, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. יָהַב בְּאַרְעָא כָּל חֵילָא דְּאִתְחֲזִי לָהּ. וְכֹלָּא הֲוָה בְאַרְעָא, וְלָא אֲפִיקַת אִיבִּין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֹּלָּא אִתְחֲזֵי (ד"א ל"ג למיפק) בְּעָלְמָא, וְאַרְעָא גַּלִּיאַת אִיבָּהָא וְחֵילָהָא דְּאִתְפָּקְדוּ בָה. AND THE LORD APPEARED UNTO HIM. R. Hiya commenced to discourse on the verse: The flowers appear on the earth, the time of song is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). He said: ‘When God created the world, He endowed the earth with all the energy requisite for it, but it did not put forth produce until man appeared. When, however, man was created, all the products that were latent in the earth appeared above ground.

כְּגַוְונָא דָא שָׁמַיִם לָא יָהֲבוּ חֵילִין לְאַרְעָא עַד דְּאָתָא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ה׳) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרְם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. אִטַּמָּרוּ כָּל אִנּוּן תּוֹלָדִין וְלָא אִתְגַּלּוּן, וּשְׁמַיָא אִתְעַכָּבוּ דְּלָא אַמְטִירוּ עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא אִתְעַכַּב בְּגִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחֲזֵי אָדָם, מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וְכָל חַיָילִין דְּאִתְטַמָּרוּ אִתְגַּלִּיאוּ וְאִתְיְהִיבוּ בָהּ. Similarly, the heaven did not impart strength to the earth until man came. So it is written, “All the plants of the earth were not yet on the earth, and the herbs of the field had not yet sprung up, for the Lord God had not caused it to rain upon the earth, and there was not a man to till the ground” (Gen. 2, 5), that is to say, all the products of the earth were still hidden in its bosom and had not yet shown themselves, and the heavens refrained from pouring rain upon the earth, because man had not yet been created. When, however, man appeared, forthwith “the flowers appeared on the earth”, all its latent powers being revealed;

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ. further, “the time of pruning came”, to wit, the pruning of the boughs of orlah; and to crown all, “the voice of the turtle was heard in the land”, to wit, the voice which issues from the innermost recess. This voice was now heard, and shaped the spoken words and gave them their perfect form. This is implied in the words here used, “and the Lord appeared to him”.

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ. The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ. Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ"א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא, “As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

וַיֵּרָא אֵלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה אָטִים. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אִתְגְּלִי כֹלָּא וְשָׁרָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּשָׁרֵי עַל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה. אֵימָתַי כְּחוֹם הַיּוֹם בְּזִמְנָא דְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד צַדִּיק לְמִשְׁרֵי בֵּיהּ. AND THERE APPEARED UNTO HIM. R. Abba said: ‘Before Abraham was circumcised he was, as it were, covered over, but as soon as he was circumcised he became completely exposed to the influence of the Shekinah, which thereupon rested on him in full and perfect measure. The words “as he sat in the tent door” picture the supernal world hovering over this lower world. When is this? “In the heat of the day”, that is, at a period when a certain Zaddik (righteous one) feels a desire to repose therein.

מִיָּד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. מַאן אִנּוּן שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. אִלֵּין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ דְּהַאי דַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יָנִיק (יסודא דעלמא) וְאִתְּזָן. Straightway “it lifts up its eyes and looks, and lo, three men stand over against it”. Who are these three men? They are Abraham, Isaac, and Jacob, who stand over this lower grade, and from whom it draws sustenance and nourishment.

כְּדֵין וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. דְּתִיאוּבְתָּא דְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ לְאִתְמַשְּׁכָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וַיִשְׁתָּחוּ אַרְצָה, לְאִתְתַּקְּנָא כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. Thereupon “it sees and runs to meet them”, since it is the desire of this lower grade to attach itself to them, and its joy is to be drawn after them. “And it bows down to the ground”, to prepare a throne near them.

תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד מַלְכָּא חַד סַמְכָא מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה כַּאֲבָהָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ אִיהוּ חַד סַמְכָא לְאִתְתַּקְּנָא בְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ נָטַל מַלְכוּתָא (עט ב) בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מַלְכָּא שְׁבַע שְׁנִין לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. וְהָא אִתְּמָר. Observe that the Almighty made King David one of the under-pillars of the supernal throne, the patriarchs being the other three. For he was a pedestal to them, yet when he is joined with them he becomes one of the pillars upholding the supernal throne; and on that account he reigned in Hebron for seven years, namely, in order that he might be closely associated with them, as explained elsewhere.’

תּוֹסֶפְתָּא ויֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. אַמַּאי בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְלָא בְּאֲתַּר אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָהִיב לֵיהּ עֵיטָא עַל גְּזִירוּ דִּקְיָימָא דִילֵיהּ. בְּשַׁעֲתָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם לְמִגְזַר אֲזַל אַבְרָהָם לִמָּלֵךָ עִם חַבְרוֹי, אָמַר לֵיהּ עָנֵר (אולי ר"ל כבר עברו עליך צ' שנה ואולם גם יותר שהם צ"ט כמ"ש בתוה"ק. ולא חשב הפרט) אַנְתְּ בֶּן תִּשְׁעִין שְׁנִין ואַתְּ מֵעִיק גַּרְמָךָ. Tosefta Of the verse, "And Hashem appeared to him by the terebinths of Mamre" (Gen. 18:1), why by the terebinths of Mamre and not in any other place? Because Mamre gave him good advice about being circumcised. When the Holy One, blessed be He, told Abraham to circumcise himself, Abraham consulted his friends. Aner told him, You are more than ninety years old, and you shall pain yourself.

אָמַר לֵיהּ מַמְרֵא דְּכַרְתְּ יוֹמָא דְּרָמוּ לָךָ כַּשְׂדָאֵי בְּאַתּוּן דְּנוּרָא. והַהוּא כַּפְּנָא דְּעֲבַר עַל עָלְמָא דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) ויְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְּרָיְמָה. ואִנּוּן מַלְכִין דִּרְדָּפּוּ בַּתְּרֵיהוֹן וּמָחִיתּ יַתְּהוֹן וקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שֵׁזְבִינָךָ מִכֹּלָּא וְלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לָךָ בִּישׁ. קוּם עֲבִיד פִּקּוּדָא דְמָרָךָ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מַמְרֵא אַנְתְּ יְהַבְתְּ לֵיהּ עֵיטָא לְמִגְזַר, חַיֶּיךָ לֵיתּ אֲנָא מִתְּגַּלֵּי עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּפַּלְטְרִין דִּילָךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא (עד כאן התוספתא): Mamre said to him, Do not forget the day when the Chaldeans threw you into the furnace of fire and famine took over the world, as it is written, "And there was a famine in the land, and Abram went down into Egypt" (Gen. 12: 10). And you smote all those kings that your men pursued. And the Holy One, blessed be He, saved you from them all, so that nobody could do you any harm. So rise and fulfill the precept of your Master. The Holy One, blessed be He, said to (Mamre), You advised him to perform the circumcision. By your life! I shall reveal Myself to him only in your chamber. This is why it is written, "by the terebinths of Mamre." (Until here the Tosefta)

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ. further, “the time of pruning came”, to wit, the pruning of the boughs of orlah; and to crown all, “the voice of the turtle was heard in the land”, to wit, the voice which issues from the innermost recess. This voice was now heard, and shaped the spoken words and gave them their perfect form. This is implied in the words here used, “and the Lord appeared to him”.

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ. The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ. Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ"א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא, “As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

וַיֵּרָא אֵלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה אָטִים. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אִתְגְּלִי כֹלָּא וְשָׁרָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּשָׁרֵי עַל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה. אֵימָתַי כְּחוֹם הַיּוֹם בְּזִמְנָא דְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד צַדִּיק לְמִשְׁרֵי בֵּיהּ. AND THERE APPEARED UNTO HIM. R. Abba said: ‘Before Abraham was circumcised he was, as it were, covered over, but as soon as he was circumcised he became completely exposed to the influence of the Shekinah, which thereupon rested on him in full and perfect measure. The words “as he sat in the tent door” picture the supernal world hovering over this lower world. When is this? “In the heat of the day”, that is, at a period when a certain Zaddik (righteous one) feels a desire to repose therein.

מִיָּד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. מַאן אִנּוּן שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. אִלֵּין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ דְּהַאי דַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יָנִיק (יסודא דעלמא) וְאִתְּזָן. Straightway “it lifts up its eyes and looks, and lo, three men stand over against it”. Who are these three men? They are Abraham, Isaac, and Jacob, who stand over this lower grade, and from whom it draws sustenance and nourishment.

כְּדֵין וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. דְּתִיאוּבְתָּא דְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ לְאִתְמַשְּׁכָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וַיִשְׁתָּחוּ אַרְצָה, לְאִתְתַּקְּנָא כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. Thereupon “it sees and runs to meet them”, since it is the desire of this lower grade to attach itself to them, and its joy is to be drawn after them. “And it bows down to the ground”, to prepare a throne near them.

תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד מַלְכָּא חַד סַמְכָא מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה כַּאֲבָהָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ אִיהוּ חַד סַמְכָא לְאִתְתַּקְּנָא בְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ נָטַל מַלְכוּתָא (עט ב) בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מַלְכָּא שְׁבַע שְׁנִין לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. וְהָא אִתְּמָר. Observe that the Almighty made King David one of the under-pillars of the supernal throne, the patriarchs being the other three. For he was a pedestal to them, yet when he is joined with them he becomes one of the pillars upholding the supernal throne; and on that account he reigned in Hebron for seven years, namely, in order that he might be closely associated with them, as explained elsewhere.’

תּוֹסֶפְתָּא ויֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. אַמַּאי בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְלָא בְּאֲתַּר אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָהִיב לֵיהּ עֵיטָא עַל גְּזִירוּ דִּקְיָימָא דִילֵיהּ. בְּשַׁעֲתָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם לְמִגְזַר אֲזַל אַבְרָהָם לִמָּלֵךָ עִם חַבְרוֹי, אָמַר לֵיהּ עָנֵר (אולי ר"ל כבר עברו עליך צ' שנה ואולם גם יותר שהם צ"ט כמ"ש בתוה"ק. ולא חשב הפרט) אַנְתְּ בֶּן תִּשְׁעִין שְׁנִין ואַתְּ מֵעִיק גַּרְמָךָ. Tosefta Of the verse, "And Hashem appeared to him by the terebinths of Mamre" (Gen. 18:1), why by the terebinths of Mamre and not in any other place? Because Mamre gave him good advice about being circumcised. When the Holy One, blessed be He, told Abraham to circumcise himself, Abraham consulted his friends. Aner told him, You are more than ninety years old, and you shall pain yourself.

אָמַר לֵיהּ מַמְרֵא דְּכַרְתְּ יוֹמָא דְּרָמוּ לָךָ כַּשְׂדָאֵי בְּאַתּוּן דְּנוּרָא. והַהוּא כַּפְּנָא דְּעֲבַר עַל עָלְמָא דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) ויְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְּרָיְמָה. ואִנּוּן מַלְכִין דִּרְדָּפּוּ בַּתְּרֵיהוֹן וּמָחִיתּ יַתְּהוֹן וקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שֵׁזְבִינָךָ מִכֹּלָּא וְלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לָךָ בִּישׁ. קוּם עֲבִיד פִּקּוּדָא דְמָרָךָ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מַמְרֵא אַנְתְּ יְהַבְתְּ לֵיהּ עֵיטָא לְמִגְזַר, חַיֶּיךָ לֵיתּ אֲנָא מִתְּגַּלֵּי עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּפַּלְטְרִין דִּילָךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא (עד כאן התוספתא): Mamre said to him, Do not forget the day when the Chaldeans threw you into the furnace of fire and famine took over the world, as it is written, "And there was a famine in the land, and Abram went down into Egypt" (Gen. 12: 10). And you smote all those kings that your men pursued. And the Holy One, blessed be He, saved you from them all, so that nobody could do you any harm. So rise and fulfill the precept of your Master. The Holy One, blessed be He, said to (Mamre), You advised him to perform the circumcision. By your life! I shall reveal Myself to him only in your chamber. This is why it is written, "by the terebinths of Mamre." (Until here the Tosefta)

, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. יָהַב בְּאַרְעָא כָּל חֵילָא דְּאִתְחֲזִי לָהּ. וְכֹלָּא הֲוָה בְאַרְעָא, וְלָא אֲפִיקַת אִיבִּין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֹּלָּא אִתְחֲזֵי (ד"א ל"ג למיפק) בְּעָלְמָא, וְאַרְעָא גַּלִּיאַת אִיבָּהָא וְחֵילָהָא דְּאִתְפָּקְדוּ בָה. AND THE LORD APPEARED UNTO HIM. R. Hiya commenced to discourse on the verse: The flowers appear on the earth, the time of song is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). He said: ‘When God created the world, He endowed the earth with all the energy requisite for it, but it did not put forth produce until man appeared. When, however, man was created, all the products that were latent in the earth appeared above ground.

כְּגַוְונָא דָא שָׁמַיִם לָא יָהֲבוּ חֵילִין לְאַרְעָא עַד דְּאָתָא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ה׳) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרְם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. אִטַּמָּרוּ כָּל אִנּוּן תּוֹלָדִין וְלָא אִתְגַּלּוּן, וּשְׁמַיָא אִתְעַכָּבוּ דְּלָא אַמְטִירוּ עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא אִתְעַכַּב בְּגִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחֲזֵי אָדָם, מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וְכָל חַיָילִין דְּאִתְטַמָּרוּ אִתְגַּלִּיאוּ וְאִתְיְהִיבוּ בָהּ. Similarly, the heaven did not impart strength to the earth until man came. So it is written, “All the plants of the earth were not yet on the earth, and the herbs of the field had not yet sprung up, for the Lord God had not caused it to rain upon the earth, and there was not a man to till the ground” (Gen. 2, 5), that is to say, all the products of the earth were still hidden in its bosom and had not yet shown themselves, and the heavens refrained from pouring rain upon the earth, because man had not yet been created. When, however, man appeared, forthwith “the flowers appeared on the earth”, all its latent powers being revealed;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּאִתְתַּקַּן תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבְּחָן לְזַמְּרָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח עַד לָא אִתְבְּרֵי אָדָם. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. דְּהָא (ד"א דא) (ד"א ל"ג כל) מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד"א ל"ג דעבד) דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּכַח אָדָם כּוֹלָּא אִשְׁתְּכַח. “the time of song was come”, the earth being now ripe to offer up praises to the Almighty, which it could not do before man was created. “And the voice of the turtle is heard in our land”: this is the word of God, which was not in the world till man was created. Thus when man was there, everything was there.

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ. further, “the time of pruning came”, to wit, the pruning of the boughs of orlah; and to crown all, “the voice of the turtle was heard in the land”, to wit, the voice which issues from the innermost recess. This voice was now heard, and shaped the spoken words and gave them their perfect form. This is implied in the words here used, “and the Lord appeared to him”.

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ. The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ. Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ"א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא, “As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

מִיָּד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. מַאן אִנּוּן שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. אִלֵּין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ דְּהַאי דַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יָנִיק (יסודא דעלמא) וְאִתְּזָן. Straightway “it lifts up its eyes and looks, and lo, three men stand over against it”. Who are these three men? They are Abraham, Isaac, and Jacob, who stand over this lower grade, and from whom it draws sustenance and nourishment.

כְּדֵין וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. דְּתִיאוּבְתָּא דְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ לְאִתְמַשְּׁכָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וַיִשְׁתָּחוּ אַרְצָה, לְאִתְתַּקְּנָא כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. Thereupon “it sees and runs to meet them”, since it is the desire of this lower grade to attach itself to them, and its joy is to be drawn after them. “And it bows down to the ground”, to prepare a throne near them.

תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד מַלְכָּא חַד סַמְכָא מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה כַּאֲבָהָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ אִיהוּ חַד סַמְכָא לְאִתְתַּקְּנָא בְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ נָטַל מַלְכוּתָא (עט ב) בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מַלְכָּא שְׁבַע שְׁנִין לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. וְהָא אִתְּמָר. Observe that the Almighty made King David one of the under-pillars of the supernal throne, the patriarchs being the other three. For he was a pedestal to them, yet when he is joined with them he becomes one of the pillars upholding the supernal throne; and on that account he reigned in Hebron for seven years, namely, in order that he might be closely associated with them, as explained elsewhere.’

תּוֹסֶפְתָּא ויֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. אַמַּאי בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְלָא בְּאֲתַּר אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָהִיב לֵיהּ עֵיטָא עַל גְּזִירוּ דִּקְיָימָא דִילֵיהּ. בְּשַׁעֲתָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם לְמִגְזַר אֲזַל אַבְרָהָם לִמָּלֵךָ עִם חַבְרוֹי, אָמַר לֵיהּ עָנֵר (אולי ר"ל כבר עברו עליך צ' שנה ואולם גם יותר שהם צ"ט כמ"ש בתוה"ק. ולא חשב הפרט) אַנְתְּ בֶּן תִּשְׁעִין שְׁנִין ואַתְּ מֵעִיק גַּרְמָךָ. Tosefta Of the verse, "And Hashem appeared to him by the terebinths of Mamre" (Gen. 18:1), why by the terebinths of Mamre and not in any other place? Because Mamre gave him good advice about being circumcised. When the Holy One, blessed be He, told Abraham to circumcise himself, Abraham consulted his friends. Aner told him, You are more than ninety years old, and you shall pain yourself.

אָמַר לֵיהּ מַמְרֵא דְּכַרְתְּ יוֹמָא דְּרָמוּ לָךָ כַּשְׂדָאֵי בְּאַתּוּן דְּנוּרָא. והַהוּא כַּפְּנָא דְּעֲבַר עַל עָלְמָא דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) ויְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְּרָיְמָה. ואִנּוּן מַלְכִין דִּרְדָּפּוּ בַּתְּרֵיהוֹן וּמָחִיתּ יַתְּהוֹן וקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שֵׁזְבִינָךָ מִכֹּלָּא וְלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לָךָ בִּישׁ. קוּם עֲבִיד פִּקּוּדָא דְמָרָךָ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מַמְרֵא אַנְתְּ יְהַבְתְּ לֵיהּ עֵיטָא לְמִגְזַר, חַיֶּיךָ לֵיתּ אֲנָא מִתְּגַּלֵּי עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּפַּלְטְרִין דִּילָךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא (עד כאן התוספתא): Mamre said to him, Do not forget the day when the Chaldeans threw you into the furnace of fire and famine took over the world, as it is written, "And there was a famine in the land, and Abram went down into Egypt" (Gen. 12: 10). And you smote all those kings that your men pursued. And the Holy One, blessed be He, saved you from them all, so that nobody could do you any harm. So rise and fulfill the precept of your Master. The Holy One, blessed be He, said to (Mamre), You advised him to perform the circumcision. By your life! I shall reveal Myself to him only in your chamber. This is why it is written, "by the terebinths of Mamre." (Until here the Tosefta)

, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. יָהַב בְּאַרְעָא כָּל חֵילָא דְּאִתְחֲזִי לָהּ. וְכֹלָּא הֲוָה בְאַרְעָא, וְלָא אֲפִיקַת אִיבִּין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֹּלָּא אִתְחֲזֵי (ד"א ל"ג למיפק) בְּעָלְמָא, וְאַרְעָא גַּלִּיאַת אִיבָּהָא וְחֵילָהָא דְּאִתְפָּקְדוּ בָה. AND THE LORD APPEARED UNTO HIM. R. Hiya commenced to discourse on the verse: The flowers appear on the earth, the time of song is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). He said: ‘When God created the world, He endowed the earth with all the energy requisite for it, but it did not put forth produce until man appeared. When, however, man was created, all the products that were latent in the earth appeared above ground.

כְּגַוְונָא דָא שָׁמַיִם לָא יָהֲבוּ חֵילִין לְאַרְעָא עַד דְּאָתָא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ה׳) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרְם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. אִטַּמָּרוּ כָּל אִנּוּן תּוֹלָדִין וְלָא אִתְגַּלּוּן, וּשְׁמַיָא אִתְעַכָּבוּ דְּלָא אַמְטִירוּ עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא אִתְעַכַּב בְּגִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחֲזֵי אָדָם, מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וְכָל חַיָילִין דְּאִתְטַמָּרוּ אִתְגַּלִּיאוּ וְאִתְיְהִיבוּ בָהּ. Similarly, the heaven did not impart strength to the earth until man came. So it is written, “All the plants of the earth were not yet on the earth, and the herbs of the field had not yet sprung up, for the Lord God had not caused it to rain upon the earth, and there was not a man to till the ground” (Gen. 2, 5), that is to say, all the products of the earth were still hidden in its bosom and had not yet shown themselves, and the heavens refrained from pouring rain upon the earth, because man had not yet been created. When, however, man appeared, forthwith “the flowers appeared on the earth”, all its latent powers being revealed;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּאִתְתַּקַּן תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבְּחָן לְזַמְּרָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח עַד לָא אִתְבְּרֵי אָדָם. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. דְּהָא (ד"א דא) (ד"א ל"ג כל) מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד"א ל"ג דעבד) דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּכַח אָדָם כּוֹלָּא אִשְׁתְּכַח. “the time of song was come”, the earth being now ripe to offer up praises to the Almighty, which it could not do before man was created. “And the voice of the turtle is heard in our land”: this is the word of God, which was not in the world till man was created. Thus when man was there, everything was there.

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ. further, “the time of pruning came”, to wit, the pruning of the boughs of orlah; and to crown all, “the voice of the turtle was heard in the land”, to wit, the voice which issues from the innermost recess. This voice was now heard, and shaped the spoken words and gave them their perfect form. This is implied in the words here used, “and the Lord appeared to him”.

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ. The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ. Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ"א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא, “As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

וַיֵּרָא אֵלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה אָטִים. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אִתְגְּלִי כֹלָּא וְשָׁרָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּשָׁרֵי עַל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה. אֵימָתַי כְּחוֹם הַיּוֹם בְּזִמְנָא דְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד צַדִּיק לְמִשְׁרֵי בֵּיהּ. AND THERE APPEARED UNTO HIM. R. Abba said: ‘Before Abraham was circumcised he was, as it were, covered over, but as soon as he was circumcised he became completely exposed to the influence of the Shekinah, which thereupon rested on him in full and perfect measure. The words “as he sat in the tent door” picture the supernal world hovering over this lower world. When is this? “In the heat of the day”, that is, at a period when a certain Zaddik (righteous one) feels a desire to repose therein.

, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. יָהַב בְּאַרְעָא כָּל חֵילָא דְּאִתְחֲזִי לָהּ. וְכֹלָּא הֲוָה בְאַרְעָא, וְלָא אֲפִיקַת אִיבִּין בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֵּיוָן דְּאִתְבְּרֵי אָדָם, כֹּלָּא אִתְחֲזֵי (ד"א ל"ג למיפק) בְּעָלְמָא, וְאַרְעָא גַּלִּיאַת אִיבָּהָא וְחֵילָהָא דְּאִתְפָּקְדוּ בָה. AND THE LORD APPEARED UNTO HIM. R. Hiya commenced to discourse on the verse: The flowers appear on the earth, the time of song is come, and the voice of the turtle is heard in our land (S. S. 2, 12). He said: ‘When God created the world, He endowed the earth with all the energy requisite for it, but it did not put forth produce until man appeared. When, however, man was created, all the products that were latent in the earth appeared above ground.

כְּגַוְונָא דָא שָׁמַיִם לָא יָהֲבוּ חֵילִין לְאַרְעָא עַד דְּאָתָא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ה׳) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרְם יִצְמָח כִּי לא הִמְטִיר יְיָ אֱלהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. אִטַּמָּרוּ כָּל אִנּוּן תּוֹלָדִין וְלָא אִתְגַּלּוּן, וּשְׁמַיָא אִתְעַכָּבוּ דְּלָא אַמְטִירוּ עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּאָדָם אַיִן, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא אִתְעַכַּב בְּגִינֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחֲזֵי אָדָם, מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וְכָל חַיָילִין דְּאִתְטַמָּרוּ אִתְגַּלִּיאוּ וְאִתְיְהִיבוּ בָהּ. Similarly, the heaven did not impart strength to the earth until man came. So it is written, “All the plants of the earth were not yet on the earth, and the herbs of the field had not yet sprung up, for the Lord God had not caused it to rain upon the earth, and there was not a man to till the ground” (Gen. 2, 5), that is to say, all the products of the earth were still hidden in its bosom and had not yet shown themselves, and the heavens refrained from pouring rain upon the earth, because man had not yet been created. When, however, man appeared, forthwith “the flowers appeared on the earth”, all its latent powers being revealed;

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּאִתְתַּקַּן תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבְּחָן לְזַמְּרָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח עַד לָא אִתְבְּרֵי אָדָם. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. דְּהָא (ד"א דא) (ד"א ל"ג כל) מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד"א ל"ג דעבד) דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּכַח אָדָם כּוֹלָּא אִשְׁתְּכַח. “the time of song was come”, the earth being now ripe to offer up praises to the Almighty, which it could not do before man was created. “And the voice of the turtle is heard in our land”: this is the word of God, which was not in the world till man was created. Thus when man was there, everything was there.

בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. When man sinned, the earth was cursed, and all these good things left it, as it is written, “cursed is the earth for thy sake” (Gen. 3, 17), and again, “when thou tillest the ground it shall not give its strength to thee” (Ibid. 4, 12), and again, “thorns and thistles it shall bring forth to thee” (Ibid. 3, 18).

אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא (דעלמא) כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. When Noah came, he invented spades and hoes, but afterwards he sinned through drunkenness, and the rest of the world also sinned before God, and the strength of the earth deserted it. So matters continued until Abraham came.

כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם (לעלמא) מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. Then once more “the blossoms appeared in the earth”, and all the powers of the earth were restored and displayed themselves. “The time of pruning (zamir) came”, i.e. God told Abraham to circumcise himself. When at length the covenant existed in Abraham through the circumcision, then all this verse was fulfilled in him, the world was firmly established, and the word of the Lord came to him openly: hence it is written, AND THE LORD APPEARED UNTO HIM.

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא (בשעתא) בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. Said R. Eleazar: ‘Until Abraham was circumcised, God did not speak with him save from a lower grade, whereon, too, the higher grades were not resting. But when he was circumcised, straightway “the blossoms appeared in the earth”, to wit, the lower grades which the earth put forth, thereby establishing that lower grade we have mentioned;

תָּא חֲזֵי, דְּעַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם לָא הֲוָה עֲלֵיהּ אֶלָּא הַאי דַרְגָּא (כח ב) כִּדְאֲמָרָן, כֵּיוָן (לבתר) דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְמַאן, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. דְּאִי לְאַבְרָם מַאי שְׁבָחָא הָכָא יַתִּיר מִבְּקַדְמִיתָא עַד לָא אִתְגְּזַר דִּכְתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם. Already, before Abraham was circumcised, we are told that “the Lord appeared unto Abram” (Gen. 17, 1), and if the word “him” in this sentence refers to Abraham, we may well ask, what advance had he made (in prophecy) by being circumcised?

אֶלָא רָזָא סְתִימָא אִיהוּ, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. לְהַהוּא דַרְגָא דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא עַד דְּלָא אִתְגְּזַר. דְּהַשְׁתָּא אִתְגְּלִי קוֹל וְאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר כַּד מַלִּיל עִמֵּיהּ. The answer is that the word “him” here has an inner meaning: it refers to the grade which now spoke with him. Now for the first time “the Lord appeared” to that grade; that is to say, the Voice was revealed, and associated itself with the Speech (dibbur) in conversing with him.

וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא וְלא גָּלֵי מַאן. אֶלָּא הָכָא גָּלֵי חָכְמְתָא דְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין שָׁרוּ עַל הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. תָּא חֲזֵי, וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. דָּא הוּא רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע דְּאִתְחַבַּר בְּדִבּוּר וְאִתְגְּלִי בֵּיהּ. Similarly in the words, AS HE SAT IN THE TENT DOOR IN THE HEAT OF THE DAY, the word “he” has an inner meaning, indicating that all the grades rested on this lower grade after Abraham was circumcised. Thus the words “And the Lord appeared unto him” contain a mystic allusion to that audible Voice which is united to Speech, and manifests itself therein.

וְהוּ"א יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּקָאִים לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ. כְּחוֹם הַיּוֹם. דְּהָא אִתְנְהִיר יְמִינָא דַּרְגָּא דְאַבְרָהָם אִתְדָּבַּק בֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר כְּחוֹם הַיּוֹם בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקְרִיב דַּרְגָּא לְדַרְגָּא בְּתִיאוּבְתָּא דְּדָא לָקֳבֵל דָּא, “As he sat in the tent door” refers to the supernal world which was at hand to illumine him. “In the heat of the day.” That is, it was the right side, to which Abraham clave, that illumined. According to another exposition, “in the heat of the day” indicates the time when the grades approach each other, impelled by mutual desire.’

וַיֵּרָא אֵלָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה אָטִים. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר אִתְגְּלִי כֹלָּא וְשָׁרָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא בִּשְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. וְהוּא. דָּא עָלְמָא עִלָּאָה דְּשָׁרֵי עַל הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה. אֵימָתַי כְּחוֹם הַיּוֹם בְּזִמְנָא דְּתִיאוּבְתָּא דְּחַד צַדִּיק לְמִשְׁרֵי בֵּיהּ. AND THERE APPEARED UNTO HIM. R. Abba said: ‘Before Abraham was circumcised he was, as it were, covered over, but as soon as he was circumcised he became completely exposed to the influence of the Shekinah, which thereupon rested on him in full and perfect measure. The words “as he sat in the tent door” picture the supernal world hovering over this lower world. When is this? “In the heat of the day”, that is, at a period when a certain Zaddik (righteous one) feels a desire to repose therein.

מִיָּד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. מַאן אִנּוּן שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. אִלֵּין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימֵי עֲלֵיהּ דְּהַאי דַרְגָּא, וּמִנַּיְיהוּ יָנִיק (יסודא דעלמא) וְאִתְּזָן. Straightway “it lifts up its eyes and looks, and lo, three men stand over against it”. Who are these three men? They are Abraham, Isaac, and Jacob, who stand over this lower grade, and from whom it draws sustenance and nourishment.

כְּדֵין וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. דְּתִיאוּבְתָּא דְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ וְחֶדְוָותָא דִּילָהּ לְאִתְמַשְּׁכָא אֲבַּתְרַיְיהוּ. וַיִשְׁתָּחוּ אַרְצָה, לְאִתְתַּקְּנָא כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. Thereupon “it sees and runs to meet them”, since it is the desire of this lower grade to attach itself to them, and its joy is to be drawn after them. “And it bows down to the ground”, to prepare a throne near them.

תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד מַלְכָּא חַד סַמְכָא מִכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה כַּאֲבָהָן. וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ כֻּרְסְיָיא לְגַבַּיְיהוּ. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ אִיהוּ חַד סַמְכָא לְאִתְתַּקְּנָא בְּכֻּרְסְיָיא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ נָטַל מַלְכוּתָא (עט ב) בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מַלְכָּא שְׁבַע שְׁנִין לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. וְהָא אִתְּמָר. Observe that the Almighty made King David one of the under-pillars of the supernal throne, the patriarchs being the other three. For he was a pedestal to them, yet when he is joined with them he becomes one of the pillars upholding the supernal throne; and on that account he reigned in Hebron for seven years, namely, in order that he might be closely associated with them, as explained elsewhere.’

תּוֹסֶפְתָּא ויֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. אַמַּאי בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, וְלָא בְּאֲתַּר אָחֳרָא. אֶלָּא בְּגִין דְּיָהִיב לֵיהּ עֵיטָא עַל גְּזִירוּ דִּקְיָימָא דִילֵיהּ. בְּשַׁעֲתָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם לְמִגְזַר אֲזַל אַבְרָהָם לִמָּלֵךָ עִם חַבְרוֹי, אָמַר לֵיהּ עָנֵר (אולי ר"ל כבר עברו עליך צ' שנה ואולם גם יותר שהם צ"ט כמ"ש בתוה"ק. ולא חשב הפרט) אַנְתְּ בֶּן תִּשְׁעִין שְׁנִין ואַתְּ מֵעִיק גַּרְמָךָ. Tosefta Of the verse, "And Hashem appeared to him by the terebinths of Mamre" (Gen. 18:1), why by the terebinths of Mamre and not in any other place? Because Mamre gave him good advice about being circumcised. When the Holy One, blessed be He, told Abraham to circumcise himself, Abraham consulted his friends. Aner told him, You are more than ninety years old, and you shall pain yourself.

אָמַר לֵיהּ מַמְרֵא דְּכַרְתְּ יוֹמָא דְּרָמוּ לָךָ כַּשְׂדָאֵי בְּאַתּוּן דְּנוּרָא. והַהוּא כַּפְּנָא דְּעֲבַר עַל עָלְמָא דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) ויְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְּרָיְמָה. ואִנּוּן מַלְכִין דִּרְדָּפּוּ בַּתְּרֵיהוֹן וּמָחִיתּ יַתְּהוֹן וקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא שֵׁזְבִינָךָ מִכֹּלָּא וְלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד לָךָ בִּישׁ. קוּם עֲבִיד פִּקּוּדָא דְמָרָךָ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מַמְרֵא אַנְתְּ יְהַבְתְּ לֵיהּ עֵיטָא לְמִגְזַר, חַיֶּיךָ לֵיתּ אֲנָא מִתְּגַּלֵּי עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּפַּלְטְרִין דִּילָךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא (עד כאן התוספתא): Mamre said to him, Do not forget the day when the Chaldeans threw you into the furnace of fire and famine took over the world, as it is written, "And there was a famine in the land, and Abram went down into Egypt" (Gen. 12: 10). And you smote all those kings that your men pursued. And the Holy One, blessed be He, saved you from them all, so that nobody could do you any harm. So rise and fulfill the precept of your Master. The Holy One, blessed be He, said to (Mamre), You advised him to perform the circumcision. By your life! I shall reveal Myself to him only in your chamber. This is why it is written, "by the terebinths of Mamre." (Until here the Tosefta)

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא (שיר השירים א׳:ג׳) לְרֵיחַ (לט ב) שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וגו'. תָּנוּ רַבָּנָן הַאי נִשְׁמָתָא דְּבַר אֵינָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּסָלְקָא מֵאַרְעָא לִרְקִיעָא וְקָיְימָא בְּהַהוּא זִיהֲרָא עִלָּאָה דְּאֲמָרָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבַקֵּר לָהּ. רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה, (שיר א) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ וְגוֹ'. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, נְשָׁמָה זוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וְעוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ זהַר עֶלְיוֹן שֶׁאָמַרְנוּ, הַקָּבָּ"ה מְבַקֵּר אוֹתָהּ.

תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָּיא כֵּיוָן דְּקָיְימָא בְּאֲתַר שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּחָזְיָא לְמֵיתַב, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לַאֲבָהָתָא, וְאָמַר לוֹן זִילוּ וּבַקְּרוּ לִפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא, וְאַקְדִּימוּ לֵיהּ שְׁלָמָא מִן שְׁמִי. וְאִנּוּן אָמְרִין, מָארֵי עָלְמָא, לָא אִתְחֲזֵי לְאַבָּא לְמֵיזַל לְמֶחֱמֵי לִבְרָא, בְּרָא אִתְחֲזֵי לְמֶיחֱמֵי וּלְמֶחֱזֵי וּלְמִתְבַּע לְאֲבוּי. בֹּא תִשְׁמַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, כָּל נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים, כֵּיוָן שֶׁעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם שְׁכִינַת הַכָּבוֹד, שֶׁרְאוּיָה לָשֶׁבֶת, הַקָּבָּ"ה קוֹרֵא לָאָבוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם: לְכוּ וּבַקְּרוּ אֶת פְּלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא, וְהַקְדִּימוּ לוֹ שָׁלוֹם מִשְּׁמִי. וְהֵם אוֹמְרִים: רִבּוֹן הָעוֹלָם, לֹא רָאוּי לְאַבָּא לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֶת הַבֵּן. הַבֵּן רָאוּי לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת וְלִִדְרוֹשׁ אֶת אָבִיו.

והוּא קָרֵי לְיַעֲקֹב וְאָמַר לֵיהּ אַנְתְּ דְּהֲוָה לָךְ צַּעֲרָא דִּבְנִין זִיל וְקַבִּיל (אולפניה) פְּנִי דִּפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא הָכָא, ואֲנָא אֵיזִיל עִמָּךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים כ״ד:ו׳) מְבַקְּשֵׁי פָנְיךָ יַעֲקֹב סֶלָּה. מְבַקֵּשׁ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְבַקְּשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא מַשְׁמַע דִּכְתִיב זֶה דּוֹר דּוֹרְשָׁיו וְגו'. וְהוּא קוֹרֵא לְיַעֲקֹב וְאוֹמֵר לוֹ: אַתָּה שֶׁהָיָה לְךְ צַעַר בָּנִים, לֵךְ וְקַבֵּל (למדו) פְּנֵי פְלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא לְכָאן, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים כד) מְבַקְשֵׁי פָנֶיךְ יַעֲקֹב סֶלָה. לֹא נֶאֱמַר מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא מְבַקְשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מֵרֹאשׁ הַפָּסוּק מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו וְגוֹ'.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה יָתִיב וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לֵיהּ בְּמַאי קָא עָסִיק מַר. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (שמואל א ב׳:ח׳) וכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ דְּעֲבִיד לֵיהּ כָּרְסֵי יְקָר בִּלְחוֹדוֹי לְקַבָּלָא אוּלְפַן נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה יוֹשֵׁב וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. בָּא אֵלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, בַּמֶּה מַר עוֹסֵק? אָמַר לוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם? זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא כָבוֹד לְבַדּוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּעַד נִשְׁמַת הַצַּדִּיק,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל עִמֵּיהּ בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְיַרְחָא. וכַד חָמֵי נִשְׁמָתָא יְקַר אַסְפַּקְלַרְיָאה שְׁכִינְתָּא דְמָארֵיהּ, מְבָרְכַת וְסָגְדַת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי וְגו'. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וּכְשֶׁרוֹאָה הַנְּשָׁמָה אֶת כְּבוֹד הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל שְׁכִינַת רִבּוֹנוֹ, מְבָרֶכֶת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עֲלוֹהִי. וְנִשְׁמָתָא פָּתַח וְאָמַר יְיָ אֱלהֵי גָּדַלְתָּ מְאֹד וְגו' כָּל הַפָּרָשָׁה עַד סִיּוּמָא דְּקָאָמַר יִתַּמּוּ חַטָאִים וְגו'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ עַל גּוּפָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּעָלְמָא דֵין וְאָמַר (תהילים ק״ג:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי וְגו'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַקָּבָּ"ה עוֹמֵד עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת: ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד וְגוֹ' כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד הַסִּיּוּם שֶׁאוֹמֵר יִתַּמּוּ חַטָּאִים וְגוֹ'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ עַל הַגּוּף שֶׁנִּשְׁאָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שם קג) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי וְגוֹ'.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל. מְנָא לָן הַאי. מֵהַאי קְרָא דִּכְתִיב וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרִא, זְה יַעֲקֹב. מַהוּ מַמְרִא. מִשּׁוּם דְּאַחְסִין מָאתָן עָלְמִין מֵעֵדֶן והוּא כִּסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וּתְמַנִין וְחַד הֲוָה, מָאתָן דְּעֵדֶן דִּכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּתְמַנִּין וְחַד דְּהוּא כִּסֵּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שׁוּם דָּא נִקְרָא מַמְרֵא. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ. מִנַּיִן לָנוּ זֶה? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. זֶה יַעֲקֹב. מַה זֶּה מַמְרֵא? מִשּׁוּם שֶׁיָּרַשׁ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת מֵעֵדֶן, וְהוּא כִסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וְאַחַת הָיָה. מָאתַיִם שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּתוּב (שיר ח) וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּשְׁמוֹנִים וְאַחַת שֶׁהוּא כִּסֵּא. וְלָכֵן נִקְרָא וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַמרֵא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ בְּאֵלוֹנֵי. רְצּוֹנוֹ לוֹמַר תּוּקְפּוֹי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגו'. כְּחוֹם הַיּוֹם. דִּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְּדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה בְּאֵלֹנֵי? רְצוֹנוֹ לוֹמַר חָזְקוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים טו) ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךְ וְגוֹ'. כְּחֹם הַיּוֹם, שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָזִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין דְּשָׁמְעִין אַבָהָתָא אַבְרָהָם וְיִצְּחָק דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל לְגַבֵּיהּ. תָּבְעִין מִן יַעֲקֹב לְמֵיזַל עִמְּהוֹן וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ שְׁלָם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַקָּבָּ"ה, וּמִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹמְעִים הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק, שֶׁהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ אֵלָיו, תּוֹבְעִים מִיַּעֲקֹב לָלֶכֶת עִמָּם וּלְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם,

ואִנּוּן קָיְימִין עֲלוֹהִי. מִמַּאי דִּכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו ויַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (דקיימין) אִלֵּין אֲבָהָתָא אַבְרָהָם יִצְּחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימִין עֲלוֹהִי וְחָמוּ עוֹבָדִין טָבִין (נ"א דעבד) דְּעָבְדִין. וַיַּרְא ויָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה. מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁכִינַת יְקָרָא עִמְהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (אלו הן האבות): וְהֵם עוֹמְדִים עָלָיו, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (שעומדים) אֵלּוּ הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו וְרָאוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים (שעשה) שֶׁעוֹשִׂים. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, מִשּׁוּם שֶׁרָאָה שְׁכִינַת הַכָּבוֹד עִמָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ (אלו הן האבות).

דָּבָר אַחֵר וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטַר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִין עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וגו'. כְּחוֹם הַיּוֹם. זְה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף. דָּבָר אַחֵר וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטָר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִים עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וְגוֹ'. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד אֶת הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא והִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵּאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְודָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזְּה. ואָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. דְּתָאנָא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל, כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְוַדָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה יָתִיב וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לֵיהּ בְּמַאי קָא עָסִיק מַר. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (שמואל א ב׳:ח׳) וכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ דְּעֲבִיד לֵיהּ כָּרְסֵי יְקָר בִּלְחוֹדוֹי לְקַבָּלָא אוּלְפַן נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה יוֹשֵׁב וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. בָּא אֵלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, בַּמֶּה מַר עוֹסֵק? אָמַר לוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם? זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא כָבוֹד לְבַדּוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּעַד נִשְׁמַת הַצַּדִּיק,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל עִמֵּיהּ בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְיַרְחָא. וכַד חָמֵי נִשְׁמָתָא יְקַר אַסְפַּקְלַרְיָאה שְׁכִינְתָּא דְמָארֵיהּ, מְבָרְכַת וְסָגְדַת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי וְגו'. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וּכְשֶׁרוֹאָה הַנְּשָׁמָה אֶת כְּבוֹד הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל שְׁכִינַת רִבּוֹנוֹ, מְבָרֶכֶת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עֲלוֹהִי. וְנִשְׁמָתָא פָּתַח וְאָמַר יְיָ אֱלהֵי גָּדַלְתָּ מְאֹד וְגו' כָּל הַפָּרָשָׁה עַד סִיּוּמָא דְּקָאָמַר יִתַּמּוּ חַטָאִים וְגו'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ עַל גּוּפָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּעָלְמָא דֵין וְאָמַר (תהילים ק״ג:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי וְגו'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַקָּבָּ"ה עוֹמֵד עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת: ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד וְגוֹ' כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד הַסִּיּוּם שֶׁאוֹמֵר יִתַּמּוּ חַטָּאִים וְגוֹ'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ עַל הַגּוּף שֶׁנִּשְׁאָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שם קג) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי וְגוֹ'.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל. מְנָא לָן הַאי. מֵהַאי קְרָא דִּכְתִיב וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרִא, זְה יַעֲקֹב. מַהוּ מַמְרִא. מִשּׁוּם דְּאַחְסִין מָאתָן עָלְמִין מֵעֵדֶן והוּא כִּסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וּתְמַנִין וְחַד הֲוָה, מָאתָן דְּעֵדֶן דִּכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּתְמַנִּין וְחַד דְּהוּא כִּסֵּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שׁוּם דָּא נִקְרָא מַמְרֵא. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ. מִנַּיִן לָנוּ זֶה? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. זֶה יַעֲקֹב. מַה זֶּה מַמְרֵא? מִשּׁוּם שֶׁיָּרַשׁ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת מֵעֵדֶן, וְהוּא כִסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וְאַחַת הָיָה. מָאתַיִם שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּתוּב (שיר ח) וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּשְׁמוֹנִים וְאַחַת שֶׁהוּא כִּסֵּא. וְלָכֵן נִקְרָא וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַמרֵא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ בְּאֵלוֹנֵי. רְצּוֹנוֹ לוֹמַר תּוּקְפּוֹי הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגו'. כְּחוֹם הַיּוֹם. דִּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְּדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה בְּאֵלֹנֵי? רְצוֹנוֹ לוֹמַר חָזְקוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲבִיר יַעֲקֹב. וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים טו) ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךְ וְגוֹ'. כְּחֹם הַיּוֹם, שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָזִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין דְּשָׁמְעִין אַבָהָתָא אַבְרָהָם וְיִצְּחָק דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל לְגַבֵּיהּ. תָּבְעִין מִן יַעֲקֹב לְמֵיזַל עִמְּהוֹן וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ שְׁלָם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַקָּבָּ"ה, וּמִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹמְעִים הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק, שֶׁהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ אֵלָיו, תּוֹבְעִים מִיַּעֲקֹב לָלֶכֶת עִמָּם וּלְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם,

ואִנּוּן קָיְימִין עֲלוֹהִי. מִמַּאי דִּכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו ויַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (דקיימין) אִלֵּין אֲבָהָתָא אַבְרָהָם יִצְּחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימִין עֲלוֹהִי וְחָמוּ עוֹבָדִין טָבִין (נ"א דעבד) דְּעָבְדִין. וַיַּרְא ויָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה. מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁכִינַת יְקָרָא עִמְהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (אלו הן האבות): וְהֵם עוֹמְדִים עָלָיו, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (שעומדים) אֵלּוּ הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו וְרָאוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים (שעשה) שֶׁעוֹשִׂים. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, מִשּׁוּם שֶׁרָאָה שְׁכִינַת הַכָּבוֹד עִמָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ (אלו הן האבות).

דָּבָר אַחֵר וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטַר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִין עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וגו'. כְּחוֹם הַיּוֹם. זְה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף. דָּבָר אַחֵר וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטָר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִים עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וְגוֹ'. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶה יוֹם הַדִּין הַבּוֹעֵר כַּתַּנּוּר לְהַפְרִיד אֶת הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא והִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵּאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְודָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזְּה. ואָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. דְּתָאנָא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל, כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הַמְבַקְּרִים מַעֲשָׂיו מַה שֶּׁעָשָׂה, וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹאָה כָּךְ, יוֹצֵאת מִן הַגּוּף עַד פֶּתַח בֵּית הַבְּלִיעָה, וְעוֹמֶדֶת שָׁם עַד שֶׁמִּתְוַדָּה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַגּוּף עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאָז נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הִיא שְׂמֵחָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּשְׂמֵחָה עַל פִּקְדוֹנָהּ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַדִּיק מִתְאַוָּה אֵימָתַי תֵּצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַבָּא.

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא (שיר השירים א׳:ג׳) לְרֵיחַ (לט ב) שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וגו'. תָּנוּ רַבָּנָן הַאי נִשְׁמָתָא דְּבַר אֵינָשׁ בְּשַׁעֲתָא דְּסָלְקָא מֵאַרְעָא לִרְקִיעָא וְקָיְימָא בְּהַהוּא זִיהֲרָא עִלָּאָה דְּאֲמָרָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבַקֵּר לָהּ. רַבּוֹתֵינוּ פָּתְחוּ בַּפָּסוּק הַזֶּה, (שיר א) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ וְגוֹ'. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, נְשָׁמָה זוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וְעוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ זהַר עֶלְיוֹן שֶׁאָמַרְנוּ, הַקָּבָּ"ה מְבַקֵּר אוֹתָהּ.

תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָּיא כֵּיוָן דְּקָיְימָא בְּאֲתַר שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּחָזְיָא לְמֵיתַב, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לַאֲבָהָתָא, וְאָמַר לוֹן זִילוּ וּבַקְּרוּ לִפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא, וְאַקְדִּימוּ לֵיהּ שְׁלָמָא מִן שְׁמִי. וְאִנּוּן אָמְרִין, מָארֵי עָלְמָא, לָא אִתְחֲזֵי לְאַבָּא לְמֵיזַל לְמֶחֱמֵי לִבְרָא, בְּרָא אִתְחֲזֵי לְמֶיחֱמֵי וּלְמֶחֱזֵי וּלְמִתְבַּע לְאֲבוּי. בֹּא תִשְׁמַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, כָּל נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים, כֵּיוָן שֶׁעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם שְׁכִינַת הַכָּבוֹד, שֶׁרְאוּיָה לָשֶׁבֶת, הַקָּבָּ"ה קוֹרֵא לָאָבוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם: לְכוּ וּבַקְּרוּ אֶת פְּלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא, וְהַקְדִּימוּ לוֹ שָׁלוֹם מִשְּׁמִי. וְהֵם אוֹמְרִים: רִבּוֹן הָעוֹלָם, לֹא רָאוּי לְאַבָּא לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֶת הַבֵּן. הַבֵּן רָאוּי לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת וְלִִדְרוֹשׁ אֶת אָבִיו.

והוּא קָרֵי לְיַעֲקֹב וְאָמַר לֵיהּ אַנְתְּ דְּהֲוָה לָךְ צַּעֲרָא דִּבְנִין זִיל וְקַבִּיל (אולפניה) פְּנִי דִּפְלַנְיָא צַּדִּיקָא דְּאָתָא הָכָא, ואֲנָא אֵיזִיל עִמָּךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים כ״ד:ו׳) מְבַקְּשֵׁי פָנְיךָ יַעֲקֹב סֶלָּה. מְבַקֵּשׁ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְבַקְּשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא מַשְׁמַע דִּכְתִיב זֶה דּוֹר דּוֹרְשָׁיו וְגו'. וְהוּא קוֹרֵא לְיַעֲקֹב וְאוֹמֵר לוֹ: אַתָּה שֶׁהָיָה לְךְ צַעַר בָּנִים, לֵךְ וְקַבֵּל (למדו) פְּנֵי פְלוֹנִי הַצַּדִּיק שֶׁבָּא לְכָאן, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים כד) מְבַקְשֵׁי פָנֶיךְ יַעֲקֹב סֶלָה. לֹא נֶאֱמַר מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא מְבַקְשֵׁי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, מֵרֹאשׁ הַפָּסוּק מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו וְגוֹ'.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי חִיָּיא (נ"א עקיבא) יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְכֵן תָּאנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא בִּפְנֵי עַצְּמוֹ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, בְּרִית כָּרַת קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ יוֹתֵר מִכָּל אֲבוֹתָיו דְּעֲבִיד לֵיהּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד. בַּר מִן קַדְמָאָה: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי חִיָּיא (נ"א עקיבא), יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְכֵן תָּנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ, יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא כִּסֵּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁכַּתוּב (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב. בְּרִית כָּרַת הַקָּבָּ"ה לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ יוֹתֵר מִכָּל אֲבוֹתָיו, שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא הַכָּבוֹד, פְּרָט מִן הָרִאשׁוֹן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה יָתִיב וְהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לֵיהּ בְּמַאי קָא עָסִיק מַר. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא דִּכְתִיב, (שמואל א ב׳:ח׳) וכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ דְּעֲבִיד לֵיהּ כָּרְסֵי יְקָר בִּלְחוֹדוֹי לְקַבָּלָא אוּלְפַן נִשְׁמָתָא דְּצַּדִּיקַיָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה יוֹשֵׁב וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. בָּא אֵלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, בַּמֶּה מַר עוֹסֵק? אָמַר לוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. מַהוּ כִּסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם? זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא כָבוֹד לְבַדּוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּעַד נִשְׁמַת הַצַּדִּיק,

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל עִמֵּיהּ בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְיַרְחָא. וכַד חָמֵי נִשְׁמָתָא יְקַר אַסְפַּקְלַרְיָאה שְׁכִינְתָּא דְמָארֵיהּ, מְבָרְכַת וְסָגְדַת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי וְגו'. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וּכְשֶׁרוֹאָה הַנְּשָׁמָה אֶת כְּבוֹד הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל שְׁכִינַת רִבּוֹנוֹ, מְבָרֶכֶת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עֲלוֹהִי. וְנִשְׁמָתָא פָּתַח וְאָמַר יְיָ אֱלהֵי גָּדַלְתָּ מְאֹד וְגו' כָּל הַפָּרָשָׁה עַד סִיּוּמָא דְּקָאָמַר יִתַּמּוּ חַטָאִים וְגו'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ עַל גּוּפָא דְּאִשְׁתָּאַר בְּעָלְמָא דֵין וְאָמַר (תהילים ק״ג:א׳) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי וְגו'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הַקָּבָּ"ה עוֹמֵד עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה פּוֹתַחַת וְאוֹמֶרֶת: ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד וְגוֹ' כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד הַסִּיּוּם שֶׁאוֹמֵר יִתַּמּוּ חַטָּאִים וְגוֹ'. וְעוֹד אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ עַל הַגּוּף שֶׁנִּשְׁאָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שם קג) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי וְגוֹ'.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל. מְנָא לָן הַאי. מֵהַאי קְרָא דִּכְתִיב וַיִּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרִא, זְה יַעֲקֹב. מַהוּ מַמְרִא. מִשּׁוּם דְּאַחְסִין מָאתָן עָלְמִין מֵעֵדֶן והוּא כִּסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וּתְמַנִין וְחַד הֲוָה, מָאתָן דְּעֵדֶן דִּכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּתְמַנִּין וְחַד דְּהוּא כִּסֵּא. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שׁוּם דָּא נִקְרָא מַמְרֵא. וְהַקָּבָּ"ה הוֹלֵךְ. מִנַּיִן לָנוּ זֶה? מֵהַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁכָּתוּב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. זֶה יַעֲקֹב. מַה זֶּה מַמְרֵא? מִשּׁוּם שֶׁיָּרַשׁ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת מֵעֵדֶן, וְהוּא כִסֵּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַמְרֵא בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וְאַחַת הָיָה. מָאתַיִם שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּתוּב (שיר ח) וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּשְׁמוֹנִים וְאַחַת שֶׁהוּא כִּסֵּא. וְלָכֵן נִקְרָא וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַמרֵא.

תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, הַהוּא יוֹמָא עֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה, וְאוֹתִיב לִימִינֵיהּ הוֹרְקְנוּס בְּרֵיהּ, והֲוָה מְגַלֵּי לֵיהּ עֲמִיקְתָּא וּמַסְתַּרְתָּא, וְהוּא לָא הֲוָה מְקַבֵּל בְּדַעְתֵּיהּ מִלַּיָּיא, דְּחֲשִׁיב כִּמְטוֹרָף בְּדַעְתֵּיהּ הֲוָה. כֵּיוָן דְּחָמָא דְּדַעְתָּא דְּאֲבוֹי מִתְיַשְּׁבָא עֲלוֹי, קַבִּיל מִנֵּיהּ מְאָה וּתְמַנִּין וְתִשְׁעָה רָזִין עִלָּאִין. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים.

כַּד מָטָא לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ דְּמִתְעָרְבֵי בְּמַיָא עִלָּאָה, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לְמֵימַר, אָמַר קוּם הָתָם בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַבָּא לָמָה. אָמַר לֵיהּ חָזִינָא דְּאוֹחִית חֲלָף מִן עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לְאִמָּךְ דְּתִסְתַּלַּק תְּפִלָּאִי בְּאֲתַר עִלָּאָה, וּבָתַר דְּאֶסְתַּלֵּק מִן עָלְמָא וְאַיְתֵי הָכָא לְמֶחֱמֵי לְהוֹן לָא תִבְכֵּי דְּאִנּוּן קְרִיבִין עִלָּאִין וְלָא תַתָּאִין וְדַעְתָּא דְבַר נָשׁ לָא יָדַע בְּהוּ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ שֶׁמִּתְעָרְבִים בַּמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לוֹמַר. אָמַר, עֲמֹד שָׁם בְּנִי. אָמַר לוֹ, אַבָּא, לָמָּה? אָמַר לוֹ, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֲנִי מְמַהֵר לַחֲלֹף מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לְאִמְּךְ שֶׁתַּעֲלֶה אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי לְמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאַחַר שֶׁאֶסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְאָבֹא לְכָאן כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָם. לֹא תִבְכּוּ, שֶׁהֵם קְרוֹבִים עֶלְיוֹנִים וְלֹא תַחְתּוֹנִים, וְדַעַת בְּנֵי אָדָם לֹא מַשִּׂיגָה אוֹתָם.

עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי, עָאלוּ חַכִּימֵי דָרָא לְמִבְקַּר לֵיהּ, אוֹלִיט לְהוּ עַל דְּלָא אָתוּ לְשַׁמָּשָׁא לֵיהּ דְּתָנִינָן גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד דְּאָתָא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לֵיהּ עֲקִיבָא עֲקִיבָא לָמָה לָא אָתֵית לְשַׁמָּשָׁא לִי (דהא אתא עתא לאצרפא). אָמַר לֵיהּ רַבִּי לָא הֲוָה לִי פְּנַאי. אַרְתַּח אָמַר אֶתְמְהָה עֲלָךְ אִי תָּמוּת מִיתַת עַצְּמְךָ. לַטְיֵיה דִּיהֵא קָשֶׁה מִכֻּלְהוֹן מִיתָתֵיהּ. עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי (שהרי באה העת להצרף)? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.

בָּכֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי אוֹלִיף לִי אוֹרַיְיתָא. אַפְתַּח פּוּמֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲתָא אֶשָׁא ואַסְחַר לְתַרְוִויהוֹן. אָמְרוּ חַכִּימַיָא שְׁמַע מִינָהּ דְּלֵית אֲנַן חַזְיָין וּכְדָאִין לְכָךְ, נָפְקוּ לְפִתְחָא דְבָרָא וְיָתִיבוּ תַּמָּן, הֲוָה מַה דְּהֲוָה וְאֲזַל אֶשָׁא. בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.

וְאוֹלִיף בְּבַהֶרֶת עַזָּה תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְאוֹלִיף לֵיהּ רי"ו טְעָמִים דִּפְסוּקֵי דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. והֲווּ עֵינוֹי דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַחֲתִין מַיָא. וְאִתְחַזַּר אֶשָׁא כְּקַדְמִיתָא. כַּד מָטָא לְהַאי פְּסוּקָא (שיר השירים ב׳:ה׳) סַמְכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל רַבִּי עֲקִיבָא וְאָרִים קָלֵיהּ בִּבְכִיָּיתָא וְגָעֵי וְלָא הֲוָה מְמַלֵּל מִדְחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת תַּמָּן. וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

אוֹרֵי לֵיהּ כָּל עָמִיקְתָּא וְרָזִין עִלָּאִין דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. וְאוֹמֵי לֵיהּ אוֹמָאָה דְּלָא לִישְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם חַד פָּסוּק מִנֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחָרֵיב עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהּ. ולָא בָּעֵי קַמֵּיהּ דְּיִשְׁתַּמְּשׁוּן בֵּיהּ בְּרִיָיתֵי מִסְגִיאוּת קְדוּשָׁתָא דְּאִית בֵּיהּ. לְבָתַר נָפִיק רַבִּי עֲקִיבָא וְגָעֵי וְנָבְעִין עֵינוֹי מַיָא, וְהֲוָה אָמַר, וַוי רַבִּי, וַוי רַבִּי, דְּאִשְׁתָּאַר עָלְמָא יָתוֹם מִנָּךְ. עָאלוּ כָּל שְׁאָר חַכִּימַיָא גַּבֵּיהּ וְשָׁאֲלוּ לֵיהּ וְאָתִיב לְהוֹן. הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ"ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.

הֲוָה דָּחִיק לֵיהּ (שעתא) לְרַבִּי אֱלִיעֶזְר, אַפִּיק תְּרֵי דְרוֹעוֹי ושַׁוִּינוּן עַל לִבֵּיהּ. פָּתַח וְאָמַר, אִי עָלְמָא עָלְמָא עִלָּאָה, חָזְרַת לְאָעֳלָא וּלְאִגְנָזָא מִן תַּתָּאָה כָּל נְהִירוּ וּבוּצִּינָא. וַוי לְכוֹן תְּרֵי דְּרָעֵי וַוי לְכוֹן תְּרֵי תּוֹרוֹת דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יוֹמָא דֵין מִן עָלְמָא. דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל יוֹמוֹי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה נְהִירָא שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ כְּיוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת בְּטוּרָא דְסִינַי. הָיְתָה דְחוּקָה לוֹ (השעה) לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הוֹצִיא שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְשָׂם אוֹתָם עַל לִבּוֹ. פָּתַח וְאָמַר, אוֹי הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן חוֹזֵר לְהִתְכַּנֵּס וּלְהִגָּנֵז מִן הַתַּחְתּוֹן כָּל אוֹר וּמָאוֹר. אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי תוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים הַיּוֹם הַזֶּה מִן הָעוֹלָם. שֶׁאָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל יְמֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַשְּׁמוּעָה מְאִירָה מִפִּיו כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי.

אָמַר אוֹרַיְיתָא (סברית גמרא) גְּמָרִית וְחָכְמְתָא סְבָרִית וְשִׁמּוּשָׁא עֲבָדִית. דְּאִלּוּ יְהוֹן כָּל בְּנֵי אֵינָשָׁא דְּעָלְמָא סוֹפְרִים לָא יָכְלִין לְמִכְתַּב וְלָא חַסְרֵי תַּלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּכוֹחְלָא בְּעֵינָא ואֲנָא מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמַאן דְּשָׁתֵי בְּיַמָּא. וְלָא הֲוָה, אֶלָּא לְמִיתַּן טִיבוּתָא לְרַבּוֹהִי יַתִּיר מִנֵּיהּ. אָמַר, תּוֹרָה (למדתי וגמרא) הֵבַנְתִּי וְחָכְמָה לָמַדְתִּי וְשִׁמּוּשׁ עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁל הָעוֹלָם סוֹפְרִים, לֹא יוּכְלוּ לִכְתֹּב, וְלֹא חָסְרוּ תַלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בְּעַיִן, וַאֲנִי מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה בַּיָּם. וְלֹא הָיָה אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְרַבּוֹתָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.

והֲווּ שָׁאֲלִין מִנֵּיהּ בְּהַהוּא סַנְדְּלָא דְּיִבּוּם עַד דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאָמַר טָהוֹר. וְלָא הֲוָה תַּמָּן רַבִּי עֲקִיבָא. כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דְּמִית, בָּזַע מָאנֵיהּ וגָרִיר כָּל בִּשְׂרֵיהּ וְדָמָא נָחִית וְנָגִיד עַל דִּיוּקְנֵיהּ. הֲוָה צָּוח וּבְכֵי, נָפַק לְבָרָא וְאָמַר, שְׁמַיָא שְׁמַיָא, אָמְרוּ וּלְסִיהֲרָא לְשִׁמְשָׁא דִּנְהִירוּתָא דְּהֲוַת נְהִיר יַתִּיר מִנְהוֹן הָא אִתְחַשַּׁךְ. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ סַנְדָּל שֶׁל יִבּוּם, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְאָמַר טָהוֹר. וְלֹא הָיָה שָׁם רַבִּי עֲקִיבָא. כְּשֶׁיָּצְאָה הַשַּׁבָּת, מָצָא אוֹתוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּת. קָרַע בִּגְדּוֹ וְשָׂרַט כָּל בְּשָׂרוֹ, וְדָם יָרַד וְנִמְשַׁךְ עַל זְקָנוֹ. הָיָה צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה. יָצָא הַחוּצָה וְאָמַר: שָׁמַיִם שָׁמַיִם, אִמְרוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְלַלְּבָנָה, שֶׁהָאוֹר שֶׁהָיָה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהֶם הֲרֵי נֶחְשַׁךְ.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ו׳:ו׳) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וגו'. בְּיוֹם הַמִּיתָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה נְחְשַׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְּלוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. בּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (קהלת ו) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְגוֹ'. בְּיוֹם הַמִּיתָה, כָּל מַה שֶּׁחָיָה, נֶחְשָׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְלוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים) וְיִדְמֶה בְּעֵינֶיךָ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךָ בָּעוֹלָם הַזְּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵּל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים), וְיִדְמֶה בְעֵינֶיךְ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ח) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךְ, סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי וְגוֹ'.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָּם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. מַה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו אַף אַתָּה הֱיִה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצּוֹן בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא הָרֵי בְּשָׂמִים הַנִּקְרָא הַר יְיָ, הַר הַתַּעֲנוּג הָהָר הַטוֹב (עד כאן המדרש הנעלם). דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן: מָה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו - אַף אַתָּה הֱיֵה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךְ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא הָרֵי בְשָׂמִים, הַנִּקְרָא הַר ה', הַר הַתַּעֲנוּג, הָהָר הַטּוֹב. ע"כ מדרש הנעלם.

תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, הַהוּא יוֹמָא עֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה, וְאוֹתִיב לִימִינֵיהּ הוֹרְקְנוּס בְּרֵיהּ, והֲוָה מְגַלֵּי לֵיהּ עֲמִיקְתָּא וּמַסְתַּרְתָּא, וְהוּא לָא הֲוָה מְקַבֵּל בְּדַעְתֵּיהּ מִלַּיָּיא, דְּחֲשִׁיב כִּמְטוֹרָף בְּדַעְתֵּיהּ הֲוָה. כֵּיוָן דְּחָמָא דְּדַעְתָּא דְּאֲבוֹי מִתְיַשְּׁבָא עֲלוֹי, קַבִּיל מִנֵּיהּ מְאָה וּתְמַנִּין וְתִשְׁעָה רָזִין עִלָּאִין. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים.

הֲוָה דָּחִיק לֵיהּ (שעתא) לְרַבִּי אֱלִיעֶזְר, אַפִּיק תְּרֵי דְרוֹעוֹי ושַׁוִּינוּן עַל לִבֵּיהּ. פָּתַח וְאָמַר, אִי עָלְמָא עָלְמָא עִלָּאָה, חָזְרַת לְאָעֳלָא וּלְאִגְנָזָא מִן תַּתָּאָה כָּל נְהִירוּ וּבוּצִּינָא. וַוי לְכוֹן תְּרֵי דְּרָעֵי וַוי לְכוֹן תְּרֵי תּוֹרוֹת דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יוֹמָא דֵין מִן עָלְמָא. דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל יוֹמוֹי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה נְהִירָא שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ כְּיוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת בְּטוּרָא דְסִינַי. הָיְתָה דְחוּקָה לוֹ (השעה) לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הוֹצִיא שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְשָׂם אוֹתָם עַל לִבּוֹ. פָּתַח וְאָמַר, אוֹי הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן חוֹזֵר לְהִתְכַּנֵּס וּלְהִגָּנֵז מִן הַתַּחְתּוֹן כָּל אוֹר וּמָאוֹר. אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי תוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים הַיּוֹם הַזֶּה מִן הָעוֹלָם. שֶׁאָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל יְמֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַשְּׁמוּעָה מְאִירָה מִפִּיו כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי.

אָמַר אוֹרַיְיתָא (סברית גמרא) גְּמָרִית וְחָכְמְתָא סְבָרִית וְשִׁמּוּשָׁא עֲבָדִית. דְּאִלּוּ יְהוֹן כָּל בְּנֵי אֵינָשָׁא דְּעָלְמָא סוֹפְרִים לָא יָכְלִין לְמִכְתַּב וְלָא חַסְרֵי תַּלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּכוֹחְלָא בְּעֵינָא ואֲנָא מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמַאן דְּשָׁתֵי בְּיַמָּא. וְלָא הֲוָה, אֶלָּא לְמִיתַּן טִיבוּתָא לְרַבּוֹהִי יַתִּיר מִנֵּיהּ. אָמַר, תּוֹרָה (למדתי וגמרא) הֵבַנְתִּי וְחָכְמָה לָמַדְתִּי וְשִׁמּוּשׁ עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁל הָעוֹלָם סוֹפְרִים, לֹא יוּכְלוּ לִכְתֹּב, וְלֹא חָסְרוּ תַלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בְּעַיִן, וַאֲנִי מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה בַּיָּם. וְלֹא הָיָה אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְרַבּוֹתָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.

והֲווּ שָׁאֲלִין מִנֵּיהּ בְּהַהוּא סַנְדְּלָא דְּיִבּוּם עַד דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאָמַר טָהוֹר. וְלָא הֲוָה תַּמָּן רַבִּי עֲקִיבָא. כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דְּמִית, בָּזַע מָאנֵיהּ וגָרִיר כָּל בִּשְׂרֵיהּ וְדָמָא נָחִית וְנָגִיד עַל דִּיוּקְנֵיהּ. הֲוָה צָּוח וּבְכֵי, נָפַק לְבָרָא וְאָמַר, שְׁמַיָא שְׁמַיָא, אָמְרוּ וּלְסִיהֲרָא לְשִׁמְשָׁא דִּנְהִירוּתָא דְּהֲוַת נְהִיר יַתִּיר מִנְהוֹן הָא אִתְחַשַּׁךְ. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ סַנְדָּל שֶׁל יִבּוּם, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְאָמַר טָהוֹר. וְלֹא הָיָה שָׁם רַבִּי עֲקִיבָא. כְּשֶׁיָּצְאָה הַשַּׁבָּת, מָצָא אוֹתוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּת. קָרַע בִּגְדּוֹ וְשָׂרַט כָּל בְּשָׂרוֹ, וְדָם יָרַד וְנִמְשַׁךְ עַל זְקָנוֹ. הָיָה צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה. יָצָא הַחוּצָה וְאָמַר: שָׁמַיִם שָׁמַיִם, אִמְרוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְלַלְּבָנָה, שֶׁהָאוֹר שֶׁהָיָה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהֶם הֲרֵי נֶחְשַׁךְ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָּה לָצֵּאת שְׂמֵחָה וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. בְּשִׂמְחָה, לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵי זֶה מָקוֹם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל כְּדְקָא אֲמָרָן. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה לְגַבֵּי שְׁכִינָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָה לָצֵאת - שְׂמֵחָה, וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, בְּשִׂמְחָה לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵיזֶה מָקוֹם? מִפֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה - אֶל הַשְּׁכִינָה.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ו׳:ו׳) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וגו'. בְּיוֹם הַמִּיתָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה נְחְשַׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְּלוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. בּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (קהלת ו) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְגוֹ'. בְּיוֹם הַמִּיתָה, כָּל מַה שֶּׁחָיָה, נֶחְשָׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְלוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים) וְיִדְמֶה בְּעֵינֶיךָ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךָ בָּעוֹלָם הַזְּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵּל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים), וְיִדְמֶה בְעֵינֶיךְ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ח) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךְ, סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי וְגוֹ'.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָּם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. מַה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו אַף אַתָּה הֱיִה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצּוֹן בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא הָרֵי בְּשָׂמִים הַנִּקְרָא הַר יְיָ, הַר הַתַּעֲנוּג הָהָר הַטוֹב (עד כאן המדרש הנעלם). דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן: מָה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו - אַף אַתָּה הֱיֵה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךְ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא הָרֵי בְשָׂמִים, הַנִּקְרָא הַר ה', הַר הַתַּעֲנוּג, הָהָר הַטּוֹב. ע"כ מדרש הנעלם.

תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, הַהוּא יוֹמָא עֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה, וְאוֹתִיב לִימִינֵיהּ הוֹרְקְנוּס בְּרֵיהּ, והֲוָה מְגַלֵּי לֵיהּ עֲמִיקְתָּא וּמַסְתַּרְתָּא, וְהוּא לָא הֲוָה מְקַבֵּל בְּדַעְתֵּיהּ מִלַּיָּיא, דְּחֲשִׁיב כִּמְטוֹרָף בְּדַעְתֵּיהּ הֲוָה. כֵּיוָן דְּחָמָא דְּדַעְתָּא דְּאֲבוֹי מִתְיַשְּׁבָא עֲלוֹי, קַבִּיל מִנֵּיהּ מְאָה וּתְמַנִּין וְתִשְׁעָה רָזִין עִלָּאִין. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים.

כַּד מָטָא לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ דְּמִתְעָרְבֵי בְּמַיָא עִלָּאָה, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לְמֵימַר, אָמַר קוּם הָתָם בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַבָּא לָמָה. אָמַר לֵיהּ חָזִינָא דְּאוֹחִית חֲלָף מִן עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ זִיל וְאֵימָא לְאִמָּךְ דְּתִסְתַּלַּק תְּפִלָּאִי בְּאֲתַר עִלָּאָה, וּבָתַר דְּאֶסְתַּלֵּק מִן עָלְמָא וְאַיְתֵי הָכָא לְמֶחֱמֵי לְהוֹן לָא תִבְכֵּי דְּאִנּוּן קְרִיבִין עִלָּאִין וְלָא תַתָּאִין וְדַעְתָּא דְבַר נָשׁ לָא יָדַע בְּהוּ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ שֶׁמִּתְעָרְבִים בַּמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים, בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּפָסַק לוֹמַר. אָמַר, עֲמֹד שָׁם בְּנִי. אָמַר לוֹ, אַבָּא, לָמָּה? אָמַר לוֹ, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֲנִי מְמַהֵר לַחֲלֹף מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, לֵךְ וֶאֱמֹר לְאִמְּךְ שֶׁתַּעֲלֶה אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי לְמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאַחַר שֶׁאֶסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְאָבֹא לְכָאן כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָם. לֹא תִבְכּוּ, שֶׁהֵם קְרוֹבִים עֶלְיוֹנִים וְלֹא תַחְתּוֹנִים, וְדַעַת בְּנֵי אָדָם לֹא מַשִּׂיגָה אוֹתָם.

עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי, עָאלוּ חַכִּימֵי דָרָא לְמִבְקַּר לֵיהּ, אוֹלִיט לְהוּ עַל דְּלָא אָתוּ לְשַׁמָּשָׁא לֵיהּ דְּתָנִינָן גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד דְּאָתָא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לֵיהּ עֲקִיבָא עֲקִיבָא לָמָה לָא אָתֵית לְשַׁמָּשָׁא לִי (דהא אתא עתא לאצרפא). אָמַר לֵיהּ רַבִּי לָא הֲוָה לִי פְּנַאי. אַרְתַּח אָמַר אֶתְמְהָה עֲלָךְ אִי תָּמוּת מִיתַת עַצְּמְךָ. לַטְיֵיה דִּיהֵא קָשֶׁה מִכֻּלְהוֹן מִיתָתֵיהּ. עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי (שהרי באה העת להצרף)? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.

בָּכֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי אוֹלִיף לִי אוֹרַיְיתָא. אַפְתַּח פּוּמֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲתָא אֶשָׁא ואַסְחַר לְתַרְוִויהוֹן. אָמְרוּ חַכִּימַיָא שְׁמַע מִינָהּ דְּלֵית אֲנַן חַזְיָין וּכְדָאִין לְכָךְ, נָפְקוּ לְפִתְחָא דְבָרָא וְיָתִיבוּ תַּמָּן, הֲוָה מַה דְּהֲוָה וְאֲזַל אֶשָׁא. בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.

וְאוֹלִיף בְּבַהֶרֶת עַזָּה תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְאוֹלִיף לֵיהּ רי"ו טְעָמִים דִּפְסוּקֵי דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. והֲווּ עֵינוֹי דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַחֲתִין מַיָא. וְאִתְחַזַּר אֶשָׁא כְּקַדְמִיתָא. כַּד מָטָא לְהַאי פְּסוּקָא (שיר השירים ב׳:ה׳) סַמְכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל רַבִּי עֲקִיבָא וְאָרִים קָלֵיהּ בִּבְכִיָּיתָא וְגָעֵי וְלָא הֲוָה מְמַלֵּל מִדְחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת תַּמָּן. וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָּה לָצֵּאת שְׂמֵחָה וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. בְּשִׂמְחָה, לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵי זֶה מָקוֹם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל כְּדְקָא אֲמָרָן. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה לְגַבֵּי שְׁכִינָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָה לָצֵאת - שְׂמֵחָה, וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, בְּשִׂמְחָה לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵיזֶה מָקוֹם? מִפֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה - אֶל הַשְּׁכִינָה.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ו׳:ו׳) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וגו'. בְּיוֹם הַמִּיתָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה נְחְשַׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְּלוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. בּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (קהלת ו) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְגוֹ'. בְּיוֹם הַמִּיתָה, כָּל מַה שֶּׁחָיָה, נֶחְשָׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְלוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים) וְיִדְמֶה בְּעֵינֶיךָ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךָ בָּעוֹלָם הַזְּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵּל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים), וְיִדְמֶה בְעֵינֶיךְ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ח) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךְ, סֹב דְּמֵה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי וְגוֹ'.

דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָּם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. מַה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו אַף אַתָּה הֱיִה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצּוֹן בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא הָרֵי בְּשָׂמִים הַנִּקְרָא הַר יְיָ, הַר הַתַּעֲנוּג הָהָר הַטוֹב (עד כאן המדרש הנעלם). דָּבָר אַחֵר עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגוֹ' - אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן: מָה הַצְּבִי קַל בְּרַגְלָיו - אַף אַתָּה הֱיֵה קַל כַּצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךְ כְּדֵי שֶׁתִּנְחַל הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא הָרֵי בְשָׂמִים, הַנִּקְרָא הַר ה', הַר הַתַּעֲנוּג, הָהָר הַטּוֹב. ע"כ מדרש הנעלם.

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי"ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא: פֶּתַח הָאֹהֶל - סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי"ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא: פֶּתַח הָאֹהֶל - סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי"ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא: פֶּתַח הָאֹהֶל - סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי"ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא: פֶּתַח הָאֹהֶל - סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן אסתליק האי מיכאל אסתליק אלהים בהדי שדי, מִיכָאֵל שֵׁם הַיָּמִין שֶׁאוֹחֵז וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁסּוֹד הַשֵּׁם הַזֶּה שָׁם - מִיכָאֵל שָׁם. אִם הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל הַזֶּה - מִסְתַּלֵּק אֱלֹהִים עִם שַׁדַּי.

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

סתרי תורה הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין גוון חד חיזו דאתחזי לעינא מרחיק ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי בגין דאיהו מרחוק עד דנטיל עינא חיזו זעיר בקמיטו דיליה ועל דא כתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי, מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ נִרְאֵית בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים, גָּוֶן אֶחָד - מַרְאֶה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן מֵרָחוֹק, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּבֵּרוּר שֶׁרוֹאָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵרָחוֹק, עַד שֶׁנּוֹטֶלֶת הָעַיִן מַרְאֶה קָטָן בַּקִּמּוּץ שֶׁלָּהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי.

גוון תניין חיזו האי (נ"א דחד) עינא בסתימו דיליה דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו זעיר דנקיט ולא קיימא בברירו סתים עינא ופתח זעיר ונקיט ההוא חיזו וגוון דא (נ"א גוון ודא) אצטריך לפתרונא לקיימא על מה דנקיט עינא ועל דא כתיב (שם א) מה אתה רואה, גָּוֶן שֵׁנִי - מַרְאֶה שֶׁל הָעַיִן הַזֹּאת [נ"א: של אחד] בַּסֵּתֶר שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵין הַגָּוֶן הַזֶּה נִרְאֶה לָעַיִן, רַק בְּסֵתֶר קָטָן, שֶׁתּוֹפֵס וְלֹא עוֹמֵד בְּבֵרוּר, סוֹתֵם הָעַיִן וּפוֹתֵחַ מְעַט וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה. וְהַגָּוֶן הַזֶּה [נ"א: הגון וזה] צָרִיךְ לְפִתְרוֹן לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁלּוֹקַחַת הָעַיִן, וְעַל זֶה כָּתוּב (שם א) מָה אַתָּה רֹאֶה.

גוון תליתאה הוא זהר אספקלריאה דלא אתחזי ביה כלל בר בגלוגולא דעינא כד איהו סתים בסתימו ומגלגלין ליה בגלגולא ואתחזאי בהאי גלגולא אספקלריאה דנהרא ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא הַגָּוֶן הַשְּׁלִישִׁי הוּא זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה בוֹ כְּלָל, חוּץ מִגִּלְגּוּל הָעַיִן כַּאֲשֶׁר הוּא סָתוּם בִּסְתִימוּת וּמְגַלְגְּלִים לוֹ בְּגִלְגּוּל וְנִרְאֶה בַגִּלְגּוּל הַזֶּה אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה. וְלֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ הַגָּוֶן, רַק שֶׁרוֹאֶה זהַר מֵאִיר בְּסֵתֶר הָעַיִן,

ועל דא כתיב (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד יי' (שם לג) (נ"א ויד יי' היתה אלי) ויד יי' עלי חזקה וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט בר משה מהימנא עלאה דזכה לאסתכלא לעילא במה דלא אתחזי כלל, עליה כתיב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו': וְעַל זֶה כָּתוּב (יחזקאל לז) הָיְתָה עָלַי יַד ה', (שם לג) [ויד ה' היתה עלי] וְיַד ה' עָלַי חֲזָקָה. וְכֻלָּם מְפֹרָשִׁים מִנְּבִיאֵי הָאֱמֶת, פְּרָט לְמֹשֶׁה הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן שֶׁזָּכָה לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בְּמַה שֶּׁלֹּא נִרְאֶה כְּלָל. עָלָיו כָּתוּב (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ'.

וירא אליו אתחזי ואתגלי ליה שכינתא גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי מיכא"ל לסטר ימינא גבריא"ל לסטר שמאלא, רפא"ל לקמא, אוריא"ל לאחורא, ועל דא אתגליא עליה שכינתא בהני אלוני בוסמין (נ"א צולמין) דעלמא בגין לאחזאה קמייהו ברית (ד"א ל"ג קדמאה רשימו) קדישא דהוה בכל עלמא ברזא דמהימנותא, וַיֵּרָא אֵלָיו, נִרְאֲתָה וְנִתְגַּלְּתָה לִי הַשְּׁכִינָה תּוֹךְ אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּצִדּוֹ, מִיכָאֵ"ל לְצַד יָמִין, גַּבְרִיאֵ"ל לְצַד שְׂמֹאל, רְפָאֵ"ל לְפָנִים, אוֹרִיאֵ"ל לְאָחוֹר, וְעַל זֶה נִגְלְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה בָּאֲלוֹנִים [נ"א: צלמים] הַלָּלוּ שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם בְּרִית [ד"א רשם ראשון] הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.

והוא יושב פתח האהל, מאן דפתח האהל, דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא, כחום היום, דא רזא דאתדבק ביה אברהם תוקפא דסטרא דימינא דרגא דיליה, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מַה זֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל? זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, סוֹד הָאֱמוּנָה. כְּחֹם הַיּוֹם, זֶה הַסּוֹד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ אַבְרָהָם, הַחֹזֶק שֶׁל צַד הַיָּמִין, הַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ.

פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא, כחום היום דא צדי"ק דרגא דחבורא חדא דעאל ביה מאן דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא דהא אתעבר מערלה ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין דאינון רזא דמהימנותא: פֶּתַח הָאֹהֶל - סוֹד הַשַּׁעַר שֶׁל צֶדֶק פֶּתַח הָאֱמוּנָה, שֶׁאָז נִכְנַס בּוֹ אַבְרָהָם בְּאוֹתוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ. כְּחֹם הַיּוֹם - זֶהוּ צַדִּיק, הַדַּרְגָּה שֶׁל חִבּוּר אֶחָד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִי שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל מִן הָעָרְלָה וְנִכְנַס בַּקִּיּוּם שֶׁל שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סוֹד הָאֱמוּנָה.

והנה שלשה אנשים וגו', אלין תלת מלאכין שליחן דמתלבשן באוירא ונחתי להאי עלמא (ואתחזון) (לד ע"א) בחיזו דבר נש ותלת הוו כגוונא דלעילא בגין דקשת לא אתחזי אלא בגוונין תלתא חוור וסומק וירוק והכי הוא ודאי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְגוֹ' - אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁלוּחִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בָּאֲוִיר, וְיוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה [ונראים] בְּמַרְאֶה שֶׁל בֶּן אָדָם, וְהַשְּׁלֹשָׁה הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקֶּשֶׁת לֹא נִרְאֵית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים - לָבָן, אָדם וְיָרֹק, וְכָךְ הוּא בְּוַדַּאי.

ואלין אינון שלשה אנשים תלתא גוונין גוון חוור גוון סומק גוון ירוק, גוון חוור דא מיכאל בגין דאיהו סטרא דימינא, גוון סומק דא גבריאל סטרא דשמאלא, גוון ירוק דא רפאל והני אינון תלת גוונין דקשת דקשת לא אתחזי אלא עמהון ובג"כ וירא אליו גלוי שכינה בתלת גוונין אלין וּשְׁלשֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ שְׁלֹשָׁה גְוָנִים. גָּוֶן לָבָן, גָּוֶן אָדם, גָּוֶן יָרֹק (רחמים). הַגָּוֶן הַלָּבָן זֶה מִיכָאֵ"ל, שֶׁהוּא צַד הַיָּמִין. הַגָּוֶן הָאָדם זֶה גַּבְרִיאֵ"ל, הַצַּד שֶׁל הַשְּׂמֹאל. הַגָּוֶן הַיָּרֹק זֶה רְפָאֵ"ל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשֶׁת גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַקֶּשֶׁת נִרְאֵית אֶלָּא עִמָּהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיֵּרָא אֵלָיו, גִּלּוּי שְׁכִינָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ.

וכלהו אצטריכו חד לאסיא מן המילה ודא רפא"ל מאריה דאסוון, וחד לבשרא לשרה על ברא ודא איהו מיכאל בגין דאיהו אתמנא לימינא וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן מסטרא דימינא וְאֶת כֻּלָּם הִצְטָרְכוּ. אֶחָד לְרַפֵּא אֶת הַמִּילָה, וְזֶהוּ רְפָאֵל, בַּעַל הָרְפוּאוֹת. וְאֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה עַל הַבֵּן, וְזֶהוּ מִיכָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִתְמַנָּה לַיָּמִין, וְכָל הַטּוֹבוֹת וְהַבְּרָכוֹת שֶׁבְּיָדוֹ נִמְסְרוּ מִצַּד הַיָּמִין.

וחד להפכא לסדום ודא איהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא (דדיא) דשמאלא למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם, וְזֶהוּ גַבְרִיאֵל שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם מִצַּד (הדין) הַשְּׂמֹאל לָדוּן וְלַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא בַּעַל הַהֶרֶג שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

וכלהו עבדו שליחתהון וכל חד וחד כדקא חזי ליה, מלאך גבריא"ל בשליחותא לנשמתא קדישא ומלאך המות בשליחותיה לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק עד דחזי שכינתא וְכֻלָּם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ. וְהַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵ"ל בִּשְׁלִיחוּת לַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע. וְעִם כָּל זֶה הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא יוֹצֵאת עַד שֶׁרוֹאָה שְׁכִינָה.

כד חמא לון מתחברן כחדא כדין חמא שכינתא (כגוונא דא) בגוונא וסגיד דכתיב (בראשית ל״ג:ג׳) וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר (שם מז) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם מְחֻבָּרִים כְּאֶחָד, אָז רָאָה שְׁכִינָה [כמו זה] בִּגְוָנֶיהָ וְהִשְׁתַּחֲוָה, שֶׁכָּתוּב (בראשית לג) וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, כְּמוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם מז) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, לַשְּׁכִינָה.

ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ"י ולגבי צדיק אדו"ן דהא כדין אקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהרא בגוונהא דהא בגין (דא איהו כגוונא דא כדין) דא אשתלים לעילא וּלְגַבֵּי הַשְּׁכִינָה אָמַר בְּשֵׁם אדנ"י, וּלְגַבֵּי הַצַּדִּיק אָדוֹ"ן, שֶׁהֲרֵי אָז נִקְרָא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ כְּשֶׁמּוּאֶרֶת מִצַּדִּיק וּמוּאֶרֶת בִּגְוָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם [זהו כזה אז] זֶה נִשְׁלָם לְמַעְלָה.

מהכא דחיזו דלתתא משיך משיכו מלעילא דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא מאינון מקורין עלאין אדנ"י משכא מלעילא באלין תלת גוונין דאתלבש בהו ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא מִכָּאן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלְּמַטָּה מוֹשֵׁךְ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַגְּוָנִים הַלָּלוּ מוֹשְׁכִים הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה מֵאוֹתָם מְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. אדנ"י מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וּבָהֶם נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶׁנּוֹטֶלֶת מִלְמַעְלָה.

ובגין דאינון חבורא דילה וסמכין דילה בכלא אתמר שמא אדנ"י דהא שמא דא אתגלי ליה כליל ברזין עלאין אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא דלא הוה גזיר ועד דאתגזר לא בעא קודשא בריך הוא לאפקא מניה זרעא קדישא כיון דאתגזר מיד נפק מניה זרעא קדישא וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם חִבּוּר שֶׁלָּהּ וְתוֹמְכִים שֶׁלָּהּ בַּכֹּל, נֶאֱמַר שֵׁם אדנ"י, שֶׁהֲרֵי שֵׁם זֶה הִתְגַּלָּה לוֹ כָּלוּל בְּסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִתְגַּלָּה לוֹ בְּגִלּוּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן כְּשֶׁלֹּא הָיָה מָהוּל. וְעַד שֶׁנִּמּוֹל, לֹא רצָה הַקָּבָּ"ה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ קָדוֹשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, מִיָּד יָצָא מִמֶּנּוּ הַזֶּרַע הַקָּדוֹשׁ.

ובגין כך אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין, (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא, זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, וְלָכֵן הִתְגַּלְּתָה עָלָיו שְׁכִינָה בְּאוֹתָן דְּרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת. (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. זֹהַ"ר זוֹהֵר שֶׁזּוֹהֲרִים בִּדְלֵקוּת שֶׁל זֹהַר. זֹהַ"ר שֶׁמֵּאִיר שֶׁמַּדְלִיק וְנוֹצֵץ לְכַמָּה צְדָדִים.

זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זֹהַ"ר עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זהַ"ר נוֹצֵץ לְכָל עֵבֶר. זֹהַ"ר שׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. זֹהַ"ר שֶׁלֹּא פוֹסֵק לְעוֹלָמִים. זֹהַ"ר שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת.

זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין כלא ביה נפיק וטמיר סתים וגליא חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא נפקי ביממא טמיר בליליא אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זֹהַ"ר טָמִיר וְגָנוּז, הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל כָּל הַנִּיצוֹצִים וְכָל הַדְּרָגוֹת בּוֹ. יוֹצֵא וְטָמִיר. נִסְתָּר וְגָלוּי. נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה. [זה"ר] סֵפֶר זֶה מַעְיַן הַבְּאֵר, יוֹצֵא בַּיּוֹם, נִסְתָּר בַּלַּיְלָה, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹצִיא.

זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא כללא דאורייתא ודא איהו דאתחזי וכל גוונין סתימין ביה ואתקרי בשמא דאדנ"י תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי תלת גוונין לעילא מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא קדישא וגו' רזא דאין סוף ידוד אקרי זֹהַ"ר שֶׁזּוֹהֵר וּמֵאֵיר לַכֹּל, הַכְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁנִּרְאֶה, וְכָל הַגְּוָנִים נִסְתָּרִים בּוֹ וְנִקְרָא בַּשֵּׁם שֶׁל אדנ"י. שְׁלֹשָׁה גְוָנִים נִרְאִים לְמַטָּה מֵאֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁלְּמַעְלָה. מֵאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ [לגבי זהר] [אותם העליונים, זהר] שֶׁלֹּא נִרְאֶה, וְנוֹצֵץ בִּשְׁנֵים עָשָׂר נִצְנוּצִים וּזְהָרִים שֶׁנּוֹצְצִים מִמֶּנּוּ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר הֵם בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְגוֹ', הַסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף נִקְרָא יהו"ה.

כד אתחבר זהר תתאה אדני בזהר עלאה ידוד אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי קשוט ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאקדונקי חיזו טמירין (נ"א חיוון טמירין) דכתיב (יחזקאל א׳:ד׳) כעין החשמל מתוך האש, כַּאֲשֶׁר מִתְחַבֵּר זֹהַר תַּחְתּוֹן אדנ"י בְּזֹהַר עֶלְיוֹן יהו"ה, נַעֲשֶׂה שֵׁם נִסְתָּר שֶׁבּוֹ יוֹדְעִים נְבִיאֵי הָאֱמֶת וּמִסְתַּכְּלִים לְתוֹךְ הַ הַר הָעֶלְיוֹן, וְזֶה יְאֲהֹדוָנָהֵי, מַרְאוֹת טְמִירִים [חיות טמירות], שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון ואתוון בהו נטלין (מטלטלן) מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מנייהו אתפשטו אשתארו נקודין לאעלאה לון לא נטלין בר כד אינון נפקין מִשְׁנָה, עֶלְיוֹנִים גְּבוֹהִים טוֹבִים שֶׁל הַיָּמִין, תֵּשַׁע נְקֻדּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה יוֹצְאוֹת וְנֶחְלָקִים בָּאוֹתִיּוֹת, וְהָאוֹתִיּוֹת בָּהֶם נוֹסְעוֹת, [מטלטלים] מַסְעוֹתָיו דַּקִּיקִים בְּסוֹדוֹת. [היכל] חוֹלְקִים, אֵלּוּ תִּשְׁעַת הַשַּׁלִּיטִים עַל הָאוֹתִיּוֹת, הָאוֹתִיּוֹת הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ נְקוּדִים לְהַכְנִיסָם לָהֶם. לֹא נוֹסְעִים רַק כְּשֶׁאֵלֶּה יוֹצְאִים.

אלין אינון ברזא דאין סוף כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף כמה דאינון נטלי לון הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון גליין ואל גליין הני טמירין על מה דשריין אתוון הֵם בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כָּל הָאוֹתִיּוֹת [נוסעות] מֻסָּעוֹת בַּסּוֹד שֶׁל אֵין סוֹף. כְּמוֹ שֶׁהֵם נוֹשְׂאִים אוֹתָם, כָּךְ הֵם נוֹסְעִים. אֵלּוּ הַנִּסְתָּרִים אוֹתִיּוֹת גְּלוּיוֹת וְלֹא גְלוּיוֹת. אֵלּוּ טְמִירִים עַל מַה שֶּׁשּׁוֹרוֹת הָאוֹתִיּוֹת.

תשע שמהן גליפן בעשר ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א אדי"ד אשר אדי"ד ידו"ד א"ל אלדי"ם ידו"ד צבאו"ת אדו"ן שד"י ומן דא שמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות ורזא דשמא מנצפך הרי כ"ז אותיות ודא הוא רזא ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד אחד, יהוה אלהינו ידו"ד הרי י"ד אותיות, אח"ד רזא י"ג אתוון ומנהון יתפשטו רמ"ח אברים שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות ומניה יתפשט רזא דחמשין שערי בינה ומנהון יתפשטון ע"ב הרי רמ"ח אברהם עם יי' אלהיכם אמת, תִּשְׁעָה שֵׁמוֹת חֲקוּקוֹת עִם עֲשָׂרָה, וְהָרִאשׁוֹן אֶהְיֶה. [יו"ד ה"א] אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה, יהו"ה, אֵ"ל, אֱלֹהִי"ם, יהו"ה, צְבָאוֹת, אָדוֹ"ן, שַׁדַּ"י. [ומהשם הזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מתפשט כ"ב אותיות, וסוד השם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות, וזהו סוד יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, יהו"ה אלהינו יהו"ה הרי י"ד אותיות, אחד סוד י"ג אותיות, ומהם יתפשטו רמ"ח אברים, שם בן מ"ב ושם בן ע"ב מנצפ"ך חמשה גבורות, וממנו יתפשט הסוד של חמשים שערי בינה, ומהם יתפשטו ע"ב, הרי רמ"ח איברים עם יי' אלהיכם אמת].

אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון וכל הני שמהן אתגליפו רמ"ח אברים ועאלין בחד ארון הברית ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ודא (ד"א רזא) אתגלי השתא לאברהם (י"א ידו"ד צבאות ונ"א אל אדנ"י) אֵלֶּה הֵם עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּצִדֵּיהֶם, וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ נֶחְקְקוּ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וְנִכְנָסִים בַּאֲרוֹן הַבְּרִית הָאֶחָד, וּמִיהוּ? הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא אדנ"י. וְזֶה [ד"א סוד] הִתְגַּלָּה עַכְשָׁו לְאַבְרָהָם. [נ"א: יהו"ה צבאו"ת, ונ"א א"ל אדנ"י].

בקדמיתא שלשה אנשים ואגלימו בציורא דאוירא והוו אכלי אכלי ודאי דאשא דלהו אכל ושצי כלא ואעביד נחת רוח לאברהם אינון אשא ודאי וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וההוא מיכלא אשא מלהטא ואכלא ליה ואברהם מקבל נחת רוח מהאי, בַּהַתְחָלָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְהִתְגַּלְּמוּ בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְהָיוּ אוֹכְלִים, אוֹכְלִים וַדַּאי, שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלָּהֶם אוֹכֶלֶת וּמְכַלָּה הַכֹּל וְעוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְאַבְרָהָם. הֵם אֵשׁ וַדַּאי, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ מִתְכַּסָּה בְּצִיּוּר שֶׁל אֲוִיר וְלֹא נִרְאֵית. וְאוֹתוֹ מַאֲכָל אֵשׁ לוֹהֶטֶת וְאוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְאַבְרָהָם מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מזֶּה.

כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלהים מעל אברהם מיד מסתלק בהדיה מיכאל דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו' שלשה כתיב בקדמיתא והשתא תרין אלא מיכאל דאיהו ימינא אסתליק (קו ב) בהדי שכינתא, כֵּיון שֶׁהִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מַה כָּתוּב? וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִיָּד מִסְתַּלֵּק עִמּוֹ מִיכָאֵל, שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה כָּתוּב בַּהַתְחָלָה, וְעַכְשָׁו שְׁנַיִם. אֶלָּא מִיכָאֵל שֶׁהוּא יָמִין הִסְתַּלֵּק עִם הַשְּׁכִינָה.

מלאך דאתחזי למנוח נחת ואיגלים (ליה) באוירא ואתחזי ליה ודא איהו אוריאל מה דלא נחת באלין דאברהם נחת הכא בלחודוי לבשרא למנוח דאתי מדן הַמַּלְאָךָ שֶׁנִּרְאָה לְמָנוֹחַ יָרַד וְהִתְגַּלֵּם [לו] בָּאֲוִיר וְנִרְאָה לוֹ, וְזֶהוּ אוֹרִיאֵל. מַה שֶּׁלֹּא יָרַד עִם אֵלּוּ לְאַבְרָהָם - יָרַד כָּאן לְבַדּוֹ לְבַשֵּׂר לְמָנוֹחַ שֶׁבָּא מִדָּן.

ובגין דלא חשיב כאברהם לא כתיב דאכל דהא כתיב (שופטים י״ג:כ׳) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך יי' בלהב המזבח וגו' והכא ויעל אלהים מעל אברהם בגין דביה אסתליק מיכאל ואשתארו רפאל וגבריאל וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא חָשׁוּב כְּמוֹ אַבְרָהָם, לֹא כָתוּב שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שופטים יג) אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךְ. וְכָתוּב, וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. וְכָאן וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק מִיכָאֵל, וְנִשְׁאֲרוּ רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

ועלייהו כתיב שני המלאכים סדומה בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא לבתר אסתלק חד ואשתכח גבריאל בלחודיה בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט ואיהו אוף הכי זכה בהו ועל דא אתו לגביה: וַעָלֵיהֶם כָּתוּב שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדמָה. בָּעֶרֶב - בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁגַּבְרִיאֵל לְבַדּוֹ. בִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצַּל לוֹט, וְהוּא אַף כָּךְ זָכָה בָהֶם, וְעַל זֶה בָּאוּ אֵלָיו. (ע"כ ס"ת).

רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא חָמָאן עַל מָה קָיְימֵי בְּעָלְמָא, וְיוֹמִין אָזְלִין וְסָלְקִין וְקָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין דִּבְנֵי נָשָׁא קָיְימֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא כֻּלְהוּ אִתְבְּרִיאוּ וְכֻלְהוּ קָיְימֵי לְעֵילָא, וּמְנָלָן דְּאִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) יָמִים יוּצָרוּ. R. Abba opened a discourse with the verse: Who shalt ascend into the mountain of the Lord? And who shall stand in his holy place? (Ps. 24, 3). ‘Mankind’, he said, ‘little realise on what it is that they are standing whilst in this world’ For the days as they pass ascend and range themselves before the Almighty-namely, all the days of men’s existence in this world. For all these have been created, and they all present themselves on high. That they have been created we know from the words of Scripture, “The days were fashioned” (Ps. 139, 16).

וְכַד מָטָאן יוֹמִין לְאִסְתַּלָּקָא מֵהַאי עָלְמָא. כֻּלְהוּ קְרֵיבִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ב׳:א׳) וַיִּקְרֵבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (בראשית מ״ז:כ״ט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. And when the time comes for the days to depart from this world, they all approach the Most High King, as it is written, “And the days of David drew nigh that he should die” (I Kings 2, 1), and again, “And the days of Israel drew nigh that he should die” (Gen. 47, 29).

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁגַּח וְלָא אִסְתַּכַּל עַל מַה קָאִים, אֶלָּא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָשִׁיב כְּאִלּוּ הוּא אָזִיל בְּרֵקַנְיָיא, דְּהָא כַּד נִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עָלְמָא לָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא סָלְקִין לָהּ. דְּהָא אוֹרְחָא לְסַלְקָא לְעֵילָא לְאֲתַר דִּנְהִירוּ דְּנִשְׁמָתִין עִלָּאִין נָהֲרִין, לָא אִתְיְהִיב לְכֻלְהוֹן נִשְׁמָתִין, דְּהָא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִתְמַשְׁכַת לְבָתַר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. Man, however, whilst in this world, considers not and reflects not what it is he is standing on, and each day as it passes he regards as though it has vanished into nothingness. When the soul departs this world she knows not by what path she will be made to travel; for it is not granted to all souls to ascend by the way that leads to the realm of radiance where the choicest souls shine forth. For it is the path taken by man in this world that determines the path of the soul on her departure.

תָּא חֲזֵי, אִי בַּר נָשׁ אִתְמְשִׁיךְ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתִיאוּבְתָּא דִּילֵיהּ אֲבַתְרִיהּ בְּהַאי עָלְמָא, לְבָתַר כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ אִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרִיהּ וְיָהֲבִין לֵיהּ אוֹרַח לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא, בָּתַר הַהוּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ בִּרְעוּתָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא. Thus, if a man is drawn towards the Holy One, and is filled with longing towards Him in this world, the soul in departing from him is carried upward towards the higher realms by the impetus given her each day in this world.’

אָמַר רַבִּי אַבָא יוֹמָא חַד אִעַרְעָנָא בְּחַד מָתָא מֵאִנּוּן דְּהֲווּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵהַהִיא חָכְמְתָא דְּהֲווּ יָדְעִין מִיּוֹמֵי קַדְמָאֵי וְהֲווּ אַשְׁכְּחָן סִפְרִין דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, וּקְרִיבוּ לִי חַד סִפְרָא. R. Abba continued: ‘I once found myself in a town inhabited by descendants of the “children of the East”, and they imparted to me some of the Wisdom of antiquity with which they were acquainted. They also possessed some books of their Wisdom, and they showed me one

וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דִּרְעוּתָא דְּבַּר נָשׁ אִיכַוֵּון בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מִלְּעֵילָא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רְעוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, אִי רְעוּתֵיהּ אִיכַוִּין בְּמִלָּה עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְהַהִיא מִלָה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. in which it was written that, according to the goal which a man sets himself in this world, so does he draw to himself a spirit from on high. If he strives to attain some holy and lofty object, he draws that object from on high to himself below.

וְאִי רְעוּתֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִיכַוֵּין בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ לְהַהִיא מִלָּה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ אָמְרִי דְּעִקָּרָא דְּמִלְּתָא תַּלְיָיא בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא וּבִרְעוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא, וּבְדָא אִתְמְשַׁךְ מִלְּעֵילָא לְתַתָּא הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ. But if his desire is to cleave to the other side, and he makes this his whole intent, then he draws to himself from above the other influence. They said, further, that all depends on the kind of speech, action, and intention to which a man habituates himself, for he draws to himself here below from on high that side to which he habitually cleaves.

כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה. The same principle applies to him who seeks to be attached to the sacred spirit on high. For it is by his acts, by his words, and by his fervency and devotion that he can draw to himself that spirit from on high.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא. They further said that if a man follows a certain direction in this world, he will be led further in the same direction when he departs this world; as that to which he attaches himself in this world, so is that to which he will find himself attached in the other world: if holy, holy, and if defiled, defiled.

אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. If he cleaves to holiness he will on high be drawn to that side and be made a servant to minister before the Holy One among the angels, and will stand among those holy beings who are referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7).

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא (כט א) כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא. Similarly if he clings here to uncleanness, he will be drawn there towards that side and be made one of the unclean company and be attached to them. These are called “pests of mankind”, and when a man leaves this world they take him up and cast him into Gehinnom, in that region where judgement is meted out to those who have sullied themselves and soiled their spirits. After that he is made a companion of the unclean spirits and becomes a “pest of mankind” like one of them.

אֲמִינָא לוֹן בָּנַי קְרִיבָא דָא לְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִית לְכוּ אִתְרַחֲקָא (מגו) מֵאִנּוּן סִפְרִין (אלין) בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לִבַּיְיכוּ לְאִלֵּין פּוּלְחָנִין וּלְכָל אִנּוּן סִטְרִין דְּקָאֲמַר הָכָא דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם (לא) תִּסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. I then said to them: My children, all this is similar to what we learn in our Torah, nevertheless you should keep away from these books so that your hearts should not be led astray after those idolatrous services and after those “sides” mentioned here. Be on your guard lest, God forbid, you be led astray from the worship of the Holy One, since all these books mislead mankind.

דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ו׳) וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין. For the ancient children of the East were possessed of a wisdom which they inherited from Abraham, who transmitted it to the sons of the concubines, as it is written, “But unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts, and he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the country of the children of the East” (Gen. 25, 6). In course of time they followed the track of that wisdom into many (wrong) directions.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, (ישעיה מא) וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו'. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב, (דברים י) וּבוֹ תִדְבָּק. Not so with the seed of Isaac, with the portion of Jacob. For it is written, “And Abraham gave all that he had unto Isaac” (Ibid. 5), this being the holy heritage of faith to which Abraham clave, and from the sphere of which issued Jacob, of whom it is written, “And, behold, the Lord stood beside him” (Gen. 28, 13), and also, “And thou, Israel, my servant, etc.” (Is. 41, 8). Hence it behoves a man to follow the Holy One and to cleave to Him continually, as it is written, “and to him shalt thou cleave” (Deut. 10, 20).

תָּא חֲזֵי, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וּלְבָתַר אַהֲדַר וּפֵירַשׁ נְקִי כַפַּיִם. דְּלָא עֲבִיד בִּידוֹי טוּפְסָא וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהוּ בְּמָּה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְתוּ דְּלָא אִסְתָּאַב בְּהוּ וְלָא סָאִיב בְּהוּ לְגוּפָא כְּאִנּוּן דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּיָדִין לְאִסְתָּאֲבָא, וְדָא הוּא נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, כְּגַוְונָא דָא דְּלָא אַמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, אֶלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא בָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It is written, “Who shall ascend into the mountain of the Lord?” and the answer is given, “He that hath clean hands and a pure heart” (Ps. 24, 3-4), that is, he that has not made with his hands vain shapes nor grasped with them wrongful objects, nor has he defiled himself through them like those who defile their bodies wilfully. “And pure of heart”: that is, he that averts his heart and mind from the “other side” and directs them towards the service of the Holy One.

אֲשֶׁר לא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ כְּתִיב נַפְשִׁי קְרִי, וְהָא אוּקְמוּהָ נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד סִטְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. נַפְשׁוֹ דָּא נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד יִפּוּק מֵהַאי עָלְמָא. וְנַפְשֵׁיהּ יִסְתַּלַּק בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרִין עַל מַה דְּיִתְקַיַּים בְּהוּ לְמֵיהַךְ בֵּין כָּל אִנּוּן קַדִּישִׁין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וּבְגִין דְּלָא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וְגו'. It says further: “Who hath not lifted up his soul unto falsehood… he shall receive a blessing from the Lord” (Ibid. 4-5); that is to say, when he leaves this world his soul ascends furnished with good works which will enable him to obtain entry among the holy celestial beings, in accordance with the verse, “I shall walk before the Lord in the lands of the living” (Ps. 116, 9), for since “he hath not lifted his soul unto falsehood, he shall receive a blessing from the Lord, etc.”’

רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא חָמָאן עַל מָה קָיְימֵי בְּעָלְמָא, וְיוֹמִין אָזְלִין וְסָלְקִין וְקָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין דִּבְנֵי נָשָׁא קָיְימֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא כֻּלְהוּ אִתְבְּרִיאוּ וְכֻלְהוּ קָיְימֵי לְעֵילָא, וּמְנָלָן דְּאִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) יָמִים יוּצָרוּ. R. Abba opened a discourse with the verse: Who shalt ascend into the mountain of the Lord? And who shall stand in his holy place? (Ps. 24, 3). ‘Mankind’, he said, ‘little realise on what it is that they are standing whilst in this world’ For the days as they pass ascend and range themselves before the Almighty-namely, all the days of men’s existence in this world. For all these have been created, and they all present themselves on high. That they have been created we know from the words of Scripture, “The days were fashioned” (Ps. 139, 16).

וְכַד מָטָאן יוֹמִין לְאִסְתַּלָּקָא מֵהַאי עָלְמָא. כֻּלְהוּ קְרֵיבִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ב׳:א׳) וַיִּקְרֵבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (בראשית מ״ז:כ״ט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. And when the time comes for the days to depart from this world, they all approach the Most High King, as it is written, “And the days of David drew nigh that he should die” (I Kings 2, 1), and again, “And the days of Israel drew nigh that he should die” (Gen. 47, 29).

כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה. The same principle applies to him who seeks to be attached to the sacred spirit on high. For it is by his acts, by his words, and by his fervency and devotion that he can draw to himself that spirit from on high.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא. They further said that if a man follows a certain direction in this world, he will be led further in the same direction when he departs this world; as that to which he attaches himself in this world, so is that to which he will find himself attached in the other world: if holy, holy, and if defiled, defiled.

אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. If he cleaves to holiness he will on high be drawn to that side and be made a servant to minister before the Holy One among the angels, and will stand among those holy beings who are referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7).

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא (כט א) כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא. Similarly if he clings here to uncleanness, he will be drawn there towards that side and be made one of the unclean company and be attached to them. These are called “pests of mankind”, and when a man leaves this world they take him up and cast him into Gehinnom, in that region where judgement is meted out to those who have sullied themselves and soiled their spirits. After that he is made a companion of the unclean spirits and becomes a “pest of mankind” like one of them.

אֲמִינָא לוֹן בָּנַי קְרִיבָא דָא לְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִית לְכוּ אִתְרַחֲקָא (מגו) מֵאִנּוּן סִפְרִין (אלין) בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לִבַּיְיכוּ לְאִלֵּין פּוּלְחָנִין וּלְכָל אִנּוּן סִטְרִין דְּקָאֲמַר הָכָא דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם (לא) תִּסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. I then said to them: My children, all this is similar to what we learn in our Torah, nevertheless you should keep away from these books so that your hearts should not be led astray after those idolatrous services and after those “sides” mentioned here. Be on your guard lest, God forbid, you be led astray from the worship of the Holy One, since all these books mislead mankind.

דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ו׳) וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין. For the ancient children of the East were possessed of a wisdom which they inherited from Abraham, who transmitted it to the sons of the concubines, as it is written, “But unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts, and he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the country of the children of the East” (Gen. 25, 6). In course of time they followed the track of that wisdom into many (wrong) directions.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, (ישעיה מא) וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו'. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב, (דברים י) וּבוֹ תִדְבָּק. Not so with the seed of Isaac, with the portion of Jacob. For it is written, “And Abraham gave all that he had unto Isaac” (Ibid. 5), this being the holy heritage of faith to which Abraham clave, and from the sphere of which issued Jacob, of whom it is written, “And, behold, the Lord stood beside him” (Gen. 28, 13), and also, “And thou, Israel, my servant, etc.” (Is. 41, 8). Hence it behoves a man to follow the Holy One and to cleave to Him continually, as it is written, “and to him shalt thou cleave” (Deut. 10, 20).

תָּא חֲזֵי, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וּלְבָתַר אַהֲדַר וּפֵירַשׁ נְקִי כַפַּיִם. דְּלָא עֲבִיד בִּידוֹי טוּפְסָא וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהוּ בְּמָּה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְתוּ דְּלָא אִסְתָּאַב בְּהוּ וְלָא סָאִיב בְּהוּ לְגוּפָא כְּאִנּוּן דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּיָדִין לְאִסְתָּאֲבָא, וְדָא הוּא נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, כְּגַוְונָא דָא דְּלָא אַמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, אֶלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא בָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It is written, “Who shall ascend into the mountain of the Lord?” and the answer is given, “He that hath clean hands and a pure heart” (Ps. 24, 3-4), that is, he that has not made with his hands vain shapes nor grasped with them wrongful objects, nor has he defiled himself through them like those who defile their bodies wilfully. “And pure of heart”: that is, he that averts his heart and mind from the “other side” and directs them towards the service of the Holy One.

אֲשֶׁר לא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ כְּתִיב נַפְשִׁי קְרִי, וְהָא אוּקְמוּהָ נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד סִטְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. נַפְשׁוֹ דָּא נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד יִפּוּק מֵהַאי עָלְמָא. וְנַפְשֵׁיהּ יִסְתַּלַּק בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרִין עַל מַה דְּיִתְקַיַּים בְּהוּ לְמֵיהַךְ בֵּין כָּל אִנּוּן קַדִּישִׁין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וּבְגִין דְּלָא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וְגו'. It says further: “Who hath not lifted up his soul unto falsehood… he shall receive a blessing from the Lord” (Ibid. 4-5); that is to say, when he leaves this world his soul ascends furnished with good works which will enable him to obtain entry among the holy celestial beings, in accordance with the verse, “I shall walk before the Lord in the lands of the living” (Ps. 116, 9), for since “he hath not lifted his soul unto falsehood, he shall receive a blessing from the Lord, etc.”’

רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא חָמָאן עַל מָה קָיְימֵי בְּעָלְמָא, וְיוֹמִין אָזְלִין וְסָלְקִין וְקָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין דִּבְנֵי נָשָׁא קָיְימֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא כֻּלְהוּ אִתְבְּרִיאוּ וְכֻלְהוּ קָיְימֵי לְעֵילָא, וּמְנָלָן דְּאִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) יָמִים יוּצָרוּ. R. Abba opened a discourse with the verse: Who shalt ascend into the mountain of the Lord? And who shall stand in his holy place? (Ps. 24, 3). ‘Mankind’, he said, ‘little realise on what it is that they are standing whilst in this world’ For the days as they pass ascend and range themselves before the Almighty-namely, all the days of men’s existence in this world. For all these have been created, and they all present themselves on high. That they have been created we know from the words of Scripture, “The days were fashioned” (Ps. 139, 16).

וְכַד מָטָאן יוֹמִין לְאִסְתַּלָּקָא מֵהַאי עָלְמָא. כֻּלְהוּ קְרֵיבִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ב׳:א׳) וַיִּקְרֵבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (בראשית מ״ז:כ״ט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. And when the time comes for the days to depart from this world, they all approach the Most High King, as it is written, “And the days of David drew nigh that he should die” (I Kings 2, 1), and again, “And the days of Israel drew nigh that he should die” (Gen. 47, 29).

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁגַּח וְלָא אִסְתַּכַּל עַל מַה קָאִים, אֶלָּא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָשִׁיב כְּאִלּוּ הוּא אָזִיל בְּרֵקַנְיָיא, דְּהָא כַּד נִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עָלְמָא לָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא סָלְקִין לָהּ. דְּהָא אוֹרְחָא לְסַלְקָא לְעֵילָא לְאֲתַר דִּנְהִירוּ דְּנִשְׁמָתִין עִלָּאִין נָהֲרִין, לָא אִתְיְהִיב לְכֻלְהוֹן נִשְׁמָתִין, דְּהָא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִתְמַשְׁכַת לְבָתַר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. Man, however, whilst in this world, considers not and reflects not what it is he is standing on, and each day as it passes he regards as though it has vanished into nothingness. When the soul departs this world she knows not by what path she will be made to travel; for it is not granted to all souls to ascend by the way that leads to the realm of radiance where the choicest souls shine forth. For it is the path taken by man in this world that determines the path of the soul on her departure.

תָּא חֲזֵי, אִי בַּר נָשׁ אִתְמְשִׁיךְ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתִיאוּבְתָּא דִּילֵיהּ אֲבַתְרִיהּ בְּהַאי עָלְמָא, לְבָתַר כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ אִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרִיהּ וְיָהֲבִין לֵיהּ אוֹרַח לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא, בָּתַר הַהוּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ בִּרְעוּתָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא. Thus, if a man is drawn towards the Holy One, and is filled with longing towards Him in this world, the soul in departing from him is carried upward towards the higher realms by the impetus given her each day in this world.’

אָמַר רַבִּי אַבָא יוֹמָא חַד אִעַרְעָנָא בְּחַד מָתָא מֵאִנּוּן דְּהֲווּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵהַהִיא חָכְמְתָא דְּהֲווּ יָדְעִין מִיּוֹמֵי קַדְמָאֵי וְהֲווּ אַשְׁכְּחָן סִפְרִין דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, וּקְרִיבוּ לִי חַד סִפְרָא. R. Abba continued: ‘I once found myself in a town inhabited by descendants of the “children of the East”, and they imparted to me some of the Wisdom of antiquity with which they were acquainted. They also possessed some books of their Wisdom, and they showed me one

וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דִּרְעוּתָא דְּבַּר נָשׁ אִיכַוֵּון בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מִלְּעֵילָא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רְעוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, אִי רְעוּתֵיהּ אִיכַוִּין בְּמִלָּה עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְהַהִיא מִלָה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. in which it was written that, according to the goal which a man sets himself in this world, so does he draw to himself a spirit from on high. If he strives to attain some holy and lofty object, he draws that object from on high to himself below.

וְאִי רְעוּתֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִיכַוֵּין בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ לְהַהִיא מִלָּה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ אָמְרִי דְּעִקָּרָא דְּמִלְּתָא תַּלְיָיא בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא וּבִרְעוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא, וּבְדָא אִתְמְשַׁךְ מִלְּעֵילָא לְתַתָּא הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ. But if his desire is to cleave to the other side, and he makes this his whole intent, then he draws to himself from above the other influence. They said, further, that all depends on the kind of speech, action, and intention to which a man habituates himself, for he draws to himself here below from on high that side to which he habitually cleaves.

וְאַשְׁכַּחְנָא בֵּיהּ כָּל אִנּוּן עוֹבָדִין וּפוּלְחָנִין דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי וּמִלִּין דְּאִצְטְרִיכוּ לוֹן וְהֵיאַךְ רְעוּתָא לְאִתְכַּוְּונָא בְּהוּ בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְגַבַּיְיהוּ. I found also in the same book the rites and ceremonies pertaining to the worship of the stars, with the requisite formulas and the directions for concentrating the thought upon them, so as to draw them near the worshipper.

כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה. The same principle applies to him who seeks to be attached to the sacred spirit on high. For it is by his acts, by his words, and by his fervency and devotion that he can draw to himself that spirit from on high.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא. They further said that if a man follows a certain direction in this world, he will be led further in the same direction when he departs this world; as that to which he attaches himself in this world, so is that to which he will find himself attached in the other world: if holy, holy, and if defiled, defiled.

אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. If he cleaves to holiness he will on high be drawn to that side and be made a servant to minister before the Holy One among the angels, and will stand among those holy beings who are referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7).

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא (כט א) כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא. Similarly if he clings here to uncleanness, he will be drawn there towards that side and be made one of the unclean company and be attached to them. These are called “pests of mankind”, and when a man leaves this world they take him up and cast him into Gehinnom, in that region where judgement is meted out to those who have sullied themselves and soiled their spirits. After that he is made a companion of the unclean spirits and becomes a “pest of mankind” like one of them.

דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ו׳) וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין. For the ancient children of the East were possessed of a wisdom which they inherited from Abraham, who transmitted it to the sons of the concubines, as it is written, “But unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts, and he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the country of the children of the East” (Gen. 25, 6). In course of time they followed the track of that wisdom into many (wrong) directions.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, (ישעיה מא) וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו'. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב, (דברים י) וּבוֹ תִדְבָּק. Not so with the seed of Isaac, with the portion of Jacob. For it is written, “And Abraham gave all that he had unto Isaac” (Ibid. 5), this being the holy heritage of faith to which Abraham clave, and from the sphere of which issued Jacob, of whom it is written, “And, behold, the Lord stood beside him” (Gen. 28, 13), and also, “And thou, Israel, my servant, etc.” (Is. 41, 8). Hence it behoves a man to follow the Holy One and to cleave to Him continually, as it is written, “and to him shalt thou cleave” (Deut. 10, 20).

תָּא חֲזֵי, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וּלְבָתַר אַהֲדַר וּפֵירַשׁ נְקִי כַפַּיִם. דְּלָא עֲבִיד בִּידוֹי טוּפְסָא וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהוּ בְּמָּה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְתוּ דְּלָא אִסְתָּאַב בְּהוּ וְלָא סָאִיב בְּהוּ לְגוּפָא כְּאִנּוּן דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּיָדִין לְאִסְתָּאֲבָא, וְדָא הוּא נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, כְּגַוְונָא דָא דְּלָא אַמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, אֶלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא בָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It is written, “Who shall ascend into the mountain of the Lord?” and the answer is given, “He that hath clean hands and a pure heart” (Ps. 24, 3-4), that is, he that has not made with his hands vain shapes nor grasped with them wrongful objects, nor has he defiled himself through them like those who defile their bodies wilfully. “And pure of heart”: that is, he that averts his heart and mind from the “other side” and directs them towards the service of the Holy One.

אֲשֶׁר לא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ כְּתִיב נַפְשִׁי קְרִי, וְהָא אוּקְמוּהָ נַפְשִׁי דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד סִטְרָא דִּמְהֵימְנוּתָא. נַפְשׁוֹ דָּא נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד יִפּוּק מֵהַאי עָלְמָא. וְנַפְשֵׁיהּ יִסְתַּלַּק בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרִין עַל מַה דְּיִתְקַיַּים בְּהוּ לְמֵיהַךְ בֵּין כָּל אִנּוּן קַדִּישִׁין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קט״ז:ט׳) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וּבְגִין דְּלָא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וְגו'. It says further: “Who hath not lifted up his soul unto falsehood… he shall receive a blessing from the Lord” (Ibid. 4-5); that is to say, when he leaves this world his soul ascends furnished with good works which will enable him to obtain entry among the holy celestial beings, in accordance with the verse, “I shall walk before the Lord in the lands of the living” (Ps. 116, 9), for since “he hath not lifted his soul unto falsehood, he shall receive a blessing from the Lord, etc.”’

רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא חָמָאן עַל מָה קָיְימֵי בְּעָלְמָא, וְיוֹמִין אָזְלִין וְסָלְקִין וְקָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין דִּבְנֵי נָשָׁא קָיְימֵי בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא כֻּלְהוּ אִתְבְּרִיאוּ וְכֻלְהוּ קָיְימֵי לְעֵילָא, וּמְנָלָן דְּאִתְבְּרִיאוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) יָמִים יוּצָרוּ. R. Abba opened a discourse with the verse: Who shalt ascend into the mountain of the Lord? And who shall stand in his holy place? (Ps. 24, 3). ‘Mankind’, he said, ‘little realise on what it is that they are standing whilst in this world’ For the days as they pass ascend and range themselves before the Almighty-namely, all the days of men’s existence in this world. For all these have been created, and they all present themselves on high. That they have been created we know from the words of Scripture, “The days were fashioned” (Ps. 139, 16).

וְכַד מָטָאן יוֹמִין לְאִסְתַּלָּקָא מֵהַאי עָלְמָא. כֻּלְהוּ קְרֵיבִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ב׳:א׳) וַיִּקְרֵבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (בראשית מ״ז:כ״ט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. And when the time comes for the days to depart from this world, they all approach the Most High King, as it is written, “And the days of David drew nigh that he should die” (I Kings 2, 1), and again, “And the days of Israel drew nigh that he should die” (Gen. 47, 29).

בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁגַּח וְלָא אִסְתַּכַּל עַל מַה קָאִים, אֶלָּא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָשִׁיב כְּאִלּוּ הוּא אָזִיל בְּרֵקַנְיָיא, דְּהָא כַּד נִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עָלְמָא לָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא סָלְקִין לָהּ. דְּהָא אוֹרְחָא לְסַלְקָא לְעֵילָא לְאֲתַר דִּנְהִירוּ דְּנִשְׁמָתִין עִלָּאִין נָהֲרִין, לָא אִתְיְהִיב לְכֻלְהוֹן נִשְׁמָתִין, דְּהָא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אִתְמַשְׁכַת לְבָתַר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. Man, however, whilst in this world, considers not and reflects not what it is he is standing on, and each day as it passes he regards as though it has vanished into nothingness. When the soul departs this world she knows not by what path she will be made to travel; for it is not granted to all souls to ascend by the way that leads to the realm of radiance where the choicest souls shine forth. For it is the path taken by man in this world that determines the path of the soul on her departure.

תָּא חֲזֵי, אִי בַּר נָשׁ אִתְמְשִׁיךְ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתִיאוּבְתָּא דִּילֵיהּ אֲבַתְרִיהּ בְּהַאי עָלְמָא, לְבָתַר כַּד נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ אִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרִיהּ וְיָהֲבִין לֵיהּ אוֹרַח לְאִסְתַּלָּקָא לְעֵילָא, בָּתַר הַהוּא מְשִׁיכוּ דְּאִתְמְשִׁיךְ בִּרְעוּתָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא. Thus, if a man is drawn towards the Holy One, and is filled with longing towards Him in this world, the soul in departing from him is carried upward towards the higher realms by the impetus given her each day in this world.’

אָמַר רַבִּי אַבָא יוֹמָא חַד אִעַרְעָנָא בְּחַד מָתָא מֵאִנּוּן דְּהֲווּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵהַהִיא חָכְמְתָא דְּהֲווּ יָדְעִין מִיּוֹמֵי קַדְמָאֵי וְהֲווּ אַשְׁכְּחָן סִפְרִין דְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, וּקְרִיבוּ לִי חַד סִפְרָא. R. Abba continued: ‘I once found myself in a town inhabited by descendants of the “children of the East”, and they imparted to me some of the Wisdom of antiquity with which they were acquainted. They also possessed some books of their Wisdom, and they showed me one

וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, דְּהָא כְּגַוְונָא דִּרְעוּתָא דְּבַּר נָשׁ אִיכַוֵּון בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מִלְּעֵילָא כְּגַוְונָא דְּהַהוּא רְעוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, אִי רְעוּתֵיהּ אִיכַוִּין בְּמִלָּה עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ לְהַהִיא מִלָה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. in which it was written that, according to the goal which a man sets himself in this world, so does he draw to himself a spirit from on high. If he strives to attain some holy and lofty object, he draws that object from on high to himself below.

וְאִי רְעוּתֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִיכַוֵּין בֵּיהּ, אִיהוּ אַמְשִׁיךְ לְהַהִיא מִלָּה מִלְּעֵילָא לְתַתָּא לְגַבֵּיהּ. וְהֲווּ אָמְרִי דְּעִקָּרָא דְּמִלְּתָא תַּלְיָיא בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא וּבִרְעוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא, וּבְדָא אִתְמְשַׁךְ מִלְּעֵילָא לְתַתָּא הַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ. But if his desire is to cleave to the other side, and he makes this his whole intent, then he draws to himself from above the other influence. They said, further, that all depends on the kind of speech, action, and intention to which a man habituates himself, for he draws to himself here below from on high that side to which he habitually cleaves.

וְאַשְׁכַּחְנָא בֵּיהּ כָּל אִנּוּן עוֹבָדִין וּפוּלְחָנִין דְּכֹכְבַיָא וּמַזָּלֵי וּמִלִּין דְּאִצְטְרִיכוּ לוֹן וְהֵיאַךְ רְעוּתָא לְאִתְכַּוְּונָא בְּהוּ בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְגַבַּיְיהוּ. I found also in the same book the rites and ceremonies pertaining to the worship of the stars, with the requisite formulas and the directions for concentrating the thought upon them, so as to draw them near the worshipper.

כְּגַוְונָא דָא מַאן דְּבָעֵי לְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּהָא בְּעוֹבָדָא וּבְמִלִּין וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא לְכַוְּונָא בְּהַהִיא מִלָּה תַּלְיָיא מִלְּתָא לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ מֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא מִלָּה. The same principle applies to him who seeks to be attached to the sacred spirit on high. For it is by his acts, by his words, and by his fervency and devotion that he can draw to himself that spirit from on high.

וְהֲווּ אָמְרֵי כַּמָּה דְּבַר נָשׁ אִתְמְשַׁךְ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נָמֵי מָשְׁכִין לֵיהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא. וּבְמָּה דְאִתְדָּבַּק בְּהַאי עָלְמָא וְאִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרֵיהּ הָכִי אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא עָלְמָא, אִי בְּקוּדְשָׁא, בְּקוּדְשָׁא. וְאִי בִּמְסָאֲבָא, בִּמְסָאֲבָא. They further said that if a man follows a certain direction in this world, he will be led further in the same direction when he departs this world; as that to which he attaches himself in this world, so is that to which he will find himself attached in the other world: if holy, holy, and if defiled, defiled.

אִי בְּקוּדְשָׁא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ לְעֵילָא, וְאִתְעֲבִיד מְמַנָּא שַׁמָּשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין אִנּוּן שְׁאָר מַלְאָכִין. כְּמָה דְּהָכִי אִתְדָּבַּק לְעֵילָא וְקָאִים בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. If he cleaves to holiness he will on high be drawn to that side and be made a servant to minister before the Holy One among the angels, and will stand among those holy beings who are referred to in the words, “then I will give thee free access among these that stand by” (Zech. 3, 7).

הָכִי נָמֵי כְּגַוְונָא דָא. אִי בִּמְסָאֳבָא, מָשְׁכִין לֵיהּ לְגַבֵּי הַהוּא סְטַר וְאִתְעֲבִיד כְּחַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְדַּבְּקַא בְּהוּ וְאִנּוּן אִקְרוּן נִזְקֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא נָטְלִין לֵיהּ וְשָׁאֲבִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם בְּהַהוּא אֲתַר דְּדַיְינֵי לוֹן לִבְנֵי מְסָאֳבָא דְּסָאִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ וְרוּחַיְיהוּ, וּלְבָתַר אִתְדָּבַּק בְּהוּ. וְאִיהוּ נִזְקָא (כט א) כְּחַד מֵאִנּוּן נִזְקֵי דְעָלְמָא. Similarly if he clings here to uncleanness, he will be drawn there towards that side and be made one of the unclean company and be attached to them. These are called “pests of mankind”, and when a man leaves this world they take him up and cast him into Gehinnom, in that region where judgement is meted out to those who have sullied themselves and soiled their spirits. After that he is made a companion of the unclean spirits and becomes a “pest of mankind” like one of them.

אֲמִינָא לוֹן בָּנַי קְרִיבָא דָא לְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִית לְכוּ אִתְרַחֲקָא (מגו) מֵאִנּוּן סִפְרִין (אלין) בְּגִין דְּלָא יִסְטֵי לִבַּיְיכוּ לְאִלֵּין פּוּלְחָנִין וּלְכָל אִנּוּן סִטְרִין דְּקָאֲמַר הָכָא דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם (לא) תִּסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. I then said to them: My children, all this is similar to what we learn in our Torah, nevertheless you should keep away from these books so that your hearts should not be led astray after those idolatrous services and after those “sides” mentioned here. Be on your guard lest, God forbid, you be led astray from the worship of the Holy One, since all these books mislead mankind.

דְּהָא כָּל סְפָרִים אִלֵּין אַטְעַיָּין לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דִּבְנֵי קֶדֶם חַכִּימִין הֲווּ, וִירוּתָא דְּחָכְמְתָא דָא יָרְתוּ מֵאַבְרָהָם דְּיָהַב לִבְנֵי פִּלַּגְּשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ו׳) וְלִבְנֵי הַפִּלַּגְּשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּלְבָתַר אִתְמַשְׁכוּ בְּהַהִיא חָכְמָה לְכַמָּה סִטְרִין. For the ancient children of the East were possessed of a wisdom which they inherited from Abraham, who transmitted it to the sons of the concubines, as it is written, “But unto the sons of the concubines that Abraham had, Abraham gave gifts, and he sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, unto the country of the children of the East” (Gen. 25, 6). In course of time they followed the track of that wisdom into many (wrong) directions.

אֲבָל זַרְעָא דְּיִצְחָק חוּלָקָא דְיַעֲקֹב לָאו הָכִי, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, דָּא חוּלָקָא קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבְרָהָם, וְנָפַק מֵהַהוּא עַדְבָא וּמֵהַהוּא סִטְרָא, יַעֲקֹב מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵה יְיָ נִצָּב עָלָיו. וּכְתִיב, (ישעיה מא) וְאַתָּה יַעֲקֹב עַבְדִּי וְגו'. בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְאִתְמַשְׁכָא בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ תָּדִיר דִּכְתִיב, (דברים י) וּבוֹ תִדְבָּק. Not so with the seed of Isaac, with the portion of Jacob. For it is written, “And Abraham gave all that he had unto Isaac” (Ibid. 5), this being the holy heritage of faith to which Abraham clave, and from the sphere of which issued Jacob, of whom it is written, “And, behold, the Lord stood beside him” (Gen. 28, 13), and also, “And thou, Israel, my servant, etc.” (Is. 41, 8). Hence it behoves a man to follow the Holy One and to cleave to Him continually, as it is written, “and to him shalt thou cleave” (Deut. 10, 20).

תָּא חֲזֵי, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וּלְבָתַר אַהֲדַר וּפֵירַשׁ נְקִי כַפַּיִם. דְּלָא עֲבִיד בִּידוֹי טוּפְסָא וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהוּ בְּמָּה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְתוּ דְּלָא אִסְתָּאַב בְּהוּ וְלָא סָאִיב בְּהוּ לְגוּפָא כְּאִנּוּן דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְיהוּ בְּיָדִין לְאִסְתָּאֲבָא, וְדָא הוּא נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, כְּגַוְונָא דָא דְּלָא אַמְשִׁיךְ רְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, אֶלָּא לְאִתְמַשְּׁכָא בָּתַר פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It is written, “Who shall ascend into the mountain of the Lord?” and the answer is given, “He that hath clean hands and a pure heart” (Ps. 24, 3-4), that is, he that has not made with his hands vain shapes nor grasped with them wrongful objects, nor has he defiled himself through them like those who defile their bodies wilfully. “And pure of heart”: that is, he that averts his heart and mind from the “other side” and directs them towards the service of the Holy One.

תָּא חֲזֵי, בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה יָתִיב וְכָאִיב, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לְגַבֵּיהּ תְּלַת מַלְאָכִין בְּאִתְגַּלְּיָא לְאַקְדָמָא לֵיהּ שְׁלָם. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחֱמֵי מַלְאָכִין וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגו'. When Abraham was still suffering from the effects of the circumcision, the Holy One sent him three angels, in visible shape, to enquire of his well-being. You may, perhaps, wonder how angels can ever be visible, since it is written, “Who makes his angels spirits” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא ודַּאי חָמָא לוֹן, דְּנַחֲתֵי לְאַרְעָא כְּגַוְונָא דִבְנֵי נָשָׁא, וְלָא יִקְשֶׁה לָךְ הַאי, דְּהָא וַדַּאי אִנּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתְלַבְּשִׁין (קמד א) בַּאֲוִירֵי וּבִיסוֹדֵי דְּגוּלְמִין, וְאִתְחֲזוּ לִבְנֵי נָשָׁא מַמָּשׁ כְּחֵיזוּ דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן. Abraham, however, assuredly did see them, as they descended to earth in the form of men. And, indeed, whenever the celestial spirits descend to earth, they clothe themselves in corporeal elements and appear to men in human shape.

וְתָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם חָמָא לוֹן כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה כָּאִיב מִמִּילָה נָפַק וְרָהַט אֲבַּתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּלָא לְמִגְרַע (מה) דְּהֲוָה עֲבִיד מִקַּדְמַת דְּנָא. Now Abraham, although he was in great pain from his wound, ran forward to meet them so as not to be remiss in his wonted hospitality.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי כְּחֵיזוּ דְּמַלְאָכִין חָמָא לוֹן, מִמַּה דִּכְתִיב וַיֹּאמַר אֲדֹנָי בְּאל"ף דל"ת, שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָא, וְאִלֵּין הֲווּ סְמִיכִין דִּילָהּ וְכֻּרְסְיָיא לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּאִנּוּן גְּוָונִין (צא א) תְּלַת דִּתְחוֹתָא. R. Simeon said: ‘Assuredly he saw them in their angelic forms, since it is written, AND HE SAID, ADONAI (my Lord), which shows that the Shekinah (one appellative of which is Adonai) had come with them, and that the angels accompanied her as her throne and pillars, because they are the three colours below her,

וְחָמָא הַשְׁתָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר מַה דְּלָא הֲוָה חָמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא עַד לָא אִתְגְּזַר, בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה יָדַע אֶלָּא דְּאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר יָדַע דְּאִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְאָתוּ בִּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרוּ לֵיהּ אַיֵּ"ה שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וּבִשְׂרוּ לֵיהּ בְּשׂוֹרַת יִצְחָק. and Abraham, now that he was circumcised, saw what he could not see before.’ At first he took them for men, but afterwards he became aware that they were holy angels who had been sent on a mission to him. This was when they asked him, WHERE IS SARAH THY WIFE? and announced to him the coming birth of Isaac.

אֵלָיו אַתְוָון נְקוּדוֹת אַיּ"וֹ, וְסִימָן אַיּ"וֹ, רֶמֶז לְמַה דִּלְעֵילָא, רֶמֶז לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. כְּתִיב הָכָא הִנֵּה בָאֹהֶל וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן וְגו'. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּנָקוּד אי"ו אַמַּאי כְּתִיב לְבָתַר אַיֵּה, אֶלָּא בְּגִין דְּחִבּוּרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. כְּדֵין אָמַר וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. תַּמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא וְתַמָּן אִשְׁתַּכַּח (ויאמר הנה באהל). אַיֵּה וְגו', וְכִי לָא הֲווּ יָדְעֵי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּשָׂרָה הִנֵּה בָאֹהֶל, אַמַּאי כְּתִיב אַיֵּה. אֶלָּא לָא יָדְעֵי בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא מַה דְּאִתְמָסַר לְהוּ לְמִנְדַע. AND THEY SAID TO HIM: in the word elau (to him) there are dots over the letters aleph, yod, and vau, which spell out the word ayo (where is he?). This is a reference to the Holy One who is above. Again, the word thus formed ayo is followed by the word ayeh (where?), which is a feminine form of the same, to emphasise the bond of union between the male and the female, which is the secret of true faith. Where is that bond of union complete? The answer is, BEHOLD IN THE TENT: there it is found, and there is the all-in-all union. WHERE IS SARAH THY WIFE? Did not the celestial angels know that she was in the tent? The fact is that angels do not know of happenings in this world save what is necessary for their mission.

תָּא חֲזֵי (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי יְיָ. וְכִי כַּמָּה שְׁלִיחִין וּמַלְאָכִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי בֵּין טִפָּה דְּבוּכְרָא לְהַהוּא דְּלָא בּוּכְרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. This is borne out by the text, “For I will pass through the land of Egypt… I am the Lord” (Ex. 12, 12), which indicates that although the Holy One had many messengers and angels to perform His work, yet they would not have been able to distinguish between the germ of the first-born and of the later born-only the Almighty Himself could do this.

כְּגַוְונָא דָּא (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. וְאַמַּאי צְרִיכִין. אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי, אֶלָא מַה דְּאִתְמָסַר לוֹן לְמִנְדַע (ידעי), כְּגוֹן כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל עָלְמָא. וּמַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר כָּרוֹזָא בְּכֻלְהוּ רְקִיעִין בְּהַהִיא מִלָּה דְּזַמִּין לְאַיְתָאָה עַל עָלְמָא. Another example is the verse, “and set a mark upon the foreheads of the men etc.” (Ezek. 9, 4), which proves that the angels require a mark, as otherwise they only know what is specially communicated to them, as, for instance, the sufferings which the Holy One is about to bring upon the world as a whole and which He proclaims throughout the seven heavens.

כְּגַוְונָא דָא בְּשַׁעֲתָא דִּמְחַבְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְכַּסְיָא בְּבֵיתֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּשׁוּקָא בְּגִין דְּלָא יִתְחַבֵּל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מִנַּיְיהוּ (דיכיל לאסתתרא, אין, אבל מקמי קודשא בהך הוא לא (ס"א יכיל)) בָּעֵי לְאִסְתַּתְּרָא. מַה כְּתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. Thus when the destroying angel is at large in the world, a man should take shelter in his house, remain under cover and not show himself in the open, so that no hurt may befall him, as the Israelites were bidden in Egypt, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22). From the angels one can hide oneself, but not from God, of whom it is written, “Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord” (Jer. 23, 24).

אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, דְּלָא בָעוּ לוֹמַר קַמָּהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הִנֵּה בָאֹהֶל מִיָּד וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כְּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגו'. תָּא חֲזֵי, אוֹרַח אַרְעָא, דְּעַד לָא אַזְמִין אַבְרָהָם קַמַּיְיהוּ לְמֵיכַל לָא אָמְרוּ לֵיהּ מִידֵּי, בְּגִין דְּלָא יִתְחֲזֵי דִּבְגִין הַהִיא בְּשׂוֹרָה קָא אַזְמִין לְהוּ לְמֵיכַל, בָּתַר דִּכְתִיב וַיּאכֵלוּ כְּדֵין אָמְרוּ לֵיהּ הַהִיא בְּשׂוֹרָה. The angel asked: “Where is Sarah thy wife?” for the reason that he did not want to deliver the message in her presence; but as soon as Abraham said, “Behold, she is in the tent”, he said: I WILL CERTAINLY RETURN UNTO THEE WHEN THE SEASON COMETH ROUND, AND, LO, SARAH THY WIFE SHALL HAVE A SON. Note the delicacy of the angels in not announcing anything to Abraham before he invited them to eat, so as not to make it appear that the invitation was a repayment for their good tidings. We thus read first, “and they did eat”, and then, and they said unto him.

וַיֹּאכֵלוּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְכִי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אָכְלֵי, אֶלָּא בְּגִין יְקָרָא דְּאַבְרָהָם אִתְחֲזֵי הָכִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיֹּאכֵלוּ וַדַּאי, בְּגִין דְּאִנּוּן (קד א) אֶשָׁא דְּאָכִיל אֶשָׁא וְלָא אִתְחֲזֵי, וְכָל מַה דְּיָהַב לוֹן אַבְרָהָם אָכְלֵי בְּגִין דְּמִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם אָכְלֵי לְעֵילָא (דאכלי מההוא סטרא דלעילא). AND THEY DID EAT: how so? Do celestial angels eat? The truth is that they only simulated eating in honour of Abraham. R. Eleazar said: ‘They certainly did eat, in the sense of fire consuming fire invisibly; of a truth what Abraham offered them they ate, as it is from the side of Abraham that they obtain sustenance on high.’

תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּאָכִיל אַבְרָהָם בְּטָהֳרָה אִיהוּ קָא אָכִיל וּבְגִין כָּךְ אַקְרִיב קַמַּיְיהוּ וְאָכְלֵי, וְנָטִיר אַבְרָהָם בְּבֵיתֵיהּ דַּכְיָא וּמְסָאֲבוּתָא, דְּאֲפִילּוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מְסָאַב (לא יכיל לקרבא לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד) (נ"א לא הוה משמש בביתיה, עד דעביד) לֵיהּ טְבִילָה, אוֹ עֲבִיד לֵיהּ לְנַטְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. Note that Abraham kept all his food in a state of ritual cleanliness, and therefore he personally waited on them whilst they were eating.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (דברים כ״ג:י״א) אִישׁ אֲשֶׁר לא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֶה לַיְלָה וְגו'. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם. אִעֲרַע בֵּיהּ טֻמְאָה אָחֳרָא כְּגוֹן זִיבָה אוֹ (נ"א סגירו או נדה) סְגִירַת נִדָּה דְּהֲווּ תְּרִי מְסָאֲבוּ, לָא סַגְיָא לֵיהּ בְּהַהִיא טְבִילָה (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַע בֵּיהּ קֶרִי קֹדֶם דְּקַבִּיל טֻמְאָה אָחֳרָא (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַא בֵּיהּ לְבָתָר. He observed so strictly the laws regarding clean and unclean that no man in a state of ritual impurity was allowed to serve in his house until he had duly cleansed himself by bathing before nightfall or by abstention for seven days, according to the degree of his defilement.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה הֲווּ מְתַקְּנֵי טְבִילָה לְכֻלְהוּ, אִיהוּ לְגַבְרֵי וְאִיהִי לְנַשֵּׁי. מַאי טַעְמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְרֵי טָהוֹר. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לא אֶחָד. טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח. And as Abraham prepared the means of purification for men in such a state, so did Sarah for women. The reason why Abraham did this was because he was himself pure and is designated “pure” (as it is written, “Who can bring forth a pure one from one impure?” (Job 14, 4), which is a reference to Abraham, who was born of Terah).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקָּנָא הַהוּא דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, וּמַאן אִיהוּ מַיִ"ם. בְגִין כָּךְ אַתְקִין לְדַכָּאָה בְּנִי עָלְמָא בְּמַיָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לַמַּלְאָכִין, שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם. בְּגִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְמַיִין שָׁרָאן בָּהּ. R. Simeon said that it was in order to confirm Abraham in his special grade, which is symbolised by water, that he set out to keep the world pure by means of water. The same symbolic meaning underlies the words uttered by him when he invited the angels to partake of food, to wit, “Let a little water be fetched”, he wishing thereby to confirm himself in the degree symbol sed by water.

וּבְגִינֵי כָךְ הֲוָה מְדַכֵּי לְכָל בְּנֵי נָשָׁא מִכֹּלָּא. מְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דִּמְסָאֳבָא, וְכַמָּה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נָמֵי שָׂרָה מְדַכַּאת לְנָשִׁין, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְהוּ דְּאַתְיָין לְגַבַּיְיהוּ דָּכְיָין מִכֹּלָּא. He therefore endeavoured to purify people in all respects-to cleanse them from idolatry and to cleanse them from ritual impurity. In the same way Sarah purified the women. The result was that all in their house were in a state of ritual purity.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כְּדְקָא יְאוּת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּדִיוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּעֲבוֹדָה זָרָה. Wherever Abraham took up his residence he used to plant a certain tree, but in no place did it flourish properly save in the land of Canaan. By means of this tree he was able to distinguish between the man who adhered to the Almighty and the man who worshipped idols.

מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִילָנָא הֲוָה פָּרִישׂ עַנְפּוֹי וְחֲפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעֲבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאֶה, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הֲוָה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא. כְּדֵין הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ, וְלָא אַעֲדֵי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאַחִיד בִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, For the man who worshipped the true God the tree spread out its branches, and formed an agreeable shade over his head; whereas in the presence of one who clung to the side of idolatry the tree shrank within itself and its branches stood upright. Abraham thus recognised the erring man, admonished him, and did not desist until he had succeeded in making him embrace the true faith.

וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד"א ל"ג הכי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא. מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָא. Similarly the tree received under its shade those who were clean, and not those who were unclean; and when Abraham recognised the latter, he purified them by means of water.

וּמַעֲיָינָא דְמַיָא הֲוָה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא, וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיִין סָלְקִין לְגַבֵּיהּ, וְאִילָנָא אִסְתַּלְּקִין עַנְפּוֹי, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאָבָא וּבָעֵי טְבִילָה מִיָּד, וְאִם לָאו מַיָא נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֳבָא וּלְאִסְתַמְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין. Moreover, there was a spring of water under that very tree, and when a man came who required immediate immersion, the waters rose and also the branches of the tree: and that was a sign for Abraham that that man needed immersion forthwith. On other occasions the water dried up: this was a sign to Abraham that that man could not be purified before the lapse of seven days.

תָּא חֲזֵי, דְּאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַּלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחמֵי וּלְמִבְדַּק בְּהוּ, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְרָזָא (לקבל) בְּגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עבד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה. Note that Abraham, in offering his invitation to the angels, said, “and recline yourselves under the tree”: this was for the purpose of testing them, in the same way as he tested by the same tree any wayfarer who came. By the word “tree”, he also referred to the Holy One, blessed be He, who is the tree of life for all, as though to say, “recline yourselves under His shade, and not under the shelter of strange gods”.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב, דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגו' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגו'. (וגרם מותא לכל בני עלמא) וְכַד אֲתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימְנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא: Note that Adam transgressed through eating of the tree of knowledge of good and evil, and this brought death into the world. God then said, “and now, lest he put forth his hand, and take also the tree of life etc.” (Gen. 3, 22). But when Abraham came, he remedied the evil by means of that other tree, which is the tree of life, and by means of which he made known the true faith to the whole world.

תָּא חֲזֵי, בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה יָתִיב וְכָאִיב, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לְגַבֵּיהּ תְּלַת מַלְאָכִין בְּאִתְגַּלְּיָא לְאַקְדָמָא לֵיהּ שְׁלָם. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחֱמֵי מַלְאָכִין וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגו'. When Abraham was still suffering from the effects of the circumcision, the Holy One sent him three angels, in visible shape, to enquire of his well-being. You may, perhaps, wonder how angels can ever be visible, since it is written, “Who makes his angels spirits” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא ודַּאי חָמָא לוֹן, דְּנַחֲתֵי לְאַרְעָא כְּגַוְונָא דִבְנֵי נָשָׁא, וְלָא יִקְשֶׁה לָךְ הַאי, דְּהָא וַדַּאי אִנּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתְלַבְּשִׁין (קמד א) בַּאֲוִירֵי וּבִיסוֹדֵי דְּגוּלְמִין, וְאִתְחֲזוּ לִבְנֵי נָשָׁא מַמָּשׁ כְּחֵיזוּ דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן. Abraham, however, assuredly did see them, as they descended to earth in the form of men. And, indeed, whenever the celestial spirits descend to earth, they clothe themselves in corporeal elements and appear to men in human shape.

וְתָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם חָמָא לוֹן כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה כָּאִיב מִמִּילָה נָפַק וְרָהַט אֲבַּתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּלָא לְמִגְרַע (מה) דְּהֲוָה עֲבִיד מִקַּדְמַת דְּנָא. Now Abraham, although he was in great pain from his wound, ran forward to meet them so as not to be remiss in his wonted hospitality.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי כְּחֵיזוּ דְּמַלְאָכִין חָמָא לוֹן, מִמַּה דִּכְתִיב וַיֹּאמַר אֲדֹנָי בְּאל"ף דל"ת, שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָא, וְאִלֵּין הֲווּ סְמִיכִין דִּילָהּ וְכֻּרְסְיָיא לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּאִנּוּן גְּוָונִין (צא א) תְּלַת דִּתְחוֹתָא. R. Simeon said: ‘Assuredly he saw them in their angelic forms, since it is written, AND HE SAID, ADONAI (my Lord), which shows that the Shekinah (one appellative of which is Adonai) had come with them, and that the angels accompanied her as her throne and pillars, because they are the three colours below her,

וְחָמָא הַשְׁתָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר מַה דְּלָא הֲוָה חָמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא עַד לָא אִתְגְּזַר, בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה יָדַע אֶלָּא דְּאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר יָדַע דְּאִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְאָתוּ בִּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרוּ לֵיהּ אַיֵּ"ה שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וּבִשְׂרוּ לֵיהּ בְּשׂוֹרַת יִצְחָק. and Abraham, now that he was circumcised, saw what he could not see before.’ At first he took them for men, but afterwards he became aware that they were holy angels who had been sent on a mission to him. This was when they asked him, WHERE IS SARAH THY WIFE? and announced to him the coming birth of Isaac.

אֵלָיו אַתְוָון נְקוּדוֹת אַיּ"וֹ, וְסִימָן אַיּ"וֹ, רֶמֶז לְמַה דִּלְעֵילָא, רֶמֶז לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. כְּתִיב הָכָא הִנֵּה בָאֹהֶל וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן וְגו'. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּנָקוּד אי"ו אַמַּאי כְּתִיב לְבָתַר אַיֵּה, אֶלָּא בְּגִין דְּחִבּוּרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. כְּדֵין אָמַר וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. תַּמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא וְתַמָּן אִשְׁתַּכַּח (ויאמר הנה באהל). אַיֵּה וְגו', וְכִי לָא הֲווּ יָדְעֵי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּשָׂרָה הִנֵּה בָאֹהֶל, אַמַּאי כְּתִיב אַיֵּה. אֶלָּא לָא יָדְעֵי בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא מַה דְּאִתְמָסַר לְהוּ לְמִנְדַע. AND THEY SAID TO HIM: in the word elau (to him) there are dots over the letters aleph, yod, and vau, which spell out the word ayo (where is he?). This is a reference to the Holy One who is above. Again, the word thus formed ayo is followed by the word ayeh (where?), which is a feminine form of the same, to emphasise the bond of union between the male and the female, which is the secret of true faith. Where is that bond of union complete? The answer is, BEHOLD IN THE TENT: there it is found, and there is the all-in-all union. WHERE IS SARAH THY WIFE? Did not the celestial angels know that she was in the tent? The fact is that angels do not know of happenings in this world save what is necessary for their mission.

תָּא חֲזֵי (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי יְיָ. וְכִי כַּמָּה שְׁלִיחִין וּמַלְאָכִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי בֵּין טִפָּה דְּבוּכְרָא לְהַהוּא דְּלָא בּוּכְרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. This is borne out by the text, “For I will pass through the land of Egypt… I am the Lord” (Ex. 12, 12), which indicates that although the Holy One had many messengers and angels to perform His work, yet they would not have been able to distinguish between the germ of the first-born and of the later born-only the Almighty Himself could do this.

כְּגַוְונָא דָּא (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. וְאַמַּאי צְרִיכִין. אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי, אֶלָא מַה דְּאִתְמָסַר לוֹן לְמִנְדַע (ידעי), כְּגוֹן כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל עָלְמָא. וּמַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר כָּרוֹזָא בְּכֻלְהוּ רְקִיעִין בְּהַהִיא מִלָּה דְּזַמִּין לְאַיְתָאָה עַל עָלְמָא. Another example is the verse, “and set a mark upon the foreheads of the men etc.” (Ezek. 9, 4), which proves that the angels require a mark, as otherwise they only know what is specially communicated to them, as, for instance, the sufferings which the Holy One is about to bring upon the world as a whole and which He proclaims throughout the seven heavens.

אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, דְּלָא בָעוּ לוֹמַר קַמָּהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הִנֵּה בָאֹהֶל מִיָּד וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כְּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגו'. תָּא חֲזֵי, אוֹרַח אַרְעָא, דְּעַד לָא אַזְמִין אַבְרָהָם קַמַּיְיהוּ לְמֵיכַל לָא אָמְרוּ לֵיהּ מִידֵּי, בְּגִין דְּלָא יִתְחֲזֵי דִּבְגִין הַהִיא בְּשׂוֹרָה קָא אַזְמִין לְהוּ לְמֵיכַל, בָּתַר דִּכְתִיב וַיּאכֵלוּ כְּדֵין אָמְרוּ לֵיהּ הַהִיא בְּשׂוֹרָה. The angel asked: “Where is Sarah thy wife?” for the reason that he did not want to deliver the message in her presence; but as soon as Abraham said, “Behold, she is in the tent”, he said: I WILL CERTAINLY RETURN UNTO THEE WHEN THE SEASON COMETH ROUND, AND, LO, SARAH THY WIFE SHALL HAVE A SON. Note the delicacy of the angels in not announcing anything to Abraham before he invited them to eat, so as not to make it appear that the invitation was a repayment for their good tidings. We thus read first, “and they did eat”, and then, and they said unto him.

וַיֹּאכֵלוּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְכִי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אָכְלֵי, אֶלָּא בְּגִין יְקָרָא דְּאַבְרָהָם אִתְחֲזֵי הָכִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיֹּאכֵלוּ וַדַּאי, בְּגִין דְּאִנּוּן (קד א) אֶשָׁא דְּאָכִיל אֶשָׁא וְלָא אִתְחֲזֵי, וְכָל מַה דְּיָהַב לוֹן אַבְרָהָם אָכְלֵי בְּגִין דְּמִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם אָכְלֵי לְעֵילָא (דאכלי מההוא סטרא דלעילא). AND THEY DID EAT: how so? Do celestial angels eat? The truth is that they only simulated eating in honour of Abraham. R. Eleazar said: ‘They certainly did eat, in the sense of fire consuming fire invisibly; of a truth what Abraham offered them they ate, as it is from the side of Abraham that they obtain sustenance on high.’

תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּאָכִיל אַבְרָהָם בְּטָהֳרָה אִיהוּ קָא אָכִיל וּבְגִין כָּךְ אַקְרִיב קַמַּיְיהוּ וְאָכְלֵי, וְנָטִיר אַבְרָהָם בְּבֵיתֵיהּ דַּכְיָא וּמְסָאֲבוּתָא, דְּאֲפִילּוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מְסָאַב (לא יכיל לקרבא לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד) (נ"א לא הוה משמש בביתיה, עד דעביד) לֵיהּ טְבִילָה, אוֹ עֲבִיד לֵיהּ לְנַטְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. Note that Abraham kept all his food in a state of ritual cleanliness, and therefore he personally waited on them whilst they were eating.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (דברים כ״ג:י״א) אִישׁ אֲשֶׁר לא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֶה לַיְלָה וְגו'. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם. אִעֲרַע בֵּיהּ טֻמְאָה אָחֳרָא כְּגוֹן זִיבָה אוֹ (נ"א סגירו או נדה) סְגִירַת נִדָּה דְּהֲווּ תְּרִי מְסָאֲבוּ, לָא סַגְיָא לֵיהּ בְּהַהִיא טְבִילָה (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַע בֵּיהּ קֶרִי קֹדֶם דְּקַבִּיל טֻמְאָה אָחֳרָא (בגין) בֵּין דְּאִעֲרַא בֵּיהּ לְבָתָר. He observed so strictly the laws regarding clean and unclean that no man in a state of ritual impurity was allowed to serve in his house until he had duly cleansed himself by bathing before nightfall or by abstention for seven days, according to the degree of his defilement.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה הֲווּ מְתַקְּנֵי טְבִילָה לְכֻלְהוּ, אִיהוּ לְגַבְרֵי וְאִיהִי לְנַשֵּׁי. מַאי טַעְמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְרֵי טָהוֹר. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לא אֶחָד. טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח. And as Abraham prepared the means of purification for men in such a state, so did Sarah for women. The reason why Abraham did this was because he was himself pure and is designated “pure” (as it is written, “Who can bring forth a pure one from one impure?” (Job 14, 4), which is a reference to Abraham, who was born of Terah).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקָּנָא הַהוּא דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, וּמַאן אִיהוּ מַיִ"ם. בְגִין כָּךְ אַתְקִין לְדַכָּאָה בְּנִי עָלְמָא בְּמַיָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לַמַּלְאָכִין, שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם. בְּגִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְמַיִין שָׁרָאן בָּהּ. R. Simeon said that it was in order to confirm Abraham in his special grade, which is symbolised by water, that he set out to keep the world pure by means of water. The same symbolic meaning underlies the words uttered by him when he invited the angels to partake of food, to wit, “Let a little water be fetched”, he wishing thereby to confirm himself in the degree symbol sed by water.

וּבְגִינֵי כָךְ הֲוָה מְדַכֵּי לְכָל בְּנֵי נָשָׁא מִכֹּלָּא. מְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דִּמְסָאֳבָא, וְכַמָּה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נָמֵי שָׂרָה מְדַכַּאת לְנָשִׁין, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְהוּ דְּאַתְיָין לְגַבַּיְיהוּ דָּכְיָין מִכֹּלָּא. He therefore endeavoured to purify people in all respects-to cleanse them from idolatry and to cleanse them from ritual impurity. In the same way Sarah purified the women. The result was that all in their house were in a state of ritual purity.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כְּדְקָא יְאוּת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּדִיוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּעֲבוֹדָה זָרָה. Wherever Abraham took up his residence he used to plant a certain tree, but in no place did it flourish properly save in the land of Canaan. By means of this tree he was able to distinguish between the man who adhered to the Almighty and the man who worshipped idols.

מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִילָנָא הֲוָה פָּרִישׂ עַנְפּוֹי וְחֲפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעֲבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאֶה, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הֲוָה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא. כְּדֵין הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ, וְלָא אַעֲדֵי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאַחִיד בִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, For the man who worshipped the true God the tree spread out its branches, and formed an agreeable shade over his head; whereas in the presence of one who clung to the side of idolatry the tree shrank within itself and its branches stood upright. Abraham thus recognised the erring man, admonished him, and did not desist until he had succeeded in making him embrace the true faith.

וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד"א ל"ג הכי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא. מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָא. Similarly the tree received under its shade those who were clean, and not those who were unclean; and when Abraham recognised the latter, he purified them by means of water.

וּמַעֲיָינָא דְמַיָא הֲוָה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא, וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיִין סָלְקִין לְגַבֵּיהּ, וְאִילָנָא אִסְתַּלְּקִין עַנְפּוֹי, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאָבָא וּבָעֵי טְבִילָה מִיָּד, וְאִם לָאו מַיָא נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֳבָא וּלְאִסְתַמְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין. Moreover, there was a spring of water under that very tree, and when a man came who required immediate immersion, the waters rose and also the branches of the tree: and that was a sign for Abraham that that man needed immersion forthwith. On other occasions the water dried up: this was a sign to Abraham that that man could not be purified before the lapse of seven days.

תָּא חֲזֵי, דְּאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַּלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחמֵי וּלְמִבְדַּק בְּהוּ, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְרָזָא (לקבל) בְּגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עבד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה. Note that Abraham, in offering his invitation to the angels, said, “and recline yourselves under the tree”: this was for the purpose of testing them, in the same way as he tested by the same tree any wayfarer who came. By the word “tree”, he also referred to the Holy One, blessed be He, who is the tree of life for all, as though to say, “recline yourselves under His shade, and not under the shelter of strange gods”.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב, דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגו' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגו'. (וגרם מותא לכל בני עלמא) וְכַד אֲתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימְנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא: Note that Adam transgressed through eating of the tree of knowledge of good and evil, and this brought death into the world. God then said, “and now, lest he put forth his hand, and take also the tree of life etc.” (Gen. 3, 22). But when Abraham came, he remedied the evil by means of that other tree, which is the tree of life, and by means of which he made known the true faith to the whole world.

תָּא חֲזֵי, בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם הֲוָה יָתִיב וְכָאִיב, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לְגַבֵּיהּ תְּלַת מַלְאָכִין בְּאִתְגַּלְּיָא לְאַקְדָמָא לֵיהּ שְׁלָם. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֶחֱמֵי מַלְאָכִין וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגו'. When Abraham was still suffering from the effects of the circumcision, the Holy One sent him three angels, in visible shape, to enquire of his well-being. You may, perhaps, wonder how angels can ever be visible, since it is written, “Who makes his angels spirits” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא ודַּאי חָמָא לוֹן, דְּנַחֲתֵי לְאַרְעָא כְּגַוְונָא דִבְנֵי נָשָׁא, וְלָא יִקְשֶׁה לָךְ הַאי, דְּהָא וַדַּאי אִנּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחֲתֵי לְעָלְמָא מִתְלַבְּשִׁין (קמד א) בַּאֲוִירֵי וּבִיסוֹדֵי דְּגוּלְמִין, וְאִתְחֲזוּ לִבְנֵי נָשָׁא מַמָּשׁ כְּחֵיזוּ דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן. Abraham, however, assuredly did see them, as they descended to earth in the form of men. And, indeed, whenever the celestial spirits descend to earth, they clothe themselves in corporeal elements and appear to men in human shape.

וְתָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם חָמָא לוֹן כְּחֵיזוּ בְּנֵי נָשָׁא. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה כָּאִיב מִמִּילָה נָפַק וְרָהַט אֲבַּתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּלָא לְמִגְרַע (מה) דְּהֲוָה עֲבִיד מִקַּדְמַת דְּנָא. Now Abraham, although he was in great pain from his wound, ran forward to meet them so as not to be remiss in his wonted hospitality.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי כְּחֵיזוּ דְּמַלְאָכִין חָמָא לוֹן, מִמַּה דִּכְתִיב וַיֹּאמַר אֲדֹנָי בְּאל"ף דל"ת, שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַתְיָא, וְאִלֵּין הֲווּ סְמִיכִין דִּילָהּ וְכֻּרְסְיָיא לְגַבָּהּ, בְּגִין דְּאִנּוּן גְּוָונִין (צא א) תְּלַת דִּתְחוֹתָא. R. Simeon said: ‘Assuredly he saw them in their angelic forms, since it is written, AND HE SAID, ADONAI (my Lord), which shows that the Shekinah (one appellative of which is Adonai) had come with them, and that the angels accompanied her as her throne and pillars, because they are the three colours below her,

וְחָמָא הַשְׁתָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר מַה דְּלָא הֲוָה חָמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא עַד לָא אִתְגְּזַר, בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה יָדַע אֶלָּא דְּאִנּוּן בְּנֵי נָשָׁא, וּלְבָתַר יָדַע דְּאִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְאָתוּ בִּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמְרוּ לֵיהּ אַיֵּ"ה שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וּבִשְׂרוּ לֵיהּ בְּשׂוֹרַת יִצְחָק. and Abraham, now that he was circumcised, saw what he could not see before.’ At first he took them for men, but afterwards he became aware that they were holy angels who had been sent on a mission to him. This was when they asked him, WHERE IS SARAH THY WIFE? and announced to him the coming birth of Isaac.

אֵלָיו אַתְוָון נְקוּדוֹת אַיּ"וֹ, וְסִימָן אַיּ"וֹ, רֶמֶז לְמַה דִּלְעֵילָא, רֶמֶז לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. כְּתִיב הָכָא הִנֵּה בָאֹהֶל וּכְתִיב הָתָם (ישעיהו ל״ג:כ׳) אֹהֶל בַּל יִצְעָן וְגו'. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּנָקוּד אי"ו אַמַּאי כְּתִיב לְבָתַר אַיֵּה, אֶלָּא בְּגִין דְּחִבּוּרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. כְּדֵין אָמַר וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. תַּמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא וְתַמָּן אִשְׁתַּכַּח (ויאמר הנה באהל). אַיֵּה וְגו', וְכִי לָא הֲווּ יָדְעֵי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי דְּשָׂרָה הִנֵּה בָאֹהֶל, אַמַּאי כְּתִיב אַיֵּה. אֶלָּא לָא יָדְעֵי בְּהַאי עָלְמָא אֶלָּא מַה דְּאִתְמָסַר לְהוּ לְמִנְדַע. AND THEY SAID TO HIM: in the word elau (to him) there are dots over the letters aleph, yod, and vau, which spell out the word ayo (where is he?). This is a reference to the Holy One who is above. Again, the word thus formed ayo is followed by the word ayeh (where?), which is a feminine form of the same, to emphasise the bond of union between the male and the female, which is the secret of true faith. Where is that bond of union complete? The answer is, BEHOLD IN THE TENT: there it is found, and there is the all-in-all union. WHERE IS SARAH THY WIFE? Did not the celestial angels know that she was in the tent? The fact is that angels do not know of happenings in this world save what is necessary for their mission.

תָּא חֲזֵי (שמות י״ב:י״ב) וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי יְיָ. וְכִי כַּמָּה שְׁלִיחִין וּמַלְאָכִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי בֵּין טִפָּה דְּבוּכְרָא לְהַהוּא דְּלָא בּוּכְרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. This is borne out by the text, “For I will pass through the land of Egypt… I am the Lord” (Ex. 12, 12), which indicates that although the Holy One had many messengers and angels to perform His work, yet they would not have been able to distinguish between the germ of the first-born and of the later born-only the Almighty Himself could do this.

כְּגַוְונָא דָּא (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. וְאַמַּאי צְרִיכִין. אֶלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן לָא יָדְעֵי, אֶלָא מַה דְּאִתְמָסַר לוֹן לְמִנְדַע (ידעי), כְּגוֹן כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל עָלְמָא. וּמַאי טַעְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר כָּרוֹזָא בְּכֻלְהוּ רְקִיעִין בְּהַהִיא מִלָּה דְּזַמִּין לְאַיְתָאָה עַל עָלְמָא. Another example is the verse, “and set a mark upon the foreheads of the men etc.” (Ezek. 9, 4), which proves that the angels require a mark, as otherwise they only know what is specially communicated to them, as, for instance, the sufferings which the Holy One is about to bring upon the world as a whole and which He proclaims throughout the seven heavens.

כְּגַוְונָא דָא בְּשַׁעֲתָא דִּמְחַבְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְכַּסְיָא בְּבֵיתֵיהּ וְלָא יִתְחֲזֵי בְּשׁוּקָא בְּגִין דְּלָא יִתְחַבֵּל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ב) וְאַתֶּם לא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מִנַּיְיהוּ (דיכיל לאסתתרא, אין, אבל מקמי קודשא בהך הוא לא (ס"א יכיל)) בָּעֵי לְאִסְתַּתְּרָא. מַה כְּתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. Thus when the destroying angel is at large in the world, a man should take shelter in his house, remain under cover and not show himself in the open, so that no hurt may befall him, as the Israelites were bidden in Egypt, “and none of you shall go out of the door of his house until the morning” (Ex. 12, 22). From the angels one can hide oneself, but not from God, of whom it is written, “Can any hide himself in secret places that I shall not see him? saith the Lord” (Jer. 23, 24).

אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, דְּלָא בָעוּ לוֹמַר קַמָּהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הִנֵּה בָאֹהֶל מִיָּד וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כְּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגו'. תָּא חֲזֵי, אוֹרַח אַרְעָא, דְּעַד לָא אַזְמִין אַבְרָהָם קַמַּיְיהוּ לְמֵיכַל לָא אָמְרוּ לֵיהּ מִידֵּי, בְּגִין דְּלָא יִתְחֲזֵי דִּבְגִין הַהִיא בְּשׂוֹרָה קָא אַזְמִין לְהוּ לְמֵיכַל, בָּתַר דִּכְתִיב וַיּאכֵלוּ כְּדֵין אָמְרוּ לֵיהּ הַהִיא בְּשׂוֹרָה. The angel asked: “Where is Sarah thy wife?” for the reason that he did not want to deliver the message in her presence; but as soon as Abraham said, “Behold, she is in the tent”, he said: I WILL CERTAINLY RETURN UNTO THEE WHEN THE SEASON COMETH ROUND, AND, LO, SARAH THY WIFE SHALL HAVE A SON. Note the delicacy of the angels in not announcing anything to Abraham before he invited them to eat, so as not to make it appear that the invitation was a repayment for their good tidings. We thus read first, “and they did eat”, and then, and they said unto him.

וַיֹּאכֵלוּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְכִי מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי אָכְלֵי, אֶלָּא בְּגִין יְקָרָא דְּאַבְרָהָם אִתְחֲזֵי הָכִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיֹּאכֵלוּ וַדַּאי, בְּגִין דְּאִנּוּן (קד א) אֶשָׁא דְּאָכִיל אֶשָׁא וְלָא אִתְחֲזֵי, וְכָל מַה דְּיָהַב לוֹן אַבְרָהָם אָכְלֵי בְּגִין דְּמִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם אָכְלֵי לְעֵילָא (דאכלי מההוא סטרא דלעילא). AND THEY DID EAT: how so? Do celestial angels eat? The truth is that they only simulated eating in honour of Abraham. R. Eleazar said: ‘They certainly did eat, in the sense of fire consuming fire invisibly; of a truth what Abraham offered them they ate, as it is from the side of Abraham that they obtain sustenance on high.’

תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּאָכִיל אַבְרָהָם בְּטָהֳרָה אִיהוּ קָא אָכִיל וּבְגִין כָּךְ אַקְרִיב קַמַּיְיהוּ וְאָכְלֵי, וְנָטִיר אַבְרָהָם בְּבֵיתֵיהּ דַּכְיָא וּמְסָאֲבוּתָא, דְּאֲפִילּוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מְסָאַב (לא יכיל לקרבא לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד) (נ"א לא הוה משמש בביתיה, עד דעביד) לֵיהּ טְבִילָה, אוֹ עֲבִיד לֵיהּ לְנַטְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. Note that Abraham kept all his food in a state of ritual cleanliness, and therefore he personally waited on them whilst they were eating.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה הֲווּ מְתַקְּנֵי טְבִילָה לְכֻלְהוּ, אִיהוּ לְגַבְרֵי וְאִיהִי לְנַשֵּׁי. מַאי טַעְמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְרֵי טָהוֹר. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לא אֶחָד. טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח. And as Abraham prepared the means of purification for men in such a state, so did Sarah for women. The reason why Abraham did this was because he was himself pure and is designated “pure” (as it is written, “Who can bring forth a pure one from one impure?” (Job 14, 4), which is a reference to Abraham, who was born of Terah).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקָּנָא הַהוּא דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, וּמַאן אִיהוּ מַיִ"ם. בְגִין כָּךְ אַתְקִין לְדַכָּאָה בְּנִי עָלְמָא בְּמַיָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לַמַּלְאָכִין, שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם. בְּגִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְמַיִין שָׁרָאן בָּהּ. R. Simeon said that it was in order to confirm Abraham in his special grade, which is symbolised by water, that he set out to keep the world pure by means of water. The same symbolic meaning underlies the words uttered by him when he invited the angels to partake of food, to wit, “Let a little water be fetched”, he wishing thereby to confirm himself in the degree symbol sed by water.

וּבְגִינֵי כָךְ הֲוָה מְדַכֵּי לְכָל בְּנֵי נָשָׁא מִכֹּלָּא. מְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִּטְרָא דִּמְסָאֳבָא, וְכַמָּה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נָמֵי שָׂרָה מְדַכַּאת לְנָשִׁין, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְהוּ דְּאַתְיָין לְגַבַּיְיהוּ דָּכְיָין מִכֹּלָּא. He therefore endeavoured to purify people in all respects-to cleanse them from idolatry and to cleanse them from ritual impurity. In the same way Sarah purified the women. The result was that all in their house were in a state of ritual purity.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כְּדְקָא יְאוּת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּדִיוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּעֲבוֹדָה זָרָה. Wherever Abraham took up his residence he used to plant a certain tree, but in no place did it flourish properly save in the land of Canaan. By means of this tree he was able to distinguish between the man who adhered to the Almighty and the man who worshipped idols.

מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִילָנָא הֲוָה פָּרִישׂ עַנְפּוֹי וְחֲפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעֲבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאֶה, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בְּסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הֲוָה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא. כְּדֵין הֲוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ, וְלָא אַעֲדֵי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאַחִיד בִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, For the man who worshipped the true God the tree spread out its branches, and formed an agreeable shade over his head; whereas in the presence of one who clung to the side of idolatry the tree shrank within itself and its branches stood upright. Abraham thus recognised the erring man, admonished him, and did not desist until he had succeeded in making him embrace the true faith.

וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד"א ל"ג הכי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא. מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָא. Similarly the tree received under its shade those who were clean, and not those who were unclean; and when Abraham recognised the latter, he purified them by means of water.

וּמַעֲיָינָא דְמַיָא הֲוָה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא, וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיִין סָלְקִין לְגַבֵּיהּ, וְאִילָנָא אִסְתַּלְּקִין עַנְפּוֹי, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאָבָא וּבָעֵי טְבִילָה מִיָּד, וְאִם לָאו מַיָא נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֳבָא וּלְאִסְתַמְרָא שִׁבְעָה יוֹמִין. Moreover, there was a spring of water under that very tree, and when a man came who required immediate immersion, the waters rose and also the branches of the tree: and that was a sign for Abraham that that man needed immersion forthwith. On other occasions the water dried up: this was a sign to Abraham that that man could not be purified before the lapse of seven days.

תָּא חֲזֵי, דְּאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַּלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחמֵי וּלְמִבְדַּק בְּהוּ, וּבְהַהוּא אִילָנָא הֲוָה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְרָזָא (לקבל) בְּגִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עבד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְכֹלָּא, וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה. Note that Abraham, in offering his invitation to the angels, said, “and recline yourselves under the tree”: this was for the purpose of testing them, in the same way as he tested by the same tree any wayfarer who came. By the word “tree”, he also referred to the Holy One, blessed be He, who is the tree of life for all, as though to say, “recline yourselves under His shade, and not under the shelter of strange gods”.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב, דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגו' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא. מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגו'. (וגרם מותא לכל בני עלמא) וְכַד אֲתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימְנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא: Note that Adam transgressed through eating of the tree of knowledge of good and evil, and this brought death into the world. God then said, “and now, lest he put forth his hand, and take also the tree of life etc.” (Gen. 3, 22). But when Abraham came, he remedied the evil by means of that other tree, which is the tree of life, and by means of which he made known the true faith to the whole world.