Chapter 24
Chapter 24 somebodyVayera 24:370-375 (Chapter 24) (Vayera) (Zohar)
Vayera 24:370-375 (Chapter 24) (Vayera) (Zohar) somebodyוַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגו'. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (זכריה ג׳:א׳) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל דָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק. עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ, מַאן מַלְאַךְ יְיָ. דָּא אֲתַר צְרוֹרָא (ס"א דנשמתין דצדיקיא צרירן) דְּנִשְׁמָתֵיהּ דְּצַדִּיק צְרִירָא בֵּיהּ, וְכָל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָא קָיְימִין תַּמָּן, וְדָא הוּא מַלְאַךְ יְיָ. AND THE LORD REMEMBERED SARAH AS HE HAD SAID, ETC. R. Hiya discoursed on the verse: And he showed me Joshua the High priest standing before the angel of the Lord, and Satan standing at his right hand to accuse him (Zech. 3, 1). ‘This verse,’ he said, ‘must be carefully pondered. “Joshua the high priest” is Joshua the son of Jehozedek; “the angel of the Lord” before whom he was standing is the region of the “bundle of the souls” of the righteous, which is known as “the angel of the Lord”;
וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ מְשׁוֹטֵט וְאָזִיל בְּעָלְמָא לְנַטְלָא נִשְׁמָתִין וּלְאַפָּקָא רוּחִין וּלְמִסְטֵי לוֹן לִבְרִיָּיתָא לְעֵילָא וְתַתָּא. וְדָא הוּא בְּשַׁעֲתָא דְּאֲטִיל לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לְאֶשָׁא עִם אִנּוּן נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, וְהַאי הֲוָה מַסְטִין לְעֵילָא בְּגִין דְּיִתּוֹקַד עִמְּהוֹן. “Satan standing at his right hand to accuse him” is the evil tempter who roams to and fro through the world to snatch up souls and to lure beings to perdition, angels as well as human beings. Joshua had been cast by Nebuchadnezzar into the fire, along with the false prophets; and that was the moment seized by Satan to bring accusations against him on high in order that he should be burnt along with them.
דְּהָכִי הוּא אָרְחוֹי דְּלָאו אִיהוּ מְקַטְרֵג אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּסַכָּנָה וּבְזִמְנָא דְּצַעֲרָא שָׁרְיָא בְּעָלְמָא, וְאִית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִסְטֵי וּלְמֶעְבַּד דִּינָא אֲפִלּוּ בְּלָא דִינָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ג:כ״ג-כ״ד) וְיֵשׁ נִסְפָּה בְּלא מִשְׁפָּט. מַהוּ לְשִׂטְנוֹ, דְּהֲוָה אָמַר אוֹ כֻּלְהוּ יִשְׁתֵּזְבוּן אוֹ כֻּלְהוּ יִתּוֹקְדוּן. דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּתָא לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא לָא אִשְׁתְּזִיב זַכָּאָה מִן חַיָּיבַיָא, For this is the way of the Satan, to reserve his indictment for the hour of danger, or for a time when the world is in distress. At such a time he has authority both to accuse and to punish even without justice, as it says: “But there is that is swept away without a just cause” (Prov. 13, 23). Satan then was standing “to accuse him”, to wit, to plead that either they should all be delivered or all burnt in the fire. For when the angel of destruction obtains authorisation to destroy, he does not discriminate between innocent and guilty.
וּבְגִין כָּךְ בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא שָׁרְיָיא בְּמָתָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְעָרְקָא עַד לָא אִתְפַּס תַּמָּן, דְּהָא מְחַבְּלָא כֵּיוָן דְּשָׁרֵי הָכִי נָמֵי עָבִיד לְזַכָּאָה כְּחַיָּיבָא. וְכָל שֶׁכֵּן דְּהֲווּ תְּלָתֵיהוֹן כְּחַד. וְהֲוָה תָּבַע דְּיִתּוֹקְדוּן כֻּלְהוּ אוֹ יִשְׁתֵּזְבוּן כֻּלְהוּ. בְּגִין דְּכַד אִתְעֲבִיד נִיסָא לָא אִתְעֲבִיד פַּלְגוּ נִיסָא וּפַלְגוּ דִּינָא, אֶלָּא כֹּלָּא כְּחֲדָא, אוֹ נִיסָא אוֹ דִּינָא. It is for this reason that when punishment falls upon a town a man should flee from thence before he is overtaken. Here it was all the easier for the Satan, as the three were already joined as one in the fiery furnace, and he couid thus demand a single treatment for them all, either to be burnt or to be saved. For a miracle is not performed in halves, delivering half and leaving half to be destroyed, but the whole is either miraculously saved or left to its doom.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא, וְהָא בְּזִמְנָא דְּבָקַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַמָּא לְיִשְׂרָאֵל הֲוָה קָרַע יַמָּא לְאִלֵּין וְאָזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא, וּמַיָּיא הֲווּ תָּבִין מִסִּטְרָא אָחֳרָא וְטָבְעִין לְאִלֵּין וּמֵתִין, וְאִשְׁתְּכַח נִיסָא הָכָא וְדִינָא הָכָא כֹּלָּא כְּחֲדָא. Said R. Jose to him: ‘Is it really so? Did not God divide the Red Sea for the Israelites so that they could pass on dry land, while the same waters swept round on the Egyptians and drowned them, so that here you have a miraculous deliverance and a divine punishment at one and the same point?’
אָמַר לֵיהּ וְדָא הוּא דְּקַשְׁיָא קַמֵּיהּ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד דִּינָא וְנִיסָא כְּחֲדָא, לָאו בְּאֲתַר חָד וְלָא בְּבֵיתָא חָדָא (דאשתכח כלא כחדא), וְאִי אִתְעֲבִיד קַשְׁיָא קַמֵּיהּ, דְּהָא לְעֵילָא לָא אִתְעֲבִיד כֹּלָּא אֶלָּא בִּשְׁלִימוּ כְּחֲדָא אוֹ נִיסָא אוֹ דִּינָא בְּאֲתַר חָד וְלָא בְּפַלְגוּ. R. Hiya replied: ‘This was precisely why the miracle of the Red Sea presented such difficulties to the Almighty. For when God does punish and miraculously deliver at the same time, it is usually not in the same place or the same house. If that does happen it constitutes a heavy task for Him. On the same principle the Holy One does not punish the guilty until the measure of their guilt is full,
בְגִין כָּךְ לָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא עַד דְּאִשְׁתַּלִּימוּ בְּחוֹבַיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט״ו:ט״ז) כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. וּכְתִיב (ישעיהו כ״ז:ח׳) בְּסַאסְאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה. וְעַל דָּא הֲוָה אַסְטִין לֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ דְּיִתּוֹקַד בְּהוּ, עַד דְּאָמַר לֵיהּ (זכריה ג׳:ב׳) יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן. מַאן אָמַר לֵיהּ, דָּא מַלְאַךְ יְיָ (ואתמר ויאמר יי אל השטן). as it is written, “for the iniquity of the Amorite is not yet full” (Gen. 15, 16), and again, “in full measure, when thou sendest her away, thou dost contend with her” (Is. 27, 8). Satan, therefore, demanded that Joshua should be burnt along with the others, until he said to him, “The Lord rebuke thee, O Satan” (Zech. 3, 2). Who said this? It was the angel of the Lord. The text, it is true, runs: “The Lord said to Satan, The Lord rebuke thee, O Satan.”
וְאִי תֵימָא וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ וְגו'. תָּא חֲזֵי, הָכִי נָמֵי לְמשֶׁה בַּסְּנֶה דִּכְתִיב, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ. וּכְתִיב וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת. לְזִמְנִין מַלְאַךְ יְיָ וּלְזִמְנִין מַלְאָךְ וּלְזִמְנִין יְיָ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר לֵיהּ יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן וְלא אָמַר הִנְּנִי גּוֹעֵר בְּךָ. But observe that regarding Moses at the bush it is also written: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire” (Ex. 3, 2), whilst a little later it is written, “And when the Lord saw that he turned aside to see” (Ibid. 4). The truth is that sometimes the Scripture says “the angel of the Lord”, sometimes simply “the angel”, and sometimes again “the Lord”. Hence here also it is written, “The Lord rebuke thee, O Satan,” and not: “Behold, I rebuke thee.”
תָּא חֲזֵי, כְּגווָֹנָא דָא בְּיוֹמָא דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כֻּרְסְיָיא דְּדִינָא, כְּדֵין אִשְׁתְּכַח הַאי שָׂטָן דְּאַסְטֵי לְעֵילָא וְתַתָּא, וְאִשְׁתְּכַח אִיהוּ לְחַבָּלָא עָלְמָא וְלִיטֹּל נִשְׁמָתִין. So whenever the Holy One sits on the Throne of Judgement to judge the world, Satan, the seducer of men and angels, is at hand to do mischief and to snatch up souls.’