371
וַאֲנָא, חַבְרַיָּיא, בְּהַהִוא שַׁעֲתָא דְּאִסְתְּלַקְנָא מֵעָלְמָא, רוּחָא דִּילִי אִסְתְּלַּק וְדָמַךְ מִיַּד, עַד שַׁעֲתָא זְעֵירָא דְּאַחְיָיא לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגוּפָא הֲוָה מִית. בְּשַׁעֲתָא דְּפָתַח בְּרִי בְּאִינּוּן מִלִּין, כְּדֵין פַּרְחָה נִשְׁמָתֵיהּ (נ"א נשמתי), וְאִעֲרָעָת בְּנִשְׁמְתָא דִּילִי, דְּהֲוָה סַלְּקָא מִגּוֹ דַּכְיוּ וּמִגּוֹ טְבִילָה, וְעָאלַת בַּאֲתָר דְּעָאלָת, וְתַמָּן אִתְּדָּן דִּינָהָא, וְאִתְיְיהִיבוּ לִי עֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין דְּחַיִּין, בְּגִין דִּמְעִין וּמִלִּין דִּבְרִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִית לִי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמַה דַּחֲמֵינָא, דְּהָא לֵית לִי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִלִּין דְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דַּחֲמֵינָא מַה דַּחֲמֵינָא, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא יִתְאַבִיד וְיִתְנְשֵׁי מִנַּאי כְּלוּם. Now, Companions, at the time when I departed from the world, my spirit left me and slept for a little while till God revived me, my body being dead. When my son uttered those words, his soul flew away and met my soul as it was coming up from its purification to a certain place where its sentence was pronounced, and they gave me twenty-two years of life for the sake of the tears and words of my son. From this time forward I must occupy myself only with what I have seen, and not with the affairs of this world, since God desires that naught of what I have seen should be forgotten by me.