121
זַכָּאִין אִינוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּהָא בְּשַׁעְתָּא חָדָא בְּיוֹמָא חָדָא בְּרִגְעָא חָדָא קְרֵיבִין לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי אֲפִילּוּ לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים דְּאִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכַמָּה שְׁנִין. אַבְרָהָם לָא עָאל בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין עַד דְּהֲוָה סִיב כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מלכים א א׳:א׳) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. אֲבָל מָארִיהּ דִּתְשׁוּבָה מִיָּד עָאל וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Happy are the penitent who in the space of one day, one hour, nay, one second, can draw near to the Holy One, as near as even the truly righteous in the space of many years. Abraham did not reach that high grade until he was old, as already said. So, too, David, of whom it is written, “and King David was old, he came into days” (I Kings 1, 1). But the penitent immediately finds entrance, and is brought close to the Holy One, blessed be He.’