lord”. She is, however, called “angel” when she is sent by the Father and Mother, and “Lord” when she rests on the two Cherubim.

לְמֹשֶׁה כַּד אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, אִקְרֵי (בראשית קי"ג ע"ב) (שמות ג) מַלְאָךְ. לְיַעֲקֹב לָא אִתְחֲזֵי הָכִי, אֶלָּא בְּדוּגְמָא, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ט:ט׳) וְרָחֵל בָּאָה, דָּא דִּיּוּקְנָא דְּרָחֵל אַחֲרָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְרָחֵל בָּאָה סְתָם, עִם הַצֹּאן דַּרְגִין דִּילָהּ. אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ודַּאי. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן וְאִתְפַּקְּדוּן בִּידָהָא. כִּי רוֹעָה הִיא, אִיהִי מַנְהִיגָא לוֹן, וְאִתְפַּקְּדָא עָלַיְיהוּ. When she first appeared to Moses she was called “angel”, but to Jacob she appeared only under the figure of Rachel, as it is written, “And Rachel came with the sheep”.

וְעַל דָּא לְגַבֵּי דְּמֹשֶׁה, אַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִיב מַלְאַךְ יְיָ. יַעֲקֹב קָרָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה סָלִיק מֵעָלְמָא, מַלְאָךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה יָרִית לָהּ, לְשַׁלְּטָאָה. מֹשֶׁה בְּחַיָיו. יַעֲקֹב, לְבָתַר דְּסָלִיק מֵעָלְמָא. מֹשֶׁה בְּגוּפָא. יַעֲקֹב בְּרוּחָא. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה. To Abraham again she appeared as “Adonay“, as it is written, “And Adonay appeared to him in the plains of Mamre” (Gen. 18, 1), because at that time he had accepted the covenant, and what had been concealed from him till then was now revealed. Jacob called her “angel” when he was about to depart from the world, because at that moment he was about to inherit her.

הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּלָא אִתְקְרִיב לְעָלְמִין לְגַבֵּי סִטְרָא דְּרַע, וְלָא יָכִיל רַע לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, כְּדֵין יַעֲקֹב הֲוָה מְתַקֵּן לְבֵיתֵיהּ, כְּבַּר נָשׁ דְּאָזִיל לְבֵיתָא חַדְתָּא, וּמְתַקֵּן לָהּ בְּתִקּוּנוֹי, וּמְקַשֵּׁט לָהּ בְּקִשׁוּטוֹי. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן דְּאִתְפָּקְדָן עַל עָלְמָא, לְאִתְמַשְּׁכָא מִנַּיְיהוּ בִּרְכָאן, תְּרֵין כְּרוּבִין אִינּוּן. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, הַשְׁתָּא אַתְקִין בֵּיתֵיהּ, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק בְּדַרְגֵיהּ, בְּגִין דְּחִבּוּרָא בְּיַעֲקֹב הֲוִי. גּוּפָא, אִתְדְּבַק בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, וּתְרֵין דְּרוֹעִין בַּהֲדֵיהּ. “Who redeemed me from all evil”: because he never drew near the side of evil, and evil never had dominion over him. “Bless the lads”: Jacob was speaking like a man who goes into a new house and gives his orders for furnishing and decorating it, “the lads” referring to those who are appointed to be the channels of blessing to the world, to wit, the two Cherubim. “And let my name be named on them”: with these words he set his house in order and rose to his proper grade to be united with the supernal Jacob.

לְבָתַר דְּאִינּוּן נְעָרִים מִתְבָּרְכָן כַּדְּקָא יָאוּת, כְּדֵין וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אָרְחָא דְּנוּנִין לְאַסְגָּאָה גּוֹ מַיִין, וְאִי נַפְקָן מִגּוֹ מַיָּא לְיַבֶּשְׁתָּא, מִיָּד מֵתִין. אִלֵּין לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן מִן יַמָּא רַבָּא, וּסְגִיאוּ דִּלְהוֹן לְאַפָשָׁא וּלְאַסְגֵּי בְּקֶּרֶב הָאָרֶץ אִיהוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לְכָל נוּנִין דְּעָלְמָא. When those “lads” are duly blessed, then “they swarm like fishes in the midst of the earth”. Fishes multiply in the sea and die as soon as they are brought to dry land, but these, although they come from the Great Sea, have their increase in the midst of the earth.’

אָתוּ וּנְשָׁקוּה כְּמִלְּקַדְּמִין, אָמְרוּ, הָבוּ וְנִבְרִיךְ. אָמַר אִיהוּ, אֲנִי אֲבָרֵךְ, דְּכָל מַה דִּשְׁמַעְתּוּן עַד הָכָא מִנַּאי הֲוָה, וַאֲקַיֵּים בִּי (משלי כ״ב:ט׳) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ, קָרֵי בֵּיהּ יְבָרֵךְ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנָתָן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. מִלַּחְמָא וּמֵיכְלָא דְּאוֹרַיְיתָא דִּילִי אָכַלְתּוּן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בְּרָא רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא תָּנֵינָן בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, לָאו אֲנָא בַּעַל הַבַּיִת, וְלָאו אַתּוּן אוֹרְחִין. אֲבָל קְרָא אַשְׁכַּחְנָא, וַאֲקַיֵּים לֵיהּ. דְּהָא אֲנָא טוֹב עַיִן וַדַּאי, בְּלָא שָׁאִילוּ דִּלְכוֹן אֲמֵינָא עַד הַשְׁתָּא, וְלַחְמָא וּמֵיכְלָא דִּילִי אֲכַלְתּוּן. They came and kissed him again and said: ‘Come, let us say grace.’ He said: ‘I will say grace, because all that you have heard so far has been from me, so I will fulfil in myself the verse, “He that hath a bountiful eye shall be blessed” (Prov. 22, 9), which we may also read as “shall bless”. Why? “Because he hath given of his bread to the poor”. Of the bread and food of my Torah have ye eaten.’ Said R. Judah: ‘Son beloved of the Lord, we have learnt that the host breaks bread and the guest says grace.’ He replied: ‘Neither am I host nor you guests, but I have found a text which I will carry out. For, indeed, I am “bountiful of eye”, seeing that without being asked I have spoken till now, and you have eaten my bread and food’.

נָטַל כַּסָּא דְּבִרְכָתָא וּבָרִיךְ, וִידוֹי לָא יַכְלֵי לְמִסְבַּל כַּסָּא, וַהֲווּ מְרַתְתֵּי. כַּד מָטָא לְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן, אָמַר, (תהילים קט״ז:י״ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. קַיְּימָא כַּסָּא עַל תִּקּוּנֵיהּ, וְאִתְיְשַּׁב בִּיְמִינֵיהּ, וּבָרִיךְ. לְסוֹף אָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּלְחַד מֵאִלֵּין, יִתְמַשְּׁכוּן לֵיהּ חַיִּין, מִגּוֹ (נ"א מלכא) אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּכָל חַיִּין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֶעֱרַב לֵיהּ, וְיִשְׁכָּח עָרֶב לְתַתָּא, דְּיִסְתַּכַּם בְּעַרְבוּתֵיהּ, בַּהֲדֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא. He then took the cup of benediction and said grace. His hands shook as he held the cup, and when he came to “for the earth and for the food”, he exclaimed, “I will lift up the cup of salvation and call on the name of the Lord”, and he placed the cup down and took it up again in his right hand and resumed. When he finished he said: ‘May it please God that the life of one of these may be prolonged from the Tree of Life, on which all life depends, and may the Holy One, blessed be He, be surety for him, and may he find an additional surety for himself below.’

כֵּיוָן דְּבָרִיךְ, אַסְתִּים עֵינוֹי רִגְעָא חֲדָא, לְבָתַר פָּתַח לוֹן, אָמַר חַבְרַיָּיא, שְׁלוֹם לְכוֹן מֵרִבּוֹן טַב, דְּכָל עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא. תַּוְוהוּ, וּבָכוּ, וּבָרִיכוּ לֵיהּ. בָּתּוּ הַהוּא לֵילְיָא. בְּצַפְרָא אַקְדִּימוּ וְאַזְלוּ. כַּד מָטוּ לְגַבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן, סָחוּ לֵיהּ עוֹבָדָא. תָּוָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר בַּר טִנָרָא תַּקִּיפָא אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא לְכַךְ, וְיַתִיר מִמַּה דְּלָא חָשִׁיב בַּר נָשׁ, בְּרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא הוּא, אִזְדַּעְזָע רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר, עָלַי לְמֵיהַךְ לְמֵחֱזֵי לְהַהוּא בּוֹצִינָא דְּדָלִיק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דָּא לָא סָלִיק בִּשְׁמָא בְּעָלְמָא, דְּהָא מִלָּה עִלָּאָה אִית בֵּיהּ. וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא נְהִירוּ מְשִׁיחוֹ (משיכו) דַּאֲבוֹי מְנַהֲרָא עָלֵיהּ, וְרָזָא דָּא לָא מִתְפַּשְּׁטָא בֵּין חַבְרַיָּיא. He then closed his eyes an instant, and then opening them, said: ‘Companions, peace to you from the Lord of good, to whom belongs the whole world.’ In great wonder they wept and blessed him. They stayed there overnight, and in the morning rose early and departed. When they came to R. Simeon they told him all that had happened. R. Simeon wondered greatly and said: ‘He is a mighty rock, and is worthy of this and even of more than one can imagine. He is the son of R. Hamnuna the Elder.’ R. Eleazar was greatly excited and said: ‘I must go to see that bright lamp.’ Said R. Simeon: ‘His name will not be known in the world, because there is something very exceptional about him. It is the light of the anointing of his father which shines on him, and this secret is not divulged among the Companions.’

יוֹמָא חֲדָא, הֲווֹ חַבְרַיָּיא יַתְבִין וּמִתְנַגְּחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וַהֲווּ תַּמָּן רִבִּי אֶלְעָזָר, וְרִבִּי אַבָּא, וְרִבִּי חִיָּיא, וְרִבִּי יוֹסֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא. אָמְרוּ הָא כְּתִיב (דברים ב׳:ט׳) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ'. בְּגִין רוּת וְנַעֲמָה, דַּהֲווֹ זְמִינִין לְנָפְקָא מִנַּיְיהוּ. צִפוֹרָה אִתַּת מֹשֶׁה דַּהֲוַת מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבְנוֹי דְּנַפְקוּ מִמִּדְיָן, דַּהֲווֹ כֻּלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְתוּ מֹשֶׁה דְּרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּמִדְיָן, וְאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אִי הָכִי מַשּׂוֹא פָּנִים אִית בְּמִלָּה, דְּיַתִיר אִתְחָזוּ בְּנֵי מִדְיָן לְשֵׁזָבָא מִן מוֹאָב. One day the Companions were sitting arguing with one another-R. Eleazar and R. Abba, and R. Hiya and R. Jose, and the other Companions. They said: ‘It is written, “Vex not Moab neither contend with him”, etc., Moab and Ammon being spared because of Ruth and Naama, who were destined to issue from them. Now,’ they asked, ‘seeing that Zipporah, the wife of Moses, was from Midian, and Jethro and his sons, who were most virtuous, came from Midian, and Moses lived in Midian, was not Midian in fairness even more deserving to be spared than Moab and Ammon?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָא דָּמֵי מַאן דְּזַמִּין לְמִלְקַט תְּאֵנֵי, לְמַאן דִּכְבַר לָקִיט לוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דִּכְבַר לָקִיט לוֹן, שְׁבָחָא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּלָא לָקַט תְּאֵנֵי, נָטִיר תְּאֵנָה תָּדִיר, דְּלָא יְהֵא בָּהּ פְּגָם, בְּגִין תְּאֵנֵי דִּזְמִינַת לְאַיְיתָאָה. כֵּיוָן דְּלָקִיט תְּאֵנֵי, שָׁבִיק לָהּ לַתְּאֵנָה, וְתוּ לָא נָטִיר לָהּ. R. Simeon replied: ‘A tree from which figs have still to be gathered is not like one from which they have been already gathered.’ Said R. Eleazar: ‘But even if the figs have been gathered, credit is due to the tree?’ He replied: ‘If a man has not yet gathered figs from a tree, he watches it so that no harm should come to it on account of the figs which it is still to bear. But once he has gathered the figs, he leaves it and no longer watches it.’

כַּךְ מוֹאָב, דִּזְמִינָא לְאַיְיתָאָה אִינּוּן תְּאֵנֵי, נָטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן דְּקָא יְהִיבַת תְּאֵנֵי, וְאַלְקִיטוּ לוֹן, כְּתִיב (במדבר כ״ה:י״ז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, תְּאֵנָה דָּא לָא זְמִינַת לְאַיְיתָאָה פֵּירִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְחַזְיַית לִיקִידַת אֶשָּׁא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ', מוֹאָב אִינּוּן שָׁארֵי, וּבְגִין אִינּוּן תְּאֵנֵי, דְּזַמִּין מוֹאָב לְאַפָּקָא לְעָלְמָא, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵעוֹנְשָׁא. So God protected Moab, which had still to yield its figs, but not Midian, which had already yielded them: and this in spite of the fact that here it was Moab who took the first step, as it says: “And Moab said to the elders of Midian”.’

רִבִּי אֶלְעָזָר בָּעָא לְמֶיחמֵי לְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא חָמוּי. וַהֲווּ אָזְלֵי רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יוֹסֵי (ד"א לא גרסינן ורבי חייא) בַּהֲדֵיהּ, אָזְלוּ בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. R. Eleazar once went to see R. Jose b. R. Simeon b. R. Lakunia, his father-in-law. He was accompanied by R. Abba and R. Jose, and on the way they discussed points of Torah.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב, וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ', וּכְתִיב (דברים ב׳:י״ט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ', מִלָּה דָּא כְּמִלָה דָּא, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין דָּא לְדָא, אֶלָּא אִתְחֲזֵי דִּשְׁקוּלֵי הֲווֹ. וְתָנֵינָן, כַּד הֲווֹ מְקָרְבֵי לְגַבֵּי בְּנֵי מוֹאָב, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזְיָין לְגַבַּיְיהוּ בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא, (ולא ס"א ל"ג) כִּדְבָּעוּ אִתְגַּרְיָין בְּהוּ. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן, הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּפֵי בְּעִטּוּפַיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי מָאנֵי קְרָבָא כְּלָל. וּקְרָאן מוֹכָחָן בְּשִׁקּוּלָא דָּא כְּדָּא. Said R. Abba: ‘Why did the Israelites treat the Moabites differently from the Ammonites, for, as we have learnt, in the presence of the former they brandished their weapons as if they meant to attack them, whereas against the Ammonites they made no display of military force?’

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, ודַּאי הָכִי הוּא. וְתָנֵינָן, דְּדָא דַּהֲוַת חֲצִיפָא, וְאַמְרַת מוֹאָב, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב. אִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל חֲצִיפוּ לְגַבַּיְיהוּ, כְּמָה דְּאִיהִי הֲוַת חֲצִיפָא, דְּאַמְרַת מוֹאָב, מֵאָב הֲוָה בְּרָא דָּא. אֲבָל זְעֶרְתָּא, דְּאַמְרַת בֶּן עַמִּי, וְכַסִּיאַת אָרְחָהָא, יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְכַסְּיָין אָרְחַיְיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, מְעַטְפֵי עִטּוּפָא בְּטַלִית, וְאִתְחָזוּן קַמַּיְיהוּ כְּאַחִין מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ. R. Eleazar gave the answer that the younger daughter of Lot, from whom Ammon came, was more modest than the elder from whom Moab came.

עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, אִדְכַּר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהַאי יַנּוּקָא, סָטוּ מֵאָרְחָא ג' פַּרְסֵי, וּמָטוּ לְהָתָם. אִתְאֲרָחוּ בְּהַהוּא בֵּיתָא, עָאלוּ וְאַשְׁכָּחוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, דְּהֲוָה יְתִיב, וּמְתַקְּנִין פָּתוֹרָא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, קָרִיב גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ, עוּלוּ חֲסִידֵי קַדִישִׁין, עוּלוּ שְׁתִילִין דְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּעֵילָּא וְתַתָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן. אִינּוּן דְּאֲפִילּוּ נוּנֵי יַמָּא רַבָּא, נָפְקִין בְּיַבֶּשְׁתָּא לְגַבַּיְיהוּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ. הָדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וּנְשָׁקֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר נְשִׁיקָה קַדְמָאָה עַל נוּנִין דְּשָׁבְקִין מַיָּא, וְאַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא. וּנְשִׁיקָה תִּנְיָינָא עַל בִּיעִין דְּנוּנָא, דְּעָבְדוּ אִיבָא טָבָא בְּעָלְמָא. As they were going along, R. Eleazar suddenly remembered that boy, so they went three parasangs out of their way to get to that spot. They arranged to lodge in the house, and when they went in they found the boy sitting there and a table being laid before him. When he saw them he came up to them and said: ‘Enter, holy saints, enter, ye shoots of the world to come, who are praised above and below, to meet whom even the fishes of the sea come up on the dry land.’ R. Eleazar went to him and kissed him on his head. Then he again kissed him on his mouth. He said: ‘The first kiss is for the fishes that leave the sea and come up on the dry land. The second was for the spawn of the fishes which produce good increase in the world.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, בְּרֵיחָא דִּלְבוּשַׁיְיכוּ חֲמֵינָא, דְּעַמּוֹן וּמוֹאָב מִתְגָרָן בְּכוּ, הֵיךְ אִשְׁתְּזֵבְתּוּן מִנַּיְיהוּ. מָאנֵי קְרָבָא לָא הֲווֹ בִּידַיְיכוּ. וְאִי לָאו, לְרָחְצָנוּ תֵּהֲכוּן, בְּלָא דְּחִילוּ. תַּוְוהוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, וְזַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְמֶיחמֵי דָּא, אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא כְּמִלְּקַדְּמִין. Said the boy: ‘From the smell of your garments I can see that Ammon and Moab have been attacking you; how did you escape them? You had no weapons, and yet you went in confidence without fear.’ R. Eleazar and R. Abba and the Companions were in amazement. Said R. Abba: ‘Blessed is this journey and happy is our lot that we have been privileged to see this. ‘ They went on preparing the table,

אָמַר, חַכִּימִין קַדִישִׁין. תִּבְעוּ נָהֲמָא דְּתַפְנוּקֵי בְּלָא קְרָבָא, (ס"א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). אוֹ פָתוֹרָא דְּמָאנֵי קְרָבָא. אוֹ נָהֲמָא דִּקְרָבָא. אוֹ תִּבְעוּן לְבָרְכָא לְמַלְכָּא בְּכָל מָאנֵי קְרָבָא דְּהָא פָּתוֹרָא לָא אִסְתָּלִיק בְּלָא קְרָבָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרָא רְחִימָא חֲבִיבָא קַדִישָׁא, הָכִי בָּעֵינָן, בְּכָל הָנֵי זִינֵי קְרָבָא אִשְׁתָּדַּלְנָא בְּהוּ, וְיַדְעֵינָן לְאַגָחָא בְּחַרְבָּא, וּבְקַשְׁתָּא, וּבְרוֹמְחָא, וּבְאָבָנִין דְּקִירְטָא. וְאַנְתְּ רַבְיָא, עַד לָא חָמִית, הֵיךְ מַגִיחִין קְרָבָא, גּוּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא. and the boy said: ‘Holy sages, do you desire the bread of ease without warfare, or the bread of warfare?’ R. Eleazar replied: ‘Beloved son, dear and holy, so we desire. We are practised in all weapons of war, and we know how to use the sword and the bow and the lance and the sling, but thou art young and hast not yet seen how mighty warriors contend in battle.’

חַדֵּי הַהוּא יַנּוּקָא, אָמַר וַדַּאי לָא חֲמֵינָא, אֲבָל כְּתִיב (מלכים א כ׳:י״א) אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. אַתְקִינוּ פָּתוֹרָא בְּנַהֲמָא, וּבְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָה חֵדוּ אִית בְּלִבָּאִי בְּרַבְיָא דָּא, וְכַמָה חִדּוּשִׁין יִתְחַדְּשׁוּן עַל פָּתוֹרָא דָּא, וְעַל דָּא אֲמָרִית, דְּיָדַעְנָא דְּזָגֵי פַּעְמוֹנֵי רוּחָא קַדִישָׁא, הֲווֹ אָזְלִין בֵּיהּ. The boy rejoiced and said: ‘In truth I have not seen, but it is written: “Let not him that girdeth on boast like him that putteth off.’ They then laid the table with all requirements. Said R. Eleazar: ‘How I rejoice over this youngster, and how many new points will be brought out at this table! Therefore I said that I knew that his heart was being agitated by the holy spirit like a bell.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, מַאן דְּבָעֵי לְנַהֲמָא, עַל פּוּם חַרְבָּא יֵיכוּל. חַדֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַהְדָר וְקָרִיב יַנּוּקָא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁבְחַת גַּרְמָךְ, אִית לָךְ לְמֵיגַח קְרָבָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲנָא אֲמָרִית בְּקַדְמִיתָא, דִּקְרָבָא לִיהֱוִי בָּתַר אֲכִילָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, מַאן דְּבָעֵי סוֹלְתָא, תוֹלֶה (נ"א ייתי) מָאנֵי קְרָבָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לָךְ יֵאוֹת לְאַחֲזָאָה מֵאִינּוּן מָאנֵי קְרָבָא דִּילָךְ. Said the boy: ‘He that desires bread at the point of the sword, let him eat.’ R. Eleazar drew him near to him and said: ‘Because you boasted, you must commence the fight.’ ‘But’, said the boy, ‘I said at first that the fighting would be after the meal. Now, however, whoever wants fine flour must bring his weapons in his hands.’ R. Eleazar replied: ‘It is most fitting for you to give us a taste of your weapons.’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (במדבר ט״ו:י״ט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְּרוּמָה לַיְיָ. קְרָא דָּא עַל עוֹמֶר הַתְּנוּפָה אִתְּמַר, מַאי תְּנוּפָה, אִי בְּגִין דְּאָנִיף לֵיהּ כַּהֲנָא לְעֵילָּא אִיהִי תְּנוּפָה. מַאי אִכְפַּת לָן, אִי אָנִיף אִי מָאִיךְ. The boy then took the text: “It shall be that when ye eat of the bread of the land, ye shall offer up an heave offering unto the Lord” (Num. 15, 19). ‘This verse refers to the Omer of waving (tenufah).

אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ לְאַרְמָא לָהּ לְעֵילָּא, וְהַיְינוּ תְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּדַרְשֵׁינָן תְּרֵי מִמְּאָה, וְהָכִי הוּא, אֲבָל תְּנוּפָה מַאי (ס"א דא) הוּא אַרָמוּתָא. וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. אִי חֲסִידֵי קַדִישִׁין, מָארֵי דְּרוֹמְחִין, לָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, דְּאִי לָאו תִּנְדְּעוּן תְּנוּפָה מַאי הִיא. חִטָּה מַאי הִיא. שְׂעוֹרָה מַאי הִיא. What is tenufah?

תְּנוּפָה דְּקָאָמְרֵינָן, הַיְינוּ תְּנ"וּ פֶּ"ה. וְרָזָא דִּילֵיהּ (ירמיהו י״ג:ט״ז) תְּנוּ כָּבוֹד לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. דְּהָא פֶּה (עלאה) הַיְינוּ כָּבוֹד, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אִבְעֵי לָן לְאַרְמָא לְעֵילָּא, לְאַחֲזָאָה (ס"א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דִּלֵּיהּ אֲנָן יָהֲבִין לְהַאי פֶּה. דְּלֵית שְׁבָחָא לְמַלְכָּא עִלָּאָה, אֶלָּא כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ לְהַאי כָּבוֹד, וְיָהֲבֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא כָּבוֹד. וְדָא הוּא תְּנוּ פֶּה, תְּנוּ כָּבוֹד, וְאָרָמָא אִיהוּ וַדָאי. We may read it Tenu feh, “Give a mouth”, the mouth being symbolic of the honour which we have to give to the Holy One, blessed be He. Hence the Omer had to be lifted up to show that we give to God this “mouth”, since the chief praise of the Supreme King is when Israel prepare for him this honour and give glory to the King.

קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וְכִי לָכֶם הָאָרֶץ שְׂעוֹרָה אִיהוּ, לָאו הָכִי. וַאֲנָן שְׂעוֹרָה מְקָרְבֵינָן, בְּגִין דִּשְׂעוֹרָה קַדְמָאָה לִשְׁאַר נָהֲמָא דְּעָלְמָא. שְׂעוֹרָה אִיהוּ (ס"א שיעור ה"א, דהא אתר) שְׂעוֹרָה דְּה"א יְדִיעַ הוּא, בְּשִׁיעוּרָא דְּהֵ"א. (ס"א חטה בה"א נקודה וכו') חִטָּה נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלֵית חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא דְּחוֹבָא תַּמָּן. (אלא) חִטָּה בְּרָתָּא דְּמִתְחַטְּאָה לְקַמֵּי אֲבוּהָ, וְעָבִיד לָהּ רְעוּתָא, וּמַה חִטָּה. כְּלָלָא דכ"ב אַתְוָון. Why was the Omer from barley and not from wheat? Because barley ripens first, whereas wheat is the more perfect food, being symbolical of the elimination of sin by the substitution of hittah (wheat) for het (sin).

חַבְרַיָּיא קַדְמָאֵי פְּרִישׁוּ מִלָּה דָּא, וְשָׁרוּ לָהּ מֵרָחִיק, חִטָּה סְתָם. אָתוּ בַּתְרָאֵי וְאָמְרוּ, חִטָּה מַמָּשׁ. אָתָא יְשַׁעְיָה וּפָרִישׁ לָהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ, וְעַל כֵּן נְקוּדָה בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּלָא יְהֵא חַטָּאָה, דְּאִלּוּ נְקוּדָה לָא הֲוִי, חַטָּאָה לֶהֱוִי. וְחִלּוּפָא בֵּין ט' לְת', תָּבִירוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בְּרִירוּ (ס"א דילה) דְּמִילָה. You, Companions, who have not attended on R. Shemaya the Saint, say that in the five kinds of com there is no share for the “other side”, but in truth in whatever rots in the ground there is a share for the other side, namely the chaff and the straw.

אַתּוּן חַבְרַיָּיא, דְּלָא שְׁמַשְׁתּוּן לְרִבִּי שְׁמַעְיָה חֲסִידָא, אַמְרִין דִּבְחֲמֵשֶׁת זִינֵי דָּגָן, לָא אִית חוּלָקָא לִסְטַר אַחֲרָא. וְלָאו הָכִי, דְּהָא כָּל מַה דְּאִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא, לִסְטַר אַחֲרָא אִית בֵּיהּ חוּלָקָא. וּמַאן חוּלָקָא אִית לֵיהּ. מוֹץ דְּתִדְּפֶנּוּ רוּחַ, דִּכְתִּיב, (תהילים א׳:ד׳) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. וְדָא הוּא רוּחָא דִּקְדוּשָּׁא, וּכְתִיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְגוֹ'. בְּגִין דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְפַזֵּר לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא, דְּלָא יִשְׁתְּכַח. דָּא בְּנוּקְבָּא. דְּכוּרָא מַאי הוּא. תֶּבֶן. Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

וּמוֹץ וְתֶבֶן כַּחֲדָא אַזְלִין, וְעַל דָּא פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר. דְּלֵית בְּהוּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה. ה', דָּגָן בְּנַקְיוּ (דדגן) בְּלָא תֶּבֶן וּמוֹץ. חֵ"ט דְּכַר וְנוּקְבָּא, מוֹץ וְתֶבֶן, ה: בְּנַקְיוּ דְּדָגָן. וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּאִילָנָא חִטָּה אִיהוּ וְאִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הֲוָה. דְּכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא, וּבְמִלָּה דְּחִטָּה. (ס"א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה) תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוְּוהוּ חַבְרַיָּיא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. These are represented by the heth and the teth of hittah, and so wheat, in virtue of the he, is the most perfect of plants, and wheat is the plant with which Adam sinned.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly, it is so.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, קְרָא דְּשָׁרֵינָן בֵּיהּ, דְּהָא שְׂעוֹרָה אַקְדִּים לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. וְאִיהוּ מִתְתַּקָּן לְמֵיכְלָא דִּבְעִירָא סְתָם, אִיהוּ רָזָא דְּאֶלֶף הָרִים, דְּמְגַדְּלִין בְּכָל יוֹמָא, וְהִיא אָכְלָה לוֹן. וְאִקְרֵי לֶחֶם תְּרוּמָה, מֵיכְלָא דְּהַהוּא תְּרוּמָה, (ס"א ואתקצר) וְאִתְקְרִיב בְּלֵילְיָא, דְּהָא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:ז׳) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. מִן הַקֳּדָשִׁים דָּא תְּרוּמָה. מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלָא קֳדָשִׁים, דְּהָא קֹדֶשׁ סְתָם לָא אִקְרֵי תְּרוּמָה, דְּחוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְרוּמָה תְּנָן. The boy proceeded: ‘The Holy Land is under the control of the Holy One, blessed be He, and no other power can enter there. How was the land tested to see whether it remained faithful and did not attach itself to any other power? By the bringing of an offering of barley, like the suspected wife.’¹Num. v.

אַרְעָא קַדִישָׁא בִּרְשׁוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוַת, וּרְשׁוּ אַחֲרָא לָא עָאל תַּמָּן. הֵיךְ אִבְדִּיקַת אַרְעָא, אִי קַיְימַת בִּמְהֵימְנוּתָא, וְלָא אִתְחַבְּרַת בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, בִּקְרִיבוּ דִּתְרוּמָה דָּא דִּשְׂעוֹרִים, כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּסוֹטָה. אָמַר רִבִּי אַבָא, וַדַּאי שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא לְגַבָּךְ, אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, וַדַּאי אִתָקַפְנָא בְּמָגֵן וְצִינָא לְאַגָּנָא מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַרְעָא קַדִישָׁא לֵית בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, וְלָא עָאל תַּמָּן. מוֹץ וְתֶבֶן מִמַּאן הֲווֹ. Said R. Abba: ‘Of a surety thy sword is sharp.’ The boy replied: ‘I am prepared with shield and buckler to protect myself.’ He said: ‘There is no other power that can enter the Holy Land. Whence, then, come chaff and straw there?’

פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. וְכִי אִי לָאו דְּאָתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה לָא יַעְבִיד (נח ס"א ע"א) תּוֹלָדִין לְעָלְמָא, אוֹ אִי לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדָא דְּעֶגְלָא, לָא יַעַבְדּוּן תּוֹלָדִין. אֶלָּא וַדַּאי, אִי לָא יֵיתֵי נָחָשׁ עַל חַוָּה, תּוֹלָדִין יַעְבִיד אָדָם מִיָּד וַדַּאי, דְּהָא גְּזֵרָה אִתְגְּזַר מִיָּד דְּאִתְבְּרֵי, דִּכְתִּיב פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְאִינּוּן תּוֹלָדִין יֵהוֹן כֻּלְּהוֹן בִּנְקִיוּ בְּלָא זוּהֲמָא כְּלַל. אוּף הָכִי אַרְעָא קַדִישָׁא, דְּהָא לָא עָאל בָּהּ רְשׁוּ אַחֲרָא, אִית בָּהּ מוֹץ וְתֶבֶן, דְּלָאו מֵהַהוּא סְטָר. וּלְבַר מֵאַרְעָא, הַהוּא מוֹץ וְתֶבֶן דִּסְטָר אַחֲרָא הֲוִי, דְּאַזְלָא בָּתַר קְדוּשָּׁה, כְּקוֹף בָּתַר בְּנֵי נָשָׁא. The boy replied: ‘It is written, “And God created man in his image… and God said to them, Be fruitful and multiply”, etc. (Gen. 1, 27, 28). Shall we say that if the serpent had not had intercourse with Eve there would have been no generations in the world, or if Israel had not sinned with the calf they would have had no posterity? The fact is that had not the serpent had intercourse with Eve, Adam would have produced progeny at once, in accordance with the verse just quoted, and that progeny would have been perfectly pure without any defilement. So here, the Holy Land, into which no alien power can enter, produces straw and chaff, but not from that side, but outside the Land the straw and chaff are from the “other side”, which dogs holiness as a monkey dogs a man.’

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ, אָמַר לֵיהּ, דָּאמֵי לִי, דְּרַוַוחְנָא בְּמָאנֵי קְרָבָא, נָהֲמָא דְּפָתוֹרָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר ודָאי הָכִי הוּא, דְּהָא כָּל זִינֵי קְרָבָא בִּידָךְ אִינּוּן, וּמַצְלִחָן בִּידָךְ, אָתוּ וּנְשָׁקוּהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. R. Eleazar and the Companions thereupon went and kissed him, and he said: ‘I fancy that I have made good use of the weapons of war, the bread of the table.’ Said R. Eleazar: ‘Indeed it is so, and all weapons of war prosper in thy hands.’

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר, (בראשית מ׳:י׳) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים וְגוֹ'. עַד הָכָא חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, דְּהָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶזְיוֹנָא דִּילֵיהּ הֲוָה, דִּכְתִיב וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. אֲבָל חֶזְיוֹנָא דְּמִלָּה, בְּגִינֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה וּלְבַשְּׂרָא לֵיהּ, דְּיִשְׁמַע יוֹסֵף וְיִנְדַּע. He then discoursed on the verse: “And in the vine were three branches”, etc. (Gen. 40, 10).

תָּנֵינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין אִינּוּן, וְאִינּוּן (שבעה) הֵיכָלִין. וְשִׁית אִינּוּן, וַחֲמֵשׁ אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ נַפְקֵי מִגּוֹ יַיִן עַתִּיקָא עִלָּאָה. הַהוּא יַיִן מָשִׁיךְ לֵיהּ יַעֲקֹב מֵרָחִיק, וְסָחִיט לֵיהּ מֵעֲנָבִים דְּהַהוּא גֶּפֶן. כְּדֵין, יַעֲקֹב אַמְשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא יַיִן דְּקָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְחַדִּי וְשָׁתָה. (בראשית קמ"ב ע"ב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. הָכָא אִתְכְּלִיל עֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא אַרְחִיק מִלָּה, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּמְשִׁיכוּ דִּתְרֵי תְּנוּעֵי, וְהַיְינוּ לוֹ. לֵיהּ לְתַתָּא, לֵיהּ לְעֵילָּא. (בתרין סטרין אחיד) We have learnt’, he said, ‘that there are seven firmaments which are six and also five.

חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן אָמַר, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דְּאַרְמֵי מַיָּא בְּהַהוּא יַיִן, וְאִי לָאו דְּאַרְמֵי בֵּיהּ מַיִם, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. וּבְגִין כָּךְ אַמְשִׁיךְ לוֹ בִּתְרֵי טַעֲמֵי, דְּהָא בִּתְרֵין סִטְרִין אָחִיד, וְהַהוּא יַיִן אָזִיל מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמִין בֵּיהּ, עַד דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא טָעִים לֵיהּ, דְּאִיהוּ דָּוִד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים. מַהוּ כְּיֵין הַטּוֹב. דְּאָתָא יַעֲקֹב וְאַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, דָּא הוּא יֵין הַטּוֹב וְהָכִי הוּא, כְּמָה דְּאָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן. תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ הָא חַמְרָא (ס"י מלאך) דִּילָךְ, הוּא נַצְחַת מַלְאָכָא קַדִישָׁא, אַפּוּמָא (נ"א פומא) דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. All issue from the ancient holy supernal Wine, which Jacob presses from a certain Vine. Therefore it was that Jacob presented to Isaac the wine which was fitting for him. That wine proceeds from grade to grade up to Joseph the Righteous, who is David the Faithful.

אָמַר לֵיהּ, עַד כְּעַן הַהוּא גֶּפֶן מְחַכָּא לְמֶעְבַּד פֵּירִין. וּבַגֶּפֶן: דָּא אִיהוּ גֶּפֶן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּקוּדְשָׁא. בְּגִין דְּאִית גֶּפֶן אַחֲרָא, דְּאִיהוּ אִקְרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה. וַעֲנָבִים דִּילָהּ לָא אִינּוּן עֲנָבִים, אֶלָּא קַשְׁיָן, אֲחִידִין לִבָּא, נַשְׁכִין כְּכַלְבָּא. אִינּוּן עֲנָבִים אִקְרוּן, (ירמיהו ב׳:כ״א) סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. אֲבָל גֶּפֶן דָּא, עָלָהּ כְּתִיב וּבַגֶּפֶן, הַהִיא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא. הַהִיא דְּכָל קַדִישִׁין טָעֲמוּ חַמְרָא עַתִּיקָא, חַמְרָא טָבָא, חַמְרָא דְּיַעֲקֹב יָהִיב בֵּיהּ מַיָּא, עַד דְּכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְטַעְמָא חַמְרָא, טָעֲמוּ לֵיהּ, וַהֲוָה טַב לְחִכָּא. This Vine is the one that is recognized as holy, in contrast to another which is called the “strange vine”, the grapes of which are hard and biter. But this is the vine from which all the holy ones drew the taste of old and good wine, the wine in which Jacob poured water so that all who knew the taste of wine could drink it with relish.

וְהַהִיא גֶּפֶן, כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, אוֹשִׁיטַת תְּלָתָא שָׂרִיגִין, וְאִינּוּן תְּלַת דִּיּוּקְנָא דַּאֲבָהָן, דְּאִתְקַדְּשַׁת בְּהוּ. וְלֵית קְדוּשָּׁה אֶלָּא בְּיַיִן, וְלֵית בִּרְכָתָא אֶלָּא בְּיַיִן. בַּאֲתָר דְּחֶדְוָה שָׁארֵי. וְהִיא כְפוֹרַחַת, כְּכַלָּה דְּאִתְקַשְּׁטַת וְעָאלַת בִּרְחִימוּ, בְּחֶדְוָה דְּהַהוּא יַיִן דְּאִתְעֲרָב בְּמַיָּא. כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, סְלִיקַת רְחִימוּ דִּילָהּ לְגַבֵּי דּוֹדָהּ, וְשָׁרִיאַת לְנַגְּנָא וּלְאַעֲלָא בִּרְחִימוּ. וּכְדֵין, אִתְמַלְּיָין וְאִתְבַשְּׁלָן אִינּוּן עֲנָבִין, רְכִיכָן, וּמַלְיָין מֵהַהוּא חַמְרָא טָבָא עַתִּיקָא חַמְרָא דְּיַעֲקֹב אַרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא. When this vine came near the Shekinah it put forth three branches. Then it “was as though it budded”, like a bride bedecking herself, and it entered in the love and the joy of that wine to the place where joy abides. Then “its blossoms shot forth”: its love went out to its beloved and it began to sing in love. Then were those tender grapes ripened and filled with the good old wine into which Jacob had poured water.

וְעַל דָּא מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וּמָטֵי עַל הָאָרֶץ, אִצְטְרִיךְ לְמִרְמֵי בֵּיהּ מַיָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ לְבָרְכָא רַחֵם ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, בַּר בְּמַיָּא גּוֹ חַמְרָא. וְאִי לָאו, מַאן יָכִיל לְמִסְבַּל. דָּא הֲוָה לְבַשְּׂרָא לְיוֹסֵף, בְּגִין דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא. Therefore one who blesses over wine should pour some water into it, since the blessing, “Have mercy, O Lord, upon thy people Israel”, should not be said save with water in the wine.’

חֲנוֹ"ךְ מְטַטְרוֹ"ן אָמַר, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים, ודַּאי. לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן, וְהָא אַרְבַּע אִינּוּן דִּילָהּ. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִיב, וְהִיא כְפוֹרַחַת. בְּזִמְנָא דְּאִיהִי סְלִיקַת וּפַרְחַת בְּכַנְפָהָא לְסַלְּקָא, כְּדֵין עָלְתָה נִצָּהּ, דָּא הוּא הַהוּא רְבִיעָאָה דְּאִשְׁתְּאַר, דְּסָלִיק בַּהֲדָהּ, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנָּהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף. כַּד יָעוֹף. כְפוֹרַחַת, בְּזִמְנָא דְּפוֹרַחַת. וְשַׁפִּיר אָמַר חֲנוֹךְ מְטַטְרוֹן, וְהָכָא הוּא. R. Eleazar and R. Abba were amazed.

תָּוָוה רִבִּי אֶלְעָזָר, וְתַוָּוה רִבִּי אַבָּא, אָמְרוּ, מַלְאָכָא קַדִישָׁא, שְׁלִיחָא מִלְּעֵילָּא, הָא חַמְרָא דִּילָךְ, הוּא, נָצַחְתְ בְּרָזָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא. אָתוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא. They said: ‘Holy angel, messenger from above, thy wine has conquered in the mystery of the holy spirit.’ They all came and kissed him, and R. Eleazar said: ‘Blessed be God for sending me here.’

אָמַר הַהוּא יַנּוּקָא, חַבְרַיָּיא. נָהֲמָא וְחַמְרָא עִיקָּרָא דְּפָתוֹרָא אִינּוּן, כָּל שְׁאַר מֵיכְלָא אֲבַּתְרַיְיהוּ אִתְמְשַׁךְ. וְהָא אוֹרַיְיתָא רַוְוחַת לוֹן, וְדִילָהּ אִינּוּן. אוֹרַיְיתָא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ, בְּבָעוּ, בִּרְחִימוּ, וְאָמְרָה (משלי ט׳:ה׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוֹאִיל וְאוֹרַיְיתָא זְמִינַת לְכוּ, וְהִיא בָּעָאת מִנַּיְיכוּ מִלָּה דָּא, אִית לְכוּ לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דִּילָהּ. (נ"א הוא) בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, הוֹאִיל וְאִיהִי זְמִינָא לְכוּ, דְּתָעֲבְדוּן רְעוּתָהּ. אָמְרוּ הָכִי הוּא ודַּאי. יָתְבוּ וְאַכְלוּ וְחַדוּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ אִתְעַכְּבוּ עַל פָּתוֹרָא. The boy then said: ‘Bread and wine are the essence of the meal, all the rest being subsidiary. The Torah is begging of you, saying: “Come, eat ye of my bread and drink of the wine I have mingled” (Prov. 9, 5). Since the Torah calls you, you must obey her behest.’ They said: ‘That is assuredly so.’ So they sat and ate and rejoiced with him. After they had finished eating they still lingered at the table,

פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר. (במדבר כ״ב:ד׳) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ'. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְאֶל זִקְנֵי מִדְיָן לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמֶר מוֹאָב. עוּלֵמִין נַטְלוּ עֵיטָא מִסַבְיָא, וְסַבְיָא אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְאִינּוּן יַהֲבוּ לוֹן עֵיטָא. מַאי עֵיטָא יָהֲבוּ לוֹן. עֵיטָא בִּישָׁא נַטְלוּ לְגַרְמַיְיהוּ. אָמְרוּ לוֹן לְמוֹאָב, גִּדּוּלָא בִּישָׁא גִּדַּלְנָא בֵּינָנָא. וּמַנוֹ. מֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן. עַל חַד כּוּמָרָא דְּהֲוָה בֵּינָנָא, דְּרַבֵי לֵיהּ וְגַדִיל לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְיָהַב לֵיהּ בְּרָתֵּיהּ לְאִנְתּוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יָהַב לֵיהּ מָמוֹנָא, וְשָׁדַר לֵיהּ לְמִצְרַיִם, לְשֵׁיצָאָה כָּל אַרְעָא. וְאִיהוּ, וְכָל בֵּיתֵיהּ, אִתְמְשָׁכוּ אֲבַּתְרֵיהּ. אִי לְהַהוּא רַבֵּיהוֹן, נֵיכוּל לְאַעְקְרָא מִן עָלְמָא, כָּל עַמָּא דִּילֵיהּ יִתְעַקְּרוּן מִיָּד מֵעָלְמָא. וְכָל עֵיטָא בִּישָׁא מֵהַהוּא מִלָּה דִּפְעוֹר, מִמִּדְיָן הֲוָה. and the boy discoursed further, on the verse: “And Moab said to the elders of Midian”. ‘It does not say, “the elders of Moab”,’ he said, ‘but simply “Moab”: the younger took counsel of the elders. What counsel did they give them? They gave a counsel which redounded to their own hurt. They said to Moab: We have reared a curse among us, namely Moses their chief, through a certain priest who was among us, who brought him up in his house and gave him his daughter to wife. Nay more, he gave him money and sent him to Egypt to destroy all the land, and he and all his household followed him. If we can uproot that chief of theirs, all his people will be immediately uprooted. All the nefarious plan of Peor was from Midian.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן. וְכָל עֵיטָא דִּלְהוֹן עַל מֹשֶׁה הֲוָה. וּבְעֵיטָא דִּלְהוֹן, שָׂכְרוּ לְבִלְעָם. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּבִלְעָם לָא יָכִיל, נַטְלוּ עֵיטָא אַחֲרָא בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ, וְאַפְקִירוּ נָשַׁיְיהוּ וּבְנָתַיְיהוּ יַתִיר מִמּוֹאָב, דְּהָא עַל נְשֵׁי מִדְיָן כְּתִיב, (במדבר ל״א:ט״ז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכֹלָּא מִמִּדְיָן הֲוָה. נַטְלוּ עֵיטָא בַּהֲדֵי נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, דְּיַפְקִיר בְּרָתֵּיהּ. דַּחֲשִׁיבוּ לְנַטְלָא לְמֹשֶׁה בְּרִשְׁתֵּיהוֹן, בְּכַמָּה זִינֵי חַרְשִׁין אַעֲטְרוּ לָהּ, דְּיִתָּפֵס רֵישָׁא דִּלְהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר. On their advice they hired Balaam, and when they saw that Balaam could not prevail, they adopted another plan and prostituted their daughters and wives more than Moab. They planned with their prince that he should prostitute his daughter, thinking to catch Moses in their net. They invested her with all kinds of magic in order to catch their chief, but God “turns the wise backwards”.

אִינּוּן חָמָן דְּרֵישָׁא יִתָּפֵס בְּרִשְׁתָּא דִּלְהוֹן, וְלָא יָדְעוּ, חָמוּ וְלָא חָמוּ. חָמוּ רֵישָׁא דְּעַמָּא דְּנָפִיל בַּהֲדָהּ, וְכַמָּה אַלְפִין אוֹחֲרָנִין, וַחֲשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה הֲוָה, אַפְקִירוּ לָהּ, וּפָקִידוּ לָהּ עַל מֹשֶׁה, דְּלָא תִּזְדַּוְּוגִי לְאַחֲרָא, אֶלָּא בֵּיהּ. אָמְרָה לוֹן, בְּמָה אֶנְדַּע. אָמְרוּ הַהוּא דְּתֶחמֵי דְּכֹלָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, בֵּיהּ תִּזְדַּוְּוגִי, וְלָא בְּאַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָתָא זִמְרִי בֶּן סָלוּא, קָמוּ קָמֵיהּ אַרְבְּעָה וְעֶשְׂרִים (נ"א תשעה וחמשים) אֶלֶף, מִשִּׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּהֲוָה נְשִׂיאָה דִּלְהוֹן, וְהִיא חֲשִׁיבַת דְּהוּא מֹשֶׁה, וְאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ כָּל אִינּוּן שְׁאָר לְדָא, עָבְדוּ מַה דְּעָבְדוּ, וַהֲוָה מַה דְּהֲוָה. They foresaw that a chief of the Israelites would be caught in their net, but they did not understand what they foresaw. They enjoined her not to unite herself with any man save Moses. She said to them: How shall I know him? They said: Join the man before whom you see all others rise, but no other. When Zimri, son of Salu, came, fifty-nine thousand of the tribe of Simeon rose before him, as he was their prince. She thought he was Moses and joined him. When all the rest saw this they did likewise, with the consequences that we know.

וְכֹלָּא הֲוָה מִמִּדְיָן, בְּכַמָּה זִינִין, וּבְגִין כָּךְ אִתְעֲנָשׁוּ מִדְיָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, (במדבר ל״א:ב׳) נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. לָךְ אִתְחֲזֵי, וְלָךְ יֵאוֹת. לְמוֹאָב אֲנָא שָׁבִיק לוֹן לְבָתַר דְּיִפְּקוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן מִנַּיְיהוּ, הָא דָּוִד בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי, דְּאִיהוּ יִנְקוֹם נוּקְמִין דְּמוֹאָב, וְיִסְחֵי קְדֵירָה דְּמַלְיָא טִנּוּפָא דִּפְעוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ס׳:י׳) מוֹאָב סִיר רַחְצִי וַדַּאי, וְעַד דְּאִינּוּן תְּרֵין מַרְגְלָאן לָא נַפְקוּ, לָא אִתְעֲנָשׁוּ, כֵּיוָן דְּנַפְקוּ, אָתָא דָּוִד וְאַסְחֵי קְדֵירָה מִטִּנּוּפָא דִּלְהוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְעֲנָשׁוּ. מִדְיָן בְּימֵי מֹשֶׁה. מוֹאָב בִּימֵי דָּוִד. Thus all was from Midian, and therefore Midian was punished. God said to Moses, “Avenge the children of Israel of the Midianites” (Num. 31, 1), as though to say: For thee this is fitting and proper. Moab I leave until two pearls shall have issued from them. David the son of Jesse shall punish Moab and wash the pot clean of the filth of Peor, as it says, “Moab is my washpot” (Ps. 60, 9).

תָּא חֲזֵי, חַיָּיבַיָּא דְּמִדִּין, עִם כָּל דָּא לָא שְׁכִיכוּ מִכָּל בִּישִׁין דִּלְהוֹן. לְבָתַר דָּרִין דְּחָמוּ דְּמִית יְהוֹשֻׁעַ, וְכָל אִינּוּן זְקֵנִים דְּאִתְחָזוּ לְמֶעְבַּד נֵס עַל יְדַיְיהוּ, אָמְרוּ, הַשְׁתָּא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לָן. מָה עַבְדוּ אָתוּ לְגַבֵּי עֲמָלֵק, אָמְרוּ אִית לְכוֹן לְאַדְכְּרָא, מָה עַבְדוּ לְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה רַבֵּיהוֹן, וִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָא דִּילֵיהּ, דְּשֵׁיצֵי לְכוֹן מֵעָלְמָא, הַשְׁתָּא הוּא עִדָנָא דְּלֵית בְּהוּ מַאן דְּאָגִין עָלַיְיהוּ, וַאֲנָן בַּהֲדַיְיכוּ, דִּכְתִיב (שופטים ו׳:ג׳) מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְגוֹ', (שופטים ו׳:ב׳) מִפְנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת וְגוֹ'. לָא הֲוָה בְּעָלְמָא, מַאן דְּיַעֲבֵיד בִּישָׁא בְּכֹלָּא, כְּמִדְיָן. וְאִי תֵּימָא עֲמָלֵק. בְּגִין קִנְאַת בְּרִית דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּי בְּרִית. וְעַל דָּא קַנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִנְאָה עָלְמִין, דְּלָא יִתְנְשֵׁי. אָמְרוּ ודַּאי הָכִי הוּא, וְלֵית הָכָא סְפֵקָא בְּעָלְמָא. With all this the sinners of Moab did not desist from their wickedness. In a later generation, when they saw that Joshua and all the elders for whom miracles might have been performed were dead, they said: Now we have a chance, and so they went and joined Amalek, saying, Remember what the children of Israel and Moses their chief, and Joshua their disciple did to you, trying to destroy you. Now is the time when they have no one to shield them, and we will join you. So it is written,”The Midianites came up and the Amalekites and the children of the East” (Judges 6, 3), and again, “Because of Midian the children of Israel made themselves the dens”, etc. (Ibid. 2). No one did them as much harm as Midian.

פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב׳:ט׳) וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ'. וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא יְדַעְנָא דְּעִם מֹשֶׁה הֲוָה מְמַלֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא עִם אַחֲרָא, דִּכְתִיב וַיֹאמֶר יְיָ אֵלַי. אֵלַי לָמָּה. אֶלָּא לְמֹשֶׁה פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לְאַבְאָשָׁא לְמוֹאָב. אֲבָל לְאַחֲרָא לָא, לְדָוִד לָא פָּקִיד דָּא, וּבְגִין כָּךְ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִילּוּ לִתְחוּם זְעֵירָא דִּלְהוֹן. דְּהָא מִנַּיְיהוּ יִפּוּק מַאן דְּיִתֵּן נוּקְמִין לְיִשְׂרָאֵל, וְיִנְקוֹם נוּקְמַיְיהוּ, וְאִיהוּ דָּוִד דְּאָתָא מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָה. Hence Moses told the Israelites: “God said to me, Vex not Moab” (Deut. 2, 9); that is to say, this injunction was laid upon Moses but not on any other, on David, for instance.

וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כָּל דָּא אִתְפְּקַד לְמֹשֶׁה, הָא לְאַחֲרָא שָׁרֵי. וְאִי תֵּימָא, לִיְהוֹשֻׁעַ וּלְאִינּוּן זְקֵנִים דַּהֲווֹ דְּאָרִיכוּ יוֹמִין בַּתְרֵיהּ שָׁרֵי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ מִבֵּי דִּינָא דְּמֹשֶׁה הֲווֹ, וּמַה דְּאִתְסָר לְמֹשֶׁה, אִתְסָר לְהוּ וְעוֹד דְּלָא נַפְקוּ עֲדַיִין אִינּוּן מַרְגְלָאן טָבָאן, דְּהָא בְּיוֹמֵיהוֹן דְּשׁוֹפְטִים נָפְקָא רוּת. וּבְרָתֵיהּ דְּעֶגְלוֹן מַלְכָּא דְּמוֹאָב הֲוַת. מִית עֶגְלוֹן, דְּקָטִיל לֵיהּ אֵהוּד. וּמָנוּ מֶלֶךְ אַחֲרָא, וְדָא בְּרָתֵיהּ אִשְׁתְּאָרַת, וַהֲוַת בְּבֵי אוּמָנָא, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן דְּאָתָא תַּמָּן אֱלִימֶלֶךְ, נַסְבָּהּ לִבְרֵיהּ. In fact, Joshua and the elders who survived him were also forbidden to attack Moab because they were all members of the Beth Din of Moses, and what was forbidden to Moses was forbidden to them, and also because the precious pearls had not yet issued from them. For Ruth was in the days of the Judges. She was the daughter of Eglon, King of Moab, and when Eglon was killed by Ehud they appointed another king, and his daughter was left in charge of a guardian. When Elimelech came to the field of Moab she married his son.