אָן הֲוָה בִּלְעָם בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אִי תֵּימָא בְּמִדְיָן, הָא כְּתִיב וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי. אִי אָזַל לֵיהּ, מַאן יָהֲבֵיהּ בְּמִדְיָן. אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע, כֵּיוָן דְּחָמָא דְּנָפְלוּ מִיִשְׂרָאֵל כ"ד אֶלֶף עַל עֵיטוֹי, אִתְעַכָּב תַּמָּן וַהֲוָה בָּעֵי מִנַּיְיהוּ אַגְרוֹי. וּבְעוֹד דְּאִתְעַכָּב תַּמָּן, אָתָא פִּנְחָס וְרַבְרְבָנֵי חֵילָא לְתַמָן. When he saw Phineas he flew up into the air with his two sons, Yunus and Yamburus. But these, you will say, died at the time when the golden calf was made? (We learn this from the words of the text, “there died of the people about three thousand” (Ex. 32, 28), the word “about” indicating that these two were reckoned as equal to three thousand men.)

כֵּיוָן דְּחָמָא לְפִנְחָס, פָּרַח בַּאֲוִירָא, וּתְרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ, יוֹנוֹס וְיוֹמְבְּרוֹס. וְאִי תֵּימָא, הָא מִיתוּ בְּעוֹבָדָא דְּעֵגֶל, דְּהָא אִינּוּן עַבְדוּ. אֶלָּא הָכִי הֲוָה וַדָאי, וְדָא הוּא דִּכְתִיב, (שמות ל״ב:כ״ח) וַיִּפּוֹל מִן הָעָם בַּיוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וְכִי לָא הֲווֹ יַדְעֵי חוּשְׁבָּנָא זְעֵירָא דָּא, וַהֲרֵי כַּמָה חוּשְׁבָּנִין אַחֲרָנִין, רָמָאִין עִלָּאִין וְרַבְרְבָנִין, יָדַע קְרָא לְמִמְנֵי, וְהָכָא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. אֶלָּא אִינּוּן בְּנוֹי דְּבִלְעָם, יוֹנוֹ"ס וְיוֹמְבְּרוֹ"ס, דַּהֲווֹ שַׁקְלֵי כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. That wretch, however, being acquainted with every kind of enchantment, took also those of his sons, and with them commenced to fly away.

אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע, כָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא הֲוָה יָדַע, וְנָטַל אוּף הָכִי חַרְשִׁין דִּבְנוֹי, דַּהֲווֹ רְגִילִין בְּהוּ, וּבְהוּ טָאס וְאִסְתְּלַּק. פִּנְחָס חָמָא לֵיהּ, דְּהֲוָה בַּר נָשׁ חַד טָס בַּאֲוִירָא, וַהֲוָה מִסְתְּלַק בַּאֲוִירָא מֵעֵינָא, רָמָא קָלָא לִבְנֵי חֵילָא, אָמַר אִית מַאן דְּיָדַע לְמִפְרַח אֲבַּתְרֵיהּ דְּהַהוּא רָשָׁע, דְּהָא בִּלְעָם אִיהוּ, חָמוּ לֵיהּ דְּהֲוָה טָאס. When Phineas saw a man in the air flying away, he shouted to his soldiers: Is anyone able to fly after him, for it is Balaam?

רָמָא לֵיהּ קָלָא פִּנְחָס וְאָמַר, טוּלָא דְּתָנִינַיָּיא דְּרַבְעִין עַל כָּל חִוְיָין, הַפוֹךְ בְּמִזְיָיךְ. מִיַּד יָדַע וְגַלֵּי הַהוּא אַחֲרָא, וְעָאל לְגַבֵּיהּ. מִיַּד אִתְגְּלֵי, וְנַחְתּוּ תַּרְוַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּפִנְחָס. Phineas thereupon called out: Shade of the dragons which overshadow all serpents, turn thy tresses. Straightway he revealed his path and Zilya approached him and both came down in front of Phineas.

תָּא חֲזֵי, הַהוּא רָשָׁע כְּתִיב בֵּיהּ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי, דָּא הוּא עֶלְיוֹן דְּדַרְגִּין דִּילֵיהּ, חִוְיָא דְּכוּרָא. צַלְיָה נָטַל תְּרֵין, דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְהַהוּא שַׁלִּיט עָלֵיהּ, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דְּשַׁלִּיט עָלַיְיהוּ נָטַל, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. וְדָא הֲוָה (בראשית מ״ט:י״ז) שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח. עַל הַהוּא אֹרַח, דְּעָבַד הַהוּא רָשָׁע, דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:י״ז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶּרֶךְ, דָּא שִׁמְשׁוֹן. שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח, דָּא צַלְיָה. This is referred to in the blessing of Jacob (Gen. 49, 17): “Dan shall be a serpent in the way”-this is Samson: “an adder in the path”-this is Zilya;

הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, דָּא עִירָה, דְּהֲוָה בַּהֲדֵיהּ דְּדָוִד, דְּהֲוָה אָתֵי מִדָּן, וּבְגִינֵיהּ, תַּלְיָא גְּבוּרְתֵּיהּ בְּדָוִד, דִּכְתִּיב (שמואל ב ח׳:ד׳) וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב. וַיִּפּוֹל רוֹכְבוֹ אָחוֹר, דָּא שְׂרָיָה, דְּזַמִּין לְמֵיתֵי בַּהֲדֵי מְשִׁיחָא דְּאֶפְרַיִם, וְאִיהוּ הֲוִי מִשִּׁבְטָא דְּדָן, וְזַמִּין אִיהוּ לְמֶעְבַּד נוּקְמִין וּקְרָבִין בִּשְׁאַר עַמִּין. וְכַד דָּא יְקוּם, כְּדֵין מְחַכֶּא לְפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:י״ח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ לְהַאי קְרָא, אֲבָל בְּרִירוּ דְּמִלָּה כְּמָה דְּאִתְּמַר, וּכְמָּה דְּאוֹקְמוּהָ. וְעַל דָּא אָתָא קְרָא וְאוֹכַח. “that biteth the horses’ heels”-this is Ira the companion of David; “so that his rider falleth backward”-this is Shiryah, who is destined to come with the Messiah of Ephraim, and who will wreak vengeance on other nations; and then it will be time to expect the deliverance of Israel, as it says, “For thy salvation I hope, O Lord”.

כֵּיוָן דְּנָחַת הַהוּא רָשָׁע לְקַמֵּי פִּנְחָס, אָמַר לֵיהּ, רָשָׁע, כַּמָה גִּלְגּוּלִין בִּישִׁין עַבָדְת, עַל עַמָּא קַדִישָׁא. אָמַר לֵיהּ לְצַלְיָה, תָּא וְקַטְלֵיהּ, וְלָא בִּשְׁמָא, דְּלָא אִתְחֲזֵי הַאי, לְאַדְכְּרָא עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה עִלָּאָה, בְּגִין דְּלָא תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ, וְתִתְכְּלִיל בְּמִלִּין דְּדַרְגִּין קַדִּישִׁין, וְתִתְקַיֵּים בֵּיהּ מַה דְּאָמַר תָּמוֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים. When Balaam came down in front of Phineas, he said to him: Wretch, how many evil haps hast thou brought upon the holy people! He then said to Zilya: Kill him, but not with the Name, for it is not meet that the divine sanctity should be mentioned over him, so that his soul in leaving him should not be united with matters of holy grades, and his prayer be fulfilled: “May my soul die the death of the righteous” (Num. 23, 10).

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא עָבֵד בֵּיהּ כַּמָה זִינֵי מוֹתָא, וְלָא מִית, עַד דְּנָטַל חַרְבָּא דְּהֲוָה תָּקִין (ס"א חקיק) עֲלוֹי חִוְיָא מֵהַאי סִטְרָא, וְחִוְיָא מֵהַאי סִטְרָא. אָמַר לֵיהּ פִּנְחָס, בְּדִילֵיהּ טוֹל (נ"א קטול ליה), וּבְדִילֵיהּ יְמוּת. כְּדֵין קָטַל לֵיהּ, וְיָכִיל לֵיהּ. דְּכַךְ אָרְחוֹי דְּהַהוּא סִטְרָא, מַאן דְּאָזַל אֲבַּתְרָאָה, בָּהּ יָמוּת, וּבָהּ תִּפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ, וּבָהּ תִּתְכְּלִיל. וְהָכִי מִית בִּלְעָם, וְדַיְינֵי לֵיהּ בְּדִינִין בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא אִתְקְבִיר לְעָלְמִין. וְגַרְמוֹי כֻּלְּהוּ אִתְרְקָבוּ, וְאִתְעָבִידוּ כַּמָה חִוְיָין מְזוּהֲמִין, מְנַזְּקֵי שְׁאַר בִּרְיָין, וַאֲפִילּוּ תּוֹלַעְתִּין דַּהֲווֹ אַכְלֵי בִּשְׂרֵיהּ, אִתְהֲדָרוּ חִוְיָין. He then tried to kill him in many ways, but did not succeed, until he took a sword on which was engraved a snake on each side. Said Phineas: Kill him with his own weapon. And then he did kill him; for such is the way of that side, he who follows it is killed by it and it is with his soul when it departs from him, and he is punished in the other world and never finds burial, and his bones rot and become noxious serpents, and even the worms that eat his body become serpents.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאַשְׁמוֹדָאי, דְּיָהַב לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּהֲוָה בָּעֵי לְמֶעְבַּד חַרְשִׁין תַּקִּיפִין סְתִימִין דְּעֵינָא. אִי יְדַע טִנָּרָא דְּנָפַל תַּמָּן בִּלְעָם, יִשְׁכַּח מֵאִינּוּן חִוְיָין דַּהֲווֹ מִגַרְמוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע, אִי יַקְטִיל חַד מִנַּיְיהוּ, רֵישָׁא דִּילֵיהּ בֵּיהּ יַעְבֵּיד חַרְשִׁין עִלָּאִין, בְּגוּפָא דִּילֵיהּ חַרְשִׁין אַחֲרָנִין, בִּזְנָבָא דִּילֵיהּ חַרְשִׁין אַחֲרָנִין. תְּלַת זִינֵי חַרְשִׁין, אִית בְּכָל חַד וְחָד. We have found in the Book of Asmodai which he gave to King Solomon, that anyone who desires to make powerful enchantments, if he knows the rock where Balaam fell, will find there snakes formed from the bones of that wicked one, and if he kills one he can make certain enchantments with its head and others with its body, and others again with its tail, there being three kinds in each one.

מַלְכַּת שְׁבָא כַּד אָתַת לְגַבֵּי שְׁלֹמֹה, מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׁאִילַת לִשְׁלֹמֹה, אַמְרַת, גַּרְמָא דְּחִוְיָא דִּתְלַת חַרְשִׁין בְּמַה נִתְפַּס. מִיָּד (מלכים א י׳:ג׳) לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ, אִיהִי שְׁאִילַת עַל דָּא, וַהֲוַת אִצְטְרִיכַת לְאִינּוּן חִוְיָין. וְלָא יָכִילַת לְנַטְלָא חַד מִנַּיְיהוּ. מָה אָתִיב לָהּ מִלִּין דַּהֲווֹ בְּלִבָּהּ. כַּךְ אוֹדַע לָהּ, דִּכְתִּיב וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָּ. אִינּוּן חִוְיָין, לָא יַכְלִין לוֹן כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בַּר מִמִּלָּה דְּרָזָא חֲדָא, וּמַאי אִיהוּ. שִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת. One of the questions which the Queen of Sheba asked Solomon was how to take hold of the bone of the serpent of three enchantments.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֶלְעָזָר בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבֵד מַה דְּעָבַד בְּהַהוּא חַיָּיבָא, וְרָזִין סְתִימִין אִלֵּין, לָא אִצְטְרִיכוּ לְגַלָּאָה, אֲבָל בְּגִין דְּחַבְרַיָּא דְּהָכָא יִנְדְּעוּן אָרְחִין סְתִימִין דְּעָלְמָא, גָּלֵינָא לְכוּ. דְּהָא כַּמָה נִמוּסִין סְתִימִין אִינּוּן בְּעָלְמָא, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְאִינּוּן פְּלִיאָן סְתִימִין, רַבְרְבָן וְעִלָּאִין. עָלֵיהּ, וְעַל דְּדָמֵי לֵיהּ, קְרָאן (משלי י׳:ז׳) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. זַכָּאִין אִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ וְגוֹ'. From that point, Eleazar my son, God did other things with that sinner, and these are secret mysteries which should not be revealed, only in order that the Companions here should know the hidden ways of the world I have revealed them.’¹The last 3 lines of the Hebrew text are not found in our translation.

אָן הֲוָה בִּלְעָם בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אִי תֵּימָא בְּמִדְיָן, הָא כְּתִיב וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי. אִי אָזַל לֵיהּ, מַאן יָהֲבֵיהּ בְּמִדְיָן. אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע, כֵּיוָן דְּחָמָא דְּנָפְלוּ מִיִשְׂרָאֵל כ"ד אֶלֶף עַל עֵיטוֹי, אִתְעַכָּב תַּמָּן וַהֲוָה בָּעֵי מִנַּיְיהוּ אַגְרוֹי. וּבְעוֹד דְּאִתְעַכָּב תַּמָּן, אָתָא פִּנְחָס וְרַבְרְבָנֵי חֵילָא לְתַמָן. When he saw Phineas he flew up into the air with his two sons, Yunus and Yamburus. But these, you will say, died at the time when the golden calf was made? (We learn this from the words of the text, “there died of the people about three thousand” (Ex. 32, 28), the word “about” indicating that these two were reckoned as equal to three thousand men.)

כֵּיוָן דְּחָמָא לְפִנְחָס, פָּרַח בַּאֲוִירָא, וּתְרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ, יוֹנוֹס וְיוֹמְבְּרוֹס. וְאִי תֵּימָא, הָא מִיתוּ בְּעוֹבָדָא דְּעֵגֶל, דְּהָא אִינּוּן עַבְדוּ. אֶלָּא הָכִי הֲוָה וַדָאי, וְדָא הוּא דִּכְתִיב, (שמות ל״ב:כ״ח) וַיִּפּוֹל מִן הָעָם בַּיוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וְכִי לָא הֲווֹ יַדְעֵי חוּשְׁבָּנָא זְעֵירָא דָּא, וַהֲרֵי כַּמָה חוּשְׁבָּנִין אַחֲרָנִין, רָמָאִין עִלָּאִין וְרַבְרְבָנִין, יָדַע קְרָא לְמִמְנֵי, וְהָכָא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. אֶלָּא אִינּוּן בְּנוֹי דְּבִלְעָם, יוֹנוֹ"ס וְיוֹמְבְּרוֹ"ס, דַּהֲווֹ שַׁקְלֵי כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. That wretch, however, being acquainted with every kind of enchantment, took also those of his sons, and with them commenced to fly away.

אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע, כָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא הֲוָה יָדַע, וְנָטַל אוּף הָכִי חַרְשִׁין דִּבְנוֹי, דַּהֲווֹ רְגִילִין בְּהוּ, וּבְהוּ טָאס וְאִסְתְּלַּק. פִּנְחָס חָמָא לֵיהּ, דְּהֲוָה בַּר נָשׁ חַד טָס בַּאֲוִירָא, וַהֲוָה מִסְתְּלַק בַּאֲוִירָא מֵעֵינָא, רָמָא קָלָא לִבְנֵי חֵילָא, אָמַר אִית מַאן דְּיָדַע לְמִפְרַח אֲבַּתְרֵיהּ דְּהַהוּא רָשָׁע, דְּהָא בִּלְעָם אִיהוּ, חָמוּ לֵיהּ דְּהֲוָה טָאס. When Phineas saw a man in the air flying away, he shouted to his soldiers: Is anyone able to fly after him, for it is Balaam?

צַלְיָה בְּרֵיהּ דְּשִׁבְטָא דְּדָן, קָם וְנָטַל שָׁלְטָנוּ דְּשַׁלִּיט עַל חַרְשִׁין, וּפָרַח בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ הַהוּא רָשָׁע, עֲבַד אָרְחָא אוֹחֲרָא בַּאֲוִירָא, וּבָקַע חָמֵשׁ אֲוִירִין בְּהַהוּא אֹרַח, וְאִסְתַּלָּק וְאִתְכַּסֵּי מֵעֵינָא, כְּדֵין אִסְתַּכֵּן צַלְיָה בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, וַהֲוָה בְּצַעֲרָא דְּלָא הֲוָה יָדַע מַה יַעְבֵּיד. Then Zilya, of the tribe of Dan, arose and seized the Domination that rules over enchantments and flew after him. When Balaam saw him he changed his direction in the air and broke through five ethers and vanished from view. Zilya was then sorely vexed, not knowing what to do.

רָמָא לֵיהּ קָלָא פִּנְחָס וְאָמַר, טוּלָא דְּתָנִינַיָּיא דְּרַבְעִין עַל כָּל חִוְיָין, הַפוֹךְ בְּמִזְיָיךְ. מִיַּד יָדַע וְגַלֵּי הַהוּא אַחֲרָא, וְעָאל לְגַבֵּיהּ. מִיַּד אִתְגְּלֵי, וְנַחְתּוּ תַּרְוַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּפִנְחָס. Phineas thereupon called out: Shade of the dragons which overshadow all serpents, turn thy tresses. Straightway he revealed his path and Zilya approached him and both came down in front of Phineas.

תָּא חֲזֵי, הַהוּא רָשָׁע כְּתִיב בֵּיהּ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי, דָּא הוּא עֶלְיוֹן דְּדַרְגִּין דִּילֵיהּ, חִוְיָא דְּכוּרָא. צַלְיָה נָטַל תְּרֵין, דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְהַהוּא שַׁלִּיט עָלֵיהּ, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דְּשַׁלִּיט עָלַיְיהוּ נָטַל, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. וְדָא הֲוָה (בראשית מ״ט:י״ז) שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח. עַל הַהוּא אֹרַח, דְּעָבַד הַהוּא רָשָׁע, דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:י״ז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶּרֶךְ, דָּא שִׁמְשׁוֹן. שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח, דָּא צַלְיָה. This is referred to in the blessing of Jacob (Gen. 49, 17): “Dan shall be a serpent in the way”-this is Samson: “an adder in the path”-this is Zilya;

הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, דָּא עִירָה, דְּהֲוָה בַּהֲדֵיהּ דְּדָוִד, דְּהֲוָה אָתֵי מִדָּן, וּבְגִינֵיהּ, תַּלְיָא גְּבוּרְתֵּיהּ בְּדָוִד, דִּכְתִּיב (שמואל ב ח׳:ד׳) וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב. וַיִּפּוֹל רוֹכְבוֹ אָחוֹר, דָּא שְׂרָיָה, דְּזַמִּין לְמֵיתֵי בַּהֲדֵי מְשִׁיחָא דְּאֶפְרַיִם, וְאִיהוּ הֲוִי מִשִּׁבְטָא דְּדָן, וְזַמִּין אִיהוּ לְמֶעְבַּד נוּקְמִין וּקְרָבִין בִּשְׁאַר עַמִּין. וְכַד דָּא יְקוּם, כְּדֵין מְחַכֶּא לְפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:י״ח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ לְהַאי קְרָא, אֲבָל בְּרִירוּ דְּמִלָּה כְּמָה דְּאִתְּמַר, וּכְמָּה דְּאוֹקְמוּהָ. וְעַל דָּא אָתָא קְרָא וְאוֹכַח. “that biteth the horses’ heels”-this is Ira the companion of David; “so that his rider falleth backward”-this is Shiryah, who is destined to come with the Messiah of Ephraim, and who will wreak vengeance on other nations; and then it will be time to expect the deliverance of Israel, as it says, “For thy salvation I hope, O Lord”.

כֵּיוָן דְּנָחַת הַהוּא רָשָׁע לְקַמֵּי פִּנְחָס, אָמַר לֵיהּ, רָשָׁע, כַּמָה גִּלְגּוּלִין בִּישִׁין עַבָדְת, עַל עַמָּא קַדִישָׁא. אָמַר לֵיהּ לְצַלְיָה, תָּא וְקַטְלֵיהּ, וְלָא בִּשְׁמָא, דְּלָא אִתְחֲזֵי הַאי, לְאַדְכְּרָא עָלֵיהּ קְדוּשָּׁה עִלָּאָה, בְּגִין דְּלָא תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ, וְתִתְכְּלִיל בְּמִלִּין דְּדַרְגִּין קַדִּישִׁין, וְתִתְקַיֵּים בֵּיהּ מַה דְּאָמַר תָּמוֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים. When Balaam came down in front of Phineas, he said to him: Wretch, how many evil haps hast thou brought upon the holy people! He then said to Zilya: Kill him, but not with the Name, for it is not meet that the divine sanctity should be mentioned over him, so that his soul in leaving him should not be united with matters of holy grades, and his prayer be fulfilled: “May my soul die the death of the righteous” (Num. 23, 10).

בְּהַהוּא שַׁעֲתָא עָבֵד בֵּיהּ כַּמָה זִינֵי מוֹתָא, וְלָא מִית, עַד דְּנָטַל חַרְבָּא דְּהֲוָה תָּקִין (ס"א חקיק) עֲלוֹי חִוְיָא מֵהַאי סִטְרָא, וְחִוְיָא מֵהַאי סִטְרָא. אָמַר לֵיהּ פִּנְחָס, בְּדִילֵיהּ טוֹל (נ"א קטול ליה), וּבְדִילֵיהּ יְמוּת. כְּדֵין קָטַל לֵיהּ, וְיָכִיל לֵיהּ. דְּכַךְ אָרְחוֹי דְּהַהוּא סִטְרָא, מַאן דְּאָזַל אֲבַּתְרָאָה, בָּהּ יָמוּת, וּבָהּ תִּפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ, וּבָהּ תִּתְכְּלִיל. וְהָכִי מִית בִּלְעָם, וְדַיְינֵי לֵיהּ בְּדִינִין בְּהַהוּא עָלְמָא, וְלָא אִתְקְבִיר לְעָלְמִין. וְגַרְמוֹי כֻּלְּהוּ אִתְרְקָבוּ, וְאִתְעָבִידוּ כַּמָה חִוְיָין מְזוּהֲמִין, מְנַזְּקֵי שְׁאַר בִּרְיָין, וַאֲפִילּוּ תּוֹלַעְתִּין דַּהֲווֹ אַכְלֵי בִּשְׂרֵיהּ, אִתְהֲדָרוּ חִוְיָין. He then tried to kill him in many ways, but did not succeed, until he took a sword on which was engraved a snake on each side. Said Phineas: Kill him with his own weapon. And then he did kill him; for such is the way of that side, he who follows it is killed by it and it is with his soul when it departs from him, and he is punished in the other world and never finds burial, and his bones rot and become noxious serpents, and even the worms that eat his body become serpents.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאַשְׁמוֹדָאי, דְּיָהַב לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּהֲוָה בָּעֵי לְמֶעְבַּד חַרְשִׁין תַּקִּיפִין סְתִימִין דְּעֵינָא. אִי יְדַע טִנָּרָא דְּנָפַל תַּמָּן בִּלְעָם, יִשְׁכַּח מֵאִינּוּן חִוְיָין דַּהֲווֹ מִגַרְמוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע, אִי יַקְטִיל חַד מִנַּיְיהוּ, רֵישָׁא דִּילֵיהּ בֵּיהּ יַעְבֵּיד חַרְשִׁין עִלָּאִין, בְּגוּפָא דִּילֵיהּ חַרְשִׁין אַחֲרָנִין, בִּזְנָבָא דִּילֵיהּ חַרְשִׁין אַחֲרָנִין. תְּלַת זִינֵי חַרְשִׁין, אִית בְּכָל חַד וְחָד. We have found in the Book of Asmodai which he gave to King Solomon, that anyone who desires to make powerful enchantments, if he knows the rock where Balaam fell, will find there snakes formed from the bones of that wicked one, and if he kills one he can make certain enchantments with its head and others with its body, and others again with its tail, there being three kinds in each one.

מַלְכַּת שְׁבָא כַּד אָתַת לְגַבֵּי שְׁלֹמֹה, מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׁאִילַת לִשְׁלֹמֹה, אַמְרַת, גַּרְמָא דְּחִוְיָא דִּתְלַת חַרְשִׁין בְּמַה נִתְפַּס. מִיָּד (מלכים א י׳:ג׳) לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ, אִיהִי שְׁאִילַת עַל דָּא, וַהֲוַת אִצְטְרִיכַת לְאִינּוּן חִוְיָין. וְלָא יָכִילַת לְנַטְלָא חַד מִנַּיְיהוּ. מָה אָתִיב לָהּ מִלִּין דַּהֲווֹ בְּלִבָּהּ. כַּךְ אוֹדַע לָהּ, דִּכְתִּיב וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָּ. אִינּוּן חִוְיָין, לָא יַכְלִין לוֹן כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בַּר מִמִּלָּה דְּרָזָא חֲדָא, וּמַאי אִיהוּ. שִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת. One of the questions which the Queen of Sheba asked Solomon was how to take hold of the bone of the serpent of three enchantments.